מכל הדברים שאמר האל, אפשר להבין שיומו של האל הולך ומתקרב מדי יום. נדמה שהיום הזה נמצא ממש לנגד עיניהם של בני האדם, כאילו הוא עתיד להגיע מחר. לפיכך, לאחר קריאת דברי האל, כל בני האדם נתקפים באימה וגם חשים בחורבן העולם במידת מה, כמו עלים הנושרים ברוח, מלווים בזרזיף של גשם. אנשים נעלמים ללא זכר, כאילו נמחו מעל פני האדמה. לכולם יש תחושה מבשרת רעות, ועל אף שבני האדם מנסים בכל מאודם ורוצים לְרַצות את כוונותיו של האל, ועל אף שכל אדם משתמש במלוא כוחותיו כדי להשביע את רצונו של האל כדי שזה יוכל להתקדם באופן חלק וללא הפרעות, רגש כזה תמיד מלווה בתחושה מבשרת רעות. קחו לדוגמה את האמירות של היום: אילו היו משודרות להמונים ומוכרזות לפני היקום כולו, הרי שכל בני האדם היו משתחווים ומתייפחים, מכיוון שבמילים "אני אבחן את העולם כולו, וכשאופיע במזרח העולם, עם צדק, מלכותיות, חרון אף וייסור, אתגלה לפני ההמונים!" ברור לכל מי שניחן בהבנה רוחנית שאיש לא יכול להימלט מייסורי האל, ושכולם יופרדו לפי סוגם לאחר שיחוו את סבל הייסורים. זה בהחלט שלב בעבודת האל, ואיש לא יכול לשנותו. כשהאל ברא את העולם וכשהוא הוביל את האנושות, הוא הפגין את חוכמתו ואת מופלאותו, ורק כאשר ישים קץ לתקופה הזו, בני האדם יחזו בצדקתו, במלכותיותו, בחרון אפו ובייסוריו. יתר על כן, רק באמצעות הייסורים, הם מסוגלים לראות את צדקתו, את מלכותיותו ואת חרון אפו. זה נתיב שחייבים לפסוע בו, כשם שבמהלך אחרית הימים, התגלמותו של האל כבשר ודם היא הכרחית וחיונית. לאחר שהאל מצהיר על סופה של האנושות כולה, הוא מראה לאדם את העבודה שהוא מבצע היום. לדוגמה, האל אומר, "עם ישראל הישן כבר לא קיים, ועם ישראל של היום קם על רגליו בעולם, זקוף ותמיר, קם בלבה של האנושות כולה. עם ישראל של היום ודאי ירכוש את בסיס הקיום באמצעות עמי!" "הו, מצרים השנואה! ...איך את יכולה שלא לחיות בתוככי הייסור שלי?" האל מראה לבני האדם בכוונה תחילה את הפירות שהניבו מידיו שתי מדינות מנוגדות, ומתייחס מצד אחד לישראל, שהיא חומרית, ומצד שני, לאנשיו הנבחרים של האל – כלומר לאופן שבו אנשיו הנבחרים של האל משתנים ככל שישראל משתנה. לאחר שישראל תשוב לגמרי לצורתה המקורית, יושלמו כל הנבחרים – כלומר, עם ישראל הוא סמל משמעותי לאלה שהאל אוהבם. לעומת זאת, מצרים מייצגת את מי ששנוא על האל. ככל שהיא מרקיבה, כך האנשים השנואים על האל נעשים מושחתים יותר – וכתוצאה מכך, בבל נופלת. זה יוצר ניגוד ברור. כאשר האל מצהיר על סופן של ישראל ושל מצרים, הוא חושף את היעד של כל בני האדם. לפיכך, כשהאל מזכיר את ישראל, הוא מתכוון גם למצרים. מכאן אפשר להבין שיום חורבנה של מצרים הוא יום השמדתו של העולם – היום שבו האל ייסר את כל בני האדם. זה יקרה בקרוב. האל עומד להשיג זאת. הדבר נסתר לגמרי מעינו הבלתי מזוינת של האדם, אך הוא גם דבר חיוני שאיש לא יכול לשנות. האל אומר, "לבטח אייסר לנצח את כל מי שמתנגד לי. זאת משום שאני אל קנא, ואיני חס על בני אדם בקלות על כל מעשיהם." מדוע