הדבר מופיע בבשר

תוכן

פירושים לאמירה האחת עשרה

לעינו הבלתי מזוינת של האדם, נדמה שאין שינוי באמירותיו של אלוהים במהלך התקופה הזו. הסיבה לכך היא שבני האדם לא מסוגלים לתפוס את החוקים שלפיהם אלוהים מדבר, ולא מבינים את ההקשר של דבריו. לאחר קריאת דברי האל, בני האדם לא סבורים שיש תעלומות חדשות כלשהן בדברים אלה. לכן, הם לא מסוגלים לחיות חיים טריים באופן יוצא מן הכלל, ובמקום זאת, הם חיים חיים מעופשים וחסרי חיים. אולם באמירותיו של אלוהים, אנחנו רואים שיש רמה עמוקה יותר של משמעות, שהיא גם בלתי נתפסת וגם לא ניתנת להשגה עבור האדם. כיום, יכולתו של האדם לקרוא את דברי האל האלה היא הברכה הגדולה מכל. אם אף אחד לא היה קורא את הדברים האלה, האדם היה נותר לעד בור וצדקן, ולעולם לא היה מכיר את עצמו, ולא היה מודע לכמות הפגמים שלו. לאחר קריאת דברי האל העמוקים והבלתי נתפסים, בני האדם מעריצים אותם בסתר, ולבם משתכנע באמת, ולא מוכתם בשקר. לבם הופך לדבר האמיתי, ולא לסחורה מזויפת. זה מה שבאמת קורה בלבם של בני האדם. לכולם יש סיפור משלהם בלבם. נדמה שהם אומרים לעצמם: "סביר להניח שאלוהים עצמו אמר זאת – מי אם לא אלוהים יכול היה לומר מילים כאלה? מדוע אני לא מסוגל לומר אותן? מדוע אני לא מסוגל לעשות עבודה כזו? נדמה שאלוהים בהתגלמותו שאלוהים מדבר עליו הוא אמיתי ושהוא אלוהים עצמו! לא אפקפק בכך עוד. אחרת, ייתכן מאוד שכאשר ידו של אלוהים תגיע, יהיה מאוחר מדי להתחרט!" זה מה שרוב בני האדם חושבים בלבם. אפשר לומר שמאז שאלוהים התחיל לדבר ועד היום, כל בני האדם היו כושלים ללא תמיכה מדברי האל. מדוע נאמר שאלוהים עצמו, ולא האדם, הוא שעושה את כל העבודה הזו? אילו אלוהים לא היה משתמש במילים כדי לתמוך בחיי הכנסייה, כולם היו נעלמים ללא זכר. האין זה ביכולתו של אלוהים? האם זו באמת רהיטותו של האדם? האם אלה כישרונותיו הייחודיים של האדם? בהחלט לא! ללא ניתוח, איש לא היה יודע איזה סוג דם זורם בעורקיו, איש לא היה יודע כמה לבבות יש לו, ואיש לא היה יודע כמה מוחות יש לו, וכולם היו חושבים שהם מכירים את אלוהים. האם בני האדם לא יודעים שעדיין טמונה התנגדות בתוך הכרתם? אין זה פלא שאלוהים אומר, "על כל מי שנמנה על האנושות לקבל את השקפתה של רוחי ולבחון בקפידה כל מילה ומעשה שלו, ויתרה מזו, עליו להתבונן במעשיי המופלאים." אלוהים מעולם לא נהג באף אחד באופן לא