היום אנחנו ממשיכים לשתף על סוגיית התפיסות. בעבר שיתפנו על הנושא הזה פעמיים, והיום נשתף עליו פעם נוספת כדי לסכם. בנוגע לנושאים שעליהם שיתפנו בעבר, עליכם לתקשר לאחר מכן בינכם לבין עצמכם ואז להרהר ולחוות את הדברים האלה בהדרגה. לא ניתן להבין את הנושאים האלה בתוך יום או יומיים בלבד; ניתן להבין אותם אך ורק בהדרגה, על ידי כך שחווים ומרגישים אותם במהלך החיים. מה שאתם יכולים להציג כעת על בסיס הזיכרון בלבד אינו אלא למידה דרך שינון. אכילה ושתייה של דברי האל מצריכות חוויה; רק לאחר שאדם עובר חוויות בחיים האמיתיים במשך זמן מה הוא יכול להגיע לכדי הבנה והערכה אמיתיות. תפיסות של אנשים כוללות בדרך כלל את תפיסותיהם בנוגע לאל ולעבודתו של האל. שני סוגי תפיסות אלה משפיעים במיוחד על החתירה של אנשים, על הדרך שבה הם מתייחסים לעניינים שונים, על הבנתם את האל ועל גישתם כלפיו, ואף יותר מכך על הנתיב שבו הם הולכים במהלך האמונה באל, כמו גם על הכיוון ועל היעדים שהם בוחרים עבור חייהם. על סמך שני השיתופים הקודמים שלנו, האם אתם יכולים כעת להגדיר במדויק את משמעות התפיסות? דמיונות בנוגע לאמונה באל הם סוג של תפיסה. דמיונות אלה מתבטאים בעיקר בהתנהגויות שטחיות מסוימות שמאפיינות את דיבורם ואת התנהלותם של אנשים, כמו גם בפרטים הקשורים בחיי היום-יום שלהם, כמו אכילה, לבוש, דיור ותחבורה. זו הרמה הבסיסית ביותר. אם נתקדם צעד אחד, יש מספר דמיונות שנוגעים לחתירתו של אדם במהלך האמונה באל ולנתיב שבו הוא הולך במסגרתה, כמו גם לכמה מן הדרישות, הדמיונות ואי ההבנות שיש לאנשים ואשר קשורים בעבודת האל. מה כוללות אי ההבנות האלה? מדוע הן נקראות אי הבנות? כשאנו אומרים אי הבנות, זו בהחלט לא מחשבה נאותה. למעשה, זהו דבר מה שאינו מתאים לעובדות, אינו עולה בקנה אחד עם האמת ואינו תואם לעבודת האל ולצביון האל ואף מנוגד להם; או משהו שמקורו ברצון האנושי, אשר התגבש מתוך התפיסות, הדמיונות והידע של בני האדם, ואין לו דבר וחצי דבר עם האל עצמו או עם עבודת האל. כאשר מתעוררים סוגים כאלה של תפיסות, דמיונות, אי הבנות ודרישות, המשמעות היא שתפיסותיהם של אנשים בנוגע לאל ולעבודתו הגיעו לשיא. בנקודה זו, מה קורה לקשר בין האנשים לבין האל? (נוצר ביניהם מחסום.) יש מחסום בין האנשים לבין האל; האם זו בעיה חמורה? (כן.) כאשר נוצר מחסום, המשמעות היא שהתפיסות והדמיונות של האנשים חמורים מאוד. כאשר נוצר מחסום בין אנשים לבין האל, המשמעות היא שהם אינם מרוצים מדברים מסוימים שעשה האל, הם כבר אינם מעוניינים לבטוח באל, להתייחס אליו כאל או להתמסר לו. הם מתחילים לפקפק בצדקתו של האל ובצביונו. לאילו ביטויים מוביל הדבר באופן מידי? (התנגדות.) אם אנשים לא מחפשים את האמת, לא רק שאי ההבנה הזו יוצרת מחסום בלבבם, אלא שהיא גם מובילה מיד להתנגדות – התנגדות לאמת, לדברי האל ולריבונות של האל. הם לא שבעי רצון ממה שעשה האל ואומרים, "מה שאתה עושה הוא לא ראוי; אינני מאשר זאת ואינני מסכים לכך!" המסר המרומז הוא, "אינני יכול להתמסר; זו הבחירה שלי. אני רוצה להביע דעה מנוגדת, אני רוצה להביע דעה ששונה מדברי האל, מן האמת ומדרישות האל". איזה סוג של התנהגות זה? (התרסה.) בעקבות התנגדות מתעוררות התרסה והתקוממות; זו הסלמה. כאשר צביונו המושחת של אדם משתלט, תפיסה יחידה יכולה ליצור מחסום ואי הבנות בינו לבין האל. אם דבר זה לא נפתר מיד דרך חיפוש האמת, המחסום הולך וגדל והופך לקיר עבה. אתה כבר לא רואה את האל ולא את קיומו האמיתי, קל וחומר את מהותו האלוהית. אתה מתחיל לפקפק בעצם היותו של האל בהתגלמותו אל אמיתי, אתה מאבד עניין באכילה ובשתייה של דבר האל וכבר אינך רוצה להתפלל לאל. בדרך זו, הקשר שלך עם האל הופך מרוחק יותר ויותר. מדוע אנשים מסוגלים להפגין התנהגויות כאלה? כיוון שהם מרגישים שמה שהאל עשה פגע בליבם, הסב נזק לכבודם והשפיל את אישיותם. האם זה באמת המקרה? (לא.) אם כן, מה בעצם קורה? (הסיבה היא שרצונותיהם של אנשים לא התממשו, ושלמצב שאליו נקלעו יש נגיעה לאינטרסים שלהם.) הסיבה היא שלאנשים יש צביון מושחת; כאשר הרצונות המוגזמים שלהם אינם מקבלים מענה מידי, הם מתחילים להתנגד לאל והופכים מאוד לא מרוצים מכך שהוא עבד בדרך שלא עולה בקנה אחד עם תפיסות אנושיות. הם לא מודים בכך שמה שהאל עושה הוא האמת, שהוא אהבת האל ומיועד להושיע את בני האדם, וגם לא מקבלים זאת. הם מפתחים תפיסות ואי הבנות בנוגע למה שעשה האל, והמשמעות היא שצביונם המושחת שולט. לאחר שמתעוררים מחסומים כאלה, מהם הביטויים של צביונות מושחתים מכל סוג שאנשים חושפים כאשר הם חיים על פי תפיסות? הם לא מחפשים, ממתינים או מתמסרים, קל וחומר שאינם יראים את האל או מכים על חטא. תחילה הם בוחנים ושופטים, ואז הם מוקיעים, ולבסוף מגיעה ההתנגדות. האין ההתנהגויות האלה ההיפך המוחלט של ביטויים חיוביים כמו חיפוש, המתנה, התמסרות, קבלה והכאה על חטא? (כן.) ההתנהגויות האלה הן כולן דברים שמביעים התנגדות. הן גילוי של צביון מושחת; הצביון המושחת שלהם הוא ששולט במחשבותיהם ובמעשיהם וגם בגישה, בכוונות ובהשקפות שלהם בנוגע לשיפוט אנשים, מאורעות ודברים. כאשר אנשים עסוקים בבחינה, ניתוח, שיפוט, הוקעה והפיכה למתנגדים, מהו השלב הבא שבו הם נוקטים? (יציאה כנגד.) ואז מגיעה היציאה כנגד. מהם כמה ביטויים של יציאה כנגד? (הוויה שלילית, ויתור על חובותיו של אדם.) היותו של אדם שלילי הוא אחד מהם; הם מתרשלים בעבודתם באופן שלילי ומוותרים על חובותיהם. מה עוד? (הפצת תפיסות.) (ביצוע שיפוט.) ביצוע שיפוט, הפצת תפיסות, כל אלה הם ביטויים אחדים של התקוממות כנגד האל ויציאה נגדו. מה עוד? (הם עלולים לבגדו באל ולבגוד בדרך האמיתית.) זהו הדבר החמור מכול; כאשר אדם מגיע לנקודה זו, טבעו השטני מתגלה במלואו, הוא מתכחש לאל לחלוטין ובוגד בו, ובכל רגע הוא עלול להפנות עורף לאל.

מה היו הביטויים השונים של התנהגויות שמהוות התקוממות כנגד האל ומתנגדות לו, ונזכרו זה עתה? (התרשלות בעבודה באופן שלילי, ויתור על חובותיו של אדם.) (שיפוט האל.) שיפוט האל ועבודתו. (ואז מגיעה הפצת תפיסות ולבסוף בגידה באל.) הבה נפרט יותר. האם הפצת תפיסות כרוכה בתלונות? (כן.) לפעמים, הפצת תפיסות כרוכה בתלונות, דברים כמו, "מה שעושה האל לא צודק", "אני מאמין באל, לא באנשים" וגם "אני מאמין שהאל הוא צודק". במילים האלה יש נגיעות מרומזות של תלונה. התרשלות באופן שלילי, הפצת תפיסות ושיפוט האל הן כולן התנהגויות חמורות למדי, אבל בגידה היא החמורה מכולן. ארבע אלה הן ברורות למדי, חמורות למדי וטבען הוא של התנגדות ישירה לאל. אילו ביטויים ספציפיים יש בתוך התנהגויות אלה שעולות בדעתכם, שראיתם או שהפגנתם בעצמכם? (יש גם הסתה; כדי לתת פורקן לחוסר שביעות הרצון שלהם מן האל, יש כאלה שמדיחים אנשים נוספים להתנגד לו.) זהו ביטוי של הפצת תפיסות. האם יש כאלה שכלפי חוץ נראים מסורים, אולם במהלך התפילות אומרים, "שהאל יחשוף את זה; מה שאני עושה הוא נכון, הכול יתגלה בבוא העת; אני יודע שהאל צודק"? הדברים האלה עשויים להישמע נכונים, ואפילו מוצדקים בוודאות, אבל הם מסתירים בתוכם אי ציות וחוסר שביעות רצון כלפי האל. זו התנגדות מנטלית, התרשלות שלילית והתנגדות שלילית. האם יש היבטים נוספים? (במקרה של התרשלות שלילית, יש גם שקיעה של אדם בייאוש וויתור מתוך תסכול, על בסיס האמונה כי כזה הוא, כי זה פשוט הטבע שלו; הוא סבור שאיש לא יכול להושיע אותו, ושאם האל רוצה להשמידו, שיהיה.) זו צורה של התנגדות שקטה; מצבו של האדם בפועל הוא שלילי, והוא סבור שמעשי האל אינם מובנים ושאנשים אינם מסוגלים לתפוס אותם באמת, ולכן, שיעשה האל את כל שברצונו לעשות. על פני השטח, נראה כי הם התמסרו לתזמוריו ולסידוריו של האל, אבל בפועל, עמוק בתוך לבם, הם מתנגדים נחרצות לסידוריו של האל והם לא מרוצים וסרבנים במיוחד. הם כבר הכירו בכך שאלה מעשי האל ואין להם דרישות נוספות; מדוע אפוא לומר שזהו רגש של התנגדות? מדוע לאפיין זאת כך? למעשה, באופן מודע, גם הם לא רוצים להוקיע את העניין הזה, הם לא רוצים לצאת בקביעה, ש"מה שעשה האל שגוי; איני מקבל זאת. אני יכול להתמסר לדברים אחרים שהאל עשה, אבל לא לזה. בכל מקרה, בגלל הדבר הזה אתרשל בעבודתי באופן שלילי". בתת-מודע שלהם מצבם אינו כזה, ואין להם את המודעות הזו; בתוך לבם, יש רק מידה מסוימת של התרסה, אי שביעות רצון או התרעמות. יש אפילו כאלה, שעשויים להוקיע את פעולותיו של האל כשגויות, אבל בעומק לבם ובמונחים של רצונותיהם הסובייקטיביים, הם לא באמת מעוניינים להוקיע את האל באופן מודע, שכן בסופו של דבר האל הוא הדבר שהם מאמינים בו. אם כך, מדוע לומר שההתנהגות הזו מתאפיינת בהתנגדות, שמדובר בהתרשלות שלילית ושיש בה אלמנטים של שליליות? השליליות עצמה היא צורה של התנגדות והתקוממות, ויש לה מספר ביטויים. ראשית, כאשר אנשים מפתחים מצבים כגון שקיעה בייאוש והתרשלות באופן שלילי, האם הם יכולים להיות מודעים בלבבם לכך שמצבים אלה שגויים? (כן.) כל אחד יכול להיות מודע לכך, למעט מי שמאמינים במשך שנתיים או שלוש בלבד, ומקשיבים לדרשות רק לעתים רחוקות; הם אינם מבינים את העניינים האלה. אבל כל עוד אדם מאמין באל במשך שלוש שנים לפחות, מקשיב תכופות לדרשות ומבין את האמת, הוא יכול להחזיק במודעות הזו. כאשר אנשים מבינים שמצבים אלה שגויים, מה עליהם לעשות כדי למנוע מעצמם לנקוט בהתנגדות? ראשית, עליהם לחפש. לחפש מה? לחפש מדוע האל תזמר את הדברים האלה באופן הזה, מדוע הם נקלעו למצבים כאלה, מהן כוונות האל ומה עליהם לעשות. אלה דברים חיוביים, אלה הביטויים שצריכים להיות לאנשים. מה עוד? (לקבל, להתמסר ולזנוח את רעיונותיהם שלהם.) האם קל לאדם לוותר על רעיונותיו שלו? (לא.) אם אתה סבור שאתה צודק, לא תוכל לוותר עליהם. כדי להגיע לנקודת הוויתור, יש שלבים שמעורבים בעניין. אם כך, אילו יישומים בפועל מתאימים וראויים ביותר לכך? (תפילה.) אם התפילה שלך כוללת אך ורק כמה משפטים חלולים, ואתה פשוט עושה דברים כלאחר יד, הבעיה לא תיפתר. אתה מתפלל, "הו אלוהים, ברצוני להתמסר; אנא סדר ותזמר את הנסיבות שלי כך שאוכל להתמסר. אם עדיין לא אצליח להתמסר, אנא תקן אותי". האם הבעה של כמה משפטים ריקים מתוכן כאלה יכולה לגרום לשינוי מצבך השגוי? היא לא משנה אותו כלל. כדי להוציא לפועל מהפך, אתה זקוק לשיטה של יישום בפועל. אם כך, כיצד ניתן ליישם בפועל כדי להפוך את הדברים על פיהם? (על האדם לחפש באופן פעיל את כוונות האל, להודות בתוך תוכו שהאל צודק ושהוא שוגה, ולהיות מסוגל להתכחש לעצמו.) אלה שתי שיטות של יישום בפועל: חיפוש פעיל של כוונות האל והודאה בתוך-תוכו של האדם שהאל צודק והוא טועה. שתי השיטות האלה טובות למדי, שתיהן אומרות את הדברים הנכונים, אבל האחת מעשית יותר. איזו מהן מעשית? איזו מהן היא דיבורים ריקים? (חיפוש פעיל של כוונות האל הוא מעשי.) לעתים קרובות, האל לא יאמר לך מה כוונותיו באופן ישיר. יתירה מכך, הוא לא יאפשר לאור ההבנה להבזיק בך בפתאומיות. הוא גם לא יוביל אותך במדויק לאכילה ולשתייה של דברי האל הרלוונטיים, שאותם עליך להבין. השיטות האלה כולן לא מציאותיות במיוחד עבור בני האדם. לכן, האם גישה זו, של חיפוש פעיל של כוונות האל, יכולה להיות יעילה עבורכם? שיטה יעילה היא השיטה הטובה ביותר; היא השיטה המציאותית והמעשית ביותר. שיטה לא יעילה היא תיאורטית ונשארת ברמת המילים מבלי להניב תוצאות, ולא משנה כמה טובה היא נשמעת. אם כך, איזו שיטה היא המעשית? (השנייה, הודאה בכך שהאל הוא האמת ושהאדם טועה.) נכון, הודאה בטעויות שלך – זו התנהלות הגיונית. יש כאלה שאומרים, שהם לא מבינים שהם טועים. במקרה זה, עליך להיות הגיוני ולהיות מסוגל לזנוח את עצמך ולהתכחש לעצמך. אנשים מסוימים אומרים, "בעבר חשבתי שאני צודק, ואני עדיין חושב כך עכשיו. מעבר לכך, אנשים רבים מאשרים אותי ומסכימים עמי, ואיני מרגיש כל תוכחה בלבי. בנוסף, הכוונה שלי נכונה, ואם כך, איך יכול להיות שאני טועה?" יש מספר סיבות שמונעות ממך לשחרר את עצמך ולהתכחש לעצמך. מה עליך לעשות במקרה זה? לא משנה מהן הסיבות שגורמות לך לחשוב שאתה צודק, אם ה"צדק" הזה מתנגש עם האל ועומד בסתירה לאמת, אזי אתה פשוט טועה. לא משנה כמה מסורה גישתך, לא משנה כיצד אתה מתפלל לאל בלבך ואפילו אם אתה מודה באופן מילולי שאתה טועה, אם עמוק בפנים אתה עדיין נאבק באל ושרוי במצב של שליליות, המהות של כל זה היא עדיין התנגדות לאל. הדבר מוכיח שטרם הבנת שאתה טועה; אתה לא מקבל את העובדה שאתה טועה. כאשר אנשים מפתחים אי הבנות ותפיסות בנוגע לאל, תחילה עליהם להכיר בכך שהאל הוא האמת ושאנשים לא מחזיקים באמת, וכי ללא ספק הם אלה שטועים. האם זה סוג של גינון רשמי? (לא.) אם אתה מאמץ את היישום בפועל הזה כגינון רשמי ותו לא, על פני השטח, האם תוכל להכיר בטעויות של עצמך? לעולם לא. היכרות עם עצמך מחייבת מספר שלבים. ראשית, עליך לקבוע אם המעשים שלך תואמים לאמת ולעקרונות. אל תתבונן קודם כול בכוונותיך; יש מקרים שבהם כוונותיך נכונות, אבל העקרונות שאתה מיישם בפועל שגויים. האם סוג מצב כזה מתרחש לעתים קרובות? (כן.) מדוע אני אומר שעקרונות היישום בפועל שלך שגויים? ייתכן שחיפשת, אבל אולי אין בך כלל הבנה של מהם עקרונות; אולי לא חיפשת כלל, וביססת את מעשיך אך ורק על כוונותיך הטובות ועל ההתלהבות שלך, וגם על הדמיונות שלך ועל ניסיונך, וכתוצאה מכך, עשית טעות. האם אתה יכול לשער זאת בנפשך? אינך יכול לצפות זאת מראש, ועשית טעות – האם לא נחשפת אז? אם אתה ממשיך להיאבק באל לאחר שנחשפת, היכן טמונה כאן השגיאה? (היא טמונה בסירוב להכיר בכך שהאל צודק, ובהתעקשות על כך שאני צודק.) כאן שגית. הטעות הגדולה ביותר שלך לא הייתה שעשית משהו שגוי והפרת את העקרונות, וכך גרמת להפסד או להשלכות אחרות, אלא שלאחר שעשית דבר מה שגוי, אתה עדיין מתעקש על הצידוקים שלך ואינך מסוגל להודות בטעותך; אתה עדיין מתנגד לאל על בסיס התפיסות והדמיונות שלך ומתכחש לעבודתו ולאמיתות שהביע – זו הייתה הטעות הגדולה והחמורה ביותר שלך. מדוע נאמר, שמצב כזה באדם הוא מצב של התנגדות לאל? (משום שהוא לא מכיר בכך שמה שהוא עושה שגוי.) לא משנה אם אנשים מכירים בכך שכל מעשיו של האל וריבונותו הם צודקים, ובחשיבות שלהם, אם הם אינם מסוגלים תחילה להכיר בכך שהם עצמם טועים, אזי מצבם הוא מצב של התנגדות לאל. מה צריך לעשות כדי לתקן את המצב הזה? ראשית, על האדם להתכחש לעצמו. הדברים שזה עתה אמרנו בנוגע לצורך לחפש תחילה את כוונות האל אינו מעשי כל כך עבור אנשים. יש כאלה שאומרים, "אם זה לא מעשי כל כך, האם המשמעות היא שאין צורך בחיפוש? אין צורך לחפש דברים מסוימים שאותם ניתן לחפש ולהבין – אני יכול פשוט לדלג על השלב הזה". האם זה נכון? (לא.) האין מי שפועל באופן הזה מעבר לישועה? לאנשים כאלה יש עיוותים בהבנתם. החיפוש אחר כוונות האל הוא מעט מרוחק ולא ניתן להשיגו באופן מידי; כקיצור דרך, מציאותי יותר שאדם יוותר תחילה על עצמו, יכיר בכך שמעשיו שגויים ואינם תואמים לאמת, ואז יחפש את עקרונות-האמת. אלה הם השלבים. ייתכן שהם נראים פשוטים, אבל יישומם בפועל כרוך בקשיים רבים עבור בני אנוש שלהם צביונות מושחתים וגם כל מיני סוגים של דמיונות וכל מיני דרישות, ושיש להם גם רצונות, כשכל אלה מפריעים לאנשים להתכחש לעצמם ולוותר על עצמם. אלה לא דברים שקל לעשות. לא נתעמק יותר בנושא הזה; הבה נמשיך לדון בסוגיית התפיסות, שבה עסקנו במהלך שני השיתופים האחרונים שלנו.

המיקוד העיקרי של השיתוף שלנו זה עתה היה האופן שבו תפיסות יכולות להוביל לאי הבנות בנוגע לאל, אשר עלולות בתורן לגרום ליצירת מחסום בין אנשים לבין האל, ומחסום זה גורם להם לפתח התנגדות כלפי האל. מהו הטבע של התנגדות זו? (יציאה כנגד.) זו יציאה כנגד, מרדנות. לפיכך, כאשר אנשים מפתחים התנגדות לאל ויוצאים נגדו, אין זה משהו שקורה בין לילה; יש לכך שורשים. הדבר דומה לאדם שמגלה פתאום שהוא חולה, ושהמחלה חמורה מאוד; הוא תוהה איך ייתכן שהמצב התדרדר במהירות רבה כל כך. למעשה, המחלה הייתה קיימת בגופו במשך זמן רב וכבר היו לה שורשים – הוא לא נדבק בה ביום שבו התגלתה. למעשה, זה היה רק היום שבו נודע לו עליה. למה כוונתי כשאני אומר זאת? האם היכולת למרוד באל, להתנגד לו, לצאת כנגדו, היא משהו שכל אחד יכול לחזות כאשר הוא מתחיל להאמין באל? בהחלט לא. האם זו הכוונה הראשונית של כל אחד שמאמין באל ובסופו של דבר יוצא כנגדו ומתנגד לו? האם מישהו אמר אי פעם, "אינני מאמין באל בגלל ברכות; אני פשוט רוצה לצאת כנגד האל ולהתנגד לו לאחר שאראה אותו, כדי שלאחר מכן אוכל להפוך למפורסם ולכבוש לעצמי מעמד, כך שחיי יהיו בעלי ערך?" האם למישהו היו אי פעם תוכניות כאלה? (לא.) איש מעולם לא תכנן כך, אפילו לא האדם הטיפש, האווילי או הרע ביותר. האנשים כולם רוצים להאמין באל בכנות, להיות טובים, להקשיב לדברי האל ולעשות את כל מה שהאל מבקש מהם. אף על פי שהם לא יכולים להשיג התמסרות מוחלטת לאל, הם יכולים לכל הפחות לעמוד בדרישות המינימליות של האל ולרצות את האל כמיטב יכולתם. כמה טובה המשאלה הזו – איך קורה שבסופו של דבר הם יוצאים כנגד האל ומתנגדים לו? האנשים עצמם מרגישים חוסר רצון ואינם יודעים כיצד קרה הדבר. בכל הנוגע ליציאה כנגד האל ולהתנגדות לאל, יש בקרבם הרגשה רעה ואי נוחות, והם חושבים, "איך אנשים יכולים לעשות זאת? גם אם אחרים פועלים כך, אני לא הייתי צריך לעשות זאת!" זה דומה לדבריו של פטרוס: "אִם הַכֺּל יִכָּשְׁלוּ בִּגְלָלְךָ, אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶכָּשֵׁל!" (מתי כ"ו 33). הדברים שאמר פטרוס יצאו מלבו, אולם התנהגותו לא עמדה ברצונותיו ובשאיפותיו. חולשה אנושית היא דבר שגם האנשים עצמם אינם יכולים לחזות מראש. כאשר ניחת עליהם מצב מסוים, השחיתות שלהם נחשפת. מהות טבעו של האדם וצביונו המושחת יכולים לשלוט במחשבותיו ובהתנהגותו ולהכתיב אותן. במקרה של צביון מושחת עשויות להתעורר תפיסות שונות, לצד רצונות ודרישות שונים, שכולם גורמים להתנהגות מרדנית מסוגים שונים. דבר זה משפיע ישירות על קשריו של האדם עם האל וכן יש לו השפעה ישירה על ההיווכחות בחיים ועל שינוי הצביון של האדם. לא אלה היו כוונותיהם של אנשים כשרק החלו להאמין באל, ואלה גם לא הדברים שאנשים מוכנים ומקווים לעשות בתוך לבם. השלכות כאלה נובעות מתפיסותיהם של אנשים בנוגע לאל. אם התפיסות האלה לא נפתרות, אזי תוכניותיו של אדם, גורלו וייעודו הופכים כולם להיות בעייתיים.

כדי לפתור את אי ההבנות שלו בנוגע לאל, האדם נדרש לפתור את תפיסותיו לגבי האל, לגבי עבודת האל, לגבי מהות האל ולגבי צביון האל. כדי לפתור את התפיסות האלה, האדם נדרש תחילה להבין, לדעת ולהכיר אותן. אם כן, מה בדיוק הן התפיסות האלה? דבר זה מחזיר אותנו לנושא העיקרי. עלינו להתחיל בכמה דוגמאות מעשיות, שמתייחסות לתפיסות ולביטויים של אנשים, ואשר מבהירות את כוונותיו של האל מתוך דוגמאות אלה ומאפשרות לאנשים לראות מהם הצביון והמהות של האל המצויים עמוק בתוך לבו, כיצד הוא מתייחס לאנשים וכן כיצד אנשים מדמיינים לעצמם שעליו להתייחס אליהם. בתוך כך הן יאפשרו לאנשים להבחין, להבהיר ולהשוות בין שתי נקודות המבט האחרונות האלה, והדבר יוכל להוביל להבנה ולקבלה של האופן שבו האל מתייחס לאנשים ושולט עליהם, וגם להבנה ולקבלה של מהות האל וצביונו. כאשר תהיה לאנשים הבנה ברורה של הדרך שבה האל שולט באנשים ושל עבודתו, הם כבר לא יפתחו תפיסות בנוגע אליו. המחסום שקיים בינם לבין האל ייעלם אף הוא, ובלבם כבר לא יתעוררו מצבים של התנגדות לאל או יציאה כנגדו. ניתן לפתור ישירות את הבעיות האלה, של מרדנות ושל התנגדות לאל, דרך קריאה בדברי האל ושיתוף על האמת. לא משנה לאיזה היבט של התפיסות אנו מתייחסים, יש להתחיל בקריאה של דברי האל ובשיתוף על האמת. הכול צריך להיות מחובר לאמת, הכול כרוך באמת. אם כן, מהן התפיסות האלה שיש לאנשים? הבה נתחיל בניתוח עבודת האל, תוך שימוש בדוגמאות ספציפיות שיבהירו את העקרונות שמאחוריה, ואת העקרונות והשיטות שעל פיהם האל מתייחס לאנשים ושולט בהם. הדוגמאות עשויות לגעת בשיטה שמאחורי עבודת האל; הן גם יכולות לגעת בשיטה שעל פיה האל מסווג את האדם וקובע את סופו; או שהן עשויות לגעת בצביונו של האל ובמהותו. כדי להבהיר את הנקודות האלה, אילו היינו מדברים בדרך ריקה מתוכן על מהות האל, על מעשיו ועל הדרך שבה התייחס לאנשים במהלך ששת אלפים שנות עבודתו – האם אתם סבורים שזה היה ראוי? האם הייתם מקבלים זאת בקלות? או אם, לדוגמה, היינו מדברים על האופן שבו האל עבד במשך ששת אלפים שנים, וכיצד, בשלב השני של עבודתו, הוא פעל ביהודה; והיינו דנים באופן שבו האל התייחס אז לעם היהודי, וכיצד ניתן ללמוד מכך אודות צביונו – האם הדבר היה מאפשר להבין זאת ביתר קלות? (לא.) לדוגמה, אם היינו מדברים על האופן שבו האל שולט בעולם הזה: כיצד הוא מתייחס לאנשים ממוצאים אתניים שונים, מה חושב האל, כיצד הוא תוחם את שטחיהם ומדוע הוא מחלק אותם למיקומים שונים – ובמיוחד, מדוע יש אנשים טובים שנמצאים במקומות שהם פחות מראויים, בעוד שאנשים רעים מסוימים נמצאים במקומות טובים בהרבה, ומהם העקרונות שבהם משתמש האל כשהוא מקצה דברים באופן זה, ומתוך נושא זה היינו למדים מהן שיטות האל לשליטה באנושות – האם זה היה מקל על ההבנה? (לא.) האם הנושאים האלה לא מרוחקים למדי משינויי הצביון של אנשים ומהיווכחותם בחיים במהלך היום-יום? האם הם לא מופשטים למדי? (כן.) מדוע אנו אומרים שהם מרוחקים ומופשטים? כיוון שבחיים האמיתיים, הבנה של אמיתות הנוגעות לחזיונות בלבד, כמו פרטי האופן שבו האל שולט באנושות ומנחה אותה, נראית מרוחקת מאוד מן הבעיות שעמן אנחנו מתמודדים בחיי היום-יום וגם אין לה רלוונטיות מיוחדת אליהן. כדי להתמודד עם בעיות של העולם האמיתי, עלינו להתחיל עם דוגמאות שאתם מסוגלים לשמוע, לראות ולחוש בחייכם, ואז, מתוך כך, להרחיב את התובנות שלכם. לא משנה אילו סיפורים אני מספר, או אילו אנשים ומאורעות מעורבים בסיפורים האלה – ואפילו אם הם עשויים להיות קשורים לדברים שעשיתם בעבר – ההשפעה הסופית של הסיפורים היא לסייע לכם להבין את האמיתות הקשורות לנושא שבו אנו דנים היום. כל סיפור שמסופר משרת מטרה וקשור לערך שאותו הוא אמור להעביר ולאמת שהוא מבטא.

