פריט שנים עשר: לזהות במהירות ובמדויק את האנשים, המאורעות והדברים השונים שמשבשים את עבודתו של האל ואת הסדר הרגיל של הכנסייה ומפריעים להם. לעצור בעדם ולהגביל אותם, ולהשיב את הדברים על כנם. בנוסף, לשתף על האמת כדי שאנשיו הנבחרים של האל יוכלו לפתח הבחנה באמצעות דברים מעין אלה וללמוד מהם (חלק ג')

האנשים, המאורעות והדברים השונים אשר משבשים את חיי הכנסייה ומפריעים להם

בכינוס האחרון שיתפנו על האחריות השתים-עשרה של מנהיגים ועובדים: "לזהות במהירות ובמדויק את האנשים, המאורעות והדברים השונים שמשבשים את עבודתו של האל ואת הסדר הרגיל של הכנסייה ומפריעים להם. לעצור בעדם ולהגביל אותם, ולהשיב את הדברים על כנם. בנוסף, לשתף על האמת כדי שאנשיו הנבחרים של האל יוכלו לפתח הבחנה באמצעות דברים מעין אלה וללמוד מהם". בנוגע לאחריות זו, שיתפנו בעיקר על בעיות שונות הקשורות לחיי הכנסייה, אותן חילקנו לאחת-עשרה סוגיות. קראו אותן בבקשה. (1. סטיה מן הנושא לעתים תכופות בעת שמשתפים על האמת; 2. השמעת מילים ודוקטרינות על מנת להוליך שולל אנשים ולזכות בהערכתם; 3. ליהוג על עניינים מבית, יצירת קשרים אישיים וטיפול בעניינים אישיים; 4. יצירת קליקות; 5. תחרות על מעמד; 6. עיסוק במערכות יחסים לא הולמות; 7. עיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים; 8. הפצת תפיסות; 9. פריקת שליליות; 10. הפצת שמועות חסרות בסיס; 11. תמרון בחירות ושיבושן.) בפעם הקודמת שיתפנו על הסוגיה החמישית, שהיא תחרות על מעמד, ועל הסוגיה השישית, שהיא עיסוק במערכות יחסים לא הולמות. שני סוגי בעיות אלה, כמו ארבע הסוגיות הקודמות, גורמים גם הם להפרעות ושיבושים בחיי הכנסייה ובסדר הרגיל של הכנסייה. בהתבוננות בטבעם של שני סוגי בעיות אלה, בנזק שהם גורמים לחיי הכנסייה, ובהשפעתם על היווכחותם בחיים של אנשים, שניהם יכולים להוות אנשים, מאורעות ודברים המשבשים את עבודת האל ואת הסדר הרגיל של הכנסייה ומפריעים להם.

7. עיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים

היום נשתף על הסוגיה השביעית – עיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים. בעיות כאלה שכיחות בחיי הכנסייה וגלויות לכל. כאשר אנשים מתכנסים כדי לאכול ולשתות את דבר האל, לשתף על חוויותיהם האישיות, או לדון בבעיות מעשיות כלשהן, חילוקי דעות או מריבות על נכון ולא נכון מובילים לעתים קרובות לוויכוחים ומחלוקות בין אנשים. אם אנשים לא מסכימים ויש להם נקודות מבט מגוונות, אך הדבר לא מפריע לחיי הכנסייה, האם זה נחשב לעיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים? זה לא נחשב לעיסוק כזה; זה שייך לשיתוף רגיל. לכן, על פני השטח, בעיות רבות עשויות להיראות כקשורות לסוגיה השביעית, אך למעשה, רק אלה שטבען ונסיבותיהן חמורים יותר, ומשום כך מהוות שיבושים והפרעות, שייכות לסוגיה זו. אם כן, הבה נשתף כעת על הבעיות שעל פי טבען אכן נכללות בסוגיה זו.

ראשית, בהתבוננות בביטויים של עיסוק במתקפות הדדיות, ברור שאין זה עניין של שיתוף רגיל על האמת או על חיפוש האמת, או של קבלת הבנות שונות או אור שונה על בסיס שיתוף על האמת, או חיפוש עקרונות-האמת, ושיתוף ודיון עליהם, וחיפוש נתיב ליישום בפועל לגבי אמת מסוימת, אלא מדובר בוויכוח ומחלוקת על נכון ולא נכון. כך הדבר מתבטא בעיקרו. האם סוג זה של בעיה מתרחש לעתים בחיי הכנסייה? (כן.) רק על סמך מראה חיצוני, ניכר שמעשה כמו עיסוק במתקפות הדדיות בהחלט אינו עניין של חיפוש האמת, או של שיתוף על האמת תחת הדרכתה של רוח הקודש, או של שיתוף פעולה הרמוני, אלא הוא נובע מרגזנות, והשפה המשמשת בו מכילה שיפוט וגינוי, ואף קללות – סוג זה של ביטוי הוא באמת התגלות של צביונו המושחת של השטן. כאשר אנשים תוקפים זה את זה, ללא קשר לשאלה אם שפתם חדה או דיפלומטית, היא נושאת בתוכה רגזנות, זדון ושנאה, והיא נטולת אהבה, סובלנות ואורך רוח, ובאופן טבעי חסר בה אף יותר מכך שיתוף פעולה הרמוני. השיטות שבהן אנשים משתמשים כדי לתקוף זה את זה הן מגוונות. לדוגמה, כאשר שני אנשים דנים בעניין, אדם א' אומר לאדם ב': "ישנם אנשים בעלי אנושיות גרועה וצביון גאוותן; הם מתרברבים בכל פעם שהם עושים דבר-מה קטן, ואינם מקשיבים לאיש. הם בדיוק כמו מה שדברי האל אומרים על אלה שהם ברבריים וחסרי אנושיות כחיות". לאחר ששמע זאת, אדם ב' חושב: "האם מה שאמרת זה עתה לא כוון אליי? אפילו השתמשת בדברי האל כדי לחשוף אותי! מכיוון שדיברת עליי, גם אני לא אשאר חייב. היית לא אדיב כלפיי, אז גם אני אעשה לך עוול!" וכך, אדם ב' אומר: "ישנם אנשים שכלפי חוץ עשויים להיראות אדוקים מאוד, אך למעשה, עמוק בתוכם הם מרושעים יותר מכל אחד אחר. הם אפילו עוסקים במערכות יחסים לא הולמות עם המין השני, בדיוק כמו הזונות והפרוצות המוזכרות בדברי האל – האל נגעל לחלוטין מאנשים כאלה, הוא סולד מהם. מה התועלת בלהיראות אדוק? זוהי רק העמדת פנים. האל שונא מתחזים יותר מכל; כל המתחזים הם פרושים!" לאחר ששמע זאת, אדם א' חושב: "זוהי התקפת נגד כלפיי! בסדר, היית לא אדיב כלפיי, אז אל תאשים אותי שאיני מתאפק!" וכך התפתח ביניהם קרב מילולי. האם זהו שיתוף על דברי האל? (לא.) מה הם עושים? (תוקפים זה את זה ונלחמים.) הם אפילו מוצאים נקודת משען ו"בסיס" לתקיפותיהם, ומצטטים את דברי האל כבסיס – זהו עיסוק במתקפות הדדיות, ובה בעת, זהו עיסוק בעימותים מילוליים. האם צורה זו של שיתוף נראית לעתים בחיי הכנסייה? האם זהו שיתוף רגיל? האם זהו שיתוף מתוך אנושיות רגילה? (לא.) אם כן, האם צורה זו של שיתוף גורמת לשיבושים והפרעות לחיי הכנסייה? לאיזה סוג של שיבושים והפרעות היא גורמת? (היא מפריעה לחיי הכנסייה הרגילים, אנשים מידרדרים למחלוקות על נכון ולא נכון, וכתוצאה מכך אינם מסוגלים להרהר בשקט ולשתף על דברי האל.) כאשר אנשים עוסקים במאבקים ובוויכוחים כאלה על נכון ולא נכון, ומבצעים מתקפות אישיות במהלך חיי הכנסייה, האם רוח הקודש עדיין פועלת? רוח הקודש לא פועלת; סוג זה של שיתוף מבלבל את לב האנשים. יש כמה מילים בכתבי הקודש, האם אתם זוכרים אותן? ("עוֹד אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם שְׁנַיִם מִכֶּם יַסְכִּימוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ, הָיֺה יִהְיֶה לָהֶם מֵאֵת אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם; כִּי בְּמָקוֹם אֲשֶׁר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה נֶאֱסָפִים לִשְׁמִי שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם" (מתי י"ח 19-20).) מה פירוש המילים האלה? כאשר אנשים מתכנסים יחד בפני האל, עליהם להיות מאוחדים בלב ובנפש בפני האל; האל יעניק להם ברכות, ורוח הקודש תפעל, רק כאשר אנשים מאוחדים בלב ובנפש. אך האם שני האנשים המתווכחים שהזכרתי זה עתה היו מאוחדים בלב ובנפש? (לא.) במה הם עסקו? במתקפות הדדיות, במאבקים, ואף בשיפוט וגינוי. אף על פי שעל פני השטח הם לא השתמשו בקללות גסות ולא נקבו בשמות, המניע מאחורי דבריהם לא היה לשתף על האמת או לחפש את האמת, והם לא דיברו מתוך מצפון והיגיון של אנושיות רגילה. כל מילה שאמרו הייתה חסרת אחריות, ונשאה בחובה תוקפנות וזדון; כל מילה לא תאמה את העובדות, ולא היה לה כל בסיס. כל מילה לא הייתה של שיפוט עניין על פי דברי האל ודרישותיו, אלא פתיחה במתקפות אישיות, שיפוטים וגינויים על בסיס העדפותיהם ורצונם האישי נגד אדם ששנאו וזילזלו בו. אף אחד מאלה אינו ביטוי של אחדות בלב ובנפש; אדרבה, אלה מילים וביטויים הנובעים מרגזנות ומצביונו המושחת של השטן, והם לא מְרַצִּים את האל; לכן, אין שם עבודה של רוח הקודש. זהו ביטוי של עיסוק במתקפות הדדיות.

בחיי הכנסייה, מחלוקות וסכסוכים מתעוררים לעתים קרובות בין אנשים על עניינים קטנים או על חילוקי דעות ואינטרסים סותרים. מחלוקות מתרחשות לעתים קרובות גם בשל אישיות, שאיפות והעדפות שאינן תואמות. סוגים שונים של אי-הסכמות ומריבות מתעוררים גם בין אנשים בשל הבדלים במעמד החברתי וברמות ההשכלה, או הבדלים באנושיותם וטבעם, ואף הבדלים בדרכי הדיבור והטיפול בעניינים, ועוד סיבות אחרות. אם אנשים לא מבקשים לפתור את הבעיות האלה באמצעות דבר האל, אם אין הבנה הדדית, סובלנות, תמיכה ועזרה, ואם במקום זאת אנשים מטפחים בליבם דעות קדומות ושנאה, ומתייחסים זה לזה ברגזנות מתוך צביונות מושחתים, אזי סביר להניח שהדבר יוביל למתקפות ושיפוטים הדדיים. ישנם אנשים בעלי מעט מצפון והיגיון, וכאשר מתעוררות מחלוקות, הם יכולים לגלות סבלנות, לפעול בהיגיון, ולעזור לצד השני באהבה. עם זאת, ישנם אנשים שלא יכולים להשיג זאת, הם חסרים אפילו את הסובלנות, הסבלנות, האנושיות וההיגיון הבסיסיים ביותר. הם מפתחים לעתים קרובות דעות קדומות, אי-הבנות וחשדות שונים נגד אחרים על עניינים של מה בכך, או על מילה אחת או הבעת פנים, מה שמוביל אותם לפתח כלפיהם בליבם מגוון מחשבות, ספקות, שיפוטים וגינויים. תופעות אלה מתרחשות לעתים קרובות בתוך הכנסייה ולעתים קרובות משפיעות על היחסים הרגילים בין אנשים, על האינטראקציות ההרמוניות של האחים והאחיות, ואף על שיתופם על דברי האל. שכיח שמחלוקות מתעוררות כאשר אנשים מקיימים אינטראקציה זה עם זה, אך אם בעיות כאלה מתעוררות לעתים קרובות בחיי הכנסייה, הן עלולות להשפיע, להפריע, ואף להרוס את חיי הכנסייה הרגילים. לדוגמה, אם מישהו מתחיל ויכוח בכינוס, אזי הוויכוח יפריע לאותו כינוס, חיי הכנסייה לא יישאו פרי, והנוכחים בכינוס לא יפיקו כל תועלת, אלא בעצם יתכנסו לשווא ויבזבזו את זמנם. בכך, בעיות אלה כבר ישפיעו על הסדר הרגיל של חיי הכנסייה.

א. מספר סוגי ביטויים של עיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים

(1) חשיפה הדדית של חסרונות

ישנם אנשים שתמיד אוהבים לרכל וללהג על נושאים לא חשובים במהלך כינוסים, והם מדברים על עניינים של מה בכך ועוסקים בשיחות חולין עם האחים והאחיות בכל פעם שהם פוגשים אותם, מה שמותיר את אותם אחים ואחיות בתחושת חוסר אונים. מישהו עשוי לקום ולקטוע אותם, אך מה קורה אז? אם קוטעים אותם כל הזמן, הם נעשים לא מרוצים, וחוסר שביעות רצונם פירושו צרות. הם חושבים: "אתה תמיד מפריע לי ולא נותן לי לדבר. בסדר, אם כך. אני אפריע לך כשאתה תדבר! כשאתה תשתף על דברי האל, אני אתפרץ עם קטע אחר מדברי האל. כשאתה תשתף על הכרת עצמך, אני אשתף על דברי האל השופטים אנשים. כשאתה תשתף על הבנת צביונך הגאוותן, אני אשתף על דברי האל בנושא קביעת סופם ויעדם של אנשים. מה שלא תאמר, אני אומר משהו אחר!" לא רק זאת, אם אחרים מצטרפים כדי לקטוע אדם כזה, הוא קם ותוקף אותם. בה בעת, מכיוון שאנשים כאלה נוטרים טינה ושנאה בליבם, במהלך כינוסים הם חושפים לעתים קרובות את חסרונותיו של האדם שקטע אותם, ומדברים על הדרך שבה אותו אדם נהג לרמות אחרים בעסקים לפני שהאמין באל, איך לא בחל באמצעים בעסקיו עם אחרים, וכן הלאה – הם מדברים על דברים אלה בכל פעם שאותו אדם מדבר. בהתחלה, אותו אדם יכול לגלות סבלנות, אך עם הזמן, הוא מתחיל לחשוב: "אני תמיד עוזר לך, אני תמיד מגלה סובלנות וסבלנות כלפיך, אבל אתה לא מגלה כלפיי שום סובלנות. אם אתה מתייחס אליי כך, אל תאשים אותי שלא אשאר חייב! גרנו באותו כפר כל כך הרבה זמן – שנינו מכירים זה את זה היטב. תקפת אותי, אז אני אתקוף אותך; חשפת את חסרונותיי, אבל גם לך יש הרבה חסרונות". וכך, הוא אומר: "אפילו גנבת דברים כשהיית צעיר; הגניבות הקטנות שגנבת מבישות עוד יותר! לפחות מה שאני עשיתי היה עסקים, הכול היה למען הפרנסה. מי לא עושה כמה טעויות בעולם הזה? מה לגבי התנהגותך? אתה מתנהג כגנב, כשודד!" האין זה עיסוק במתקפות הדדיות? מהי שיטת המתקפות הללו? זוהי חשיפה הדדית של חסרונות, הלא כן? (כן.) הם אפילו חושבים לעצמם: "אתה ממשיך לחשוף את חסרונותיי, ומספר לכולם עליהם ועל עברי הלא מכובד, וגורם לכך שאחרים לא יעריכו אותי יותר – ובכן, אם כך, גם אני לא אתאפק. אני יודע הכל על מספר בני הזוג שהיו לך, עם כמה אנשים מהמין השני היית; כל התחמושת הזו טעונה בידיי. אם תחשוף שוב את חסרונותיי ותדחוף אותי לקצה, אוציא לאור את כל מעשיך הרעים!" חשיפה הדדית של חסרונות היא בעיה נפוצה בקרב אלה המכירים זה את זה היטב. אולי בגלל אי-הסכמה או בגלל שיש סכסוכים או טינות ביניהם, שני אנשים מוציאים "כביסה מלוכלכת" ישנה כדי להשתמש בה כנשק לתקוף זה את זה במהלך כינוסים. שני האנשים האלה חושפים זה את חסרונותיו של זה ותוקפים ומגנים זה את זה, גוזלים את הזמן של כולם לאכילה ושתייה של דבר האל, ומשפיעים על חיי הכנסייה הרגילים. האם כינוסים כאלה יכולים לשאת פרי? האם לאנשים סביבם עדיין יש חשק להתכנס? ישנם אחים ואחיות שמתחילים לחשוב: "שני אלה ממש בעייתיים, מה הטעם להעלות את העניינים הישנים ההם! שניהם מאמינים באל עכשיו, עליהם להניח לדברים האלה. למי אין בעיות? האם שניהם לא באו עכשיו בפני האל? כל הבעיות האלה יכולות להיפתר עם דבר האל. חשיפת חסרונות אינה יישום בפועל של האמת, וגם לא למידה מחוזקותיו של אדם כדי לפצות על חולשותיו של אחר; אלה מתקפות הדדיות, זוהי התנהגות שטנית". המתקפות ההדדיות שלהם מפריעות לחיי הכנסייה הרגילים והורסות אותם. איש לא יכול לעצור אותם, והם לא יקשיבו, ולא משנה מי ישתף איתם על האמת. ישנם אנשים המייעצים להם: "הפסיקו לחשוף זה את חסרונותיו של זה. למעשה, כל הסיפור הזה אינו עניין גדול; האין זו רק אי-הסכמה מילולית קצרה? אין ביניכם שנאה עמוקה. אם שניכם הייתם יכולים להיפתח, לחשוף את עצמכם, לוותר על דעותיכם הקדומות, טינתכם ושנאתכם כדי להתפלל ולחפש את האמת בפני האל, כל הבעיות האלה היו יכולות להיפתר". אך שני האנשים עדיין נמצאים במבוי סתום. אחד מהם אומר: "אם הוא היה מתנצל בפניי ראשון, ואם הוא היה נפתח וחושף את עצמו קודם, אזי גם אני הייתי עושה זאת. אבל אם, כמו קודם, הוא לא ירפה מהעניין הזה, גם אני לא אתאפק ואדבר נגדו! אתה מבקש ממני ליישם את האמת בפועל – מדוע הוא לא מיישם אותה בפועל? אתה מבקש ממני להניח לדברים – מדוע הוא לא הראשון להניח להם?" האין זו התנהגות חסרת היגיון? (כן.) הם מתחילים להתנהג בחוסר היגיון. עצתו של איש לא משפיעה עליהם, והם לא מקשיבים לשיתוף על האמת. ברגע שהם רואים זה את זה, הם מתווכחים, חושפים זה את חסרונותיו של זה ותוקפים זה את זה. אף על פי שאינם מגיעים לכדי אלימות פיזית, יש שנאה בכל מה שהם עושים זה לזה, וכל מילה שהם אומרים מכילה רמזים לתקיפה וקללה. אם יש בחיי הכנסייה שני אנשים כאלה שתוקפים ועוסקים בעימותים מילוליים ברגע שהם רואים זה את זה, האם חיי כנסייה כאלה יכולים לשאת פרי? האם אנשים יכולים להרוויח מזה משהו חיובי? (לא.) כאשר מתעוררים מצבים כאלה, רוב האנשים נעשים מודאגים, ואומרים: "בכל פעם שאנחנו מתכנסים, שני אלה תמיד רבים, והם לא מקשיבים לעצתו של איש. מה עלינו לעשות?" כל עוד הם שם, הכינוסים לא שלווים והם מפריעים לכולם. במקרים כאלה, על מנהיגי הכנסייה להתערב כדי לפתור את הבעיה; אסור להם לאפשר לאנשים כאלה להמשיך להפריע לחיי הכנסייה. אם לאחר עצה חוזרת ונשנית, שיתוף והכוונה חיובית, לא מושגות תוצאות, ושני הצדדים ממשיכים להחזיק בדעותיהם הקדומות ומסרבים לסלוח זה לזה, וממשיכים לתקוף זה את זה ולהפריע לחיי הכנסייה, אזי יש צורך לטפל בעניין על פי העקרונות. יש לומר להם: "שניכם נמצאים במצב זה כבר זמן רב, וזה גורם להפרעות חמורות לחיי הכנסייה ולכל האחים והאחיות. רוב האנשים כועסים על התנהגותכם זו, אך הם חוששים לומר על כך דבר. בהתחשב בגישתכם ובביטוייכם הנוכחיים, בהתאם לעקרונות, הכנסייה חייבת להשעות את השתתפותכם בחיי הכנסייה ולהפנות אתכם להתבודדות לצורך הרהור עצמי. כאשר תוכלו להסתדר בהרמוניה, לעסוק בשיתוף רגיל, וליצור יחסים בין-אישיים רגילים, אז תוכלו לחזור לחיי הכנסייה". ללא קשר לשאלה אם הם מסכימים לכך או לא, על הכנסייה לקבל החלטה זו; זהו טיפול בעניין על בסיס העקרונות. יש לטפל בעניינים אלה באופן כזה. במובן אחד, זה מועיל לשני האנשים; הדבר יכול להניע אותם להרהר ולהכיר את עצמם. במובן נוסף, זה בעיקר מגן על יותר אחים ואחיות מהפרעות מצד אנשים רעים. ישנם אנשים שאומרים: "הם לא עשו שום רע; מבחינת מהותם, הם גם לא אנשים רעים. יש להם רק פגמים קטנים באנושיותם, הם פשוט עקשנים, נוטים להיות לא הגיוניים, ונוטים לקנאה ולמחלוקות. מדוע לבודד אותם רק בגלל זה?" ללא קשר לאנושיותם, כל עוד הם מהווים הפרעה לחיי הכנסייה, על מנהיגי הכנסייה להתערב כדי לטפל בבעיה ולפתור אותה. אם שני אנשים אלה הם אנשים רעים, אז ברגע שמבחינים בדבר, התגובה לא צריכה להיות פשוטה כמו בידודם; יש לקבל החלטה באופן מיידי ולהרחיק אותם ישירות. אם פעולותיהם מוגבלות למתקפה הדדית וויכוחים על נכון ולא נכון מבלי לגרום נזק לאחרים או לבצע מעשים רעים אחרים שיגרמו הפסדים לאינטרסים של בית האל, והם לא רעים, אזי אין צורך להרחיק אותם. במקום זאת, יש להשעות את חיי הכנסייה שלהם, ויש לבודד אותם לצורך הרהור עצמי. גישה זו היא המתאימה ביותר. מטרת הטיפול בעניין בדרך זו היא להבטיח את הסדר הרגיל של חיי הכנסייה ולהבטיח שעבודת הכנסייה תוכל להתקדם כסדרה.

(2) חשיפה ומתקפות הדדיות

יש אנשים שחסרה להם יכולת הבנה באכילה ושתייה של דבר האל והם אינם יודעים כיצד לשתף על הבנתם החווייתית מתוך דברי האל. הם יודעים רק לקשר לאחרים את דברי האל החושפים אנשים. וכך, בכל פעם שהם משתפים על האמת שבדברי האל, יש להם מניעים אישיים; הם תמיד רוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחשוף אחרים ולהכות בהם, מה שגורם לאי-שקט בכנסייה. אם אלה שנחשפים יוכלו להתייחס בצורה נכונה למצבים אלה, להבין שהם באים מהאל, וללמוד התמסרות וסבלנות, לא יהיו מחלוקות כלשהן. אולם, בלתי נמנע שאדם יחוש התרסה כשישמע אחרים משתפים על בעיותיו וחושפים אותן. הוא יחשוב לעצמו: "מדוע לאחר שאתה קורא את דברי האל, אינך חולק את הבנותיך החווייתיות מתוך דבריו, או מדבר על הכרת עצמך, אלא רק תוקף אותי ומכוון אליי ו בלבד? האם אני לא מוצא חן בעיניך? דברי האל כבר הבהירו שיש לי צביון מושחת – האם אתה באמת צריך לומר זאת? ייתכן שיש לי צביון מושחת, אבל האם לך אין צביון כזה? אתה תמיד מכוון אליי, קורא לי ערמומי, אבל גם לך לא חסרה עורמה!". כשהוא מלא בטינה ובהתרסה, הוא עשוי לגלות סבלנות פעם או פעמיים, אך בחלוף הזמן, וכשתלונותיו מצטברות, הוא מתפרץ. וברגע שהוא מתפרץ התוצאה הרסנית. הוא אומר: "כאשר אנשים מסוימים פועלים ומדברים, כלפי חוץ הם מעמידים פנים שהם כנים ופתוחים מאוד, אך למעשה, הם מלאים בכל מיני מזימות, ותמיד זוממים נגד אחרים. כשמדברים איתם, איש אינו יכול לתפוס את מחשבותיהם או את כוונותיהם; הם אנשים ערמומיים. כאשר אנו נתקלים באנשים כאלה, איננו יכולים לדבר איתם או לקיים איתם אינטראקציה; הם מפחידים מדי. אם לא תיזהר, תיפול למלכודת שלהם והם ירמו וינצלו אותך. אנשים כאלה הם הרעים ביותר, מהסוג שהאל מתעב ונגעל ממנו ביותר. יש להשליכם אל בור ללא תחתית, אל אגם האש והגופרית!". לאחר שהאדם השני שמע זאת, הוא חושב: "יש לך צביונות מושחתים אבל לא תיתן לאחרים לחשוף אותך? אתה כל כך גאוותן וצדקן, אז אמצא קטע אחר מדברי האל כדי לחשוף אותך, ונראה מה יהיה לך לומר אז!". האדם האחר כועס עוד יותר לאחר שנחשף, וחושב: "אז אינך מתכוון להניח לזה, נכון? אתה עדיין לא מוותר, נכון? אתה פשוט לא סובל אותי וחושב שיש לי צביון מושחת, נכון? בסדר, אז גם אני אחשוף אותך!" וכך הוא אומר: "יש אנשים שהם פשוט צוררי משיח; הם אוהבים מעמד ושבחים של אחרים, הם אוהבים להרצות לאחרים, להשתמש בדברי האל כדי לחשוף ולגנות אחרים, וגורמים לאנשים אחרים לחשוב שלהם-עצמם אין צביון מושחת. הם מתנשאים, וחושבים שהם התקדשו, אבל האין הם רק שדים מזוהמים? האין הם רק שטנים ורוחות רעות? מהם צוררי משיח? צוררי משיח הם שטנים!" כמה פעמים הם נלחמו? האם יש מנצח? (לא.) האם הם אמרו משהו שעשוי לתמוך באחרים? (לא.) אם כן, מהן המילים הללו? (שיפוטים, גינויים.) הן שיפוטים. הם מדברים בפזיזות מבלי להתחשב במצב הממשי או בעובדות, שופטים ומגנים אחרים באופן שרירותי, ואף מקללים אותם. האם יש להם בסיס עובדתי כדי לכנות את האדם האחר צורר משיח? אילו מעשים רעים וביטויים של צורר משיח אותו אדם הציג? האם צביונו המושחת מגיע לרמת מהותו של צורר משיח? כאשר אנשיו הנבחרים של האל שומעים אותו חושף את האדם האחר, האם יחשבו שדבריו אובייקטיביים ואמיתיים? האם יש טוב לב או כוונות טובות במילים שנאמרו על ידי שני האנשים הללו? (לא.) האם מטרתם לעזור זה לזה להכיר את עצמם, ולאפשר להם להשליך את צביונם המושחת ולהיכנס למציאות-האמת במהירות האפשרית? (לא.) אם כן, לשם מה הם עושים זאת? כדי לפרוק את טינתם האישית, להכות ולנקום בצד השני, ולכן הם מאשימים אותו באופן שרירותי במשהו שאינו תואם כלל את העובדות. הם אינם מעריכים ומאפיינים זה את זה בדייקנות על בסיס דברי האל ועל בסיס חשיפותיו ומהותו של האדם האחר, אלא משתמשים בדברי האל כדי להכות זה בזה, לנקום, ולפרוק את טינתם האישית; הם כלל אינם לא משתפים על האמת. זוהי בעיה חמורה. הם תמיד נאחזים בדברים לגבי האדם האחר כדי לתקוף ולגנות אותו על כך שיש לו צביון גאוותן – גישה זו היא מרושעת וזדונית, וזו בהחלט אינה חשיפה מתוך כוונה טובה. כתוצאה מכך, היא מובילה רק לעוינות ושנאה הדדיות. אם חשיפה מתבצעת מתוך גישה של עזרה לזולת ואהבה, אנשים יכולים לחוש בכך ולהתייחס אליה בצורה נכונה. אך אם אדם נאחז בצביונו הגאוותן של אדם אחר כדי לגנות ולתקוף אותו, הוא עושה זאת אך ורק כדי להכות ולייסר את אותו אדם. לכל אחד יש צביון גאוותן, אם כך, מדוע תמיד לכוון לאדם אחד? מדוע תמיד להתמקד באדם אחד מבלי להרפות ממנו? האם המטרה בחשיפה מתמדת של צביונו הגאוותן של אדם היא באמת לעזור לו להשליך את אותו צביון? (לא.) אם כן, מה הסיבה לכך? מכיוון שהאדם האחר לא מוצא חן בעיניהם, הם מחפשים הזדמנויות להכות ולהתנקם בו, ותמיד רוצים לייסר אותו. לכן, כאשר הם אומרים שהאדם האחר הוא צורר משיח, שטן, שד, אדם ערמומי ומרושע, האם דבריהם עובדתיים? אולי יש בזה שמץ של אמת, אך מטרתם באמירת דברים אלה אינה לעזור לאדם האחר או לשתף על האמת, אלא לפרוק את טינתם האישית ולנקום. הם עברו ייסורים, ולכן הם רוצים לנקום. כיצד הם נוקמים? על ידי חשיפת האדם האחר וגינויו, ועל ידי כך שהם מכנים אותו שד, שטן, רוח רעה, צורר משיח – הם מדביקים לו כל תווית שהיא הבוטה ביותר, וכל האשמה שהיא החמורה ביותר. האין אלה שיפוט וגינוי שרירותיים? הכוונה, המטרה והמניע של שני הצדדים באמירת דברים אלה אינם לעזור לאדם האחר להכיר את עצמו ולפתור את צביונותיו המושחתים, ועל אחת כמה וכמה לא לעזור לו להיכנס למציאות של דבר האל או להבין את עקרונות-האמת. במקום זאת, הם מנסים לתקוף ולהכות את האדם האחר ולחשוף אותו כדי שיוכלו להשיג את מטרתם ולפרוק את טינתם האישית ולנקום. זהו עיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים. אף על פי ששיטת תקיפה זו עשויה להיראות מבוססת יותר מחשיפה הדדית של חסרונות, ושהיא מקשרת את דברי האל אל האדם האחר כדי לומר שיש לו צביון מושחת ושהוא שד ושטן, ועל פני השטח היא נראית רוחנית למדי, טבען של שתי השיטות זהה. אף אחת מהשיטות הללו אינה עוסקת בשיתוף על דבר האל ועל האמת במסגרת אנושיות רגילה, אלא בשיפוט, גינוי וקללה באופן חסר אחריות ושרירותי כלפי האדם האחר על בסיס העדפות אישיות, ובעיסוק במתקפות אישיות. דיאלוגים מסוג זה גורמים גם הם לשיבושים ולהפרעות בחיי הכנסייה, והם מפריעים להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל ופוגעים בהם.

