1. צוררי משיח שולטים בלבבותיהם של אנשים

הבה נשתף היום על הפריט השלושה עשר במסגרת הביטויים השונים של צוררי המשיח – הם שולטים בכספי הכנסייה וגם שולטים בלבבות האנשים. מהביטויים הרבים והשונים של צוררי המשיח ניכר, כי כל אחד ואחד מהפריטים הללו עוסק בצביונם ובמהותם, שסולדים מן האמת, והם זדוניים ומרושעים. זה נכון גם ביחס לפריט השלושה עשר. "הם שולטים בכספי הכנסייה וגם שולטים בלבבות האנשים" – ביטוי זה מעיד על כך שלא זו בלבד שצוררי המשיח הם שאפתניים, אלא הם גם חמדנים; בלבם הם אוצרים צרכים רבים. האם צרכים אלה הם לגיטימיים? (לא). האם שליטה בלבם של אנשים היא דבר חיובי? מובן שניתן להבין מהמילה "שליטה" שלא מדובר בדבר חיובי. באיזה מובן אין הדבר חיובי? מדוע הפעלת שליטה איננה תקינה? האם ברצונכם לשלוט בלבם של אנשים? (לא). גם אם אינכם רוצים לעשות זאת, לעתים לא תהיה לכם ברירה אלא לנהוג כך. זה נקרא "צביון"; זה נקרא "מהות". שליטתם של צוררי המשיח בלבם של אנשים איננה צורך לגיטימי, והיא אף לא הוגנת והגיונית; היא דבר שלילי. מה פירוש הדבר, "לשלוט בלבם של אנשים"? שליטה בלבם של אנשים איננה מופשטת; מדובר בדבר ממשי וספציפי למדי, הכולל שיטות, התנהגות ושפה ספציפיות, וכן מחשבות, השקפות, כוונות, ומניעים ספציפיים. לאור כך, מהם הביטויים הממשיים לשליטתם של צוררי משיח בלבם של אנשים, וכיצד היא מוגדרת באופן ספציפי? (שימוש במצגים דוגמת סבל חיצוני ותשלום מחיר על מנת לזכות באישור ובהערכה מצד הזולת, ועל מנת להשיג את המטרה של הטעיית אחרים). צוררי משיח משתמשים בסוגים ספציפיים של התנהגות ושל ביטויים על מנת להתחבב על אנשים, וכך לכבוש את לבם, ולזכות בהערכה מצדם. כשצוררי משיח זוכים בהערכה מצד הזולת, מדובר בתוצאה שמעצם טבעה היא הטעיית אנשים. אך בלבם, רצונם הסובייקטיבי של צוררי משיח הוא לא באמת שימוש באמצעים אלה על מנת להטעות אחרים; הם בעצם רוצים לזכות בהערכה – זוהי מטרתם. יש עוד משהו? (צוררי משיח משתמשים בטובות קטנות על מנת להטעות אנשים ולשכנע אותם, והם מתרברבים ביכולותיהם ובכישרונותיהם על מנת לזכות בהערכה ובהערצה מצד הזולת, וכן לגרום לאנשים לציית לפקודותיהם, וכך הם משיגים את מטרתם, של כיבוש אנשים ושליטה בהם). זהו היבט אחד. (צוררי משיח מעמידים פנים שהם רוחניים. כשגוזמים אותם, הם לא מבינים זאת, אולם הם מעמידים פנים שהבינו ושהם מסוגלים לציית לגיזום, כדי שאחרים ירגישו שהם נלהבים בחתירתם אל האמת ושהבנתם הרוחנית רבה למדי. הם מסווים את עצמם כאנשים שחותרים אל האמת ומבינים אותה, על מנת להשיג את התוצאה, שהיא זכיה בהערכה ובהערצה מצד הזולת). זהו היבט נוסף. צוררי משיח תמיד רוצים לגרום לאחרים לראות כמה הם רוחניים, ושהם מסוגלים לחתור אל האמת ולהתמסר לה. למעשה, אין להם ולו שמץ של הבנה, אולם הם עדיין מעמידים פני אנשים רוחניים, על מנת לזכות בהערכה ובהערצה מצד הזולת. הם משתמשים באמצעים שכאלה על מנת לשלוט בלבם של אנשים. יש עוד משהו? (צוררי משיח מדברים על מילים ועל דוקטרינות על מנת להתרברב ולבסס את עצמם, כדי שאחרים יחשבו שהם מבינים את האמת ושיש להם שיעור קומה, ויעריכו אותם, יסגדו להם, ויקשיבו להם. האמצעים האלה מאפשרים להם לשלוט באנשים). זהו ביטוי ממשי, אך אין זה לגמרי מדויק לומר ש"הם מדברים על מילים ועל דוקטרינות". צוררי המשיח אינם מודעים לכך שהם מדברים על מילים ועל דוקטרינות; הם סבורים שהדברים עליהם הם מדברים הם המציאות, שאלה תאוריות ודרשות נעלות, והם משתמשים בהם על מנת להטעות אנשים. לו צוררי משיח היו יודעים שמדובר במילים ובדוקטרינות, הם היו מפסיקים לדבר עליהם. האם יש עוד משהו? (צוררי משיח פועלים בניגוד משווע לעקרונות, ומשתמשים בכוח שעומד לרשותם ובתאוריות רוחניות כוזבות על מנת לרכוש במרמה את אמון הזולת, וכך להשיג את מטרתם, שליטה באנשים). (צוררי משיח מנתקים את הקשר של אנשיו הנבחרים של האל עם העליון. הם לא מיישמים סידורי עבודה, יש להם אחיזה מוחלטת בכוח בתחום השיפוט שלהם, והם מנסים להקים מלכויות משלהם ולשלוט באנשים). זהו ביטוי ממשי נוסף. אם נדייק יותר, הם מרמים את העליון, מסתירים דברים ממי שכפוף להם, ומנסים להתחבב על אנשים, הם לא מניחים לאחרים לראות את המצב כפי שהוא, ורוכשים במרמה את אמונם, על מנת להשיג את מטרתם, שליטה בלבם של אנשים. כשהם מרמים את העליון ומסתירים דברים ממי שכפוף להם, מטרתם היא למנוע מהעליון ומהאחים והאחיות לראות את האמת לגביהם, כדי שהעליון והאחים והאחיות ישימו בהם את מבטחם, ובסופו של דבר האחים והאחיות יסגדו להם מיוזמתם – או-אז תושג מטרתם, שליטה בלבם של אנשים. האם יש עוד? (צוררי משיח מנסחים מספר תקנות תקפות לכאורה על מנת שאנשים יאכפו אותן, ומשתמשים בהן כתחליף לאמת, כדי שעם הזמן אנשים יאמינו שאכיפת התקנות הללו זהה ליישום בפועל של האמת. כך צוררי משיח משתלטים על לבם של אחרים ומובילים אליהם אנשים). התיאור הנכון הוא, שצוררי משיח מנסחים מספר חוקים ותקנות כתחליף לעקרונות-האמת, ומעמידים פנים שהם רוחניים ומבינים את האמת, כדי שאנשים יקשיבו להם, וכך הם משיגים את מטרתם, שליטה בלבם של אנשים. לא היה בכך כל פסול לו החוקים שהם מנסחים היו מועילים לחיי הכנסייה ולאנשים המבצעים את חובותיהם, ואם הם לא היו מנוגדים לעקרונות-האמת ומזיקים לאינטרסים של בית האל. כשמתמודדים עם אנשים מסוגים שונים בכנסייה, לצד שיתוף על האמת, יש גם צורך להתוות מספר כללים מנהלתיים על מנת לשמור אנשים בתלם. אם אותם כללים מנהלתיים אינם מנוגדים לעקרונות-האמת, אלא דווקא מועילים לאנשים, אזי הם דברים חיוביים, ואין זה מצב של שליטה בלבם של אנשים. אם טוענים שאותם כללים הם עקרונות-האמת, זוהי בעיה. ובכן, האם צוררי משיח מסוגלים לנסח חוקים שמועילים לאנשים ועולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת? (לא). נסו לסכם כיצד יש לנסח זאת. (צוררי משיח מנסחים מספר חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת ומזייפים רוחניות והבנה של האמת על מנת לגרום לאנשים לציית להם, ולהשיג את מטרתם, שליטה בלבם של אנשים). זה מדויק יחסית. האם יש עוד? (צוררי משיח אוהבים לפלוט רעיונות שנשמעים נעלים על מנת להראות את פיקחותם ואת תבונתם, ולזכות בהערכתם של אחרים. לדוגמה, לאחר שכולם כבר דנו בעניין כלשהו והחליטו מה לעשות לגביו, צוררי משיח משמיעים סדרת תאוריות על מנת להפריך את ההצעות של כל האחרים, ולגרום לכולם להקשיב להם, כשלמעשה אין חוכמה יתרה בהשקפתם. לאחר מכן, עם חלוף הזמן, ולא משנה באיזו סוגייה מדובר, איש אינו מעז לשתף על האמת או לחפש את עקרונות-האמת, כולם חשים שעליהם לאפשר לצוררי המשיח לומר את המילה האחרונה, ובסופו של דבר צוררי המשיח ישיגו את מטרתם, שהיא שליטה באנשים). צוררי משיח פולטים רעיונות שנשמעים נעלים בכל צעד ושעל, מפריכים את הצעותיהם של האחרים, מציגים את עצמם לראווה, וגורמים לאחרים לחשוב שהם חכמים מאוד, וכך משיגים את מטרתם, הטעיית אנשים והשתלטות עליהם. בעבר כבר שיתפנו רבות על הביטויים של צוררי משיח כאשר הם שולטים באנשים ומטעים אותם. כשהם עושים זאת, מעורבים בכך שלל טקטיקות, ביטויים ושיטות. לעתים הם משתמשים במעשים, לעתים בדיבורים, ובמקרים אחרים הם משתמשים בהשקפה מסוימת על מנת להטעות אנשים. לסיכום, בבסיס כל מעשיהם של צוררי משיח יש מטרות; אף אחד ממעשיהם איננו טהור וגלוי, ואף אחד מהם אינו עולה בקנה אחד עם האמת. כל אחד ממעשיהם הוא לשם הטעיית הזולת, ועל מנת שאנשים יעריכו אותם ויסגדו להם. כל מה שצוררי משיח עושים ואומרים כלפי חוץ הוא העמדת פנים ותו לא – כל כולם התנהגויות טובות ודברים שנתפשים כטובים בעיני הזולת – אולם למעשה, לו היו חוקרים את מהות הדברים האלה, המניעים והמטרות הנסתרים מאחורי גישותיהם של צוררי המשיח הם ללא יוצא מן הכלל בלתי נתפסים, מנוגדים לאמת, ונתעבים בעיני האל.

על סמך גישתם של צוררי משיח לשליטה בלבבותיהם של אנשים, ניכר כי אנושיותם היא מתועבת ואנוכית, וכי צביונם סולד מן האמת, מרושע, וזדוני. צוררי משיח משתמשים בשלל תכסיסים מתועבים וחשאיים על מנת להשיג את מטרותיהם, ללא טיפת בושה – זהו מאפיין של טבעם המרושע. בנוסף לכך, הם תמיד רוצים לשלוט באנשים, לתמרן אותם ולחלוש עליהם, בין אם אותם אנשים רוצים בכך ובין אם לאו, ומבלי ליידע אותם או לקבל את הסכמתם. הם רוצים שכל דבר שאנשים חושבים עליו או מייחלים לו בלבם יהיה נתון לתמרוניהם, הם רוצים שיהיה להם מקום בלב הזולת, שאחרים יסגדו להם ויעריצו אותם בכל דבר ועניין. הם רוצים להגדיר אנשים ולהשפיע עליהם באמצעות מילותיהם ודעותיהם, וכן לתמרן אותם ולשלוט בהם בהתבסס על רצונותיהם האישיים. איזה מין צביון הוא זה? האין זו זדוניות? זה בדיוק כמו נמר שלוכד את צווארך בין מלתעותיו – גם אם תנסה ככל יכולתך לשאוף אוויר או תיאבק לזוז, לא תצליח לעשות כרצונך ובמקום זאת תהיה נתון תחת האחיזה האיתנה והקטלנית של לועו האכזרי. אינך יכול להשתחרר גם אם תנסה כמיטב יכולתך, ואף שאתה מפציר בנמר להרפות את נשיכתו, אין זה אפשרי, ואין זה נתון לדיון. לצוררי משיח יש צביון כזה בדיוק. נניח שבמסגרת דיון עמם, אתה אומר, "בבקשה, אינך יכול להפסיק להגות דרכים לשליטה באנשים? אינך יכול להתנהג כראוי ולהיות חסיד? אינך יכול להתנהג כראוי, למלא את חובותיך, ולהיצמד לתפקידך?" האם הם יוכלו להסכים לכך? האם בעזרת התנהלות טובה או מה שאתה מבין מן האמת, תצליח להניא אותם מלהמשיך בנתיבם הנוכחי? האם יש מישהו שיכול לשנות את השקפתם? אם לשפוט על פי צביונם הזדוני של צוררי משיח, איש לא יצליח לשנות את מחשבותיהם ואת השקפותיהם, ואיש גם לא יצליח לשנות את רצונם לשלוט בלבם של אנשים. איש לא יכול לשנות אותם, ואי אפשר לנהל עמם משא ומתן – זה נקרא "זדוניות". השאיפה והרצון של צוררי משיח לשלוט באנשים הם ביטוי של מהותם. לו היית משתמש בהתנהלות טובה על מנת לשפר את דרכיהם, האם היית מצליח? לו היית משתמש בניסיון המעשי שלך הכולל קבלת גיזום, שיפוט, וייסור על מנת לעזור להם ולתמוך בהם – האם היה מתחולל בהם מהפך? האם הם היו חדלים ממעשיהם? (לא). האם פגשתם אדם כזה בעבר? (כן. אי אפשר לשנות את רצונו של אדם כזה לחתור אל מעמד, ואין זה משנה היכן הוא מבצע את חובותיו, ולמרות שהוא עלול להיכשל ולמעוד מספר פעמים, או אפילו לעבור הטלת משמעת של מחלה. הוא רוצה לזכות במעמד ובכוח, בכל מקום שאליו הוא פונה). אם שינוי מיקום או קבוצה לא יחולל בו מהפך, מה לגבי המתנה עד שיתבגר – האם אז הוא ישתנה מעט? האם הוא יוותר מעט על חתירתו אל כוח ואל סמכות, האם אז היא תיחלש מעט? (לא. אין לכך שום קשר לגיל; אי אפשר לשנות את הצביון הזה שלו). צביון זדוני חולש על צוררי המשיח ושולט בהם, ועל כן הם לא יכולים להשתנות. נדמה כי מספר אנשים חוו את הצביון הזדוני של צוררי המשיח וראו אותו במו עיניהם. שליטתם של צוררי משיח בלבם של אנשים היא מציאות המגובה בראיות עובדתיות – זהו עניין חמור למדי. אנשים כאלה אינם מסוגלים לשכוח את השליטה בלבם של אנשים, או להניחה בצד. כזו היא מהות טבעם של צוררי משיח. מנקודת מבט סובייקטיבית, הם לא מסוגלים להניחה בצד; מנקודת מבט אובייקטיבית, איש אינו מסוגל לחולל בהם מהפך – הם צוררי משיח בכל רמ"ח איבריהם. אימרו לי, האם יש צוררי משיח שמאבדים את הרצון לשלוט בלבם של אחרים לאחר שהם מגורשים והם כבר לא בחברת האחים והאחיות? האם צוררי משיח משתנים על בסיס שינויים בסביבתם או במיקום הגיאוגרפי שלהם? (לא). הם לא משתנים במקביל לשינויים בזמן ובמקום – מהות טבעם היא שקובעת את הדבר. כאשר צוררי משיח שולטים בלבם של אנשים, הם למעשה מנסים להפעיל עליהם כוח – הכוח לקבוע הכול, לקבל החלטות, וכן לשלוט באנשים ולתמרן את לבם – זה הדבר שברצונם לזכות בו. כדי לשלוט בלבם של אנשים, צוררי משיח משתמשים בשלל דרכים ואמצעים על מנת לזכות בהערכתם של אחרים, על מנת לשטות בהם ולהטעות אותם ולהציג להם מצגי שווא, והם אף משתמשים בדרכים ובאמצעים מסוימים על מנת להסוות את צביונותיהם ואת אופיים המושחתים, וכדי למנוע מאנשים להבחין במהותם אשר סולדת מן האמת ושייכת לצוררי המשיח, ולראותה לאשורה. כלפי חוץ, הם מעמידים פני אנשים מושלמים ורוחניים, נטולי פגמים וליקויים, שאין בהם כל שמץ של צביון מושחת, וכך הם משיגים את מטרתם, לזכות בהערכה ובהערצה מצד הזולת, לגרום לאחרים לסגוד להם, ואפילו להסתמך עליהם. בעיקרון, הם משיגים את המטרות האלה כתוצאה משליטתם בלבם של אנשים. במסגרת שיתופנו על כל הצביונות והביטויים של צוררי משיח, החלק העיקרי של הדיון עוסק בשליטתם של צוררי משיח בלבם של אנשים וכן בחיפושם אחר כוח ורווח. משום שכבר שיתפנו רבות על נושא זה, הבה נעצור כאן להיום.