הבה נתחיל בסיפור שלנו. זהו המקרה הראשון. לפני זמן רב, כנסייה אחת שלחה בקבוק של סירופ לשיעול, והסבירה: "האל תמיד מדבר אלינו ומטיף, ולפעמים הוא משתעל כשהוא מדבר יותר מדי. כדי להפוך את הטפת האל לחלקה יותר ולהפחית את השיעול, אנחנו שולחים סירופ נגד שיעול". כשהבקבוק הגיע, ראה אותו איש אחד ואמר: "נאמר שזה סירופ לשיעול, אבל מי יודע במה הוא באמת מיועד לטפל. אי אפשר לתת לאל לשתות את זה – זה עלול להזיק. זאת תרופה; בכל תרופה יש חומרים רעילים מסוימים. השתייה שלה עלולה לגרום לתופעות לוואי!" אלה ששמעו אותו חשבו, "הוא באמת מתחשב. אם כך, אי אפשר לתת זאת לאל". באותה עת לא הייתי זקוק לתרופה, ולכן חשבתי שאשמור עליה למועד מאוחר יותר, ובזה נגמר העניין. אבל האם הסיפור מסתיים כאן? לא, הסיפור של אותה תרופה החל באותו יום. יום אחד, מישהו גילה שאותו אדם שתה בעצמו את הסירופ נגד שיעול, וכשהדבר התגלה, נותרה רק מחצית מכמות הסירופ. אפשר לנחש בקלות את מה שקרה לאחר מכן; הוא סיים את הכול. זה הסיפור עצמו. הרהרו על הקשר בינו לבין התפיסות שבהן אנו עוסקים היום. ראשית כל, אמרו לי: האם הסיפור מזעזע אתכם, מקפיץ אתכם? (כן.) מהן המחשבות שלכם לאחר ששמעתם אותו? מה הקפיץ אתכם? באופן כללי, אלה שקפצו חושבים, "הו לא, זה היה דבר מה שניתן לאל; כיצד מישהו היה מסוגל לשתות את זה?" זה הדבר הראשון שמקפיץ אותם. הדבר השני הוא, "הוא המשיך לשתות את זה. אני לא מאמין שהוא שתה את הכול!" מלבד העובדה שהדבר הקפיץ אתכם, על מה עוד אתם חושבים? האם אתם שוקלים מה הייתה עשויה להיות תגובת האל בהקשר עם מה שעשה האדם הזה – כל ההתנהגויות שלו; כלומר, כל מאורע ומאורע במהלך הסיפור כולו? מה צריך האל לעשות? כיצד צריך האל להתייחס לאדם כזה? והאין זו הנקודה שבה מתחילות להתעורר תפיסות אנושיות? הבה נניח בצד את התוכן של מה שהקפיץ אתכם, ונבחן אם יש תועלת כלשהי בחוויה הזו של התעוררות. בעת שדבר כלשהו מקפיץ אותם, אנשים פשוט חשים אי נוחות מסוימת במצפונם, אבל אינם מסוגלים לדבר על כך בבירור. לאחר מכן, עשויות להתעורר הוקעה ותוכחה שמכוונות אל האדם שבסיפור, ואשר שורשיהן טמונים באתיקה, בערכי מוסר, בתאוריות תיאולוגיות או במילים ודוקטרינות, אולם הדברים האלה הם לא האמת. אם ברצוננו להגיע אל האמת, אזי התפיסות האנושיות שגובשו בנוגע למאורע עצמו, או הדרישות הנוגעות למה שהאל צריך לעשות – אלה הן הבעיות שאותן יש לפתור. בסיפור זה, יש חשיבות מכרעת לתפיסות ולמחשבות של אנשים בנוגע למה שצריך האל לעשות במצב מעין זה. אל תתמקדו אך ורק בתגובה הרגשית שלכם; העובדה שדבר מה מקפיץ אתכם אינה יכולה לפתור את מרדנותכם. אם ביום מן הימים תמצאו משהו בין מנחות האל שיישא חן בעיניכם במיוחד, או שתהיו זקוקים לו, ותעמדו בפני פיתוי חזק מאוד, גם אתם עלולים לקחת אותו לעצמכם; במקרה כזה, לא תרגישו כלל שהדבר מקפיץ אתכם. העובדה שמשהו מקפיץ אתכם כעת אינה אלא פונקציה של המצפון, תוצאה של אמות המידה המוסריות של האנושות; אין זו פונקציה של האמת. כשתוכלו לפתור את התפיסות שמתעוררות מתוך מצב זה, תבינו את האמת הגלומה בו. אז תפתרו תפיסות ואי הבנות שיש בכם כלפי האל בהקשר עם עניינים כאלה, ובסוג כזה של מצבים תבינו את האמת ותזכו בדבר מה. אם כן, כעת חשבו על סוגי התפיסות שאנשים עשויים לפתח במצב שכזה. אילו מן התפיסות האלה עלולה לגרום לך להבנה שגויה של האל, להיווצרות מחסום בינך לבין האל ואפילו להתנגדות כלפיו? זה הדבר שעליו אנו צריכים לשתף. אמרו לי, כשהמאורע הזה התרחש, האם האדם ההוא חש ייסורי מצפון כלשהם? (לא.) איך אתם יודעים שהוא לא חש ייסורי מצפון? (הוא שתה את הסירופ נגד שיעול עד תומו.) קל מאוד לנתח את זה, הלא כן? מן הלגימה הראשונה ועד לאחרונה, הוא לא הפגין כל איפוק ולא עצר. אילו הוא היה טועם ואז מפסיק, אזי הדבר היה נחשב כייסורי מצפון, שכן הוא היה עוצר, מרסן את עצמו ולא ממשיך. אבל לא כך עשה האדם הזה; הוא שתה את הבקבוק כולו, מן ההתחלה ועד הסוף. אילו היה עוד, הוא היה ממשיך לשתות. הדבר מראה שהוא לא חש כל ייסורי מצפון; כך נתפס הדבר מנקודת המבט האנושית. ועכשיו, איך רואה האל את העניין הזה? זה הדבר שעליכם להבין. מן הדרך שבה האל מתייחס למצב הזה, מן האופן שבו הוא מעריך ומגדיר אותו, ניתן לראות את צביונו של האל, את מהות האל וגם להבחין בעקרונות ובשיטות שעל פיהם פועל האל. בה בעת, הדבר עשוי לחשוף תפיסות אנושיות מסוימות, ולגרום לאנשים לומר, "אם כך, זהו יחסו של האל כלפי בני האדם; כך מתייחס האל לאנשים. לא חשבתי כך בעבר". העובדה שלא חשבת כך חושפת את המחסום בינך ובין האל, את העובדה שאתה מסוגל לפתח אי הבנות בנוגע לאל, ושיש לך תפיסות לגבי האופן שבו האל עובד ופועל בהקשר זה. אם כן, כאשר האל התמודד עם המצב הזה, כיצד הוא התייחס אליו? האיש אמר, "זאת תרופה; בכל תרופה יש רעילות מסוימת. אי אפשר לתת לאל לשתות זאת; עלולות להיות תופעות לוואי מסוימות". מה הייתה הכוונה, המטרה מאחורי דבריו? האם אלה היו דברים אמיתיים או כוזבים? הם לא היו אמיתיים; הם היו מטעים, כוזבים וצבועים. הדברים שהוא עשה בהמשך ומה שחשף מבהירים מה התרחש בתוך לבו. האם האל עשה משהו לגבי דבריו ומעשיו הכוזבים? (לא.) כיצד אנו יודעים שהאל לא עשה דבר? כשהוא אמר את הדברים האלה, הוא לא היה כן; הוא כיזב. האל פשוט צפה מן הצד, מבלי לבצע את עבודת ההנחיה החיובית או את עבודת התוכחה השלילית. לפעמים, אנשים חשים בייסורי מצפון – זו עבודתו של האל. האם האיש ההוא חש ייסורי מצפון באותה עת? (לא.) לא רק שהוא לא חש ייסורי מצפון, אלא שהוא גם דיבר בהתנשאות. האל לא הוכיח אותו; הוא פשוט התבונן. מדוע שהאל יתבונן? האם הוא התבונן כדי לראות כיצד יתפתחו העובדות? (לא.) לא בהכרח. ממש כאשר אדם מתמודד עם מצב מסוים, לפני שהוא מקבל החלטה לגבי מה עליו לעשות או לפני קביעת עובדות כלשהן, האם האל מבין את האדם הזה? (כן.) האל מבין לא רק על פני השטח, אלא גם את הלב הפנימי – האם לבו של האדם הוא טוב או רע, כן או כוזב, מהי גישתו כלפי האל, האם האל שוכן בלבו, האם יש בו אמונה אמיתית – האל כבר יודע את הדברים האלה; יש לו הוכחות חותכות, והוא תמיד צופה. מה עשה האל לאחר שהאדם הזה אמר את דבריו? ראשית, האל לא הוכיח אותו; שנית, האל לא העניק לו נאורות ולא עורר בו מודעות לכך שזו מנחה, שבה אנשים אינם אמורים לגעת בקלות ראש. האם האל צריך לומר לאנשים באופן מפורש שצריכה להיות בהם מודעות כזו? (לא.) המודעות הזו צריכה להיות קיימת במצב של אנושיות רגילה. יש כאלה שיאמרו, "יש אנשים שלא יודעים. לא תאמר להם? אם תאמר להם, האם הם לא ידעו? חוסר הידיעה פוטר אדם מחטא – נכון לעכשיו, הם לא יודעים; אילו ידעו, הם לא היו עושים את הטעות הזו, נכון? האם זה לא נקרא להגן עליהם?" האם האל פעל כך? (לא.) מדוע האל לא פעל כך? מצד אחד, האדם ההוא היה צריך להכיר את הרעיון ש"זו מנחה לאל, בני אנוש אינם יכולים לגעת בה". מצד שני, אם הוא לא ידע זאת, מדוע האל לא אמר לו? מדוע שהאל לא יעורר בו מודעות כדי למנוע ממנו לעשות דבר שכזה ולהתמודד עם השלכות שכאלה? האם עצם האמירה לא היה חושף בצורה טובה יותר את כנותו של אדם בהקשר עם הושעת אנשים? האם הוא לא היה מגלה טוב יותר את אהבת האל? אם כך, מדוע האל לא עשה זאת? (האל רצה לחשוף אותו.) כן, האל רצה לחשוף אותו. כשאתה מתמודד עם מצבים, אתה לא מתמודד עמם במקרה. מצב מסוים עשוי להוביל לישועתך, או שהוא עלול לגרום להשמדתך. בזמנים כאלה האל צופה, נותר דומם, אינו מתזמר נסיבות כלשהן כדי להנחות אותך וגם לא מעניק לך נאורות באמצעות דברים כגון, "אל לך לעשות זאת; ההשלכות יהיו בלתי נתפסות", או "אין היגיון או אנושיות בעשיית הדבר בדרך זו". לאנשים אין מודעות כזו. במובן אחד, היעדרה של מודעות כזו נובע מכך שהאל לא הנחה אותם באותו רגע – האל לא פעל. במובן אחר, אם לאדם יש מצפון והוא מחזיק במידה מסוימת של אנושיות, האם האל יפעל על בסיס יסוד שכזה? (כן.) זה נכון. האל ירעיף עליו חסד שכזה. אבל מדוע האל התעלם מן המצב המסוים הזה? סיבה אחת היא, שלאדם זה לא היו מצפון והיגיון, כבוד, יושרה או אנושיות רגילה. הוא לא חתר אל הדברים האלה; האל לא שכן בלבו והוא לא היה מאמין אמיתי באל. לכן, האל רצה לחשוף אותו דרך המצב הזה. לפעמים, חשיפת אדם על ידי האל היא צורה של ישועה, ולפעמים היא לא כזו – האל פועל כך במכוון. אם אתה מישהו שיש בו מצפון והיגיון, חשיפתך על ידי האל משמשת כניסיון וכצורה של ישועה. אבל אם אין בך מצפון והיגיון, משמעות חשיפתך על ידי האל תהיה סילוק והשמדה. אם כך, אם נבחן זאת כעת, מה הייתה משמעות החשיפה של אדם זה עבור האל? המשמעות הייתה סילוק; זו לא הייתה ברכה, אלא קללה. יש כאלה שאומרים: "הוא עשה טעות גדולה כל כך, וזה מביש למדי. מן הרגע שבו החל לשתות בחשאי את הסירופ, האם האל לא היה יכול לסדר נסיבות מסוימות שיגרמו לו להפסיק, כדי שהוא לא יעשה את הטעות הזו וכך לא יהיה צורך לסלקו?" האם זה מה שעשה האל? (לא.) כיצד פעל האל? (הוא הניח למצב להתקדם מעצמו.) האל הניח לדברים להתקדם מעצמם – זה אחד מעקרונותיו. כאשר הוא פתח את בקבוק הסירופ נגד שיעול, האם היה הבדל כלשהו בין טבעה של הלגימה הראשונה שלקח לבין זו האחרונה? (לא.) מדוע לא היה כל הבדל? (מבחינת מהותו, הוא פשוט סוג כזה של בן אדם.) המצב הזה חשף לחלוטין את אנושיותו, את החתירה שלו ואת אמונתו.

בעידן הברית הישנה, עשו מכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים. הוא לא היה מודע לדברים החשובים ובעלי הערך: "מה העניין הגדול בזכות הבכורה? אם אמכור אותה, זה לא ישנה דבר; עדיין אהיה בחיים, נכון?" זה מה שהוא חשב בלבו. ייתכן שנראה כאילו גישתו לבעיה היא מציאותית למדי, אבל הדבר שאיבד היה ברכת האל, וההשלכות של זה הן בלתי נתפסות. כעת יש בכנסייה אנשים רבים שאינם חותרים אל האמת. הם לא מתייחסים ברצינות להבטחותיו של האל ולברכותיו. האם דבר זה לא דומה בטבעו לוויתור על בכורתו של אדם? האין הוא אפילו חמור מכך? כיוון שישועת האדם על ידי האל היא הזדמנות חד פעמית; אם מישהו מחמיץ את ההזדמנות הזו, הכול נגמר. היה אפילו אדם אחד, שבסופו של דבר סולק רק בגלל בקבוק של סירופ נגד שיעול, דבר שאותו מכר תמורת קץ של השמדה; זה דבר שאינו ניתן להבנה! אלא שבעצם אין בכך דבר שאין להבינו. מדוע אני אומר זאת? המאורע הזה עשוי להיראות כמו דבר פעוט. אילו מאורע כזה היה מתרחש בין אנשים, לא היו מייחסים לו חשיבות רבה. בדומה לביצוע פשע, כמו גניבה או פציעה של אדם אחר, לכל היותר היית נענש לאחר מותך ואז היית נולד מחדש כבן אנוש, לאורך מספר מחזורים של גלגול נשמות. זה לא היה משנה הרבה. אבל האם המצב שעליו אני מדבר פשוט עד כדי כך? (לא.) מדוע אנחנו אומרים שהוא לא פשוט? מדוע ראוי לדון במצב הזה? הבה נתחיל באותו בקבוק של סירופ נגד שיעול. למעשה, בקבוק הסירופ הזה לא היה בעל ערך רב, אבל לאחר שהוא ניתן לאל, מהותו השתנתה; הוא הפך למנחה. יש כאלה שאומרים, "מנחות הן מקודשות; מנחות לא שייכות לאנשים; אנשים אינם צריכים לגעת במנחות". גם האמירה הזו נכונה. מהי מנחה? מנחה היא דבר מה שאדם מקדיש לאל; לא משנה במה מדובר, כל הדברים האלה מוגדרים כמנחות. כיוון שהם שייכים לאל, הם כבר לא שייכים לאדם. בין אם מדובר בכסף או בדברים חומריים, ולא משנה מה ערכם, כל מה שמוקדש לאל – שייך אך ורק לאל, ואינו עומד לרשות האדם או לשימושו. כיצד ניתן להגדיר את המנחות? הן שייכות לאל, רק האל רשאי להעניק אותן ואיש לא רשאי לגעת בדברים האלה או לתכנן תוכניות לגביהם לפני קבלת אישורו של האל. יש כאלה שאומרים, "אם האל לא משתמש בדבר מסוים, מדוע איננו רשאים להשתמש בו? לא יהיה חבל אם הוא יתקלקל לאחר זמן מה?" לא, גם לא אז; זהו עיקרון. מנחות הן דברים ששייכים לאל, לא לאדם; לאחר שהאדם מקדיש אותן לאל, מהותן משתנה ולא משנה אם האל רוצה בהן או לא, ואם הן גדולות או קטנות, או אם יש להן ערך או לא. כאשר דבר כלשהו הופך למנחה, הוא נמנה עם רכושו של הבורא ועומד לרשותו. במה כרוך היחס למנחות? הוא כרוך בגישתו של אדם כלפי האל. אם גישתו של אדם כלפי האל היא גישה של חוצפה ושל בוז, וגם של שאננות, אזי גם גישתו של האדם הזה כלפי כל החפצים שבבעלותו של האל היא כזו ללא ספק. יש אנשים שאומרים, "יש מנחות מסוימות שאיש אינו מגלה בהן עניין. האין זה אומר שהן שייכות לכל מי שמניח עליהן את ידיו? בין אם אנשים יודעים זאת או לא, 'כל הקודם זוכה'; כל מי שמניח ידיו על הדברים האלה הוא הבעלים שלהם". מה דעתכם על ההשקפה הזו? ברור שהיא שגויה. מהי גישתו של האל כלפי מנחות? לא משנה מה ניתן לאל, ואם הוא מקבל זאת או לא, לאחר שפריט מסוים מוגדר כמנחה, כל אדם שיש לו תוכניות נוספות לגבי הפריט הזה עלול למצוא את עצמו "דורך על חבית של חומר נפץ". מה זה אומר? (זה אומר פגיעה בצביון האל.) זה נכון. כולכם מכירים את הרעיון הזה, אבל מדוע אינכם מכירים במהות העניין? אם כך, מה העניין הזה אומר לאנשים? הוא אומר להם שצביון האל לא סובל פגיעות מצד בני אנוש, ושאסור להם להתעסק בדברים השייכים לו. מנחות האל, לדוגמה – אילו אדם היה מתייחס אליהן כאל שלו, או שהיה מבזבז ומפזר אותן, אזי הוא היה מועד לפגיעה בצביון האל ולקבלת עונש. לזעם האל יש עקרונות משלו; הוא לא כפי שאנשים מדמיינים אותו, כהשתלחות של האל בכל מי שטועה. למעשה, זעמו של האל מתעורר כאשר מישהו פוגע באל בעניינים חשובים ומכריעים. במיוחד בכל הנוגע להתייחסות להתגלמותו של האל ולמנחות האל, האנשים נדרשים לנקוט משנה זהירות ולאחוז בלב ירא-אל; רק כך הם יימנעו לבטח מפגיעה בצביונו של האל.

אנשים מסוימים בטוחים באמונתם באל והם מסוגלים להשקיע מעצמם ולשלם מחיר, תוך שהם משיגים ביצועים ראויים בכל ההיבטים, למעט אחד. כשאדם שכזה רואה את המשאבים המצויים בשפע בבית האל, ומתוך ידיעה שאנשיו הנבחרים של האל מציעים כמנחות לא רק כסף אלא גם מזון, בגדים ותרופות שונות, בין היתר, הוא חושב, "אנשיו הנבחרים של האל מציעים לאל כל כך הרבה דברים, והאל לבדו לא יכול להשתמש בכולם. חלקם אמנם דרושים להפצת הבשורה, אבל בכל מקרה לא ייעשה שימוש בכולם. כיצד יש להתייחס לפריטים האלה? אולי המנהיגים והעובדים צריכים לחלוק אחדים מהם?" הוא הופך חרד ונסער בנוגע לעניין זה, חש ב"עול" פנימי ומתחיל להרהר, "עכשיו, כשאני אחראי לפריטים האלה, כדאי שאשתמש בכמה מהם. אחרת, האם כל הפריטים האלה לא ירדו לטמיון כשהעולם יושמד? זה אך הוגן לחלק אותם למנהיגים ולעובדים. כל מי שנמצאים בבית האל שווים; כיוון שהקדשנו את עצמנו לאל, אזי דבריו של האל הם שלנו, והדברים שלנו שייכים לאל. זה לא עניין גדול אם איהנה מכמה ממנחות האל; בכל מקרה הן חלק מברכת האל. אין בעיה שפשוט אשתמש בכמה מהן". עם המחשבות האלה מתעורר בו הפיתוי. רצונותיו הולכים וגדלים בהדרגה והוא מתחיל לחמוד את המנחות וליטול פריטים מבלי לחוש נקיפות מצפון כלל. הוא חושב שאיש לא ידע ומתנחם בכך שהוא אומר לעצמו, "השקעתי מעצמי למען האל; זה לא עניין גדול אם איהנה מכמה מנחות. גם אם האל ידע, הוא יסלח לי. פשוט איהנה מכמה מהן עכשיו". כתוצאה מכך, הוא מתחיל לגנוב את המנחות ופוגע בצביון האל. על פני השטח, הוא מוצא שלל תירוצים לעצמו, כמו, "אם לא ייעשה שימוש בדברים האלה, הם יתקלקלו לאחר זמן מה! האל לבדו לא יכול להשתמש בכולם, ואם יחלקו אותם שווה בשווה, יהיו יותר מדי אנשים ולא יהיה מספיק לכולם. מדוע שלא אטפל בזה? יתירה מכך, מה אם לא יספיקו לבזבז את כל הכסף הזה עד לסוף העולם? כל אחד מאיתנו חייב לקחת חלק, והדבר גם ישקף את אהבת האל ואת חסדו! אף על פי שהאל לא אמר זאת, ואין עיקרון שכזה, מדוע שלא ניזום? זה נקרא לפעול על פי עקרונות!" הוא בודה שלל סיבות נשגבות לכאורה ולאחר מכן מתחיל לפעול. אבל כאשר הוא מתחיל, הדברים יוצאים משליטה ונקיפות המצפון שלו הולכות ופוחתות. הוא אפילו עשוי להרגיש שמעשיו מוצדקים, ולחשוב, "אם האל לא צריך את הדברים האלה, עליי להשתמש בהם. זו לא בעיה של ממש". כאן הדברים מסתבכים. מה אתם חושבים, האם זה עניין גדול או לא? האם זה חמור? (כן.) מדוע אנחנו אומרים שזה חמור? האם ראוי לשתף על הסוגייה הזו? (כן.) מה הופך אותה לראויה לשיתוף? (היא קשורה בצביון האל וגם נוגעת לקץ ולייעוד של האדם.) הסוגייה היא משמעותית, טבעה חמור. ועכשיו, לגבי מה עליי להזהיר אתכם? בל יעלה בראשכם הרעיון של נטילת מנחות. יש כאלה שאומרים, "זה לא בסדר; מנחות שמעלים האחים והאחיות מיועדות לבית האל, לכנסייה. זה הופך אותן לרכוש משותף של כולם". האם ההצהרה הזו נכונה? כיצד מתגבשת הצהרה כזו? תאוריה כזו נרקמת מתוך חמדנותו של אדם. מה עוד כרוך בסוגייה הזו? יש משהו שבו טרם נגענו – מהו? יש אנשים שחושבים, "בית האל הוא משפחה גדולה. כיאה למשפחה טובה, צריכות לשרור אהבה וסבלנות; כולם צריכים לחלוק מזון, משקאות ומשאבים, ויש לחלק את כל הדברים האלה באופן שוויוני. לדוגמה, לכל אחד צריכים להיות בגדים, ויש לחלקם וליהנות מהם במידה שווה. האל אינו מפגין העדפה; אם ידו של מישהו אינה משגת לקנות גרביים ולאל יש כמה זוגות מיותרים, עליו לסייע לו. יתירה מכך, מנחות אלה של האל מגיעות מן האחים ומן האחיות; לאל כבר יש כל כך הרבה, האם לא צריך לחלק כמה מהן לעניים? האם הדבר לא ישקף את אהבת האל?" האם אנשים חושבים כך? האין אלה תפיסות אנושיות? אנשים תובעים בכוח את רכוש האל, בעודם מתייגים את הדבר בלשון צחה כחסד האל, כברכות האל וכאהבתו הגדולה של האל. הם תמיד רוצים לחלוק דברים שווה בשווה עם האל, שואפים לחלק כל דבר בצורה שוויונית ותמיד קוראים לשוויוניות. הם סבורים שזהו סמל של אחדות אוניברסלית, של הרמוניה אנושית וקיום שיש בו הגשמה, ומתייחסים לכך כאל מצב שלו יש לתת ביטוי. האין אלה תפיסות אנושיות? הם סבורים שאיש אינו צריך לסבול רעב, במיוחד בבית האל. אם מישהו רעב, האל צריך להקל עליו באמצעות המנחות שלו; אסור לאל להתעלם מן העניין. האין ה"אסור" הזה שבו אנשים מאמינים סוג של תפיסה? האין זו דרישה אנושית מן האל? לאחר שאנשים מסוימים מאמינים באל, הם אומרים, "אני מאמין באל במשך שנים רבות כל כך, ולא זכיתי בדבר; משפחתי עדיין חיה בעוני. זה לא צריך לקרות, האל צריך להיות נדיב כלפיי, הוא צריך לברך אותי כדי שאוכל להלל אותו בצורה ראויה יותר". כיוון שהמשפחה שלך ענייה, אינך חותר אל האמת; אתה מקווה לשנות את מצבך המרושש דרך אמונה באל, ומשתמש בהאדרת האל כתירוץ להתמקח עמו. אלה הם תפיסות ודמיונות אנושיים; אלה הרצונות הראוותניים של האדם. האין אמונה באל מתוך מניעים שכאלה צורה של התמקחות עם האל? האם לאלה שמתמקחים עם האל יש מצפון והיגיון? האם הם אנשים שמתמסרים לאל? בהחלט לא. אנשים אלה נעדרים מצפון והיגיון, הם לא מקבלים את האמת, האל דוחה אותם בתיעוב והם אנשים חסרי היגיון שלא יכולים לזכות בישועת האל.