מה עליכם לעשות כאשר אתם נתקלים בשני אנשים העוסקים במתקפות הדדיות על ידי חשיפת צביונותיהם המושחתים זה של זה? האם יש צורך להלום על השולחן ולנזוף בהם? האם יש צורך לשפוך עליהם דלי מים קרים כדי לצננם, ולגרום להם להבין שהם טועים ושעליהם להתנצל זה בפני זה? האם שיטות אלה יכולות לפתור את הבעיה? (לא.) בכל כינוס שני האנשים האלה תמיד רבים, ולאחר שכל כינוס מסתיים, הם מתכוננים למריבה הבאה. בביתם, הם מחפשים את דברי האל ובסיסים לשימוש במתקפותיהם, הם אפילו כותבים טיוטות וחושבים כיצד לתקוף את הצד האחר, אילו היבטים שלו לתקוף, כיצד לשפוט ולגנות אותו, באיזה טון להשתמש, ובאילו מדברי האל להשתמש כדי לפתוח במתקפה ובגינוי המשכנעים ביותר. הם גם מחפשים מונחים רוחניים שונים ומשתמשים בשיטות ביטוי שונות כדי לגנות את הצד האחר ולהכות בו, ולמנוע ממנו כל אפשרות לשנות את המצב, והם שואפים להפיל אותו במאבק הבא, כך שלא יוכל לקום עוד על רגליו. התנהגויות אלה שייכות כולן לעיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים. האם קל לפתור בעיות כאלה? לאחר שהם מקבלים עצה, עזרה ושיתוף על האמת מרוב האנשים, אם הם עדיין לא מכים על חטא ולא משנים את דרכם – כלומר, הם מתווכחים ומקללים זה את זה כשהם נפגשים, אינם מקשיבים לעצתו של איש, וכאשר מישהו משתף על האמת או גוזם אותם הם אינם מקבלים זאת – מה צריך לעשות? קל לטפל בזה: יש לטהר אותם. הרי זה יפתור את הבעיה, הלא כן? האם לא קל לעשות זאת? האם יש עוד צורך להמשיך ולשתף איתם? האם יש עוד צורך לעזור להם באהבה? אימרו לי, האם ראוי להפגין סובלנות וסבלנות באהבה כלפי אנשים כאלה? (זה לא ראוי.) מדוע זה לא ראוי? (הם אינם מקבלים את האמת – אין טעם לשתף איתם.) נכון, הם אינם מקבלים את האמת. הם משתתפים בכינוסים רק כדי לעסוק בעימותים מילוליים. הם לא מאמינים באל כדי לחתור אל האמת, והם פשוט אוהבים לעסוק בעימותים מילוליים. האם אלה גילוי וביטוי של אנושיות רגילה? האם הם ניחנים ברציונליות של אנושיות רגילה? (לא.) הם לוקים ברציונליות של אנושיות רגילה. במהלך כינוסים, אנשים כאלה אינם קוראים את דברי האל בריכוז ובאופן ראוי כדי שיוכלו להבין ולקבל את האמת מדברי האל, ובכך לפתור את צביונותיהם המושחתים ואת בעיותיהם. במקום זאת, הם תמיד רוצים לפתור את בעיותיהם של אחרים. המיקוד שלהם מופנה תמיד כלפי אחרים בחיפוש אחר פגמים בהם; הם תמיד שואפים למצוא בדברי האל בעיותי של אחרים. הם משתמשים בהזדמנות של קריאה ושיתוף על דברי האל כדי לחשוף ולתקוף אחרים, והם משתמשים בדברי האל כדי לשפוט אחרים, להמעיט בערכם ולגנות אותם. ובכל זאת הם מבדלים את עצמם מדברי האל. איזה מין אנשים הם? האם אלה אנשים המקבלים את האמת? (לא.) יש דבר אחד שבו הם מצטיינים במיוחד, ושיש להם כלפיו חיבה מיוחדת: לאחר קריאת דברי האל, לעתים קרובות הם מזהים אצל אחרים את הבעיות, המצבים והביטויים השונים שדברי האל חושפים. ככל שהם מזהים יותר את הבעיות האלה, כך הם חשים יותר שהם נושאים באחריות משמעותית, סבורים שיש להם כר נרחב לפעולה, וחושבים שעליהם לחשוף את הבעיות האלה. הם לא יניחו לאף אדם שיש לו בעיות אלה. איזה מין אנשים הם? האם אנשים כאלה ניחנים בהיגיון? האם יש להם את היכולת להבין את האמת? (לא.) בכנסייה, אם אנשים כאלה אינם מביעים את דעתם ולא גורמים להפרעות, אין צורך לטפל בהם. אולם, אם הם פועלים בדרך זו באופן עקבי, תמיד תוקפים, שופטים ומגנים אחרים, אזי על הכנסייה לנקוט בפעולה מתאימה כדי לטפל בהםולטהר אותם. באשר לאלה שנחשפים על ידי אנשים ואז תוקפים, שופטים ומגנים אותם באותן שיטות ואמצעים, אם הנסיבות חמורות והם שיבשו את חיי הכנסייה והפריעו לה, יש לטהר אותם באופן דומה ולבודדם מאנשיו הנבחרים של האל – אסור לגלות כלפיהם רחמים.

אילו ביטויים נוספים של עיסוק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים עונים על ההגדרה של טבע המשבש את חיי הכנסייה ומפריע להם? חשיפה הדדית של חסרונות, וחשיפת צביונותיהם המושחתים זה של זה כדי לפרוק טינה אישית ולנקום זה בזה, אלה הם ביטויים ברורים של שיבוש והפרעה לחיי הכנסייה. מלבד שני ביטויים אלה, ישנה העמדת פנים של פתיחות, חשיפה עצמית וניתוח עצמי כדי לחשוף ולנתח אחרים בכוונה – גם סוג זה של תקיפה הוא ביטוי של שיבוש והפרעה לחיי הכנסייה. אם כן, האם כל דבר שאדם אומר הוא מתקפה כל עוד הוא אינו עוסק בבעיותיו שלו אלא בבעיותיהם של אחרים, ללא קשר אם הוא נאמר באופן ישיר או ברמיזה, או בצורה עדינה? (לא.) אם כן, אילו מצבים מהווים מתקפות? הדבר תלוי בכוונה ובמטרה שמאחורי הנאמר. אם משהו נאמר כדי להכות ולנקום באנשים, או כדי לפרוק טינה אישית, זוהי מתקפה. זהו מצב אחד. יתרה מזאת, דרך נוספת לפרוק טינה אישית ולנקום היא כאשר מפריזים מעבר לכל פרופורציה בחשיבות ההיבטים השטחיים של בעיה כדי לשפוט ולגנות אנשים בניגוד לעובדות ולאמת, להסיק מסקנות בחוסר אחריות ומבלי להתייחס כלל למהות הבעיה. זהו שיפוט וגינוי, ומצב מסוג זה מהווה גם הוא מתקפה. מה עוד? (האם הפצת שמועות חסרות בסיס על אנשים נכללת גם היא?) הפצת שמועות חסרות בסיס בהחלט נחשבת גם היא, והיא אף חמורה יותר. כמה מצבים מהווים מתקפות? (שלושה.) סכמו את המצבים האלה. (ראשית, הכאה באחרים מתוךמטרה ספציפית. שנית, שיפוט וגינוי של אחרים באופן המנוגד לעובדות ולאמת, כלומר, אפיון אנשים אחרים באופן שרירותי וחסר אחריות. שלישית, הפצת שמועות חסרות בסיס על אנשים.) טבעו של כל אחד משלושת המצבים הללו עונה על ההגדרה של מתקפה אישית. כיצד נבחין אילו מצבים עונים על ההגדרה של מתקפה אישית ואילו לא? כשמדובר באלה שתוקפים, אילו מעשים או מילים מהווים מתקפה? נניח שלדבריו של אדם יש טבע מנחה במקצת, הם מסוגלים להטעות אחרים, ויש בהם גם איכות של המצאת שמועות. אותו אדם יוצר יש מאין, ומפיץ שמועות ושקרים כדי להטעות ולהוליך שולל אנשים. כוונתו ומטרתו הן לגרום ליותר אנשים להכיר בדבריו, להאמין שהם נכונים ולהסכים שהם תואמים את האמת. בו בזמן, הוא גם רוצה לנקום באדם אחר ולהפוך אותו לשלילי וחלש. הוא חושב: "יש לך אופי נאלח כל כך – אני חייב לחשוף את מצבך האמיתי ולרמוס את גאוונותך, ואז נראה במה יש לך להתהדר ולהתרברב! איך אוכל להתבלט לידך? שנאתי לא תירגע עד שאכה אותך, אהפוך אותך לשלילי ואפיל אותך. אני אראה לכולם שגם אתה יכול להיות שלילי ושגם לך יש חולשות!". אם זוהי מטרתו, אזי דבריו מהווים מתקפה. אך נניח שכוונתו היא פשוט להבהיר את העובדות ואת האמת לגבי עניין מסוים – לאחר שרכש תובנה מדויקת לגבי הבעיה וגילה את מהותה באמצעות תקופה של ניסיון, הוא חש שיש לשתף על כך כדי שהרוב יוכלו להבין זאת ולדעת איזה סוג של הבנה בעניין זה הוא טהור, כלומר, מטרתו היא לתקן את דעותיהם המעוותות או החד-צדדיות של יותר אנשים לגבי עניין זה – האם זוהי מתקפה? (לא.) הוא אינו כופה על איש לקבל את דעתו האישית, ובוודאי שאין לו כל כוונה לנקמה אישית. במקום זאת, הוא רק רוצה להבהיר את אמיתות העובדות; הוא משתמש באהבה כדי לעזור לצד האחר להבין, ולמנוע ממנו לסטות מהדרך באמצעות הבנה זו. ללא קשר אם הצד האחר מקבל זאת, הוא מסוגל למלא את אחריותו. ולכן התנהגות זו, גישה זו, אינה מתקפה. באמצעות השפה, בחירת המילים, והאופן, הטון וגישת הדיבור בשני הביטויים השונים הללו, ניתן לדעת מהי כוונתו ומטרתו של אותו אדם. אם אדם מתכוון לתקוף את הצד האחר, ברור ששפתו תהיה חדה, וכוונתו ומטרתו יתבררו בטון דיבורו, באינטונציה, בבחירת המילים ובגישה שלו. אם הוא אינו כופה על הצד האחר לקבל את דבריו, ובוודאי שאינו תוקף אותו, אזי דיבורו בהחלט יתאים לביטויים של המצפון וההיגיון של אנושיות רגילה. בנוסף, גישת הדיבור, הטון ובחירת המילים שלו יהיו ללא ספק רציונליים ובתחום האנושיות הרגילה.

לאחר ששיתפנו על עקרונות ההבחנה לגבי מה שמהווה מתקפה אישית ומה לא, האם אתם מסוגלים להבחין בכך כעת? אם אתם עדיין לא יכולים להבחין בכך, אזי לא תוכלו לראות את מהות הסוגיה לאשורה. לא משנה כמה נעים נשמע השיתוף של מישהו, אם הוא אינו מיישם בפועל על פי עקרונות, אם הוא אינו שואף לעזור לאנשים להבין את האמת ולבצע את חובותיהם כראוי, אלא במקום זאת מוצא דברים להשתמש בהם נגד אנשים, כדי להיטפל אליהם ללא הרף, ועושה כמיטב יכולתו לשפוט ולגנות אותם, ולמרות שעל פני השטח נראה כאילו הוא מבחין באנשים, אך למעשה כוונתו ומטרתו הן לגנות ולתקוף אחרים, אזי מצב זה כרוך במתקפה אישית. הדברים הקטנים שקורים בין אנשים הם פשוטים וברורים מאוד; אילו היו משתפים על האמת לגבי עניינים אלה, זה היה לוקח פחות מכינוס אחד. האם יש צורך, אם כן, לבזבז את זמנם של האחים והאחיות בדיבורים רבים עליהם בכל כינוס? אין צורך. אם אנשים תמיד נטפלים לאחרים ללא הרף, הדבר מהווה מתקפה של אנשים וגורם להפרעות. מה הסיבה לכך שאנשים נצמדים לעניין אחד ומדברים עליו בלי סוף? הסיבה היא שאיש אינו מוכן לוותר על כוונותיו ומטרותיו, איש אינו מנסה להכיר את עצמו, ואיש אינו מקבל את האמת, או את העובדות ואת מה שנכון, ולכן הם נטפלים לאחרים ללא הרף. מהו טבעה של הטרדה בלתי פוסקת של אחרים? זוהי מתקפה. זהו חיפוש אחר דברים כדי להשתמש בהם נגד אחרים, חיפוש פגמים בבחירת המילים שלהם ושימוש בחסרונותיהם נגדםזוהי התעכבות אינסופית על דבר אחד בלבד וויכוח עד צאת הנשמה. אם אנשים ישתפו מתוך אנושיות רגילה, יתמכו זה בזה ויעזרו זה לזה – כלומר, ימלאו את אחריותם – אזי היחסים ביניהם ישתפרו יותר ויותר. אך אם הם יעסקו במתקפות ובוויכוחים הדדיים, יסתבכו זה עם זה כדי להבהיר את הצדקותיהם, תמיד ירצו להיות אלה שידם על העליונה, לא ירצו להודות בתבוסה, לא יתפשרו ולא יוותרו על טינות אישיות, אזי היחסים ביניהם יהפכו בסופו של דבר למתוחים יותר ויותר ויחמירו יותר ויותר; לא יהיו אלה יחסים בין-אישיים רגילים, והם יכולים אפילו להגיע למצב שבו עיניהם יאדימו מאיבה בכל מפגש ביניהם. חישבו על כך, כאשר כלבים נלחמים, עיניו של הכלב הפראי מאדימות. מה העניין בכך שעיניו מאדימות? האין הוא גדוש שנאה? האין זה אותו הדבר עם אנשים התוקפים זה את זה? כאשר אנשים משתפים על האמת, אם הם אינם תוקפים זה את זה, אלא במקום זאת יכולים לפצות זה על חסרונותיו של זה על ידי הישענות זה על נקודות החוזק של זה ועל ידי תמיכה זה בזה, האם ייתכן שהיחסים ביניהם יהיו רעים? היחסים ביניהם בוודאי יהפכו לרגילים יותר ויותר. כאשר שני אנשים מדברים, משוחחים, משתפים, או אפילו מתווכחים במסגרת המצפון וההיגיון של אנושיות רגילה, היחסים ביניהם יהיו רגילים, והם לא יכעסו או יתחילו לריב ברגע שייפגשו. אם שנאה ופרץ של זעם בלתי מוסבר עולים באנשים כאשר הם אפילו לא ראו זה את זה, אלא רק משום שהזכירו את הצד האחר, אזי אין זה ביטוי של ניחנות בהיגיון ובמצפון של אנושיות רגילה. אנשים תוקפים זה את זה כי יש להם צביונות מושחתים; אין לזה כל קשר לסביבתם. הסיבה לכל זאת נעוצה בכך שאנשים אינם אוהבים את האמת, אינם יכולים לקבל את האמת, ואינם מיישמים את האמת בפועל או מטפלים בעניינים על בסיס העקרונות כאשר מתעוררים סכסוכים, ולכן שכיח שמקרים של חשיפה הדדית של חסרונות, שיפוטים, ואף מתקפות וגינויים הדדיים יתרחשו בחיי הכנסייה. מכיוון שלאנשים יש צביונות מושחתים, ולעתים קרובות הם במצב של חוסר היגיון, והם חיים על פי צביונותיהם המושחתים, וגם אם הם מבינים חלק מהאמת, קשה להם ליישם אותה בפועל, מתעוררים ביניהם בקלות סכסוכים וסוגים שונים של מתקפות. אם מתקפות אלה מתרחשות רק מדי פעם, יש להן רק השפעה זמנית על חיי הכנסייה, אך אלה הנוטים באופן עקבי למתקפות הדדיות גורמים להפרעות ולשיבושים חמורים בחיי הכנסייה, והם גם משפיעים באופן חמורעל ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל ומפריעים להם