2. צוררי משיח שולטים בכספי הכנסייה

הנושא העיקרי שעליו נשתף היום הוא ביטוי קטלני נוסף של צוררי המשיח, מלבד הניסיון לשלוט בלבם של אנשים, וכן שאיפתם ורצונם לכוח. דהיינו, הם גם מביעים רצון עז בכספי הכנסייה, כזה שניתן גם לכנותו חמדנות. נוסף לאהבה שצוררי משיח רוחשים למעמד, הם גם רוחשים אהבה מיוחדת לכספים. כספים מעוררים בהם הנאה כבירה ומוחלטת; נגדיר זאת כשליטה של צוררי המשיח בכספי הכנסייה. הניסיונות של צוררי משיח לשלוט בכספי הכנסייה ובלבם של אנשים הם זהים – שניהם ניסיונות לא לגיטימיים ולא הגיוניים באותה המידה. מובן שמדובר במעשה מעורר כלימה. השאיפה והרצון לשלוט בלבם של אנשים הם דוחים כשלעצמם, וכבר מצביעים על חוסר כבוד משווע, אולם צוררי המשיח רוצים גם לשלוט בכספי הכנסייה – מעשה בזוי אף יותר. ובכן, מהם הביטויים הממשיים של רצונם של צוררי משיח לשלוט בכספי הכנסייה? האם יהיה קל יותר להבחין בכך מאשר ברצונם לשלוט בלבם של אנשים? כאשר צוררי משיח רוצים לשלוט בלבם של אנשים, ניתן להבחין בחלק מהגישות ומהצביונות שהם משתמשים בהם. אולם לא יהיה קל להבחין באותם הדברים אם צוררי המשיח פועלים באופן חשאי וערמומי במיוחד, ועושים שימוש באמירות, בטקטיקות, או בתכסיסים שטניים, אותם הם לא חושפים על פני השטח, אלא רק חושבים עליהם בינם לבין עצמם. עם זאת, לניסיון לשלוט בכספי הכנסייה אמורים להיות מספר ביטויים וגישות ממשיים. האם לדעתכם קל להבחין בגישות אלה? האם כשתראו את הדברים האלה במו עיניכם ותשמעו אותם במו אוזניכם תוכלו להבחין שמדובר במעשיהם של צוררי משיח? (אם מדובר בהתנהגויות ברורות, אז כן. למשל, צוררי משיח תמיד מבררים מי אחראי על החזקת מנחות וכדומה). יהיה קל להבחין בכך משום שכספים הם נושא רגיש, ורוב האנשים לא יבררו לגביו, אלא אם מדובר באנשים חמדנים הזוממים משהו לגבי הכספים, ובמקרה כזה הם יתעניינו במידע זה ויערכו בירורים לגביו. על כן, הבה נשתף על הביטויים הממשיים של הניסיון של צוררי משיח לשלוט בכספי הכנסייה.

כאשר מדובר בנושא השליטה בכספי הכנסייה, רוב האנשים מקשרים זאת במחשבותיהם עם דוגמאות מן העבר, של הונאה או של שימוש לרעה ברכוש הכנסייה, הלא כן? או שאולי ישנם כאלה שהדברים האלה אינם מטרידים אותם יתר על המידה ושהם לא חושבים עליהם כלל, משום שהם צעירים או שהם מאמינים באל זמן קצר בלבד. לכן, הבה נשתף על כך בפרטי פרטים, על מנת שתלמדו להבין כמה מהבעיות, הכללים והאיסורים הקשורים בכספי הכנסייה. יש כאלה שאומרים, "מעולם לא התעניינתי בנושאים הקשורים בכספי הכנסייה, או ביררתי לגביהם. אין בי חמדנות כזאת. אין לי שום קשר לזה, וזה עניין רגיש למדי בכנסייה, כך שאין לי בעיה לדעת או לא לדעת על אודותיו". האם השקפה זו נכונה? (לא). מדוע לא? תהא דעתכם אשר תהא, הנושא עליו אנו משתפים היום מתייחס לצביונם של צוררי משיח, ומנקודת המבט של בחינה ושל ניתוח צביון זה, כדאי לכל אחד ואחד מכם להבין את העניין כולו ולהבינו בבירור. נשתמש בעניין הזה על מנת לנתח את צביונם של צוררי המשיח, אז הבה נשתף תחילה על יחסם של צוררי משיח כלפי רכוש הכנסייה, על מהו בדיוק רכוש הכנסייה ולמי לדעתם הוא שייך, וכן על האופן שבו הם תופשים את אותו הרכוש ומקצים אותו בעיני רוחם. ראשית, כיצד מגדירים צוררי משיח את הכסף ואת הפריטים השונים אותם האחים והאחיות של הכנסייה מעניקים כמנחה? אם לשפוט על פי אופיים, צוררי משיח הם חמדניים, וחמדנותם היא עצומה, ועל כן הם לא מפגינים אדישות כלפי אותו הרכוש. במקום זאת, הם מביעים בו עניין רב, ומקפידים לבחון ולהבין מהו גודל רכוש הכנסייה, מי אחראי להחזקתו, היכן הוא מוחזק, וכמה אנשים יודעים על כך. באשר למידע חיוני הנוגע לכספי הכנסייה, תחילה צוררי משיח יביעו בו תמיד עניין עצום, מעניקים לו תשומת לב מיוחדת, עורכים בירורים, שואלים שאלות, ומנסים כמיטב יכולתם להשיגו. האם הם היו מתעניינים בדברים האלה אלמלא היו חמדנים, ואלמלא היו זוממים מזימות? (בהחלט לא). צוררי משיח שונים מאנשים שאנושיותם רגילה, בכך שדאגתם מלווה במניע נסתר. דאגתם לא נתונה להחזקתו הבטוחה של אותו הרכוש, אלא הם רוצים להחזיקו בעצמם, או להיות מסוגלים להשתמש בו כרצונם. על כן, הביטוי הראשון לשליטתם של צוררי משיח בכספי הכנסייה הוא מתן עדיפות להחזקה שלהם ברכוש הכנסייה ולשימוש שהם עושים בו.

א. מתן עדיפות להחזקה שלהם ברכוש הכנסייה ולשימוש שהם עושים בו

ברגע שצוררי משיח זוכים במעמד, מתעורר בתוך תוכם רעיון שגוי ונטול בושה: הפיכה למנהיגים מזכה אותם לא רק בזכות למידע על כספי הכנסייה, אלא גם בכוח מוחלט לשלוט בהם. מהי מטרתם בשליטה בכספי הכנסייה? שיהיה להם הכוח להעניק עדיפות להחזקתם ברכוש הכנסייה ולשימוש שיעשו בו. מה פירוש הדבר, להעניק עדיפות להחזקתם ברכוש הכנסייה ולשימוש שיעשו בו? פירוש הדבר הוא, שכל עוד הם עומדים בראש כנסייה כלשהי, הכסף והפריטים שהאחים והאחיות שתחת פיקוחם מעניקים כמנחה, נתונים כולם לניהולם, שימושם ובעלותם. האם רעיון זה הוא נכון או שגוי? מן הסתם, הוא שגוי, אולם כך חושבים צוררי משיח. לאחר שהם הופכים למנהיגים, המעשה הראשון שלהם הוא להתאמץ ולהגות תוכניות הקשורות בכספים. ראשית, הם מבררים מי מנהל את הכספים, בכמה אנשים מדובר, בכמה כסף מדובר, והאם מנהלי הכספים האלה הם יד ימינם הנאמנה או אנשים שאפשר לבטוח בהם. אם לא, הם ממהרים לפטרם בתואנה זו או אחרת, ולהחליפם באנשי שלומם. האם הם עוצרים לאחר שהם מחליפים את האחראים על ניהול הכספים? לא, אין זה פשוט עד כדי כך. שאיפותיהם מרחיקות לכת הרבה יותר; הם מוכרחים להבין בדיוק כל פרט ופרט ביחס לרכוש הכנסייה. כיצד צוררי משיח מטפלים ברכוש הזה, נוסף על דרבון אנשים להעניק מנחות? הם לוקחים כסף מהכנסייה כשעליהם לקנות בגדים, וגם כשהם הולכים לרופא, ואם חסר להם פריט לבוש כלשהו, הם בוחרים לעצמם כמה פריטים איכותיים מתרומותיהם של האחים והאחיות. ולאחר שהם בוחרים, זה עדיין לא הסוף מבחינתם; עליהם למדוד כל פריט ופריט, והם שומרים לעצמם את הטובים מביניהם, ומשאירים לכנסייה את המרופטים ביותר שאינם רוצים בהם. בקצרה, הם משתמשים בכספי הכנסייה על מנת לשלם על ארוחותיהם ועל הוצאותיהם, גם כשמדובר בהוצאות נסיעה זעומות, וחלקם אף מרחיקים לכת ומשתמשים בכספי הכנסייה על מנת לקנות פריטי יוקרה, תוספי תזונה, קוסמטיקה, ושלל פריטים לשימושם האישי. ברגע שצוררי משיח מתברגים בעמדת הנהגה, ולפני שהם מבצעים ולו שמץ של עבודה, הם פעילים מאוד בכל הנוגע להנאה מרכוש הכנסייה, והם מעניקים לכך עדיפות. לאחר שצוררי המשיח נהנים מהרכוש הזה, מתחולל מהפך עצום בהשקפתם הרוחנית ובאיכות חייהם, והם הופכים שונים לחלוטין מאשר בעבר. בכל הזדמנות, הם מעצבים את השיער ועושים עיסוי, הם מתפנקים, מטפלים בבריאותם בדרכים שונות, ומכינים לעצמם מרקי בריאות – הם אפילו משדרגים את מכשירי החשמל שהם משתמשים בהם. ברגע שצוררי משיח הופכים למנהיגים, הם מציינים לעצמם מיהם האנשים העשירים בכנסייה, ואלה שמסוגלים להעניק מנחות. אותם אנשים אמידים עומדים "לדמם" כסף, ואלה שמעניקים מנחות דרך קבע הופכים למכובדי הכנסייה, והחביבים ביותר על צוררי המשיח. כשצוררי המשיח נכנסים לכנסייה, זה כמו שועל שנכנס אל כרם – הכרם עומד בפני אסון. לא זו בלבד שהשועל עומד לאכול את הענבים הטובים, הוא גם עתיד לחרב את המקום כולו.

מבחינת צוררי משיח, הכסף והפריטים שמעניקים האחים והאחיות, הידועים בכינוי הקולקטיבי "מנחות", הם כל כולם רכושה ה"ציבורי" של הכנסייה. אין זה אומר שהרכוש הציבורי הזה מיועד לשימוש משותף; אלא הכוונה היא לכך שמדובר במנחה משותפת שכולם שותפים להענקתה, אך המנהיגים שומרים לעצמם את הזכות להשתמש בה. מנקודת מבטם של צוררי משיח, הם מחויבים לתת עדיפות להחזקתם שלהם ברכוש הכנסייה ולשימוש שיעשו בו, וזאת משום שהם מנהיגים, הם עומדים בראש, וכל מה שבכנסייה, ובפרט הדברים הטובים, מוכרח להשתייך להם, ולהיות כפוף לסמכותם. צוררי משיח סבורים: "כשאומרים שהכסף והפריטים שהאחים והאחיות מעניקים כמנחה ניתנים לאל, מדובר בביטוי שטחי בלבד. בכמה מהדברים האלה יכול האל להשתמש? האם הוא יכול לרדת מהשמים על מנת לחלוק את המנחות הללו עם אנשים? לפיכך, האם לא אנשים צריכים להיות אלה שיחליטו כיצד לחלק את המנחות, להקצותן, ולהשתמש בהן?" זהו הרעיון נטול הבושה שעולה בראשם של צוררי משיח ביחס לרכוש הכנסייה. מה נטול בושה אף יותר? הם אומרים: "האל שבשמים אינו מסוגל ליהנות מהכסף ומהפריטים שאנשים מעניקים כמנחה על פני האדמה, ואם כך, כיצד מקצים אותם ומשתמשים בהם? האם מנהיגי הכנסייה לא צריכים לעזור בצריכתם, בשימוש בהם, ובהנאה מהם? זה יהיה שווה ערך לשימוש בהם על ידי האל שבשמים". וכך, כדבר שבשגרה, צוררי המשיח הופכים את המנחות מהאחים והאחיות לרכושם הפרטי. הם יודעים בדיוק מי מעניק איזו מנחה ומתי – יש לדווח להם על הפרטים האלה ועליהם לדעת אותם. הם לא מביעים עניין בעניינים אחרים. מלבד אחיזה איתנה בכוח, מבחינתם רק דבר אחד הוא בעל חשיבות – שליטה בכספי הכנסייה. לכן משתלם להם להיות מנהיגים. האם ביחסם של צוררי משיח כלפי רכוש הכנסייה, ובאופן טיפולם בו, יש היבט כלשהו אשר עולה בקנה אחד עם האמת או עם דרישותיו של האל? (לא). מבראשית ועד לימינו אנו, האם האל אמר אי פעם מי אמור להחזיק במנחות שהעניקו לו האחים והאחיות, או להשתמש בהן? האם האל הצהיר אי פעם שלמנהיגי כנסייה, לעובדים, לשליחים, ולנביאים יש סמכות להעניק עדיפות להחזקתם שלהם ברכוש הכנסייה ולשימוש שיעשו בו? האם האל אמר שהשימוש ברכוש הכנסייה וכן הבעלות עליו מצויים בידי מי שהופך למנהיג? (לא). אם כך, מדוע צוררי משיח אוחזים בתפיסה מוטעית שכזו? דברי האל הרי אינם מכילים התניות מפורשות לגבי סוגיה זו של רכוש הכנסייה, אם כך מדוע זוהי גישתם של צוררי משיח כלפיה? (אין להם לב ירא-אל). האם זה פשוט עד כדי כך? כשאומרים בהקשר זה שאין להם לב ירא-אל, אלה הן מילים ריקות ותו לא. במילים אלה אין התייחסות לצביונם של צוררי משיח. האם צוררי משיח חומדים את רכוש הכנסייה כשאינם מצויים בעמדות הנהגה? (כן). אם כך, האם אתה יכול לומר שהם מאבדים את לבם ירא-האל כשהם הופכים למנהיגים? הרי אין להם לב ירא-אל לפני שהם הופכים למנהיגים, הלא כן? האם אפשר לומר זאת? (לא). לפיכך, הסבר זה אינו תקף. מדוע צוררי המשיח חומדים את רכוש הכנסייה? (יש להם צביון מרושע). (הם תאבי בצע מטבעם). האם מהות צביונם של צוררי המשיח היא שהם מחפשים רווח יותר מכל דבר אחר? (לא). זהו רק ביטוי של אופיים. אם כך, הבה ננתח מהו צביונם הפנימי של צוררי משיח. (הוא מרושע וזדוני). בראש ובראשונה, הוא זדוני, ולאחר מכן מרושע. למה הכוונה, זדוני? הכוונה היא שהם לוקחים בכוח דברים שאינם אמורים להיות שלהם או להשתייך להם, ואין זה משנה אם אחרים מסכימים לכך או לא, או מה דעתם: זהו צביון זדוני. מהות טבעם המולדת של צוררי משיח, של אותם שדים ושטנים, היא להתחרות עם האל על כל הדברים כולם. בתוך הכנסייה, מלבד מאבק עם האל על אנשיו הנבחרים, צוררי משיח מנסים גם להעלים בכוח את המנחות שאנשים העניקו לו. על פניו נדמה כי צוררי המשיח נוהגים בחמדנות, אולם בפועל, זה משום שיש להם צביון ומהות של צוררי משיח. גם רצונם להשתלט על הכסף ועל הפריטים שאנשים מעניקים לאל כמנחות, ולבזבז אותם, הוא זדוני במהותו. זה דומה לכך שאתה קונה מעיל מרופד חדש, מסוגנן ואיכותי, ואז מישהו רואה אותו ואומר, "המעיל המרופד שלך יותר טוב מזה שלי. במעיל המרופט שאני לובש יש חורים, והוא לא מסוגנן. איך ייתכן שהמעיל שלך יפה כל כך?" וכשהוא מסיים לדבר, הוא מסיר מעליך בכוח את המעיל המרופד, ונותן לך את המעיל המרופט שלו. אינך יכול לסרב להחלפה – הוא יגרום לך לסבול, יעשה לך את המוות, יכה אותך, ואולי אפילו יהרוג אותך. האם תעז להתנגד לו? לא תעז להתנגד לו, והוא ייקח את החפצים שלך בניגוד לרצונך. ובכן, מהו צביונו של אדם זה? זהו צביון זדוני. האם יש הבדל כלשהו בין זה לבין צביונם של צוררי משיח, כשהם תובעים בעלות על רכוש הכנסייה ומשתמשים בו? (לא). על פי השקפתם של צוררי משיח ביחס לרכוש, ברגע שהם הופכים למנהיגים ול"פקידים", ורכוש הכנסייה מצוי ברשותם, רכוש הכנסייה שייך להם. צוררי המשיח יתבעו בעלות על מנחות, ואין זה משנה מי העניק אותן או מה הוענק. מה פירוש הדבר, לתבוע בעלות על משהו? פירוש הדבר הוא שלאחר שצוררי משיח משתלטים על רכוש הכנסייה – שהשימוש בו והקצאתו אמורים להיות נאותים ובהתאמה עם תקנות הכנסייה – רק להם יש את הכוח הבלעדי להשתמש בו. גם כשהרכוש הזה נדרש במסגרת עבודת הכנסייה או על ידי אחד מעובדי הכנסייה, צוררי המשיח לא מרשים להשתמש בו. רק להם מותר להשתמש בו. באשר לאופן השימוש ברכוש הכנסייה ולהקצאתו, ההחלטה הסופית היא של צוררי המשיח; אם הם רוצים לאפשר לך להשתמש בו, תוכל להשתמש בו, ואם לא, אז לא. אם כספי המנחה של הכנסייה מדולדלים, ולאחר שהם תובעים עליהם בעלות צוררי המשיח משתמשים בהם עד תום להוצאותיהם לא אכפת להם שלא נשאר כסף לעבודת הכנסייה. הם לא מתחשבים בעבודת הכנסייה או בהוצאות הרגילות של הכנסייה. כל רצונם הוא לקחת את הכספים האלה ולבזבז אותם בעצמם, והם מתייחסים אליהם כאל שכרם האישי. האין זו דרך פעולה מבישה? (כן). בכנסיות מסוימות הממוקמות באזורים אמידים יחסית, צוררי המשיח חושבים: "המקום הזה נחמד למדי. בכל הנוגע להוצאות, אני יכול לבזבז ולעשות כרצוני, ואין צורך לדבוק בתקנות ובעקרונות של הכנסייה. אני יכול לבזבז כסף איך שמתחשק לי. מאז שהפכתי למנהיג, אני יכול סוף סוף ליהנות מחיים של בזבוז כסף בלי חשבון. אם אני רוצה לבזבז כסף על דבר מה, עליי רק להגיד, זה לא צריך להטריד אותי, ואני בהחלט לא צריך לדון על כך עם אף אחד". כשמדובר בבזבוז נכסיה של הכנסייה, צוררי משיח מנכסים לעצמם את כל הכוח, הם מתנהגים בפזיזות, ומבזבזים כסף בלי הכרה. נוסף לכך שצוררי משיח אינם מבצעים שום עבודה בהתאמה עם עקרונות הכנסייה ועם סידורי העבודה, כך הם מתייחסים גם לרכוש הכנסייה, באופן נטול עקרונות. האם ייתכן שאינם מבינים את העקרונות? לא, הם מכירים היטב את העקרונות החולשים על ההקצאה ועל ההוצאות של רכוש הכנסייה, אך אינם יכולים לשלוט בחמדנותם וברצונותיהם. כשהם אנשים מן השורה ואין להם מעמד, הם צנועים וחיי היום-יום שלהם פשוטים, אולם ברגע שהם הופכים למנהיגים, הם חושבים שהם מורמים מעם. הם נעשים בררנים באופן לבושם ולגבי מה שהם אוכלים – הם כבר לא אוכלים ארוחות רגילות, וכשהם מתלבשים, הם לומדים כיצד לחפש איכות ומותגים ידועים. הכול מוכרח להיות יוקרתי; רק אז הם חשים שהדבר הולם את זהותם ואת מעמדם. ברגע שצוררי משיח הופכים למנהיגים, זה כאילו שלכל האחים והאחיות יש חוב כלפיהם, והם מוכרחים להעניק להם מתנות. אם מגיע משהו טוב, הם מוכרחים לקבל עדיפות, ומצופה מהאחים ומהאחיות לבזבז עליהם כסף. צוררי משיח סבורים שהפיכתם למנהיגים משמעה שצריך להיות להם כוח להעניק עדיפות להחזקתם ברכוש הכנסייה ולשימוש שיעשו בו. לא זו בלבד שהם חושבים כך, הם גם מתנהגים כך. זאת ועוד, הם מרחיקים לכת מאוד, והדבר מעורר שאט נפש באחרים. כשבוחנים זאת מנקודת המבט הזו, מהו אופיים של צוררי משיח? לאחר שהם הופכים למנהיגים, ומבלי לבצע שמץ של עבודה, הם רוצים לתבוע בעלות על מנחות ולהעניק עדיפות לשימוש שהם עושים בהן. איזה מן אדם מסוגל לעשות דברים כאלה? רק שודד, רודן, או בריון מקומי עושים מעשים שכאלה.

