כדי למנוע מצב שבו ראשם של כל בני האדם יסתחרר והם ייסחפו במעבר משליליות לחיוביות, בפרק האחרון באמירתו של אלוהים, לאחר שאלוהים דיבר על דרישותיו העליונות מבני עמו ולאחר שאלוהים סיפר לבני האדם על רצונו בשלב הזה של תוכנית הניהול שלו – אלוהים נותן לבני עמו את ההזדמנות להרהר בדבריו, כדי לעזור להם לגמור בדעתם לְהשביע בסופו של דבר את רצונו של אלוהים. כשמצבם של בני האדם חיובי, אלוהים מתחיל מיד לשאול אותם שאלות בנוגע לצד השני של העניין. הוא שואל סדרה של שאלות שבני האדם מתקשים להבינן: "האם אהבתכם כלפיי הייתה מוכתמת בטומאה? האם נאמנותכם אליי הייתה טהורה ובלב שלם? האם הכרתם אותי באמת? כמה מקום תפסתי בלבכם?" וכן הלאה. במחצית הראשונה של הפסקה הזו, למעט שני דברי תוכחה, כל השאר מורכב משאלות בלבד. בפרט, השאלה "האם אמירותיי פגעו בנקודת התורפה שלכם?" היא שאלה הולמת ביותר. היא אכן נוגעת בנקודת התורפה של הדברים הסודיים ביותר במעמקי לבם של בני האדם וגורמת להם לשאול את עצמם באופן לא מודע: "האם אני נאמן באמת באהבתי לאלוהים?" בני האדם נזכרים בלבם באופן לא מודע בחוויות השירות שלהם בעבר: הם היו מלאים בסלחנות עצמית, בצדקנות, בחשיבות עצמית, בסיפוק עצמי, בשאננות ובגאווה. הם היו כמו דג גדול שנלכד ברשת. אחרי שנלכדו ברשת, לא היה להם קל להיחלץ. יתרה מזאת, לעתים קרובות הם היו משולחי רסן, הונו את האנושיות הרגילה של אלוהים והעדיפו את עצמם בכל מעשיהם. לפני שהם נקראו "נותני שירות", הם היו כמו גור טיגריסים בן יומו, המלא באנרגיה. על אף שהם היו ממוקדים במידת מה בחיים, לפעמים הם עשו דברים רק כדי לצאת ידי חובה. כמו עבדים, הם היו התנהגו באופן שטחי כלפי אלוהים. בתקופה שבה נחשפו כנותני שירות, הם היו שליליים, הם השתרכו מאחור, הם היו מלאי צער, הם התלוננו על אלוהים, הם הרכינו את ראשם בדכדוך, וכן הלאה. כל שלב בסיפורם הנפלא והנוגע ללב נותר בראשם. הם אפילו מתקשים לישון ומעבירים את ימיהם בערפול חושים. נדמה שאלוהים סילק אותם בשנית ושהם נופלים לשאול ללא יכולת להימלט. על אף שאלוהים רק שאל כמה שאלות קשות בפסקה הראשונה, בקריאה זהירה ניתן לראות שכוונתו של אלוהים היא לא רק לשאול את השאלות האלה לכשעצמן. הן מכילות רובד עמוק יותר של משמעות שיש להסביר אותו בפירוט רב יותר.

