אלו שאינם לומדים ונותרים בורים: האינם בהמות?

בהליכתכם בנתיב של ימינו, מהו סוג החיפוש הראוי ביותר לעסוק בו? בעיסוקכם בחיפוש, כמו איזה מין אדם עליכם לראות את עצמכם? עליכם לדעת כיצד עליכם לפגוש כל דבר שעולה בגורלכם, בין אם אלו ניסיונות או קשיים, או ייסורים קשים וקללות. בכל מקרה, עליכם לשקול זאת בזהירות. מדוע אני אומר זאת? אני אומר זאת מפני שהניסיונות הפוקדים אתכם כיום הם, אחרי הכול, ניסיונות קצרים, החוזרים ונשנים. ייתכן שאינכם תופסים אותם כמכבידים במיוחד מבחינה מנטלית, ולכן אתם מזלזלים בהם ואינכם מתייחסים אליהם כנכסים בעלי ערך בדרך ההתפתחות שלכם. אתם כל כך רשלנים! עד כדי כך שאתם רואים את הנכס יקר הערך הזה כמו היה ענן חולף אל מול עיניכם; אינכם מוקירים את המהלומות הכואבות שמומטרות עליכם שוב ושוב – מהלומות שהן קצרות ונדמות לכם כקלות – אלא מביטים בהן בזלזול, לא מחשיבים אותן, מתייחסים אליהן כאל נקישות אקראיות בלבד. מה רבה יהירותכם! אתם מתייחסים בזלזול מתנשא להתקפות עזות אלו, הדומות לסערות הפוקדות אתכם שוב ושוב; לפעמים אתם אפילו מחייכים חיוך צונן, שבו אתם מגלים את חוסר האכפתיות שלכם – כי מעולם לא תמהתם מדוע אתם ממשיכים לסבול מאירועי "ביש מזל" כאלו. האם אני כל-כך לא הוגן לאדם? האם אני מוצא בכם פגמים? גם אם הבעיות עם הלך הנפש שלכם אינן חמורות במידה שתיארתי, כבר זמן רב אתם יוצרים, באמצעות קור הרוח המוחצן שלכם, דימוי מושלם של עולמכם הפנימי. אין צורך שאומר לכם, שהדברים היחידים החבויים בעמקי לבכם הם עלבון דוחה ועקבות מטושטשים של עצבות, שלאחרים קשה להבחין בהם. משום שאתם מרגישים שאין זה הוגן שסבלתם ניסיונות כאלה, אתם מקללים; הניסיונות גורמים לכם לחוש את חורבן העולם, וכתוצאה מכך אוחזת בכם מרה שחורה. במקום לראות את המהלומות החוזרות ונשנות הללו ואת הטלת המשמעת כהגנה הטובה ביותר, אתם רואים אותן כטרדנות חסרת טעם של השמיים, או כעונש שאתם ראויים לו. מה גדולה בורותכם! ללא רחמים אתם כולאים את תקופות החסד בחשכה; שוב ושוב אתם תופסים ניסיונות מופלאים והטלת משמעת כהתקפות אויב. אינכם מסוגלים להסתגל לסביבתכם; על אחת כמה וכמה אינכם מוכנים לעשות זאת, כיוון שאינכם מוכנים ללמוד דבר מהייסורים החוזרים ונשנים, ולדעתכם האכזריים. אינכם מנסים כלל לחפש או לחקור; אתם פשוט משלימים עם גורלכם והולכים לאשר יישא אתכם. הייסורים הפראיים, כפי שהם נראים לכם, לא משנים את לבכם ולא כובשים את לבכם; הם רק דוקרים את לבכם. לתפיסתכם, "הייסורים האכזריים" האלו אינם אלא אויבכם בחיים הללו, ואתם לא זכיתם בכלום. מה רבה צדקנותכם! רק לעתים נדירות אתם מאמינים שנבזותכם היא האחראית לכך שאתם סובלים ייסורים כאלה; לעומת זאת, אתם רואים עצמכם כחסרי מזל, ואומרים שאני תמיד מוצא בכם פגמים. נכון ליום זה, כמה ידע של דבריי ומעשיי יש לכם באמת? אל תחשבו שאתם מוכשרים מלידה, נמוכים רק מעט מהשמיים אבל גבוהים בהרבה מפני האדמה. אינכם פקחים יותר מאף אחד אחר – ואפשר אפילו לומר שאתם יותר מטופשים, באופן חינני, מכל אדם בעל תבונה על פני