(3) עימותים מילוליים

יש בכנסייה סוג נוסף של אדם – אדם מסוג זה אוהב במיוחד להצדיק את עצמו. לדוגמה, אם הוא עשה או אמר דבר-מה לא נכון, הוא חושש שלאחרים תהיה דעה שלילית לגביו, ושהדבר ישפיע על תדמיתו בעיני הרוב, ולכן הוא מצדיק את עצמו ומסביר את העניין במהלך כינוסים. מטרתו בהסבר היא למנוע מאנשים לגבש דעה שלילית לגביו, ולכן הוא משקיע מאמץ ומחשבה רבים בעניין זה, ומהרהר כל היום: "איך אוכל להבהיר את העניין הזה? איך אוכל להסביר אותו בבירור לאותו אדם? איך אוכל להפריך את הדעות השליליות שהוא גיבש לגביי? הכינוס של היום הוא הזדמנות טובה לדבר על עניין זה". בכינוס, הוא אומר: "הדבר שעשיתי בפעם הקודמת לא נועד לפגוע באיש או לחשוף אף אחד; כוונתי הייתה טובה, לעזור לאנשים. ובכל זאת, יש אנשים שתמיד מבינים אותי לא נכון, תמיד רוצים לכוון אליי, ותמיד חושבים שאני חמדן ושאפתן, ושהאנושיות שלי גרועה. אבל למעשה אני בכלל לא כזה, נכון? לא עשיתי ולא אמרתי דברים מסוג זה. כשדיברתי על מישהו בהיעדרו, זה לא היה מתוך כוונה לגרום לו צרות. כשאנשים עושים דברים רעים, איך הם יכולים לא לאפשר לאנשים אחרים לדבר על כך?". הוא אומר דברים רבים, גם מצדיק את עצמו וגם מגן על עצמו, ובו בזמן גם חושף לא מעט מבעיותיו של הצד האחר, כל זאת כדי לנתק את עצמו מהעניין, לגרום לכולם להאמין שמה שהוא חשף לא היה צביון מושחת, ושהוא אינו בעל אנושיות גרועה או שהוא סולד מהאמת, וקל וחומר שלא הייתה לו כוונה זדונית, אלא שהוא בעל כוונות טובות, שכוונותיו הטובות מובנות לא נכון לעתים קרובות, ושאחרים מגנים אותו לעתים קרובות משום שהם לא מבינים אותו. דבריו, הן במפורש והן במרומז, גורמים למאזינים להרגיש שהוא תמים, ושהאנשים שחשבו שהוא טועה ושהוא אדם רע – הם עצמם הרעים ואלה שלא אוהבים את האמת. לאחר ששמע זאת, הצד האחר מבין: "הנקודה בדבריך היא שאין לך צביון מושחת, נכון? האין זה רק כדי לגרום לכך שתיראה טוב? האין זה פשוט שאינך מכיר את עצמך, שאינך מקבל את האמת ולא מקבל את העובדות? אם אינך מקבל את הדברים האלה, בסדר, אבל מדוע לכוון אליי? אני לא התכוונתי לכוון אליך, וגם לא רציתי להכות בך. אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה; מה זה קשור אליי?". וכך הוא לא יכול להתאפק, ואומר: "כאשר אנשים מסוימים נתקלים בבעיה קטנה, סובלים מעט יחס לא הוגן או כאב, הם לא מוכנים לקבל זאת, ורוצים להצדיק ולהסביר את עצמם; הם תמיד מנסים לנתק את עצמם מהבעיה, הם תמיד רוצים להיראות טוב, ולצפות את תדמיתם בזהב. הם לא אנשים מסוג זה, אז מדוע הם מנסים להיראות טוב ולהציג את עצמם כמושלמים? חוץ מזה, אני משתף על האמת, אני לא מכוון לאיש, וגם לא חושב להכות או לנקום באיש. שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה!". האם שני האנשים האלה משתפים על האמת? (לא.) אם כן, מה הם עושים? צד אחד אומר: "עשיתי את הדברים האלה למען עבודת הכנסייה. לא אכפת לי מה אתה חושב". השני אומר: "מעשי האדם נצפים ממעל. האל יודע את מחשבות האנשים. אל תחשוב שהאל לא יבחן אותך רק משום שיש לך מעט רצון טוב, יכולת וכושר ביטוי, ואינך עושה דברים רעים; אל תחשוב שאם תסתיר את מחשבותיך עמוק בלבך, האל לא יוכל לראותן. כל האחים והאחיות יכולים לראותן – קל וחומר שהאל יכול! האינך יודע שהאל בוחן את עמקי ליבם של אנשים?" על מה השניים מתווכחים? צד אחד עושה מאמצים גדולים להצדיק את עצמו, לזכות את עצמו, ולא רוצה שלאחרים יהיה רושם רע לגביו, בעוד שהצד השני מתעקש לא להרפות, הוא לא מאפשר לאותו אדם להציג את עצמו באור חיובי, ובו בזמן שואף לחשוף ולגנות אותו באמצעות נזיפות. על פני השטח, השניים לא מקללים זה את זה ולא חושפים זה את זה באופן ישיר, אך לדבריהם יש מטרה: צד אחד מנסה למנוע מהאדם האחר להבין אותו לא נכון, ודורש שיטהר את שמו, בעוד שהצד השני מסרב לעשות זאת, ומתעקש להדביק לו תווית ולגנות אותו, ודורש ממנו להודות בדברים. האם שיחה זו היא שיתוף רגיל על האמת? (לא.) האם זוהי שיחה המבוססת על מצפון והיגיון? (לא.) אם כן, מהו טבעה של שיחה מסוג זה? האם שיחה מסוג זה היא עיסוק במתקפות הדדיות? (כן.) האם האדם שמצדיק את עצמו משתף על האופן שבו הוא יכול לקבל דברים מהאל, להכיר את עצמו, ולמצוא את העקרונות שיש ליישם בפועל? לא, הוא מצדיק את עצמו בפני אנשים אחרים. הוא רוצה להבהיר לאחרים את מחשבותיו, נקודות מבטו, כוונותיו ומטרתו, להסביר את עצמו לצד השני, ולגרום לו לטהר את שמו. יתרה מכך, הוא מתכחש לחשיפתו ולגינויו על ידי הצד השני, ולא משנה אם דבריו של הצד השני תואמים את העובדות או את האמת. כל עוד הוא לא מכיר בכך ולא מוכן לקבל זאת, אזי הוא רואה את דברי הצד השני כשגויים, והוא רוצה לתקן זאת. ואילו הצד השני לא רוצה לטהר את שמו אלא חושף אותו, וכופה עליו לקבל את גינויו. האחד לא מוכן לקבל, והשני מתעקש לגרום לו לקבל, מה שמוביל למתקפות ביניהם. טבעו של דיאלוג מסוג זה הוא עיסוק במתקפות הדדיות. אם כן, מהו טבעה של מתקפה מסוג זה? האם שיחה זו מאופיינת בהכחשה הדדית, בתלונות הדדיות ובגינוי הדדי? (כן.) האם גם צורת דיאלוג זו מתרחשת בחיי הכנסייה? (כן.) שיחות מסוג זה הן כולן עימותים מילוליים.

מדוע דיאלוגים מסוג זה נקראים עימותים מילוליים? (מפני שהאנשים המעורבים מתווכחים על נכון ולא נכון, איש לא מנסה להכיר את עצמו, ואיש לא מרוויח דבר; הם פשוט דשים בעניין בעקשנות, והדיאלוגים חסרי משמעות.) הם פשוט מדברים הרבה ומבזבזים אנרגיה רבה בוויכוחים על מי צודק ומי טועה, מי נעלה ומי נחות. הם מתווכחים ללא הרף מבלי שיהיה אי פעם מנצח, ואז הם ממשיכים להתווכח. מה הם מרוויחים מכך בסופו של דבר? האם זו הבנה של האמת, הבנה של כוונות האל? האם זו יכולת להכות על חטא ולקבל את בחינת האל? האם זו יכולת לקבל דברים מהאל ולהכיר את עצמם יותר? הם לא מרוויחים אף אחד מהדברים הללו. סכסוכים חסרי משמעות אלה ודיאלוגים אלה על נכון ולא נכון הם עימותים מילוליים. במילים פשוטות, עימותים מילוליים הם שיחות חסרות משמעות לחלוטין, שבהן כל מה שנאמר הוא הבל הבלים, אין ולו מילה אחת בונה או מועילה לאחרים, אלא המילים הנאמרות כולן פוגעניות, ומקורן ברצון אנושי, ברגזנות, במוחם של אנשים, וכמובן, עוד יותר מכך, בצביונותיהם המושחתים של אנשים. כל מילה שנאמרת היא למען האינטרסים של האדם עצמו, למען תדמיתו ויוקרתו, ולא למען תמיכה באחרים או סיוע להם, לא כדי שהאדם עצמו יבין היבט כלשהו של האמת או כדי שיבין את כוונות האל, ובוודאי שלא כדי לדון אילו מצביונותיו המושחתים נחשפים בדברי האל, אם צביונותיו המושחתים תואמים לדברי האל, או אם הבנתו נכונה. לא משנה כמה נעימים, כנים או אדוקים נשמעים הצדקות והסברים חסרי משמעות אלה, הם כולם עימותים מילוליים ומתקפות ושיפוטים הדדיים, שאינם מועילים לא לאחרים ולא לעצמך. לא רק שהם פוגעים באחרים ומשפיעים על יחסים בין-אישיים רגילים, הם גם מעכבים את צמיחת חייו של האדם עצמו. בקיצור, ללא קשר לתירוצים, לכוונות, לגישות, לטונים שבהם משתמשים, או לאמצעים ולטכניקות המופעלים, כל עוד מעורבים בכך שיפוט וגינוי שרירותיים של אחרים, אזי המילים והשיטות האלה וכן הלאה, כולן נופלות לקטגוריה של תקיפת אחרים, הן כולן עימותים מילוליים. האם היקף זה רחב? (הוא רחב למדי.) אם כן, כאשר אתם נתקלים במתקפות, שיפוטים וגינויים של אנשים, האם אתם יכולים להימנע מלעסוק בהתנהגויות של תקיפה וגינוי של אחרים? כיצד עליכם ליישם בפועל כאשר אתם נתקלים במצבים מסוג זה? (עלינו להגיע לשקט בפני האל באמצעות תפילה; אז לא תהיה עוד שנאה בליבנו.) כל עוד אדם הוא מבין והגיוני, כל עוד הוא יכול להשקיט את עצמו בפני האל ולהתפלל אליו, ולקבל את האמת, הוא יכול לשלוט בכוונותיו וברצונותיו, ואז הוא יכול להגיע לנקודה שבה הוא לא שופט ואינו תוקף אחרים. כל עוד כוונתו ומטרתו של אדם אינן לפרוק טינה אישית או לחפש נקמה, ובוודאי שלא לתקוף את הצד השני, אלא הוא פוגע בצד השני שלא בכוונה משום שאינו מבין את האמת או מבין אותה באופן שטחי מדי, ומשום שהוא מעט טיפש ובור או עקשן, אזי באמצעות עזרה, תמיכה ושיתוף מאחרים, לאחר הבנת האמת, דיבורו יהפוך למדויק יותר, וכך גם הערכותיו והשקפותיו לגבי אחרים, והוא יוכל להתייחס בצורה נכונה לצביונות המושחתים שאנשים אחרים חושפים ולפעולותיהם השגויות, ובכך להפחית בהדרגה את מתקפותיו ושיפוטיו על אחרים. אולם, אם אדם חי תמיד בתוך צביונותיו המושחתים, מחפש הזדמנויות לנקום בכל מי שאינו מוצא חן בעיניו או שהעליב אותו או פגע בו בעבר, תמיד שומר בלבו כוונות כאלה, ואינו מחפש כלל את האמת ולא מתפלל לאל או נסמך עליו, אזי הוא מסוגל לתקוף אחרים בכל עת ובכל מקום, וקשה לפתור זאת. קל לפתור מתקפה שלא נעשית בכוונה, אך לא קל לפתור מתקפה שנעשתה בזדון ובכוונה תחילה. אם אדם תוקף ושופט אחרים מדי פעם ושלא בכוונה, באמצעות שיתוף של אנשים אחרים על האמת כדי לתמוך בו ולעזור לו, הוא יוכל לשנות את דרכו ברגע שיבין את האמת. אולם, אם מישהו מחפש כל הזמן לנקום ולפרוק טינה אישית, ותמיד רוצה לייסר או להשפיל אחרים, והוא תוקף אחרים מתוך כוונות כאלה, שאותן כל האנשים יכולים להרגיש ולראות, אזי התנהגות כזו הופכת לשיבוש והפרעה לחיי הכנסייה; היא מהווה לחלוטין שיבוש והפרעה מכוונים. לכן, קשה לשנות צביון זה של תקיפת אחרים.

כעת, האם אתם מבינים כיצד יש לפתור את בעיית התקיפה והגינוי של אחרים? ישנה רק דרך אחת – יש להתפלל לאל ולהישען עליו, ואז שנאתם תיעלם בהדרגה. ישנם בעיקר שני סוגי אנשים שיכולים לתקוף אחרים. סוג אחד הוא אלה המדברים ללא מחשבה, שהם ישירים ובוטים, ועלולים לומר דברים פוגעניים בכל פעם שאנשים לא מוצאים חן בעיניהם. אולם, ברוב הזמן הם לא תוקפים אנשים בכוונה או במזיד – הם פשוט לא יכולים לרסן את עצמם, זהו פשוט צביונם, והם יוצרים מתקפות נגד אנשים אחרים שלא במתכוון. אם גוזמים אותם, הם יכולים לקבל זאת, ולכן אלה אינם אנשים רעים, והם אינם מטרות לטיהור. אך אנשים רעים לא מקבלים על עצמם גיזום, והם גורמים לעתים קרובות לשיבושים ולהפרעות לחיי הכנסייה, הם תוקפים, שופטים אחרים, מכים ונוקמים בהם לעתים קרובות, ואינם מקבלים את האמת ולו במעט. הם אנשים רעים, והם אלה שהכנסייה צריכה לטפל בהם ולטהר אותם. מדוע יש לטפל בהם ולטהר אותם? אם שופטים על פי מהות טבעם, התנהגותם שבה הם תוקפים אחרים אינה מקרית, אלא מכוונת. זאת משום שלאנשים אלה יש אנושיות זדונית – איש לא יכול להעליב אותם או להעביר עליהם ביקורת, ואם מישהו אומר בטעות משהו שפוגע בהם במקצת, הם יחשבו על הזדמנויות לנקמה – ולכן, אנשים כאלה מסוגלים ליצור מתקפות נגד אחרים. זהו סוג אחד של אדם שהכנסייה צריכה לטפל בו ולטהר אותו. כל מי שעוסק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים – בין אם הוא הצד התוקף ובין אם הוא הצד המותקף – כל עוד הוא נוטל חלק במתקפות מסוג זה, הוא אדם רע בעל כוונות זדוניות, שייסר אחרים על אי-שביעות רצון שלו ולו הקלה ביותר. אנשים כאלה גורמים להפרעות ולשיבושים חמורים לחיי הכנסייה. הם סוג של אנשים רעים בתוך הכנסייה. במקרים פחות חמורים ניתן לטפל על ידי בידוד האדם המדובר לשם התבוננות; במקרים חמורים יותר, יש לסלק או לגרש את האדם המדובר. זהו העיקרון שמנהיגים ועובדים צריכים להבין כאשר הם מטפלים בעניין זה.

באמצעות שיתוף זה, האם אתם מבינים כעת מה פירוש לתקוף אחרים? האם אתם יכולים להבחין בכך? לאחר שאני מגדיר מהי תקיפה, יש אנשים שחושבים: "עם הגדרה כה רחבה לגבי תקיפת אחרים, מי יעז לדבר בעתיד? אף אחד מאיתנו – בני האדם – לא מבין את האמת, ולכן רק פתיחת הפה שלנו תגרום לנו לתקוף אחרים, וזה נורא! בעתיד, עלינו פשוט לאכול אוכל ולשתות מים ולשתוק, לאטום את פינו ולא לדבר ברשלנות מהרגע שאנו מתעוררים בבוקר כדי להימנע מתקיפת אחרים. זה יהיה נהדר, וימינו יהיו שלווים הרבה יותר". האם דרך חשיבה זו נכונה? איטום הפה אינו פותר את הבעיה; מהות הבעיה של תקיפת אחרים היא בעיה בלב, היא נגרמת על ידי צביונותיו המושחתים של האדם, ואינה בעיה של הפה. מה שאנשים אומרים בפיהם נשלט על ידי צביונותיהם המושחתים ומחשבותיהם. אם צביונותיו המושחתים של אדם ייפתרו, והוא באמת יבין כמה אמיתות, וגם דיבורו יהיה עם עקרונות ומדוד במידת מה, אזי בעיית המתקפה שלו כלפי אחריםתיפתר חלקית. כמובן, בתוך חיי הכנסייה, כדי שלאנשים יהיו יחסים בין-אישיים רגילים, ולא יעסקו במתקפות הדדיות או בעימותים מילוליים, הכרחי שהם יבואו בפני האל בתפילה לעתים קרובות, יבקשו את הדרכת האל, ויהיו שקטים בפניו בלבבות אדוקים הרעבים והצמאים לצדקתו. כך, כאשר מישהו יאמר שלא במתכוון משהו שיפגע בך, ליבך יוכל להיות שקט בפני האל, לא תנטור לו טינה, ולא תרצה להתווכח עם האדם האחר, ובוודאי שלא להגן על עצמך ולהצדיק את עצמך. במקום זאת, תקבל זאת מהאל, תודה לאל על שנתן לך הזדמנות טובה להכיר את עצמך, ותודה לו על כך שדרך דבריהם של אחרים, אפשר לך להיות מודע לכך שעדיין יש לך בעיה כזו או אחרת. זוהי הזדמנות טובה עבורך להכיר את עצמך, זהו חסד האל, ועליך לקבל זאת מהאל. אל לך לנטור טינה כלפי האדם שפגע בך, וגם לא לחוש דחייה ושנאה כלפי האדם שהעלה שלא במתכוון את פגמיך או חשף את חסרונותיך, בין אם במכוון או שלא במכוון, ואל לך להימנע ממנו או להשתמש בכל מיני דרכים כדי לנקום בו. אף אחת מגישות אלה אינה מרצה את האל. בוא בפני האל כדי להתפלל לעתים קרובות, ולאחר שלבך יירגע, תוכל להתייחס לאנשים אחרים כראוי כאשר הם יפגעו בך שלא בכוונה, ותוכל לגלות כלפיהם סובלנות וסבלנות. אם מישהו יפגע בך בכוונה, מה עליך לעשות? כיצד תגש לכך – האם תתווכח איתו מתוך רגזנות, או שתשקיט את עצמך בפני האל ותחפש את האמת? כמובן, כולכם יודעים בבירור איזו דרך כניסה היא הבחירה הנכונה, מבלי שאצטרך לומר זאת.