יש אנשים שחושבים, "כשלבני אדם יש מחשבות או פעולות לא ראויות, אשר מפרות את הצווים המנהליים של האל ופוגעות בצביונו של האל, האל צריך להתערב כדי לעצור אותם. זו ישועתו של האל, זו אהבת האל". האין אלה תפיסות ודמיונות של אנשים? האם כך עובד האל כדי להושיע אנשים? האל מושיע אנשים על ידי הבעת האמת. יכולתו של אדם להיוושע תלויה ביכולתו לקבל את האמת. מלבד זאת, יש דבר אחד שבעיני האל הוא אפילו חשוב יותר, וזהו המצפון והאנושיות של האנשים. אם בתוך האנושיות שלך אין מצפון, אין יושרה ואין היגיון – דהיינו, כאשר דבר מה קורה לך, המצפון והשכל הישר שלך אינם יכולים לתפקד בצורה רגילה, לרסן ולווסת את פעולותיך ולתקן את הכוונות ואת ההשקפות שלך – אזי האל בוודאות לא יעשה דבר. כדי שהאל יוכל לשנות אותך, תחילה הוא מאפשר למצפון ולשכל הישר שלך לתפקד. כאשר המצפון שלך יחווה תוכחה, אתה תהרהר, "מה שאני עושה הוא שגוי; איך יראה אותי האל?" ודבר זה יוביל אותך להמשך חיפוש ולכניסה יזומה וחיובית. לעומת זאת, אם לאדם חסר אפילו השלב הראשוני הזה, הוא אינו אוחז במצפון ובעיקרון אין כל תוכחה בלבו, אזי מה יעשה האל כאשר אדם זה מתמודד עם דבר מה? האל לא יעשה דבר. אם כך, מהו היסוד שעליו מבוססים כל הדברים שאומר האל וכל הדרישות והאמיתות שהאל מלמד את בני האדם? הם מבוססים על ההנחה, שלאנשים יש מצפון ושכל ישר. באשר לאדם שנזכר קודם לכן, אילו היה ניחן במצפון ואוחז ברמה מסוימת של שכל ישר, באילו פעולות הוא היה נוקט לאחר שראה את בקבוק הסירופ נגד שיעול? אילו התנהגויות הוא היה מפגין? כשעלתה בו המחשבה: "זה ניתן לאל, ולכן חייב להיות טוב למדי; במקום להניח לאל לשתות זאת, מדוע שאני לא אשתה את זה?" מה הוא היה עושה אילו היה בו מצפון? האם הוא היה פותח את הבקבוק ולוגם את הלגימה הראשונה? (לא.) איך היה מתממש ה"לא" הזה? (מעצם קיומה של תחושה מצפונית.) הוא היה נכנס לפעולה תחת הבקרה של מצפונו, ולעניין הזה לא היו כל שלבים נוספים; הוא מעולם לא היה לוגם את הלגימה הראשונה. התוצאה של העניין הייתה הפוכה לחלוטין, והסוף היה שונה לחלוטין. אלא שבניגוד לכך, לא היו בו מצפון או שכל ישר – שניהם היו חסרים בו באופן מוחלט – ולכן, מה קרה כתוצאה מכך? לאחר שהתעוררו בו מחשבות שכאלה, וללא כל ריסון מצד מצפונו, הוא פתח את הבקבוק ללא נקיפות מצפון ולגם את הלגימה הראשונה. לא זו בלבד שהוא לא חש לאחר מכן כל חרטה או האשמה עצמית, אלא שהוא אפילו נהנה מכך. הוא חשב שעלה בידו לצאת בשלום מהעניין: "ראו כמה חכם אני, איך ניצלתי את ההזדמנות. אתם כולכם טיפשים; אינכם מבינים את הדברים האלה. הניסיון תמיד מנצח את הנעורים! מלבדי, לאף אחד מכם לא היה רעיון כזה, לאיש מכם לא היה את האומץ לעשות זאת. מה כבר יכול לקרות? כבר לגמתי את הלגימה הראשונה; מי ידע מזה?" הוא הרגיש שהוא יצא נשכר, ובתוך-תוכו חש שביעות רצון; הוא אפילו חשב שהוא זוכה לברכה, ושזה חסדו של האל. לאחר שעשה את הטעות הזו, הוא המשיך לחזור עליה והעניין יצא משליטה והמשיך עד שסיים את הבקבוק כולו. במשך כל הזמן הזה, מצפונו מעולם לא ייסר אותו בהאשמה עצמית או בתוכחה. המצפון והשכל הישר שלו אף פעם לא אמרו לו, "זה לא שייך לך; גם אם האל לא שותה את זה, אפילו אם האל משליך את זה לאשפה, או נותן את זה לכלב או לחתול, כל עוד האל לא אמר שזה שלך, אסור לך להשתמש בזה; אין לך רשות ליהנות מזה". מצפונו לא אמר לו זאת, כיוון שלא היה לו מצפון. מהו אדם ללא מצפון? הוא מוגדר כבהמה. אנשים ללא מצפון מתנהגים כך; הם מגבשים מלכתחילה מחשבות שכאלה וממשיכים בדרך זו עד הסוף, ללא שמץ של נקיפות מצפון. ייתכן שמאז האדם ההוא שכח את האירוע; או, אם יש לו זיכרון טוב, ייתכן שהוא עדיין זוכר זאת ועדיין סבור שבאותה עת הוא עשה את הדבר הנכון. הוא לרגע לא חושב שהדבר שעשה היה שגוי, והוא אינו מבין את החומרה ואת הטבע של מה שעשה. הוא לא יכול להכיר בכך. האם הסיווג של אנשים כאלה בידי האל מדויק? (כן.) כאשר האל מסווג, חושף ומסלק אנשים כאלה וגוזר עליהם סוף שכזה, על בסיס אילו עקרונות ויסודות הוא מסווג אותם? (על בסיס מהות טבעם.) האם אדם נטול תחושת מצפון ושכל ישר אוחז בתנאים שמאפשרים לקבל את האמת וליישם אותה בפועל? האם יש בו מהות שכזו? (לא.) מדוע אנו אומרים שלא? כאשר הוא מתחיל להביע את ההשקפות שלו לגבי העניין הזה, עמוק בתוך לבו, היכן נמצא האל שלו? מיהו האל שבלבו? היכן הוא ניצב? האם האל נמצא בלבבו? אפשר לומר בוודאות, שהאל לא שוכן בלבו של אדם כזה. מהן ההשלכות של היעדרות האל מלבו של אדם? (הוא חסר אמונה.) זה נכון. הוא אינו מאמין אמיתי באל; הוא לא אח או אחות; הוא פשוט חסר אמונה. אילו התנהגויות מעידות על כך שהוא חסר אמונה? כשהאל לא נמצא בלבו של אדם, הוא פועל ומדבר אך ורק בהתאם לגחמותיו האישיות, על בסיס תפיסותיו, דמיונותיו והעדפותיו, ללא השפעת המצפון. כאשר הוא לא מבין את האמת, מצפונו אינו נרתע; הוא פועל על בסיס העדפותיו האישיות בלבד, ואך ורק למען תועלתו וטובתו האישית. האם יש בלבו מקום לאל? כלל וכלל לא. מדוע אני אומר זאת? משום שהמניע, המקור, הכיוון ואפילו הביטויים של פעולותיו ודבריו ממוקדים כולם בריצוי האינטרסים שלו עצמו; הוא פועל ומדבר על בסיס מה שבעיניו נתפס כמקדם את טובתו האישית. כל מה שהוא מתחשב בו ממוקד באינטרסים ובמטרות שלו עצמו, והוא פועל מבלי להרגיש כל נקיפות מצפון וללא כל ריסון. אם לשפוט על פי ההתנהגות הזו, כיצד הוא מתייחס לאל? (אוויר.) בדיוק, זה לגמרי מדויק. אילו הוא היה מסוגל להרגיש בנוכחות האל, בכך שהאל בוחן את לבו של אדם ונמצא לצד בני האדם, כשהוא בוחן אותם ברציפות, האם פעולותיו היו נעדרות ריסון? האם הוא היה מפגין חוצפה פוחזת שכזו? בהחלט לא. כאן מתעוררת שאלה: האם האל שבו הוא מאמין אכן קיים? (לא.) זו תמצית העניין. האל שבו הוא מאמין לא קיים; האל שלו אינו אלא אוויר. לכן, לא משנה כיצד הוא מתיימר לתאר את האל באופן מילולי, או כיצד הוא מתפלל לאל, ובלי קשר למספר השנים שבהן הוא מאמין באל או מה שעשה וכמה שהקריב, טבעו נחשף במלואו על בסיס דבריו והתנהגותו, גישתו כלפי האל וגישתו כלפי כל הדברים הקשורים באל. הוא מתייחס לאל כאוויר; האם זו לא נאצה של האל? (כן.) מדוע זה נחשב כנאצה? הוא חושב, "אומרים שהאל בוחן את לבו של אדם – אבל איפה האל? מדוע לא הרגשתי זאת? אומרים גם, שגניבת מנחות תיענש על ידי האל, אבל לא ראיתי שמישהו נענש על גניבת מנחות". הוא מתכחש לקיומו של האל; זוהי נאצה של האל. הוא אומר, "האל אפילו לא קיים; איך יכול להיות שהוא מבצע עבודה כלשהי? איך יכול להיות שהוא מושיע אנשים? איך הוא מוכיח אנשים? את מי הוא כבר העניש? מעולם לא ראיתי את זה קורה, ולכן אפשר להשתמש באופן חופשי בכל מה שניתן לאל. אם במקרה נתקלתי בדבר כזה היום, הוא שלי – אראה זאת כדרכו של האל להעניק לי חסד. כל מי שרואה את הדבר או נתקל בו, הפריט הזה הוא שלו; זהו האדם שהאל מעניק לו חסד". איזה סוג של היגיון זה? זהו ההיגיון של השטן, של בוזזים; זהו טבעו השטני של אדם שמתגלה. האם לאדם כזה יש אמונה כנה? (לא.) לאחר שהקשיב לדרשות רבות כל כך, הוא פולט שטף כזה של דברים שטניים; האם יש להם בסיס כלשהו באמת? (לא.) אם כך, מה הוא קיבל מההקשבה לכל אותן דרשות? הוא לא קיבל את דברי האל, הוא לא מתייחס אל דברי האל כאמת והוא לא מתייחס לאל כאל. זהו כל העניין כולו.

אנשים מסוימים אכן מאמינים באמת ובתמים בתוך לבם שיש אלוהים, ואין להם ולו הספק הקל ביותר בנוגע להתגלמותו של האל. אבל למרות שהם נוהים אחר האל במשך מספר שנים, ולמרות שחוו קשיים ושילמו מחיר מסוים, אין להם במעמקי לבם אפילו שמץ של הבנה של האל. במציאות, הם עדיין מאמינים באל מעורפל, באל שהוא פרי דמיון; הגדרתם את האל אינה אלא אוויר. כיצד מתייחס האל לאנשים כאלה? הוא פשוט מתעלם מהם. יש כאלה ששואלים: "אם האל מתעלם מהם, מדוע הם נשארים בבית האל?" הם עובדים. כיצד יש להגדיר את העבודה? לאדם שעובד אין עניין באמת, או, ליתר דיוק, יש לו איכות לקויה כל כך עד שהוא לא מסוגל להגיע אליה. הוא מתייחס לאל ולאמת כאל דבר מה ריק מתוכן ומעורפל, אבל על מנת לזכות בברכות, אין לו ברירה אלא להסתמך על השקעת מאמץ מסוים בתמורה לכך. כלפי חוץ הוא אמנם לא מתנגד לאל, מקלל את האל או יוצא כנגדו, אבל מהותו היא עדיין זו של השטן – כזו שמתכחשת לאל ומתנגדת לו. כל מי שאינו אוהב את האמת הוא חסר תועלת, האל גמר אומר בלבו שלא להושיע אנשים כאלה. באשר למי שהאל לא מתכוון להושיע, האם הוא עדיין מחמיר איתם? האם האל אומר להם, "אינך מבין את ההיבט הזה של האמת, עליך להקשיב בתשומת לב; אינך מבין את ההיבט הזה של האמת, עליך להשקיע מאמץ רב יותר ולהרהר בכך"? יתירה מכך, האל יודע שאנשים אלה לא מבינים את האמת ולא מתייחסים לאל כאל. האם האל צריך להציג בפניהם כמה אותות ומופתים כדי לגרום להם להיות מודעים לקיומו, או להעניק להם נאורות ולהאיר אותם כדי שידעו שיש אלוהים? האם האל יפעל בדרך זו? (לא.) לאל יש עקרונות לעשיית דברים מעין אלה; הוא לא פועל בדרך זו כלפי כל אחד. האל עובד תמיד עבור מי שיכולים לקבל את האמת. מהי גישתו של האל כלפי מי שאינו מקבל את האמת, או שאינו מסוגל להגיע אליה? (הוא מתעלם מהם.) לפי תפיסותיהם של אנשים, אם האל מתעלם ממישהו, הרי שאדם זה נע ונד כמו קבצן. אי אפשר לראות אותם חותרים אל האמת, וגם אי אפשר לראות שמבוצעת בהם כל פעולה של האל; הם פשוט עמלים ותו לא, והם לא מבינים את האמת. האם זה הכול? למעשה, אנשים אלה יכולים גם ליהנות מכמה חסדים וברכות של האל. כאשר הם מוצאים את עצמם במצבים מסוכנים, האל גם ידאג לביטחונם. כאשר הם סובלים ממחלות קשות, האל ירפא אותם. הוא אפילו עשוי להעניק להם כישרונות מיוחדים, או שבנסיבות מיוחדות, האל עשוי לחולל בהם מעשי ניסים, או לעשות דברים מיוחדים. כלומר, אם אנשים אלה יכולים להשקיע מעצמם באמת למען האל ולעמול היטב מבלי לגרום להפרעות, האל אינו מפלה אותם לרעה. מהן תפיסותיהם של אנשים בנוגע לעניין הזה? "האל לא יושיע את האנשים האלה, הוא פשוט ישתמש בהם כראות עיניו וישליך אותם לאחר מכן". האם כך יפעל האל? לא. אל תשכחו מיהו האל; הוא הבורא. בני אנוש כולם הם יצירי הבריאה שלו, ולא משנה אם מדובר במאמינים או בכופרים, או מאיזה פלג דתי או מוצא אתני הם. זו הסיבה שישוע אדוננו אמר, "כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים". הצהרה זו היא עיקרון לדרך פעולתו של האל – הבורא. כל עוד אדם מסוגל למלא משימות ולבצע עבודות מסוימות בבית האל ולמען עבודת האל, וללא קשר למהותו, חסדו של האל יישאר בעינו, ולא משנה איזה סוף יקבע האל בסופו של דבר לאדם זה על בסיס מהותו, או אם האל יושיע או לא יושיע אותו לפני מתן הסוף הזה. האל עדיין יתייחס אליו בהתאם לעקרונותיו, ללא כל נטייה. זו אהבתו של האל, העיקרון של פעולותיו וצביונו. עם זאת, מעצם מהותם של אנשים אלה, ועל פי גישותיהם והשקפתם, הם רואים את האל כמעורפל ולא ברור, כאילו הוא קיים ולא קיים. הם לא יכולים להכיר בקיומו האמיתי של האל ולא לחוות אותו, ובסופו של דבר הם עדיין לא בטוחים בנוגע לעצם קיומו של האל. לכן, בהתייחסו אליהם, האל יכול לנהוג באופן מוגבל בלבד, לספק להם חסדים מסוימים, להעניק להם ברכות מסוימות והגנה בחיים האלה, לאפשר להם לחוש בחמימות של בית האל וליהנות מן החסד, הרחמים והנדיבות של האל. וזה הכול – אלה כל הברכות שהם יקבלו במהלך חייהם אלה. יש אנשים שאומרים: "כיוון שהאל סובלני כל כך והם גם נהנים מחסדו של האל ומברכותיו, האם לא יהיה טוב יותר להתקדם עוד צעד ולאפשר להם לקבל גם את ישועת האל?" זו תפיסה אנושית, האל אינו פועל כך. מדוע לא? האם אפשר להכניס את האל אל לבו של אדם שבו אין מקום לאל? אי אפשר. לא משנה כמה תשתף איתו על האמת, או כמה דברים תאמר, זה לא ישנה דבר; זה לא ישנה את תפיסותיו ואת דמיונותיו בנוגע לאל. לכן, כל שהאל יכול לעשות למען אדם כזה הוא לספק חסד מסוים, ברכות, דאגה והגנה. יש כאלה שאומרים: "כיוון שהם יכולים ליהנות מחסד האל, אם האל יעניק להם נאורות ויאיר אותם, האם הם לא יכירו אז בקיומו האמיתי של האל?" האם אנשים כאלה יכולים להבין את האמת? האם הם יכולים ליישם בפועל את האמת? (לא.) אם הם לא יכולים ליישם בפועל את האמת, הרי שהדבר מקבע אותם כמי שאינם יכולים להיוושע. לכן, האל לא יעסוק בעבודה חסרת טעם או חסרת תועלת. יש אנשים שאומרים: "זה לא בסדר. לפעמים הם גם נתקלים במשמעת, או שהם מקבלים נאורות מן האל וזוכים ממנו באמת מסוימת". גם דבר זה קשור בעבודת האל. במה צריכים להחזיק מי שהאל רוצה להושיע, על מנת שייוושעו על ידי האל ועל מנת להיות יעד לישועתו? אנשים צריכים להבין זאת. גם האל יודע זאת; הוא לא מושיע כל אחד. גם אם האל מחולל אותות, מופתים ומעשים נעלים מסוימים כדי שאנשים יכירו בו, האם אנשים אלה יכולים להיוושע דרכם? לא כך מתנהלים הדברים. לאל יש אמות מידה להושעת אנשים; האדם צריך להחזיק באמונה כנה וגם לאהוב את האמת. לפיכך, גם לעבודה שמבצע האל באנשים, ואשר כרוכה בשיפוט, בייסור, בניסיונות ובזיכוך, יש אמות מידה משלה. אנשים מסוימים אומרים: "אנחנו נתקלים לעתים קרובות בשיפוט ובייסור. האם ההתמודדות עם שיפוט ועם ייסור, ניסיונות וזיכוכים היא סימן לכך שניוושע בידי האל?" האם היא סימן? (לא.) איך אתם יכולים להיות בטוחים שלא? כיוון שאנשים מסוימים לא עומדים בתנאים לישועה בידי האל, האם האל בכל זאת יטיל עליהם שיפוט, ייסור, ניסיונות וזיכוך? הדבר מעלה שאלה בנוגע לאנשים עליהם האל מטיל את השיפוט, הייסור, הניסיונות והזיכוך שלו; הוא גם כרוך באי הבנות של אנשים. אמרו לי, האם אדם שאינו יודע אפילו מיהו האל, היכן נמצא האל, או אם האל קיים, מקבל את השיפוט ואת הייסור של האל? האם אדם שמתייחס לאל כאל אוויר ותו לא יכול לקבל את השיפוט ואת הייסור שלו? האם מישהו שלבו מרוקן לחלוטין מהאל יכול לקבל את הניסיונות ואת הזיכוך של האל? בהחלט לא. אם כך, במה יכולים אנשים כאלה להיתקל לעתים? (משמעת.) זה נכון, משמעת. מי שמתייחסים לאל כאוויר ותו לא, שאינם מכירים או מאמינים בקיומו של האל באופן עקרוני, בהחלט לא יקבלו את השיפוט ואת הייסור של האל ולא את ניסיונותיו ואת הזיכוך שלו. אפשר לומר, שאנשים שמהותם כזו ושמפגינים התנהגות כזו הם לא יעד לישועת האל. הם לא יכולים לקבל את ישועת האל, אבל זה לא שהאל לא מושיע אותם – מהות הטבע שלהם, שסולדת מן האמת ושונאת אותה, היא שמחליטה זאת. הם חסרים את הגישה הנכונה של אהבת האמת וקבלתה, ולפיכך הם לא עומדים בתנאים לישועה. אם כן, כיצד מתייחס אליהם האל, כאשר הם מסתננים לבית האל מתוך תקווה לזכות בברכות? מלבד מתן כמה ברכות, חסדים והענקת דאגה והגנה, באילו שיטות משתמש האל כדי למלא את תפקידו כבורא? האל משגר תזכורות, אזהרות ותוכחה דרך דבריו. בהמשך, הוא גוזם, מוכיח ומטיל עליהם משמעת; כאן מסתיימת העבודה שהאל מבצע בהם, הכול מתבצע במסגרת הטווח הזה. מהי ההשפעה שיש למעשים אלה של האל על האנשים? הם מאפשרים להם לציית להגבלות ולהתנהג בצורה נאותה במהלך העבודה בבית האל, מבלי לגרום להפרעות או לעשות רע. האם מה שעושה האל יכול לגרום לאנשים כאלה לבצע את חובתם נאמנה? (לא.) מדוע לא? האם החסד, הברכות, הדאגה וההגנה שהם מקבלים – לצד התזכורות של דברי האל, הגיזום, התוכחה והמשמעת, וכן הלאה – יכולים להוביל לשינוי בצביונם? (לא.) הם לא יכולים להוביל לשינוי בצביונם, ואם כך, מהי ההשפעה שיכולה להשיג העבודה שמבצע בהם האל? היא הופכת אותם למרוסנים יותר בהתנהגותם, מסייעת להם לנהוג על פי הכללים וכלפי חוץ הופכת אותם לבעלי צלם אנוש. מעבר לכך, היא הופכת אותם לצייתנים יחסית; למען חסדו של האל וברכותיו הם יקבלו בחוסר רצון את הגיזום, והם יוכלו לעשות דברים בהתאם לתקנות ולצווים המנהליים של בית האל, וזה הכול. האם השגת כל הדברים האלה משמעה, שהם מיישמים בפועל את האמת? הם עדיין רחוקים מכך, משום שמה שהם עושים מתבצע בעיקרון אך ורק על פי העקרונות של הצווים המנהליים של בית האל, וכן על פי מספר הנחיות נוקשות. מדובר בשינוי התנהגותי, ותו לא. אם כך, האם ניתן לומר שמכיוון שאנשים אלה שינו את התנהגותם, יהיה אפילו טוב יותר לאפשר להם לשנות גם את צביונם? (הם לא מסוגלים לכך.) הם לא מסוגלים לכך, הם לא יכולים להשיג זאת – זו סיבה אחת. ומהי הסיבה המשמעותית יותר? הסיבה היא, שבאופן עקרוני האל לא מצוי בלבם; הם לא מאמינים בקיומו של האל. לכן, עבור אנשים כאלה, האם הם מסוגלים להבין את דברי האל? כמה מהם מסוגלים לכך, והם אומרים, "דברי האל טובים, אבל למרבה הצער, אינני יכול ליישם אותם בפועל. יישומם בפועל נראה מייסר יותר מאשר ניתוח לב פתוח". כאשר האינטרסים האישיים שלהם מאוימים, או כאשר עליהם לפעול כנגד רצונם, הם חשים מבולבלים לחלוטין ולא יכולים להמשיך. גם אם הם מתאמצים בכל מאודם, הם פשוט לא מסוגלים ליישם בפועל את דברי האל. בנוסף, הם לעולם לא מכירים בעובדה שדברי האל הם האמת ולא מקבלים אותה. הם לא מסוגלים לקלוט זאת; הם לא מבינים מדוע דברי האל הם האמת. לדוגמה, כאשר האל אומר לאנשים להיות ישרים, הם אומרים, "בסדר, אהיה אדם ישר אם כך אתה אומר, אבל מדוע היותו של אדם ישר נחשב כאמת?" הם לא יודעים ולא יכולים לקבל זאת. כאשר האל אומר שאנשים צריכים להתמסר לו, הם תוהים, "האם בהתמסרות לאל אפשר להרוויח כסף? האם האל מעניק ברכות בתמורה לכך שמתמסרים לו? האם זה יכול לשנות את ייעודו של אדם?" הם לא חושבים שמה שהאל אומר או עושה הוא האמת. אין להם מושג מהי המשמעות של דברי האל ושל דרישותיו מן האדם, והם לא מסוגלים להבחין אילו פעולות הן נכונות ועולות בקנה אחד עם עקרונות-האמת. לדעתם, כל מה שמגיע מן האל – זהות האל, מהות האל, דברי האל, דרישות האל – כל אלה לא יכולים להיות מוגדרים כתכונות האל ומהותו. הם לא יודעים שהאל הוא הבורא; הם לא מבינים מהו הבורא, או מהו האל. האין זה בעייתי? אבל כך בדיוק מתנהגים אנשים מסוימים. אחרים אומרים: "לא יכול להיות שזה נכון. אם יש להם מחשבות וגישות כאלה, איך ייתכן שהם עדיין מבצעים את חובותיהם מרצון בבית האל?" המונח "מרצון" צריך להופיע כאן במרכאות. איך צריך להסביר זאת? במובן אחד, הם מבצעים את חובותיהם כיוון שהנסיבות מאלצות אותם לעשות זאת, או בגלל הצורך שלהם בברכות; במובן אחר, הם חשים שאין להם ברירה אחרת אלא לשתף פעולה לעת עתה, תוך ביצוע חובות מסוימים והשקעת מאמץ מסוים. בתוך לבם, הם מאמינים שזה מה שעליהם לעשות, אבל כיוון שהם לא מתעניינים באמת, הם יכולים להשקיע מאמץ ולבצע חובות אך ורק בתמורה לברכות האל. עם הלך רוח שכזה, האם הם יכולים לקבל את האמת? (לא.) הם אפילו לא מבינים מהי האמת, ואם כך, כיצד יוכלו לקבל אותה?

