אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

צאנו של אלוהים שומעות בקולו של אלוהים

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

רוחב הדף

0 תוצאת(תוצאות) חיפוש

לא נמצאו תוצאות

`

פרק 3, עליכם להכיר את האמיתות על שלושת שלבי עבודתו של אלוהים

3. עליכם להכיר את התכלית והמשמעות של כל אחד משלושת שלבי עבודתו של אלוהים.

דברי אלוהים רלוונטיים:

החשיבות, התכלית והשלב של עבודתו של יהוה בישראל היו תחילת עבודתו על העולם כולו, כשהוא מתרחב באופן הדרגתי לאומות אחרות ממרכז עבודתו, בישראל. זהו העיקרון שלפיו הוא עובד ברחבי התבל – לכונן דגם ואז להרחיב אותו עד שכל אנשי התבל יקבלו את בשורתו. בני ישראל הראשונים היו צאצאיו של נוח. אנשים אלה זכו רק לנשימתו של יהוה, והיו מסוגלים לטפל בצרכים הבסיסיים של החיים, אך הם לא ידעו איזה מין אל הוא יהוה, לא ידעו את רצונו עבור האדם, ועל אחת כמה וכמה לא ידעו כיצד עליהם לרחוש כבוד לאדון כל הבריאה. צאצאיו של אדם לא ידעו לאילו כללים וחוקים עליהם להישמע, ולא ידעו איזו עבודה צריכים הברואים לעשות למען הבורא. כל שידעו היה שעל הבעל להזיע ולעמול כדי לפרנס את משפחתו וכי על האישה להישמע לבעלה ולשמר את המין האנושי שברא יהוה. במילים אחרות, לעם זה היו רק נשימתו של יהוה וחייו, אך הוא לא ידע כיצד להישמע לחוקי אלוהים או כיצד להשביע את רצונו של אדון כל הבריאה. הם הבינו כה מעט. לכן אף על פי שלא הייתה כל רמאות או ערמומיות בלבם, ואף על פי שלעתים נדירות התקנאו זה בזה או הסתכסכו זה עם זה, הם לא הכירו את יהוה, אדון הבריאה, ולא הבינו אותו. אבות אלה של האדם ידעו רק לאכול את שיהוה ברא, ליהנות ממה שיהוה ברא, אך הם לא ידעו לרחוש כבוד ליהוה; הם לא ידעו שעליהם לעבוד אותו ולכרוע לו ברך. כיצד היו יכולים להיקרא ברואי-אל? אם כן, הלא נאמרו לשווא הדברים "יהוה הוא אדון כל הבריאה", ו"הוא ברא את האדם כהבעה של עצמו, להללו ולייצגו"? כיצד יכולים אנשים שאינם רוחשים כבוד ליהוה לשמש עדים לכבודו? כיצד הם יכולים להיות ביטויים לכבודו? הלא דברי יהוה, "בראתי את האדם בצלמי," הופכים בכך לכלי נשק בידיו של השטן, המשחית? הלא דברים אלה הופכים לאות קין על בריאת האדם בידי יהוה? על מנת להשלים את השלב הזה של עבודתו, לאחר שברא את האנושות, יהוה לא הנחה את בני האדם ולא כיוון אותם מאדם ועד לנוח. רק אחרי המבול החל להנחות באופן רשמי את בני ישראל, שהיו צאצאיהם של אדם ונוח. עבודתו ודבריו בישראל הנחו את חייהם של כל האנשים ברחבי הארץ והראו להם שיהוה מסוגל לא רק להפיח רוח חיים באדם, כך שיוכל לחיות את חייו, לקום לתחייה מהעפר ולהפוך לברוא-אל, אלא גם לצרוב את האנושות באש, ולקלל את האנושות – להשתמש במטהו כדי למשול באנושות. כך גם ראו שיהוה יכול להנחות את חיי בני האדם על פני האדמה, ולדבר ולעבוד בקרבם ביום ובליל. הוא עשה את העבודה רק כדי שברואיו ידעו שהאדם נברא מאדמה שהוא אסף, שהאדם נברא על ידו. יתר על כן, מטרתה של העבודה שהוא התחיל בישראל הייתה שעמים אחרים ואומות אחרות (שלמעשה לא היו נפרדים מישראל, אלא הסתעפו מבני ישראל, בהיותם גם הם צאצאים של אדם וחווה) יקבלו את בשורת יהוה מישראל, כך שכל הבריות בתבל ירחשו לו כבוד ויהיו תמימי דעים באשר לגדולתו. אילו יהוה לא התחיל את עבודתו בישראל, ובמקום זאת, לאחר שברא את האנושות, היה נותן להם לחיות חיים ללא דאגות על פני האדמה, הרי שמשום טבעו המוחשי של האדם (טבע פירושו שהאדם לעולם לא יכול לדעת דברים שאינו יכול לראות, כלומר שהוא לא יודע שיהוה ברא את האנושות ועל אחת כמה וכמה לא יודע מדוע הוא עשה זאת), הרי שהוא מעולם לא היה יודע שיהוה ברא את האנושות ושהוא אדון הכל. אילו היה יהוה בורא את האדם ומציב אותו על פני האדמה להנאתו, ואז פשוט מוחה ידיו מהאדמה ועוזב במקום למשול באדם למשך זמן מסוים, הרי שכל האנושות כולה הייתה חוזרת לאין; אפילו השמים והארץ וכל הדברים שברא, ובתוכם האנושות כולה, היו חוזרים לאין ונרמסים תחת רגלי השטן. וכך רצונו של יהוה ש"יהיה לו מקום לעמוד בו על פני האדמה, מקום קדוש בקרב בריאתו" היה מתנפץ לרסיסים. לכן במקום זאת, לאחר שאלוהים ברא את האנושות, הוא הנחה את בני האנוש בחייהם ודיבר איתם על מנת להגשים את חפץ לבו, לממש את תוכניתו. מטרת עבודתו של אלוהים בישראל הייתה רק להוציא לפועל את התוכנית שבנה לפני שברא את כל הדברים, ולפיכך לא הייתה סתירה בין עבודתו ראשית בקרב בני ישראל ובריאתו את כל הדברים, אלא ששני היבטים אלה נעשו לשם ניהולו, עבודתו וכבודו, באופן שהעמיק את משמעותה של בריאת האנושות על ידו. הוא הנחה את חיי האנושות על פני האדמה במשך אלפיים שנה לאחר נוח, שבמהלכן לימד את בני האדם לרחוש כבוד ליהוה, אדון הכל, לימד אותם כיצד להתנהל ולחיות את חייהם, ומעל הכל, כיצד לפעול כעדים ליהוה, לשמוע לו ולרחוש לו כבוד, ולהלל אותו במוזיקה כמו שעשו דוד וכוהניו.