הוגן. אפילו איוב, עם כל אמונתו, לא קיבל פטור – גם הוא עבר ניתוח, ונותר ללא מקום מסתור מבושתו. וזה עוד כלום לעומת בני האדם של היום. לפיכך, אלוהים מיד שואל: "איך אתם מרגישים בשעת הופעת המלכות על פני האדמה?" שאלתו של אלוהים לא חשובה במיוחד, אך היא גורמת לבני האדם לבלבול: מה אנחנו מרגישים? אנחנו עדיין לא יודעים מתי המלכות תגיע, ולכן איך ייתכן שנוכל לדבר על רגשות? מעבר לכך, אין לנו מושג. אם הייתי חייב להרגיש משהו, הייתי "נדהם" ותו לא. למעשה, השאלה הזו היא לא כוונתם של דברי האל. מעל הכל, המשפט "כשבניי ובני עמי זורמים אל כס מלכותי, אני פותח בשיפוט באופן רשמי לפני הכיסא הלבן הגדול" מסכם לבדו את ההתפתחויות של המישור הרוחני כולו. איש לא יודע מה אלוהים רוצה לעשות במישור הרוחני במהלך התקופה הזו, ורק אחרי שאלוהים מבטא את המילים האלה, בני האדם מתחילים להתעורר במידה מסוימת. משום שיש שלבים שונים בעבודתו של אלוהים, עבודתו של אלוהים שונה גם במקומות שונים ברחבי תבל. במהלך הזמן הזה, אלוהים בעיקר מושיע את בניו ואת בני עמו של אלוהים. כלומר תחת רעייתם של המלאכים, בניו ובני עמו של אלוהים מתחילים לקבל את הטיפול והשבירה שלו, מתחילים לסלק את מחשבותיהם ותפיסותיהם באופן רשמי, ונפרדים לשלום מדרכי העולם. במילים אחרות, ה"שיפוט ... לפני הכיסא הלבן הגדול" שאלוהים דיבר עליו מתחיל באופן רשמי. משום שזה משפטו של אלוהים, על אלוהים לבטא את קולו, ועל אף שהתוכן יכול להיות שונה, הכוונה תמיד זהה. כיום, לפי הנימה שבה אלוהים מדבר, נדמה שדבריו מכוונים לקבוצה מסוימת של בני אדם. למעשה, מעל הכל, דבריו דנים באופי של האנושות כולה. הם פוגעים הישר בחוט השדרה של האדם, הם לא מרחמים על רגשותיו של האדם, והם מגלים את כלל מהותו, מבלי להשמיט דבר, ומבלי לתת לשום דבר לברוח. החל מהיום, אלוהים מגלה באופן רשמי את פניו האמיתיים של אלוהים, ולפיכך, הוא מתחיל "להשמיע את הקול של רוחי לתבל כולה". ההשפעה שמושגת בסופו של דבר היא ש"באמצעות דבריי, אשטוף ואנקה לחלוטין את כל בני האדם ואת כל צבאות השמיים והארץ, כדי שהאדמה כבר לא תהיה מטונפת ומופקרת, אלא תהפוך למלכות קדושה." המילים האלה מציגות את עתיד המלכות, שהיא לגמרי מלכותו של המשיח, ממש כמו שאלוהים אמר, "כל הפירות טובים, וכל החקלאים חרוצים." באופן טבעי, זה מתרחש בכל רחבי התבל, וזו לא תופעה המוגבלת לסין.

