הדבר מופיע בבשר

תוכן

שרתו כמו בני ישראל

כיום, בני אדם רבים לא מתייחסים ללקחים שיש ללמוד במהלך התיאום עם אחרים. גיליתי שרבים מכם כלל לא לומדים את הלקחים במהלך התיאום עם אחרים. רובכם דבקים בהשקפות שלכם עצמכם, ובעת העבודה בכנסייה, אתם אומרים את מה שיש לכם להגיד, והזולת אומר את מה שיש לו להגיד, ואין קשר בין הדברים, ואין כל שיתוף פעולה. אתם שקועים רק בביטוי התובנות הפנימיות שלכם עצמכם, ושקועים רק בשחרור ה"עול" שיש בקרבכם, ואתם לא מחפשים חיים כלל וכלל. נדמה שאתם רק עושים את העבודה כדי לצאת ידי חובה, ותמיד מאמינים שעליכם לצעוד בדרככם שלכם, בלי קשר לזולת, ושעליכם לשתף כפי שרוח הקודש מנחה אתכם, בלי קשר לזולת. אתם לא מסוגלים לגלות את המעלות של בני אדם אחרים, ואתם לא מסוגלים לבחון את עצמכם. הדרך שלכם לקבל דברים היא בהחלט שגויה. אפשר לומר שאתם עדיין מפגינים צדקנות רבה, כאילו המחלה הישנה ההיא חזרה לסורה. אתם לא מתקשרים זה עם זה כדי להשיג פתיחות מלאה, כגון בשאלה איזו תוצאה הושגה בכך שביקרתם בכנסייה מסוימת, או בשאלה מה היה מצבכם הפנימי בתקופה האחרונה וכן הלאה – אתם פשוט לא מתקשרים כך. באופן יסודי, אין לכם נוהגים כגון ויתור על התפיסות שלכם וזניחת עצמכם. בני האדם שנמצאים בעמדת מנהיגות חושבים רק על ריענון האחים והאחיות שהם ממונים עליהן באמצעות שיתוף, והחסידים יודעים רק לעסוק בחיפוש לבדם. את לא מבינים למעשה מהו שירות ומהו שיתוף פעולה, ואתם חושבים אך ורק על השגת הרצון לאהוב את אלוהים בחזרה, על השגת הרצון להביא לידי ביטוי את הסגנון של פטרוס. אתם אפילו אומרים שבלי קשר למצבו של הזולת, אתם לא תישמעו לאלוהים בעיוורון כך או כך, ובלי קשר לטיבו של הזולת, אתם שואפים שאלוהים יהפוך אתכם למושלמים, וזה מספיק לכם. למעשה, רצונכם כלל לא מצא ביטוי ממשי במציאות. זו ההתנהגות שאתם מפגינים כיום, הלא כן? כל אחד מכם דבק בתובנות של עצמו, וכולכם רוצים להפוך למושלמים. אני רואה שאתם משרתים כבר זמן כה רב ושלא התקדמתם באופן משמעותי, ובמיוחד בלקח הזה של שיתוף פעולה בהרמוניה, לא התקדמתם כהוא זה! כשאתם נכנסים לכנסיות, כל אחד מכם מתקשר בדרכו שלו, וכל אחד אחר מכם משתף בדרכו שלו. תיאום הרמוני הוא דבר נדיר. וכך, ובני האדם שאתם אחראים עליהם נשמעים לכם אפילו יותר. במילים אחרות, אתם מבינים רק לעתים נדירות מה פירוש הדבר לשרת את אלוהים, וכיצד יש לשרת את אלוהים. אתם מבולבלים, ואתם מתייחסים ללקחים האלה כאל זוטות, עד כדי כך שבני אדם רבים לא מיישמים את ההיבט הזה של האמת, ועושים דברים רעים אפילו בכוונה תחילה. אפילו בני אדם שמשרתים כבר שנים רבות למעשה רבים זה עם זה ונאבקים זה בזה. זה שיעור קומתכם הממשי, הלא כן? אתם, בני האדם שמשרתים יחדיו מדי יום, דומים לבני ישראל, ששירתו את אלוהים עצמו ישירות בבית המקדש מדי יום. איך ייתכן שאתם, שדומים לכוהנים, לא יודעים איך לשתף פעולה ולא יודעים לשרת?