עבודת השיפוט של האל באחרית הימים מיועדת להביא את העידן הנוכחי לסופו. יכולתו של אדם להיוושע תלויה באופן מכריע ביכולתו לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל, וביכולתו לקבל את האמת. אנשים מסוימים מכירים בכך שדברי האל הם האמת, אבל הם לא מקבלים את האמת. עבורם, קבלת האמת כמוה כהשתלת לב; עד כדי כך היא מייסרת מבחינתם. לאור הדרך שבה אדם שכזה מתייחס לאמת, כשהוא מסרב לקבלה ויהי מה, אין להאשים את האל על כך שהוא לא מושיע אותו – רק האדם אשם בכך שלא קיבל את האמת; אין לו את הברכה הזו. הושעתם של אנשים מהשפעתו של השטן בידי האל אינה פשוטה כפי שאנשים מדמיינים אותה. במובן אחד, אלה שמאמינים באל חייבים לקבל את התוכחה ואת הגיזום דרך דברי האל; זהו שלב אחד. במובן אחר, עליהם לקבל גם את השיפוט ואת הייסור של האל, ואת ניסיונותיו וזיכוכיו. שיפוט וייסור הם שלב אחד; ניסיונות וזיכוך הם שלב נוסף. אנשים מסוימים יכולים לקבל את הגיזום בחוסר רצון, מתוך מחשבה שהם השיגו התמסרות, ולאחר מכן לא מתקדמים עוד ולא שואפים לעבר האמת. אחרים אוהבים במיוחד את האמת ויכולים לסבול כל כאב כדי להשיגה. לא רק שהם מסוגלים לעמוד בתוכחה ובתיקון של דברי האל, אלא שהם גם יכולים להיכנס לשלב של קבלת השיפוט והייסור של האל. הם חשים שקבלת השיפוט והייסור היא הרוממות של האל, אהבת האל ועניין מפואר; הם אינם יראים את הסבל. לאחר שאנשים אלה חווים שיפוט וייסור, הם גם יכולים לקבל את הניסיונות ואת הזיכוך ועדיין לחתור אל האמת. לא משנה כמה גדולים הניסיונות והזיכוך, הם עדיין רואים את אהבת האל ומסוגלים להקריב את עצמם כדי לרצות את האל. לא משנה כמה גוזמים אותם, הם לא רואים בכך קושי; במקום זאת, הם חשים שזו אפילו אהבה גדולה עוד יותר מצדו של האל. לאחר שהם חווים ניסיונות רבים נוספים וזיכוך, הם משיגים לבסוף טיהור מושלם והבאה לידי שלמות. זה נקרא לחוות את עבודת האל עד לשלב הגבוה ביותר. ועכשיו אמרו לי, האם יש הבדל בין אלה שמאמינים באל וחווים רק שלב אחד של תוכחה ותיקון בידי האל דרך דבריו, לבין אלה שחווים שני שלבים – השיפוט והייסור של האל, וגם הניסיונות והזיכוך שלו? בהחלט יש הבדל. עבור אנשים מסוימים, האל עוצר רק לאחר הוכחה ותיקון שלהם, כשהוא מותיר את השאר לבחירתם ולמודעותם שלהם. אם הם לא מקבלים את האמת ולא בוחרים בנתיב הנכון, על מה הדבר מעיד? ניתן לומר, כי לאל אין כל דרך להושיע אנשים כאלה. אנשים מסוימים מדברים לעתים תכופות על סבל בעבודה, סבל בהקשר עם תוכניות עתידיות, סבל בבית, סבל עם בן או בת זוג, סבל הקשור בחיבה – עבורם, הכול הוא עניין של סבל, ומהי התוצאה הסופית? (הדבר לא קשור לאמת.) זה נכון, אין זה קשור לאמת ולא לעבודת האל. מה שאתה חווה במקרה זה אינו אלא סבל חסר תכלית; אתה רק נאבק ומעביר את הזמן, ללא כל תהליך של תפילה לאל או חיפוש האמת. זה לא סוג ה"סבל" שכרוך בזיכוך, משום שהוא לא עבודת האל ואין לו כל קשר לאל. אתה פשוט סובל בעצמך, ואינך חווה את זיכוך האל. ובכל זאת, אתה עדיין חושב שהאל הוא זה שמזכך אותך; אתה אופטימי יתר על המידה. אין זו אלא משאלת לב! אתה אפילו לא ראוי לזיכוך בידי האל. אפילו לא עברת עדיין דרך שלב הייסור והשיפוט, ואתה מצפה שהאל יעביר אותך ניסיונות וזיכוך? האם זה בכלל אפשרי? האין זה חלום באספמיה? האם אנשים מן השורה יכולים לסבול ניסיונות וזיכוך? האם זהו דבר מה שאדם מן השורה יכול לקבל? האם זהו דבר שהאל מרעיף על אדם מן השורה? בהחלט לא. לאחר שהאל מתקן אדם, אם האדם הזה עובר שיפוט, אם מוטלת עליו משמעת או שהוא חווה תוכחה מפורשת מידי האל בעניין יחיד או בעניינים רבים בגלל צביונו הגאוותן, עיקשותו, ערמומיותו, רשעותו או כל צביון אחר, וכך הוא מגיע לידי הבנה של הסיבה שבגינה האל מטיל עליו משמעת, וכתוצאה מכך הוא מפתח הבנה אמיתית של האל ושל עצמו, צביונו עובר שינוי אמיתי ואז הוא זוכה בהדרגה בהתמסרות אמיתית לאמת – הרי שזהו התהליך היחיד שבאמצעותו האל שופט אנשים ומייסר אותם. על איזה בסיס מבצע האל את העבודה הזו? יש תנאי: אדם שמקבל עבודה כזו חייב להיות מסוגל לבצע את חובתו בצורה נאותה בבית האל. נאותות זו מצריכה רק שני דברים: התמסרות ונאמנות. ראשית, האדם צריך להיות בעל מצפון והיגיון; רק אנשים עם מצפון והיגיון יכולים לעמוד בתנאים לקבלת האמת. כאשר אנשים כאלה, שיש בהם מצפון והיגיון, מקבלים את הזיכוך ואת התיקון של האל, הם יכולים לחפש את האמת ולהתמסר. רק לאחר כל זה האל ממשיך לעבודת השיפוט והייסור. זהו הרצף של עבודת האל. אבל אם מישהו בבית האל אינו מסוגל אף פעם לבצע את חובתו נאמנה, לא מפגין ולו שמץ של התמסרות לריבונות האל ואינו מצליח לבצע את חובותיו בצורה נאותה, אזי כאשר הוא מתמודד עם מצוקות, וכאשר הוא נחשף ונגזם, הוא לכל היותר חווה את התיקון ואת המשמעת של האל. הוא לא עובר את השיפוט ואת הייסור של האל, קל וחומר ניסיונות וזיכוך. במילים אחרות, ביסודו של דבר אין לו כל מעורבות בעבודת האל של הבאת אנשים לידי שלמות.

התוכן שעליו שיתפנו זה עתה נוגע לעבודת ההושעה וההבאה לידי שלמות של אנשים שמבצע האל, לשיטות ולמטרות של עבודת האל וכן לזהות האנשים שבהם מבצע האל את עבודת השיפוט והייסור, הניסיונות והזיכוכים. הוא גם נגע ברמת ההיווכחות בחיים של האנשים כאשר הם נחשפים לעבודה זו של האל, ובסוג המהות והתנאים שבהם נדרשים אנשים לאחוז לכל הפחות, על מנת לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל. אם כך, מהן תפיסותיהם של אנשים במקרה זה? אנשים חושבים, "כל עוד האדם נוהה אחר האל, כל עוד הוא קיבל את השלב הזה של עבודת האל, שומה עליו שיהיה כפוף לשיפוט ולייסור של האל. ואז, גם הניסיונות והזיכוכים של האל יגיעו זמן קצר לאחר מכן. לכן, אנחנו מתמודדים לעתים קרובות עם ניסיונות, זיכוכים וגיזומים, ונשללים מאיתנו משפחה, רגשות חיבה, מעמד ותוכניות לעתיד. כתוצאה מכך, אנחנו סובלים באופן מתמיד במונחים של חיבה, מעמד ותוכניות לעתיד". האם ההצהרות האלה מדויקות? (לא.) אנשים יכולים לסובב מילה אחת מדברי האל ולחפור במה שהם מאמינים שהוא מונח רוחני – מדוע זאת? למעשה, הדרך שבה הם סובלים היא כל-כולה מאבק, רק דרך להעביר את הזמן; אין לה חשיבות כהוא זה. אבל הם מתייחסים לכך כאל ניסיונות וזיכוכים, ואומרים שזהו הזיכוך של האל. זו טעות חמורה; זהו משהו שאנשים כופים בכוח על האל, ושאינו מייצג כלל את כוונותיו של האל. האין זו אי הבנה של האל? זו אכן אי הבנה. וכיצד מתפתחת אי הבנה כזו? כיוון שאנשים לא מבינים את האמת, הם מפתחים אי הבנות שכאלה על בסיס דמיונותיהם. לאחר מכן, הם מפיצים אותן בחוצפה בכל מקום, ובסופו של דבר זה מוביל להצהרות שונות בנוגע ל"סבל". וכך, אני שומע לעתים תכופות אנשים שאומרים, "יש מישהו שהוחלף בתפקידו ואז הפך שלילי; הוא שרוי ב'סבל בגלל מעמד'!" סבל בגלל מעמד אין משמעו לחוות ניסיונות וזיכוכים; זהו אדם שמאבד ממעמדו, סובל תסכול רגשי ומתמודד עם כאב פנימי במצב של כשל. כיוון שה"סבל" שאליו מתייחסים אנשים והזיכוך שאליו מתייחס האל שונים זה מזה, למה מתייחס בפועל הזיכוך האמיתי? ראשית, עליכם להבין שהאל מבצע עבודת הכנה רבה לפני שהוא מעביר אנשים ניסיונות וזיכוכים. תחילה, הוא בוחר אנשים; הוא בוחר באנשים המתאימים. מוקדם יותר דיברנו על סוג האדם שנחשב כנכון בעיני האל, ובאילו תנאים עליו לעמוד: ראשית, האנושיות שלו חייבת, לכל הפחות, לכלול מצפון והיגיון. שנית, עליו להיות מסוגל לבצע את חובותיו בצורה נאותה, לבצע אותן בנאמנות ובהתמסרות. ואז, עליו לעבור שנים של גיזום, הטלת משמעת ותוכחה. ייתכן שלא ממש ברור לכם מהי המשמעות של משמעת ותוכחה, שכן הרעיונות עשויים שלא להיות מבוססים מאוד עבורכם. ייתכן שהם נראים לאנשים כבלתי מוחשיים ומופשטים למדי. אבל באשר לגיזום, זהו דבר שאנשים יכולים לשמוע ולחוש; בעניין מעורבים שפה ספציפית וטון ברור, וכך אנשים יודעים מה מתרחש. אם מישהו עושה דבר מה שגוי, פועל כנגד עקרונות, נוהג בפזיזות או מקבל החלטות חד צדדיות שמזיקות לאינטרסים של בית האל או לעבודת הכנסייה, והוא עובר גיזום, אזי זו המשמעות של גיזום. אם כך, מה בנוגע לתיקון ולמשמעת? לדוגמה, אם מישהו אינו ראוי להיות מנהיג קבוצה וחסרה לו נאמנות, והוא עושה דברים שמפרים את עקרונות-האמת או את תקנות הכנסייה, וכתוצאה מכך הוא מועבר מתפקידו, האם זהו תיקון? זו אכן צורה של תיקון. לא משנה אם על פניו נראה כי האדם מטופל על ידי הכנסייה או מוחלף על ידי מנהיג כלשהו, בעיני האל אלה הם מעשיו וחלק מעבודתו; זו צורה של תיקון. כמו כן, כאשר אנשים שרויים במצב טוב, הם בדרך כלל מלאים באור ומסוגלים להגיע לתובנות חדשות; עם זאת, כאשר עבודתם כושלת בגלל מצבים מסוימים או מסיבה ספציפית והם נחשפים, האין זו צורה של תיקון? גם זו צורה של תיקון. האם אלה נחשבים לשיפוט ולייסור? בנקודה זו, הם עדיין לא נחשבים כשיפוט וכייסור, ולכן לא ניתן בשום אופן להתייחס אליהם כזיכוכים וניסיונות. הם אינם אלא תיקונים שהתקבלו במהלך ביצוע חובותיו של אדם, ותו לא. לפעמים, ביטויי התיקון כוללים התמודדות עם מחלה או כישלון חוזר בביצוע משימות, או אובדן דרך בהקשר עם דברים שאדם היה בקי בהם בעבר וכעת הוא אובד עצות לגביהם. כל אלה הם תיקונים. מובן, שלעתים התיקון מגיע דרך רמזים מאנשים קרובים או דרך דברים שנחשפים דרך מאורע מסוים וגורמים לאדם למבוכה ולשקיעה בבחינה עצמית ובהרהור. גם זהו תיקון. האם קבלת תיקון מידי האל היא דבר טוב או דבר רע? (זה דבר טוב.) מבחינה תיאורטית, זהו דבר טוב. בין אם אנשים יכולים לקבל אותו או לא, זהו דבר טוב, שכן הוא מוכיח לכל הפחות שהאל מקבל עליך אחריות, שהוא לא עזב אותך ושהוא מבצע בך עבודה ומעניק לך הנחייה והדרכה. העובדה שהאל מבצע בך עבודה מאששת שלאל אין כל כוונה לוותר עליך עדיין. אחת ההשלכות שלה היא, שהאל עשוי להמשיך לתקן אותך ולהטיל עליך משמעת, ולחילופין, אם הביצועים שלך טובים ואתה על הנתיב הנכון, שהוא יעביר אותך שיפוט וייסור. אבל לא נקדים את המאוחר; לעת עתה, האל יתקן אותך ויטיל עליך משמעת פעמים רבות. ואז, משום שאתה חותר אל האמת, משום שיש בך התמסרות ומשום שאתה האדם הנכון, האל יעביר אותך לשיפוט ולייסור; זהו השלב הראשוני. רוב האנשים כבר חוו גיזום בלבד; רק מצטרפים חדשים טרם חוו זאת. רוב הזמן, אנשים פועלים על בסיס תחושות המצפון שלהם, כשהם חשים תוכחה פנימית או מרגישים באוזניהם או בלבם כיצד דברי האל מנחים אותם: "אני לא צריך לעשות את זה, זה מרדני"; אלה דברי האל שמנחים, מוכיחים ומזהירים אותם. יש צורות שונות של גיזום שאותן חווים אנשים: הגיזום יכול להגיע ממנהיגים ומעובדים, מאחים ומאחיות, מן העליון ואפילו ישירות מן האל. אנשים רבים חוו את הצורות האלה, אבל מעטים מכך חוו את התיקון ואת הטלת המשמעת על ידי האל. מהי המשמעות של מעטים מכך? המשמעות היא, שהרבה יותר אנשים רחוקים מקבלת השיפוט והייסור של האל – ומה בנוגע לניסיונות ולזיכוכים של האל? הם אפילו רחוקים יותר מאלה; הפער גדול עוד יותר, המרחק גדול עוד יותר. בעבר, אנשים חשבו: "האל שפט וייסר אותי, עשיתי טעות, אמרתי משהו לא נכון וסבלתי מכאב ראש במשך ימים; כעת אני מבין מהם השיפוט והייסור של האל" – האין אלה אי הבנות? סוג זה של אי הבנה של האל הוא הנפוץ ביותר; רוב האנשים שוגים בהבנת האל באופן זה. לאי ההבנה הזו יש גם כמה השפעות שליליות, והיא גורמת לאנשים להרגיש כי אמירה של מילה אחת שגויה תוביל למשמעת מצד האל. אין זו אלא אי הבנה של האל, והיא לחלוטין לא עולה בקנה אחד עם מה שעושה האל. נוכח אי הבנות שכאלה בנוגע לאל, האם האדם יכול בסופו של דבר לעמוד בדרישות האל? הוא בהחלט רחוק מכך.

רוב האנשים חוו את התיקון ואת המשמעת של האל, חוו גיזום וקיבלו הנחיות ותוכחה מתוך דברי האל, אבל זה הכול. כאן מתעוררת שאלה: מדוע אנשים לא חוו את השיפוט ואת הייסור של האל אפילו לאחר שחוויותיהם הגיעו עד לשלב הנוכחי? מדוע הגיזום, ההנחיות של דברי האל או המשמעת והתיקון לא נחשבים כשיפוט וכייסור? מנקודת המבט של הנחיית דברי האל, הגיזום והתיקון והמשמעת שאנשים חוו, איזו תוצאה הושגה? (הם השיגו ריסון של התנהגותם החיצונית.) חלו שינויים מסוימים בהתנהגותם, אבל האם דבר זה מעיד על שינוי בצביון? (לא.) הוא לא מייצג שינוי בצביון. יש כאלה שאומרים: "אנחנו מאמינים באל במשך שנים רבות כל כך, והקשבנו לדרשות רבות כל כך, ועם זאת הצביונות שלנו טרם השתנו. האם לא נעשה לנו עוול? חווינו רק שינוי קטן בהתנהגות; האין זה מעורר רחמים? מתי יתחיל האל להושיע אותנו? מתי נקבל ישועה?" אם כך, הבה נדון ברווחים ובשינויים שעוברים מי שחווים את ההיבטים השונים האלה של עבודת האל. מישהו הזכיר זה עתה שינויים התנהגותיים; זו הצהרה כללית. אם להיות ספציפיים יותר, כאשר אנשים מגיעים לראשונה לכנסייה ומקבלים על עצמם חובות, הם טרם חוו גיזום והם עוקצניים כמו שיח הצבר ורוצים תמיד לומר את המילה האחרונה בכל דבר. הם חושבים לעצמם: "כעת, כשאני מאמין באל, יש לי זכויות וחופש בכנסייה, ולכן אנהג כראות עיניי". בסופו של דבר, לאחר שהם עוברים סבב של גיזום והטלת משמעת, ולאחר שהם קוראים את דברי האל, מקשיבים לדרשות ושומעים שיתופים על האמת, הם כבר לא מעזים להתנהג כך. למעשה, הם לא הופכים להיות צייתנים לחלוטין; הם זכו בקמצוץ של היגיון והצליחו להבין כמה דוקטרינות. כאשר אחרים אומרים דברים שעולים בקנה אחד עם האמת, הם יכולים לאשר את נכונותם, ואף על פי שהם לא מבינים את הדברים האלה היטב, הם מסוגלים לקבלם. אם כן, האם הם לא הרבה יותר צייתנים מכפי שהיו? יכולתם לקבל את הדברים האלה ממחישה כי התנהגותם עברה כמה שינויים. כיצד התממשו השינויים האלה? הם התעוררו כתוצאה מן התוכחה וההנחיה, כמו גם מן הנחמה שבדברי האל. לעתים, אנשים כאלה זקוקים למשמעת מסוימת, למעט גיזום וכן לשיתוף מסוים על עקרונות, אשר יורה להם כי יש לבצע דבר כלשהו בדרך מסוימת ולא בדרך אחרת. הם חושבים: "עליי לקבל זאת. האמת נמצאת שם; מי יעז להתנגד לה?" בבית האל, האל הוא רם ונישא, האמת מרוממת והאמת היא ששולטת; על בסיס תיאורטי זה, אנשים מסוימים התעוררו וזכו בהבנה של משמעות האמונה באל. קחו למשל מישהו שהיה במקור ברברי והולל, חסר רסן לחלוטין ולא מודע לכללים, לאמונה באל, לבית האל, לכנסייה ולעקרונות של ביצוע חובתו של אדם: כאשר אדם כזה – שאינו יודע דבר – מגיע לבית האל בנדיבות ובהתלהבות, מלא בתקוות ובשאיפות "גדולות" והוא עובר שם תוכחה, זוכה להשקיה ולהאכלה, נתון לגיזום של דברי האל ועובר תוכחה והטלת משמעת שוב ושוב, בהדרגה מתחוללים באנושיות של האדם הזה שינויים מסוימים. אילו שינויים אלה? הוא מגיע לידי הבנה של שמץ מעקרונות ההתנהלות האנושית ולומד לדעת כי בעבר היה חסר לו למדי צלם אנוש; הוא היה ברברי, גאוותן, מתריס ומלא זעם; הוא דיבר שלא כמו בן אנוש אמיתי ופעל ללא כללים, ולא ידע לחפש את האמת; הוא חשב שאמונה באל היא עניין פשוט, של עשיית דברו של האל והליכה לאן שהאל יורה ללכת; כלומר, הייתה בו חיוניות ברברית, וכל אותה עת הוא סבר שזו נאמנות ואהבה כלפי האל. כעת, האדם הזה מתכחש לכל אותם דברים ויודע שהם היו תוצרי הדמיון האנושי, התנהגות טובה גרידא, ושחלקם אפילו הגיעו מן השטן. מאמיני האל צריכים להיות קשובים לדבריו ולהעמיד את האמת מעל לכול, כשהם מניחים לכוחה של האמת לפעול בכל הדברים. בקיצור, כל האנשים כבר הבינו והכירו מבחינה תיאורטית וקיבלו במעמקי לבם שדברים אלה שאמר האל הם נכונים – שהם האמת, המציאות של הדברים החיוביים – ולא משנה עד כמה הדברים האלה השתרשו בלבם או עד כמה גדול התפקיד שדברים אלה מילאו. לאחר מכן, אחרי שהם עוברים רמה מסוימת של תוכחה והטלת משמעת, מתעוררת במודעותם של אנשים אלה מידה כלשהי של אמונה אמיתית. כאשר אנשים חווים רגשות כאלה באמונתם באל, החל בדמיונות המעורפלים ההתחלתיים שלהם בנוגע לאל ועד לתחושה שמפעמת בהם כעת – שיש אל, ושהוא מעשי למדי – אזי המחשבות והגישות שלהם, דרכי ההסתכלות שלהם על דברים, אמות המידה המוסריות וגם דרכי החשיבה שלהם מתחילים להשתנות בהדרגה. לדוגמה, האל דורש מאנשים להיות ישרים. אף על פי שאתה עדיין עשוי לשקר ולהיות ערמומי, הרי שעמוק בפנים אתה יודע שהרמייה היא שגויה, ושזהו חטא לשקר לאל ולרמות אותו, וצביון מרושע – אלא שאינך יכול לשלוט בעצמך. למשל, נניח שכעת יש בך עדיין צביון גאוותן. לפעמים אינך יכול לרסן את עצמך, אתה חושף את הצביון הזה לעתים קרובות ומרבה למרוד באל, כשאתה תמיד רוצה להיות השולט, לנהוג באופן חד צדדי ולומר את המילה האחרונה. אבל אתה גם יודע שזהו צביון מושחת, ואתה מסוגל להתפלל לאל בנוגע אליו. למרות שאין מהפך ניכר, ההתנהגות שלך מתחילה להשתנות בהדרגה. גם מבלי שעברת שיפוט וייסור, ואף על פי שהצביון שלך לא השתנה, האמת ודברי האל מתחילים להבהיר בהדרגה את מעמקי לבך, ובה בעת הם גם מנחים את התנהגותך ומשנים אותה, גורמים לך לחיות יותר ויותר כבן אנוש ומעוררים בהדרגה את מצפונך. אם אתה עושה דבר מה שמהווה בגידה במצפונך, אתה חש אי נוחות בלבך. ההתייחסות לעניין גורמת לך להרגיש דבר מה; אתה לא קהה חושים כבעבר, אתה חש חרטה ואתה נכון לתקן את עצמך. גם אם אינך מסוגל לשנות את הצביון שלך מיידית בהקשר זה, הרי שאם יש לכך נגיעה במצבך, אתה מסוגל להיות מודע לקיומו של מצב זה בך; יש לך מודעות פנימית, והמודעות הזו משנה את התנהגותך. שינוי כזה הוא אך ורק שינוי בהתנהגות. אף על פי שהוא קורה וממשיך לקרות, הוא לא מייצג שינוי בצביון; זה לחלוטין לא שינוי בצביון. אנשים מסוימים עשויים לחוש אי נוחות לאחר שהם שומעים זאת, ולומר, "שינוי משמעותי שכזה, ואין זה עדיין שינוי בצביון? אם כך, מהו שינוי בצביון? אילו שינויים משתייכים לשינוי בצביון?" לעת עתה, נניח זאת בצד; הבה נמשיך לדון בשינויים שאנשים כבר השיגו, ושהם ההשפעות והתוצאות של דברי האל ושל כל מה שהוא חולל בבני האדם. אנשים עובדים קשה כדי לשנות את מחשבותיהם ואת גישותיהם, שאינן עולות בקנה אחד עם האמת. כאשר הם מתמודדים עם עניינים שונים, יש בהם מודעות; הם משווים את העניין לאמת, ואומרים, "עניין זה אינו עולה בקנה אחד עם האמת, אבל עדיין אינני יכול לוותר על הגישה שלי; היא עדיין קיימת". בסך הכול, למדת והפכת מודע לכך שהגישה שלך אינה עולה בקנה אחד עם דברי האל; האם הדבר מוכיח שהגישה שלך כבר השתנתה, או נזנחה? לא. הגישה שלך לא השתנתה ולא נזנחה, והדבר מוכיח שצביונך המושחת נותר בעינו ולא החל להשתנות; אלא שהמודעות שלך, מעמקי לבך, כבר קיבלו את דברי האל והם מתייחסים אליהם כאל האמת. אבל זו אינה אלא משאלה תיאורטית וסובייקטיבית – דברי האל טרם הפכו לחייך וטרם הפכו למציאות שלך. כאשר דברי האל יהפכו למציאות שלך, אתה תוותר על הגישות האלה ותתייחס לכל האנשים, המאורעות והדברים, וגם לכל מה שמתרחש סביבך, על פי הגישות של דברי האל.

באיזה שלב נמצאת כעת ההיווכחות שלכם בחיים? כבר הגעת לכדי הכרה בכך שהגישות שלך שגויות, אבל אתה עדיין מסתמך על הגישות שלך כדי לחיות, ואתה משתמש בהן כדי לאמוד את עבודת האל. אתה משתמש במחשבותיך ובגישות שלך כדי לשפוט את הנסיבות שהאל מגבש עבורך, ואתה מתייחס לריבונות של האל באמצעות המחשבות והגישות שלך. האם דבר זה עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת? האין זה מגוחך? אנשים מבינים רק שמץ קצה של דוקטרינה, ועם זאת הם רוצים להעריך את פעולותיו של האל. האין זה גאוותני להחריד? כעת אתה רק מכיר בכך שדברי האל הם טובים ונכונים, ומבחינת התנהגותך החיצונית, אינך עושה דברים שמנוגדים באופן ברור לאמת, קל וחומר דברים שמעבירים ביקורת על עבודת האל. אתה גם מסוגל להתמסר לסידורי העבודה של בית האל. זהו מעבר מהיותך כופר להיותך חסיד של האל, שיש בו נאותות של קדוש. אתה הופך ממישהו שחי באופן מוחלט על פי הפילוסופיות של השטן ועל פי הרעיונות, החוקים והידע של השטן, למישהו אשר לאחר ששמע את דברי האל, חש כי הם האמת, מקבל אותם וחותר אל האמת, והופך לאדם שמסוגל לאמץ את דברי האל כחייו. מדובר בתהליך שכזה – ולא יותר מכך. במהלך פרק הזמן הזה, ההתנהגות שלך והדרכים שבהן אתה פועל יעברו כמה וכמה שינויים, ללא ספק. לא משנה כמה תשתנה, בעיני האל הדברים שבאים בך לידי ביטוי הם לא יותר מאשר שינויים בהתנהגות ובשיטות שלך, שינויים ברצונות ובשאיפות הכמוסים ביותר שלך. לא מדובר ביותר מאשר שינויים במחשבות ובגישות. כעת, כאשר אתה אוזר כוחות ויש בך את הדחף, ייתכן שאתה מסוגל להקריב את חייך לאל, אבל אינך יכול להשיג התמסרות מוחלטת לאל בכל עניין שמעורר בך סלידה מיוחדת. זהו ההבדל בין שינוי בהתנהגות ושינוי בצביון. ייתכן שלבך הנדיב מאפשר לך להציע לאל את חייך וכל דבר אחר, כשאתה אומר, "אני מוכן ונכון לוותר על עצם חיי למען האל. בחיים האלה, אין לי חרטות ואין לי תלונות! ויתרתי על נישואין, על תוכניות גשמיות, על הדר ועל פאר, ואני מקבל את הנסיבות שהאל התווה לפניי. אני מסוגל לעמוד בכל הלעג וההשמצות של העולם". אבל מיד כאשר האל מתווה נסיבות שלא תואמות לתפיסותיך, אתה מסוגל להתקומם ולצאת נגדו ולהתנגד לו. זהו ההבדל בין שינוי בהתנהגות ושינוי בצביון. ייתכן גם שאתה מסוגל להקדיש את חייך לאל ולוותר על האנשים שאתה אוהב ביותר, או על הדבר שאתה אוהב ביותר, ואשר ללבך קשה מאוד להיפרד ממנו – אבל כאשר אתה נקרא לדבר עם האל מן הלב, ולהיות אדם ישר, אתה מתקשה בכך למדי ולא יכול לעשות זאת. זהו ההבדל בין שינוי בהתנהגות לשינוי בצביון. מצד שני, ייתכן שאינך משתוקק לנוחות הבשר בחיים האלה, ואינך אוכל מזון משובח ולא לובש בגדים מהודרים, ומדי יום אתה מתיש את עצמך בביצוע חובתך. אתה מסוגל לעמוד בכל מיני מכאובים שמסב לך הבשר, אבל אם סידוריו של האל לא תואמים לתפיסותיך, אתה לא מסוגל להבין ומתעוררים בך כעסים ואי הבנות כלפי האל. הקשר שלך עם האל הופך יותר ויותר לא רגיל. אתה תמיד מתנגד ומרדני, ולא מסוגל להתמסר לאל לחלוטין. זהו ההבדל בין שינוי בהתנהגות לשינוי בצביון. אתה מוכן להקריב את חייך למען האל, ואם כך, מדוע אינך יכול לומר לו דברים כנים? אתה מוכן לדחוק הצדה את כל הדברים החיצוניים, ואם כך, מדוע אינך יכול להיות נאמן באופן מוחלט לתפקיד שהטיל עליך האל? אתה נכון לוותר על חייך למען האל, ואם כך, כשאתה מסתמך על תחושותיך כדי לפעול ולקיים קשרים עם אחרים, מדוע אינך יכול להרהר בעצמך? מדוע אתה לא מסוגל לנקוט בעמדה שתקדם את עבודת הכנסייה ואת האינטרסים של בית האל? האם זהו אדם שחי לפני האל? כבר נשבעת לאל שתשקיע מעצמך למענו לאורך חייך, ושתקבל את כל הסבל שיתלווה לכך, ואם כן, מדוע מקרה אחד של החלפתך בחובתך גורם לך לשקוע עמוק כל כך לתוך השליליות, עד שאתה לא מסוגל לחזור ולהגיח החוצה במשך ימים רבים? מדוע הלב שלך מלא בהתנגדות, בתרעומת, בחוסר הבנה ובשליליות? מה קורה כאן? הדבר מראה שלבך אוהב ביותר את המעמד, וזה קשור בנקודת התורפה שלך. לכן, כשמחליפים אותך, אתה קורס ולא מסוגל להתרומם. די בכך כדי להוכיח שלמרות השינוי בהתנהגותך, צביון חייך לא השתנה. זהו ההבדל בין שינוי בהתנהגות לשינוי בצביון.

