II. ההבדל בין אופי לבין מהות צביון

בפעם הקודמת סיכמנו את אופיים של צוררי המשיח. האם אתם יכולים לחלוק מהם רכיביו? (הדבר הראשון הוא אמירת שקרים כדבר שבשגרה, השני הוא בוגדנות ואכזריות, השלישי הוא היעדר חוש כבוד והתנהגות חסרת בושה, הרביעי הוא אנוכיות ונאלחות, החמישי הוא היצמדות אל בעלי השררה ודיכוי החלשים, והשישי הוא תשוקה רבה יותר משל אנשים רגילים לדברים חומריים.) ישנם שישה דברים בסך הכול. בהינתן אותם שישה דברים, אופיו של צוררי משיח הוא נטול אנושיות, מצפון, והיגיון. יושרתם ירודה, ואופיים מתועב. נגיד שאינך יודע או שאינך יכול לתפוס מהו צביונו של אדם, או האם הוא טוב או רע, אך כאשר אתה לומד על אופיו אתה מגלה, למשל, שאופיו מתועב, שהוא משקר כדבר שבשגרה, שאין לו חוש כבוד, או שהוא מתנהג בצורה בוגדנית ואכזרית. או-אז באפשרותך להגדירו באופן ראשוני כמישהו נטול מצפון, לב אדיב, או אופי אצילי, כאדם שאנושיותו רעה, עלובה במיוחד, ומרושעת. אם לאנשים כאלה אין מעמד, ניתן לסווגם סיווג ראשוני כאנשים רעים; על סמך אופיים, האם ניתן להגדירם כצוררי משיח באופן מוחלט ויסודי? אם אנו מחשיבים רק את הביטויים האלה של אנושיותם, ניתן להגדיר אנשים כאלה כצוררי משיח בוודאות של 80%. הם לא רק בעלי צביון של צוררי משיח, ואנושיותם היא לא סתם מרושעת, רעה, ועלובה, לכן אנו יכולים להגדירם באופן ראשוני כצוררי משיח. לאף אדם שמוגדר כצורר משיח אין אנושיות טובה, כנות, אדיבות, פשטות, יושר, הגינות כלפי אחרים, או חוש כבוד; כל אדם אשר יש לו היבטי אופי אלה אינו צורר משיח. אנושיותם של צוררי משיח היא, בראש ובראשונה, עלובה למדי. אין להם מצפון והיגיון, ובהחלט אין להם האופי שיש לאנשים אשר ניחנים באנושיות וביושרה אצילית. לפיכך, לאור אופיים של צוררי משיח, אם אין להם מעמד אלא הם חסידים מן השורה או חברי קבוצה רגילים שמבצעים את חובתם, אך אם אופיים עלוב למדי, ויש להם תכונות שמאפיינות צוררי משיח, ניתן לסווגם כצוררי משיח באופן ראשוני. מה ניתן לעשות לגבי אלה שאי אפשר לראות מי הם באמת? אסור לקדמם או להעניק להם מעמד. יש כאלה שיאמרו: "אם נעניק להם מעמד, זה לא יקבע האם הם צוררי משיח או לא?" האם האמירה הזאת נכונה? (לא.) אם נעניק מעמד לאנשים כאלה, הם יעשו מה שעושים צוררי משיח, וכל מה שצוררי משיח מסוגלים לו. תחילה הם יקימו מלכויות עצמאיות, ובנוסף לכך, הם ישלטו באנשים. האם אדם שכזה יעשה מעשים אשר יועילו לבית האל? (לא.) ברגע שאנשים כאלה זוכים במעמד, הם יכולים להקים מלכויות עצמאיות, להתנהג בצורה מופקרת, לגרום הפרעות ושיבושים, ליצור קליקות, ולבצע כל מעשה שעושים אנשים רעים. הפקדת אנשיו הנבחרים של האל בידי אנשים רעים, ומסירתם לשדים ולשטנים, משולות לשחרור שועל בכרם. ברגע שאנשים אלה מקבלים כוח, המסקנה הידועה מראש היא שהם צוררי משיח ללא צל של ספק. אם מישהו קובע האם אדם מסוים הוא צורר משיח אך ורק על סמך אופיו, הדבר עשוי להיראות מוגזם במקצת בעיני רבים שאינם מודעים לעובדות האמיתיות, שאינם מבינים את מהות צביונם של צוררי המשיח או אינם יכולים להבחין בה. הם עשויים לחשוב: "מדוע לבטל מישהו כליל או לגנותו בהתבסס אך ורק על זה? זה נראה לא הוגן לסווגו כצורר משיח לפני שהוא עשה דבר מה". אולם לאור מהות צביונם של צוררי המשיח, אין ספק שאין להם אנושיות טובה. ראשית, הם בהחלט לא חותרים אל האמת; שנית, אין ספק כי אינם אוהבים את האמת; נוסף לכך, הם בהחלט לא נמנים על אלה אשר יתמסרו לדברי האל, יראו את האל, ויסורו מרע. מי שאין לו תכונות שכאלה, ברור למדי האם אופיו הוא אצילי או נקלה, טוב או רע.

בכינוס האחרון שיתפנו על מגוון התנהגויות, צורות דיבור, אופני התנהלות וכן הלאה, שבאים לידי ביטוי באופיים של צוררי המשיח. אם איננו יכולים לקבוע באופן חד משמעי האם מישהו הוא צורר משיח על סמך אופיו, עלינו להמשיך ולשתף על מהות צביונם של צוררי המשיח. אם נבחן, מצד אחד, את אופיים של צוררי המשיח, ואת מהות צביונם מצד שני, ונבחין בהם, השילוב של השניים יאפשר לנו לקבוע האם לאדם רק יש צביון של צורר משיח או שהוא אכן צורר משיח. היום, הבה נסכם אילו מהויות צביון יש לצוררי המשיח. זהו מאפיין מכריע יותר שמאפשר לנו להיטיב לזהות, להבחין, או להגדיר האם מישהו הוא צורר משיח.

בעבר סיכמנו בצורה מוחשית את נושא הצביון – מהם צביונותיהם המושחתים של אנשים? (עיקשות, גאוותנות, ערמומיות, סלידה מן האמת, זדוניות, ורשעות.) ישנם השישה האלה פחות או יותר, ואילו פרשנויות נוספות של צביונות, כגון אנוכיוּת ונאלחוּת, קשורות במידת מה לאותם שישה, או דומות להם. אימרו לי, האם יש הבדל בין אופיו של אדם לבין מהות צביונו? מהו ההבדל? אופי נאמד בעיקר על פי מצפון והיגיון. הדבר כרוך בשאלות האם לאדם יש יושרה, האם יושרתו אצילית, האם יש לו כבוד, האם הוא ניחן במוסריות אנושית, מהי מידת מוסריותו, האם הוא מתנהל על פי אמת מידה ועקרונות, האם אנושיותו טובה או רעה, והאם הוא פשוט וישר – היבטים אלה קשורים לאופי אנושי. בעיקרון, אופי מורכב מהבחירות ומהנטיות אל עבר טוב ורע, אל עבר דברים חיוביים ושליליים, ואל עבר נכון ולא נכון אשר אנשים מביאים לידי ביטוי בחיי היום-יום שלהם – לזה הוא קשור. בבסיסו של דבר, אין לכך קשר לאמת; אומדים אופי רק על פי רף המצפון לצד אנושיות טובה או רעה, והוא לא ממש מגיע לרמת האמת. אם מעורב בעניין צביון, יש לאמוד אותו באמצעות מהותו של אדם. האם הוא מעדיף טוב או רע, מה הוא מביא לידי ביטוי ביחס לצדק ולרשעות ולדברים חיוביים ושליליים, מהם באמת הבחירות שלו והצביון שהוא חושף, ומה עשויות להיות תגובותיו – יש לאמוד את הדברים האלה באמצעות האמת. אם אופיו של אדם הוא אדיב יחסית, אם יש לו מצפון והיגיון, האם אפשר לומר שאין לו צביון מושחת? (לא, אי אפשר.) אם אדם כלשהו הוא אדיב מאוד, האם יש בו גאוותנות? (כן.) אם אדם כלשהו הוא ישר מאוד, האם יש לו צביון עיקש? (כן.) ניתן לומר שאין זה משנה עד כמה טוב אופיו של אדם, אין זה משנה עד כמה אצילית היא יושרתו, אין פירוש הדבר שאין לו צביון מושחת. אם לאדם יש מצפון והיגיון, האם פירוש הדבר שהוא מעולם לא התנגד לאל או התמרד נגדו? (לא.) אם כך, כיצד קורה שהוא מתמרד? משום שלאנשים יש צביון מושחת, ובמהות צביונם ישנם עיקשות, גאוותנות, רשעות, וכן הלאה. לכן, אין זה משנה עד כמה טוב הוא אופיו של אדם, אין זה אומר שיש לו את האמת, שאין לו צביון מושחת, או שביכולתו להימנע מהתנגדות לאל, מבגידה בו, ומהתמרדות נגדו, ולהתמסר לאל מבלי לחתור אל האמת. אם אופיו טוב, והוא יחסית פשוט, ישר, הגון, טוב לב, ובעל חוש כבוד, פירוש הדבר הוא רק שביכולתו לקבל את האמת, לאהוב אותה, ולהתמסר למעשי האל, משום שיש לו אופי שמסוגל לקבל את האמת.

אופי טוב או רע נמדד באמצעות קריטריונים בסיסיים כגון מצפון, מוסריות, ויושרה. אולם את מהות צביונו של אדם יש למדוד באמצעות ששת הצביונות המושחתים הנזכרים לעיל. אם אדם ניחן ברף מוסרי גבוה, ביושרה, במצפון, בהיגיון, ובלב אדיב, פירוש הדבר הוא רק שאופיו טוב יחסית. אולם אין פירוש הדבר שאותו אדם מבין את האמת, אוחז בה, או מסוגל להתמודד עם עניינים על פי עקרונות-האמת. מה מאשר הדבר? אף שאופיו טוב, שיש לו יושרה אצילית יחסית, ושהוא מתנהל ופועל על בסיס רף מוסרי גבוה יותר, אין פירוש הדבר שאין לו צביון מושחת, שהוא אוחז באמת, או שצביונו עולה בקנה אחד לחלוטין עם דרישותיו של האל. אם לא חל שינוי בצביונו המושחת של אדם והוא לא מבין את האמת, אין זה משנה עד כמה טוב אופיו, הוא לא אדם טוב באמת ובתמים. נניח שאדם חווה שינוי יחסי בצביון, כלומר, הוא מחפש את האמת במעשיו, פועל לפי עקרונות-האמת באופן יזום כשהוא מתמודד עם עניינים, ומתמסר לאמת ולאל, ואף שצביונו המושחת עדיין צץ מפעם לפעם והוא חושף גאוותנות וערמומיות, ובמקרים חמורים צביון זדוני, באופן כללי, המקור, הכיוון והמטרה של מעשיו עולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת, וכשהוא פועל, הוא עושה זאת תוך חיפוש והתמסרות. האם ניתן לומר שאופיו אצילי יותר מאופיים של אלה שלא חל שינוי בצביונם? (כן.) אם אופיו של אדם הוא רק טוב באופן טבעי, ובעיני הזולת אנושיותו טובה, אך אין הוא מבין את האמת כלל, הוא מלא תפיסות ודמיונות ביחס לאל, הוא לא יודע כיצד לחוות את דברי האל, ואינו מודע לאופן שבו יש לקבל את התזמורים ואת הסידורים של האל, קל וחומר לאופן שבו יש להתמסר לכל מה שהאל עושה, האם אדם כזה הוא טוב באמת ובתמים? בעיקרון, הוא לא אדם טוב באמת ובתמים, אך ניתן לדייק ולומר שאופיו טוב למדי. למה הכוונה, שאופיו של אדם הוא טוב למדי? הכוונה היא שיש לו יושרה יחסית, שהוא הוגן וצודק יחסית במעשיו ובאינטרקציה שלו עם אחרים, שהוא לא מנצל אחרים, שהוא ישר יחסית, לא פוגע באנשים או מזיק להם, פועל מתוך מצפון, ואוחז ברף מוסרי מסוים מעבר לסתם הימנעות מעברה על החוק או מהפרה של מערכות יחסים אתיות – מדובר במשהו מעט גבוה יותר משני הסטנדרטים האלה. כשאנשים מקיימים אינטרקציה עם אדם שכזה, הם חשים שהוא הגון יחסית ושאין להם צורך להישמר מפניו כשהם יחד, כי אותו אדם אינו מזיק לאחרים או פוגע בהם, ואנשים נינוחים בכל פעם שהם איתו – תכונות אלה מעידות על כך שמדובר באדם טוב למדי. אולם בהשוואה עם אלה אשר מבינים את האמת ומסוגלים ליישמה בפועל ולהתמסר לה, אנושיות שכזו אינה אצילית כלל וכלל. במילים אחרות, אנושיותו של אדם, טובה ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף הבנה של האמת או את יישומה בפועל, והיא בהחלט לא יכולה להחליף שינוי בצביון.

