בכינוס הקודם השלמנו את שיתופנו על הפריט החמישה-עשר במסגרת הביטויים השונים של צוררי משיח. לאחר ששיתפנו על חמישה-עשר הפריטים הללו, האם סיכמתם את הביטויים והמהויות השונים של צוררי משיח? האם יש לכם מושג והבנה בסיסיים שלהם? האם תוכלו להבחין באנשים בעלי מהות של צוררי משיח? (אני יכול להבחין במקרים ברורים יחסית, אבל אני עדיין מתקשה להבחין במקרים ערמומיים ובוגדניים יחסית.) היום, הבה נסכם את הביטויים השונים של צוררי משיח משני היבטים: הראשון, אופיים של צוררי משיח, והשני, מהות צביונם. האם קל יותר להבחין בצוררי משיח משני ההיבטים הללו? (כן.) אם נשתף פחות ולא ניתן דוגמאות רבות, ייתכן שלא תצליחו להבחין בהם; אם נשתף יותר, אולי תבינו, אבל ייתכן שעדיין תתקשו להשוות אותם לצוררי משיח כשתראו אותם עושים מעשים רעים. סיכום מהות טבעם של צוררי משיח וכן ההבחנה בהם משני ההיבטים הללו עשויים להקל עליכם בכך.

I. אופיים של צוררי משיח

ההיבט הראשון הוא אופיים של צוררי משיח. היבט זה קשור בפרט לסוג האנושיות של צוררי משיח. מה כוללת אנושיות? היא כוללת מצפון, היגיון, יושרה, כבוד, וטוב ורע אנושיים. הבחנת אופיים של צוררי משיח כרוכה בהיבטים שונים של אנושיותם. הבה נדון תחילה בביטויים הרגילים אשר קיימים באנושיות רגילה, או בתכונות שאמורות לאפיין אנושיות רגילה. אימרו לי, איזה תוכן ספציפי משתייך לקטגוריה זו? (כנות ואדיבות.) מה עוד? (חוש כבוד.) הן יושר והן כבוד הם חיוניים. (בנוסף, הפגנת אהבה, סובלנות, התחשבות ומחילה כלפי אחרים.) גם זה. הבה נסכם. בראש ובראשונה, כנות היא תכונה המאפיינת אנושיות רגילה – האם זה חיובי? (כן.) בנוסף, יש בה אדיבות ויושר, ויש הבדל בין יושר לבין כנות מבחינת דרגה. האם לדעתכם חמלה היא דבר שנכלל באופיו של אדם? (כן.) האם אפשר לסווג חמלה תחת אדיבות? (כן.) אדם שלבו אדיב בהחלט יפגין חמלה. לאחר מכן ישנם פשטות וחוש כבוד. חוש כבוד כולל כבוד, הכרה עצמית, והיגיון. לאחר מכן ישנה יושרה. מהם הביטויים של יושרה? הם כוללים חוש צדק, שאט נפש כלפי רוע, שנאה כלפי רשעות, וחיבה כלפי דברים חיוביים. אם אדם ניחן רק ביושרה, אין זה מספיק; אם הוא נטול סובלנות וסבלנות, ומדבר בבוטות מבלי להתחשב במצבם או בנסיבותיהם של אחרים, אין זה תקין, וקיימים מספר ליקויים באופיו. ישנן גם סובלנות וסבלנות, שתיהן ביטויים ספציפיים של אדיבות, ומובן שאפשר להחשיבן כתכונה אחת. להלן התכונות שאמורות לאפיין אנושיות רגילה: כנות, אדיבות, הגינות, פשטות, חוש כבוד, יושר, סובלנות וסבלנות – שבע בסך הכול. ניתן להשתמש בתכונות אלה המאפיינות אנושיות רגילה על מנת לאמוד האם אדם ניחן באנושיות כזו. אולם נושא השיתוף של היום אינו הביטויים הספציפיים של התכונות המאפיינות אנושיות רגילה, או אילו אנשים ניחנים בהן. במקום זאת, נושא השיתוף שלנו יהיה "מהו בדיוק אופיים של צוררי משיח". בהשוואה להיבטים השונים של אופי רגיל שזה עתה ציינו, האם צוררי משיח ניחנים במי מהתכונות הללו? באילו מהן הם ניחנים? (הם לא ניחנים באף אחת מהן.) משום שזה הרושם שיש לכם על צוררי משיח, הבה נסכם אילו מרכיבים באופיים של צוררי משיח גורמים לאנשים לסווגם כך, ונוכיח שלאנשים אלה יש אנושיות רעה, שאין להם אנושיות רגילה, ושאנושיותם היא זו של צוררי משיח. אם אדם ניחן באחד או שניים מהביטויים השונים של אנושיות רגילה, אותם סיכמנו קודם לכן, ייתכן ואנושיותו רגילה במידת מה. אם הוא ניחן בכולם, אזי אנושיותו היא הרגילה ביותר. אך צוררי משיח אינם ניחנים באף אחת מהתכונות הללו, אז מה בדיוק מכילה אנושיותם? הבה נשתף תחילה על היבט זה.

א. אמירת שקרים כדבר שבשגרה

התכונה הראשונה שנכללת באופי רגיל היא כנות. האם אופיים של צוררי משיח כולל כנות? ברור שאנושיותם של צוררי משיח איננה כנה; אין ספק כי אנושיותם מנוגדת לכנות. אם כן, אילו היבטים של אנושיות לא רגילה, המנוגדים לכנות, קיימים באנושיותם של צוררי משיח? (לעתים תכופות הם משקרים ומשטים באנשים.) האם נוכל לומר שאמירת שקרים תכופה ואמירת שקרים כדבר שבשגרה הן היינו הך? הסיכום הזה ספציפי יותר, הלא כן? אם נאמר שאדם מסוים תמיד משקר או לא דובר אמת, לא די בכך. אם נשתמש בביטויים כמו "מלא שקרים" כדי לתאר את אופיו, זה לא מספיק רשמי. לכן מתאים יותר להשתמש ב"אמירת שקרים כדבר שבשגרה" כדי לתארו וכדי להביע שאנושיותם של צוררי משיח אינה כנה. "אמירת שקרים כדבר שבשגרה" היא התכונה הראשונה – היא מתבטאת ונחשפת לעתים תכופות באנושיותם של צוררי משיח. זוהי כנראה התכונה הנפוצה ביותר, הניכרת ביותר, והקלה ביותר להבחנה שאנשים עשויים להיתקל בה. האם כדאי לשתף על הביטויים הספציפיים של "אמירת שקרים כדבר שבשגרה"? (כן.)

אנושיותם של צוררי משיח אינה ישרה, ופירוש הדבר הוא שהם לא דוברי אמת כלל. כל דבר שהם אומרים ועושים אינו טהור, מכיל את כוונותיהם ומטרותיהם האישיות, וחבויים בו תכסיסיהם ומזימותיהם שאסור להזכיר או לדבר עליהם. אם כן, דבריהם ומעשיהם של צוררי משיח מזוהמים מדי ומסולפים מדי. אין זה משנה כמה הם מדברים, בלתי אפשרי לדעת מה מדבריהם הוא אמת, מה שקר, מה נכון ומה לא נכון. זאת משום שהם לא ישרים, ומוחותיהם סבוכים ביותר, מלאים מזימות בוגדניות ושופעים תכסיסים. דבר ממה שהם אומרים אינו ישיר. הם לא אומרים שאחד הוא אחד, שניים הם שניים, כן הוא כן, ולא הוא לא. במקום זאת, בכל עניין שהוא, הם מדברים סחור-סחור, ובמוחם הם הופכים בדברים שוב ושוב, מחשבים את ההשלכות, שוקלים מכל זווית את היתרונות ואת החסרונות. או-אז הם משנים את מה שהם רוצים לומר ומתנסחים כך שכל דבריהם נשמעים מסורבלים למדי. אנשים ישרים אף פעם לא מבינים מה הם אומרים, ולכן מרומים על ידם ונופלים בפח בנקל, ומי שמדבר עם אנשים כאלה ומקיים איתם אינטראקציה מגלה כי מדובר בחוויה מתישה ומייגעת. הם אף פעם לא אומרים שאחד הוא אחד ושניים הם שניים, הם אף פעם לא אומרים מה הם חושבים, והם אף פעם לא מתארים דברים כפי שהם. כל דבר שהם אומרים הוא בלתי מובן, והמטרות והכוונות של מעשיהם מורכבות מאוד. אם האמת מתגלה – אם אחרים רואים את פרצופם האמיתי ומגלים מה הם זוממים – הם ממהרים להמציא שקר נוסף כדי לחמוק מכך. אדם כזה משקר לעתים תכופות, ולאחר שהוא משקר, עליו לתמוך בשקר בעזרת שקרים נוספים. הוא מרמה אחרים על מנת להסתיר את כוונותיו, ובודה שלל תואנות ותירוצים המסייעים לשקריו, כך שאנשים מתקשים מאוד להבחין מה נכון ומה לא, ואינם יודעים מתי הוא דובר אמת, קל וחומר מתי הוא משקר. כשהוא משקר, הוא לא מסמיק או מניד עפעף, ממש כאילו הוא דובר אמת. האין זה אומר שהוא משקר כדבר שבשגרה? לדוגמה, לפעמים נדמה על פניו שצוררי משיח מתנהגים יפה לאחרים, מתחשבים בהם, ומדברים בחמימות שנשמעת אדיבה ומרגשת. עם זאת, אפילו כשהם מדברים כך, איש לא יכול לדעת מתי הם כנים, ותמיד צריך לחכות שיקרה משהו מספר ימים לאחר מכן כדי לחשוף האם הם היו כנים. לצוררי משיח תמיד יש כוונות ומטרות מסוימות כשהם מדברים, ואיש לא יכול להבין בדיוק מה הם מנסים להשיג. אנשים כאלה משקרים כדבר שבשגרה ולא חושבים על השלכות השקרים שלהם. כל עוד השקר שלהם מועיל להם וביכולתו לשטות באחרים, כל עוד הוא יכול להשיג את מטרותיהם, לא אכפת להם מהן ההשלכות. ברגע שהם נחשפים, הם ממשיכים להסתיר, לשקר, ולרמות. העיקרון והשיטה שלפיהם האנשים האלה מתנהלים ומתמודדים עם העולם הם רמיית אנשים בעזרת שקרים. הם דו פרצופיים ומתאימים את עצמם לקהל שלהם כשהם מדברים; הם מגלמים כל תפקיד שהמצב דורש. הם חלקלקים וערמומיים, פיותיהם מלאי שקרים, ואי אפשר לבטוח בהם. כל מי שנמצא איתם בקשר במשך זמן מה מוּלך שולל או חווה הפרעה ולא יכול לקבל אספקה, עזרה או חיזוק. בין אם המילים היוצאות מפיהם של אנשים כאלה הן גועליות או נעימות, הגיוניות או מגוחכות, עולות בקנה אחד עם האנושיות או סותרות אותה, בוטות או מנומסות, בעיקרון הן כולן כזבים, מילים לא טהורות, ושקרים.

בקרב סוג זה של אנשים שהם צוררי משיח, אחת מתכונותיהם הבולטות היא אמירת שקרים כדבר שבשגרה. מהשפה שלהם, מאופן דיבורם, מהאופן שבו הם מתבטאים, ממשמעות דבריהם ומהכוונה מאחוריהם, ניכר שלאנשים אלה אין אנושיות רגילה, ושאינם עומדים בסטנדרטים לאנושיות של אנשים כנים. צוררי משיח משקרים כדבר שבשגרה. השקרים והערמומיות שלהם חמורים הרבה יותר מאשר אצל מרבית האנשים; אין זה צביון מושחת טיפוסי, אלא הוא כבר הפך לאובדן של מצפון ושל היגיון ולהיעדר אנושיות מוחלט. אנשים אלה הם שדים במהותם; שדים משקרים ומרמים אנשים באופן זה לעתים תכופות, שום דבר מדבריהם אינו אמיתי. כשרוב בני האדם משקרים, הם חייבים לבדות את השקר, לשקול אותו בקפידה. אולם צורר משיח לא צריך לבדות דבר, ולא צריך לשקול דבר: הוא פותח את פיו והשקר בוקע ממנו ללא מאמץ, ומהר מאוד אתה מאמין לו. בני אדם שתגובתם איטית עלולים לזהות את השקרים ואת ההונאה שלו רק כעבור יומיים או שלושה; רק אז הם מבינים את כוונתו של אותו אדם. אנשים שאינם מבינים את האמת אינם מסוגלים להבחין. צוררי משיח משקרים כדבר שבשגרה: מה דעתכם על אופיים זה? ברור שאין זה חלק מאנושיות רגילה. האין בכך דבר-מה דמוי שד? ביתר דיוק, מדובר בטבע של שדים. אמירת שקרים כדבר שבשגרה, אמירת שקרים, ורמיית אנשים: האם דרכי הפעולה האלה נלמדות בבית הספר, או שמא זוהי תוצאה של השפעת המשפחה שלהם? לא זה ולא זה. הדברים האלה הם טבעם האינהרנטי, הם נולדו איתם. כשהורים מחנכים את ילדיהם, איש לא מלמד את ילדו לשקר ולרמות מגיל צעיר, ואיש לא מכריח אותו לשקר או לרמות, ועם זאת ישנם ילדים שרק משקרים כשהם גדלים, ששומרים על פנים חתומות ואין זה משנה איזה דבר שקר הם אומרים, ושקריהם אף פעם לא מעוררים במצפונם חרטה, ייסורים או אי נוחות; במקום זאת, אותם ילדים סבורים שהם חכמים מאוד, אינטליגנטים במיוחד, הם מאושרים, גאים ועולצים בסתר על שהם מצליחים לשטות באחרים ולרמות אותם בעזרת שקרים וטקטיקות נוספות. זהו טבעם האינהרנטי. זוהי הווייתם הטבעית של צוררי משיח. אמירת שקרים כדבר שבשגרה היא מהות טבעם. צוררי משיח אמנם משתתפים בכינוסים לעתים תכופות, ומאזינים לדרשות ולשיתופים, אך הם אף פעם לא מהרהרים בעצמם או מנסים להכיר את עצמם, ואין זה משנה כמה שקרים הם אומרים על מנת לשטות באחרים, מצפונם אינו מייסר אותם, קל וחומר שאינם מנסים באופן פעיל לחפש פתרון באמת – הוכחה לכך שבמהותם, צוררי משיח הם חסרי אמונה. אין זה משנה על כמה דוקטרינות ביכולתם להרצות לאנשים, הם אף פעם לא מחילים על עצמם את אותן דוקטרינות, הם אף פעם לא מנתחים את עצמם, ואין זה משנה כמה שקרים הם אומרים או בכמה אנשים הם משטים, הם אף פעם לא נפתחים לגבי זה, אלא מעמידים פנים, עוטים ארשת מזויפת, ואף פעם אין להם אומץ להודות בפני אחרים שהם אנשים ערמומיים. מלבד זאת, הם ממשיכים לשקר לאנשים ולרמות אותם בכל דרך ועת שהם מוצאים לנכון. האין זה טבעם? זהו טבעם, ואין שום דרך לשנות זאת. טבע זה איננו ביטוי של אנושיות רגילה; בניסוח ראוי, זהו טבע של שדים, זהו צביונו של השטן, אנשים כאלה הם שדים, הם שדים בהתגלמותם.

אמירת שקרים כדבר שבשגרה היא הביטוי הראשון באופיים של צוררי משיח, ואנו נסווג אותה כטבע של שדים. טבע שדי זה מתבטא בכך שללא קשר לזמן או למקום, לנסיבות או לאדם שהם מקיימים איתו אינטראקציה, הדברים שאנשים אלה אומרים שווי ערך למה שאומרים הנחש ושדים – אין לבטוח בהם. כשמדובר באותם אנשים, שומה על אדם להיות זהיר במיוחד ובעל הבחנה, לא למהר להאמין לדבריהם של שדים. הביטוי הספציפי של אמירת שקרים כדבר שבשגרה מצדם הוא ששקרים פשוט נפלטים מפיהם; דבריהם לא יכולים לעמוד בפני שיקול דעת, ניתוח או הבחנה. הם יכולים לשקר בכל זמן שהוא, והם מאמינים שאינם יכולים לדבר אמת בשום עניין שהוא, ושכל מה שהם אומרים מוכרח להיות שקר. אפילו אם אתה שואל אותם בני כמה הם, הם שוקלים זאת וחושבים: "מדוע הוא שואל אותי בן כמה אני? אם אגיד שאני זקן, האם הוא יזלזל בי ולא יטפח אותי? אם אגיד שאני צעיר, האם הוא יזלזל בי ויגיד שאינני מנוסה? מה עליי להשיב?" אפילו בעניין כה פשוט הם עדיין יכולים לשקר, מסרבים לומר לך את האמת, ואף מפנים את השאלה בחזרה אליך ושואלים: "מה דעתך?" אתה משיב: "חמישים?" "קרוב." "ארבעים וחמש?" "מתקרב." האם הם מספקים לך תשובה מדויקת? האם אתה יודע בני כמה הם מתוך תגובותיהם? (לא.) זוהי אמירת שקרים כדבר שבשגרה.