בזמן ההוא, בני ישראל שירתו את יהוה ישירות בבית המקדש. זהותם הייתה של כוהנים. (מובן שלא כל בני האדם היו כוהנים. רק לחלק מבני האדם, ששירתו את יהוה בבית המקדש, הייתה הזהות של כמרים.) הם היו חובשים כתרים שיהוה נתן להם (ופירוש הדבר שהם הכינו את הכתרים לפי דרישותיו של יהוה, ולא שיהוה נתן להם את הכתרים ישירות) והם היו נכנסים לבית המקדש, לבושים בבגדי הכהונה שיהוה נתן להם ויחפים, כדי לשרת את יהוה ישירות, מבוקר ועד ערב. שירותם ליהוה כלל לא היה אקראי ולא נעשה מתוך רצון לביצוע עבירה. הוא היה לגמרי בהתאם לכללים, שאף אדם ששירת את יהוה ישירות יכול היה להפר. על כולם היה לציית לכללים האלה. אחרת, הכניסה לבית המקדש הייתה אסורה. אם כל אחד מהם היה מפר את כללי המקדש, כלומר אם הוא היה מפר את ציוויו של יהוה, צריך היה לטפל בו על פי החוקים שקבע יהוה, ונאסר על כולם להתנגד לכך ולהגן עליו. בלי קשר למספר השנים שהאדם הזה שירת את אלוהים, על כולם לציית לכללים. זו הסיבה לכך שכל כך הרבה כוהנים לבשו את בגדי הכהונה ושירתו כך את יהוה מלכתחילה, לאורך כל השנה, על אף שיהוה לא העניק להם יחס מועדף, והם אפילו שירתו במזבח ובבית המקדש במשך כל חייהם. כאלה היו נאמנותם וציותם. מה הפלא שיהוה בירך אותם כך. בזכות נאמנותם, הם קיבלו ברכות וראו את כל מעשיו של יהוה. באותה תקופה, כשיהוה עבד בעם ישראל, עמו הנבחר, דרישותיו מבני העם היו נוקשות מאוד. כל בני העם היו צייתנים מאוד, והחוקים הגבילו אותם כך שהם בטוח יראו את יהוה. כל אלה היו הצווים המנהלתיים של יהוה. אם היו ביניהם כוהנים שלא שמרו את השבת או אשר הפרו את ציוויו של יהוה, ובני העם גילו זאת, הכמרים האלה היו מובאים מיד לפני המזבח ונסקלים למוות, וכך הם הוקרבו לפני "מזבח העם" שיהוה הכין לעם ישראל. לא הותר להטיל גופות בבית המקדש או בסביבתו. יהוה לא התיר זאת. אם מישהו עשה זאת, התייחסו אליו כאילו הוא הציע "קורבן לעם", והיו משליכים אותו לבור גדול וממיתים אותו. כמובן, כל בני האדם היה היו מאבדים את חייהם, ואיש לא נותר בחיים. היו אפילו בני אדם שהציעו "אש לעם". במילים אחרות, בני האדם שהקריבו קורבנות בימים שיהוה לא הגדיר לכך נשרפו באש יהוה עם כל מה שהקריבו, משום שלא הותר להם להישאר לפני המזבח. הדרישות מהכוהנים היו: הם לא הותרו להיכנס לבית המקדש, ואפילו לחצר החיצונית של בית המקדש, לפני שהם נטלו ידיים ורגליים. הם לא הותרו להיכנס לבית המקדש אם הם לא לבשו את בגדי הכהונה. הם לא הותרו להיכנס לבית המקדש אם הם לא חבשו את כתרי הכהונה. הם לא הותרו להיכנס לבית המקדש אם גווייה זיהמה אותם. הם לא הותרו להיכנס לבית המקדש לאחר שהם נגעו בידיו של אדם רשע מבלי שהם נטלו ידיים. הם לא הותרו להיכנס לבית המקדש לאחר שהם קיימו יחסי מין עם אישה (זה לא היה לנצח, אלא רק לשלושה חודשים), הם לא הותרו לראות את פניו של יהוה, וכשעבר הזמן, כלומר רק אחרי שלושה חודשים, הם הותרו ללבוש בגדי כהונה נקיים ולשרת בחצר החיצונית במשך שבעה ימים לפני שהותר להם להיכנס לבית המקדש לראות את פניו של יהוה. הם הותרו ללבוש את כל בגדי הכהונה רק בתוך בית המקדש, והם לא הותרו