"סבתא, כמעט סיימתי את שיעורי הבית שלי. עוד מעט אקריא לך מדברי האל!" דואן יו חייכה בקורת רוח כשהביטה בשאשא נכדתה העליזה, הנבונה והצייתנית. היא לא הייתה עוד הילדה החולנית והצנומה כקיסם כפי שהייתה לפני ארבע שנים ומבלי דעת נדדו מחשבותיה של דואן יו לאותו זמן…

"אחי, גיסתי, היכנסו בבקשה לחדר האורחים…" ברכה אותם דואן יו בחמימות משהגיעו לחתונת ביתה. היא הייתה עסוקה מאוד.

"וווההה…וווההה…" הגיעו צלילי הבכי לאזניה והיא הביטה סביבה וחיפשה את מקורם. היא ראתה רק את שאשא, נכדתה בת השש שהצביעה על בקבוק מים, בוכה בקולי קולות ומנתרת מרגל אל רגל מבלי לומר דבר.

דואן יו מיהרה אליה וראתה שפיה של שאשא התמלא בשלפוחיות בגודל של ענבים. פיה היה פעור, והיא יכלה לנשום רק דרך אפה. כשראתה את סבלה הרב של שאשא, דואן יו נבהלה עד עמקי נשמתה ודמעות זלגו מעיניה. היא הרימה במהירות את הבקבוק מהרצפה וראתה שהמים שבו היו מהולים בסודה קאוסטית. היא כמעט שאיבדה את עשתונותיה: "מה לעשות? סודה קאוסטית היא חומר איכול והיא צורבת ביותר. שאשא שתתה אותה כי היא חשבה שאלו מים מינראליים. אם יקרה לה משהו…" מעצם המחשבה, השתנקה דואן יו בבכי.

בנה של דואן יו, קרוביה וידידיה שמעו את ההמולה, חשו למקום, ונאלמו דום למראה עיניהם. פניו של בנה היו מלאי חרדה כאשר אמר לה, "אימא, מוכרחים להביא את שאשא לבית חולים מידית!" תוך כדי דיבור, הרים את שאשא בזרועותיו ויצא מהבית בריצה. דואן יו מחתה את הדמעות מעיניה ומיהרה אחריו אל בית החולים העירוני.

"הפגיעה שלה חמורה מאוד! מהר, צריך לשטוף לה את הקיבה!" צעק הרופא. אך לפני שהספיקו לשטוף את קיבתה, החלו השלפוחיות שפיה של שאשא להתפוצץ ודם החל לזרום מזוויות פיה ללא הפסקה. תוך זמן קצר החווירה שאשא כמתה ושקעה בחוסר הכרה. למראה נכדתה התלויה על סף המוות, גברו חרדתה ודאגתה של דואן יו עוד יותר. מצבה של שאשא היה חמור מדיי ובית החולים שבעיר לא יכול היה להציל אותה. כל מה שיכלו הרופאים לעשות היו רק מספר פעולות פשוטות כדי לייצב את מצבה, ואז דאגו להעבירה באמבולנס לבית החולים המחוזי.

בדרך לשם, התפללה דואן יו לאל, ללא הפסקה: "אלוהים אדירים! נכדתי במצב כל כך חמור ואיני יודעת מה לעשות. הו אלי! אני רק מבקשת להפקיד אותה בידיך. אני מתפללת שתשמור על ליבי כדי שאוכל להיות שלמה איתך וכדי שאוכל להאמין בך שתתגבר על המצב הזה."

לאחר שבדק את שאשא, צעק הרופא לאחות, "מהר, מהר! קחו אותה מיד לחדר טיפול נמרץ!" כששמעה את המילים "טיפול נמרץ", עלתה הבעת אימה על פניה של דואן יו, והיא צנחה בחולשה על כיסא במסדרון. נכדתה הייתה רק בת שש ומה תעשה אם יקרה לה משהו? ככל שחשבה על כך, גברה דאגתה. מאוחר יותר, הלכה כמה פעמים לחדר טיפול נמרץ וראתה שנכדתה נותרה מחוסרת הכרה. היא דאגה מאוד והייתה מלאת חרדה, ורק המשיכה להתפלל לאל שירפא את נכדתה. בחצות הלילה, הגיעה כלתה לבית החולים לאחר שהגיעה בטיסה כדי להצטרף אליהם. בנה של דואן יו חשש שהדאגה התישה את אימו, ולקח אותה לביתה.

