זה היה בדצמבר בשנת 2011. שניים ממנהיגי הכנסייה שלנו נעצרו. לאחר ששמענו את החדשות האלה, אחיי, אחיותיי ואני היינו מוכרחים להתמודד עם ההשלכות במהרה. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מכתב בו נכתב שהמשטרה המשיכה לעצור כמה אחים ואחיות מכנסיות אחרות, ושאדם חשוד נראה מחוץ לדלת שלי, כך שייתכן שעוקבים גם אחריי. במכתב נכתב שמוטב שלא אחזור הביתה, ובמקום זאת אמצא מקום מבטחים, משם אעשה את עבודת הכנסייה. הייתי חרדה מאוד לאחר שקראתי את המכתב. חשבתי על ניידות המשטרה שפטרלו ברחובות בלי הפסקה בימים האחרונים ועל הפיקוח הקפדני בכל מקום. הם גילו שאני דיאקונית בכנסייה? הם אורבים לי מחוץ לביתי כדי לעצור אותי? חשבתי על כל האחים והאחיות שנתפסו, חלקם הוכו עד שנעשו נכים, חלקם הוכו למוות. בימים ההם עשיתי את עבודת הכנסייה, במסגרתה תמיד התרוצצתי בחוץ. אם המשטרה תעקוב אחריי ותעצור אותי, מה אעשה? הפחד שלי גבר ככל שחשבתי על זה. אם באמת יכו אותי למוות, איך אזכה בישועה ובחיי נצח? הרגשתי שאבן גדולה מכבידה על לבי. אפילו התקשיתי לנשום. לאחר מכן שהיתי בביתם של קרובי משפחה במשך כמה ימים. בעלי מצא אותי ואמר, "גם כאן נשקפת לך סכנה. מוטב שתלכי להתחבא בביתה של חברה במחוז אחר. במשטרה יודעים שאת דיאקונית בכנסייה. למה שיניחו לך לחמוק?" היססתי לאחר ששמעתי את בעלי, בייחוד משום שמנהיגי הכנסייה שלנו כבר נעצרו. אבל עדיין הייתה המון עבודה דחופה, ולו הייתי עוזבת, לא היה מי שיבצע את עבודת הכנסייה. עם זאת, אלמלא הייתי עוזבת והמשטרה הייתה עוצרת אותי, היו מענים אותי למוות או הופכים אותי נכה. לכן החלטתי שמוטב להתחבא למשך כמה ימים, ולחזור להמשיך במילוי חובתי ברגע שהמצב יירגע. זנחתי את חובתי והלכתי לביתה של חברה במחוז אחר. למעשה, ברגע הקריטי ההוא זנחתי את חובתי. היה זה מעשה בגידה באלוהים! אבל בזמנו חשבתי אך ורק על בטחוני האישי ולא הייתה לי שום אמונה. גם לא הייתה לי שום הבנה לגבי טבע מעשיי.

לאחר מכן, מתוך חשש שאגרור לכך גם אותה, חברתי סידרה לי לינה בבית ישן מחוץ לכפר שלה. הוא היה כל כך רעוע שהדלת לא נסגרה, לא היה שם מה לאכול ואפילו לא מים זורמים. הייתי מאוד לא מאושרת, מוקפת בסביבה שכזו. ואז התחלתי להרהר. האם צדקתי כשהחלטתי לנטוש את חובתי ולהתחבא במחוז אחר? אז, ראיתי את דברי האל האלה: "כיום, יש כאלה שאינם נושאים בשום עול למען הכנסייה. בני האדם האלה רשלנים ומרושלים, ואכפת להם רק מבשרם. אנשים כאלה אנוכיים מאוד וגם עיוורים. אם אינך מסוגל לראות את העניין הזה בבירור, לא תישא בשום עול. ככל שתהיה קשוב יותר לרצונו של אלוהים, כך יהיה העול שאלוהים יפקיד בידיך כבד יותר. בני אדם אנוכיים אינם מוכנים לסבול דברים כאלה. הם אינם מוכנים לשלם את המחיר, וכתוצאה מכך, הם יחמיצו את ההזדמנות להפוך למושלמים בידי האל. האין הם פוגעים בעצמם?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, היו קשובים לרצונו של אלוהים כדי להפוך למושלמים). כשקראתי את דברי האל, הרגשתי דקירה בלבי. הבנתי שאני עצמי הייתי אדם אנוכי ובזוי שכזה שנחשף על ידי אלוהים. מנהיגי הכנסייה שלנו נעצרו, והיה צורך להתמודד עם ההשלכות מיד. ברגע הקריטי ההוא, היה עליי להסתמך על אלוהים ולהמשיך לעשות את עבודת הכנסייה על מנת להגן על אחיי ואחיותיי. אבל חשבתי רק על בטחוני שלי והפכתי פחדנית, דאגתי להתחבא, זנחתי את עבודת הכנסייה, ולא היה לי אכפת כלל מחייהם של אחיי ואחיותיי. הייתה זו בגידה רצינית באלוהים! אז נזכרתי בכמה שורות ממזמור דברי האל: "אברהם הקריב את יצחק. מה אתם הקרבתם? איוב הקריב הכול. מה אתם הקרבתם? רבים כל כך מסרו את חייהם, הרכינו ראשם, שפכו את דמם, על מנת לחפש את הדרך האמיתית. האם אתם שילמתם את המחיר הזה?" ("מה הקדשתם לאלוהים?" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). אכן, מה הצעתי אני לאלוהים? אברהם היה מסוגל להקריב את בנו על מנת לרצות את אלוהים; איוב נתן את הכול על מנת לרצות אותו. ואני? משום שפחדתי שיתפסו אותי ויענו אותי למוות, נמלטתי למען בטחוני האישי. האם לא נהגתי כעריקה בכך שנצמדתי נואשות לחיים במקום להתייצב באומץ מול המוות? כפי שנאמר, "הכנה מרובה משתלמת." כדיאקונית שניזונה מבית האלוהים במשך שנים רבות, ברגע הקריטי ההוא לא הקדשתי מחשבה לדבר שהופקד בידיי או לאיך להמשיך בביצוע עבודת הכנסייה. חשבתי אך ורק על עצמי בכך שהוקרתי את קיומי ונמלטתי מהסכנה. עדיין הייתי ראויה להיקרא בת אנוש? באמת ירקתי אל תוך הבאר ששתיתי ממנה, אפילו בעלי חיים היו טובים ממני!

לאחר מכן קראתי קטע נוסף בדברי האל, "בעבר, פטרוס נצלב במהופך למען אלוהים. ואילו אתה נדרש לְרַצות את אלוהים בסופו של דבר ולהשקיע את כל כוחך למענו. מה יכול ברוא לעשות למען אלוהים? לפיכך, עליך להיכנע בפני אלוהים, מוקדם ככל שאפשר, כדי שאלוהים ישתמש בך כרצונו. כל עוד אלוהים ישמח ויהיה מרוצה, הנח לו לעשות בך כרצונו. איזו זכות יש לבני האדם להתלונן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 41). דברי האל האלה עודדו אותי מאוד, אך גם הציתו בי אשמה. חשבתי על איך פטרוס נמלט מהכלא, ואיך ישוע אדוננו התגלה לפניו ואמר שהוא ייצלב שוב למענו. הדברים גרמו לפטרוס להבין: "ישוע אדוננו כבר נצלב פעם אחת על מנת לגאול את האנושות, אינני יכול להניח לו להיצלב שוב. הוא ויתר על חייו למעננו; הפעם, עליי לוותר על חיי למענו." לכן פטרוס חזר לכלא ללא היסוס, ובסופו של דבר ביקש להיצלב במהופך למען אלוהים. פטרוס היה מוכן להקריב את חייו למען אלוהים, אבל מה לגביי? כשניצבתי לפני מצב מסוכן מעט, זנחתי את התפקיד שהוטל עליי ונמלטתי למקום מרוחק. איך אוכל לטעון שיש לי אפילו שמץ של מצפון? הלכתי בעקבות אלוהים במשך שנים רבות כל כך והוענקו לי רבים מדבריו, ועם זאת בגדתי באלוהים ברגע קריטי. לא הייתי ראויה להיות בחיים אל מולו. כרעתי ברך ונשאתי תפילת חרטה לפני אלוהים, בזו הלשון, "אלוהים! טעיתי. זנחתי את חובתי למען בטחוני האישי. הייתי אנוכית ובזויה! אינני רוצה לחשוב עוד על האינטרסים שלי. אני רוצה ללמוד מפטרוס ולהשלים את המשימה שהטלת עליי, גם אם פירוש הדבר הוא מוות." לאחר מכן חזרתי לכנסייה. כשאחת האחיות ראתה אותי, היא אמרה, "היום קיבלנו את הדרשות העדכניות ביותר מאלוהים. לא ידעתי עם מי ליצור קשר על מנת לשלוח אותן לאחינו ואחיותינו. בדיוק כשנמלאתי חרדה, חזרת." כששמעתי את דבריה של האחות, שמחתי מאוד על שחזרתי בזמן. לא גרמתי פגיעה רבה מדי בעבודת הכנסייה. ניהלתי דיון זריז עם האחות לגבי גיוס סגל הולם, על מנת לשלוח אותן לאחים והאחיות מהר ככל האפשר. מאותו הרגע לא הייתי פחדנית כפי שהייתי בעת מילוי חובתי.

