היום נשתף על הפריט האחד עשר מבין הביטויים השונים של צוררי משיח: הם אינם מקבלים גיזום וגם אין להם גישה של הכאה על חטא כשהם עושים דבר רע, אלא במקום זאת הם מפיצים תפיסות ומעבירים ביקורת על האל בפומבי. פריט זה עוסק באופן ספציפי ביחסם של צוררי משיח כלפי קבלת גיזום; דהיינו, גישתם כאשר הם מתמודדים עם הדבר, מה הם עושים לאחריו ואילו ביטויים ניכרים בהם כאשר הם אוחזים בגישה זו. האם כבר שיתפנו על תוכן העוסק ביחסם של צוררי משיח כלפי קבלת גיזום? (כן, דנו בכך כששיתפנו על יחסם של צוררי משיח כלפי אפשרויותיהם העתידיות וגורלם.) אם כן, מהי גישתו של צורר משיח כאשר הוא מקבל גיזום? האם לא שיתפנו בזמנו על האמרות הידועות אותן מבטאים צוררי משיח כשהם מקבלים גיזום? (כן.) יש להם שתי אמרות ידועות למצב שכזה. האחת היא "האל הוא צודק ואני מאמין באל, ולא באיזשהו אדם!" והשנייה היא "החלב עוד לא התייבש על השפתיים שלך ואתה לא יכול לגזום אותי. אם לא הייתי מאמין באל, לא היה אכפת לי מאף אחד!" כמו כן, הם שונאים את מי שגוזם אותם, ויתרה מזאת, ברגע שגוזמים אותם, הם חושדים שעומדים לסלקם. בסוף שיתפנו גם על כך שמעבר לסירובם לקבל גיזום, הם גם מפיצים תפיסות לכל עבר. זה מה שדיברנו עליו, הלא כן? (אכן.)

I. הסיבות שבגינן צוררי משיח נגזמים

זה עתה סקרתי בקצרה את השיתוף הקודם שלנו שעסק ביחסם של צוררי משיח כלפי קבלת גיזום כאשר הדבר נוגע לאינטרסים האישיים שלהם. היום נשתף על כך וננתח זאת מזווית אחרת, ונבחן אילו צביונות ספציפיים חושפים צוררי משיח כאשר גוזמים אותם, איזו מין גישה יש להם, ובאילו דעות ספציפיות הם אוחזים, וכן נתבסס על דעות אלה על מנת לנתח את צביונם. משום שהדבר נוגע לנושא הגיזום, הבה נשתף תחילה על הסיבות שבגינן צוררי משיח נגזמים. גיזום הוא לא משהו שנעשה ללא בסיס, ולפיכך באיזה הקשר ובאילו נסיבות ייעשה הדבר לצורר משיח? האם רק משום שאדם זה הוא צורר משיח? יש כאלה שאומרים, "כל מי שהוא בעל מעמד, כל מי שמצוי באור הזרקורים, ייגזם בסופו של דבר". האם זה נכון? (לא.) אם כן, מהו הדבר שעושים צוררי משיח שבגינו הם מקבלים גיזום? האם יגזמו אותם בחומרה אם יעשו טעות רגילה? יש צורך לשתף על כך, הלא כן? (אכן.) מדוע צוררי משיח נגזמים? כשבוחנים זאת באופן תאורטי, לצוררי משיח יש צביונות גאוותנים, הם לא מתמסרים לאמת, הם לא אוהבים את דברי האל או דברים חיוביים, הם סולדים מן האמת, שונאים אותה, והם אויביו של האל, ולכן יש לגזום אותם ואולי אף לחשוף אותם ללא רחמים. האם אמירה זו נכונה? ניתן לסווגם כצוררי משיח על בסיס הביטויים והגילויים שלהם, ועל כן מגיע להם לקבל גיזום ואף להיחשף ללא רחמים; לא משנה כיצד הם נגזמים, אין הם ראויים לרחמים, יש לדחות אותם, ולכל אחד באשר הוא יש הצדקה לגזום אותם. האם אלה פני הדברים? (לא.) אתם בטוחים? מדוע צוררי משיח נגזמים? זה עתה ציינתי מספר סיבות לכך. חלקכם אולי סבורים כי הסיבות האלה אינן נכונות, אך אינכם בטוחים בקשר לכך; זאת משום שאתם מבינים רק דוקטרינות, ואינכם מסוגלים להבין לאשורה את מהות העניין. עצם כך שלא זיהיתם זאת מעיד על כך שלא הבנתם לאשורן את הסיבות שבגינן צוררי משיח נגזמים. רוב האנשים מבינים רק דוקטרינות הקשורות לעניין, ויודעים בלבם שצורר משיח צריך לקבל גיזום ולהיחשף ללא רחמים, אך חסרה להם הבחנה לגבי התנהגותו בפועל של צורר משיח; הדבר מעיד על כך שאין הם יכולים להבין לאשורן את מהות העניין או את מהותם של צוררי משיח. אלה שאינם אוחזים במציאות-האמת מבינים רק דוקטרינות, הם מיישמים תקנות בעיוורון, ועל כן, אם אכן היה צורר משיח שעושה דבר מה, הם לא היו מסוגלים להבין זאת.

מדוע צורר משיח עשוי לקבל גיזום? הסיבה פשוטה מאוד – עקב הביטויים השונים שלו, וכן שלל הנוהגים וההתנהגויות הנחשפים במהותו. ומהם אותם נוהגים, התנהגויות וביטויים? ראשית, צוררי משיח מקימים ממלכות עצמאיות משלהם. כיוון שיש להם מהות של צוררי משיח, הם מתחרים באל על אנשיו הנבחרים, וכן על שטח ועל לבם של אנשים – כך הם מקימים מלכויות עצמאיות משלהם. האם אדם מבצע את חובתו כאשר הוא מקים מלכות עצמאית משלו? (לא.) הוא מתפעל מיזם משל עצמו, מנהל את תחום ההשפעה האישי שלו ואת סמכותו, מנסה להשיג שליטה בלעדית על שטח משלו, להקים סיעה משלו, ולהוליך שולל את אנשיו הנבחרים של האל כדי שידחו את האל ובמקום זאת ינהו אחריו. אין זה ביצוע של חובתו, אלא עימות חזיתי עם האל. כאשר צורר משיח מציג ביטויים שכאלה, כאשר הוא עושה מעשים שכאלה, האם יש לגזום אותו? (כן.) האם זו אחת מהסיבות שבגינן יש לגזום צוררי משיח? האם זה אחד הביטויים הספציפיים שלהם? (כן.) אם כן, מדוע לא יכולתם לומר זאת הרגע? המילים הללו הרי מצויות על שפתותיכם ובמוחכם, הלא כן? (כן.) האם הביטוי הזה שונה מהסיבות התאורטיות שזה עתה ציינתי? מה ההבדל בניהם? (הסיבות האלה היו כלליות למדי, והביטוי שהאל ציין זה עתה הוא מפורט – זהו ביטוי מעשי של צורר משיח.) הסיבות שצוינו קודם לכן היו כלליות, הן היו סתם מספר דוקטרינות; הן כלל לא היו הסיבות הספציפיות שבגינן צוררי משיח נגזמים. הביטוי הזה הוא אחד מהסיבות האמיתיות. הביטוי הראשון הוא ניסיונם להקים מלכויות עצמאיות משלהם. הביטוי השני הוא המניפולציה הנכלולית שלהם. טבעו זהה לניסיון להקים מלכויות עצמאיות משלהם, אך המנהגים הספציפיים הם שונים. אם כן, למה הכוונה במניפולציה נכלולית? האם זה מונח חיובי או שלילי? האם יש לו קונוטציות של שבח או של גנאי? (של גנאי.) למה בדרך כלל הכוונה במניפולציה נכלולית? אילו סוגים של ביטויים היא כוללת? (מעשים שצוררי משיח עושים מאחורי הקלעים על מנת לבסס את מעמדם. למשל, במהלך הבחירות בכנסייה, הם משריינים לעצמם קולות מאחורי הקלעים.) זהו אחד הדברים שהיא כוללת. בקצרה, ביטוי מסוג זה משמעו עשיית מעשים מסוימים בסתר, מבלי להתייעץ עם אחרים, ללא שקיפות, תמרון מצבים מאחורי גבם של כולם, ובפרט מבלי לאפשר לעליון ולמנהיגים הבכירים לדעת מכך. צוררי משיח עושים מעשים מסוימים בסתר, בידיעה ברורה שאותם מעשים מנוגדים לעקרונות ואינם עולים בקנה אחד עם האמת, שהם מזיקים לבית האל ושהאל מתעב אותם. הם עדיין מתעקשים לעשות את אותם מעשים, משתמשים בתכסיסי השטן ובטקטיקות אנושיות על מנת לתמרן את המצב, ואז הם פועלים בסתר. כשהם פועלים בסתר, מהן מטרותיהם? מטרה אחת היא להשיג כוח, ואחרת היא לזכות בכל דבר שהם מעוניינים בו. למען המטרות הללו, הם עושים מעשים אשר מפרים את עקרונות-האמת, את חוקי הכנסייה, את כוונות האל, ואף יותר מכך, מחללים את מצפונם-שלהם. מעשיהם נטולי שקיפות – הם מסתירים דברים מכולם, או שהם מספרים רק לקומץ משתפי פעולה במסגרת תחום השפעתם, כדי שיוכלו להשיג את מטרתם; לשלוט במצב, ולסמא את עיניהם של מנהיגים בכירים ושל אנשיו הנבחרים של האל. מניפולציה נכלולית משמעה שהם מקבלים החלטות מסוימות ומתזמרים דברים מסוימים, ללא ידיעתם של רוב האנשים, ולאחר שאותם דברים מתממשים, רוב האנשים לא יודעים מה מקורם, מי התחיל אותם, או מה באמת קרה. מדוע רוב האנשים אינם יודעים דבר? אלה הן רשעותו וזדוניותו של צורר משיח. במעשיו, הוא מוליך שולל בכוונה תחילה את האחים והאחיות, את המנהיגים הבכירים ואת העליון. אין זה משנה כיצד אתה מנסה לברר את פשר הדברים או את מי אתה שואל, איש אינו יודע מה גרם להם, ובייחוד כשמדובר בדברים רבים שקרו מזמן, לרוב האנשים עדיין אין מושג מה קרה. זוהי מניפולציה נכלולית. זוהי טקטיקה נפוצה שצוררי משיח משתמשים בה – כשהם רוצים לעשות דבר מה, הם זוממים ומתכננים בינם לבין עצמם ולא מתייעצים עם אף אחד אחר. אם הם לא בוטחים באיש, הם חורשים מזימות בראשם; אם יש להם משתפי פעולה, הם זוממים ומתכננים איתם בסתר, וכל אחד בתחום השפעתם עלול להפוך יעד למניפולציה ולמזימות שלהם. מה המאפיין העיקרי של נוהג מסוג זה? חוסר שקיפות, כאשר נשללת מרוב האנשים הזכות לדעת מה קורה, ובעודם נתונים במצב של בלבול, צוררי המשיח משתעשעים בהם, מתמרנים אותם ומוליכים אותם שולל. מדוע צוררי משיח עוסקים במניפולציה נכלולית, ואינם פועלים בפתיחות או בשקיפות, או מאפשרים לכולם לדעת מה קורה? משום שהם יודעים היטב ובאופן ברור שמעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם העקרונות ועם חוקי בית האל, ושהם מבצעים מעשים רעים בפזיזות. הם יודעים שלו רוב האנשים היו מודעים למעשיהם, חלקם היו פועלים ומתנגדים להם, ולו המנהיגים הבכירים היו יודעים, היו גוזמים ומפטרים אותם, והייתה נשקפת סכנה למעמדם. על כן הם מאמצים את שיטת המניפולציה הנכלולית בחלק ממעשיהם, ולא מאפשרים לאחרים לדעת עליהם. האם תוצאות המניפולציה הנכלולית שלהם מועילות לעבודת הכנסייה, ולאנשיו הנבחרים של האל? האם הן מעשירות את כולם? מובן שלא. רוב האנשים נתונים להטעיה והולכת שולל, והדבר לא מועיל להם כלל. האם שיטת המניפולציה הנכלולית שנוקטים בה צוררי המשיח עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת? האם היא מבטאת ציות לדרישות האל? (לא.) אם כן, כאשר מתגלים אותם ביטויים של צוררי משיח העוסקים במניפולציה נכלולית, האם צוררי המשיח צריכים לקבל גיזום? האם יש לחשוף ולדחות אותם? (כן.) עיסוק במניפולציה נכלולית הוא ביטוי מובהק אחד של צוררי משיח.

אילו ביטויים נוספים שכיחים כאשר צוררי משיח עובדים? (צוררי משיח מדכאים ומענים אנשים למען מעמדם-שלהם.) שכיח מאוד שצוררי משיח יענו אנשים אחרים, וזהו אחד מביטוייהם המובהקים. על מנת לשמר את מעמדם, צוררי משיח תמיד דורשים שכולם יצייתו להם ויעשו כדבריהם. אם הם מגלים שמישהו לא עושה כדבריהם או מפגין כלפיהם אנטיפטיות והתנגדות, הם ידכאו ויענו את האדם הזה על מנת להכניעו. לעתים תכופות צוררי משיח מדכאים את אלה אשר אוחזים בדעות שונות משלהם. לעתים תכופות הם מדכאים אנשים שחותרים אל האמת ומבצעים את חובותיהם בנאמנות. לעתים תכופות הם מדכאים אנשים הגונים וישרים יחסית אשר לא מחמיאים להם או מתחנפים אליהם. הם מדכאים את אלה שלא מסתדרים איתם או נכנעים להם. יחסם של צוררי משיח לאחרים אינו מתבסס על עקרונות-האמת. הם לא מסוגלים להתייחס לאנשים בצורה הוגנת. כשהם לא מחבבים מישהו, כשנדמה שמישהו לא נכנע להם בלבו, הם מוצאים הזדמנויות ותירוצים, ואפילו ממציאים תואנות שונות, על מנת לתקוף ולענות את אותו האדם, ומרחיקים לכת עד כדי הובלת העבודה בכנסייה במטרה לדכא אותו. הם לא אומרים נואש עד שאנשים הופכים כנועים ולא מעזים לסרב להם; הם לא אומרים נואש עד שאנשים מכירים במעמדם ובכוחם, מברכים אותם בחיוך, מביעים תמיכה כלפיהם ונענים להם, ולא מעזים לפתח רעיונות כלשהם ביחס אליהם. המילה "הגינות" אינה קיימת ביחסו של צורר משיח לאחרים בשום מצב ובאף קבוצה, והמילה "באהבה" אינה קיימת ביחסו כלפי אחים ואחיות שמאמינים באל באמת ובתמים. כל מי שמהווה איום על מעמדו הוא מבחינתו עצם בגרון או קוץ בישבנו, והוא יחפש כל הזדמנות וכל תואנה על מנת לענותו. אם אותו אדם לא מתרצה, הוא מענה אותו, ולא מפסיק עד שאותו אדם נכנע. מעשים אלה של צוררי משיח כלל אינם עולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת, ועוינים מאוד את האמת, אם כן האם עליהם לקבל גיזום? לא רק זה – הם ראויים ללא פחות מאשר חשיפה, הבחנה, וסיווג. צורר משיח מתייחס לכולם על פי העדפותיו, כוונותיו ומטרותיו האישיות. תחת סמכותו, מי שניחן בחוש צדק, שיכול לדבר בצורה הוגנת, שמעז ללחום נגד אי-צדק, שדבק בעקרונות-האמת, שמוכשר ומלומד באמת ובתמים, שיכול לשאת עדות לאל – אנשים מעין אלה יהיו מושא קנאתו של צורר המשיח, והם יחוו דיכוי, הדרה, ואף יירמסו תחת רגלו של צורר המשיח עד שלא יוכלו לקום שוב. זוהי השנאה שרוחש צורר משיח לאנשים טובים ואל אלה אשר חותרים אל האמת. אפשר לומר שרוב האנשים שצורר המשיח מקנא בהם ומדכא אותם, פחות או יותר, הם דמויות חיוביות ואנשים טובים. רובם אנשים שהאל יושיע, יוכל להשתמש בהם, ויביאם לידי שלמות. כאשר צוררי משיח נוקטים בטקטיקות של דיכוי והדרה כלפי אלה שהאל יושיע, ישתמש בהם, ויביאם לידי שלמות, האין הם יריבים של האל? האין הם אנשים שמתנגדים לאל? כשהם מתקנאים כך באלה שחותרים אל האמת, תוקפים ומדירים אותם כך, הם מפריעים באופן ישיר לעבודת הכנסייה ולהיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל. צורר משיח שכזה הוא לא רק עוין כלפי האל בהתגלמותו, אלא גם כלפי אלה שנוהים אחר האל וכלפי אלה שחותרים אל האמת. זהו צורר משיח אותנטי. האם אנשיו הנבחרים של האל צריכים להבחין בביטוי שכזה של צוררי משיח? האם עליהם לחשוף ולדחות צוררי משיח? האם בכוחו של שיתוף על האמת לפתור את סוג הצביונות שצוררי משיח אוחזים בו? צביונם הוא כזה של שנאה כלפי האמת וכלפי האל, והם בשום אופן לא מקבלים את האמת או מתמסרים לה. לפיכך, הדרך היחידה להתמודד עם אותם צוררי משיח אותנטיים היא לחשוף אנשים כאלה, להבחין בהם, ואז לדחות אותם. הדבר לחלוטין עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת ועם כוונות האל. כאשר צוררי משיח מענים כך את אנשיו הנבחרים של האל, ברור לגמרי שהם נערכים לעימות עם האל ומתחרים איתו על אנשיו הנבחרים. הם מקנאים באלה שהם לא מסוגלים להוליכם שולל ולשלוט בהם, ושונאים אותם. הם לא מסוגלים לזכות באותם אנשים, אך הם לא מרשים גם לאל לזכות בהם. באופן זה, האין הם מגלמים בכנסייה את תפקיד השטן, שמתחרה עם האל על אנשיו הנבחרים וממיט עליהם נזק והרס? צוררי משיח שואפים לשלוט באנשיו הנבחרים של האל אשר חותרים אל האמת, ולמנוע מהאל לזכות בהם, והם שואפים גם להוליך שולל את כל מי שנוהה אחר האל ולגרום לאנשים אלה לנהות אחריהם, ולהרוס את סיכוייהם לישועה. רק אז תושג מטרתם. האם צוררי המשיח אשר מזיקים לאנשים עד המוות אינם אויביו הגדולים ביותר של האל? אתם אמורים להיות מסוגלים להבחין בהם.