מדוע אלוהים אמר פעם שאחרי הכול, היום הוא היום, ומכיוון שיום האתמול כבר חלף, אין טעם בנוסטלגיה, בעוד שבמשפט הראשון כאן, אלוהים שואל את בני האדם שאלות וגורם להם להיזכר בעבר? חשבו על כך: מדוע אלוהים דורש שבני האדם לא יהיו נוסטלגיים בנוגע לעבר, אך גם שייזכרו בו? האם ייתכן שנפלה טעות בדברי האל? האם ייתכן שמקור המילים הזה שגוי? מן הסתם, בני האדם שאינם מתייחסים כלל לדברי האל לא היו שואלים שאלות עמוקות כאלה, אולם אין צורך לדבר על כך כרגע. ראשית, אסביר את השאלה הראשונה לעיל, שאלת ה"מדוע". כמובן, הכול מודעים לכך שאלוהים אמר שהוא לא אומר מילים ריקות מתוכן. אם פיו של אלוהים מביע דברים, אזי יש להם כוונה וחשיבות – וזה נוגע בלב העניין. הפגם הגדול ביותר של בני האדם הוא אי-יכולתם לשנות את דרכיהם המרושעות ועיקשותו של אופיים הישן. על מנת לאפשר לכל בני האדם להכיר את עצמם באופן מעמיק ומציאותי יותר, אלוהים קודם כול גורם להם להיזכר בעבר, כדי שהם יוכלו להרהר בעצמם באופן מעמיק יותר ולהבין בכך שאף אחת ממילותיו של אלוהים אינה ריקה מתוכן ושכל דברי האל מתממשים בבני אדם שונים במידות שונות. בעבר, האופן שבו אלוהים טיפל בבני האדם העניק להם ידע מועט על אלוהים והפך את יושרם כלפי אלוהים למעט יותר כן. המילה "אלוהים" מעסיקה רק עשירית אחוז מבני האדם ומלבם. ההישג הרב הזה מראה שאלוהים ביצע כמות אדירה של ישועה. אפשר לומר שההישג הזה של אלוהים בקבוצת בני האדם הזו – קבוצה שהתנין הגדול האדם כאש ניצל ושהשטן כבש – הוא כה רב, עד שהם אינם מעזים לעשות כאוות נפשם. הסיבה לכך היא שאלוהים אינו מסוגל להיות נוכח במאה אחוזים מלבם של בני האדם שהשטן כבש. על מנת להגדיל את המידה שבני האדם מכירים את אלוהים בשלב הבא, אלוהים משווה את נסיבות חייהם של נותני השירות מהעבר לנסיבות חייהם של בני עמו של אלוהים כיום. כך הוא יוצר הנגדה ברורה שמגבירה את הבושה שבני האדם חשים. בדיוק כפי שאלוהים אמר, "אין לכם מקום להסתיר את הבושה."

אם כן, מדוע אמרתי שאלוהים לא רק שואל שאלות רק לצורך השאלה? קריאה קפדנית מההתחלה ועד הסוף מגלה שעל אף שהשאלות שאלוהים מציב לא הובהרו לגמרי, הן כולן מתייחסות למידת נאמנותם של בני האדם לאלוהים ולמידת היכרותם את אלוהים. במילים אחרות, הן מתייחסות לנסיבות חייהם של בני האדם בפועל, שהן קשות ושקשה לבני האדם לדבר עליהן בגילוי לב. מכאן אפשר להבין ששיעור קומתם של בני האדם דל מדי, שהם מכירים את אלוהים באופן שטחי מדי ושנאמנותם כלפיו מוכתמת וטמאה. כפי שאלוהים אומר, כמעט כל בני האדם דגים במים עכורים ונמצאים שם רק כדי לנפח את המספרים. כשאלוהים אומר "האם אתם באמת מאמינים שאינכם כשירים להיות עמי?" הפירוש האמיתי של המילים האלה הוא שמבין כל בני האדם, איש אינו ראוי להשתייך לבני עמו של אלוהים. אולם על מנת להשיג השפעה רבה יותר, אלוהים משתמש בשיטה של הצגת שאלות. שיטה זו יעילה הרבה יותר מדברי העבר, שתקפו את בני האדם, היכו בהם והרגו אותם ללא רחמים, עד כדי כך שהם פילחו את לבם. נניח שאלוהים היה אומר משהו סתמי ותפל כגון, "אינכם נאמנים לי ונאמנותכם מוכתמת. אין לי מקום מוחלט בלבכם... לא אשאיר לכם מקום להתחבא מעצמכם, משום שאיש מכם אינו ראוי להשתייך לבני עמי". ניתן להשוות בין השניים, ולמרות שהתוכן שלהם זהה, הנימה של כל אחד מהם שונה. השימוש בשאלות יעיל הרבה יותר. לפיכך, אלוהים החכם משתמש בנימה הראשונה, מה שמוכיח את אמנות הדיבור שלו. האדם אינו יכול להשיג זאת, ולכן אין פלא שאלוהים אמר, "בני האדם אינם אלא כלים שאני משתמש בהם. ההבדל היחידי ביניהם הוא שחלקם עלובים וחלקם יקרי ערך".