כשהקפתי את עצמי בסביבה ההיא, חשבתי שהשגתי מעט אמונה, אך להפתעתי אירעה לי תקרית נוספת ושוב הייתי חשופה. יום אחד אמרה לי עמיתתי לעבודה האחות ג'ו, "כמה בתים בהם נשמרים כספי הכנסייה נמצאים בסכנה." היא הטילה עליי משימה, להעביר את הכספים אל מקום מבטחים. משום שחשבתי שניידות משטרה מפטרלות בכל מקום, פחדתי מעט כי חששתי שהמשטרה צופה על הבתים. מה אם יעקבו אחריי ויעצרו אותי בעת העברת כספי הכנסייה? לא יכולתי שלא לחשוב, "אני דיאקונית בכנסייה; אם אתפס, ודאי יענו אותי ואז לא יהיה לי שום סיכוי לצאת מזה בחיים. ואז, איך אזכה לישועה ואכנס אל ממלכת האל?" כשחשבתי על זה שוב ושוב, רק רציתי לחזור בי. הרגשתי שמילוי החובה הזו עלול להיות מסוכן מדי. ממש באותו הרגע, נזכרתי בחוויה הקודמת שלי. משום שהייתי אנוכית ובזויה, ופעלתי רק למען בטחוני האישי, כמעט עיכבתי את עבודת בית האלוהים. הזהרתי את עצמי שלא לבחור באותה דרך של כישלון כבעבר. במקום זאת עליי להסתמך על אלוהים ולהשלים את החובה החשובה הזאת. כשחשבתי כך, כבר לא הרגשתי חרדה. בעת ההיא, לעתים תכופות התפלאתי, "למה, ברגעים כה קריטיים, אני תמיד חוששת כל כך ממאסר ומעינויים עד מוות?" לאחר מכן, קראתי את הקטע הזה בדברי האל: "החל מהיום, אאפשר לכל בני האדם להתחיל להכיר אותי – את האל האמיתי היחידי שברא את הכול, שבא אל בני האדם ואשר אותו הם דחו והכפישו, ששולט בכול ומסדיר הכול, המלך שמושל במלכות, האל עצמו שמנהל את היקום, ומעל לכול, האל ששולט בחייהם ובמותם של בני האנוש ואשר מחזיק במפתח לשאול. אני אאפשר לכל בני האדם (מבוגרים וילדים כאחד, בין אם יש להם רוח ובין אם לאו, וגם אם הם שוטים או מוגבלים וכדומה) להכיר אותי. אינני פוטר איש מהמשימה הזו. זו העבודה הקשה ביותר, משימה שהכנתי היטב ושיוצאת לפועל החל מרגע זה. מה שאני אומר ייעשה. פקחו את עיניכם הרוחניות, היפטרו מהתפיסות הפרטניות שלכם והכירו בכך שאני האל האמיתי היחידי שמנהל את התבל! אינני נסתר מאיש ואני מחיל את הצווים המנהלתיים שלי על כולם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 72). כשקראתי את דברי האל האלה, התביישתי מאוד. לאל הכול יכול ריבונות על היקום כולו והוא שולט בגורל האנושות; חייהם ומותם של אנשים נמצאים בידיו וכולם כפופים לרצונותיו. ועדיין, לא הייתה לי שום הבנה של כל יכולתו וריבונותו של אלוהים. כשמילאתי את חובתי, חשבתי רק על חיי שלי. פחדתי מאוד שהמשטרה תתפוס אותי ותענה אותי למוות. לא היה בי אפילו שמץ של אמונה אמיתית באלוהים. שיעור הקומה שלי היה נמוך במיוחד. הייתי אדם שנצמד נואשות לחיים, שתמיד רצה להימלט כשניצב אל מול חובה מסוכנת. לפיכך, אם באמת היו עוצרים ומענים אותי, אין ספק שהייתי בוגדת באלוהים וכך הופכת ליהודה איש קריות, ובסופו של דבר הייתי נשלחת לגיהינום כעונש. ההבנה הזאת גרמה לי לחוש מפוחדת עד מאוד.