אילו ביטויים נוספים יש לצוררי משיח? (הם פועלים בניגוד לסידורי עבודה ופשוט עושים דברים בדרכם.) ישנם מספר קווי דמיון בין זה לבין הקמת מלכות עצמאית משלהם ומניפולציה נכלולית, אך זהו גם ביטוי ספציפי נוסף. כיצד צוררי משיח עושים דברים בדרכם? (העליון מנפיק סידורי עבודה הדורשים מאנשיו הנבחרים של האל להבחין במנהיגי שקר ובצוררי משיח, אך חלק מצוררי המשיח אינם מיישמים את סידורי העבודה האלה, אלא משתמשים בתואנה ש"ניתן להבחין באחרים רק כשבאפשרותך להבחין בעצמך" כדי לגרום לכולם להכיר את עצמם ולמנוע מהאחים והאחיות להבחין במנהיגי שקר ובצוררי משיח.) זוהי התנגדות לסידורי העבודה של העליון, וכן עשיית דברים בדרכם. מה עוד? (לצוררי משיח יש רעיונות משלהם באשר לסידורי העבודה של העליון. כלפי חוץ, נדמה כי ביכולתם ליישם את אותם סידורים וכי הם משתפים עם האחים והאחיות, אך הם אף פעם לא מבצעים מעקב על הדברים האלה או מבררים על אודותיהם, ופשוט מתעלמים מהם לאחר מכן.) המשמעות העיקרית בכך שצוררי משיח עושים דברים בדרכם היא, שאין זה משנה איזו עבודה מסדר העליון, או איזו עבודה האנשים תחתיו נדרשים לבצע, צוררי המשיח יניחו אותה בצד, יתעלמו ממנה, לא יעבירו אותה הלאה אותה, ולא יבצעו אותה, אלא יעשו מה שהם רוצים, מה שהם מוכנים לעשות, ומה שיועיל להם. לדוגמה, באשר להנפקת הספרים של דברי האל, על פי עקרונות הכנסייה להפצת ספרים, לכל מי שחי חיי כנסייה רגילים אמור להיות ספר. אך כשצורר משיח רואה זאת, הוא חושב, "ספר לכל אחד? לא תהיה זו עסקה רעה בעבורי? לא ייתכן שמדובר בספר אחד לכל אדם – כשאני מבצע ומיישם עבודה זו עליי להתבסס על יחסו הספציפי של כל אדם כלפיי. העניין לא צריך להיות נסוב רק על חיי כנסייה רגילים, אלא על מי נותן יותר מנחות באופן כללי. אנשים עניים או כאלה שלא נותנים מנחות כלל לא צריכים לקבל ספר, ללא יוצא מן הכלל. אם הם יתחננו שאתן להם ספר וישיגו מעט מזומן, אזי בהתבסס על התנהגותם, אחליט האם לתת להם ספר או לא". האם זוהי עשיית דברים על פי העקרונות? מה הם עושים? הם עושים דברים בדרכם. עשיית דברים בדרכם משמעה שהם הוגים מדיניות משלהם מחוץ לסידורי העבודה הקיימים, פועלים על פי מדיניות זו בכנסייה המקומית שלהם, לא מיישמים כלל את סידורי העבודה ואת העקרונות הנדרשים בבית האל, ובמקום זאת פועלים על פי כוונותיהם ומטרותיהם האישיות. לכאורה הם הפיצו ספרים, ונדמה כי המשימה הושלמה. אך מה היה הבסיס למעשיהם? הם לא התבססו על סידורי העבודה בבית האל או על חוקי הכנסייה, אלא על המדיניות שלהם, על הגישות שלהם. זוהי עשיית דברים בדרכם. הם לא מביעים שמץ של התמסרות לסידורי העבודה של בית האל; הם לא מסוגלים להחיל אותם או להוציאם לפועל בקפדנות, ובמקום זאת מבססים בסתר חוקים ותקנות משלהם, שאותם הם מיישמים בפועל ומחילים בכנסייה המקומית שלהם. מעבר לכך שזוהי הקמת מלכות עצמאית משלהם, זוהי גם עשיית דברים בדרכם. במילים אחרות, כשהם מיישמים סידורי עבודה בכנסייה המקומית שלהם, מדובר בסידורים משלהם, השונים מסידורי העבודה אותם הנפיק העליון, אשר מיושמים בכנסיות אחרות. על פניו, הם יצאו ידי חובה, קיבלו את סידורי העבודה וקראו אותם, אך הם מיישמים אותם באופן ספציפי על פי שיטות משלהם. הם פשוט מתעלמים מסידורי העבודה של בית האל, ומפרים אותם בגלוי. הדבר נקרא עשיית דברים בדרכם. מדוע צוררי משיח עושים דברים בדרכם? (הם רוצים להפעיל כוח בתוך הכנסייה, ושתהיה להם המילה האחרונה בכל דבר.) נכון, הם פשוט רוצים שיהיה להם כוח; הם מחפשים ומנצלים כל הזדמנות לזכות בכוח ולשלוט באחרים, לגרום לאחרים לעשות כדבריהם, לציית להם, ולירוא מפניהם. הם רוצים להשתמש בנוהגיהם השונים על מנת לשלוט באחרים, ליידע את כולם שהם, ורק הם, נמצאים בעמדת כוח במקום הזה, שזה פשוט בלתי אפשרי שאחרים לא יעברו דרכם ויעקפו את סמכותם, ושאיש לא יכול להתעלות עליהם. הם בעיקר רוצים לשלוט באנשיו הנבחרים של האל ולזכות בכוח. ברור מאוד שהתנהגות כזו של צוררי משיח לא עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת או עם הדרישות של בית האל. מנהיג, או כל אדם שמבצע את חובתו באופן רגיל, לא אמור לנהוג כך. אם כן, כאשר צוררי משיח מציגים את הביטוי הזה, האם עליהם לקבל גיזום? האם יש לחשוף ולדחות אותם? (כן.)

אילו ביטויים נוספים ישנם לצוררי משיח? (צוררי משיח גונבים מנחות, מבזבזים את כספי בית האל לטובת הנאותיהם האישיות, ומתענגים על זכויות מיוחדות.) התענגות על זכויות מיוחדות היא ביטוי ספציפי אחד. ברגע שצורר משיח זוכה במעמד, אי אפשר לעצור בעדו – הוא רואה אנשים אחרים כדברים שאפשר לרמוס אותם, ובכל אחד ממעשיו הוא שואף לגנוב את ההצגה, ולהפיק את מרב התועלת. הוא שואף שידו תהיה על העליונה בכל אחד ממעשיו, וכאשר הוא מדבר. אין זה משנה היכן הוא יושב, הוא רוצה שהמקום יהיה מיוחד. אין זה משנה מאיזה יחס הוא נהנה בבית האל, הוא רוצה שיחס זה יהיה טוב יותר מזה שכל האחרים זוכים לו. הוא רוצה שכולם יעריכו אותו ויחשבו עליו טובות ויעריכו אותו יותר מאשר כל אחד אחר. כשאין לו מעמד, הוא רוצה לחטוף אותו בכוח, וברגע שיש לו מעמד, הוא הופך גאוותן להפליא. כל מי שמדבר איתו מוכרח לשאת אליו מבט, אל לאנשים ללכת לצדו, אלא עליהם להישאר צעד או שניים מאחוריו; אל להם לדבר אליו בקול רם מדי או בנימה בוטה מדי, להשתמש במילים הלא נכונות או להסתכל עליו בעין עקומה. הוא יבחן הכול בקפידה יתרה, ויהיה לו מה לומר על כך. אסור לאיש להעליב אותו או להעביר עליו ביקורת; במקום זאת, כולם מוכרחים לרחוש לו כבוד, לכרכר סביבו ולהחמיא לו. ברגע שצורר משיח זוכה במעמד, הוא מתנהג באופן שרירותי ועיקש באשר ילך, ומתרברב כדי שאחרים יעריכו אותו. לא זו בלבד שהוא מתענג על המעמד ומייחס חשיבות רבה להערכתם של אחרים, גם תענוגות חומריים חשובים לו במיוחד. הוא רוצה לשהות אצל מארחים שמעניקים את היחס הטוב ביותר. לא משנה מי מארח אותו, יש לו דרישות מיוחדות באשר לאוכל שלו, ואם האוכל לא מספיק טוב, הוא ימצא הזדמנות לגזום את המארח שלו. הוא מסרב לקבל תענוגות שאינם עומדים בדרישות – האוכל שלו, הביגוד שלו, תנאי הלינה והתחבורה שלו מוכרחים להיות המובחרים ביותר, רמה ממוצעת פשוט אינה מקובלת עליו. הוא לא יכול לקבל את אותם הדברים שמקבלים האחים והאחיות הרגילים. אם האחרים מתעוררים בחמש או בשש בבוקר, הוא יקום בשבע או בשמונה. תמיד שומרים לו את האוכל ואת הפריטים הטובים ביותר. אפילו המנחות שאנשים מעניקים מוכרחות תחילה לעבור סינון שלו, והוא ייקח כל מה שיפה או יקר ערך, או מה שמוצא חן בעיניו, וישאיר את השאריות לכנסייה. ויש עוד דבר, גועלי ביותר, שעושים צוררי משיח. מהו? ברגע שיש להם מעמד, התאבון שלהם גדל, האופקים שלהם מתרחבים, והם לומדים ליהנות, ולאחר מכן הם מפתחים רצון עז לבזבז כסף, לצרוך, וכתוצאה מכך ירצו לשמור לעצמם את כל הכסף שמשמש את הכנסייה למימון עבודתה, להקצות אותו כפי שהם מוצאים לנכון, לשלוט בו על פי רצונם. צוררי משיח מתענגים במיוחד על כוח ועל יחס מעין אלה, וברגע שיש להם כוח, הם רוצים לחתום את שמם על הכול, כמו למשל על כל ההמחאות ועל הסכמים שונים. הם רוצים ליהנות מהתחושה של שרבוט חתימתם בעט שוב ושוב, של בזבוז כסף כאילו היה מים. כשלצורר משיח אין מעמד, איש לא יכול לראות בו את הביטויים האלה, או שהוא אדם כזה, שהוא אוחז בצביון שכזה, שהוא יעשה מעשים שכאלה. אבל כל הדברים האלה נחשפים ברגע שהוא זוכה במעמד. אם הוא נבחר בבוקר, עוד באותו אחר צהריים הוא הופך גאוותן להפליא, מרים את האף, ראשו בעננים, והוא מזלזל באנשים מן השורה. השינוי מתחולל מהר מאוד. אך למעשה, הוא לא השתנה – הוא פשוט נחשף. הוא מסגל לעצמו טבע גאוותני, ומה בכוונתו לעשות? הוא רוצה לחיות על חשבון הכנסייה, להתמכר ליתרונות המעמד. בכל פעם שמישהו מגיש אוכל משובח הוא מתחיל לטרוף אותו, בעודו דורש תוספי תזונה על מנת לתחזק את בשרו המצחין. צוררי משיח מתענגים על זכויות מיוחדות לעתים תכופות; ההבדלים הם רק במונחים של דרגת החומרה. כאשר כל מאן דהוא שדבק בתענוגות הבשר הופך למנהיג, הוא רוצה להתענג על זכויות מיוחדות. זהו צביונם של צוררי משיח. ברגע שהם זוכים במעמד, הם הופכים שונים לחלוטין. הם לא מסירים את עיניהם ולא מרפים את אחיזתם באופן מוחלט ובטוח מכל התענוגות והיחס המיוחד הנלווים למעמד, ואינם מרפים את אחיזתם מהם אף לא במעט, אינם משחררים אותה או מאפשרים לשמץ מהם לחמוק. אילו מביטויים ומנוהגים אלה של צוררי משיח עולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת? אף לא אחד מהם. כל אחד ואחד מהם מעורר בחילה ונתעב למראה; לא זו בלבד שנוהגיהם וביטוייהם אינם עולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת, הם אף נטולי מצפון, היגיון או תחושת בושה לחלוטין. כשלצוררי משיח יש מעמד, מלבד העובדה שהם מבצעים מעשים רעים בפזיזות ומטפחים את כוחם ואת מעמדם האישיים, לא רק שהם לא עושים דבר שמועיל לעבודת הכנסייה או להיווכחות בחיים של האחים והאחיות, הם אף מתענגים על יתרונות המעמד, על תענוגות הבשר, ועל כך שאנשים מעריכים ומעריצים אותם. צוררי משיח מסוימים אפילו מוצאים אנשים שישרתו אותם, דורשים שאחרים יגישו להם את התה שהם שותים, שיכבסו את הבגדים שהם לובשים ואפילו יש להם אדם מסוים שמקרצף את גבם כשהם מתרחצים ומישהו שמשרת אותם כשהם אוכלים. גרוע מכך, יש כאלה שיש להם תפריט קבוע לכל אחת משלוש הארוחות ביום, ובנוסף לכך, הם רוצים ליטול תוספי תזונה וכן שיבשלו להם כל מיני מרקים שונים. האם לצוררי המשיח אין בושה? לא, אין להם! האם תאמרו שיש בגיזום פשוט של טיפוס כזה משום גישה מקלה במידת מה? האם גיזומם יעורר בהם בושה? (לא.) אז איך סוגיה זו תיפתר? זה פשוט למדי. לאחר הגיזום, חשפו אותם, והודיעו להם מה הם. בין אם הם ייכנעו לכך או לא, יש לפטר אותם ועל כולם לדחות אותם. לאחר שגיליתם צורר משיח, האם תוכלו לדחות אותו? האם תעזו לקום כדי לדווח עליו ולחשוף אותו? (כן.) האם אתם באמת מעזים, או לא? כעת, כשאחרים מגבים אותך, תעז לקום ולחשוף אותם, אבל ללא תמיכה, האם עדיין יהיה לך האומץ הזה? המקום שבו אתה נמצא עכשיו בטוח, ללא שלטון התנין הגדול האדום כאש, ולכן אתה חושב, "ממה יש לי לפחד? הרי הוא בסך הכול צורר משיח, לא? כשהאל תומך בנו, יש לי האומץ לחשוף את צורר המשיח ואינני מפחד!" אבל זה שונה בארץ התנין הגדול האדום כאש. אם אתה חושף צורר משיח וזה מאבד את מעמדו, הוא יעז לענות אותך, להסגיר אותך ולמסור אותך לידי הרשויות. האם עדיין תעז לחשוף אותו? (אולי לא.) אולי לא. גישתך תשתנה מיד; בסביבה הזאת, לא תעז לחשוף אותם. אם כן, האם נכון לא להעז לחשוף אותם? אין זה נכון ואין לך עדות, ופירוש הדבר הוא שאינך מתגבר; מי שנוהה אחר האל לא יגיד דבר כזה. נניח שאינך אומר דבר, אך לבך זועק שוב ושוב: "צורר משיח שכמותך, שד ושטן שכמותך, אחשוף אותך. אשתמש בחוכמה כדי לדחות אותך, ואטהר את הכנסייה ממך! אינך ראוי לשכון בבית האלוהים, אתה שטן! על אף שאיני חושף אותך בפומבי בדבריי, אני דוחה אותך מעומק לבי. אחפש עוד אחים ואחיות שמבינים את האמת ויחד נדחה אותך. לא נקבל את מנהיגותך או את התחבולות שלך!" האם זו דרך הפעולה הנכונה? (כן.) הסביבה עשויה להיות עוינת, וחשיפה פומבית של צורר משיח עלולה לסכן אותך, אולם אין להתכחש לתפקיד שמטיל האל, לעקרונות-האמת ולחובתך, או לזנוח אותם. באשר לאותם צוררי משיח שמתענגים על זכויות מיוחדות, שנהנים ללא בושה מההטבות של מעמדם, עלינו לדחות אותם, ולא להתיר להם להפוך לטפילים בבית האלוהים או להזיק לעוד אחים ואחיות, או להוליכם שולל. עלינו לטהר אותם משם. משאבי בית האלוהים לא נועדו לתמיכה בטפילים האלה. הם אינם ראויים לאכול בבית האל, ואף לא ליהנות מכל מה שבבית האלוהים. מדוע? משום שהם שדים, ומגיע להם להידחות. זה עוד ביטוי של צוררי משיח – התענגות על זכויות מיוחדות, התענגות חסרת בושה על זכויות מיוחדות. בלי לתרום דבר, ברגע שהם מגיעים לעמדת הנהגה, הם משיגים כוח ומתענגים על הטבות מעמדם, ומכריחים אחים ואחיות לבשל ולקנות להם אוכל משובח, תוך שהם מנשלים אותם מהרכוש שהשיגו בעמל רב, וסוחטים מהם כספים ופריטים. עבורם זה מובן מאליו, הזדמנות שלא תסולא בפז, סיכוי שלא ישוב עוד. האין זו צורת החשיבה של השטן? איזו חשיבה מבישה היא זו. אדם כזה צריך לקבל גיזום, חשיפה ודחייה על ידי האחים והאחיות.

אילו ביטויים נוספים יש לצוררי משיח? האם רמיית האנשים אשר מעליך ומתחתיך היא ביטוי ספציפי? (כן.) צוררי משיח הם מרושעים במהותם; בלבם אין כנות, ואף לא אהבה כלפי האמת וכלפי דברים חיוביים. לעתים תכופות הם חיים בפינות אפלות – הם לא פועלים מתוך גישה של כנות, הם לא מדברים ישר ולעניין, והם מרושעים וערמומיים כלפי אנשים אחרים וכלפי האל. הם רוצים לרמות אחרים, ואף את האל. הם מסרבים לקבל את פיקוחם של אחרים, ועוד פחות מכך את בחינתו של האל. בחברת אנשים אחרים, הם אף פעם לא רוצים שאחרים ידעו מה הם חושבים ומתכננים בעומק לבם, איזה מין אדם הם, מהי גישתם כלפי האמת, וכן הלאה; הם לא רוצים שאחרים ידעו את כל זה, והם רוצים גם לשדל את האל ולהשאיר אותו בחוסר ידיעה. לכן, כשלצורר משיח אין מעמד, כשאין לו הזדמנויות לתמרן את המצב בקרב קבוצת אנשים, איש לא יכול לדעת באמת מה מסתתר מאחורי דבריו ומעשיו. אנשים יתהו, "על מה הוא חושב בכל יום? הם יש כוונות מאחורי ביצוע חובתו? האם הוא חושף שחיתות? האם הוא מקנא באחרים או שונא אותם? האם יש לו דעות קדומות כלפי אחרים? מה דעתו על מה שאומרים האחרים? כשהוא נתקל בדברים מסוימים, על מה הוא חושב?" צוררי משיח אף פעם לא מניחים לאחרים לדעת מה באמת קורה איתם. גם כשהם מביעים את דעתם על דבר מה במספר מילים, הם עושים זאת באופן מעורפל ולא חד משמעי, מדברים סחור-סחור כדי שאחרים לא יבינו איזה מסר הם מנסים להעביר, ולא ידעו מה הם רוצים לומר, או מה הם מנסים להביע, ומותירים את כולם מבולבלים. אחרי שאדם כזה זוכה במעמד, התנהגותו הופכת חשאית אף יותר כשהוא בקרב אנשים. הוא רוצה להגן על השאיפות שלו, על שמו הטוב, על תדמיתו ושמו, על מעמדו וכבודו, וכן הלאה. לכן הוא אינו רוצה להיות גלוי באשר לאופן פעולתו או המניעים לה. גם כשהוא טועה, חושף צביון מושחת, או כאשר המניעים והכוונות מאחורי מעשיו שגויים, הוא ממאן להיפתח ולאפשר לאחרים לגלות זאת, ומציג לעתים תכופות חזות תמימה ומושלמת על מנת לשטות באחים ובאחיות. וכשמדובר בעליון ובאל, הוא רק אומר דברים נעימים לאוזן, ומרבה להשתמש בשיטות ובשקרים מתעתעים על מנת לשמר את מערכת היחסים שלו עם העליון. כשהוא מדווח על עבודתו לעליון, ומדבר אליו, הוא אף פעם לא אומר דברים לא נעימים, כדי שאיש לא יוכל לגלות את נקודות החולשה שלו. הוא אף פעם לא מציין מה עשה בתפקידו הזוטר, את הקשיים שצצו בכנסייה, את הבעיות והפגמים בעבודתו, או דברים שאינו מבין או רואה לאשורם. הוא אף פעם לא שואל את העליון על אותם דברים או מחפש אצלו, ובמקום זאת פשוט יוצר את הרושם שהוא כשיר בעבודתו, שהוא מסוגל לחלוטין לשאת בנטל העבודה. הוא לא מדווח לעליון על אף אחת מן הבעיות הקיימות בכנסייה, ואין זה משנה עד כמה כאוטי המצב בכנסייה, מהי חומרת הפגמים שהופיעו בעבודתו, או מה בדיוק עשה שם למטה, הוא מסווה זאת שוב ושוב, ושואף לא לאפשר לעליון לחשוד בדברים האלה או לשמוע חדשות על אודותיהם, ואף מרחיק לכת עד כדי העברתם של אנשים הקשורים לאותם עניינים או יודעים את האמת לגביהם למקומות רחוקים על מנת להסתיר את מה שקורה באמת. אילו נוהגים הם אלה? איזו מין התנהגות היא זו? האם אדם שחותר אל האמת צריך שיהיה לו ביטוי מעין זה? ברור מאוד שלא. זוהי התנהגותו של שד. צוררי משיח יעשו כל שביכולתם על מנת להסתיר ולהסוות כל דבר שעלול להשפיע על המעמד או על המוניטין שלהם, והם מסתירים את אותם הדברים מפני אנשים אחרים ומפני האל. זוהי רמיית האנשים אשר מעליך ומתחתיך. לעתים תכופות הם יאמרו לאנשים אשר תחתם, "העליון חושב עליי דברים כה טובים, ומעריך אותי מאוד. העליון הקצה לי את המשימה הזו והזו, והפקיד בידיי עבודה כה חשובה. הוא מטפל בי היטב, מדריך אותי בעבודתי, והוא אף נטל אחריות של ממש על חיי. העליון גזם אותי עקב עניין זה או אחר, וקיבלתי זאת באופן זה או אחר, והבנתי בנושא היא כזו וכזו. ראו עד כמה האל אוהב אותי – הוא גזם אותי בכבודו ובעצמו, והעניק לי הדרכה אישית בעבודתי". ומול העליון, הם יוצרים את הרושם שהם נושאים באחריות כבדה כלפי עבודתם, שאכפת להם מאוד מהאחים ומהאחיות, ושהם מקדישים לחלוטין את לבם ואת כוחם, אך הם אף פעם לא אומרים מילה על רעיון או דעה שונים שהציגו מולם אח או אחות, או על פגמים או סטיות בעבודתם. הם עושים כל שביכולתם על מנת לשמור על קשר טוב עם אלה אשר תחתם בעודם מנסים ככל יכולתם להסתיר מהעליון אמיתות לגביהם, מתוך פחד שיפוטרו אם העליון יגלה מה באמת קורה איתם. האין זו רמיית האנשים אשר מעליהם ומתחתם? ברגע שצורר משיח משיג כוח, הוא עושה כל שביכולתו על מנת להסתיר את העובדות בנוגע לעצמו כדי שאיש לא יראה לאשורם את מצבו האמיתי, את נסיבותיו האמיתיות, או את האנושיות וכישורי העבודה שלו בפועל. הוא משתמש בשלל טקטיקות ואמצעים על מנת להסתיר את אותם דברים, כדי שיוכל לזכות בדריסת רגל וליהנות לנצח מכוחו ומיתרונות המעמד. רמיית האנשים אשר מעליך ומתחתיך היא משהו שרק צוררי משיח עושים. האם היא עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת? האם אדם אשר משרת את האל צריך לאחוז בביטוי שכזה? האם אדם אשר חותר אל האמת צריך לאחוז בביטוי שכזה? (לא.) אם כן, כאשר צורר משיח אוחז בביטוי שכזה, בצביון שכזה, האם עליו לקבל גיזום? (כן.)

זה עתה דיברנו על שש סיבות שבגינן צוררי משיח נגזמים. הראשונה הייתה הקמת מלכויות עצמאיות משלהם; השנייה, הפעלת מניפולציה נכלולית; השלישית, עינוי אחרים; הרביעית, עשיית דברים בדרכם; החמישית, התענגות על זכויות מיוחדות; והשישית, רמיית האנשים אשר מעליהם ומתחתם. האם יש סיבות נוספות? (הם מפיצים דברי כפירה וכזבים על מנת להוליך שולל אחים ואחיות.) (הם אף פעם לא מרוממים את האל או נושאים לו עדות, ובמקום זאת תמיד נושאים עדות לעצמם, ופולטים מילים ודוקטרינות במטרה להוליך שולל אנשים.) (הם שופטים את האדם שרוח הקודש משתמשת בו, תוקפים אותו ושונאים אותו.) מה מבין שלושת הדברים האלה קרוב יחסית במהותו לשש הסיבות שדנו בהן? (עצם כך שהם תמיד מרוממים את עצמם ונושאים עדות לעצמם ואף פעם לא לאל.) טבעו של המעשה הזה חמור יחסית. השני בחומרתו הוא תקיפה ושיפוט של אדם שרוח הקודש משתמשת בו, ואחריו הפצת כזבים על מנת להוליך שולל אנשים. לצוררי משיח אמורים להיות ביטויים ספציפיים נוספים, אך אלה מייצגים פחות או יותר את הכול, לכן אין צורך שנפרט על כל אחד ואחד מהם היום. אין זה מוקד השיתוף של היום; במקום זאת, היום נתמקד בכך שצורר משיח אינו מקבל גיזום, ובכך שאין לו גישה של הכאה על חטא כשהוא עושה דבר רע, אלא במקום זאת הוא מפיץ תפיסות ומעביר ביקורת על האל בפומבי. במילים אחרות, גישתו של צורר משיח אחרי שהוא מקבל גיזום, שורש הגישה הזו, ומהי באמת מהות צביונם – זהו המוקד שעלינו לשתף עליו. שאר הדברים שדנו בהם עתה הם נושאים קטנים יותר הקשורים לכך במידת מה. משום שכבר דנו בהם בפרוטרוט בעבר, היום שיתפנו עליהם באופן רחב וכללי בלבד, וסיכמנו את שיתופנו הקודם שעסק בביטויים השונים של צוררי משיח. צוררי משיח אוחזים בביטויים האלה, בצביונות ובמהויות האלה, והם עשו מעשים מעין אלה, ועל כן יש לגזום ולדחות אותם. עם זאת, האם צורר משיח אמיתי, כזה אשר ניחן במהות של צורר משיח, יכיר במעשיו או בכך שאותם ביטויים שלו הם ביטויו של צורר משיח? (לא.) מתי אי פעם ראית את השטן ואת השדים מכירים בכך שהם מתנגדים לאל? הם לעולם לא יודו שהם מתנגדים לאל, ויהיו אשר יהיו הטעויות שעשו, הם לעולם לא יודו ששגו. אם כן, הבה נתחיל בנושא השיתוף של היום מנקודת המבט של מהות זו של צוררי משיח.

II. כיצד צוררי משיח מתנהגים כאשר הם אינם מקבלים גיזום

א. סירוב להכיר בכך שהם נהגו בצורה שגויה

אין זה משנה מה חומרת הטעות שעשה צורר משיח, וכמה רוע הוא חולל, כאשר גוזמים אותו, ההתנהגות הראשונה שהוא מאמץ היא להכחיש מכל וכל שהוא נהג בצורה שגויה, ועל מנת לנקות את שמו, הוא משתמש בהתחכמויות באופן נואש. בכך ניכר שהוא נטול גישת הכאה על חטא בעת עשיית מעשה שגוי, המוזכרת בביטוי האחד-עשר של צוררי משיח. לצוררי משיח אין גישה של הכאה על חטא, אז על מה הם חושבים בתוך תוכם? מדוע אין להם גישה של הכאה על חטא? (משום שהם מאמינים שלא נהגו בצורה שגויה.) נכון. צוררי משיח לא מודים בשום פנים ואופן שהם נהגו בצורה שגויה. אם כן, האם ביכולתם להודות בכך שהם צוררי משיח? זה קשה אף יותר. אם תצליח להרכיב רשימת עובדות על מנת לחשוף צורר משיח, האם הוא יוכל לקבל אותה? אין ספק כי הוא יהיה מסוגל אף פחות לקבל זאת. דרך ביטויים מעין אלה אנו למדים שהמהות של צורר משיח היא מהות של התנגדות לאל ובגידה בו, ושצביונו הוא צביון שסולד מן האמת, שונא את האמת ואין לו שמץ של אהבה כלפיה. לפיכך, כאשר צוררי משיח נחשפים ונגזמים, הדבר הראשון שהם עושים הוא לחפש סיבות שונות להגנתם, לחפש כל מיני תירוצים כדי לנסות להיחלץ ועל ידי כך להשיג את מטרתם – לחמוק מהאחריות שלהם ולזכות בסליחה. הדבר שצוררי משיח חוששים ממנו יותר מכל הוא שאנשיו הנבחרים של האל יראו את אופיים כהווייתו, את חולשותיהם ופגמיהם, את עקב אכילס שלהם, את האיכות ואת יכולת העבודה האמיתיות שלהם – לכן הם עושים כל מאמץ להעמיד פנים כדי להסתיר את חסרונותיהם, את הבעיות שלהם ואת הצביונות המושחתים שלהם. כאשר המעשים הרעים שלהם מתגלים ונחשפים, הדבר הראשון שהם עושים אינו להודות או לקבל את העובדה הזו, או לעשות כמיטב יכולתם לכפר על טעויותיהם ולפצות עליהן, אלא הם מנסים להגות שיטות שונות לטייח אותן, להטעות ולהוליך שולל את אלה שמודעים לִפעולותיהם, לא לאפשר לאנשיו הנבחרים של האל לראות את הנושא כהווייתו, לא לאפשר להם לראות עד כמה פעולותיהם הזיקו לבית האלוהים, עד כמה הם שיבשו והפריעו לעבודת הכנסייה. כמובן, הדבר שממנו הם חוששים יותר מכול הוא שהעליון יגלו זאת, משום שברגע שהעליון יידעו זאת, הם יטופלו בהתאם לעיקרון וזה יהיה סוף הסיפור מבחינתם, שכן לבטח ידיחו ויסלקו אותם. לכן, כאשר נחשף המעשה הרע של צוררי משיח, הדבר הראשון שהם עושים אינו להרהר במה טעו, היכן הפרו עקרונות, בסיבה לכך שפעלו כפי שפעלו, בצביון ששלט בהם, מה היו הכוונות שלהם, מה היה מצבם באותו זמן, האם היה זה עניין של גחמה או של כוונות שנטמאו. במקום לנתח את הדברים האלה, קל וחומר להרהר עליהם, הם מאמצים את מוחם למצוא כל דרך שהיא לטייח את העובדות האמיתיות. בה בעת, הם עושים כמיטב יכולתם להסביר ולהצדיק את עצמם בפני אנשיו הנבחרים של האל כדי להטעות אותם, גורמים לבעיות חמורות להיראות כבעיות שוליות ולבעיות שוליות כלא בעייתיות, להתחמק באמצעות שקרים – כדי שיוכלו להישאר בבית האל, לעשות מעשים רעים בפזיזות ולהשתמש לרעה בכוחם, להמשיך להוליך שולל אנשים ולשלוט בהם, וכן לגרום להם להעריץ אותם ולעשות כדבריהם, כדי לרַצות את שאיפותיהם ואת רצונותיהם. מההתחלה ועד הסוף, מה צוררי משיח באמת עושים? כל מה שצוררי משיח עושים הוא לאמץ את מוחם בניסיון לומר דברים, לעשות דברים, ולפעול למען המעמד והמוניטין שלהם-עצמם, במקום לבוא לפני האל כדי להתפלל ולהודות בטעויותיהם ובעברותיהם, ולהכיר את כוונותיהם ואת צביונותיהם המושחתים. הם גם לא מודים בנזק שגורמות טעויותיהם לעבודת הכנסייה ולאחים והאחיות. במקום זאת, הם ממשיכים לחפש בקדחתנות שוב ושוב בעומק לבם: "היכן בדיוק טעיתי? היכן לא נזהרתי, ואפשרתי למישהו להשיג יתרון על פניי? היכן לא השקעתי די מאמץ, או שקלתי את הדברים במלואם, ובכך אפשרתי לדבר מה להשתבש ולהפוך למקור לביקורת, או ליתרון שיוכל לשמש נגדי?" הם חושבים על הדברים האלה ודשים בהם ללא הרף, ואינם מסוגלים לאכול או לישון. אך צורר משיח אף פעם לא מהרהר בעצמו או מכיר את עצמו, קל וחומר שאין הוא מתפלל לאל ומודה שנהג בצורה שגויה, ואין הוא מחפש תשובות בהתבסס על דבר האל, מחפש את האמיתות שעליו ליישם בפועל או את עקרונות-האמת שעליו להישמע להם, ו-ודאי שאין הוא מחפש אחים ואחיות אשר מבינים את האמת על מנת להיפתח אליהם בשיתוף ולחפש עמם את האמת כדי לפתור בעיות. כשהוא מתמודד עם עניין כלשהו, הוא לא מחפש או מתמסר, אלא מנסה להשתמש בכל אמצעי שעומד לרשותו על מנת להסתיר את בעיותיו, מתוך מחשבה שמוטב שכמה שפחות אנשים יידעו עליהן, ושהמדיניות הטובה ביותר היא שימור המוניטין והמעמד שלו. לבבותיהם של צוררי משיח אפלים עד כדי כך, והם מלאים מרדנות ורשעות, ללא שמץ של כוונה להתמסר לאל. צוררי משיח תמיד מחפשים דרכים להגן על המוניטין ועל המעמד שלהם מפני נזק. אין זה משנה מי משתף איתם על האמת במטרה לתמוך בהם ולסייע להם, הם לא מקבלים זאת, וחושבים לעצמם: "אני מבין הכול, אינני זקוק לעזרתכם! אפילו כשיש לי בעיות אני טוב יותר מכם. נדמה לכם שאתם יכולים לעזור לי עם המעט שאתם מבינים? אתם מעריכים את יכולותיכם יתר על המידה!" צוררי משיח הם גאוותנים וצדקנים עד כדי כך. הם עושים מעשים רעים כה רבים, אך מסרבים להודות שהם נוהגים בצורה שגויה או שיש להם בעיות. בלבם, הם עיקשים מדי ומסרבים להקשיב למה שאומרים האחרים. הדבר היחיד שאינם יכולים להפסיק לחשוב עליו הוא ההשפעה העתידית של מעשיהם על המוניטין ועל המעמד שלהם. זה הדבר שהכי מדאיג אותם והדבר שהכי טורד את מנוחתם.