כעת, רוב האנשים מפגינים מידה מסוימת של התנהגות טובה, אולם רק מעטים מחפשים את האמת או מקבלים אותה, וכמעט לאף אחד מהם אין התמסרות אמיתית. מנקודת המבט הזו, אנשים רבים חווים אך ורק שינויים בהתנהגות ושינויים במחשבותיהם ובגישותיהם, ותו לא; יש בהם נכונות ושאיפה לקבל את ריבונות האל ולהתמסר לה, ואין בלבם כל טינה. אמרו לי, האם האנשים האלה חוו את השיפוט ואת הייסור של האל? (לא.) למרבה הצער, העדויות החווייתיות ששיתפתם בעבר לא קשורות בשיפוט ובייסור של האל; הן לא עומדות בדרישות האל. כל עוד לא חווית את השיפוט ואת הייסור של האל, אזי הצביון שלך טרם החל להשתנות. אם הצביון שלך טרם החל להשתנות, אזי השינויים שבהם אתה מבחין הם התנהגותיים ותו לא. ניתן לייחס שינויים התנהגותיים כאלה לשיתוף הפעולה שלך, הם נובעים בעיקר מן האנושיות הטובה שלך והם ההשפעות של עבודת האל. האם אתה באמת סבור, שהאל יסתפק בכך בהושעתו את האדם? (לא.) אם כך, מה האל יעשה בהמשך? מהי העבודה העיקרית שבה עוסק האל כאשר הוא מושיע אנשים? (שיפוט וייסור.) השיטה העיקרית שבה משתמש האל כדי להושיע אנשים היא השיפוט והייסור. אבל לרוע המזל, אין כמעט אנשים שהצליחו עד כה לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל. לפיכך, עבודת האל של הושעת אנשים, של הבאתם לידי שלמות ושל שינוי צביונם טרם החלה באופן רשמי. מדוע היא טרם החלה באופן רשמי? כיוון שעדיין לא ניתן לבצע באנשים את העבודה הזו של האל. מדוע לא ניתן לבצע אותה? משום שלאור המצב ושיעור הקומה הנוכחיים של בני האדם, ולאור מה שהם מסוגלים לעשות כעת, הם עדיין רחוקים מאמות המידה שדורש האל, כך שהאל אינו יכול להתקדם בעבודתו. האם המשמעות היא שהאל יחדל מעבודתו? לא, האל ממתין. מה הוא עושה במהלך ההמתנה? הוא מטהר את הכנסייה, מטהר אותה ממפריעים וממשבשים, מצוררי משיח, מרוחות רעות, מאנשים רעים, מחסרי אמונה, מאלה שלא מאמינים באמת באל ומאלה שאפילו לא מסוגלים לעבוד. זה נקרא ניקוי אורוות; זה נקרא גם ניפוי. האם ניקוי האורוות מהווה את עיקר עבודתו של האל במהלך תקופה זו? לא, במהלך תקופה זו, האל ימשיך לבצע בכם עבודה דרך הנחיה באמצעות דברים, השקיה, הזנה, גיזום, תיקון והטלת משמעת. באיזו מידה? רק כאשר אנשים יחזיקו בתנאים הבסיסיים לקבלת שיפוט וייסור, האל יתחיל בעבודת השיפוט והייסור. כעת אמרו לי, על בסיס ההשערות ושיקול הדעת שלכם, באילו תנאים נדרשים אנשים לעמוד כדי שהאל יתחיל בעבודת השיפוט והייסור? ניתן לראות שהאל עושה כל דבר בעתו. הוא אינו פועל באופן אקראי. עבודת הניהול שלו מתנהלת על פי התוכנית שהתווה, והוא עושה הכול בשלבים, ולא באקראיות. ומה לגבי השלבים האלה? כל שלב בעבודה שמבצע האל באנשים חייב להשפיע, וכאשר האל רואה את ההשפעה, הוא עובר לשלב העבודה הבא. האל יודע כיצד העבודה יכולה להשפיע, מה עליו לומר ולעשות. הוא מבצע את עבודתו בהתאם לצורכיהם של אנשים ולא באופן אקראי. כל עבודה שעשויה להשפיע על אנשים הוא מבצע, וכל מה שאינו מהותי במונחי השפעה, האל לבטח לא מבצע. לדוגמה, כאשר יש צורך בלקח תוך שימוש בדוגמאות חיות שליליות, שעל פיהן אנשיו הנבחרים של האל יוכלו לפתח את ההבחנה שלהם, אזי בכנסייה מופיעים משיחי שקר, צוררי משיח, רוחות רעות, אנשים רעים וגם מפריעים ומשבשים, ועל פיהם אנשים אחרים יוכלו לפתח את הבחנתם. אם אנשיו הנבחרים של האל מבינים את האמת ויכולים להבחין באנשים כאלה, אזי אנשים אלה נתנו את שירותם ואין עוד ערך בקיומם. באותה עת, אנשיו הנבחרים של האל יפעלו לחשיפתם וידווחו אודותיהם, והכנסייה תטהר אותם באופן מידי. לעבודת האל כולה יש שלבים, וכל השלבים האלה מסודרים על ידי האל על בסיס מה שצריך האדם בחייו ובשיעור קומתו. למה זקוקים אנשים באמת, ומדוע צוררי משיח ואנשים רעים מופיעים בכנסייה? בדרך כלל, אנשים מבולבלים לגבי נושאים אלה ואינם מבינים מה פשרם. אנשים מסוימים, שאינם מבינים את עבודת האל, מטפחים תפיסות ואפילו מתלוננים ואומרים, "איך יכולים צוררי משיח להופיע בכנסיית האל? מדוע האל אינו מטפל בכך?" רק כאשר הם קוראים את דברי האל, אשר מצהירים כי התרחשויות אלה מיועדות לאפשר לאנשים ללמוד לקח ולפתח הבחנה, יש להם התגלות והם מבינים את כוונות האל. בתחילה, אין לאנשים הבחנה ביחס לאנשים רעים. כאשר הכנסייה מגרשת אנשים כאלה, הם מטפחים תפיסות; הם סבורים שאלה שגורשו העלו מנחות רבות והיו מסוגלים לעמוד בקשיים, והם חושבים שאסור היה לגרשם. הם מפתחים התנגדות למה שעשה האל. אבל לאחר תקופת התנסות, אנשים זוכים בהבנה של האמת ומפתחים את היכולת להבחין באנשים רעים. כעת, כאשר מתבצע גירוש של אדם רע, הם כבר לא מטפחים תפיסות ולא מתנגדים. כאשר הם רואים שוב אדם רע שמבצע מעשים רעים, הם מסוגלים לזהות אותו וכולם משתפים פעולה ומדווחים עליו כדי להרחיקו, בטרם ייגרם נזק משמעותי. לאנשים הרעים האלה כבר אין אחיזה בבית האל. כיצד מושג דבר זה? כיצד מתממשת ההבחנה הזו בקרב אנשים? אלה מעשי האל. ללא עבודת האל, אנשים לא היו יכולים להבין את הדברים האלה. עבודת האל מתבצעת ברצף מסוים, ושלביו של הרצף הזה נקבעים לפי הצרכים של החיים האנושיים. אבל לאנשים עצמם לא ברור מה בדיוק הם צריכים, הם מבולבלים. לכן, לאל אין ברירה אלא להמשיך בעבודתו, לסדר שלל לקחים שמהם יוכלו האנשים ללמוד ולאפשר להם להיכנס למציאות-האמת ולהשיג את התוצאות שנדרשות על ידו. האל ממשיך ללא לאות בעבודתו, ולא משנה אם אנשים מבינים או לא – זו אהבת האל. הדבר דומה לאופן שבו האל גוזם אנשים: אם הם עושים טעות, האל גוזם אותם; אם הם חוזרים שוב על אותה טעות, הוא גוזם אותם שוב. אם הם נחשפים שוב, האל גוזם אותם פעם נוספת. הוא עובד בסבלנות, עד שהאדם זוכה בהבנה אמיתית, כבר אינו קהה-חושים והופך רגיש, עד כדי כך שכשהוא נתקל שוב באותם מצבים, הדבר דומה לנגיעה בחוט חשמל והוא כבר לא עושה טעויות. זה יספיק, והאל יחדל מעבודתו. כאשר אתה נתקל שוב בעניינים שכאלה ומסוגל להתמודד איתם באופן עצמאי ובהתאם לעקרונות, האל כבר לא צריך לדאוג. הדבר מוכיח שהבנת את דברי האל ואת האמת של האל, הטמעת אותם בלבך והם הפכו לחייך. בנקודה זו, האל יחדל מעבודתו. אלה הם השלבים של עבודת האל, ולאחר שתחווה אותם, תראה את מהות האל ואת חוכמתו; זה דבר שלא ניתן להכחישו, והוא ודאי במאת האחוזים.

זה עתה הוזכר, כי השלבים של עבודת האל קשורים לשינוי הצביון של אנשים. עבודת האל לא נסובה על מתן אפשרות לאנשים לעבור שינוי התנהגותי מסוים, להבין כמה כללים ולהחזיק בצלם אנוש, ואז להכריז על הצלחה כבירה. אילו כך היו פני הדברים, העבודה כבר הייתה מסתיימת בעידן החסד. מה רוצה האל? (שינוי צביון אצל אנשים.) נכון, שינוי צביון הוא מה שאנשים שנושעו באמת צריכים להיות ניחנים בו. מה שהאל רוצה הוא לא שינוי גרידא בהתנהגותם של אנשים ותו לא, אלא חשוב מכך, שינוי בצביונם; זו אמת המידה ליכולת להיוושע. זה עתה נזכרו גם מספר שינויים התנהגותיים, כמו היכולת לזנוח דברים ולהקדיש את חייו של אדם לאל – אלה שינויים התנהגותיים ברורים. אבל אם עדיין אין נאמנות למה שמטיל האל, אם האדם עדיין מסוגל להתנהג בצורה שטחית ועדיין יש רמאות, המשמעות היא שטרם התחולל שינוי בצביון. כיום, אנשים בולטים לטובה רק מבחינת ההתנהגות; נראה כי יש להם התאמה טובה יותר להתנהלותם של קדושים; הם מתנהגים ביתר אנושיות ויש בהם כבוד ויושרה מסוימים. עם זאת, לא משנה כמה יפגין אדם התנהגות טובה, אם היא אינה קשורה ליישום בפועל של האמת, ולא ממומשת מתוך מצפונו, ההיגיון שלו והאנושיות הרגילה שבו, אזי אין לה דבר וחצי דבר עם שינוי בצביון, והיא לא מה שרוצה האל. אם נבחן זאת בדרך הזו, האם במונחים של התנהגותכם הנוכחית הצלחתם לשמח את האל, ולא משנה עד כמה אתם מקפידים על הכללים, כמה צייתנים אתם, באיזו מידה הקדשתם את חייכם או כמה גדולות השאיפות שלכם? האם עמדתם בדרישות האל? (לא.) האם הסיבה היא שדרישות האל גבוהות מדי? יש כאלה שסבורים, "אנשים הם כה צייתנים כעת, איך יכול להיות שהם טרם עמדו בדרישות האל?" מה אתם חושבים, האם הציות הזה הוא התמסרות? (לא.) זה נכון. הציות הנוכחי הוא רק עדות למעט רציונליות, שכל-כולה הוא תוצאה של משמעת האל. זו לחלוטין ההשפעה שהושגה על ידי המשמעת של האל; רק לאחר שהאל השמיע במאמץ כביר דברים רבים כל כך, מצפונם של אנשים התעורר, תחושת המצפון שלהם התעוררה והם החלו להביא לידי ביטוי מראית כלשהי של אנושיות, לקיים כללים מסוימים בעשיית דברים, לדעת כיצד לחקור בכל דבר שהם עושים ולחוש מעט תוכחה כשהם פועלים כנגד העקרונות. בקיצור, שינויים בהתנהגות לא עומדים בתנאים לקבלת השיפוט והייסור של האל; האל אינו רוצה בשינוי התנהגותי אצל אנשים. אם כך, מה רוצה האל? הוא רוצה את שינוי הצביון שלהם. ומהם בדיוק הביטויים של שינוי בצביון? באיזו מידה עליהם להשתנות במגוון היבטים, כדי שיהיו ראויים לשיפוט ולייסור של האל? עליהם להשתנות במידה שתאפשר לראות את ביצועיו של אדם זה בכל ההיבטים – במיוחד, עליהם לבצע את חובותיהם בצורה נאותה, ועליהם להיות מסוגלים לקבל את הגיזום, לחפש את האמת בכל דבר, לנהות אחר האל כאשר הם מתמודדים עם מצוקות ועם ניסיונות, ובעיקרון להיות מסוגלים להתמסר לכל מה שאומר האל; גם כאשר אחרים לא מפקחים עליהם, וכאשר הם מתמודדים עם פיתויים, הם יכולים להימנע מעשיית דברים רעים ולא לעשות ולו שמץ של רע. בעיני האל, אנשים כאלה עומדים ברף; הם ראויים לקבל באופן רשמי את השיפוט ואת הייסור שלו, שהם השלב המתקדם יותר בעבודת הישועה וההבאה לידי שלמות שמבצע האל. איזה סוג של אות, איזה סוג של אמת מידה, יש כאן – האם אתם יודעים? (אני חשבתי, שדרך התיקון והמשמעת של האל, אדם יכול בהדרגה לשחזר את המצפון ואת ההיגיון שלו, ובשילוב עם שינויים מסוימים בהתנהגות, הוא מסוגל בסופו של דבר לבצע את חובותיו בנאמנות. האל עשוי להתחיל אז בעבודת השיפוט והייסור על אדם זה.) האם כולכם מסכימים עם הצהרה זו? (כן.) טוב, אבל זהו רק תנאי אחד. לפני שהאל מבצע את עבודת השיפוט והייסור על אדם כלשהו, הוא מעריך את האדם הזה. כיצד הוא מעריך אותו? לאל יש מספר אמות מידה. ראשית, הוא בוחן מהי גישתו של האדם לתפקידים שמטיל עליו האל; כלומר, מהי גישתו כלפי החובות שעליו לבצע, האם הוא מסוגל לבצען בלב שלם, כמיטב יכולתו ובנאמנות. בקיצור, הוא בוחן אם אנשים יכולים לעמוד ברף הנדרש לביצוע נאות של החובה – זהו ההיבט הראשון. דבר זה קשור ישירות לחיים של אמונה באל ולעבודה היומיומית שעושים אנשים. מדוע האל קובע את ההיבט הזה כתנאי, כאמת מידה להערכה? מהי הסיבה שמאחורי הדבר – האם אתם יודעים? כאשר האל מפקיד משימה כלשהי בידי אדם מסוים, יש חשיבות מכרעת לגישתו של אדם זה – כך הוא מעריך את האדם. משימה זו מופקדת בידי האדם על ידי האל; איך יתייחס אליה אדם בעל מצפון, בניגוד לאדם חסר מצפון? איך יתייחס אליה אדם רציונלי, לעומת אדם שאינו רציונלי? יש אבחנה בין שני אלה. מצפון ורציונליות הם תכונות שבהן צריכה לאחוז אנושיותו של אדם. מלבד זאת, אחיזה בשמץ של תחושת מצפון ובשמץ של רציונליות אינה מספיקה. אם אנשים מוצאים מחדש את מצפונם ואת הרציונליות שלהם, האם הם דומים לבני אנוש? האם הם משיגים בכך את מציאות-האמת? לא, זה עדיין לא מספיק; האל גם מתבונן בנתיב שבו הולכים אנשים במהלך הזמן שבו הם מבצעים את חובתם. איזה סוג של נתיב שבו מהלכים אנשים יכול לעמוד ברף הנדרש על ידי האל? ראשית, הימנעות מעשיית רע ואחיזה בהתמסרות במהלך ביצוע החובה הם הרף המינימלי הנדרש. אם אדם מסוגל לעשות רע, אדם זה אבוד לחלוטין; הוא לא נמנה עם סוג האנשים שאותם האל רוצה להושיע. יתרה מכך, בעת טיפול בתפקידים שמטיל האל יש צורך מוגבר לחפש את האמת ולהבין את כוונות האל, מלבד הצורך להתייחס אליהם באופן מצפוני וברציונליות. ללא קשר לנסיבות, ובין אם העניין שעמו אתה מתמודד עולה בקנה אחד עם התפיסות ועם הדמיונות שלך, עליך לשמור על גישה של התמסרות. הגישה המסורה היא מה שרוצה האל בנקודת מפנה זו. אם אתה רק מכיר בכך שדברי האל כולם אמת ושהם נכונים, האם זו גישה של התמסרות? בהחלט לא. מהו הצד המעשי של גישה של התמסרות? זהו הצד המעשי: עליך להביא את עצמך לכדי קבלה של דברי האל. אף על פי שההיווכחות בחיים שלך רדודה, ששיעור הקומה שלך אינו מספק, ושהידע שלך בנוגע לצד המעשי של האמת עדיין לא עמוק מספיק, אתה מסוגל בכל זאת לנהות אחר האל ולהתמסר לו – זו גישה של התמסרות. בטרם תוכל להשיג התמסרות כוללת, תחילה עליך לאמץ גישה של התמסרות, דהיינו, עליך לקבל את דברי האל, להאמין כי הם נכונים, להתייחס לדברי האל כאמת וכעקרונות ליישום בפועל, ולהיות מסוגל לדבוק בהם כתקנות, גם כאשר אין לך תפישה נאותה של העקרונות. זהו סוג של גישה של התמסרות. כיוון שהצביון שלך טרם השתנה עד כה, הרי שאם ברצונך להשיג התמסרות כנה לאל, תחילה עליך להחזיק בהלך מחשבה של התמסרות ולשאוף להתמסר, כשאתה אומר, "אתמסר ולא משנה מה יעשה האל. אינני מבין הרבה מן האמת, אבל אני יודע שכאשר האל יאמר לי מה לעשות, אעשה זאת". האל רואה זאת כגישה של התמסרות. יש כאלה שאומרים, "ומה אם שגיתי כשהתמסרתי לאל?" האם האל יכול לשגות? האל הוא האמת והצדק. האל לא שוגה; אלא שיש דברים רבים שעושה האל ושאינם תואמים לתפיסותיהם של אנשים. עליך לומר, "לא משנה אם מה שעושה האל תואם לתפיסותיי, אני פשוט אתמקד בהקשבה, בהתמסרות, בקבלה ובנהייה אחר האל. זה מה שעליי לעשות כיציר בריאה". גם אם אנשים מסוימים שופטים אותך כמי שמתמסר מתוך עיוורון, לא צריך להיות לך אכפת. לבך סמוך ובטוח שהאל הוא האמת, ושעליך להתמסר. זה נכון, וזהו סוג הלך הרוח שעמו אדם צריך להתמסר. רק אנשים שמחזיקים בהלך רוח כזה יכולים לזכות באמת. אם אין בך הלך רוח שכזה, ואתה אומר, "אני לא יכול לסבול שאחרים מרגיזים אותי. איש לא ישטה בי. אני פיקח מדי ואי אפשר לאלץ אותי להתמסר לדבר! כל מה שנקרה על דרכי, אני חייב להתעמק בו ולנתח אותו. אתמסר רק כאשר הוא יעלה בקנה אחד עם השקפותיי וכאשר אני יכול לקבל אותו" – האם זו גישה של התמסרות? זו לא גישה של התמסרות; זהו חוסר של הלך רוח מסור, ללא כל כוונת התמסרות בלבו של אדם. אם אתה אומר, "אצטרך לבחון את העניין, אפילו אם מדובר באל. גם מלכים ומלכות מקבלים יחס שכזה ממני. מה שאתה אומר לי חסר טעם. זה נכון שאני יציר בריאה, אבל אני לא פתי – ולכן אל תתייחס אליי ככזה", הרי שהעניין אבוד מבחינתך; אתה חסר את התנאים לקבל את האמת. לאנשים שכאלה אין כל רציונליות. הם לא ניחנים באנושיות רגילה, ולכן האם הם לא בהמות? כיצד יוכל אדם להשיג התמסרות ללא רציונליות? כדי להשיג התמסרות, על אדם להחזיק תחילה בהלך רוח מסור. רק דרך הלך רוח של התמסרות תוכל להיות לאדם רציונליות כלשהי. אם אין לאדם הלך רוח של התמסרות, אזי אין בו כל רציונליות. אנשים הם יצירי בריאה; איך הם יכולים לראות את הבורא בבירור? האנושות כולה לא הצליחה לפענח אפילו אחד מרעיונותיו של האל במשך 6,000 שנה, ואם כך, איך יוכלו אנשים להבין באופן מידי את מה שעושה האל? אינך מסוגל להבין. יש דברים רבים שהאל עושה במשך אלפי שנים, ואשר האל כבר חשף בפני האנושות, אבל אם לא היה מסביר זאת בבירור לבני האדם, הם לא היו מבינים זאת. ייתכן שכעת אתה מבין את דבריו במובן המילולי, אבל רק בעוד עשרים שנה תוכל להבין מעט מהם נכוחה. הפער בין אנשים לבין מה שדורש האל הוא עד כדי כך גדול. לאור זאת, אנשים צריכים להיות ניחנים ברציונליות ובהלך רוח של התמסרות. אנשים אינם אלא נמלים ותולעים, ובכל זאת הם רוצים לראות את הבורא בצורה ברורה. זהו דבר לא הגיוני בעליל. אנשים מסוימים מתלוננים תמיד שהאל לא מגלה להם את התעלומות שלו, ושאינו מסביר את האמת באופן ישיר, ותמיד גורם לאנשים לחפש. אבל אין זה נכון לומר את הדברים האלה, וגם לא הגיוני. כמה מכל הדברים שאמר לך האל אתה מבין? כמה מדברי האל אתה מסוגל ליישם בפועל? עבודת האל מתבצעת תמיד בשלבים. אילו היה האל מספר לאנשים לפני 2,000 שנה על עבודתו באחרית הימים, האם הם היו מבינים? בעידן החסד, ישוע אדוננו הפך לדמות בשר החטא ושימש כקורבן חטאת עבור האנושות כולה. אילו הוא היה אומר לאנשים באותה עת, מי היה מבין? וכעת, אנשים כמותכם מבינים כמה תיאוריות תפיסתיות, אבל אנשים לעולם לא יהיו מסוגלים להבין אמיתות כמו צביונו האמיתי של האל, כוונת האל באהבת האנושות והמקור של הדברים שעשה האל באותה עת והתוכנית שמאחוריהם. זו תעלומת האמת; זו מהותו של האל. כיצד יוכלו אנשים לראות זאת בבירור? הרצון שלך לראות את הבורא בצורה ברורה הוא לחלוטין משולל היגיון. אתה גאוותן מדי ומפריז בערך היכולות שלך. אנשים לא צריכים לרצות בראייה ברורה של האל. די בכך שיעלה בידם להבין מעט מן האמת. ככל שנוגע לך, הבנה של שמץ מן האמת היא כבר הישג מספק. לכן, האם אחיזה בהלך רוח של התמסרות היא עניין רציונלי? זהו בהחלט דבר רציונלי. הלך רוח וגישה של התמסרות הם הדבר המינימלי שבו צריך לאחוז כל יציר בריאה.

השגת ביצועים נאותים ונאמנים של חובתו של אדם, ואחיזה בהלך רוח של התמסרות – כמה זמן נדרש לכך? האם נדרשות לכך מספר שנים? אין מסגרת זמן קבועה, והדבר תלוי בחתירתו של אדם, בשאיפתו וברמה שבה הוא כמה לאמת. הוא תלוי גם במצפון הקיים בו, בהיגיון, באיכות ובתובנות של האדם. בעת השגת גישה של התמסרות, ומיד לאחר מכן, יחולו שינויים נוספים בדיבורו של אדם, בפעולותיו ובהתנהגותו. מהם השינויים האלה? בעיני האל, אתה כעת אדם ישר באופן עקרוני. מה המשמעות של להיות אדם ישר באופן עקרוני? המשמעות היא, שהרכיב של כזבנות מכוונת בדבריך ובהתנהגותך פחת; שמונים אחוזים מן הדברים שאתה אומר הם אמת. לפעמים אתה משקר בשוגג, בין אם כתוצאה מנאלחות, מנסיבות כלשהן או מסיבה אחרת, ואתה מרגיש אי נוחות כאילו משהו תקוע בגרונך; אתה חש אי נוחות במשך מספר ימים. אתה מודה בטעותך ומכה על חטא לפני האל, ולאחר מכן חלים שינויים – השקרים שלך הולכים ומתמעטים, ומצבך משתפר. בעיני האל, אתה אדם ישר באופן עקרוני. יש כאלה שאומרים, "אם אדם כלשהו הוא ישר באופן עקרוני, האם הצביון שלו לא השתנה?" האם זהו המקרה? לא, אין זה אלא שינוי בהתנהגות. בעיני האל, היכולת להיות אדם ישר כרוכה ביותר מאשר שינוי גרידא בהתנהלות ובהתנהגות; היא כרוכה גם בשינויים חיוניים בהלך רוחו של אדם ובהשקפותיו בנוגע לעניינים שונים. כבר אין לו כוונה לשקר או לרמות, ובדבריו ובמעשיו אין כל שמץ של כזב או הונאה. דבריו ומעשיו הופכים יותר ויותר אמיתיים, ויש בהם יותר ויותר דברים ישרים. לדוגמה, כאשר אתה נשאל אם עשית דבר מה, הרי שאתה עדיין מסוגל לומר את האמת, גם אם הדבר יוביל לכך שיסטרו לך או יענישו אותך. גם אם ההודאה בדבר כרוכה בנשיאה באחריות משמעותית, בהתמודדות עם מוות או עם השמדה, אתה עדיין מסוגל לומר את האמת ואתה נכון ליישם בפועל את האמת כדי לרצות את האל. הדבר מעיד שהגישה שלך כלפי דברי האל הפכה מבוססת למדי. הבחירה בכל אחת מאמות המידה ליישום בפועל שנדרשות על ידי האל כבר לא מהווה בעיה של ממש עבורך, ולא משנה מה; באפשרותך להשיג אותן וליישם אותן בפועל ללא המגבלות של נסיבות חיצוניות, הנחייה של מנהיגים ושל עובדים או תחושה של בחינת האל בקרבתך. אתה מסוגל לעשות את הדברים האלה בעצמך, ללא כל מאמץ. אתה מסוגל לבחון באופן יזום את התנהגותך, לאמוד את מידת הנכונות שלה ולהעריך אם היא תואמת לאמת ומרצה את האל, וזאת ללא המגבלות של נסיבות חיצוניות, ולא מתוך יראה מפני משמעת האל או מתוך פחד מייסורי המצפון שלך, ובהחלט לא מתוך חשש מלעגם או השגחתם של אחרים – לא בגלל אף אחד מכל אלה. בנקודה זו, עמדת באופן עקרוני באמת המידה של להיות אדם ישר בעיני האל. להיות אדם ישר באופן עקרוני הוא התנאי הבסיסי השלישי לקבלת השיפוט והייסור של האל.

