מאת גווזי, ארצות הברית

נולדתי למשפחה נוצרית, וכשהייתי בת שנה, אימי קיבלה על עצמה את העבודה החדשה של ישוע אדוננו שחזר – האל הכול יכול – אף על פי שסבתי התנגדה לכך נחרצות. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, סבתא אמרה לי לעתים קרובות "אם את לא מרגישה טוב, או שאת לא יכולה להכין את שיעורי הבית שלך, פשוט התפללי לישוע אדוננו. הוא יעניק לך חוכמה ודעת, והוא ישמור על בטחונך." אימא, לעומת זאת, הייתה אומרת לי לעתים קרובות "אלוהים יצר את העולם הזה והוא יצר את המין האנושי. הוא תמיד איתנו. זכרי להתפלל לאל הכול יכול כשאת נתקלת בקושי כלשהו, והוא ישגיח עלייך ויגן עלייך." שני הקולות השונים האלה נשמעו תמיד באוזניי. פעם אחת שאלתי את אימא בהיסוס, "סבתא רוצה שאתפלל לישוע אדוננו, ואת רוצה שאתפלל לאל הכול יכול. למי מכן אני צריכה לשמוע?" והיא ענתה "למעשה, ישוע אדוננו והאל הכול יכול הם אותו אלוהים. הזמנים פשוט השתנו, השמות שאלוהים מאמץ שונים, וגם העבודה שהוא עושה שונה. ישוע אדוננו עשה את העבודה של עידן החסד, והאל הכול יכול עושה את העבודה של עידן המלכות. הוא משנה את אופן העבודה שלו בכל עידן, והוא משנה גם את שמו. אבל יהיו שמו ועבודתו שונים ככל שיהיו, מהותו אינה משתנה. לדוגמה, היום את לובשת בגד אדום לבית הספר, ומחר תלבשי כחול למסעדה – אף על פי שאת לובשת בגדים שונים ועושה דברים שונים במקומות שונים, את עדיין את. אך כשהעידן החדש של אלוהים מגיע, אנו צריכים לעמוד בקצב עבודתו החדשה. לכן אנחנו צריכות להתפלל כעת לאל הכול יכול." אף על פי שהקשבתי להסבר של אימי, עדיין הרגשתי מבולבלת מאוד ועדיין החזקתי בגישה ספקנית מעט כלפי עבודתו החדשה של האל הכול יכול.

באוגוסט 2014 הגעתי לארצות הברית לצורך לימודים. אימי הגיעה גם כן כעבור מספר חודשים, ויצרה קשר עם כנסיית האל הכול יכול בארצות הברית. מאותו רגע והלאה התחלתי לתפוס לאט לאט את קיומו של האל הכול יכול. כשרק הגעתי לארצות הברית, היה לי קשה מאוד להסתגל לחיים כאן, ובמיוחד למגורים לבד בבית ששייך למישהו אחר. אני פחדנית מאוד, אז חששתי לישון לבד. אימי אמרה לי, "אנחנו חייבות להאמין שסמכותו של אלוהים היא אחת ויחידה. השטן והשדים גם הם תחת סמכותו, אז כשאת מפחדת בלילה פשוט התפללי לאלוהים. כל עוד אלוהים בלבבך, השטן אינו יכול להתקרב אלייך." בכל פעם ששמעתי את אימא משתפת כך, הרגשתי הרבה יותר שלווה ורגועה.

בדצמבר 2015 התחלתי להשתתף במפגשים בכנסיית האל הכול יכול, אך כיוון שעדיין לא הייתה לי הבנה רבה בנושאים של אמונה, לעתים קרובות הייתי צריכה להכריח את עצמי להגיע לשם. רק מאוחר יותר, אחרי שחוויתי שני אירועים, התחלתי להעריך באופן מעשי את קיומו האמיתי של אלוהים, ואז יכולתי לאשר מעומק ליבי שהאל הכול יכול הוא האל האמיתי היחיד, ושהוא תמיד לצידי...