כאשר בני האדם ממשיכים לקרוא, דברי האל נעשים רבים ומהירים ובקושי מאפשרים לבני האדם לנשום, מכיוון שאלוהים אינו מקל על האדם כלל וכלל. כשבני האדם חשים חרטה עמוקה ביותר, אלוהים מזהיר אותם שוב: "אם אינכם מודעים לגמרי לשאלות לעיל, זו הוכחה לכך שאתם דגים במים עכורים, שאתם נוכחים רק כדי לנפח את מספר בני האדם, ושבזמן שאקבע מראש אתם תסולקו ללא ספק ותושלכו לבור ללא התחתית בפעם השנייה. אלה דברי האזהרה שלי, ואני אכה במשפטי את כל מי שיקל בהם ראש ואמיט עליו אסון בזמן שנקבע לכך". בקריאת הדברים האלה, בני האדם אינם יכולים אלא לחשוב על תקופה שבה הם הושלכו אל הבור ללא התחתית: מאוימים באסון ונשלטים על ידי הצווים המנהליים של אלוהים, סופם מחכה להם, הם מרגישים מיוסרים, מדוכדכים, נבוכים, בלתי מסוגלים לספר לאיש על המרה השחורה שבלבם – בהשוואה לכך, הם חשים שמוטב שבשרם יטוהר... כשהם מגיעים למחשבה כזאת, הם אינם יכולים אלא להרגיש מיוסרים. בחושבם על מצבם בעבר, על מצבם כיום ועל מצבם בעתיד, הצער בלבם גדל, הם מתחילים לרעוד באופן לא מודע, וכך הם מתחילים לפחד יותר מהצווים המנהליים של אלוהים. כשהם מבינים שייתכן שהמונח "עמו של אלוהים" הוא רק ביטוי, הצהלה שבלבם הופכת מיד למצוקה. אלוהים משתמש בחולשתם הגורלית כדי להכות בהם, ובאותו רגע הוא מתחיל את השלב הבא בעבודתו – לגרות ללא הפסק את עצביהם של בני האדם ולהגביר את תחושתם שמעשיו של אלוהים בלתי נתפסים, שאלוהים בלתי ניתן להשגה, שאלוהים קדוש וטהור ושהם לא ראויים להיות בני עמו של אלוהים. כתוצאה מכך, הם מגבירים את מאמציהם להשתפר משום שהם אינם מעזים להשתרך מאחור.

בשלב הבא, כדי ללמד את בני האדם לקח וכדי לגרום להם להכיר את עצמם, לירוא את אלוהים ולפחד מאלוהים, אלוהים מתחיל את תוכניתו החדשה: "מאז ימי הבריאה ועד ימינו, בני אדם רבים המרו את פי, ולכן הם הושלכו וסולקו מזרם ההתאוששות שלי. בסופו של דבר גופותיהם יירקבו ורוחותיהם יושלכו לשאול, וגם היום הם עדיין נענשים בחומרה. בני אדם רבים צייתו לדבריי, אך הם התנגדו לנאורות ולהארה שלי..." אלה דוגמאות אמיתיות. במילים אלו, אלוהים לא רק נותן לכל בני עמו אזהרה אמיתית, כדי לגרום להם להיות מודעים למעשיו של אלוהים לאורך העידנים, אלא הוא גם מספק להם תיאור עמום של חלק ממה שמתרחש בעולם הרוחני. הדבר מאפשר לבני האדם לדעת שמרדנותם באלוהים תניב רק דברים רעים. הם יהפכו לאות קין נצחי ולהתגלמות של השטן, להעתק של השטן. בלבו של אלוהים, יש להיבט המשמעות הזה חשיבות משנית, מכיוון שהדברים האלה כבר גרמו לבני האדם לחיל ורעדה ולאובדן עצות. הצד החיובי של העניין הוא שכאשר בני האדם מוכים בחיל ורעדה, הם גם מבינים פרטים אחדים אודות העולם הרוחני – אך רק פרטים בודדים, לכן עליי לספק הסבר קצר. ניתן לראות משער העולם הרוחני שישנן כל מיני רוחות. אולם, מקצתן נמצאות בשאול, מקצתן נמצאות בגיהינום, מקצתן נמצאות באגם האש ומקצתן נמצאות בבור ללא התחתית. יש לי משהו להוסיף כאן. ניתן לחלק באופן שטחי את הרוחות האלה לפי מקומן. עם זאת, באופן ספציפי, אלוהים מטפל באחדות מהן באופן ישיר באמצעות ייסורים ומשתמש באחרות אשר לכודות בכבלי השטן. באופן ספציפי יותר, הייסורים שלהן משתנים בהתאם לחומרת הנסיבות שלהן. תנו לי להסביר מעט יותר כאן. לבני האדם שיד אלוהים מייסרת באופן ישיר אין כל רוח על פני האדמה, ופירושו שאין להם סיכוי להיוולד מחדש. הרוחות בתחומו של השטן – האויבים שאלוהים מדבר עליהם כשהוא אומר "הפכו לאויביי" – קשורים לעניינים ארציים. הרוחות הרעות השונות על פני האדמה הן כולן אויבות של אלוהים, משרתות של השטן, והסיבה לקיומן היא לשרת, לשרת כניגוד למעשיו של אלוהים. לפיכך, אלוהים אומר, "בני האדם האלה לא רק נשבו בידי השטן, אלא גם הפכו לחוטאים נצחיים והיו לאויביי, והם מתנגדים לי ישירות". לאחר מכן, אלוהים מספר לבני האדם על סופן של רוחות כאלה: "בני אדם כאלה הם מושא השיפוט שלי בשיא חמתי". אלוהים גם מבהיר את מצבם הנוכחי: "כיום הם עדיין עיוורים, עדיין מצויים בצינוק חשוך".