אופי מתייחס למצפון, למוסריות, וליושרה של אנשים. על מנת למדוד את אופיו של אדם יש להעריך את מצפונו, את מוסריותו, ואת יושרתו. אך למה מתייחס צביון, וכיצד מודדים אותו? מודדים אותו על פי האמת, על פי דברי האל. נניח שאופיו של אדם טוב מאוד בכל היבט שהוא, כולם מאמינים שהוא אדם טוב, וניתן לומר שהוא מושלם ושלם בעיני האנושות המושחתת, לכאורה ללא רבב; אך כשמודדים אותו על פי האמת, שמץ הטוב שלו כביכול כמעט ואינו ראוי לאזכור. כאשר בוחנים את צביונו ניתן למצוא גאוותנות, עיקשות, ערמומיות, רשעות, ואפילו סלידה מן האמת, ואף יותר מכך, ביטוי של צביון זדוני. האין זו עובדה? (כן.) כיצד מודדים את מהות צביונו של אדם? מודדים אותה על פי האמת, על ידי הערכת גישתו של אדם כלפי האמת וכלפי האל. כך חושפים באופן מוחלט ויסודי את צביונו המושחת של אותו אדם. אמנם בעיני אנשים יש לו מצפון, יושרה, ורף מוסרי גבוה, ואחרים מתייחסים אליו כאל קדוש או אדם מושלם, אולם כשהוא ניצב אל מול האמת והאל, צביונו המושחת נחשף במערומיו, כל מעלותיו נעלמות ואינן, ומוכח שיש לו אותם צביונות מושחתים כשאר האנושות. כשהאל מביע את האמת, מופיע מול אנשים ועובד, מתבטאים אצל אותו אדם כל אחד ואחד מאותם צביונות מושחתים שיש לאנשים אחרים: עיקשות, גאוותנות, ערמומיות, סלידה מן האמת, רשעות, וזדוניות. האין אנשים כאלה מושלמים? האין הם קדושים? האין הם אנשים טובים? הם טובים רק בעיני הזולת; משום שלאנשים אין את האמת ויש להם אותם צביונות מושחתים, הם אומדים זה את זה רק על סמך מצפון, יושרה, ומוסריות, ולא על סמך האמת. כיצד נראה אופיו של אדם כשלא מודדים אותו על סמך האמת? האם הוא אדם טוב באמת ובתמים? מובן שלא, משום שאדם אשר אחרים העריכו ושפטו כאדם טוב עדיין אוחז בכל אחד מהצביונות המושחתים. אם כן, כיצד צביונותיהם המושחתים של אנשים מתפתחים והופכים חשופים? כאשר האל לא מביע את האמת או מופיע מול בני האנוש, נדמה כי צביונותיהם המושחתים של אנשים אינם קיימים. אולם כשהאל מביע את האמת ומופיע מול בני אנוש, צביונותיהם המושחתים של קדושים ואנשים מושלמים לכאורה בעיני הזולת נחשפים במלואם. מנקודת מבט זו, צביונותיהם המושחתים של אנשים מתקיימים בד בבד עם אופיים. העניין הוא לא שלאנשים יש צביון מושחת רק כאשר האל מופיע; אלא, כאשר האל מביע את האמת, ומופיע ועובד בקרב בני האנוש, צביונם המושחת וכיעורם נחשפים במערומיהם. בשלב זה, אנשים מגלים ומבינים שמאחורי אופי טוב ישנו גם צביון מושחת. לאנשים טובים, אנשים מושלמים, או קדושים בעיני הזולת יש צביון מושחת כמו לכל אחד אחר, ולא פחות מכל אדם אחר – הצביונות המושחתים של אותם אנשים נסתרים הרבה יותר מאשר אצל אחרים, ויש להם יכולת רבה יותר להוליך שולל. אם כן, מהו בדיוק צביון מושחת, ומהי מהות צביון? צביונו המושחת של אדם הוא מהותו של אותו אדם; אופיו של אדם מייצג רק מספר חוקי התנהלות שטחיים, והוא לא משקף את מהות האנושיוּת של אדם. כשאנו מדברים על מהות האנושיות של אדם, אנו מתייחסים לצביונו. כשאנו דנים באופיו של אדם, אנו מתייחסים להיבטים גלויים, למשל האם כוונותיו טובות, האם הוא טוב לב, מהו טיב יושרתו, והאם יש לו אמות מידה מוסריות. האם כעת אתם מבינים למה הכוונה באופי ולמה הכוונה במהות צביון? אדם יכול להבין את הסוגייה לחלוטין רק בלבו; אי אפשר להגדירה במילה אחת או במשפט אחד. היא מורכבת מאוד. אם מגדירים ומסבירים אותה בצורה מצומצמת מדי, אולי היא נראית מסודרת ומובנית, אך למעשה היא אינה ברורה. לא אגדיר אותה, הסברתי אותה באופן זה, ואם אתם מבינים אותה לחלוטין בלבכם, אתם תקלטו אותה.

סך צביונותיו המושחתים של אדם הם שישה: עיקשות, גאוותנות, ערמומיות, סלידה מן האמת, זדוניות, ורשעות. אילו מבין השישה חמוּרים יחסית, ואילו רגילים או שכיחים יותר, מתונים יותר מבחינת חוּמרה, ופחות רציניים מבחינת נסיבות? (עיקשות, גאוותנות, וערמומיות חמורים מעט פחות.) נכון. נדמה כי יש לכם תפיסה והבנה מסוימות באשר לביטויים השונים של צביונותיו המושחתים של האדם. אמנם השלושה האלה משתייכים אף הם לצביונות המושחתים בה אוחזת האנושות שהשטן השחית, ומבחינת מהות, האל מתעב גם אותם, הם לא עולים בקנה אחד עם האמת, ומביעים התנגדות לאל, אך מבחינת חומרה הם מתונים ושטחיים יחסית, כלומר, הם שכיחים מעט יותר; הם קיימים במידה כזו או אחרת אצל כל אחד מבני האנוש המושחתים. מלבד אותם שלושה, סלידה מן האמת, זדוניות, ורשעות חמורים הרבה יותר באופן יחסי. אם נאמר שהשלושה הראשונים הם צביונות מושחתים רגילים, הרי שהשלושה האחרונים הם צביונות מושחתים יוצאים מגדר הרגיל, שחומרתם גבוהה יותר. מה זה אומר שהם חמורים יותר? זה אומר שהשלושה האלה חמורים יותר מבחינת נסיבות, מהות, והמידה שבה אדם מתנגד לאל, מתמרד נגדו ויוצא נגדו. השלושה האלה הם צביונות חמורים יותר שבאים לידי ביטוי בבני אדם כאשר הם מתכחשים באופן ישיר לכנסייה ולאל, משמיעים קול צעקה נגד האל, תוקפים אותו, מנסים אותו, מעבירים עליו ביקורת, וכן הלאה. במה נבדלים שלושת הצביונות המושחתים האלה של האדם מהשלושה הראשונים? השלושה הראשונים שכיחים יותר, הם אופייניים לצביונות המושחתים המשותפים לכל בני האנוש המושחתים, כלומר, אותם שלושה צביונות קיימים אצל כל אדם, ללא קשר לגיל, למגדר, למולדת, לגזע, או למוצא. השלושה האחרונים קיימים בכל אדם במידה זו או אחרת ובחומרה זו או אחרת, תלוי במהותו, אך בקרב בני האנוש המושחתים, אותם שלושה צביונות – רשעות, סלידה מן האמת, וזדוניות – קיימים בדרגת החומרה הגבוהה ביותר רק אצל צוררי משיח. מלבד צוררי המשיח, בני אנוש מושחתים רגילים חושפים צביונות של רשעות, סלידה מן האמת, וזדוניות רק במידת מה, או בסביבות מסוימות ובהקשרים מיוחדים. אמנם הצביונות האלה קיימים בהם, אך הם לא צוררי משיח. מהותם אינה מרושעת או זדונית, והיא בהחלט לא סולדת מן האמת. יש לכך קשר לאופיים. אנשים אלה טובי לב יחסית, יש להם יושרה, הם הגונים, יש להם חוש כבוד, וכן הלאה – אופיים טוב יחסית. לכן, הם חושפים רק מפעם לפעם את שלושת הצביונות המושחתים האחרונים החמורים, או רק בסביבות ובהקשרים מסוימים. אולם צביונות אלה אינם שולטים במהותם. למשל, כשאנשים בעלי צביונות מושחתים רגילים מבצעים את חובותיהם בשטחיות וניצבים מול הטלת המשמעת של האל, הם עשויים לסרב להיכנע, וחושבים: "גם אחרים נוהגים בשטחיות; מדוע לא מטילים משמעת גם עליהם? למה אני היחיד שמקבל משמעת ותוכחה מעין אלה?" איזה מין צביון הוא הסירוב הזה להיכנע? זהו צביון זדוני בעליל. הם מתלוננים על אי-הגינותו של האל ועל יחסו המוּטה, דבר הטומן בחובו מעט התנגדות והשמעת קול צעקה נגד האל – זהו צביון זדוני. צביונם הזדוני של אותם אנשים נחשף במצבים שכאלה, אך ההבדל הוא שהם טובי לב, יש להם מודעות של מצפון, יושרה, והגינות יחסית. כשהם מתלוננים נגד האל וחושפים צביון זדוני, מצפונם מתחיל לפעול. כשהוא מתחיל לפעול, הוא נכנס לעימות עם צביונם הזדוני, ובראשם מתחילות להתפתח מחשבות מסוימות: "אל לי לחשוב כך. האל בירך אותי רבות, והוא הרעיף עליי חסד. האין זה חסר מצפון מבחינתי לחשוב כך? האם אינני מתנגד לאל ושובר את לבו?" האין זה מצפונם בפעולה? בשלב זה, אופיים הטוב מתחיל לפעול. ברגע שמצפונם מתחיל לפעול, מתפוגגים כעסם, תלונותיהם, וסירובם להיכנע, הם מניחים אותם בצד ומסלקים אותם בהדרגה. האין זו ההשפעה של מצפונם? (אכן.) אם כן, האם הם חושפים צביון זדוני? (כן.) הם חושפים צביון זדוני, אך משום שלאנשים כאלה יש מצפון ואנושיות, בכוחו של מצפונם לרסן את צביונם הזדוני, ולגרום להם להפוך רציונליים. כשהם הופכים רציונליים ונרגעים, הם מהרהרים ומבינים שגם הם מסוגלים להתנגד לאל. בשלב זה מתעוררות בהם מבלי משים תחושות של אסירוּת תודה ושל חרטה: "זה עתה פעלתי מתוך דחף, התנגדתי לאל והתמרדתי נגדו. הטלת המשמעת של האל היא אהבתו כלפיי, הלא כן? האין זו הערכתו? מדוע פעלתי בחוסר היגיון שכזה? האם לא הכעסתי את האל? אסור לי להמשיך לעשות זאת; עליי להתפלל לאל, להכות על חטא, להרפות מהמעשה הרע שאני עושה, ולסיים את מרידתי. משום שאני מודה שפעלתי בשטחיות, עליי להפסיק להיות שטחי, לעשות דברים ברצינות, ולחפש כיצד להציע את נאמנותי באמצעות מעשיי, וכן מהם העקרונות לביצוע חובתי". האין זו ההשפעה של אופיים הטוב? אין ספק שגם לאנשים אלה יש צביון זדוני, אך באמצעות ההשפעה של מצפונם, ובהערכת הדברים באמצעות הרציונליות שלהם, אופיים הטוב ואוהב-האמת גובר בסופו של דבר. זדוניות מצויה בין הצביונות המושחתים של אנשים אלה, אז האם ניתן לומר שיש להם מהות זדונית? האם ניתן לומר שמהותם היא זדונית? לא. מבחינה אובייקטיבית, אף שהצביונות המושחתים שהם חושפים כוללים זדוניות, משום שיש להם מצפון, רציונליות, ואהבה יחסית כלפי האמת, זדוניותם היא בסך הכול סוג של צביון מושחת, ולא מהותם. מדוע היא אינה מהותם? משום שהצביון המושחת הזה שלהם עשוי להשתנות. אף שהם חושפים סוג כזה של צביון מושחת, והם יכולים להתנגד לאל ולהתמרד נגדו, בין אם מדובר בזמן ממושך או קצר, ההשפעה של המצפון, היושרה, ההיגיון וכן הלאה אשר באופיים מונעת מצביונם המושחת לשלוט בהתנהגותם או בגישתם כלפי האמת. מהי התוצאה הסופית? הם יכולים להתוודות על חטאיהם, להכות על חטא, לפעול על פי עקרונות-האמת, להתמסר לאמת, ולקבל את תזמורו של האל, כל זאת ללא תלונות. אף שהם חושפים צביון זדוני, בסופו של דבר הם לא מתמרדים נגד האל או מתנגדים לריבונותו – הם מתמסרים. זהו ביטוי של אדם מושחת רגיל. לאנשים אלה בסך הכול יש צביונות מושחתים; אין להם את מהות הצביון של צוררי המשיח. זה מדויק.