היה זה יום שישי אחרי הצהריים, ונותר לי רק שיעור אמנות אחד עד שהלימודים יסתיימו ואוכל ללכת הביתה. פתאום אמרה לי אחת מחברותיי לכיתה "בואי נבריז מהשיעור האחרון ונלך לעיר לאכול משהו ולהסתכל בחנויות. שמעתי שיש מסעדת פירות ים חדשה ממש טובה." כששמעתי את זה התפתיתי – לא אכלתי שום דבר בצהריים והייתי ממש רעבה. הבטן שלי קירקרה, כמעט כאילו שהיא דחקה בי למהר למסעדת פירות הים. אך עדיין היססתי. "אף פעם לא הברזתי משיעור," חשבתי, "מה אם יתפסו אותי?" אבל אז חשבתי: "שייאולי מהכיתה שלנו מבריזה אפילו משיעורים חשובים, והיא עשתה את זה כל כך הרבה פעמים בלי שעלו עליה, אז גם אותי לא יתפסו." אז הסכמתי ללכת עם החברה, וביקשתי מהמורה לאמנות אישור ללכת בטענה שיש לי תור לרופא באותו יום, ולכן עליי לצאת מוקדם. אחרי זה החברה שלי ואני לקחנו מונית לעיר כדי להסתכל בחלונות הראווה ולאכול, וחזרתי הביתה רק בשמונה או תשע בערב. אחרי שחזרתי קיבלתי אימייל מהמורה שאחראי על הסטודנטים הבינלאומיים, שביקש ממני להביא אישור מהביקור אצל הרופא כשאגיע לבית הספר. כשראיתי את זה נכנסתי לפאניקה, ומיהרתי לדבר על זה עם חבריי לכיתה. אחת אמרה "את לא צריכה להביא למורה שום מסמכים, זה עניין פרטי." הרגשתי שמה שהיא אומרת נכון, אך כיוון שפעלתי לא כשורה, הביך אותי להעיז לטעון בצורה כזו לתועלתי. לכן ביקשתי מבעלת הדירה שלי לעזור לי לחשוב על פתרון. היא אמרה לי ללכת לאחראי ולהודות בטעות שלי. אחרי שהקשבתי למה שאמרה, הייתי במועקה גדולה – לא ידעתי אם להודות בטעות או להמשיך בהולכת השולל. בלילה התהפכתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. רציתי להודות בטעות, אבל פחדתי ממה שהמורה והסטודנטים יחשבו עליי, שהתדמית החיובית שהייתה לי בדרך כלל תיהרס כהרף עין. מתוך כל הכאב, פניתי לאלוהים להתפלל ולבקש, ואז קראתי את הפסקה הזו מדברי האל: "אולם רמאים לא מתנהגים כך. הם חיים לפי הפילוסופיה של השטן ולפי אופיים ומהותם הערמומיים. הם חייבים להיזהר בכל מעשיהם, פן אחרים יגלו דבר מה לגביהם. בכל מעשיהם, הם חייבים להשתמש בשיטותיהם ובתמרון הנכלולי והערמומי שלהם, כדי לכסות את פרצופם האמיתי, מפחד שבמוקדם או במאוחר, הם ייחשפו – וכשהם כן מגלים את טיבם האמיתי, הם מנסים להפוך את פני הדברים. כשהם מנסים להפוך את פני הדברים, יש פעמים שהדבר לא קל במיוחד, וכשהם לא יכולים לעשות זאת, הם מתחילים להיות קצרי רוח. הם חוששים שאחרים יזהו את טיבם האמיתי. כשזה קורה, הם חשים שהם המיטו על עצמם בושה, ואז הם חייבים להגות דרכים לומר דבר מה כדי להציל את המצב. ...