ישנו ביטוי נוסף לכך שצוררי משיח משקרים כדבר שבשגרה, והוא שהם משקרים אפילו כשהם נושאים עדות. נשיאת עדות שקר היא מעשה מקולל שמעליב את צביונו של האל. אפילו בעניין נשיאת העדות הם מעזים לעסוק בבדיה, בשקרים ובהונאה, מה שבאמת מעיד על ההתעלמות הנמהרת שלהם מהשלכות ועל טבעם שאינו משתנה! כשהם רואים שאחרים נושאים עדות בהתבסס על ניסיון ועל הבנה, בעוד הם-עצמם אינם יכולים לעשות זאת, הם מחקים אותם, אומרים מה שאומרים אחרים ובודים את אותן חוויות שהיו לאחרים. אם הם לא מבינים משהו כמו אחרים, הם טוענים שהם כן מבינים. אם אין להם חוויות, הבנה, והארה כאלה, הם מתעקשים שיש להם. גם אם האל לא הטיל עליהם משמעת, הם מתעקשים שהוא עשה זאת. אפילו בעניין זה הם יכולים לשקר ולזייף, ואינם מביעים דאגה או עניין גם כשההשלכות עלולות להיות חמורות. האין זו אמירת שקרים כדבר שבשגרה? נוסף לכך, אנשים כאלה ירמו כל אחד באשר הוא. יש כאלה שיתהו: "בכל זאת, צוררי משיח הם עדיין אנשים: האם הם לא ימנעו מלשטות בקרובים להם ביותר, במי שעזר להם, או במי שהיה שותף לקשייהם? האם הם לא ימנעו מלשטות בקרובי משפחה?" כשאומרים שהם משקרים כדבר שבשגרה, משתמע מכך כי הם עלולים לשטות בכל אחד באשר הוא, אפילו בהוריהם, בילדיהם, ובאחיהם ואחיותיהם כמובן. הם עלולים לשטות באנשים הן בעניינים חשובים והן בזוטות, אפילו בעניינים בהם עליהם לדבר בכנות, בהם לדיבור כן לא יהיו השלכות, הוא לא ישפיע עליהם בשום צורה, ואין שום צורך להפגין חוכמה. הם גם משטים באנשים ומשתמשים בשקרים על מנת לפתור בעיות קטנות, שמבחינת אנשים מן החוץ לא מצריכות שקרים, ושבמסגרתן דיבור כן מצדם היה פשוט ולא בעייתי כלל. האין זו אמירת שקרים כדבר שבשגרה? אפשר לומר שאמירת שקרים כדבר שבשגרה היא אחד הביטויים העיקריים של שדים ושל השטן. מנקודת מבט זו, האם נוכל לומר שלא זו בלבד שאנושיותם של צוררי משיח איננה כנה, היא אף מאופיינת באמירת שקרים כדבר שבשגרה, מה שהופך אותה ללא אמינה? (כן, נוכל.) אם אנשים כאלה עושים מעשה רע כלשהו, ואז בוכים לאחר שהאחים והאחיות גוזמים אותם ומעבירים עליהם ביקורת, ועל פני השטח טוענים שהם אסירי תודה לאל ומבטיחים שיכו על חטא בעתיד, האם אתה מעז להאמין להם? (לא.) מדוע לא? הראיה המשכנעת ביותר היא שהם משקרים כדבר שבשגרה! גם אם כלפי חוץ הם מכים על חטא, מתייפחים מרות, מכים על חזם ונשבעים, אל תאמין להם, משום שהם מזילים דמעות תנין, דמעות המשטות באנשים. דברי העצב והחרטה שהם מבטאים אינם מכל הלב; אלה הן טקטיקות תועלתניות שמטרתן לזכות באמונם של אנשים באמצעי רמייה. אל מול אנשים הם מתייפחים מרות, מודים בטעותם, נשבעים, ומבהירים את עמדתם. אולם אלה שיש להם מערכת יחסים טובה איתם באופן פרטי, אלה שהם יחסית בוטחים בהם, מספרים סיפור אחר. הודאה פומבית בטעות ושבועה לשנות את דרכיהם אולי נראות אמיתיות על פני השטח, אך מה שהם אומרים מאחורי הקלעים מעיד על כך שמה שאמרו קודם לכן לא היה אמת כי אם שקר, ונועד לסמא את עיניהם של אנשים נוספים. מה הם יאמרו מאחורי הקלעים? האם הם יכירו בכך שמה שאמרו קודם לכן היה שקר? לא, הם לא יעשו זאת. הם יפיצו שליליות, יתפלמסו, ויצדיקו את עצמם. אותן הצדקה והתפלמסות הן אישור לכך שהודאותיהם, הכאתם על חטא ונדריהם, היו כולם שקריים, ונועדו לשטות באנשים. האם אפשר לבטוח באנשים כאלה? האין זו אמירת שקרים כדבר שבשגרה? הם אף יכולים לבדות וידויים, לזייף דמעות ולהתחייב לשנות את דרכיהם, ואפילו שבועתם היא שקר. האין זה טבע של שדים? גם לו היו אומרים: "זה כל מה שאני מבין; את כל השאר אינני יודע, ואני מחפש את נאורות האל ומקווה לעזרתם של אחיי ואחיותיי על מנת לזכות בהדרגה בהבנה", היו אלה גישה ואמירה כנות. אולם צוררי משיח לחלוטין אינם מסוגלים לבטא מילים כה כנות. הם חשים ש"אם אדבר בכנות, אנשים עלולים לזלזל בי: אאבד את כבודי ואספוג השפלה – האם לא אאבד את תדמיתי לחלוטין? מי אני? האם אני מסוגל להודות בתבוסה? גם אם אינני מבין, עליי להעמיד פנים שאני מבין היטב; תחילה עליי לשטות באנשים ולבסס את מקומי בלבם". האין זה ביטוי של צוררי משיח? על סמך המקור והאופן שבהם צוררי משיח מדברים, וכן הדברים אותם הם מביעים, ברור שאנשים כאלה לא יהיו כנים לעולם; הם לא מסוגלים לכך. משום שאמירת שקרים כדבר שבשגרה אינהרנטית לאופיים, הם רוצים לשטות באנשים ולהסתיר פרטים בכל עניין שהוא, ואינם רוצים שאיש יידע או יראה את העובדות האמיתיות או את המצב כפי שהוא. ישותם הפנימית ביותר היא אפלה עד מאוד. ניתן להגדיר באופן אמין היבט זה באופיים של צוררי משיח כחסר אנושיות וכבעל טבע של שדים. שקרים נפלטים מפיהם ללא מאמץ, ללא מחשבה, עד כדי כך שאפילו כשהם מדברים מתוך שינה, הם לא דוברי אמת – הכול הונאה, הכול שקרים. זוהי אמירת שקרים כדבר שבשגרה.

אופיים של צוררי משיח הוא נטול כנות. אפילו כשהם לא מדברים, הם מחשבים בלבם כיצד להוליך שולל, לרמות ולהטעות אנשים – את מי להטעות, מה לומר כשהם רוצים להטעות אדם זה, באילו שיטות להשתמש על מנת לפתוח בשיחה, ובאילו דוגמאות להשתמש כדי לגרום לאנשים להאמין. אין זה משנה מה הם אומרים או חושבים, אין בלבם גישה כנה, דעות כנות, או מחשבות כנות. הם מעבירים כל רגע, כל שנייה, בחייהם ברצון לשטות באנשים ולשחק בהם. בכל שנייה ובכל רגע הם חושבים איך לשטות באחרים, איך להוליכם שולל ואיך לרמות אותם, והמחשבות הללו מעסיקות כל חלק במוחם ובעומק לבם. האין זה טבעם? האם אנשים כאלה יכולים להבין את האמת כשהם מאזינים לדרשות או קוראים את דברי האל? גם אם הם מבינים, האם הם יכולים ליישמם בפועל? (לא.) לאור עומק לבם ואופיים של אנשים כאלה, בהחלט אי אפשר להושיעם, משום שכל מה שהם אוהבים וחושבים עליו במוחם ובעולמם הפנימי מהול בטבע של שדים, מנוגד לאמת ולדברים חיוביים, ואף לא חלק אחד בו ראוי לשבח. אם כך, האם התכונה אמירת שקרים כדבר שבשגרה באנושיותם של צוררי משיח היא ודאית? (כן.) אנשים שמשקרים כדבר שבשגרה לא מיישמים בפועל שום אמת. מהן השלכות הדבר? מהם הביטויים הספציפיים של אדם שלא מיישם בפועל שום אמת? האם הוא יכול לפעול בפזיזות? האם הוא יכול לנהוג באופן שרירותי ועל פי חוקים משלו? האם הוא יכול להקים מלכויות עצמאיות? האם הוא יכול לבזבז מנחות? האם הוא יכול להוליך שולל אנשים? האם הוא יכול לכבוש את לבם של אנשים? הוא יכול לעשות את כל הדברים האלה. זהו צורר משיח טיפוסי – הם משקרים כדבר שבשגרה. כשהעובדות נחשפות, הם מסרבים להודות בהן, ואין זה משנה כמה עיניים מביטות בהם, או כמה אנשים נושאים עדות וחושפים אותם כקבוצה. בסופו של דבר, הם מאמצים טקטיקה אחת להתמודד איתך, טוענים שהם שכחו ומעמידים פנים שאינם יודעים דבר. בשלב זה, במצב זה, הם לא יכולים לומר אפילו מילה אמיתית אחת, ואף לא להנהן, להודות בדבר ולומר: "זה הייתי אני, טעיתי, בפעם הבאה אשתנה, ובהחלט לא אחזור שוב על אותה הטעות". זהו צורר משיח, אף פעם לא מודה באשמה, אף פעם לא אומר מילה אמיתית אחת בשום רגע. עם אנושיות שכזו, האם הם יכולים להיוושע? האם הם יכולים לזכות באמת? בשום פנים ואופן לא. גם אם הם מבינים את האמת, הם לא יכולים לזכות בה משום שהם דוחים אותה, מתנגדים לה, וסותרים אותה. ברמה הבסיסית ביותר של דיבור כן והודאה בטעויות, הם אפילו לא מסוגלים ליישם בפועל אמת זו, הפשוטה ביותר, או להפוך אותה למעשים. כיצד אפשר לצפות מהם לוותר על מעמדם, על סיכוייהם העתידיים ועל ייעודם, ועל כוונותיהם-שלהם? האם הם יכולים לוותר עליהם ולמרוד נגדם? הם מסוגלים לכך אפילו פחות. אם הם לא מסוגלים אפילו לומר דבר אמיתי אחד, הציפייה שיעשו משהו קשה מזה היא בלתי מציאותית אף יותר.

האם יש סביבכם אנשים שמשקרים כדבר שבשגרה? יש כאלה שיאמרו: "טרם פגשתי אדם אשר משקר כדבר שבשגרה, אבל אני מרגיש שאולי אני כזה בעצמי". אגיד לך את האמת; אתה במצב מסוכן. האם אנשים שמשקרים כדבר שבשגרה שומרים על שמץ של אנושיות? האם הם שונים משדים? האם מישהו מכם משקר כדבר שבשגרה? נניח שאדם מסוים משקר באופן כה טבעי, מבלי שיסמיק או שלבו יהלום, והוא מסוגל להתמודד עם הכול ולפתור את הכול באמצעות שקרים, לא משנה מהם הסביבה או הרקע, כל מצב שהוא. כשהוא מתנהל ומתמודד עם העולם, ובכל היבט בחיים, כל עוד יש הזדמנות לדבר, כל מה שהוא אומר הוא שקר, ואף לא משפט אחד הוא אמיתי. כל דבריו נושאים כוונות ומטרות ומלווים במזימותיו של השטן. אדם כזה איננו כן. היכולת לשקר בכל מצב, גם כשחרב מונחת על צווארו – האין זה אדם שאין לו תקווה? לאור הביטויים השונים של אמירת שקרים כדבר שבשגרה בצוררי משיח, השקרים שלהם פשוט רבים מדי. הם מדברים במטרה לשטות באנשים, להוליכם שולל, ולרמות אותם. כל דבריהם מלאים במזימות ובכוונות של השטן, ואין בהם אף שמץ של ביטוי של כנות המשתייך לאנושיות רגילה. אפשר לומר שלצוררי משיח אין כלל את תכונת הכנות שהיא חלק מאנושיות רגילה. אנשים נטולי כנות המסוגלים לשקר כדבר שבשגרה מסווגים כמי שיש להם טבע של שדים – הם שדים. אנשים כאלה אי אפשר להושיע בקלות, משום שאינם מקבלים את האמת וקבלתה היא בגדר אתגר עבורם.

