2. האינטרסים של צוררי משיח

היום נמשיך בשיתוף על פריט מספר תשע אודות הביטויים של צוררי משיח. הפריט התשיעי אודות הביטויים שלהם הוא: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה. בפעם שעברה שיתפנו על חלק קטן מהנושא, רק נגענו בו ושיתפנו על השאלה מהם אינטרסים, שזו הנקודה הראשונה. באשר לנקודה השנייה, שיתפנו על השאלה מהם האינטרסים של אנשים ומהי מהות האינטרסים של אנשים. הנקודה השלישית ששיתפנו עליה היא מהם האינטרסים של האל ומהי מהות האינטרסים של האל – זה פחות או יותר היה התוכן של שלוש הנקודות ששיתפנו עליהן. מה ששיתפנו עליו בפעם שעברה היה למעשה אמיתות קונספטואליות, שמגיעות לכדי הגדרה להיבטים השונים של האינטרסים ומספקות לאנשים הבנה של מושגים בסיסיים. הפעם לא נעמיק עוד בתוכן שלעיל, משום שנושא הדיון שנשתף עליו עבור הפריט התשיעי שלנו נועד להדגיש ביטויים שונים של צוררי משיח. לכן, בשיתוף שלנו על הפריט הזה, נמשיך לחדד לגבי הביטויים של צוררי משיח. בראש ובראשונה ננתח את הגישה ואת ההתנהגות של צוררי משיח כלפי אינטרסים שונים שנוגעים להם עצמם, בניסיון לזהות את מהות הטבע ואת הצביון של צוררי משיח ולנתח אותם מנקודת המבט הזאת. נתחיל בשיתוף על השאלה מהם בעיני צוררי משיח הדברים הרלוונטיים לאינטרסים שלהם.

לדידם של צוררי משיח, האל, בית האל והכנסייה הם בסך הכול תוויות, ואולי שמות ותו לא, בלי שום ערך ממשי. ועל כן הם מתייחסים בבוז לאינטרסים של האל, של בית האל ושל הכנסייה והם אינם ראויים להתחשבות מצדם או להתייחסות. לעומת זאת, עבור צוררי משיח, האינטרסים האישיים הם בעלי החשיבות הרבה ביותר. כתוצאה מכך, לעתים קרובות צוררי משיח מוכרים את האינטרסים של הכנסייה ושל בית האל בתמורה לאינטרסים האישיים שלהם. הבה נסווג וננתח ביסודיות אילו דברים רלוונטיים לאינטרסים של צוררי משיח, כדי לספק לאנשים מבט ברור אודות ההשקפות שלהם בעניינים שיש להם זיקה לנושא. ראשית כול, בלי קשר לאופן שמתייגים בו את צוררי המשיח, בין אם כ"צוררי משיח", "אנשים רעים" או אנשים שאינם מיישמים בפועל את האמת או עוינים אותה, אנשים מעין אלה אינם חיים ברִיק. הם חיים בבשר ויש להם אותם צרכים כשל בני אדם רגילים. ולכן לאנשים כמו צוררי משיח שחיים בקרב האחים והאחיות או בתוך בית האל והכנסייה, יש גם אינטרסים שקשורים לביטחונם האישי. זהו תת הסעיף הראשון לגבי אינטרסים של צוררי משיח – ביטחונם האישי. תת הסעיף השני לגבי אינטרסים של צוררי משיח הוא המוניטין והמעמד שלהם עצמם, שקשור לסמכות שלהם. תת הסעיף השלישי לגבי האינטרסים של צוררי משיח נוגע לתועלתם האישית. האם זה ברור יותר כשמנתחים את האינטרסים של צוררי משיח דרך שלושת תתי הסעיפים האלה, לעומת שיתוף עליהם באופן ישיר ובלתי מובנה? (כן.) אם אבקש מכם לשתף בהסתמך על שלושת תת הסעיפים האלה, האם יהיו לכם תובנות כלשהן? האם אתם יכולים לשתף על הבנות מסוימות? (אני יכול אולי לדון בכמה תובנות ביחס לתת הסעיף השני, אבל לא לגמרי ברור לי נושא הביטחון האישי והתועלת.) בסדר, בזמן שאני משתף, אתם יכולים להוסיף דברים היכן שאתם מסוגלים לדבר באופן ברור, ואני אשתף על מה שלא ברור לכם. מקובל עליכם? (כן.)

א. ביטחונם האישי

נתחיל את השיתוף שלנו בתת הסעיף הראשון של האינטרסים של צוררי משיח – ביטחונם האישי. משמעות תת הסעיף הזה אמורה להיות ברורה לכולם; היא מתייחסת לביטחון הפיזי של אדם. בסין האמונה באל משמעה חיים בסביבה מסוכנת. כל אדם שנוהה אחרי האל מתמודד עם סיכון יומיומי של מעצר והעמדה לדין, ונתון לרדיפה אכזרית מצד הדרקון הגדול האדום כאש. צוררי משיח אינם יוצאי דופן. אף שייתכן כי בבית האל מסווגים אותם כצוררי משיח, הדרקון הגדול האדום כאש, בעצה אחת עם הקהילה הדתית, פועל בהתמדה כמיטב יכולתו כדי לדכא את כנסיית האל ואת אנשיו הנבחרים של האל ולרדוף אותם, ומובן שצוררי משיח גם הם מוצאים את עצמם בסביבה כזאת ואינם פטורים מסכנת מעצר. ועל כן הם חייבים לעתים תכופות להתמודד עם הסוגיה של ביטחונם האישי. דבר זה מתקשר לשאלה של האופן שבו צוררי משיח מטפלים בביטחונם האישי. בתת הסעיף הזה אנחנו בעיקר משתפים על הגישה של צוררי משיח כלפי ביטחונם האישי. אם כן מהי גישתם? (הם עושים כל מה שאפשר כדי להגן על ביטחונם האישי.) צוררי משיח עושים כל מה שאפשר כדי להגן על ביטחונם. מה שהם אומרים לעצמם הוא: "אני חייב בכל תוקף להגן על הביטחון שלי. לא משנה את מי יתפסו, אסור שזה יהיה אני." הם באים לפני האל בתפילה לעתים קרובות בנוגע לעניין זה, ומתחננים בפניו שישמור עליהם מצרה. הם חושבים שלא משנה מה, הם אכן מבצעים את העבודה של מנהיג כנסייה והאל חייב להגן עליהם. למען ביטחונם האישי וכדי להימנע ממעצר, להימלט מרדיפה ולהתמקם בסביבה בטוחה, צוררי משיח לעתים קרובות מתחננים ומתפללים לביטחונם האישי. רק כשמדובר בביטחון האישי שלהם, הם נסמכים על האל באמת ובתמים ומקריבים את עצמם למענו. כשמדובר בעניין זה, יש להם אמונה אמיתית וההישענות שלהם על האל היא אמיתית. הם טורחים להתפלל לאל רק כדי לבקש שיגן על ביטחונם, ולא מקדישים שמץ מחשבה לעבודת הכנסייה או לחובתם. ביטחונם האישי הוא העיקרון שמנחה אותם בעבודתם. אם מקום כלשהו בטוח, צוררי משיח יבחרו לעבוד במקום זה, ואכן לכאורה הם יגלו תושייה ויוזמה, יהיו מאוד חיוביים ויפגינו את "תחושת האחריות" הרבה שלהם ואת "נאמנותם". אם עבודה כלשהי כרוכה בסיכון, ועלולה לגרור תקריות ולגרום לכך שהדרקון הגדול האדום כאש יגלה את מי שמבצע אותה, הם מתרצים תירוצים ומסרבים לבצעה, ומוצאים שעת כושר להימלט ממנה. ברגע שישנה סכנה, או ברגע שיש רמז לסכנה, הם חושבים על דרכים לחלץ את עצמם ולנטוש את חובתם, בלי שיהיה להם אכפת מן האחים ומהאחיות. אכפת להם רק לחלץ את עצמם מכלל סכנה. ייתכן שבנפשם הם כבר מוכנים: ברגע שמופיעה סכנה, הם בן רגע זונחים את העבודה שהם עושים, מבלי שיהיה להם אכפת מהתנהלות עבודת הכנסייה או מן ההפסד שעלול להיגרם לאינטרסים של בית האל, או מביטחונם של האחים והאחיות. מה שאכפת להם הוא להימלט. יש להם אפילו "קלף בשרוול," תוכנית מגירה להגן על עצמם: ברגע שהסכנה מגיעה אליהם או שהם נעצרים, הם מספרים כל מה שהם יודעים, מנקים את עצמם מאשמה ופוטרים את עצמם מכל אחריות כדי לשמור על ביטחונם האישי. זו תוכנית המגירה שלהם לכל צרה שלא תבוא. האנשים האלה אינם מוכנים לסבול רדיפה מחמת אמונתם באל; הם מפחדים שייעצרו, יעונו ויורשעו. למעשה, בתוך תוכם הם מזמן נכנעו לשטן. הם מבועתים מעוצמתו של המשטר השטני, ופוחדים עוד יותר שמנת חלקם תהיה דברים כגון עינוי וחקירות אכזריות. ועל כן, במקרה של צוררי משיח, אם הכול הולך חלק ואין שום איום על ביטחונם האישי או בעיה כלשהי הקשורה בו, ושום סכנה אינה אפשרית, הם עשויים להעניק את הלהט ואת ה"נאמנות" שלהם ואפילו את נכסיהם. ואולם אם הנסיבות קשות והם עלולים להיעצר בכל רגע נתון בגלל אמונתם באל וביצוע חובתם, ואם אמונתם באל עשויה להוביל לפיטוריהם מתפקיד רשמי או לכך שאנשים קרובים להם ינטשו אותם, אזי הם יהיו זהירים במיוחד, לא יטיפו את הבשורה, לא יישאו עדות לאל וגם לא יבצעו את חובתם. כשיש סימן קל ביותר לצרה הם מסתתרים כמו צב בשריון; כאשר יש סימן קלוש לצרה ממשמשת, הם מיד רוצים להחזיר לכנסייה את הספרים של דברי האל שברשותם וכל דבר שקשור לאמונה באל, כדי לשמור על ביטחונם ושלא ייפגעו. האין הם מסוכנים? אם הם ייעצרו, האם הם לא יבגדו? צוררי משיח הם כל כך מסוכנים שבכל רגע הם עשויים לבגוד; תמיד קיימת האפשרות שהם יבגדו באל. יתרה מזו, הם אנוכיים ומתועבים באורח קיצוני. דבר זה נקבע על ידי מהות הטבע של צוררי משיח.

יש שיגידו: "יכול להיות שאנשים שניחנים בביטויים האלה קיימים רק בארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, בהקשר החברתי של סין. כשעוברים למדינות זרות, אין רדיפות ומעצרים, ולכן הביטחון האישי נעשה בלתי רלוונטי. האם עדיין יש צורך בנושא הזה?" האם אתם חושבים שיש בו צורך? (כן.) גם מחוץ לסין, אנשים רבים שמבצעים את חובתם בבית האל מפגינים לעתים קרובות את ההתנהגויות האלה. ברגע שהדיון הופך למתקפות, להכפשות ולמהלכים כנגד בית האל מצד המשטר של מדינה מסוימת, מצד כופרים או מצד הקהילה הדתית, אנשים מסוימים מרגישים בתוך תוכם פחד עמוק ופחדנות. הם עשויים אפילו להרגיש שאילולא היו מאמינים באל, היה להם טוב יותר באותו רגע והם היו חופשיים יותר, ואחדים מהם מתחרטים ששמו את מבטחם באל, ובליבם כמה מהם אף מחשבים כיצד לסגת ומהרהרים על ויתור. אנשים כאלה אוצרים בתוכם בכל זמן נתון חששות לביטחונם האישי, וסבורים שאין דבר חשוב מכך. בתוך תוכם חייהם וביטחונם האישי הם דאגתם הראשונה במעלה. ולכן, כאשר אנשים אלה מתמודדים עם האופן שבו העולם והאנושות כולה משמיצים, מכפישים ומוקיעים את הכנסייה ואת עבודת האל, בליבם הם אינם מצדדים באל. תחת זאת, כאשר דברים כאלה קורים, כאשר הם שומעים קולות שמשמיצים את האל ומגנים אותו, בתוך תוכם הם מתייצבים כנגד האל. הם מייחלים בשקיקה לבדל את עצמם מן האל, מבית האל ומן הכנסייה. יתר על כן, ברגעים כאלה ההודאה כי הם מאמינים באל היא משימה קשה וכואבת עבורם. הם רוצים נואשות שלא יהיה שום קשר בינם לבין האל, בית האל והכנסייה. ברגעים כאלה הם מרגישים אי נוחות ואפילו מתביישים ואינם מסוגלים להודות שהם חברים בבית האל. האם אנשים כאלה הם מאמינים אמיתיים באל? האם הם באמת ובתמים זנחו הכול בשביל לנהות אחרי האל? (לא.) כאשר אנשים בסין מאמינים באל, הם לעתים קרובות נתונים לרדיפה ולמעצרים ולעתים קרובות מתמודדים עם בעיות של ביטחון אישי; אף שהסביבה בארצות אחרות אינה כה אכזרית, אנשים עדיין נתקלים בנסיבות דומות. הם מתמודדים עם השמצות ועם גינויים מצד הקהילה הדתית והם חייבים להיאבק באדישות או בקביעוֹת מסוימות של חוסר הבנה מצד מדינות שונות כלפי הכנסייה. יש המרגישים בלבול ואפילו חוסר ודאות וספקות בנוגע לאמיתיות של עבודת האל ומפקפקים עוד יותר בנאותות האל. ועל כן, בגלל שהם לעתים קרובות מתייחסים לביטחונם האישי, הם אינם מסוגלים לבצע את חובותיהם בבית האל בנינוחות וביציבות. האם האנשים האלה באמת מסרו את חייהם לאל? (לא.) יש גם החושבים בליבם: "המעבר לארץ אחרת פירושו בריחה ממלתעות הדרקון הגדול האדום כאש, לא? האם אין חופש דת בארצות אחרות? האם לא כולם חופשיים ומשוחררים? מכיוון שהאל הוביל אותנו לניכר לבצע את חובותינו, למה עדיין עלינו להתמודד עם אותם תנאים קשים? למה אנחנו עדיין צריכים ללמוד את הלקחים האלה ולסבול כך בניכר?" בליבם של אנשים מסוימים מקננים ספקות, ומקצתם לא זו בלבד שמטילים ספק, הם גם מתנגדים ומטפחים בליבם שאלות כגון: "מכיוון שזו הדרך האמיתית, מכיוון שזו עבודת האל, למה אנחנו, שמבצעים חובותינו נאמנה, שזנחנו הכול כדי להשקיע מעצמנו למען האל, עדיין צריכים לשאת יחס מפלה כל כך בעולם הזה?" הם אינם מבינים. בגלל שהם לא מבינים ושמים בראש סדר העדיפויות שלהם את ביטחונם האישי, הם ממירים אפוא את היעדר ההבנה הזאת לתלונות ולספקות שמכוונים לאל. האין זה כך? (כן.) ישנם אנשים בארצות זרות שאפילו מפחדים ליטול סיכונים בביצוע חובותיהם. אם מטילים עליהם חובה שכרוכה בסיכון כלשהו, הם מוצאים תירוצים כגון: "אני לא מתאים לחובה הזאת. המשפחה שלי עדיין בסין, ואם הדרקון הגדול האדום כאש יאתר אותי, זה עשוי להיות בעייתי עבורי." הם מסרבים לבצע חובות כאלה. הם בוחרים לשמור על עצמם, להגן על ביטחונם האישי ולהציל את חייהם. הם מותירים לעצמם פתח מילוט במקום להקריב את עצמם באופן מוחלט, לוותר על הכול ולזנוח כל דבר כדי לקבל על עצמם את חובותיהם. הם לא מסוגלים להשיג זאת. אלה הן כמה מן ההתנהגויות שלהם בכל האמור בביטחונם האישי. ישנם אנשים שבתוך תוכם חשים אי נוחות ולעתים קרובות מתפללים על כך. ישנם אנשים שלעתים קרובות חשים פחד ופחדנות, וסבורים שכוחות השטן חזקים מדי, אז איך אדם פשוט כמותם יכול להתנגד? לכן הם לעתים קרובות מפחדים ומודאגים מכך. יש כאלה שאף חוששים שברגע שיעצרו אותם, לא יהיה בכוחם של הכנסייה או של בית האל לעשות דבר, שאף אחד לא יועיל כשדבר מה יקרה. ולכן הם חושבים שחיוני ביותר להגן על עצמם. לפיכך כשהם צריכים לסכן את עצמם וליטול על עצמם חובה מסוכנת, הם מתחבאים ואיש אינו מסוגל לשכנע אותם. הם טוענים שהם אינם כשירים ומוצאים כל מיני אמתלות וסיבות לסרב לחובות החשובות שהופקדו בידם מטעם בית האל. כאשר הסביבה מסבירת פנים, האנשים האלה אף מסוגלים להתייצב עם מיקרופון במקום ציבורי, לפני קהל גדול, ולצעוק: "אני מאמין באל הכול יכול, אני חבר בכנסייה של האל הכול יכול. אני מקווה שכולם יוכלו לבוא ולחקור את הדרך האמיתית." כאשר אין סכנה לביטחונם האישי הם מסוגלים לעשות זאת בלי שום חשש. ברגע שיש ולו שמץ קל שבקלים של איום או של מצב כלשהו שכרוך בסכנה לביטחונם האישי, או כשצצות נסיבות פתאומיות, ההתלהבות שלהם מתפוגגת, ה"נאמנות" שלהם נעלמת ו"האמונה" שלהם נגוזה. הם מסוגלים רק להימלט לכל עבר וכל הזמן מנסים למצוא לעצמם איזו עבודה בלתי מתבלטת, מאחורי הקלעים, ודוחפים לאנשים אחרים את המשימות והחובות שמצריכות סיכון אישי ונטילת סיכונים. ברגע שהסביבה מתייצבת הם צצים שוב, כמו ליצנים בהצגה. למה הם מופיעים מחדש? כדי להציג את עצמם לראווה שוב, כדי שאנשים יידעו על קיומם, על מנת להפגין לעיני האל את התלהבותם וכדי שהוא ייווכח בנאמנות שלהם באותו רגע, ובה בעת לכפר על מה שעשו קודם, בניסיון נואש לשקם את מצבם. ואולם ברגע שיש שמץ סימן לצרה או לשינוי בתנאים, האנשים האלה נעלמים כלעומת שבאו ויורדים למחתרת.