אין זה משנה כמה מעשים שגויים עושה צורר משיח, מה טיבם של אותם מעשים, בין אם מדובר במעילה, בפזרנות, או בשימוש לרעה במנחות האל, או אם הוא משבש את עבודת הכנסייה ומפריע לה, מחולל בה אי-סדר מוחלט ומעורר את חרון אפו של האל, הוא תמיד נותר שלו, רגוע, ואדיש לחלוטין. אין זה משנה איזה מין מעשה רע עשה צורר משיח או מהן השלכותיו, הוא אף פעם לא ממהר לבוא לפני האל על מנת להתוודות על חטאיו ולהכות על חטא, או לבוא לפני האחים והאחיות בגישה של גילוי לב ושל פתיחות על מנת להודות במעשיו הרעים, להכיר בעבירותיו ובשחיתותו, ולהתחרט על מעשיו הרעים. במקום זאת, הוא מאמץ את מוחו במטרה למצוא שלל תירוצים כדי להתנער מאחריות ולהטיל את האשמה על אחרים במטרה לשמר את תדמיתו ואת מעמדו. לא אכפת לו מעבודת הכנסייה, אלא מהנזק שעלול להיגרם למוניטין ולמעמד שלו, ומההשפעה עליהם. הוא כלל לא שוקל או הוגה דרכים לפצות על ההפסדים שעבירותיו גורמות לבית האל, והוא אף לא מנסה לפצות את האל על החוב שיש לו כלפיו. דהיינו, הוא אף פעם לא מודה שהוא מסוגל לעשות מעשה שגוי, או שהוא טעה. בלבם של צוררי משיח, הודאה פעילה בטעויות והסברה כנה של העובדות נתפשות כאי-יכולת וכאיוולת. אם מעשיהם הרעים של צוררי משיח מתגלים ונחשפים, הם מודים רק בטעות שנעשתה בלהט הרגע, אך אף פעם לא בהזנחה של חובתם ובחוסר אחריות, ומנסים להטיל את האחריות על מישהו אחר כדי שהם עצמם יישארו ללא רבב. ברגעים כאלה, מה שמטריד צוררי משיח הוא לא כיצד לפצות על ההפסדים שנגרמו לבית האל, כיצד להיפתח, להודות בטעויותיהם, או לספק הסבר למעשים לאנשיו הנבחרים של האל. הם טרודים בחיפוש דרכים לגרום לבעיות חמורות להיראות כשוליות, ולבעיות שוליות להיראות לא בעייתיות. הם מספקים סיבות אובייקטיביות כדי לגרום לאחרים להבין אותם ולהזדהות איתם. הם מנסים כמיטב יכולתם לשקם את שמם הטוב בעיני אחרים, למזער את ההשפעה השלילית מאוד שהייתה לעבירותיהם עליהם, לא להותיר רושם רע על העליון, ולדאוג לכך שהעליון אף פעם לא יראו בהם אחראים, ידיחו אותם, יחקרו את המצב, או יטפלו בהם. צוררי משיח נכונים לשאת בכל כמות של סבל על מנת לשקם את המוניטין ואת המעמד שלהם כך שלא ייגרם נזק לאינטרסים האישיים שלהם, והם הוגים כל שיטה אפשרית לפתור כל קושי. מהרגע הראשון של העבירה או של הטעות שלהם, לצוררי משיח אף פעם אין שום כוונה לשאת באחריות למעשיהם השגויים, להודות במניעים, בכוונות, ובצביונות המושחתים אשר מאחורי מעשיהם השגויים, לשתף עליהם, לחשוף אותם או לנתחם, ובהחלט אין להם שום כוונה לפצות על הנזק שהם גרמו לעבודת הכנסייה ועל ההפסד שהם גרמו להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל. על כן, אין זה משנה מאיזו נקודת מבט בוחנים את העניין, צוררי משיח הם אנשים שמסרבים באופן עיקש להודות במעשיהם הרעים, ומעדיפים למות מאשר להכות על חטא. צוררי משיח הם נטולי בושה ובעלי עור של פיל, ללא שמץ של תקווה לגאולה, והם ממש שטנים בשר ודם. אין זה משנה עד כמה חמורות הטעויות שעשו בכנסייה, הם מנפחים את חזם ומרימים את ראשם, הם נותרים אדישים לחלוטין, מאמינים שהם לא נהגו בצורה שגויה, ואין בהם ולו שמץ של כוונה להכות על חטא. הם אף פעם לא מזילים דמעה על המעשים השגויים שעשו, ומעשים אלה אף פעם לא מעוררים בהם עצב או חרטה. לעומת זאת, הם כן חשים כאב או עצב אם הם חושפים את עצמם בטעות, וכך מאפשרים לרוב האנשים לראות את פרצופם האמיתי ולדחות אותם. לאחר שטעו ומעשיהם פגעו באנשיו הנבחרים של האל והזיקו לעבודת הכנסייה, כל מילה שהם אומרים וכל מעשה שהם עושים לא נועדו לפצות על אותן טעויות או להחזיר את ההפסדים, אלא יש להם כוונות משלהם והם הוגים כל שיטה אפשרית להגן על עצמם, להציג ולהעמיד פנים. מטרתם היא לגרום ליותר אנשים להבין שהדבר נעשה לא בכוונה, שהם נהגו בפזיזות לרגע, כדי שאלה ימחלו להם, יאמרו דברים לטובתם, והם יזכו באמונם ובחסדם של אנשיו הנבחרים של האל, וכך יגשימו את מטרתם לשוב לעניינים באופן מלא.

לאחר שצוררי משיח מסוימים נגזמים, הם לא מהרהרים בעצמם במטרה להבין מדוע הם נגזמו, לגלות מה בדיוק הייתה טעותם בעניין אשר נחשף, וכיצד עליהם לפצות על כך בהמשך. במקום זאת, הם מנצלים את גיזומם, הם משתפים עם אחרים על כך שקיבלו את גיזומם, שלמדו ממנו לקח, שהיו מסוגלים להתמסר, ושזכו בהערכת העליון לאחר שיצרו איתם קשר קרוב יותר. בה בעת, אותם צוררי משיח גם יוצרים מצג שווא בכך שהם משתפים כיצד קיבלו את גיזומם, וזאת במטרה להפיץ את אי שביעות רצונם ותפיסותיהם ביחס לעליון, והם מותירים אצל אנשים את הרושם שלעליון אין עקרונות לגיזום אנשים, שהעליון גוזמים אנשים באקראי, ושהם לא אוהדים, ולא מתחשבים ברגשותיהם של אנשים ובחולשות אנושיות, ושעל אף כל אלה, הם-עצמם עדיין התמסרו כליל, ועדיין עלה בידם לעשות כמיטב יכולתם בעבודה אשר הופקדה בידיהם, הם לא הפכו שליליים, חלשים או מתנגדים, והם לא ויתרו. כשצורר משיח אומר את כל הדברים האלה, לא זו בלבד שהדבר מונע מאנשים להתמסר לאמת ולהיות נכונים לקבל גיזום, נהפוך הוא, הוא גורם להם לפתח תפיסות ודעות ביחס לאל ולהישמר מפניו, בעודם מפתחים קנאה, הערצה וכבוד כלפי צורר המשיח עצמו. ברגע שהושגו שתי התוצאות האלה, הדברים הגדולים ביותר שאנשים מתעלמים מהם הם העבירה שביצע צורר המשיח, הדבר שבו שגה, והעובדה שהוא גרם להפסדים לעבודת הכנסייה ולבית האל משום שלא היה כשיר בעבודתו ועשה מעשים שגויים בפזיזות. זוהי אחת הטקטיקות של צורר משיח – ליצור מצג שווא מנוגד, ובכך להוליך שולל אחרים. הוא אף פעם לא מציין את העובדה שהמיט צרות כה רבות על עבודת בית האל, וגרם הפסדים כה גדולים לחייהם של אחים ואחיות, משום שביצע את חובתו ברשלנות, שהיה טיפש ונבער, שניסה להקים מלכות עצמאית משלו. הוא אף פעם לא מודה בדברים האלה או מנתח אותם, הוא אף פעם לא מציין את האמת ביחס אליהם, את הסיבה להדחתו, או מדוע גזמו אותו. הוא מדבר אך ורק על האופן שהעליון גזמו אותו, על אכזריות הגיזום של העליון, על החומרה שבה דיברו אליו העליון, על הדמעות הרבות שהזיל, על כך ששימש שעיר לעזאזל, ועל סבלו הרב, איך למרות כל אלה הוא החזיק מעמד כתמיד והמשיך לבצע את חובתו נאמנה. מההתחלה ועד הסוף, האם לצורר משיח בכלל יש שמץ של גישת הכרה במעשיו השגויים? לא. כששומעים על כך אנשים טיפשים ונבערים שאינם מכירים את המצב האמיתי, שאינם מבינים את האמת, הם חושבים: "לעליון אין שום עקרונות באופן שבו הם גוזמים אנשים. אין זה משנה עד כמה מישהו מצליח בעבודתו או איך הוא משלם מחיר, יגזמו אותו כך או כך, ולאחר מכן אסור לו להפגין שום חולשה אלא רק להתמסר". לאחר שצורר המשיח משתף ומוליך שולל, ולאחר שהוא משקיע מאמץ רב בעשיית דברים, התוצאה שהוא משיג היא יצירת אי הבנה ביחס לאל והישמרות מפניו בלבם של אנשים, כך שכאשר אנשים נגזמים, מתעצמות בהם תחושות הסלידה וההתנגדות במקום שיהיו מסוגלים להבין טוב יותר את לבו של האל או יהיו מסוגלים להתמסר בשמחה לגיזום ולקבלו, ולאחר מכן להכיר את צביונם המושחת, את טיפשותם ואת בורותם, ולדעת מי הם באמת. לאורך השיתוף של אותו צורר משיח, האם הוא בכלל מציין במה שגה? האם הוא בכלל מפגין מעט גישת הודאה במעשיו הרעים? בשום פנים ואופן. לאורך התהליך כולו, הוא אף פעם לא מודה בטעותו. האם אי פעם שמעתם על צורר משיח, אשר מודה לאחר הדחתו שהטעות שלו גרמה הפסד לבית האל? (לא.) לו האדם הזה היה צורר משיח, הוא לא היה מודה בכך. כבר דיברנו בעבר על מספר צוררי משיח, כמו למשל אותה "מנהיגה", ומספר צוררי משיח ידועים נוספים, שכתוצאה ממעשיהם נגרם הפסד של עשרות אלפים למנחות האל, אך בסוף, הם מעולם לא הודו שעשו מעשה שגוי כלשהו. הם לא אמרו אפילו מילה על מעשיהם השגויים, אלא אך ורק האשימו אחרים בכך שקשה לעבוד עמם. הם הטילו על כתפיהם של אחרים את כל האחריות, המעשים הרעים, האשמה, ובה בעת קיבלו אחריות על כל הדברים הטובים, על כל מה שנעשה כראוי, ועל כל ההחלטות הנכונות. לאורך התקריות כולן, אף שהם היו האחראיים העיקריים, הם טענו שכל הטעויות נעשו בידי אחרים. אם זה כך, אז מה עשו הם? צוררי משיח גורמים הפסדים לבית האל, ואחרים מוכרחים לשאת באחריות על כך. ועם זאת, בכל פעם שמושג ההישג הפעוט ביותר, צוררי משיח צצים מיד, אומרים שהם היו אלה שעשו זאת, ומשתוקקים שכולם בכנסייה ידעו על כך, אפילו כופרים. כשהם עושים את הטעות הפעוטה ביותר, הם ממהרים למצוא שעיר לעזאזל כדי לגלגל את האחריות. הם גורמים לבעיות חמורות להיראות כשוליות, ולבעיות שוליות להיראות לא בעייתיות, ומנסים לגדוע באיבו כל קושי. זאת על מנת שאיש לא יגלה על כך, שכולם ישכחו מכך בהקדם האפשרי, ואיש לא יידע מה באמת קרה, כדי שהאחרים ישובו להעריך אותם, והם יוכלו להשיב במהרה את המעמד והכוח המקוריים שלהם. כשצורר משיח עושה מעשה שגוי, אין זה משנה כמה מעשי ומדויק גיזומו, הוא יפגין התנגדות, התקוממות, ואי קבלה מוחלטת, וגם אם ישנם עדים או ראיות, הוא יסרב באופן עיקש להודות בטעויותיו, ובעומק לבו הוא לא יכיר בגיזום או יקבל אותו. צורר המשיח יאמר: "גם אם טעיתי בזה, גם אנשים אחרים היו מעורבים בדבר. מדוע הם לא נגזמים, אלא רק אני? מדוע חוקרים רק אותי ביחס לאחריות ולא אף אחד אחר?" אין זה משנה עד כמה הגיזום עולה בקנה אחד עם האמת ועם המציאות, הוא יחוש שהאשימו אותו לשווא, שנעשה לו עוול, שהוא לא ראוי ליחס כזה לאחר שסבל סבל כה רב ושילם מחירים כה כבדים, ושאין צורך להתנפל עליו כך עקב טעות פעוטה אחת. הוא מאמין שהוא לא צריך לקבל גיזום מעין זה. אם אח או אחות רגילים גוזמים אותו, הוא משיב מלחמה מיד ומתנגד לדבר, מקים מהומה ומראה עד כמה הוא חמום מום, או אפילו מעז להרים עליהם יד. אם העליון הם אלה שגוזמים אותו, הוא מחריש בעל כורחו, אך בסתר לבו חש שנעשה לו עוול גדול. הוא מפגין אי שביעות רצון ואי-נכונות, ולעתים תכופות פולט טיעונים מוטים ואומר: "נראה שהיה זה ביש מזל שלי שגיליתם על כך. למעשה, מנהיגים רבים בכל הדרגות וכן אחים ואחיות עשו דברים כה איומים שאינכם יודעים עליהם, ואני זה שנתפס. ביש המזל שלי גדול עד כדי כך!" אין זה משנה כיצד גוזמים אותו העליון, או האחים והאחיות, הוא לא יכול פשוט לקבל זאת וזהו, הוא לא יכול להכיר באמת ולשאת באחריות. זה כאילו שהודאה באחריות ובמה שקרה באמת יהרגו אותו. הוא לעולם לא יודה שהוא עשה מעשה שגוי, שהוא אחראי לעניין, ועוד פחות מכך שהדבר גרם הפסד עצום לבית האל. האין זה צביונו של צורר משיח? (אכן.) זהו צביונו של צורר משיח.