מנהיג מסוים עשה את המעשה הבא. נסו להגיע להבחנה ביחס למעשה, ולנתחו. יום אחד, קיבלתי חפיסה של תוספי תזונה צמחיים סיניים. חשבתי לעצמי, "לא ביקשתי מאיש לקנות אותם בשבילי, אז מאין הם נשלחו? מי קנה אותם? איך ייתכן שאין לי מושג?" בהמשך, לאחר שערכתי בירור, גיליתי שמנהיג אחד החליט לקנות אותם על דעת עצמו, מבלי לשאול את העליון. הוא אמר שהעליון זקוק לפריט. כאשר שמעו זאת האחים והאחיות מן הדרג הנמוך יותר, הם אמרו, "משום שהעליון מעוניינים ברכישת הפריט, זה פשוט, אפשר לקנות אותו מכספי הכנסייה. כל רכישה שהעליון מעוניינים בה היא בסדר גמור, ובפרט רכישה המיועדת לאל – אין לנו התנגדות". באשר לכסף שבוזבז – של מי הוא היה? (אלה היו המנחות של האל). איך ייתכן שהוא נהג ברוחב יד כזה כשמדובר בבזבוז המנחות של האל? האם העליון אישר את הרכישה? הוא החליט בחשאי על דעת עצמו ללכת ולקנות את התרופה, מבלי שקיבל את הסכמתי. ובעת ביצוע הרכישה, הוא לא עצר לחשוב, "האם הדבר ישמש את העליון? האם מה שאני קונה הוא ראוי? כמה עליי לקנות? האם העליון ירשה לי לבזבז את הכסף הזה?" האם הוא שאל את השאלות האלה? (לא). הוא קנה את הפריט מיד, מבלי לשאול שאלות. מנין נבעה החופשיות הזאת? איזו מין נאמנות אישית היא זו? הוא השתמש בכספו של האל על מנת לקנות משהו לאל, ראה בכך חובה שהוא מחויב לה, עשה את כל מה שנדרש והתגבר על כל הקשיים על מנת לקנות את הפריט ולרצות את האל. מה פירוש לרצות את האל במקרה הזה? פירוש הדבר: "אני יכול להפתיע אותך מבלי להתייעץ איתך. יש לי את היכולת הזאת! האם ידעת שאני מסוגל לעשות זאת? מה דעתך? האין זו הפתעה נעימה? אתה לא שמח? אתה חש נחמה?" של מי היה הכסף שבזבזת? הוא היה שלך? אם הכסף שבזבזת היה של האל, האם קיבלת את הסכמתו? בזבזת כסף שגנבת מהאל, ואז אמרת שברצונך להעניק לו הפתעה נעימה: איזה מין היגיון זה? ובכספו של מי נהגת בחופשיות כזו? (בכסף ששייך לבית האל). מי שנוהג בחופשיות בכסף ששייך לבית האל, נוהג בחופשיות במנחותיו של האל. האין זה מגעיל? (אכן). אולי מתעורר בכם גועל למשמע הדברים האלה, אולם האדם המדובר לא חש שמץ של גועל, והיה מרוצה למדי מעצמו. לאחר שהפריט נשלח, הוא הרהר לעצמו: "איך ייתכן שלא השבת לי? עשיתי מעשה נפלא למענך, אז מדוע לא הודית לי? מה דעתך על הפריט? אתה מרוצה ממנו? רוצה שאקנה לך עוד כאלה בעתיד? איזו מין הערכה אתה נותן לי? מעתה ואילך, תציב אותי במשרה חשובה? אתה מרוצה ממעשיי? השתמשתי בכספך כדי לעשות משהו למענך – מה דעתך על אדיבותי? אתה שמח? תגיד משהו, בבקשה. מדוע אינך משיב?" האם היה עליי להשיב לו? (לא). מדוע לא? התקרית הזאת אירעה לפני זמן רב, אולם היא עדיין מעוררת בי גועל – אני נגעל בכל פעם שאני מביט בפריט שקנה. אימרו לי אתם, האם הגיוני לחוש גועל? האם כדאי לנתח את התקרית הזאת? (כן). איזו מין התנהלות היא זו? האם היא ביטוי של נאמנות? או נדיבות? או שמא היא הבעה של לב ירא-אל? (אף לא אחד מאלה). זה נקרא השגת טובות באמצעות חנופה, או השתעשעות במישהו, ופירוש הדבר הוא: "אני מבזבז את כספך על מנת לקנות לך משהו שישרת אותך ויותיר בך רושם טוב, כדי לגרום לך לראות אותי באור חיובי יותר". המנהיג הזה רצה לעשות משהו שיגרום לי הנאה, להחמיא לי ולהתחנף אליי, אולם בסופו של דבר הוא נכשל ופרצופו האמיתי נחשף. אילו טעויות הוא עשה? ראשית, לא מדובר בתפקיד שהטלתי עליו; לא הוריתי לו לעשות זאת. שנית, אם הוא היה רוצה לעשות זאת מטוב לבו, היה עליו לשאול קודם ולקבל הסכמה בטרם ימשיך. כמו כן, בעודו מבצע את המעשה, היה עליו לברר פרטים הקשורים לרכישה שצריכים להיות ידועים לו, הלא כן? כמו למשל, איזו כמות לקנות, באיזה סכום, מה טיב הסחורה שעליו לקנות, איך יש להוציא את הכסף – היה עליו לברר לגבי הפרטים האלה, הלא כן? לו הוא היה מברר לגביהם, הוא היה פועל בהתאמה עם עקרונות-האמת. ובכן, מה טבעה של עובדת כישלונו לערוך את הבירור הזה? בקנה מידה מצומצם, הוא חשב שהוא פיקח עד מאוד, ובקנה מידה רחב יותר, זה נקרא התנהגות זדונית, חוסר התייחסות לאל, והתנהגות פזיזה! מעולם לא ביקשתי ממנו לקנות את אותו הפריט, אז לשם מה הוא התרברב בכוונותיו הטובות? הוא חיפש צרות, הלא כן? זאת ועוד, הבעיה הגדולה ביותר שלו הייתה הנושא עליו אנו משתפים ושאותו אנו מנתחים היום, יחסם של צוררי משיח כלפי רכוש. הוא האמין שכמנהיג הכנסייה, הוא הוא היה ראוי ליהנות מהמנחות שהעניקו לאל אנשיו הנבחרים, שהיה לו הכוח להשתמש באותן מנחות לאל ולהחזיק בהן, ושההחלטה הסופית לגביהן הייתה שלו. היה לו כוח של מלך בכנסייה ההיא, והוא הפך לרודן מקומי. הוא חשב: "אינני צריך לעדכן אותך לגבי הדברים שאני קונה או לשאול אותך עליהם, פשוט אטפל בזה למענך. בין אם אתה מסכים ובין אם לאו, כל עוד ארגיש שטוב לפעול באופן זה, וארצה לפעול באופן זה, כך אנהג". איזה מין דבר הוא? האין הוא צורר משיח? צוררי משיח הם נטולי בושה בדיוק באופן זה. כשהאדם הזה זכה במעמד והפך למנהיג, הוא רצה להפוך למלך, לגזול את רכוש הכנסייה. הוא חשב שהוא מקבל בעצמו את ההחלטות הקשורות ברכוש הכנסייה, ושיש לו הכוח להחזיק בו ולהשתמש בו. הוא אפילו חשב שההחלטה הסופית לגבי רכישת דברים למעני, ולגבי מה לרכוש, היא שלו. אולם האם אני צריך שתרכוש דברים למעני? האם אני זקוק למעורבותך בדברים שאני משתמש בהם, ובאופן שבו אני משתמש בהם? האין זה חוסר היגיון? האין זו התנהגות חסרת בושה? האם שכחת מי אתה? האין זה בדיוק כמו הארכי-מלאך, שרצה להיות בעמדה שווה לאל לאחר שזכה במעמד? כמה טעויות עשה האדם אשר פעל כך? הראשונה הייתה הקצאה של רכוש הכנסייה כאילו היה רכושו הפרטי; השנייה הייתה כשלקח על עצמו לקבל החלטות הנוגעות לרכישת דברים עבורי; השלישית הייתה, שלאחר שהוא קיבל את אותה ההחלטה בעצמו, הוא לא עדכן את העליון לגביה, לא חיפש דרכו ולא או דיווח לו עליה. כל אחת מטעויות אלה הייתה חמורה למדי בפני עצמה. נדמה כי צורר המשיח הזה ניהל מבצע חלק למדי. ברגע שהוא חילק הוראות, עושי דברו מילאו אחריהן בהתנהגות טובה. הם אפילו לא עצרו לשאול: "אנחנו מבזבזים כל כך הרבה כסף על קניית הפריט הזה – האם האל הזמין אותו? האם אפשר להשתמש כך בכסף? האם זה יהיה הולם? מי הזמין את זה בפועל?" עושי דברו בכלל לא שאלו את השאלות האלה. האם הם לקחו אחריות כלשהי? האם הייתה בהם נאמנות כלשהי? לא, לא הייתה בהם שום נאמנות, ויש לסלקם. זוהי דוגמה מן העבר של אדם אשר משתמש במנחות על פי רצונותיו האישיים וללא שום עקרונות. בזבוז מנחות האל על מנת לקנות לאל דברים, מבלי לקבל ממני אישור: מעשה שכזה הוא בגדר טעות חמורה.

