לקחתי על עצמי תפקיד מנהיגותי בכנסייה באוגוסט 2019. אני זוכרת שפעם אחת, מיד אחרי שסיימתי את השיתוף שלי באספה, האחות הי אמרה לי: "השיתוף שלך האיר את עיניי, והוא יכול לעזור לי מאוד עם הבעיה שלי." האחות לי הצטרפה והסכימה איתה. כשראיתי את מבט ההערכה וההערצה בעיניהן, נפעמתי מהתרגשות וחשבתי: "מתוך כל כך הרבה חברי כנסייה, כנראה שנבחרתי למנהיגה בגלל שאני ברמה גבוהה יותר משאר האחים והאחיות. אחרת, למה שהם יבחרו בי?" ולכן, מאחר שטיפלתי בהצלחה בכמה בעיות באספות, שאר החברים אהבו להיות בקרבתי, ובאו אליי כדי שאשתף איתם כשהיו להם בעיות. הרגשתי שאני מוסמכת להיות מנהיגה. לא יכולתי שלא להרגיש קצת מורמת מעם, ואהבתי את התחושה שאחרים מעריכים ומעריצים אותי.

יום אחד, כשהלכתי לאספה של דיאקונים כמו תמיד, האחות וו אמרה שהיא חיה עם טבעה היהיר לאחרונה ותמיד רצתה שהמילה האחרונה תהיה שלה בקרב אלה שעבדו איתה. היא ידעה שזה לא בסדר להתנהג בצורה כזו, אבל היא לא הצליחה להפסיק. היא ביקשה שנשתף כדי לעזור לה. בדיוק כשהתכוונתי להתחיל, האחות האן, דיאקונית הבשורה שלנו, נדחפה והחלה לדבר, וחלקה קצת מהחוויות שלה עם דברי האל. שמתי לב שהאחות וו הקשיבה בדריכות, ואפילו חייכה, בעודה מקשיבה ונדה בראשה. המראה הזה גרם לי לחוש חוסר נוחות, ואז חשבתי: "אני המנהיגה כאן, ואני אמורה לטפל בבעיה הזאת. למה את חוטפת את זה ממני? את גורמת לי כאילו אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, לא? עכשיו את נמצאת במרכז הבמה במקומי. אין סיכוי, אני לא אתן לך לגנוב לי את ההצגה, אחרת, כולם יחשבו שבתור מנהיגה, אני לא מסוגלת להתעלות אפילו על דיאקונית. אני צריכה לשנות את הנושא מיד." אז בלי לחשוב פעמיים אם הבעיה של האחות וו קיבלה התייחסות ראויה, ברגע שהמילים יצאו מהפה של האחות האן, התערבתי: "העבודה המרכזית בבית האל כרגע היא שיתוף הבשורה ונשיאת עדות עבור האל. בואו נדבר על עבודת הבשורה שלנו. אנחנו מתמקדים כעת בלעזור לכולם להבין את החשיבות בהפצת הבשורה ונשיאה בנטל בעניין הזה..." בזמן שדיברתי, שמתי עין על ההבעה של האחות וו, ולא נרגעתי עד שראיתי שהיא מקשיבה לי בתשומת לב. אבל להפתעתי, ברגע שסיימתי לדבר, האחות האן המשיכה לדבר על הגישות שצריך לנקוט בשיתוף הבשורה. למעשה, הדברים שהיא אמרה היו ברורים מאוד אך לא עלו בדעתי. אבל כשראיתי את האחים והאחיות שקועים בדבריה, מקשיבים ומנידים בראשם, נפגעתי מאוד, כאילו זה היה משהו שהייתי צריכה להתבייש בו. התמרמרתי, וחשבתי: "אני המנהיגה, ואת הדיאקונית. איך אני אמורה לעשות את העבודה שלי אחרי שאת משיגה אותי בצורה הזו? אם כולם יתחילו להעריץ אותך, מי יתייחס אליי?" באותו רגע, התפרצתי לדבריה בתקיפות והתחלתי לשתף בעצמי. זה היה רגע מביך מאוד. באותו אחר צהריים, האחות וו אמרה שיש מחסור באנשים שיעסקו בהשקיה. עמדתי להגיב, אבל לפני שהצלחתי לפתוח את הפה, האחות האן החלה לדבר על הניסיון שלה בפתרון בעיות של מחסור בכוח אדם, והציעה לנקוט בגישות מסוימות. באותו רגע ראיתי את האחות וו מנידה שוב בראשה מפעם לפעם והתחלתי לקנא מאוד. חשבתי: "אני המנהיגה. אני צריכה להיות זו שמשתפת ומארגנת את העבודה הזו. אין צורך שאת תעשי את זה. את חושבת שאני לא יודעת לשתף איתה? נראה שאת חושבת שאת מוכשרת מאוד, ואת פשוט משוויצה באופן עיוור." כעסתי מאוד על האחות האן וחשבתי: "כדאי לי להיטפל לעבודה שלה כדי שהיא תראה שהיא לא באמת כל כך טובה. ואז היא לא תשוויץ כל כך הרבה." אז שאלתי אותה: "האחות האן, עבודת הבשורה של הקבוצות שאת מנהלת לא הניבה הרבה פירות. לא השקעת את כל כולך בעניין?" כששמעה את השאלה, האחות האן נראתה מעט מובכת. התגובה שלה הייתה: "אחות, אני יכולה לקבל את זה. אקדיש לזה מחשבה ואנסה להבין את הסיבה שהיא לא הייתה מוצלחת מאוד, ואהרהר במעשיי." כשראיתי אותה מובכת, הרגשתי מרוצה מעצמי ומהר מאוד המשכתי עם: "בסדר, אז תכיני סיכום לסיבה שהיא לא מתנהלת היטב אחרי השיתוף שלנו ותערכי כמה שינויים. בתור עמיתה לעבודה, את צריכה לשמש דוגמה טובה ולשתף פעולה בצורה פעילה. אחרת, כיצד האחים והאחיות יקבלו מוטיבציה?" בתגובה, האחות האן נדה בראשה בצורה מעט נוקשה. כשראיתי אותה שקטה ומבוישת, הרגשתי זחוחה וחשבתי: "מה קרה לתדמית שניסית לשדר קודם, כאילו אני לא מסוגלת להתעלות עלייך? עכשיו את לא נראית כל כך טוב. עכשיו את שמחה?" תחושת החשיבות העצמית שלי שבה אליי, ושוב התחלתי לדבר בסמכותיות ולארגן את העבודה של שאר האנשים. בשלב זה כבר היה חשוך, ולאחות וו ולי היו משימות אחרות לדבר עליהן באותו ערב. קודם רציתי שהאחות האן תישאר ותקשיב לדברים, אבל התחלתי לדאוג שהיא שוב תגנוב ממני את אור הזרקורים. האם זה לא יגרום לי להיראות חסרת יכולת? הנחתי שעדיף פשוט לשלוח אותה הביתה. אמרתי לאחות האן שהיא יכולה ללכת. היא נדה בראשה בחוסר רצון, לקחה את הדברים שלה והלכה. כשראיתי אותה עוזבת עם מבט אומלל על פניה הרגשתי מעט אשמה. בבוקר למחרת, בדרכי לאספה, הרהרתי במצב שבו הייתי בימים האחרונים. הרגשתי שהגישה שלי כלפי האחות האן ביום הקודם הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. השיתוף שלה על האמת לא היה רע. התרגזתי כשהיא תפסה את מרכז הבמה, אז עשיתי כל שביכולתי כדי לעצור בעדה. הנחתי שהיא נראתה אומללה כשהיא הלכה כי היא הרגישה שהגבלתי אותה. אבל בזמנו, חשבתי על זה כבדרך אגב ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. פשוט עזבתי את זה.

כעבור כמה ימים סיפרתי לאחות לי על הדרך שבה נהגתי באחות האן, שעבדה לצדי. היא טיפלה בי ואמרה: "זהו טבעו של צורר משיח ועלייך להסתכל בדברי האל כדי לפתור את זה. כשאת, בתור מנהיגה, דוחקת החוצה ומדכאת מישהי שמתעלה עלייך, זה בלתי מתקבל על הדעת! חברי בית האל המוכשרים יותר ייפגעו מהנהגה כזו, לא?" הדברים האלה ריסקו אותי, ורק אז הבנתי את חומרת העניין. בדרכי חזרה הביתה, שקלתי את דבריה של האחות לי שוב ושוב, ונזכרתי באינטראקציות שלי עם האחות האן ובמה שחשפתי. נידיתי אותה כדי שהיא לא תתעלה עליי. האם לא עיכבתי את התקדמותה בכך? אלה היו מעשי רשע! ככל שחשבתי על ההתנהגות שלי, התחלתי לפחד יותר, ובמהרה באתי בפני האל והתפללתי: "אלוהים! בזכות כך שהאחות לי טיפלה בי, הבנתי שכאשר דיכאתי ודחקתי החוצה את האחות האן, חשפתי טבע של צורר משיח! עם תפקיד חשוב כל כך, אם לא אטפל בטבע הזה, מי יודע כמה מעשי רשע אבצע! אלוהים, הטבע הזה מפחיד כל כך. אני רוצה להשתנות. אנא הנחה אותי."

לאחר מכן, קראתי את דברי האל הבאים: "אחד המאפיינים הברורים ביותר במהותם של צוררי המשיח הוא שהם כמו עריצים המיישמים דיקטטורה משלהם: הם אינם מקשיבים לאיש, הם מזלזלים בכל אחד אחר ובמה שהוא אומר, עושה, בתובנות שלו, בנקודת המבט שלו ובחוזקות שלו – בעיניהם, כולם נחותים מהם. נראה להם שאיש אינו מתאים להשתתף במה שהם רוצים לעשות ואינו כשיר להיוועץ בו או לתת הצעות – זה סוג טבעו של צורר המשיח. יש אנשים שאומרים שזו אנושיות דלה – איך ייתכן שזו בסך הכול אנושיות דלה ורווחת? זהו טבע שטני מוחלט. טבע מסוג זה הוא פראי ביותר. מדוע אני אומר שהטבע שלהם פראי ביותר? צוררי המשיח מתייחסים לעבודת בית האלוהים, ובכלל זה לאינטרסים של הכנסייה, כאל דבר ששייך להם באופן מלא, כאל רכושם הפרטי שהם צריכים לנהלו באופן מלא בלי שאיש יתערב. וכך, הדברים היחידים שהם חושבים עליהם בזמן העבודה בבית האלוהים הם האינטרסים שלהם, מעמדם ויוקרתם. הם דוחים את כל מי שבעיניהם מהווה איום על מעמדם ועל המוניטין שלהם. הם מדכאים אותו ומנדים אותו. הם אפילו מדירים ומדכאים אנשים שימושיים שמתאימים לביצוע אי-אלו חובות מיוחדות. הם אינם מתחשבים ולו במעט בעבודת בית האלוהים או באינטרסים של בית האלוהים. אם מישהו עלול להוות איום על מעמדם, אינו מציית להם, אינו מקדיש להם תשומת לב כלשהי, הם מדירים אותו ומדכאים אותו. הם אינם מאפשרים להם להיות השותפים שלהם ולעולם לא ימסרו להם שום משרה משמעותית, שום תפקיד חשוב, במסגרת הכוח שלהם. אין זה משנה אילו מעשים טובים האנשים האלה עושים – מעשים שמועילים לבית האלוהים – צוררי המשיח ינסו בכל כוחם להסתיר את המעשים הללו. הם אפילו יעוותו את העובדות כדי לתבוע לעצמם את הקרדיט על דברים טובים ויטילו את העוולות על אחרים. הם מונעים מהאחים והאחיות לראות את החוזקות והמעלות של אנשים אחרים, כדי למנוע מאנשים אלה לזכות בהערכה ובתמיכה מצד האחים והאחיות ובכך לאיים על מעמדם. יתר על כן, צוררי המשיח גם מפברקים שקרים ומגזימים בעובדות בפני האחים והאחיות, מדברים רעות על אנשים כדי להשפיל אותם, מוצאים תירוצים להדיר ולדכא אותם, תהא העבודה שאנשים אלה עושים אשר תהא. באופן זה הם גם שיפוטיים כלפיהם, אומרים שהם יהירים ומתחסדים, שהם אוהבים להשתחצן, שיש להם שאיפות. למעשה, לכולם יש נקודות חוזק, כולם אנשים שאוהבים את האמת וראויים לטיפוח. יש להם רק פגמים קלים, גילויים מזדמנים של טבע מושחת. לכולם יש אנושיות