כשעבודת הבשורה רק התחילה להתרחב, היה קשה במיוחד להפיץ את הבשורה. באותו זמן לא היו הרבה אנשים שהיו מסוגלים להטיף את הבשורה, ואלה שכן עשו זאת ניחנו בהבנה רדודה למדי של האמת. הם לא היו מסוגלים להבחין כראוי בתפיסות דתיות של אנשים והיה מאתגר לצרף אנשים. יתרה מזו, הטפת הבשורה הייתה כרוכה גם בסיכונים. כאשר פגשת אנשים שניחנו באנושיות טובה יחסית, לכל היותר הם היו מסרבים לקבל את הבשורה ושמים סוף לעניין, אבל הם לא היו פוגעים בך או מעליבים אותך. אם שמרת איתם על קשר, הייתה אולי עדיין תקווה לצרף אותם, דבר שהיה מניב תוצאות מסוימות. ואולם כאשר נתקלת באנשים רעים או בכמרים ובבכירים מפלגים שונים, לא רק שהאנשים האלה סירבו לקבל, הם אפילו הובילו מתקפה משולבת ואילצו אותך להתוודות על חטאיך, ואם לא עשית כן הם היו עלולים לתקוף אותך פיזית. במקרים החמורים יותר הם היו עלולים לדווח עליך למשטרה ולהסגיר אותך לתחנה, ולהעמיד אותך בסכנת מעצר בכל עת. ישנם מנהיגי כנסייה שהעניינים האלה לא הגבילו אותם. הם המשיכו לבצע את חובותיהם כאשר היו אמורים לעשות זאת, ואפילו עמדו בראש המחנה בהטפת הבשורה ובנשיאת עדות לאל. ואולם כמה מנהיגים כביכול, או אותם מנהיגי שקר, לא נהגו כך. כשהם עמדו בפני סכנות מעין אלה, הם לא היו הולכים בעצמם אלא שולחים אחרים. שמעתי על מנהיגה אחת שגילתה כי מקבל בשורה פוטנציאלי הוא מנהיג בפלג מסוים. היא התכוונה לסדר שמישהו יפיץ לו את הבשורה. אחרי שהיא הרהרה בדבר, היא לא הצליחה למצוא אדם מתאים וסברה שראוי יותר שתלך בעצמה. ואולם היא חששה מהסכנה ולא רצתה ללכת, וכך היא סידרה שאחות צעירה בת שמונה עשרה או תשע עשרה תלך במקומה. מה דעתכם? האם היא הייתה צריכה לסדר שהצעירה הזאת תלך? (לא.) למה לא? (כי מקבל הבשורה הפוטנציאלי היה מנהיג בפלג מסוים והחזיק בהרבה תפיסות דתיות. לאחות הצעירה היו שיעור קומה נמוך והבנה רדודה של האמת, אז היא לא הייתה מסוגלת לשתף על האמת כדי לתת מענה לבעיות של מקבל הבשורה הפוטנציאלי, ולא רק שהיא לא הייתה מסוגלת להמיר אותו, היא עצמה הייתה עשויה ללכת שולל.) בהתחשב בגילה, כמה מן האמת יכולה הייתה האחות הצעירה הזאת להבין לאשורה? כמה ידע של כתבי הקודש היה לה? עד כמה בטוחה בעצמה היא יכולה הייתה להיות בהמרה של המנהיג מאותו פלג? בהתחשב בגילה, היא בוודאי לא ניחנה בניסיון רב בהטפת הבשורה. נוסף על כך, היא רק הגיעה לבגרות והייתה חסרת ניסיון. האם היא הייתה מסוגלת לעמוד על התפיסות, הרעיונות והקשיים של מבוגרים? (לא.) ודאי שלא. בגילה היא פשוט לא הייתה מסוגלת להתמודד עם מחשבות של מבוגרים. אמרו לי, בהתחשב בגילה, האם האחות הצעירה הזאת הייתה הבחירה הטובה ביותר? (לא.) היא לא הייתה הבחירה הטובה ביותר. ולכן כאשר המנהיגה הזאת שלחה את האחות הצעירה, האם הכוונה שלה הייתה נכונה? (לא.) לא הייתה לה כוונה נכונה. היא לא הייתה צריכה לשלוח את האחות הצעירה. מאוחר יותר, כאשר האחות הצעירה יצרה קשר עם המנהיג של אותו פלג וגילתה שהוא לא אדם טוב, היא דיווחה על כך למנהיגה, הביעה את פחדה הרב ואמרה שהיא לא מעזה לחזור לשם. המנהיגה לחצה עליה והתעקשה: "לא, זאת החובה שלך ואת חייבת ללכת!" האחות הצעירה הגיעה לכדי דמעות ואמרה: "זאת החובה שלי ואני צריכה ללכת, אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם זה, אני לא יכולה לעשות את זה." אף על פי כן המנהיגה הזאת לא נסוגה בה ועמדה על דעתה: "אפילו שאת לא מסוגלת לעשות את זה, את חייבת ללכת; אין אף אחד אחר, אז זו חייבת להיות את!" איזה מין מנהיגה היא זו לדעתכם? לא רק שהיא הגנה על עצמה מפני סכנה קרבה, היא גם העמידה אדם אחר בסכנה בזמן שהיא נסוגה לאחור. אפילו במצבים שבהם האחות הצעירה הזאת הביעה את אי יכולתה ואף בכתה מפחד, היא עדיין לא הסכימה. איזה מין יצור בזוי זה? האם זה בן אדם? (לא.) זה לא בן אדם. היא לא התחשבה בביטחונם של אחיה ואחיותיה, רק בשלה. היא אפילו הקריבה את ביטחונם של אחרים למען האינטרס האישי שלה, בדיוק כמו אותם הורים מהמרים, שלאחר שהפסידו את כל כספם ולא נותר להם דבר, מציעים את בנותיהם כבטוחה להחזר חובם, כדי לאפשר לעצמם לשרוד זמנים קשים ולהימלט מאסון, ומקריבים את היקר להם מכול בתמורה לאושרם הם. איזה מין יצור בזוי היא המנהיגה הזאת? האם נותרה בה אנושיות כלשהי? (לא.) אין בה שמץ אנושיות. בהסתמך על ההתנהגות הזאת, האם ניתן לסווג אנשים כאלה כצוררי משיח? (כן.) בפירוש כן! יש שיגידו: "מה שהם עושים הוא לטובת עבודת הכנסייה, למען הפצת הבשורה. הכוונה שלהם הרי טובה, לא? האין הם עושים זאת בשביל להבטיח את האינטרסים של בית האל? איך אפשר להגדיר אותם כצוררי משיח?" האם מישהו אי פעם חשב כך? האם ניתן לטעון כך? (לא.) אם כך אמרו לי, מהו טבע הבעיה הזאת? (למען האינטרסים והביטחון האישיים שלה, המנהיגה הזאת סחרה בחיי האחות הצעירה ובביטחון שלה, כלומר היא בכוונה דחפה אותה לבור – היא ניחנת באנושיות זדונית במיוחד.) במילים פשוטות, המנהיגה הזאת, ביצעה את הסידור הזה במטרה לשמור על עצמה, בידיעה ברורה שהאחות הצעירה לחלוטין אינה כשירה למשימה המסוימת הזו. בה בעת היא עשתה זאת כדי לדווח על מילוי חובתה היא, והקריבה את האינטרסים ואת הביטחון של אדם אחר כדי להשיג את מטרותיה האישיות. זו הייתה כוונתה. היא פשוט לא התייחסה לשאלה מי מסוגל לבצע את התפקיד הזה, מי מסוגל להמיר את אותו אדם או מי יכול לבצע את התפקיד הזה באופן יעיל, ולא מצאה את האדם הטוב ביותר למשימה הזאת. מהות מעשיה לא הייתה ביצוע חובתה או מימוש נאמנותה או אחריותה, אלא היכולת לדווח לממונים עליה ולשמור על עצמה באמצעות הקרבת אינטרסים של אחרים, ואפילו תוך גרימת נזק לאחרים. היא פעלה באופן שפגע באחרים במטרה להגן על עצמה ולהשיג את מטרותיה האישיות – האין זו מהות הדבר? (כן.) זו מהות הדבר. ולכן ניתן לסווג את מעשיה של אותה מנהיגה כמעשים של צורר משיח. האין זה שורש העניין? (כן.) זה בדיוק העניין. אם לא היו שום מועמדים מתאימים, והאחות הצעירה הזאת לא הייתה שם, אם היו אומרים לה ללכת להמיר את המנהיג של אותו פלג בעצמה, האם היא הייתה הולכת? האם היא הייתה מסוגלת לומר: "היות שאין אף מועמד מתאים, אלך אני. אני לא מפחדת. גם אם זה אומר להקריב את החיים שלי כדי לצרף את האדם הזה, אני מוכנה להשליך אותם מנגד, בגלל שזאת החובה שלי והאחריות שלי"? האם היא הייתה מסוגלת לעשות זאת? (לא.) למה אנחנו אומרים שהיא לא הייתה מסוגלת לעשות את זה? אנחנו לא מעלים פה השערות. על מה אנחנו מסתמכים כשאנחנו אומרים שהיא לא הייתה מסוגלת? (כי כשהיא ביצעה את החובה שלה, זה לא באמת היה בשביל להשיג תוצאות ולהמיר את אותו מקבל בשורה פוטנציאלי. ולכן, כשהיא שלחה את האחות הצעירה, היא פשוט יצאה ידי חובה. אם האחות הצעירה לא הייתה שם, היא לא הייתה הולכת בעצמה כדי לצרף את האדם הזה.) נכון, זה מה שהיה קורה. אם היא נוכחה שלא היה שום מועמד ראוי זמין, האם היא לא הייתה צריכה ללכת בעצמה? (כן.) אם היא באמת הייתה נאמנה לחובתה ולא מתחשבת בביטחון האישי שלה, היא לא הייתה מניחה לאחות הצעירה ללכת אלא הייתה הולכת בעצמה. אם כן מהי הבעיה שאותה מדגישה העובדה שלא הלכה בעצמה? (היא שמרה על הביטחון ועל האינטרסים האישיים שלה.) נכון, כך זה התגלגל. לו היא באמת הייתה נאמנה לחובתה, היא הייתה נוטלת על עצמה את האחריות הזאת. ואולם היא לא עשתה כן; במקום זה היא בחרה במועמדת שהייתה הכי פחות מתאימה כדי שתלך במקומה. האם כוונתה הייתה לשלוח את האדם הכי פחות מתאים למקום המסוכן ביותר כדי להשיג את המטרה האישית שלה, של הגנה על עצמה מפני סכנה ושמירה על עצמה? (כן.) זאת ההתנהגות של צוררי משיח. הדבר קשור לסידור של אנשים.