לפני אלפיים השנים שבמהלכן עשה יהוה את עבודתו, האדם לא ידע דבר, וכמעט כל בני האנוש הידרדרו לשפל של הפקרות ושחיתות שקדם למבול; יהוה לא היה בלבם, ועל אחת כמה וכמה לא הייתה דרכו בלבם. הם מעולם לא הבינו את העבודה שיהוה עתיד היה לעשות; היה חסר להם היגיון, ויותר מכך היה חסר להם ידע – הם היו כמכונות בשר-ודם, בורים בכל הנוגע לאדם, לאלוהים, לעולם ולחיים גם יחד. על פני האדמה הם התעסקו בפיתוי רב, כמו הנחש, ואמרו דברים רבים שהיו פוגעניים כלפי יהוה, אך משום שהם היו בורים, יהוה לא ייסר אותם ולא הטיל עליהם משמעת. אחרי המבול, כשנוח היה בן 601 שנים, הופיע יהוה באופן רשמי בפני נוח והדריך אותו ואת משפחתו. הוא הוביל אותו, את העופות והבהמות ששרדו את המבול, ואת צאצאיו עד סוף עידן החוק, בסך הכל במשך 2,500 שנים. הוא עבד באופן רשמי בישראל במשך 2,000 שנים ופרק הזמן שבו עבד גם בישראל וגם מחוץ לישראל היה בן 500 שנים, כך שבסך הכל מדובר במשך זמן של 2,500 שנים. במשך תקופה זו, הוא הנחה את בני ישראל שכדי לעבוד את יהוה, עליהם לבנות בית מקדש וללבוש גלימות כוהנים, וללכת יחפים אל תוך בית המקדש עם הנץ החמה, פן נעליהם יטמאו את בית המקדש והאש תישלח מראש בית המקדש ותשרוף אותם למוות. הם מילאו את חובותיהם ונשמעו לתוכניותיו של יהוה. הם התפללו ליהוה בבית המקדש, ולאחר שיהוה עורר בהם השראה, כלומר לאחר שיהוה נשא דבריו, הם הנהיגו את בני העם ולימדו אותם שעליהם לרחוש כבוד ליהוה אלוהיהם. ויהוה אמר להם שעליהם לבנות את בית המקדש ואת המזבח, ובזמן שיהוה קבע, כלומר בחג הפסח, עליהם להכין עגלים וטלאים בני יומם על המזבח כקורבן עולה ליהוה, כדי לרסן אותם ולעורר בלבם יראה ליהוה. הישמעותם לחוק זה תהיה מדד לנאמנותם ליהוה. יהוה אף קבע להם את יום השבת, היום השביעי לבריאתו. את היום שלאחר יום השבת קבע להם כיום הראשון, יום שבו יהללו את יהוה, יגישו לו קורבנות ויחברו מוזיקה למענו. ביום הזה, יהוה קיבץ את כל הכוהנים וחילק את הקורבנות על המזבח למאכל האנשים כדי שהם יוכלו ליהנות מהקורבנות שהועלו ליהוה. ויהוה אמר שהם בורכו ושיש בהם חלק ממנו, וכי הם עמו הנבחר (זו הייתה בריתו של יהוה עם בני ישראל). זו הסיבה לכך שעד היום, עם ישראל עדיין אומר שיהוה הוא אלוהיהם בלבד, ושאינו האל של עמים אחרים.