האדמה, כיוון שאתם כל-כך מעריכים את עצמכם, ולעולם לא לוקים ברגש נחיתות. דומה שאתם תופסים כל פרט זעיר במעשיי. למעשה אתם בני אדם חסרי תבונה באופן בסיסי, כיוון שאין לכם מושג מה אעשה, ועל אחת כמה וכמה אינכם מודעים למעשיי כיום. לכן אני אומר שאינכם שווים אפילו לאיכר זקן העובד את אדמתו, איכר שאין לו כל מושג קל שבקלים לגבי חיי האדם, ועם זאת הוא מסתמך על ברכות השמיים כאשר הוא עובד את אדמתו. אינכם מקדישים אפילו שנייה לחשוב על חייכם, אינכם יודעים דבר על מוניטין ועל אחת כמה וכמה אין לכם שמץ של ידיעה עצמית. אתם כל-כך "נעלים"! באמת, אני מודאג ביחס לכם, גברברים מגונדרים וגבירות צעירות מעודנות: איך תוכלו לעמוד בפני מתקפות גדולות יותר של סערות? למגונדרים לא אכפת כלל מהסביבה שבה הם נמצאים. עבורם היא שולית, הם לא מעריכים אותה. הם אינם שליליים וגם לא מחשיבים עצמם שפלים; במקום זאת, הם מתהלכים ברחובות כטווסים כשהם מנופפים במניפותיהם. "ידוענים" בורים אלה, שלעולם אינם לומדים, לא מבינים מדוע אני אומר להם דברים כאלה. בפנים מלאות ברוגז הם בוחנים את עצמם רק לרגע, ולאחר מכן ממשיכים מבלי לשנות את הרגליהם הרעים. מייד לאחר שהם עוזבים אותי, הם חוזרים להתרוצץ כמטורפים בעולם, כשהם ממשיכים ברברבנותם ובנוכלותם. כמה מהר משתנה הבעת פניכם. ובכן, שוב אתם מנסים להוליך אותי שולל באופן כזה – איזו חוצפה יש לכם! אפילו יותר מגוחכות הן אותן גבירות קטנות מעודנות. למשמע אמירותיי הדוחקות בהן, ולמראה הסביבה שבה הן נמצאות, דמעות מתחילות – ספונטנית – לזלוג על פניהן, הן מתייפחות ללא מעצור ועושות דרמה שלמה – כמה דוחה הדבר! למראה שיעור קומתן הן מטילות עצמם על מיטותיהן ושוכבות שם, מייבבות ללא הפסק, כאילו היו קצרות נשימה כמעט. מילים אלו מראות להן את ילדותיות ושפלותן, ולאחר מכן הן קורסות תחת השליליות, הניצוץ בעיניהן כבה, ומבלי להתלונן עליי או לשנוא אותי הן נותרות ללא כל תנועה ופסיביות, ובאותה מידה הן לא לומדות דבר ונותרות בורות. אחרי שהן עוזבות אותי, הן משתובבות ומשתעשעות, צחוקן מצלצל כמו "פעמוני הכסף של הנסיכה." כמה שבירות וחסרות אהבה עצמית הן! אתם כולכם, הסחורות הפגומות והדחויות של האנושות – כמה חסרי אנושיות אתם! אינכם יודעים איך לאהוב את עצמכם או איך לשמור על עצמכם. אתם חסרי תבונה, אינכם מחפשים את דרך האמת, אינכם אוהבים את אור האמת, ויתרה מכך, אינכם יודעים איך להוקיר את עצמכם. כבר מזמן דחקתם לנבכי מחשבתכם את דברי תורתי, שעליהם אני חוזר שוב ושוב. אתם אפילו מתייחסים אליהם כאל שעשוע לזמנכם החופשי, ותמיד חושבים עליהם כעל "קמע המזל" האישי שלכם. כאשר השטן מאשים אתכם, אתם מתפללים; כאשר אתם שליליים, אתם ישנים; כאשר אתם שמחים, אתם מתרוצצים סביב; כאשר אני נוזף בכם, אתם כופפים קומתכם ונאנחים; וכאשר אתם עוזבים אותי, אתם צוחקים כמטורפים. בקרב ההמון אתם מתנשאים מעל כולם, אבל על היותכם יהירים מכולם אינכם חושבים אף פעם. תמיד אתם גאים, מרוצים מעצמכם ויהירים מעבר לכל תיאור. איך יכולים "גבירים צעירים" ו"גבירות