רק כשאלוהים מתחיל לדבר ולפעול, בני האדם זוכים להכיר אותו מעט בתפיסותיהם. בראשית, ההיכרות הזו הייתה קיימת רק בתפיסותיהם, אך עם הזמן, בני האדם מתחילים לחוש שמחשבותיהם יותר ויותר עקרות ולא נאותות. לפיכך, הם מתחילים להאמין בכל דבריו של אלוהים, כל עוד הם יוצרים "מקום לאל המעשי שבתודעתם". יש לבני האדם מקום לאל המעשי רק בתודעתם. יחד עם זאת, במציאות, הם לא מכירים את אלוהים, והם אומרים רק מילים ריקות מתוכן. אולם בהשוואה לעבר, הם התקדמו כברת דרך משמעותית, על אף שהם עדיין רחוקים מאוד מהאל המעשי עצמו. מדוע אלוהים תמיד אומר, "בכל יום, אני פוסע בתוך השטף הבלתי פוסק של בני האדם, ובכל יום, אני פועל בקרבו של כל אדם"? ככל שאלוהים אומר יותר דברים כאלה, כך בני האדם יכולים להשוות אותם יותר למעשיו של האל המעשי עצמו של היום, וכך הם יכולים להכיר את האל המעשי יותר טוב במציאות. משום שדברי האל נאמרים מנקודת המבט של הבשר והדם, ומבוטאים בשפה אנושית, בני האדם מסוגלים להעריך את דברי האל על ידי השוואתם לדברים חומריים, וכך מושגת השפעה רבה יותר. בנוסף, פעם אחר פעם, אלוהים מדבר על צלם "זהותו" בלבם של בני האדם ועל "זהותו" במציאות, מה שגורם לבני האדם להיות מוכנים יותר לעקור את צלם האל שבלבם, ולכן, הם מוכנים להכיר את האל המעשי עצמו ולבוא איתו במגע. זו חוכמתם של דברי האל. ככל שאלוהים אומר יותר דברים כאלה, כך רבה יותר התועלת לאופן שבו בני האדם מכירים את אלוהים, ולכן אלוהים אומר, "אילולא הפכתי לבשר ודם, האדם לעולם לא היה מכיר אותי, ואפילו אם הוא היה מתחיל להכיר אותי, הרי שהכרה כזו הייתה בכל שאת תפיסה, הלא כן?" בהחלט, אם בני האדם היו נדרשים להכיר את אלוהים לפי תפיסותיהם שלהם, הם היו עושים זאת בנקל, הם היו נרגעים ושמחים, וכך, אלוהים היה מעורפל ולא מעשי בלבם של בני האדם לנצח נצחים, מה שהיה מוכיח שהשטן, ולא אלוהים, הוא שמחזיק בריבונות על התבל כולה. לפיכך, דברי האל, "משכתי את עוצמתי", היו נותרות ריקות מתוכן לעד.

הזמן שבו האלוהיות מתחילה לפעול ישירות הוא גם הזמן שבו המלכות יורדת באופן רשמי אל עולמו של האדם. אולן מה שנאמר כאן הוא שהמלכות יורדת אל האדם, ולא שהמלכות לובשת צורה בקרב בני האדם – לפיכך, מה שנאמר היום נוגע לבניית המלכות, ולא לאופן שבו תלבש צורה. מדוע אלוהים תמיד אומר ש"כל הדברים משתתקים"? האם ייתכן שכל הדברים עוצרים במקומם? האם ייתכן שההרים האדירים באמת משתתקים? אם כן, מדוע בני האדם לא חשים בכך? האם ייתכן שדבר האל שגוי? או שמא אלוהים מגזים? מפני שכל מה שאלוהים עושה מתבצע בסביבה מסוימת, איש לא מודע לכך או מסוגל לתפוס זאת במו עיניו, ובני האדם יכולים רק להקשיב לדיבורו של אלוהים. משום המלכותיות שבה אלוהים פועל, כשאלוהים מגיע, נדמה שחל שינוי עצום בשמיים ובארץ, ולאלוהים נדמה שכולם צופים ברגע הזה. כיום, העובדות עדיין לא הגיעו. בני האדם בסך הכל למדו קצת מחלק מהמשמעות המילולית של דברי האל. המשמעות האמיתית ממתינה לזמן שבו הם יטהרו את עצמם מתפיסותיהם. רק אז, הם יהיו מודעים למה שאלוהים בהתגלמותו כבשר ודם עושה כיום בשמיים ובארץ. לא זו בלבד שבני עמו של אלוהים בסין חדורים ארס של התנין הגדול האדום כאש, אלא שגם אופיו של התנין הגדול האדום כאש מתגלה בהם באופן עמוק וברור יותר. אולם אלוהים לא מדבר על כך ישירות, אלא רק מזכיר מעט את ארסו של התנין הגדול האדום כאש. כל, הוא לא חושף ישירות את צלקותיו של האדם, מה שמועיל יותר להתקדמותו של האדם. בני התנין הגדול האדום כאש לא אוהבים שמכנים אותם צאצאיו של התנין הגדול האדום כאש בפני אחרים. נדמה שהמילים "התנין הגדול האדום כאש" מבישות אותם. אף אחד מהם לא מוכן לומר את המילים האלה, ולכן אלוהים רק אומר, "לפיכך, השלב הזה בעבודתי מתמקד בכם בראש ובראשונה, וזה היבט אחד של חשיבותה של התגלמותי כבשר ודם בסין." ליתר דיוק, אלוהים בא בעיקר כדי לכבוש את הנציגים האבטיפוסיים של צאצאי התנין הגדול האדום כאש, וזו חשיבותה של התגלמותו של אלוהים כבשר ודם בסין.