הנה דוגמה נוספת; אני מבקש שתקשיבו למעשיהם של האנשים האלה ותבחנו אם הדבר מרגיז אתכם. במהלך כינוסי הכנסייה, הכיסא שישבתי עליו היה רך מדי, וכשישבתי עליו, שקעתי לתוכו. גם השולחן היה כה גבוה עד שנאלצתי לשבת זקוף, והישיבה הממושכת בצורה כזו עייפה אותי. לכן, ביקשתי מהם לקנות כיסא מעט יותר גבוה שמושבו רך קצת פחות. זה אמור להיות קל מאוד, הלא כן? (כן). למעשה, זהו עניין פשוט ביותר. ראשית, היה עליהם למדוד את גובה הכיסא עליו ישבתי בזמנו, ואז לחפש כיסא שגבוה יותר בחמישה ס"מ או אולי מעט יותר, ולאחר מכן היה עליהם לבדוק כמה רך המושב, ולחפש כיסא שמושבו מעט יותר קשיח. הם יכלו להתחיל בחיפוש בחנויות, ואם לא היו מוצאים משהו מתאים, הם יכלו להמשיך את החיפוש ברשת. אפשר לטפל בעניין הזה בקלות, הלא כן? האם הוא כרוך בקשיים מסוימים? אי אפשר לומר שהוצאת כסף לשם קניית פריט כלשהו היא מאתגרת, ויתרה מזאת, מדובר במשימה קלה למדי אם מספר אנשים מעלים רעיונות יחדיו. לאחר זמן מה, הגעתי לכינוס נוסף בכנסייה ההיא, ושאלתי אם הם קנו כיסא חדש. השיבו לי, "חיפשנו, אבל לא מצאנו משהו מתאים באמת, ולא ידענו איזה מין כיסא אתה רוצה". כששמעתי זאת, נדהמתי. חשבתי, "למיטב הבנתי, יש כאן מגוון עצום של חנויות שמוכרות שלל פריטים מסוגי איכות שונים, כך שקניית כיסא לא אמורה להיות קשה כל כך. אני גם לא מצפה ליותר מדי". אולם האדם האחראי על הרכישה אמר, "לא קל לקנות כיסא; אף אחד מהכיסאות שעומדים למכירה לא התאים לדרישות שציינת. אולי פשוט תסתדר עם הכיסא שכבר נמצא כאן". חשבתי לעצמי, "אם לא קניתם כיסא, זה בסדר, זה יחסוך כסף, כך שלעת עתה פשוט אסתדר עם הכיסא הנוכחי". לאחר זמן מה, ביקרתי בעוד מקום, בו היו מספר כיסאות שנעים לשבת עליהם, וממבט חטוף ניכר היה שהם כיסאות של פעם, שאיכותם טובה. צילמתי את הכיסאות וביקשתי מהם להיעזר בתצלום בעת הרכישה, מבלי לפרט איזה צבע אני מעדיף, ואמרתי להם שאם אין כיסאות כאלה בחנויות, עליהם לחפש ברשת. אפילו פירטתי ואמרתי שעליהם לחפש בחנויות לציוד משרדי. לאחר מכן, הם השיבו כך, "חיפשנו ברשת, אך לא היו כיסאות כאלה. כל היצרנים אמרו שמדובר בדגם ישן, ואיש כבר לא מייצר היום כיסאות בסגנון כזה, לכן לא יכולנו לקנות כיסא כזה". למשמע הדברים, נדהמתי פעם נוספת, וחשבתי, "האנשים האלה מטפלים בדברים בצורה איומה, ואי אפשר לסמוך עליהם כלל. הופקדה בידיהם רק המשימה הפעוטה הזאת, והם אמרו פעמיים שלא יכלו לקנות את מה שרציתי, וסירבו לי". ביקשתי מהם להמשיך לחפש, ולבדוק אם הכיסא זמין באתרים אחרים. בינתיים, בעודי ממתין, מצאתי כיסא באחד מחדרי האחסון של הכנסייה. הכיסא היה מצויד בכרית מספוג זיכרון שהייתה עטופה בבד עם הדפס פרחים ורודים, והוא לא היה לא גמור. המשענת, מסעדי הידיים, הרגליים, והמושב, היו כולם ישרים להפליא. כל חלק בכיסא היה ישר; כל כולו זוויות ישרות ופינות מעוגלות. שאלתי, "האם מישהו בנה את הכיסא הזה בעצמו?" אדם אחד מיהר קדימה והשיב, "הרי נזקקת לכיסא, לא? בנינו אותו בשבילך, ובדיוק התכוונו לספר לך עליו ולבקש ממך לנסות אותו". הוא היה אדיב מאוד, ולכן חשבתי, "ודאי, אנסה אותו". התיישבתי בכבדות על הכיסא, ונתקפתי אי נוחות עזה, כאילו ישבתי על אבן, משום שספוג הזיכרון בכרית היה קשיח מאוד. "זה בסדר," אמר האדם שעמד לידי, "אפשר לרכך אותו מעט. הוא עדיין לא גמור. נשפר אותו, ואז תוכל לנסות אותו שוב". לנסות אותו שוב? אין שום סיכוי! היה נוח יותר לשבת על שרפרף עץ קטן מאשר על הכיסא הזה; לפחות לא הייתי מרגיש כאילו אני יושב על אבן. אמרתי, "לא, זה לא מקובל עליי. המשיכו לחפש אם תוכלו. אם לא תצליחו למצוא דבר, פשוט תשכחו מזה". ובכן, שלחתי אותם להמשיך לחפש. האנשים שבנו את הכיסא אולי לא הבינו. אולי הם חשבו, "היינו כה אדיבים כלפיך, בחרנו את החומר, את הסגנון, ואת הגודל, ובנינו לך כיסא בהתאמה אישית. מדוע אינך מעריך את המעשה האדיב הזה? ואם זה לא מספיק, אתה אומר שהתחושה היא כמו לשבת על אבן, שהוא קשיח. מדוע אתה כה בררן? עליך להשתמש במה שאנחנו בונים למענך, וזהו זה. אבל אתה עדיין רוצה לקנות כיסא אחר. אמרנו לך מספר פעמים שאי אפשר למצוא בשום מקום את הסגנון שאתה מעוניין בו, אבל אתה ממשיך להתעקש שנקנה כיסא כזה. זה הרי יעלה כסף, לא? אולי נחסוך קצת כסף? בניית כיסא היא חסכונית הרבה יותר; החומרים זולים למדי. במקום לקנות, עלינו לבנות את מה שאנחנו יכולים לבנות בעצמנו. איך ייתכן שאינך יודע חסכנות מהי?" אימרו לי אתם, האם מוטב שאשתמש בכיסא הזה או לא? (מוטב שלא תשתמש בו). ברגע שהם הבינו שלא אשתמש בכיסא שהם בנו, הם השליכו אותו הצדה, וגם אף אחד מהם לא השתמש בו. אימרו לי, אם לא אשתמש בכיסא, האם אפגע ברגשותיו של מישהו? (לא). בכל שנותיי לא ישבתי בכיסא מרופד שהיה קשיח כל כך – זאת הייתה חוויה של ממש. זו הייתה ה"אדיבות" הרבה שאותם אנשים הפגינו כלפיי. זמן מה לאחר מכן, מי יודע באיזה שילוב מפתיע של נסיבות, קנו לי כיסא, כך שהאנשים הפגינו כלפיי "אדיבות" מסוימת למרות הכול. זאת הייתה הפעם הראשונה שביקשתי מהם לקנות לי דבר מה, והם שמעו זאת ישירות ממני, ואופן הטיפול שלהם במשימה היה דוחה במיוחד. רכישת כיסא אחד עבורי הייתה כה קשה ומפרכת, הכול היה מוכרח לעבור דרכם והיה צורך לדון עמם בכול, ובנוסף לכך היה עליי להיות מודע למצב רוחם. כשמצב רוחם היה טוב הם היו עשויים לקנות לי את הכיסא, וכשלא, אז לא, ואז לא הייתי זוכה לשבת בו. "אתה רוצה להשתמש בכיסא נוח, אך טרם עשינו זאת, לכן המשך לחלום. פשוט השתמש בכיסא הזה אותו בנה הנגר. כשלנו יהיו כיסאות נוחים לשבת עליהם, גם אתה תוכל לשבת על כיסא כזה". האין האנשים האלה נמנים על הסוג הזה בדיוק? אילו מין אנשים הם? האין הם אנשים שאופיים נחות? בסך הכול ביקשתי מהם להוציא מעט מנחות על מנת לקנות משהו, כל שהם נדרשו לעשות היה להזיז מעט את ידיהם ואת עיניהם, אך היה זה כה קשה, כה מעיק, לגרום להם לבצע את המשימה. מה אם הם היו מתבקשים לבזבז את כספם האישי? בתחילה, לא ציינתי בכספו של מי ייעשה שימוש – האם הם חשבו שהתכוונתי שעליהם לבזבז את כספם האישי, וכתוצאה מכך נבהלו עד כדי כך שסירבו לבצע את הרכישה? האם זו הייתה הסיבה? כשאני מבקש ממך לקנות דבר מה, כיצד אוכל לאלץ אותך לבזבז את כספך האישי? אם הכסף נמצא ברשות הכנסייה, לך לבצע את הרכישה, ואם הוא לא, אז לא. אין שום סיכוי שאאלץ אותך לבזבז את כספך האישי. ובכן, איך ייתכן שנדרש מאמץ כה רב לגרום להם לבצע את המשימה הפעוטה הזאת? אנשים אלה נטולי אנושיות! כשהם לא מנסים לבצע עבודה כלשהי, ואינני מתקשר איתם, נדמה כי הם אדיבים והגיוניים, אולם לאחר שהם מתחילים לבצע משימה כלשהי, אין זכר לאדיבות ולהיגיון האלה. אנשים אלה פזורי נפש! כיצד אוכל להסתדר עמם?

הנה דוגמה נוספת הקשורה בסוגיית המנחות. ישנו מקום עם מטבח קטן, שבו כלי הבישול וכלי האוכל מיועדים כולם לשימוש הכלל, ולעתים, בחורף, האנשים לא יכולים שלא להידבק בשפעת. אמרתי להם לקנות ארון לחיטוי כלים או מטהר אוזון על מנת לחטא את כלי הבישול ואת כל כלי האוכל המשותפים. זה יהיה בטוח והגייני. האם הייתה זו דרישה גדולה? (לא). הפקדתי את המשימה בידיו של מישהו, וזמן קצר לאחר מכן, שמעתי שרכשו מטהר אוזון. הפסקתי לדאוג, ולאחר מכן לא בדקתי שוב את העניין. אך מתברר שמשהו השתבש. התברר שהמכונה שאותו אדם קנה לא הייתה מטהר אוזון אחרי הכול, אלא מייבש אוויר. נוסף לכך שהרכישה הייתה שקרית, איכות הפריט גם הייתה ירודה במיוחד, וללא שום השפעה מחטאת. האם האדם שטיפל במשימה ידע זאת? (היה עליו לדעת). אולם סביר להניח שהנבל לא ידע. מדוע? האדם שבידיו הפקדתי את המשימה לא יצא לבצעה בעצמו, אלא מצא מתווך שביצע אותה במקומו, ולכן הוא מעולם לא ידע בדיוק איזה פריט נרכש, או מה הייתה איכותו. מה דעתכם על אופן הטיפול בעניין? האם הוא טופל באופן מצפוני או לא? האם לאותו אדם היה שמץ של אמינות? האם הוא היה ראוי לכך שאשים בו את מבטחי? (לא). איזה מין אדם הוא היה? האם היו לו יושרה או אנושיות? (לא). זה היה אדם פזור נפש, בן בלייעל גמור. וזה לא היה סוף הסיפור. זמן קצר לאחר מכן, האדם שהיה אחראי למשימה החל לתהות, "השימוש במטהר אוזון לצורך חיטוי דברים הוא נפלא. כיוון שאנשים רבים משתמשים בחדרי האוכל שלנו, אולי כדאי שנרכוש מטהרי אוזון גם לשם. אתה קנית אחד, לכן נקנה עוד כמה. קנית מכשיר קטן למטבח הקטן שלך, ולכן נקנה מכשירים גדולים לחדרי האוכל הגדולים שלנו". ברגע שהגה את הרעיון הזה, הוא דן בו יחד עם בני בלייעל אחרים, ואז התקבלה החלטה. אולם לאחר רכישת מטהרי האוזון האלה, האחים והאחיות אמרו שמאחר וכל אחד משתמש בכלי אוכל משלו ואיננו חולק כלי מטבח, אין צורך לחטא אותם, והחיטוי הוא מיותר. בסופו של דבר, המכונות נותרו ללא שימוש, וכמה מהן נמצאות באחסון אפילו כעת, כשהן עדיין באריזה. מה דעתכם על אופן הטיפול בעניין זה? האם הוא טופל בצורה רציונלית? האם לא היה זה מקרה שבו מישהו עם יותר מדי זמן פנוי ומעט מדי עיסוקים חיפש דרכים אקראיות לבזבז כסף? אנשים מסוימים, בחושבם שההוראה לרכישות הגיעה מהעליון, אפילו אמרו, "אל לנו להתרעם! עלינו לקבל זאת מן האל. אהבת האל כלפינו היא כה גדולה, שהוא אפילו קונה לנו דברים שאין לנו שימוש בהם. הוא מוכן לבזבז עלינו סכומי עתק. האל טוב מדי כלפינו!" אולם כעת הם יודעים שאותן רכישות היו התוצאה של המבצעים הסודיים של חבורת נבלים. הם בזבזו כך את המנחות, ואיש לא לקח אחריות, איש לא בדק דבר, ואיש לא בדק האם מדובר ברכישות הולמות, או דיווח עליהן לאחר מעשה. באיזו תואנה רכש אותו אדם את הפריטים הללו? הוא טען שביקשתי ממנו לקנות ארון חיטוי כלים למטבח הקטן. האם ביקשתי ממנו לקנות ארונות לכל חדרי האוכל? מעולם לא הפקדתי בידיו משימה שכזו. ובכן, מה היה המניע שלו כשרכש אותם לכל חדרי האוכל? הוא הרי החשיב את המנחות כרכושו הפרטי, והקצה אותן כפי שהוא מצא לנכון, הלא כן? האם הייתה לו סמכות להקצותן? (לא). לפני שרכש את המכונות, הוא מעולם לא שאל אותי, "הרי קנינו אחת למטבח הקטן, אולי נקנה עוד מספר מכונות גם לחדרי האוכל הגדולים?" ולאחר שביצע את הרכישה, הוא לא דיווח כמה מטהרי אוזון הוא קנה, ומה היה מחירם הכולל, והוא אף לא דיווח על כך שהאחים והאחיות לא מצאו להם שימוש. זהו האופן הדוחה שבו טופל עניין זה. וגם כאשר גזמו את פזור הנפש הזה, הוא עדיין נהג בהתרסה. כיצד יש להתייחס לאדם שכזה? (יש לגרשו מהכנסייה). לאור טבעה של התקרית, לא יהיה זה מוגזם לגרשו מהכנסייה, משום שהנושא קשור במנחות, וכיוון שכך, הוא הפר את הצווים המנהלתיים. הוא נהג בפזיזות! האם הוא חשב שהכסף היה שלו? האם הייתה לו סמכות להשתמש בו ולבזבז אותו? באשר לרכישה שאת ביצועה הפקדתי בידי אחרים, הם הערימו שלל קשיים, ונאבקו רבות על מנת להשלים את המשימה, ובנוסף לכל, היה עליי לדון עמם בכול. באשר למה שלא הפקדתי בידיהם לעשות ולקנות, הם קנו את הדברים מבלי להניד עפעף, מבלי להגות תוכנית או להתייעץ עם הרוב בנוגע לשימושיות הפריטים – הם פשוט בזבזו כסף כראות עיניהם. לפני זמן מה, עקב נסיבות מיוחדות, היו כאלה שהתבקשו לקנות אספקת מזון שתספיק לחצי שנה עד שנה מחשש שלא יהיה די אוכל. העניין הוסבר להם בקצרה ובפשטות, ובתוך שבוע, הם עדכנו שסיימו את רכישותיהם בשלושה ימים, וקנו הן מוצרים אורגניים והן מוצרים שהיו על סף קבלת היתר כתוצרת אורגנית. איך היו הביצועים שלהם? הם עשו עבודה מעולה, הלא כן? לא היה צורך שאומר דבר נוסף, העניין טופל. הם טיפלו במשימה בכוחות עצמם בנכונות עליזה, והצטיירו כמיומנים, מהירים, חכמים ומתחשבים במיוחד. הם לא רכשו רק את המזון שנזקקו לו, אלא גם פריטים יום-יומיים חיוניים. אותם פריטים יום-יומיים חיוניים כללו את כל מה שנזקקו לו, הם הצליחו לרכוש כל מה שאתה מעלה בדעתך, אפילו דברים כמו ממתקים, זרעי מלון, וחטיפים אחרים. חשבתי לעצמי שאותם אנשים באמת יודעים לחיות היטב; הם ידעו איך לבזבז כסף, והם גם העזו לבזבז כסף. הם היו מוכשרים, בעלי כישורי הישרדות עזים, יותר מאשר של חיות פרא, והם פעלו במהירות רבה, מהר מכפי שציפיתי. על מנת לשרוד, הם הצליחו להזיז הרים וגבעות – הם היו מסוגלים לעשות הכול. מאותה התקרית למדתי שיש מעט שכל בקודקודם של אנשים אלה, ושהם מסוגלים להשלים משימות, אך שהדבר תלוי בעיקר במי שהם מבצעים את המשימות למענו. כשהם מבצעים משימות למען עצמם, עושה רושם שהם פעילים במיוחד, נבונים, מהירים לפעול, ויעילים – אין צורך לדרבן אותם, ואינני צריך לדאוג לגביהם. אולם כשהם מבצעים חובה בבית האל, הם מתקשים להתמודד עם כל משימה, הם אף פעם לא מצליחים למצוא את העקרונות, ותמיד מפשלים. מתברר שיש לכך סיבה, ויש הבדל עצום בין עשיית דברים למען עצמם ועשיית דברים למען בית האל. לעת עתה, הבה לא נדון בסוג הצביון או המהות של אנשים אלה. שתי הגישות השונות לחלוטין שהיו להם ביחס לטיפול בדברים חשפו את אופיים הנחות עד מאוד. עד כמה נחות היה אופיים? הרשו לי להגדיר לכם זאת, אנשים אלה לא היו אנושיים, הם פשוט היו קבוצת בהמות! האם הגדרה זו מתאימה להם? (כן). אולי קשה לעכל את המילים הללו, ואולי לא נעים לשמוע אותן, אך זהו בדיוק האופן שבו אנשים אלה טיפלו במשימות, וזה מה שהם. דבריי מבוססים על העובדות, ולא מדובר בהשמצות חסרות בסיס. כשבית האל משתמש באנשים מסוימים, הוא יעזור להם תמיד, וישתף עמם על האמת ועל העקרונות, וזאת בהתחשב בגילם הצעיר, באיכותם הירודה יחסית, ובהיותם נטולי בסיס ושיעור קומה. אולם בסופו של יום, אופי נחות הוא אופי נחות ותו לא, בהמה היא בהמה ותו לא, ואנשים אלה לא ישתנו לעולם. לא זו בלבד שהם לא מיישמים את האמת בפועל, אלא הם הולכים מדחי אל דחי, וכשמושיטים להם אצבע, הם לוקחים את כל היד, ואין להם אפילו שמץ מתחושת הבושה המהווה חלק מאנושיות רגילה. כשהם קונים דבר מה או מבצעים משימה כלשהי למען בית האל, הם אף פעם לא מבקשים עצה כיצד לקנות את אותם הדברים בזול ולחסוך כסף, ובה בעת לקנות משהו מעשי. הם אף פעם לא עושים זאת. הם פשוט מבזבזים כסף מתוך עיוורון, קונים פריטים בפזיזות, ופשוט רוכשים פריטים שאין בהם תועלת. אולם כשמגיע הרגע להשלים משימה או לקנות משהו למעני באופן אישי, הם מתחילים להתייחס לדבר ברצינות וחושבים על קיצוץ בעלויות, וכיצד יוכלו לבזבז פחות ולהספיק יותר. הם חושבים שכשהם נוהגים כך הם נשמעים לעקרונות ומיישמים בפועל את האמת. האם לאנשים אלה יש שמץ של היגיון? של מי הכסף, ועל מי יש לבזבז אותו – הדברים האלה אינם ברורים להם. האין זה טיפול בדברים כדרכם של נבלים? האם ישנם אנשים כאלה סביבכם? כל מי שרוכש לכנסייה פריטים יקרים או בעלי ערך מבלי לדון עם מחלקת הכספים או עם האחים והאחיות שעובדים עמו, מי שיוצא ומבזבז את המנחות כרצונו, ומי שיודע שעליו לחסוך כסף ולתקצב את רכישותיו כשהוא מוציא את כספו האישי, אולם מבזבז כסף בשרירותיות כשמדובר במנחות האל – אנשים כאלה הם פשוט נתעבים מדי! הם מגעילים מדי! נכון? (כן). בכל פעם שאני חושב על דברים כאלה, מתעורר בי שאט נפש. הבהמות האלה נחותות יותר מכלבי שמירה. האם הם ראויים לחיות בבית האל?

פעם היה מנהיג שנהג לקחת את כל הפריטים שאחים ואחיות ממקומות שונים העניקו לאל כמנחות ו"לשמור" אותם אצלו, כולל חפצים יקרי ערך, ביגוד רגיל, תוספי תזונה, וכן הלאה. הוא התהדר בתיקים ממותגים, נעל נעלי עור, ענד טבעות על אצבעותיו ושרשראות על צווארו, וכן הלאה – הוא ניכס לעצמו כל דבר שיכול היה לשמש אותו, והשתמש בו, מבלי לקבל את הסכמתו של איש. יום אחד, האח העליון שאל אותו מדוע לא נמסרו כל הפריטים שאותם אחים ואחיות ממקומות שונים העניקו לאל כמנחה. הוא השיב, "האחים והאחיות אמרו שהפריטים האלה נמסרים לכנסייה, הם לא אמרו שהם ניתנים כמנחה לאל". הוא אפילו הקפיד להדגיש את העובדה שהם נמסרו לכנסייה, ומדבריו השתמע שמעצם היותו מיופה הכוח של הכנסייה, מוטב שהאל יחדל לקוות שאותם הפריטים יגיעו לידיו, ושהם לא מיועדים לאל אלא לשימוש הכנסייה. במונחים ממשיים יותר, כוונתו הייתה: "הפריטים האלה מיועדים לשימושי האישי, הם לא הוענקו לאל על מנת שיעשה בהם שימוש. מדוע אתה שואל? האם אתה ראוי לשאול זאת?" האם מכעיס אתכם לשמוע את זה? (כן). כל אחד יכעס למשמע הדברים האלה. אימרו לי, האם מישהו מאמין שהפריטים שאחים ואחיות נותנים לכנסייה מוענקים למנהיגי הכנסייה? האם יש מישהו שאומר שכאשר הוא מעניק פריטים לכנסייה, הוא מעניק אותם למנהיג כנסייה מסוים? האם למישהו יש כוונה כזאת? (לא). אלא אם כן בעת הענקת המנחה הוא כותב, "אנא מסרו את זה למאן דהוא" – רק אז אותו הפריט הופך לרכושו הפרטי של אותו המנהיג. אחרת, כל דבר שמוענק כמנחה נמסר לאל מאת האחים והאחיות, בין אם מדובר בכסף או בפריטים. הכינוי הקולקטיבי של פריטים המוענקים לאל הוא מנחות. ברגע שנקבע כי פריטים כלשהם הם מנחות, הם מיועדים לשימושו של האל. כאשר הם מיועדים לשימושו של האל, כיצד הוא משתמש בהם? כיצד האל מקצה אותם? (הוא מעניק אותם לכנסייה, לשימוש במסגרת עבודתה). נכון. ישנם עקרונות ופרטים ספציפיים באשר לשימוש בהם בעבודת הכנסייה, כולל הוצאות מחיה למי שמבצע את חובותיו במשרה מלאה בכנסייה, וההוצאות השונות של עבודת הכנסייה. במהלך תקופת ההתגלמות של האל כבשר ודם, השימוש כולל את שני הסעיפים הבאים: הוצאותיו היום-יומיות של המשיח, וכל העלויות של עבודת הכנסייה. האם אחד משני הסעיפים הללו קובע שניתן להמיר את המנחות למשכורות, תגמולים, הוצאות ותשלומים על בסיס אישי? (לא). מנחות אינן רכושו של אף אדם יחיד. בית האל מוכרח להיות זה שמסדר את השימוש במנחות ואת ההקצאה שלהן, ומשתמשים בהן בעיקר בעבודת הכנסייה: לא נאמר כאן שלכל מי שהוא מנהיג כנסייה יש סמכות לתבוע בעלות על המנחות או להשתמש בהן. ובכן, כיצד בדיוק יש להשתמש בהן? יש להקצות את המנחות הללו על פי העקרונות החולשים על השימוש ברכוש הכנסייה. מנקודת מבט זו, האין זה מביש שצוררי המשיח תמיד רוצים להעניק עדיפות להחזקתם שלהם במנחות ולשימושם בהן? צוררי משיח תמיד סבורים שהכסף והפריטים שהאחים והאחיות מעניקים כמנחות שייכים למי שמצוי בעמדת ההנהגה. האין זה אופן חשיבה נטול בושה? (כן). זה נטול בושה במיוחד! לא זו בלבד שצביונם של צוררי משיח הוא מרושע וזדוני, גם אופיים הוא בזוי ונחות, בלי שמץ של בושה.

האמיתות שאנשים צריכים להבין וליישם בפועל יתבהרו באמצעות שיתוף על הנושאים הללו ודיבור על הסוגיות האלה. אולם אם לא נשתף על הנושאים הללו, הבנתם של אנשים ביחס לאמיתות מסוימות תיעצר לצמיתות ברמה מילולית ודוקטרינרית, ותישאר חלולה יחסית. אם בשיתופנו על האמת נשלב סוגיות אמיתיות, לאנשים יהיה קל הרבה יותר להבין דברים לאשורם, והבנתם את האמת תהיה ממשית ומעשית יותר. על כן, השיתוף על הדברים האלה איננו מיועד בשום פנים ואופן להשמיץ אנשים או להקשות עליהם. מדובר במקרים שאכן קרו, ויתרה מזאת, הם קשורים לנושא שאנו משתפים עליו. לכן, אנשים מסוימים הפכו לחומרי לימוד בשר ודם, ולטיפוסים והדמויות בדוגמאות האופייניות שאנו משתפים עליהן ומנתחים אותן. זה דבר רגיל ביותר. האמת מעצם הגדרתה קשורה למילים, למחשבות, לדעות, למעשים, ולצביונות שנחשפים במהלך החיים האנושיים. לו היינו משתפים רק על המשמעות המילולית של האמת ומסבירים אותה בהרחבה, תוך ניתוק מהחיים האמיתיים, מתי אנשים היו יכולים לזכות בהבנה ממשית של האמת? עשיית הדברים באופן זה הייתה מקשה הרבה יותר על אנשים להבין את האמת, ואנשים היו מתקשים להיכנס אל מציאות-האמת. שיתוף על מספר דוגמאות אופייניות וניתוחן מסייעים לאנשים להבין את האמת, את העקרונות שעליהם ליישם בפועל, את כוונותיו של האל ואת הדרך שעליהם ללכת בה. לכן, שיטה זו היא הולמת ומיטיבה עם אנשים, ויהי מה. לא הייתי מוכן לדבר על הסוגיות האלה אם הן לא היו קשורות לאמת, או לצביון של צוררי המשיח אותו אנו מנתחים. אולם הצביונות והמהויות של האנשים אשר עשו את המעשים האלה אכן קשורים לנושא שאנו משתפים עליו, לכן עלינו לשתף עליהם כשיש בכך צורך. מטרת השיתוף על הנושא היא לא לדכא אנשים או להקשות עליהם, ואף לא להפוך אותם יעד להשפלה פומבית; אלא, המטרה היא לנתח את הצביון ואת המהות של בני אנוש, וחשוב מכך, לנתח את הצביון של צוררי משיח בקרב בני האדם. אם כאשר הנושאים הללו מוזכרים בשיתופנו, כל מה שעולה במוחכם הוא שאדם מסוים עשה מעשה כלשהו, ואינכם מבינים כיצד העניין קשור לאמת או לצביונותיהם המושחתים של אנשים, האם זה מעיד על כך שהבנתם את האמת? (לא). אם אתם זוכרים רק סוגיה אחת, או רק אדם מסוים אחד, ומתעוררות בכם הטיות, דעות, ודעות קדומות ביחס לאותו האדם, האם אפשר לומר שהגעתם להבנה של האמת? זוהי לא הבנה של האמת. ובכן, באילו תנאים ניתן לקבוע שהגעתם להבנה של האמת? כמעט בכל פעם שאנו משתפים על הביטויים השונים של המהות של צוררי משיח, ומנתחים אותם, אני מציין מספר סיפורים המשמשים כדוגמאות אופייניות, ומשתף עמכם על מיקומי הטעויות באותם סיפורים, ועל הדרך שעל אנשים ללכת בה. אם אחרי שיתוף מסוג זה אתם עדיין לא מבינים, פירוש הדבר הוא שיש בעיה בהבנתכם, שאיכותכם ירודה מדי ושהבנתכם הרוחנית לוקה בחסר. ובכן, באילו תנאים ניתן לקבוע שיש לכם יכולת הבנה, שאתם ניחנים בהבנה רוחנית, ושהבנתם את האמת במסגרת הדוגמאות עליהן שיתפנו? ראשית, עליכם להיות מסוגלים להשוות את עצמכם לדוגמאות עליהן אנו משתפים וללמוד להכיר את עצמכם, לבחון האם גם לכם יש צביון מעין זה, האם גם אתם הייתם מסוגלים לעשות מעשים שכאלה לו היו לכם מעמד וסמכות, והאם גם לכם יש מחשבות ודעות כאלה, או שאתם חושפים צביון מעין זה. זהו היבט אחד. בנוסף, מבין הדוגמאות שאנו משתפים עליהן, עליכם לחפש את עקרונות-האמת שאתם נדרשים להבין ולהישמע להם באופן חיובי. פירוש הדבר הוא למצוא את הנתיב שעליכם ליישם בפועל, ובאותן נסיבות, לדעת איזו עמדה עליכם לנקוט וכיצד ליישם בפועל בצורה נכונה שעולה בקנה אחד עם כוונות האל. זאת ועוד, באמצעות ניתוח, עליכם להיות מסוגלים לזהות שצביונכם זהה לזה של צוררי משיח, ליצור את החיבור הזה ולדעת לפתור אותו. כך תגיעו להבנה של האמת, תהיו אנשים שניחנים בהבנה רוחנית, ובעלי יכולת להבין את האמת. אם כשאתם מסיימים להאזין לסיפור, אתם זוכרים רק את כל הפרטים הקטנים, את כל הסיבות והתוצאות, ויכולים להסבירם בהרחבה, אולם אינכם מבינים את עקרונות-האמת שעל אנשים ליישם בפועל ולהיכנס אליהם, וכשאתם מתמודדים עם מצב מסוים, אינכם יודעים כיצד ליישם את אותן אמיתות כדי שיתאפשר לכם לראות אנשים ודברים לאשורם, ולהכיר את עצמכם, פירוש הדבר הוא שאין לכם יכולת הבנה. ואדם ללא יכולת הבנה הוא אדם שהבנתו הרוחנית לוקה בחסר.