ב. בוגדניים ואכזריים

אילו ביטויים נוספים יש לצוררי משיח, מלבד אמירת שקרים כדבר שבשגרה? זה עתה שיתפנו על אדיבות וכנות, שהן תכונות חיוניות באנושיות רגילה, וברור שלצוררי משיח אין אותן כלל. כל מה שאינהרנטי באנושיות רגילה בהחלט לא קיים בצוררי משיח; יש להם רק דברים המנוגדים לאנושיות רגילה, דברים שליליים. אם כן, מה מנוגד לאדיבות ולכנות? (בוגדנות ואכזריות.) נכון מאוד, דיברתם בדיוק רב – בוגדנות ואכזריות. לצוררי משיח אין תכונות כגון אדיבות וכנות, ובמקומן קיימים בהם מרכיבים בוגדניים ואכזריים המנוגדים לאדיבות ולכנות. האם יש קשר בין התנהגות בוגדנית ואכזרית לבין אמירת שקרים כדבר שבשגרה, עליה דיברנו קודם לכן? (כן.) יש קשר מסוים. כיצד מתבטאות בוגדנות ואכזריות בקרב צוררי משיח? (ביכולתם לבדות שקרים ולהפליל אחרים.) בדיית שקרים והפללת אחרים כרוכות הן באמירת שקרים כדבר שבשגרה והן בהתנהגות בוגדנית ואכזרית; שתי התכונות קשורות קשר הדוק. לדוגמה, אם הם עושים מעשה רע ורוצים להתנער מאחריות, הם יוצרים מצג שווא, משקרים, וגורמים לאנשים להאמין שמישהו אחר עשה את הדבר, ולא הם. הם מסיטים את האשמה אל מישהו אחר, וגורמים לו לשאת בהשלכות. מעבר לכך שזה מרושע ונאלח, זה אף יותר בוגדני ואכזרי. אילו ביטויים נוספים ישנם לבוגדניות ולאכזריות של צוררי משיח? (הם יכולים לייסר אנשים, לתקוף אותם, ולנקום בהם.) היכולת לייסר אנשים היא אכזרית. הם יעשו מאמצים גדולים על מנת לתקוף כל מי שמאיים על מעמדם, על המוניטין שלהם, או על היוקרה שלהם, או כל מי שביקורתי כלפיהם, ולנקום בו. לפעמים הם אף עלולים להשתמש באחרים על מנת להזיק לאנשים – אלה הן בוגדנות ואכזריות. בקצרה, המונח "בוגדני ואכזרי" מצביע על כך שצוררי משיח הם זדוניים במיוחד. הדרך שבה הם מתייחסים לאנשים ומקיימים איתם אינטראקציה אינה מבוססת על מצפון, והם לא חיים איתם בהרמוניה ובשוויון; במקום זאת, בכל הזדמנות הם מחפשים לנצל אחרים, לשלוט בהם, ולתמרן אותם למטרותיהם. גישתם לקיום אינטראקציה עם אחרים איננה רגילה או ישירה; במקום זאת, הם משתמשים באמצעים ובשיטות מסוימים על מנת להטעות אנשים, לנצל אותם, ולהשתמש בהם כנשק בצורה סמויה, מבלי שיבחינו בכך. בהתייחסותם כלפי כל אדם שהוא, בין אם על פני השטח היא נראית טובה או רעה, אין אפילו שמץ של כנות. הם מתקרבים למי שמועיל להם, ומתרחקים ממי שמבחינתם אין בהם תועלת, ולא שמים לב אליהם. גם כשמדובר באנשים תמימים או פגיעים יחסית, הם הוגים דרכים להשתמש בשלל אמצעים ושיטות כדי להוליכם שולל וללכוד אותם, על מנת שיוכלו להועיל להם. אך כשאנשים חלשים, מתקשים, או זקוקים לעזרה, צוררי משיח פשוט מעלימים עין ומפגינים כלפיהם אדישות. הם אף פעם לא מפגינים אהבה כלפי אנשים כאלה או מציעים להם עזרה; נהפוך הוא, הם נוטים להתעמר בהם, להוליכם שולל, ואף חושבים על דרכים לנצל אותם עוד יותר. אם לא עולה בידם לנצל אותם, הם משליכים אותם הצדה ולא מפגינים כלפיהם אהבה או אהדה – האם יש בכך שמץ של אדיבות? האין זה ביטוי של זדוניות? השיטה והפילוסופיה שבעזרתן צוררי משיח מקיימים אינטראקציה עם אנשים הן שימוש במזימות ובאסטרטגיות על מנת לנצל אנשים ולשטות בהם, לגרום לאנשים שלא יוכלו לראותם כפי שהם באמת, אך בה בעת יהיו נכונים לעמול למענם ולעמוד לשירותם תמיד. הם יכולים להתעמר באלה אשר מבחינים בהם וכבר לא ניתנים לניצול, ולייסרם. הם אפילו יכולים להטיל כלאחר יד אשמה על אותם אנשים, לגרום לאחים ולאחיות לנטוש אותם, ואז לגרש או להרחיק אותם. בקצרה, צוררי משיח הם בוגדניים ואכזריים, לחלוטין נטולי אדיבות וכנות. הם אף פעם לא עוזרים לאחרים בכנות, ואינם מפגינים אהדה או אהבה כשאחרים מתמודדים עם קשיים. במסגרת האינטראקציות שלהם, הם זוממים למען טובתם האישית ועל מנת לזכות ביתרון. אין זה משנה מי פונה אליהם או מבקש את עזרתם כשהוא נתקל בקושי, הם תמיד מחשבים חישובים באשר לאותו אדם, ואומרים בלבם: "אם אעזור לו, איזו תועלת אוכל להפיק ממנו בעתיד? האם הוא יכול לעזור לי? האם אוכל להשתמש בו? מה אוכל להרוויח ממנו?" האין זה אנוכי ונאלח מצדם, תמיד לחשוב על העניינים האלה? (אכן, כן.) בבחירות בכנסייה, באילו שיטות ישתמשו צוררי משיח? (הם ימעיטו בערכם של אחרים וישבחו את עצמם, וכך יביאו למפלת אנשים טובים מהם.) גם המעטה בערך אחרים ושבחים עצמיים הם מעשים בוגדניים ואכזריים. צוררי משיח עלולים גם להשתמש בטובות קטנות על מנת לפתות אנשים, ולהתרברב בתרומותיהם על מנת לעורר הערכה ולהבטיח שיצביעו להם. מה עוד? (הם לא מסוגלים להעריך מועמדים ללא משוא פנים ובצורה אובייקטיבית; נטיותיהם ודעותיהם הקדומות יבואו לידי ביטוי.) הדבר כרוך בבדיית שקרים על מנת להשמיץ אחרים. כבר שיתפנו בעבר על לא מעט ביטויים להתנהגות בוגדנית ואכזרית של צוררי משיח. בוגדנות פירושה שהם שופעים מזימות, והעיקרון שלהם להתנהלות, להתמודדות עם העולם, ולעשיית כל דבר הוא הסתמכות על אסטרטגיה – ללא כנות, עם סילופים ורמאות. אכזריות קשורה בעיקרה לאכזריות ולחוסר הרחמים בשיטות הפעולה שלהם, שהן נטולות חמלה ורגשות אנושיים, ומזיקות לאחרים, והם מוכנים להשיג את מטרותיהם במחיר של פגיעה בכל אדם שהוא – זוהי אכזריות, והיא הניגוד הגמור של אדיבות אנושית. אם קיימת אדיבות באנושיותו של אדם, כשהוא יתמודד עם עניינים רגילים, הוא יגלה גמישות כלפי אחרים מתי שמתאפשר לו, ויסלח לאנשים. אדם כזה מפגין סובלנות כלפי בעיות ופגמים של אנשים אחרים, איננו קטנוני, ומסתדר כשמתאפשר לו. נוסף לכך הוא רחום, וכשהוא רואה אחרים מתמודדים עם קשיים, הוא נכון לעזור. עזרה לזולת גורמת לו אושר, והענקת חיזוק לאחרים היא בגדר אחריות אישית מבחינתו – זוהי אדיבות. האם צוררי משיח ניחנו בתכונה הזו? (לא.) אמונתם היא: "אם אתה נקלע לקשיים ואני עוזר לך, עליך לשלם מחיר. אם אתן לך הטבות, מה ייצא לי מזה? אם אגלה אהדה כלפיך, מי יגלה אהדה כלפיי? אם אעזור לך, האם תזכור את טוב לבי? אם אתה מבקש ממני להקריב את עצמי על מנת לעזור לך, אתה חי באשליות! מה טיב הקשר שלנו? כיצד אתה יכול להועיל לי? האם עזרת לי פעם? מי אתה? האם שווה לעזור לך? לו היית בתו של המלך או בנו של אדם עשיר, אולי הייתי זוכה בתהילה או ברווחים כשהייתי עוזר לך. אבל אתה אף אחד מאלה. מדוע שאעזור לך? אם אעזור לך, אילו הטבות אקבל?" כך הם חושבים כשהם רואים אדם שנקלע לקשיים, אדם חלש או אדם שזקוק לעזרה. האם זו אדיבות? כשהאנשים האלה רואים מישהו במצב של חולשה, לא זו בלבד שהם מלגלגים עליו ולועגים לו, בלבם הם אף עורכים חישובים. חלקם אף רואים בכך הזדמנות להציג את עצמם לראווה או לכבוש את לבו של אותו האדם. אף אחד מאלה אינו אדיבות. לעתים תכופות צוררי משיח מנצלים הזדמנויות כאלה כדי להציג את עצמם לראווה. הם יעשו מעשה רק אם ירוויחו מהעניין, רק אם יש להם מטרה ומוטיבציה. אם הם עוזרים למישהו, הם רוצים להפוך אותו לבן בריתם. אם הם עוזרים לשני אנשים ומפגינים כלפיהם אהדה, הם רוצים לזכות בצמד בני ברית, בשני עוזרים נאמנים. אחרת, הם לא נוקפים אצבע, ובהחלט לא מפגינים אהבה כלפי מי שזקוק לעזרה.

הביטוי העיקרי של הבוגדנות והאכזריות של צוררי המשיח הוא שיש כוונה ברורה ביותר לכל אחד ממעשיהם. הדבר הראשון שהם חושבים עליו הוא האינטרסים האישיים שלהם; ושיטותיהם הן בזויות, גסות, שפלות, נקלות, ומפוקפקות. אין כנות באופן שבו הם פועלים, ביחסם כלפי אנשים, ובעקרונות עליהם מתבסס יחסם. יחסם כלפי אנשים הוא יחס של ניצול ושל מניפולציה, וכשאנשים כבר לא מועילים להם, הם משליכים אותם הצדה. אם אתה מועיל להם, הם מעמידים פנים שאכפת להם ממך: "מה שלומך? האם נתקלת בקשיים כלשהם? אני יכול לעזור לך לפתור אותם. אם יש לך בעיות, תגיד לי. אני כאן למענך. אנחנו ברי מזל שיש לנו מערכת יחסים טובה כל כך!" הם נראים כה קשובים. אך אם יום אחד כבר לא תועיל להם, הם ינטשו אותך, ישליכו אותך הצדה ויתעלמו ממך, כאילו מעולם לא נפגשתם. כשבאמת יש לך בעיה ואתה מבקש את עזרתם, גישתם משתנה לפתע, דבריהם כבר לא נשמעים נחמדים כמו בפעם הראשונה שהציעו את עזרתם – ומדוע זה? משום שאינך מועיל להם. כתוצאה מכך, הם מפסיקים לשים לב אליך. וזה לא הכול: אם הם מגלים שעשית משהו לא בסדר או מוצאים משהו שהם יכולים למנף לטובתם, הם מתייחסים אליך בציניות קרה, ואף עלולים לגנות אותך. מה דעתך על השיטה הזאת? האם זה ביטוי של אדיבות ושל כנות? כשסוג כזה של בוגדנות ואכזריות מתבטא בהתנהגותם של צוררי משיח כלפי אחרים, האם כרוך בו שמץ של אנושיות? האם הם מפגינים שמץ של כנות כלפי אנשים? בשום פנים ואופן לא. כל מה שהם עושים הוא לטובת הרווח האישי שלהם, גאוותם והמוניטין שלהם, על מנת להעניק לעצמם מעמד ומוניטין בקרב אחרים. מבין כל מי שהם פוגשים, אם הם יכולים לנצל מישהו, הם עושים זאת. הם בזים למי שאינם יכולים לנצל ולא מתייחסים אליו; גם אם אתה מחליט לפנות אליהם, הם מתעלמים ממך, ואפילו לא מביטים בך. אך אם יום אחד הם זקוקים לך, גישתם כלפיך משתנה לפתע, הם הופכים קשובים וידידותיים מאוד, והדבר מבלבל אותך. מדוע השתנתה גישתם כלפיך? (משום שכעת יש לך ערך עבורם.) נכון: כשהם רואים שיש בך ערך שימושי, גישתם משתנה. האם יש אנשים כאלה סביבכם? כשאנשים אלה מקיימים אינטראקציה עם אחרים, קשה להבחין בכך שהם עושים דבר רע. גם הבעותיהם, דיבורם והתנהגותם ביום-יום לא נראים בעייתיים באופן מובהק. אך אם תתבונן בקפידה באופן שבו הם מקיימים אינטראקציה עם אנשים, בייחוד עם אלה שקרובים אליהם ויקרים ללבם, אם תראה איך הם מנצלים אחרים ואיך הם מתייחסים אליהם לאחר מכן, דרך זה תוכל לראות את הכוונות, את השיטות ואת הגישות של צוררי משיח באינטראקציה שלהם עם אחרים. הם כולם מחפשים אך ורק רווח אישי, חיים על פי הפילוסופיה של השטן, ונטולי אנושיות רגילה.

באנושיותם של צוררי משיח יש תכונות כגון בוגדנות ואכזריות. כשהם מתמודדים עם אנשים ועם דברים, האם הם יכולים להסתדר עם אנשים ישרים, אדיבים, וכנים? האם הם נכונים להתקרב לאנשים כאלה? (לא.) מהי השקפתם על אנשים כאלה? הם אומרים: "כל האנשים האלה טיפשים עד מאוד, ודיבורם הוא כה ישיר. עליך לחשוב היטב לפני שאתה מדבר – מדוע אתה מדבר בכנות כזו? מדוע דיבורך תמיד כה פשוט?" בעיני צוררי משיח, האנשים האלה טיפשים באופן מעורר רחמים, וצוררי משיח מזלזלים בהם. כשאנשים אלה רואים אדם אדיב שמתייחס לאנשים בכנות, הם באמת עוזרים לו כשהוא נתקל בקשיים וזקוק לעזרה, הם מקווים שיהיה לו טוב ורוצים לספק לו הטבות, סיוע, וחיזוק – בעיני צוררי משיח, אנשים אלה הם אווילים וטיפשים. צוררי משיח אינם מאמינים שהמרכיבים החיוביים האלה באנושיות הם דברים טובים ויפים שצריכים להיות לאנשים. במקום זאת, בלבם, הם חשים תיעוב, דחייה ובוז כלפי התכונות האלה, החיוניות לאנושיות רגילה. הם מכנים אנשים ישרים טיפשים; הם אומרים זאת גם על אנשים אדיבים, ואף יותר מכך על אנשים כנים. אלה אשר מאמינים באל בכנות יחסית, ומבצעים את חובותיהם בכנות יחסית, שלבם אדיב והם מעולם לא פגעו באחרים או הזיקו להם, שאוהבים אחרים ומפגינים כלפיהם אהדה, שיכולים לנטוש את רווחיהם האישיים ולהתגבר על הקשיים שלהם על מנת לעזור לזולת, אשר חשים מועקה ואחריות כשהם רואים אדם חלש שזקוק לעזרה – בתוך תוכם צוררי משיח בזים אף יותר לאנשים אלה. באשר לאלה בעלי כנות יחסית באמונתם באל, שלבם ירא-אל, שמקבלים את בחינת האל בכל הדברים כולם, שמסוגלים לבצע את חובותיהם בכנות, בנאמנות ובאחריות, ואלה אשר גישתם כלפי חובותיהם היא כנה – צוררי משיח בזים לאנשים כאלה ושונאים אותם בתוך תוכם, מתחמקים מהם באופן מובהק ומתרחקים מהם כלפי חוץ. בעיני צוררי משיח, כל המרכיבים החיוביים האלה, החיוניים לאנושיות רגילה, אינם חיוביים כלל וכלל: הם לא ראויים לשבח או לקידום. במקום זאת, צוררי משיח מאמינים שהמזימות והאסטרטגיות שלהם, דרכיהם הפנימיות להתמודד עם אנשים, ואכזריותם, הם ראויים לשבח. בכל רגע שהוא, ואין זה משנה מה הם עושים, במוחם הם מהרהרים בשיטותיהם ובמזימותיהם ומשפרים אותן. אין זה משנה מהי חשיבות העניין, הם מאמינים שכדאי ונחוץ לנהוג כך; אחרת, התוצאה תהיה הפסדים ונזק למוניטין שלהם. לאור כך שהמרכיבים האלה קיימים באנושיותם של צוררי משיח, האם הם יכולים לקבל את האמת? האם הם יכולים ליישמה בפועל? בשום פנים ואופן לא. אין זה משנה עד כמה אתה מדגיש כנות, אדיבות, ודברים חיוביים אחרים, ומבקש מאחרים לאמץ היבטים אלה ולהתייחס לאנשים, להתייחס לחובותיהם, ולהתמודד עם עניינים שונים בהתאמה עם האנושיות החיובית הזו, בעומק לבם של צוררי משיח קיימים דחייה, בוז ועוינות כלפי אותם דברים. מדוע? משום שהדברים החיוביים האלה כלל אינם קיימים בצוררי משיח; במהותם יש להם אופי בוגדני ואכזרי שמשתייך לטבע של שדים. האם קיים מרחק בין האופי הזה לבין אופי של יושרה, אדיבות וכנות כפי שהאל דורש? לא זו בלבד שקיים מרחק בין השניים, אלא שהם ההפך הגמור זה מזה – שני סוגי אופי נבדלים מטבעם. האם ישנם ביטויים וגילויים כלשהם בבוגדנות ובאכזריות של צוררי משיח אשר עולים בקנה אחד עם אנושיות רגילה? האם הם עולים בקנה אחד עם האמת? בהחלט לא; אלה אך ורק התוכניות והמזימות של השטן. הטבע שהתוכניות והמזימות של השטן מבטאות הוא בדיוק בוגדנות ואכזריות, מרכיבים שלא אמורים להתקיים באנושיות רגילה כפי שדורש אותה האל. על בסיס הביטויים השונים של בוגדנות ואכזריות שעליהם שיתפנו, חישבו האם ישנם סביבכם אנשים בעלי אנושיות כזו. עם אופי בוגדני ואכזרי שכזה, צוררי משיח יהיו מסוגלים ללא ספק לפעול. מעשיהם יהיו נראים לעין, קולניים, ונגישים לאחרים. אם הם נגישים, אנשים אמורים לחוש בהם, ולהיות מסוגלים לזהות אנשים כאלה ולהבחין בהם. אופיים הבוגדני והאכזרי של צוררי משיח אמור להיות ביטוי נפוץ וברור למדי. אין אלה רעיון, מחשבה, או כוונה נסתרים, אלא אנושיותם שנחשפה, והשיטות, האמצעים, והאסטרטגיות של מעשיהם. אנשים אמורים להיות מסוגלים להבחין בהיבט זה.