צעירות," "אדונים" ו"אדוניות" מכובדים כאלה, שאינם לומדים דבר ונותרים בורים, להוקיר את דבריי כאוצר יקר-ערך? אמשיך לשאול אתכם: מה בדיוק למדתם מדבריי ומעבודתי לאורך תקופה כה ארוכה? האם לא השתפרתם ביכולת הרמייה שלכם? האם לא השתכללתם בבשרכם ? האם יחסכם כלפיי לא נעשה אגבי יותר? אומר לכם ישירות: עשיתי כה הרבה עבודה, אך היא הגבירה את תעוזתכם, שהייתה פעם כמו זו של עכבר. פחדכם ממני פוחת מדי יום, כי אני נדיב מדי ולעולם איני משתמש באלימות כדי להעניש את בשרכם. אולי, בעיניכם, אני רק מדבר בבוטות – אבל לעתים קרובות יותר אני מחייך אליכם, וכמעט אף פעם איני מבקר אתכם בפניכם. בנוסף לכך, אני סלחני לאין-קץ לחולשותיכם, ורק בגלל זה אתם מתייחסים אליי כמו שהנחש מתייחס לאיכר הטוב. אני מלא הערצה ליכולת המופלאה ולחדוּת ההתבוננות של המין האנושי! אומר לכם את האמת, כיום אין זה משנה אם לבכם הוא לב חסר יראה או לא. אינני מוטרד או מודאג מכך. אבל אני חייב לומר לכם: "בעלי כישרון" שכמותכם, שאינם מוכנים ללמוד ונותרים בורים, אתם תוכרעו בסופו של דבר על-ידי פיקחותכם הקטנונית ומלאת ההערצה העצמית – אתם תהיו אלו שיסבלו ויעברו ייסורים. איני טיפש עד כדי כך שאלווה אתכם בעת שתסבלו בגיהינום, כי איני שייך לסוגכם. אל תשכחו שאתם יצורים נבראים אשר אני מקלל, ועם זאת מלמד ומושיע. אין לכם דבר שאיני מוכן לוותר עליו. בזמן שאני עובד, איני מוגבל על ידי בני אדם, אירועים או דברים כלשהם. יחסי לאנושות ודעתי עליה נותרו תמיד כשהיו: איני נוטה לחבב אתכם במיוחד, כי אתם רק נספחים לעבודת הניהול שלי, ודבר לא מייחד אתכם מכל ישות אחרת. זו עצתי לכם: בכל עת, זכרו כי אינכם אלא יצירי האל! אתם רשאים לחיות איתי, אבל עליכם לדעת מי אתם; אל תעריכו את עצמכם יותר מדי. גם אם איני נוזף בכם, או מטפל בכם, ופונה אליכם בחיוך, אין זו הוכחה לכך שאתם מאותו סוג כמוני. עליכם לדעת שאתם מאלה שעוסקים בחיפוש אחר האמת, ואינכם האמת עצמה! לעולם אל תפסיקו להשתנות בהתאם לדבריי. אין לכם מנוס מכך. אני מייעץ לכם לנסות ללמוד משהו בזמן המופלא הזה, כאשר ההזדמנות הנדירה הזו מופיעה בפניכם. אל תשטו בי. איני צריך שתחניפו לי בניסיון להוליך אותי שולל. כאשר אתם מחפשים אותי, אין זה למעני אלא למענכם!

קודם: מהי הזהות הטבעית של האדם ומהו ערכו?

הבא: העם הנבחר בסין לא יכול לייצג אף אחד משבטי ישראל

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

עבודה והיווכחות (2)

העבודה וההיווכחות שלכם עלובות למדי. האדם אינו מייחס חשיבות לאופן העבודה ואף מתייחס באקראיות רבה יותר להיווכחות בחיים. האדם לא מתייחס לדברים...

פרק 12

כשכל בני האדם ישימו לב, כשכל הדברים יתחדשו ויקומו לתחייה, כשכל בני האדם יישמעו לאלוהים ללא נקיפות מצפון, וכשהם יהיו מוכנים לשאת על כתפיהם...

אנחתו של האל הכול יכול

יש סוד אדיר בלבכם שאתם לעולם לא מודעים לקיומו משום שאתם חיים בעולם ללא אור. השטן שבה את לבכם ואת רוחכם, החשכה מכסה את עיניכם, ואתם לא...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה