חלק זה של דברי האל מכיל ארבעה קטעים בסך הכול. את כולם ביטא המשיח בין יוני 1992 לבין ספטמבר 2005. רובם מבוססים על הקלטות של דרשות ושיתופים של המשיח, בעת שעבר בין הכנסיות. הדברים לא שונו בשום צורה, וגם המשיח לא ערך בהם שינויים כלשהם מאוחר יותר. הקטעים הנותרים נכתבו על-ידי המשיח עצמו (כאשר המשיח כותב, הוא עושה זאת בבת אחת, בלי לעצור כדי לחשוב ובלי לבצע עריכה כלשהי, ודבריו הם ביטוי צרוף של רוח הקודש – אין כל ספק בכך). במקום להפריד בין שני סוגי האמירות הללו, הצגנו אותן יחד בסדר המקורי שבו הן בוטאו. כך מתאפשר לנו לראות, ממכלול אמירותיו, את שלבי עבודת האל, ולהבין איך הוא פועל בכל שלב. הדבר עוזר לבני האדם להכיר את השלבים של עבודת האל ואת חוכמת האל.

שמונת הפרקים הראשונים של "דבריו של המשיח כשהוא נכנס לכנסיות א'" – שנקראים יחד "הנתיב" – הם חלק קטן מהדברים שאמר המשיח כאשר ניצב כשווה בין שווים בקרב בני האדם. למרות שהם לכאורה יבשושיים, הם מלאים עד גדותיהם באהבתו ובדאגתו של אלוהים לאנושות. לפני כן, אלוהים דיבר מנקודת המבט של הרקיע השלישי, ולכן נוצר מרחק רב בינו לבין בני האדם, ובני האדם פחדו משום כך להתקרב לאלוהים, ועל אחת כמה וכמה לא העזו לבקשו שיכלכל את חייהם. משום כך, ב"הנתיב" אלוהים דיבר אל בני האדם כשווה בין שווים והצביע על כיוון הדרך, ובכך השיב את הקשר בין בני האדם ואלוהים למצבו המקורי. בני האדם חדלו להטיל ספק בכך שאלוהים ממשיך להשתמש בדרך של דיבור, ולא עוד חשו רדופים על-ידי האימה של ניסיון המוות. אלוהים ירד מהרקיע השלישי אל פני האדמה. בני האדם באו מאגם האש והגופרית כדי להתייצב בפני כס מלכותו של האל, השילו מעליהם את צל-הרפאים של "נותני השירות" וקיבלו עליהם באופן רשמי את הטבילה של דברי האל, כעגלים בני יומם. רק אז היה אלוהים מסוגל לקיים איתם שיחות נפש ולבצע עבודה נוספת של אספקת חיים עבורם. המטרה מאחורי הצטנעותו של אלוהים כאדם הייתה כדי שיוכל להתקרב לבני האדם ולהפחית את המרחק בינם לבינו, וכך לאפשר לו לזכות בהכרתם ובאמונם של בני האדם ולהשרות עליהם ביטחון לעסוק בחיפוש חיים ולהיות חסידי האל. ניתן לסכם את שמונת הפרקים של "הנתיב" כמפתחות, שבאמצעותם אלוהים פותח את הדלתות ללבם של בני האדם. יחד הם מהווים את הגלולה המומתקת שאלוהים נותן לאדם. רק הודות למעשיו אלו של אלוהים יכולים בני האדם להקדיש את מלוא תשומת הלב להנחיותיו ולתוכחותיו החוזרות של אלוהים. ניתן לומר שרק לאחר מכן התחיל אלוהים באופן רשמי את העבודה של מתן החיים וביטוי האמת בשלב העבודה הנוכחי הזה, כשאמר את: "באיזו נקודת מבט צריכים להחזיק מאמינים" ו"אודות שלבי עבודתו של אלוהים"... האם אופן פעולה זה לא מראה את חוכמתו של אלוהים ואת כוונותיו הרציניות? זוהי ממש ההתחלה של אספקת החיים בידי המשיח, ועל כן האמיתות שטחיות מעט בהשוואה לקטעים הבאים. העיקרון שמאחורי הדבר פשוט ביותר: אלוהים עובד לפי צורכי האנושות. הוא אינו פועל או מדבר בעיוורון. רק אלוהים מבין עד תום את צורכי האנושות, ואין גדולה מאהבתו לאדם ומהבנתו אותו.

באמירות 1 עד 10 ב"עבודה והיווכחות", דברי האל נכנסים לשלב חדש. לכן התחלנו עם אמירות אלו. בהמשך באו לעולם "דבריו של המשיח כשהוא נכנס לכנסיות ב'". בשלב זה, אלוהים הציב לחסידיו דרישות מפורטות יותר, שכללו ידע בנוגע לאורח חייהם של בני האדם, דרישות בנוגע לאיכותם, וכן הלאה. כיוון שבני האדם האלו כבר גמרו בלבם להיות חסידי האל ולא היו להם עוד ספקות בנוגע לזהותו ולמהותו של האל, אלוהים גם התחיל להתייחס אליהם רשמית כאל בני משפחתו, לשתף איתם את האמת הפנימית של עבודת האל מבריאת העולם ועד ימינו, לגלות את האמת שמאחורי כתבי הקודש וללמד אותם את המשמעות האמיתית של התגלמותו של אלוהים כבשר ודם. אמירותיו של אלוהים בקטע זה העניקו לבני האדם הבנה טובה יותר של מהות האל ושל מהות עבודתו, ואפשרו להם להעריך את העובדה שישועת האל העניקה להם יותר משהעניקו להם הנביאים והשליחים לאורך עידני העבר. מכל שורה בדברי האל ניתן לחוות כל חלקיק מחוכמתו וכן את אהבתו ודאגתו החפות מרבב לאדם. בנוסף לכך שביטא דברים אלו, אלוהים גם חשף, אחד לאחד, את תפיסותיו הקדומות ואשליותיו של האדם ודברים שבני האדם מעולם לא תיארו לעצמם, וכן את הנתיב שעליו עליהם לצעוד בעתיד. ייתכן שזו בדיוק ה"האהבה" המוגבלת שהאדם מסוגל לחוות! אחרי הכול, אלוהים סיפק לבני האדם את כל צרכיהם ונתן להם את מבוקשם בלי למנוע מהם דבר ובלי לבקש דבר בתמורה.

כמה פרקים מיוחדים בקטע זה מתייחסים לכתבי הקודש. כתבי הקודש מהווים חלק מההיסטוריה האנושית זה אלפי שנים. בנוסף לכך, בני האדם מתייחסים אליהם כאל אלוהים, עד כדי כך שבאחרית הימים כתבי הקודש תפסו את מקומו של אלוהים, דבר שמעורר סלידה בעיני אלוהים. לכן, כל אימת שהדבר התאפשר, אלוהים חש שמחובתו להבהיר את הסיפור הפנימי ואת המקורות של כתבי הקודש. אם לא היה עושה זאת, כתבי הקודש היו ממשיכים לתפוס את מקומו של אלוהים בלבות בני האדם, ובני האדם היו משתמשים בדברים הכתובים בכתבי הקודש כדי להעריך לפיהם את מעשי האל ולגנותם. בהסבירו את מהות כתבי הקודש, את המבנה שלהם ואת פגמיהם, אלוהים בשום אופן לא הכחיש את קיומם של כתבי הקודש או גינה אותם. תחת זאת, הוא סיפק תיאור הולם וראוי, המשחזר את דמותם המקורית של כתבי הקודש, תיקן אי-הבנות שהיו לבני האדם ביחס אליהם ונתן להם ראייה נכונה שלהם, כדי שבני האדם לא יעבדו עוד את כתבי הקודש ולא יהיו עוד אבודים. במילים אחרות, הוא עשה זאת כדי שבני האדם לא ימשיכו לחשוב בטעות שאמונתם העיוורת בכתבי הקודש היא אמונה באלוהים ועבודת אלוהים, ויחששו אפילו להתמודד עם הרקע האמיתי של כתבי הקודש ועם הכשלים שלהם. כאשר הבנתם של בני האדם את כתבי הקודש היא ללא רבב, הם מסוגלים להשליכם הצידה ללא נקיפות מצפון ולאמץ באומץ את דברי האל החדשים. זו מטרתו של האל בפרקים אלו. האמת שאלוהים רוצה לספר כאן לבני האדם היא ששום תיאוריה או עובדה אינם יכולים לתפוס את מקומם של עבודתו ודבריו העכשוויים של אלוהים, ושדבר לא יכול להחליף אותו. אם בני האדם לא יצליחו להיחלץ ממלכודת כתבי הקודש, הם לא יוכלו לעולם להתייצב בפני אלוהים. אם הם רוצים להתייצב בפני אלוהים, עליהם קודם כול לנקות את לבם מכל תחליף לו – רק כך יתרצה אלוהים. על אף שאלוהים מסביר כאן רק את כתבי הקודש, אל תשכחו שבני האדם עובדים באמונה דברים שגויים רבים אחרים מלבד כתבי הקודש. רק את הדברים שבאים באמת מאלוהים הם אינם עובדים. אלוהים רק משתמש בכתבי הקודש כדוגמה כדי להזכיר לבני האדם לא לצעוד בנתיב הלא נכון ולא להיות שוב קיצוניים וללקות בבלבול בעודם מאמינים באלוהים ומקבלים את דבריו.