בסין, הדרקון הגדול האדום כאש מדכא, עוצר ורודף את המאמינים באל בהתמדה ובאכזריות, ולעתים קרובות מעביר אותם לסביבות מסוכנות. לדוגמה, הממשלה משתמשת במגוון תואנות כדי לעצור מאמינים. בכל פעם שהם מגלים את האזור שמתגורר בו צורר משיח, מה הדבר הראשון שצורר המשיח חושב עליו? לא איך לארגן כיאות את עבודת הכנסייה, אלא איך למלט את נפשו מן המצב המסוכן הזה. כאשר הכנסייה מתמודדת עם דיכוי ועם מעצרים, צוררי המשיח לעולם אינם עוסקים בעבודת מעקב והמשך טיפול. הם אינם דואגים לסידורים עבור כוח אדם או משאבי כנסייה חיוניים. במקום זה הם מוצאים תירוצים וסיבות כדי להבטיח לעצמם למקום בטוח, וזהו זה. מרגע שביטחונם האישי מובטח, הם מתערבים לעתים נדירות באופן אישי בסידור עבודת הכנסייה, כוח האדם או המשאבים, והם גם לא בודקים את העניין או דואגים לסידורים ספציפיים. כפועל יוצא משאבי הכנסייה וכספיה אינם מועברים מהר למקומות בטוחים, ובסופו של דבר רבים מהם נבזזים ונלקחים על ידי הדרקון הגדול האדום כאש, דבר שמסב הפסדים ניכרים לכנסייה ומוביל ללכידה של עוד אחים ואחיות. זו התוצאה שנגרמת על ידי התנערותם של צוררי משיח מאחריותם לעבודה. בתוך תוכם צוררי משיח מעדיפים תמיד את ביטחונם האישי. זוהי בעיה שמהווה דאגה מתמדת עבורם. הם אומרים לעצמם: "אסור לי להסתבך בצרות. אם מישהו ייתפס, אסור שזה יהיה אני – אני חייב להישאר בחיים. אני עדיין מחכה לחלוק את תהילת האל כאשר עבודת האל תסתיים. אם איתפס, אנהג כיהודה איש קריות וזה יהיה הסוף שלי. הסוף שלי לא יהיה טוב. אני איענש." ולכן, בכל פעם שהם הולכים לעבוד במקום חדש, הם קודם כול חוקרים מהו בית האב הבטוח והחזק ביותר, שם הם יוכלו להסתתר מפני חיפושי הממשלה וירגישו בטוחים. שנית, הם מחפשים בתים שיש בהם תנאי מחיה טובים יותר, בשר בכל ארוחה, מיזוג בקיץ וחימום בחורף. נוסף על כך הם מבררים מי מבין המאמינים נלהב יותר ובעל בסיס חזק יותר, ומסוגל לספק הגנה בשעת צרה. הם קודם כול מבררים את כל הדברים האלה. אחרי הבירור הם מוצאים מקום להשתקע בו ומבצעים עבודה שטחית כלשהי, שולחים מכתב או מוסרים בעל פה מידע או סידורי עבודה כלשהם. האם אתה חושב שצוררי משיח מסוגלים לבצע עבודה? כשאתה מסתכל על האופן שבו הם שוקלים בקפידה ובדקדקנות את ביטחונם האישי ודואגים לו, אפשר להתרשם שהם יודעים לבצע עבודה מסוימת, שהם יודעים בתוך תוכם איך לבצע אותה. ואולם הכוונות שלהן אינן נכונות, הם חושבים רק על רווח אישי והם סולדים מן האמת; גם אם הם יודעים שמה שהם עושים מנוגד לאמת והוא אנוכי ומתועב, הם מתעקשים לעשות את הדברים האלה בדרכם ופועלים באופן מופקר ובלתי אחראי. כל מה שהם עושים נועד לשמר את ביטחונם האישי. אחרי שהם נרגעים ומרגישים שהם מחוץ לכלל סכנה, שהסכנה חלפה, צוררי משיח ממשיכים לבצע עבודה שטחית כלשהי. צוררי משיח הם קפדניים למדי בסידורים שלהם, אבל זה תלוי עם מי הם מתמודדים. הם שוקלים בקפידה רבה את העניינים שנוגעים לאינטרסים האישיים שלהם, אבל כשמדובר בעבודת הכנסייה או בחובות שלהם, הם מפגינים את האנוכיות ואת הנתעבות שלהם ואינם מגלים שום אחריות, ואין להם ולו שמץ של מצפון או היגיון. בדיוק בגלל ההתנהגויות האלה הם מסווגים כצוררי משיח. אם לשפוט רק על פי האיכות, ובהתחשב באופן המוצלח שבו הם הוגים ומנסחים בקפידה תוכניות ממשיות למען ביטחונם האישי, האיכות שלהם אינה נמוכה ויש להם ראש על הכתפיים. הם אמורים להיות מסוגלים לטפל בעבודה של בית האל. כך שאם מסתכלים על כך בהסתמך על היכולת שלהם, הם לא אמורים להיות מסווגים כצוררי משיח, אז למה הם בכל זאת סווגו כך? הדבר נקבע בהסתמך על המהות שלהם, על היותם מסוגלים לקבל את האמת וליישם אותה בפועל, ועל היותם אנשים שחותרים אל האמת. הם שוקלים באופן מחושב וממוקד את הסידורים שנוגעים לסביבת המחייה שלהם, למזון ולמשקאות שלהם ולביטחונם. ואולם כשמדובר בעבודה של בית האל, הם הופכים לאנשים שונים בתכלית, אנוכיים ומתועבים במיוחד, שלא מגלים שום התחשבות בכוונות האל. אלה הם בפירוש לא אנשים שחותרים אל האמת. צוררי משיח מתמודדים עם העבודה של בית האל ועם סידורי העבודה של העליון על ידי סינונם. הם בוררים את מה שהם מוכנים או לא מוכנים לעשות, ואת מה שנוגע או לא נוגע לביטחונם האישי. לאחר מכן הם מבצעים עבודה קלה כלשהי שאינה טומנת בחובה שום סכנה, רק כדי להימנע מכך שהעליון יגלה שהם באים בריצה לאכול אך משתרכים לאיטם כשמדובר בעבודה, ושהם אינם דואגים לחובות הנאותות שלהם. אחרי שהם מסדרים את העבודה, הם אף פעם אינם מבררים או מפקחים כיצד משימות מסוימות מבוצעות. לדוגמה, לבית האל יש תקנות ועקרונות ספציפיים לגבי מנחות ומגוון משאבים: איך לסדר אותם, היכן לשים אותם, איך לשמור עליהם ומי צריך להשגיח עליהם. צוררי משיח, לעומת זאת, רק מדברים על הדברים האלה, ומרגע שהם דאגו לסידורים, תם ונשלם מבחינתם. לא משנה אם הסביבה מתאימה או לא, הם אף פעם לא מבקרים במקום כדי להעיף מבט; הכול אצלם דיבורים, ובתוך תוכם הם לא מבינים ולא מבררים או חוקרים ולא אכפת להם אם סידורים מסוימים עבור המשאבים האלה של בית האל הם ראויים או בטוחים. ולכן בתקופה שצוררי משיח הם מנהיגים, ובמסגרת עבודתם, ספרים מסוימים של דברי האל נתפסים בידי אנשים רעים. ספרים מסוימים מעלים עובש בגלל אחסון לקוי ובמקרים אחדים ספרים או משאבים מסוימים מצויים במקומות שבהם איש לא דואג להם. לא רק שצוררי משיח לא דואגים לסידורים ספציפיים עבור הדברים האלה, הם בהחלט לא מבררים, חוקרים או שואלים עליהם. במקום זאת, הם סבורים שמלאכתם נשלמה מרגע שהם דאגו לסידורים. הם יודעים לדבר וזה הכול; הם פועלים רק כדי לצאת ידי חובה, בלי לחפש תוצאות מעשיות כלשהן. האם צוררי משיח מפגינים נאמנות דרך ההתנהגויות האלה? (לא.) אין להם שום נאמנות. כשמדובר בסידור של משאבים שונים של הכנסייה, צוררי משיח אף פעם לא מבררים. למה הכוונה "אף פעם לא מבררים"? האם פירוש הדבר שהם לא עושים שום סידורים? הם פועלים כדי לצאת ידי חובתם ודואגים לסידורים כדי להטעות אנשים, מחשש שמישהו ידווח עליהם לבכירים. אבל הם אף פעם לא מבצעים שום עבודה ספציפית. מה זו עבודה ספציפית? עבודה שכרוכה בהחלטה היכן לשים את הדברים האלה, אם זה בטוח או לא, אם עלול לקרות להם משהו, אם מכרסמים עשויים להגיע וללעוס דברים, אם הם עלולים להיפגע מהצפה או להיגנב, אם האנשים שאחראים לשמירתם מתאימים לכך וכן הלאה. ואולם צוררי משיח אף פעם לא מבררים, אף פעם לא חוקרים ואף פעם לא מתעניינים. בתוך תוכם הם חושבים שהדברים האלה לא מיועדים להנאתם האישית; הם לא מעריכים אותם והם לא מפיקים שום תועלת מהם. הם שייכים לאנשים אחרים, לבית האל, והם לא קשורים אליהם. זה לא מעניין אותם כהוא זה; מי שרוצה, שידאג לזה – להם לא אכפת. הם מסדרים דברים וזה הכול. ישנם צוררי משיח שאפילו לא טורחים לסדר. הם סבורים שהם לא יזכו בשום תגמול גם אם יבצעו את העבודה הזאת היטב, ושאיש לא יראה בהם אחראים לביצוע כושל. מי ידווח עליהם בגלל דבר פעוט כל כך? האם האל יעניש אותם על כך? הגישה וההשקפה של צוררי משיח כלפי חובותיהם הן בדיוק כאלה: הם פועלים כדי לצאת ידי חובה ומטפלים בדברים כלאחר יד. כל עוד הדברים האלה לא משפיעים על המעמד או על הביטחון האישיים שלהם, לא אכפת להם אם הם מטופלים או לא. בין אם הדברים האלה אובדים, פוחתים או ניזוקים, כל זה לא נוגע להם. מבחינת צוררי משיח, המשאבים האלה של בית האל נחשבים לרכוש ציבורי. הם לא צריכים לדאוג להם, הם לא צריכים להקדיש להם מחשבה והם לא צריכים להשקיע אנרגיה או מאמץ כדי לנהל אותם. ולכן, בתקופות שצוררי משיח משמשים כמנהיגים, משאבים שונים של בית האל נבזזים או מוחרמים בידי הדרקון הגדול האדום כאש או נתפסים בידי אנשים רעים מסוימים, וזאת מחמת ההזנחה שלהם את חובתם וההתמקדות שלהם בהנאה אישית, ובגלל אי הביצוע של משימות מסוימות. היו מקרים רבים כאלה. יש שיאמרו: "בסביבה כל כך עוינת, מי יוכל לדאוג לכל דבר באופן קפדני כל כך? מי יכול להימנע מקצת הזנחה או מכמה טעויות?" האם מדובר רק בכמה טעויות? הייתי אומר שאם אנשים היו מסוגלים למלא את חובותיהם ולגלות נאמנות, אובדן המשאבים האלה לא היה רב כל כך; הוא לבטח היה פוחת, ויעילות העבודה הייתה משתפרת מאוד.

צוררי משיח מאמינים באל כדי לזכות בברכות. הם לעולם אינם מטריחים את עצמם בדאגה לדברים שנוגעים לבית האל או לאינטרסים של בית האל. כל מה שהם עושים חייב להיות קשור לאינטרסים האישיים שלהם. אם העבודה של בית האל אינה כרוכה באינטרסים האישיים שלהם, פשוט לא אכפת להם והם לא מגלים בה עניין. כמה אנוכיים הם! כאשר צוררי משיח מסוימים שימשו מנהיגים, הדרקון הגדול האדום כאש בזז כמויות גדולות של מנחות שהיו באחריותם, וכמות מעוררת השתאות אבדה. אבל צוררי המשיח האלה כלל לא האשימו את עצמם. הם אפילו אמרו לאחר מכן: "זו לא רק האחריות שלי: איך אפשר להטיל את כל האשמה עליי? חוץ מזה, מצב כזה הוא בלתי נמנע." הם לא חשו שום חרטה, הם הסיטו את האשמה לאנשים אחרים, וניסו להגן על עצמם באמצעות שלל תירוצים. אילו מין דברים הם? האם לא צריך לגרש אנשים כאלה? האם לא צריך לקלל אותם ולהענישם? (כן.) אחרי שהם ביצעו טעות חמורה כל כך, צוררי המשיח האלה לא חשו ולו שמץ של חרטה! אילו ביטויים היה מפגין אדם רגיל, אדם שניחן באנושיות, אדם נאמן לאל או אדם שניחן בלב ירא-אל, לו הרשלנות שלו הייתה גורמת לכך שנכסיו של בית האל היו נחטפים בידי הדרקון הגדול האדום כאש? (הוא היה חש חרטה, מאשים את עצמו ומרגיש בתוך תוכו שהוא לא מילא כראוי את חובתו.) מה הוא היה עושה בהמשך? הוא היה חושב על דרך לתקן את המעוות. מעומק ליבו הוא היה חש תחושה של חובה ושל חרטה; בלי קשר למה שאחרים אומרים, הוא לא היה משמיע ולו מילה אחת של תלונה, הוא לא היה מגן על עצמו. הוא היה מכיר ברשלנותו, בעבירה שלו. הוא היה מקבל כל מה שהאל היה אומר לו וכל אופן שבו בית האל היה מחליט לטפל בו. אם כך, למה צוררי משיח אינם מקבלים זאת? למה הם מלאי תלונות אחרי שגורשו? הדבר חושף את טבעם של צוררי משיח. צוררי המשיח האלה הסבו הפסדים ניכרים ביותר לעבודה של בית האל, כל כך הרבה מאמץ של אחרים ירד לטמיון בגלל התרשלותם בביצוע חובותיהם וכל כך הרבה מנחות נלקחו בידי הדרקון הגדול האדום כאש, ואף על פי כן הם לא חשו שום תחושת אשם, שום תחושה של מחויבות והם אפילו הגנו על עצמם. כאשר בית האל טיפל בהם, הם סירבו להתמסר והפיצו בכל מקום את התרסתם. אילו מין דברים הם? האין זו משאלת מוות? (כן.) זו משאלת מוות. כאשר בוחנים את לב-ליבם של צוררי המשיח, מהות הטבע שלהם היא מהות של עוינות כלפי האמת וכלפי האל. חסרה להם אנושיות; הם שדים חיים, שטנים, בהמות בבגדי אדם. כאשר אנשים שניחנים באנושיות עושים טעות קטנה או אומרים דבר מה שגוי, הם חשים תוכחה עצמית. אבל שדים חיים, צוררי משיח, אינם חשים כך. גם אחרי שביצעו טעות חמורה כל כך, אותם צוררי משיח לא חשו כל תוכחה עצמית בשום אופן ואפילו ניסו להגן על עצמם. אם כך מהי האמת מבחינתם? האם בתוך תוכם הם מכירים באמת? דברי האל הם האמת, והאל הוא האמת – האם הם מכירים בעובדה הזאת? (הם לא מכירים בה.) הם בבירור לא מכירים בה. בתוך תוכם הם חושבים את עצמם לאמת, לאל; הם חושבים שמלבדם אין שום אל אחר. האין אלה שדים? (כן.) אלה שדים, שדים אופייניים. צוררי משיח אינם מתעניינים כלל במשאבי הכנסייה, וגם לא עורכים עבורם שום סידורים ספציפיים. אבל אם קורה שיש ברשותם דבר מה בעל ערך, אתה יכול להיות בטוח שהם יטפלו בו מצוין. הם לא יחשפו אותו ולו במילה, אפילו כשהם מדברים בשנתם, וגם במכות לא תחלץ את זה מהם. הם שומרים עליו באופן יוצא מגדר הרגיל. ואולם כשמדובר במשאבים של בית האל, הגישה שלהם שונה בתכלית. למעשה הגישה שלהם היא כזאת: "מה זה קשור אליי? אני לא נהנה מהמשאב הזה והוא לא שייך לי. גם אם אטפל בו יפה, יכול להיות שייתנו אותו למישהו אחר! מה הטעם לשמור עליו כל כך טוב?" הם לא תופסים את העניין הזה כחובה שלהם. האין זו אנושיות לקויה? (כן.) זה ביטוי לאנושיות לקויה. איך זה נקרא? זה נקרא להיות בלתי מהימן. האל הפקיד בידך את העבודה הזאת והטיל עליך את החובות שאתה אמור לבצע – זה חלק מהעבודה שלך. אתה חייב לטפל בעניינים האלה כראוי, לבצע אותם בזה אחר זה, לפעול על פי העקרונות שהאל דורש ועל פי סידורי העבודה של בית האל ולסדר אותם כיאות, ובכך תושלם חובתך. אבל האם צוררי משיח ניחנים בהלך הרוח או ברעיון הזה? (לא.) בכלל לא. זה היעדר אנושיות מוחלט. מהו הביטוי הספציפי של היעדר אנושיות? זה שלא אכפת לך אם יש לך מצפון או היגיון, או אם אתה אנוכי ומתועב, בלתי אמין, בלתי מהימן ובלתי ראוי שיפקידו בידך מאום.

צוררי משיח אף פעם לא מבררים בפירוט ולא עורכים סידורים בנוגע לעניינים של כוח אדם בכנסייה, כמו למשל: מי מבצע את העבודה, איזו עבודה והיכן, האם הוא עושה זאת כראוי והאם הוא מבצע את חובתו ביעילות, האם קרו מקרים של שיבושים והפרעות או מהו המשוב של האחים והאחיות. לדוגמה, כאשר בית האל מבקש מהם לאתר מגוון אנשים מוכשרים, צוררי המשיח רק מעיפים מבט בקורות החיים של אותם אנשים בלי לברר באופן ספציפי או להתעניין בנסיבותיהם – לדוגמה, אם אותם אנשים ניחנים באמונה מוצקה, מה טיב האנושיות שלהם, האם הם מסוגלים לקבל את האמת, האם הכישרונות הספציפיים שלהם ויכולותיהם הטכניות תואמים לסטנדרטים הנדרשים על ידי בית האל, ואם הם מתאימים לטיפוח ולביצוע חובות חשובות. צוררי משיח רק יוצאים ידי חובה בנוגע לדברים האלה, מעמידים פנים, סוקרים בקצרה את קורות החיים וזה הכול. הם אף פעם לא מתקשרים בפועל עם האנשים שאותרו, והם גם לא מחפשים הבנה מפורטת או מעמיקה שלהם. כתוצאה מכך, רוב האנשים שהם בוחרים מסולקים בסופו של דבר בגלל שנכשלו בביצוע חובותיהם או במילוי תפקידם. איך צוררי משיח רואים את המצב הזה? "זה לא שמקדמים אותי לבצע את החובות האלה; אין לי שום חלק בהן. מה זה משנה מי הולך? כל עוד אני מאשר את ההמלצות ומספק את האנשים האלה, זה נחשב כאילו ביצעתי את העבודה שלי. חוץ מזה, האנשים שקודמו יהיו חייבים לי טובה. בין אם הם ראויים לטיפוח ובין אם לאו, זה לא ענייני." כשצוררי משיח מספקים אנשים שאינם מתאימים, וגורמים לעיכובים בעבודת בית האל, האם הם נושאים באחריות כלשהי? (כן.) הם נושאים באחריות רבה, אבל הדברים השטניים האלה לא מבצעים בדיקות כלל. יש האומרים: "במקומות מסוימים שהסביבה בהם קשה, אנחנו לא יכולים ליצור קשר עם אנשים פנים אל פנים. איך אנחנו יכולים לפקח עליהם?" לא משנה עד כמה הסביבה קשה, עדיין ישנן שיטות וגישות לטפל בעניינים האלה. זה תלוי בהיותך אחראי ומחויב באמת ובתמים. האין זה כך? (כן.) אם אתה מעניק את הנאמנות ואת האחריות שלך, אזי אפילו כשהתוצאה איננה אידאלית, האל בוחן ויודע זאת, והאחריות לא תהיה עליך. אבל אם אינך מעניק את נאמנותך ואחריותך, אזי גם כאשר שום דבר לא משתבש ובסופו של דבר לא נגרמות השלכות כלשהן, האל יבחן זאת. הטבע של שתי הגישות האלה שונה, והאל יתייחס אליהם באופן שונה. צוררי משיח זוממים גם כשמדובר בגיוס אנשים, יש להם גם מניעים שהם אנוכיים ומתועבים, והם משוללי נאמנות. לא משנה מה הם עושים, לצוררי משיח יש חישובים משלהם והם לא דבקים בעקרונות. יתר על כן, כדי שעבודה ממשית תתבצע היטב, הם חייבים להיראות בציבור, לנסוע לפגישות עם אנשים נוספים, להתמודד עם קשיים וליטול סיכונים. ברגע שדבר מה נוגע לסוגיה של ביטחונם האישי, צוררי משיח מתחילים שוב לחשב וטבעם נחשף. מה נחשף? הם מאמינים שקשר ישיר עם יותר מדי אנשים מהווה סיכון לביטחונם האישי, ושהם אינם יכולים ליצור קשר עם אנשים באופן שרירותי. צוררי משיח אינם בקשר עם מי שהם צריכים להיות איתו בקשר ואינם נפגשים עם איש, תחת זאת הם מוצאים מקום בטוח להישאר בו, מתחבאים ולא עושים דבר מעבר למשימות פשוטות. אשר לשאלה עד כמה טוב מתבצעים היבטים אחרים של העבודה, האם יש אנשים שמחוללים הפרעות או אם מתבצעת הפצה של סידורי העבודה, של הספרים השונים של דברי האל או של דרשות מוקלטות – צוררי משיח לעולם אינם עורכים סידורים או בירורים ספציפיים לגבי הדברים האלה. אין זה אומר שכדי להיחשב נאמנים, הם חייבים לקחת סיכונים, להיראות בציבור ולהתמודד עם צרות. מה הבעיה פה? מי יכול להסביר? (מלכתחילה, כשהם התחילו בעבודה הזאת, הם אף פעם לא חשבו איך לעשות אותה היטב או אם כוח האדם המומלץ מתאים, והם אף פעם לא פעלו מכל הלב או מילאו את חובתם. הם אף פעם לא חשבו על הדברים האלה.) הם פשוט לא מגלים נאמנות. יש הבדל בטבע פעולתם של אנשים שניחנים בנאמנות לאל, לעומת זה של אלה שלא ניחנים בה. כששניהם נתקלים בעניינים שכרוכים בסכנה, אלה שניחנים בנאמנות מסוגלים להתמודד עם הסכנה ולעשות את עבודתם, תוך שימוש בפיקחות ובשיטות להטמעת סידורי העבודה. ואולם צוררי משיח אינם עוסקים בעבודה ממשית, ולא משנה אם יש סכנה או אין, והם לעולם לא מיישמים את סידורי העבודה. זאת האבחנה. צוררי משיח עשויים לברר בעל פה אודות מצב הכנסייה, על משימות שונות וכדומה, אבל אפילו הבירורים האלה הם רק מן הפה ולחוץ, הם סתם עושים קצת מאמצים שטחיים והם כלל אינם מקפידים על כך. כלפי חוץ הם לכאורה מבצעים עבודה ממשית, אבל בפועל הם אינם מבינים את העבודה, אינם רושמים הערות, אינם מקדישים לכך מחשבה ואינם מתפללים או מחפשים. הם אינם משקיעים מאמץ במחשבה אודות התקדמותם של חלקים שונים של העבודה, או מי אחראי לתחומים שבהם דברים אינם מתבצעים היטב, או אילו מנהיגי כנסייה עלולים להיות לא מתאימים, או איפה העבודה לא יצאה לפועל. הם לא חושבים על הדברים האלה, הם יוצאים ידי חובה ותו לא, וכשהם מזהים בעיות הם לא פותרים אותן. כמה מנהיגים לכאורה רק מזמנים יחד אנשים לכינוסים, שואלים על המצב ומנתחים וחוקרים את העבודה. ברגע שיש על הפרק עבודה ממשית כלשהי, שמצריכה מצידם סבל ומחיר וכרוכה בסיכון ביטחונם האישי ובמידה מסוימת של קושי, הם אינם עושים אותה. בנקודה זו הם עוצרים את העבודה ונותנים עדיפות לביטחונם האישי. גם כשהם מזהים בעיות הם לא עורכים סידורים ספציפיים. אם הם ידועים באמונתם, ויש סכנה שייתפסו, האם הם מאצילים את המשימות האלה לאחרים? לא. הם לא דואגים שאחרים יבצעו את המשימות האלה, וזאת הבעיה. אם כן, איזו מהות נחשפת על ידי אנשים כאלה? הם משוללי נאמנות, הם אנוכיים ומתועבים ובכל דבר הם מביאים בחשבון את ביטחונם האישי. הם לעולם אינם מבררים אם סידורי העבודה של בית האל מיושמים, או בודקים את התקדמות העבודה של בית האל, ולא אכפת להם מהדברים האלה. הם לא מעניקים את נאמנותם ואינם מפגינים אותה. עבורם, בעניינים אלה די ביציאה ידי חובה; בעיניהם זה נחשב לביצוע עבודה. אם הסיכון נמוך, הם עשויים באי רצון לבצע עבודה כלשהי. אבל אם הסיכון גבוה וקיימת אפשרות שהם ייתפסו, הם לא יעשו אותה, ולא משנה עד כמה קריטית המשימה. זו המהות של צוררי משיח. כל עוד האינטרסים שלהם מובטחים, בעומק ליבם הם מסוגלים לבגוד בכל אדם. האינטרסים שלהם מתממשים על חשבון האינטרסים של בית האל; עבורם, האינטרסים האישיים הם מעל לכול. האם צוררי משיח מסוגלים להיות נאמנים ברגע שהם נוטלים על עצמם חובה? (לא.) נאמנות בלתי אפשרית מבחינתם. האם הם יכולים להתחשב בחייהם ובביטחונם של אחיהם ואחיותיהם? (לא.) כשמדובר בביטחונם האישי, צוררי משיח ישמרו רק על עורם, ידחפו את אחיהם ואחיותיהם לבור האש ויקריבו אותם כפיונים. זוהי מהות הטבע של צוררי משיח.