זה עתה שיתפנו על שלושת התנאים לקבלת השיפוט והייסור של האל: הראשון הוא ביצוע חובתו של אדם בצורה נאותה, השני הוא אחיזה בהלך רוח של התמסרות והשלישי הוא להיות אדם ישר באופן עקרוני. כיצד ניתן להעריך את התנאי השלישי הזה? מהם הקריטריונים? (אדם משקר במכוון בתכיפות פחותה, ואומר את האמת לעתים קרובות יותר.) המשמעות היא היכולת לומר את האמת רוב הזמן; כולכם צריכים להיות מסוגלים להעריך את הדבר הזה, נכון? להיות אדם ישר הוא התנאי השלישי לקבלת השיפוט והייסור של האל. השני הוא אחיזה בגישה של התמסרות, אשר כוללת מספר פרטים, ובעיקר הימנעות מבחינה או מניתוח של עבודת האל, תוך אחיזה בהלך רוח מסור בלבד. בנוסף, הוא כרוך בחתירה להפיכה לאדם ישר, בהגעה לנקודה שבה השקרים שלך פוחתים ושבה אתה מסוגל לדבר רוב הזמן בכנות, תוך הבעת תחושותיך האמיתיות. ההיבט החשוב ביותר כאן הוא שיתוף הפעולה הסובייקטיבי של אנשים, כשהמשמעות היא התקדמות פעילה ושאיפה להגיע לאמת. אחיזה בהלך רוח מסור היא התוצאה שמושגת בהיבט הסובייקטיבי; היכולת להפוך לאדם ישר – להיות ישר באופן עקרוני – היא גם עניין סובייקטיבי, והיא התוצאה של חתירה מתמדת של אדם. יש תנאי עיקרי נוסף לקבלת השיפוט והייסור של האל. תחילה אתן לכם רמז, ואם אתם חושבים ברוח הדברים שאני אומר, תוכלו להבין זאת. מתחילת האמונה באל ועד לסוף, האם אנשים עשו טעויות רבות בחיים האלה? האם היו מעשים רבים של מרדנות באל? (היו מעשים רבים.) אם כך, מה על אדם לעשות כאשר הוא עושה טעות, או כאשר הוא מרדן? (הוא צריך שיהיה בו לב שמכה על חטא.) קיומו של לב שמכה על חטא הוא עדות לאדם בעל מצפון והיגיון. אחיזה במצפון ובהיגיון הן התכונות המינימליות שבהן צריך להיות ניחן מי שמקבל את ישועת האל; אלה שהם חסרי מצפון והיגיון לא יכולים להשיג את ישועת האל. אם אדם לא יודע כיצד להכות על חטא לאחר שהוא עושה טעויות, איזה מין דבר הוא? האם אדם שלא יודע להכות על חטא יכול לנהות אחר האל עד הסוף? האם יכול להתחולל בו שינוי אמיתי? (לא.) מדוע לא? (כיוון שהוא חסר לב שמכה על חטא.) בדיוק, והדבר הזה מביא אותנו לתנאי הסופי: אדם צריך להיות בעל לב שמכה על חטא. לעתים קרובות, כאשר אנשים נוהים אחר האל, הם חושפים את עצמם כמרדנים ולעתים אינם מבינים כשורה את האל או מתלוננים עליו, וזאת בגלל טיפשותם ובורותם ובגלל הצביונות המושחתים השונים שיש בהם. הם סוטים מן הדרך, ולפעמים אפילו מגבשים תפיסות בנוגע לאל, הופכים שליליים ומתרשלים בעבודתם במשך זמן מה, ומאבדים את אמונתם. התנהגויות מרדניות מתעוררות בכל שלב ושלב של חייהם של אנשים. האל שוכן בלבם והם יודעים שהוא עובד כאשר דבר מה מתרחש, ובכל זאת לעתים הם לא מצליחים לקלוט את העובדה הזו. אף על פי שהם מסוגלים להתמסר על פני השטח, הם פשוט לא יכולים לקבל זאת עמוק בפנים. מה מבהיר שהם לא יכולים לקבל זאת עמוק בפנים? בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי בכך שאף על פי שהם יודעים הכול, הם פשוט לא מסוגלים להניח בצד את שעשו, לבוא בפני האל ולהודות בטעויות שלהם, ולומר, "אלוהים, שגיתי. לא אנהג כך עוד. אחפש את כוונותיך ואעשה את מה שתרצה שאעשה. בעבר לא הייתי קשוב אליך; שיעור הקומה שלי היה נמוך, הייתי טיפש ובור, ולעתים קרובות מרדן. אני יודע זאת כעת". איזו גישה יש לאנשים, אם הם מסוגלים להודות בטעויותיהם? (הם רוצים לשנות כיוון.) אם לאנשים יש מצפון והיגיון והם כמהים לאמת, ועם זאת הם לא יודעים כיצד להרהר בעצמם ולשנות כיוון לאחר שהם עושים טעויות, ומאמינים במקום זאת שמה שהיה – היה ומשוכנעים שלא טעו, אזי על איזה סוג של צביון הדבר מעיד? איזה סוג של התנהגות? מהי המהות של התנהגות שכזו? (היותו של אדם עיקש.) אנשים כאלה הם עיקשים, וזה הנתיב שבו הם ילכו, יהיה מה שיהיה. האל לא אוהב אנשים כאלה. מה אמר יונה כאשר הביע את דברי האל בפני אנשי נינווה? ("עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג' 4).) כיצד הגיבו אנשי נינווה לדברים האלה? כאשר הם הבינו שהאל עומד להשמיד אותם, הם מיהרו ללבוש שק ואפר, להתוודות על חטאיהם בפני האל ולסור מנתיב הרע. זו המשמעות של חזרה בתשובה. אם אדם מסוגל להכות על חטא, אזי נפתחת בפניו הזדמנות עצומה. איזו הזדמנות היא זו? ההזדמנות להמשיך לחיות. ללא הכאה אמיתית על חטא, יהיה קשה להמשיך ולהתקדם, בין אם בביצוע חובתך או בחתירה אל הישועה. כל עוד מתגלע קונפליקט בינך לבין האל בכל אחד מן השלבים – בין אם כאשר האל מטיל עליך משמעת או מתקן אותך, או כאשר הוא מזכיר לך ומוכיח אותך – ועם זאת אתה לא משנה כיוון וממשיך לדבוק ברעיונות, בהשקפות ובגישות שלך, אזי אף על פי שאתה שם פעמיך קדימה, הקונפליקט שבינך ובין האל, אי ההבנות שלך בנוגע אליו וגם התלונות והמרדנות שאתה מפגין כלפיו אינם באים על תיקונם, ולא חל שינוי בלבך. ואז האל, מצדו, יסלק אותך. למרות שלא ויתרת על החובה הקיימת, ואתה עדיין ממשיך לבצע אותה ויש בך שמץ של נאמנות כלפי התפקיד שהטיל עליך האל, ואנשים רואים זאת כדבר מקובל, המחלוקת שנוצרה בינך לבין האל יצרה בעיה לצמיתות. לא השתמשת באמת כדי לפתור אותה וכדי לזכות בהבנה אמיתית של כוונות האל. כתוצאה מכך, אי ההבנה שלך כלפי האל מעמיק, ואתה חושב תמיד שהאל טועה ושהיחס כלפיך לא הוגן. המשמעות היא, שלא שינית כיוון. המרדנות שלך, תפיסותיך וההבנות השגויות שלך ביחס לאל נותרו בעינן, והדבר מוביל לכך שיש בך הלך רוח שנוגד התמסרות, של הוויה מרדנית ושל התנגדות מתמדת לאל. האין אדם מסוג זה מישהו שמורד באל, מתנגד לו ומסרב בעקשנות להכות על חטא? מדוע האל מייחס חשיבות כה רבה לשינוי כיוון מצד אנשים? מהי הגישה שצריך יציר בריאה להפגין כלפי הבורא? גישה שמכירה בכך שהבורא צודק, ולא משנה מה הוא עושה. אם אינך מכיר בכך, אזי היות הבורא האמת, הדרך והחיים הן רק מילים חלולות עבורך. במקרה כזה, האם תוכל עדיין להשיג ישועה? לא. אתה לא תהיה ראוי; האל לא מושיע אנשים כמוך. יש כאלה שאומרים, "האל מבקש שלאנשים יהיה לב שמכה על חטא, ושהם ידעו כיצד לשנות כיוון. אבל יש דברים רבים שבהם לא שיניתי כיוון. האם עדיין יש לי זמן לעשות זאת?" כן, יש עדיין זמן. כמו כן, יש כאלה שאומרים, "באילו דברים עליי לשנות כיוון? מה שהיה בעבר – תם ונשלם". כל עוד הצביון שלך לא משתנה, כל עוד אין לך מושג מה במעשיך לא עולה בקנה אחד עם האמת ומה לא יכול להיות תואם לאל, אזי הבעיה שקיימת בינך לבין האל לא יכולה להיפתר. הצביון הזה קיים בתוכך; הרעיון, ההשקפה והגישה שמורדים באל שוכנים בקרבך. מיד כשיופיעו הנסיבות המתאימות, הגישה הזו שיש בך תשוב ותגיח, והקונפליקט שלך עם האל יחזור ויתעורר. לכן, גם אם אי אפשר לתקן את העבר, עליך לתקן את הדברים שיקרו בעתיד. כיצד יש לתקן אותם? עליך לשנות כיוון ולהניח בצד את הרעיונות ואת הכוונות שלך. כאשר תהיה בך כוונה כזו, גם הגישה שלך תהיה באופן טבעי גישה של התמסרות. אבל, אם להשתמש במילים מעט יותר מדויקות, דבר זה מתייחס לשינוי כיוון שאנשים מבצעים ביחסם כלפי האל, הבורא; זוהי הכרה ואישוש של העובדה שהבורא הוא האמת, הדרך והחיים. אם יעלה בידך לשנות כיוון, הדבר יוכיח שאתה מסוגל להניח בצד את הדברים שלדעתך הם נכונים, או את הדברים שהאנושות המושחתת חושבת באופן קולקטיבי שהם נכונים; ושבמקום זאת, אתה מכיר בכך שדברי האל הם האמת והם דברים חיוביים. אם תוכל לנקוט בגישה כזו, הדבר יוכיח את הכרתך בזהות הבורא ובמהותו. כך האל מתייחס לסוגייה, ולפיכך שינוי הכיוון של האל נתפס בעיניו כחשוב במיוחד.

יש כאלה שאומרים, "אם אדם עשה דבר מה שגוי, מה נדרש מבחינתו כדי לשנות כיוון?" גם אם לא עשית דבר שגוי נכון לעכשיו, תחילה עליך להבין את אמת ההכאה על חטא. זהו דבר שבו עליך לאחוז. כשתבין את האמת, תגלה שדברים מסוימים שעשית לא היו נאותים, ותחשוף בעיות שקשורות בכוונות ובהלך הרוח שלך – דהיינו, בעיות הקשורות בצביונך. הדברים האלה יצופו על פני השטח מבלי שתהיה מודע לכך, ויגרמו לך להבין שהקשר שלך עם האל אינו קשר פשוט בין בני אנוש לאלוהים. האל הוא עדיין האל, אבל אתה יציר בריאה שלא עומד ברף הנדרש. באותם מקרים שבהם אנשים אינם מצליחים להישאר במקומם הראוי, ואינם מצליחים להשיג את הנדרש – כלומר, כאשר הם נכשלים בחובתם – הדבר הופך לבעיה מעיקה בקרבם. זו בעיה מעשית במיוחד, וכזו שמחייבת פתרון. אם כך, כיצד לפתור אותה? באיזה סוג של גישה צריכים אנשים לנקוט? לפני הכול, עליהם להיות נכונים לשנות כיוון. וכיצד יש ליישם את הנכונות הזו לשנות כיוון? לדוגמה, אדם משמש כמנהיג במשך מספר שנים, אבל כיוון שיש לו איכות נמוכה הוא לא מבצע את עבודתו כהלכה, לא יכול לראות מצבים לאשורם, לא יודע כיצד להשתמש באמת לצורך פתרון בעיות ולא עושה כל עבודה ממשית; לכן הוא מפוטר מתפקידו. אם לאחר פיטוריו הוא מסוגל להתמסר, להמשיך לבצע את חובתו והוא נכון לשנות כיוון, מה עליו לעשות? ראשית כול, עליו להבין את הדבר הבא, "האל צדק כשפעל כפי שפעל. האיכות שלי גרועה כל כך, ובמשך זמן כה רב לא עשיתי כל עבודה ממשית ובמקום זאת רק עיכבתי את עבודת הכנסייה ואת ההיווכחות בחיים של האחים ושל האחיות. אני בר מזל שבית האל לא גירש אותי לגמרי. באמת שהייתי חסר בושה, בכך שנצמדתי למשרה שלי זמן כה רב ואפילו האמנתי שאני עושה עבודה מעולה. כמה חסר היגיון מצדי!" היכולת לחוש שנאה עצמית ותחושת חרטה: האם זהו ביטוי של הנכונות לשנות כיוון, או לא? אם הוא מסוגל לומר זאת, המשמעות היא שהוא מוכן. אם הוא אומר בלבו, "במשך זמן כה רב, במסגרת תפקידי כמנהיג, חתרתי תמיד לתועלות המעמד; תמיד הטפתי דוקטרינות והצטיידתי בדוקטרינות; לא שאפתי להיווכחות בחיים. רק עכשיו, כשהחליפו אותי, אני רואה כמה לא ראוי וחסר יכולת אני. האל עשה את הדבר הנכון, ועליי להתמסר. בעבר היה לי מעמד, והאחים והאחיות התייחסו אליי היטב; בכל מקום שאליו הלכתי, הם הקיפו אותי. כעת איש לא שם לב אליי ואני נשכח; זה מגיע לי, זה העונש שאני ראוי לו. יתרה מכך, איך יכול להיות ליציר בריאה מעמד כלשהו בפני האל? לא משנה כמה גבוה מעמדו של אדם, אין זה הקץ ולא הייעוד; האל מטיל עליי תפקיד לא כדי שאנהג בשתלטנות או איהנה מן המעמד שלי, אלא כדי שאוכל לבצע את חובתי, ועליי לעשות כמיטב יכולתי. עליי להפגין גישה של התמסרות כלפי ריבונות האל וכלפי הסידורים של בית האל. למרות שההתמסרות יכולה להיות קשה, עליי להתמסר; האל צודק במה שהוא עושה, וגם אם נניח שהיו לי אלפי או עשרות אלפי תירוצים, אף אחד מהם לא יהיה האמת. ההתמסרות לאל היא האמת!" אלה הם הביטויים המדויקים של הנכונות לשנות כיוון. ואם אדם אוחז בכל אלה, כיצד עשוי האל להעריך אדם שכזה? האל יאמר שזהו אדם שניחן במצפון ובהיגיון. האם זו הערכה גבוהה? היא לא גבוהה יתר על המידה; אחיזה במצפון ובהיגיון בלבד אינה מגיעה לרף של הפיכה למושלם בידי האל – אבל ככל שהדבר נוגע לאדם שכזה, אין זה הישג פעוט כלל ועיקר. היכולת להתמסר היא יקרה. הדרך שבה אדם זה ינסה לגרום לאל לשנות את דעתו לגביו בהמשך תלויה בדרך שבה יבחר. אם הוא לא היכה על חטא באמת ובתמים, ואם הוא לא נאמן בחובתו ותמיד שטחי משום שאין לו מעמד, אזי העניין גמור מבחינתו; הוא יסולק. אם הוא עדיין מטפח טינה ומתלונן, "בתקופתי כמנהיג סבלתי כל כך הרבה, וגם אם לא היו יתרונות, הייתה עבודה קשה. אמרו שלא עשיתי עבודה ממשית, אבל עשיתי לא מעט. לא משנה אם השגתי תוצאות או לא, לפחות לא ישבתי בחיבוק ידיים. רק בגלל שלא ישבתי בחיבוק ידיים, האל לא צריך לסלק אותי כלאחר יד. גם ללא מעמד, עדיין מאלצים אותי לעשות כך וכך – האם זה לא נקרא לשחק בי?" – לאחר סילוקו לא נותרה בו התלהבות כדי לבצע חובה כלשהי, האם יש כאן נאמנות או התמסרות כלשהן? אין בו נאמנות, התמסרות או נכונות לשנות כיוון; אין בו אף אחד מדברים אלה. האם זה לא מעורר רחמים? זה בהחלט מעורר רחמים; הוא האמין לשווא במשך כל אותן שנים. במשך שנים כה רבות הוא הקשיב לדרשות מבלי ליישם בפועל אמת כלשהי, ותמיד הטיף לאחרים מילים ודוקטרינות, מבלי שהיה מסוגל לעשות דבר בעצמו – כך הוא האמין באל; הוא הטיף לא מעט דוקטרינות לאחרים, אבל בסופו של דבר, הוא אפילו לא מסוגל לפתור את בעיותיו שלו. זה כל כך מעורר רחמים! והוא עדיין רוצה לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל? לאחר החלפתו הוא עדיין מתמודד עם האל וסובל ייסורים, מבלי שיפגין כל התמסרות שהיא. האין זה סבל מתוך עיוורון גרידא? הסבל שלך חסר ערך! גם אם נניח בצד כל דבר אחר ונתמקד אך ורק בעובדה שכאשר הכנסייה פיטרה אותך ממשרתך הפכת זועם ולוחמני – על סמך זה בלבד, אינך ראוי להיות בן אנוש, ויציר בריאה של האל. אם כן, לשם מה אתה מתווכח? כל הטיעונים שאתה מעלה הם חסרי טעם. אתה מאמין במשך שנים רבות כל כך, ובכל זאת אין לך ולו שמץ של התמסרות; היכן הפירות של אמונתך רבת השנים? מעורר רחמים, דוחה, מגעיל! ניתן לך מעמד והתייחסת לכך כמו אל תפקיד רשמי; האם היותך בעל מעמד משמעו שצביונך השתנה? האין זה פשוט חסדו של האל? האל עשה עמך חסד והטיל עליך את התפקיד הזה, ועם זאת התייחסת לכך כאל תפקיד רשמי – האין זה מעורר גועל? האם יש פקידים בבית האל? אף אחד מבין הקדושים בעידנים השונים לא היה פקיד רשמי. אנשים סוגדים לפאולוס במשך אלפיים שנה, אבל איש מעולם לא אמר שפאולוס היה בעל תפקיד רשמי. לכן, המונח "פקיד רשמי" אינו תופס; אין זה תגמול ולא תפקיד שהטיל האל, ועליך לזנוח אותו. אם אתה חותר באופן מתמיד להפוך לפקיד רשמי, האם האל יאשר זאת? האם הדבר יאפשר לך להשיג ישועה? בהחלט לא. זה עתה הזכרנו, שכדי לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל, צריכה להיות באדם נכונות לשנות כיוון. האם זה חשוב? (כן.) חשוב ביותר לנקוט בגישה שכזו! אם ברצונך ליצור בינך לבין הבורא קשר של מושיע ושל נושע, ואם אתה רוצה שהאל יושיע אותך, שומה עליך לתקן את עמדתך, ועליך לאשר את מקומו ואת מעמדו של האל בלבך. מהי עמדתך, אפוא? (יציר בריאה.) מיהו יציר בריאה? זהו אדם, לא חיה. עליך לזכור בכל עת שאתה יציר בריאה, בן אנוש מן השורה, ואל לך לשכוח את מקומך הנאות. כאשר האל מעניק לך מעט חסד, מעט ברכה, אתה שוכח מי אתה. כאשר האל, בענווה ובנסתרות, חולק עמך מילות נחמה כנות, הוא מרומם אותך; ועם זאת, אתה רוצה להיות במעמד שווה לאל ולרומם את עצמך – איזה מין דבר עושה כך? האם בן אנוש היה עושה זאת? (לא.) האל אינו מכיר ביציר בריאה כמוך – אתה יכול לפנות את מקומך! אם האל לא מכיר בך, האם הוא יביא אותך לידי שלמות? אינך עומד בתנאים להפיכה למושלם בידי האל! האם נקודה זו לא מבהירה היטב את עיקר הדיון? לכן, יש חשיבות רבה לנכונות לשנות כיוון; זהו הלך רוח, ובה בעת זו גישה. הגישה הזו היא עיקרון חשוב של יישום בפועל, שבו צריך אדם לאחוז כדי לקבל את הישועה ואת ההבאה לידי שלמות בידי האל. אל תחשוב שאתה כה נפלא וכה אצילי, ואל תצא מנקודת הנחה שאתה צודק וחף מטעויות באופן מוחלט. אתה לא כה נפלא, מפואר או צודק; אתה חסר ערך, שפל, יציר בריאה שמשתייך לאנושות שהושחתה בידי השטן. עליך לקבל את ישועת הבורא. טרם נושעת ואינך מושלם; עליך לאחוז בהיגיון הזה.

יש ארבעה תנאים לקבלת הייסור והשיפוט של האל: ביצועים נאותים של חובה, אחיזה בהלך רוח של התמסרות, היכולת להיות ישר באופן עקרוני וכן היותו של אדם בעל לב שמכה על חטא. זכרו את ארבעת התנאים האלה והשוו את עצמכם למולם בכל עת שאתם נתקלים במצבים. אם במצב כלשהו כרוכה התמסרות, אם מצב כלשהו כרוך בהתמסרות, אזי ישמו בפועל התמסרות. דבר האל דורש מאנשים לנקוט בגישה מסורה; אם אתה משווה את עצמך לדברי האל ומגלה פער גדול, מה עליך לעשות? עשה כפי שאומר האל, פעל לפי דברי האל מבלי לנתח או להתווכח. אם תנסה להתווכח, אתה תעורר באל שאט נפש. מה תעשה אם האל חש שאט נפש כלפיך? יש אמצעי מתקן אחד, והוא שינוי כיוון מידי. אל תפגע בלבו של האל בגלל עניין שולי ואז תמשיך לפגוע בלבו של האל ולהתעלם ממנו. בני אנוש הם כאין וכאפס; אם תתעלם מן האל, הוא לא ירצה בך עוד. מה אתה עושה אם האל מתעלם ממך ולא רוצה בך? אתה אומר, "אשנה כיוון. אל תנטוש אותי, אלוהים, לא אצליח בלעדיך". אבל אין טעם רק לומר את הדברים ותו לא. האל לא זקוק לדברי החנופה שלך; הוא יתבונן בגישה שלך, ביישום בפועל שלך, בנתיב שבו תלך לאחר מכן ובביצועים שלך. אל תחשוב שהאל הוא אדם מן השורה, שעליו אפשר להשפיע עם כמה דברי חנופה; האל לא כזה, הוא מתבונן בגישה שלך. לאחר שתשנה כיוון, האל יראה שהפכת מעיקש למסור, שאתה יכול לקבל את האמת ושכבר אינך מתעמת עם האל. העקשנות שלך עברה שינוי, אתה יודע מי אתה ואתה מכיר באל; זמן קצר לאחר מכן, האל יתחיל לבצע בך עבודה מסוימת. יש כאלה שאומרים: "לא חשתי שבכוונת האל לעשות משהו". אל תסתמך על התחושות שלך. האם התחושות שלך מדויקות? האל עשה בך עבודה כה רבה – האם חשת במשהו מזה? האם חשת בשברון לבו של האל? לא ידעת דבר – ייתכן אפילו שחשת שמחה במקום אחר. לכן, אל תפרש את תחושת האל על בסיס תחושותיך שלך, ואל תאמוד את תחושות האל לפי תחושותיך שלך; זה חסר טעם. אם האל מתעלם ממך, ואתה לא חש דבר, ולא מקבל נאורות או הכרה, מה עליך לעשות? זכור דבר אחד: עליך להמשיך ולמלא את האחריות ואת החובות שיציר בריאה נדרש למלא, ועליך עדיין לדבר בצורה כנה כפי שנדרש ממך. אל תחזור לשקרים הישנים שלך רק משום שהאל מתעלם ממך, או שהוא אינו רוצה בך עוד, ואל תדבר כעת כפי שדיברת אז; אם תעשה זאת, אתה אבוד לחלוטין. זו התעמתות עם האל והתנגדות לו. עליך לדבוק בחובתך ולהתמסר כנדרש. מה התועלת בכך? כאשר האל יראה ששינית כיוון, לבו יתרכך וזעמו וכעסו כלפיך ישככו בהדרגה. האין שיכוך זעמו של האל סימן טוב עבורך? המשמעות שלו היא שנקודת המפנה שלך הגיעה. כשתפסיק לחיות על בסיס תחושות, תפסיק לנסות ולעקוב אחר ביטוייו של האל ותפסיק להציב בפני האל דרישות ראוותניות כדי שיבהיר את עמדתו, ובמקום זאת תחיה בהתאם לדברים שאומר האל, לחובות ולעקרונות היישום בפועל שהאל הפקיד בידיך, ובהתאם לנתיב שבו הורה לך האל ליישם בפועל וללכת; אם תחיה על פי כל אלה, ותמשיך לעשות את הנדרש ממך, ולא משנה מהו יחס האל כלפיך או אם הוא שם לב אליך – אזי האל יאשר אותך. מדוע הוא יאשר אותך? משום שאתה עדיין מסוגל לנהות אחר האל עד הסוף, ולא משנה מה האל עושה לך, אם הוא שם לב אליך או לא, אם הוא מעניק לך חסד, ברכות, הארה, דאגה או הגנה, או באיזו מידה אתה חש בדברים האלה. דבקת בעמדה שבה צריך להימצא יציר בריאה ללא כל שינוי; התייחסת לדברי האל כמטרה וככיוון של חייך, וראית בדברי האל את האמת ואת דברי החוכמה הנשגבים ביותר בחייך. מהי התמצית של התנהגות שכזו? זו ההכרה בלבך, שהבורא הוא חייך, שהוא האל שלך. בדרך זו האל יכול להיות רגוע, ואתה הופך לאדם רגיל שחי בנוכחות האל; אדם שכזה מחזיק בתנאים הבסיסיים לשינוי בצביון. על בסיס זה, האם ההבנה והשינויים שמושגים על ידי אנשים יכולים להיחשב כשינוי בצביון? הם עדיין לא מגיעים לרמה זו. לכן, עליך לאחוז בהכרה של זהות הבורא, וכן לנקוט בגישה אחראית כלפי חובתך שלך. בנוסף, עליך לנקוט בגישה שיכולה לקבל את האמת ולהתמסר לה. לאחר שתאחז באיכויות האלה, האל ימשיך לבצע בך את עבודת השיפוט והייסור. הישועה מתחילה בנקודה זו. יש כאלה שאומרים: "אם אנחנו ניחנים באיכויות האלה, האם פירוש הדבר שהצביון שלנו כבר השתנה? לאחר שהשתנינו במידה כה רבה, מה עוד נותר לאל לשפוט ולייסר?" מה האל שופט ומייסר? את מהות טבעם של אנשים, שהיא צביונם המושחת. אם אדם אוחז בארבעה תנאים אלה ויכול לעמוד בהם, איזה היבט של צביונו המושחת השתנה באופן יסודי? אף לא אחד מהם. בסך הכול מדובר בשינוי התנהגותי קל, אבל זה לא מספיק. לא חל שינוי מהותי. דהיינו, בטרם האל מתחיל לבצע בך את עבודת השיפוט והייסור, הידע העצמי שלך יהיה תמיד רדוד וברמה שטחית. הוא לא יהיה תואם למהות המושחתת שלך; הוא רחוק ממנה והפער משמעותי למדי. לפיכך, לא משנה כמה לדעתך אתה טוב, ישר ומקפיד על הכללים, או עד כמה אתה סבור שגישתך מסורה, לפני שהאל יתחיל את עבודת הייסור והשיפוט שלו עליך לדעת דבר אחד: הצביון שלך טרם התחיל להשתנות באופן רשמי. דרכי היישום בפועל והשיטות האלה שלך מעידות אך ורק על שינוי התנהגותי ומהוות את האנושיות הבסיסית שבה צריך להיות ניחן אדם שעתיד להיוושע בידי האל. יושר, התמסרות, היכולת לשנות כיוון, נאמנות – אלה הדברים שצריכים להתקיים באנושיותו של אדם. כמובן, אלה כוללים גם מצפון והיגיון; עליך להיות ניחן בתכונות אלה לפני שהאל יבצע את עבודת השיפוט והייסור שלו. כאשר אדם עומד בכל ארבעת התנאים האלה – ביצוע נאות של חובה, הלך רוח מסור, היותו ישר באופן עקרוני ולב שמכה על חטא – האל יתחיל בעבודת השיפוט והייסור באדם זה.