קשה מאוד להימנע ממתקפות הדדיות ועימותים מילוליים בחיי הכנסייה על ידי הסתמכות על כוח אנושי, שליטה עצמית אנושית וסבלנות אנושית. לא משנה עד כמה טובה אנושיותך, עד כמה עדין וטוב לב אתה, או עד כמה אתה אדם רחב לב, בלתי נמנע שתיתקל באנשים או בדברים מסוימים שיפגעו בכבודך, ביושרתך וכן הלאה. בראשך צריך להיות עיקרון לגבי אופן הטיפול וההתייחסות לסוגיות מסוג זה. אם תיגש לסוגיות אלה ברגזנות, זה יהיה קל מאוד: הם יקללו אותך, ואתה תקלל אותם, הם יתקפו אותך, ואתה תתקוף אותם, שן תחת שן, עין תחת עין, ותחזיר להם כל מה שהם יזרקו עליך באותן שיטות, ותגן על כבודך, יושרתך ותדמיתך. קל מאוד להשיג זאת. אולם, עליך לשקול בליבך אם שיטה זו רצויה, אם היא מועילה הן לך והן לאחרים, ואם היא מרצה את האל. לעתים קרובות, כאשר אנשים לא מבינים את מהות הבעיה הזו, מחשבותיהם המיידיות הן: "הוא לא מגלה כלפיי רחמים, אז למה שאגלה כלפיו? הוא לא מפגין כלפיי אהבה, אז למה שאתייחס אליו באהבה? אין לו סבלנות כלפיי והוא לא עוזר לי, אז למה שאהיה סבלני כלפיו או אעזור לו? הוא מתנהג אליי לא יפה, ולכן אחזיר לו באותה מטבע. למה איני יכול להשיב שן תחת שן, עין תחת עין?" אלו המחשבות הראשונות שעולות בדעתם של אנשים. אך כאשר אתה באמת פועל בדרך כזו, האם אתה חש שלווה פנימית או אי-נוחות וכאב? כאשר אתה באמת בוחר בזה, מה אתה מרוויח? מה אתה משיג? אנשים רבים חוו שכאשר הם באמת פועלים כך, הם חשים אי-נוחות פנימית. כמובן, עבור רוב האנשים אין זה עניין של נקיפות מצפון, ובוודאי שאין זו אי-נוחות הנגרמת מתחושה שהם חייבים לאל; אנשים לא ניחנים בשיעור קומה מסוג זה. מה גורם להם לאי-נוחות זו? היא נובעת משנאתם כלפי אנשים, מהפגיעה בכבודם וביושרתם כאשר מעליבים אותם, וכן מהכאב שהם חשים ומהתפרצויות הזעם, השנאה, ההתרסה והזעם המתעוררים בליבם לאחר שהתגרו בהם מילולית, כל אלה גורמים לאנשים לחוש אי-נוחות. מהן ההשלכות של אי-נוחות זו? מיד לאחר שתרגיש אותה, תתחיל להרהר כיצד להשתמש בשפה כדי לטפל באותו אדם, כיצד להשתמש באמצעים חוקיים והגיוניים כדי להפילו, כדי להראות לו שיש לך כבוד ויושרה ושלא קל להציק לך. כאשר אתה חש אי-נוחות, כאשר אתה מייצר שנאה, אינך חושב להפגין כלפי אותו אדם סבלנות וסובלנות, או להתייחס אליו כראוי, או דברים חיוביים אחרים, אלא אתה חושב על כל הדברים השליליים, כמו קנאה, דחייה, תיעוב, איבה, שנאה וגינוי, עד כדי כך שאתה מקלל אותו בליבך אינספור פעמים, ובכל עת – אפילו בזמן שאתה אוכל או ישן – אתה חושב כיצד לנקום בו, ומדמיין כיצד תתמודד איתו ותטפל במצבים כאלה אם הוא יתקוף או יגנה אותך, וכן הלאה. אתה מעביר את כל היום בהרהורים כיצד להפיל את האדם האחר, כיצד לפרוק את טינתך ושנאתך, ולגרום לו להיכנע לך ולפחד ממך, ולא להעז להתגרות בך שוב. אתה גם חושב לעתים קרובות כיצד ללמד את האדם האחר לקח, כדי שיבין כמה אתה חזק. כאשר מחשבות כאלה עולות, וכאשר תרחישים מדומיינים מופיעים שוב ושוב במוחך, ההפרעה וההשלכות שהם גורמים לך הן מעבר לכל מידה. ברגע שאתה נופל למצב של עיסוק בעימותים מילוליים ומתקפות הדדיות, מהן ההשלכות? האם אז קל להיות שקט בפני האל? האין זה מעכב את היווכחותך בחיים? (כן.) זוהי ההשפעה על אדם הבוחר לטפל בעניינים בדרך שגויה. אם תבחר בנתיב הנכון, כאשר מישהו ידבר באופן הפוגע בתדמיתך או בגאוותך, או יעליב את יושרתך וכבודך, תוכל לבחור להיות סובלני. לא תעסוק איתו בוויכוחים בכל סוג של שפה ולא תצדיק את עצמך בכוונה ולא תפריך ותתקוף את הצד האחר, דבר שיגרום לשנאה להתעורר בך. מהי המהות והמשמעות של להיות סובלני? אתה אומר: "חלק מהדברים שהוא אמר אינם תואמים את העובדות, אבל כך מתנהגים כולם לפני שהם מבינים את האמת ומשיגים ישועה, וגם אני הייתי כזה פעם. עכשיו, כשאני מבין את האמת, איני הולך בנתיבם של הכופרים ומתווכח על נכון ולא נכון ואינני עוסק בפילוסופיית המאבק – אני בוחר בסובלנות ובהתייחסות לאחרים באהבה. חלק מהדברים שהוא אמר אינם תואמים את העובדות, אך איני מקדיש להם תשומת לב. אני מקבל את מה שאני יכול להכיר ולהבין. אני מקבל זאת מהאל ומביא זאת בפני האל בתפילה, ומבקש ממנו ליצור נסיבות שיחשפו את צביונותיי המושחתים, ויאפשרו לי להכיר את המהות של הצביונות המושחתים האלה ולקבל הזדמנות להתחיל לטפל בבעיות אלה, להתגבר עליהן בהדרגה, ולהיכנס למציאות-האמת. באשר למי שפוגע בי בדבריו ואם הדברים שהוא אומר נכונים או לא, או מהן כוונותיו, במובן אחד, אני מיישם בפועל הבחנה לגבי הדבר, ובמובן אחר, אני סובלני כלפיו". אם אדם זה מקבל את האמת, אתה יכול לשבת ולשתף איתו בשלווה. אם לא, אם הוא אדם רע, אזי אל תקדיש לו תשומת לב. חכה עד שהוא יפעל במידה מספקת, וכל האחים והאחיות יבחינו בו ביסודיות, וכך גם אתה, והמנהיגים והעובדים יהיו מוכנים לסלקו ולטפל בו – אז יגיע הזמן שהאל יטפל בו, וכמובן, גם אתה תחוש שביעות רצון. אולם, אל לך לבחור כלל בנתיב של עיסוק בעימותים מילוליים עם אנשים רעים או בוויכוח איתם ולנסות להצדיק את עצמך. במקום זאת, עליך ליישם בפועל על פי עקרונות-האמת בכל פעם שמשהו קורה. לא משנה אם מדובר בהתמודדות עם אנשים שפגעו בך או עם כאלה שלא פגעו בך ואף הועילו לך, עקרונות היישום בפועל צריכים להיות זהים. כאשר תבחר בנתיב זה, האם תהיה שנאה כלשהי בליבך? ייתכן שתהיה אי-נוחות קלה. מי לא יחוש אי-נוחות כאשר כבודו נפגע? אם מישהו יטען שאינו חש אי-נוחות, זה יהיה שקר, זו תהיה ערמומיות, אך אתה תוכל לסבול ולשאת קושי זה למען יישום בפועל של האמת. כאשר תבחר בנתיב זה, יהיה לך מצפון נקי כאשר תבוא שוב בפני האל. מדוע מצפונך יהיה נקי? כי תדע בבירור שדבריך לא נובעים מרגזנות, שאינך עוסק בוויכוחים עם אחרים על רצונותיך האנוכיים עד שפניך מאדימות, וכי במקום זאת, על בסיס של הבנת האמת, תלך בדרך האל ובנתיבך שלך. יהיה זה ברור לחלוטין בליבך שהנתיב שבחרת מכוון על ידי האל ונדרש על ידו, ולכן תחוש בתוכך שלווה מיוחדת. כאשר תהיה לך שלווה כזו, האם השנאה והטינות האישיות בינך לבין אחרים יפריעו לך? (לא.) כאשר באמת תוותר ותבחר ברצון בנתיב החיובי, ליבך יהיה שקט ושלו. כבר לא תוטרד מתחושות של טינה, שנאה, ומהלך הרוח הנקמני ומהמזימות הנובעים מאותה שנאה, ומשאר הדברים הנובעים מרגזנות. הנתיב שבחרת יביא לך שלווה ולב שקט, ואותם דברים הנובעים מרגזנות לא יוכלו עוד להטריד אותך. כאשר הם כבר לא יוכלו להטריד אותך, האם עדיין תחשוב על דרכים לתקוף את אלה שפגעו בך בדבריהם או לעסוק איתם בעימותים מילוליים? לא תחשוב כך. כמובן, מדי פעם הרגזנות, האימפולסיביות והטינה שלך יתעוררו בשל שיעור קומתך הנמוך או בשל הקשרים מיוחדים מסוימים. אולם, נחישותך, החלטתך ורצונך ליישם את האמת בפועל ימנעו מדברים אלה להטריד את ליבך. כלומר, הדברים האלה לא יוכלו להפריע לך. ייתכן שעדיין יהיו לך התפרצויות של רגזנות, ייתכן שתחשוב: "הוא מקשה עליי כל הזמן. אצטרך לדבר איתו באחד הימים ולשאול אותו מדוע הוא תמיד מכוון אליי ותמיד מקשה עליי. אני צריך לשאול אותו מדוע הוא תמיד מזלזל בי ומעליב אותי". ייתכן שלפעמים יהיו לך מחשבות מסוג זה. אולם, לאחר מחשבה נוספת תבין שהן שגויות, וכי פעולה בדרך זו לא תרצה את האל. כאשר מחשבות כאלה יעלו, תחזור במהירות לעמוד בפני האל כדי לשנות את המצב הזה, כך שמחשבות שגויות אלה לא ישלטו בך. כתוצאה מכך, יתחילו לצוץ בתוכך כמה דברים חיוביים – כגון הכרה עצמית, וכן נאורות והארה מסוימות שהאל יעניק לך, ושיאפשרו לך להבחין באנשים ולראות עניינים לאשורם – ומבלי שתהיה מודע לכך, דברים חיוביים אלה יגרמו לך להבין ולהיכנס עמוק יותר למציאות-האמת. בשלב זה, התנגדותך, כלומר, ה"נוגדנים" הדוחים שנאה, רצונות אנוכיים ורגזנות, יתחזקו יותר ויותר, ושיעור קומתך יגדל יותר ויותר. דברים אלה הנובעים מרגזנות לא יוכלו עוד לשלוט בך. אף על פי שלעתים יהיו לך מחשבות, רעיונות ודחפים שגויים, דברים אלה ייעלמו במהירות, הם יסולקו ויוכחדו על ידי התנגדותך ושיעור קומתך. בזמן זה, ישלטו בתוכך דברים חיוביים, מציאות-האמת ודברי האל. כאשר דברים חיוביים אלה ישלטו בך, לא תהיה עוד מושפע מאנשים, מאורעות ודברים חיצוניים. שיעור קומתך יגדל, מצבך יהפוך לרגיל יותר ויותר, ולא תחיה עוד על פי צביונות מושחתים ולא תתפתח לכיוון מעגל של רשעות, ובדרך זו, שיעור קומתך יגדל ללא הרף.

כאשר אתה נמצא בכנסייה או בקרב קבוצת אנשים, יהיה זה לטובתך אם תוכל לבחור להיות סובלני וסבלני וללכת בנתיב הנכון של יישום בפועל כאשר תתקל במתקפות אישיות שיפגעו בכבודך וביושרתך. ייתכן שלא תבחין בתועלת שבכך, אך כאשר תחווה מאורע מסוג זה, תגלה באופן לא מודע שדרישותיו של האל מאנשים והנתיב שהוא מספק להם, הם דרך מוארת ודרך אמת וחיים, המאפשרות לאנשים להשיג את האמת ולהפיק תועלת, ושהן הנתיב המשמעותי ביותר. כאשר אתה נמצא בקרב קבוצת אנשים, במיוחד כאשר אתה בחיי הכנסייה, אתה יכול להתגבר על פיתויים וגירויים שונים. כאשר מישהו יתקוף אותך ויפגע בך בזדון או יבקש לנקום בך בכוונה ולפרוק עליך את שנאתו, חיוני שתהיה מסוגל לגשת לכך וליישם בפועל על פי עקרונות-האמת. מכיוון שהאל שונא את צביונותיהם המושחתים של אנשים, הוא אומר לאנשים לא לגשת בפזיזות לדברים שבהם הם נתקלים, אלא להשקיט את עצמם בפני האל ולחפש את האמת ואת כוונות האל, ואז להבין מהן באמת דרישותיומאנשים. הסבלנות האנושית מוגבלת, אך ברגע שאדם יבין את האמת, יהיו עקרונות לסבלנותו, והיא תוכל להפוך לכוח מניע ולעזר עבור אותו אדם כדי ליישם את האמת בפועל. אולם, אם אדם אינו אוהב את האמת, אוהב להתווכח על נכון ולא נכון ולתקוף אחרים, ונוטה לחיות בתוך רגזנותו, אזי כאשר יתקפו אותו, הוא ייטה לעסוק בעימותים מילוליים ובמתקפות הדדיות. הדבר יביא נזק לכל המעורבים, ולא יספק תמיכה או עזרה לאף אחד. בכל פעם שמישהו עוסק במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים, הוא נותר לאחר מכן תשוש ועייף מאוד, ושני הצדדים יוצאים פגועים; הם אינם מסוגלים להשיג שום אמת, ובסופו של דבר אינם מרוויחים דבר. מה שנותר הוא רק שנאה והכוונה לנקום בהזדמנות שתיווצר. זוהי התוצאה השלילית שמתקפות הדדיות ועימותים מילוליים מביאים בסופו של דבר על אנשים.