האל מדבר במושגים כה מוחלטים? ומדוע הוא התגלם כבשר ודם באופן אישי באומת התנין הגדול האדום כאש? מטרתו של האל ניכרת בדבריו: הוא לא בא כדי להושיע את בני האדם, או כדי להיות רחום כלפיהם, לטפל בהם או להגן עליהם, אלא כדי לייסר את כל מי שמתנגד לו. זאת מכיוון שהאל אומר, "איש לא יכול להימלט מהייסור שלי." האל חי כבשר ודם, ויתר על כן, הוא אדם רגיל – אולם הוא לא סולח לבני האדם על חולשתם בכך שאינם מסוגלים להכירו באופן סובייקטיבי. במקום זאת, משום שהוא רגיל, הוא מגנה את בני האדם על חטאיהם, הוא מייסר את כל מי שרואה אותו כבשר ודם, וכך אנשים אלה הופכים לקורבנות למען מי שלא שייך לאומת התנין הגדול האדום כאש. אך אין זו אחת מהמטרות העיקריות של התגלמות האל. האל התגלם כבשר ודם בעיקר כדי להילחם, כבשר ודם, בתנין הגדול האדום כאש, וכדי להמיט עליו בושה דרך מאבק זה. מפני שעוצמתו האדירה של האל ניכרת יותר במאבקו בתנין הגדול האדום כאש כבשר ודם מאשר כרוח, האל נלחם כבשר ודם כדי להראות את מעשיו ואת כול יכולתו. האל בהתגלמותו הוקיע אינספור בני אדם "על לא עוול בכפם", אשר הושלכו לגיהינום, חוו ייסורים וסבלו כבשר. זו ההדגמה של צביונו הצודק של האל, ואין זה משנה כיצד משתנים מתנגדיו של האל כיום, צביונו הישר של האל לעולם לא ישתנה. כאשר מוקיעים את בני האדם פעם אחת, הדבר נעשה לצמיתות, והם לעולם לא יהיו מסוגלים לקום שוב על רגליהם. צביונו של האדם לא יכול להיות כצביונו של האל. גישתם של בני האדם כלפי אלה המתנגדים לאל משתנה חדשות לבקרים; הם מתנודדים בין שמאל וימין, פעם מעלה ופעם מטה, הם לא מסוגלים להישאר יציבים; לפעמים הם שונאים את המתנגדים לאל עד לשד עצמותיהם, ולפעמים הם מאמצים אותם ללבם. הנסיבות של היום נובעות מכך שבני האדם לא מכירים את עבודת האל. מדוע האל אומר דברים כגון, "אחרי הכול, מלאכים הם מלאכים; אחרי הכול, האל הוא האל; אחרי הכול, שדים הם שדים; הרשעים עדיין רשעים; והקדושים עדיין קדושים"? האם אינכם יכולים להבין זאת? האם ייתכן שזכרונו של האל מטעה אותו? לפיכך, האל אומר, "בני האדם מופרדים על פי סוגם, ושבים מבלי משים לחיק 'משפחתם'." מכך אפשר להבין שהיום, האל כבר סיווג את כל הדברים למשפחותיהם, ולכן כבר אין "עולם אינסופי", ובני האדם כבר לא אוכלים מאותה קדרה גדולה, אלא מבצעים את חובתם בביתם שלהם ומגלמים איש-איש את תפקידו. זו הייתה תוכניתו המקורית של האל כאשר ברא את העולם. לאחר שבני האדם ימוינו לפי סוגם, "כל אחד מהם יאכל את המנה שלו עצמו" – כלומר, האל יתחיל במשפט. כתוצאה מכך, בקעו המילים הבאות מפיו של האל: "אשחזר את המצב הקודם של הבריאה; אשחזר כל דבר לאופן שבו הוא היה במקור, אשנה הכול מקצה אל קצה כך שהכול יתאים לתוכניתי." זו בדיוק המטרה של כל עבודתו של האל, ולא קשה להבין זאת. האל ישלים את עבודתו – האם האדם יכול לעמוד בדרכה של עבודת האל? והאם ייתכן שהאל יקרע לגזרים את הברית שכרת עם האדם? מי יכול לשנות את מעשיה של רוח האל? האם אדם כלשהו מסוגל לעשות זאת?

בעבר, בני האדם תפסו שיש חוק בדברי האל: כאשר האל אומר את דברו, דברו מתגשם במהרה. אין בכך כל שקר. מאז שהאל אמר שהוא ייסר את כל בני האדם, ויתר על כן, מאז שהוא הנפיק את הצווים המנהליים שלו, אפשר לראות שעבודת האל התבצעה עד שלב מסוים. החוקה שהובעה בפני כל בני האדם התייחסה לחייהם ולגישתם כלפי האל. היא לא ירדה אל שורש העניין; היא לא טענה שהיא מבוססת על גזירותיו מראש של האל, אלא על התנהגותו של האדם באותה עת. הצווים המנהליים של היום הם יוצאים מן הכלל ומתארים כיצד "כל בני האנוש יסווגו איש-איש לפי סוגו, וייסוריהם השונים ייקבעו בהתאם למעשיהם". לא ניתן למצוא כאן בעיה אם לא קוראים זאת בקפידה. משום שהאל מפריד את כל הדברים לפי סוגם רק בעידן הסופי, לאחר קריאת הדברים האלה, רוב האנשים נותרים מבולבלים ונבוכים; גישתם עדיין פושרת, הם לא מבינים את בהילות התקופה, ולכן הם לא מתייחסים לכך כאל אזהרה. מדוע צוויו המנהליים של האל, המוכרזים באוזני העולם כולו, מוצגים לאדם בשלב הזה? האם בני האדם האלה מייצגים את כל בני האדם ברחבי העולם? האם ייתכן שלאחר מכן, האל יחוש עוד חמלה כלפי האנשים האלה? האם האנשים האלה הצמיחו שני ראשים? כשהאל ייסר את בני האדם בעולם כולו, וכשיתרחשו קטסטרופות שונות, יתחוללו שינויים בשמש ובירח כתוצאה מהן, ובסיומן, השמש והירח יהיו שונים – וזה נקרא "השינוי". מיותר לציין שהאסונות העתידיים יהיו חמורים. ייתכן שהלילה יחליף את מקומו של היום, ייתכן שהשמש לא תופיע במשך שנה שלמה, ייתכן שיהיו מספר חודשים של חום צורב, ייתכן שתמיד ירחף מעל האנושות ירח מזהיר, וייתכן שיהיה מצב מוזר שבו השמש והירח יזרחו יחדיו וכדומה. לאחר מספר שינויים מחזוריים, עם חלוף הזמן, הם יתחדשו בסופו של דבר. האל מקדיש תשומת לב יתרה לתוכניותיו עבור בני האדם ששייכים לשטן. לפיכך, הוא אומר במכוון, "מבין כל בני האנוש שבעולם, כל אלה השייכים לשטן יושמדו." לפני ש"בני האדם" האלה חושפים את פרצופם האמיתי, האל תמיד מנצל אותם כנותני שירות; כתוצאה מכך, הוא לא מתייחס כלל לפועלם, הוא לא מעניק להם כל "גמול" כאשר הם מצליחים, והוא גם לא מקצץ את "שכרם" כאשר ביצועיהם ירודים. משום כך, הוא מתעלם מהם ומפנה להם עורף. הוא לא משתנה לפתע עקב "טוב לבם", מכיוון שללא קשר לזמן או למקום, מהותו של האדם לא משתנה, בדיוק כמו הברית שנכרתה בין האל והאדם, וכפי שהאדם אומר, "לא יהיה שינוי אפילו אם הימים יתייבשו והסלעים