כעת צריך להיות לכם מושג כלשהו במחשבותיכם לגבי האופן שבו האל מבצע ספציפית את עבודת השיפוט והייסור באנשים. לדוגמה, בכל הנוגע לרשעות, אנשים מנסים את האל לעתים קרובות, רוצים לבחון אותו באופן בלתי מוסבר ומטפחים חשדות, ספקות ותהיות בנוגע לדברי האל. הם מעלים השערות בנוגע לגישתו האמיתית של האל כלפי אנשים ותמיד מעוניינים לדעת מהי. האין זה מרושע? האם, נכון לעכשיו, אנשים יודעים אילו מן המצבים או ההתנהגויות שלהם מפגינים צביון מסוג זה? לאנשים לא ברור. במהלך פרק הזמן שבו הוא שופט ומייסר אותך, האל יגרום לך להיפתח ולחשוף את עצמך ואת מצביך השונים, כדי שתשיג בהירות בנוגע להם בתוך לבך. מובן, שכאשר אתה נפתח, אתה עשוי לחוש בושה רבה למדי; לכל הפחות, הדבר יאפשר לך לדעת מדוע האל שופט ומייסר אותך. אתה תראה שדברי השיפוט של האל והחשיפה שלו הם עובדתיים, וכך תשתכנע לחלוטין ותבין שהם מדויקים ללא יוצא מן הכלל. אז יתברר לך, שכל אלה הם דברים שקיימים בקרבך; לא מדובר רק בהתנהגויות או בגילויים רגעיים ותו לא, אלא בעצם צביונך. לאחר מכן, במהלך התקופה שבה האל יבצע את עבודת השיפוט והייסור שלו, אתה תיחשף באופן מתמיד ותעבור גיזום בגלל הצביון המושחת שלך, והדבר יגרום לך לסבול ולעבור זיכוך. לדוגמה, חשדנות כלפי האל היא ביטוי של רשעות. אנשים מטפחים לעתים קרובות חשדות בנוגע לאל, אבל אף פעם לא מבינים שזהו דבר מרושע; יש לפתור את הבעיה הזו. אם יש לך חשדות בנוגע לאל, אזי כאשר האל שופט ומייסר אותך, הוא יאפשר לך לדעת שזהו דבר מרושע. אתה חי בתוך צביון מרושע ומשתמש בצביון המרושע הזה במסגרת יחסך לאל שבו אתה מאמין, לצורך התעמתות עם האל שלך וכדי לטפח חשדות לגבי האל – ולבך יחוש כאב. אינך רוצה לעשות זאת, אבל זה מעבר לשליטתך. כיוון שיש בך צביון מושחת שכזה, האל יסדר נסיבות כדי לזכך אותך וכדי לגרום לך לנטוש מבלי משים את התפיסות ואת הדמיונות שלך, את החשיבה הלוגית שלך ואת המחשבות והרעיונות שבך. בנקודה זו אתה תסבול; זהו זיכוך אמיתי, והצביון המושחת הזה הוא הסיבה לכך שאתה עובר זיכוך. כיצד נגרם זיכוך? אם אתה סבור שלא מדובר בצביון מושחת, ואתה מאמין שאין בך ביטויים או מצבים כאלה ושאינך סוג כזה של אדם, ואם אתה חש שהיבט זה של צביון מושחת לא קיים בקרבך, האם תעבור זיכוך כאשר האל ישפוט אותך? (לא.) כאשר אתה מודה שחשפת צביון מושחת, ואתה יודע שהאל שפט אותך, ואתה מסוגל להתאים את צביונך המושחת לשיפוט האל, אולם אתה ממשיך להתפלפל ולחיות בתוך הצביון המושחת הזה ללא יכולת להשתחרר – כך נוצר הזיכוך. אתה יודע שהאל מתעב את הצביון המושחת שלך וסולד ממנו, ואתה רחוק מלעמוד בדרישותיו של האל; אתה יודע בבירור שאתה טועה ושהאל צודק, אבל אינך מסוגל ליישם את האמת בפועל וגם לא לנהות בדרכו של האל – ברגע זה מתעורר בך כאב. האם יש בכם כעת כאב כזה? (לא.) אם כך, לכל הפחות לא חוויתם זיכוך במונחים של הצביון המושחת שלכם; אתם בסך הכול חווים כאב מסוים כתוצאה מן התוכחה או המשמעת המוטלת עליכם כשאתם עושים טעויות או מבצעים עבירות, אבל זה בהחלט לא זיכוך. נניח שאתם מסוגלים להיכנס לחיים שכאלה, לעלות על נתיב שכזה, ואתם אומרים: "אני כבר לא סובל מרגשות חיבה או ממעמד, אבל אני עומד באמת ובתמים בזיכוך. הבנתי שאני באמת לא תואם לאל, הצביון המושחת שלי מושרש עמוקות ואינני יכול להסיר אותו. שהאל יזכך ויחשוף אותי". כשאתה חי במצב שכזה, אתה על הנתיב לישועה. כשאני אומר זאת כעת, ייתכן שכולכם עורגים להגעתו של היום הזה ומצפים לו, אבל אינני יודע כמה מכם יכולים להיות בפועל מבורכים במידה מספקת, שתאפשר ליהנות מיחס שכזה. זהו דבר טוב לאין שיעור וברכה עצומה. היכולת להיוושע אינה פשוטה. אם הבורא מעריך אותך באמת ובתמים, בוחר בך ומאפשר לך לנהות אחריו, זהו רק השלב הראשון בדרך לישועה. אם הבורא מעריך אותך ואומר שאתה ראוי לקבל את השיפוט ואת הייסור שלו, זהו רק השלב השני. אם אתה מסוגל לעבור את השיפוט ואת הייסור של האל, להגיע למצב שבו הצביון שלך משתנה ולהפוך תואם לבורא, כשאתה עולה על הנתיב של לירוא את האל ולסור מרע, זהו הקץ הסופי. ועכשיו, מי מביניכם יהיו מבורכים במידה שתאפשר להגיע ליום ההוא, מי יהיו מבורכים מספיק כדי לקבל ישועה שכזו? האם ניתן להבחין בכך על סמך הופעתו של אדם? על סמך איכותו? על סמך רמת ההשכלה של אדם? (לא.) האם ניתן לקבוע זאת על פי החובות שאדם מבצע כעת? או לפי המשפחה שלתוכה הוא נולד? אף אחד מן הגורמים האלה לא יכול לחשוף זאת. יש אנשים שאומרים, "המשפחה שלי מאמינה באדון במשך שלושה דורות; האמנתי עוד כשהייתי ברחם אמי, ולכן איוושע בוודאות". אלה דברים טיפשיים ובורים להפליא; האל לא מסתכל על דברים כאלה. הפרושים האמינו באל במשך דורות, ומה עלה בגורלם? האל אפילו לא רוצה אותם כחסידיו; הם סולקו לחלוטין; הם לא רלוונטיים לעבודת הישועה של האל ואין להם חלק בה.

יכולתו של אדם לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל קשורה ישירות בסוגיית המפתח של שינוי צביון. עם זאת, אנשים נוטים להחזיק בתפיסות מרובות בנוגע לשיפוט ולייסור של האל. כדי לפתור את הבעיות האלה, חיוני לשתף לעתים קרובות על האמת בהתאם לדברי האל. הדבר הזה נחוץ ביותר. מדוע האל שופט ומייסר אנשים? באיזו מידה הושחת המין האנושי? אילו בעיות מיועדים לפתור השיפוט והייסור, ואילו תוצאות הם משיגים? מהם הסטנדרטים שדורש האל מאנשים? אם האמיתות האלה אינן מובנות, לא קל לאדם לקבל שיפוט וייסור; הוא יפתח בקלות תפיסות בנוגע לאל, כמו גם מרדנות והתנגדות, ועלול אפילו לנאץ את האל ולהפוך עוין כלפיו. כיצד האל מושיע אנשים? מי יכולים לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל? מי יכולים לעלות על נתיב החתירה אל האמת וההפיכה למושלמים? מי יסולקו על ידי עבודת האל של אחרית הימים? האם לא ניתן יהיה לפתור את תפיסותיהם של אנשים בנוגע לשיפוט ולייסור באמצעות שיתוף ברור על האמיתות האלה? לכל הפחות, הן ייפתרו באופן בסיסי – בעיות שיישארו בעינן יוכל להיפתר אך ורק דרך חוויותיו של אדם; הן ייפתרו באופן טבעי עם הבנת האמת. יש אנשים שאומרים: "החטאים שלנו נמחלו, ואם כך, מדוע אנחנו עדיין צריכים לחוות שיפוט וייסור?" מחילה על חטאים היא חסדו של האל; היא הופכת אנשים לראויים לבוא לפני האל. עם זאת, שיפוט וייסור מיועדים להושיע אנשים מן החטא ומהשפעת השטן באופן יסודי; שני הדברים אינם סותרים זה את זה. בעידן החסד, האל גואל אנשים ומוחל על חטאיהם; בעידן המלכות, האל שופט אנשים ומטהר את הצביון המושחת שלהם. אלה הם שני שלבים של עבודת האל. בדת יש אנשים מגוחכים רבים, שלהם יש תמיד תפיסות בנוגע לשיפוט ולייסור; הם דבקים בנוקשות במשפט "צידוק דרך האמונה לאחר מחילה על חטאים", ומסרבים לחלוטין לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל. האם צריך להתווכח עם אנשים כאלה? אם אתם נתקלים באנשים כאלה, ואם הם יכולים לקבל את דברי האל ואת האמת, תוכלו לשתף עמם על האמת ולקרוא בפניהם את דברי האל. אם הם מסרבים בכל תוקף לקבל את האמת, אין כל צורך לטרוח בגללם; הם בהחלט לא מיועדים לקבל את ישועת האל. האל מושיע רק את מי שיכולים לקבל את דבריו ואת האמת; באשר למי שלחלוטין לא יכולים לקבל את דברי האל ואת האמת, האל בהחלט לא יושיע אותם. מי שיכולים לקבל את האמת מסוגלים לפתור את תפיסותיהם בקלות, ולא משנה בכמה תפיסות הם אוחזים; כל שעליהם לעשות הוא לקרוא יותר בדברי האל ולחפש יותר את האמת. אנשים שיכולים לקבל את האמת הם אלה שיש בהם אנושיות, ואלה שיש בהם מצפון והיגיון. לפני שאנשים מקבלים את השיפוט ואת הייסור של האל, הם מפתחים תפיסות רבות ומחשבות שגויות רבות, כמו גם כמה מצבים שליליים. המצב השלילי הנפוץ ביותר הוא, "השקעתי מעצמי למען האל וביצעתי את חובותיי; אני צריך להיות מוגן על ידי האל ולהתברך על ידו בכל הדברים. מדוע הומטו עליי אסונות?" זהו המצב הנפוץ ביותר. יש גם סוג מצב נוסף: כשהם רואים אחרים שחיים בתנאים טובים ונהנים, בעוד שהם עצמם חיים בקשיים ובעוני, הם מתלוננים על כך שהאל אינו צודק. ייתכן אפילו שהם רואים אחרים שמשיגים תוצאות טובות משלהם בביצוע חובתם, והם הופכים מלאי קנאה ושליליים. הם שליליים גם אם משפחותיהם של אחרים הן מאוחדות וחיות בהרמוניה, אם לאחרים יש איכות גבוהה יותר משלהם, אם ביצוע חובותיהם מעייף, או אם דבר מה אינו מתנהל לפי רצונם. בקיצור, הם הופכים שליליים נוכח כל הנסיבות שלא עולות בקנה אחד עם תפיסותיהם ועם דמיונותיהם. אם לאדם זה יש איכות כלשהי והוא מסוגל לקבל את האמת, צריך לעזור לו. כל עוד הוא מבין את האמת, ניתן בקלות לפתור את בעיית השליליות שלו. אם הוא לא מחפש את האמת ונשאר שלילי, ותמיד מטפח תפיסות לגבי האל, אזי האל יניח אותו בצד ולא יתייחס אליו, שכן רוח הקודש לא עובדת לריק. אנשים כאלה הם עקשנים מדי, לא מקבלים את האמת, תמיד מחזיקים בתפיסות לגבי האל ותמיד יש להם דרישות משל עצמם; דבר זה משולל היגיון במיוחד, ובמידה מסוימת הופך אותם אטומים להיגיון. הם יכולים להבין את האמת אבל לא מקבלים אותה. האין זה דומה מעט לביצוע פגיעות במודע? לפיכך, האל לא מתייחס אליהם. יש כאלה שאומרים: "אני שלילי לעתים קרובות, והאל מתעלם ממני. זה אומר שהאל לא אוהב אותי!" הצהרה כזו היא מגוחכת. האם אתה יודע את מי האל אוהב? האם אתה יודע כיצד אהבת האל באה לידי ביטוי? האם אתה יודע את מי האל אינו אוהב ועל מי האל מטיל משמעת? לאהבת האל יש עקרונות; היא לא כפי שמדמיינים בני האדם, סבלנות מתמדת כלפי אנשים והפגנת רחמים וחסד כלפיהם, הושעת כל האנשים ולא משנה מיהם, מחילה לכולם בלי קשר לחטאים שהם מבצעים, ובסופו של דבר הבאת כולם למלכות השמיים, ללא יוצאים מן הכלל. האין אלה רק תפיסות ודמיונות של אנשים? אילו כך היו פני הדברים, לא היה כל צורך שהאל יבצע את עבודת השיפוט. האופן שבו מתנהג האל כלפי אנשים שמפגינים שליליות לעתים קרובות מבוסס על עקרונות. כאשר אנשים נוהגים בשליליות מתמדת, יש כאן בעיה. האל אמר דברים רבים כל כך, הביע אמיתות רבות כל כך, ואם אדם מאמין באל באמת ובתמים, אזי לאחר שהוא קורא בדברי האל ומבין את האמת, הדברים השליליים שבו הולכים ומתמעטים בהתמדה. אם אנשים הם תמיד שליליים, אין ספק שהם לא מקבלים את האמת כלל, ומיד כאשר הם נתקלים בדבר מה שמנוגד לתפיסותיהם, הם הופכים שליליים. מדוע הם לא מחפשים את האמת בדברי האל? מדוע הם לא מקבלים את האמת? ללא ספק, הסיבה היא שיש להם תפיסות ואי הבנות בנוגע לאל, ויתרה מכך, הם אף פעם לא מחפשים את האמת. אם כך, האם האל יתייחס אליהם בעודם ניגשים באופן שכזה אל האמת? האם אנשים כאלה לא אטומים להיגיון? מהי גישתו של האל כלפי מי שאטומים להיגיון? הוא דוחק אותם הצדה ומתעלם מהם. האמן בכל דרך שתמצא לנכון; אתה הוא זה שתחליט אם להאמין או לא; אם אתה מאמין בכנות וחותר אל האמת, אזי תזכה באמת; אם אינך חותר אל האמת, אזי לא תשיג אותה. האל מתייחס לכל אדם בצורה הוגנת. אם אינך נוקט בגישה של קבלת האמת, אם אין לך גישה של התמסרות, אם אינך שואף לעמוד בדרישות האל, אזי אתה יכול להאמין בכל דרך שתרצה; כמו כן, אם אתה מעדיף לעזוב, אתה יכול לעשות זאת מיד. אם אינך רוצה לבצע את חובתך, בית האל לא יכריח אותך; אתה יכול ללכת לאן שתרצה. האל אינו דוחק באנשים כאלה להישאר. זו גישתו. אתה בהחלט יציר בריאה, אבל אף פעם אינך רוצה להיות יציר בריאה. אתה תמיד רוצה להיות הארכי-מלאך, לא מוכן להתמסר לאל ותמיד רוצה להיות במעמד שווה לזה של האל. זו התנגדות עזת מצח לאל; זהו דבר שפוגע בצביון האל. אינך אלא אדם מן השורה, ובכל זאת אתה רוצה יחס מיוחד, להיות בעל מעמד ובעל שם, ואתה רוצה להיות טוב מאחרים בכל דרך אפשרית, לקבל ברכות משמעותיות ולהתעלות על כולם. זה מעיד על חוסר היגיון. כיצד האל מתייחס לאנשים משוללי היגיון? כיצד האל מעריך אותם? אנשים כאלה אטומים להיגיון. יש שאומרים: "אם אתה אומר שאני אטום להיגיון, אני לא אעבוד יותר!" מי ביקש ממך לעבוד? אם אינך רוצה לעשות זאת, האל לא יאלץ אותך; קום ולך – בית האל לא יעצור בעדך. גם אם אתה מוכן לעמול, לבית האל יש דרישות. אם העמל שלך אינו עומד בסטנדרט הנדרש וביצוע החובה שלך גורם צרות רבות מדי לבית האל, כך שרב הנזק על התועלת, בית האל ללא ספק יסלק אותך; גם אם אתה מעוניין לעבוד, בית האל לא ירצה בך. אם אנשים נכונים לעבוד, יכולים לקבל את האמת ומקבלים גיזום, אזי הם ראויים להישאר בבית האל. אם הם יכולים לחתור אל האמת, לקבל את שיפוט האל ואת ייסורו, והם מסוגלים להיוושע ולהפוך למושלמים, זו ברכה עצומה. אל תחשוב שהאל מתחנן לפניך ושהוא צריך לשפוט ולייסר אותך; האל לא יתחנן לפניך. האל מושיע אנשים ומביאם לידי שלמות באופן סלקטיבי, על פי יעד ספציפי ועקרונות; לא כל מי שמאמינים באל יכולים לזכות בישועה על ידו – רבים נקראים, אבל מעטים נבחרים. עליך לעמוד בכמה מאמות המידה של האל – ביצוע חובתך בצורה נאותה, אחיזה בהלך רוח מסור, יושר עקרוני ולב מכה על חטא – ורק אז האל יתחיל באופן רשמי לשפוט ולייסר, לטהר אותך ולהביאך לידי שלמות. יש אנשים שאומרים: "לחוות שיפוט וייסור משמעו סבל!" נכון אמנם שתסבול, אבל עליך להיות זכאי לכך. אם אינך זכאי, אתה אפילו לא ראוי לסבול! האם אתה סבור שעבודת האל והפיכת אנשים למושלמים על ידו הן עד כדי כך פשוטות? בסופו של דבר, מי שמסרבים לקבל שיפוט וייסור, או מי שמתחמקים משיפוט ומייסור, יידרשו לשאת באחריות על מעשיהם. לא משנה מיהו האדם, או מהי גישתו כלפי האל, אם גישה זו לא עולה בקנה אחד עם מה שדורש האל, האל לא יתערב ויניח לו ללכת לדרכו. דברי האל כולם נמצאים שם; אם אתה מסוגל לנהוג על פי דבריו, עשה זאת. אם אתה מוכן לעשות זאת, עשה זאת. אם אינך מוכן לעשות זאת, או שאינך יכול לעשות זאת, האל לא יכריח אותך. האם אתה חושב שהאל יתחנן לפניך? האם אתה סבור שהאל יטיל עליך משמעת? היה סמוך ובטוח, האל בהחלט לא יעשה זאת. האל יאמר: "אם אתה לא רוצה לקבל את האמת, אם אתה סולד מן השיפוט ומן הייסור של האל, בסדר גמור. כבר נהנית מחסד כלשהו, ולכן חזור לך אל העולם, קום ועזוב; לא יכריחו אותך. אינך ראוי ליהנות מן הברכות של מלכות השמיים, ואינך יכול להשיג אותן אפילו אם תרצה". מהי משמעות הדבר, שהאל לא מאלץ אנשים לקבל את השיפוט ואת הייסור שלו? המשמעות היא, שאם אנשים לא מקבלים את השיפוט ואת הייסור של האל, האל לא מטיל משמעת, מוכיח, מזכיר או משכנע; לא תהיה נאורות ולא הארה מידי רוח הקודש. על פני השטח, נראה שאנשים כאלה חיים בנוחות רבה. לא מוטלת עליהם משמעת כשהם מבצעים את חובתם בשטחיות, וגם לא בגלל התרשלות שלילית בעבודה, ואף לא משום שהם שופטים את האל כלאחר יד. הם לא מרגישים בלבם דבר גם לגבי הבנה שגויה של האל, תלונות בנוגע לאל והתנגדות לו, עד שהם עושים מעשה רע מאוד כמו גניבה של מנחות או שימוש לרעה בהן, וגם אז הם נותרים חסרי מודעות. אנשים שעושים מעשים רעים כאלה מעבירים שנים מבלי להרהר בעצמם, ללא שמץ של חרטה, ללא כל תחושה מוקדמת בנוגע לעונש או לקץ שממתין להם. לאדם רגיל צריכה להיות תחושה מוקדמת כלשהי, אך לא להם, משום שהאל לא מבצע בהם כל עבודה. חוסר הפעולה של האל הוא סוג של גישה. מה הוא מייצג? האם אתם יכולים לדמיין מה חושב האל בלבו? הוא ויתר לחלוטין על אנשים כאלה. מדוע האל מוותר על אנשים כאלה? הוא מתעב אנשים כאלה; חשיבותם פחותה מזו של נוצה, של נמלה, אין הם ראויים שיאזכרו אותם והקץ שלהם מוחלט. ביום מן הימים, כאשר אדם כזה יאמר, "אני רוצה להיות יציר בריאה של האל, אני מקבל אותך כאדוני, כאל שלי", האם האל ירצה אותו? האל לא ירצה אותו. יש שאומרים, "אני מצטער על כך, אני משנה כיוון כעת". האם מאוחר מדי עבורם? מאוחר מדי. כיוון שהטבע שלהם הוא טבעו של שד ולעולם לא ישתנה, האל לא מושיע אנשים כאלה. לא משנה כמה הם מתחרטים, לא משנה עד כמה מעורר רחמים הבכי שלהם, האם הם יכולים להשתנות? האם הם יכולים באמת ובתמים להכות על חטא? בהחלט לא. אם כך, בין אם אתה חותר אל האמת או לא, כל עוד אתה מאמין באל באמת ובתמים, עליך להבין את הצווים המנהליים של בית האל. בשום אופן אינך יכול לתכנן תוכניות לגבי מנחות האל; אפילו המחשבה על גניבה שלהן או על שימוש בהן לא מקובלת. כאשר אתה נוקט בפעולות כאלה, אתה תביא על עצמך אסון ותשפיע על הקץ שלך. בדיעבד, כאשר סופך ייקבע, לא יהיה טעם לחשוב על מה שאמר האל, או מהן דרישות האל, ולהרגיש חרטה – זה יהיה מאוחר מדי. נכון לעכשיו, עבודת האל טרם הסתיימה, אבל סופם של אנשים מסוימים כבר נקבע. האל טרם הצהיר על עניין זה, וגם לא אמר לאיש. אנשים אלה עדיין סבורים שמצבם טוב, והם עדיין מעבירים את זמנם בבטלה. אפילו כאשר המוות נוקש בדלת, הם לחלוטין חסרי מודעות; הם חבורה של אנשים מבולבלים ולא-יוצלחים.

אמשיך עם שני מקרים נוספים. המקרה הקודם שעליו דיברנו עסק בגבר, בעוד ששתי הדמויות הראשיות במקרים אלה הן שתי נשים מנהיגות. כששומעים את התואר הזה, אפשר מיד להבין שהמעמד שלהן לא נמוך; ועם זאת, אנשים שנמצאים במעמד שכזה עלולים לבצע מעשים רעים מאוד. לאחת משתי הנשים האלה היו קשרים עם כופר, שהעסק שלו עמד על סף קריסה בגלל הון לא מספיק. כיוון שהאישה הזו כיהנה כמנהיגה בכנסייה והייתה לה שליטה במשאבים כספיים, הכופר ביקש ללוות ממנה כסף. היא הסכימה להלוות לו כמה מאות אלפי יואן, באופן חד צדדי, ומבלי לחפש מן העליון. ניתן להלוות כסף ששייך לאנשים, אבל כספו של האל הוא מנחה, ולכל מי שנוגע במנחת האל צפוי עונש. היא מעלה בסתר במנחות והסכום היה לא מבוטל. לאחר המעילה, הכנסייה נקטה נגדה בצעדים ודרשה ממנה לעבוד כדי להחזיר את הכסף. כך טיפלה הכנסייה בעניין: זו הייתה שיטה אנושית. עלה בידה להחזיר את הכסף וכלפי חוץ נראה שהיא נוקטת בגישה ראויה. האם הדבר מעיד שהיא שינתה כיוון? (לא.) פעולותיה היו חצופות למדי, בדומה לפעולות של אדם טיפש ופזיז, והן העידו על צביונה ועל גישתה כלפי האל. האם אדם כזה יכול להבין את האמת בצורה טהורה? האם היא מסוגלת לפעול בהיגיון? היא העזה להתעסק במנחות של האל, ונהגה בהן כבכספה שלה. ללא הוראות של האל בנוגע להקצאת הכספים, או הכרזה על כך שאין לגעת בהם, לא היו בלבה כל עקרונות או גבולות. היא האמינה שכמנהיגה, הייתה לה זכות לשלוט בכסף זה והיא העזה למעול בו. לאחר המעילה, איך התייחס לכך האל? האל אפילו לא היה צריך לנקוף אצבע; הכנסייה הענישה אותה. אלא שמאות אלפי היואן האלה קבעו את קיצה: היא סולקה לנצח על ידי האל ונדחקה הצדה. מדוע שהאל יעשה זאת? הדבר מייצג את זעמו של האל; כמובן, זהו גם היבט של צביון האל. האל לא סובל פגיעות; אם אתה פוגע בצביון האל, אתה חוצה קו. האם הדבר מוגדר בצווים המנהליים? (כן.) הדבר ברור לאנשיו הנבחרים של האל: מעילה במנחות היא פגיעה בצביון האל. כאשר האישה הזו מעלה במנחה, האם האל התערב? האל לא התערב, לא עצר אותה ולא אמר דבר; הוא גם לא ריסן אותה, גער בה או הזהיר אותה בעת שהיא עשתה את המעשה – הלוואת הכסף יצאה לפועל. לפני שהעניין נחשף והכנסייה טיפלה בה, היא הייתה מרוצה למדי מעצמה. היא החלה לבכות וליילל, ואז החלה מיד לעבוד כדי להחזיר את הכסף. למעשה, האם לאל היה אכפת מן הכסף? לא; לא היה אכפת לו מן הכסף, אלא מן הגישה שהאישה חשפה לפניו בהקשר עם עניין זה. זה היה הדבר שממנו היה אכפת לאל. פגיעה בצביון האל בדיוק בגלל כסף – האין זה מצדיק מוות? זה נקרא לקבל את מה שמגיע לך! אם אתה מעט שלילי או חלש, או שבמהלך ביצוע חובתך יש זיופים מסוימים, או שאתה נמצא לעתים במעמד מסוים ומתענג על ההטבות הנלוות אליו, האל רואה זאת כגילוי של צביון מושחת. אבל כאשר אתה מתעסק במנחות של האל מבלי להיוועץ בו, או משתמש בהן לרעה מבלי להשיג את אישורו, איזו מין בעיה זו? זו גניבה של מנחות. ועל איזה סוג של צביון מעיד הדבר? זהו הצביון של הארכי-מלאך, צביון השטן. האם גניבה של מנחות האל היא לא בגידה? (אכן.) מה עשה השטן שנתפס כבגידה? (הוא חיפש להפוך לאל.) באשר לאישה שבה אנו עוסקים, היא רצתה לשלוט במנחות של האל. מי היא חשבה שהיא? (היא חשבה שהיא האל.) בדיוק, היא ראתה את עצמה כאל, וכאן היא שגתה. זו הסיבה שאנו אומרים שהיא פגעה בצביון האל. האם טבעו של עניין זה חמור? (כן.) האם האפיון שלנו מדויק? (הוא מדויק.) כבר אין לה קץ. אין לה קץ – כך זה נראה כעת. במונחים של הגדרת האל, במונחים של העונשים שהיא תחווה לאחר מכן, אלה עניינים עתידיים. זהו סיפורה של האישה הראשונה. היא הייתה עזת מצח באמת, הייתה מסוגלת לרמות את אלה שמעליה ואת אלה שמתחתיה, ופעלה בפזיזות מבלי להתחשב בתוצאות, בטיפשות ובחוצפה. האם היה בה שמץ של התמסרות או של רצון לחפש? (לא.) היא רצתה לשלוט במנחות האל, ברכושו של האל, ללא הסכמה של איש ומבלי לדון על העניין או לשתף עליו עם אנשים אחרים. היא קיבלה על עצמה לטפל בעניין באופן חד צדדי, ואלה היו התוצאות. יש כאלה שיאמרו: "האם עצם הנגיעה במנחות האל משמעו פגיעה בצביונו?" האם אלה פני הדברים? לא. לכנסייה יש עקרונות בנוגע להקצאת מנחות האל, ואם אתה פועל בהתאם לעקרונות אלה, האל לא יתערב. אם אתה כבר אוחז בעקרונות ואינך פועל על פיהם, אלא מתעקש לפעול בקלות ראש ולעשות דברים בדרך שלך, תוך שאתה מטפל בסתר בעניינים אלה בעצמך, אזי אתה פוגע בצביון האל. זהו סיפורה של האישה הראשונה.