כדי להסביר את האמת מאחורי דברי האל, אלוהים משתמש בדוגמה אמיתית כהוכחה (המקרה של פאולוס שעליו הוא מדבר), כדי שאזהרתו תותיר בבני האדם חותם עמוק יותר. כדי למנוע מבני האדם להתייחס לדברים שנאמרים על פאולוס כאל סיפור, כדי למנוע מהם לראות בעצמם משקיפים, ויתרה מזאת, כדי למנוע מהם להתרברב בדברים שאירעו לפני אלפי שנים שעליהם הם שמעו מאלוהים, אלוהים אינו מתרכז בחוויותיו של פאולוס לאורך חייו. במקום זאת, אלוהים מתמקד בהשלכות שפאולוס חווה, בסופו של פאולוס, בסיבה לכך שפאולוס התנגד לאלוהים ובאופן שבו פאולוס הגיע למצבו הסופי. אלוהים מתמקד בסירובו להגשים בסופו של דבר את משאלותיו של פאולוס, והוא חושף ישירות את מצבו של פאולוס במישור הרוחני: "אלוהים מייסר את פאולוס ישירות". משום שבני האדם קהי-חושים ואינם מסוגלים לתפוס דבר מדברי האל, אלוהים מוסיף הסבר (החלק הבא באמירה) ומתחיל לדבר על העניין מהיבט אחר: "שכל מי שמתנגד לי (בהתנגדות לא רק לדמותי כבשר ודם, אלא, חשוב לכך, לדבריי ולרוחי – כלומר לאלוהיות שלי) חווה את השיפוט שלי על בשרו". על אף שבאופן שטחי נדמה שהמילים האלה אינן קשורות למילים שנאמרו לעיל, ונדמה שאין זיקה ביניהן, אל תדאגו: יש לאלוהים כוונות משלו. המילים הפשוטות "הדוגמה לעיל מוכיחה ש-" משלבות באופן אורגני שני נושאים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. זו הגאונות של דברי האל. באופן זה, בני האדם הופכים לנאורים באמצעות התיאור של פאולוס, ולכן, משום הקשר בין הטקסטים לעיל ולהלן, עיסוקם בניסיון להכיר את אלוהים מתגבר באמצעות הלקח שהם למדו מפאולוס. זו בדיוק ההשפעה שאלוהים רצה להשיג כשהוא אמר את הדברים האלה. לאחר מכן, אלוהים אומר כמה מילים שמסייעות לבני האדם בהיווכחותם בחיים ומספקות להם הארה. אין צורך שאפרט זאת. אתם תחושו שקל להבין אותן. לעומת זאת, מה שאני חייב להסביר הוא שכאשר אלוהים אומר, "כשעבדתי באנושיות רגילה, רוב בני האדם כבר בחנו את עצמם כנגד חרון אפי ומלכותיותי וכבר ידעו מעט על חוכמתי וטבעי. כיום, אני מדבר ופועל ישירות באלוהיות, ועדיין ישנם בני אדם שיחזו במו עיניהם בחרון אפי ובמשפטי. יתרה מזאת, העבודה העיקרית של החלק השני של עידן המשפט היא לגרום לכל בני עמי להכיר באופן ישיר את מעשיי כבשר ודם ולגרום לכולכם לראות באופן ישיר את טבעי". מילים אחדות אלו מסכמות את עבודתו של אלוהים באנושיות רגילה ופותחות באופן רשמי את החלק השני בעבודת האל בעידן המשפט, אשר מבוצע באלוהיות וחוזה את קצה של קבוצת אנשים. בשלב הזה ראוי להסביר שאלוהים לא אמר לבני האדם כאשר הם הפכו לבני עמו של אלוהים שזהו החלק השני של עידן המשפט. במקום זאת, הוא רק מסביר שזה החלק השני של עידן המשפט אחרי שאמר לבני האדם מה רצונו של אלוהים, מהם הדברים שהוא מתכוון להשיג במהלך התקופה הזו ומהו השלב הסופי בעבודתו של אלוהים על פני האדמה. מיותר לציין שיש בכך גם את חוכמתו של אלוהים. כאשר בני האדם אך קמו ממיטת חוליים, הדבר היחידי שאכפת להם ממנו הוא אם הם עומדים למות או לא ואם יוכלו להיפטר ממחלתם או לא. הם אינם מתייחסים כלל לשאלות אם ישמינו או אם יתלבשו בבגדים הנכונים. לפיכך, רק כאשר בני האדם מאמינים בכל לבם שהם שייכים לעמו של אלוהים, אלוהים מדבר על דרישותיו בהדרגה ומספר לבני האדם מהו העידן הנוכחי. זאת משום שיש לבני האדם אנרגיה להתרכז בשלבי ניהולו של אלוהים רק כמה ימים לאחר שהתאוששו, ולכן זה הזמן המתאים ביותר לספר להם על כך. רק לאחר שבני האדם מבינים, הם מתחילים לנתח: מכיוון שזה החלק השני של עידן המשפט, דרישותיו של אלוהים הפכו לנוקשות יותר ואני הפכתי לאחד מבני עמו של אלוהים. זה ניתוח נכון שהאדם מסוגל לעשותו. לכן אלוהים משתמש בשיטת הדיבור הזו.