אתן לכם דוגמה נוספת. היה אדם שזה עתה נבחר כמנהיג. בטרם הבין וקלט באמת שישנם היבטים שונים לעבודה, כלומר, בטרם ירד לעומקם של כל אחד מהיבטי העבודה השונים, הוא החל לערוך בירורים פרטיים: "אילו אנשים אחראים על שמירת המנחות לאל בכנסייה שלנו? מסרו לי רשימה של שמותיהם. בנוסף, מסרו לי את המספרים ואת הסיסמאות של כל החשבונות. אני רוצה להבין כמה כסף יש". הוא לא הביע שום עניין בעבודה. הדבר שעניין אותו יותר מכול, ושדעותיו לגביו היו נחרצות, היה שמות האנשים ששמרו על המנחות, וכן המספרים והסיסמאות של החשבונות. משהו עמד להשתבש, הלא כן? הוא רצה להשתלט על המנחות, הלא כן? כשאתם נתקלים במצב מעין זה, מה עליכם לעשות? משום שהוא הפך למנהיג, האם משתמע מכך שיש למסור לידיו את רכוש הכנסייה, ושאמורים להיות לו הזכות לדעת עליו והכוח לשלוט בו? (לא, אסור למסור לו את המידע הזה). מדוע לא? אם לא תמסור לו את המידע, האם לא יאשימו אותך באי ציות? (העובדה שהוא הפגין את הביטויים הללו מעידה על כך שמשהו לא בסדר בו, ולכן, על מנת להגן על מנחות האל, אסור לנו למסור לו את המידע הזה). נכון: משום שמשהו לא בסדר בו, אסור לכם למסור לו את המידע. תשובתכם מוכיחה שהשיתוף הקודם שלי לא היה לשווא, ושהבנתם אותו. מדוע אסור לכם למסור לו את המידע? אחריותו וחובתו של מנהיג אינה כוללת התקבעות על המנחות, או ניסיון להשיג מידע הקשור אליהן. אלה לא החובה או האחריות של מנהיג. בכנסיות בכל מקום ישנם אנשים שתפקידם הוא ניהול המנחות ושמירה עליהן. זאת ועוד, לכנסייה יש חוקים ועקרונות נוקשים המכתיבים את השימוש במנחות. לאיש אין את הכוח להעניק עדיפות לשימושו האישי במנחות, קל וחומר הכוח להעניק עדיפות להחזקתו בהן. זה נכון לגבי כולם ללא יוצא מן הכלל. האין זו עובדה? האין זה נכון? (כן). כשצוררי משיח רוצים להעניק עדיפות להחזקתם במנחות ולשימוש שהם עושים בהן, זה כשלעצמו שגוי. הם סבורים שכמנהיגים, הם אמורים להיות מסוגלים ליהנות בחופשיות מהשימוש במנחות: האם זו האמת? הכסף הזה שייך לאל – מדוע הם עושים בו שימוש לא הולם? מדוע הם נהנים להשתמש בו כפי שמתחשק להם? האם הם ראויים לעשות זאת? האם האל מסכים לאופן שבו הם משתמשים במנחות? האם הדבר מקובל על אנשיו הנבחרים של האל? עצם כך שצוררי המשיח תובעים בעלות על מנחות ומבזבזים אותן: צביונם הזדוני הוא שקובע זאת, זוהי השקפה שנובעת מחמדנותם, ואין זה דבר שמוכתב על ידי דברי האל. צורר המשיח הזה תמיד רצה לזכות בשליטה על כל המנחות, על כל המידע אודות האנשים האחראים על שמירתן, וכן על כל המספרים והסיסמאות של החשבונות. זוהי בעיה רצינית, הלא כן? האם הוא רצה לדעת את העובדות הבסיסיות אודות מנחות האל, לשמור עליהן היטב ואז להקצותן בצורה הגיונית ששומרת על שלמותן, מבלי לאפשר לאיש לבזבז אותן בחופשיות ובפזיזות? האם הוא התכוון לעשות זאת? האם ניכר במעשיו סימן כלשהו של כוונות טובות? (לא). אם כך, מה יעשה אדם שבאמת לא חומד את המנחות, אם הוא נבחר כמנהיג? (הוא יברר תחילה אודות יעילותם של ההיבטים השונים של עבודת הכנסייה, וכן כיצד שומרים על המנחות בכנסייה, והאם הן נשמרות במקום בטוח. אולם הוא לא יברר אודות המספרים והסיסמאות של החשבונות, ואודות הסכום שבו מדובר). נכון, אך יש דבר נוסף. לאחר בחירתו למנהיג של אדם שבאמת לא חומד את המנחות, הוא יבדוק אם המנחות מוחזקות במקום בטוח, וכן אם האנשים האחראים על שמירתן הם מתאימים ומהימנים, האם הם עלולים להתייחס למנחות באופן לא הולם, והאם הם שומרים על המנחות בהתאמה עם העקרונות. בראש ובראשונה, הוא יביא בחשבון את הדברים האלה. באשר למידע רגיש כמו למשל כמות המנחות והסיסמאות, אנשים שאינם חמדנים – אנשים הגונים ומכובדים – ישמרו ממנו מרחק. אולם אדם חמדן לא יימנע ממנו, ויפעל במסווה של: "אני המנהיג. עליי להשתלט על כל היבט של העבודה, הלא כן? כל דבר אחר כבר נמסר לידיי, אז למה לא המנחות?" הוא ירצה להשתלט על כספי הכנסייה בתואנה זו, תוך שימוש בכוח שברשותו. זוהי בעיה. הוא לא יבצע את עבודתו ולא ימלא את אחריותו כראוי, והוא גם לא ינהל את כספי הכנסייה באופן העולה בקנה אחד עם נהלים ועם עקרונות רגילים. במקום זאת, יהיו לו תוכניות משלו עבורם. כל מי שמסוגל לחשוב כבן אנוש רגיל יכול לראות זאת. ברגע שהמנהיג המדובר החל לעשות זאת, מישהו דיווח על כך ועצרו בעדו. לאחר מכן, אותו אדם דיווח לי, ושאל אם היה נכון לנהוג כך, ואני השבתי בחיוב. זה נקרא הגנה על האינטרסים של בית האל; אסור למסור את המידע הזה לאדם כזה. הרצון לשלוט קודם כל בכספו של בית האל מבלי לבצע שמץ של עבודה – האין זה דומה מעט לדרקון הגדול האדום כאש? כשהדרקון הגדול האדום כאש עוצר את האחים ואת האחיות, המעשה הראשון שלו הוא לא להכותם, מחשש שהם לא יצליחו לדבר בבירור לאחר שיוכו עד אובדן הכרה – תחילה הוא שואל היכן מוחזקים כספי הכנסייה, מי שומר עליהם, ובאיזה סכום מדובר. רק לאחר מכן הוא שואל מיהם מנהיגי הכנסייה. המטרה היא פשוט לגזול כסף. מה שעשה המנהיג הזה ומה שעושה הדרקון הגדול האדום כאש הם היינו הך מבחינת טבעם. הוא לא ערך בירור לגבי העבודה ולא נשא בעול כלשהו, ורק הכספים היו בראש מעייניו – האין זו התנהגות נאלחת? מעשיו של אותו אדם נאלח היו כה ברורים! הוא רצה להשתלט על הכסף לפני שבכלל היה אישור למעמדו. האם הוא לא נחפז יתר על המידה? אולם הוא לא היה מודע לכך שאחרים הצליחו להבחין בו, ועד מהרה הוא פוטר. כשמדובר באדם מעין זה, שמתנהג באופן ברור שכזה, זיכרו את הדבר הבא: מהרו לפטרו. אין צורך להבחין בדבר נוסף אודות אדם מעין זה, כמו למשל צביונותיו, אנושיותו, השכלתו, הרקע המשפחתי שלו, משך אמונתו באל, אם יש לו בסיס או לא, מהן חוויות חייו – אינכם צריכים להבחין באף אחד מהדברים האלה, די במעשה הזה לבדו על מנת לקבוע שאדם כזה הוא צורר משיח. על כולכם לחבור יחדיו על מנת לפטרו ולהדיחו. אינכם זקוקים לו כמנהיג. מדוע? אם תרשה לו להנהיג אותך, הוא יבזבז את כל כספי הכנסייה, וימעל בכולם, ואז עבודת הכנסייה תיעצר כליל, ויהיה בלתי אפשרי לבצעה. אם אתה פוגש באדם מעין זה, אשר מקובע על השתלטות על כסף, שעושר תמיד נמצא בראש מעייניו ללא עוררין, ושהוא חמדן, ואם טרם התגלו הסימנים לטבעו האמיתי, וכולם בחרו בו באופן מבולבל משום שחשבו שהוא ניחן בכישרונות מסוימים, שיש לו יכולת עבודה מסוימת, שהוא מסוגל להוביל את כולם להיכנס אל מציאות-האמת, מבלי לצפות שברגע שיהפוך למנהיג, הוא יחל למלא את כיסיו בכסף, עליך למהר להדיח אותו מעמדתו. זהו המעשה הנכון ללא צל של ספק. לאחר מכן תוכלו לבחור מישהו אחר. הכנסייה לא תתפרק אם תישאר ללא מנהיג למשך יום אחד. אנשיו הנבחרים של האל מאמינים באל, לא במנהיג מסוים. אימרו לי, האם האחים והאחיות מפגינים שיקול דעת מוטעה לעתים? לפני שאותו אדם הפך למנהיג, לא הייתה כל דרך לדעת שהוא חמדן. הוא לא ניסה לנצל אחרים במסגרת האינטרקציה שלו עמם, הוא קנה דברים מכספו האישי, והוא אפילו נתן צדקה. אולם כשהפך למנהיג, המעשה הראשון שלו היה לדרוש מידע אודות כספי הכנסייה. רוב האנשים אינם מסוגלים לכבוש דחף מרושע מעין זה – זה פשוט לא ייאמן! איך ייתכן שהוא השתנה בין לילה? הוא לא השתנה בין לילה, הוא פשוט היה יצור שכזה מלכתחילה; ההבדל היחידי הוא שקודם לכן, הנסיבות שהיה מצוי בהן לא היו עלולות לחשוף אותו, וכעת המצב הזה חשף אותו. האדם הזה הרי נחשף, אז מדוע אתם עדיין רחומים כלפיו? פשוט העיפו אותו החוצה בבעיטה הגונה, כמה שיותר רחוק, כן ייטב! האם תעזו לעשות זאת? (כן). בכל הנוגע לאנשים אשר רוקמים בהתמדה תוכניות לגבי כספי הכנסייה, אל לכם לבחור בהם אם אינכם מבינים אותם באופן מוחלט. אם, ברגע של בורות, אתם כן בוחרים בו מבלי שאתם מבינים אותו באופן מוחלט, ואז אתם מגלים שהוא יצור תאב בצע ובוגד, עליכם למהר לסלקו ולהרחיקו. אל תהיו רחומים, ואל תהססו. ישנם כאלה שאומרים, "האדם הזה אמנם חמדן, אבל בכל היבט אחר הוא בסדר. הוא מסוגל להנחות אנשים אל עבר הבנה של דבר האל, ולגרום להם לבצע את חובותיהם בצורה רגילה". אולם הוא כזה רק לרגע. עם חלוף הזמן, הוא כבר לא יהיה כזה. פני השד שלו ייחשפו בתוך ימים ספורים. כל הביטויים והצביונות של צוררי המשיח אשר שיתפנו עליהם בעבר ייחשפו בו אט-אט. אז כבר יהיה מאוחר מדי לפטרו, הלא כן? עבודת האל כבר תיפגע. אם אינך מאמין למה שאמרתי, ואתה מהסס, אל תתחיל לייבב כשתתמלא חרטה. תחילה בחן כיצד אדם מתייחס למנחות: זוהי האסטרטגיה הפשוטה ביותר, וגם הישרה והברורה ביותר על מנת לקבוע באמת האם לאדם יש מהות של צוררי משיח. במסגרת נושאים עליהם שיתפנו בעבר, היה עלינו לזהות את צביונותיהם של צוררי משיח דרך ביטויים, גילויים, השקפות, מילים, ומעשים מסוימים, ולקבוע על פי צביונותיהם האם יש להם מהות של צוררי משיח. בנושא זה בלבד, אין צורך לעשות את הדברים האלה: הוא ישיר וברור, פשוט, ודורש פחות מאמץ וזמן. כל עוד אדם מפגין את הביטוי הבא – רצון מתמיד לתעדף את אחיזתו במנחות, או לקיחתן בכוח – אתה יכול להיות בטוח באמת האחוזים שהוא צורר משיח. ניתן לאפיינו כצורר משיח, הוא לא יכול לשרת כמנהיג, והאחים והאחיות מוכרחים לפטרו ולדחות אותו.

זה עתה שיתפנו על הביטויים של צוררי משיח אשר מעניקים עדיפות להחזקתם שלהם במנחות ולשימוש שהם עושים בהן, והשתמשנו בכך על מנת להסביר בהרחבה ולנתח את הצביונות ואת המהות אותם מביעים צוררי המשיח במסגרת ניסיונם לשלוט בכספי הכנסייה. זהו הפריט הראשון. החזקה ושימוש – אלה הן הגישות הראשוניות והבסיסיות ביותר של צוררי משיח ביחס לרכוש הכנסייה. בפריט זה, לא שיתפנו בצורה ממשית על האופן שבו צוררי המשיח מחזיקים ברכוש הכנסייה ועושים בו שימוש. נפרט על כך בפריט הבא, שהוא צוררי משיח אשר מבזבזים מנחות, מועלים בהן, מלווים אותן, משתמשים בהן באופן כוזב, וגונבים אותן.

ב. בזבוז, מעילה, הלוואה, שימוש כוזב וגניבה של מנחות

1. בזבוז של מנחות

צוררי משיח סבורים שהיותם בעלי מעמד וסמכות מקנה להם כוח להעניק עדיפות להחזקתם במנחות ולשימושם בהן. ובכן, ברגע שיש להם הכוח הזה, כיצד הם מקצים את המנחות ומשתמשים בהן? האם הם עושים זאת בהתאמה עם חוקי הכנסייה או עם העקרונות החולשים על צורכי עבודת הכנסייה? האם הם יכולים לעשות זאת? (לא). העובדה שאינם יכולים נוגעת לדברים רבים. כאשר צוררי משיח זוכים במעמד, הם לא יכולים להימנע מעשיית דברים מסוימים הכרוכים בעבודת הכנסייה, וחלק מאותה עבודה קשור בהוצאות ובהקצאות של רכוש הכנסייה. אם כך, על פי אילו עקרונות הם ניגשים להקצאה נאותה של רכוש הכנסייה? האם על פי חסכנות? האם על פי תכנון קפדני של הוצאות, הימנעות מבזבוז היכן שאפשר? האם על פי התחשבות בבית האל בכל הדברים כולם? לא. אם הם יכולים להגיע למקום כלשהו על אופניים, הם עדיין מבזבזים כסף על אוטובוס. וכשלא נוח ולא נעים להם להתנייד תמיד באוטובוס או ברכב שכור, הם מתחילים לשקול להשתמש בכסף של בית האל כדי לקנות רכב. כשהם קונים רכב, הם מעקמים את האף אל מול מחירים נמוכים ודגמים שביצועיהם ממוצעים, ובוחרים במיוחד רכב שביצועיו גבוהים, דגם ממותג המיובא ישירות מחו"ל, שעולה למעלה ממיליון יואן. הם חושבים, "זה לא עניין גדול, וכך או כך, בית האל הוא זה שמשלם, והכסף של בית האל הוא הכסף של כולם. אין שום קושי כשכולם קונים רכב יחד. בית האל הוא כה גדול, היקום כולו שייך לאל, אז אם בית האל קונה רכב, האם זה כזה עניין גדול? בעולמו של השטן, אנשים נוהגים ברכבים ששווים כמה מיליוני יואן, אז די חסכוני מצד הכנסייה שלנו לקנות רכב שעולה רק מיליון יואן. חוץ מזה, הרכב לא נועד לשימושי האישי בלבד, הכנסייה כולה תחלוק בו איתי". ברגע שצוררי המשיח פותחים את הפה, כך מתבזבזים להם יותר ממיליון יואן, כהרף עין ובלי להניד עפעף, ללא שמץ של אשמה. לאחר שהם קונים את הרכב, הם מתחילים ליהנות ממנו. הם כבר לא הולכים למקומות שאפשר להגיע אליהם ברגל, הם כבר לא רוכבים על אופניהם למקומות שאפשר לרכוב אליהם באופניים, והם כבר לא שוכרים רכב למקומות שאפשר להגיע אליהם ברכב שכור; במקום זאת, הם מתעקשים להשתמש ברכבם הפרטי. הם באמת מתנשאים, כאילו הם מסוגלים לבצע עבודה מעולה. צוררי משיח מבזבזים כסף בהפרזה, כל מה שהם קונים מוכרח להיות משובח, יוקרתי, ומשוכלל. לדוגמה, ההבדל במחיר בין דגם בסיסי לדגם יוקרתי של מכונה או ציוד כלשהם עשוי להגיע לעשרות אלפי יואן. במצבים כאלה, צוררי משיח רוצים לקנות את הדגם היוקרתי, וכל עוד הם לא מבזבזים את כספם הפרטי, הדבר לא מטריד אותם כלל. לו היו משלמים מכיסם, הם לא היו יכולים להרשות לעצמם אפילו דגם בסיסי או זול, אולם כשאומרים שבית האל ישלם על הפריט, הם רוצים את הדגם היוקרתי. האין אלה בהמות? האין הם חסרי היגיון? האין זה בזבוז של מנחות? (כן). אנשים המבזבזים מנחות הם בעלי אנושיות ירודה, הם אנוכיים ונתעבים! כאשר צוררי משיח משיגים את הכוח להשתמש במנחות, הם רוצים לנכס אותן לעצמם, להשתמש בהן תוך התעלמות מוחלטת מהעקרונות, והם מתעקשים לקנות פריטים יוקרתיים בכל רכישה. כשהם קונים משקפיים, הם רוצים דגם יוקרתי, כזה שחוסם אור כחול וקרניים אולטרה-סגולות, עם העדשות החדות ביותר, וכשהם קונים מחשב הם רוצים את הדגם היוקרתי והחדיש ביותר. ברגע שמוזכר עניין הרכישה של פריטים אלה, הם רוצים את היוקרתי ביותר, ואין זה משנה אם במסגרת חובותיהם הם יעשו שימוש באותם כלים וציוד. האין זה בזבוז של מנחות? כשמדובר בכספם הפרטי, הם יודעים לנהוג בחסכנות, כל פריט מתאים כל עוד הוא מעשי, אולם ענייני מעשיות וחיסכון כספי כבר לא מהווים שיקול כשמדובר ברכישת דבר מה לבית האל. הם רק חושבים על כך שהמותג מוכרח להיות ידוע, עליו להראות את מעמדם, והם קונים את המותג היקר ביותר. האין זה חיפוש של השמדה עצמית? בזבוז מנחות כאילו היו מים – כך נוהגים צוררי משיח, הלא כן? (כן).

היה בחור שיצא לקנות מברשות שיניים עם האח העליון. לאח הוא קנה מברשת שיניים שעלתה מעט יותר מדולר, אולם לעצמו הוא קנה מברשת שיניים מיובאת שעלתה יותר מ-15 דולרים. עכשיו, לא הייתם אומרים שיש הבדל מסוים, פער מסוים, במעמדם של האח העליון ושל אותו אח מן השורה? (כן). מבחינת היגיון – הבה לא נזכיר דברים כגון מעמד, עמדה, או האופן שבו האל מקצה דברים, ונדון רק בעובדה שהאח העליון עבד קשה במשך כל אותן שנים – הוא צריך להשתמש בפריט שאיכותו מובחרת, הלא כן? אולם הוא לא היה בררן באשר לכך. אילו עקרונות הנחו אותו? לנהוג בחסכנות היכן שאפשר: לא מדובר בחפץ מתוחכם, לכן אין טעם להשתמש בפריט יקר, ואין צורך לבזבז עליו כל כך הרבה כסף, פריט שמיש הוא די והותר. באשר לזהות, לעמדה, ולמעמד, יש פער בין שני האנשים האלה, ופריט שאיכותו ממוצעת ביותר נרכש עבור מי שהיה אמור להשתמש בפריט איכותי, ופריט מהאיכות המובחרת ביותר נרכש עבור מי שהיה צריך להשתמש בסוג הממוצע. מה הייתה הבעיה כאן? למי משני האנשים האלה הייתה בעיה? לאדם שהשתמש בפריט האיכותי. לא היה לו מושג מי הוא והוא היה נטול בושה, וכל עוד בית האל שילם, הוא קנה את הפריט האיכותי והיקר ביותר. האם לאדם זה היה שמץ של היגיון? אם כך הוא נהג כשערך את הקנייה יחד עם האח העליון – ועשה את הבחירות האלה מולו – מה הוא היה עושה לו היה עורך קניות לבדו? כמה הוא היה מבזבז? הוא היה מרחיק לכת הרבה יותר, וההפרש לא היה מסתכם בעשרה ומשהו דולרים, פחות או יותר; הייתה לו די תעוזה לקנות פריטים בכל מחיר שהוא, לבזבז עליהם כל סכום כסף שהוא. כך הוא בזבז את המנחות ואת הכסף של בית האל; האם זה לא היה חיפוש של השמדה עצמית מצדו? ישנם כאלה שחושבים, "עשיתי עבודה כה מעולה למען בית האל, הסתכנתי מאוד, סבלתי קשיים רבים, והושלכתי לכלא מספר פעמים. אני זכאי ליהנות מיחס מיוחד". ה"זכאות" הזאת שלך, האם היא האמת? באילו מדבריו ציין האל שמי שריצה עונש מאסר, סבל קשיים, או הרבה בנסיעות למענו במשך שנים רבות, זכאי ליהנות מיחס מיוחד, ולקבל זכות ראשונים באשר לשימוש במנחות ולהחזקתן, ולבזבוזן כרצונו, וכן שמדובר בצו מנהלי? האם האל השמיע פעם מילה בנושא? (לא). ובכן, מה אמר האל באשר לאופן שמצופה מאדם מעין זה, וכן ממנהיגים, מעובדים, ומכל מי שמבצע את חובותיו בבית האל, להשתמש במנחות? עליהם להשתמש בהן להוצאות רגילות; לאף אחד אין סמכות מיוחדת לעשות שימוש במנחות או להחזיק בהן. האל לא הופך את מנחותיו לרכושו הפרטי של אף אדם. בה בעת, האל לא קבע שאנשים צריכים לבזבז כסף על השימוש במנחות או על הקצאתן. איזה מין אדם מבזבז כסף? איזה מין צביון יש לאדם שמבזבז כסף? כך נוהגים בהמות, רודנים, פראי אדם, פושעים ונבלים מתועבים ונטולי בושה, זהו מעשה של צוררי משיח. כל מי שניחן בשמץ של אנושיות ויודע בושה מהי לא ידרדר לכדי מעשה מעין זה. ישנם כאלה שסבורים שהפיכתם למנהיגי כנסייה מעניקה להם סמכות לעשות שימוש במנחות וברכוש הכנסייה. הם רוצים לקנות הכול כולל הכול, ואף מעזים לעשות זאת, והם רוצים לבקש הכול כולל הכול. הם חשים שהם ראויים ביותר לכל מה שהם קונים ולכל מה שהם נהנים ממנו; זאת ועוד, הם אף פעם לא טורחים לברר מה המחיר. ואם מישהו קונה להם פריט זול ורגיל, הם אפילו מתכעסים ונוטרים לו טינה. אלה הם צוררי משיח.