טובה יחסית. בסך הכול, הם מתאימים למילוי חובה, הם תואמים את העקרונות של ממלאי חובה. אבל בעיני צוררי המשיח החשיבה היא, 'אין סיכוי שאשלים עם זה. אתה רוצה תפקיד בתחום שלי, להתחרות איתי. זה בלתי אפשרי. אל תחשוב על זה אפילו. אתה מוכשר יותר ממני, רהוט יותר ממני, משכיל יותר ממני ופופולרי יותר ממני. מה אעשה אם תגנוב לי את הקרדיט? אתה רוצה שאעבוד לצדך? אל תחשוב על זה אפילו!' האם הם מתחשבים באינטרסים של בית האלוהים? לא. הם חושבים רק כיצד לשמר את מעמדם ולכן הם מעדיפים לפגוע באינטרסים של בית האלוהים ולא להשתמש באנשים אלה. זו הדרה" ("הם רוצים שאחרים יישמעו רק להם, לא לאמת או לאלוהים (חלק א')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). ראיתי בדברי האל, שסימן ההיכר הראשי של טבע צורר משיח הוא לראות כוח בתור החיים שלנו, ותמיד לרצות מונופול על חובתנו, לרצות לתפוס פיקוד. ברגע שמישהו מאיים על המעמד והכוח שלנו או מתעלה עלינו, אנחנו לא מהססים לסכן את עבודת בית האל, ומדירים אותם ועוצרים בעדם. הרהרתי במעשיי מאז שלקחתי על עצמי את תפקיד המנהיגה, והבנתי שלא התמקדתי באחריות שלי בביצוע חובתי וכיצד עליי לעשות עבודה מעשית, אלא ביוקרה שהמעמד שלי העניק לי. לא רציתי שמישהו יעלה עליי בביצועים. שיתוף האמת של האחות האן פתר את הבעיה של האחות וו. זה מראה שהיא חלקה בנטל, וזה דבר חיובי, אבל לא שמחתי מכך שמצבה של האחות וו השתפר. במקום זאת, פחדתי שהאחות האן תיראה יותר טוב ממני ושאאבד את מקומי בליבם של כל השאר, שהם לא יכבדו אותי יותר. ניסיתי הכול כדי להקטין קצת את האחות האן. שיניתי בכוונה את הנושא כשאחרים התלהבו מהשיתופים שלה, וניצלתי את המעמד והסמכות שלי ונהגתי בקטנוניות לגבי בעיות בעבודה שלה. בכוונה הקשיתי עליה וגרמתי לה להיראות רע, ולא הרפיתי עד שכל השאר הפסיקו לכבד אותה. הבנתי שכדי לבסס את מעמדי, אפילו דיכאתי את אלה שחיפשו את האמת והתפרצתי עליהם. שימוש בטקטיקה מרושעת ובזויה כל כך חשף את הטבע של צורר משיח, לא? ואז, חשבתי על צורר המשיח שהכנסייה העיפה ימים בודדים לפני כן. הוא התבטא בכך שכל הזמן דיכא ודחה אנשים שהביעו דעות שונות או היו טובים יותר במשהו, ולא הקדיש מחשבה לעבודת בית האל. בסופו של דבר, הוא סולק מכיוון שביצע דברי רשע. כשהרהרתי בכל הדברים שעשיתי לאחות האן, הבנתי שהלכתי באותה הדרך כמו צורר המשיח ההוא. ואז סוף סוף ראיתי כמה טבע צורר המשיח שבי היה מרושע.