בראשם, הם תמיד חושבים כיצד למנוע מכם להבין אותם לא נכון, כיצד לגרום לכם להקשיב לדבריהם ולהתייחס למעשיהם באופן שמשיג את המטרות שלהם. לכן הם חוזרים על כך פעם אחר פעם בראשם. כשהם לא מצליחים להירדם בלילה, הם חושבים על כך. במהלך היום, אם הם לא יכולים לאכול, הם חושבים על כך. במהלך דיונים עם אחרים, הם מהרהרים בכך. הם תמיד מטפחים מצג שווא, כדי שלא תחשבו שהם בני אדם כאלה, כדי שתחשבו שהם טובים, או כדי שלא תחשבו שלזה הם התכוונו" ("הנוהג הבסיסי ביותר של להיות אדם ישר" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). בזו אחר זו, כל מילה מדברי האל חשפה את המחשבות הפנימיות שלי, כאילו אור זרח פתאום על הצד האפל של הלב שלי, חשף אותו לאור והותיר אותי עם בושה גדולה, בלי שום מקום להסתתר. "זה נכון!" חשבתי. "הברזתי מהשיעור ושיקרתי, ואחרי זה לא רק שלא לקחתי יוזמה והודיתי בטעות, אלא התאמצתי לחשוב על דרך להסתיר את השקר שלי, להסתיר את האמת. לא הרגשתי שום אשמה או חרטה. הרגשתי אפילו שהמורה שאחראי לסטודנטים בינלאומיים צריך להפסיק לדחוף את האף. הו! התנהגות כזו היא מרידה באלוהים והיא מעוררת באלוהים סלידה! אף מחשבה ואף מעשה שלי לא מתקרבים אפילו לדרישותיו של אלוהים – לא ככה מתנהג מי שמאמין באלוהים! לא, אסור לי לפתור את הבעיות שלי כפי שחסרי האמונה עושים. עליי להכות על חטא בפני אלוהים ולפעול לפי דרישותיו. עליי לדבר בכנות ולהיות אדם כן."

וכך, ביום הלימודים הבא, הלכתי למורה והודיתי בטעות שעשיתי כשהברזתי מהשיעור. נדהמתי כשהמורה האחראי לא מתח עליי ביקורת כלל, ובמקום זאת אמר שהייתי כנה מאוד ושזה טוב להיות מסוגל להודות בטעות! אבל עדיין נדרש עונש על ההברזה, אז קיבלתי ריתוק לשעה אחת אחרי השיעור האחרון, כדי שאוכל לחשוב על מה שעשיתי. אף על פי שקיבלתי עונש קטן מאוד על כך שהברזתי מהשיעור ושיקרתי, הרגשתי שכך אלוהים שומר עליי. מאוחר יותר, במפגש בכנסייה, שיתפתי את אחותי לכנסייה בסיפור. אחרי שהיא הקשיבה לדבריי, היא הקריאה לי את הפסקה הזו מתוך דברי האל: "אם אתם מאמינים בשלטונו של אלוהים, אתם מאמינים שהדברים שקורים בכל יום, בין אם הם טובים או רעים, לא מתרחשים באקראי. אין זה שמישהו מקשה עליכם במיוחד או פוגע בכם במיוחד, אלא שבעצם אלוהים מסדיר את כל זאת. לשם מה אלוהים מתזמר את הדברים האלה? הוא לא עושה זאת כדי לגלות את המגרעות שלכם או כדי לחשוף אתכם – חשיפתכם אינה היעד הסופי. היעד הסופי הוא להפוך אתכם למושלמים ולהושיע אתכם. כיצד אלוהים עושא זאת? ראשית, הוא גורם לכם להיו מודעים לטבע המושחת שלכם עצמכם, לאופי ולמהות שלכם, למגרעות שלכם ולדברים שחסרים לכם. רק על ידי כך שתדעו את הדברים האלה ותבינו אותם בלבכם, תוכלו לעסוק בחיפוש האמת ולהשליך מעליהם בהדרגה את הטבע המושחת שלכם. כך אלוהים מספק לכם הזדמנות" ("כדי להשיג את האמת, עליכם ללמוד מבני האדם, מהאירועים ומהדברים שסביבכם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). דרך השיתוף בדברי האל הבנתי מדוע שום דבר לא קרה לחברותיי