יתפוררו". לפיכך, האל פשוט מסווג את בני האדם האלה ולא נוטה להתייחס אליהם. מאז הבריאה ועד היום, השטן מעולם לא התנהל כהלכה. הוא תמיד גרם לשיבושים, להפרעות ולהתנגדות. כשהאל פועל או מדבר, השטן תמיד מנסה לקחת בכך חלק, אך האל לא מתייחס לכך. כשמזכירים את השטן, זעמו של האל שוצף ולא שוכך; מכיוון שהשטן לא תואם לרוח האל, אין חיבור, אלא רק מרחק והפרדה. לאחר גילוי שבעת החותמות, מצבו של העולם מידרדר יותר ויותר, וכל הדברים "מתקדמים לצד שבעת החותמות", ולא משתרכים מאחור אפילו לרגע. לכל אורך דברי האל, האל רואה את בני האדם כמוכי הלם, אולם הם לא מתעוררים כלל. כדי להשיג שלב גבוה יותר, כדי להביא לחזית את עוצמת כל בני האדם, ויתרה מזאת, כדי לחתום את עבודת האל בשיאה, האל שואל את בני האדם סדרה של שאלות, כאילו הוא מנפח את בטנם, וכך הוא מזין אותם. משום שאין לאנשים אלה שיעור קומה אמיתי, על סמך הנסיבות בפועל, בני האדם הנפוחים הם סחורה שעומדת בדרישות, ואילו אלה שלא הם אשפה חסרת תועלת. זו דרישתו של האל מהאדם, ומטרת השיטה שבה הוא מדבר. בפרט, כשהאל אומר: "האם ייתכן שכאשר אני בארץ אני שונה מכפי שאני בשמיים? האם ייתכן שכאשר אני בשמיים אינני יכול לרדת אל הארץ? האם ייתכן שכאשר אני בארץ אינני ראוי לעלות השמיימה?" שאלות אלו משמשות כנתיב ברור יותר, באמצעותו יכול האדם להכיר את האל. מדברי האל עולה כוונתו הבהולה; בני האדם לא מסוגלים להשיגה, והאל מוסיף תנאים שוב ושוב, וכך הוא מזכיר לכל בני האדם להכיר את האל השמימי בארץ ולהכיר את האל שבשמיים אך שוכן בארץ.

מצביו של האדם ניכרים בדברי האל: "כל בני האדם מתאמצים להבין את דבריי, ומקיימים חקירות משל עצמם בחיפוש אחר חזותי החיצונית, אבל כולם נכשלים ומאמציהם לא נושאים פרי, ודבריי מכים אותם ארצה אחת ולתמיד." מי יכול להבין את צערו של האל? מי יכול לנחם את לבו? מי עולה בקנה אחד עם כוונותיו בדרישותיו? כשבני האדם לא נושאים פרי, הם מתכחשים לעצמם ובאמת מאפשרים לאל לתזמר אותם. בהדרגה, בעודם מגלים את לבם האמיתי, כל אחד מהם מופרד לפי סוגו, וכך ניכר כי מהות המלאכים היא התמסרות טהורה לאל. ולכן, האל אומר, "האנושות נחשפת בדמותה המקורית." כשעבודת האל תגיע לשלב הזה, כל כולה תושלם. נדמה שהאל לא אומר דבר על היותו אות ומופת לבניו ולבני עמו, אלא מתמקד בכך שהוא גורם לכל בני האדם להציג את דמותם המקורית. האם אתם מבינים את פירושן האמיתי של המילים האלה?