ברגע שבני האדם מבינים קצת, אלוהים נכנס שוב אל המישור הרוחני כדי לדבר, וכך הם שוב נקלעים למארב. במהלך סדרת השאלות האלה, כולם מגרדים בפדחתם ואינם יודעים מה רצונו של אלוהים, אינם יודעים על אילו משאלותיו של אלוהים עליהם לענות, ויתרה מזאת, אינם יודעים באיזו שפה עליהם להשתמש במענה לשאלותיו של אלוהים. אי אפשר לדעתם אם לצחוק או לבכות. נדמה לבני האדם, שהמילים הללו מכילות תעלומות עמוקות ביותר, אך העובדות הן ההיפך הגמור. מוטב שאוסיף כאן הסבר קצר עבורכם. הוא ירגיע את מוחכם ותרגישו שזה דבר פשוט שאינו דורש מחשבה רבה. למעשה, על אף שישנן מילים רבות, הן מכילות רק כוונה אחת של אלוהים: השגת נאמנותם של בני האדם באמצעות השאלות האלו. אולם אין זה הולם לומר זאת ישירות ולכן אלוהים משתמש שוב בשאלות. יחד עם זאת, נימה דיבורו רכה במיוחד, בשונה מאוד מההתחלה. אף על פי שאלוהים שואל את בני האדם שאלות, הניגוד הזה מסב להם הקלה מסוימת. ניתן גם לקרוא את השאלות בזו אחר זו. האם לא הייתה התייחסות רבה אל הדברים האלה בעבר? ישנו תוכן עשיר בשאלות הפשוטות האלה. חלקן מהוות תיאור של המנטליות של בני האדם: "האם אתם מוכנים ליהנות מברכותיי על פני הארץ, ברכות הקשורות לאלו שבשמיים?" חלקן מהוות "נדר של לוחם" בפני אלוהים: "האם אתם באמת מסוגלים לאפשר לעצמכם להיות מוצאים להורג בידיי ולהיות מובלים ככבשים על ידיי?" וחלקן מהוות דרישות שאלוהים מציב לאדם: "אלמלא דיברתי באופן ישיר, האם יכולת לנטוש את כל מה שסביבך ולהתיר לי להשתמש בך? האין זו המציאות שאני דורש?..." או דברי תוכחה ועידוד לאדם: "עם זאת, אני מבקש שתפסיקו לכרוע תחת נטל הדאגות, שתהיו פרואקטיביים בהיווכחותכם ושתתפסו את המהות העמוקה ביותר של דבריי. כך תימנעו מאי-הבנת דבריי ומאי-בהירות באשר לכוונתי, ועל ידי כך מהפרת הצווים המנהליים שלי". לבסוף, אלוהים מדבר על תקוותיו מהאדם: "אני מקווה שתתפסו את כוונותיי עבורכם בדבריי. אל תחשבו עוד על סיכוייכם העתידיים ופעלו על פי ההחלטה הנחושה שקיבלתם בפניי – להישמע לתזמורי האל בכל דבר ועניין". לשאלה האחרונה יש משמעות עמוקה. היא מעוררת מחשבה, היא מותירה חותם בלבם של בני האדם וקשה לשכוח אותה – היא מצלצלת ללא הרף כמו פעמון התלוי בסמוך לאוזניהם...

הטקסט לעיל מהווה הסבר קצר שתוכלו להשתמש בו לצורך התייחסות.