קחו למשל צביונות מרושעים: מהו הצביון המרושע ביותר שחושפים אנשים לפני האל? העמדת האל בניסיון. יש אנשים שחוששים שלא יהיה להם יעד טוב, ושקצם אינו מובטח משום שהם סטו מדרכם, עשו מעשים רעים, וביצעו עברות רבות לאחר שהחלו להאמין באל. הם חוששים שהם ילכו לגיהינום, ויראים תמיד לגבי הקץ והייעוד שלהם. הם כל הזמן חרדים, ותמיד תוהים: "האם קצי וייעודי העתידיים יהיו טובים או רעים? האם ארד לגיהינום או אעלה לשמים? האם אני אחד מאנשיו של האל או נותן שירות? האם אלך לאבדון או איוושע? עליי למצוא אילו מדברי האל עוסקים בכך". הם מבינים שכל דברי האל הם האמת, ושכולם חושפים את צביונותיהם המושחתים של אנשים, והם לא מוצאים את התשובות שהם מחפשים, אז הם תמיד מהרהרים היכן עוד לחפש. בהמשך, כשהם מוצאים הזדמנות לקידום ולהצבה בתפקיד חשוב, הם רוצים לבדוק את עמדתם של העליון, וחושבים: "מה חושבים עליי העליון? אם דעתם חיובית, הדבר מעיד על כך שהאל אינו זוכר את מעשיי הרעים מן העבר ואת העברות שביצעתי. הדבר מעיד על כך שהאל עדיין יושיע אותי, שעדיין יש לי תקווה". או-אז, בהמשך לרעיונותיהם, הם אומרים ישירות: "במקום שאנו נמצאים בו, רוב האחים והאחיות אינם מיומנים כל כך במקצועותיהם, והם מאמינים באל זמן קצר בלבד. אני מאמין באל יותר זמן מכולם. מעדתי ונכשלתי, היו לי מספר חוויות ולמדתי מספר לקחים. אם תוענק לי הזדמנות, אני נכון לשאת עול כבד ולהתחשב בכוונות האל". הם משתמשים בדברים אלה כמבחן כדי לבדוק האם לעליון יש כוונה כלשהי לקדמם, או האם העליון נטשו אותם. בפועל, הם לא באמת רוצים לקחת על עצמם את האחריות או את העול האלה; כשהם אומרים את הדברים האלה, מטרתם היא אך ורק לבחון את השטח, ולבדוק האם עדיין יש להם תקווה להיוושע. זוהי העמדה בניסיון. מהו הצביון מאחורי גישה זו של העמדה בניסיון? זהו צביון מרושע. אין זה משנה לכמה זמן נחשפת הגישה הזו, כיצד הם עושים זאת, או עד כמה הדבר מיושם, כך או כך, הצביון שהם חושפים הוא בהחלט מרושע, משום שבמהלך המעשה יש להם מחשבות, ספקות וחששות רבים. כשהם חושפים את הצביון המרושע הזה, מה הם עושים שמעיד על כך שהם אנשים בעלי אנושיות ושיכולים ליישם בפועל את האמת, ומאשר שיש להם רק את הצביון המושחת הזה ולא מהות מרושעת? אנשים בעלי מצפון, היגיון, יושרה וכבוד, אחרי שהם עושים ואומרים דברים כאלה, חשים אי נוחות וכאב בלבם. הם מתייסרים, וחושבים: "אני מאמין באל כבר שנים רבות; איך יכולתי להעמיד אותו בניסיון? איך ייתכן שהייעוד שלי עדיין מעסיק אותי, ואיך יכולתי להשתמש בשיטה שכזו להוציא משהו מהאל ולאלץ אותו לתת לי תשובה חד משמעית? זה נאלח מדי!" הם חשים אי נוחות בלבם, אך המעשה נעשה, והמילים כבר נאמרו – הם לא יכולים לחזור בהם. או-אז הם מבינים: "אמנם יש לי שמץ של רצון טוב וחוש צדק, אך אני עדיין מסוגל לעשות מעשים כה נאלחים; אלה הם מעשיו של אדם נאלח! האין זה ניסיון להעמיד את האל בניסיון? האין זו סחיטה של האל? זה נאלח וחסר בושה עד מאוד!" כיצד הגיוני לפעול במצב שכזה? האם על אדם להתפלל לפני האל ולהתוודות על חטאיו, או לדבוק בעקשנות בגישותיו? (להתפלל ולהתוודות.) אם כן, לאורך התהליך כולו, מרגע הולדת הרעיון ועד לביצוע המעשה, והלאה לשלב התפילה והווידוי, באיזה שלב מתרחשת החשיפה הרגילה של צביון מושחת, באיזה שלב המצפון מתחיל לעבוד, ובאיזה שלב האמת מיושמת בפועל? צביון מרושע חולש על השלב מהולדת הרעיון ועד לביצוע המעשה. אם כך, השפעת המצפון חולשת על שלב ההתבוננות הפנימית, הלא כן? הם מתחילים לבחון את עצמם ולחוש שמעשיהם היו שגויים – על כך חולשת ההשפעה של מצפונם. לאחר מכן ישנם תפילה ו-וידוי, שגם עליהם חולשת השפעת היושרה, המצפון, והאופי שלהם; הם מסוגלים לחוש חרטה, להכות על חטא, ולהיות אסירי תודה לאל, והם גם מסוגלים להרהר באנושיותם ובצביונם המושחת ולהבינם, ולהגיע לשלב שבו הם מסוגלים ליישם בפועל את האמת. ישנם שלושה שלבים לכך, הלא כן? מהחשיפה של צביון מושחת ועד השפעת מצפונם, ואז ליכולת לוותר על מעשיהם הרעים, להכות על חטא, לוותר על הרצונות והמחשבות של הבשר, להתמרד נגד צביונם המושחת, וליישם בפועל את האמת – אנשים רגילים עם אנושיות ועם צביונות מושחתים צריכים להשיג את שלושת השלבים האלה. אנשים אלה יכולים ליישם בפועל את האמת בזכות המודעות של מצפונם, ואנושיותם הטובה יחסית. היכולת ליישם בפועל את האמת משמעה שלאנשים כאלה יש תקווה לישועה. במילים אחרות, מי שאנושיותו טובה, הסבירות שייוושע היא גבוהה יחסית.

מה מבדיל צוררי משיח מאלה שיש להם צביון של צורר משיח? בשלב הראשון, על פני השטח, מה שצוררי המשיח חושפים זהה בעיקרון למה שחושף כל בן אנוש מושחת, אך שני השלבים שלאחריו שונים. למשל, כאשר אדם חושף צביון זדוני בעודו נגזם, בשלב הבא מצפונו נדרש להתחיל לעבוד. אולם לצוררי המשיח אין מצפון, אז מה הם יחשבו? אילו ביטויים יהיו להם? הם יתלוננו שהאל אינו הוגן, ויטענו שהוא מנסה למצוא בהם פגם ולהערים עליהם קשיים וצרות בכל צעד ושעל. בהמשך לכך, הם ימשיכו למאן בתוקף להכות על חטא, יסרבו לקבל אפילו את הטעויות ואת הצביונות המושחתים הברורים ביותר שלהם, אף פעם לא יכירו בשגיאותיהם, ואפילו יסלימו את המצב וינסו בכל דרך שהיא להמשיך את מעשיהם בסתר. מהו טיב אופיים של צוררי המשיח, לאור הצביונות המושחתים שהם חושפים? אין להם מצפון, הם לא יודעים כיצד לבחון את עצמם, והם חושפים זדוניות, רוע, מתקפות, ונקמה. הם הוגים שקרים על מנת להסתיר את העובדות, ומפילים אחריות על אחרים; הם חורשים מזימות על מנת לטמון פח לאחרים, ומסתירים את העובדות האמיתיות מפני האחים והאחיות; והם מגנים על עצמם ומצטדקים בחירוף נפש, ומפיצים את טיעוניהם לכל עבר. זהו ההמשך של צביונם הזדוני. לא זו בלבד שאין להם מודעות של מצפון, ושאינם מסוגלים לבחון את עצמם, להרהר בעצמם ולהבין את עצמם, הם גם מסלימים את המצב וממשיכים לחשוף את צביונם המושחת, משמיעים קול צעקה נגד בית האל, משמיעים קול צעקה נגד האחים והאחיות ומתנגדים להם, ואף חמור מכך, מתנגדים לאל. לאחר זמן מה, כאשר המצב נרגע, האם הם יכו על חטא ויתוודו על חטאיהם? התקרית אמנם כבר חלפה, אך העובדות האמיתיות נחשפו, ידוע לכל שהם אחראיים לנעשה, ועליהם לשאת באחריות – האם הם מסוגלים להכיר בכך? האם הם מסוגלים לחוש חרטה או אסירות תודה? (לא.) הם דבקים בהתנגדותם, וחושבים: "בכל אופן, האשמה מעולם לא הייתה בי, אבל גם אם כן, כוונותיי היו טובות; גם אם האשמה הייתה בי, אי אפשר להאשים רק אותי. מדוע אינך מאשים את האחרים – למה להתמקד בי? במה טעיתי? לא עשיתי שום דבר רע בכוונה. כולכם טעיתם, אז מדוע אינכם רואים בעצמכם אחראים? נוסף לכך, מי יכול לעבור חיים שלמים מבלי לטעות מפעם לפעם?" האם הם מכים על חטא? האם הם חשים אסירי תודה? הם לא חשים אסירי תודה והם לא מכים על חטא. יש אפילו כאלה שאומרים, "שילמתי מחיר כה כבד – מדוע אף אחד מכם לא שם לב? מדוע איש לא שיבח אותי? מדוע לא ניתן לי פרס? כשקורה משהו, אתם תמיד מאשימים אותי ומוצאים בי פגם. אתם פשוט מחפשים דברים שיעניקו לכם יתרון נגדי, לא?" אלה הם הלך רוחם ומצבם. מובן שזהו צביון זדוני – הם ממאנים בתוקף להכות על חטא, הם מסרבים להכיר בעובדות כשאלה מונחות לנגד עיניהם, והם מתנגדים ללא הרף. אולי הם לא מקללים איש בקול רם, אך בתוך תוכם ייתכן ועשו זאת אין ספור פעמים – קיללו את המנהיגים על עיוורונם, ואת האחים והאחיות על שלא היו אנשים טובים, ועל כך שהתחנפו אליהם כשהיו בעלי מעמד, אך כעת משאיבדו את מעמדם, הם לא מרעיפים עליהם תשומת לב, משתפים עמם, או אפילו מחייכים לעברם. הם אפילו מקללים את האל בלבם, ומעבירים עליו ביקורת, ואומרים שהוא לא צודק. מההתחלה ועד הסוף, הצביון שהם חושפים הוא זדוני, ללא שום השפעה של מצפון, וללא רמז לחרטה או להכאה על חטא. בהחלט אין להם שום כוונה לחזור בהם, לחפש את עקרונות-האמת, לבוא לפני האל על מנת להתוודות על חטאים ולהכות על חטא, או להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל. במקום זאת, הם מתמידים בוויכוחים, בהתנגדות, ובתלונות. הן צוררי המשיח והן אנשים שמסוגלים להכות על חטא חושפים את אותם צביונות מושחתים, אך החשיפות הללו שונות בטבען, הלא כן? לאיזו מהקבוצות האלה יש צביון של צורר משיח, ולאיזו יש מהות של צורר משיח? (לאלה שאינם מכים על חטא יש מהות של צורר משיח.) מיהם אלה אשר מסוגלים להכות על חטא? הם בני אנוש מושחתים שצביונם הוא של צורר משיח, אך אין הם צוררי משיח. אלה שמהותם היא של צורר משיח הם צוררי משיח, בעוד אלה שצביונם הוא של צורר משיח הם בני אנוש מושחתים רגילים. מי מבין שתי הקבוצות מורכבת מאנשים רעים? (אלה שמהותם היא של צורר משיח.) אתם מסוגלים לבצע את ההבחנה הזאת, נכון? זה תלוי באיזו קבוצה האנשים אינם מביעים שמץ של ייסורי מצפון, ממשיכים להתווכח מבלי לחזור בהם או להרהר, מעבירים ביקורת ללא רחם ומפיצים טיעונים כשהם עושים מעשה שגוי וניצבים אל מול נסיבות כגון גיזום, החלפה, או הטלת משמעת, וכן הלאה. אם אף אחד לא היה מרסן אותם, האם הם היו חדלים ממעשיהם? לא. לבם היה מלא שליליות והתנגדות, והם היו אומרים: "משום שאנשים מתייחסים אליי בצורה לא הוגנת, והאל לא עושה עמי חסד או פועל לטובתי, פשוט אפעל כלאחר יד כשאבצע את חובתי בעתיד. גם אם אבצע את חובתי היטב, לא אתוגמל, איש לא ישבח אותי, ועדיין יגזמו אותי, לכן פשוט אבצע אותה באופן שטחי. שלא יעלה בדעתכם לבקש ממני לטפל בעניינים על פי עקרונות, לדון עם אחרים ולשתף עמם פעולה בעבודתי, או לחפש את האמת! אישאר אדיש, לא אהיה זחוח וגם לא עניו. אם תבקשו ממני לעשות משהו, אעשה זאת; אם לא תבקשו ממני לעשות משהו, פשוט אעזוב. תתנהגו איך שתרצו, אני אהיה כפי שאני. אל תדרשו ממני יותר מדי; אם דרישותיכם יהיו מוגזמות, אתעלם מהן". האין זה המשכו של צביון זדוני? האם אנשים כאלה יכולים להכות על חטא? (לא.) זהו ביטוי של בעלי מהות של צורר משיח. כך גם כשצורר משיח חושף צביון מרושע, גם הוא אף פעם לא מהרהר משום שאין לו מצפון. אין זה משנה איזה צביון מושחת הוא חושף, או אילו כוונות, רצונות, ושאיפות יש לו כשקורה לו דבר מה, מצפונו אף פעם לא מרסן אותו. לכן, כשהעיתוי נכון ומתאים לו, הוא עושה כרצונו. יהיו אשר יהיו תוצאות מעשיו, הוא לא חוזר בו אלא דבק בהשקפותיו, וממשיך להחזיק בשאיפותיו, ברצונותיו, ובכוונותיו, וכן באמצעים ובשיטות על פיהם פעל תמיד, ללא שום אשמה עצמית. מדוע אין הוא חש אשמה עצמית? משום שלאנשים כאלה אין מצפון, אין להם חוש כבוד, והם נטולי בושה; בתוך אנושיותם כולה דבר אינו יכול לרסן את צביונותיהם המושחתים, ואין הם יכולים להשתמש בדבר על מנת להעריך האם הצביונות המושחתים שהם חושפים הם נכונים או שגויים. על כן, כשאנשים אלה חושפים צביון מרושע, אין זה משנה כיצד רואים זאת אחרים או מה עשויים להיות התהליך והקץ, מההתחלה ועד הסוף הם לא חשים האשמה עצמית, עצב, חרטה, אסירות תודה, ובלבם הם בהחלט לא חוזרים בהם. אלה הם צוררי משיח. על סמך שתי הדוגמאות הללו, מהי התכונה הבולטת ביותר של צוררי משיח? (היעדר המצפון וההיגיון שלהם.) לאיזה סוג של ביטוי מוביל אותו היעדר מצפון והיגיון? מהי התוצאה של הצביונות אותם הם חושפים? (הם לא יכולים להרהר או להכות על חטא.) האם מי שאינו יכול להרהר או להכות על חטא מסוגל ליישם בפועל את האמת? אף פעם לא!

אי אפשר לסווג כצורר משיח במהותו אדם שיש לו רק צביון של צורר משיח. צוררי משיח אמיתיים הם רק אלה שיש להם מהות טבע של צוררי משיח. מובן שישנם הבדלים באנושיותם של השניים, ובחסות ההבדלים באנושיותם, גישותיהם של אותם אנשים כלפי האמת שונות אף הן – וכאשר גישותיהם של אנשים כלפי האמת שונות, הנתיבים בהם הם בוחרים שונים אף הם; וכאשר אנשים בוחרים בנתיבים שונים, העקרונות וההשלכות של מעשיהם כתוצאה מכך שונים אף הם. משום שאצל אדם שרק יש לו צביון של צורר משיח יש מצפון שפועל, וכן הגיון וחוש כבוד, והוא אוהב את האמת באופן יחסי, כשהוא חושף את צביונו המושחת, בלבו ישנה תוכחה על כך. בזמנים כאלה הוא יכול להרהר בעצמו ולהכיר את עצמו, ולהודות בצביונו המושחת ובכך שחשף שחיתות, וכך מתאפשר לו למרוד בבשר ובצביונו המושחת, ליישם בפועל את האמת ולהתמסר לאל. לעומת זאת, אין זה כך כשמדובר בצורר משיח. משום שמצפונו אינו פועל ואין לו מודעות מצפונית, קל וחומר שאין לו חוש כבוד, כשהוא חושף את צביונו המושחת, הוא לא משתמש בדברי האל על מנת לאמוד האם חשיפתו נכונה או שגויה, האם יש לו צביון מושחת או אנושיות רגילה, או האם הוא עולה בקנה אחד עם האמת. הוא אף פעם לא מהרהר בדברים האלה. אם כן, כיצד הוא מתנהג? הוא דבק בטענתו כי הצביון המושחת שהוא חושף והדרך בה בחר הם נכונים. הוא חושב שכל מעשיו הם נכונים, שכל דבריו הם נכונים; הוא נחוש לדבוק בדעותיו. על כן, גם אם הוא יעשה עוולה רצינית ויחשוף צביון מושחת חמור, הוא לא יזהה את חומרת המצב, והוא בהחלט לא יבין את הצביון המושחת אותו חשף. מובן שהוא גם לא יניח בצד את רצונותיו, ולא יתמרד נגד שאיפתו או צביונו המושחת לטובת בחירה בנתיב של התמסרות לאל ולאמת. משני הקצים השונים האלה ניתן להבין שאם אדם בעל צביון של צורר משיח אוהב את האמת בלבו, יש לו סיכוי לזכות בהבנה שלה וליישמה בפועל, ולזכות בישועה, ולעומת זאת אדם בעל מהות של צורר משיח אינו יכול להבין את האמת או ליישמה בפועל, ואף לא לזכות בישועה. זהו ההבדל בין השניים.