במהלך עידן החוק, יהוה קבע דברות רבים כדי שמשה ימסור אותם לבני ישראל שהלכו בעקבותיו מארץ מצרים. יהוה נתן את הדברות האלה לבני ישראל, שלא היו קשורים למצרים, ומטרתם הייתה לרסן את בני ישראל, והם היו דרישותיו מהם. השאלות אם שמר בן האדם את יום השבת לקודשו, אם כיבד את אביו ואת אמו, אם עבד לפסל או תמונה, וכן הלאה – הן היו העקרונות לפיהם נקבע אם בן האדם חוטא או צדיק. השאלה אם בן האדם הוכה באש יהוה, או נסקל באבנים למוות, או קיבל את ברכתו של יהוה נקבעה על פי עמידתו בדברות אלה. אלה שלא שמרו את יום השבת לקודשו נסקלו באבנים למוות. הכוהנים שלא שמרו את יום השבת לקודשו הוכו באש יהוה. אלה שלא כיבדו את אביהם ואת אמם גם הם נסקלו באבנים למוות. כל זאת היה באישור יהוה. יהוה קבע את דברותיו ואת חוקיו ומצוותיו כדי שבהיותו מושל בחייהם, בני האדם ישמעו ויעשו את דברו ולא יתמרדו נגדו. הוא השתמש בחוקים אלה כדי לשלוט באנושות בת יומה, כדי להשתית את יסודות עבודתו העתידית. וכך, משום העבודה שעשה יהוה, העידן הראשון נקרא עידן החוק. אף שיהוה דיבר רבות ועשה עבודה רבה, הוא הנחה אותם רק על דרך החיוב, ולימד את האנשים הבורים האלה כיצד להיות בני אדם, כיצד לחיות, כיצד להבין את דרכו של יהוה. על פי רוב העבודה שעשה נועדה לאפשר לאנשים לקיים את דרכו ולהישמע לתורתו. העבודה נעשתה על אנשים שהיו מושחתים רק על פני השטח; עניינה לא היה לשנות את טבע האדם או לאפשר צמיחה בחיים. עניינו היה רק שימוש בחוקים כדי להגביל את העם ולשלוט בו. עבור בני ישראל באותה תקופה, יהוה היה לא יותר מאל בבית המקדש ואל בשמים. הוא היה עמוד ענן ועמוד אש. כל שיהוה דרש מהם היה להישמע למה שכיום ידוע בתור חוקיו ודברותיו – אפשר לומר שאלה הם הכללים שלו – משום שעבודתו של יהוה לא נועדה לשנות אותם, אלא להקנות להם דברים נוספים שצריכים להיות לאדם, לומר להם את זה במו פיו, משום שאחרי שהאדם נברא, הוא לא ידע דבר על הדברים שצריכים להיות בידיו. וכך העניק להם יהוה דברים שהם היו צריכים לשם חייהם על פני האדמה, גרם לבני העם שמשל בו להתעלות על אביהם אדם ואמם חווה, משום שהדברים שיהוה נתן להם התעלו על הדברים שנתן לאדם ולחווה בראשית. על כל פנים, העבודה שעשה יהוה בישראל הייתה רק להנחות את האנושות ולגרום לאנושות להכיר בבוראה. הוא לא כבש אותם ולא שינה אותם, אלא רק הנחה אותם. זה סיכום עבודתו של יהוה בעידן החוק. זהו הרקע, הסיפור האמיתי, המהות של עבודתו בכל ארץ ישראל, וראשיתן של ששת אלפי שנות עבודתו – לשלוט באנושות בידו של יהוה. מתוך כך נבעה עבודה נוספת בתוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים שלו.