פרט לשיקול של ביטחונם האישי, על מה עוד חושבים צוררי משיח מסוימים? הם אומרים: "כרגע הסביבה שלנו אינה מסבירת פנים, אז בואו ניראה פחות בציבור ונעסוק פחות בהפצת הבשורה. באופן זה הסיכוי שניתפס נמוך יותר, ועבודת הכנסייה לא תאבד. אם נחמוק מתפיסה לא נהפוך לבוגדים, ואז נוכל בעתיד להישאר, נכון?" האם לא קיימים צוררי משיח שמשתמשים בתירוצים כאלה כדי להטעות את אחיהם ואחיותיהם? צוררי משיח מסוימים מפחדים מאוד מהמוות ואורח קיומם בזוי; הם גם חובבי מוניטין ומעמד, ומוכנים לקחת על עצמם תפקידים בהנהגה. אף שהם מודעים כי "עבודתו של מנהיג היא נטל לא קל – אם הדרקון הגדול האדום כאש יגלה שנעשיתי מנהיג, אני איעשה מפורסם וייתכן שיוסיפו אותי לרשימת המבוקשים, וברגע שיתפסו אותי חיי יהיו בסכנה" – למען הטבות המעמד הזה הם מתעלמים מן הסכנות הללו. כאשר הם משמשים מנהיגים, אכפת להם רק מהנאות הבשר שלהם והם אינם עוסקים בעבודה ממשית. פרט להתעסקות במעט תכתובת עם כנסיות שונות, הם לא עושים שום דבר אחר. הם מתחבאים במקום כלשהו ואינם נפגשים עם איש, שומרים על עצמם בבידוד והאחים והאחיות אינם יודעים מיהו מנהיגם – עד כדי כך הם מפחדים. אם כך, האין זה נכון לומר שהם מנהיגים בתואר בלבד? (כן.) הם אינם עוסקים בשום עבודה ממשית כמנהיגים; אכפת להם רק להסתתר. כאשר שואלים אותם "איך זה נחשב להיות מנהיג?", הם משיבים: "אני עסוק מאוד ומטעמי ביטחון אני חייב לעבור דירה כל הזמן. הסביבה הזאת כל כך מערערת שאני לא מסוגל להתרכז בעבודתי." הם מרגישים כל הזמן שעיניים רבות בולשות אחריהם ולא יודעים איפה בטוח להסתתר. חוץ מעטיית תחפושות, הסתתרות במקומות שונים ומעבר ממקום למקום, הם לא עושים כל עבודה ממשית מדי יום. האם קיימים מנהיגים כאלה? (כן.) אילו עקרונות הם מיישמים? האנשים האלה אומרים: "לארנבת פיקחית יש שלוש מחילות. כדי שארנבת תישמר מפני תקיפה של טורף, היא חייבת לחפור שלוש מחילות מסתור. כשאדם ניצב בפני סכנה וצריך להימלט, אבל אין לו שום מקום להסתתר בו, האם זה מקובל? אנחנו חייבים ללמוד מהארנבות! בעלי החיים יצירי הבריאה של האל ניחנים ביכולת ההישרדות הזאת ואנשים צריכים ללמוד מהם." מאז שהם נטלו על עצמם תפקידים בהנהגה הם החלו להכיר בדוקטרינה הזאת, ואפילו מאמינים שהם מבינים את האמת. במציאות הם מפוחדים להחריד. ברגע שהם שומעים שדיווחו למשטרה על מנהיג כיוון שהמקום שהוא התגורר בו לא היה בטוח, או על מנהיג שהפך ליעד של מרגליו של הדרקון הגדול האדום כאש כיוון שהוא יצא לעתים קרובות מדי לבצע את חובתו והיה בקשר עם יותר מדי אנשים, והם שומעים כיצד האנשים האלה נעצרו בסופו של דבר והועמדו לדין, הם מיד מתחילים לפחד. הם אומרים בליבם: "אוי לא, אני הבא שייעצר? אני חייב להפיק מזה לקח. אסור לי להיות יותר מדי פעיל. אם אוכל להימנע מעשיית חלק מעבודת הכנסייה, לא אעשה אותה. אם אני יכול להימנע מלהיראות בציבור, לא אעשה זאת. אני אצמצם את העבודה שלי עד כמה שרק אפשר, אמנע מלצאת ואמנע מכל קשר, ואוודא שאיש לא יידע שאני מנהיג. בימינו מי יכול להרשות לעצמו לדאוג לאחרים? עצם ההישרדות זה כבר אתגר!" מאז שהוא התמנה למנהיג, חוץ מלשאת תיק ולהסתתר הוא לא עושה שום עבודה. הוא חי במתח, בפחד מתמיד שייתפס ויועמד לדין. נניח שהוא שומע מישהו שאומר: "אם יתפסו אותך יהרגו אותך! אם לא היית מנהיג, אם היית סתם מאמין רגיל, אולי היו משחררים אותך אחרי תשלום של קנס קטן, אבל מכיוון שאתה מנהיג קשה לומר. זה מסוכן מדי! מנהיגים ועובדים מסוימים שנתפסו סירבו למסור מידע כלשהו ושוטרים היכו אותם למוות." ברגע שהם שומעים שמישהו הוכה למוות, הפחד שלהם מתעצם והם חוששים עוד יותר לעבוד. כל מה שהם חושבים עליו מדי יום הוא איך לחמוק מתפיסה, איך להימנע מלהיראות בציבור, איך להימנע מפיקוח ואיך להימנע ממגע עם אחיהם ואחיותיהם. הם מאמצים את מוחם בחשיבה אודות הדברים האלה ושוכחים לחלוטין מחובותיהם. האם אלה אנשים נאמנים? האם אנשים כאלה יכולים לבצע עבודה כלשהי? (לא.) אנשים כאלה פשוט מפוחדים, ואנחנו בפירוש לא יכולים לתייג אותם כצוררי משיח בהסתמך על הביטוי הזה בלבד, אבל מהו טבע הביטוי הזה? מהות הביטוי הזה היא של חסר אמונה. הם אינם מאמינים שהאל מסוגל להגן על ביטחונם של אנשים, והם בוודאי אינם מאמינים שהקדשת עצמך להשקעת מאמצים למען האל כמוה כמסירות לאמת ושזהו דבר שהאל רואה בחיוב. בליבם אין יראה כלפי האל; הם מפחדים רק מהשטן וממפלגות פוליטיות מרושעות. הם לא מאמינים בקיומו של האל, הם לא מאמינים שהכול נתון בידי האל, והם בוודאי אינם מאמינים שהאל יראה בעין יפה אדם שישקיע מעצמו הכול למען האל ולמען נהייה בדרכו, וישלים את תפקידו. הם לא מסוגלים להבין דבר מכל זה. במה הם מאמינים? הם מאמינים שאם הם ייפלו לידיו של הדרקון הגדול האדום כאש סופם יהיה רע ומר, שהם עלולים לעמוד לדין ואפילו שחייהם יהיו בסכנה. בתוך תוכם הם חושבים רק על ביטחונם האישי ולא על עבודת הכנסייה. האין אלה חסרי אמונה? (כן.) מה כתבי הקודש אומרים? "הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָא אוֹתָהּ" (מתי י' 39). האם הם מאמינים במילים האלה? (לא.) אם הם יתבקשו ליטול על עצמם סיכון בעת ביצוע חובתם, משאלתם תהיה להתחבא ולא לתת לאיש לראותם – הם ירצו להיות בלתי נראים. עד כדי כך הם מפחדים. הם לא מאמינים שהאל הוא משענתו של האדם, שהכול בידי האל, שאם דבר מה אכן ישתבש, או שהם אכן ייתפסו, הרי שהדבר הותר על ידי האל, והם לא מאמינים שאנשים צריכים להיות בעלי לב מתמסר. האנשים הללו אינם ניחנים בלב כזה, בהבנה הזאת או בהכנה הזאת. האם הם באמת מאמינים באל? (לא.) האין מהות הביטוי הזה היא כשל חסר אמונה? (כן.) ככה זה. אנשים כאלה הם מפוחדים ביותר, מפחדים עד מאוד וחוששים מסבל פיזי ושדבר מה רע יקרה להם. הם נעשים מפוחדים כציפורים חרדות ואינם מסוגלים עוד לבצע את עבודתם. סוג האדם שדיברנו עליו קודם פשוט אינו מבצע שום עבודה, גם אם הוא מסוגל לבצעה. אף כשהם יודעים שקיימת בעיה, הם לא יטפלו בה. הם רק מגנים על עצמם והם אנוכיים ומתועבים במיוחד. שני סוגי האנשים האלה הם חסרי אמונה. הסוג הראשון הוא חלקלק ובוגדני, מפחד מקשיים ומתשישות, חרד לבשרו ואינו עוסק בעבודה ממשית. הסוג השני חששן ומפוחד, אינו מעז לבצע עבודה ממשית וחושש שיתפסו אותו ושהדרקון הגדול האדום כאש ירדוף אותו. האם אין הבדל בין שני סוגי האנשים האלה? (כן.)

האם יש לכם דוגמאות כלשהן לאופן שבו צוררי משיח מגנים על ביטחונם האישי? (האל, אני מכיר מקרה כזה. הייתה כנסייה שהדרקון הגדול האדום כאש פשט עליה בגלל שהיא נשלטה בידי צורר משיח שעשה דברים רעים כאחוז טירוף, והמנהיגים, הדיקנים וכמה אחים ואחיות נעצרו כולם. באותו זמן צורר המשיח פחד שייתפס. הוא הסתתר במקום נידח, מבלי שדאג לסידורי עבודה לצורך טיפול בהשלכות הפשיטה. הוא אפילו סירב להישאר אצל משפחה מארחת ובמקום זאת התעקש להשתמש במנחות כדי לשכור מקום. בגלל שהוא לא ערך סידורים מתאימים עבור עבודת ההמשך ולא נפטר במהירות מסכנות סמויות, כמה אחים ואחיות נעצרו לאחר מכן ועבודת הכנסייה נאלצה להיפסק. ברור שצוררי משיח הם אנוכיים ומתועבים במיוחד. ברגעים מכריעים הם מגנים רק על האינטרסים של עצמם ולא מגנים על האינטרסים של בית האל כלל.) צוררי המשיח הם אנוכיים ומתועבים ביותר. אין להם אמונה אמיתית באל ועוד פחות מכך נאמנות לאל. כשהם נתקלים בבעיה, הם רק מגנים ושומרים על עצמם. מבחינתם, דבר אינו חשוב יותר מביטחונם האישי. לא אכפת להם כמה נזק נגרם לעבודת הכנסייה – כל עוד הם יכולים לחיות ולא ייעצרו. האנשים האלה הם אנוכיים ביותר, הם אינם חושבים כלל על האחים והאחיות או על עבודת הכנסייה. הם חושבים רק על ביטחונם האישי. הם צוררי משיח. ולכן, כאשר דברים כאלה קורים לאנשים שנאמנים לאל ושיש להם אמונה אמיתית באל, כיצד הם מתמודדים איתם? במה שונה מה שהם עושים ממה שצוררי משיח עושים? (כשדברים כאלה קורים למי שנאמנים לאל, הם יחשבו על כל דרך להבטיח את האינטרסים של בית האל, להגן מפני הפסדים למנחות האל, והם יערכו את הסידורים הנדרשים עבור המנהיגים והעובדים, והאחים והאחיות, כדי למזער הפסדים. לעומת זאת, צוררי משיח מוודאים תחילה שהם עצמם מוגנים. הם לא דואגים לעבודת הכנסייה או לביטחונם של אנשיו הנבחרים של האל, וכאשר הכנסייה מתמודדת עם מעצרים, התוצאה היא הפסד לעבודת הכנסייה.) צוררי משיח נוטשים את עבודת הכנסייה ואת מנחות האל, ואינם דואגים שאנשים יטפלו בהשלכות העתידיות. דבר זה כמוהו כמתן היתר לדרקון הגדול האדום כאש להחרים את מנחות האל ולתפוס את אנשיו הנבחרים. האין זו בגידה סמויה במנחות האל ובאנשיו הנבחרים? כאשר אלה הנאמנים לאל יודעים בבירור שהסביבה מסוכנת, הם בכל זאת מסתכנים בביצוע העבודה של טיפול בהשלכות, והם ממזערים את ההפסדים של בית האל לפני שהם עצמם נסוגים. הם אינם מעניקים עדיפות לביטחונם האישי. אמרו לי, בארץ המרושעת הזאת של הדרקון הגדול האדום כאש, מי יכול להבטיח שהאמונה באל וביצוע חובה אינן כרוכות בסכנה כלשהי? לא משנה איזו חובה אדם נוטל על עצמו, היא כרוכה בסיכון כלשהו – ואף על פי כן ביצוע חובה הוא תפקיד שהאל הטיל, וכאשר נוהים אחרי האל חייבים לקחת את הסיכון שבביצוע החובה. יש לפעול בחוכמה ולנקוט אמצעים כדי לשמור על הביטחון, אבל אסור להציב את הביטחון האישי מעל לכול. יש להתחשב בכוונות האל ולהעמיד את עבודת בית האל לפני הכול ואת הפצת הבשורה לפני הכול. השלמת התפקיד שהטיל האל היא הדבר החשוב מכול, והיא בעדיפות ראשונה. צוררי משיח נותנים עדיפות עליונה לביטחונם האישי. הם מאמינים ששום דבר אחר אינו קשור אליהם. לא אכפת להם כשקורה משהו למישהו אחר, יהיה מי שיהיה. כל עוד לא קורה משהו רע לצוררי המשיח עצמם, הם מרגישים נינוחים. אין להם נאמנות כלל, דבר שנובע ממהות הטבע של צוררי המשיח. בסביבה של סין, האם אפשרי להימנע מנטילת סיכונים ולהבטיח ששום דבר רע לא יקרה בזמן שמבצעים חובה? גם האדם הזהיר ביותר לא יכול להבטיח זאת. אבל הזהירות הכרחית. הכנה ראויה מראש תשפר מעט את הדברים והיא עשויה לעזור למזער הפסדים כשדבר מה משתבש. אם אין שום הכנה, ההפסדים יהיו ניכרים. האם אתם מסוגלים לעמוד בבירור על ההבדל בין שני המצבים? לכן, לא משנה אם הדבר נוגע לכינוסים או לביצוע של חובה מכל סוג שהוא, מוטב להיות זהירים ויש לנקוט כמה צעדי מנע. כאשר אדם נאמן מבצע את חובתו הוא יכול לחשוב באופן קצת יותר מקיף ויסודי. הוא רוצה לסדר את הדברים האלה על הצד הטוב ביותר, כדי שאם דבר מה ישתבש, ההפסדים יהיו מזעריים. הוא מרגיש שהוא חייב להשיג את התוצאה הזאת. אדם משולל נאמנות אינו מתחשב בדברים האלה. הוא סבור שהדברים האלה חסרי חשיבות והוא לא מתייחס אליהם כאילו הם חובתו או באחריותו. כאשר דבר מה משתבש, הוא לא מרגיש שום תחושת אשם. זהו ביטוי של חוסר נאמנות. צוררי משיח אינם מגלים שום נאמנות כלפי האל. כאשר מטילים עליהם עבודה, הם מקבלים אותה בשמחה רבה ומשמיעים כמה הצהרות נחמדות, אבל כאשר סכנה קרבה הם אלה שבורחים מהר מכולם; הם הראשונים שבורחים, הראשונים שנמלטים. זה מעיד שהאנוכיות והנתעבות שלהם חמורות במיוחד. אין להם שום חוש אחריות או נאמנות. כאשר הם ניצבים בפני בעיה, הם יודעים רק איך להימלט ואיך להסתתר וחושבים רק איך להגן על עצמם; הם לעולם לא מביאים בחשבון את תחומי האחריות או את החובות שלהם. למען ביטחונם האישי, צוררי משיח מפגינים תמיד את טבעם האנוכי והמתועב. הם אינם מתעדפים את העבודה של בית האל או את החובות שלהם. מבחינתם, האינטרסים של בית האל נמצאים בעדיפות נמוכה עוד יותר. תחת זאת הם נותנים עדיפות לביטחונם האישי.

האין תת הסעיף שזה עתה שיתפנו עליו נוגע לפריט התשיעי בביטויים השונים של צוררי משיח – הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית? (כן.) כדי להגן על עצמם, לחמוק מסכנה ומסבל פיזי, צוררי משיח מאמצים גישה שטחית כלפי העבודה של בית האל וכלפי חובותיהם האישיות. הם מאיישים תפקידים בלי לעשות עבודה ממשית. האם לא מדובר במכירת האינטרסים של בית האל? האין זו התעלמות מן האינטרסים של בית האל, מעבודת האל ומתחומי האחריות שלהם בתמורה לביטחון אישי? (כן.) הביטויים שניתחנו בתת הסעיף הזה חושפים את המהות האנוכית והמתועבת של צוררי משיח במלואה. על מה בעיקר שיתפנו פה? צוררי משיח, מחשש שיסתבכו בצרות וכדי לשמור על עורם, אינם ממלאים את חובותיהם ואינם מגלים שום נאמנות לאל. האם יש מציאות-אמת כלשהי בביטוי הזה? האין זה אובדן מצפון והיגיון? זהו היעדר אנושיות מוחלט!

