ללא קריאה קפדנית יותר, לא ניתן לזהות דבר באמירות של היומיים האחרונים. למעשה, הן היו צריכות להיאמר ביום אחד, אך אלוהים חילק אותן בין שני ימים. כלומר, האמירות של היומיים האלה מהוות יחידה שלמה אחת, אך כדי להקל על בני האדם לקבל אותן, אלוהים חילק אותן לשני ימים, על מנת לתת לבני האדם הזדמנות לנשום. כזו היא ההתחשבות של אלוהים באדם. בכל עבודתו של אלוהים, כל בני האדם מבצעים את תפקידם ואת חובתם במקומם. לא רק בני האדם שרוחם רוח מלאך משתפים פעולה. גם בני האדם שרוחם רוח שד "משתפים פעולה", וכך גם כל רוחות השטן. אמירותיו של אלוהים מבטאות את רצונו של אלוהים ואת דרישותיו מהאדם. המילים "אני מטיל את ייסוריי על כל בני האדם, אך הם גם נותרים מרוחקים מכל בני האדם. כל חייו של כל אדם מלאים באהבה ושנאה כלפיי" מראות שאלוהים משתמש בייסורים כדי לאיים על כל בני האדם וגורם להם להכיר אותו. משום ההשחתה של השטן והשבריריות של המלאכים, אלוהים משתמש במילים בלבד ולא בצווים מנהליים כדי להמיט ייסורים על בני האדם. מאז הבריאה ועד היום, זה היה עקרון עבודתו של אלוהים בנוגע למלאכים ולכל בני האדם. מפני שהמלאכים שייכים לאלוהים, יום יבוא והם יהפכו לבטח לבני העם של מלכות האל, ואלוהים ידאג להם ויגן עליהם. לעומת זאת, כל האחרים גם ימוינו לפי סוגם. כל הרוחות הרעות השונות של השטן יחוו ייסורים ובניו ובני עמו של אלוהים ישלטו בכל בני האדם חסרי הרוח. זוהי תוכניתו של אלוהים. לפיכך, אלוהים אמר פעם "האם בואו של יומי הוא באמת רגע מותו של אדם? האם באמת ייתכן שאשמיד את האדם כשמלכותי תיווסד?" על אף שאלה שתי שאלות פשוטות, אלה הם הסדריו של אלוהים למען היעד של האנושות כולה. כשאלוהים בא, מגיע הרגע שבו "בני אדם מכל רחבי תבל נצלבים במהופך". זו המטרה שלשמה אלוהים מופיע בפני כל בני האדם ומשתמש בייסורים כדי לגרום להם לדעת שאלוהים קיים. משום שהזמן שבו אלוהים יורד ארצה הוא העידן האחרון והזמן שבו מדינות העולם סוערות מתמיד, אלוהים אומר, "כשאני יורד ארצה, העולם מכוסה בחשכה והאדם 'ישן שינה עמוקה'." מכיוון שכך, כיום יש קומץ בני אדם שמסוגלים להכיר את אלוהים בהתגלמותו – כמעט אין בני אדם כאלה. משום שכיום זהו העידן האחרון, איש מעולם לא הכיר את האל המעשי, ובני האדם מכירים את אלוהים רק באופן שטחי. זו הסיבה לכך שבני האדם חיים בעיצומו של הזיכוך הכואב. הרגע שבו בני האדם עוזבים את הזיכוך הוא גם הרגע שבו הם מתחילים לחוות ייסורים, וזה גם הרגע שבו אלוהים מופיע בפני כל בני האדם כדי שהם יוכלו לחזות בו באופן אישי. בשל התגלמותו של אלוהים, אסונות מכים בבני האדם והם אינם מסוגלים להיחלץ מהם – זה האופן שבו אלוהים מעניש את התנין הגדול האדום כאש וזה הצו המנהלי שלו. כאשר יבוא חומו של האביב והפרחים