לאחר מכן קראתי בדברי האל: "אין זה משנה מה אתה עושה, האם זה חשוב או לא, תמיד צריכים להיות שם אנשים שיעזרו לך, שייתנו לך טיפים, עצות, ויסייעו לך בדברים. כך תעשה דברים בצורה נכונה יותר, יהיה קשה יותר לטעות ויש פחות סיכוי שתסטה מדרך הישר – וכל זה לטובה. בייחוד כיום, אין זה עניין של מה בכך לשרת את אלוהים – אם לא תתקן את טבעך המושחת הדבר עלול לסכן אותך! צוררי המשיח טיפשים, הם אינם מבינים זאת, הם חושבים, 'היה לי מספיק קשה להשיג את הסמכות שלי, למה שאחלוק אותה עם מישהו אחר? לתת זאת לאחרים פירושו שלא יהיה לי דבר לעצמי, הלא כן? איך אוכל להתבלט אם לא תהיה לי סמכות?' הם אינם מבינים שאלוהים מעניק את החובה. הוא אינו מעניק לאנשים סמכות. התייחסות לחובה כאל סמכות מסוכנת מאוד. היום, אתה משרת את אלוהים ועובד בבית האלוהים – מה פירוש הדבר? פירושו שאינך משרת שום אדם. אם היית עובד עבור אנשים, היית מקבל משכורת, היית מקבל תלוש שכר. אבל עבודה למען בית האלוהים? כמובן שזה קצת לא מדויק לומר שאתה עושה דברים למען אלוהים. זה להרחיק לכת, זה קצת מוגזם. עבודה בבית האלוהים פירושה קבלת משימה, קבלת אחריות קדושה – כזו שבין אם היא גדולה או קטנה, היא רצינית. עד כמה היא רצינית? במונחים משניים, הדבר נוגע לשאלה האם אתה מסוגל לזכות בַאמת בימי חייך וכיצד אלוהים רואה אותך על סמך מעשיך. במונחים ראשיים, הדבר נוגע לגורלך ולייעודך בעולם הבא. כל מה שאתה עושה בימי חייך האלה מסוכם על ידי אלוהים, אשר מדרג אותך, שומר תיעוד, מעניק לך הערכה – ואחרי שאלוהים העריך אותך, הוא מחליט בסופו של דבר, על סמך מה שנגלה בך בימי חייך, מה יהיה סופך" ("הם רוצים שאחרים יישמעו רק להם, לא לאמת או לאלוהים (חלק א')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). דברי האל הראו לי שאני צריכה לשתף פעולה בהרמוניה עם אחים ואחיות ולהקשיב לדעות שלהם כדי לשרת את רצונו של האל. ואז קרוב לוודאי שלא אסטה מדרך הישר. האל נותן לכולם שיעור קומה שונה וכל אדם הוא בעל יכולת הבנה שונה. חוויותיו של אדם יחיד הן מוגבלות והוא יכול לראות דברים רק מנקודת מבט מסוימת. כדי להשיג תוצאות טובות בחובתנו, נדרש שיתוף פעולה מצד כולם, ושכולנו נשתף את הנאורות וההארה של רוח הקודש. כך נוכל לפצות על החוסרים שיש בכל אחד מאיתנו. האחות האן הציעה כמה גישות טובות שפיצו באופן מושלם על מה שהיה חסר לי. זה היה דבר טוב! אבל המעמד שלי היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר, אז רק רציתי להשוויץ ולגרום לאחרים לכבד ולהעריץ אותי. כשראיתי אנשים מביעים דעה שונה או מתעלים עליי, דאגתי להדיר ולעצור אותם עד שכולם היו נתונים לסמכותי. ראיתי שעל ידי חשיפת התנהגות כזו, חייתי לפי רעלי השטן כמו "אני האל של עצמי ברחבי השמיים והארץ" ו"יש מקום רק לזכר אלפא אחד". לא היה לי אכפת אם תהיה לנו אספה טובה או אם האחים והאחיות יוכלו לפתור את הבעיות שלהם. אפילו לא לקחתי בחשבון אם יוכל להיגרם נזק לעבודת בית האל, או אם האחות האן הרגישה כבולה או פגועה. ראיתי כמה מרושע ובזוי היה מצדי לחיות לפי רעלי השטן האלה. שימשתי כמנהיגת כנסייה אך נכשלתי להביא אחים ואחיות בפני האל, ולא עזרתי להם להעמיק את ההבנה שלהם את האל. במקום זאת, רציתי לנצל את חובתי כדי לשלוט בהם. האם לא ניסיתי בכך לחטוף את אנשי האל ממנו? טבעו של אלוהים לא יסבול כל עברה. ידעתי שאם אמשיך בדרכו של צורר המשיח ולא אחזור בתשובה, בסופו של דבר, אני בטוח אפגע בטבעו של אלוהים ויסלקו אותי. כשחשבתי פעם נוספת על איך שהתייחסתי לאחות האן, הבנתי כמה ההתנהגות שלי הייתה מבישה. הבנתי כמה הטבע שלי היה זדוני וכמה הייתי נטולת אנושיות. בשלב זה, נגעלתי ובזתי לעצמי. רציתי למצוא דרך לנהוג כדי לפתור את טבעי השטני מהר ככל האפשר.