ב. המוניטין והמעמד שלהם עצמם

הבה נמשיך בתת הסעיף השני של השיתוף, המוניטין והמעמד של צוררי המשיח עצמם. דבר זה כרוך גם הוא באינטרסים של צוררי משיח. שלושת תתי הסעיף האלה שאנחנו דנים בהם – ביטחונם האישי של צוררי משיח, המוניטין והמעמד שלהם עצמם וההטבות שלהם עצמם – כולם מתקשרים לאינטרסים האישיים של צוררי משיח. האם יש להם קשר כלשהו לעבודה של בית האל? (כן.) מהו הקשר? (כדי לשמור על עצמם ולהגן על המוניטין ועל המעמד שלהם, צוררי משיח עשויים להפריע לעבודת הכנסייה ולערער אותה.) צוררי משיח מזיקים לאינטרסים של בית האל ולעבודת הכנסייה כדי לשמור על האינטרסים האישיים שלהם. אם נתבונן בטבע האנוכי והמתועב של צוררי משיח, מה אדם מסוג זה מוקיר מעבר לכך שהוא מקפיד במיוחד על ביטחונו האישי? (הוא אוהב מאוד מוניטין ומעמד.) נכון. צוררי משיח אוהבים מאוד מוניטין ומעמד. מוניטין ומעמד הם כמו סם חיים עבורם; הם מרגישים שהחיים חסרי משמעות בלי מוניטין ומעמד, ובלי מוניטין ומעמד אין להם כוח לעשות שום דבר. עבור צוררי משיח, המוניטין והמעמד שניהם כרוכים באופן הדוק עם האינטרסים האישיים שלהם; הם עקב אכילס שלהם. זו הסיבה שכל דבר שצוררי משיח עושים סובב סביב מוניטין ומעמד. אלמלא הדברים האלה, ייתכן שהם לא היו מבצעים שום עבודה. לא משנה אם לצוררי משיח יש מעמד או לא, המטרה שהם נלחמים למענה והכיוון שהם שואפים אליו הם שני הדברים האלה – מוניטין ומעמד. כאשר הם מאמינים באל בסביבה אוטוקרטית כמו סין, בשם האינטרס של הבטחת ביטחונם האישי צוררי משיח כלל אינם מגלים התחשבות באינטרסים של בית האל. חלק ממה שהם עושים הוא לרדוף בכל כוחם אחרי מעמד ולהיאחז בחוזקה בכוח ובשליטה בכנסייה. החלק האחר הוא שהם כל הזמן מדברים, עובדים, מתרוצצים ומשקיעים מאמץ למען המוניטין והמעמד שלהם עצמם. זה לב ליבו של כל דבר שצוררי משיח אומרים ועושים. צוררי משיח לעולם אינם עושים שום עבודה ממשית למען ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל, והם לעולם אינם עושים שום עבודה ממשית כדי להפיץ את בשורת המלכות. כאשר הם משלמים מחיר, בדקו למה הם משלמים אותו. כאשר הם מתווכחים בלהט על סוגיה כלשהי, בדקו למה הם מתווכחים עליה. כאשר הם דנים באדם כלשהו או מגנים אותו, בדקו מהי הכוונה והמטרה שלהם. כאשר הם כועסים על דבר מה, בדקו איזה צביון הם חושפים. אנשים אינם יכולים לבחון כליות ולב, אבל האל יכול. כאשר האל בוחן כליות ולב, במה הוא משתמש כדי לאמוד את המהות של מה שאנשים אומרים ועושים? הוא משתמש באמת כדי לאמוד אותה. בעיני אנשים, הגנה על המוניטין והמעמד שלך היא דבר ראוי. אז למה בעיני האל היא מתויגת כחשיפה וכביטוי של צוררי משיח, וכמהות של צוררי משיח? דבר זה מבוסס על הדחף והמניע של כל דבר שצוררי משיח עושים. האל בוחן את הדחף ואת המניע לכל דבר שהם עושים, ובסופו של דבר קובע שכל דבר שהם עושים הוא למען המוניטין והמעמד שלהם עצמם ולא בשביל לבצע את חובתם, וקל וחומר שלא בשביל ליישם בפועל את האמת ולהתמסר לאל.

צוררי משיח רודפים אחרי מוניטין ומעמד, ולכן הם גם כמובן מדברים ועובדים על מנת לתחזק את המוניטין והמעמד שלהם. הם מוקירים את המוניטין והמעמד שלהם יותר מכל דבר אחר. אם למישהו בסביבתם יש איכות טובה והוא חותר אל האמת, והאדם הזה זוכה ליוקרה מסוימת בקרב האחים והאחיות ונבחר להיות מנהיג צוות, והאחים והאחיות ממש מעריצים את האדם הזה ורואים אותו בחיוב, כיצד יגיבו צוררי משיח? מובן שהם לא ישמחו בכך, וקנאה תתעורר בהם. אמרו לי, אם צוררי משיח אוצרים בקרבם קנאה, האם הם מסוגלים להתנהג כראוי? האם הם לא יצטרכו לעשות משהו לגבי זה? (כן.) מה הם יעשו אם הם ממש מקנאים באותו אדם? בראשם הם בוודאי עורכים חישוב מעין זה: "לאדם הזה יש איכות די טובה, הוא ניחן בהבנה מסוימת של המקצוע הזה והוא חזק ממני. זה מועיל לעבודה של בית האל אבל לא לי! האם הוא יתפוס את מקומי? אם הוא באמת יחליף אותי יום אחד, זה לא יהיה בעייתי? אני צריך להקדים תרופה למכה. אם הוא יוכל יום אחד לעמוד ברשות עצמו, לא יהיה לי קל כל כך להעמיד אותו במקומו. עדיף שאני אנחית את המכה הראשונה. אם אני אתמהמה ואניח לו לחשוף אותי, מי יודע מה יהיו ההשלכות. אז איך אני יכול לתקוף? אני צריך למצוא עילה, למצוא שעת כושר." אמרו לי, כשאנשים רוצים להעניש מישהו, האם לא קל להם למצוא תירוץ והזדמנות לעשות כן? מהי אחת הטקטיקות של השטן? ("מי שרוצה להכות את כלבו ימצא מקל בקלות.") בדיוק, "מי שרוצה להכות את כלבו ימצא מקל בקלות." בעולמו של השטן מתקיים הסוג הזה של לוגיקה, ודברים מעין אלה קורים. אצל האל הדבר הזה כלל לא קיים. צוררי משיח משתייכים לשטן והם מיומנים ביותר בביצוע הדברים האלה. הם יהרהרו בדבר: "מי שרוצה להכות את כלבו ימצא מקל בקלות. אני אטפול עליך אשמה כלשהי, אמצא הזדמנות להעניש אותך, אדכא את הגאוותנות ואת היוהרה שלך ואדאג שהאחים והאחיות יפסיקו להעריך אותך ולא יבחרו בך בפעם הבאה למנהיג צוות. אז אתה כבר לא תאיים עליי יותר, נכון? אם אני אפטר מהבעיה הפוטנציאלית הזאת ואסלק את המתחרה הזה, יהיה לי נוח, לא?" אם כזו פעילות קדחתנית מתרחשת בראשם, האם כלפי חוץ הם מסוגלים לרסן את עצמם ולהימנע מפעולה? בהתחשב בטבעם של צוררי משיח, האם הם מסוגלים לקבור את הרעיון הזה בתוכם ולא לעשות דבר? בשום פנים ואופן לא. הם בהחלט ימצאו דרך לפעול. זוהי האכזריות של צוררי משיח. לא זו בלבד שכך הם חושבים, הם גם רוצים להשיג את המטרה הזאת. ולכן הם יקדישו נואשות מחשבה לעניין הזה ויוגיעו את מוחם. הם אינם מתחשבים באינטרסים של בית האל, וגם לא בעבודת הכנסייה. עוד פחות מכך אכפת להם אם מעשיהם תואמים לכוונת האל. כל מה שהם חושבים עליו הוא איך לשמור על המוניטין והמעמד שלהם ואיך לבצר את כוחם. הם חושבים שיריבם כבר מהווה איום על המעמד שלהם, ולכן הם מנסים למצוא שעת כושר להביא למפלתו. כאשר נודע להם שבלי להתייעץ איתם יריבם החליף מישהו שבעקביות ביצע את חובתו באופן שטחי, הם יראו בכך הזדמנות מושלמת לטפול דבר מה על יריבם. לפני האחים והאחיות הם יגידו: "מכיוון שכולם כאן היום, בואו נעלה את העניין הזה לדיון. האם החלפה של מישהו בלי הרשאה, בלי לדון בכך עם עמיתיך או שותפיך, היא לא מעשה דיקטטורי? למה שמישהו יעשה טעות כזאת? אולי יש בעיה עם הצביון שלו? אולי צריך לגזום אותו? אולי האחים והאחיות צריכים לנטוש אותו?" הם מתבייתים על הבעיה הזאת ומנפחים אותה מעבר לכל פרופורציה כדי להשמיץ את היריב שלהם ולרומם את עצמם. בפועל המצב אינו כה חמור. מקובל בהחלט לדווח אחרי התאמה או החלפה של חברי צוות, כל עוד השינוי או ההחלפה האלה נעשים על פי העקרונות. ואולם צוררי משיח עושים הר מעכבר. הם בכוונה תוקפים את יריבם ומפארים את עצמם. האין זה ביטוי של הענשת אחרים? הם גוזמים את יריבם באכזריות ומטיחים כנגדו האשמות מוגזמות. האחים והאחיות, אחרי שהם שומעים על כך, חושבים בליבם: "מה קורה פה? משהו פה לא מריח טוב. מה שהם אומרים לא מתיישב עם המציאות! האדם שעדכנו את החובה שלו לא עשה אותה באופן אחראי – זו עובדה ידועה. הוא הוחלף כדי לשמור על עבודת הכנסייה. ביצוע חובה באופן זה מהווה גישה רצינית ואחראית וביטוי לנאמנות. אז למה לתייג זאת כמעשה דיקטטורי? זה בבירור מקרה של 'מי שרוצה להכות את כלבו ימצא מקל בקלות'!" כל מי שניחן בהבנה מסוימת של האמת ובמעט הבחנה יכול לראות מיד שצורר המשיח הזה פשוט מנצל לרעה את הסמכות שלו ומוציא את התסכולים שלו על יריבו. איזו מין נטילת אחריות זו על העבודה? איזה מין גיזום זה של האיש? צוררי המשיח האלה עושים עניין משום דבר: זו סתם נקמה טהורה ונקמנות אישית. זה נובע מרצון אנושי ומהשטן, זה לא נובע מהאל. זה בוודאי לא נובע מגישה של נטילת אחריות על העבודה ועל החובות שלהם – זו לא הכוונה שלהם. צוררי משיח חושפים את כוונותיהם באופן ברור ביותר, ויש מי שמסוגלים לעמוד על כך. האם צוררי משיח מזהים זאת? (כן.) זוהי הערמומיות של צוררי משיח. הם מיומנים ביותר בשמירה על מעמדם, בהטעיה ובכיבוש ליבם של אנשים, ובייחוד ב"תובנות" שלהם בנוגע לנבכי לבם של אנשים. הם חושבים לעצמם: "אני יכול לזהות כל מחשבה שלכם. יכול להיות שאתם מבינים את האמת, אבל אתם לא מסוגלים לעמוד על טיבי. אני יכול לעמוד על טיבכם. אני יכול להגיד מי לא משתכנע מן הדברים שאני אומר." אבל האם הם אומרים דבר מכל זה? לא. הם משתמשים בכמה מילים וביטויים ערבים לאוזן כדי לשכנע את כולם, כדי לגרום להם לחשוב שהיה הגיוני מצידם לגזום את אותו אדם. באילו מילים הם משתמשים? הם אומרים: "לא גזמתי אותך ממניע אנוכי ואישי. למעשה אין שום טינה אישית בינינו. פשוט כשסילקת את אותו אדם באופן שרירותי מן החובה שלו, זה פגע באינטרסים של בית האל. האם אני יכול להעלים עין מכך? אם הייתי מרשה לך לעשות זאת, זה היה בלתי אחראי מצידי. אני לא עושה את זה כדי לפגוע ספציפית בך או במישהו אחר. אם טעיתי, האחים והאחיות יכולים למתוח עליי ביקורת ולנזוף בי. אני לא אתמודד בבחירות הבאות." יש מי ששומעים זאת ומתבלבלים לגמרי. הם אומרים בליבם: "נראה שלא הבנתי אותו. הוא אפילו מוכן לא להתמודד בבחירות. הוא לא גזם את האיש ההוא כדי להתחרות על מעמד, המעשה שלו הסתמך על גישה של נטילת אחריות על עבודת הכנסייה. אין בכך שום פסול." צוררי המשיח האלה מצליחים שוב להוליך שולל אנשים מסוימים. האין צוררי משיח ערמומיים? (כן.) הם ערמומיים ביותר! אפשר לומר שצוררי משיח מוגיעים את מוחם, מקדישים מחשבה רבה ונוקטים כל אמצעי נדרש לטובת המוניטין והמעמד שלהם. ישנו ביטוי מסוים: "שיטת המקל והגזר." האם צוררי משיח לא ינקטו את הטקטיקה הזאת? אחרי שהם תוקפים אותך, הם עשויים לומר כמה מילים נעימות לאוזן כדי לשדל אותך, לנחם אותך ולגרום לך להרגיש הם סובלניים, סבלנים ואוהבים ביותר. בסופו של דבר אין לך מנוס מלאשר אותם ולומר: "ראו, לאדם הזה יש יעדים כל כך ברורים בעבודה שלו, והוא כל כך מוכשר בזה – איזו מיומנות נפלאה! ברור שיש לו איכויות של מנהיג, וכולנו מרגישים לוקים בחסר בהשוואה אליו." האם צוררי המשיח האלה לא השיגו בעצם כך את מטרתם? אלה הם תכסיסיהם של צוררי משיח.