2. מעילה במנחות

מעילה היא ביטוי נוסף של ניסיונם של צוררי משיח לשלוט בכספי הכנסייה. המונח "מעילה" אמור להיות קל להבנה. האם מעילה משמעה לקחת את רכוש הכנסייה ולתת אותו לאחים ולאחיות, או להקצותו לעבודת הכנסייה כדי שאפשר יהיה להשתמש בו כראוי? (לא). אם כך, מה משמעות המונח "מעילה"? (המשמעות היא בזבוז כסף בצורה לא נאותה, ושימוש בו באופן חשאי). אמנם "שימוש בכסף באופן חשאי" היא אמירה נכונה, אך היא אינה ספציפית במיוחד. אם אדם משתמש ברכוש הכנסייה באופן חשאי לטובת הוצאות המחיה של אלה אשר מבצעים את חובותיהם במשרה מלאה, הרי שאין בכך כל פסול, ואין זו מעילה. מעילה היא מושא להוקעה, ואינה עולה בקנה אחד עם העקרונות. לדוגמה, ישנם מנהיגי כנסייה אשר משתלטים על כספי הכנסייה, וכאשר ילדיהם אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה, ואין ברשותם סכומי כסף כאלה, הם באים לפני האל בתפילה, ואומרים, "אלי, תחילה הרשה לי להודות בפגמיי ולהתחנן למחילתך. אם עליך להעניש מישהו, אנא הענש אותי ולא את ילדי. אני יודע שהמעשה הזה פסול, אבל אני מצוי במצב בעייתי כרגע, ולכן עליי לעשות זאת. חסדך שופע עד מאוד, לכן אני מקווה שהפעם תוותר לי ותעניק לי את ברכתך. חסרים לי כעשרים או שלושים אלף יואן לתשלום שכר הלימוד של ילדי באוניברסיטה, וגם לאחר שגירדתי כסף ולוויתי היכן שרק יכולתי, עדיין אין לי מספיק. האם אוכל להשתמש בכספך על מנת לשלם את שכר הלימוד של ילדי?" לאחר שהם מסיימים להתפלל, הם חשים שלווה, ובחושבם שהאל נתן את הסכמתו, הם לוקחים את הכסף לשימושם הפרטי. זוהי מעילה, הלא כן? שימוש בכסף לא לשם מטרותיו הנאותות, אלא לצורך אחר, תוך הפרת העקרונות החולשים על השימוש במנחות בבית האל: זה נקרא "מעילה". כשבן משפחתם חולה וזקוק לכסף, או כשיש להם בעיית תקציב במסגרת עסקה כלשהי, הם מתחילים לרקום מזימות לגבי המנחות, מתפללים בלבם, ואומרים, "אלי, אנא סלח לי, לא התכוונתי לעשות זאת, משפחתי מתמודדת עם קשיים. אהבתך עצומה כמו האוקיינוס ואין לה גבולות כמו לשמים, ואינך זוכר עבירות של אנשים. לאחר שאשתמש בכסף, אחזיר לך כפליים כשהעסק המשפחתי יניב רווחים, לכן אנא אפשר לי להשתמש בו". כך הם משתמשים במנחות שנועדו לאל. אין זה משנה אם מדובר בחבר או בבן משפחה אשר זקוק לכסף, כל עוד הכסף מצוי ברשותם של המנהיגים האלה, הם יתנו לו אותו, כשהם אינם פועלים בהתאמה עם העקרונות או מקבלים את הסכמת האחרים, לא כל שכן מקדישים מחשבה לכך שאלה מנחות המיועדות לאל. במקום זאת, הם מחליטים על דעת עצמם, מוציאים את הכסף מהכנסייה ועושים בו שימוש למטרות אחרות. האין זו מעילה? (כן). זוהי מעילה. חלק מהאנשים מחזירים את הכסף במלואו לאחר שהם מועלים במנחות באופן חשאי; האם פירוש הדבר הוא שהם כבר לא אשמים בחטא המעילה במנחות? האם פירוש הדבר הוא שאולי יוותרו להם? או, האם ניתן למחול על המעילה, ולא להוקיעה, אם בעת ביצועה היו להם סיבות משלהם, הקשר מסוים, או קשיים, והאפשרות היחידה שלהם הייתה למעול בכסף? (לא, לא ניתן). במקרה כזה, חטא המעילה במנחות הוא חמור מאוד! האם זה שונה ממה שעשה יהודה איש קריות? אנשים שמועלים במנחות הם טיפוסים מסוגו של יהודה איש קריות, הלא כן? (כן). כשילדיהם הולכים לאוניברסיטה, כשבן משפחה שלהם עושה עסקים, כשאדם מבוגר זקוק לטיפול רפואי, או כשאין להם דשן בחווה, בכל המצבים האלה, הם רוצים לבזבז את כספי הכנסייה. חלקם אף משמידים את הקבלות של מנחות אותן העניקו האחים והאחיות, ואז משלשלים את הכסף לכיסם ומבזבזים אותו כראות עיניהם, מבלי להסמיק במבוכה או להניד עפעף. יש כאלה שאפילו לוקחים מנחות כסף מהאחים ומהאחיות בכינוסים, וקונים בו דברים ברגע שהכינוס מסתיים. וישנם גם אחים ואחיות, שאף שהם רואים במו עיניהם את אותם אנשים מועלים במנחות, הם מאפשרים להם להמשיך להחזיק בכסף מבלי שאיש יישא באחריות על כך, ומבלי שאיש ידווח על כך כדי לשים לזה סוף. כולם חוששים להעליב את אותם מנהיגים, ועל כן הם מביטים מהצד בעוד אלה מבזבזים. ובכן, האם הענקת את הכסף הזה כמנחה לאל, או לא? אם אתה נותן צדקה לאנשים אחרים, עליך להבהיר שאינך מעניק את הכסף הזה כמנחה לאל, ואז האל לא יזכור זאת. או-אז, לבית האל לא תהיה כל נגיעה לסוגיות כגון למי שייך הכסף, מי מבזבז אותו, ובאיזו דרך. מצד שני, אם הכסף שלך אכן הוענק לאל כמנחה, אולם לפני שהכנסייה הספיקה להשתמש בו, מישהו אחר מוציא אותו כך, מבזבז אותו כך, וזה לא מטריד אותך כלל, כך שאינך שם לזה סוף או מדווח על העניין, אזי במקרה כזה יש איתך בעיה, אתה מעורב בחטאו, וכשיוקיעו אותו, גם אתה לא תוכל להתחמק.

3. הלוואת מנחות

כל דבר הקשור בשימוש שרירותי במנחות, בצריכה ובהוצאה לא ראויות של מנחות, כרוך תמיד בצווים מנהליים, ומתאפיין בהפרתם. יש כאלה שמנהלים את רכוש הכנסייה ועשויים לומר: "רכוש הכנסייה פשוט מונח שם. כיום, יש לבנקים כל מיני תוכניות השקעה, כמו למשל מניות וקרנות, שמניבות שיעורי ריבית מצוינים. אם ניקח את הכסף מהכנסייה ונשקיע אותו, ונרוויח ריבית, האם זה לא יועיל לבית האל?" ואז, בלי לדון בכך, בלי לקבל את הסכמתו של איש בכנסייה, הם מחליטים על דעת עצמם להלוות את הכסף. מה מטרת מעשיהם? אם להשתמש במילים יפות, הם מרוויחים ריבית בשביל בית האל ומקדישים לו מחשבה; אבל בפועל, לאנשים אלה יש מניע אנוכי. הם רוצים להלוות את הכסף בלי ידיעתו של איש, ואז, בסופו של דבר, מחזירים את רוב הסכום לבית האל תוך שמירת הריבית לעצמם. האין זה מקרה של חוסר נאמנות? הדבר נקרא הלוואת מנחות. האם אפשר להחשיב הלוואת מנחות כשימוש ראוי בהן? (לא). יש אחרים שאומרים: "האל אוהב את האנושות, בבית האל יש חמימות. לפעמים, כשלאחינו ולאחיותינו חסר כסף, האם לא נוכל להלוות להם את מנחות האל?" יש כאלה שמקבלים החלטה על דעת עצמם, וישנם צוררי משיח שאף פונים לאחים ולאחיות ומפתים אותם, באומרם: "האל אוהב את האנושות, האל מעניק חיים, הוא מעניק לאדם הכול, לכן הלוואת כסף איננה עניין רציני, נכון? האין זו כוונת האל, להלוות כסף לאחינו ולאחיותינו כדי לעזור להם בשעת הצורך, כדי לסייע להם לצלוח את הקשיים בחייהם? אם האל אוהב את האנושות, איך אנשים יכולים שלא לאהוב זה את זה? קדימה, נלווה להם כסף!" כאשר ישמעו זאת רוב רובם של הבורים, הם יאמרו: "כמובן, אם אתה אומר. בכל מקרה, הכסף הזה שייך לכולם, ולכן הבה נחשיב זאת כאילו כולנו עוזרים למישהו." וכך, כאשר מחד גיסא אדם אחד פולט רעיונות שנשמעים נעלים, ומחד גיסא חבורת מלחכי פנכה מתחנפים אליו, כך מתפוגג לו הכסף. אם כך, האם אמירתך לפיה "הכסף הזה הוענק לאל כמנחה" נחשבת? אם היא נחשבת, אזי הכסף כבר שייך לאל וכבר קודש, ולכן מן הראוי להשתמש בו לפי העקרונות שהאל קבע. אם היא לא נחשבת, אם הכסף שאתה מעניק כמנחה לא נחשב, אז איזה מין מעשה היה זה, כאשר הענקת את המנחה? האם זה סתם משחק? האם אתה מהתל באל ומרמה אותו? לאחר שאתה מניח על המזבח את הדברים שאתה רוצה להעניק כמנחה, עינך מתחילה להיות צרה בהם, משום שהם מונחים שם, אך האל לא עושה בהם שימוש, ונדמה כי למרות הכול אין לו צורך בהם. לכן, כשעליך להשתמש בהם, אתה לוקח אותם ומשתמש בהם בעצמך. או אולי הענקת מנחה גדולה מדי, והחזרת לרשותך חלק ממנה משום שהתחרטת. או אולי לא חשבת בצלילות כשהענקת את המנחה, וכעת, משמצאת לה שימוש, אתה מחזיר אותה לרשותך. מהו טבעה של ההתנהגות הזו? הכסף הזה והדברים האלה: ברגע שאדם העניק אותם כמנחה לאל, זה כאילו הציג אותם על המזבח, ומהם דברים אשר הוצגו על המזבח? אלה הן מנחות. אין זה משנה אם מדובר באבן ותו לא, או בגרגר חול, בלחמנייה מאודה או בכוס מים, כל עוד הנחת את החפץ על המזבח, הוא שייך לאל, לא לאדם, ואף בן אנוש אינו מורשה לגעת בו עוד. אין זה משנה אם אתה חומד אותו לעצמך, או חושב שיש לך שימוש לגיטימי עבורו, לאף בן אנוש אין עוד זכות עליו. יש מי שיאמר: "האם האל אינו אוהב את האנושות? מה יקרה אם הוא ייתן לאנושות חלק? כרגע אינך צמא ואינך זקוק למים, אבל אני צמא, ואם כך מדוע אינני יכול לשתות?" אבל עליך לבדוק אם האל מסכים או לא. אם הוא מסכים, זה מוכיח שהוא נתן לך את הזכות ושיש לך את הזכות להשתמש בכך. אבל אם הוא אינו מסכים, אזי אינך זכאי להשתמש בכך. במצב שבו אינך זכאי, שבו האל לא נתן לך את הזכות, שימוש במשהו ששייך לאל הוא בגדר הפרת טאבו עצום, דבר שהאל מתעב יותר מכול. אנשים תמיד אומרים שהאל אינו סובל עבירות מצד האדם, אולם הם מעולם לא הבינו את טיב צביונו האמיתי של האל, או אילו ממעשיהם עלולים בסבירות הגבוהה ביותר לפגוע בצביון האל. באשר למנחות של האל, אנשים רבים חושבים עליהן ללא הרף, רוצים להשתמש בהן או להקצות אותן כפי שמתחשק להם, לעשות בהן שימוש, להחזיק בהן, או אפילו לבזבז אותן כרצונם; אולם אני אומר לך, אתה אבוד, אתה ראוי למוות! כזה הוא צביון האל. האל לא מרשה לאיש לגעת במה ששייך לו; כזה הוא כבודו. האל מעניק לאנשים את הזכות להשתמש במה ששייך לו במצב אחד בלבד, כאשר מדובר בשימוש ראוי שעולה בקנה אחד עם תקנות הכנסייה ועם העקרונות החולשים על השימוש. הישארות בגבולות אלה מקובלת על האל, אולם סטייה מהם נחשבת עבירה נגד צביונו, והפרה של הצווים המנהליים. זה עד כדי כך מחמיר, אין מקום למשא ומתן, ואין דרך חלופית. על כן, אלה שעושים מעשים כגון בזבוז של המנחות, מעילה בהן, או הלוואתן, מתאפיינים כצוררי משיח בעיני האל. מדוע מתייחסים אליהם בחומרה ומאפיינים אותם כצוררי משיח? אם מישהו שמאמין באל מסוגל להרחיק לכת עד כדי כך שהוא מעז לגעת בחפצים השייכים לאל ושקודשו, להשתמש בהם, או לבזבזם כרצונו, אזי איזה מין אדם הוא? אדם מעין זה הוא אויבו של האל. רק לאויביו של האל יכולה להיות גישה שכזו כלפי מה ששייך לו; שום אדם מושחת מן השורה לא יעשה זאת, אפילו בעל חיים לא יעשה זאת, רק אויביו של האל, השטן, והדרקון הגדול האדום כאש יעשו דבר שכזה. האם זה ניסוח חריף מדי? לא, זוהי עובדה ואמירה מדויקת לחלוטין. כיצד מסוגלים בני מינו של השטן לגעת בחפצים השייכים לאל? כזה הוא כבודו של האל!

4. שימוש כוזב במנחות

ישנם מספר אנשים, אשר מבקשים כסף וטובין ממשפחת האל בתואנות שונות ומשונות, ואומרים, "בכנסייה שלנו חסר כיסא, אז קנו לנו אחד. לכמה מהאחים והאחיות בכנסייה שלנו אין מחשב שישמש אותם בביצוע חובותיהם, אז קנו לנו מחשב מאק. במסגרת עבודתנו אנחנו מרבים ליצור קשר עם אנשים, וטלפון נחוץ לנו מאוד, אז קנו לנו אייפון. אולם אין טעם בטלפון אחד בלבד, זה יהיה מאוד לא נוח, משום שלעתים עלינו ליצור קשר עם אנשים שונים. וקו אחד מועד יותר לניטור, לכן זה יצליח רק אם יהיו לנו מספר קווי טלפון". וכך, לכמה מהאנשים האלה יש ברשותם ארבעה או חמישה טלפונים ניידים, וכן שניים או שלושה מחשבים ניידים בו זמנית; חזותם מרשימה מאוד, אולם ביצועי העבודה שלהם ירודים. איך הם קיבלו את כל הדברים האלה? הם קיבלו אותם במרמה. דיברנו בעבר על אישה טיפשה, אשר הייתה צוררת משיח טיפוסית. כשבית האל שיפץ בניין של הכנסייה, היא חברה לבחור אחד על מנת לעשות שימוש כוזב בכספי הכנסייה, וגרמה לבית האל הפסדים משמעותיים. כשאותו בחור ביצע את השיפוצים, הוא השתמש בכסף כפי שהיה נוהג קבלן כופר, קנה רק פריטים יוקרתיים ובזבז סכומי עתק נוספים. כשכמה אנשים הבחינו בבעיה, אותה אישה טיפשה עזרה לו להסתיר ולהחביא את הדבר, ויחד הם הונו את בית האל וגזלו את כספו. בסופו של דבר, הם נתפסו, ושניהם גורשו. במעשיהם, הם הביאו להשמדתם במו ידיהם, והרסו את חייהם. האם עזר להם לייבב? מדוע הם התנהגו כך מלכתחילה, אם זה היה סוף המעשה? מדוע אותה אישה טיפשה לא חשבה על הדברים לעומק כשהיא עשתה שימוש כוזב במנחות? האם בית האל הגזים כאשר גירש אותה ואילץ אותה להחזיר את הכסף? (לא). זה הגיע לה! אדם שכזה אינו ראוי לחמלה. אין סיבה להפגין כלפיו רחמנות. כמו כן, ישנה המנהיגה עליה דיברנו בעבר. היא לקחה בסתר סכום לא מבוטל מכספה של הכנסייה, והלוותה אותו לכופר. בהמשך, טיפלו גם בה. ייתכן וישנם אלה שחושבים לעצמם, "היא בסך הכול הלוותה מעט כסף, לא? שתחזיר אותו ודי. מדוע להרחיק אותה? פירוש הדבר הוא שאדם טוב יחסית הופך לכופר כהרף עין, ומוכרח לצאת לעבוד למחייתו. היא כה מעוררת רחמים!" האם האישה הזאת מעוררת רחמים? מדוע במקום זאת אינך אומר שהיא נתעבת? מדוע אינך בוחן את מעשיה? די במעשיה על מנת לעורר בך גועל עד סוף ימיך, ובמקום זאת אתה מרחם עליה! אלה שמרחמים עליה – אילו מין אנשים הם? הם כולם מטומטמים וכאלה שמביעים טוב לב ללא הבחנה כלפי כולם.