III. מהות הצביון של צוררי משיח

עיקר הדגש של השיתוף של היום הוא עדיין סיכום של מהי בדיוק מהות הצביון של צוררי משיח. מבין ששת הצביונות המושחתים של בני אנוש שזה עתה דנו בהם, באילו שלושה משתמשים באופן מדויק יותר על מנת לסווג אנשים בעלי מהות צביון של צוררי משיח? (סלידה מן האמת, זדוניות, ורשעות.) משום שצמצמנו את הטווח לשלושת אלה, השלושה הראשונים לא יהיו חלק משיתוף זה. האם הצביונות המושחתים עיקשות, גאוותנות, וערמומיות אינם קיימים באנשים בעלי מהות צביון של צוררי משיח? (הם קיימים.) אם כן, מדוע לא משתמשים בשלושה הראשונים על מנת לסווג את מהות הצביון של צוררי משיח? (משום שגם לבני אנוש מושחתים רגילים יש את השלושה הראשונים, והם לא מייצגים את מהותו של אדם.) זהו סיכום מדויק ביותר. ביחס לנושא של מהות צביון, רמת חומרתם של שלושת הצביונות המושחתים הראשונים פחותה יחסית, בעוד השלושה האחרונים הם אלה שיכולים באמת לסכם את מהות הצביון של צוררי משיח – סלידה מן האמת, זדוניות, ורשעות. שלושת הצביונות המושחתים האלה יכולים לסווג באופן מדויק יותר את מהות הצביון של צוררי משיח. אמנם לא משתמשים בשלושה הראשונים על מנת לסווג את מהותם של צוררי משיח, אך כל אחד משלושת הצביונות המושחתים האלה מצוי בצורר משיח, והם חמורים יותר מאשר אצל אנשים מן השורה. אפשר להשתמש בסלידה מן האמת, בזדוניות, וברשעות על מנת לסכם ולאפיין את עיקשותם, וכן לתאר את חומרת עיקשותם. כמו כן, אפשר גם להשתמש בשלושת הצביונות האחרונים על מנת לסכם ולאפיין את גאוותנותם ואת ערמומיותם. ניכר כי המאפיינים העיקריים של מהות הצביון של צוררי משיח הם סלידה מן האמת, זדוניות, ורשעות.

א. רשעות

מבין שלושת הצביונות המושחתים האלה – סלידה מן האמת, זדוניות, ורשעות – רשעות היא הסיכום המקיף ביותר של צביון במהות צביונו של צורר משיח, והיא השכיחה ביותר במהות צביונו של צורר משיח. מדוע משתמשים ברשעות על מנת לתאר את מהות הצביון של צורר משיח? אם אומרים שצוררי משיח הם מרושעים למדי, אזי לאור מחשבותיהם, מה הם חושבים, אומרים, ועושים מדי יום ביומו שמוכיח שהם אנשים בעלי מהות מרושעת? נכון שצריך להרהר בשאלה זו? (כן.) אם כן, עלינו להתחיל את הניתוח ואת ההתבוננות שלנו במה שהם חושבים, בדיבורם ובנוהגיהם, ובאופן התנהלותם והתמודדותם עם העולם, על מנת לקבוע האם באנשים האלה אכן קיימת מהות מרושעת. הבה נבחן תחילה על מה חושבים צוררי משיח מדי יום ביומו. יש כאלה שחושבים בלבם: "במסגרת קבוצת האנשים הזו, אינני נחשב הכשיר ביותר, וגם אין לי הכישרונות המובחרים ביותר, אם כן כיצד אצבור פופולריות, אזכה בהערכת כולם, אעניק תהילה לאבות אבותיי, ואשיג הילה מעל ראשי? כיצד אוכל לשכנע אחרים ולגרום להם להקשיב לי ולהעריץ אותי? נראה כי מעמד הוא דבר טוב. יש אנשים שמדברים עם הדרת כבוד של ממש, וכשלאחרים יש בעיות, הם פונים אליהם – מדוע איש אינו פונה אליי? מדוע איש אינו מבחין בי? יש לי שכל, רעיונות, אני פועל מתוך גישה שיטתית, ואני מסוגל להפעיל שיקול דעת בסוגיות – מדוע איש אינו שם לב אליי או מעריך אותי? מתי אתבלט מבין האחרים? מתי כולם יבקשו ממני עזרה ויעניקו לי את תמיכתם?" על מה חושבים האנשים האלה? האם הם חושבים על דברים חיוביים או שליליים? (על דברים שליליים.) כשאנשים מסוימים רואים שאחרים נהנים ממערכת יחסים טובה זה עם זה, הם חושבים: "איך ייתכן שמערכת היחסים שלהם כה טובה? עליי למצוא דרך לסכסך ביניהם ולהרוס את מערכת היחסים שלהם; כך לא אהיה מבודד ויהיה לי חבר". מה עושים האנשים האלה? תהא אשר תהא השיטה שבה הם משתמשים, הכול מסתכם ביצירת סכסוכים. כשהם רואים מישהו מבצע את חובתו בהתלהבות ובמרץ, ושלא משנה מה הוא עושה בעודו מבצע את חובתו, הוא זוכה באור, הם מתמלאים קנאה ומהרהרים כיצד לחתור תחת אותו אדם, כיצד לצנן את התלהבותו ולגרום לו לחוש שליליות. המחשבות הללו, בין אם הם מממשים אותן או לא, הן מחשבות שליליות. ישנם גם אלה שחושבים: "מה חושב עליי המנהיג שזה עתה נבחר? עליי להתקרב למנהיג זה. מערכת היחסים שלנו איננה נהדרת, ואיננו קרובים מאוד, אז איך אוכל להתחבב עליו? יש ברשותי מעט כסף, אז אגלה למה הוא זקוק ואקנה את זה למענו. אבל אם הוא זקוק למחשב, אינני מוכן לשלם סכום כזה; אם בעתיד הוא כבר לא יהיה מנהיג, הכסף הזה יתבזבז, הלא כן? אם הוא זקוק למשהו כמו כפפות או בגדים, אני יכול להרשות זאת לעצמי, וזה שווה את ההוצאה. יש להוציא כסף על הדברים הנכונים, ולא לבזבז לשווא. עליי גם להחמיא למנהיג ולרצות אותו לא רק במילים ריקות מתוכן אלא גם במעשים של ממש – עליי לגלות מה המנהיג הזה אוהב. נוסף לכך, מדי יום כשיגיע זמן הארוחה אסדר יפה את האוכל של המנהיג על צלחתו, ואשטוף את הכלים שלו כשהוא יסיים לאכול. אם המנהיג יעביר ביקורת על מישהו, אעשה זאת גם אני; אם המנהיג ישבח מישהו, אמהר להמליץ על אותו אדם ואשבח את מעלותיו". על מה חושבים אותם אנשים? (לרצות את המנהיג ולהתחנף אליו.) ישנם גם אלה אשר בעודם עובדים בבית האל, חושבים: "אחרים עובדים קשה וברצינות; עליי להיות חכם, אסור לי להיות טיפש, ואסור לי לעבוד קשה מדי. אם בית האל לא יזדקק לי בעתיד, המאמץ הזה יהיה לשווא, הלא כן? הרי אעבוד קשה לחינם, הלא כן? אבל אם לא אעבוד כלל, בית האל ישלח אותי לדרכי. מה עליי לעשות? כשהמנהיג נוכח, אעבוד הכי קשה שאני יכול, אזיע, ואניח למנהיג לראות; כשהוא לא בסביבה, אלך לשירותים, אשתה מים, אצא לסיבוב, או אמצא פינה להתרגע בה. אם אחרים יחפרו שלוש ערמות עפר, אני אחפור מחצית הערמה; אם אחרים יישאו דברים הלוך ושוב שלוש או חמש פעמים, אני אעשה זאת רק פעם אחת. אנוח ואתבטל מתי שרק אוכל. אל לי להיות רציני כל כך; אם אחלה או אהיה תשוש מדי מרוב עבודה, מי ירחם עליי? מי יטפל במחלתי? האם המנהיג יטפל בכך? האם האל יטפל בכך? האם האל יהיה אחראי על הדברים האלה? לכן, בעודי עובד, עליי להבין היכן אוכל לעבוד באופן הבולט ביותר לעין. כשארצה להתבטל, עליי לגלות היכן הכי פחות סביר שאתגלה, היכן הכי פחות סביר שאמשוך תשומת לב". על מה חושבים האנשים האלה? (על התבטלות ועל התנהגות ערמומית.)

1. מה עושים צוררי משיח כלפי אנשים

מהו אופיים של אנשים שיש להם מחשבות מרושעות לאורך כל היום? אופי של יושרה ירודה ושל בוגדנות. לאור צביונם, מה זה? (רשעות.) האם יש משהו ישר בטבע הדברים עליהם הם חושבים? האם משהו בהם נשמע אצילי, פתוח, וגלוי? האם יש משהו טוב? (לא, שום דבר.) אם כך, לסיכום, הדבר הראשון שמתבטא בצביון המרושע של אנשים בעלי מהות של צורר משיח הוא שלאורך כל היום הם חושבים על רוע. אין זה משנה אם הם ניצבים אל מול בעיה חמורה או פעוטה, מחשבותיהם מלאות רוע. בפרט, הם עושים מעשים מסוימים כלפי אנשים, וגם יש להם ביטויים ונוהגים שונים כלפי האל. אם כן, אילו מעשים הם עושים כלפי אנשים? אילו מין נוהגים הם מפתחים במחשבותיהם? במספר הדוגמאות שזה עתה צוינו, האם אתם רואים כיצד אדם שכזה כל הזמן חורש מזימות נגד אחרים? הוא חורש מזימות ללא הרף, וכל מי שיש לו עניין או קשר איתו הופך למושא מזימותיו. שנית, אף שלעתים הם לא מדברים בעודם עושים מעשים, הדרכים, השיטות, והמקורות של מעשיהם אינם אמיתיים, והם לא מיישמים בפועל את האמת – זהו רק מצג שווא. מה טבע הדבר, ומהו הנוהג הזה? אלה הם הונאה והעמדת פנים, והם גם מפתים אחרים. משום שהם יכולים להעמיד פנים ולרמות אנשים, האם הם יכולים גם לפתות אותם ולהוליכם שולל? (כן.) נוסף לכך, אדם שכזה עסוק במאבק מתמיד עם אחרים על מעמד, מוניטין, תדמית, ועל האינטרסים האישיים שלו. הוא נאבק למען תהילה, על מי יאמר את המילה האחרונה, למי יהיו יותר רעיונות, דעותיו של מי חכמות והגיוניות יותר, מי זוכה יותר לתמיכת האחרים, ומי יכול לזכות בהטבות רבות יותר – על כך הוא מתחרה. גם ללא מעמד, הוא עדיין חורש מזימות באופן זה נגד אנשים, אז מה קורה כאשר יש לו מעמד? במקרה כזה, האנשים שהוא חולש עליהם חווים ייסורים ללא הרף; הוא מושך אליו אנשים שאינם אוהבים את האמת וכובש את לבם, ותוקף ומדיר את אלה שיכולים לקבל את האמת, במטרה לגרום לכולם להקשיב ולציית לו; הוא תמיד יוצר קליקות וגורם לסכסוכים בקבוצות, ובסופו של דבר הוא גורם לכולם להשתייך לו. כל אותם דברים מצויים בטווח הייסורים שהוא גורם. צוררי משיח חושבים על רוע לאורך כל היום, וכל צביון אשר הם חושפים הוא רע. אם כן, האם מדויק לומר שצביונם של אותם אנשים הוא מרושע? (כן.) בקבוצה בה כל אחד יודע את מקומו, דבק בעבודתו שלו, ועושה את המוטל עליו, ברגע שמופיע צורר משיח, הוא יוצר סכסוכים מבפנים, מכפיש את אדם א' באוזני אדם ב' ולהפך, ויוצר מחלוקת בין השניים. האין זו התוצאה של יצירת סכסוכים? אם כן, מהם כמה מהביטויים של מזימותיו של צורר משיח? למשל, כשנערכות בחירות בכנסייה, אנשים רגילים נטולי שאיפות עשויים לחשוב: "אין זה משנה מי ייבחר, אתמסר לדבר; אתמוך במי שהאל מאפשר לו להיות מנהיג, ולא אהווה מטרד או אגרום צרות". אך אלה שכוונותיהם לא טובות לא חושבים כך. אם הם רואים שאין להם תקווה לנצח באותן בחירות, הם מתחילים לערוך חישובים בלבם: "עליי לקנות לכולם דברים טובים. מה חסר בכנסייה בימים אלה? אקנה מטהר אוויר ואניח אותו באזור הכינוסים כדי שכשכולם ינשמו את האוויר הצח, הם יחשבו עליי. כך, כשיגיע זמן הבחירות, אהיה המועמד הראשון שעולה בדעתם, הלא כן? הפעולה והוצאת הכסף לא יהיו לשווא". במחשבה זו, הם ממהרים לקנות את מטהר האוויר הזול ביותר והיפה ביותר לעין. בנוסף, הם חושבים: "במהלך הזמן הזה, עליי להיזהר. אל לי לומר את הדברים הלא-נכונים, ואל לי לומר דברים שליליים שאינם מחזקים אנשים; כשאני פוגש אנשים, עליי לפזר מחמאות, ולהרבות לשבח אחרים במשפטים כמו, 'אתה נראה טוב מאוד! אתה באמת חותר אל האמת! אף שאינך מאמין באל זמן רב כמוני, חתרת אל האמת יותר ממני. אנושיותך טובה, ואנשים בעלי אנושיות טובה כמוך יכולים להיוושע – להבדיל ממני'. עליי להיראות צנוע ולשבח אחרים כטובים יותר ממני בכל היבט שהוא, ולגרום להם להרגיש שהם קיבלו די כבוד". האין אלה מזימות? צוררי משיח עושים מעשים כאלה ללא מאמץ; אנשים מן השורה אינם יכולים להביס את מזימותיהם. מהי האמרה הרווחת בקרב הכופרים? (מישהו מכר אותך ואתה עדיין עוזר לו לספור את הכסף.) צוררי משיח מבצעים דברים כאלה, ורוב האנשים הם מושא הבגידה והמזימות שלהם.