ילבלבו, כאשר כל הדברים תחת השמיים יוריקו וכל הדברים על פני האדמה יהיו במקומם, אזי כל בני האדם וכל הדברים ייכנסו בהדרגה לייסורים של אלוהים ובמועד זה כל עבודתו של אלוהים על פני האדמה תסתיים. אלוהים כבר לא יעבוד או יחיה על פני האדמה, מכיוון שעבודתו הגדולה של אלוהים כבר תושלם. האם בני האדם אינם מסוגלים להניח בצד את בשרם ודמם לזמן הקצר הזה? מה יכול לבקע את האהבה בין האדם לאלוהים? מי מסוגל לפרק את האהבה בין האדם ואלוהים? האם הורים, בעלים, אחיות, רעיות או זיכוך כואב? האם רגשות המצפון יכולים למחות את צלם האל מתוך האדם? האם חבותם של בני האדם זה לזה ומעשיהם איש כלפי רעהו נובעים מהם עצמם? האם האדם יכול לתקן אותם? מי מסוגל להגן על עצמו? האם בני האדם מסוגלים לקיים את עצמם? מיהם החזקים בחיים? מי מסוגל לעזוב אותי ולחיות לבדו? פעם אחר פעם, מדוע אלוהים דורש שכל בני האדם יבצעו את עבודת ההסתכלות העצמית? מדוע אלוהים אומר, "מי גרם למצוקה שלהם?"

בהווה, יש לילה חשוך בכל רחבי תבל, ובני האדם קהי חושים ורפי שכל, אך מחוג השעון תמיד מתקתק קדימה, הדקות והשניות לא עוצרות, וסיבוביהם של כדור הארץ, השמש והירח מאיצים והולכים. ברגשותיהם, בני האדם מאמינים שהיום אינו רחוק, כאילו שיומם האחרון נמצא לנגד עיניהם. בני האדם מכינים הכול ללא-הרף ליום מותם שלהם כדי שתהיה לכך תכלית במותם. ולא, חייהם היו לשווא. האם לא יהיה זה מצער? כשאלוהים משמיד את העולם, הוא מתחיל בשינויים בענייני הפנים של המדינות השונות, וכך מתחוללות הפיכות. באופן זה, אלוהים מגייס את שירותם של בני האדם ברחבי התבל. הארץ שבה מתפתל התנין הגדול האדום כאש היא אזור הדגמה. מפני שהיא נקרעה לגזרים מבפנים, ענייני הפנים שלה נקלעו לתוהו ובוהו, וכולם עוסקים בעבודת ההגנה העצמית ומחכים להימלט אל הירח – אך איך ייתכן שהם יוכלו לברוח מריבונות ידו של אלוהים? בדיוק כפי שאלוהים אמר, כל אדם יתחיל "לשתות מכוס המרורים שלו". המועד של הסכסוך מבית הוא בדיוק הזמן שבו אלוהים עוזב את פני האדמה. אלוהים לא ימשיך לשהות במדינה של התנין הגדול האדום כאש והוא מיד יסיים את עבודתו על פני האדמה. אפשר לומר שהזמן טס ושלא נותר זמן רב. מהנימה של דברי האל אפשר לראות שאלוהים כבר דיבר על היעד של כל המקומות ברחבי התבל ושאין לו עוד שום דבר לומר. זה מה שאלוהים מגלה לאדם. מטרתו של אלוהים בבריאת האדם היא הסיבה לכך שהוא אומר, "בעיניי, האדם הוא המושל בכול. נתתי לו סמכות לא מועטה והרשיתי לו לנהל את כל הדברים על פני האדמה – את העשב על ההרים, את בעלי החיים ביערות ואת הדגים במים". כשאלוהים ברא את האדם, הוא הועיד את האדם להיות אדון הכול, אך השטן השחית את האדם, ולכן האדם אינו יכול לחיות כפי שהיה רוצה. זה הוביל לעולם של ימינו, שבו בני