מתוך 'העבודה בעידן החוק' ב'הדבר מופיע בבשר'

בעידן החסד, האדם הושחת על-ידי השטן ולכן עבודת הגאולה של כלל האנושות הצריכה מידה רבה של חסד, סבלנות ואיפוק אינסופיים, ואף יותר מכך, קורבן שיכול היה לכפר על חטאי האנושות. בעידן החסד כל שראו בני האדם היה קורבן החטא שלי למען האנושות – ישוע. הם ידעו שאלוהים יודע להיות רחום וחנון, וכל מה שראו היו רחמיו של ישוע ורוחב לבו. הסיבה לכך הייתה העובדה שחיו בעידן החסד. לכן, בטרם יכלו להיגאל, היה עליהם ליהנות מהחסד הרב שהעניק להם ישוע – זה היה הדבר היחיד שהיטיב עמם. כך, דרך התענגותם על החסד, הם יכלו לקבל מחילה על חטאיהם, ויכלו להיגאל דרך איפוקו ורחמיו של ישוע. רק דרך איפוקו וסבלנותו של ישוע הם יכלו לקבל מחילה וליהנות משפע החסד שישוע העניק להם – ממש כפי שאמר ישוע, "לא באתי לקרוא את הצדיקים לתשובה, כי אם את החוטאים". אילו היה ישוע מתגלם כבשר ודם וטבעו היה משפט, גידוף וחוסר סובלנות לחטאי האדם, הרי שלאדם לא הייתה ניתנת אפשרות להיגאל והיה נגזר עליו להישאר חוטא לנצח. וכך תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה מצליחה להתקדם מעבר לעידן החוק. עידן החוק היה נמשך ששת אלפים שנה, חטאי האדם היו מתרבים והופכים חמורים יותר, ובריאת האדם הייתה כל כולה לחינם. בני האדם היו יכולים לשרת את יהוה על פי החוק, אולם חטאיהם היו חמורים יותר מחטאי האנשים הראשונים. ככל שהרבה ישוע לאהוב את האנושות ומחל לבני האנוש על חטאיהם והעניק להם שפע רחמים ורוחב לב, כך גדלה יכולתו של האדם להיגאל ולהיקרא "הכבשים האובדות" שהחזיר ישוע במחיר כבד. השטן לא יכול היה להפריע לעבודה זו כיוון שישוע נהג במאמיניו כפי שאם אוהבת נוהגת בפעוטות שבזרועותיה. הוא לא כעס עליהם או תיעב אותם, אלא היה מלא ברחמים. הוא מעולם לא נהג בהם בזעם אלא בסבלנות והעלים עין מטיפשותם ובורותם, ומחל להם לא "עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע." כך לבו תיקן את לבם של אחרים ובני האדם זכו למחילה דרך איפוקו.