צוררי משיח הם בוגדניים וערמומיים ביותר. כל מה שהם אומרים מחושב היטב. איש אינו מיומן יותר מהם בהעמדת פנים. אבל ברגע שהמרצע יצא מן השק, ברגע שאנשים רואים אותם כפי שהם באמת, הם עושים כמיטב יכולתם כדי להגן על מעשיהם והם חושבים על דרכים לתקן את המצב ואיך לשקר כאמצעי להציל את תדמיתם ואת המוניטין שלהם. צוררי משיח חיים כל יום רק למען מוניטין ומעמד, הם חיים רק כדי להתענג על הטבות המעמד. הם חושבים רק על זה. גם כשהם חשים מדי פעם מצוקה קלה או משלמים מחיר פעוט כלשהו, הם עושים זאת כדי להשיג מעמד ומוניטין. רדיפה אחרי מעמד, אחיזה בכוח והשגת חיים קלים לעצמם הם דברים מרכזיים שצוררי משיח מתכננים תמיד מרגע שהם מאמינים באל, והם לא מוותרים עד שהם משיגים את מטרותיהם. אם מעשיהם הרעים נחשפים מתישהו, הם נתקפים אימה כאילו השמים עומדים ליפול עליהם. הם לא מסוגלים לאכול או לישון והם כמו נתונים בטרנס, כאילו הם סובלים מדיכאון. כאשר אנשים שואלים אותם מה לא בסדר, הם מפריחים שקרים ואומרים: "אתמול הייתי כל כך עסוק שלא ישנתי כל הלילה אז אני עייף מאוד." אבל בעצם דבר מזה אינו אמת, זה הכול הונאה. הם מרגישים כך כי הם כל הזמן מהרהרים: "הדברים הרעים שעשיתי נחשפו, אז איך אוכל לשקם את המוניטין והמעמד שלי? אילו אמצעים אני יכול לנקוט כדי לכפר על מעשיי? באיזה טון עליי לדבר עם כולם כדי להסביר זאת? מה אני יכול להגיד כדי למנוע מאנשים לזהות אותי?" זמן רב הם אינם מצליחים להבין מה עליהם לעשות, ולכן הם מדוכאים. לפעמים הם בוהים בחוסר הבעה בנקודה אחת, ואיש אינו יודע על מה הם מסתכלים. הבעיה גורמת להם להוגיע את מוחם, למצות כל כיוון מחשבה ולא לרצות לאכול או לשתות. למרות זאת הם עדיין מעמידים פנים שאכפת להם מעבודת הכנסייה ושואלים אנשים: "איך מתקדמת עבודת הבשורה? כמה ההטפה יעילה? האם האחים והאחיות זכו לאחרונה בהיווכחות בחיים? האם מישהו חולל שיבושים או הפרעות כלשהם?" בירוריהם אלה אודות עבודת הכנסייה נועדו לשמש הצגה לאחרים. לו אכן נודע להם על בעיות, לא הייתה להם שום דרך לפתור אותן, ולכן השאלות שלהם הן רק מן הפה ולחוץ, ואחרים אמורים לראותן כדאגה לעבודת הכנסייה. אם מישהו היה מכין עבורם דוח על בעיות הכנסייה שעליהם לפתור, הם רק היו מנידים בראשם. שום תוכנית לא הייתה עוזרת להם, ואף שהם היו רוצים להסוות את עצמם, זה לא היה עולה בידם והם היו מסתכנים בחשיפה ובגילוי. זו הבעיה הגדולה ביותר שצוררי משיח מתמודדים עימה כל חייהם. ברגע זה צוררי משיח הם כמו נמלה על משטח חם, כשהם מדי פעם מנענעים בראשם כמו לומר: "זה לא יכול להימשך כך." ואז הם טופחים על ראשם בידיהם כאילו אומרים בליבם: "למה אני כזה טיפש? איך יכולתי להיכשל בעניין הזה?" צוררי משיח אינם מסוגלים לקבל את העובדה הזאת ויכולים רק להיאנח. הם עומלים, סובלים ומשלמים מחיר רק למען המוניטין והמעמד שלהם עצמם, ומעורבים בכל מיני מעשים רעים כדי לממש את שאיפותיהם ורצונותיהם. חשיפתם בידי אנשיו הנבחרים של האל היא תוצאה בלתי נמנעת. במוקדם או במאוחר אין מנוס מנפילתם של אנשים שאינם חותרים אל האמת. צוררי משיח מגשימים באופן מושלם את האמירה הזאת. אף שהם מיומנים בהעמדות פנים ומסוגלים לדבר באופן משכנע ולהטעות אחרים, אם אנשיו הנבחרים של האל מבינים את האמת ומסוגלים להבחין במהות של אדם, אזי לא משנה כמה צוררי משיח מיטיבים להסתתר או כמה רע הם עושים, הם יכולים להבחין בהם מצוין. יש שתי אימרות: "דבקות ברע מובילה להשמדה עצמית" ו"מי שמשחק באש נכווה." אלה הם חוקים אובייקטיביים החולשים על התפתחות של דברים, ושנקבעו בידי האל לשם התפתחות כל הדברים וכל המאורעות. איש אינו יכול להימלט מהם. אף שעבודת הכנסייה נמשכת בכפוף לשליטתם של צוררי משיח, היעילות שלה פחתה מאוד. חלק מן העבודה החשובה נשלט עדיין בידי אנשים רעים, וסידורי העבודה של בית האל אינם מיושמים. אף שכל אחד מאנשיו הנבחרים של האל מבצע את חובתו, אין תוצאה של ממש ומשימות שונות נכנסו מזמן למצב של שיתוק. מהו מקור הבעיות האלה? השתלטות של צוררי משיח על הכנסייה. בכל מקום שבו צוררי משיח מחזיקים בכוח, ולא משנה היקף ההשפעה שלהם, אף אם זו רק קבוצה אחת, הם ישפיעו על העבודה של בית האל ועל ההיווכחות בחיים של חלק מאנשיו הנבחרים של האל. אם הם מחזיקים בכוח בכנסייה, עבודת הכנסייה ורצון האל משתבשים שם. למה לא ניתן ליישם את סידורי העבודה של בית האל בכנסיות מסוימות? משום שצוררי משיח מחזיקים בכוח בכנסיות האלה. כל מי שהוא צורר משיח לא ישקיע מעצמו בכנות למען האל, ביצוע חובותיו יהיה רק כלאחר יד וכדי לצאת ידי חובה. הוא לא יבצע עבודה ממשית גם אם הוא מנהיג או עובד, והוא רק ידבר ויפעל לשם תהילה, רווח ומעמד, בלי להגן כלל על עבודת הכנסייה. אם כך מה צוררי משיח עושים כל היום? הם עושים הצגות ומתרברבים. הם עושים רק דברים שכרוכים בתהילתם האישית, ברווח ובמעמד שלהם עצמם. הם עסוקים בהטעיית אחרים ובפיתוי אנשים, וכשהם יצברו כוח הם ימשיכו וישלטו על עוד כנסיות. הם רק רוצים לשלוט כמו מלכים ולהפוך את הכנסייה למלכותם העצמאית. הם רק רוצים להיות המנהיג הדגול, שתהיה להם סמכות מלאה ובלעדית לשליטה בעוד כנסיות. לא אכפת להם כהוא זה משום דבר אחר. עבודת הכנסייה אינה מטרידה אותם, וגם לא ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל, ובטח שלא אכפת להם אם רצון האל מתבצע. הדבר היחיד שמטריד אותם הוא מתי הם יוכלו להחזיק בכוח באופן עצמאי ולשלוט באנשיו הנבחרים של האל ולהיות במעמד שווה לזה של האל. הרצונות והשאיפות של צוררי משיח הם אכן עצומים! לא משנה עד כמה צוררי משיח נראים חרוצים, הם עסוקים אך ורק בעיסוקיהם האישיים ועושים מה שהם אוהבים, ועוסקים בדברים שקשורים לתהילה, לרווח ולמעמד האישיים שלהם. הם לא חושבים אפילו על תחומי האחריות שלהם או על החובה שהם צריכים לבצע, והם לא עושים שום דבר נאות. זו מהותם של צוררי משיח – הם שדים ושטנים שמשבשים את עבודת האל ומפריעים לה.

בעבר היה מנהיג שהפקדתי בידיו חמש משימות בתקופת כהונתו. ואולם אחרי חודשיים, אף אחת מהן לא יושמה. על פניו נראה היה שהמנהיג הזה לא סתם העביר את זמנו בבטלה, הוא היה עסוק ומותש למדי ובקושי ראית אותו. אם כך, במה הוא היה עסוק ולמה הוא לא היה מסוגל למלא את המשימות שהטלתי עליו? הייתה פה בעיה. המנהיג לא ביצע חלק מהמשימות בגלל שלא התחשק לו לבצע אותן, וסבר שהן מעבר להגדרת התפקיד שלו. זו הייתה בעיה אחת. נוסף על כך, היו לו דעות אחרות לגבי משימות מסוימות ובכוונה השאיר אותן בצד. היו גם משימות שהציבו אתגרים מסוימים והצריכו סיוע מאחרים והיו כרוכות בטרחה מסוימת, שהמנהיג לא רצה לעסוק בהן. אלה היו המקרים שקרו. אם כן, חלפו חודשיים ושום משימה לא הושלמה. אנשים מסוימים תהו: "האם אפשרי להשלים את כל המשימות האלה בתוך חודשיים?" זה אפשרי, את כל המשימות האלה ניתן היה להשלים בתוך חודשיים, ואת רוב המשימות האלה ניתן היה להשלים בתוך יום או יומיים, אבל המנהיג לא הוציא אותן לפועל. כאשר אדם אחר לקח את הפיקוד וביצע את המשימות האלה, חמישתן הושלמו בתוך שבוע. האם לדעתכם יש להחליף מנהיג כזה? (כן.) כשאתם נתקלים באדם כזה שאינו משלים שום משימה שהוטלה עליו בידי העליון, ואולם לכאורה הוא נראה עסוק למדי, אזי הוא מנהיג שקר. אנשים כאלה יש להחליף בהקדם או להיפטר מהם. מה דעתכם על העיקרון הזה? (הוא טוב.) אל תסתכלו על ההתלהבות שהם מפגינים כלפי חוץ ועל העובדה שהם כל היום נראים עסוקים. בפועל הם לא עושים שום עבודה ממשית; הם מעסיקים את עצמם בעניינים פחותי ערך. מה הם עושים? את פעולותיהם ניתן לסווג לכמה קטגוריות שונות. ראשית, הם נוטלים על עצמם משימות שהם מאמינים שהם יכולים לטפל בהן, אלה שהן בטוחות ושאינן כרוכות בסיכון רב. למה כוונתי ב"אינן כרוכות בסיכון רב"? כוונתי שבביצוע המשימות האלה קל לחמוק מטעויות, הם אינם צריכים להיות בקשר עם העליון והם יכולים להימנע מלעשות דברים באופן שגוי ולהיגזם. יתר על כן, הם מטפלים במשימות שהם בקיאים בהן, שבהן יש סיכוי נמוך יותר שהם יעשו טעויות. באופן זה הם יכולים להימנע מנשיאה באחריות ובמידה רבה להגן על עצמם מגיזום, מהרחקה או מגירוש. המשימות האלה נטולות סיכון ואינן כרוכות באחריות, ולכן הם יכולים להיענות להן ולטפל בהן. למעשה יש כאן רכיב סמוי. האם הם היו מבצעים את המשימות האלה לו הם יכלו לבצע אותן בלי שמישהו יראה אותם? אם לא הייתה תועלת אישית עבורם, האם הם היו מבצעים אותן? בפירוש לא. אילו מין משימות הם מעדיפים? הם מעדיפים משימות קלות יחסית, פשוטות ושניתן למלאן בלי יותר מדי סבל. נוסף על כך הם מוכנים להקשיב ליותר דרשות שמעניינות אותם ושתואמות לתפיסות שלהם ולשנן אותן. מרגע שהם מבינים אותן, הם יכולים לדון בדרשות האלה עם אחרים והם עושים זאת כדי להתהדר ביכולותיהם ולגרוף הערצה מצד אחרים. יתר על כן, אם ביצוע המשימות האלה מאפשר להם להיות בקשר עם יותר אנשים ולהראות לאחרים שהם עסוקים בעבודה, שהם בתפקיד מנהיגותי, ושאלה המעמד והזהות שלהם, הם יבצעו אותן. הם בוחרים משימות מעין אלה. ואולם אם העבודה הנדרשת מהם מורכבת ומעבר ליכולותיהם, ואם אדם אחר מיומן יותר מהם, ויש סכנה לפגיעה בכבודם אם הם ייכשלו או שאחרים יזלזלו בהם, אזי הם אינם מוכנים לבצע את המשימות האלה. הם חוששים מעבודה קשה, מתשישות ומן המבוכה הכרוכה בביצוע לא טוב. יתרה מזו, הם עצלים במיוחד ונוטים להימנע ממשימות מאמצות ומפרכות ושומרים מרחק מהן. תחת זאת הם מעדיפים לבצע משימות שמשפרות את תדמיתם, שהן קלילות, שבהן הם יכולים לצאת ידי חובה ולכבוש את לב האנשים בלי שהעליון יעמוד על טיבם. כל אלה הן תכונות אינהרנטיות של צוררי משיח. כשמדובר בביצוע חובותיהם, הם בררנים. יש להם בחירות, תוכניות ואפילו מזימות אישיות. הם בשום פנים ואופן אינם מצייתים לסידורים של בית האל כפשוטם; במקום זה הם בוחרים את הבחירות שלהם. אשר לסידורים מסוימים מן העליון, אם הם לא מסכימים איתם, הם בשום אופן לא יישמו אותם. הם סותמים לחלוטין את הגולל על העניינים האלה, והאחים והאחיות בכנסייה אינם מודעים להם. אם יישום הסידורים האלה מן העליון יתנגש עם אנשים מסוימים או יפגע באנשים, האם הם יישמו אותם? לא. בתוך תוכם הם חושבים לעצמם: "אם העליון רוצה שזה ייעשה, אני לא אעשה זאת. גם אם אני אעשה זאת, אני חייב לעשות את זה בשם העליון ולטעון שזו הייתה הוראה שלו. אני לא יכול להרשות לעצמי להעליב את האנשים האלה." האין צוררי משיח טיפוסים ערמומיים? בכל דבר שהם עושים הם זוממים ומחשבים שמונה או עשר פעמים ואף יותר. ראשיהם טרודים במחשבות כיצד להשיג לעצמם עמדות יציבות בציבור, איך להשיג מוניטין טוב ויוקרה רבה, איך לרכוש את ליבו של העליון ואיך לגרום לאחים ולאחיות לתמוך בהם, לאהוב אותם ולכבד אותם, והם עושים כל מה שנדרש בשביל להשיג זאת. באיזה נתיב הם הולכים? עבורם האינטרסים של בית האל, האינטרסים של הכנסייה והעבודה של בית האל אינם השיקול העיקרי, והם ודאי לא דברים שמטרידים אותם. מה הם חושבים? "לדברים האלה אין שום קשר אליי. כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון. אנשים צריכים לדאוג לעצמם ולמוניטין ולמעמד שלהם עצמם. אין מטרה נעלה יותר. מי שלא יודע שהוא צריך לדאוג לעצמו ולהגן על עצמו, הוא אידיוט. אם היו מבקשים ממני ליישם בפועל על פי עקרונות-האמת ולהתמסר לאל ולסידורים של ביתו, אזי זה היה תלוי בתועלת שיש בדבר עבורי ובאם יש יתרון כלשהו בעשייתו. אם אי התמסרות לסידורים של בית האל עלולה לגרום לכך שירחיקו אותי ושאאבד הזדמנות לזכות בברכות, אני אתמסר." כך, כדי להגן על המוניטין ועל המעמד שלהם עצמם, צוררי משיח בוחרים לעתים קרובות להתפשר במידה מסוימת. ניתן לומר שלמען המעמד, צוררי משיח מסוגלים לסבול כל סוג של סבל, ובשביל המוניטין הטוב שלהם הם מסוגלים לשלם כל סוג של מחיר. הם מאמינים באימרה "אדם דגול יודע מתי להיכנע ומתי לא". זה היגיון של השטן, לא? זו פילוסופיית השטן להתנהלות בעולם, וזהו גם עקרון ההישרדות של השטן. זה מגעיל ביותר!