באותו לילה לא עצמה עין והתפללה לאל במשך כל הזמן כדי שירגיע אותה וכדי שישמור על נכדתה בשעה קשה זו. היא סבלה רבות עד עלות השחר. לפתע התקשרה אליה כלתה. "אימא, שאשא התעוררה. היא ממשיכה לפלוט דם, אבל היא יצאה מכלל סכנה לעת עתה. אל תדאגי…" כששמעה שנכדתה יצאה מהסכנה הציפו אותה רגשות, היא לא פסקה מלהודות לאל ונשמה לרווחה.

עשרה ימים חלפו כהרף עין, ושאשא עדיין לא הייתה מסוגלת לאכול מזון מוצק, ואם שתתה מים הקיאה אותם מיד. המשפחה החליטה שמוטב להעביר אותה לבית החולים המקומי. כשהגיעו לשם, אמר הרופא שבדק אותה, "מצבה של הילדה קשה יותר מאשר לו הייתה חולה בסרטן, אנחנו צריכים לנתח אותה מיד כדי לפתוח את הושט שלה. היא לא אכלה כל כך הרבה זמן והמעיים שלה התעוותו. אנחנו לא יכולים להבטיח לכם שהניתוח יצליח או שהיא לא תסבול מסיבוכים בעקבותיו." כששמעה שהרופא מדבר על שאשא כאילו שנגזר גורלה למות, הציף את דואן יו צער נורא והיא חשבה, "מצבה של שאשא גרוע אף יותר מאשר אם הייתה חולה הסרטן? האם עוד יש תקווה? כבר הוצאנו יותר מ- 50,000 יואן על הטיפול בה. מאיפה לכל הרוחות נשיג את הכסף כדי לשלם על ניתוח? ומה נעשה אם הוא לא יצליח?" ליבה שקע בקרבה מרב צער והיא חשבה, "התפללתי לאל, אז מדוע הוא אינו שומר על שאשא?" בדיוק כשעלתה בה המחשבה הזו, הבינה לפתע שהיא מאשימה את האל, ולכן מיהרה והתפללה אליו: "הו אלוהים, טעיתי! לא הייתי צריכה להאשים אותך. אם נכדתי תירפא או לא, הדבר נתון בידיך. אני מאמינה שרצונך הטוב עומד מאחורי כל מה שקורה עכשיו. רק שאיני מבינה את רצונך כרגע ואיני יודעת מהו השיעור שעליי ללמוד. אלי הטוב! אני מבקשת שתסביר לי ותדריך אותי ותניח לי להבין את רצונך ולקבל עליי את תזמורך ואת תכניותיך שלך."