אימרו לי, האם צוררי משיח מקבלים גיזום? האם הם מודים שיש להם צביון מושחת? (לא, הם לא מודים בכך.) הם לא מודים שיש להם צביון מושחת, אך לאחר שהם נגזמים, הם עדיין מעמידים פנים שהם מכירים את עצמם. הם אומרים שהם שדים ושטנים, נטולי אנושיות ובעלי איכות ירודה, ושאינם מסוגלים לשקול דברים לעומק, שאינם כשירים למשימות אותן סידרה הכנסייה, ושהם לא ביצעו את חובותיהם כראוי. באותו מעמד, בנוכחות אנשים רבים, הם מודים בצביונם המושחת, הם מודים שהם שדים, ולבסוף, הם גם אומרים שאלו הם הזיכוך והישועה שלהם על ידי האל, ומראים לאנשים עד כמה הם מסוגלים לקבל גיזום ועד כמה הם מסורים לאמת. הם לא מציינים מדוע הם נגזמים או את הנזק וההפסדים שמעשיהם גרמו לעבודת הכנסייה. הם נמנעים מהנושאים האלה ומשמיעים מילים חלולות, דוקטרינות, התחכמויות, והערות הסבר על מנת לגרום לאנשים לפרש באופן שגוי את הגיזום שהם מקבלים מבית האל כלא ראוי ולא הוגן, כאילו נעשה להם עוול כבד. לאחר שהם נגזמים, בלבם הם עדיין לא נכנעים, ולא מכירים כלל באף אחד ממעשיהם הרעים. אם כן, מהם כל הדברים עליהם שיתפו, הנוגעים להודאה בצביונם המושחת, לנכונותם לקבל את האמת, וליכולתם להתמסר לגיזום? האם אלה רגשותיהם האמיתיים? בשום פנים ואופן לא. הכול שקרים, העמדת פנים, ומילים של שדים שנועדו להוליך שולל אנשים ולפתותם. כשהם מוליכים שולל אנשים, מהי מטרתם? (לגרום לאנשים לסגוד להם ולנהות אחריהם.) בדיוק, הם עושים זאת על מנת להוליך שולל אנשים ולפתות אותם לנהות אחריהם ולהקשיב להם, ולגרום לכולם לחשוב שהם צודקים וטובים. כך, איש לא רואה אותם כפי שהם באמת או מתנגד להם. נהפוך הוא, אנשים מאמינים שהם כאלה שמקבלים את האמת, מקבלים גיזום, ומכים על חטא. אם כן, מדוע אין הם מודים במעשיהם הרעים או מכירים בהפסדים שהם גרמו לעבודה בבית האל? מדוע הם לא חושפים את הסוגיות האלה בשיתוף? (אם הם יגידו את הדברים האלה, אנשים יבחינו בהם.) לו אנשים היו מבחינים בהם, רואים אותם כפי שהם, ורואים את אנושיותם ואת מהות צביונם כפי שהן באמת, הם היו נוטשים אותם. האם הם היו ממשיכים להאמין לתכסיסיהם ולהיות מולכים שולל על ידם? האם הם היו ממשיכים להעריך אותם? האם הם היו ממשיכים להלל אותם עד השמים? האם הם היו ממשיכים לסגוד להם? הם לא היו עושים אף אחד מהדברים האלה. צוררי משיח מעמידים פנים שהם מכירים את עצמם, אך בפועל, מדובר בהתחכמויות ובהצטדקויות, הכול לטובת המניע הנסתר שלהם, שהוא להוליך שולל אנשים ולגרום להם לתמוך בהם. הם מתחמקים מעניינים חשובים ומדברים בקלילות על הכרת עצמם ועל קבלת גיזום על מנת להוליך שולל אנשים ולפתותם, לגרום לאנשים להעריך אותם ולסגוד להם. זוהי שיטה מרושעת למדי, הלא כן? יש אנשים שבאמת נופלים בפח, ולאחר שצוררי המשיח מוליכים אותם שולל, הם אומרים, "האדם הזה מדבר יפה כל כך – הוא עורר בי השראה. בכיתי מספר פעמים!" באותו רגע, אותם אנשים סוגדים להם ומעריכים אותם מאוד, אך בסופו של דבר הם מתבררים כצוררי משיח; כאשר צוררי משיח מוליכים שולל אנשים ומפתים אותם, אלה ההשלכות. צוררי משיח יכולים להוליך שולל אנשים באופן זה, ובהחלט לא חסרים כאלה שנופלים בפח ומרומים. אדם שיכול להבחין בצוררי משיח בסוגיה זו הוא אדם אשר מבין את האמת ובעל יכולת הבחנה.

צוררי משיח מייסרים אנשים לעתים תכופות. יש להם אמרה ידועה: "יקירי, משום שאינך נכנע לי, אגרום לך בצעדים ספורים בלבד ליפול על ידיך ועל ברכיך ולסגוד לי – אם לא תיכנע לי, אביא למותך!" מה רוצים צוררי משיח לעשות? הם רוצים לייסר אנשים. איזה סוג של אנשים הם רוצים לייסר? אם אתה מציית להם, מתחנף אליהם, וסוגד להם, האם הם ייסרו אותך? אם אתה מפגין כלפיהם כניעה וצייתנות, אם הם לא רואים בך איום אלא יריב חלש או עבד, הם לא יטרחו לייסר אותך. אם הם עושים דבר מה רע או מבצעים מעשים רעים ומגלים מישהו שמבחין בהם, שעלול לחשוף ולגלות אותם, להפיל אותם מעמדתם, להרוס את שמם הטוב ולחתור תחת מעשיהם, הם יחשבו כיצד לייסר את אותו אדם. צוררי משיח אינם מייסרים אנשים מתוך גחמה, אלא כל הזמן מתבוננים באנשים ובוחנים אותם, בודקים מי משמיץ אותם מאחורי גבם, מי לא נכנע להם, מי מבחין במעשיהם, מי לא מקדיש להם תשומת לב, ומי מסרב להתחנף אליהם. לאחר שהם מתבוננים במשך זמן מה ומוצאים שניים-שלושה אנשים כאלה, הם מתחילים לשתף על הבעיות של אותם אנשים במהלך כינוסים. על פניו, דבריהם אמנם נראים נכונים, אך בפועל מדובר בפעולה מכוונת ולה סיבה ומטרה. מהי הסיבה? הם כבר ביצעו חקירה יסודית; אותם אנשים אינם נכנעים להם, והם מבחינים בהם, תמיד מנסים לחשוף ולגלות אותם, ולהדיח אותם מתפקידם. הם אומרים את הדברים האלה על מנת להזהיר את אותם אנשים, על מנת להתריע בפניהם. אם אותם אנשים נסוגים ולא מעזים להמשיך, והכול מתנהל על פי רצונם של צוררי המשיח, צוררי המשיח מתעלמים מהם. אולם אם אותם אנשים ממשיכים כבעבר, מסרבים להתחנף אליהם ועדיין מתכוונים לחשוף אותם, לדווח עליהם לעליון, ולהדיח אותם מתפקידם, הם הופכים למטרות הייסור הבאות של צוררי המשיח. הם חושבים על גישות אחרות, ומאמצים שיטות כוחניות וחמורות יותר, מנסים להגות דרכים להשיג יתרון על פני אנשים אלה ולמצוא הזדמנויות לייסרם, ואינם חדלים מכך עד שהם מביאים לגירושם מהכנסייה. צוררי המשיח מייסרים מתנגדים באופן זה, ואינם יודעים מנוח עד אשר הם משיגים את מטרתם. צוררי המשיח משתמשים בשיטות אכזריות על מנת לייסר אנשים. הם מתחילים במציאת אמתלה ובהדבקת תוויות לאנשים, ואז מתחילים לייסר אותם, ולא חדלים עד שאנשים מצייתים ונכנעים להם כליל – אחרת, זה לא נגמר. בכנסייה, צוררי המשיח מסכסכים ויוצרים קליקות ללא הרף, כשמטרתם היא להקים סיעה ולהשתלט על הכנסייה. האין זה מקרה שכיח? צוררי המשיח יוצרים קליקות, מסכסכים, מגייסים כוחות, קושרים קשר עם מי שמועיל להם, שיכול לדבר בשבחם, לחפות על מעשיהם הרעים, ולהגן עליהם ברגעים מכריעים. הם גורמים לאותם אנשים לעשות דברים למענם, אפילו לדווח על אחרים ולשמש להם שליחים. אם יש להם מעמד, הקבוצה הופכת למלכות העצמאית שלהם. אם אין להם מעמד, הם והקבוצה שלהם יוצרים כוח בתוך הכנסייה, מפריעים לסדר הדברים הרגיל של הכנסייה ומתערבים בו, ומפריעים לחיי הכנסייה ולעבודת הכנסייה הרגילים.

הביטוי הנפוץ ביותר של המהות המרושעת של צוררי המשיח הוא שהם טובים במיוחד בהעמדות פנים ובצביעות. על אף צביונם הזדוני, הבוגדני, האכזרי והגאוותן במיוחד, כלפי חוץ הם מציגים את עצמם כבלתי מזיקים וצנועים במיוחד. האין זו העמדת פנים? אותם אנשים מהרהרים בלבם מדי יום ביומו וחושבים: "אילו בגדים עליי ללבוש כדי שאיראה נוצרי יותר, הגון יותר, רוחני יותר, כאדם הנושא בנטל, ויותר כמו מנהיג? כיצד עליי לאכול כדי לגרום לאנשים לחוש שאני מספיק מעודן, אלגנטי, מכובד, ואצילי? איזו צורת הליכה עליי לסגל כדי ליצור רושם מנהיגותי וכריזמטי, כדי להיראות כאדם יוצא דופן ולא כאדם מן השורה? בשיחותיי עם אחרים, אילו נימה, אוצר מילים, מראה, והבעות פנים יגרמו לאנשים לחוש שמעמדי גבוה, כאליטה חברתית או אינטלקטואל רם מעלה? כיצד לבושי, הסגנון שלי, אופן דיבורי והתנהגותי יכולים לגרום לאנשים להעריך אותי, להותיר עליהם רושם בל יימחה, ולהבטיח שאישאר בלבם לנצח? מה עליי לומר על מנת לכבוש את לבם של אנשים ולרככם, ולהותיר רושם לטווח ארוך? עליי לעשות יותר על מנת לעזור לאחרים ולדבר בשבחם, לדבר לעתים תכופות על דברי האל ולהשתמש במינוחים רוחניים מול אנשים, לקרוא לאחרים יותר מדברי האל, להתפלל יותר למענם, לדבר בקול מהוסה כדי שאנשים יזקפו אוזניים ויקשיבו לי, ולגרום להם להרגיש שאני עדין, אכפתי, אוהב, אציל נפש, וסלחן". האין זו העמדת פנים? אלה הן המחשבות אשר מעסיקות את לבם של צוררי המשיח. הדבר היחיד אשר ממלא את מחשבותיהם הוא המגמות של הכופרים, מה שמעיד באופן חד משמעי על כך שמחשבותיהם והשקפותיהם שייכות לעולם ולשטן. יש כאלה שעשויות להתלבש בסתר כפרוצה או אפילו כמופקרת; בגדיהן נשמעים באופן ספציפי למגמות רעות והם אופנתיים במיוחד. אולם כשהן מגיעות לכנסייה, בקרב האחים והאחיות התלבושת שהן לובשות והההתנהגות שלהן שונות לחלוטין. האין הן מיומנות במיוחד בהעמדת פנים? (כן.) הדברים שצוררי המשיח מהרהרים בהם בלבם, מעשיהם, ביטוייהם השונים, והצביונות אשר הם חושפים, ממחישים כולם שמהות צביונם היא מרושעת. צוררי משיח אינם מהרהרים בָאמת, בדברים חיוביים, בנתיב הנכון, או בדרישותיו של האל. מחשבותיהם, וכן הגישות, השיטות, והמטרות שהם בוחרים הן כולן מרושעות – כולן סוטות מהנתיב הנכון ואינן עולות בקנה אחד עם האמת. הן אפילו סותרות את האמת, ובאופן כללי, ניתן לסכמן כרעות; פשוט טבע הרוע הזה הוא מרושע – לכן מתייחסים אליו באופן קולקטיבי כרשעות. הם לא מהרהרים כיצד עליהם להיות אנשים ישרים, טהורים וגלויים, או כנים ונאמנים; במקום זאת, הם חושבים על שיטות מרושעות. חשבו למשל על אדם המסוגל לדבר על עצמו בפתיחות באופן טהור, מעשה חיובי שהוא יישום האמת בפועל. האם צוררי המשיח עושים זאת? (לא.) מה הם עושים? הם מעמידים פנים ללא הרף, וברגע שהם עושים מעשה רע ומתחילים להסגיר את עצמם, הם מסתירים זאת בקדחתנות, מצטדקים ומגנים על עצמם, ומסווים את העובדות – ולבסוף הם מספקים את סיבותיהם. האם אחד הנוהגים האלה משתווה ליישום האמת בפועל? (לא.) האם אחד מהם עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת? עוד פחות מכך.