ג. נטולי חוש כבוד וחסרי בושה

באנושיות רגילה יש פשטות, אבל האם צוררי משיח הם אנשים פשוטים? מובן שלא. הבוגדנות, האכזריות, ואמירת השקרים כדבר שבשגרה, שזה עתה שיתפנו עליהן, מנוגדות כולן לפשטות. קל להבין פשטות, ולכן לא נשתף עליה. הבה נשתף על חוש כבוד. חוש כבוד אמור להיות קיים באנושיות רגילה; פירוש הדבר הוא להיות בעל היגיון. מהו המונח המנוגד לקיומו של חוש כבוד? (חוסר בושה.) חוסר בושה פירושו עזות-פנים. במילים אחרות, אפשר לסכם זאת כהיעדר חוש כבוד. מה עושים צוררי משיח, ואילו ביטויים או נוהגים ספציפיים מעידים על כך שהם נטולי חוש כבוד וחסרי בושה? צוררי משיח מתחרים בגלוי עם האל על מעמד, מעשה נטול חוש כבוד וחסר בושה. רק צוררי משיח מסוגלים להתחרות בגלוי עם האל על מעמד ועל אנשיו הנבחרים. צוררי משיח רוצים לשלוט באנשים, בין אם אותם אנשים מביעים נכונות לכך ובין אם לאו. צוררי משיח רוצים לשאוף למעמד, בין אם יש להם היכולת ובין אם לאו, ולאחר שהם משיגים אותו, הם חיים על חשבון הכנסייה, אוכלים ושותים מאנשיו הנבחרים של האל, ומניחים להם לכלכל אותם מבלי לעשות דבר בעצמם. הם כלל לא מספקים חיים לאנשיו הנבחרים של האל, אך רוצים להפעיל עליהם את כוחם, לאלץ אותם להקשיב להם, לשרת אותם ולעמול למענם, והם רוצים לבסס מקום משלהם בלבם של אנשים. כשאתה מדבר בשבחם של אחרים, אם אתה מהלל את אדיבותו, חסדו, ברכותיו וכול-יכולתו האדירים של האל, הם לא מאושרים ולא מרוצים. הם תמיד רוצים שתדבר בשבחם, שיהיה להם מקום בלבך, שתכבד ותעריץ אותם, ושהדבר ייעשה בצורה מושלמת. כל מעשה שלך מוכרח להיות למענם ותוך התחשבות בהם. עליך לתת להם עדיפות בכל צעד ושעל, בכל אחד מדבריך וממעשיך, ולהביא בחשבון את מחשבותיהם ואת רגשותיהם. האין אלה היעדר חוש כבוד וחוסר בושה? צוררי משיח מתנהגים כך, הלא כן? (אכן.) אילו ביטויים נוספים ישנם? הם גונבים ומבזבזים מנחות, ומנכסים לעצמם את מנחותיו של האל. גם מעשה זה הוא נטול חוש כבוד וחסר בושה – זה ברור כשמש!

בנושא של גנבת מנחות, היה מקרה מסוים שהתרחש. כמה אחים ואחיות העניקו כמנחה פריטים שהועברו לכנסייה מסוימת, והאדם שהיה אחראי לשמור על המנחות שם לב שעל שני בקבוקים לא הייתה תווית שציינה שהם מיועדים לעליון, ולא היו הוראות ספציפיות. אותו אדם החזיק בהם ללא רשות, מבלי לדעת מה היו, ולא העביר אותם לעליון. מאוחר יותר, כששאלתי האם הפריטים נמצאים ברשותו, הוא אמר שיש ברשותו שני בקבוקים. שאלתי איך ייתכן שהם בהישג ידו, והוא הסביר את המצב: "שני הבקבוקים האלה הגיעו ללא תווית שמציינת מה הם או אם הם מיועדים לעליון, ולכן החזקנו בהם כאן. אם הייתה עליהם תווית שמציינת למה הם משמשים, היינו מחזיקים בהם ומשתמשים בהם. אם אפשר היה למכור אותם, היינו מוכרים אותם". מה לדעתכם הבעיה כאן? חפצים יקרי ערך מועברים הנה מכל מיני מקומות, חלקם בתוספת הוראות, ורובם ללא הוראות או תוויות. בנסיבות רגילות, אם משתמשים בניתוח רציונלי, למי יש לתת את הפריטים האלה? (יש להעניקם לאל כמנחות.) כך צריכים לחשוב אנשים בעלי רציונליות רגילה. אולם מישהו אמר: "לא הייתה על הפריטים האלה תווית שמציינת שהם מיועדים לעליון". באופן מרומז, אותו אדם התכוון לומר: "הם לא בשבילך. איך הם קשורים אליך? משום שלא מצוין בתווית שהם מיועדים לך, יש לי זכות לטפל בהם. לא אתן לך אותם. אם ארצה למכור אותם, אמכור אותם. אם ארצה להשתמש בהם, אשתמש בהם. אם לא ארצה להשתמש בהם או למכור אותם, פשוט אשאיר אותם ואבזבז אותם!" זו הייתה נקודת מבטו של האחראי. מה דעתכם על נקודת מבט זו? האם ישנם אנשים אשר מביאים את אותם פריטים יקרי ערך לכנסייה או לאנשים מבלי לפרט למי? (לא.) מי יפגין אהבה כה רבה עד כדי הענקת פריטים יקרי ערך לכנסייה, לבית האל, או לאחים והאחיות? עד עצם היום הזה, מעולם לא ראיתי מישהו שאוהב עד כדי כך, או מישהו שמעניק מנחה או צדקה שכזו. גם כשמדובר בפריטים רגילים ולא יקרים, עליך לשלם תמורתם. אם כן, באשר לאותם פריטים יקרי ערך, האם יש מישהו אשר מחלק אותם בחינם כלאחר יד? (לא.) האנשים אשר שלחו את אותם פריטים אמנם לא פירטו למי הם מיועדים, אך אנשים אמורים לדעת מי אמור לקבלם; רציונליות שכזו אמורה להיות קיימת באנושיות. כיצד אמור האחראי להתנהל בעניין? מה עליו לעשות באותם פריטים? לכל הפחות, עליו לשאול את העליון, "אתם רוצים את הפריטים האלה? אם לא, מה עלינו לעשות בהם?" אפשר היה לפתור את העניין באמצעות שתי השאלות האלה בלבד; הן היו מעידות על כך שאופיו של אדם ניחן ברציונליות רגילה. אך האדם שהיה אחראי לשמור על המנחות אפילו לא יכול היה לשאול את שתי השאלות הפשוטות האלה, והוא אף לא ניחן ברציונליות הבסיסית ביותר שאמורה להיות לאדם. איך ייתכן שהוא האמין שאותם הדברים יועדו לכנסייה? הוא אפילו הוסיף ואמר, "אין עליהם תווית שמציינת שהם מיועדים לעליון". האין זו בעיה? על מה מרמז "אין עליהם תווית שמציינת שהם מיועדים לעליון"? מדוע הוא הוסיף את האמירה הזאת? (כדי למצוא היגיון בכך שהוא מבזבז כלאחר יד את מנחות האל.) בדיוק כך. האם באמת יכול להיות חוש כבוד באנושיותו של אדם שעושה מעשים כאלה? מובן שלא. איזה מין אנושיות יש לאדם שהוא נטול התכונה הזאת? האין זה היעדר חוש כבוד? האם הוא באמת לא ידע שאלה היו מנחות? הוא ידע שאלה היו מנחות, אבל משום שאנושיותו הייתה נטולת חוש כבוד, הוא יכול היה לבטא דברים שכאלה בחוסר בושה, ולאחר מכן, באופן טבעי וכלאחר יד, ליהנות מהמנחות, להחזיק בהן, לבזבז אותן, ולתבוע אותן לעצמו. ביטויים כאלה ניכרים רק בקרב אנשים בעלי אנושיות של צוררי משיח.

לצוררי משיח אין מצפון והיגיון; איך עוד הם מבטאים את היותם נטולי חוש כבוד וחסרי בושה? כשהם עושים מעשה שגוי, הם לא יודעים כיצד לחוש חרטה, ובלבם אין אשמה. הם לא מהרהרים כיצד לתקן את המצב או להכות על חטא, והם אפילו מאמינים שיש הצדקה למעשיהם. כשעומדים לגזום או להחליף אותם, הם חשים שזכו ליחס לא צודק. הם מתווכחים ומתפלמסים ללא הרף – זהו היעדר חוש כבוד. הם לא מבצעים שום עבודה אמיתית; בכל צעד ושעל הם מרצים לאחרים, מוליכים שולל אנשים באמצעות תאוריות ריקות מתוכן, וגורמים להם לחשוב שהם רוחניים ומבינים את האמת. הם גם מרבים להתרברב כמה הם עבדו וסבלו, ואומרים שמגיע להם ליהנות מחסדו של האל ומהקבלה והדאגה של האחים והאחיות, וכך חיים על חשבון הכנסייה כאילו הדבר מובן מאליו, והם אף רוצים לאכול ולשתות מן המובחר וליהנות מיחס מיוחד. זוהי התנהגות נטולת חוש כבוד וחסרת בושה. נוסף לכך, למרות שברור לגמרי שאיכותם ירודה, שהם לא מבינים את האמת ושאינם מסוגלים למצוא את עקרונות היישום בפועל ולבצע עבודה אמיתית, הם מתרברבים שהם כשירים וטובים בכל. האין זה חוסר בושה? למרות שברור לגמרי שהם כלום ושום דבר, הם מעמידים פנים שהם יודעים הכול כדי שאנשים יעריכו ויעריצו אותם. אם מישהו נתקל בקשיים אך לא מבקש את עצתם ופונה לאחרים במקומם, הם מתמלאים כעס, שנאה ומרמור, ומחפשים כל דרך אפשרית כדי לייסר את אותו אדם. האין זו התנהגות חסרת בושה? ברור שהם מרבים לשקר, שיש להם מגוון צביונות מושחתים, אבל הם מעמידים פנים שאין להם צביונות מושחתים, שהאל מעדיף אותם ואוהב אותם; בכל צעד ושעל הם מעמידים פנים שהם מסוגלים לשאת בסבל, שהם יכולים להתמסר, שהם יכולים לקבל את האמת וגיזום, שהם לא חוששים מעבודה קשה או מביקורת, ושהם אף פעם לא מתלוננים – אבל במציאות הם מלאי מרמור. למרות חוסר יכולתם הברור לשתף על כל הבנה שהיא, או לדבר בבירור על כל אמת שהיא, וכן היעדר העדות החווייתית שלהם, הם עוסקים בהעמדת פנים ובהתחזות, ומדברים על הידע העצמי שלהם באופן ריקני כדי ליצור אצל אנשים את הרושם שהם רוחניים מאוד ושהבנתם נרחבת. האין זו התנהגות חסרת בושה? ניכר שיש להם לא מעט בעיות ואנושיות רעה, הם מבצעים את חובותיהם ללא נאמנות, ובכל עבודה שהם מבצעים, הם נסמכים אך ורק על האינטלקט ועל הפיקחות שלהם, ואינם מחפשים את האמת כלל, אך הם עדיין מאמינים שהם נושאים בעול, שהם רוחניים מאוד, שיש להם איכות, ושהם מתעלים על מרבית האנשים. האין זו התנהגות חסרת בושה? האין אלה ביטויים לחוסר אנושיותם של צוררי משיח? האין הם חושפים דברים כאלה לעתים תכופות? ברור שאין להם הבנה של עקרונות-האמת, ואין זה משנה איזו עבודה הם מבצעים, הם לא יכולים למצוא עקרונות ליישום בפועל, אך הם מסרבים לחפש או לשתף; הם מסתמכים על הפיקחות, על הניסיון, ועל האינטלקט שלהם כדי לבצע את העבודה. הם אפילו מייחלים להיות מנהיגים, לנהל אחרים, ולגרום לכולם להקשיב להם, וכשמישהו לא עושה זאת, הם כועסים ומתרגזים. האין זו התנהגות חסרת בושה? משום שיש להם שאיפות, כישרונות, ושמץ של פיקחות, הם תמיד רוצים להתבלט בבית האל, ולגרום לבית האל למקם אותם בעמדות חשובות ולטפח אותם. אם לא מטפחים אותם, הם מתרגזים ומתמרמרים, ומתלוננים שבית האל איננו הוגן, שאין הוא יכול לזהות אנשים מוכשרים, ושאין בו מי שיודע לשפוט היטב כישרון ומסוגל לגלות את יכולותיהם יוצאות הדופן. אם לא מטפחים אותם, הם לא רוצים לעבוד קשה כדי לבצע את חובותיהם, לסבול קשיים, או לשלם את המחיר; במקום זאת, הם רק רוצים להשתמש בערמומיותם כדי לחמוק מעבודה. הם מקווים בלבם שמישהו מבית האל יעריך וירומם אותם, ויאפשר להם להתעלות על אחרים ולבצע שם את תוכניותיהם הגדולות. האין אלה שאיפות ורצונות? האין זו התנהגות חסרת בושה? האין זה הביטוי הנפוץ ביותר של צוררי משיח? אם באמת יש לך יכולות, עליך לחתור אל האמת, להתמקד בביצוע נאות של חובותיך, ואנשיו הנבחרים של האל יעריכו אותך באופן טבעי. אם אינך אוחז אף בשמץ מן האמת אך עדיין תמיד רוצה להתבלט, אין בכך שום היגיון! אם גם יש לך שאיפות ורצונות, ואתה תמיד רוצה ללכת עד הסוף, סופך שתתרסק. אנשים מסוימים, שפעם היו להם מעמד ויוקרה כלשהם בחברה, רוצים לעשות שרירים, לומר את המילה האחרונה, ולגרום לכולם לעשות כדבריהם לאחר שהם מתחילים להאמין באל ונכנסים לביתו. הם רוצים להציג לראווה את כישוריהם ואת הסמכותיהם, מבחינתם כולם נחותים מהם, והם סבורים שעליהם להפעיל את כוחם על כולם. האין זו התנהגות חסרת בושה? אכן. כשאנשים מסוימים משיגים תוצאות כלשהן, וביצוע חובותיהם בבית האל מניב תרומות כלשהן, הם תמיד רוצים שהאחים והאחיות יתייחסו אליהם בכבוד רב, כבכירים, כאנשים בעלי דרג רם, וכאישים מיוחדים. הם אפילו רוצים שאנשים יעריצו אותם, ינהו אחריהם, ויקשיבו להם. הם שואפים להפוך לדמויות המובילות בכנסייה; הם רוצים להחליט הכול, לשפוט, ולומר את המילה האחרונה בכל עניין. אם איש לא מקשיב לדבריהם או מאמץ אותם, הם רוצים לנטוש את עמדתם, והם חותרים תחת כל האחרים וצוחקים עליהם. האין זו התנהגות חסרת בושה? נוסף לכך שהם חסרי בושה, הם זדוניים במיוחד – אלה הם צוררי משיח.

ביטוי זה של התנהגות חסרת בושה באופיים של צוררי משיח הוא נפוץ מדי. הוא ניכר ברוב האנשים במידת מה, אך לא זו בלבד שביטוי זה קיים בצוררי משיח, הם גם אף פעם לא מזהים את חומרת טבעו, והם לא מכים על חטא, מנסים להכירו, או מתמרדים נגדו. במקום זאת, הם רואים בו דבר טבעי, ובכך מסרבים לקבל את האמת. הם עדיין מאמינים שהתנהגותם היא טבעית ומוצדקת, ואין זה משנה עד כמה היא חסרת בושה, משוללת היגיון, דוחה ונתעבת. הם סבורים שהיא הגיונית, ושמגיע להם להנהיג בגלל הכישרונות והיכולות שלהם, שעליהם לכפות את הוותק שלהם, שאחרים מוכרחים להקשיב להם בשל תרומותיהם, ובעיניהם אין הדבר חסר בושה. נכון שאין להם תקווה? זוהי איננה אנושיות רגילה; זהו אופיים של צוררי משיח. לאנשים מושחתים מן השורה אולי יש ביטויים ומחשבות כאלה במידה רבה או פחותה, ובדרגות חומרה שונות, אך באמצעות קריאה של דברי האל, קבלת האמת והבנתה, הם מזהים שדברים כאלה לא אמורים להיות קיימים באנושיות רגילה. הם מזהים גם שכאשר מופיעים רעיונות, מחשבות, תוכניות או דרישות לא הגיוניות שכאלה, עליהם להתמרד נגדם, לוותר עליהם, להפוך אותם, ללמוד להכות על חטא, לקבל את האמת, וליישם בפועל בהתאמה עם האמת. מה ההבדל בין צוררי משיח לבין אנשים מושחתים מן השורה? בסיסו בעובדה שצוררי משיח לעולם לא יאמינו שהרעיונות, המחשבות והרצונות שלהם הם שגויים, ושהאל מגנה ומתעב אותם, או שהם דברים שליליים ששייכים לשטן. כתוצאה מכך, הם אף פעם לא מרפים מאותן מחשבות או אמונות. במקום זאת הם דבקים בהן, לא מתמרדים נגדן, והם בהחלט לא מקבלים מה שנכון וחיובי, ומניחים לו להפוך לנוהג שלהם ולעיקרון שעליהם להישמע לו. זהו ההבדל בין צוררי משיח לאנשים מושחתים מן השורה. הביטו סביבכם: כל מי שהוא חסר בושה עד כדי כך, אך אף פעם לא מזהה זאת או מודע לכך, הוא צורר משיח טיפוסי.