מתוך 'האמת בנוגע לעבודה בעידן הגאולה' ב'הדבר מופיע בבשר'

כיוון שזה היה עידן שונה, הוא העניק לבני האדם לעתים קרובות מזון ומשקה בשפע, כדי שיאכלו לשובע. הוא התייחס אל כל חסידיו באדיבות, ריפא את החולים, גירש שדים, החיה את המתים. כדי שאנשים יאמינו בו ויראו כי כל מעשיו נעשו מתוך רצינות וכנות, הוא אף החיה גווייה מרקיבה והוכיח כי בידיו גם המתים יכולים לחזור לחיים. כך המשיך וסבל בשקט ביניהם וביצע את עבודתו הגואלת. גם טרם מסמרוהו לצלב, ישוע כבר קיבל על עצמו את חטאי האנושות והפך לקורבן החטא של בני האדם. עוד טרם צליבתו, הוא פתח את הדרך שהובילה אל הצלב כדי לגאול את בני האדם. בסופו של דבר הוא נצלב, הקריב את עצמו למען הצלב והרעיף את רחמיו, רוחב לבו וקדושתו על האנושות.

מתוך 'האמת בנוגע לעבודה בעידן הגאולה' ב'הדבר מופיע בבשר'

ללא הגאולה של ישו, בני האדם היו ממשיכים לחיות לעד בחטא והיו הופכים לילדי החטא ולצאצאיו של השטן. אילו המצב הזה היה נמשך, השטן היה מגיע לשכון על פני הארץ, והארץ כולה הייתה הופכת למשכנו. אבל העבודה הגואלת הצריכה רחמים ואהבה כלפי בני האדם – רק דרכה היו בני האדם זוכים במחילה והיו ראויים להפוך מושלמים וליפול בנחלתו של אלוהים. ללא שלב זה של העבודה, תוכנית הניהול בת ששת אלפים השנים לא הייתה יכולה להתקדם. אלמלא נצלב ישוע – אילו רק ריפא את בני האדם וגירש את השדים שאחזו בהם – הרי שבני האדם לא היו זוכים למחילה שלמה בגין חטאיהם. שלוש השנים וחצי של עבודתו של ישוע בעולם השלימו רק מחצית מעבודת הגאולה. אז, כשמוסמר אל הצלב והפך דמות של בשר ודם השרוי בחטא, על-ידי כך שנמסר לידי הרשעים, עלה בידו להשלים את עבודת הצליבה ולשלוט בגורלם של בני האדם. רק לאחר שהוא נמסר לידיו של השטן, זכתה האנושות בגאולה. במשך שלושים ושלוש שנים וחצי הוא סבל בעולם, היה מושא ללעג ולקלס, ננטש ואף נותר ללא מקום שבו הוא יכול היה להניח את ראשו ולנוח. לאחר מכן, הוא נצלב, וכל הווייתו – גוף טהור ותמים – מוסמרה אל הצלב ועברה פגיעות שונות ומשונות. אלה שהיו בעמדת כוח לעגו לו והצליפו לו, והחיילים אף ירקו בפניו. ובכל זאת הוא נותר דומם וסבל עד הסוף. הוא קיבל על עצמו בכניעה את רגע המוות, שבו הוא גאל את האנושות כולה, ורק אז הותר לו לנוח.

מתוך 'האמת בנוגע לעבודה בעידן הגאולה' ב'הדבר מופיע בבשר'

בעבודת עידן החסד, היה ישוע האל שהושיע את האדם. מה שהיה לו ומה שהוא היה, הם חסד, אהבה, חמלה, הבלגה, סבלנות, ענווה, דאגה וסובלנות, וחלק גדול מאוד מן העבודה שעשה היה גאולת האדם. ובאשר לטבעו, היה זה טבע של חמלה ואהבה, ומכיוון שהיה אוהב ומלא חמלה, היה עליו להיצלב למען האדם, כדי להראות שאלוהים אוהב את האדם כמוהו, עד כדי כך שהקריב את עצמו, בשלמותו... בעידן החסד, שמו של אלוהים היה ישוע, ומשמעות הדבר היא שאלוהים היה אל שהושיע את האדם ושהוא היה אל אוהב ומלא חמלה. אלוהים היה עם האדם. אהבתו, חמלתו וישועתו ליוו כל אדם ואדם. האדם יכול היה לזכות בשלוווה ושמחה, לקבל את ברכתו, לקבל את חסדיו הגדולים והרבים, ולקבל את ישועתו, רק אם קיבל את שמו ונוכחותו. באמצעות צליבתו של ישוע, זכו כל חסידיו לישועה ונסלח להם על חטאיהם. בעידן החסד, שמו של אלוהים היה ישוע. במלים אחרות, עבודת עידן החסד נעשתה בעיקר תחת השם ישוע. בעידן החסד, אלוהים התקרא ישוע. הוא עשה עבודה חדשה מעבר לתנ"ך, עבודתו הסתיימה עם הצליבה, וזו היתה עבודתו בשלמותה.