לגבי נושא המתקפות ההדדיות והעימותים המילוליים ששיתפנו עליו זה עתה, האם אתם מבינים כעת את עקרונות ההבחנה? האם אתם יכולים להבחין אילו מצבים מהווים מתקפות הדדיות ועימותים מילוליים? מתקפות הדדיות ועימותים מילוליים מתרחשים לעתים קרובות בקרב קבוצות של אנשים וניתן להבחין בהם לעתים קרובות. מתקפות הדדיות כרוכות בעיקר בהתמקדות מכוונתלבעיותיו של אדם כדי לתקוף אותו אישית, לשפוט אותו, לגנות אותו, ואף לקלל אותו, במטרה לנקום, להגיב במתקפה נגדית, לפרוק טינה אישית, וכן הלאה. בכל מקרה, מתקפות הדדיות ועימותים מילוליים אינם עוסקים בשיתוף על האמת, וגם לא ביישום בפועל של האמת, והם בהחלט אינם ביטוי של שיתוף פעולה הרמוני. במקום זאת, הם ביטוי של נקמה והכאה באנשים בשל רגזנות ובשל צביונו המושחת של השטן. מטרת המתקפות ההדדיות והעימותים המילוליים לחלוטין אינה לשתף על האמת בבירור, ובוודאי שלא להתווכח כדי להבין את האמת. אלא, המטרה היא לספק את צביונותיו המושחתים של האדם, את שאיפותיו, את רצונותיו האנוכיים, ואת העדפותיו הגשמיות. ברור שמתקפות הדדיות אינן עוסקות בשיתוף על האמת, והן בהחלט אינן עוסקות בעזרה ובהתייחסות לאנשים באהבה; במקום זאת, הן אחת מהאסטרטגיות והשיטות של השטן לייסר אנשים, להשתעשע ולשטות בהם. אנשים חיים בתוך צביונות מושחתים ואינם מבינים את האמת. אם הם לא בוחרים ליישם את האמת בפועל, קל להם מאוד להילכד במלכודות ובפיתויים כאלה, ולהיגרר לקרבות של מתקפות הדדיות ועימותים מילוליים. הם מתווכחים עד שפניהם מאדימות ואף ממשיכים בזה לנצח, הכל על מילה אחת, ביטוי אחד, או מבט אחד, והם נלחמים במשך שנים כדי לגבור זה על זה, עד שהם מגיעים למצב של הפסד לשני הצדדים, על דבר אחד בלבד. ברגע שהם נפגשים, הם מתווכחים בלי סוף, ויש כאלה שאף תוקפים, מקללים ומגנים זה את זה בקבוצות צ'אט במחשב. הפכה השנאה הזו הפכה להיות כל כך חמורה! הם לא קיללו זה את זה מספיק במהלך כינוסים, הם עדיין לא שחררו את שנאתם, הם לא השיגו את מטרותיהם, ולאחר שהם חוזרים הביתה, ככל שהם חושבים על כך יותר, כך הם כועסים יותר, ושם הם ממשיכים לקלל זה את זה. איזו מין רוח זו? האם כדאי לקדם אותה, האם כדאי לתמוך בה? (לא.) איזו מין "רוח אמיצה" זו? זוהי רוח של אי-פחד מדבר, זוהי רוח של הפקרות, זוהי תוצאה של השחתת האדם על ידי השטן. כמובן, התנהגויות ופעולות כאלה מביאות להפרעות והפסדים משמעותיים להיווכחות בחיים של אנשים אלה, והן גם גורמות להפרעות ולשיבושים בחיי הכנסייה. לכן, כאשר מתמודדים עם מצבים אלה, אם מנהיגים ועובדים מוצאים שני אנשים התוקפים זה את זה ועוסקים בעימותים מילוליים, ונשבעים להילחם עד הסוף, עליהם לטהר אותם במהירות, ואסור להם להפגין כלפיהם סובלנות ובהחלט אסור להם להשלים עם מעשיהם. עליהם להגן על שאר האחים והאחיות ולשמור על חיי כנסייה רגילים, ולהבטיח שכל כינוס ישיג תוצאות, ואל להם לאפשר לאנשים כאלה לבזבז את זמנם של האחים והאחיות המיועד לקריאת דברי האל ולשיתוף על האמת, ולהפריע לחיי הכנסייה הרגילים. אם מתגלה במהלך כינוסים שהם תוקפים זה את זה ועוסקים בעימותים מילוליים, יש לעצור ולפתור זאת מיד. אם לא ניתן להגביל זאת, יש לחשוף ולנתח אנשים אלה מיד באמצעות כינוס, ויש לטהר אותם. הכנסייה היא מקום לאכילה ושתייה של דברי האל, לעבודת האל; היא אינה מקום לתקיפה הדדית או לעיסוק בעימותים מילוליים כדי לפרוק טינה אישית. יש לטהר את כל מי שמפריע לעתים קרובות לחיי הכנסייה, ומשפיע על ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל. הכנסייה אינה מקבלת בברכה אנשים כאלה, היא אינה מאפשרת הפרעות של שדים או נוכחות של אנשים רעים – טהרו את האנשים האלה, והבעיה תיפתר.

אם מתגלה שאנשים מסוימים עוסקים במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים בכנסייה, אזי ללא קשר לתירוצים ולסיבות שלהם, ולא משנה מהו נושא הדיון – בין אם מדובר בנושא שמעניין את כולם ובין אם לא – כל עוד נגרמים שיבושים והפרעות לחיי הכנסייה, יש לפתור בעיה זו מיד וללא היסוס. אם לא ניתן לעצור או להגביל את המעורבים, יש לטהר אותם. זוהי העבודה שמנהיגים ועובדים צריכים לבצע כאשר הם מתמודדים עם מצבים כאלה. העיקרון המרכזי אינו לסייע להתנהגותם הרעה של אנשים אלה על ידי הפגנת סובלנות כלפיהם או תמיכה בהם, ואין זה מתפקידך לשמש כ"פקיד ישר" עבור אנשים אלה, הפוסק בין נכון לשגוי, קובע מי צודק ומי טועה, מי זכאי ומי לא, ומבחין בבירור בין הצודק לטועה, ואז מטיל עונש שווה על שני הצדדים, או מעניש את מי שאתה רואה כאשם ומתגמל את האחר – זו אינה הדרך לפתור את הבעיה. בטיפול בעניין זה, אינך אמור למדוד אותו על פי החוק, ובוודאי שאינך אמור למדוד ולשפוט אותו על פי אמות מידה מוסריות, אלא, אתה אמור למדוד אותו ולטפל בו על פי העקרונות של עבודת הכנסייה. באשר לשני הצדדים המעורבים במתקפות הדדיות, כל עוד הם גורמים לשיבושים ולהפרעות לחיי הכנסייה, על המנהיגים והעובדים בכנסייה לראות כחובה המוטלת עליהם לעצור ולהגביל אותם, או לבודדם או לסלקם, ולא להקשיב בתשומת לב לשני הצדדים המספרים מה קרה ומדברים על כל אחת מהסיבות והתירוצים שלהם, ועל הכוונה, המטרה והסיבה השורשית מאחורי תקיפתם את האדם האחר ומעורבותם בעימות המילולי – הם לא אמורים להבין את כל הסיפור, אלא הם אמורים לפתור את הבעיה, לסלק את השיבושים וההפרעות האלה לחיי הכנסייה, ולטפל באלה שגרמו להם. נניח שמנהיגים ועובדים מיישרים הדורים ונוקטים בגישה של "דרך פשרה", מאמצים מדיניות פייסנית כלפי שני האנשים שעסקו במתקפות ההדדיות, ומאפשרים להם לגרום לשיבושים ולהפרעות לחיי הכנסייה בצורה פרועה מבלי להתערב או לטפל בכך – הם ממשיכים לפנק את האנשים האלה. בכל פעם הם רק מטיפים להם ומייעצים להם, ואינם מסוגלים לפתור את הבעיה ביסודיות. מנהיגים ועובדים כאלה מועלים באחריותם. אם מתעוררת בכנסיה הבעיה של אנשים העוסקים במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים, והיא גורמת להפרעות ונזקים חמורים לחיי הכנסייה, ובכך מעוררת טינה ודחייה בקרב רוב האנשים, על מנהיגים ועובדים לפעול במהירות, לבודד או לסלק את שני הצדדים על פי סידורי העבודה של בית האל ועקרונות הטיהור של הכנסייה. אל להם לפעול כ"פקידים ישרים" הפוסקים עבור המעורבים במקרה ושופטים לגבי מריבות אישיות אלה, אל להם להקשיב בתשומת לב לאנשים אלה הפולטים דברי הבל מצחינים ומייגעים כדי לראות מי צודק ומי טועה, מי אומר דברים נכונים ומי לא, ולאחר ששפטו דברים אלה, לגרום ליותר אנשים לקיים דיונים ושיתופים על הדברים האלה, מה שמוביל אנשים נוספים לנטור בליבם דחייה ותיעוב. הדבר יבזבז זמן שאנשים צריכים להקדיש לאכילה, שתיה ושיתוף על דברי האל. זוהי במידה אף רבה יותר הזנחת האחריות של מנהיגים ועובדים, והעיקרון הזה ליישום בפועל הוא שגוי. אם הצדדים שהוגבלו יכו על חטא בשלב כלשהו, ולא יבזבזו יותר את זמן הכינוס במתקפותיהם ההדדיות ובעימותיהם המילוליים, אזי ניתן להסיר את הבידוד שהוטל עליהם. אם הם סולקו כאנשים רעים, ומישהו יטען שהם השתנו לטובה, יש צורך לבדוק אם הם מראים ביטויים ממשיים של חרטה, וגם לבקש את דעת הרוב בעניין. גם אם הם יתקבלו בחזרה, יש לפקח עליהם מקרוב, ולהגביל בקפדנות את זמן הדיבור שלהם, ובהמשך יש לטפל בהם בהתאם על בסיס ביטוייהם. אלה הם עקרונות שמנהיגים ועובדים בכנסייה צריכים להבין ולשים לב אליהם. כמובן, הטיפול בעניין זה אינו יכול להתבסס על הנחות סובייקטיביות; למתקפות ההדדיות של שני הצדדים חייב להיות טבע של גרימת שיבושים והפרעות. אין לאסור על אנשים לדבר, ולבודדם רק משום שאחד מהם אמר באופן רגעי דבר-מה שפגע באחר, ואותו אדם הגיב אז בהערה משלו. טיפול באנשים בדרך זו באמת אינו תואם את העקרונות! על מנהיגים ועובדים לתפוס את העקרונות כראוי, ולהבטיח שהרוב יסכימו שפעולותיהם תואמות את העקרונות, במקום להשתולל ולעשות דברים רעים או להגזים בחומרת הבעיה מעבר לכל פרופורציה. כשמדובר בהיבט זה של העבודה, במובן אחד, על הרוב ללמוד להבחין מה מהווה תקיפה, ובמובן אחר, על מנהיגים ועובדים בכנסייה להבין גם את העקרונות שיש לתפוס ואת האחריות שיש למלא בביצוע עבודה זו.

(4) הוקעה שרירותית של אנשים

ישנו ביטוי נוסף של מתקפות הדדיות. ישנם אנשים שמכירים כמה מונחים רוחניים, והם תמיד משתמשים בכמה מהם בדבריהם, כגון "שד", "שטן", "לא מיישם את האמת בפועל", "לא אוהב את האמת", "פרוש", וכן הלאה – הם משתמשים במונחים אלה כדי לשפוט אנשים מסוימים באופן שרירותי. האם אין בזה טבע מסוים של מתקפה? בעבר היה אדם שכאשר קיים אינטראקציה עם האחים והאחיות, רצה לקלל את כל מי שלא פעל כרצונו. אך הוא חשב לעצמו: "עכשיו כשאני מאמין באל, נראה שאין זה הולם לקלל אנשים. זה גורם לי להיראות כמי שלא מתנהג בהתאם להתנהגות הראויה לקדושים. אני לא יכול לקלל או להשתמש בשפה גסה, אבל אם לא אקלל, ארגיש חסר מנוחה, לא אוכל לפרוק את שנאתי – תמיד ארצה לקלל אנשים. איך עליי לקלל אותם, אם כך?" ואז הוא המציא מונח חדש. כל מי שהעליב אותו, פגע בו באמצעות מעשיו או לא הקשיב לו, הוא היה מקלל אותו כך: "שד רע!" "אתה שד רע!" "פלוני הוא שד רע!" הוא הוסיף את המילה "רע" אחרי המילה "שד" – באמת שקודם לכן, מעולם לא שמעתי אף אחד משתמש בביטוי זה. האין זו המצאה של ממש? הוא היה מקלל את האחים והאחיות כלאחר יד כ"שדים רעים" – מי ירגיש בנוח כשישמע זאת? לדוגמה, אם הוא ביקש מאח או אחות למזוג לו כוס מים, ואותו אדם היה עסוק מדי ואמר לו לעשות זאת בעצמו, הוא היה מקלל אותו: "אתה שד רע!" אם חזר מכינוס וראה שארוחתו עדיין לא מוכנה, היה מתרגז: "אתם שדים רעים, כולכם כל כך עצלנים. אני יוצא לבצע את חובתי, ואין לי אפילו ארוחה מוכנה כשאני חוזר!" כל מי שקיים איתו אינטראקציה עלול היה להיקרא על ידו "שד רע". איזה מין אדם זה? (אדם רע.) באיזה אופן הוא רע? בעיניו, כל מי שמעליב אותו או אינו בהתאמה עם רצונותיו הוא שד רע – הוא עצמו לא שד רע, אבל כל השאר כן. האם יש לו בסיס כלשהו לומר זאת? כלל וכלל לא; הוא פשוט בחר באופן שרירותי מילה שתשמש אותו לקלל אנשים ותאפשר לו לפרוק את שנאתו ואת רגשותיו. הוא מאמין שאם יקלל מישהו באמת, אחרים יאמרו שהוא לא נראה כאדם המאמין באל, אך הוא חושב שאם יקרא למישהו שד, זו אינה קללה, וזה יישמע לאחרים כדבר סביר, ובכך יספק את רצונותיו האישיים ומבלי לאפשר לאחרים למצוא בו פגם. הבחור הזה די ערמומי ורע, הוא משתמש בשפה הזדונית ביותר, סוג של שפה שלא מותירה לאנשים שום אמצעי להתנגד, וזאת כדי לנקום בהם ולגנות אותם, ובכל זאת אנשים לא יכולים להאשים אותו בכך שהוא מקלל או מדבר באופן בלתי הגיוני. כאשר מתמודדים עם אדם כזה, האם רוב האנשים יימנעו ממנו או יתקרבו אליו? (הם יימנעו ממנו.) מדוע? עדיף לא להתעסק איתו, ולכן הם פשוט ישמרו מרחק; זה מה שאנשים חכמים יעשו.