"כשאני בא באופן אישי אל האדם, במקביל לכך, המלאכים מתחילים בעבודת הרעייה." למעשה, לא צריך לפרש באופן מילולי את התיאור של כך שרוח האל מגיעה לעולם האנושי רק לאחר שהמלאכים מתחילים את עבודתם בקרב כל העמים. במקום זאת, שני חלקי העבודה האלה – עבודת האלוהיות ורעיית המלאכים – מתבצעות במקביל. לאחר מכן, אלוהים מדבר קצת על רעייתם של המלאכים. כשהוא אומר, "כל בניי וכל בני עמי לא רק יחוו ניסיונות ורעייה, אלא גם יהיו מסוגלים לחזות במו עיניהם בהתרחשותם של כל מיני חזיונות," רוב בני האדם מדמיינים שפע של דמיונות בנוגע למילה "חזיונות". המילה "חזיונות" מתייחסת להתרחשויות העל-טבעיות בדמיונם של בני האדם. אולם התוכן של העבודה נותר ידע של האל המעשי עצמו. חזיונות הם אמצעי עבודתם של מלאכים. הם יכולים לגרום לבני האדם לחוש רגשות מסוימות או חלומות מסוימים, מה שמאפשר להם לתפוס את קיומם של המלאכים. אולם המלאכים נותרים בלתי נראים לאדם. השיטה שבה הם עובדים בקרב בניו ובני עמו של אלוהים נועדה להאיר אותם ישירות ולהפוך אותם לנאורים, לצד הטיפול והשבירה שלהם. נדיר שהם נושאים דרשות. באופן טבעי, שיתוף בין בני אדם הוא היוצא מן הכלל. זה מה שקורה במדינות מחוץ לסין. דברי האל כוללים את גילוי נסיבות החיים של האנושות כולה – באופן טבעי, זה מכוון בעיקר לצאצאיו של התנין הגדול האדום כאש. מתוך המצבים השנים של האנושות כולה, אלוהים בוחר את אלה שיכולים לשמש כדוגמאות מייצגות. לפיכך, דברי האל חושפים את בני האדם במערומיהם, והם לא יודעים בושה, או שאין להם זמן להסתתר מהאור המאיר, והם מובסים במשחקם שלהם. הסגנונות הרבים השונים של האדם הם שפע של צלמים שאלוהים צייר מימי קדם ועד היום, ואשר אותם הוא יצייר מהיום ועד מחר. כל מה שהוא מצייר הוא כיעורו של האדם: יש בני אדם שמתייפחים בחשכה, כאילו באבל על אובדן אור עיניהם; יש בני אדם שצוחקים; יש בני אדם שנהדפים בגלי ענק; יש בני אדם שפוסעים על דרכים הרריות מפותלות; יש בני אדם שיוצאים לחיפושים בשממה רחבת הידיים, בחיל וברעדה, כמו ציפור המבועתת מצליל עדין של פריטת מיתר, בפחד עז להיאכל על ידי חיות פרא בהרים. בילדיו של אלוהים, הסגנונות הרבים והמכוערים האלה הופכים לתמונות נוגעות ללב ומלאות חיים – רובן איומות מנשוא, או מסמרות שיער ומבלבלות. בעיניו של אלוהים, כל מה שמתגלם באדם הוא רק כיעור, ואפילו שהוא יכול