מתוך 'חזון עבודתו של אלוהים (3)' ב'הדבר מופיע בבשר'

בעיני האדם, צליבתו של אלוהים חתמה את עבודת ההתגלמות של אלוהים, גאלה את כל האנושות והתירה לו לחטוף את המפתח אל השאול. כולם חושבים שעבודתו של אלוהים הושלמה לחלוטין. למען האמת, בעיני אלוהים, רק חלק קטן מעבודתו הושלם. הוא רק גאל את האנושות. הוא לא כבש את האנושות, וקל וחומר שהוא לא שינה את כיעור השטן באדם. זו הסיבה לכך שאלוהים אומר, "על אף שהתגלמותי כבשר ודם חוותה את חבלי המוות, זו לא הייתה המטרה המלאה של התגלמותי. ישוע הוא בני יקירי, והוא נצלב למעני, אך הוא לא חתם את עבודתי לחלוטין. הוא עשה רק חלק ממנה." לכן, אלוהים החל את הסיבוב השני של תוכניות כדי להמשיך את עבודת ההתגלמות. הכוונה הסופית של אלוהים היא להפוך את כל בני האדם שחולצו מידי השטן למושלמים ולזכות בהם...

מתוך 'עבודה והיווכחות (6)' ב'הדבר מופיע בבשר'