לאחר שצורר משיח נגזם על שעשה מעשה שגוי, הוא לא מקבל אותו ומתמסר מעומק לבו, הוא לא מבין ממנו את האמת ואת עקרונות-האמת שעליו להישמע להם, והוא אף לא מודה שהוא גם מסוגל לעשות מעשים שגויים. המאפיין העיקרי שלו הוא אי שכנוע, אי קבלה, ואי הכרה. צוררי משיח מתנהגים כך בעיקר משום שהם מאמינים שהם אנשים מושלמים, שהם לא מסוגלים לעשות מעשים שגויים. מבחינתם, כל מי שמאשים אותם בטעות הוא זה שטועה – אותו אדם הוא זה שנקודת מבטו שגויה, שהשקפתו ועמדתו בעניין הן שונות. צוררי משיח סבורים שכל מי שגוזם אותם עושה זאת משום שהוא טרם נוכח בכוחם, שהוא מקשה עליהם, מוצא בהם פגם, והופך אותם למטרה בכוונה. האין זה סוג הצביון שצורר משיח ניחן בו? (כן.) צורר משיח לא יקבל גיזום עקב כך, והוא אף לא יכה על חטא כלל, בעיקר משום שהוא אף פעם לא רואה את עצמו כמי שמסוגל לטעות – הוא מאמין שהוא מושלם, ושהוא והוא בלבד לא מסוגל לטעות. הדבר מרמז על כך שהוא בהחלט מאמין שהוא צדיק, שהוא קדוש. אם הוא היה באמת מכיר בכך שהוא אדם מושחת, היה עליו להכיר בכך שיש לו שחיתות, שהוא מסוגל לעשות מעשים שגויים, ושאין מנוס מכך שיטעה משום שהוא בן אנוש. יש אנשים שעל פניו נראים תמימים למדי, אך באנושיותם יש תחרותיות ולהיטות קיצונית להתעלות על אחרים, הנתפסות ככוח בעיני אנשים. אותם אנשים ניחנו בשליטה עצמית מעולה, ויש להם דרישות גבוהות מאוד מעצמם. הם מחמירים מאוד עם עצמם; בכל אחד ממעשיהם, הם דורשים שלמות ואת הטוב ביותר, ואינם מאפשרים אף שמץ של פגם או טעות. בה בעת, הם מאמינים באופן לא מודע שהם לא מסוגלים לטעות, משום שהם זהירים ביותר בכל מעשיהם, מצטיינים בהרהור בדברים, ועושים זאת ביסודיות רבה; הם עושים כל דבר ללא רבב, ושוקלים כל עניין באופן יסודי ומושלם. כתוצאה מכך, הם מאמינים שלעולם לא ישגו. כאשר גוזמים אותם, הדבר שהם הכי מתקשים לקבל הוא העובדה שהם מסוגלים לטעות. לכן אנשים כאלה אינם יודעים כיצד להרהר בעצמם, והם אף לא יעשו זאת לעולם. מבחינתם, התחרותיות והלהיטות להתעלות על אחרים, אשר קיימות באנושיותם, הן דברים חיוביים, והם נשמעים להן כאילו היו עקרונות-אמת; הם סבורים שאם הם יעשו דברים ויבצעו את חובתם על בסיס העקרונות האלה, הם לעולם לא ימעדו, וגם כאשר מתגלעות טעויות, מבחינתם מדובר בעניין של השקפה, באנשים האוחזים בדעות שונות, וסבורים שבהחלט אין זה אומר שמעשיהם היו שגויים. על כן, אין זה משנה מי גוזם אותם, אם הגיזום או מה שנחשף תואמים לעובדות – הם לא יקבלו זאת. אם הם יגלו שהם באמת עשו דבר מה שגוי, האם הם יכירו בכך? (לא.) הם לא יכירו בכך, הם ישתתקו מיד, ויהיו האחרונים שיציינו זאת. הם לא יזכירו זאת לעולם. אם צורר משיח נתקל במישהו שחושף טעויות או פגמים בעבודתו, ומבין שאינו יכול להסתתר מפני כך, הוא מעמיד פנים שהוא חוקר מי ביצע את הטעות, ובאופן בלתי צפוי לאחר חיפוש נרחב, מתגלה כי הוא אחראי לה. אם מישהו יאמר, "אתה היית זה שעשה זאת, לא אחר; פשוט שכחת מזה", כיצד יגיב לכך צורר משיח? מה אמור אדם רגיל לעשות בנסיבות שכאלה? אדם רגיל שחש בושה יסמיק, יחוש כלימה ומבוכה, יודה מיד, ויאמר, "שכחתי מזה. עשיתי את זה, הטעות היא שלי. הבה נבין במהרה כיצד לפצות על כך ולהחזיר את המצב לקדמותו, כדי שהטעות לא תימשך". מישהו שיש לו בושה, מצפון והיגיון יכיר בטעותו מיד, ואז יפתור אותה ויתקן אותה. לעומת זאת, צורר משיח הוא נטול בושה; ברגע שמישהו יגלה שהוא זה שטעה, ברגע שמישהו יחשוף אותו ויגלה על כך, הוא ישנה מיד את הטון, ויהגה דרכים שונות להימנע מהודאה בטעותו, מקבלת העובדה שהוא זה שעשה את הטעות – הוא ישקר במצח נחושה ויסנגר על עצמו. כל הסובבים אותו יחושו בושה ומבוכה, אך צורר המשיח לא יחוש דבר. הוא יגרום לבעיות חמורות להיראות כשוליות, ולבעיות שוליות להיראות לא בעייתיות, ואז לא יזכיר שוב את העניין. בעניין זה טיפשותו נחשפה, ועל כן הוא יכחיש מכל וכל את טעותו, וישקר בפרצופם של אנשים רבים בניסיון להתנער מאחריות, מבלי להסמיק, ומבלי שלבו יחסיר פעימה. האם לצוררי משיח יש שמץ של בושה? (לא.)

כאשר צוררי משיח מסוימים מודחים, הם מתמלאים תרעומות; הם חשים אובדן, שהם כבר לא בעלי מעמד, שאיש כבר לא מעריך אותם או משרת אותם, שהם כבר לא יכולים ליהנות מיתרונות המעמד. הם חשים שכל המחירים ששילמו וכל הסבל שסבלו בעבר לא היו כדאיים, ולבם מלא תחושת אי צדק. אולם הם לא חווים שמץ של אשמה על הביטויים שהפגינו כשנגזמו או על כל מעשה שגוי שלהם. הם חשים שאין זה הוגן, לבם מלא תרעומות ותלונות, וכן אי-הבנות כלפי האל. לא זו בלבד שהם מסרבים להכיר בטעותם ושאין להם שום כוונה לפצות על השגיאה שעשו, לקבל גיזום, לקבל את ההדחה – נהפוך הוא, הם סבורים: "האל איננו צודק. גם אם מישהו סבל רבות ונעשה לו עוול גדול, אין שום מקום שבו הוא יכול לספר על כך. זה כה מכאיב! אי אפשר להסתמך אפילו על האל, אין לי על מי להישען. גם אם אמשיך לבצע חובה בבית האל בעתיד, יהיה עליי לנקוט משנה זהירות, ואי אפשר לבטוח באיש". הם מלאים מגננה ואי הבנות כלפי האל. איזה מין צביון הוא זה? אין זה משנה כמה רבים מעשיהם השגויים, כמה הפסדים ספגה עבודת הכנסייה בגללם, או כמה הם סיכנו את עבודת הכנסייה, הם סבורים שאפשר פשוט להתעלם מהדברים האלה, והם לא לוקחים שום אחריות או מכירים בטעות כלשהי מצדם. במקום זאת, הם מפריזים בערכם של כל שמץ של תרעומת, כל מחיר זעום ועלוב ששילמו, מתוך אמונה שהיה זה בית האל אשר אכזב אותם, ושהאל האשים אותם על לא עוול בכפם. מבחינתם, אין שום חשיבות להפסד שנגרם לבית האל עקב טעותם. הם סבורים: "אין שום צורך לחשב זאת, או להיות מוטרדים מכך. מי יכול לכנות זאת הפסד? הרי איזה מנהיג לא מבזבז חלק מהמנחות? איך ייתכן שאני היחיד? איזה מנהיג אף פעם לא גורם הפסדים לבית האל? מהן מנחותיו של האל? הכסף הזה שייך לכולם, אז אם אחרים רשאים לבזבז אותו, מדוע לא אני? אחרים רשאים לבזבז אותו, אך אני לא? באשר להפסדים שנגרמים לבית האל, אנשים אחרים גורמים הפסדים הרבה יותר ממני. מדוע רק אותי גוזמים בחומרה ומדיחים? באשר להתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם העקרונות ולעשיית מעשים שגויים בפזיזות, יש אנשים גרועים יותר ממני בהרבה בהיבט זה, אז מדוע לא מדיחים אותם כאשר גוזמים אותם? באשר לתשלום מחיר, המחיר ששילמתי היה כבד מזה של רוב האנשים. מבחינת כנות, כנותו של מי משתווה לשלי? מה באשר לדרשות? נשאתי יותר דרשות מכל האחרים. ובאשר להבנת האמת, מי מבין כל כך הרבה ממנה כמו שאני מבין? כשמדובר בקבלה של גיזום מידי העליון, מי מקבל זאת יותר ממני? מבחינת נטישה, מי נטש יותר ממני? באשר לעזרה לאחים ולאחיות ולפתרון בעיותיהם, מי עושה זאת יותר ממני? כשמדובר בהתרוצצויות ובעבודה בכנסייה, אין לי מתחרים. באשר לאדם שהאחים והאחיות מצביעים לו, תומכים בו ומאשרים אותו, מי מקבל יותר קולות ממני?" אתה מבין, אלה הן ההשוואות שעורכים צוררי משיח. כשצוררי משיח רק ניצבים לפני גיזום, הם מדברים רק על עניינים הקשורים בכך. לו צורר משיח היה מכיר בכל הטעויות שעשה ובכל עקרונות-האמת שהפר, לו יכול היה לקבל את הגיזום ולהתמסר לו, לו היה פועל על פי העקרונות מאותו הרגע ואילך, והיה עושה כמיטב יכולתו לפצות על ההפסדים שנגרמו לעבודת הכנסייה בגללו, האם בית האל היה ממשיך לבחון את הבעיות שלו? האם הוא היה מגנה אותו? האם הוא היה משליך אותו לגיהינום? האם יש צורך שיתאמץ כל כך להסביר את עצמו ולהמציא תירוצים? האם יש צורך שימשיך להשמיע את תלונותיו שוב ושוב? האם באמת ייתכן שאין לו צביון מושחת ושהוא לא מסוגל לטעות? לאחר שהאזין לדרשות כה רבות, האם עדיין אין לו מושג איזה מין דבר הוא באמת? לאחר שנגזם מעט, הוא חש שנעשה לו עוול – אם הוא לא עשה כל רע, מי היה מוכן לגזום אותו, או היה רוצה לעשות זאת? חוץ מזה, אם הוא לא היה מנהיג, ונושא באחריות, מי היה מוכן לגזום אותו? האל מעניק לאנשים את הזכות לבחור בחופשיות, מאפשר להם לחיות את חיי הכנסייה, והנתיב שאנשים בוחרים ומושא חתירתם הם עניינם. איש לא יתערב בכך. אך ברגע זה, כמנהיג בבית האל, כמפקח, אם הוא טועה, ההפסדים שהדבר גורם לבית האל לא יהיו עניין פעוט, ואם הוא אומר משהו שגוי, השפעת הדבר על אנשיו הנבחרים של האל לא תהיה עניין פעוט אף היא, משום שהאחריות שהוא נושא בה שונה מזו של אדם מן השורה. לכן זה נורמלי לחלוטין שהעליון יגזמו אותו. האם העליון היו עושים זאת אלמלא היה לו המעמד הזה והוא לא היה נושא באחריות הזו? כמה מאמינים רגילים גזם העליון? משום שהוא נושא באחריות כבדה, וגם טווח עבודתו רחב מאוד, לכל טעות שלו יש השפעה גדולה מאוד, ועל כן אין ספק שיגזמו אותו. זה רגיל לחלוטין. אם הוא לא יכול לקבל אפילו גיזום, האם הוא כשיר להיות מנהיג? הוא לא כשיר לכך, הוא לא כשיר להיבחר על ידי אחים ואחיות – אין הוא ראוי לכך! כשהוא טועה, אין לו אפילו האומץ לקבל אחריות על הטעות, להודות בה. אין לו אפילו היגיון כזה, אם כן, כיצד הוא יכול להיות מנהיג? הוא בלתי כשיר ובלתי ראוי!

צוררי משיח לא יכולים להכיר בכך שטעו בדיוק משום שיש להם מהות של צוררי משיח, ולכן, כשגוזמים אותם, הם לא מוכנים לשאת באחריות או לחפש את עקרונות-האמת. לאור כך שאינם מוכנים לעשות זאת, והם מסרבים להכיר במעשיהם השגויים, האם הם יכולים ליישם את האמת בפועל? האם הם יכולים לבצע את סידורי העבודה בבית האל? בהחלט לא. לפיכך, כשצורר משיח הוא מנהיג, מלבד תפעול מיזם משל עצמו, הוא לא יכול לעשות שום דבר שיועיל לעבודת בית האל, הוא אף פעם לא עושה דברים על פי עקרונות-האמת, והוא אף פעם לא מבצע עבודה בהתאמה עם סידורי העבודה של בית האל. בין אם גוזמים צורר משיח בשל טעות פעוטה, או בשל שגיאה רצינית שגורמת הפסדים כבדים לעבודת הכנסייה, הוא לא מסוגל להודות בטעותו, ואין הוא מסוגל להכיר בכך שהוא ביצע עברה ושיש לו חוב לאל בעניין זה. נהפוך הוא, בכל זמן שהוא, הוא יעדיף למות מאשר להודות בכך שהוא קשור להפסדים שנגרמו מכך, הוא לא יכיר בכך שהוא נושא באחריות העיקרית, שמעשיו היו שגויים, שהוא בחר בנתיב השגוי, או יודה שטעה כאשר עשה מעשה רע בכוונה תחילה אף שהיה מודע היטב לאמת, ועוד פחות מכך יודה שאינו יכול להתנער מאחריות בעניין. הוא לא יודה שכוונותיו היו שגויות כשפעל, שלא יכול היה לשתף פעולה עם איש, שהוא פעל באופן שרירותי ועיקש, שהוא התענג על יתרונות המעמד, התרשל בחובתו וגרם הפסדים לעבודת בית האל. במקום זאת, לאחר שטעה, הוא מסביר בכל הזדמנות שסבל רבות, שנכנס לכלא אך מעולם לא הפך ליהודה איש קריות, ששילם מחיר כבד, ושתרם רבות לעבודת בית האל. הוא מפיץ את הדברים האלה ומצהיר אותם על ימין ועל שמאל. מלבד פרסום התרומות שלו והמחיר ששילם, הוא מפיץ גם שבית האל התייחס אליו וגזם אותו בצורה שגויה ולא הוגנת. נוסף לכך שהוא נטול גישת הכאה על חטא, הוא מעביר ביקורת בכל מקום על האל, ועל האופן שבית האל טיפל בו. אם יותר אנשים מאמינים לדבריו, אם יותר אנשים מנסים להגן עליו, מכירים במחיר שהוא שילם למען בית האל ומקבלים אותו, ומאמינים שבית האל התייחס לצורר המשיח בצורה שגויה ולא הוגנת, אזי צורר המשיח השיג את מטרתו. הוא אף פעם לא מהסס בעשותו את הדברים האלה, קל וחומר שאין הוא מרסן את עצמו. אין לו לב ירא-אל, ועוד פחות מכך כוונה להכות על חטא. כשהוא עושה מעשה שגוי, לא זו בלבד שהוא מסרב להודות בכך, נהפוך הוא, הוא מנסה להתנער מאחריות, ובה בעת הוא מוטרד יותר מייעודו העתידי. כשצורר משיח רואה שנשקף איום לייעודו, או שומע שבית האל כבר לא יטפח אנשים כמותו, הוא חש שנאה גדולה עוד יותר בעומק לבו כלפי אלה שגזמו וחשפו אותו, ואלה שגרמו לו לאבד את כבודו. צורר משיח לא מכה על חטא כלל לאורך כל תהליך גיזומו. אם הוא אכן מגלה שמעמדו וייעודו לא יהיו בטוחים, שרצונותיו ושאיפותיו לא יתממשו, הוא מסיר את הכפפות ומתחיל להפיץ בסתר את התפיסות ואת השליליות שלו. הוא מעביר ביקורת על האחים והאחיות או על המנהיגים העליונים אשר גזמו אותו, והוא גם מעביר ביקורת על האדם שרוח הקודש משתמשת בו, תוקף אותו, ואומר שלא הייתה לו סיבה לגזום אותו, שהוא כלל לא אפשר לו לשמור על כבודו. הוא פשוט משולל היגיון. אדם שכזה אינו מסוגל להבין את האמת, או לאחוז אף בשמץ של לב ירא-אל, ואין זה משנה לכמה דרשות הוא מאזין; הוא אפילו לא יכול לאחוז במצפון ובהיגיון שאמורים להיות לו, ואין זה משנה כמה שנים הוא כבר מאמין באל. הוא באמת עלוב ונתעב! מרגע שגוזמים בחומרה צורר משיח על מעשים שגויים שעשה בפזיזות, הוא אף פעם לא מודה שעשה מעשה שגוי, הוא נמלא תחושת אי צדק בעודו מתלונן על בית האל ומעביר עליו ביקורת על שלא היה הוגן כלפיו, ולבסוף הוא מתחיל להפיץ בגלוי את תפיסותיו, להסיר את הכפפות ולזעוק נגד בית האל, ובסופו של דבר, מסלקים אותו. האם יש שמץ של אנושיות רגילה בהתנהגותו של צורר המשיח בכל אחד מהשלבים הללו? מה באשר למצפון ולהיגיון? האם ישנם ביטויים כלשהם לאהבת האמת ודברים חיוביים? האם יש בה שמץ של לב ירא-אל? לא, אף אחד מהדברים הללו אינו נוכח בה. צורר משיח הוא נתעב באופן קיצוני, נטול בושה ומשולל היגיון לחלוטין! כשהוא כבר לא יכול ליהנות מיתרונות המעמד, הוא קובע שאבדה תקוותו ומתחיל לנהוג בפזיזות. אין זה משנה עד כמה הוא לא כשיר בעבודתו, או עד כמה חסרה לו יכולת לעבוד, הוא עדיין רוצה ליהנות מיתרונות המעמד ומהערכתם של אחרים. מבחינתו, מעמד ומוניטין חשובים יותר מחייו, ולא משנה כמה חמורה הטעות שעשה, הוא לא חש אף שמץ של אשמה. האם הוא אנושי בכלל? הוא זאב בעור של כבש. כלפי חוץ, הוא עוטה עור של בן אנוש ונראה כאדם, אך בתוך תוכו אין הוא אנושי. הוא באמת דוחה – הוא מבחיל ונתעב!