לאחר מכן, נתקלתי בקטע נוסף מדברי האל: "כשבני האדם מוכנים להקריב את חייהם, הכול נעשה חסר ערך, ואיש אינו יכול לנצל אותם. מה יכול להיות חשוב יותר מהחיים? לפיכך, השטן מאבד את היכולת לעשות דברים נוספים בבני האדם, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות באדם. אף על פי שבהגדרה של 'הבשר', נאמר שהשטן משחית את הבשר, אם בני האדם מתמסרים לאלוהים באופן מלא והשטן כבר לא שולט בהם, איש אינו יכול לנצל אותם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 36). דברי האל האלה עזרו לי להבין שנקודת התורפה שלי תמיד הייתה הפחד שלי ממוות. השטן ניצל את חולשת הבשר שלי על מנת לתקוף אותי, וגרם לי לבגוד באלוהים, מה שהיה מוביל להרס שלי לצד השטן בעצמו. השטן הוא כה נתעב ומרושע! חיי ומותי נמצאים תחת ריבונות אלוהים ונקבעים על ידו. לא משנה כמה פראי השטן, ללא רשות מאלוהים, הוא לא יעז לעשות לי דבר. עליי למסור את חיי ואת מותי לאלוהים ולציית לתיזמור שלו; גם אם המפלגה הקומוניסטית של סין תענה אותי למוות, אני עדיין מוכרחה לשאת עדות למען אלוהים ולהלל אותו. ברגע ההוא כרעתי ברך והתפללתי לאלוהים, בזו הלשון, "אלוהים, אני מוכנה למסור את חיי לך, ולאפשר לך לתזמר אם אחיה או אמות. בבקשה בחן את שעל לבי."

ברגע ההוא, חשבתי על עוד כמה דברים שאמר אלוהים: "כבני אנוש וכמשיחיים אדוקים, אחריותנו וחובתנו הן להעלות כמנחה את שכלנו ואת גופנו למען מילוי התפקיד שאלוהים מטיל עלינו, מפני שכל הווייתנו נובעת מאלוהים וקיימת הודות לריבונות האל. אם שכלנו וגופנו אינם נתונים למילוי התפקיד שאלוהים מטיל עלינו או למען המטרה הצודקת של האנושות, נשמתנו לא תהיה ראויה לאלה שהקריבו את חייהם למען התפקיד שאלוהים הטיל עליהם, וקל וחומר שהיא לא תהיה ראויה לאלוהים שהעניק לנו הכול" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים שולט בגורל האנושות כולה). מדברי האל ניכר שיצירים נבראים שמתים על מנת להשלים משימות שהוטלו עליהם על ידי אלוהים הוא הדבר המשמעותי ביותר שיש. כשאני חושבת על התלמידים והשליחים שהלכו בעקבות ישוע אדוננו בעבר, רבים מהם מתו מות קדושים בעת שהפיצו את הבשורה, אבל אלוהים זוכר את מותם. גופם אולי מת, אך רוחם ממשיכה לחיות. אם נהפוך ליהודה איש קריות ונבגוד באלוהים משום שאנו פוחדים למות, הוא יעניש אותנו ונמות, זהו מוות אמיתי; אנחנו נלך לגיהינום. וזהו סבל נצחי. ישוע אדוננו אמר, "כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה" (מתי ט"ז 25). בסביבה קשה זו בה המפלגה הקומוניסטית של סין כה נלהבת לדכא ולעצור אנשים, אלוהים הבחין בגישתי; הוא בדק אם אסתכן במוות על מנת לרצות אותו ואשא עדות אל מול השטן. אם אזנח את חובתי ואבגוד באלוהים כי אני פוחדת למות, למעשה איחשב כמתה. כשהבנתי זאת, התפללתי לאלוהים והצהרתי שאני מוכנה לבגוד בבשר ולהסתמך על אלוהים במילוי חובתי. כשהעברתי את כספי הכנסייה, שרתי בשקט מזמור מדברי האל: "אתם יצורים נבראים – כמובן שעליכם לעבוד את אלוהים ולחיות חיים בעלי משמעות. כיוון שאתם בני אדם, עליכם לתת את עצמכם למען אלוהים ולשאת כל סבל! עליכם לקבל בשמחה ובביטחון את הסבל הקל שאתם סובלים כיום, ולחיות חיים בעלי משמעות, כמו איוב ופטרוס. אתם בני אדם שמחפשים את הנתיב הנכון, ששואפים להשתפר. אתם בני אדם שקמים באומת התנין הגדול האדום כאש, אלו שאלוהים קורא להם צדיקים. האין אלו החיים המשמעותיים ביותר?" ("חיים בעלי משמעות" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). ההערכה שלי לשיר הזה גדלה ככל שהרביתי לשיר אותו. כיציר נברא, היכולת למלא חובה היא אחד הדברים הערכיים ביותר שיש. אורח חיים זה מעניק לחיים משמעות. אלוהים משבח אותו. אז כבר לא הרגשתי פחדנית ומפוחדת, והצלחתי להעביר את כספי הכנסייה ללא תקלות. בעומק לבי הרגשתי רגועה לחלוטין ומלאת נחמה. לאחר מכן, בהדרכתו של אלוהים, העברתי בבטחה רכוש וספרים מבית אלוהים כמה וכמה פעמים.