לאחר מכן צפיתי בסרטון שבו קוראים מדברי האל. האל הכול יכול אומר, "ישנו עיקרון למעשי האל. אלוהים מגן על בני אדם, מתחשב בהם, אוהב אותם ומאחל להם את הטוב ביותר. זה המקור וזו הכוונה המקורית מאחורי כל מעשיו של אלוהים. בינתיים, השטן מתרברב, כופה דברים על אנשים ואז גורם להם לעבוד אותו. הוא מוליך אנשים שולל ומדרדר אותם, ואט-אט הם הופכים לשדים חיים. השטן אינו מאחל לבני האדם את הטוב ביותר, לא אכפת לו אם הם יחיו או ימותו. הוא חושב רק על עצמו, על הרווח והסיפוק האישיים שלו. אין בו אהבה או חמלה ועוד פחות מכך סובלנות או הבנה. רק אלוהים ניחן בדברים האלה. אלוהים עשה עבודה רבה כל כך באדם – אבל האם הוא דיבר על כך אי פעם? האם הוא למישהו? האם הוא ניסה אי פעם להסביר את עצמו, להצדיק את עצמו? לא. ...אלוהים הוא עניו ונסתר ואילו השטן מתרברב. האם ישנו הבדל? האם ניתן לתאר את השטן כעניו? (לא.) אם לשפוט על פי אופיו המרושע ומהותו, הוא אשפה חסרת ערך. זה יהיה דבר יוצא דופן אם השטן לא יתרברב. כיצד ניתן לכנות את השטן 'עניו'? 'ענווה' נאמרת על אלוהים. זהותו של אלוהים, מהותו וטבעו נשגבים ומכובדים, אבל אלוהים לעולם אינו מתרברב. אלוהים עניו ונסתר. הוא אינו מאפשר לבני האדם לראות את מעשיו, אך מאחר שהוא פועל בעמימות כזו, האנושות זוכה לאספקה תמידית, לתזונה ולהדרכה – ואלוהים מסדיר את כל זאת. האם העובדה שאלוהים לעולם אינו מגלה את הדברים האלה ולעולם אינו מזכיר אותם היא הסתתרות וענווה? אלוהים עניו דווקא משום שהוא מסוגל לעשות את הדברים האלה, אבל הוא לעולם אינו מציין או מגלה אותם ואינו דן בהם עם בני אדם. באיזו זכות אתה מדבר על ענווה כאשר אינך מסוגל לעשות דברים כאלה? לא עשית דבר מהדברים ההם, ובכל זאת אתה מתעקש לקחת את הקרדיט עליהם – לזה ייקרא חוסר בושה" ('חשיפת צוררי המשיח'). הקטע הזה של דברי האל גרם לי להבין כמה האל עניו ונסתר. הוא הבורא, עושה את עבודתו ללא הפסקה, מנחה את האנושות ומספק לנו כל מה שאנחנו צריכים על מנת לשרוד, אבל הוא לעולם לא שם את עצמו בעמדת אלוהים או מציג את עצמו לראווה. ובפרט, הוא אינו דורש מכולם לכבד ולהעריץ אותו. הוא רק מביע את האמת בצורה שקטה וחשאית, ועובד על מנת להציל את האנושות. מהות האל כל כך אהובה, כל כך טובה! אבל רציתי להציג את עצמי לראווה בכל מקום שהייתי בו. ברגע שקיבלתי את חובת המנהיגות, שמתי את עצמי על כס מלכות וסירבתי לרדת משם. לא הקשבתי לרעיונות של אחרים ולא נתתי לאיש להתעלות עליי. הייתי יהירה כל כך! הייתי מנהיגה, אבל לא עזרתי לאחרים עם הבעיות שלהם, ובמקום זאת, ביקרתי והחנקתי את אלה שרדפו אחר האמת. לא רק שדרשתי את ההערצה שלהם, אלא שללתי מהם לחלוטין כל הארה או גמול. הבנתי שלא הייתה בי בושה כלל. חסרו לי מצפון והיגיון, והייתי בעלת אופי מתועב. כשהבנתי את זה, מיהרתי להתפלל בפני האל: "אלוהים! תודה שדאגת לסביבה שתחשוף את טבע צורר המשיח שבי בזמן, כדי שאוכל להבין את עצמי, לראות מי אני באמת ואת הדרך השגויה שבה הלכתי. אלוהים, אני רוצה לחזור בתשובה בפניך, לקחת את מקומי הראוי ולבצע את חובתי כמו שאני אמורה. אני מקווה לעוד מעבודת השיפוט והייסורים שלך, שיעזרו לי להשליך היבט זה של הטבע המושחת שבי. אז הלכתי ונפגשתי עם כל הקבוצות כדי לחלוק את הגישות של האחות האן עם כולם, ולאחר מכן חשפתי וניתחתי את הדרך שבה הבעתי שחיתות כשהתחריתי איתה על מעמד ואת הטבע צורר המשיח שלי. היישום של זה בפועל גרם לי להרגיש רגועה ושלווה מאוד.

