1 האדם "אוהב" אותי, לא משום שאהבתו אליי מולדת, אלא משום שהוא מפחד לחוות ייסורים. מי מבין בני האדם נולד עם אהבה אליי? מי מתייחס אליי בחיבה כזו כאל לבו שלו? על כן, אני מסכם זאת בפתגם למען העולם האנושי: "מבין בני האדם, איש לא אוהב אותי." אני יכול לאהוב את האדם לעולמים, ואני יכול גם לשנוא אותו לעולמים, וזה לעולם לא ישתנה, וזה לעולם לא ישתנה, מכיוון שיש לי יכולת התמדה. עם זאת, האדם לא ניחן ביכולת ההתמדה הזו. הוא תמיד נע בין קיצון לקיצון ביחסו אליי. לפיכך, אני מסכם זאת בפתגם נוסף: "בני האדם נעדרים יכולת התמדה, ולכן הם לא מסוגלים להגשים את רצון לבי."

2 היום, אני עדיין לא יודע מדוע האדם לא מציית לחובתו, ומדוע הוא לא יודע מה שיעור קומתו. בני האדם אפילו לא יודעים אם מדובר בכמה גרמים או בכמה ליאנגים. לכן הם עדיין מוליכים אותי שולל. נדמה שכל עבודתי הייתה לחינם, שדבריי היו רק הד בהרים הגדולים, ושאיש מעולם לא תפס את שורשי הדברים והאמירות שלי. על כן, אני משתמש בכך כתשתית לסיכום הפתגם השלישי: בני האדם לא מכירים אותי, מכיוון שהם לא רואים אותי.

3 בני האדם בוכים משום דבריי, ותחנוניהם תמיד כוללים תלונות בנוגע לאכזריותי. נדמה שהם כולם מחפשים את "אהבתי" האמיתית לאדם – אך איך ייתכן שהם יוכלו למצוא את אהבתי בדבריי הנוקשים? כתוצאה מכך, דבריי תמיד גורמים להם לאבד תקווה. מדוע בני האדם תמיד מתלוננים עליי בדבריהם? לכן, אני מסכם את הפתגם הרביעי לחיים האנושיים: בני האדם נשמעים לי רק במקצת, ולכן הם תמיד שונאים אותי.

4 כשאני מציב דרישות לבני האדם, הם נדהמים: הם מעולם לא חשבו שאלוהים, שהיה טוב מזג ואדיב מזה שנים רבות, יכול לומר דברים כאלה, מילים אכזריות ובלי מוצדקות, ולכן אין מינים בפיהם. בזמנים כאלה, אני רואה שהשנאה כלפיי בלבם של בני האדם גואה שוב, משום שהם התחילו שוב את עבודת ההתלוננות. הם תמיד האשימו את הארץ וגידפו את השמיים. אולם בדבריהם, אני לא מוצא שום דבר שמקלל אותם עצמם, משום שאהבתם העצמית רבה כל כך. לכן, אני מסכם את משמעות החיים האנושיים: מפני שבני האדם אוהבים את עצמם כל כך, כל חייהם מיוסרים וריקים, והם סובלים השמדה שהם ממיטים על עצמם לכל אורך חייהם, משום שנאתם כלפיי.

עיבוד של "דברי האל לתבל כולה" ב'הדבר מופיע בבשר'