מכל הדברים שאלוהים אמר, אפשר להבין שיומו של אלוהים הולך ומתקרב מדי יום. נדמה שהיום הזה נמצא ממש לנגד עיניהם של בני האדם, כאילו הוא עתיד להגיע מחר. לפיכך, לאחר קריאת דברי האל, כל בני האדם נתקפים באימה וגם חשים מידה של חורבן העולם, כמו עלים הנושרים ברוח, מלווים בזרזיף של גשם. בני האדם נעלמים ללא זכר, כאילו נמחו מעל פני האדמה. יש לכולם תחושה מבשרת רעות. על אף שבני האדם מנסים בכל מאודם ורוצים לְרַצות את כוונותיו של אלוהים, ועל אף שכל אדם משתמש במלוא כוחותיו כדי להגשים את כוונותיו של אלוהים כדי שרצונו של אלוהים יוכל להתקדם באופן חלק וללא הפרעות, רגש כזה תמיד מלווה בתחושה מבשרת רעות. קחו לדוגמה את האמירות של היום: אילו הן שודרו להמונים והוכרזו לתבל כולה, הרי שכל בני האדם היו משתחווים ומתייפחים, מכיוון שבמילים "אני אשגיח על העולם כולו, וכשאופיע במזרח העולם, עם צדק, מלכותיות, חרון אף וייסור, אתגלה לאנושות על המוניה!" כל מי שמבין את העניינים הרוחניים רואה שאיש לא יכול להימלט מהייסורים שאלוהים ממיט, ושלאחר שיחוו את סבל הייסורים כולם יופרדו לפי סוגם. זה בהחלט שלב בעבודתו של אלוהים, ואיש לא יכול לשנות אותו. כשאלוהים ברא את העולם וכשהוא הוביל את האנושות, הוא הפגין את חוכמתו ומופלאותו, ורק כאשר ישים קץ לתקופה הזו, בני האדם יחזו בצדק שלו, במלכותיותו, בחרון אפו ובייסורים שלו. יתר על כן, רק באמצעות הייסורים, הם מסוגלים לראות את הצדק שלו, את מלכותיותו ואת חרון אפו. זה נתיב שחייבים לפסוע בו, כשם שבמהלך אחרית הימים, התגלמותו של אלוהים כבשר ודם הכרחית וחיונית. לאחר שאלוהים מצהיר על סופה של האנושות כולה, הוא מראה לאדם את העבודה שהוא עושה היום. לדוגמה, אלוהים אומר, "עם ישראל הישן כבר לא קיים, ועם ישראל של היום קם על רגליו בעולם, זקוף ותמיר, קם בלבה של האנושות כולה. עם ישראל של היום ודאי ירכוש את מקור הקיום באמצעות עמי!" "הו, מצרים השנואה! ...איך את יכולה שלא להתקיים בעיצומם של הייסורים שאני מטיל?" אלוהים מראה לבני האדם בכוונה תחילה את הפירות שהניבו מידיו שתי מדינות מנוגדות. במובן מסוים, הוא מתייחס לישראל, שהיא חומרית, ובמובן אחר, הוא מצביע על כל נבחריו של אלוהים – כלומר על האופן שבו נבחריו של אלוהים משתנים ככל שישראל משתנה. לאחר שישראל תשוב לגמרי לצורתה המקורית, כל הנבחרים יושלמו – כלומר, עם ישראל הוא סמל משמעותי לבני האדם שאלוהים אוהב. לעומת זאת, מצרים היא ההתכנסות המייצגת של בני האדם השנואים על אלוהים. ככל שהיא מרקיבה, כך בני האדם השנואים על אלוהים נעשים מושחתים יותר – וכתוצאה מכך, בבל נופלת. זה יוצר ניגוד ברור. על ידי הצהרת סופן של ישראל ומצרים, אלוהים חושף את היעד של כל בני האדם. לפיכך, כשאלוהים מזכיר את ישראל, הוא מדבר גם על מצרים. מכאן אפשר להבין שיום חורבנה של מצרים הוא תאריך השמדתו של העולם – התאריך שבו אלוהים ממיט ייסורים על כל בני האדם. זה יקרה בקרוב. אלוהים עומד להשיג זאת. דבר זה הוא לגמרי בלתי נראה לעינו הבלתי מזוינת של האדם, אך הוא גם דבר חיוני שאיש לא יכול לשנות. אלוהים אומר, "כל בני האדם שקמים עליי לבטח יסבלו מייסוריי לנצח. זאת משום שאני אל קנא, ואיני חס על בני אדם בקלות על כל שעשו." מדוע אלוהים מדבר במושגים