ב. סירוב להכיר בכך שיש להם צביון מושחת

כשצורר משיח נגזם, לא זו בלבד שהוא לא מכה על חטא, הוא גם מפיץ תפיסות ומעביר ביקורת בגלוי. הסיבה העיקרית הראשונה לכך היא שהוא מסרב להכיר בכך שהוא עשה מעשה שגוי. מהי הסיבה השנייה? הסיבה היא שצורר משיח לא מכיר בכך שיש לו צביון מושחת. האין זה חמור יותר וממשי יותר מאשר סירוב להכיר בכך שהוא עשה מעשה שגוי? הידע המינימלי שמוכרח להיות לכל מי שמקבל את עבודת האל, שמקבל את השיפוט ואת הייסור של האל, הוא תחילה להכיר בכך שבני אנוש הם מושחתים, שהשטן השחית אותם, שאין להם היגיון ואנושיות, שאין הם אוחזים באמת או מכירים את האל, ושהם אלה אשר מתנגדים לאל. רק צוררי משיח לא יודו לעולם ששחיתותם עמוקה מדי, ושכל בני האנוש המושחתים שייכים לשטן, והם ודאי לא יודו לעולם שהם עצמם שדים ושטנים. בפרט, ברגעים בהם רוב האנשים מסוגלים להרהר, להכיר את עצמם, ולקבל את גיזומם, צוררי משיח לא יכולים אפילו להודות בכך שיש להם צביון מושחת – זוהי בעיה חמורה. מדוע אני אומר שהיא חמורה? משום שצוררי משיח לא מסוגלים להכיר באמת ואינם מאמינים שדברי האל הם האמת, הם מסרבים לקבל מעומק לבם כל דבר שנאמר בדברי האל. יש כאלה שאומרים: "איך אתה יכול לומר שהם מסרבים לקבל זאת? הם הודו שהם שדים ושטנים, שהם אויבי האל". איך זה נחשב הודאה? אפילו כופר עשוי לומר שהוא לא אדם טוב, אבל האם זה נחשב הודאה בכך שיש לו צביון מושחת? לא. על מנת להודות באמת ובתמים שיש לך צביון מושחת, עליך תחילה להכיר את סוג האדם שהנך. נוסף לכך, עליך להיות מסוגל ליצור קשר במידה זו או אחרת בינך לבין הצביונות המושחתים אשר האל מתאר, ולהכיר יותר בצביונות המושחתים השונים שאתה חושף במצבים שונים. האין אלה מספר ביטויים ממשיים? (כן.) אך לצורר משיח אין את הדברים האלה, משום שאין הוא מכיר בדברי האל – במקום זאת הוא מתעב אותם. לכן הוא רק מקשיב לדברי האל אשר חושפים את הצביונות המושחתים של המין האנושי, וזה הכול; הוא אף פעם לא מהרהר בעצמו, מנתח את עצמו, או משווה את עצמו לאותם הדברים בעומק לבו. במילים אחרות, הוא לא מנתח ומשווה את שלל הביטויים, הכוונות, המחשבות וההשקפות שלו על פי אותם דברי האל; הוא כלל לא עושה את הדברים האלה. מה מסמלת אי-העשייה של הדברים האלה? היא מסמלת את העובדה שמבחינתו, אותן מילים אשר דיבר האל הן פשוט דרך אחת לנסח את הדברים, השקפה שונה – הן פשוט דרך אחרת לתאר את צביונותיו של האדם, את אישיותו, את מנהגיו, ואת מהותו, ואין הן בשום פנים ואופן הקריטריון להגדרת צביונותיו של האדם. זהו תיאור מדויק של האופן בו צוררי משיח לא מתייחסים לדברי האל כאל האמת. בראשם של צוררי משיח ישנה רק הבנה משוערת באשר לחשיפת שלל הצביונות המושחתים של האדם על ידי האל, אך הם אף פעם לא מקבלים זאת בעומק לבם. משום שאינם מקבלים זאת, כשקורה להם דבר מה, האם הם מסוגלים להשתמש בדברי האל על מנת לרסן את צביונם, לשנות את מנהגיהם, ולפתור את השקפותיהם השגויות? בשום פנים ואופן לא. צוררי משיח אינם מקבלים את האמת, ופירוש הדבר הוא שאינם מודים שיש להם צביון מושחת. קחו לדוגמה גאוותנות – דברי האל אשר חושפים את הצביון הזה מתייחסים למספר דרכים בהן הוא בא לידי ביטוי ונחשף באדם. אדם אשר חותר אל האמת ומכיר בכך שדברי האל הם האמת ישווה את התנהגותו ואת צביונו לאותם דברים מאת האל. הוא ישווה את הדברים הללו שוב ושוב, ואז יודה: "יש לי צביון גאוותן. זה הצביון אשר חשפתי כאשר עשיתי זאת. המחשבות, הפעולות והגישות שלי הן גאוותניות. אני מתייחס לאחרים, מבצע את עבודתי וניגש לחובתי בדרכים גאוותניות". האין זו הכרה בכך שדברי האל הם האמת? (אכן.) הוא מתייחס אל דברי האל כרף, משתמש בהם לצורכי השוואה עם התנהגותו-שלו, וכאשר הוא מוצא קשר, באופן לא מודע הוא מכיר בכך שיש לו צביון מושחת, שכל מה שאומר האל הוא נכון, ולא שקרי כלל וכלל. לעת עתה, הבה לא נדון בשאלה האם אנשים, לאחר שהכירו בכך שיש להם צביון מושחת, יכולים להשתמש בדברי האל על מנת לפתור אותו. תחילה, הבה נדון רק בשאלה האם אנשים מכירים בכך שיש להם צביון מושחת. באשר להכרה במשהו, רוב האנשים אשר ניחנים ברציונליות, במצפון, ובחשיבה רגילה יכולים לזכות בנאורות ובהארה מדבר האל, ואז, מבלי משים, לקבל את דברי האל ולהשיב להם "אמן", להכיר בכך שדברי האל הם האמת, ועל ידי כך להכיר בעובדה שהם-עצמם בני אנוש מושחתים עם צביון מושחת ולהשתחוות לפני האל. ברגע שהם יכירו בכך שיש להם צביון מושחת, תהיה להם גישה נכונה והולמת כלפי האל, האמת, ובפרט כלפי גיזום. דהיינו, בעודם מכירים בכך שיש להם צביון מושחת, כאשר יגזמו אותם, הם יהיו מסוגלים להתמסר לגיזום הזה מכל הלב בהיסח הדעת ובאופן לא מודע, ונכונים לקבלו. ישנם אף כאלה שכמהים לכך שאחרים ירסנו אותם ויטילו עליהם משמעת באמצעות גיזום, והם מפתחים באופן טבעי מאוד רגשות חיוביים כלפי גיזום; גישתם כלפיו היא חיובית ומלאת יוזמה. כאלה הם אנשים רגילים. האנשים הלא-רגילים היחידים הם צוררי משיח; אנשים כאלה אינם מקבלים את דברי האל, בזים להם לעתים תכופות, ובלבם הם מתנגדים להם, שופטים אותם ומגנים אותם. על כן, יש להם אותה הגישה כלפי האופן שבו האל חושף ומאפיין את צביונותיו המושחתים של האדם. איזו גישה היא זו? לדוגמה, כאשר האל אומר שלבני אדם יש צביון גאוותן, ומדבר על הביטויים הספציפיים שלו. כאשר צורר משיח שומע על הביטויים הספציפיים האלה, הוא לא סתם מסרב לקבל זאת, אלא מסלים לכדי תיעוב של אותם ביטויים ספציפיים שהאל מדבר עליהם. מדוע הוא עושה זאת? משום שהוא הולך אחר ההיגיון של השטן, כלומר גישתו של השטן כלפי האמת וכלפי דברים חיוביים. הוא אומר: "אתם מכנים זאת גאוותנות, אך מי מבין אלה הכשירים איננו ראוותן? מי מבין האנשים בעלי כישרון להנהגה איננו מדבר בצורה רברבנית? מי מבין האנשים בעלי המעמד איננו ראוותן במקצת? אף אחד מהדברים האלה איננו עניין רציני. בעולם הכופרים כל הדברים האלה רגילים לחלוטין, אבל כאן כולכם עושים פיל מיתוש. בנוסף, האם פעולה ללא התייעצות עם אחרים באמת נחשבת גאוותנות? האם זה באמת מצב שבו אדם נשמע לחוקים משלו? מי שהוא בעל מסוגלוּת צריך לקבל את ההחלטות, וכשיר הוא זה אשר מסוגל לנכס לעצמו את הכוח. מה הטעם לדון בדברים איתכם, אנשים מן השורה? מה אתם יודעים? אם כן, אינני גאוותן, אלא בעל מסוגלות וכשיר. זה נקרא להיות בעל יכולת הנהגה, וזהו כישרון מולד. יש לי כישורים מופלאים, אני יכול לעשות הכול. אין זה משנה מהן הנסיבות או באיזו קבוצה אני נמצא, אני יכול לקחת פיקוד – זה נקרא להיות אדם מוכשר! אנשים מוכשרים אסור לרמוס, ואין לחשוף אותם. במקום זאת, אין זה משנה באיזו קבוצה הם, יש להמליץ עליהם, לרומם אותם, ולהקצות להם תפקידים חשובים! משום שהם אנשים כשירים ומוכשרים בעלי יכולות הנהגה, צריכה להיות להם ארשת של מנהיג, של מפקד. אם הם מסתירים את הדברים האלה, האין זו העמדת פנים?" הם משתמשים בטיעון המעוות הזה ובדברי הכפירה הללו על מנת לשפוט ולגנות את האופן שבן האל חושף צביון גאוותן, כך שאין זה משנה מה תאמר, הם לעולם לא יכירו בביטויים השונים של הצביונות המושחתים אותם האל מתאר ומגדיר. הם חושבים: "מה שאמר האל הוא רק דרך אחת לנסח את הדברים. היא חיובית, אדוקה ומסורתית למדי, אך אי אפשר להגדירה כאמת. היא מתאימה רק לחלק מהאנשים. למשל, ישנם אנשים תמימים למדי, ואין להם שום כישרון, הם לא כשירים או חכמים במיוחד, ובנוסף אין להם יכולות הנהגה כלל. אם אין להם שותף מתאים, עליהם להתייעץ עם אחרים כשהם פועלים, ואם הם לא עושים זאת, אין הם יכולים לשאת בעול עבודתם – דברי האל מתאימים לאדם מסוג זה". טיעונים שכאלה הם דברי כפירה וכזבים שטניים.

צוררי משיח לא מאמינים אף פעם שדברי האל הם האמת, ולכן בכל פעם שהם מאזינים להם, הם פשוט פועלים כלאחר יד; הם בדיוק כמו הפרושים, משתמשים בדברי האל כדי להעמיד פנים. הם לא מקבלים אותם בעומק לבם או הופכים את דברי האל לחייהם ולמטרה עבור היישום שלהם בפועל. לכן, כשצורר משיח טועה, הוא לא יודה בכך שעשה מעשה שגוי כשתגזום ותחשוף אותו על כך, ועוד פחות מכך יקבל גיזום מצדך בנוגע לצביון למהות שחשף בעניין. בדיוק כמו שצורר משיח מסרב להכיר בכך שהוא עשה מעשה שגוי, כשהוא חושף צביון מושחת, תמיד יהיו לו סיבה כלשהי, תירוץ כלשהו, הסבר כלשהו, על מנת להכחיש שיש לו צביון מושחת. למשל, כשהוא חושף צביון גאוותן בעניין מסוים, הוא אומר שהוא מיהר, שבחירת המילים שלו הייתה אומללה ושהוא הרים מעט את קולו. כשמישהו אומר שהוא היה ערמומי ולא נהג בפתיחות בעניין אחר, הוא אומר שאיכותם של רוב האנשים ירודה, ועל כן לו היה מסביר מה קורה, אחרים לא היו מבינים אותו, ומפרשים את דבריו בצורה שגויה, לכן הוא לא נהג בפתיחות. אין זה משנה איזה צביון מושחת הוא חושף, הוא תמיד מסוגל למצוא תירוצים והסברים. בקיצור, אין זה משנה איזה צביון מושחת הוא חושף, אין זה משנה עד כמה הוא גלוי או חמור, הוא לעולם לא יודה שזהו צביון מושחת. צוררי משיח מרבים לשקר, אומרים דבר אחד בפרצופם של אנשים ודבר אחר מאחורי גבם, ואיש לא יכול לנחש ולדעת מתי הם דוברים אמת ומתי הם משקרים. אך הם לעולם לא יודו בכך שהם אנשים ערמומיים ולא אנשים ישרים. נהפוך הוא, לעתים תכופות הם מצדיקים את עצמם ומסבירים שהם תמימים להפליא, שהם כנים במיוחד עם אחרים, ועד כמה הם רוצים לעזור מטוב לבם כשמישהו אחר נתקל בקשיים. לא זו בלבד שצוררי משיח אינם מודים שיש להם צביון מושחת, הם תמיד מנסים לטהר את שמם, ומתרברבים שהם אנשים אדיבים וטובי לב. לא זו בלבד שאינם מודים שיש להם צביון מושחת, במקביל הם אף מתרברבים שהם מעולים בהשפעה על אחרים, שהם יודעים היטב להתחבב על אנשים ולכבוש את לבם. הם מתרברבים שהם אסטרטגיים וכשירים להפליא בכל הנוגע למעשים ולדיבור בקרב אחרים, שאיש לא יכול להצטיין יותר מהם או להתעלות עליהם, שהם הכשירים ביותר לעבודתם. כשצורר משיח משלם מחיר מסוים, יכול להטיף מספר דוקטרינות ותאוריות נעלות, ולזמן מה עושה משהו שמוליך שולל אנשים וגורם לרובם להעריך אותו, הוא חושב שהוא הסווה בהצלחה את צביונו המושחת, ושהצליח לגרום לאנשים להתעלם מצביונו המושחת. אם כן, על בסיס ביטויים אלה של צוררי משיח, וכן על בסיס סוג זה של הבנה וגישה שיש להם כלפי צביונם המושחת, כשגוזמים אותם, תגובתם הראשונה היא לחלוק על הדבר ולהתנגד לו, לעשות כל שביכולתם על מנת לטהר את שמם. נוסף לסירובם להכיר בהפסדים שהם גרמו לעבודת הכנסייה, הם גם מסרבים להכיר בצביון המושחת שחשפו באותו עניין, ובטעות שביצעו תחת השפעתו. לאור ביטוי זה ומהות זו של צוררי משיח, האם באפשרותם להשיג שינוי בצביון? (לא.)

נתקלתי בצוררי משיח שטועים בעבודתם, עצלנים, לא מבצעים את עבודתם, ומזניחים משימות ספציפיות, אך בה בעת מטרטרים אנשים, עושים מעשים שגויים בפזיזות, ועושים דברים בדרכם. כשאותם צוררי משיח נגזמים על כך, על פניו נדמה שהם צייתנים מאוד, אך מאחורי הקלעים אין הם מכים על חטא כלל וכלל. על סמך גישתם של אי ההכאה על חטא, הם לא קיבלו את גיזומם בשום פנים ואופן. על סמך אי קבלתם את גיזומם, הם מעולם לא בחנו אילו גילויים של צביונות מושחתים יש להם. במקום זאת, לאחר שהם נגזמים, הם ממשיכים לעשות ככל העולה על רוחם, לעשות דברים בדרכם, לעסוק במניפולציה נכלולית, לרמות את האנשים אשר מעליהם ומתחתם, להקים מלכויות עצמאיות משלהם, ולהתענג על זכויות מיוחדות, מבלי להשתנות כלל. מדוע אין הם משתנים כלל? בדיוק משום שצוררי משיח אינם מכירים כלל בכך שיש להם צביון מושחת, ואינם מקבלים את האמת; לכן, הם מנצלים את ההזדמנות לאחוז בכוח רב וממצים אותה עד תום, ואז מנצלים את הזמן הזה לעשות כרצונם, לעשות כל שביכולתם לעשות מעשים רעים, להפריע לעבודה של בית האל ולחתור תחת הסדר הרגיל של בית האל. בעודם נהנים מסוגים שונים של יחס חומרי בבית האל, הם לא עושים דברים טובים כלל וכלל. מעבר לעבודה השטחית שהם מבצעים, מה הם עושים בסתר? הם מכנסים מפגשים, מטיפים מילים ודוקטרינות, ואפילו מתערבים בעניינים לא קשורים – מעבר לכך, הם פשוט מחלקים הוראות לאנשים. הם לא מבצעים את העבודה הספציפית שהקצו להם העליון, ואינם מופיעים באופן אישי על מנת לספק הוראות מפורטות, פיקוח, או הדרכה. הם פשוט מחלקים הוראות לאנשים מלמעלה, ומדי פעם, כשאין להם ברירה, הם מופיעים במקום העבודה על מנת לעשות מספר דברים ולחלק מספר הוראות. זוהי תצוגת התלהבות זמנית ותו לא, ותוך זמן קצר אחריה אי אפשר למצוא אותם בשום מקום. כשהם מקדמים מישהו או ממנים אותו לתפקיד כלשהו, איש לא יכול לומר שאותו אדם אינו טוב או להתנגד לכך, וצוררי משיח אף פעם לא בודקים את עבודתו של אותו אדם או מפקחים עליה. אין זה משנה עד כמה רעים מעשיו של אותו אדם שקידמו או מינו, הם לא מרשים לאף אחד אחר לחשוף אותו, ולאיש אסור להדיח אותו ולדווח עליו. מי שכן מדווח על אותו אדם הופך ליריבם. אין זה משנה כמה גדולים ההפסדים שנגרמים לעבודת הכנסייה בגלל האדם שהם משתמשים בו, ובאיזו מידה הוא מפריע לעבודה, צוררי משיח עושים כל שביכולתם על מנת להגן עליו, ואם הם לא מצליחים לעשות זאת, הם ממהרים לנתק כל קשר אליו, ומתנערים מאחריות במהרה. כל מעשה של צוררי משיח, בין אם הוא נעשה מול פרצופם של אנשים או מאחורי גבם, נעשה ללא שמץ של יראת-אל בלבם. הם חסרי אמונה, שדים, ושטנים בשר ודם, והם עדיין כמהים ללא בושה לאחוז בתפקיד וליהנות מיתרונות המעמד; הם טפילים שחיים על חשבון בית האל. יש אפילו כאלה שלאחר שהם נגזמים, ומבינים שלא יוכלו לשמור על מעמדם, חשים ייאוש, אכזבה ודכדוך. מדוע הם חשים דכדוך? מדוע הם חשים ייאוש? משום שאינם יכולים לשמור על מעמדם, ההזדמנות שלהם ליהנות מזכויות מיוחדות ומהיחס המיוחד שהם גוררות התפוגגה, איש כבר לא מעריך אותם, וחלפו הימים שבהם שיחקו בכוח. הם יאלצו להתחיל לעשות הכול בעצמם – כבר לא יתאפשר להם פשוט לעמוד במקום ולחלק הוראות. ההשלכות הרעות שנגרמו כתוצאה מצביונם המושחת לא מעוררות בהם חרטה או עצב. במקום זאת הם נעצבים, בוכים, וחשים נפסדים משום שאינם יכולים עוד ליהנות מיתרונות המעמד. יש אפילו כאלה שלאחר הדחתם, מבקשים בחוצפה שוב ושוב הזדמנות נוספת. אימרו לי, האם אפשר להעניק הזדמנות נוספת לאנשים כאלה? מה בכוונתם לעשות בהזדמנות הזאת? לחיות על חשבון הכנסייה, להיות טפילים, ולפעול בפזיזות. לו היו מעניקים להם הזדמנות נוספת, האם הם היו לומדים להכיר את צביונם המושחת? האם הם היו מסוגלים להכיר את עצמם? (לא.) לו היו מעניקים להם הזדמנות נוספת, האם הם היו זוכים בשמץ של תחושת בושה? האם היה חל שינוי באופיים? לו הייתה להם הזדמנות נוספת, האם הם היו מתחילים לעשות דברים על פי עקרונות-האמת, וחדלים מלנסות להקים מלכויות עצמאיות משלהם? (לא.) הם לא היו עושים אף אחד מהדברים האלה – הם אבודים, הלא כן? לו הייתם נגזמים, והעניין היה כה חמור שהעליון היו נאלצים להדיח אתכם, מה הייתם חושבים? (שבאמת צריך להדיח אותי, משום שטבעי כה מרושע, עשיתי מעשים כה רבים אשר הפרו את העקרונות והתנגדו לאל, חוללתי כל כך הרבה רע, וגרמתי הפסדים כה רבים לעבודת הכנסייה. יש להדיח אותי.) אדם שניחן בהיגיון יהרהר בעצמו תחילה, "מה באמת עשיתי במהלך התקופה ההיא? מדוע גזמו אותי? האם עצם כך שגזמו אותי על שעשיתי את המעשים האלה, והדברים שאמר אותו אדם כשגזם אותי, היו נכונים? כיצד עליי לקבלם? כיצד עליי להתייחס לגיזום הזה?" לאחר מכן, הוא יבחן מה הוא באמת עשה, האם מעשיו היו מהולים ברצון אנושי, האם היו בהם מצפון והיגיון, האם הם עלו בקנה אחד עם עקרונות-האמת, כמה מהם עלו בקנה אחד עם דרישות האל וכמה נעשו על פי רצונו האישי. אדם בעל היגיון צריך לבחון את ההיבטים הללו, לא לדוש בשאלות האם איבד את מעמדו, האם בית האל היה הוגן כלפיו, מה יחשבו עליו אחרים אם הוא נטול מעמד, או אילו מין סיכויים עתידיים ויעוד יהיו לו. אדם בעל היגיון לא ידוש בעניינים כאלה.