לצוררי משיח יש עוד מאפיין טיפוסי שקל מאוד לאנשים להבחין בו: אין להם חוש בושה. בדיוק כפי שכתוב בתנ"ך: "העז איש רשע בפניו" (משלי כ"א 29) – רק צוררי משיח הם אנשים רעים באמת ובתמים. צוררי משיח הם חסרי בושה; אין זה משנה כמה ממעשיהם הם חסרי בושה, לא מתחשבים ברגשות הזולת, וסותרים את האמת, הם אינם מודעים לכך, ואף לא מזהים זאת. הם לא מקבלים שום דבר נכון או חיובי, ואינם מרפים מההשקפות ומהנוהגים השגויים שלהם; במקום זאת, הם דבקים בהם עד הסוף. כאלה הם צוררי משיח. באיזה מצב אתם מצויים? כשיש לכם דרישות לא הגיוניות, מחשבות נטולות בושה, וכוונות ורעיונות שהאל מתעב, האם אתם מודעים לכך שהאל מואס בכל אלה ולכן מסוגלים להתמרד נגדם ולוותר עליהם? או שלאחר שאתם מאזינים לאמת אתם מסרבים לוותר עליהם, דבקים בהם, וחושבים שהצדק עמכם? (כשאני מודע להם אני יכול לקשור אותם לדברי האל, וחש שאותן מחשבות הן מתועבות למדי וחסרות בושה, ואני מסוגל להתפלל ולהתמרד נגדן.) אלה שמסוגלים להתפלל ולהתמרד נגדן ביודעין אינם צוררי משיח; אלה שאף פעם לא מתפללים או מתמרדים נגדן, אלא הולכים אחר מחשבותיהם האישיות, מתנגדים לאל בלבם ומסרבים לקבל את האמת, הם צוררי משיח טיפוסיים. אין זה משנה עד כמה מעשיהם נטולי בושה, הם מסרבים להודות בהם או להכיר בהם. האין זה ברור שאלה אנשים שאינם מקבלים דברים חיוביים אבל אוהבים דברים שליליים ומרושעים? האם אינכם מסוגלים לזהות לאיזו קטגוריה אתם משתייכים, או שמעולם לא היו לכם מחשבות חסרות בושה שכאלה? (היו לי מחשבות כאלה, ואחרי שנעשיתי מודע להן, עלה בידי להתפלל לאל ולהתמרד נגדן. לעתים לא הייתי מודע להן, פעלתי או דיברתי מבלי לחוש שהן חסרות בושה, והבנתי זאת רק לאחר מכן כאשר חשפו אותי, ואז עלה בידי להתפלל ולהתמרד נגדן.) אם אינך מודע לכך שהדברים האלה הם נטולי בושה, זו אינה בעיה; אם אתה מודע לכך, אך לא מקבל את האמת או מתמרד נגד עצמך, אזי זוהי בעיה חמורה. רוב הזמן אתם חסרי תחושה, ללא יכולת לקשר בין זה לבין דבר האל, ואינכם מודעים לטיב הבעיה שלכם. אך אם, כשאתם נעשים מודעים לכך, אתם מיד חשים אשמים ונזופים בלבכם, מתביישים עד כדי כך שאינכם רוצים לראות איש, חושבים שאתם מתועבים, נחותים ובעלי יושרה לקויה, וחשים שנאה וגועל כלפי עצמכם, ואז מהרהרים כיצד להשתנות ולוותר על אותם דברים, זהו מצב רגיל. אם אתה מסוגל להתמרד נגד עצמך ברגע שאתה נעשה מודע, יש לך תקווה לישועה. אם אתה נעשה מודע ובכל זאת אינך מתמרד נגד עצמך, אין לך תקווה לישועה. יכולתו של אדם להיוושע תלויה ביכולתו לקבל את האמת. יש כאלה שיאמרו: "אני חסר תחושה וכסיל, ואיכותי ירודה, אך כל עוד אני מבין מעט ממה שאני מאזין לו, אני יכול ליישם בפועל על פי דברי האל ולהתמרד נגד עצמי". אנשים כאלה יכולים להיוושע. אין זה משנה עד כמה טובה איכותו של אדם או כמה מן האמת הוא מבין, אם הוא לא מתמרד נגד עצמו, אם הוא מתעקש לא ליישם בפועל את האמת או לקבלה, ובלבו הוא סותר אותה ומתנגד לה, אזי זה אבוד – אין לו תקווה. התנהגות חסרת בושה היא גם תכונה טיפוסית באופיים של צוררי משיח. בדקו אם ישנם אנשים כאלה סביבכם, ואז בחנו את עצמכם כדי לקבוע אם אתם משתייכים לקטגוריה הזאת – אם אתם תמיד חשים שאתם מושלמים ונהדרים, מחשיבים את עצמכם מושיעים, שואפים להיות ממוקמים מעל כל האחרים, אם אתם להוטים להשוות את עצמכם לאחרים בכל קבוצה שהיא כדי לבדוק מה הדירוג שלכם, רוצים להיות יוצאי דופן, ואין זה משנה אם ביכולתכם להתעלות על אחרים בסופו של דבר, וכן רוצים לזכות בהערכת הזולת, להתבלט מתוך ההמון, ולהפוך לחבר מיוחד בקבוצה. מה הופך אותך למיוחד? האם גדלות קרניים על ראשך, או שיש לך שלוש עיניים, או שלושה ראשים ושש זרועות? אין בך שום דבר מיוחד, אם כן מדוע אתה תמיד חש שאתה מתבלט ושאתה ייחודי? זוהי התנהגות חסרת בושה. במובן אחד, אין שום דבר מיוחד ביכולותיך המולדות הגופניות, ובמובן אחר, אין שום דבר מיוחד באיכותך. חשוב מכך, ככל האחרים, אתה מלא צביונות מושחתים, חסרה לך הבנה של האמת, ואתה בן מינו של השטן אשר מתנגד לאל. איזו סיבה יש לך להתרברב? ברור שאין סיבה להתרברב. מעט הכישורים, היכולות והכישרונות שניחנת בהם אינם ראויים לאזכור, משום שאינם מייצגים אנושיות רגילה ואינם קשורים לדברים חיוביים. עם זאת, אתה מתעקש להבליט דברים שאינם ראויים לאזכור, מתייחס אליהם כאילו היו הציונים לשבח שלך, מתרברב בהם בכל מקום כאילו היו התהילה וההון שלך על מנת לזכות בהערכה ובהערצה מהזולת, אפילו משתמש בהם כהון על מנת לגרום לאחרים לכלכל אותך וכדי ליהנות מההערכה ומהיחס המיוחד מהזולת. האין זו התנהגות חסרת בושה? אותם דרישות, מחשבות, כוונות, ורעיונות, שאינם רציונליים, ודברים דומים להם, שהם תוצאה של אנושיות ושל היגיון לא רגילים, הם כולם ביטויים של התנהגות חסרת בושה. אם אותם ביטויים של התנהגות חסרת בושה שולטים באנושיותו של מישהו, והופכים למאפיין עיקרי שלו אשר מונע ממנו לקבל את האמת ולהבינה, אזי זהו מאפיין טיפוסי של צוררי משיח.

יש כאלה שמבזבזים מנחות על מנת לקנות דברים טעימים, איכותיים ואופנתיים לאחים ולאחיות, בטענה שהם עושים זאת מתוך התחשבות כלפיהם, כדי שיוכלו לחיות בבית האל באושר וללא דאגות, ואז יהיו אסירי תודה על אהבת האל. מה דעתכם על הרעיון הזה? האם הוא הומני? (לא. הם מתייחסים למנחות האל כאילו היו כספם האישי, מבזבזים אותן איך שמתחשק להם במקום להשתמש במנחות בצורה רגילה והגיונית על פי העקרונות של בית האל.) איזו בעיה של אנושיות ישנה כאן? (התנהגות חסרת בושה.) אנשים כאלה הופכים לצוררי משיח טיפוסיים ברגע שהם זוכים במעמד. הם משתמשים במנחות כדי לזכות בשבחים מהזולת, ואומרים: "לאחים ולאחיות חסרים בגדים וחייהם קשים. הם חווים קשיים רבים, ולאיש לא אכפת. הבחנתי בזה, ואקח על כך אחריות. על מנת שיהיה נוח לאחים ולאחיות, על מנת לאפשר להם לחוות את חמימות האל, את אהבתו הגדולה, ואת חסדו בעודם חיים בביתו, בית האל צריך להוציא כסף כדי לתת מענה לכל אחד מהיבטי חייהם. לכן עליי להשקיע בעניין מעט מחשבה, ולשקול בקפידה מה חסר לאחים ולאחיות, או למה הם זקוקים. יש לרכוש כוסות תרמיות כדי שלאחים ולאחיות יהיה נוח לשתות מים ולשאת אותם כשהם יוצאים. יש לרכוש כיסאות לאחים ולאחיות; צריכות להיות להם משענות נוחות כדי שהישיבה הממושכת לא תפגע בגבם. אותם כיסאות צריכים להיות נוחים לישיבה, ועליהם להיות בגובה, בזווית, ובמידת הרכות המתאימים. המחיר איננו משנה, אל לנו לחסוך בהוצאות למען האחים והאחיות, שכן הם עמודי התווך של בית האל, ההון והמשענת להרחבת עבודתו. לכן, טיפול נאות באחים ובאחיות משפר את עבודת בית האל". כשרוב האחים והאחיות שומעים זאת, הם פורצים בבכי, נפעמים מהכרת תודה וצועקים שוב ושוב שזוהי אהבתו הגדולה של האל. אלה שטיפלו באותו עניין חשים חמימות בתוכם כשהם שומעים זאת, וחושבים: "סוף סוף, ישנם אנשים שמבינים ללבי". מה זה? (התנהגות חסרת בושה.) מדוע הענקת הטבות כה גדולות לאחים ולאחיות נחשבת חוסר בושה? האם זהו לשון הרע? (לא.) הם משתמשים בכספו של בית האל על מנת להפגין נדיבות כדי לכבוש את לבם של אנשים, ומעמידים פנים שהם מתחשבים באחים ובאחיות ושאכפת להם מהם. מהי מטרתם האמיתית? אם נתנסח בעדינות, ליהנות מאותן הטבות לצד האחים והאחיות. אם נתנסח בחומרה, לזכות בשבחם של אחרים, ולוודא שאנשים תמיד זוכרים אותם, שומרים להם מקום בלבם וזוכרים את טוב לבם. לו הם היו מבזבזים את כספם האישי, האם הם היו מתייחסים לאחים ולאחיות באותו האופן? (בשום פנים ואופן לא.) פרצופם האמיתי היה נחשף, והם לא היו מתייחסים כך לאנשים. על סמך שימושם הפזיז במנחות האל בהתאם לרצונותיהם האישיים, הם אנשים נטולי יושרה וסטנדרטים מוסריים, אנשים נאלחים ונטולי בושה. האם הם יכולים להתייחס לזולת באדיבות באמת ובתמים? איזה מין אנשים הם אלה? (הם צוררי משיח חסרי בושה.) יש גם משהו בוגדני ואכזרי בחוסר הבושה אשר קיים בצוררי משיח ומתבטא באנושיותם – הם משקרים על מנת להשיג את מטרותיהם האישיות. אילו מהמילים שיוצאות מפיהם הן אמת? אף שנדמה כי הם מתחשבים מאוד באנשים, אוהבים אותם באמת ומרבים לחשוב עליהם, מאחורי הקלעים הם למעשה מטפחים כוונות זדוניות. הם לא משלמים מחירים בעצמם; הם מבזבזים מנחות, ובסופו של דבר, בית האל הוא זה שסופג הפסדים בעוד הם מרוויחים. זה מה שעושים צוררי משיח – לא זו בלבד שהם חסרי בושה, הם גם בוגדניים ואכזריים. הם אומרים שקרים כדבר שבשגרה, משקרים לאנשים ומשטים בהם בכל אשר יפנו, ולא אומרים אפילו מילה אחת של אמת. זה כשלעצמו דוחה, אך הם גם מתרברבים בהיותם תמימים, אדיבים, טובים לזולת, אוהבים, אוהדים, לא מסוגלים להיות קשי-לב כלפי איש, או להביא את עצמם לנקום במי שמתעמר בהם. הם אפילו מתרברבים בהיותם אנשים מושלמים והגונים, מתוך רצון ליצור לעצמם תדמית ולתפוס מקום בלבם של אנשים. האין זו התנהגות חסרת בושה? זהו טבעם של צוררי משיח; אנושיותם מלאה דברים כאלה.

באשר לאלה המשתוללים בעשיית מעשים רעים והם חסרי בושה, אנשים יכולים להבחין בהם במידת מה, אך לא קל להבחין בכך שצוררי משיח הם חסרי בושה. ראיתי ביטוי מיוחד להתנהגות חסרת בושה של צורר משיח: לעתים תכופות הוא התנהג בפראות וביומרנות, הוא שיקר כדבר שבשגרה, ואופן דיבורו היה שיטתי, מאורגן ומסודר מאוד. אולם בכל הנוגע לטיפול במשימות, הוא לא הצליח לסיים את מה שהחל, הוא השתולל בעשיית מעשים רעים, ולא היו לו שום עקרונות. לאחר שביצע את חובותיו בבית האל במשך זמן מה, כל מה שהוא עשה השתבש, ואף אחד ממעשיו לא הצליח. הבעיה החמורה ביותר הייתה שהוא עדיין רצה להטעות אנשים, להותיר בלבם רושם טוב, ובכל צעד ושעל הוא שאל מה חושבים עליו אחרים והאם מעריכים אותו. בסופו של דבר, כשנעשה ברור שהוא טועה ללא הרף בחובותיו ואינו מסוגל לעשות דבר כראוי, בית האל שלח אותו לדרכו. לא זו בלבד שהוא כשל בזיהוי הביטויים הניכרים האלה, הוא אף היתמם כשנשלח לדרכו. מה משמעה של אותה היתממות? משמעה שהוא מעולם לא הכיר במעשיו הרעים מן העבר – השקרים והרמייה שלו, האופן שבו הוליך שולל אחרים, כיצד הקים מלכות עצמאית משלו והביא לכך שמשפחתו-שלו שולטת בכנסייה, איך השתולל בעשיית מעשים רעים ופעל ללא עקרונות, מעולם לא חיפש את האמת ואפילו עשה ככל העולה על רוחו, בין שאר המעשים הרעים – וכלל לא היה מסוגל לזהות את אותם המעשים הרעים שעשה. נהפוך הוא, הוא האמין שהוא ביצע את חובתו בבית האל במשך שנים כה רבות, שהוא סבל רבות, שילם מחיר כבד, בזבז זמן כה רב, והשקיע אנרגיה רבה, ועם זאת, בסופו של דבר, הוא הגיע לשלב שבו היה לו מוניטין רע וכולם זלזלו בו, איש לא חש כלפיו רחמים או אהדה, ואיש לא דיבר בשבחו. האין זו היתממות? איזה סוג אנושיות בא לידי ביטוי בהיתממות הזו? (היעדר היגיון והתנהגות חסרת בושה.) בדיוק. מבחינתו, מעשיו והחובות שהיה עליו לבצע היו מעלותיו. הוא הכחיש לחלוטין כל מעשה שלו שלא עלה בקנה אחד עם עקרונות-האמת, או שהיה מפריע או משבש, ובסופו של דבר, הוא היתמם. זוהי התנהגות חסרת בושה, והוא צורר משיח טיפוסי. האם נתקלתם אי פעם באנשים כאלה? אין זה משנה איזו אחריות אתם מטילים עליהם או אילו משימות אתם מקצים להם, הם מחפשים לגייס כוחות, להקים מלכות עצמאית, ולהרחיק אחרים מאור הזרקורים כדי שהם יוכלו לעמוד בו. הם רוצים להתעלות על כולם, שום דבר ממה שהם אומרים לאחרים אינו אמת, מי שמאזין להם נותר לא בטוח אילו מאמירותיהם נכונות ואילו שקריות. כשבסופו של דבר הם נשלחים לדרכם, בעיניהם הם תמימים במיוחד, והם מקווים שמישהו יגן עליהם. האם לדעתכם מישהו יגן עליהם? (לא.) אם מישהו היה עושה זאת, היה עליו להיות לא מודע לעובדות האמיתיות, טיפש, אדם שהולך שולל על ידם, או מישהו מבני מינם.