כה מוחלטים? ומדוע אלוהים התגלם כבשר ודם באופן אישי באומה של התנין הגדול האדום כאש? מדברי האל אפשר לראות את מטרתו: הוא לא בא כדי להושיע את בני האדם, או כדי להיות רחום כלפיהם, לטפל בהם או להגן עליהם, אלא כדי להמיט ייסורים על כל מי שמתנגד אליו. זאת מכיוון שאלוהים אומר, "איש לא יכול להימלט מהייסורים שאני ממיט." אלוהים חי כבשר ודם, ויתר על כן, הוא אדם רגיל – אולם הוא לא סולח לבני האדם על חולשתם בכך שאינם מסוגלים להכירו באופן סובייקטיבי. במקום זאת, משום שהוא רגיל, הוא מגנה את בני האדם על חטאיהם, הוא הופך את כל מי שרואה אותו כבשר ודם למי שהוא ממיט עליו ייסורים, וכך בני האדם האלה הופכים לקורבנות למען מי שלא שייך לבני האדם במדינה של התנין הגדול האדום כאש. אך זו לא אחת מהמטרות העיקריות של התגלמותו של אלוהים. אלוהים התגלם כבשר ודם בעיקר כדי להילחם, כבשר ודם, בתנין הגדול האדום כאש כבשר ודם, וכדי להמיט עליו בושה במאבק הזה. מפני שעוצמתו האדירה של אלוהים ניכרת יותר במאבקו בתנין הגדול האדום כאש כבשר ודם מאשר כרוח האל, אלוהים נלחם כבשר ודם כדי להראות את מעשיו ואת כול יכולתו. משום התגלמותו של אלוהים, אינספור בני אדם הורשעו "בלא עוול בכפם", אינספור בני אדם הושלכו לגיהינום, החלו לחוות ייסורים וסבלו כבשר. זו ההדגמה של טבעו הצודק של אלוהים, ותהיה אשר תהיה מידת השינוי שעוברים מתנגדיו של אלוהים כיום, טבעו הצודק של אלוהים לעולם לא ישתנה. כאשר בני האדם מורשעים פעם אחת, הם מורשעים לעולמים, והם לעולם לא יהיו מסוגלים לקום שוב על רגליהם. טבעו של האדם לא מסוגל להיות כמו טבעו של אלוהים. כלפי בני האדם המתנגדים לאלוהים, משתנה גישתם של בני האדם חדשות לבקרים – הם מתנודדים בין שמאל וימין, הם עולים ויורדים, הם לא מסוגלים להישאר יציבים. לפעמים הם שונאים את המתנגדים לאלוהים עד לשד עצמותיהם, ולפעמים הם מאמצים אותם קרוב ללבם. הנסיבות של היום נובעות מכך שבני האדם לא מכירים את עבודתו של אלוהים. מדוע אלוהים אומר דברים כגון, "אחרי הכול, מלאכים הם מלאכים; אחרי הכול, אלוהים הוא אלוהים; אחרי הכול, שדים הם שדים; הרשעים עדיין רשעים; והקדושים עדיין קדושים"? האם אתם לא יכולים לתפוס זאת? האם ייתכן שזכרונו של אלוהים מטעה אותו? לפיכך, אלוהים אומר, "בני האדם שבים מבלי משים לחיק משפחתם, כל אחד לפי סוגו". מכך אפשר להבין שהיום, אלוהים כבר סיווג את כל הדברים למשפחותיהם, ולכן כבר אין "עולם אינסופי", ובני האדם כבר לא אוכלים מאותה קדרה גדולה, אלא ממלאים את חובתם בביתם שלהם ומגלמים את התפקיד שלהם עצמם. זו הייתה תוכניתו המקורית של אלוהים כאשר ברא את העולם. לאחר שבני האדם ימוינו לפי סוגם, "כל אחד מהם יאכל את המנה שלו עצמו" – כלומר, אלוהים יתחיל במשפט. כתוצאה מכך, בקעו המילים הבאות מפיו של אלוהים: "אשחזר את המצב הקודם של הבריאה, אשחזר כל דבר לאופן שבו הוא היה במקור ואשנה הכול באופן מהותי כדי שהכול יחזור אל חיק תוכניתי". זו בדיוק המטרה של כל עבודתו של אלוהים, ולא קשה להבין זאת. אלוהים ישלים את עבודתו – האם האדם יכול לעמוד בדרכה של עבודתו של אלוהים? והאם ייתכן שאלוהים יקרע לגזרים את הברית שהוא כרת עם האדם? מי יכול לשנות את מה שעשתה רוח האל? האם אדם כלשהו מסוגל לעשות זאת?