עד כמה נטולי בושה הם צוררי משיח מסוימים? לאחר שאותם צוררי משיח מודחים, אם האחים והאחיות כבר לא מכבדים אותם באותה המידה, אם הם לא מתייחסים אליהם בחום ובאדיבות באותה המידה, ובמקום זאת מתייחסים אליהם בקור ומתעלמים מהם, אותם צוררי משיח אינם מסוגלים לסבול זאת. מדוע הדברים האלה כה מפריעים להם, אך הם לא רגישים כל כך בנוגע לצביונם המושחת? האם זה חלק מטבעם? האם יש להם כבוד? האם יש להם בושה? (לא.) שני הדברים היקרים ביותר באנושיות הם בושה ויושר. בצורר משיח אין ולו שמץ משני הדברים האלה. צוררי משיח הם נטולי בושה, ואין זה משנה עד כמה הם חושפים צביונות מושחתים או כמה מעשים רעים הם עושים, הם לא חשים דבר, הם לא חשים אשמה, ועם זאת הם עדיין רוצים להאריך את שהותם ולחיות על חשבון בית האל. לאחר שהם נגזמו ונחשפו, לאחר שהודחו וכבר אין להם מעמד, הם עדיין רוצים שהאחים והאחיות יפגינו כלפיהם הערצה ואדיבות. האין זה משולל היגיון? האם ביטוי זה של צוררי משיח נשמע לכם דוחה? (כן.) כל אדם חש נפסד כאשר גוזמים אותו, בייחוד אם הוא מודח ומאבד את מעמדו. הוא חש ששמו אותו במצב מביך, וביישו אותו מעט אל מול אחרים, והוא נבוך מכדי להסתכל למישהו בעיניים. אולם אדם אשר יודע בושה מהי לא יפלוט טיעונים מוטים. למה הכוונה, לא לפלוט טיעונים מוטים? הכוונה היא שהוא יהיה מסוגל להתמודד עם הכול בצורה הנכונה, מבלי לחשוב ולדבר על דברים באופן מוטה – במקום זאת, הוא יכיר בכנות בדברים ששגה בביצועם, ויתמודד עם העניין בצורה הוגנת ורציונלית. למה הכוונה בהוגנת ורציונלית? הכוונה היא שמאחר ונגזמת על דבר מה, ודאי יש בעיה במה שעשית – נניח לשאלה איזה צביון מושחת יש לך, רק נאמר שאם נהגת לא כשורה בעניין זה, אתה בהחלט אחראי לו במידת מה; ומאחר ואתה אחראי לו, עליך לשאת באחריות, ולהכיר במעשיך. ברגע שהכרת בכך, עליך לבחון את עצמך ולשאול: "איזה צביון מושחת חשפתי בכך? אם לא הונעתי על ידי צביון מושחת, האם מעשיי היו מהולים ברצון אנושי? האם הדבר נגרם על ידי טיפשות? האם היה לכך קשר לחתירה שלי, לנתיב שאני פוסע בו?" מי שמסוגל לבחון את עצמו בצורה כזו ניחן ברציונליות, יודע בושה מהי, מתייחס לדברים באופן הוגן ואובייקטיבי, אופן שנאמן לעובדות. זה בדיוק מה שחסר לצוררי משיח. כשגוזמים אותם, הם חושבים תחילה: "איך יכולת לגזום באופן כה חסר רחמים מנהיג מכובד כמוני לפני אנשים רבים כל כך, ואף לחשוף את סודי המביש? היכן יוקרתי כמנהיג? האם לא השמדת אותה בכך שגזמת אותי? מי יקשיב לי מעתה ואילך? אם איש לא יקשיב לי, איך אוכל להיות בעל מעמד כמנהיג? האם זה לא יהפוך אותי לדמות ציבורית ותו לא? איך איהנה אז מיתרונות המעמד? כבר לא אוכל ליהנות מהפריטים שאחים ואחיות מעניקים כמנחה, נכון?" האם הרעיון הזה נכון? האם הוא עולה בקנה אחד עם האמת? האם הוא מוצדק? (לא.) זוהי התנהגות משוללת היגיון, ופליטת טיעונים מוטים. למה כוונתך ביוקרה? מהו מנהיג? הרי אינך נטול שחיתות, הלא כן? למה כוונתך ב"לחשוף את סודך המביש"? מהו סודך המביש? זהו צביונך המושחת. צביונך המושחת זהה לזה של כל אחד אחר – זהו סודך המביש. אין בך שום דבר שונה, אינך נעלה על אחרים. בבית האל פשוט ראו שיש לך מעט איכות ושאתה מסוגל לבצע עבודה מסוימת, לכן קידמו וטיפחו אותך, והעניקו לך עול מיוחד, נטל כבד מעט יותר. אך אין זה אומר בשום אופן שברגע שיש לך מעמד, כבר אין לך צביון מושחת. ועם זאת, צוררי משיח מאמצים זאת ואומרים: "כעת שאני בעל מעמד, אינך צריך לגזום אותי, ודאי שלא מול אנשים רבים כל כך, שכן כך יתאפשר לרובם לגלות על מצבי האמיתי". האין זה טיעון מוטה? היכן ניתן ליישם גישה זו? בחברה, על מנת להקנות למישהו ביטחון, עליך לומר לו שהוא מושלם, ולבסס לו תדמית של שלמות, ללא שמץ של פגם. האין זה מטעה? האם כך נוהג בית האל? (לא.) זה מה שעושה השטן, וזה גם מה שדורשים צוררי משיח. השטן הוא נטול היגיון, ובהקשר זה, גם צוררי משיח הם נטולי היגיון. מעבר לכך, הם משמיעים טיעונים מוטים ומציבים דרישות מוגזמות. על מנת להגן על מעמדם, הם מבקשים מהעליון התחשבות מבחינת אופן הגיזום, האירועים במהלכם מתרחש הגיזום, והנימה שבה משתמשים. האם יש בכך צורך? הם בני אנוש מושחתים, והם נגזמים עקב דבר מה אמיתי ונכון – מדוע יש צורך לעשות זאת בדרך מסוימת? האם הקניית ביטחון לא תזיק לאחים ולאחיות? האם לאור כך שהם אנשים רעים יש צורך להקנות להם ביטחון, להגן על מעמדם, כדי שיוכלו לעשות מעשים שגויים בפזיזות בקרב אלה אשר מתחתם ולהקים מלכויות עצמאיות משלהם? האם יהיה זה הוגן כלפי האחים והאחיות? האם זו הפגנת אחריות כלפיהם? כך לא מפגינים אחריות כלפיהם. אם כן, כאשר צורר משיח מתנהג כך, חושב כך ומציב דרישות כאלה, הוא פשוט פולט טיעונים מוטים וגורם צרות בכוונה, והוא נטול בושה לחלוטין. כשצורר משיח נגזם עקב מעשה שגוי שעשה, הוא לא מכיר בכך שיש לו צביון מושחת, והוא לא בוחן איזה צביון מושחת הוביל אותו לעשות דבר שכזה. לאחר שהוא פולט טיעונים מוטים רבים, לא זו בלבד שהוא מסרב לבחון את עצמו, הוא גם חושב על נקיטת אמצעי נגד. "מי דיווח על כך? מי הדליף זאת לעליון? מי דיווח למנהיגים שעשיתי זאת? עליי לגלות מי זה היה, וללמד אותו לקח. עליי לנזוף בו במהלך כינוסים, ולהראות לו כמה אני מאיים". כשצורר משיח נגזם, הוא עושה כל שביכולתו על מנת להגן על עצמו, למצוא מוצא, וחושב, "הפעם לא נשמרתי והנחתי למרצע לצאת מן השק, ולכן עליי לעשות כמיטב יכולתי כדי שזה לא יקרה שוב בפעם הבאה, ולנסות גישה חדשה להוליך שולל את העליון ואת האחים והאחיות תחתיי, כדי שאף אחד מהם לא יהיה מודע לכך. כשאני עושה משהו נכון, עליי למהר לקבל עליו אחריות, אך כשאני טועה, עליי למהר להטיל את האחריות על מישהו אחר". האין זה נטול בושה? זה נטול בושה באופן קיצוני! כשאדם רגיל נגזם, בתוך תוכו, הוא מודה בינו לבין עצמו: "אני לא טוב – יש לי צביון מושחת. אין עוד מה לומר. עליי להרהר בעצמי". הוא מחליט בשקט שאם ייתקל במצב כזה שוב, הוא יפעל על פי דרישות האל. בין אם ביכולתו להשיג זאת או לא, כך או כך, כשגוזמים אותו, הוא מקבל זאת בלבו בצורה רציונלית, והרציונליות שלו אומרת לו שהוא אכן עשה מעשה שגוי, ושמשום שיש לו צביון מושחת, עליו להכיר בו. הוא מתמסר בלבו, ללא התנגדות, ואפילו אם הוא חש שנעשה לו מעט עוול, גישתו העיקרית היא חיובית. הוא יכול להרהר בעצמו, לחוש חרטה, ולהחליט לשאוף שבעתיד, לא יחזור על אותה הטעות בעניין. לעומת זאת, לא זו בלבד שצורר משיח אינו חש חרטה, הוא אף מתנגד בלבו, ולא זו בלבד שאין הוא מסוגל לוותר על מעשיו הרעים, הוא אף מנסה למצוא דרך אחרת להתקדם כדי שיוכל להמשיך לבצע מעשים שגויים בפזיזות, להמשיך בהתנהגותו הרעה. כשגוזמים אותו, הוא לא בוחן את צביונו המושחת, את מקור מעשיו השגויים, את כוונותיו, או את המצבים וההשקפות השונים שהתעוררו בו כשנחשף צביונו המושחת. הוא אף פעם לא בוחן את הדברים האלה או מהרהר בהם, וכשמישהו אחר מעניק לו הצעות ועצות, או חושף אותו, הוא לא מקבל זאת. במקום זאת, הוא מגביר את מאמציו לחפש שלל דרכים, אמצעים וטקטיקות לרמות את האנשים אשר מעליו ומתחתיו, במטרה להגן על מעמדו. הוא מגביר את מאמציו ליצור הפרעות בבית האל, ומנצל את מעמדו למעשים רעים. באמת שאין לו תקווה!

כשצוררי משיח מבצעים כל חלק שהוא מהעבודה, הם שטחיים ומעלימים עין מאנשים רעים ומאלה אשר מפריעים לעבודת בית האל, או שהם אף עלולים לחפות עליהם, להתחשב בהם, ולהגן עליהם. לאחר שצורר משיח מודח, האם הוא ישתנה כשיבצע חובה אחרת? (לא.) מדוע לא? (משום שיש בעיה במהות טבעו.) לאחר שעשה טעות כה חמורה, הוא עדיין לא מכה על חטא, ובלבו עדיין יש תפיסות ותלונות, אז האם הוא מסוגל להפגין שמץ של כנות בחובה כלשהי שהוא מבצע? (לא.) הוא מבצע בחובתו מעשים שגויים בפזיזות אפילו לפני שיש לו תפיסות ותלונות כלשהן, אז כאשר יש לו אותן, האם הוא מסוגל להיות כן בביצוע חובתו? (לא.) וללא כנות, האם הוא יפעל בשטחיות? האם הוא יעשה מעשים שגויים בפזיזות? (כן.) ייתכן וחלקכם טרם השתכנעתם, לכן הבט בעצמך היטב, ויום יבוא ותשתכנע. צורר משיח לא ישתנה לעולם, ואף פעם לא תהיה בו תועלת, ואין זה משנה היכן הוא יוצב. לאחר שגוזמים אדם אשר חותר אל האמת משום שחשף צביון מושחת, הוא עובר מספר שינויים. מצבו הולך ומשתפר, גישתו נעשית יוזמת יותר ויותר, השקפתו נעשית חיובית יותר ויותר, מטרותיו וכיוון חתירתו נעשים נכונים יותר ויותר, הוא מפתח לב ירא-אל יותר ויותר, ונדמה כי אנושיותו ראויה לכבוד יותר ויותר. לעומת זאת, ככל שגוזמים צורר משיח, התמרמרותו הפנימית גדלה, הוא הופך זהיר יותר, בלבו גוברת ההרגשה שנעשה לו עוול, ותפיסותיו, שנאתו ותלונותיו כלפי האל גדלות. כשלא גוזמים אותו, בשרו מסוגל לשלם מחיר זעום, אבל כשמרבים לגזום אותו, אין לו אפילו שמץ של כנות. הוא באמת מקרה אבוד! ראו בעצמכם – אדם כזה תמיד מטיף דרשות על מנת לתמוך באחרים, אך הוא עצמו לא מיישם בפועל כלל ואין לו שום כניסה – זהו מאפיין אחד. מאפיין נוסף הוא, שאין זה משנה איזו עבודה הוא מבצע, ברגע שיש לו מעמד, הוא עשוי לנקוט יוזמה מסוימת ולגלות התלהבות מסוימת, אך בעבודתו הוא תמיד שטחי ועושה מעשים שגויים בפזיזות. כשהוא מאבד את מעמדו הוא מסיר את הכפפות, קובע שהמצב אבוד, ואף מתנהג בחוצפה ובפזיזות, ופועל כפרא אדם, לחלוטין נטול לב ירא-אל. אדם מעין זה הוא צורר משיח קלאסי בקרב המין האנושי. הוא מסוגל לנתח מצבים של אחרים באופן ברור והגיוני מאוד, בצורה קלה להבנה שמותירה בך את הרושם שיש לו הבנה דומה לגבי עצמו. אך כשהוא עושה טעות כלשהי, כשהוא חושף צביון מושחת, ואתה מנסה לחשוף ולנתח אותו, ראה איזו מין גישה הוא מפגין. אין בו שום נכונות לקבל זאת, והוא הוגה כל דרך אפשרית כדי להפריך זאת, להגן על עצמו, ולא להודות בדבר. איש לא מסוגל לגעת בו, וכל מי שמרגיז אותו, או חושף בעיה שלו, מסתבך בצרה ומקבל ממנו יחס של אויב.