לעורר חמלה, זהו עדיין כיעור. נקודת ההבדל בין האדם ואלוהים היא העובדה שחולשתו של האדם נעוצה בנטייתו לגלות נעימות לזולת. לעומת זאת, אלוהים תמיד נהג באדם באופן אופן, ופירוש הדבר הוא שתמיד הייתה לו אותה גישה. הוא לא תמיד נעים כפי שבני האדם מדמיינים, כמו אם מנוסה שילדיה תמיד בראש מעייניה. במציאות, אילו אלוהים לא היה רוצה לנקוט מערך של שיטות לכבוש את התנין הגדול האדום כאש, אין סיכוי שהוא היה מקבל בציות השפלה כזו ומקבל את מגבלותיו של האדם. לפי אופיו של האדם, כל מה שבני האדם עושים ואומרים מעורר את חרון אפו של אלוהים, ועליהם לעבור ייסורים. בעיניו של אלוהים, אף אחד מהם לא עומד ברף, וכל אחד מהם הוא מושא למתקפותיו של אלוהים. משום עקרונות עבודתו של אלוהים בסין, משום אופיו של התנין הגדול האדום כאש, ויתר על כן, משום העובדה שסין היא המדינה של התנין הגדול האדום כאש והארץ שבה שוכן אלוהים בהתגלמותו, אלוהים חייב לבלוע את כעסו ולכבוש את כל צאצאיו של התנין הגדול האדום כאש. עם זאת, הוא תמיד יתעב את צאצאיו של התנין הגדול האדום כאש. כלומר הוא תמיד יתעב את כל מה שנובע מהתנין הגדול האדום כאש, וזה לעולם לא ישתנה.

איש מעולם לא היה מודע לאף אחד ממעשיו של אלוהים, ואיש מעולם לא ראה אף אחד ממעשיו. לדוגמה, כשאלוהים חזר לציון, מי היה מודע לכך? לפיכך, מילים כמו "אני בא אל האדם בשקט ועוזב חרישית. האם מישהו ראה אותי אי-פעם?" מוכיחות שהאדם באמת לא מסוגל לקבל את מה שמתרחש במישור הרוחני. בעבר, אלוהים אמר ש"השמש בוערת והירח בוהק" במהלך שובו לציון. משום שבני האדם עדיין מרוכזים בשובו של אלוהים לציון – משום שהם עדיין לא הרפו מכך – אלוהים מבטא ישירות את המילים "השמש בוערת והירח בוהק" כדי לעמוד בתפיסות של בני האדם. כתוצאה מכך, כשדברי האל מכים בתפיסותיהם של בני האדם, הם רואים שמעשיו של אלוהים כה מופלאים, והם רואים שדבריו עמוקים ובלתי נתפסים, ולא ניתנים לתיאור לאיש. לפיכך, הם מניחים את העניין בצד לגמרי, ומרגישים מעט בהירות ברוחם, כאילו אלוהים כבר שב לציון. לכן בני האדם לא מתייחסים לעניין במיוחד. מאותו רגע ואילך, הם מקבלים את דברי האל בלב שלם ובדעת שלמה, והם כבר לא דואגים שיקרה אסון לאחר שובו של אלוהים לציון. רק אז קל לבני האדם לקבל את דברי האל, והם מסבים את כל תשומת לבם לדבי האל, ולא מותירים להם כל רצון להתייחס לכל דבר אחר.