בעבר, בני האדם תפסו שיש חוק בדברי האל: כאשר אלוהים אומר את דברו, דברו מתגשם במהרה. אין בכך כל שקר. מאז שאלוהים אמר שהוא ימיט ייסורים על כל בני האדם, ויתר על כן, מאז שהוא ביטא את הצווים המנהליים שלו, אפשר לראות שעבודתו של אלוהים התבצעה עד שלב מסוים. החוקה שהובעה בפני כל בני האדם התייחסה לחייהם ולגישתם לאלוהים. היא לא עסקה בשורש הדברים. היא לא טענה שהיא מבוססת על גזירותיו מראש של אלוהים, אלא על התנהגותו של האדם באותה עת. הצווים המנהליים של היום הם יוצאים מן הכלל – הם מתארים כיצד "כל בני האנוש יופרדו איש איש לפי סוגו, ואני אמיט עליהם ייסורים בהתאם למעשיהם". ללא קריאה מוקפדת, לא ניתן למצוא כאן בעיה. משום שאלוהים מפריד את כל הדברים לפי סוגם רק בעידן הסופי, לאחר קריאת הדברים האלה, בני האדם נותרים מבולבלים ונבוכים, הם עדיין פושרים, הם לא מבינים את הבהילות של הזמנים, ולכן הם לא מתייחסים לכך כאל אזהרה. מדוע צוויו המנהליים של אלוהים – שמוכרזים לתבל כולה – מוצגים לאדם בשלב הזה? האם בני האדם האלה מייצגים את כל בני האדם ברחבי התבל? האם ייתכן שלאחר מכן, יש לאלוהים עוד חמלה כלפי בני האדם האלה? האם בני האדם האלה הצמיחו שני ראשים? כשאלוהים יטיל ייסורים על בני האדם בכל רחבי התבל, וכשיתרחשו אסונות שונים, כתוצאה מהאסונות האלה, יתחוללו שינויים בשמש ובירח, וכשהאסונות האלה יסתיימו, השמש והירח יהיו שונים – וזה נקרא השינוי. מיותר לציין שהאסונות העתידיים יהיו חמורים. ייתכן שהלילה יחליף את מקומו של היום, ייתכן שהשמש לא תופיע במשך שנה שלמה, ייתכן שיהיו מספר חודשים של חום צורב, ייתכן שתמיד ירחף מעל האנושות ירח מזהיר, וייתכן שיהיה מצב מוזר שבו השמש והירח יזרחו ביחד וכדומה. לאחר מספר שינויים מחזוריים, בסופו של דבר, לאחר שהזמן יחלוף, הם יתחדשו. אלוהים מקדיש תשומת לב יתרה להסדרים למען בני האדם ששייכים לשטן. לפיכך, הוא אומר במכוון, "מבין כל בני האנוש שבתבל, כל בני האדם השייכים לשטן יחוסלו". לפני ש"בני האדם" האלה חושפים את פרצופם האמיתי, אלוהים תמיד מנצל אותם כמספקי שירות. כתוצאה מכך, הוא לא מתייחס כלל לפועלם, הוא לא מעניק להם כל "גמול" כאשר הם מיטיבים לעשות, והוא גם לא מקצץ את "שכרם" כאשר ביצועיהם ירודים. משום כך, הוא מתעלם מהם ומפנה אליהם עורף. הוא לא משתנה לפתע משום "טובם", מכיוון שללא קשר לזמן או למקום, מהותו של האדם לא משתנה, בדיוק כמו הברית שנכרתה בין אלוהים והאדם, וכפי שהאדם אומר, בדיוק כאילו "לא יהיה שינוי אפילו אם הימים יתייבשו והסלעים יתפוררו". לפיכך, אלוהים פשוט