לאחר זמן לא רב, האל ארגן סביבה נוספת כדי לבחון אותי. יום אחד, הייתי בפגישה עם כמה מנהיגי קבוצות, כולל האחות יאנג, שהייתה די חברותית. היא נראתה מלאת אנרגיה מהתחלה ולקחה חלק פעיל במענה לשאלות של אחרים. היא הייתה מוקד העניינים במשך כל הזמן. בשלב מסוים, כאשר האחות ליו ואני דיברנו על איך לפצל אספות למאמינים חדשים, האחות יאנג הציעה משהו שונה ברגע שסיימתי לדבר. למרות שבאותו רגע הרגשתי שאני צודקת, כשראיתי את כל האחים והאחיות מסכימים איתה, ושכולם החלו להסתכל עליה, הרגשתי שכבודי נפגע. חשבתי לעצמי: "היא הייתה כל כך מלאת חיים במהלך כל האספה הזו, לקחה חלק פעיל במענה על שאלות והייתה במרכז העניינים. אני משחקת תפקיד משנה. אני המנהיגה, אבל האם איני משמשת אלא כאביזר במה?" ברגע שזה עלה בדעתי, הבנתי שאני שוב מתחרה על מעמד ונלחמת על מרכז הבמה. מיד באתי בפני האל ואמרתי תפילה שקטה: "אלוהים, אני רואה שארגנת את המצב הזה היום. אני מוכנה לזוז הצידה ולעבוד יפה עם האחות יאנג. אנא הנחה אותי כדי שאשנה את הלך רוחי השגוי." בדיוק אז, קטע מדברי האל עלה בדעתי: "רד מהעץ הגבוה שעליו טיפסת ושים בצד את התואר שלך. אל תשים לב לדברים האלה, התייחס אליהם כאל בלתי חשובים ואל תראה בהם סימן למעמד, עלי דפנה. האמן בלבך שאתה שווה לאחרים. למד להעמיד את עצמך בשורה אחת עם אחרים ולהיות מסוגל אפילו להתכופף ולשאול אחרים לדעתם. היה מסוגל להקשיב ברצינות, ברוב קשב ובתשומת לב למה שיש לאחרים לומר. כך תיצור שיתוף פעולה שליו בינך לבין אחרים" ("הם רוצים שאחרים יישמעו רק להם, לא לאמת או לאלוהים (חלק א')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). הקטע סיפק לי דרך לנוהג. חשבתי לעצמי שאסור לי להמשיך לדאוג לתדמית או למעמד שלי, או להתמודד על מוניטין. האחות יאנג צדקה, אז עליי לקבל את ההצעה שלה. זה יהיה הדבר הכי טוב לעבודת בית האל. ברגע שהיא סיימה, הבעתי את הסכמתי ואמרתי לשאר האחים והאחיות להמשיך לפעול לפי ההצעה שלה. בנוסף, הפסקתי לנטור לה טינה. באספה ההיא, כולם שיתפו בפתיחות את דעתם וזו הייתה פגישה פורה מאוד. שמחתי לראות את זה והייתי אסירת תודה על הנחיית האל. הבנתי, ששיתוף פעולה שאינו נשלט על ידי מגבלות המעמד משחרר מאוד.

לאחר מכן, ראיתי את הדרך שבה הדרתי ודיכאתי אנשים כדי לחזק את מעמדי, ושהלכתי בדרכו של צורר משיח. ראיתי כיצד חיי נשלטו על ידי טבעי השטני ושיכולתי לסטות מדרך הישר, לבצע מעשי רשע ולהתנגד לאל, בכל רגע. זה מסוכן מאוד לא לרדוף אחר האמת! בעזרת עבודת השיפוט של דברי האל וגילוי העובדות, ראיתי בבירור שהלכתי בדרך הלא נכונה והצלחתי להשתנות מעט. בנוסף, חוויתי בצורה אותנטית כיצד האל באמת נמצא לצידנו, וכל עוד נרדוף אחר האמת מכל הלב ונפעל לשנות את טבענו המושחת, אלוהים יוביל את הדרך. תודה לאל הכול יכול!