סיפורה של המנהיגה השנייה נוגע גם הוא למנחות. הסיפור הוא כזה: הכנסייה קנתה בית שנועד לשמש כמקום תפילה, והיה צורך לבצע בו שיפוצים מסוימים. השיפוצים כללו עיצוב וקניית חומרים, שעולים כסף. כיוון שזו עבודה של בית האל, אשר כרוכה בניהול האל, הכסף שבו נעשה שימוש מגיע באופן טבעי מבית האל, והוא מנחת האל. השימוש בכסף נעשה בצורה הגיונית, חוקית וראויה, בהתאם לעקרונות של בית האל. באותה תקופה, האישה הזו כיהנה כמנהיגה והייתה אחראית לפרויקט. היא בחרה במאמין חדש שאיש לא הכיר, כדי שיפקח על הפרויקט. האיש הזה היה דומה לכופר. בהמשך, היא עשתה יד אחת עם הכופר הזה ושניהם רכשו פריטים יקרים ובזבזו כסף רב. האין זו הוצאת כספים במרמה מבית האל? אלה הונאה ובזבוז של מנחות האל! הכופר ההוא הרוויח לא מעט כסף מן העניין. האם היה לכך קשר כלשהו לאישה? (כן.) היא קידמה את העניין ואפשרה לכופר לעשות דברים שכאלה. כשמישהו גילה את העניין ורצה לדווח עליו, היא עצרה אותו בתקיפות ואיימה עליו. היא בגדה באינטרסים של בית האל, הזיקה להם וגרמה הפסד ניכר של מנחות. במהלך פרק הזמן הזה, האם האל גער בה? (לא.) היא לא הייתה מודעת. איך אנו יודעים שהיא לא הייתה מודעת? יש מספר עובדות שמוכיחות זאת: מן ההתחלה היא יכלה לראות בבירור מה הכופר מתכנן אבל לא עצרה אותו, ובמקום זאת נענתה ונתנה הסכמה שבשתיקה, תוך הזרמה רציפה של כספים. כתוצאה מכך העלויות תפחו, והעבודה הסופית הייתה מתחת לרמה הנדרשת. היא ראתה זאת בבירור, אבל המשיכה להזרים כספים. האם האל פעל באותה עת? לא. מהם התפיסות והדמיונות של אנשים בנוגע לעניין זה? אנשים סבורים שהאל צריך להיות אחראי לכספו שלו, ושהוא היה צריך לעצור בעדה. זו תפיסה אנושית, אבל האל לא פעל כך. לאחר שהושלמו השיפוצים ובעקבות חקירה, בית האל גילה שחלק ניכר מן המנחות ירד לטמיון. מה צריך לעשות עם האישה הזו? האל לא עשה דבר; הכנסייה טיפלה בה, ואישה אחרת החלה להחזיר את הכסף. מה היה הטבע של פעולותיה? כמנהיגה, לא רק שהיא נהגה בחוסר אחריות ולא בדקה את השימוש שנעשה במנחות, אלא שהיא גם עשתה יד אחת עם גורם חיצוני כדי להונות את בית האל ולמעול במנחות האל. המקרה הזה אפילו חמור יותר מן המקרה הקודם. אם כך, מהו הקץ של אדם כזה בעיני האל? השמדה; בעתיד ייקבע אם היא תיענש או לא. ביום מן הימים, האל עשוי להעביר אדם שכזה למקום משכנם של רוחות רעות ושדים מזוהמים, גופה הגשמי יושמד בחיים האלה ונשמתה תיטמא ותחולל על ידי שדים מזוהמים ורוחות רעות; באשר לעולם הבא, מוקדם מדי לדבר על כך. זהו הקץ. מדוע האל מטפל באדם שכזה בדרך הזו? כיוון שהיא פגעה בצביונו של האל. האם האל יוכל עדיין לאהוב אותה, לאחר שפגעה בצביונו? לא נותרה אהבה, וגם לא רחמים או נדיבות – רק זעם. כאשר מעשיה מוזכרים, האל שונא ומתעב אותה. מדוע הוא מתעב במידה כזו? כיוון שהיא חטאה במודע, למרות היותה מודעת לדרך האמיתית. לא רק שאין עוד קורבן חטאת עבורה, אלא שעליה לשאת בעונש של זעם האל. ללא קץ, ייעוד או סיכוי לישועה – לא יהיה לה אף אחד מאלה. זו המשמעות של פגיעה בצביון האל; זה מה שקורה כאשר אדם פוגע בצביונו של האל.

אמרו לי, האם קל לפגוע בצביון האל? במציאות אין הזדמנויות רבות או מצבים רבים שבהם דבר כזה יכול לקרות. ההזדמנויות מעטות והסיכויים קטנים; ובכל זאת, איך ייתכן שגם נוכח הזדמנויות ספורות כל כך וסבירות נמוכה כל כך, אנשים עדיין מסוגלים לפגוע בצביונו של האל? שתי הנשים האלה האמינו באל במשך יותר מעשרים שנה, הקשיבו לדרשות במשך שנים רבות וכיהנו במשך זמן רב כמנהיגות וכעובדות. מדוע הן יכלו לעשות טעויות חמורות כל כך? מנקודת המבט של האנושיות, הן היו משוללות אנושיות, מצפון ורציונליות; מנקודת המבט של אמונתן באל, הן לא ניחנו באמונה אמיתית, האל לא שכן בליבן. כיצד באה לידי ביטוי ההיעדרות של האל מליבן? במעשיהן לא הייתה כל תחושה של יראה, לא הייתה מחשבה על התוצאה הסופית; הן לא חשבו: "מה יקרה לי לאחר שאעשה זאת? האם יהיו השלכות? ייתכן שאנשים לא ידעו על כך, אבל מה יקרה אם האל ידע? עלי לקחת אחריות על העניין הזה, שכן הוא נוגע לסוף שלי". הן לא חשבו על הדברים האלה – האין זה מטריד? אם הן לא חשבו על הדברים האלה, האם היו להן מצפון או היגיון? (לא.) לפיכך, הן היו מסוגלות לפגוע בצביון האל ולעשות טעויות חמורות שכאלה. כאשר אדם ניחן בחשיבה אנושית רגילה, יש בו הלך רוח שכזה; כאשר מישהו מבקש ללוות כסף, הוא יחשוב: "ללוות כסף? זהו כספו של האל. אם אלווה את כספו של האל רק כדי לזכות בהערכה רגעית, מה אם הוא לא יוכל להחזיר את הכסף? כיצד אפצה על הסכום הזה? גם אם אצליח, איזו מין התנהגות זו, להלוות את הכספים האלה? האם ניתן לגעת כלאחר יד בכספו של האל? אין לגעת בו כלאחר יד; אם אגע בו, מה יהיה טבעו של המעשה הזה?" הוא היה שוקל את הדברים האלה ולא מלווה את הכסף מתוך דחף, רק משום שמישהו ביקש זאת. אילו הוא לא היה שוקל זאת, או אפילו אם היה שוקל את העניין אך לא לוקח בחשבון את התוצאות, מה הדבר אומר על גישתו כלפי האל? כיצד הוא מאמין? באופן עקרוני הוא לא מכיר בקיומו של האל, וזה נורא! כיוון שהוא לא מכיר בקיומו של האל, הוא לא מכיר בכך שהאל יקבע את סופו, ולא מכיר בכך שהאל ינחית עליו עונש; הוא לא חושש מכך ולא מאמין בעונש. באופן כללי, אם לאדם יש חמישים או שישים אחוזים של אמונה, הוא פועל בזהירות ומפגין איפוק. אם יש לו שלושים אחוזים של אמונה, הוא עשוי לנקוט באיפוק מסוים, אולם כאשר צצה הזדמנות הוא עדיין ינצל אותה; לחלופין, אם ההזדמנויות מועטות או שטרם הבשילו, הוא יהיה מסוגל לרסן ולהגביל את עצמו קמעה. אבל מי שאין בהם ולו רכיב אחד של אמונה יעזו לעשות כל מיני דברים רעים ולפעול בקלות דעת מבלי לשקול את התוצאות; הדבר דומה להתנהלות של חיה. על פני השטח, הם נראים אנושיים, אבל מעשיהם הם לא מעשים שבני אנוש אמורים לעשות; לכל הפחות, ניתן לומר שהם בהמות, וחמור מכך, הם עשויים להיות שדים מטונפים ורוחות רעות שבאים כדי לשבש את עבודת האל ולהפריע לה, שמתמחים בחבלה בעבודת האל. האם האופן שבו האל מסווג אנשים כאלה מדויק? (כן.) הוא מדויק להפליא; אין דבר שגוי במעשי האל, כל מה שהאל עושה הוא מדויק. יתרה מכך, מעשי האל וקביעת סופם של אנשים על ידי האל לא מבוססים על ביצועים רגעיים. שתי הנשים האלה האמינו באל במשך עשרים שנה, ובכל זאת הגיעו איכשהו לנקודה הזו, ובכך חתמו את קיצן. איך קרה הדבר? אין זה דבר שקורה בן לילה. מנקודת המבט של חתירתן במסגרת האמונה ושל הנתיב שהן בחרו, הן לא היו נשים שחותרות אל האמת; זה היבט אחד. ההיבט האחר הוא, שלא היה להן כל עניין באמת. אילו היה להן אפילו שמץ של עניין, האנושיות שלהן הייתה עוברת שינוי. ולמה היה מוביל שינוי שכזה באנושיות שלהן? המשמעות שלו הייתה שהן היו פועלות באיפוק ומקפידות על גבולות, שהייתה להן אמת מידה להערכה ושהן היו אומדות את הדברים באמצעות ההיגיון ותהליכי החשיבה של אדם רגיל. אילו הן היו מבינות שלא ראוי לעשות דבר מסוים, הן היו נמנעות מכך. אבל שתי הנשים האלה מעולם לא חתרו אל האמת; לא היו להן אפילו הגבול ודרך החשיבה הבסיסיים האלה. הן העזו לעשות הכול, והטבע הזה הוא שהוביל לאובדנן, אפילו למותן. זו הסיבה לכך שמסע האמונה שלהן באל הסתיים באופן כזה.

לאחר ששמעתם את שני המקרים האלה, מה אתם חושבים? יש כאלה שאומרים: "זכיתי היום בהרבה. השגתי את האמת הגבוהה ביותר, שהיא לא לגעת בדברי האל; אל תחשוב על כך אפילו, אל תתעסק עם הדברים האלה. אם תתעסק איתם, לא יצא מכך שום דבר טוב". האם זהו באמת העניין? האם זו האמת? (לא.) מה שמשנה הוא לא עצם ההתעסקות בדברי האל, אלא מהי הגישה כלפי האל שאתה מחזיק בלבך. אם אתה ירא את האל ויש בך תחושת יראה כלפיו, ואתה מאמין באמת ובתמים בקיומו ושוקל בכנות את סופך שלך, יש דברים שלא תעשה; אתה אפילו לא תחשוב עליהם. לכן, לא תיחשף לסוג כזה של פיתוי; הוא לעולם לא ייקרה על דרכך. האם הפחד יעיל? הפחד הוא חסר טעם. מה עשה האל בזמן ששתי הנשים האלה נהגו כך? האל הניח לדברים להתנהל מאליהם, וחשף את שני השדים האלה – את שני היצורים הלא-אנושיים האלה, שלבם לא ירא את האל כהוא זה – לפיתויו של השטן, כדי שניתן יהיה לחשוף אותם בצורה מלאה ולהשמידם. האין זו גישתו של האל? זהו צביונו הצודק של האל, ואין להקל בו ראש! אנשים משתמשים באמצעים אנושיים כדי לטפל באחרים ולהטיל עליהם עונשים, וגומלים על רע ברע. אבל האל לא עושה כך; לאל יש גבול תחתון ועקרונות משלו, וגם דרכים משלו. כאשר האל משיב למישהו כגמולו, הוא עושה זאת כך שהאדם לא ירגיש דבר; הוא לא מודע, אבל בעיני האל הבעיה כבר נפתרה. שנים לאחר מכן, הסבל שנגזר מכך יתגלה בהדרגה. לאחר שהאל ישלול מן האדם הזה את חסדו, את ברכותיו, את הנאורות וההארה ואת היחס שמעניק האל לאדם רגיל, הוא יאבד לחלוטין צלם אנוש; בעיני האל, הוא כבר לא יציר בריאה אלא חיה, הוא כבר משהו אחר לגמרי. האל אומר: "כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים". האם האנשים האלה טובים או רעים? הם לא זה ולא זה. בעיני האל, סוגי האנשים האלה הוסרו מרשומותיו; הם סולקו, הם לא אנושיים. מהי ההגדרה של לא אנושי? (בהמות, חיות בלבוש אדם.) אנשים מסוימים עשויים אפילו לקנא בהם, ולומר: "הם עובדים ומרוויחים כסף בחוץ, חיים בקרב כופרים; חייהם נוחים בהרבה מאשר סבל בכנסייה וביצוע חובות מעלות השחר ועד רדת החשיכה". אני אומר לך שנכונו להם ימים של סבל. אם אתה מקנא בהם, אתה מוזמן לחקות אותם; בית האל לא מטיל כל מגבלות. הסבל לא מוגבל לכאב גופני שמתלווה למחלה; אם הסבל הפנימי של אדם מגיע לרמה מסוימת, לא ניתן לתאר אותו, כמו מהלומות שניחתות על נפשו של אדם, ובמיוחד כאשר הוא חשוף נתון לעונשו של האל – דבר זה גרוע ממוות ומייסר יותר; זה סוג של ייסורים רוחניים. שתי הנשים האלה הגיעו למצב כזה משום שהן פגעו בצביון האל באמצעות מעשיהן הנמהרים. על פי תפיסותיהם של אנשים, נראה שלא משנה מהן הטעויות של אנשים או אילו מעשים הם עושים, כל עוד הם יכולים לחזור ולבוא בפני האל כדי להתוודות ולהכות על חטא, האל יוכל לסלוח להם; דבר זה מוכיח שאהבת האל היא עצומה, שהוא אוהב את האנושות באמת ובתמים. זו תפיסה אנושית, והיא מראה שהבנת האדם את האל מלאה בדמיונות רבים מדי וברצון אנושי רב מדי. אילו האל היה מוגדר על ידי תפיסות אנושיות, אזי מעשיו של האל היו משוללי עקרונות, והאל היה נטול צביון כלשהו; אל שכזה לא קיים. דווקא משום שהאל קיים באמת, שהוא חי ותוסס, ושהוא אמיתי בצורה ברורה שלא משתמעת לשתי פנים, יש לו ביטויים שונים. ביטויים אלה ניכרים במעשיו השונים ובגישותיו כלפי בני האדם, והם מהווים עדות לקיומו הממשי. יש כאלה שאומרים: "האנשים האלה בעצמם לא מודעים לכך שהם מטופלים, ואם כך, איך נוכל לראות את קיומו של האל?" המקרים שהזכרתי לבדם מאפשרים לאנשים לראות את גישתו של האל ואת צביונו, והם גם מאפשרים לאנשים לראות את העקרונות שיש לאל בעשיית דברים ובטיפול באנשים. האין זו הוכחה לקיומו האמיתי של האל? (כן.) אילו האל הזה לא היה קיים, אילו הוא היה באמת רק אוויר, אזי כל מעשיו היו נטולי עקרונות או גבולות; אי אפשר היה לזהות אותם או לגעת בהם, הם היו חלולים, ללא יישום בחייהם של אנשים, וחסרי רלוונטיות לחייהם ולמעשיהם של אנשים ולכל אחד מן הביטויים שלהם. הם לא היו אלא תיאוריה, טיעון, דיבור ריק מתוכן. דווקא משום שהאל הזה אכן קיים, הדברים הרבים שהוא עושה מאפשרים לאנשים לראות את הגישה שלו.

החלק העיקרי של התפיסות ושל הדמיונות השונים שיש לאנשים בנוגע לעבודת האל כוסה באופן עקרוני במסגרת השיתוף שלנו. במה ממוקד החלק העיקרי? הוא נסוב על התפיסות, הדמיונות והרעיונות השונים שיש לאנשים בנוגע לשיפוט ולייסור של האל, כמו גם על התפיסות והדמיונות השונים שלהם בנוגע למהותו של שינוי בצביון. בנוסף, לאנשים יש גם שלל דמיונות בנוגע לעקרונות שמאחורי עבודת השיפוט והייסור של האל, ולאמות המידה שהאל דורש מאנשים. עבור אנשים, בדרך כלל הרעיונות האלה מבולבלים ולא ברורים. מה מייצג חוסר הבהירות הזה? המשמעות היא שאנשים עדיין לא מבינים את האמת וגם לא מבינים את האמיתות הכרוכות בעבודה שהאל מבצע בהם. האם דרך השיתוף של היום יש לכם כעת הגדרה כללית של השיפוט ושל הייסור, כמו גם של הסטנדרטים שהאל דורש מאנשים? (כן.) מה עליכם לעשות כעת עם ההבנה הזו? ראשית, עליכם להכיר בכך שלאל יש סטנדרטים כאלה. האם הסטנדרטים האלה גמישים? האם הם יכולים להיות גבוהים או נמוכים יותר מכפי שהם הלכה למעשה? (לא.) מדוע לא? ניתן לראות על פי מי שהובאו לידי שלמות על ידי האל מעידן החסד ועד עכשיו, כי הסטנדרטים האלה מחמירים ומוגדרים בקפידה; האל לעולם לא ישנה אותם. הוא לא שינה אותם לפני אלפיים שנה, והוא לא שינה אותם עד כה. אלא שכעת יש אנשים רבים יותר שמובאים לידי שלמות, כיוון שהאל דיבר כה רבות. בעבר, הוא עבד בקנה מידה קטן יותר ולא אמר לאנשים במפורש אמיתות נוספות. כעת, האל אומר לאנשים אמיתות רבות יותר והופך אותם מודעים לכוונות רבות יותר שלו, והוא מביע את כל אמות המידה שהוא דורש ואת האמיתות שעל אנשים לדעת. בה בעת, גם רוח האל עובדת כך במקביל בקרב האנשים. שני ההיבטים האלה במשולב מוכיחים כי במהלך התקופה הזו, האל מתכוון להפוך יותר אנשים למושלמים – מדובר בקבוצה של אנשים, ולא רק באדם אחד או שניים. על סמך המידע הזה, האם לרובכם יש תקוות להפוך למושלמים? יש כאלה שאומרים שהם לא בטוחים, אבל גם אם אנחנו לא בטוחים, הבה ננסה; מוטב להיכשל מאשר להתחנן כעת לרחמים. איזה סוג של התנהגות היא זו, להתחנן כעת לרחמים? זו התנהגות פחדנית, חסרת ערך, חדלת אישים ובזויה, זו המטת כלימה על האל. אל לכם להיות פחדנים! התנאים ואמות המידה להפיכה למושלמים נאמרו לאנשים בצורה ברורה וחד משמעית; מה שנשאר הוא כיצד ליישם בפועל וכיצד לשתף פעולה עם עבודת האל. לא משנה כמה פעמים תיכשל במהלך פרק הזמן הזה, כל עוד אתה לא פוגע בצביון האל, אל לך להתייאש או לוותר; המשך לשאוף כלפי מעלה. יש כאלה שאומרים שהאיכות שלהם ירודה. האם האל לא יודע שהאיכות שלהם ירודה? עצם ההודאה שלהם באיכותם הירודה הוא כבר טוב בעיני האל, משום שהאנושות המושחתת היא גאוותנית וצדקנית, ורק מעטים מודים שאיכותם ירודה. ההכרה בכך היא דבר טוב, ביטוי טוב. יש כאלה שמדברים על חוויותיהם ומבינים שהאנושיות שלהם לקויה ורעה. מדוע לאחרים אין הכרה כזו? ההכרה באנושיות הלקויה שלך, באנושיותך הרעה, מעידה שהבנת את דברי האל וקישרת אותם לעצמך; היא מראה שיש לך אמונה בעבודת הישועה של האל, שיש בך נחישות ונכונות לרצות את האל – לכל הפחות, היית מסוגל להודות בהצהרה הכנה הזו. מי מבין הכופרים אומרים כעת שהם רעים? אפילו כשהם רעים, הם מתיימרים להיות טובים; הם טוענים שמעשיהם הרעים הם מעשים טובים להפליא והתנהגות ראויה, והם מסלפים בצורה בוטה בין טוב לרע. לכן, לא משנה באילו עיכובים תיתקל, לא משנה באילו כישלונות או מעידות, עליך להיות מסוגל לראות את התקווה שבהמשך הדרך. מי נמצא בהמשך הדרך? זהו האל! כשדברי האל מנחים ומובילים, אנשים יכולים לעלות על הנתיב הנכון.

היום שיתפנו על שלושה סיפורי מקרה, תוך הבהרת התפיסות והדמיונות השונים שיש לאנשים בנוגע לעבודת האל. האם כולכם הבנתם את מה שנאמר? (כן.) יכולתכם להבין מוכיחה כי יש לכם את האיכות ואת היכולות לקבל את האמת – יש תקווה שתבינו את האמת ותשיגו אותה. מדוע לא ניתן להסביר את האמיתות האלה בצורה ברורה בתוך שעה או שעתיים, או בתוך שעתיים או שלוש שעות בלבד? הסיבה היא, שיש לפרוס תוכן מקדים רב על מנת שניתן יהיה לדבר אודות הפרטים הבאים. ללא עבודת הכנה מקדימה כלשהי, לא תוכלו לעמוד בקצב של התוכן הבא. אם אדבר באופן תכליתי, ללא כל תוכן מקדים, יהיה לכם קשה לעקוב. לכן, אני מדבר אודות כמה דוגמאות ואז דן בהן מנקודות המבט החיוביות והשליליות כאחד, כדי לסייע לכם להבין ולהבחין, לדעת מה בדיוק קורה עם הנושאים האלה וכיצד צריך אדם להבינם בצורה טהורה. אם תוכלו להשיג זאת, אזי הדברים שלי לא נאמרו לשווא. מן הרגע שיתחיל להתגבש בך מושג כלשהו לגבי האמיתות האלה כאשר תשמע אותן, ועד לנקודה שבה תהיה לך הבנה מעמיקה, שבה תבין ממעמקי לבך מדוע האל אומר את הדברים האלה, איזה חלק של צביונך המושחת מעורב באמיתות שעליהן דיבר האל ומדוע האל רוצה לומר לך את הדברים האלה, נדרש שלב מסוים כדי להגיע לרמת ההבנה הזו. עליך לקשר את האמיתות האלה לצביונך המושחת, לדבריך, להתנהגותך, למחשבותיך ולרעיונות שלך – דהיינו, להחיל אותן על מצבך הלכה למעשה – ובאופן לא מודע תלמד בהדרגה להבין ולתפוס את האמיתות האלה. אם לא תשווה אותן היום למקרה האישי שלך, אלא תעלה אותן על הכתב, ומחר תעיין בהן ותשנן אותן, ואז תכריז עליהן באוזניהם של מי שמעולם לא שמעו אותן, אתה עשוי לחשוב שהשגת את האמיתות האלה, אבל לא כך הם פני הדברים. מן היום שבו אתה מסוגל לפלוט דוקטרינות, האמיתות האלה הן כבר לא אמיתות עבורך, ואתה מתקשה לתפוס את האמת, כאילו שהאמת נעלמה לחלוטין. כאשר האמת הופכת עבורך לדוקטרינה ותו לא, קשה לה להשפיע עליך. עליך להפוך את האמת למציאותך שלך, להטמיע בעצמך בהדרגה את ההיבט המעשי של כל אמת באמצעות חיפוש ושיתוף, ובסופו של דבר להבין אילו מצבים כוללת האמת הזו ומה היא מקיפה, כדי להבין את המשמעויות שמאחורי אמירת הדברים האלה על ידי האל. זו ההתחלה של הבנת האמת. מה אתם מבינים כעת? (דוקטרינות.) כאשר אנשים באים לראשונה במגע עם האמת, מה שהם מבינים הוא סוג של דוקטרינה. עם זאת, הבנת הדוקטרינה איננה פשוטה כלל ועיקר; ההבנה מצריכה גם היא איכות ויכולת מסוימת. היא גם מחייבת שלבך יהיה שקט וממוקד, כדי שתוכל להקשיב לדרשות בתשומת לב מלאה. גיליתי שכאשר אנשים מסוימים מקשיבים לדרשות, הם חושבים: "הדברים שאתה מדבר עליהם חסרי ערך, אני לא מוכן להקשיב. אני רוצה להקשיב לדרשות, לא לשמוע על מאורעות". הם מאמינים שאני מדבר על רע וטוב. כיוון שזו נקודת המבט שלהם, הם לא מסוגלים להפנים את הדברים שהם שומעים; הם הופכים מנומנמים, לא מצליחים להבין ולא עומדים בקצב. אנשים כאלה לא ניחנים ביכולת להבין את האמת; האיכות שלהם לקויה. יש כאלה שמכנים את עצמם רוחניים, וכאשר הם שומעים אותי מספר סיפורים, הם לא מוכנים להקשיב. הם שותים מים או מפהקים, ותמיד נעים באי נוחות. הם חושבים: "הסיפורים שאתה מספר נוגעים לעניינים חיצוניים; הם רדודים מדי, אני לא מפנים אותם. עליך לדבר יותר על ממלכת הרוח; זה יהיה לפי טעמי". זו בדיוק הגישה שיש לאנשים מסוימים. לאחר שהם מכהנים כמנהיגים במשך שנים רבות, הם אוהבים לדבר על דרשות נשגבות, על תיאוריות מרשימות ועל דברים הנוגעים לרקיע השלישי; ככל שהם מדברים יותר, כך הם מתלהבים יותר. אבל אם אנחנו מדברים על ענייני הכנסייה או על חוויות מעשיות, או במיוחד אם אנחנו מנתחים את הדינמיקה של הנפש האנושית, הם תמיד סבורים שזה רדוד ומשעמם. איזה סוג של צביון זה? האם אנשים אלה אוחזים במציאות-האמת? האם אנשים כאלה יכולים לפתור בעיות אמיתיות בעבודתם? האם אתם אוהבים אנשים כאלה? השיתוף על האמת לא יכול להיות מנותק מן המציאות. האם אנשים שאין להם עניין במציאות יכולים לאהוב את האמת? אינני חושב כך; אנשים כאלה סולדים מן האמת, וזה מסוכן מאוד.

8 בנובמבר, 2018