לדידם של צוררי משיח, המוניטין והמעמד שלהם עצמם חשובים יותר מכל דבר אחר. האנשים האלה הם לא רק עקלקלים, ערמומיים ומרושעים, אלא גם אכזריים ביותר. מה הם עושים כשהם מזהים שהמעמד שלהם בסכנה או כשקרנם יורדת בעיני אנשים, כשהם מאבדים את תמיכת האנשים האלה ואת חיבתם, כשאנשים אינם סוגדים להם עוד ונושאים אליהם עיניים, וכשהם עוטים חרפה? הם פתאום משתנים. ברגע שהם מאבדים את מעמדם, הם אינם מוכנים לבצע שום חובה, כל מה שהם עושים נעשה באופן שטחי ואין להם שום עניין לבצע שום דבר. אבל זה לא הביטוי הגרוע ביותר. מהו הביטוי הגרוע ביותר? ברגע שהאנשים האלה מאבדים את מעמדם ואיש אינו מעריץ אותם, ואיש אינו הולך שולל אחריהם, או-אז יוצאות מהם כל השנאה, הקנאה והנקמנות. לא זו בלבד שהם אינם ניחנים בלב ירא-אל, אין להם גם שמץ התמסרות. יתרה מזו, בתוך תוכם הם מועדים לשנוא את בית האל, את הכנסייה ואת המנהיגים והעובדים; הם מייחלים שעבודת הכנסייה תיתקל בבעיות או שתיעצר כליל; הם רוצים ללעוג לכנסייה ולאחים והאחיות. הם גם שונאים את כל מי שחותר אל האמת וירא את האל. הם תוקפים את כל מי שמסור לחובתו ומוכן לשלם מחיר ולועגים לו. זהו צביונם של צוררי משיח – האין הוא אכזרי? אלה בבירור אנשים רעים; צוררי משיח הם במהותם אנשים רעים. גם כשכינוסים מתקיימים באופן מקוון, כשהם רואים שהקליטה טובה הם מקללים חרש ואומרים לעצמם: "הלוואי שהקליטה תשתבש! הלוואי שהקליטה תשתבש! עדיף שאף אחד לא יוכל לשמוע את הדרשות!" מהם האנשים האלה? (שדים.) הם שדים! הם בפירוש אינם אנשיו של בית האל. שדים ואנשים רעים מעין אלה בוחשים בקדרה באופן הזה, לא משנה באיזו כנסייה הם. גם כשאנשים בעלי יכולת הבחנה חושפים ומגבילים אותם, הם לא יפשפשו במעשיהם או יודו בטעויותיהם. הם יחשבו שזו הייתה רק מעידה רגעית מצידם ושעליהם ללמוד ממנה. אדם כזה, שמסרב בכל תוקף להכות על חטא, לא יתמסר ולא משנה מי מבחין בו וחושף אותו. הוא יבקש לנקום באותו אדם. כשלא נוח לו, הוא רוצה שגם לאחים ולאחיות לא יהיה קל. בתוך תוכו הוא אפילו מנאץ חרש את האחים והאחיות ומאחל שיקרו להם דברים רעים, והוא מקלל את העבודה של בית האל ומאחל שצרות יפקדו אותה. כשדבר מה משתבש בבית האל, הוא עולץ בסתר וחוגג, ואומר בליבו: "הא! סוף סוף משהו השתבש. כל זה קורה בגלל שהחלפת אותי. טוב שהכול מתפרק!" הוא שמח ונהנה להיווכח שאחרים נחלשים והופכים שליליים, הוא משמיע מילות לעג ובוז כדי להשמיץ אנשים ואפילו מפיץ דברים שיש בהם שליליות ומוות, באומרו: "אנחנו המאמינים מוותרים על המשפחות ועל הקריירות שלנו בשביל לבצע את החובות שלנו ולשאת בסבל. אתה חושב שבית האל באמת יכול לקחת אחריות על העתיד שלנו? חשבת על זה פעם? האם זה שווה את המחיר שאנחנו משלמים? הבריאות שלי לא ממש טובה עכשיו ואם אני אתיש את עצמי, מי יטפל בי לעת זיקנה?" הוא אומר דברים כאלה כדי שכולם ירגישו שליליים – רק אז הוא מאושר. האין צוררי משיח בני בליעל, האין הם מרושעים וזדוניים? האין אנשים כאלה צריכים לקבל כגמולם? (כן.) האם לדעתכם האל באמת שוכן בליבם של אנשים כאלה? לכאורה הם אינם מאמינים אמיתיים באל, הם לחלוטין אינם מאמינים שהאל בוחן כליות ולב. האין הם חסרי אמונה? לו הם באמת האמינו באל, איך הם היו מסוגלים לומר דברים כאלה? יש שיגידו שזה משום שליבם אינו ירא-אל – האם זה נכון? (לא.) למה זה לא נכון? (האל פשוט לא קיים בלב שלהם; הם מתנגדים לאל.) למעשה הם מעזים לומר דברים כאלה בגלל שהם לא מאמינים בקיומו של האל. הם מאמינים עוד פחות שהאל בוחן את כולם, והם לא מאמינים שהאל צופה בכל מילה ומעשה שלהם, בכל מחשבה ורעיון. הם לא מאמינים בדברים האלה, ולכן הם לא מפחדים ומסוגלים להגות מילים שטניות כאלה באופן חופשי ובלי נקיפות מצפון. אפילו כופרים אומרים לעתים קרובות: "לשמים יש עיניים" ו"מעשי האדם נצפים ממעל." כל אדם שניחן ולו בשמץ אמונה כנה לא היה משמיע כבדרך אגב את המילים השטניות האלה של חסרי אמונה. האם מאמינים שחושבים ומדברים כך לא יסבלו מהשלכות חמורות? האין טבע הדבר הזה חמור? הוא חמור ביותר! זה שהם מסוגלים להתכחש לאל באופן כזה פירושו שהם שדים אמיתיים ורעים שהסתננו לבית האל. רק שדים וצוררי משיח מעזים להקים קול צעקה כנגד האל. האינטרסים של בית האל מייצגים את האינטרסים של האל, וכל דבר שבית האל עושה כפוף להנהגתו של האל, לאישורו ולהנחייתו; הוא קשור קשר הדוק לעבודת הניהול של האל ולא ניתן להפריד ביניהם. אנשים שמנאצים כך בגלוי את העבודה של בית האל, שמשמיצים אותה בליבם פנימה ורוצים ללעוג לבית האל, שרוצים לראות במעצרם של כל אנשיו הנבחרים של האל ולחזות בשיתוק מוחלט של עבודת הכנסייה ובמאמינים המפנים עורף לאמונתם, שישמחו כשכל זה יקרה – איזה מין אנשים הם? (שדים.) הם שדים, הם שדים רעים שמתגלמים מחדש בדמות בשר ודם! לאנשים רגילים יש צביונות מושחתים, הם מדי פעם מרדנים והם אוצרים בליבם רעיונות פעוטים אחדים כשהם חשים שליליים וחלשים, זה הכול, אבל הם לא יהיו עד כדי כך רעים או יטפחו כאלה מחשבות מרושעות וזדוניות. מהות מעין זו מתקיימת רק אצל צוררי משיח ואצל שדים. כאשר צוררי משיח מחזיקים ברעיונות האלה, האם הם חושדים שייתכן כי טעות בידם? (לא.) למה לא? (כי בעיניהם מה שהם חושבים ואומרים הוא האמת. הם לא מאמינים באל, הם לא ניחנים בלב ירא-אל וההתנגדות לאל היא טבעם.) בדיוק, זה הטבע שלהם. האם השטן התייחס אי פעם לאל כמו לאל? מתי הוא האמין שהאל הוא האמת? מעולם לא, והוא לעולם גם לא יאמין. צוררי משיח, השדים האלה, הם אותו דבר; הם אינם מתייחסים לאלוהים כאל אל או מאמינים שהוא האמת. הם לא מאמינים שהאל הוא מי שברא את כל הדברים ושהוא ריבון עליהם. זו הסיבה שהם חושבים שכל מה שהם אומרים הוא נכון. הם חושבים ופועלים באופן הזה בלי נקיפות מצפון; זה טבעם. כאשר בני אדם מושחתים עושים כך, הם חווים קונפליקט פנימי. יש להם מצפון ומודעות אנושית. למצפון שלהם, למודעות ולאמיתות שהם מבינים יש השפעה פנימית עליהם וממנה נובע הקונפליקט. כאשר הקונפליקט הזה נוצר, מתחולל קרב בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע, בין צדק לרשעות ומושגת הכרעה: מי שחותרים אל האמת ניצבים לימין האל, בעוד מי שאינם חותרים אל האמת ניצבים מנגד, לצד כוחות הרשע של השטן. כל מה שצוררי משיח עושים הוא בשיתוף פעולה עם השטן. הם מפיצים שליליות לכל עבר, מפיצים שמועות ולועגים לבית האל. הם מקללים ומשמיצים את העבודה של בית האל ומקללים את האחים והאחיות. הם אפילו חשים בנוח לעשות את כל זה, בלי שום נקיפות מצפון, בלי שמץ חרטה, והם סבורים שמעשיהם נכונים לגמרי. דבר זה חושף בשלמותו את הטבע השטני של צוררי משיח, וחושף את פניהם הכעורות שמתנגדות לאל. ולכן אין זה מופרז לומר שצוררי משיח הם שדים ושטנים אמיתיים. צוררי משיח נולדים שדים והם בפירוש אינם נמנים עם הזוכים בישועת האל. הם בשום אופן לא חלק מן האנושות המושחתת הרגילה. צוררי משיח הם שדים בדמות בשר ודם והם שדים רעים מלידה. אלה הם פני הדברים.

צוררי משיח מתמקדים בראש ובראשונה במוניטין ובמעמד. כשמדובר במוניטין ובמעמד, מהן הפעולות שצוררי משיח נוקטים? הם פועלים בלי נקיפות מצפון, מוגיעים את מוחם ומקדישים את כל מעייניהם ולא חוסכים בדבר כדי לנהל את המוניטין והמעמד שלהם עצמם. שני הדברים האלה הם סם החיים שלהם, כל עולמם. הם מאמינים שהשגתם של שני הדברים האלה משמעה שהם השיגו הכול. לשיטתם, יש רק מעמד, מוניטין והאינטרסים האישיים שלהם; שום דבר אחר לא חשוב להם. אם כך, האם יש טעם לשתף עם אנשים כמו צוררי משיח על האמת, על אנושיות, על צדק או על דברים חיוביים? (אין טעם.) נכון, אין טעם. זה כמו לנסות להסביר לזונה איך להיות אישה בבית מוסרי, או ללמד אותה להיות אישה חסודה ואם; היא לא רוצה להקשיב, זה לא מוצא חן בעיניה וזה דוחה אותה. עד כמה זה דוחה אותה? היא גוערת בך בליבה ומנצלת הזדמנויות ללעוג לך, לעשות ממך צחוק, לתקוף אותך ולנדות אותך. בימינו, האם אין אנשים בכנסייה שמגלים גישה מרדנית במיוחד ברגע שהם שומעים מישהו משתף על האמת או על אמיתות כגון התמסרות לתזמור האל ולסידורי האל או ציות לסידורים של בית האל? (כן, יש כאלה.) מן הסתם יש כאלה. שימו לב וזַהו את מי שמפגינים התנהגות כזאת. כאשר אתם משתפים על הצורך להתמסר לריבונות האל ולסידוריו, הם מגיבים בדחייה עזה וחושבים לעצמם: "הם כל היום מדברים על התמסרות לסידורי האל, כאילו הכול סודר על ידי האל ולאנשים אין שום בחירה!" ברגע שאתה משתף על האמת או על הצורך לשתף פעולה באופן הרמוני, לחפש את כוונות האל ולפעול בהתאם לעקרונות-האמת בעת ביצוע חובותיהם, הם חשים שאט נפש עזה במיוחד ואינם מוכנים להקשיב. גם אם הם מקשיבים באי רצון, הם אינם מסוגלים לשבת בשקט ואם הם איכשהו כן מצליחים לשבת בשקט, כמעט בטוח שהם נרדמו. כאשר אתה משתף על האמת ועל היצמדות לעקרונות כשמטפלים בעניינים, הם הופכים ישנוניים ונרדמים. אחרי זמן מה בלי שיתוף על האמת ובלי גיזום, הם נמלאים במרץ. הם מתנהגים בהפקרות ובפזיזות, מחליטים החלטות על דעת עצמם, ביד אחת פועלים לחיזוק המוניטין שלהם ובשנייה מבצרים את מעמדם. הם מזנקים גבוה מעל כולם ועוסקים בכל מיני דברים שמחוללים צרות. האנשים האלה הם כולם צוררי משיח; כולם מתנגדים לאל ובכל רגע עשויים לחולל צרות גדולות.

כל מי שניחן בטבע של צוררי משיח צריך להיות מסווג כצורר משיח. כאשר הם רוצים לפעול על דעת עצמם, יש לרסן אותם ולעצור בעדם; בכך אין ספק. יש שיאמרו: "ואם אנחנו לא יכולים לעצור בעדם? מה אנחנו אמורים לעשות?" אספר לכם על דרך בטוחה לעצור אותם בעזרת משפט אחד בלבד. כאשר אתה נתקל במצב כזה, פשוט אמור: "אם תפסיק להתנהג בפזיזות, לקבל החלטות על דעת עצמך ולהיות הפוסק האחרון, האם תמות?" איך זה נשמע? (טוב.) האם לדעתכם צורר משיח יכול באמת למות אם ימנעו ממנו לפעול על דעת עצמו? (כן.) מה גרם לכם להגיד את ה"כן" הזה? (צוררי משיח הם כאלה בתוך-תוכם; אם הם לא יכולים לפעול על דעת עצמם, הם מרגישים אומללים והם לא יכולים להמשיך לחיות.) בדיוק, זה בדיוק מי שהם בתוך-תוכם, ואם הם לא יכולים לפעול באופן הזה הם חשים אומללים. אם כך, האם האנשים האלה רגילים? (לא.) הם לא רגילים. איך אדם רגיל היה חושב? "אם אני לא יכול לפעול על דעת עצמי, אני פשוט אוותר על כך; מה כל כך קשה בזה? זה אפילו עושה את החיים שלי קלים יותר!" כך אדם רגיל היה חושב. אבל צורר משיח יחוש אומלל אם לא תניח לו לפעול כך. האם לא שוכן בתוכם שד? (כן.) אם כך, כשלא נותנים להם לפעול על דעת עצמם הדבר עשוי לגרום להם להרגיש כאילו הם גוססים. למה הכוונה ב"גוססים"? הכוונה שהשד מענה אותם וטורד אותם בליבם, והוא עושה זאת כדי שהם יחושו שהם לא מסוגלים לשאת זאת או להמשיך לחיות, כאילו הם על סף מוות; לזאת הכוונה. עבור צוררי משיח, עבור אנשים רעים ועבור אותם שדים שמבקשים להפריע לעבודת בית האל, השמעת אותו משפט באוזניהם יותר אפקטיבית מאשר לנהל עימם דיון בכל אמת שהיא. המשפט היחיד הזה יעיל עם אנשים כמו צוררי משיח, עם אנשים רעים ועם שדים שמפריעים לעבודה של בית האל. האם יש טעם באמירת האמת לאנשים האלה? (לא.) "עליכם לשתף פעולה באופן הרמוני ולבצע את החובה שלכם ולטפל בעניינים בהתאם לעקרונות-האמת" – דברים מעין אלה נאמרו במשך שנים; האם יש מישהו שלא מבין או זוכר אותן? לא ייתכן שיש אדם כזה. אם כך למה אנשים מסוימים עדיין פועלים על דעת עצמם? יכולה להיות לזה רק משמעות אחת: הם אינם שולטים בעצמם; הם אינם אנשים רגילים. ראשם וליבם אינם מסוגלים לשלוט בהם; יש דבר מה אחר בתוכם ששולט בהם, שמנחה אותם בעוצמה ובכוחניות לפעול בדרך הזאת, שמהותה היא בעצם לשבש את העבודה של בית האל ולהפריע לה, להזיק לעבודה של בית האל ולגרום לאינטרסים של בית האל לספוג הפסדים. מי מסוגל לעשות דברים כאלה? רק שטנים ושדים. למי שנוהים אחרי האל – האנשים הרגילים, יצירי הבריאה האמיתיים – לא תהיה המוטיבציה לעשות דברים כאלה; רק לשטנים ולשדים יש מוטיבציה והם במתכוון עושים את הדברים האלה. האם שיננתם את המשפט הזה? (כן.) אם כך, נסיים פה את השיתוף שלנו להיום. להתראות!

29 בפברואר 2020