לכיתה כשהבריזו פעמים רבות משיעורים, ואילו אני נתפסתי על ידי המורה כבר בפעם הראשונה: זו אכן הייתה ריבונותו של אלוהים. אלוהים יצר סביבה בדרך מעשית כדי לחשוף אותי, להוכיח אותי ולהטיל עליי משמעת; זה נעשה כדי שאוכל להבין את האופי השטני של עצמי, להכיר את הטבע המושחת שלי של שקר ורמייה, ועל ידי כך לעסוק בחיפוש האמת, להיות אדם כן ולחיות בצלם אנוש. זו הייתה דרכו של אלוהים לאהוב ולהושיע אותי! בעבר, כולם שיבחו אותי על כך שהייתי ילדה טובה, וגם אני תמיד חשבתי שאני כזו. אך דרך ההתגלות של העובדות, והשיפוט והחשיפה שלי על ידי דברי האל, הבנתי סוף כל סוף את הנוכלות והרמייה שבאופי שלי. הייתי מסוגלת לשקר ולרמות במצח נחושה, ושיעור קומתי היה נמוך מאוד; בכל עת ובכל מקום הייתי מסוגלת ללכת עם חסרי האמונה ולחיות בתוך הטבע המושחת שלי, ובכך לבייש את שם האל. המורה הטיל עליי ריתוק – אף על פי שסבלתי מעט בגופי, הדבר גרם לי לזכור את הלקח, ולעולם לא אשקר או ארמה שוב. אילו לא הייתי נתפסת באותה פעם, לא הייתי עומדת בניסיונות ובפיתויים הבאים והייתי רוצה לעשות זאת שוב. הייתי פשוט משקרת ומשקרת, נעשית יותר ויותר חלקלקה ורמאית, ובסופו של דבר השטן היה סוחף אותי לגמרי. אז אלוהים אפילו לא היה מכיר בי עוד, כי הוא אוהב ומושיע אנשים כנים, ושונא ומסלק אנשים מוליכי שולל. באותו רגע ראיתי סוף כל סוף בבירור איזה נזק נורא נגרם כשמשקרים, וראיתי גם עד כמה חיוני, עד כמה חשוב להיות אדם כן!

זמן לא רב לאחר מכן הייתה לנו בחינה במתמטיקה. כשעברתי בערב לפני כן על החומר, גיליתי שהיו עוד המון נושאים שלא שלטתי בהם. בהתחשב בזה שהבחינה הייתה למחרת, נתקפתי חרדה. הציונים של אותו סמסטר היו הדבר החשוב ביותר מבחינת קבלה לאוניברסיטה, הם יסתכלו על הציונים שלי מאותה שנה, ואם אכשל במתמטיקה כל העבודה הקשה שעשיתי בעבר תהיה לשווא. ככל שחשבתי על כך יותר, כך הרגשתי יותר לחוצה. למחרת, דקות ספורות ממש לפני הבחינה, קלטתי פתאום ששכחתי להביא את המחברת שבה כתבתי את כל הנוסחאות. איבדתי את הצפון. במחברת ההיא כתבתי בסתר המון שאלות לדוגמה, ועכשיו כשהיא אבדה, בטוח שאכשל בבחינה. חיפשתי בכל מקום, נאחזת בשביב של תקווה, מקווה שהפלתי את המחברת בטעות על הרצפה באיזה מקום. תוך כדי החיפוש הקפדני, ראיתי את התשובות על טופס הבחינה של הסטודנט שישב לידי. שמחתי על המזל שנפל בחלקי והרגשתי כאילו ראיתי פתאום קרן של תקווה. הגנבתי מבט חטוף לעבר המורה וראיתי שהוא שקוע בעבודה מול המחשב. עברתי מהר על כל השאלות בבחינה ונגעתי קלות בסטודנט שלידי, מסמנת לו שנשווה את התשובות. אמנם אמרתי שאני רוצה להשוות תשובות, אך למעשה רציתי להעתיק את התשובות שלו לבחינה שלי. העצבים שלי היו מתוחים במשך כל הזמן הזה, אך בסופו של דבר עברתי כך בחשאי על כל הבחינה במתמטיקה.