האדם אינם שונים מחיות ושבו ההרים התמזגו עם הנהרות, והתוצאה היא ש"כל חייו של האדם הם סבל אחד גדול, וחיפזון, ושעשוע לנוכח ריקנות". מפני שאין משמעות לחייו של האדם ומפני שזו לא הייתה כוונתו של אלוהים כשהוא ברא את האדם, העולם כולו הפך לעכור. כשאלוהים יסדר את התבל כולה, כל בני האדם יתחילו באופן רשמי לחוות חיים אנושיים, ורק אז תתחיל להיות משמעות לחייהם. בני האדם יתחילו להשתמש בסמכות שאלוהים נתן להם והם יופיעו באופן רשמי בפני כל הדברים כאדוניהם. הם יקבלו את הכוונתו של אלוהים על פני האדמה ויחדלו להמרות את פיו של אלוהים, אלא, תחת זאת, יישמעו לו. עם זאת, בני האדם של ימינו רחוקים מאוד מהמצב הזה. כל מה שהם עושים הוא "למלא את כיסיהם" באמצעות אלוהים, ועל כן, אלוהים שואל סדרה של שאלות כגון, "האם העבודה שאני עושה על האדם לא מועילה לו כלל?" אילו אלוהים לא היה שואל את השאלות האלה, דבר לא היה קורה. אולם כשהוא שואל דברים כאלה, יש בני אדם שאינם מסוגלים לעמוד איתן מכיוון שהם חשים חבות במצפון שלהם, והם אינם רק למען אלוהים אלא למען עצמם. הכול ריק מתוכן. לכן, "בני האדם מכל דת, מכל מגזר בחברה, מכל אומה ומכל כת מודעים כולם לריקנות על פני האדמה, והם כולם מחפשים אותי ומחכים לשובי". כל בני האדם כמהים לשובו של אלוהים, כדי שהוא יוכל לשים קץ לתקופה הישנה והריקה מתוכן, אך הם גם מפחדים שיוכו באסון. העולם הדתי כולו ייחרב מיד וכולם ייטשו אותו. הם נעדרים מציאות והם יבינו שאמונתם באלוהים מעורפלת ומופשטת. בני האדם מכל מגזר בחברה יתפזרו גם הם, וכל אומה וכת יצללו לתהפוכות. לסיכומו של עניין, מהלכם הרגיל של כל הדברים ייקרע לגזרים, כל הדברים יאבדו את מצבם הרגיל, וכך בני האדם גם יחשפו את פרצופם האמיתי. לפיכך, אלוהים אומר, "פעמים רבות קראתי אל האדם, אך האם מישהו אי-פעם חש חמלה? האם מישהו אי-פעם הפגין אנושיות? בני האדם אומנם חיים כבשר ודם, אך אין להם אנושיות. האם האדם נולד בממלכת החיות?" מתחולל שינוי גם בקרב בני האדם, ומשום השינוי הזה, כל אחד ממוין לפי סוגו. זו עבודתו של אלוהים באחרית הימים וזו התוצאה שהעבודה של אחרית הימים אמורה להשיג. אלוהים מתאר בבירור רב יותר את מהותו של האדם וזו הוכחה לכך שסוף עבודתו ממשמש ובא, ויתרה מזאת, כך אלוהים נסתר עוד יותר מבני האדם, דבר שגורם להם להיות מבולבלים עוד יותר. ככל שבני האדם מתייחסים פחות לרצונו של אלוהים, כך הם שמים לב פחות לעבודתו של אלוהים באחרית הימים. זה מונע מהם להפריע, ולכן, אלוהים עושה את העבודה שהוא מתכוון לעשות כשאיש לא שם לב לכך. זה עיקרון אחד של עבודתו של אלוהים לאורך העידנים. ככל שאלוהים מתחשב פחות בחולשותיהם של בני האדם, כך הדבר מוכיח שאלוהותו של אלוהים ניכרת יותר, ולכן יומו של אלוהים קרב והולך.