כשלצורר משיח יש מעמד, הוא מסוגל לשאת מעט קושי ולשלם מחיר זעום על מנת להגן עליו. הוא גם מסוגל לעטות ארשת אדיבה של מי שמרחם על כל אדם באשר הוא, מי שרוצה להושיע את כולם – הבעה צבועה. אולם ברגע שהוא מאבד את מעמדו, כל טוב לבו נעלם, אך הוא עדיין רוצה להיצמד לתמיכה, להערכה ולתשומת הלב המיוחדת להן זכה בעבר, וליהנות מהן. הוא פשוט נטול בושה בצורה קיצונית! בכל קבוצה שצורר משיח הוא חלק ממנה, הוא לא מספק לאיש שום סיוע או חיזוק, אך הוא עדיין רוצה ליהנות מהתמיכה ומההערכה של כל האחרים. אין זה משנה מי עוד יכיר בכך שיש לו צביון מושחת, צורר המשיח לא ישמיע קול ויאמר שגם לו יש צביון כזה, או יספר איזה סוג של צביון מושחת הוא חשף בעבר. הוא אף פעם לא מנתח את עצמו, וכשדוחקים אותו לפינה, הוא רק אומר משהו כמו: "כן, אני שד, אני שטן", וזה הכול. הוא רק אומר מספר מילים גבוהות לכאורה וריקניות מעין אלה. אם תשאל אותו: "אילו ביטויים וגילויים ספציפיים של שד ושל שטן יש לך? אילו מניעים וכוונות קיימים במעשיך?" הוא לא יאמר דבר. האין הוא שטן? מאז עלייתו לשלטון, הדרקון הגדול האדום כאש ביצע אין ספור מעשי רשע, ולאורך שלטונו הוא הודה במעשיו השגויים ותיקן אותם שוב ושוב, אך במקביל העצים את ההתעללות בנתיניו. כשאתה רואה שהוא מכיר במעשיו השגויים, ייתכן ותחשוב שהוא מכה על חטא ופותח דף חדש, שיש לו גישה של וידוי, ושסביר להניח שהוא לא יעשה שוב טעויות כאלה. אך לאור מה שקורה לאחר מכן והאופן שבו הדברים מתפתחים, הדרקון הגדול האדום כאש מודה במעשיו השגויים רק על מנת להגן על תדמיתו ועל מעמדו, ובכך סולל את הדרך להמשיך לאחוז בכוח, ולהתעלל בנתיניו בעוד דרכים איומות. גם צוררי משיח הם כאלה – יש להם אותה מהות טבע של שדים, של השטן, ושל הדרקון הגדול האדום כאש. הם מיטיבים להעמיד פנים ורגילים לומר שקרים; אין להם בושה, הם סולדים מן האמת ומדברים חיוביים, ולא מקבלים אף שמץ מן האמת. נוסף לכך, הם אומרים רק דברים שנשמעים טוב, ופשוט עושים כל מיני מעשים רעים. בסביבת האחים והאחיות, לעתים תכופות צוררי משיח אומרים את הדברים הנכונים, ועושים מעשים שעל פניו נראים נכונים, אך כשהם מתבקשים להקפיד על יישום בפועל בהתאמה עם דברי האל ועם עקרונות-האמת, להחיל את סידורי העבודה של בית האל, הם לא עושים שום דבר כזה, אלא נעלמים כליל. כשמשאירים אותם ללא פיקוח, השגחה, או דרבון, הם עושים מעשים שגויים בפזיזות, ומקימים מלכות עצמאית משלהם. הם יישאו בכל קושי וישלמו כל מחיר על מנת להשיג את מטרתם להחזיק בכוח. מכך אנו למדים שלצוררי משיח יש עוד סוג של מהות טבע, והוא שהם אנוכיים ומתועבים. מלבד המחיר הזעום שהם משלמים כשהם עושים משהו למען עצמם, אם יבקשו מהם לעשות או לומר דבר מה למען האחים והאחיות, למען בית האל, ללא תמורה, האם הם ינהגו ברוחב לב שכזה? האם הם יישאו בעול הזה? (לא.) אם כן, כשמדובר בדברים שהעליון ביקשו מהם ליישם, כשמגיע הזמן לבדוק מה מצב העבודה הזאת, הם לא יישמו אף אחד מהם. מדוע? משום שלשם כך יהיה עליהם להתעייף ולסבול; יהיה עליהם לשלם מחיר, וסביר להניח שלא תצמח להם מכך תועלת רבה. אז הם פשוט לא עושים זאת. אם רוב האנשים ירוויחו מדבר מה, אם רוב האנשים יזכו להטבות ממנו, האם צורר משיח יהיה מוכן לשלם עליו מחיר? לא. לו היה מדובר במשהו שגורם לרוב האנשים להעריך ולשבח אותם, וכן לסגוד להם ולהלל אותם, ולו היו זוכרים לדורי דורות את אותו מעשה טוב שעשו, כיצד הם היו פועלים? הם היו פועלים מיד, ועושים זאת בשמחה גדולה יותר מכל אחד אחר. זה נטול בושה, הלא כן? השטן, השד, נטול בושה באמת ובתמים. הוא ביצע אין ספור מעשי רשע, אך הוא עדיין רוצה שכולם יודו לו עמוקות על כך, שאנשים ינהו אחריו מקרוב וירוממו אותו. הוא מרבה להתעלל באנשים, אך עדיין רוצה שהם יהללו אותו. גם צוררי משיח הם כאלה. אין זה משנה לכמה דרשות האזין צורר משיח, או כמה דוקטרינות הוא מבין, אם תבקש ממנו לבצע עבודה או חובה כלשהן באופן לא שטחי, הוא לא יצליח לעשות זאת. אם תבקש ממנו להימנע מהקמת מלכות עצמאית משלו או מעשיית מעשים שגויים בפזיזות, הוא לא יוכל לעשות זאת. אם תבקש ממנו להימנע מהנאה מיתרונות המעמד, לא לחמוד נוחות, לא להתענג על מעמד ועל זכויות מיוחדות, הוא לא יוכל לעשות זאת. אם תבקש ממנו לא לענות אחרים, או לא לשקר, הוא לא יצליח לעשות זאת. אם תבקש ממנו לא לבזבז מנחות, ולהגן על האינטרסים של בית האל, הוא לא יוכל לעשות זאת. אם תבקש ממנו לא לשאת עדות לעצמו, הוא לעולם לא יהיה מסוגל לעשות זאת; אם תבקש ממנו לשלם מחיר זעום למען אנשיו הנבחרים של האל מבלי לקבל דבר בתמורה, או לבצע מעט עבודה בעילום שם, הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת. מה הוא מסוגל לעשות? הוא מסוגל לעשות מעשים שגויים בפזיזות, להקים מלכות עצמאית משלו, לשאת עדות לעצמו, לבזבז מנחות, לחיות על חשבון הכנסייה, לענות אחרים, לצעוק סיסמאות, לפלוט דוקטרינות, להפיץ דברי כפירה וכזבים על מנת להטעות אנשים, וכן הלאה – הוא עושה את כל אלה ללא שום מאמץ. האם יש אדם כזה בקרבתכם? ברגע שהוא מחזיק בכוח, ברגע שיש לו שמץ של כוח, הוא רוצה להשתלט על הארנק של בית האל; אין זה משנה מה הוא קונה, הוא רוצה שיהיו אלה דברים איכותיים, יקרים וממותגים, והוא לא דן בכך עם אחרים או מקשיב למה שיש לאחרים לומר. ברגע שהוא מקבל מעט כוח הוא מתענג עליו. כשהוא מקבל מעט כוח, הוא רוצה ליצור קליקות ולעשות דברים בדרכו, ומסרב להקשיב לעליון, או לכל אחד אחר. כשהוא מקבל מעט כוח, הוא חש שהפך לאל, ורוצה לשאת עדות לעצמו כדי שאחרים יתמכו בו, להקים סיעה, להקים כנופייה משל עצמו. כשהוא מקבל מעט כוח, הוא רוצה לשלוט ביד רמה באחים ובאחיות. אם עבודת האל דורשת העברה של מישהו הרחק ממנו, זה יהיה קשה למדי. עליו לאשר זאת, ומישהו צריך לדון בכך איתו, ואם אותו אדם מפגין גישה שאינה מוצאת חן בעיניו, הוא לא מקבל זאת. הוא רוצה שהעולם כולו ידע שיש לו כוח והשפעה, וכולם מוכרחים לכבד ולהוקיר אותו. עובדה זו מוכרת לכל. צורר משיח לעולם לא יכיר בכך שיש לו צביון מושחת. ראו זאת בעצמכם – בדקו האם אלה שאינם מודים בכך שיש להם צביון מושחת יכולים להכות על חטא לאחר שעשו מעשה שגוי וחשפו צביון מושחת, באיזה כיוון הם מתפתחים ובאיזה נתיב הם בוחרים בסוף, כיצד הם מתנהגים כשהם מבצעים את חובתם וכשהם מקיימים אינטרקציה עם אחרים, מהו יחסם כלפי מעמד, ובאילו דרכים ושיטות הם עושים דברים. האם עולה בידכם להבחין בכך? אם אתם יכולים להסיק מסקנות לגבי אותם דברים, אזי יש לכם הבחנה מסוימת.

ג. סירוב להכיר בכך שדברי האל הם האמת והקריטריון שעל פיו נאמד הכול

יש סיבה שלישית לכך שצוררי משיח מסרבים לקבל את גיזומם ושאין להם גישה של הכאה על חטא כשהם עושים מעשה שגוי, והיא שהם מסרבים להכיר בכך שדברי האל הם האמת והקריטריון שעל פיו נאמד הכול. שיתפתי באופן מפורט למדי על שתי הסיבות הראשונות; סיבה זו שונה מעט מקודמותיה מבחינת משמעותה המילולית, אך במהותן, הן קשורות לכך שצוררי משיח מסרבים להכיר בכך שדברי האל הם האמת, כך ששיתופנו יכול להיות קצר ומהיר. כשצורר משיח נגזם, ואתה משתף עמו על האמת, ומדבר על עקרונות-האמת ועל העקרונות על פיהם עושים דברים, האם הוא יהיה מסוגל לקבל זאת לאחר שישמע את הדברים? (לא.) אין זה משנה מתי צורר משיח שומע את האמת, גישתו כלפיה תמיד זהה – גינוי והתנגדות. מהם עקרונות-האמת? הם הרף לפיו אומדים כיצד לעשות דבר מה. כל עוד אדם עושה דבר-מה בהתאמה מוחלטת עם האמת של דברי האל, יהיה המעשה בעל עיקרון. כך עושים דברים על פי העקרונות. אם שיתופך יעלה בקנה אחד עם עקרונות-האמת, צורר משיח לא יקבל אותו בשום אופן; ככל ששיתופך יהיה יותר חיובי, מעשי, הוגן, נכון, ומבוסס על עובדות, הוא יהיה עוד יותר לא מקובל על צורר משיח. הוא יגיב בטיעונים מוטים ויסרב לקבל את האמת או את העובדות. אם תאמר לו כיצד לפעול כדי לממש את האחריות שלו באותו עניין, הוא יספר לך כיצד סבל ושילם מחיר; אם תאמר לו כיצד לפעול בהתאמה עם עקרונות-האמת, הוא יספר לך על הדרכים הרבות שהלך בהן, על כך שסבל רבות, ועל כך שדיבר רבות. אם תאמר לו כיצד להיות אדם ישר, כיצד לפעול ולבצע חובה בלב ישר וכן, הוא לא יביע עניין ויתעלם ממך. כשהוא יפעל, הוא יתמקד רק בטקטיקות, במזימות ובתכסיסים. בסיכומו של עניין, לצורר משיח יש אסופת עקרונות ייחודיים משלו כשהוא פועל, ואין זה משנה עד כמה הוא נראה שגוי, נחות, מגוחך ואבסורדי בעיני אחרים או בעיני האל, אף פעם לא יימאס לו לדבוק באותם שיטות ועקרונות. הוא לא יקבל את דברי האל כעקרונות-האמת, ולא יוותר על עקרונותיו-שלו, כך שאין זה משנה אם אתה גוזם אותו, חושף אותו, או מדיח אותו, לעולם לא יחול שינוי בקריטריון שלו, בהשקפותיו ובתפיסותיו לאומדן דברים. חלק מהקריטריונים האלה קשורים למדע האנושי, חלקם לידע, חלקם לתרבות המסורתית, וחלקם למגמות הרעות של העולם הזה, אך אין זה משנה עד כמה שגויים הדברים האלה, צורר משיח אינו יכול להרפות מהם. הוא יקבל כל מגמה רעה וכל אמרה והשקפה שהיא פופולרית בחברה, אך דברי האל או האמת הם אף פעם לא הקריטריון שלו לאומדן כל דבר וכל מאורע, לאומדן הכול. בעודו נוהה אחר האל וחי על חשבון בית האל, הוא מכחיש את האמת ומגנה אותה. בעודו מכחיש את האמת ומגנה אותה, הוא מעריץ ומעריך מגוון דברי כפירה וכזבים מן העולם. הדברים היחידים שאינו יכול לקבל הם דברי האל, האמת. לאור מהות זו של צוררי משיח, אף שהם משתתפים בכינוסים, קוראים את דברי האל, ומבצעים חובה במסגרת אמונתם, דבר אחד בטוח – לעולם לא יחול שינוי בצביונם, ואף לא בהשקפותיהם, שהן גשמיות ומגמות רעות. אם תבקש מצורר משיח לדבר על היווכחות בחיים או על שינוי בצביון, אתה תתהה מדוע דבריו נשמעים כה משונים, מחליאים ומביכים. הדברים יישמעו כדבריו של מישהו מן החוץ, והוא פשוט אדם פזור נפש נטול הבנה רוחנית, אך הוא מעמיד פנים שהוא רוחני ואוחז בחיים. זה באמת מגעיל בצורה קיצונית! האם מישהו שמעולם לא הכיר בדברי האל כאמת או קיבל אותם כחייו יכול לאחוז בחיים? זוהי בדיחה, הלא כן? הביטו סביבכם, ובדקו האם יש מישהו שחוזר ואומר: "האדם המפורסם הזה והזה אמר כך; בספר הזה והזה נכתב כך; בסדרה הזאת והזאת נאמר כך; ביצירת המופת הזאת והזאת נאמר כך" או "כזו היא התרבות המסורתית שלנו; במקום ממנו אני בא, אנחנו אומרים כך; במשפחה שלנו, יש כלל כזה", וכן הלאה. בדקו למי תמיד יש שפע של דברים כאלה לומר, מי אינו נרגש מדברי האל לאחר שהוא מאזין להם, וכשכן מזדמן לו לשתף על הבנתו את דברי האל, דבריו מבולבלים, אבסורדיים ונטולי הבנה רוחנית; מי מנסה בכוח לחבר יחדיו כמה מדברי האל אף שאינו קולט או מבין אותם, ומעמיד פנים שהוא רוחני. זה מבחיל ביותר! אותם אנשים מאמינים באל כבר שנים רבות, הם מאזינים לדרשות ומשתתפים בכינוסים כבר שנים רבות, אך למרבה התדהמה הם עדיין לא יודעים שיש להם צביון מושחת, וטרם גילו שיש להם השקפות שגויות, או שהשקפותיהם המופרכות מנוגדות לדברי האל וסותרות אותם לחלוטין. מהי הסיבה לכך? זוהי הסיבה השלישית מאחורי סירובם של צוררי משיח לקבל את גיזומם ולכך שאין להם גישת הכאה על חטא כשהם עושה מעשה שגוי: הם מסרבים להכיר בכך שדברי האל הם האמת והקריטריון שעל פיו נאמד הכול. זהו שורש העניין.

מדוע צוררי משיח מסרבים לקבל את גיזומם? מדוע כשהם מתמודדים עם דבר מה, הם לא מכים על חטא, אלא מפיצים שלל תפיסות, ואף מעבירים ביקורת על האל? הסיבות ברורות מאוד: ראשית, צוררי משיח אף פעם לא מכירים בכך שהם מסוגלים לטעות; שנית, הם אף פעם לא מכירים בכך שיש להם צביון מושחת; שלישית, הם מסרבים להכיר בכך שדברי האל הם האמת והקריטריון שעל פיו נאמד הכול. באשר לכל אלה שאינם מקבלים את גיזומם, כל אלה שחושפים בבירור צביון מושחת כשהם טועים, כל אלה שגורמים נזק לאנשיו הנבחרים של האל לעתים תכופות, שמעכבים את ההיווכחות בחיים של רבים מאנשיו הנבחרים של האל, וגורמים הפסדים לעבודת בית האל – אם אותם אנשים אינם חשים חרטה ואין להם גישת הכאה על חטא כאשר גוזמים אותם, אזי דבר אחד בטוח, והוא שהם אוחזים בכל אותם שלושה ביטויים של צוררי משיח. נכון? (נכון.) יש בסך הכול שלוש סיבות לכך שצוררי משיח מסרבים לקבל את גיזומם. קיראו אותן שוב. (ראשית, צוררי משיח אף פעם לא מכירים בכך שהם מסוגלים לטעות; שנית, הם אף פעם לא מכירים בכך שיש להם צביון מושחת; שלישית, הם מסרבים להכיר בכך שדברי האל הם האמת והקריטריון שעל פיו נאמד הכול.) יש שלוש בסך הכול. שיתפנו על שתי הסיבות הראשונות בפירוט רב למדי. האחרונה שונה במקצת מקודמותיה מבחינת המשמעות המילולית, אך מבחינת המהות, השתיים הראשונות קשורות לכך שצוררי משיח מסרבים להכיר בכך שדברי האל הם האמת, ולכן לא נשתף ביתר פירוט על סיבה זו. טוב, הבה נסיים כאן את השיתוף להיום. שלום! (שלום, אלוהים!)

19 בספטמבר 2020