חשבתי שסוף כל סוף טיפלתי במקצוע שבו הכי פחות הצטיינתי, והתכוונתי לבלות וליהנות כשהחופשה תתחיל. להפתעתי הרבה, כמה ימים לאחר מכן נערכה פגישה בבית הספר להורים ואפוטרופסים, ובעלת הדירה שלי הלכה בשמי לקחת את התעודה שלי. היא אמרה שקיבלתי ציונים טובים בכל המקצועות, אבל הציון שלי במתמטיקה לא נרשם עם האחרים, כי בית הספר חשד שעלול להיות עניין של יושרה אקדמית. כששמעתי את זה, הלב שלי צנח לרצפה. הייתי מודאגת וחסרת מנוח ולא ידעתי מה לעשות. חשבתי לעצמי שוב ושוב: "עניין של יושרה אקדמית? האם ייתכן שהם גילו שהעתקתי את התשובות של חברי לכיתה? ואם כן, מה עליי לעשות? העתקה היא בעיה רצינית והיא עלולה אפילו להשפיע על סיכויי הקבלה שלי לאוניברסיטה. אבל כרגע בית הספר רק חושד, אז עוד יש לי תקווה. אני אהיה בסדר כל עוד אוכל לספק הסבר ברור, אבל איך להסביר זאת? באמת העתקתי. אולי עליי פשוט ללכת ולהודות בכך?" חשבתי על זה עוד ועוד. חבריי לכיתה הציעו שלא אודה לעולם בהעתקה, לא משנה מה, ושפשוט אמציא איזשהו תירוץ ואחמוק באמצעות שקרים. אבל אז חשבתי "זה לא משהו שאדם שמאמין באלוהים אמור לעשות. מה לכל הרוחות אעשה?" במקרה, באותו ערב היה מפגש בכנסייה, אז שיתפתי את אחיותיי לכנסייה במצב שבו הייתי. אחת מהן אמרה לי לקרוא פסקה מדברי האל: "עד היום, בני האדם האזינו לדרשות רבות על האמת וחוו חלק ניכר מעבודתו של אלוהים. אולם לנוכח ההפרעות והמשוכות של גורמים ונסיבות רבים ושונים, רוב בני האדם לא יכולים להצליח להנהיג את האמת, ולא יכולים להצליח לְרַצות את אלוהים. בני האדם יותר ויותר נרפים ויותר ויותר חסרי ביטחון. ...רצונו היחיד של אלוהים הוא להעניק לאדם את האמיתות האלה ולהטמיע את דרכו באדם, ואז לארגן נסיבות שונות כדי לבחון את האדם בדרכים שונות. מטרתו היא לקחת את דבריו, את האמיתות האלה ואת עבודתו ולהביא לתוצאה שבה האדם יוכל לירוא את אלוהים ולסור מרע. רוב בני האדם שאני פגשתי פשוט לוקחים את דבר האל ומתייחסים אליו כאל דוקטרינות, כאל מכתבים וכאל תקנות שיש לציית להן. כשהם עוסקים בדברים שונים וכשהם מדברים או מועמדים בניסיונות, הם לא מתייחסים לדרכו של אלוהים כאל הדרך שהם צריכים לדבוק בה. הדבר נכון במיוחד במקרה של בני אדם שמועמדים בניסיונות גדולים. מעולם לא ראיתי אדם שנהג בכיוון של לירוא את אלוהים ולסור מרע" ("כיצד להכיר את טבעו של אלוהים ואת תוצאת עבודתו" ב'הדבר מופיע בבשר'). אחרי שקראתי את המילים האלה, חשתי אשמה בלבבי. אף על פי שהבנתי קצת את האמת בלהיות אדם כן, וזמן לא רב לפני כן אלוהים הוכיח אותי והטיל עליי משמעת באותו עניין, ברגע שעמדתי בפני ניסיון נוסף עדיין לא הייתי מסוגלת לנהוג לפי האמת. ידעתי בבירור שאסור להעתיק, אך למען הציונים שלי שכחתי לגמרי