ד. אנוכיים ונאלחים

לצוררי משיח אין מצפון, היגיון, או אנושיות. לא זו בלבד שהם חסרי בושה, יש להם סימן היכר נוסף: הם אנוכיים ונאלחים באופן חריג. קל להבין את המשמעות המילולית של "האנוכיות והנאלחות" שלהם: הם עיוורים לכל מה שהוא לא האינטרסים האישיים שלהם. הם מקדישים את מלוא תשומת לבם לכל דבר הקשור באינטרסים האישיים שלהם והם מוכנים לסבול למענו, לשלם מחיר, להתעמק בו, ולהקדיש את עצמם לו. הם מעלימים עין מכל דבר שאינו קשור באינטרסים האישיים שלהם ואינם מתייחסים אליו; אחרים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם – לצוררי משיח לא אכפת אם התנהגותו של מישהו היא משבשת או מפריעה, ומבחינתם, זה כלל לא קשור אליהם. אם ננסח זאת בנימוס, הם לא דוחפים את האף לענייניהם של אחרים. אך מדויק יותר לומר שאדם שכזה הוא נאלח, נקלה ומפוקפק; אנו מגדירים אותם כ"אנוכיים ונאלחים". כיצד מתבטאת האנוכיות והנאלחות של צוררי משיח? בכל מה שמועיל למעמד או למוניטין שלהם, הם עושים מאמצים לעשות או לומר כל מה שצריך, ונכונים לשאת בכל סבל שהוא. אך כאשר מדובר בעבודה שבית האל סידר, או בעבודה שמועילה לצמיחה בחייהם של אנשיו הנבחרים של האל, הם מתעלמים ממנה כליל. גם כאשר אנשים רעים משבשים, מפריעים, ועושים מעשים רעים משלל סוגים, ובכך משפיעים באופן חמור על עבודת הכנסייה, צוררי משיח נותרים אדישים ולא מוטרדים, כאילו הדבר לא קשור אליהם. ואם מישהו מגלה את מעשיו הרעים של אדם רע כלשהו ומדווח עליהם, הם אומרים שלא ראו דבר ומעמידים פנים שאינם יודעים. אולם אם מישהו מדווח עליהם וחושף שהם לא מבצעים עבודה אמיתית אלא רק חותרים אל תהילה, רווח ומעמד, הם נמלאים זעם. הם מכנסים במהרה פגישות על מנת לדון בדרכי תגובה, עורכים חקירות על מנת לגלות מי פעל מאחורי גבם, מי הלשין, ומי היה מעורב. הם לא יאכלו או ישנו עד שיגיעו אל שורש העניין והוא יגיע אל סיומו באופן מוחלט – הם אפילו יחושו שמחה רק כאשר יפילו את כל מי שהיה מעורב בדיווח עליהם. כך מתבטאות אנוכיות ונאלחות, הלא כן? האם הם מבצעים את עבודת הכנסייה? הם פועלים למען כוחם ומעמדם, פשוט מאוד. הם מנהלים עסק משל עצמם. אין זה משנה איזו עבודה לוקחים על עצמם צוררי משיח, הם אף פעם לא יקדישו מחשבה לאינטרסים של בית האל. מעניין אותם רק אם תהיה לדבר השפעה על האינטרסים שלהם, הם חושבים רק על מעט העבודה שלפניהם שתועיל להם. מבחינתם, העבודה העיקרית בכנסייה היא סתם משהו שהם עושים בזמנם הפנוי. הם לא מתייחסים אליה ברצינות כלל. הם זזים רק כאשר מדרבנים אותם לפעול, עושים רק מה שהם רוצים לעשות, ומבצעים רק עבודה שעוזרת להם לשמר את מעמדם ואת כוחם. בעיניהם אין חשיבות לשום עבודה אותה מסדר בית האל, לעבודת הפצת הבשורה ולהיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל. אין זה משנה אילו קשיים חווים אחרים בעבודתם, אילו בעיות הם מזהים ומדווחים להם עליהן וכמה כנים דבריהם – צוררי המשיח לא מתייחסים, הם לא מתערבים, כאילו הדבר לא קשור אליהם כלל. אין זה משנה עד כמה חמורות הבעיות שצצות בעבודת הכנסייה, הם אדישים לחלוטין. גם כשבעיה ניצבת ממש לנגד עיניהם, הם מתמודדים איתה כלאחר יד בלבד. רק כאשר העליון גוזמים אותם ישירות ומורים להם לפתור בעיה כלשהי, הם מבצעים מעט עבודה ממשית בעל כורחם ונותנים לעליון משהו לראות; זמן קצר לאחר מכן, הם ממשיכים בעניינם. באשר לעבודת הכנסייה, לדברים החשובים בהקשר הרחב יותר, הם לא מתעניינים בדברים האלה ומתייחסים אליהם בביטול. הם אף מתעלמים מהבעיות שהם מגלים, וכששואלים אותם על בעיות, הם מספקים תשובות שטחיות או מתחמקים, ומתייחסים אליהן רק בחוסר רצון גדול. כך מתבטאות אנוכיות ונאלחות, הלא כן? יתרה מזאת, תהא אשר תהא החובה אותה מבצעים צוררי משיח, הדבר היחיד שמעניין אותם הוא האם היא תאפשר להם ליהנות מאור הזרקורים; כל עוד היא משפרת את המוניטין שלהם, הם מאמצים את מוחם כדי לחשוב על דרך ללמוד כיצד לעשות זאת ולבצע זאת; כל מה שמעניין אותם הוא האם יצליחו להתבלט בעזרתה. אין זה משנה מה הם עושים או חושבים, הדבר היחיד שמעניין אותם הוא התהילה, הרווח והמעמד שלהם. אין זה משנה איזו חובה הם מבצעים, הדבר היחיד שהם מתחרים עליו הוא מעמדו של מי גבוה או נמוך יותר, מי מנצח ומי מפסיד, המוניטין של מי גדול יותר. מעניין אותם רק כמה אנשים סוגדים להם ומעריצים אותם, כמה אנשים מצייתים להם, וכמה אנשים הולכים בעקבותיהם. הם אף פעם לא משתפים על האמת או פותרים בעיות אמיתיות. כשהם מבצעים את חובתם, הם אף פעם לא חושבים כיצד לעשות דברים על פי עיקרון, ואף לא מהרהרים האם היו נאמנים, מילאו כל אחריות שהוטלה עליהם, האם היו סטיות או פספוסים בעבודתם, או האם קיימות בה בעיות, קל וחומר שאינם מקדישים מחשבה לבקשותיו של האל ולכוונותיו. הם לא מקדישים לדברים האלה ולו שמץ של תשומת לב. הם פועלים בנחישות רק למען התהילה, הרווח, והמעמד, על מנת לספק את שאיפותיהם ורצונותיהם. כך מתבטאות אנוכיות ונאלחות, הלא כן? הדבר חושף כליל כיצד לבם מלא עד גדותיו בשאיפותיהם, ברצונותיהם ובדרישותיהם משוללות ההיגיון; שאיפותיהם ורצונותיהם שולטים בכל אחד ממעשיהם. אין זה משנה מה הם עושים, המניע והמקור הם שאיפותיהם, רצונותיהם ודרישותיהם משוללות ההיגיון. זהו הביטוי הארכיטיפי של אנוכיות ונאלחות.

ישנם מנהיגים שלא מבצעים עבודה אמיתית כלל; על מנת לדווח לעליון, להימנע מגיזום ומפיטורין, ולהבטיח את מעמדם, הם עושים מאמצים רבים עם האחים ואחיות, וגורמים להם לשרת אותם. בעבודתם, הם אומרים רק מילים ודוקטרינות. הם לא משתפים על עקרונות-האמת, פותרים בעיות אמיתיות, עוזרים לאחרים מכל הלב או מביאים בחשבון קשיים של אחרים, ואף פעם לא מתייחסים לקשיים האמיתיים שאנשים נתקלים בהם בעודם מבצעים את חובותיהם ובהיווכחותם בחיים. הם לא תומכים באף אחד שלילי. מלבד דיכוי ותוכחה, הם רק אומרים דוקטרינות וצועקים את סיסמאותיהם. מהי מטרתם? הם לא מתחשבים בעולו של האל, ובמקום זאת רוצים לנצל את הקץ בחובות שהאחים והאחיות מבצעים, על מנת לפאר את עצמם ולהבטיח את מעמדם. אם האחים והאחיות משיגים תוצאות טובות בביצוע חובתם, אותם מנהיגים מרוצים. הם לוקחים את הקרדיט אל מול העליון, ובתוך תוכם משבחים את מעלותיהם וחושבים שהם ביצעו את חובותיהם היטב. נוסף לכך, הם מדווחים לעליון על הקשיים הרבים שניקרו על דרכם כאשר ביצעו את אותה עבודה, כיצד האל הראה להם את המוצא, כיצד הם הנחו את האחים והאחיות לעבודה משותפת ומאומצת ולהתגברות על אותם קשיים, כיצד הם עזרו להם להשלים את העבודה, כיצד הם נשמעו לעקרונות, וכיצד הם הרחיקו אנשים רעים. הם גם דואגים להדגיש את המחיר ששילמו ואת תרומותיהם בעבודה שביצעו, ומיידעים את העליון שהעבודה התבצעה היטב הודות למאמציהם-שלהם. באופן מרומז הם אומרים לעליון: "המנהיגות שלי עומדת בציפיות, ועשיתם נכון כשבחרתם בי כמנהיג". האין זה ביטוי של אנוכיות ונאלחות? לעתים תכופות, לאנשים שמבטאים אנושיות אנוכית ונאלחת יש מספר משפטי מפתח. למשל, לאחר שמוסדר שהם ינהיגו כנסייה, הם תמיד אומרים: "בכנסייה שלי, חיי הכנסייה שלנו הם כה טובים, כה נפלאים. לאחיי ולאחיותיי הייתה היווכחות בחיים כה נפלאה ועמוקה, ולכולם היו חוויות חיים. ראו כיצד הם אוהבים את האל, וכמה טוב מתבצעת עבודתנו". אלה הם משפטי המפתח של צוררי משיח. על סמך אותם משפטי מפתח, ניכר כי הם מתייחסים לאחים ולאחיות בכנסייה שהם אחראים עליה כאל צאן מרעיתם, ומחשיבים כרכושם הפרטי את כל מה שנמצא בכנסייה שהם שולטים עליה. האין זה חסר בושה? מדוע זה חסר בושה? כל ביטוי של אנוכיות ונאלחות צומח מהתנהגות חסרת בושה. לפיכך, אנוכיות ונאלחות משמען התנהגות חסרת בושה. האנשים אשר מביאים לידי ביטוי אנוכיות ונאלחות הם בהחלט חסרי בושה. כשמפקידים בידיהם הנהגה ואחריות על כנסייה, הובלה של אנשיו הנבחרים של האל לבצע את חובותיהם וביצוע עבודה ספציפית, הם מתייחסים לאותם עניינים כאל רכושם הפרטי. לאיש אסור להתערב; הם אומרים את המילה האחרונה בכל עניין. צוררי משיח מחשיבים כרכושם הפרטי את אנשיו הנבחרים של האל, את עבודת הכנסייה, ואת המתקנים והרכוש של הכנסייה. זה כשלעצמו בעייתי: מטרתם היא להשתלט על הנכסים של בית האל ולשלוט באנשיו הנבחרים של האל. יתרה מזאת, הם רואים באותם דברים הון שמאפשר להם להתחרות באחרים, ואף לא נרתעים מלבגוד באינטרסים של בית האל ולגרום נזק לאנשיו הנבחרים של האל. האם לדעתכם צוררי משיח ניחנים במצפון ובהיגיון? האם יש בלבם מקום לאל? האם לבם ירא את האל ומתמסר לו? כלל לא. על כן, אין זה מוגזם לכנות את צוררי המשיח משרתיו של השטן או שדים על פני האדמה. האל או הכנסייה אינם קיימים בלבו של צורר משיח, ובהחלט לא אכפת לו מאנשיו הנבחרים של האל. אימרו לי, המקום בו מתקיימים האחים והאחיות, והמקום בו עובד האל, איך אפשר לא לכנות מקומות כאלה בית האל? באיזה מובן אין הם כנסיות? אולם צוררי משיח חושבים אך ורק על דברים במסגרת תחום ההשפעה שלהם. לא אכפת להם ממקומות אחרים, והם לא מגלים בהם עניין. גם אם הם מגלים בעיה, הם לא מתייחסים אליה. גרוע מכך הוא שכאשר משהו משתבש במקום מסוים וגורם הפסדים לעבודת הכנסייה, הם לא מתייחסים לכך. כששואלים אותם מדוע הם מתעלמים מכך, הם מספקים כזבים מגוחכים ואומרים, "אין להעיר על דברים שאינם מעניינכם". דבריהם נשמעים רציונליים, ממעשיהם נדמה כי הם מבינים גבולות מהם, וכלפי חוץ נדמה כי אין להם בעיות, אך מהי המהות? היא ביטוי של האנוכיות והנאלחות שלהם. הם עושים דברים רק למען עצמם, רק למען התהילה, הרווח והמעמד שלהם. הם כלל לא מבצעים את חובותיהם. זהו מאפיין ארכיטיפי נוסף של צוררי משיח – הם אנוכיים ונאלחים.