זה עתה שיתפנו על ההיבט הראשון של מהות צביונם של צוררי המשיח – רשעות – וניתחנו אותו. התחלנו בניתוח של מה שחושבים צוררי המשיח כל היום, והשתמשנו במחשבותיהם, בהשקפותיהם, ובדרכים ובשיטות בהן הם מגיבים לסוגיות שונות על מנת לנתח את צביונם המרושע של צוררי המשיח. בנוסף ניתחנו את הטבע של מעשיהם השונים של צוררי המשיח, בהתבסס על מה שקיים במחשבותיהם. סיפקנו גם מספר דוגמאות על מנת לנתח את מהות צביונם שנחשפה דרך הדוגמאות הללו. ביחס לאותן דוגמאות, האם ראיתם מישהו בעל אנושיות טובה יחסית בקרב אלה אשר מפגינים התנהגויות כאלה וחושפים את הצביונות האלה? כשמדובר באדם שיש לו חשיפות וביטויים כאלה, האם יש באופיו כנות, אדיבות, פשטות, הגינות, יושר, וכן הלאה? (לא.) בבירור, אין לו התכונות האלה. נהפוך הוא, אופיו הוא בוגדני, אכזרי, מועד לשקר כדבר שבשגרה, אנוכי, נאלח, ונטול חוש כבוד. התכונות האלה באופיים ניכרות למדי. אפשר לומר באופן מדויק שאופיים של אלה שחושבים מחשבות מרושעות כל היום, ומסוגלים לעשות מעשים מרושעים שונים, הוא עלוב למדי. עד כמה הוא עלוב? הוא נטול מצפון, יושרה, ובייחוד רציונליות רגילה. האם אפשר להחשיב כבני אנוש את מי שאין להם הדברים האלה? בהחלט אפשר לומר שאנשים שאין להם הדברים האלה אינם אנושיים; הם בסך הכול עוטים קליפה חיצונית של בן אנוש. יש כאלה שישאלו: "זה לא כמו זאב בעור של כבש?" זוהי רק מטאפורה. מהם זאבים בעור של כבש? הם בעצם זאבים. האם יש הבחנה מהותית בין זאבים לשדים או צוררי משיח? זאבים צדים וטורפים בקר וכבשים, לא מתוך חמדנות אלא כחלק מטבעם שנקבע על ידי האל. אולם קיים דבר אחד שיש לזאבים ואין לצוררי משיח. אם מישהו מאמץ זאב ומגדל אותו או מציל את חייו, הזאב לעולם לא יפגע באותו אדם, ויוקיר לו תודה. לעומת זאת, צוררי המשיח נהנים מחסדו של האל, מהנהגתו ומהאספקה של דבריו, אך הם חורשים נגדו מזימות בכל, תמיד מתנגדים לו ועוינים כלפיו. הם לא יכולים להתמסר לאף אחד ממעשיו; הם לא יכולים לומר להם "אמן" – הם רוצים להביע עוינות. האם הולם לומר שצוררי המשיח הם זאבים בעור של כבש? האם המטאפורה הזו מדויקת? (לא.) בעבר, בדת, מי שסווג כצורר משיח או כאדם רע נחשב זאב בעור של כבש. זו הייתה רק מטאפורה שאנשים השתמשו בה כשלא הבינו את האמת ואת המהות האנושית והצביון של אנשים מסוימים. אך כשמשתפים על האמת ברמה כזו, השימוש במטאפורה זו הופך פחות מתאים. שדים הם שדים, וצוררי משיח הם שווי ערך לשדים, ואין הם ראויים להשוואה עם כל היצורים החיים אשר ברא האל. האם אחד מהיצורים אותם ברא האל, כמו למשל זאבים או טורפים אחרים, אי פעם התנגד לאל או התמרד נגדו? האם הם ישמיעו קול צעקה נגדו או יתנגדו לו? האם הם יעבירו ביקורת על כל מה שאומר האל, יגנו את הדברים או יתקפו אותם? הם לא עושים דברים כאלה; הם חיים רק בהתאמה עם הדחפים ועם סביבת המחיה אשר הקצה להם האל. הם כפי שברא אותם האל – ללא שום העמדת פנים. אך צוררי משיח הם שונים: יש להם טבע של השטן, והם מתמחים ביציאה נגד דברים חיוביים והאמת. הם בדיוק כמו הדרקון הגדול האדום כאש: הם מתמחים בביצוע מעשים המתנגדים לאל.

2. מה עושים צוררי משיח כלפי האל

לאחר ששיתפנו על הביטויים המרושעים השונים שצוררי המשיח מפגינים כלפי אנשים, הבה נשתף על המאפיינים אשר צוררי המשיח מפגינים כלפי האל, כחלק מהעובדה הם חושבים כל היום רק על דברים מרושעים. כבר סקרנו רבות את הנושא הזה בעבר, אז הבה נסכם. נתחיל במקרים קלים ונעבור בהדרגה למקרים חמורים יותר. הראשון הוא ספק, ולאחריו בחינה של האל, וישנם גם חשד, זהירות, הצבת דרישות, ומקח. האם יש עוד משהו? (העמדת האל בניסיון.) הטבע של התנהגות זו הוא רציני למדי. ככל שאנו מתקדמים, טבעה של כל התנהגות הופך חמור יותר ויותר – הכחשה, גינוי, שיפוט, ניאוץ, התעללות מילולית, תקיפה, מהומה, והתנגדות. על פני השטח אמנם נדמה כי לחלק מהמונחים האלה יש משמעויות זהות, אך כשבוחנים אותם יותר מקרוב, הם נבדלים בעומק ובדגש שלהם. באמצעות אימוץ השקפות שונות או בחינת הגישות השונות של צוררי המשיח, נוכל לערוך הבחנות בטבעם של המונחים האלה.

א. ספק

ספק, בחינה, וחשד הם ביטויים מוקדמים יחסית. יש כאלה שבסך הכול נושאים ספק בלבם, והם חושבים: "האם הבשר בהתגלמותו הוא באמת האל? לי הוא נראה כמו אדם. האם כל דבריו הם האמת? מה מהם נשמע כמו האמת? חלק מדבריו עשויים להיות מעבר לדיבור ולידע האנושיים. אנשים אולי לא מסבירים בבירור תעלומות ונבואות, אבל גם נביאים יכולים להגיד דברים כאלה, הלא כן? אומרים שהאל הוא צודק, אבל איך האל הוא צודק? אומרים שהאל הוא ריבון על הכול, אבל אם כך, מדוע השטן תמיד עושה מעשים רעים? כשהשטן תופס ורודף אותנו, כשהוא מתעלל בנו, מדוע האל לא מתערב? היכן הוא? האם הוא באמת קיים?" כשלאנשים אין אמונה אמיתית, כשהם לא מזהים את ריבונותו של האל, אינם מכירים את צביונו או את מהותו, ואינם מבינים את האמת, ספקות כאלה מתעוררים בלבם. אולם כאשר אנשים חווים בהדרגה את עבודת האל, מבינים את האמת, ומזהים את ריבונותו של האל, הספקות האלה נפתרים בהדרגה ועתידים להפוך לאמונה אמיתית. זהו הנתיב הבלתי נמנע לכל מי שנוהה אחר האל. אך כשמדובר בצוררי משיח שיש להם מהות מרושעת, האם אפשר לשנות את הספקות שלהם? (לא, אי אפשר לשנותם.) מדוע אי אפשר לשנותם? (צוררי משיח הם חסרי אמונה – הם לא מכירים באל.) תיאורטית, הם חסרי אמונה, ולכן הם מטילים ספק באל בהתמדה. הסיבה האובייקטיבית היא שאנשים כאלה מסרבים באופן אינהרנטי לקבל את האמת ודברים חיוביים. אך כל מעשיו של האל הם חיוביים והם האמת. משום שצוררי משיח סולדים מן האמת ועוינים כלפיה, גם אם כולם מכירים בכך שכל אחד ממעשיו של האל הוא עובדה, שהכול מצוי תחת ריבונות האל, ושריבונות האל – כמו האל – בהחלט קיימת, צוררי המשיח לא מכירים בכך שאלה הן עובדות, ולא מקבלים זאת. ספקות לגבי האל קיימים לנצח בלבם. ברור שאלה הן עובדות, כולם עדים להן, ואפילו אלה שאמונתם קטנה מאוד נפטרים מהספקות שלהם לגבי האל לאחר שהם חווים את עבודתו במשך שנים רבות, והם מפתחים אמונה אמיתית באל. רק צוררי משיח אינם יכולים לשנות את הספקות שלהם לגבי האל. מבחינה אובייקטיבית, אנשים אלה הם, בתיאוריה, חסרי אמונה שאינם מקבלים את האמת, אך למעשה זה משום שצוררי המשיח סולדים מן האמת ויש להם מהות מרושעת – זוהי הסיבה הבסיסית. אין זה משנה כמה אנשים מאשרים את מעשיו של האל או נושאים להם עדות, או איזו ראיה מכריעה ניצבת לנגד עיניהם של צוררי המשיח, הם עדיין מסרבים להאמין במהות האל או בכך שהאל הוא ריבון על כל הדברים – זה מרושע יתר על המידה. אפשר להדגים זאת בעזרת נקודה אחת: כשצוררי המשיח רואים את העובדה המכריעה והגלויה שהיא ריבונות האל על כל הדברים, הם לא מאמינים בה או מכירים בה, והם אף מטילים ספק באל. אולם כשמדובר במעשיו של מי שמכונה בודהה או של בני תמותה עליהם מדברים כופרים, שדים, ורוחות רעות – מעשים שצוררי המשיח לא היו עדים להם, ושאין להם ראיות מוחשיות – הם מאמינים ללא היסוס. זהו מצג קיצוני של רשעות. אין זה משנה עד כמה אדירים או מטלטלים הם מעשי האל, צוררי המשיח יטילו בהם ספק ויזלזלו בהם, ותמיד יהיו בלבם ספקות. עם זאת, כששדים או השטן עושים דבר מה משונה, הם נכבשים ומשתחווים בהערצה. הם לא מצליחים לחוש יראה כלפי האל או אמונה אמיתית בו, ואין זה משנה כמה אדירים מעשיו. לעומת זאת, הם מאמינים ללא היסוס בכל בדיותיו של השטן, ומעריצים אותן מכל הלב. זהו מצג של רשעות. העובדה שצוררי המשיח מטילים ספק באל קיימת תמיד. הם אף פעם לא מאמינים שהאל הוא ריבון על כל הדברים, והם אף פעם לא מכירים בכך שהאל הוא האמת; אין זה משנה כמה אנשים נושאים עדות לאותם דברים, או כמה ראיות מובאות, הם לא יכולים להודות בהם או להאמין בהם. במובן אחד, הסיבה לכך היא מהות הצביון המרושעת של צוררי המשיח, ובמובן אחר, הדבר מעיד על כך שאנשים כאלה אכן אינם אנושיים, משום שאין להם תהליכי מחשבה של אנושיות רגילה. מה פירוש הדבר שאין להם תהליכי מחשבה של אנושיות רגילה? פירוש הדבר הוא שהם נטולי שיפוט והבנה נכונים באשר לדברים חיוביים, לאמת, ולמהות ולמקור מאחורי כל הדברים כולם. אפילו באמצעות קריאה בדברי האל, האזנה לדרשות, וחוויה והערכה של דברי האל, אין הם יכולים לאשר או להאמין, ונותרים עם ספקות. ברור שלאנשים אלה אין תהליכי מחשבה של אנושיות רגילה. האם אנשים שאין להם תהליכי מחשבה רגילים, שאינם יכולים להבין את האמת, את דברי האל, ודברים חיוביים ועובדות, הם עדיין אנושיים? (לא, הם לא אנושיים.) הם לא אנושיים, אך אי אפשר לומר שהם בעלי חיים, משום שלבעלי חיים אין צביון מרושע; משום שלאנשים אלה כן יש צביון מרושע, האמירה עודנה נכונה: אנשים אלה הם אכן צוררי משיח חד וחלק, בעלי טבע של שדים. ספק הוא מצב במחשבות שצוררי משיח מבטאים כלפי האל, והוא גם סוג של מהות צביון שנחשפת בהתנהגותם, הביטוי הכי שטחי, בסיסי, חיצוני, ושכיח.

ב. בחינה

בלבם, צוררי משיח מלאים ספק ביחס לאל, אז האם הם מקבלים באמת ובתמים את דברי האל, את צביונו, ואת עבודתו? האם הם באמת מתמסרים לכל אלה? האם הם נוהים אחר האל באמת ובתמים? ברור שהתשובה היא לא. מה קורה כתוצאה מכך? כשאותם אנשים מגיעים אל בית האל, הם חושבים, "היכן האל? אינני רואה אותו, אני רק שומע את קולו. על סמך הקול, נדמה כי הוא נקבה; על סמך הדברים, נדמה כי היא משכילה, לא אנאלפביתית; אך על סמך אופן דיבורה ותוכן הדברים, מה היא אומרת? מדוע זה נשמע מבלבל? רבים אומרים שזו האמת לאחר שהם מאזינים, אבל למה לי זה לא נשמע כך? הדברים עוסקים בסוגיות של אנושיות, של צביון אנושי, של מצבים שונים שאנשים חושפים במעשיהם – האם יש בכך חיים ואת הדרך? אני לא ממש מבין. כולם, לאחר שהם מאזינים, אומרים שעליהם למלא את חובותיהם בנאמנות, לרַצות את האל, ולחתור אל ישועה. רבים אפילו כותבים מאמרים של עדות חווייתית ונושאים עדות. האם האישה הזו היא האל? האם היא דומה לאל? לא ראיתי את פניה; לו הייתי רואה אותם, אולי הייתי יכול לקרוא את תווי פניה ולקבל תשובה נחרצת. כעת, לאחר שרק שמעתי את קולה והאזנתי לדבריה, עדיין אינני בטוח". מה הם עושים? הם בוחנים, מעמידים בניסיון, מנסים להבין את המצב בפועל, לבדוק אם זה אכן האל, ואז לקבוע האם לנהות אחריו, כיצד לנהות אחריו, ולוודא אם הם יכולים למצוא תשובה באותו אדם עבור הברכות והייעוד שהם רוצים לזכות בהם, וכן עבור רצונותיהם, ואם באמצעות אותו אדם הם יכולים לדעת במדויק מה טיבו של האל בשמים, האם הוא באמת קיים, מהו צביונו, מה עשויים להיות יחסו וגישתו כלפי בני אנוש, ואילו יכולות, כישורים וסמכות יש לו. האין זו בחינה של האל? מובן שכן.