את האמת של אלוהים, שדורשת מאיתנו להיות אנשים כנים. לא רק שלא נשאתי עדות, גם ביישתי את אלוהים. באותו לילה לא יכולתי לישון, והפכתי בנושא שוב ושוב במחשבותיי. בסופו של דבר החלטתי להיות אדם כן, ולא לבייש עוד את שם האל למען האינטרסים האישיים שלי. כשההחלטה הזו גמלה בלבי זינקתי מהמיטה, הפעלתי את המחשב וכתבתי כתב-ביקורת על עצמי, בו התוודיתי על חטאי. בבוקר למחרת הגעתי לבית הספר מוקדם מאוד, והגשתי את הביקורת העצמית שלי למורה. התנצלתי בפניו על התנהגותי והבטחתי שבעתיד לא ארמה עוד בשום צורה. חישלתי את עצמי לקראת ציון אפס במתמטיקה, והייתי מוכנה לקבל כל עונש שבית הספר יטיל עליי. לעולם לא הייתי מדמיינת שהמורה יחליט לתת לי להיבחן שוב. באותו רגע לא יכולתי שלא להביע את תודותיי לאלוהים ולשבח אותו מעומק הלב: תודה לאלוהים על שהראה לי רחמים! הדבר הראה לי שאלוהים בוחן את לבבו של האדם לפני ולפנים, וכשהנחתי בצד את האינטרסים האישיים שלי ונהגתי לפי האמת של להיות אדם כן, אלוהים פתח בפניי מוצא והמורה הרשה לי להיבחן שוב. הרגשתי באמת שאלוהים לצדי, מביט בכל צעד שאני עושה, ומארגן סביבי את כל האנשים, המאורעות, הדברים והסביבות כדי שאוכל לחוות באופן אישי את קיומו הממשי. אהבתו של אלוהים אליי היא כה אמיתית!

הפתעה גדולה עוד יותר אירעה מספר ימים לאחר מכן. הייתה אספה של כל בית הספר, לחלוקת תעודות הצטיינות לסטודנטים עם ציונים מושלמים באותו סמסטר. כשהמורה הכריז את שמי, חשבתי שזו טעות. רק כאשר כמה מחבריי לכיתה אמרו לי משהו, הבנתי שאני באמת מקבלת תעודת הצטיינות. חבריי לכיתה הופתעו מאוד, ותהו איך יכולתי לקבל תעודת הצטיינות אחרי שהעתקתי בבחינה במתמטיקה. בשקט, בלב, הצהרתי: "כל זה הוא מעשה ידיו של אלוהים! אני יודעת שהתעודה אינה עבור הציונים שלי, זהו אלוהים שמעניק לי פרס על כך שנהגתי כאדם כן." הדבר אישר עבורי ביתר שאת שאלוהים באמת לצדי בכל עת, ומשגיח עליי תמיד. כל מה שאלוהים מארגן עבורי מסתיים תמיד על הצד הטוב ביותר.

כעת אני נהנית מהמפגשים וקוראת עוד ועוד מדברי האל. אף על פי שאני עדיין חושפת את טבעי המושחת בחיים, לא משנה במה אני נתקלת, אני תמיד יכולה לשתף עם אחיותיי ולחפש את האמת בדברי האל כדי לפתור את הבעיות שלי. דרך עבודה משותפת ושיתוף פעולה בדרכים מעשיות הבנתי עוד ועוד אמיתות, ונהגתי לפיהן עם יותר ויותר כוח. אני מרגישה שאלוהים לצדי, ושהוא יכול לחשוף אותי בכל זמן דרך אנשים, אירועים ודברים שונים. הוא גם משתמש בדבריו כדי להוביל ולהדריך אותי להיווכחות באמת. אני מרגישה כעת שמערכת היחסים שלי עם אלוהים נעשית קרובה יותר ויותר, ואני בטוחה לגמרי שהאל הכול יכול הוא האל האמתי, ושבכל זמן ובכל מקום, הוא האלוהים ששומר עליי, שדואג לי ושמגן עליי!