מהות האנוכיות והנאלחות של צוררי המשיח היא ברורה; ביטוייה אצלם בולטים במיוחד. הכנסייה מפקידה בידיהם עבודה כלשהי, ואם היא מניבה תהילה והטבות, ומאפשרת להם להיראות, הם מביעים עניין רב ונכונים לקבלה. אם מדובר בעבודה שלא מכירים לה תודה, או הכרוכה בפגיעה באנשים, או כזו שלא תאפשר להם להיראות ואינה מועילה לתהילה, לרווח או למעמד שלהם, הם לא מעוניינים, ולא יקבלו אותה, כאילו לאותה עבודה אין שום קשר אליהם, ואין זו העבודה שהם אמורים לבצע. כשקשיים ניקרים על דרכם, אין שום סיכוי שהם יחפשו את האמת כדי לפתור אותם, קל וחומר ינסו לראות את התמונה הגדולה יותר ולהתחשב בעבודת הכנסייה. לדוגמה, במסגרת העבודה של בית האל עשויות להתקיים העברות סגל כלשהן על בסיס צורכי עבודה כלליים. אם מספר אנשים מועברים מכנסייה כלשהי, כיצד הגיוני שמנהיגי אותה כנסייה יתייחסו לעניין? מה הבעיה אם הדבר היחיד שמטריד אותם הוא האינטרסים של הכנסייה שלהם, ולא האינטרסים הכלליים, ואם הם לא מוכנים בשום פנים ואופן להעביר את אותם אנשים? מדוע, כמנהיגי כנסייה, הם לא מסוגלים להתמסר לסידורים הריכוזיים של בית האל? האם אדם שכזה מתחשב בכוונותיו של האל? האם הוא קשוב לתמונה הגדולה של העבודה? אם הוא לא חושב על העבודה של בית האל ככלל, אלא רק על האינטרסים של הכנסייה שלו, האין הוא אנוכי ונאלח מאוד? שומה על מנהיגי כנסייה להתמסר ללא תנאי לריבונות האל ולסידוריו, וכן לסידורים ולתיאום הריכוזיים של בית האל. זה מה שעולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. שומה על כל אדם להתמסר לתיאום ולסידורים של בית האל כאשר העבודה של בית האל דורשת זאת ממנו, ואין זה משנה מיהו, ואל לו בשום פנים ואופן להיות נתון לשליטתו של אף מנהיג או עובד מסוים כאילו הוא שייך לו או נתון להחלטתו. הציות של אנשיו הנבחרים של האל לסידורים הריכוזיים של בית האל הוא טבעי ומוצדק לחלוטין, ולאיש אסור לקרוא תגר על אותם סידורים, אלא אם מנהיג או עובד מסוים מבצע העברה שרירותית שאינה עולה בקנה אחד עם עיקרון, ובמקרה כזה מותר לא לציית לסידור זה. אם מתבצעת העברה רגילה בהתאמה עם העקרונות, שומה על כל אנשיו הנבחרים של האל לציית, ולשום מנהיג או עובד אין זכות או סיבה לנסות לשלוט באיש. האם הייתם אומרים שקיימת עבודה כלשהי שאינה העבודה של בית האל? האם קיימת עבודה כלשהי שאינה כרוכה בהרחבת בשורת המלכות של אלוהים? הכול הוא העבודה של בית האל, כל העבודות שוות בערכן, ואין "שלך" ו"שלי". אם ההעברה עולה בקנה אחד עם העקרונות ומבוססת על הדרישות של עבודת הכנסייה, שומה על האנשים האלה ללכת למקום שבו זקוקים להם הכי הרבה. למרות זאת, מהי תגובת צוררי המשיח כאשר הם נתקלים במצב כזה? הם מוצאים שלל תואנות ותירוצים לשמור לצדם את האנשים המתאימים ביותר, והם מציעים רק שני אנשים רגילים, ואז מוצאים אמתלה כלשהי כדי ללחוץ עליך, באומרם כמה גדול עומס העבודה, או שחסר להם כוח אדם, שקשה למצוא אנשים, ושאם שני אלו יועברו העבודה תיפגע. והם שואלים אותך מה הם אמורים לעשות, וגורמים לך להרגיש שהעברתם של אנשים משמעה שאתה חייב להם. האין זו הדרך שבה פועלים שדים? כך פועלים הכופרים. אנשים שתמיד מנסים להגן על האינטרסים האישיים שלהם בכנסייה – האם הם אנשים טובים? האם הם בני אדם הפועלים בהתאם לעיקרון? בשום פנים ואופן לא. הם כופרים וחסרי אמונה. האין זה אנוכי ונאלח? אם אדם שאיכותו טובה מועבר מתחת סמכותו של צורר משיח לבצע חובה אחרת, צורר המשיח מתנגד לכך ודוחה זאת בעקשנות בלבו – הוא רוצה לפרוש ולא מגלה התלהבות להיות מנהיג או ראש קבוצה. איזו בעיה היא זו? מדוע אין הוא מציית לסידורי הכנסייה? הוא סבור שההעברה של 'יד ימינו' תשפיע על התוצאות ועל ההתקדמות של העבודה שלו, וכתוצאה מכך יושפעו המעמד והמוניטין שלו, מה שיאלץ אותו לעבוד קשה יותר ולסבול יותר כדי להבטיח תוצאות – וזה הדבר האחרון שהוא רוצה בו. הוא התרגל לנוחות, ואינו רוצה לעבוד קשה יותר או לסבול יותר, ולכן אינו רוצה לוותר על אותו אדם. אם בית האל מתעקש על ההעברה, הוא מרבה להתלונן ואף רוצה לוותר על עבודתו-שלו. האין זה אנוכי ונאלח? בית האל אמור רכז את הקצאות אנשיו הנבחרים של האל. אין לזה שום קשר לשום מנהיג, ראש קבוצה, או אדם. כולם מוכרחים לפעול בהתאם לעיקרון; זהו הכלל של בית האל. צוררי משיח אינם פועלים על פי העקרונות של בית האל, הם זוממים ללא הרף למען המעמד והאינטרסים האישיים שלהם, וגורמים לאחים ולאחיות שאיכותם טובה לשרת אותם על מנת לחזק את כוחם ואת מעמדם. האין זה אנוכי ונאלח? כלפי חוץ, נדמה כי העובדה שהם מחזיקים לצדם אנשים שאיכותם טובה ושאין הם מאפשרים לבית האל להעבירם מעידה על כך שהם חושבים על עבודת הכנסייה, אך למעשה הם חושבים אך ורק על הכוח ועל המעמד שלהם, וכלל לא על עבודת הכנסייה. הם פוחדים שהם לא יבצעו היטב את עבודת הכנסייה, שיחליפו אותם, ושהם יאבדו את מעמדם. צוררי משיח אינם מקדישים מחשבה לעבודה הנרחבת יותר של בית האל, הם חושבים אך ורק על מעמדם האישי, מגינים על מעמדם האישי ללא נקיפות מצפון באשר למחיר שנגבה מהאינטרסים של בית האל, ומגינים על המעמד ועל האינטרסים האישיים שלהם באופן שפוגע בעבודת הכנסייה. זה אנוכי ונאלח. כאשר אדם ניצב אל מול מצב שכזה, לכל הפחות עליו לחשוב בעזרת המצפון שלו: "כל האנשים האלה משתייכים לבית האל, הם לא רכושי האישי. גם אני חבר בבית האל. איזו זכות יש לי למנוע מבית האל להעביר אנשים? עליי להביא בחשבון את האינטרסים הכלליים של בית האל, במקום להתמקד רק בעבודה במסגרת האחריות שלי". אנשים שניחנים במצפון ובהיגיון אמורים לחשוב מחשבות שכאלה, ולמי שמאמין באל אמור להיות היגיון שכזה. בית האל עוסק בעבודה השלמה והכנסיות עוסקות בחלקי עבודה. לכן, כשלבית האל יש צורך מיוחד מהכנסייה, הדבר החשוב מכל הוא שהמנהיגים והעובדים יצייתו לסידורי בית האל. מנהיגי שקר וצוררי משיח לא אוחזים במצפון ובהיגיון שכאלה. כולם אנוכיים למדי, הם חושבים רק על עצמם, ואינם חושבים על עבודת הכנסייה. הם מביאים בחשבון רק את היתרונות אשר לנגד עיניהם, הם לא מביאים בחשבון את העבודה הנרחבת יותר של בית האל, ולכן הם לא מסוגלים בשום אופן לציית לסידורים של בית האל. הם אנוכיים ונאלחים עד מאוד! בבית האל, יש להם התעוזה לעכב דברים, והם אף מעזים להתבצר בעמדותיהם; אלה האנשים שאנושיותם הכי לוקה בחסר, הם אנשים רעים. כאלו בני אדם הם צוררי המשיח. הם תמיד מתייחסים לעבודת הכנסייה, ולאחים ולאחיות, ואפילו לכל הנכסים של בית האל שנמצאים בטווח אחריותם כרכושם הפרטי. הם מאמינים שבידם להחליט איך לחלק, להעביר ולהשתמש בדברים אלו, ושבית האל אינו רשאי להתערב. מרגע שדברים אלו בידיהם, נדמה שהם בידיו של השטן, איש אינו רשאי לגעת בהם. הם המנהיגים הגדולים, הקודקודים, וכל מי שהולך לטריטוריה שלהם חייב לציית להוראותיהם ולהסדריהם בנימוס ובצייתנות, ולקלוט רמזים מהבעות פניהם. זהו הביטוי של האנוכיות והנאלחות הטבועים באופיים של צוררי משיח. הם לא מתחשבים כלל בעבודה של בית האל, אינם מצייתים לעיקרון ולו גם במעט, וחושבים רק על האינטרסים והמעמד שלהם – כל אלה הם סימני היכר של האנוכיות והנאלחות של צוררי משיח.

ישנו מצב נוסף. כאשר האחים והאחיות מעניקים כמנחה כסף או פריטים אחרים, לא משנה באיזו כמות, בנסיבות רגילות הכול צריך להיות מועבר לבית האל. אולם צוררי משיח מסוימים אוחזים באמונה שגויה לפיה "הכסף שהאחים והאחיות מעניקים כמנחה בכנסייה שלנו שייך לכנסייה שלנו, וזכותה להחזיק בו ולהשתמש בו. לאיש אין זכות להתערב באופן שבו אנו משתמשים בו ומחלקים אותו, ובהחלט אין להם סמכות לקחת אותו". על כן, אם תשאל אותם מה סך המנחות שקיבלה הכנסייה, הם יחששו שאתה עלול לקחת אותן, ולא יאמרו לך את הסכום האמיתי. יש כאלה שעשויים לתהות: "מה פירוש הדבר שהם חוששים שהמנחות יילקחו? הם רוצים לבזבז אותן בעצמם?" לא בהכרח. הם חושבים: "גם הכנסייה שלנו זקוקה לכסף. אם המנחות יילקחו, איך נוכל לבצע את עבודתנו?" לעליון יש עקרונות לסוגיות כאלה, אז מדוע אינך פועל על פיהם כשאתה מתמודד עמן? הוא מקצה די כסף שישמש אותך בעבודתך, ובית האל מחלק את השאר באופן אחיד. משאבים אלה אינם רכושה הפרטי של הנהגת הכנסייה; הם שייכים לבית האל. אולם צוררי משיח מסוימים מחזיקים בדברים האלה, מנכסים אותם לעצמם, ולא מרשים לאיש להשתמש בהם, זאת במטרה לספק את שאיפותיהם ורצונותיהם, למען עבודתם, ועל מנת להבטיח את המשאבים במסגרת טווח השפעתם. האין זה ביטוי של אנוכיות ונאלחות? זהו ביטוי טיפוסי וספציפי נוסף של אופיים של צוררי משיח.

אותם צוררי משיח הם רעים ורשעים, כעורים, מרושעים, נקלים ונאלחים. עצם הדיבור עליהם הוא דוחה ומרתיח. אולי כלפי חוץ הם נראים כבני אנוש ומדברים בנועם, מבינים לכאורה דוקטרינות שונות ושולטים בהן, אך ברגע שהם פועלים נחשפת אנושיותם הכעורה והרעה, והיא קשה לצפייה. משום שאותן תכונות כעורות ורעות קיימות באופיו של כל צורר משיח, הם מסוגלים לעשות מעשים רעים שכאלה. לכן הם נקראים צוררי משיח. האם זה הגיוני? (כן.) במילים אחרות, עצם קיומם של הצביונות הזדוניים והמרושעים האלה באופיים הוא זה שמאפשר להם לבצע מעשים רעים של צוררי משיח, ומסווג אותם ככאלה. זהו המצב. אם אדם הוא צורר משיח, האם יהיה מדויק לתאר את אנושיותו כאדיבה, הוגנת, ישרה, וכנה? בשום פנים ואופן לא. אם אדם משקר כדבר שבשגרה, יש לו תכונה של צורר משיח. אם מישהו הוא בוגדני ואכזרי, גם לו יש תכונה של צורר משיח. אם אדם מסוים הוא אנוכי, נאלח, מונע אך ורק מרווח אישי, משתולל בעשיית מעשים רעים וחסר בושה, אזי הוא אדם רע. כאשר אדם רע שכזה מקבל כוח, הוא הופך לצורר משיח.

ה. היצמדות לבעלי השררה ודיכוי החלשים

באנושיותם של צוררי משיח קיים גם משהו שהוא הן דוחה והן נתעב – הם נצמדים לבעלי השררה ומדכאים את החלשים. אם יש בכנסייה או בעולם ידוענים מסוימים או אנשים בעלי כוח או מעמד, אין זה משנה מיהם, צוררי משיח מטפחים בלבם קנאה והערצה אינסופיות כלפיהם, ואף מנסים להשיג טובות הנאה בעזרת חנופה. כשהם מאמינים בנצרות, הם טוענים שמנהיגים פוליטיים מסוימים הם מאמינים, וכשהם מקבלים את השלב הזה בעבודת האל באחרית הימים, הם טוענים שכמרים מסוימים מפלגים בולטים קיבלו אותו אף הם. הם מעניקים לכל אחד ממעשיהם כותרת מרשימה, הם תמיד מעריצים ידוענים ומחקים אותם, והם חשים סיפוק רק כאשר מזדמן להם לכל הפחות להיצמד לידוען או לאדם בעל מעמד. באשר לבעלי מעמד, ואין זה משנה אם הם טובים או רעים, צוררי משיח מתחבבים עליהם ללא לאות, מתחנפים אליהם ומתרפסים בפניהם. הם אפילו מוכנים להגיש להם תה ולפנות את סיר הלילה שלהם. לעומת זאת, כשהם מתמודדים עם אנשים נטולי מעמד, ואין זה משנה עד כמה הם הגונים, כנים ואדיבים, צוררי משיח מתעמרים בהם ורומסים אותם בכל הזדמנות. הם תמיד מתרברבים על כך שמאן דהוא בחברה הוא איש עסקים בכיר, שאביו של פלוני עשיר מאוד, כמה כסף יש לאיש מסוים, וכמה גדולה המשפחה או החברה של איש אחר, ומדגישים עד כמה הם בולטים בחברה. באשר למנהיגי שקר ולצוררי משיח בכנסייה, אין זה משנה אילו מעשים רעים הם עושים, צוררי משיח אף פעם לא מדווחים עליהם, חושפים אותם או מבחינים בהם. במקום זאת, הם נצמדים אליהם ומצייתים לכל מילה שלהם. הם הופכים לעוקבים, לחיילים, ולעבדים של המנהיג שהם נוהים אחריו. אל מול בעלי כוח, השפעה, עושר ומעמד, נדמה כי הם כפופים, צנועים ולא יעילים במיוחד. הם צייתנים ומסורים ביותר, מהנהנים ומסכימים עם כל מה שאומרים אותם אנשים. אך אל מול אנשים מן השורה שהם נטולי מעמד, הם עוטים ארשת שונה, מדברים בנימה מאיימת על מנת להכניע אנשים, ורוצים להיות נעלים, כאילו הם בלתי מנוצחים, חזקים ומרוממים יותר מכל אחד אחר, מה שמקשה להבחין בבעיות, בפגמים, או בחולשות כלשהם בהם. איזה מין אופי הוא זה? האם קיים קשר כלשהו בין זה לבין התנהגות בוגדנית, אכזרית וחסרת בושה? (כן.) היצמדות לבעלי השררה ודיכוי החלשים – האין זה הצד הכעור והרע באנושיותם של צוררי משיח? האם אנשים עם אנושיות כזו הם הגונים לדעתכם? (לא.) האם מה שהם אומרים לבעלי מעמד וכוח הם דברי אמת? האם מה שהם אומרים לחלשים הם דברי אמת? (שום דבר מזה אינו אמת.) לפיכך, פריט זה קשור במידת מה לאמירת שקרים כדבר שבשגרה. לאור פריט זה, אופיים של צוררי משיח הוא מתועב בצורה קיצונית, ויש להם שני פרצופים שונים לחלוטין. לאדם כזה יש כינוי – "זיקית". הוא אף פעם לא מתייחס לאנשים על בסיס עקרונות-האמת, אנושיות, או השאלה האם אותם אנשים חותרים אל האמת בבית האל. במקום זאת, הוא מתייחס לאנשים בצורה שונה אך ורק על בסיס מעמדם והשפעתם. הוא יוצא מגדרו כדי להתחבב על אנשים בעלי מעמד ויכולות, להחמיא להם, ולהתקרב אליהם. גם אם האנשים האלה מכים אותו או נוזפים בו, הוא נכון לסבול זאת ואינו מתלונן. הוא אף מודה שוב ושוב בכך שהוא חסר תועלת והופך צייתני ביותר, אף שמחשבותיו בתוך תוכו שונות לחלוטין מהתנהגותו כלפי חוץ. אם מישהו בעל מעמד ויוקרה מדבר, גם אם מדובר בכזב או בדבר כפירה של השטן שאינם קשורים לאמת כלל, הוא מאזין לדברים, מהנהן בהסכמה, ומקבל אותם באופן שטחי. לעומת זאת, אם למישהו אין יכולת או מעמד, אין זה משנה עד כמה נכונים דבריו, צוררי משיח מתעלמים ממנו ומזלזלים בו. גם אם דבריו עולים בקנה אחד עם העקרונות ועם האמת, הם לא מאזינים לדברים אלא מפריכים אותם, לועגים להם ומלגלגים עליהם. זוהי תכונה נוספת שקיימת באופיים של צוררי משיח. לאור הדרכים והעקרונות שעל פיהם הם מתנהלים ומתמודדים עם העולם, בהחלט אפשר לסווג את אותם אנשים כחסרי אמונה באופן חד משמעי. הביטויים של אופיים הם נחותים, מפוקפקים ונקלים.