העבודה באחרית הימים היא לומר דברים. ניתן לגרום לשינויים גדולים באדם בעזרת המילים הללו. השינויים שנגרמו כעת בבני אדם אלו עם קבלת הדברים הללו, גדולים הרבה יותר מן השינויים שחלו בבני האדם בעידן החסד עם קבלת האותות והמופתים ההם. זאת מכיוון שבעידן החסד, השדים הסתלקו מן האדם עם הנחת הידיים והתפילה, אך הטבע המושחת שבתוך האדם נותר כשהיה. האדם נרפא מחוליו ונמחל לו על חטאיו, אך העבודה המדוייקת של הרחקת הטבע השטני המושחת מתוך האדם, לא נעשתה בו. האדם נושע ונמחל לו על חטאיו רק בשל אמונתו, אך אופיו החוטא של האדם לא נלקח ממנו ועדיין נותר בו. חטאי האדם זכו למחילה באמצעות אלוהים בהתגלמותו, אך אין משמעות הדבר שאין באדם חטא. ניתן היה למחול לאדם על חטאיו באמצעות קורבן החטאת, אך האדם לא הצליח לפתור את הבעיה, כיצד יוכל שלא לחטוא עוד וכיצד ניתן לסלק לחלוטין את אופיו החוטא ולשנותו מן היסוד. חטאי האדם זכו למחילה בזכות עבודת צליבתו של אלוהים, אך האדם המשיך לחיות בטבע השטני הישן והמושחת. לפיכך יש להושיע את האדם באופן מוחלט מן הטבע השטני המושחת, כדי שאופיו החוטא של האדם יסולק לגמרי ולא יתפתח שוב לעולם, דבר שיאפשר לטבעו של האדם להשתנות. הדבר דורש מן האדם להבין את דרך הצמיחה בחיים ואת הדרך לשינוי טבעו. כמו כן הוא מצריך מן האדם לנהוג בהתאם לדרך זו, כדי שטבעו יוכל להשתנות בהדרגה והוא יוכל לחיות בזוהרו של האור, וכדי שיוכל לעשות את כול הדברים בהתאם לרצון אלוהים, להשליך מעליו את הטבע השטני המושחת ולהשתחרר מהשפעת החושך של השטן, וכך להיחלץ באופן מלא מן החטא. רק אז יזכה האדם לישועה מלאה. כאשר ישוע עשה את עבודתו, הידע של האדם על אודותיו היה עדיין מעורפל ולא ברור. האדם האמין תמיד שהוא בן דוִד והכריז עליו כעל נביא גדול והאדון המיטיב שגאל את האדם מחטאיו. היו מי שנרפאו על סמך אמונה, כשרק נגעו בשולי בגדו. העיוורים הצליחו לראות ואפילו המתים יכולים היו לשוב לחיים. אולם האדם לא יכול היה לגלות את הטבע השטני המושחת המושרש עמוק בתוכו ולא ידע כיצד לסלקו. האדם זכה לחסד רב, כגון שלווה ואושר גשמיים, ברכה לכול המשפחה על סמך אמונתו של אחד מבניה, ריפוי מחלות וכו'. היתר היו מעשיו הטובים של האדם ומראהו ירא השמיים. אם האדם יכול היה לחיות על סמך זאת, הוא נחשב למאמין טוב. רק מאמינים כאלה יכולים היו להיכנס לגן העדן לאחר מותם, ומשמעות הדבר היא שהם נושעו. אך במהלך חייהם, הם לא הבינו כלל את דרך החיים. הם רק חטאו ואחר כך התוודו, במעגל תמידי ללא כול דרך לעבר שינוי טבעם. כזה היה מצבו של האדם בעידן החסד. האם האדם זכה לישועה מלאה? לא! לפיכך, לאחר ששלב זה הושלם, נותרה עדיין עבודת השיפוט והייסור. שלב זה מטהר את האדם באמצעות הדבר כדי לתת לו דרך ללכת בה. שלב זה לא היה נושא פרי ולא היה בעל משמעות אילו נמשך בגירוש שדים, שכן אופיו החוטא של האדם לא היה מסולק והאדם היה עוצר במחילה על חטאים בלבד. באמצעות קורבן החטאת, נמחל לאדם על חטאיו, כי עבודת הצליבה כבר באה לקיצה ואלוהים גבר על השטן. אך טבעו המושחת של האדם נותר עדיין בתוכו והאדם יכול עדיין לחטוא ולהתנגד לאלוהים. אלוהים לא זכה באנושות. לכן בשלב זה של עבודה אלוהים משתמש במילה כדי לחשוף את טבעו השטני של האדם ומבקש מן האדם לנהוג בהתאם לדרך הנכונה. שלב זה משמעותי יותר מן השלב הקודם ואף נושא פירות רבים יותר, משום שכעת הדבר הוא שתומך במישרין בחיי האדם ומאפשר לטבעו של האדם להתחדש לגמרי. זהו שלב של עבודה יסודית יותר. לפיכך ההתגלמות באחרית הימים השלימה את משמעות התגלמותו של אלוהים בבשר ודם וסיימה לגמרי את תוכנית הניהול של אלוהים לישועת האדם.

מתוך 'מסתורין ההתגלמות (4)' ב'הדבר מופיע בבשר'

בעידן המלכות, אלוהים משתמש בדברו כדי לפתוח בעידן חדש, לשנות את אופן עבודתו, ולבצע את העבודה המיועדת לעידן כולו. זה העיקרון שלפיו אלוהים עובד בעידן הדבר. הוא הפך לבשר ודם כדי לדבר מתוך נקודות מבט שונות, וכדי לאפשר לאדם לראות באמת את אלוהים, שהוא הדבר המופיע בבשר, ואת חוכמתו ומופלאותו. העבודה הזאת נעשית כדי להגשים טוב יותר את המטרות, שהן כיבוש האדם, הפיכת האדם למושלם וסילוק האדם. זה העיקרון שלפיו אלוהים עובד בעידן הדבר. באמצעות הדבר, האדם מתוודע לעבודתו של אלוהים, לטבעו של אלוהים, למהותו של האדם ולמה שעל האדם להיווכח בו. באמצעות הדבר, מושגת כל העבודה שאלוהים רוצה לעשות בעידן הדבר. באמצעות הדבר, האדם מתגלה, מסולק ומועמד בניסיונות. האדם ראה את הדבר, שמע את הדבר וגילה את קיומו של הדבר. כתוצאה מכך, האדם מאמין בקיומו של אלוהים, האדם מאמין בכול יכולתו ובחכמתו של אלוהים, וכן בלבו של אלוהים, שמלא אהבה לאדם, וברצונו להושיע את האדם... לאורך כל עידן המלכות, אלוהים משתמש בדבר כדי לעשות את עבודתו ולהשיג את תוצאות עבודתו. הוא לא עושה נפלאות או ניסים, אלא פשוט עושה את עבודתו באמצעות הדבר. בזכות הדבר, אלוהים מזין ומקיים את האדם. בזכות הדבר, האדם זוכה בידע ובניסיון אמיתי.