האם צוררי משיח יכולים, בעודם בוחנים את האל, לקבל את דברי האל כחייהם, ולהתייחס אליהם כמדריך וכמטרה בחיים ובהתנהגות שלהם ביום-יום? (לא.) אדם מושחת רגיל עשוי לבחון את האל במשך זמן מה ואז לחשוב: "הנתיב הזה שגוי, אני חש אי נוחות בלבי; כשאני בוחן כך את האל אינני יכול למצוא תשובות. כיצד מי שמאמין באל יכול לבחון אותו? במה מועילה בחינה של האל? כשמאמינים בוחנים את האל, האל מסתיר את פניו מהם, והם לא יכולים לזכות באמת. נאמר שדברי האל הם האמת ושאנשים יכולים למצוא את הדרך ולזכות בחיים מתוך דבריו. ההתנהגות הזו לא מועילה לי – אינני יכול להמשיך לבחון אותו". בעודם מאזינים לדרשות וקוראים את דברי האל, הם מגלים בהדרגה שלאנשים יש צביונות מושחתים, ומבינים אט אט שיוכלו להיות תואמים לאל, למלא היטב את חובותיהם, ולעשות היטב כל דבר, רק אם אותם צביונות מושחתים ייפתרו. הם מגלים בהדרגה שהסיבה לכך שאנשים אינם יכולים למלא היטב את חובותיהם היא שצביונותיהם המושחתים ומרדנותם חוסמים אותם, ומשום שהם פועלים על סמך צביונותיהם המושחתים, ואינם מסוגלים להתמודד עם עניינים על פי עקרונות-האמת. לאחר מכן, הם מתחילים לחשוב: "כיצד אוכל לפעול בהתאמה עם עקרונות-האמת? כיצד אוכל לפתור את צביונותיי המושחתים כשהם נחשפים?" הפתרון הטוב ביותר לצביונותיהם המושחתים של אנשים הוא האמת ודברי האל. הדרך הישירה ביותר שבה אנשים יכולים להיכנס אל האמת היא לחפש את עקרונות-האמת, ולמצוא את העקרונות לכל אחד ממעשיהם. כך מתבססים מטרות, כיוון, נתיבים, ושיטות ליישום בפועל. ברגע שאלה מבוססים, לאנשים יש נתיב ללכת בו, וכשהם פועלים, הם לא מועדים להפר את הצווים המנהלתיים, לחשוף את צביונותיהם המושחתים, או לגרום להפרעות ולשיבושים, וסביר אף פחות שהם יתנגדו לאל. לאחר שהם עוברים חוויה שכזו, הם חשים שמצאו נתיב הולם לאמונתם באל, ושזהו הנתיב שהם זקוקים לו, זה שעליהם להיכנס אליו, הנתיב הנכון לאמונה באל ולחיים, ושהוא עדיף בהרבה על בחינת האל ועל אימוץ מתמיד של גישת "נחכה ונראה" ביחס אליו. הם מבינים שבחינת האל היא חסרת תועלת, ושלא משנה עד כמה אדם בוחן אותו, הדבר לא יפתור את שלל הצביונות המושחתים שהוא חושף, או את הבעיות שצצות כשהוא מבצע את חובותיו. לכן הם עוברים שינוי הדרגתי, מבחינה של האל לנתיב חיפוש עקרונות-האמת. אלה הם דרך הכניסה והתהליך החווייתי הרגילים לבני אנוש מושחתים רגילים. אולם זה שונה בעבור צוררי משיח. למן היום הראשון שהם נכנסים אל בית האל וחוצים את ספו, הם חושבים: "הכול כה מעניין בבית האל, הכול כה חדש – זה שונה מעולם הכופרים. בבית האל, כולם מוכרחים להיות ישרים; זה כמו משפחה גדולה, וכה מלא חיים!" לאחר שהם בוחנים את אחיהם ואחיותיהם, מתוודעים להם, ומבינים אותם לעומק, הגיע זמנם לבחון את האל. הם חושבים לעצמם: "היכן האל? מה הוא עושה? כיצד הוא עושה זאת? קשה לבחון את האל בשמים; קשה להבין אותו לעומקו ואיננו מצליחים לעשות זאת. אך כעת ישנו קיצור דרך נוח – האל הגיע אל פני האדמה, מה שמקל על בחינתו". לחלקם משחק המזל והם באים במגע עם האל על פני האדמה, רואים את האדם הזה במו עיניהם, וכך נוח להם אפילו יותר לבחון אותו. כיצד הם עושים זאת? הם בוחנים את השיחות העליזות של האל על פני האדמה, על אילו נושאים הוא מדבר בצורת דיבור אחת ועל אילו נושאים באחרת, את ההקשרים בהם הוא צוחק ושמח, ועל מה הוא מדבר באותם רגעים, וכן על מה הוא מדבר כשאינו שמח או כשהוא כועס. הם בוחנים באילו מצבים הוא מתעלם מאנשים או ידידותי במיוחד כלפיהם, מתי הוא גוזם אנשים ומתי לא, לאילו עניינים הוא שם לב וממה לא אכפת לו, וכן האם הוא יודע כאשר אנשים בוחנים אותו, משטים בו, או פוגעים בו מאחורי גבו. לאחר שצוררי המשיח בוחנים את ההיבטים הכלליים יותר, הם מתעמקים בפרטים הקטנים, כמו למשל מה אוכל האל על פני האדמה, מה הוא לובש, ומהי שגרת היום-יום שלו. הם בוחנים מה הוא אוהב, לאן הוא אוהב ללכת, ואפילו איזה צבע הוא אוהב או שונא, האם הוא מעדיף מזג אוויר שמשי או מעונן, והאם הוא יוצא במזג אוויר סוער – כל הפרטים הספציפיים האלה. מההתחלה ועד הסוף, צוררי משיח תמיד בוחנים, ומתעלמים ממה שהאדם אשר אוחז בזהותו של האל בא לעשות. הם אומרים: "לא אכפת לי מה באת לעשות כאן; אתה תהפוך למושא בחינתי בכל פעם שאראה אותך". מהי מטרת בחינתם? הם חושבים: "אם אוכל לאשר שאתה באמת האל, אוכל להשאיר את הכול מאחור ללא חשש ומכל הלב על מנת לנהות אחריך. משום שאמונה באל היא כמו הימור, ומשום שאתה טוען שאתה האל והתגלמותו בשר ודם של האל, האמונה בך שקולה להימור עליך. איך אוכל שלא לבחון אותך? לא יהיה הוגן כלפיי לא לבחון אותך. אם לא אבחן אותך, לא אקח אחריות על יעדי, על סיכויי העתידיים, ועל גורלי. עליי לבחון אותך עד הסוף". אפילו היום, לאחר בחינתם הרבה, הם עדיין לא בטוחים: "האם האדם הזה הוא באמת המשיח? האם הוא באמת האל בהתגלמותו כבשר ודם? זה לא מאוד ברור. בכל אופן, אנשים רבים נוהים אחריו, ומצב הרחבת הבשורה מבטיח יחסית. עושה רושם שאפשר להפיץ אותה עוד יותר, לכן אל לי לאפשר לעצמי להישאר מאחור. אך עליי להמשיך ולבחון אותו". הם חסרי תקנה.

לצוררי המשיח יש מהות צביון מרושעת, לכן הם אף פעם לא חדלים לבחון. בארגון או בקהילה של כופרים, הם בוחנים ומנצלים כל מיני אנשים, מגלים מה אוהבים הממונים עליהם, מזהים את חולשותיהם, ואז מתאימים את מעשיהם וקולעים לטעמם של הממונים עליהם על מנת להתחבב עליהם. לאחר שהם נכנסים לבית האל, טבעם נותר ללא שינוי – הם ממשיכים בבחינתם. הם לא מבינים שבחינת האל היא לא הנתיב שמאמינים צריכים ללכת בו. אם הם בוחנים את האל, הם לעולם לא יבינו את מעשיו, או יבינו שכל מה שהוא מבטא הוא האמת, או שכל האמיתות והמעשים של האל הם למען הושעת האנושות. צוררי משיח לעולם לא יבינו את העניין הזה. הם רואים רק שאנשיו הנבחרים של האל סובלים כל הזמן מרדיפה מצד השטן. הם רואים רק אנשים רעים המבצעים מעשים רעים וגורמים הפרעות בתוך הכנסייה, וכוחות של צוררי משיח בקהילה הדתית אשר משמיצים ומגנים את האל ללא הרף, בעוד האל אף פעם לא פותר דבר מכל זה. לכן, צוררי המשיח ממשיכים לדבוק בתפיסותיהם ובדמיונותיהם, ומסרבים בתוקף לקבל כל אמת אותה מבטא האל. מהי התוצאה? התפיסות והדמיונות שלהם הופכים מבחינתם לראיה שעל בסיסה הם מתנגדים לאל. בעיני צוררי המשיח, אותן ראיות לכאורה הן הסיבות לכך שאינם מאמינים בזהות האל ובמהותו, או מכירים בהן. בדיוק משום שהם מסרבים לקבל את האמת, הם לעולם לא יראו את האמיתות שהעובדות האלה מכילות, האמיתות שאנשים צריכים לתפוש ולהבין, ואת כוונותיו של האל. זוהי תוצאת הבחינה שלהם. כאשר אלה אשר חותרים אל האמת, אוהבים אותה ואוחזים באמונה אמיתית באל ניצבים אל מול העובדות האלה, הם יכולים לקבל דברים מן האל ולהגיב נכון, ואין זה משנה מה קורה בבית האל, והם יכולים לשרת את האל, להשקיט את עצמם לפניו ולהתפלל אליו, לחפש להבין את כוונות האל, וגם להבין ולתפוש שמאחורי ההתרחשות של כל אותם הדברים מצויות כוונותיו הטובות של האל. האל עושה מעשים רבים שבני אדם לא היו חושבים עליהם על מנת לחשוף אנשים רעים ולהיפטר מהם. בה בעת, הוא גם משתמש באנשים רעים ובמעשיהם הרעים לשם מתן שירות על מנת להביא לידי שלמות את אנשיו הנבחרים של האל, ולאפשר להם לזכות בהבחנה וללמוד לקחים. במובן אחד, האל חושף אותם ונפטר מהם; במובן אחר, הוא מאפשר לאנשיו הנבחרים להבין אילו דברים הם חיוביים ואילו שליליים, את מי האל מאשר, את מי הוא מתעב, את מי הוא מסלק, ואת מי הוא מברך. כל אלה הם לקחים שאנשיו הנבחרים של האל צריכים ללמוד, התוצאות החיוביות שאלה אשר חותרים אל האמת צריכים להשיג, והאמיתות שאנשים צריכים להבין. אולם צוררי משיח לעולם לא ישיגו את אותם דברים יקרי ערך עקב מהות צביונם המושחתת. לכן, יש להם רק מצב אחד – כאשר הם נמצאים בנוכחותו של האל, מלבד כך שהם מטילים בו ספק, הם גם בוחנים אותו ללא הרף. אפילו אם הם לא יכולים לרדת אל שורש העניין, הם ממשיכים לבחון אותו. אם אתה שואל אותם אם הם עייפים, הם משיבים, "בכלל לא. בחינת האל היא מעשה מהנה, מרתק, מעניין ומסעיר!" אלה הן מילים של שדים, הלא כן? ארשת פניהם היא זו של השטן, ומהות טבעם היא של צוררי משיח. אין להם שום כוונה לקבל את האמת או את ישועת האל; הם כאן על מנת לבחון את האל, ותו לא.

ג. חשד

הדבר הבא שנשתף עליו הוא חשדם של צוררי המשיח כלפי האל. מהי המשמעות המילולית של חשד? ישנם מספר ביטויים, מחשבות והתנהגויות ספציפיים לבחינת האל, ובהחלט נכון לומר שזה המצב גם ביחס לחשדות. אנשים מסוימים עדיין אינם יודעים מהו צביונו של האל, או אילו מין רגשות יש לו, לאחר שהם בוחנים אותו, והם לא בטוחים האם הוא באמת קיים. הם מסוגלים אף פחות מכך לקבוע האם אדם זה מן השורה הוא המשיח או האם הוא יש לו את מהות האל. הדברים האלה לא מובנים להם ולא ברורים להם. לאחר מכן, כשיש להם הזדמנות לקיים אינטרקציה עם האל, הם חושבים: "המשיח שיתף עמי על אנשים שמבצעים חובות בשטחיות; יכול להיות שמישהו דיבר על כך שאני מבצע את חובותיי בשטחיות והמשיח גילה על כך? לכן הוא העלה את הנושא כשנפגשנו? זה בהחלט משום שמישהו הלשין עליי, ולאחר שהמשיח גילה הוא התמקד בי על מנת לחשוף אותי. האם המשיח עדיין מחבב אותי, כשהוא יודע איזה מין אדם אני? האם הוא סולד ממני? לא מכבד אותי? האם הוא מתכונן להחליף אותי?" לאחר שהם מחכים זמן מה ורואים שלא החליפו אותם, הם חושבים: "אוף, פחדתי כל כך. חשבתי שהמשיח עלול להיות קטנוני, אבל הוא לא עשה זאת. עכשיו אני יכול להירגע". יש כאלה שעשויים לומר: "במהלך הפגישה האחרונה שלי עם המשיח דיברתי לא ברור, כמו אדם לא משכיל, ואופן דיבורי היה מוזר. חשפתי את עצמי כפי שאני באמת. האם המשיח יתרשם ממני לרעה? האם הוא ייפטר ממני אחר כך? כשאני לא רואה אותו, הכול בסדר – הבעיות שלי צצות רק כשאני נפגש איתו. אל לי להיפגש איתו שוב, כשאני רואה אותו עליי להימנע ממנו, ולהתרחק ממנו ככל האפשר, ובהחלט אסור לי לעסוק בדברים עם המשיח, לקיים איתו אינטרקציות, או להיות בקשר קרוב עמו. אחרת, הוא עלול לא לכבד אותי". אילו מין מחשבות וגישות הן אלה? (חשדות.) אלה הם חשדות. ישנם גם אלה שאומרים: "בכינוס האחרון, האל שאל שאלה פשוטה, אבל לא עניתי עליה היטב, ובכך נחשפו פגמיי. האם האל יחשוב שאיכותי אינה טובה, ולא יטפח אותי בעתיד? בפעם הקודמת, מישהו חשף מעשה שעשיתי, ואמר שהייתי טיפש ופעלתי ללא מחשבה. אם האל יגלה על כך, האם הוא עדיין יביא אותי לידי שלמות בעתיד? מהו מעמדי בעיני האל – גבוה או נמוך, רם או נחות? לאיזו עמדה אני משתייך? בעתיד, בכל פעם שאדבר עם האל, עליי לארגן מראש את המילים שאגיד. אינני יכול לדבר כלאחר יד או לומר כל מה שאני חושב. עליי להרהר יותר, להפוך בדברים יותר, לשקול יותר, לארגן היטב את השפה שלי, ולהציג לפני המשיח את הצד הכי יוצא דופן ומיומן שלי. כמה נפלא ומושלם זה יהיה!" גם זה חשד.