היצמדות לבעלי השררה ודיכוי החלשים היא שיטה טיפוסית לאינטרקציה חברתית בקרב אנשים כמו צוררי משיח. הם עוסקים בשיחות נלהבות ומתחנפים לכופרים, אך כשהם מסתובבים ורואים את האחים והאחיות, אין להם מה לומר ואין להם שפה משותפת. אלה הם צוררי משיח. כשהם דנים בסוגיות הקשורות באמונה באל, בביצוע חובות, בהיווכחות בחיים, או בשינויים בצביון, אין להם מה לומר והם לא מביעים שום עניין. אולם כשהם מדברים על כופרים, בייחוד כאלה שהם אמידים ובעלי השפעה, על אישים בפוליטיקה, על האליטה בחברה, על ידוענים במוזיקה ובקולנוע, על מגמות חברתיות, ועל סוגיות הקשורות באוכל ובבידור, הם נעשים דברנים במיוחד ואי אפשר לעצור אותם. נדמה כי הם כמהים במיוחד לחיים ולמעמד חברתי שכאלה. אותם אנשים אמנם מאמינים באל, אבל זה רק עקב הקשיים האישיים שלהם וכן כוונותיהם ומטרותיהם הנסתרות. הם מאמינים באל אך ורק למען ברכות, ואפילו לאחר שהם מאמינים בו, הם לא יכולים להרפות מאותם הדברים. לכן הם מתלהבים כשדנים בסוגיות כגון אוכל ובידור. כשהם משוחחים עם אחים ואחיות, זה סיפור אחר. מעומק לבם ונשמתם הם מזלזלים באלה אשר מאמינים באל, אשר חותרים אל האמת, ואלה שהם כנים והגונים. הם מפלים לרעה את אותם אנשים ובזים להם. כשצוררי משיח רואים מנהיגים בכנסייה, הם חושבים: "הם לא נראים כמו מנהיגים; הם בכלל לא נראים כבכירים. בהשוואה לבכירים מהעולם החילוני, הם נחותים בהרבה, ואין להם הליכות וסגנון!" אם הם מגלים שרמת השכלתם של מנהיגים מסוימים אינה גבוהה, הם מפלים אותם לרעה בלבם. מה לדעתכם הם חשים כשהם רואים אותי? במבט ראשון, הם חושבים, "המשיח, האל בהתגלמותו כבשר ודם, הוא אפס מאופס ללא השכלה גבוהה, הוא לא גבוה במיוחד, הופעתו אינה מרשימה במיוחד, הוא נטול הליכות, ולבושו פשוט. כולם אומרים שיש לו את האמת; זה הדבר היחיד שכדאי לשים אליו לב, ואין בו שום דבר מרשים אחר. ראו מה לובשים בעלי השררה בחברה! לאילו מותגים משתייכים בגדיך ונעליך? איזו תסרוקת יש לך? האם הסתפרת במספרה ידועה? כמה עלתה תספורת אחת?" אני משיב, "אינני מבזבז אף פרוטה על תספורות; אני מסתפר בעצמי בבית". הם אומרים, "האם אתה הולך לטיפולי יופי? האם אתה לן במלונות? כמה כוכבים? האם יצאת פעם לשיט תענוגות?" אני משיב, "אני לא מבין בדברים האלה". הם אומרים, "אם כך, אתה באמת בור למדי. לאור אישיותך ומעמדתך האציליים, מדוע אין לך ידע או הבנה של אותם דברים מפוארים ומשוכללים בעולם? לאור הנסיבות שלך, עליך לחוות אותם קצת בעצמך. לכל הפחות, עליך לבקר במכון יופי משוכלל, ללון במלון חמישה כוכבים, ולצאת לשיט תענוגות. לכל הפחות, עליך לטוס במחלקה ראשונה". כשהם רואים אותי, הם מזלזלים בי, אך עליהם להודות בדבר אחד, והוא: "לא שמעתי שום דבר ממה שאמרת בכינוסים בעבר: אני מוכרח להקשיב לדבריך". אבל לאחר הכינוסים, הם כבר לא מזהים אותי. בדיוק כמו זאב: לאחר שאתה מאכיל אותו, הוא מסתובב ונושך אותך. זהו טבעו של הזאב. כשצוררי משיח רואים אחים ואחיות מן השורה ללא כסף או השפעה, שפשוט אוהבים את האמת ומסוגלים לחתור אליה, אשר נכונים לבצע את חובותיהם, הם בזים להם ומדירים אותם. כשהם מביטים במשיח ורואים אדם מן השורה, אדם פשוט ורגיל בכל היבט שהוא, במראה, בהופעה, ובהליכות, האם הם יכולים לשנות מיד את הצביון ואת ההשקפה הפנימיים שלהם? (לא, הם לא יכולים.) גישתם כלפי דברים מבוססת על אופיים. אין ספק כי גישתם כלפי המשיח, שחסרה בה אנושיות רגילה, זהה לגישתם כלפי אדם מן השורה. אין אפילו שמץ של כבוד; הדבר נקבע על ידי מהותם ואופיים. הביטוי של היבט זה באנושיותו של צוררי משיח הוא דוחה ונתעב כביטוייהם של היבטים אחרים.

כל אחת מהתכונות השונות באופיו של צורר משיח, עליהן שיתפנו זה עתה, יכולות לחשוף את הטוב או את הרוע, את העליונות או את הנחיתות אשר באופיו. האם אופיו של אדם אשר משקר כדבר שבשגרה הוא נעלה או נחות? (נחות.) האם אנושיותו של אדם אנוכי ונאלח היא טובה או רעה? (רעה.) האם אנושיותו של אדם חסר בושה היא טובה או רעה? (רעה.) האם אופיו של אדם בוגדני ואכזרי הוא נעלה או נחות? (נחות.) מהו אופיו של אדם אשר יודע רק כיצד להיצמד לבעלי השררה ולדכא את החלשים, שנשמע רק לעקרונות שכאלה? (מתועב.) אנשים כאלה הם מתועבים באופן קיצוני, ולא זו בלבד שהם נטולי אנושיות רגילה, אפשר גם לדייק ולומר שהם לא אנושיים – הם חלאות, הם שדים. כל מי שאין בו שמץ של מצפון ושל היגיון הוא שד, לא בן אנוש.

ו. מלאי תשוקה רבה יותר משל אנשים רגילים לדברים חומריים

ישנו ביטוי נוסף באנושיותם של צוררי משיח: הם מלאי תשוקה רבה יותר משל אנשים רגילים לדברים חומריים. כלומר, רצונם ודרישתם לדברים חומריים הם גדולים במיוחד – אין להם גבול. הם מלאי שאיפות לאורח חיים פזרני, וחמדנותם אינה יודעת שובע. יש כאלה שיאמרו: "לרוב צוררי המשיח אין ביטוי כזה". גם אם הוא לא מתבטא בהם, אין זה אומר שהוא לא קיים באנושיותם. ברגע שאנשים כאלה זוכים במעמד, מהם עקרונותיהם לגבי מה שהם אוכלים, אופן לבושם והופעתם? ברגע שיש להם מעמד, הם מוכרחים לעשות דברים בדרכם, הם מוצאים הזדמנויות, יש להם תנאים מסוימים, וחייהם שונים. הם הופכים בררנים לגבי מה שהם אוכלים, ומייחסים חשיבות לראוותנות ולפאר. הם מתעקשים ללבוש מותגים ולהשתמש בהם, והבתים שהם שוהים בהם והמכוניות שהם נוהגים בהן מוכרחים להיות משוכללים ויוקרתיים. גם כשהם רוכשים רכב שירות, עליו להיות מצויד באביזרים יוקרתיים. יש כאלה שישאלו: "אם אין להם כסף, מדוע הם מייחסים חשיבות לדברים האלה?" רק משום שאין להם כסף, אין זה אומר שהם לא חותרים אל דברים כאלה או שהרצון הזה לא קיים באנושיותם. לכן, ברגע שצוררי משיח משיגים גישה למנחות בבית האל, הם מבזבזים אותן בפזיזות. הם רוצים לקנות כל דבר וליהנות מכל דבר, עד לכדי חוסר בושה, ועד כדי חוסר שליטה בכך. הם מוכרחים לשתות תה איכותי שמוגש בספלים מצופים זהב, כל ארוחה שלהם מוכרחה להיות משתה מפואר, הם מתעקשים לצרוך ג'ינסנג איכותי, ומשתמשים רק במחשבים ובטלפונים שמשתייכים למותגים בעלי שם עולמי ותמיד בדגמים החדישים ביותר. הם מרכיבים משקפי שמש בשווי אלפי יואן, מבזבזים מאות על תספורות, ומשלמים אלף או יותר על טיפולי עיסוי או סאונה. בקצרה, הם דורשים שהכול יהיה ממותג ובאיכות גבוהה, ורוצים ליהנות מכל מה שנהנים ממנו ידוענים ובעלי שררה. ברגע שלצוררי משיח יש מעמד, ניכרים בהם כל אותם דברים כעורים. במהלך כינוסים, אם מאזינים להטפתם רק שלושה או חמישה אנשים, זה לא מספיק להם והם דורשים שיגיעו בין שלוש-מאות לחמש-מאות איש. כשאחרים אומרים שישנן נסיבות חיצוניות קשות, ושלכן כינוס של שלושה עד חמישה אנשים הוא כבר טוב למדי, הם משיבים: "זה לא מתקבל על הדעת – מדוע כל כך מעט אנשים מאזינים לדרשה שלי? זה לא שווה את הזמן שלי. עלינו לקנות מבנה כנסייה גדול שיכול להכיל עשרות אלפי אנשים לדרשה מכובדת יותר". האין הם מתגרים במוות? כך נוהגים צוררי משיח. האין זו גם התנהגות חסרת בושה? יש להם רצון ועניין בלתי נשלטים בצורה קיצונית בחיי פאר ובדברים חומריים – זהו מאפיין נוסף באופיים של צוררי משיח. ברגע שמישהו מזכיר אוכל גורמה, מכוניות יוקרה, בגדים ממותגים, ופריטים משוכללים ויקרים, עיניהם בוהקות ונמלאות חמדנות, ורצונם עולה אל פני השטח. ממה נובע הרצון הזה? ללא ספק, מדובר בחשיפה של טבעם השדי. ייתכן שלצוררי משיח מסוימים אין הרבה כסף, וברגע שהם רואים מישהו שעונד תכשיטים יקרים או טבעת יהלום של שניים או שלושה קראט, עיניהם בוהקות, והם חושבים: "אלמלא האמנתי באל, יכולתי לענוד יהלום של חמישה קראט". הם חושבים על כך שאין להם אפילו יהלום של קראט אחד, נעצבים ואף מתחילים לחשוב שהאמונה באל אינה כדאית. עם זאת, כשהם הופכים בדבר שוב, הם חושבים: "בעתיד אקבל ברכות נפלאות הודות לאמונתי באל. יוכל להיות לי יהלום של חמש-מאות קראט ואענוד אותו על ראשי". האם אין להם רצונות? כשהם רואים בטלוויזיה אנשים אמידים שלובשים בגדי מעצבים, ושטים בים בספינות תענוגות מפוארות, הם חשים שזה מאוד מאושר, רומנטי, אצילי ומעורר קנאה. הם מריירים על המראות, ואומרים: "מתי אוכל להפוך לאדם שכזה, נפיל בקרב בני האדם? מתי אוכל ליהנות מחיים כאלה?" הם צופים בזה שוב ושוב עד שהם חושבים שאין שום עניין באמונה באל. אולם אז הם מהרהרים פעם נוספת, וחושבים: "אסור לי לחשוב כך. מדוע אני מאמין באל? 'עליך לעמוד בסבל רב כדי לצאת כדי כשידך על העליונה'. בעתיד, חיי יהיו טובים בהרבה משלהם. הם יוצאים לשיט תענוגות, אבל אני אטוס במטוס מפואר או בחללית מפוארת – אסע לירח!" האם יש שמץ של היגיון במחשבות האלה? האם הן עולות בקנה אחד עם אנושיות רגילה? (לא.) זהו מרכיב נוסף באנושיותם של צוררי משיח – רצון בלתי נשלט במיוחד לדברים חומריים ולאורח חיים מפואר. ברגע שהם משיגים אותם, חמדנותם אינה יודעת שובע, מבטם וטבעם נעשים רעבתניים, והם רוצים להחזיק באותם הדברים לנצח. באנושיותם של צוררי משיח, העניין הוא לא רק קנאה בבעלי השררה; הם גם רוצים דברים חומריים וחיי פאר. לאנושיות רגילה יש טווח הגיוני של צרכים לחיים ודברים חומריים: יש להם צורכי היום-יום, צורכי סביבות העבודה והמחייה, וכן צורכיהם הגופניים. די בכך שהצרכים האלה יקבלו מענה, ומימושם בהתבסס על יכולותיו של אדם ועל התנאים הכלכליים שלו נחשב רגיל יחסית. אולם הצורך של צוררי משיח בדברים חומריים והתענגותם עליהם אינם רגילים ואינם יודעים שובע. ישנם צוררי משיח שחותרים בייחוד אל אורח חיים מפואר – כשהם מתארחים אצל משפחה שמגישה ארוחות פשוטות, הם מתרגזים מעט. יתרה מזאת, אם בני אותה משפחה חותרים אל האמת, ישרים למדי, ולא מרעיפים עליהם מחמאות, מתחנפים אליהם או אומרים להם מה שהם רוצים לשמוע, הם נגעלים אף יותר, וחושבים: "איפה אוכל להשיג אוכל טוב וללון בבית גדול? למי יש תנאי מחייה טובים? למי יש מכונית ויוכל להסיע אותי ולאסוף אותי כדי שלא אצטרך ללכת ברגל?" הם תמיד טרודים בעניינים שכאלה. האם ישנם אנשים כאלה סביבכם? האם אתם אנשים כאלה? (הדברים האלה קיימים גם באנושיות שלנו.) אם כן, האם אתם יכולים לשלוט בהם? התענגות על נוחות איננה זהה לחמדנות שאינה יודעת שובע; שומה על אדם לעשות זאת במתינות מבלי לעכב את ביצוע חובתו. זוהי האנושיות של אנשים מושחתים רגילים. אך צוררי משיח אינם נוהגים במתינות; הם אינם יודעים שובע, והם חמסנים כדבר שבשגרה. יש לכם עוד מה להוסיף ביחס לביטוי זה? (אלוהים, בעבר ראיתי צוררת משיח. אחות קנתה לה יותר מעשרה מעילי פוך, כולם ממותגים ידועים, ואותה צוררת משיח לבשה אותם בזה אחר זה, והחליפה מעיל בכל פעם שיצאה. בהמשך היא הפכה למנהיגה, והשתמשה במנחות האל כדי לקנות רכב. מישהי אפילו קנתה בית יפה במיוחד על מנת לארח אותה, וכשהיא יצאה לקניות, אותה אחות מארחת התלוותה אליה. אם פריט לבוש כלשהו מצא חן בעיניה, היא פשוט הצביעה עליו, והאחות המארחת שלה מיהרה לרכוש אותו למענה. עם שובה הביתה, היא הייתה מתקשרת מראש למשפחה המארחת שלה ואומרת שהיא רוצה לאכול כופתאות. היה צריך לחשב בקפידה את זמן ההרתחה של הכופתאות – לא מוקדם מדי, אחרת הן היו מתקררות, ולא מאוחר מדי, אחרת היה עליה להמתין, רעבה, עם שובה הביתה. היא הייתה כקיסרית אלמנה; אורח חייה היה מפואר ביותר. לאחר מכן, אותה צוררת משיח גורשה.) ראו כמה בורים וטיפשים היו האנשים האלה, אשר קנו בית ורכב לצוררת משיח! צוררי משיח מאמינים שאנשים מגיעים לעולם הזה על מנת ליהנות מדברים, ומי שאינו מתענג על אותם דברים חי את חייו לשווא. אלה הם העיקרון והתיאוריה שלהם. האם התיאוריה הזאת נכונה? זוהי בדיוק דעתם של כופרים, של בהמות, ושל אנשים מתים נטולי רוח. אלה שמאמינים באל ועדיין אוחזים בדעות שכאלה הם חסרי אמונה וכופרים, חד וחלק. ברגע שאנשים כאלה זוכים במעמד, הם הופכים לצוררי משיח מוחלטים, וללא מעמד, הם אנשים רעים.

אמירת שקרים כדבר שבשגרה, בוגדנות ואכזריות, היעדר חוש כבוד וחוסר בושה, אנוכיות ונאלחות, היצמדות אל בעלי השררה ודיכוי החלשים, ותשוקה רבה יותר משל אנשים רגילים לדברים חומריים – תכונות אלה באופיים של צוררי משיח הן טיפוסיות, מייצגות מאוד, וברורות. חלק מהביטויים אמנם עשויים להופיע במידת מה אצל אנשים רגילים, אך הביטויים שלהם הם פשוט צביון מושחת, ביטויים של אנושיות לא רגילה או מחסור באנושיות שנובע מהשחתת השטן. דרך הקריאה בדברי האל, אנשים אלה מפתחים את מודעות המצפון ואת היכולת לוותר על אותם הדברים ולהתמרד נגדם, ולהכות על חטא. למאפיינים אלה אין תפקיד עיקרי אצלם, והם לא ישפיעו על חתירתם אל האמת או על ביצוע חובותיהם. רק צוררי משיח מסרבים לקבל את האמת ואין זה משנה לכמה דרשות הם מאזינים. המאפיינים והתכונות האינהרנטיים באנושיותם אינם משתנים, ולכן אנשים כאלה הם מושא לגינוי בבית האל, ולא יכולים להיוושע לעולם. מדוע אין הם יכולים להיוושע? אי אפשר להושיע אנשים שאופיים הוא כזה משום שהם מסרבים לקבל את האמת, ומשום שהם מפגינים עוינות כלפי האמת, כלפי האל, וכלפי כל דבר חיובי. אין להם התנאים והאנושיות לישועה, ולכן, ייעודם של אנשים אלה הוא להיות מסולקים ומושלכים לגיהינום.

12 בדצמבר 2020