התופעה שבה מגנים, מתייגים ומייסרים אדם באופן שרירותי מתרחשת לעתים קרובות בכל כנסייה. לדוגמה, ישנם אנשים בעלי דעה קדומה לגבי מנהיג או עובד מסוים, וכדי לנקום, הם מעירים לגביהם הערות מאחורי גבם, חושפים ומנתחים אותם במסווה של שיתוף על האמת. הכוונה והמטרות מאחורי פעולות כאלה הן שגויות. אם אדם באמת משתף על האמת כדי להעיד למען האל ולהועיל לאחרים, עליו לשתף על חוויותיו האמיתיות, ולהביא תועלת לאחרים על ידי ניתוח והכרת עצמו. יישום כזה בפועל מניב תוצאות טובות יותר, ואנשיו הנבחרים של האל יאשרו זאת. אם שיתופו של אדם חושף, תוקף וממעיט בערכו של אדם אחר בניסיון להכות בו או לנקום בו, אזי כוונת השיתוף שגויה, היא לא מוצדקת, מתועבת על ידי האל ואינה תומכת באחים ובאחיות. אם כוונתו של מישהו לגנות אחרים או לייסר אותם, אזי הוא אדם רע והוא עושה רע. על כל אנשיו הנבחרים של האל להיות בעלי הבחנה כשמדובר באנשים רעים. אם מישהו מכה, חושף או ממעיט בערכם של אנשים בזדון, אזי יש לעזור לו באהבה, לשתף איתו ולנתח אותו, או לגזום אותו. אם הוא לא מסוגל לקבל את האמת, ומסרב בעקשנות לשנות את דרכיו, אזי זהו עניין שונה לחלוטין. כשמדובר באנשים רעים שלעתים קרובות מגנים, מתייגים ומייסרים אחרים באופן שרירותי, יש לחשוף אותם ביסודיות כדי שכולם יוכלו ללמוד להבחין בהם, ואז יש להגבילם או לגרשם מהכנסייה. הדבר חיוני, שכן אנשים כאלה מפריעים לחיי הכנסייה ולעבודת הכנסייה, והם עלולים להטעות אנשים ולהביא תוהו ובוהו על הכנסייה. בפרט, ישנם אנשים רעים שלעתים קרובות תוקפים ומגנים אחרים אך ורק כדי להשיג את מטרתם להבליט את עצמם ולגרום לאחרים להעריץ אותם. אנשים רעים אלה משתמשים לעתים קרובות בהזדמנות של שיתוף על האמת בכינוסים כדי לחשוף, לנתח ולדכא אחרים בעקיפין. הם אף מצדיקים זאת באומרם שהם עושים זאת כדי לעזור לאנשים וכדי לפתור בעיות הקיימות בכנסייה, ומשתמשים בתירוצים אלה כמסווה שבאמצעותו הם משיגים את מטרותיהם. הם מסוג האנשים שתוקפים ומייסרים אחרים, והם כולם אנשים רעים בבירור. כל אלה שתוקפים ומגנים אנשים החותרים אל האמת הם מרושעים ביותר, ורק אלה שחושפים ומנתחים אנשים רעים כדי לשמור על עבודת בית האל הם בעלי חוש צדק והאל מאשר אותם. אנשים רעים הם לעתים קרובות ערמומיים מאוד במעשיהם הרעים; כולם מיומנים בשימוש בדוקטרינה כדי להמציא הצדקות לעצמם ולהשיג את מטרתם להטעות אחרים. אם לאנשיו הנבחרים של האל לא תהיה הבחנה לגביהם והם לא יהיו מסוגלים להגביל את האנשים הרעים האלה, חיי הכנסייה ועבודתה יהפכו לאי-סדר מוחלט – או אפילו לתוהו ובוהו. כאשר אנשים רעים משתפים על בעיות ומנתחים אותן, תמיד יש להם כוונה ומטרה, והן תמיד מכוונות לאדם מסוים. הם לא מנתחים ולא מכירים את עצמם, וגם לא נפתחים וחושפים את עצמם כדי לפתור את בעיותיהם – אלא, הם מנצלים את ההזדמנות כדי לחשוף, לנתח ולתקוף אחרים. לעתים קרובות הם מנצלים את השיתוף על הידע העצמי שלהם כדי לנתח ולגנות אחרים, ובאמצעות שיתוף דברי האל והאמת, הם חושפים אנשים, ממעיטים בערכם ומשמיצים אותם. הם חשים דחייה ושנאה במיוחד כלפי אלה החותרים אל האמת, אלה הנושאים בעול למען עבודת הכנסייה, ואלה שלעתים קרובות מבצעים את חובותיהם. אנשים רעים ישתמשו בכל מיני הצדקות ותירוצים כדי להכות במוטיבציה של אנשים אלה ולמנוע מהם לבצע את עבודת הכנסייה. חלק ממה שהם חשים כלפיהם הוא קנאה ושנאה; וחלק אחר הואפחד שאנשים אלהיהוו איום על התהילה, הרווח והמעמד שלהם בכך שהם קמים לבצע עבודה. לכן, הם להוטים לנסות כל דרך אפשרית כדי להזהיר, לדכא ולהגביל אותם, ואף מרחיקים לכת עד כדי איסוף תחמושת כדי להפליל אותם ולעוות את העובדות על מנת לגנות אותם. הדבר חושף לחלוטין שצביונם של אנשים רעים אלה הוא צביון ששונא את האמת ודברים חיוביים. הם שונאים במיוחד את אלה החותרים אל האמת ואוהבים דברים חיוביים, ואת אלה שהם תמימים למדי, הגונים וישרי דרך. הם אולי לא אומרים זאת, אך זהו סוג החשיבה שלהם. אם כך, מדוע הם מכוונים באופן ספציפי לחותרים אל האמת, ולאנשים הגונים וישרי דרך, כדי לחשוף אותם, להמעיט בערכם, לדכא ולהדיר אותם? זהו בבירור ניסיון מצידם להפיל ולהכות באנשים טובים ובאלה החותרים אל האמת, לרמוס אותם תחת רגליהם, כדי שיוכלו לשלוט בכנסייה. ישנם אנשים שלא מאמינים שכך הדבר. אותם, אני שואל שאלה אחת: כאשר משתפים על האמת, מדוע אנשים רעים אלה לא חושפים או מנתחים את עצמם, ותמיד מכוונים אל אחרים וחושפים אותם במקום זאת? האם ייתכן באמת שהם לא חושפים שחיתות, או שאין להם צביונות מושחתים? בוודאי שלא כך הדבר. מדוע, אם כן, הם מתעקשים לכוון אל אחרים לצורך חשיפה וניתוח? מה הם מנסים להשיג בדיוק? שאלה זו דורשת מחשבה מעמיקה. אדם עושה כראוי אם הוא חושף את מעשיהם הרעים של אנשים רעים המפריעים לכנסייה. אך במקום זאת, אנשים אלה חושפים ומייסרים אנשים טובים באמתלה של שיתוף על האמת. מהי כוונתם ומטרתם? האם הם זועמים מכיוון שהם רואים שהאל מושיע אנשים טובים? זו האמת לאמיתה. האל לא מושיע אנשים רעים, ולכן אנשים רעים שונאים את האל ואנשים טובים – כל זה טבעי למדי. אנשים רעים לא מקבלים את האמת ולא חותרים אליה; הם לא יכולים להיוושע בעצמם, ובכל זאת הם מייסרים את אותם אנשים טובים שחותרים אל האמת ושיכולים להיוושע. מה הבעיה כאן? אם לאנשים אלה היה ידע על עצמם ועל האמת, הם היו יכולים להיפתח ולשתף, ובכל זאת הם תמיד מכוונים כלפי אחרים ומתגרים בהם – יש להם נטייה תמיד לתקוף אחרים – והם תמיד מדמיינים כאויביהם את אלה החותרים אל האמת. אלה הם סימני ההיכר של אנשים רעים. אלה המסוגלים לרוע כזה הם השדים והשטנים האמיתיים, צוררי משיח מובהקים שיש להגבילם, ואם הם עושים רוע רב מאוד, יש לטפל בהם באופן מיידי – לגרש אותם מהכנסייה. כל אלה המכים ומדירים אנשים טובים הם תפוחים רקובים. מדוע אני מכנה אותם תפוחים רקובים? מכיוון שהם עלולים לעורר מחלוקות וסכסוכים מיותרים בכנסייה, ולגרום למצב העניינים שם להחמיר יותר ויותר. ביום אחד הם מכוונים לאדם אחד וביום שלמחרת לאדם לאחר, הם תמיד מכוונים לאחרים, לאלה שאוהבים את האמת וחותרים אליה. הדבר עלול להפריע לחיי הכנסייה ולהשפיע לרעה על האופן הרגיל של האכילה והשתייה של דברי האל על ידי אנשיו הנבחרים של האל, וכן על שיתופם הרגיל על האמת. אנשים רעים אלה מנצלים לעתים קרובות את חיי הכנסייה כדי לתקוף אחרים בשם השיתוף על האמת. יש עוינות בכל מה שהם אומרים; הם מעירים הערות פרובוקטיביות כדי לתקוף ולגנות את אלה החותרים אל האמת ואת אלה המשקיעים מעצמם למען האל. מה יהיו ההשלכות של הדבר? זה ישבש את חיי הכנסייה, יפריע להם, ויגרום לאנשים לחוש חוסר מנוחה בליבם וחוסר יכולת להיות שקטים בפני האל. בפרט, הדברים חסרי המעצורים שאנשים רעים אלה אומרים כדי לגנות, להכות ולפצוע אחרים יכולים לעורר התנגדות. הדבר לא תורם לפתרון בעיות; נהפוך הוא, הוא מעורר פחד וחרדה בכנסייה ומעיב על היחסים בין אנשים, מוביל להתפתחות מתח ביניהם וגורר אותם למאבקים. לא רק שהתנהגותם של אנשים אלה משפיעה על חיי הכנסייה, אלא גם גורמת לסכסוכים בתוכה. היא עלולה אפילו להשפיע על עבודת הכנסייה כולה ועל הפצת הבשורה. לכן, על מנהיגים ועובדים להזהיר אדם מסוג זה, ועליהם גם להגביל אותו ולטפל בו. מצד אחד, על אחים ואחיות להטיל הגבלות חמורות על אנשים רעים אלה שלעתים קרובות תוקפים ומגנים אחרים. מצד שני, על מנהיגי הכנסייה לחשוף ולעצור באופן מיידי את אלה שמכים באחרים ומגנים אותם באופן שרירותי, ואם הם נשארים חסרי תקנה, יש להרחיקם מהכנסייה. יש למנוע מאנשים רעים להפריע לחיי הכנסייה בכינוסים, ובה בעת, יש להגביל אנשים פזורי נפש מלדבר באופן המשפיע על חיי הכנסייה. אם נמצא אדם רע העושה רע, חובה לחשוף אותו. אסור בתכלית האיסור לאפשר לו לפעול בזדון ולעשות רע כרצונו. הדבר נחוץ כדי לשמור על חיי כנסייה רגילים וכדי להבטיח שאנשיו הנבחרים של האל יוכלו להתכנס, לאכול ולשתות מדברי האל, ולשתף על האמת באופן רגיל, וכדי לאפשר להם למלא את חובותיהם כרגיל. רק אז יכול רצון האל להתבצע בכנסייה, ורק בדרך זו יכולים אנשיו הנבחרים להבין את האמת, להיכנס למציאות, ולקבל את ברכות האל. האם גיליתם סוגים אלה של אנשים רעים בכנסייה? הם תמיד נוטרים שנאה מתוך קנאה כלפי אנשים טובים, והם תמיד מכוונים אליהם. היום הם לא אוהבים אדם טוב אחד, ומחר אדם אחר; הם מסוגלים להעביר ביקורת על כל אחד ולמצוא בו מספר רב של פגמים, ויותר מכך, דבריהםנשמעים מבוססים וסבירים מאוד, ובסופו של דבר הם מעוררים זעם נרחב, והופכים למִפגעבקבוצה. הם מפריעים לכנסייה עד כדי כך שלב האנשים מתערער, אנשים רבים נעשים שליליים וחלשים, הכינוסים לא מועילים לאנשים ולא תומכים בהם, וחלקם אף מאבדים את הרצון להשתתף בכינוסים. האם אנשים רעים כאלה אינם תפוחים רקובים? אם הם לא הגיעו לרמה שבה יש להרחיק אותם, יש לבודד או להגביל אותם. לדוגמה, במהלך כינוסים, הקצו להם מושב מבודד כדי למנוע מהם להשפיע על אחרים. אם הם מתעקשים לחפש הזדמנויות לדבר ולתקוף אנשים, יש להגביל אותם – לאסור עליהם לומר דברים חסרי תועלת. אם לא ניתן להגביל אותם והם על סף התפרצות או התנגדות, יש להרחיקם לאלתר. כלומר, כאשר הם לא מוכנים עוד שיגבילו אותם, ואומרים: "על איזה בסיס אתם מגבילים את דבריי? מדוע כולם זוכים לדבר חמש דקות, ואני רק דקה אחת?" – כאשר הם שואלים כל הזמן את השאלות האלה, זה אומר שהם עומדים להתנגד. כשהם עומדים להתנגד, האם הם לא מתריסים? האם הם לא מנסים לגרום לצרות, לעורר אי-שקט? האם הם לא עומדים להפריע לחיי הכנסייה? הם עומדים לחשוף מיהם באמת; הגיע הזמן לטפל בהם – יש לטהר אותם במהירות. האם זה סביר? אכן, כן. באמת לא קל להבטיח שהרוב יוכלו לחיות חיי כנסייה רגילים, כאשר כל מיני אנשים רעים, רוחות רעות, שדים מזוהמים, ו"כישרונות מיוחדים" מחפשים לקלקל דברים. האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לא להגביל אותם? יש כמה "כישרונות מיוחדים" שמתחילים להמעיט בערכם של אחרים ולתקוף אותם ברגע שהם פותחים את פיהם – אם אתה מרכיב משקפיים או אם אין לך הרבה שיער, הם תוקפים אותך; אם אתה חולק את עדותך החווייתית במהלך כינוסים או אם אתה פרואקטיבי ואחראי בביצוע חובותיך, הם תוקפים ושופטים אותך; אם יש לך אמונה באל במהלך ניסיונות, אם אתה חלש, או אם אתה מתגבר על קשיים משפחתיים באמצעות אמונתך מבלי להתלונן על האל, הם תוקפים אותך. מה כוונת המילה תקיפה כאן? פירוש הדבר שלא משנה מה אחרים עושים, זה לעולם לא מוצא חן בעיני האנשים האלה; הם תמיד לא אוהבים את זה, תמיד מחפשים פגמים שלא קיימים, תמיד מחפשים להאשים אנשים אחרים בדברים, ושום דבר שאחרים עושים אינו נכון בעיניהם. גם אם תשתף על האמת ותטפל בבעיות על פי סידורי העבודה של בית האל, הם יחפשו בך פגמים, יעבירו עליך ביקורת, וימצאו פגם בכל מה שתעשה. הם גורמים לצרות בכוונה, וכולם נתונים למתקפותיהם. בכל פעם שאדם כזה מופיע בכנסייה עליכם לטפל בו; אם שניים מהם מופיעים, אזי עליכם לטפל בשניהם. זאת מכיוון שהם גורמים לחיי הכנסייה נזק משמעותי, הם גורמים לשיבושים והפרעות לעבודת הכנסייה, וההשלכות של הדבר חמורות.

ב. מאפייני האנושיות של אנשים שמרבים לתקוף אחרים

היום שיתפנו על כמה היבטים הקשורים לבעיית המתקפות ההדדיות והעימותים המילוליים. האם תפסתם את טבעם של הביטויים המוצגים על ידי סוגים שונים של אנשים בכל אחד מההיבטים האלה? הבה נתחיל עם אלה הנוטים לתקוף אחרים – האם הם ניחנים בהיגיון של אנושיות רגילה? (לא.) כיצד מתבטא חוסר ההיגיון שלהם? מהם גישותיהם ועקרונותיהם כלפי אנשים, מאורעות ודברים? באילו שיטות וגישות הם בוחרים כדי להתמודד עם מגוון אנשים, מאורעות ודברים? לדוגמה, לאהוב ויכוחים על נכון ולא נכון, האין זו אחת הגישות שהם נוקטים כלפי אנשים, מאורעות ודברים? (כן.) לאהוב ויכוחים על נכון ולא נכון פירושו ניסיון להבהיר מה נכון או לא נכון בכל עניין ועניין, מבלי לעצור עד שהעניין הובהר ומובן מי צדק ומי טעה, ולהיתפס לקטנות בעקשנות. מה בדיוק הטעם לפעול כך? האם בסופו של דבר ראוי להתווכח על נכון ולא נכון? (לא.) היכן הטעות? האם יש קשר כלשהו בין דבר זה לבין יישום בפועל של האמת? (אין כל קשר.) מדוע אתם אומרים שאין כל קשר? ויכוח על נכון ולא נכון לא מהווה דבקות בעקרונות-האמת, הוא לא דיון או שיתוף על עקרונות-האמת; במקום זאת, אנשים תמיד מדברים על מי צודק ומי טועה, מי מדייק ומי שוגה, מי פועל נכון ומי לא, למי יש סיבה טובה ולמי לא, מי מבטא דוקטרינה גבוהה יותר; זה מה שהם חוקרים. כאשר האל מעמיד אנשים בניסיונות, הם תמיד מנסים להתווכח איתו, תמיד מוצאים תירוץ כזה או אחר. האם האל דן איתך בדברים כאלה? האם האל שואל מהו ההקשר? האם האל שואל מהם הנימוקים והמניעים שלך? לא. האל שואל אם יש לך גישה של התמסרות או התנגדות כאשר הוא מעמיד אותך בניסיון. האל שואל אם אתה מבין את האמת או לא, אם אתה מסור או לא. זה כל מה שהאל שואל, ולא שום דבר אחר. האל לא שואל אותך מה הסיבה לחוסר התמסרותך, הוא לא בוחן אם יש לך סיבה טובה – הוא בהחלט לא מתחשב בדברים כאלה. האל בוחן רק אם אתה מסור או לא. ללא קשר לסביבת המחיה שלך ולהקשר, האל בוחן רק אם יש התמסרות בליבך, אם יש לך גישה של התמסרות. האל לא מתווכח איתך על נכון ולא נכון; לאל לא אכפת מהן סיבותיך. לאל אכפת רק אם אתה מסור באמת – זה כל מה שהאל מבקש ממך. האין זה עיקרון-אמת? האם יש עקרונות-אמת בליבם של סוג האנשים שאוהבים להתווכח על נכון ולא נכון, שאוהבים לעסוק בעימותים מילוליים? (לא.) מדוע לא? האם אי-פעם הם הקדישו תשומת לב כלשהי לעקרונות-האמת? האם אי-פעם חתרו אליהם? האם אי-פעם חיפשו אותם? הם מעולם לא הקדישו להם תשומת לב כלשהי, או חתרו אליהם או חיפשו אותם, ועקרונות-האמת נעדרים לחלוטין מליבם. כתוצאה מכך, הם יכולים לחיות רק בתוך תפיסות אנושיות, כל מה שיש בליבם הוא נכון ולא נכון, נכון ושגוי, תירוצים, סיבות, פלפולי סרק וויכוחים, וזמן קצר לאחר מכן הם תוקפים, שופטים ומגנים זה את זה. צביונם של אנשים כאלה הוא שהם אוהבים להתווכח על נכון ולא נכון ולשפוט ולגנות אנשים. לאנשים כאלה אין אהבה לאמת או קבלה של האמת, הם עלולים לנסות להתווכח עם האל, ואף לפסוק דין על האל ולהתריס נגדו. סופם שייענשו.