חשד הוא מאפיין נוסף של הצביון המרושע של צוררי משיח. נוסף על ספק ובחינה, צוררי משיח גם מלאי חשדות. בקצרה, אין זה משנה איזה היבט שולט במחשבותיהם, אף אחד מהם לא קשור ליישום בפועל של האמת ולחיפושה. אם כן, האם הגישות, המחשבות, או השיטות האלה יכולות לאשר שמהות הצביון של צוררי המשיח היא מרושעת? (כן.) בין אם צוררי משיח מטילים ספק באל, בוחנים אותו, או חשדניים כלפיו, בכל מקרה, הם אף פעם לא מצליחים להתמקד באמת, הם אף פעם לא חוזרים בהם, והם משתמשים במפגיע באותן שיטות על מנת להרהר בעניינים הקשורים לאל ולגשת אליו, מבלי לחפש את האמת כלל. אין זה משנה עד כמה המעשים מתישים וקשים, הם מתמידים בהם ללא לאות וחוזרים עליהם. אין זה משנה כמה זמן הם כבר בוחנים את האל או חשדניים כלפיו, או בין אם הם השיגו תוצאות או לא, הם ממשיכים ללכת בנתיב זה כבעבר, ממשיכים להתנהג באותו האופן ולחזור על מעשיהם. הם אף פעם לא בוחנים את עצמם וחושבים: "האם אלה השיטה והגישה שעל פיהן יציר בריאה אמור להתייחס לאל? מה טבעו של האופן שבו אני מתייחס לאל? איזה מין צביון אני חושף? האם יחס כזה כלפיו עולה בקנה אחד עם האמת? האם האל מתעב זאת? אם אמשיך לעשות מעשים שהאל מתעב, מה תהיה התוצאה הסופית? האם האל ינטוש ויסלק אותי? לאור כך שיהיו השלכות שליליות, מדוע אינני יכול לפעול וליישם בפועל על פי דברי האל ודרישותיו?" האם הם מהרהרים בעניינים אלה? (לא.) מדוע אין הם מהרהרים? משום שאין באופיים מצפון ורציונליות. אין להם מצפון, לכן הם מבצעים מבלי משים מעשים כה מגוחכים ולא הגיוניים. עקב היעדר רציונליות הם אף פעם לא מבינים מיהם, או אילו עמדה, השקפה, ומעמד עליהם לאמץ. הם אף פעם לא חשים שהם אנשים מן השורה, בני אנוש מושחתים, או בני דמותו וצאצאיו של השטן אותו האל מתעב. הדברים שאנשים צריכים לקבל הם דברי האל, דרישותיו, והאמת אותה הוא מספק להם; אל להם לבחון את האל כאילו הם שווים לו, להתבדח עם האל ולדבר איתו כאילו הם מקיימים אינטרקציה עם אדם נוסף – כך ינהג מישהו שאינו אנושי, הלא כן? באותו רגע נחשף אופיים של צוררי המשיח, ומהות הצביון המרושעת של צוררי המשיח שולטת בהם, וגורמת להם לעסוק ללא הרף באותם מעשים חסרי טעם ומשמעות אשר מזיקים לאחרים ולא מועילים להם-עצמם. עם זאת, הם לא יכולים להרפות; הם נותרים לא מודעים לכך שנתיב זה שגוי ולטבע שעומד מאחורי אותם מעשים. אין זה משנה כמה מאמץ, סבל, וכישלונות כרוכים בעניין, הם לא חשים אשמה עצמית, האשמה או אסירות תודה. הם מתעקשים להיות בעמדה שווה לאל, ואף בוחנים את האל ובזים לו מעמדה גבוהה יותר, מטילים בו ספק וחושדים בו שוב ושוב. אין זה משנה כמה שנים הם כבר מאמינים באל, גישתם ויחסם כלפיו מעולם לא השתנו. אם הם לא מטילים בו ספק, הם בוחנים אותו, ואם הם לא בוחנים אותו, הם חושדים בו. זה כאילו שנכנס בהם שד או שהם מצויים תחת כישוף – אלה הם מספר ביטויים של המהות המרושעת של צוררי המשיח. צוררי המשיח הם מרושעים באופן טבעי; אנשים שאינם רואים את מהותם של צוררי משיח כפי שהיא עשויים לומר: "האם אינך מסוגל להימנע מלבחון את האל? האם אינך יכול להפסיק להטיל בו ספק? האם אינך יכול להפסיק לחשוד בו? אם תחדל מהדברים האלה, תהיה מסוגל להבין את האמת, להתייחס לאל כאל, לפתח אמונה אמיתית בו, ולהפוך לאחד מאנשיו באופן לגיטימי; תהיה לך הזדמנות להפוך ליציר בריאה ראוי, והרי אז תהיה ראוי להיקרא אחד מאנשיו הנבחרים של האל, הלא כן? כמה נפלא זה יהיה!" אולם צוררי משיח משיבים: "אני לא טיפש עד כדי כך. איזו תועלת יש בלהיות יציר בריאה ראוי? זה משעמם. רק כשאני מטיל ספק באל, בוחן אותו וחושד בו, זה מעניין!" ביטוי זה של צוררי משיח דומה למה שאומר הדרקון הגדול האדום כאש: "המאבק באחרים ובשמים הוא מקור להנאה בלתי נדלית". זוהי הגדרה מדויקת והשתקפות אמיתית של מהות טבעם המרושעת של צוררי המשיח. לסיכום, צוררי משיח הם מרושעים במיוחד, הם מרושעים באופן קיצוני. אלה אשר מאמינים באל אך מסרבים בתוקף לקבל את האמת הם אנשים מרושעים. אנשים רבים תמיד רוצים לתת לצוררי המשיח הזדמנות להכות על חטא, מתוך מחשבה שיום אחד הם יכו על חטא – האם הטיעון הזה נכון? כמו שאומרים, "הטיגריס לא יכול לשנות את פסיו" ו"נמר לא יכול לשנות את חברבורותיו". על כן, אינך יכול להשתמש בסטנדרטים ובשיטות להתמודדות עם בני אדם על מנת להתמודד עם צוררי משיח או להציב להם דרישות. כאלה הם. הם חשים אי נוחות אם הם לא בוחנים את האל או מטילים בו ספק, או אם הם לא חושדים בו, משום שטבעם המרושע שולט בהם.

ד. זהירות

הדבר הבא שנשתף עליו הוא זהירות. לצוררי משיח יש מחשבה והשקפה אחת שהיא שלטת וברורה. הם אומרים: "אל לאנשים לאפשר לאל לשלוט בייעודם או להיות ריבון עליו; אם האל שולט בייעודו של אדם, הכול אבוד מבחינתו. אנשים חייבים להיות בעלי השליטה על עצמם על מנת לזכות באושר, ועל מנת שיאכלו, ישתו, וייהנו ללא דאגה. האל לא מאפשר לאנשים לאכול, לשתות, וליהנות, הוא לא מאפשר להם לחיות היטב; הוא רק גורם לאנשים לסבול קשיים. לכן, עלינו לקחת אחריות על אושרנו; אל לנו להפקיד את ייעודנו בידי האל, להמתין לכל באופן סביל, או לאפשר לאל לערוך הכנות, להעניק לנו נאורות ולהדריך אותנו – אל לנו להיות אנשים מעין אלה. יש לנו זכויות אדם, הזכות לפעולה אוטונומית, ורצון חופשי. אין לנו צורך לדווח לאל על כל דבר ולחפש אצלו בכל עניין – זה גורם לנו להיראות לא כשירים בעליל; רק טיפשים נוהגים כך!" מה הם עושים? (נזהרים מפני האל.) יש כאלה שאומרים: "היזהר כשאתה נשבע לפני האל; ברור בקפידה את דבריך. כשהאדם פועל, השמים צופים!" יש כאלה שמתפללים: "אלי, אני מקדיש לך את כל חיי ונעוריי; לא אחפש בן או בת זוג או אינשא". אולם לאחר שהם אומרים זאת הם מתחרטים וחושבים: "האם האל יביא למימוש דבריי? מה אם באמת אזדקק לבן או בת זוג או ארצה להינשא? האם האל יעניש אותי? זה רע!" מאותו רגע ואילך, הם נעשים מדוכאים ואומללים, נמנעים מהמין השני וחוששים מעונש. מה הם עושים? (נזהרים מפני האל.) סוג נוסף של אדם אומר: "השקעה מעצמי למען האל היא לא קלה או פשוטה. אדם מוכרח שתהיה לו תוכנית גיבוי; הוא מוכרח להכין לעצמו דרך מוצא בטרם ישקיע מעצמו למען האל. אחרת, כשייגמרו לך המשאבים, האל לא יטפל בך! השקעה מעצמך למען האל היא עניינך; היות האל ריבון על כל הדברים הוא עניין אחר. האל הוא ריבון על כל הדברים – האם הוא יטפל באדם חסר חשיבות כמוך? האל מטפל רק בעניינים בעלי חשיבות; הוא לא טורח בזוטות מעין אלה. לכן, עליך לתכנן ולהכין את דרך המוצא שלך; אם בהמשך האל כבר לא ירצה בך וישלח אותך לדרכך, הוא לא יפגין כלפיך רחמים". איזו מין חשיבה היא זו? (זהירות מפני האל.) אנשים הם כה מחושבים. יש כאלה שלאחר שהם הופכים למנהיגים, משלמים מספר מחירים, ומשקיעים מעצמם מעט באמת ובתמים, אך עקב אנושיותם הרעה, צביונם המתועב, וצביון צוררי המשיח שיש להם, הם גורמים הפסדים לא מבוטלים לבית האל. כתוצאה מכך, הם נשלחים לדרכם. לאחר מכן הם לומדים להתנהג כראוי ואינם מתבלטים, אינם בוטחים באיש, ואומרים: "פעם תמיד בטחתי באנשים, כך שכולם ידעו מה באמת קורה איתי, אולם אז מישהו דיווח עליי לבית האל ונשלחתי לדרכי. לכן כעת עליי ללמוד להסתגר, להסוות את עצמי, להתגונן ולהגן על עצמי. עליי לנקוט משנה זהירות כשאני בוטח באנשים, ואל לי לבטוח אפילו באל. אני כבר לא מאמין שהאל הוא האמת, שהוא נאמן. באחים ובאחיות אני בוטח אף פחות. איש לא ראוי לאמון שלי, אפילו לא בני משפחתי או קרובי משפחה, קל וחומר אלה אשר חותרים אל האמת". מה הם עושים? (הם נוהגים בזהירות.) כשצוררי משיח חווים גיזום, כישלון, מעידות, וחשיפה, הם בוחנים זאת לעומק, ויש להם אמרה: "אף פעם אל תזיק לאחרים בכוונה, אך תמיד היזהר מפני הנזק שהם עלולים לגרום לך". בפועל, הם הזיקו לאחרים לא מעט, ובסוף הם מעמידים פנים ומשמיעים את הכזב הזה. לאחר שנים רבות של אמונה באל, חוויה של כישלונות ועיכובים רבים וכן של חשיפה וגיזום על ידי האל, בנסיבות רגילות, אנשים צריכים להרהר בעצמם ולהכיר את עצמם דרך הלקחים של אותם כישלונות, לחפש את האמת כדי לפתור בעיות, ולמצוא בדברי האל את הסיבות לכישלונותיהם ולמעידותיהם, וכן את הנתיב ליישום בפועל שעליהם ללכת בו. אולם צוררי משיח אינם עושים זאת. לאחר מעידות וכישלונות מרובים, התנהגותם מסלימה, ספקותיהם ביחס לאל מתרבים ומחמירים, בחינתם את האל מתגברת, חשדם באל מעמיק, ובמקביל, לבם מתמלא זהירות מפני האל. זהירותם מלאה תלונות, כעס, התרסה, ותרעומת, והם אפילו מפתחים בהדרגה הכחשה, ביקורתיות, וגינוי כלפי האל. נשקפת להם סכנה הולכת וגדלה, הלא כן? (אכן.)

לאור גישתם של צוררי המשיח כלפי האל, כלפי הסביבות והאנשים, המאורעות והדברים אותם סידר האל, כלפי האופן שבו האל חושף אותם ומטיל עליהם משמעת, וכן הלאה, האם יש להם שמץ של כוונה לחפש את האמת? האם יש להם שמץ של כוונה להתמסר לאל? האם הם מאמינים ולו במעט שכל זה אינו יד המקרה כי אם תחת ריבונותו של האל? האם יש להם ההבנה והמודעות האלה? מובן שלא. אפשר לומר ששורש הזהירות שלהם נובע מספקותיהם ביחס לאל. אפשר לומר ששורש החשד שלהם באל נובע אף הוא מספקותיהם ביחס אליו. תוצאות בחינתם את האל מעצימות את חשדם כלפיו, אך בה בעת מגבירות את זהירותם כלפיו. לאור המחשבות וההשקפות השונות הנובעות מאופן החשיבה של צוררי המשיח, וכן הגישות וההתנהגויות שנוצרות תחת שליטת אותן מחשבות והשקפות, אותם אנשים הם פשוט לא הגיוניים; הם לא מסוגלים להבין את האמת, לפתח אמונה אמיתית באל, להאמין בו ולהכיר בקיומו באופן יסודי, ולהאמין שהאל הוא ריבון על הבריאה כולה, שהוא ריבון על הכול, ולהכיר בכך. כל זה נובע ממהות צביונם המרושעת.

19 בדצמבר 2020