מסווג את בני האדם האלה ולא נוטה להתייחס אליהם. מאז הבריאה ועד היום, השטן מעולם לא התנהל כהלכה. הוא תמיד הפריע, התפרע ויצא חוצץ. כשאלוהים פועל או מדבר, השטן תמיד מנסה לקחת בכך חלק, אך אלוהים לא מתייחס לכך. ברגע שמוזכר השטן, זעמו של אלוהים שוצף ולא שוכך. מכיוון שהשטן לא תואם לרוח האל, אין חיבור, אלא רק מרחק והפרדה. לאחר גילוי שבעת החותמים, מצבו של העולם מתדרדר יותר ויותר, וכל הדברים "מתקדמים כתף אל כתף עם שבעת החותמות", ולא משתרכים מאחור אפילו לרגע. לכל אורך דברי האל, אלוהים רואה את בני האדם כמוכי הלם, אך הם עדיין לא התעוררו כלל. כדי להשיג שלב גבוה יותר, כדי להעניק חוזקה לכל בני האדם, ויתרה מזאת, כדי לחתום את עבודתו של אלוהים בשיאה, אלוהים שואל את בני האדם סדרה של שאלות, כאילו הוא מנפח את בטנם, וכך הוא מזין את כל בני האדם. משום שאין לבני האדם האלה שיעור קומה אמיתי, על סמך נסיבות חייהם בפועל, בני האדם המנופחים הם סחורה שעומדת ברף, ואילו בני האדם שלא מנופחים הם אשפה חסרת תועלת. זו דרישתו של אלוהים מהאדם, וזו מטרת השיטה שבה הוא מדבר. בפרט, כשאלוהים אומר "האם ייתכן שכאשר אני בארץ אני שונה מכפי שאני בשמיים? האם ייתכן שכאשר אני בשמיים אני לא יכול לרדת אל הארץ? האם ייתכן שכאשר אני בארץ אני לא ראוי לעלות לשמיים?" שאלות אלו משמשות כנתיב ברור יותר, באמצעותו יכול האדם להכיר את אלוהים. מדברי האל, בני האדם מבינים את רצונו הבהול של אלוהים. בני האדם לא מסוגלים להגשים אותו, ואלוהים שוב ושוב מוסיף תנאים, וכך הוא מזכיר לכל בני האדם להכיר את האל השמימי בארץ ולהכיר את אלוהים שבשמיים אך שוכן בארץ.

מדברי האל אפשר לראות את מצביו של האדם: "כל האנושות מתאמצת להבין את דבריי, בני האדם מקיימים חקירות משל עצמם בחיפוש אחר חזותי החיצונית, אבל כולן נכשלות ולא נושאות פרי, ודבריי מכים אותן ארצה אחת ולתמיד." מי יכול להבין את צערו של אלוהים? מי יכול לנחם את לבו של אלוהים? מי כלבבו של אלוהים במה שאלוהים דורש? כשבני האדם לא נושאים פרי, הם מתכחשים לעצמם והם באמת נתונים לחסדי התזמורים של אלוהים. בהדרגה, ככל שהם מגלים את לבם האמיתי, כל אחד מהם מופרד לפי סוגו, וכך אפשר לראות שמהות המלאכים היא ציות טהור לאלוהים. ולכן, אלוהים אומר, "האנושות מתגלה בדמותה המקורית." כשעבודתו של אלוהים תגיע לשלב הזה, כל עבודתו של אלוהים תושלם. נדמה שאלוהים לא אומר דבר על היותו אות ומופת לבניו ולבני עמו, אלא מתמקד בגרימה לכל בני האדם להציג את דמותם המקורית. האם אתם מבינים את פירושן האמיתי של המילים האלה?