הדברים שמספק האל לאדם מתקדמים מהשטחי אל העמוק. הנושאים של אמירותיו ממשיכים להתקדם מהתנהגותם החיצונית ופעולותיהם של בני האדם אל טבעם המושחת, ומשם מפנה אלוהים את חוד החנית הבלשני שלו אל הרובד העמוק ביותר בנשמת בני האדם: אופיים. במשך התקופה שבה הובעו "דבריו של המשיח כשהוא נכנס לכנסיות ג'", אמירותיו של אלוהים הדגישו את מהותו וזהותו של האדם, ומה פירוש הדבר להיות אדם אמיתי – האמיתות העמוקות ביותר והשאלות המהותיות האלו בנוגע להיווכחות בחיים של בני האדם. כמובן, בהשוואה לאמיתות שאלוהים סיפק לאדם ב"דבריו של המשיח כשהוא נכנס לכנסיות א'", התוכן של "דבריו של המשיח כשהוא נכנס לכנסיות ג'" עמוק לאין ערוך. הדברים בקטע זה עוסקים בנתיבם העתידי של בני האדם ובאופן שבו הם יכולים לבוא לידי שלמות. הם נוגעים גם בייעודה העתידי של האנושות, ובבואם של אלוהים והאדם יחדיו אל השלווה והנחלה. (אפשר לומר שעד כה, אלו הדברים הקלים ביותר להבנה שאלוהים ביטא לבני האדם בנוגע לאופיים, למשימתם ולייעודם.) אלוהים מקווה שבני האדם שיקראו את הדברים האלה יהיו אלו ששחררו את עצמם מתפיסות ומדמיונות אנושיים, ואשר מסוגלים להבין הבנה טהורה כל מילה ומילה של אלוהים בעומק לבם. אלוהים גם מקווה שכל אלו שיקראו את הדברים האלה יוכלו לקבל את דבריו כאמת, כדרך וכחיים, ושלא יתייחסו לאלוהים בקלות דעת או יעמידו פנים. אם בני האדם יקראו דברים אלו בגישה של בחינה או חקירה של אלוהים, אזי כל האמירות הללו יהיו כספר חתום בפניהם. רק אלו העוסקים בחיפוש האמת, הנחושים להיות חסידי האל והחפים משמץ של ספק לגביו, כשירים לקבל את הדברים האלו.