כשהגיעה בחזרה לביתה, קראה דואן יו את דברי האל: "במהלך ניסיונות, חוויית חולשה, שליליות או היעדר בהירות בנוגע לרצונו של אלוהים או בנוגע לנתיב הנוהג היא דבר רגיל. אולם בכל מקרה, כמו איוב, אתם צריכים להאמין בעבודתו של אלוהים ולא להתכחש לאלוהים. על אף שאיוב היה חלש וקילל את יום היוולדו, הוא לא התכחש לכל הדברים בחיים האנושיים שיהוה העניק, ולא הכחיש שיהוה הוא זה שלקח את הכל בחזרה. לאורך כל המבחנים שהוא עבר, הוא שמר על אמונתו" (בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). כשהגתה בדברים האלו, הרהרה דואן יו בניסיונות שבהם עמד של איוב שבהם איבד כמויות עצומות של צאן ובקר, את כל הון משפחתו ורכושה, את כל עשרת ילדיו, וכל גופו נמלא בפצעים כואבים. על אף שאיוב היה תשוש ודווי, הוא לא דיבר סרה באל, לא אמר מילה בגנותו, ולא אמר דבר שהיה מצער את האל. כל זאת משום שידע שכל מה שהיה לו ניתן מהאל, ולא כתוצאה מעמלו. איוב ידע שכיציר כפיו של האלוהים, בין שנתן לו או לקח ממנו, עליו להישמע לו תמיד. איוב לא איבד את אמונתו במשך כל ייסוריו, המשיך לירוא ממנו ולהישמע לתזמורו ולתכניותיו, הוא אמר, "יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך" (איוב א' 21). "גם את-הטוב נקבל מאת האלֹהים, ואת-הרע לא נקבל" (איוב ב' 10). בסופו של דבר, נשא איוב נאום יפה ורב רושם לכבודו של האל, הוא השפיל את השטן, הכשיל אותו והניס אותו. אמונתו של איוב, יראתו וצייתנותו לאלוהים זיכתה אותו בשבחו. בהשוואה לאיוב, נדמתה לדואן יו אמונתה שלה קטנה באופן מעורר רחמים. כשנכדתה בלעה בטעות סודה קאוסטית, לא רק שלא ביקשה אחר רצון האל, כי אם אפילו נשמעה לו פחות. היא רק הפצירה באל באופן בלתי הגיוני שירפא את נכדתה כדי שתחלים במהירות. כשנראה היה שמצב הילדה אינו משתפר, החלה להאשים את האל, היא ומשמעות הדבר הייתה שהיא באה אליו בדרישות וניסתה לנהל איתו עסקאות. היא הרהרה בכך שהיא בעצם יציר כפיו ושהאמונה באל והסגידה לו הן חוקים שמימיים. יתרה מכך, היא האמינה באל במשך כל השנים הללו ונהנתה מדבריו ללא הגבלה. היא גם נהנתה מחסדו האין סופי, במיוחד בפעמים שנפלה במדרגות. במקרים ההם, היא נהנתה מהגנתו ואפילו לא נפצעה. אולם לא רק שהיא לא גילתה שום הכרת תודה, אלא שבמקום זאת האשימה אותו וטעתה בו, רק משום שמעשיו לא תאמו את דרישותיה – עתה הבינה עד כמה הייתה חסרת מודעות והיגיון. ואז הזילה דמעות של בושה, ונשאה תפילה של כניעה וחרטה: "הו אלוהים! עד כמה הייתי טיפשה ובורה שלא הבנתי את מלכותך. נהניתי מאוד מחסדך ומברכותיך, אך מעולם לא האמנתי לך באמת ובתמים או נשמעתי לך בלב שלם. כעת נכדתי חולה מאוד, ובכל זאת אני עדיין דורשת ממך דברים שאינם מתקבלים על הדעת, עד כדי כך שאני אפילו מאשימה אותך במה שאירע. כמה חסרת מצפון אני. הו אלי, טעיתי. אני מביעה חרטה בפניך ומפקידה את נכדתי בידיך. גם אם היא לא תחלים, לא אתמרמר עליך שוב. אני רק מבקשת להישמע לתזמורך ולתוכניתך.