5. גניבת מנחות

ישנו ביטוי אחד אחרון של השליטה של צוררי משיח בכספי הכנסייה, והוא גניבת מנחות. ישנם אנשים בורים אשר נשמעים לעיקרון לפיו "יד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל" כאשר הם מעניקים מנחות, ואז הם מפקידים את הכסף אותו הם מעניקים כמנחה בידי אדם שהם אפילו לא בטוחים שהוא מהימן. הם אומרים, "הפעם אני מעניק מנחה שסכומה גבוה למדי, אז תדאג שאיש לא יידע על כך, ואל תתעד אותה בספר החשבונות. אני עושה זאת מול האל ולא מול אנשים אחרים. כל עוד האל יודע על כך, זה בסדר גמור. האחים והאחיות ודאי יסגדו לי אם ניידע אותם. לכן, כדי להימנע מהערצתם, אני פועל בסתר". לאחר שהם עושים זאת, הם מרגישים טוב למדי עם עצמם, וחושבים, "הענקתי את מנחתי על פי העקרונות, בצניעות ובקור רוח, הקפדתי לא לתעד אותה, ופעלתי ללא ידיעתם של האחים ושל האחיות". אולם אופן הפעולה הנבער הזה פותח פתח שאנשים חמדנים עלולים לנצלו. לאחר הענקת המנחה, צורר המשיח שקיבל אותה לידיו ניגש להפקיד אותה בבנק, כאילו הייתה שלו. והוא אפילו אומר לאדם שהעניק את המנחה, "בפעם הבאה שאתה מעניק מנחה, עליך לפעול באותו האופן. זהו אופן הפעולה הנכון והוא עולה בקנה אחד עם העקרונות; לאדם שמעניק מנחות אסור להתבלט. בית האל אמר לא להפציר באנשים להעניק מנחות. פירוש הדבר הוא שהוא מבקש מהם לא להתבלט, לא לדבר על מנחותיהם לאחר שהעניקו אותן, ועוד פחות מכך, לומר למי העניקו אותן". האם האדם שהעניק את המנחה הזאת יכול לראות אנשים כפי שהם באמת? מדוע שיבצע מהלך כה מטופש? הוא שם את כל מבטחו באותו האדם, ללא שום מושג עד כמה מרושע וזדוני הוא הלב האנושי, ובסופו של דבר, כספו נגנב. זה מקרה שבו מישהו הראה פרצה לצורר משיח, ואפשר לו לגנוב את הכסף. אבל האם יש מקרה שבו צורר משיח עדיין מצליח לגנוב כסף מבלי שניתנה לו פרצה? האם ישנם מקרים בהם בעת שמאן דהוא מטפל בחשבונות, הוא מתעד ביודעין סכום שגוי או סכום נמוך יותר, וגונב את הכסף בהיחבא, מעט בכל פעם, כשאיש אינו מבחין בכך? ישנם לא מעט אנשים מעין אלה. אנשים כאלה חומדים עושר, אופיים נחות וזדוני, והם מסוגלים לכל דבר כל עוד יש להם הזדמנות. ישנה אמרה, "ההזדמנות מעדיפה את מי שמוכנים". אנשים שאינם חמדנים לא מבחינים בדברים האלה, אולם אנשים חמדנים מבחינים בהם תמיד. בכל מה שנוגע לכסף, הם תמיד רוקמים מזימות במוחם ומחפשים פרצות על מנת לנצלן, והם מנסים להבין כיצד יוכלו להשיג יתרון ולבזבז את הכסף בגניבה.

היה הייתה אישה טיפשה אחת. כששוחחתי איתה פעם, ציינתי שהכנסייה רוצה להדפיס מספר ספרים, ושאלתי אם היא מבינה משהו בדפוס. תשובתה כללה שפע של תאוריות, ומיד לאחר מכן היא הוסיפה, "מדפיסים נוהגים לתת עמלה בעת הדפסת ספרים. אם נטיל את העבודה על כופר, הדבר ילווה לבטח בלא מעט עניינים מפוקפקים, והוא עצמו בהחלט ירוויח לא מעט מאחורי הקלעים". בעודה מדברת, היא החלה לקרון מאושר. עיניה ברקו, היא זקרה עד גבותיה לגובה רב, וסומק עלה בלחייה, והיא נעשתה כה מאושרת ונרגשת. חשבתי לעצמי, "אם את יכולה לטפל בעבודת הדפוס הזאת, קחי אותה על עצמך, ופשוט ספרי לי בדיוק מה שאת יודעת אודותיה. מדוע את מתרגשת כל כך?" אולם ברגע שהתחלתי להפוך בדבר, הבנתי: יש בעניין רווח. היא לא התעניינה כלל בהליך ההדפסה, בספרים שיודפסו, באיכות העבודה, או בחיפוש אחר בית דפוס – הדבר היחיד שעניין אותה היה קבלת נתח מהרווח. העבודה טרם התבצעה, והיא כבר דיברה על קבלת אחוזים. חשבתי, "העוני ודאי העביר אותך על דעתך. איך ייתכן שאת מקווה לקבל אחוזים מהדפסת ספרים לבית האל? כשבית האל מפיץ ספרים, הוא לא מרוויח אגורה, הכול מחולק בחינם, ואת רוצה לקבל נתח מהרווח?" האישה הזאת התגרתה במוות, הלא כן? עוד לפני שבית האל בכלל הסכים לאפשר לה לקחת על עצמה את העבודה, כשבסך הכול ערכתי בירור, היא כבר דיברה על קבלת נתח מהרווח. לו אכן היו מפקידים בידיה את העבודה, היא לא הייתה עוצרת בקבלת אחוזים, וייתכן מאוד שהיא הייתה גונבת את הסכום כולו – היא תוציא ממך במרמה כל סכום שתיתן לה, וזה הסכום שהיא תגנוב. האם אני מפריז בדבריי? האישה הטיפשה הזאת הייתה מתוסבכת עד מאוד, נכון? אם אתם שואלים אותי, היא הייתה שודדת ופושעת שהייתה מעזה לגנוב כל סכום שהיה מתאפשר לה. לעת עתה הבה נניח בצד את השאלה האם האל מסכים לכך, ופשוט נשאל את האחים ואת האחיות האם היא מתמודדת עם העניין באופן מצפוני, האם נוכל לקבל את אופן התמודדותה, והאם אנשיו הנבחרים של האל יכולים לסלוח לה.

ישנם גם כאלה שאי אפשר להזכירם מרוב שהם מאוסים. כשהם לוקחים על עצמם עבודה בבית האל, הם חוברים לכופרים על מנת להקפיץ את המחיר, וגורמים לבית האל לשלם סכומי עתק ולספוג הפסדים. אם תגיד שאינך מאמין להם, או שאינך מסכים להצעתם, הם יתרגזו, וינסו לשכנע אותך או להניא אותך בשלל דרכים, ולהשיג את הכסף מהכנסייה. כשמשלמים את הכסף לכופרים, והם מרוויחים מכך, וכך גם המוניטין שלהם, הם מאושרים כאילו הרגע זכו בלוטו. בכך הם נושכים את היד שמאכילה אותם, מבזבזים מנחות, ואף פעם לא שואפים להשיג הטבות כלשהן לבית האל. מדוע פוטרו אותן נשים טיפשות שקיבלו על עצמן את הדפסת הספרים? משום שבית האל ספג הפסד באשמתן, והן התנהגו בפזיזות. כשניהלו משא ומתן עם הכופרים הן הורידו את המחיר עוד ועוד, כמה שרק יכלו, עד שהוא היה נמוך אפילו יותר מעלות הייצור, עד שהכופרים כבר לא רצו לעשות איתן עסקים משום שהדבר נעשה דוחה. בסופו של דבר, הכופרים הסכימו בלית בררה, אבל האיכות נפגמה קשות. אימרו לי, האם יש מישהו שהיה מוכן לעשות עסקים מרצון, כשנכון לו הפסד? אנשים בעולם הזה מוכרחים לשרוד, וכשהם עושים עסקים עליהם להרוויח די כסף על מנת לכסות את הוצאות המחיה שלהם ואת עלות העבודה, וכן את עלות הייצור. הנשים האלה לא אפשרו לכופרים להרוויח כסף כלל, ניהלו משא ומתן על המחיר באופן לא הגיוני והורידו אותו כמה שרק יכלו, וכל הזמן הזה חשבו שהן חוסכות כסף לבית האל, ואיך זה הסתיים? בסופו של דבר הצד השני עיגל פינות באיכות העבודה ובכריכה. אם הם לא היו מפצים כך על הגירעון, הם היו מפסידים, הלא כן? אם הם היו מפסידים, האם הם היו עושים את העבודה? האם הם יכלו להרשות לעצמם לאפשר לנשים להיות המרוויחות העיקריות מהעסקה? לא, זה היה בלתי אפשרי. אם הם היו מאפשרים לנשים להיות המרוויחות העיקריות מהעסקה, לא היו אלה עסקים, אלא צדקה. הנשים הטיפשות האלה לא הבינו את העניין עד הסוף, הן התמודדו עם המשימה מטעם בית האל באופן זה, ועשו בלגן שלם. בסופו של דבר, הן עדיין סיפקו שלל תירוצים, ואמרו, "חשבתי על בית האל. חסכתי כסף לבית האל. כל אגורה שנחסכה היום, תוכל להיות לעזר מחר!" הן פלטו שטויות! האם הן ידעו מה פירוש הדבר מבחינת תקנות תעשייה? האם הן ידעו מה פירוש הדבר מבחינת שיטות מבוססות והתנהגות הגיונית? ובכן, מה הייתה התוצאה הסופית? איכותם של חלק מהספרים הייתה ירודה מאוד, העמודים החלו להתרופף לאחר שדפדפו בהם פעמים ספורות, והספר כולו התפרק, ולכן היה בלתי אפשרי לקרוא בו, כך שלא נותרה ברירה אלא להדפיס מחדש את הכול. האם זה חסך כסף, או עלה יותר? (זה עלה יותר כסף). זה היה הכישלון המחפיר שנגרם על ידי אותן נשים טיפשות.

העובדה שיחסם של צוררי משיח כלפי מנחות הוא לחלוטין נטול עיקרון ואנושיות היא הוכחה חותכת לצביונם המרושע והזדוני. נוכח יחסם של צוררי משיח כלפי מנחות וכל מה ששייך לאל, צביונם באמת מנוגד לאל. הם מפגינים בוז משווע כלפי המנחות ששייכות לאל, משתעשעים בהן ומתייחסים אליהן כרצונם, לא מגלים שמץ של כבוד, ואין להם שום גבולות. אם כך הם מתייחסים למה ששייך לאל, כיצד הם מתייחסים לאל עצמו? או לדברים שהוא אומר? התשובה מובנת מאליה. זוהי מהות טבע של צורר משיח, מהות של צורר משיח אשר רשעות וזדוניות שולטות בה; זהו צורר משיח של ממש. זיכרו זאת היטב: כשמדובר באדם המסוגל לבזבז מנחות, למעול בהן, להלוותן, לעשות בהן שימוש כוזב, או לגנוב אותן, אין צורך לחפש ביטויים נוספים. די בנוכחותה של אחת הקטגוריות האלה על מנת לאפיין אדם זה כצורר משיח. אינך צריך לברר או לחקור, קל וחומר לבחון אותו, על מנת להבין אם הוא אדם שכזה, ואם הוא עלול לעשות מעשים מעין אלה בעתיד. כל עוד הוא מתאים אפילו לקטגוריה אחת מאלה, נגזר עליו להיות צורר משיח, אויב של האל. הביטו, כולכם: כל מי שמתנהל בצורה שכזו, או מביא לידי ביטוי נטייה שכזו, אינו יכול לחמוק מהיותו צורר משיח, בין אם מדובר במנהיג שכבר בחרתם, במנהיג שהחלטתם לבחור, או באחד האנשים שבעיניכם הם טובים למדי.

האם למדתם לקח כלשהו מהנושאים עליהם שיתפתי היום? האם זכיתם בהבנה של האמת? אינכם יכולים לדבר על כך בבירור, לכן אגיד לכם איזה מין לקח עליכם ללמוד. אל לך לרקום מזימות לגבי פריטים שאנשים מעניקים לאל כמנחה. אין זה משנה מהם אותם פריטים, ואם הם בעלי ערך או לא, אם יש לך שימוש בהם או לא, אם הם יקרים או לא – אל לך לרקום מזימות לגביהם. צא להרוויח כסף אם אתה מסוגל לך – הרווח כאוות נפשך, איש לא יתערב בכך, אבל אסור לך בשום פנים ואופן לרקום מזימות לגבי מנחות האל. עליכם להיות ערניים לכך; צריכה להיות לכם רציונליות שכזו. זהו לקח אחד. לקח נוסף הוא, שכל מי שעוסק בבזבוז מנחות, במעילה בהן, בהלוואה שלהן, בשימוש כוזב בהן ובגנבה שלהן נחשב כבן מינו של יהודה איש קריות. אנשים שביצעו מעשים ונוהגים שכאלה כבר פגעו בצביונו של האל, והוא לא יושיע אותם. אל לך לטפח משאלת לב שיקרה אחרת. כך ניסחתי זאת והאל יוציא זאת לפועל. הדבר כבר נקבע, ואין מקום למשא ומתן. יש כאלה שיאמרו: "למעילה שלי יש הקשר: הייתי צעיר ונבער כשבזבזתי את הכסף הזה בפזיזות, אבל הסכום שגזלתי במרמה מבית האל לא היה גדול, גנבתי רק עשרים או שלושים, שלושים או חמישים יואן." אולם לא מדובר כאן בסכום; הבעיה היא שכאשר אתה עושה זאת, האל הוא מושא מעשיך. נגעת בדברים ששייכים לאל, ומעשה זה אינו מתקבל על הדעת. הדברים של האל אינם נחלת הכלל, הם אינם שייכים לכולם, הם אינם שייכים לכנסייה, הם אינם שייכים לבית האל: הם שייכים לאל ואל לך לבלבל בין המושגים האלה. האל לא חושב כך, והוא גם לא אמר לך: "הדברים והמנחות שלי שייכים לכנסייה, ועל הכנסייה להקצותם", לא כל שכן, "כל המנחות שהוענקו לי שייכות לכנסייה, לבית האל, והאחים והאחיות אחראים עליהן, ומי שרוצה להשתמש בהן פשוט צריך לדווח על כך." האל לא אמר דבר כזה, הוא מעולם לא אמר זאת. אז מה אמר האל? דבר מה שהוענק לאל כמנחה שייך לאל, ומרגע שהדבר הזה הוצג על המזבח, הוא שייך לאל אחת ולתמיד, ולשום אדם אין זכות או כוח להשתמש בו ללא רשות. טיפוח תוכניות לגבי המנחות, וביצוע מעילה או שימוש כוזב בהן, או גניבה, הלוואה ובזבוז שלהן – כל המעשים האלה נחשבים לעבירות נגד צביון האל, כמעשים של צוררי משיח, והם שווי ערך לחטא הניאוץ נגד רוח הקודש, ועל כך האל לא יסלח לך לעולם. כזה הוא כבוד האל, ואל לאנשים להמעיט בערכו. כשאתה שודד אחרים או גונב מהם, ייתכן וגזר דינך על פי חוק יהיה בין שנה לשנתיים, או בין שלוש לחמש שנים, ולאחר שתרצה מאסר של שלוש עד חמש שנים, כבר לא תהיה אשם באף פשע. אבל כשאתה לוקח את הדברים של האל, את מנחותיו, ועושה בהם שימוש, בעיני האל זהו חטא לצמיתות, חטא שאין עליו מחילה. אמרתי לך את הדברים האלה, ומי שיפעל בניגוד אליהם, יישא בהשלכות. בבוא העת, אל תתלונן שלא אמרתי לך. דיברתי אליך בבהירות כאן היום, נטעתי את הדברים כמסמרות, וזה מה שעתיד לקרות. אם אתה מאמין או לא, הדבר תלוי בך. יש כאלה שאומרים שאינם פוחדים. ובכן, אם אינך פוחד, חכה ותראה מה יקרה. אל תחכה עד שתיענש, כי אז כבר יהיה מאוחר מדי לבכות, לחשוק את שיניך, ולהכות בחזך.

24 באוקטובר 2020