מתוך 'עידן המלכות הוא עידן הדבר' ב'הדבר מופיע בבשר'

העבודה שאלוהים עושה בעידן הזה היא בעיקר אמירת הדברים הדרושים לחיי בני האדם, חשיפת המהות של אופי האדם ושל טבעו המושחת, חיסול התפיסות הדתיות, החשיבה הפיאודלית והחשיבה המיושנת וכן חיסול הידע והתרבות של האדם. כל הדברים הללו חייבים להיחשף ולהיטהר באמצעות דבריו של אלוהים. באחרית הימים אלוהים משתמש במילים ולא באותות ומופתים כדי להביא את בני האדם לידי שלמות. הוא משתמש בדבריו כדי לחשוף את בני האדם, לשפוט אותם, לייסר אותם ולהפוך אותם למושלמים, וכך, דרך דברי האל, בני האדם נוכחים בחוכמתו וחביבותו של אלוהים, לומדים להבין את טבע האל, וחוזים במעשיו של אלוהים.

מתוך 'הכרת עבודתו של אלוהים כיום' ב'הדבר מופיע בבשר'

בעבודתו הסופית, סיום העידן, טבעו של אלוהים הוא טבע של ייסורים ושיפוט, אשר חושף את כל הרשע, שופט בפומבי את כל העמים ומביא לידי שלמות את מי שאוהב אותו באמת. רק טבע כזה יכול להביא את העידן לסיומו. אחרית הימים כבר הגיעה. כל הדברים יסווגו על פי מינם ויחולקו לקטגוריות שונות על סמך טבעם. זהו הזמן שבו אלוהים מגלה מה יעלה בגורלם של בני האדם ומהו יעדם. אם בני האדם לא יעברו ייסורים ושיפוט, לא תהיה דרך לגלות את מרדנותם ורשעותם של בני האדם. רק בעזרת ייסורים ושיפוט ניתן לחשוף את סופם של כל הדברים. האדם מראה את אופיו האמיתי רק כשהוא מיוסר ונשפט. הרע ישוב אל הרע, הטוב ישוב אל הטוב, ובני האדם יסווגו על פי מינם. דרך ייסורים ושיפוט יתגלה סופם של כל הדברים, כך שהרע ייענש והטוב יזכה לגמול, וכל בני האדם ייעשו כפופים לריבונותו של אלוהים. יש להשלים את כל העבודה באמצעות ייסורים ושיפוט צודקים. מכיוון ששחיתותו של האדם הגיעה לשיאה ומרדנותו הייתה חמורה מדי, רק טבעו הצודק של אלוהים – שהוא בעיקר טבע של ייסורים ושיפוט המתגלה באחרית הימים – יכול לשנות את האדם מן היסוד ולהשלימו. רק טבע זה יכול לחשוף רוע וכך להעניש בחומרה את כל הרשעים. לפיכך, לטבע כזה יש החשיבות של העידן והגילוי וההפגנה של טבעו הם למען העבודה בכל עידן חדש. אלוהים אינו מגלה את טבעו באופן שרירותי וללא משמעות.

מתוך 'חזון עבודתו של אלוהים (3)' ב'הדבר מופיע בבשר'

קודם:עליכם להכיר את המטרה של שלושת שלבי עבודתו של אלוהים.

הבא:הקשר בין כל אחד משלושת שלבי עבודתו של אלוהים.

ייתכן שתאהב גם...