"דבריו של המשיח כשהוא נכנס לכנסיות ד'" הוא סוג נוסף של אמירות אלוהיות, שבאות לאחר "דברי אלוהים לתבל כולה." הקטע הזה כולל את דברי התוכחה, ההוראות וההתגלויות של האל לבני האדם בזרמים המשיחיים, כגון: "כשתראו את גופו הרוחני של ישוע, אלוהים יברא מחדש את השמיים והארץ," "מי שלא תואם למשיח בוודאי מתנגד לאלוהים." הוא כולל גם את דרישותיו הספציפיות ביותר של אלוהים לאנושות, כגון: "הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם," "שלוש תוכחות," "פשעים יובילו את האדם לגיהינום." הוא מכסה היבטים רבים, כמו ההתגלויות והמשפטים עבור סוגים שונים של בני אדם, ודברים על האופן שבו ניתן להכיר את האל. ניתן לומר שקטע זה מהווה את עיקר שיפוטו של אלוהים את האנושות. החלק הבלתי-נשכח ביותר בקטע זה של אמירותיו של אלוהים, הוא שכאשר אלוהים עמד להוריד את המסך על עבודתו, הוא חשף את עצם מהותם של בני האדם: בגידה. מטרתו היא ליידע את בני האדם בעובדה הזו בסופו של דבר, ולצרוב אותה עמוק בלבם: אין זה משנה כמה זמן אתה חסיד האל – הבגידה באלוהים עודנה באופייך. במילים אחרות, אופיו של האדם הוא לבגוד באלוהים, משום שבני האדם אינם מסוגלים להגיע לבגרות מלאה בחייהם, וטבעם יכול לעבור רק שינויים יחסיים. למרות ששני הפרקים האלו, "בגידה (1)" ו"בגידה (2)" חולקים מהלומה לבני האדם, הם למעשה האזהרות הנאמנות והנדיבות ביותר של אלוהים לבני האדם. לכל הפחות, כאשר בני האדם יהיו מרוצים מעצמם ויפריזו בערכם העצמי, אחרי קריאת שני הפרקים האלו, רשעותם תרוסן והם יירגעו. בשני הפרקים האלה אלוהים מזכיר לכל בני האדם שיהיו אשר יהיו מידת הבגרות של חייך, עומק חווייתך, מידת ביטחונך העצמי, מקום הולדתך ומחוז חפצך, אופי הבגידה שלך באלוהים צפוי להתגלות בכל זמן ובכל מקום. המסר שאלוהים רוצה להעביר לכל אדם ואדם הוא זה: אופיו המולד של כל אדם ואדם הוא לבגוד באלוהים. כמובן שכוונתו של אלוהים כאשר הוא מבטא את שני הפרקים האלה אינה למצוא תירוצים להיפטר מהאנושות או לגנותה, אלא להגביר את מודעותם של בני האדם לאופי האדם, כך שיוכלו לחיות בזהירות בפני אלוהים בכל עת ולזכות בהכוונתו. בכך יימנעו מהם אובדן נוכחותו של אלוהים ועלייה על הנתיב ממנו אין חזור. שני הפרקים האלו הם פעמון אזעקה לכל חסידי האל. יש לקוות שבני האדם יבינו את כוונותיו שוחרות-הטוב של אלוהים. אחרי הכול, הדברים האלה הם עובדות שאין עליהן עוררין – על כן, מדוע יתמקח האדם על הזמן והאופן שבו אלוהים ביטא אותם? לו אלוהים היה שומר את כל הדברים האלו לעצמו ומחכה עד שבני האדם יחשבו שהגיעה העת המתאימה שיאמר אותם, האם לא היה זה מאוחר מדי? מתי תהיה העת המתאימה ביותר?

בארבעת הקטעים האלו, אלוהים משתמש בשיטות ובנקודות מבט רבות. למשל, לפעמים הוא משתמש בסאטירה ולפעמים הוא משתמש בשיטה של כלכלה והנחייה ישירות. לפעמים הוא משתמש בדוגמאות ולפעמים הוא משתמש בנזיפות קשות. ככלל, ישנן כל מיני שיטות שונות שמטרתן להתאים למצבים ולטעמים השונים של בני האדם. נקודת המבט שממנה מדבר אלוהים משתנה עם השיטות והתכנים השונים של אמירותיו. למשל, לפעמים הוא אומר "אני", כלומר, מדבר אל בני האדם מנקודת המבט של אלוהים עצמו. לפעמים הוא מדבר בגוף שלישי, ואומר ש"אלוהים" הוא כך או כך. בפעמים אחרות הוא מדבר מנקודת המבט של בן אנוש. תהיה אשר תהיה נקודת המבט שממנה הוא מדבר, מהותו של אלוהים אינה משתנה. זאת משום שבכל אופן שבו הוא מדבר, כל דבריו מבטאים את מהותו של אלוהים עצמו – זו האמת בכללותה וזה הדבר שהאנושות זקוקה לו.