למחרת, דואן יו קראה עוד מדברי האל: "כשהאדם חולה, זה קורה משום אהבתו של אלוהים, ואין ספק שהדבר נובע מכוונותיו הטובות. אפילו כשגופכם חווה ייסורים, אל תקבלו רעיונות מהשטן. הללו את אלוהים בעודכם חולים והפיקו הנאה מאלוהים בעודכם מהללים אותו. אל תאמרו נואש משום המחלה. המשיכו לחפש ולעולם אל תוותרו, ואורו של אלוהים יאיר עליכם. כמה נאמן היה איוב? האל הכל-יכול הוא רופא כל-יכול! מי ששוקע במחלתו יהיה חולה, אך מי שמתמקד ברוחו יהיה בריא. אם יש לכם ולו נשימה אחת בלבד, אלוהים לא יניח לך למות. … האמונה היא כמו גשר העשוי מקורה בודדת – מי שדבק בחיים באופן עלוב יתקשה לחצות אותו, אך מי שמוכן להקריב את עצמו יוכל לעבור ללא חשש. אם האדם חושב בביישנות ובפחד, משמע שהשטן משטה בו. השטן חושש שנחצה את גשר האמונה וניווכח באלוהים" ('הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 6). בעזרת דברי האל קיבלה דואן יו אמונה וכוח והבינה שהכול נתון בידי האל, ושהחיים והמיתות, ההצלחות והכישלונות של בני האדם, גם הם בידיו. יתרה מזאת, היא נכחה לדעת, שהצלחת הניתוח של נכדתה הייתה תלויה ברצון האלוהים, ושום אדם לא יכול היה לקבוע דבר. גם אם רופא אמר שנכדתה תמות בוודאות, הדבר לא יקרה אלא אם האלוהים ירשה זאת. כששמעה את דברי הרופא, היא נבהלה ונמלאה פחד, האומנם נפלה ברשתו של השטן? השטן רצה להשתמש במצבה של הנכדה כדי להשפיע עליה ולבלבל אותה, כדי לגרום לה לאבד את אמונתה באל, להתכחש לו ולבגוד בו – השטן כל כך מתועב! אולם דואן יו לא הלכה שולל למזימתו השקרית של השטן באותו זמן, משום שהגתה בדברי האל, היא הבינה במידת מה את עליונותו ואת ריבונותו, ואמונתה באל התחזקה. היא ידעה שהיא אינה צריכה להמשיך לפחד יותר וגם לא להניח לשטן להתל בה, כי אם להפקיד את גורל נכדתה בידי האל ולקבל את תוכניתו של האל לגביה. גם אם הניתוח ייכשל היא לא תאשים עוד את האל, אלא תישמע לתזמורו. ברגע שהבינה זאת, הוקל לה מאוד, היא אכלה בחיפזון את ארוחת הבוקר ומיהרה אל בית החולים. כשראתה ששאשא עדיין אינה מסוגלת לאכול מזון מוצק או לשתות מים, הצטערה מאוד, אך האמינה בלב שלם שחיי נכדתה בידי האל. היא רכנה ולחשה באזנה של שאשא, "שאשא, היי חזקה. מחר תעברי ניתוח. התפללי ובטחי באל, וכשהאל לצידנו, אין לנו צורך לפחד מדבר!" שאשא הנהנה קלות.

במשך יותר מעשרים יום בבית החולים המקומי, שאשא עברה שלושה ניתוחים שנכשלו, והרופא אמר בחוסר אונים, "עליכם להתכונן לגרוע מכול. גרונה של שאשא נצרב יותר מידי מהסודה הקאוסטית, והכניסה לגרון התרחבה מאוד. כשהיא שותה מים, היא נחנקת ופולטת אותם בשיעול. איננו יכולים לעשות עוד דבר עכשיו. מוטב שתיקחו אותה בחזרה הביתה."

דואן יו נתמלאה בדאגה כשהביטה בנכדתה הרזה כקיסם. הילדה בקושי יכלה ללכת, ונשארה בחיים רק בזכות העירוי שקיבלה לווריד. אם יפסיקו אותו וייקחו אותה הביתה, הם רק יחכו שם למותה. אולם היא עברה כבר שלושה ניתוחים וכולם נכשלו, וגם הרופא כבר ויתר על הטיפול בה. בנוסף לכך, משפחתם הוציאה כל פרוטה שהייתה לה על הטיפול בשאשא. לא נותר למשפחה כל מוצא מאשר לקחת אותה הביתה כלאחר ייאוש.

שאשא לא הייתה מסוגלת למעשה לאכול שום מזון מוצק. בכל יום נתנו לה כמה טיפות חלב, אבל היא הקיאה אפילו אותן. למראה מצוקתה של שאשא ורזונה הנורא, שקעה משפחתה ביגון קודר. משראו השכנים את מצבה של שאשא, שוחחו ביניהם ואמרו, "הילדה המסכנה חולה כל כך, כנראה שלא נותר לה הרבה זמן לחיות." דבריהם גרמו לדואן יו לסבול ולהצטער אפילו עוד יותר, והיא לא הפסיקה לבכות במשך כל היום בכל יום, ולא יכלה לאכול או לישון. על מנת להשאיר את שאשא בחיים, לקח אותה בנה של דואן יו מדי יום לבית החולים שבעיר כדי לקבל ערוי, אך איש לא ידע כמה זמן עוד תחיה. ככל שחלף הזמן, ויתרה המשפחה על כל טיפול הרפואי לילדה. למראה כל הדברים האלה, חשה דואן יו שליבה נשבר בקרבה וכל שיכלה לעשות במצוקתה היה להתפלל בשקט לאל.