האם אלה שאוהבים להתווכח על נכון ולא נכון מחפשים את האמת? האם הם מחפשים את כוונות האל, את דרישותיו, או את עקרונות-האמת שיש ליישם בפועל במצבים אלה דרך האנשים, המאורעות והדברים שבהם הם נתקלים? הם לא עושים זאת. כאשר הם מתמודדים עם מצבים, הם נוטים לחקור "איך היה המאורע הזה" או "איך האדם הזה". מהי ההתנהגות הזו? האין זה מה שאנשים מכנים לעתים קרובות היטפלות בלתי נלאית לאנשים ולדברים? הם מתווכחים על הצדקותיהם של אנשים ועל מהלך המאורעות, הם מתעקשים להבהיר את הדברים האלה, אך הם לא מזכירים באיזה חלק מהתהליך של המצבים המורכבים הללו הם חיפשו את האמת, הבינו את האמת, או נעשו נאורים. חסרות להם חוויות ושיטות אלה ליישום בפועל. הם פשוט ממשיכים לומר: "ברור שכיוונת אליי בעניין הזה, העלבת אותי. אתה חושב שאני כל כך טיפש שאני לא יכול להבחין בכך? מדוע שתעליב אותי? לא פגעתי בך; מדוע שתכוון אליי? מכיוון שאתה מכוון אליי, אני לא אשאר חייב! הייתי סבלני איתך במשך זמן רב, אך לסבלנותי יש גבולות. אל תחשוב שקל לדחוק אותי לפינה; אני לא מפחד ממך!" הם נאחזים בבעיות אלה ומציגים ללא הרף את הצדקותיהם, מתעכבים על מה נכון ומה לא נכון ומי צודק ומי טועה בעניין, אך הצדקותיהם, כביכול, לא תואמות כלל את האמת, ואף לא מילה אחת מהן בהתאמה עם דרישותיו של האל. הם מתעכבים על אנשים, מאורעות ודברים עד כדי כך שלאחרים נמאס לחלוטין ואיש לא מוכן להקשיב להם, ובכל זאת הם עצמם לעולם לא מתעייפים מלדבר על דברים אלה, הם מדברים עליהם בכל מקום שאליו הם הולכים, כאילו היו אחוזי דיבוק. זה נקרא היטפלות בלתי נלאית לאנשים ודברים, ופשוט סירוב לחפש את האמת. המאפיין השני של אנשים העוסקים במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים הוא חיבתם המיוחדת להיטפלות בלתי נלאית לאנשים ודברים. האם אלה הנטפלים באופן בלתי נלאה לאנשים ודברים אוהבים את האמת? (לא.) הם לא אוהבים את האמת, זה ברור. אם כן, האם אנשים אלה מבינים את האמת? האם הם באמת מבינים מהי האמת שהאל מדבר עליה? אם שופטים על פי התנהגותם החיצונית המתבטאת בהיטפלות בלתי נלאית לאנשים ודברים, האם הם באמת יודעים מהי האמת? ברור שלא. מהו הרעיון שהם מעריצים? זהו הרעיון שלפיו מי שדבריו מוצדקים ביותר הוא הצודק, מי שמעשיו גלויים וניתן להציגם בפני כולם הוא הצודק, ומי שפועל בהתאם למוסר, לאתיקה ולתרבות מסורתית, וזוכה לאישור הרוב, הוא הצודק. לדעתם, "צדק" זה מייצג את האמת, ולכן הם יכולים להיטפל באופן בלתי נלאה ובחוצפה רבה לאנשים ודברים, והם לעולם לא מפסיקים להתעכב על עניינים אלה. הם מאמינים שאם יש להם הצדקה, הדבר שקול לניחנות באמת – האין זה בעייתי מאוד? ישנם אנשים שאומרים: "לא שיבשתי ולא הפרעתי לעבודת הכנסייה, אני לא מנצל אחרים, אני לא אוהב לגנוב מאחרים, ואני לא בריון; אני לא אדם רע". האם משתמע מכך שאתה אדם המיישם את האמת בפועל, מישהו שניחן באמת? חלק גדול מאלה שנטפלים ללא לאות לאנשים ודברים מאמינים שהם אנשים ישרים ולכן אינם צריכים לדאוג לגבי שמועות, ורואים בעצמם אנשים הגונים ומכובדים שלעולם לא יתרפסו בפני איש. לכן, כאשר הם מתמודדים עם מצבים, הם נוטים להתווכח ולהתדיין, ומתעקשים להוכיח שהצדקתם נכונה באמצעות הדרכים האלה. הם מאמינים שאם הצדקתם מוצקה, ניתן להציגה בגלוי, והרוב מסכים איתה, אזי הם אנשים שניחנים באמת. מהי ה"אמת" שלהם? באיזה סטנדרט היא נמדדת? האם לדעתכם אנשים כאלה יכולים להבין את האמת? (לא.) לכן, הם תמיד נטפלים ללא לאות לאנשים ודברים ומתעכבים עליהם בעקשנות. אנשים אלה לא מבינים את האמת, ולכן הם תמיד אומרים: "לא פגעתי בך. מדוע אתה תמיד מכוון אליי? זה לא בסדר מצדך לכוון אליי!" הם מאמינים: "אם לא פגעתי בך, לא היית צריך להתייחס אליי כך. מכיוון שאתה מתייחס אליי כך, אני אחזיר לך, אני אתנקם, והנקמה שלי היא הגנה עצמית לגיטימית, היא חוקית. זהו עיקרון-האמת. לכן, מה שאתה עושה לא תואם את עקרונות-האמת, אך מה שאני עושה, כן תואם אותם. לכן אני אתעקש על עניין זה, אני תמיד אעלה את הנושא הזה, ותמיד אזכיר אותך!" הם מאמינים שהיטפלות באופן בלתי נלאה לאנשים ודברים תואמת את עקרונות-האמת, אך האין זו טעות יסודית? זו אכן טעות יסודית, והם איבדו את הכיוון. היטפלות בלתי נלאית לאנשים ודברים היא עניין שונה לחלוטין מיישום בפועל של האמת. זוהי הבעיה השנייה באנושיותם של אנשים אלה – הם נטפלים ללא לאות לאנשים ודברים. למה קשורות בעיות של אנושיות? האם הן לא קשורות לטבעו של אדם? האנשים האלה מאמינים באל במשך שנים רבות, אך הם לא מבינים את האמת, והם חושבים שהמונחים שהם מכירים, כגון להיות גלוי וישר, כן והגון, פתוח וישיר וכן הלאה, הם היסודות להתנהלות, והם רואים בדברים אלה את עקרונות-האמת. זוהי נקודת מבט שגויה מיסודה.

לאנשים העוסקים במתקפות הדדיות ונוטים להשתתף בעימותים מילוליים יש אנושיות לא תקינה. ההיבט הראשון של הדבר הוא אהבה להתווכח על נכון ולא נכון; ההיבט השני הוא היטפלות ללא לאות לאנשים ודברים. מהו ההיבט השלישי? האין זה סירובם המוחלט לקבל את האמת? הם לא יכולים לקבל אפילו אמירה נכונה אחת. הם חושבים: "גם אם מה שאתה אומר נכון, אתה עדיין צריך לעזור לי לשמור על כבודי, אתה צריך לדבר ברגישות ולא לפגוע בי. אם דבריך חדים ועלולים לגרום לי לאבד את כבודי, עליך לומר לי אותם בפרטיות. אסור לך לפגוע בי מול הרבה אנשים מבלי להתחשב בגאוותי, ובלי להשאיר לי דרך לצאת מהמצב המביך הזה. יתרה מכך, מה שאתה אומר שגוי, ולכן עליי להשיב מלחמה!" במקרים חמורים יותר, אנשים מסוג זה מתנגדים: "לא משנה כמה נכונים דבריך, לא אקבל אותם! זה בסדר אם תדבר על כל אחד אחר, אבל לכוון אליי זה לא בסדר, גם אם אתה צודק!" גם כאשר הם קוראים את דברי האל, אם הם חשים שדברי האל מכוונים אליהם או חושפים אותם, הם סולדים מאותם דברים ואינם מוכנים להקשיב להם – אלא שמכיוון שהם עומדים רק מול דברי האל, הם לא יכולים להתווכח איתו. אם מישהו מצביע על בעיותיהם או אומר להם אותן באופן ישיר, או מזכיר אותן בטעות מבלי להתכוון לפגוע בהם, הם מסוגלים להשיב מלחמה וליזום עימותים מילוליים. האין זה אומר שאנשים כאלה מסרבים לחלוטין לקבל את האמת? (כן.) זוהי מהות אנושיותם – סירוב מוחלט לקבל את האמת. לפיכך, ללא קשר לתוכן העימותים המילוליים או למקום שבו הם מתרחשים, אנושיותם של אנשים כאלה ברורה. הם לא מבינים את האמת, וגם אם הם מבינים את הנאמר במהלך דרשות, הם לא מקבלים את האמת; הם עדיין עוסקים במתקפות הדדיות ומשתתפים ללא הרף בעימותים מילוליים, או נוטים לתקוף אחרים לעתים קרובות. אם שופטים על פי הביטויים האלה שלהם, איזה מין אנשים הם? ראשית, האם הם אוהבי האמת? האם הם אנשים שיכולים ליישם את האמת בפועל כשהם מבינים אותה? (לא.) כשהם מגלים בעיות, האם הם יכולים לחפש את האמת כדי לפתור אותן? (לא.) כשהם מטפחים תפיסות, דעות קדומות או דעות אישיות לגבי אנשים אחרים, האם הם יכולים להניח אותן בצד ביוזמתם כדי לחפש את האמת? (לא.) הם לא יכולים לעשות אף אחד מהדברים האלה. בהתבוננות בכל הדברים שהם לא מסוגלים לעשות, ניכר שכל האנשים הנוטים לתקוף אחרים ולעסוק בעימותים מילוליים, הם לא אנשים טובים. אם שופטים על פי ביטוייהם השונים, הם לא אוהבים את האמת ואינם מוכנים לחפש אותה. בעניינים הכרוכים באמת, ללא קשר להטיות או לדעות שגויות שהם מפתחים, הם נשארים צדקניים ואינם מחפשים כלל את האמת, וגם כאשר משתפים איתם על האמת באופן ברור, הם מסרבים לקבלה, ובוודאי שאינם מוכנים ליישם אותה בפועל. בה בעת, אנשים אלה מציגים ביטוי מתועב עוד יותר: לאחר שהשיגו הבנה של כמה מילים ודוקטרינות, הם משתמשים בדוקטרינות הגדולות הללו שהם מבינים כדי לתקוף, לשפוט ולגנות אחרים באופן שרירותי, ואף לרסן אחרים ולשלוט בהם. אם הם לא יצליחו להכניע אותך באמצעות שיפוטיהם וגינוייהם, הם יחשבו על כל דרך אפשרית להגביל אותך עם תיאוריות חלולות. אם עדיין לא תיכנע, הם יפנו לשיטות בזויות ונוראיות עוד יותר כדי לתקוף אותך, עד שתיכנע להם, תהפוך לחלש ושלילי, או שתתחיל להעריץ אותם ותהיה נתון לתמרון שלהם – אז הם ירגישו מסופקים. אם כן, על סמך ההתנהגויות, הביטויים והגישה של אנשים אלה כלפי האמת, איזה מין אנשים הם? הם מסרבים לחלוטין לקבל את האמת – זוהי גישתם כלפי האמת. ומה לגבי אנושיותם? רוב האנשים האלה הם אנשים רעים; אם מדברים בלשון המעטה, יותר מתשעים אחוזמהם הם אנשים רעיםשאוהבים להבהיר בכל עניין מה נכון ומה לא נכון אחרת, הם לא יניחו לזה, ותמיד יש להם נטייה כזו. בנוסף, כאשר אנשים רעים מתמודדים עם מצבים, מתעכבים על אנשים ודברים, נטפלים אליהם ללא לאות, ותמיד מציגים את הצדקותיהם, תמיד מנסים לגרום לכולם להסכים איתם ולתמוך בהם, ולומר שהם צודקים, ולא מאפשרים לאיש לומר עליהם משהו רע. יתרה מכך, כאשר אנשים רעים מתמודדים עם מצבים, הם תמיד מחפשים הזדמנויות לכלוא אנשים ולשלוט בהם. באיזו שיטה הם משתמשים כדי לשלוט באנשים? הם מגנים את כולם וגורמים לכל אדם אחר להאמין שהוא לא מספיק טוב, שיש לו בעיות ופגמים, ושהוא נחות מהם, ולאחר מכן, האנשים הרעים מרגישים מרוצים ומאושרים. ברגע שהם שברו את כל השאר, והותירו רק את עצמם עומדים, הם הביאו את כולם תחת שליטתם, הלא כן? המטרה שהם משיגים על ידי שליטה באנשים היא לגנות ולהפיל את כולם, לגרום לכולם להאמין שהם חסרי יכולת, להפוך אותם לשליליים וחלשים, לגרום להם לאבד את האמונה בדברי האל ובאמת, ולאבד את האמונה באל ולא למצוא נתיב ללכת בו – לאחר מכן האנשים הרעים האלה מרגישים מאושרים ומסופקים. בהתבוננות בהיבטים אלה, האין זה ברור שאנשים רעים מהווים את רוב האנשים מסוג זה? התבוננו אילו סוגי אנשים תמיד נוטים לתקוף אחרים כשהם בקבוצה, בין אם פנים אל פנים ובין אם מאחורי גבם, ומשתמשים בשיטות שונות כדי לתקוף אחרים – אנשים כאלה הם רעים. האנשים האלה כלל לא מקבלים את האמת, וגם אינם משתפים על האמת, ולעתים קרובות הם מנצלים מצב כדי להתפאר שהם אנשים טובים, שכל מעשיהם מוצדקים ומבוססים היטב, ושהם מתנהגים בצורה ישרה וגלויה – הם תמיד מתרברבים שהםהגונים ומכובדים, ישרים והוגנים. אנשים אלה אף פעם לא מעידים על האמת, וגם לא מעידים על דברי האל, הם פשוט אוהבים להיטפל ללא הרף לאנשים ודברים, ולהציג את הצדקותיהם. כוונתם ומטרתם היא לגרום לאנשים להאמין שהם אנשים טובים ושהם מבינים הכל. לגבי אלה שבכנסייה, שלעתים קרובות עוסקים במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים, בין אם אלה היוזמים את המתקפות ובין אם אלה המותקפים, אם יש שיבושים והפרעות לחיי הכנסייה, אזי על רוב האנשים לקום כדי להזהיר ולהגביל אותם. אין לתת לאנשים אלה זמן להשתולל ולעשות מעשים רעים, וגם אין לאפשר להם להשפיע על אחרים על ידי פריקת טינתם האישית וחיפוש נקמה בשל טינותיהם האישיות וכעסם הרגעי. כמובן, על מנהיגי הכנסייה גם למלא את אחריותם מתוך חובה, ולהגביל ביעילות את האנשים האלה כך שלא ישבשו את חיי הכנסייה ולא יפריעו להם, ועליהם להגן על רוב האנשים מפני הפרעות. כאשר אנשים עוסקים במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים, על מנהיגי הכנסייה להיות מסוגלים לעצור בעדם ולהגביל אותם באופן מיידי. אם מנסים לעצור בעדם ולהגביל אותם והבעיה לא נפתרת, והם ממשיכים לתקוף זה את זה ולהיכנס לעימותים מילוליים, והם מפריעים לאחרים וממשיכים לגרום נזק לחיי הכנסייה, אזי יש להרחיק או לגרש אנשים כאלה. זוהי אחריותם של מנהיגי הכנסייה.

שיתפנו לא מעט על ההתנהגויות והביטויים של אלה העוסקים במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים. כמו כן, זה עתה ניתחנו בקצרה ושיתפנו על אנושיותם, מה שיאפשר לכם לרכוש יותר הבחנה לגביהם, ויאפשר לרובכם לעמוד על טיבם ולהבחין בהם בעוד מועד כשהם מדברים ופועלים. ככל שתבינו ותדעו את מהותם של האנשים האלה באופן יסודי יותר, כך תוכלו להבחין בהם מהר יותר, וכתוצאה מכך הם יפריעו לכם פחות ופחות. על רובכם להבין היטב את הנזק שאלה העוסקים במתקפות הדדיות ובעימותים מילוליים גורמים לחיי הכנסייה ולאנשיו הנבחרים של האל. אנשים מסוג זה בהחלט לא יהרהרו בעצמם ולא יפסיקו לריב. אם לא יינקטו נגדם צעדים והם לא יורחקו באופן מיידי, הם יגרמו לשיבושים והפרעות מתמשכים לחיי הכנסייה. לכן, הטיפול באנשים כאלה והרחקתם הם פריט עבודה חשוב מאוד עבור מנהיגי הכנסייה, ואין להזניח אותו.

5 ביוני 2021