ללבוש אותם מחוץ לבית המקדש, כדי להימנע מזיהום מקדשו של יהוה. כל הכוהנים היו חייבים להביא פושעים שהפרו את חוקיו של יהוה לפני מזבח יהוה, שם הם הומתו בידי בני העם – אחרת הכוהן שראה זאת היה עולה בלהבות. לפיכך, הם התמידו בנאמנותם ליהוה, מפני שחוקי יהוה החמירו איתם מדי, והם לא העזו להפר כבדרך אגב את צוויו המנהלתיים. בני ישראל היו נאמנים ליהוה משום שהם ראו את להבתו, משום שהם ראו את היד שבה יהוה ייסר את בני האדם, ומשום שהם יראו את יהוה מלכתחילה בלבם. לפיכך, הם זכו לא רק בלהבתו של יהוה, אל גם את הטיפול וההגנה של יהוה, ואת ברכתו של יהוה. נאמנותם הייתה ציותם לדבריו של יהוה במעשיהם, מבלי שאיש מהם המרה את פיו. אם מישהו היה ממרה את פיו, בני העם היו מבצעים בכל זאת את דבריו של יהוה, וממיתים את מי שהתנגד ליהוה, ללא מרחב תמרון או הסתרה. בני האדם שהפרו את השבת, שהיו אשמים בהפקרות ואשר גנבו מנחות ליהוה נענשו במיוחד בחומרה רבה יותר. בני האדם שהפרו את השבת נסקלו למוות בידיהם (בני העם), או הולקו למוות בשוטים, ללא יוצא מן הכלל. בני האדם שביצעו מעשי זימה, אפילו אלה שהשתוקקו באישה יפת מראה, חשבו מחשבות זימה לנוכח אישה רעה או התמלאו תשוקה למארה אישה צעירה – כל בני האדם האלה הומתו. אם אישה צעירה כלשהי לא כיסתה את עצמה ופיתתה גבר להתנהגות אסורה, האישה הזו הומתה. אם כוהן (אחד מבני האדם ששירתו בבית המקדש) היה זה שהפר חוקים כאלה, הוא היה נצלב או נתלה. אף אדם כזה לא הורשה להישאר בחיים, ויהוה לא חס על אף אחד מהם. קרוביו של אדם כזה לא הורשו להעלות קורבנות על מזבחו של יהוה במשך שלוש שנים לאחר מותו של קרובם, והם לא הורשו לחלוק את קורבנותיהם של בני העם ליהוה. רק לאחר שחלף הזמן הזה, הם הורשו להעלות פרה או כבשה מובחרות על מזבחו של יהוה. אם היו עבירות אחרות כלשהן, היה על בני האדם לצום במשך שלושה ימים בפני יהוה, כדי להתחנן לחסדו. עבודתם את יהוה לא נבעה מכך שחוקיו של יהוה היו כה חמורים ונוקשים, אלא מחסדו של יהוה, וגם משום שהם היו נאמנים ליהוה. משום כך, שירותם עד היום היה נאמן באופן דומה, והם מעולם לא חזרו בהם מתחנוניהם בפני יהוה. בהווה, עם ישראל עדיין מקבל את דאגתו והגנתו של יהוה, ועד היום, יהוה עדיין מעניק לבני העם מחסדו ודבק בהם תמיד. הם כולם יודעים כיצד עליהם לירוא את יהוה, וכיצד עליהם לשרת את יהוה, והם כולם יודעים כיצד עליהם לקבל דאגה והגנה מיהוה, מפני שהם כולם יראים את יהוה בלבם. הסוד להצלחת כל השירות שלהם הוא אך ורק יראה. אולם מה טיבכם שלכם היום? האם אתם דומים כלל לעם ישראל? האם אתם חושבים שהשירות של היום דומה להישמעות לדמות רוחנית דגולה? פשוט אין לכם נאמנות ויראה כלל. אתם מקבלים חסדים ניכרים – אתם שווי ערך לכוהנים מעם ישראל, משום שכולכם משרתים את אלוהים ישירות. על אף שאתם לא נכנסים לבית המקדש, מה שאתם מקבלים ומה שאתם רואים הוא הרבה מעבר למה שקיבלו הכוהנים ששירתו את יהוה בבית המקדש. אולם אתם מתמרדים ומתנגדים הרבה יותר פעמים מהם. יראתכם מעטה מדי, וכתוצאה מכך, אתם מקבלים מעט מאוד חסד. על אף שאתם מקדישים מעט מאוד, אתם מקבלים הרבה יותר משקיבלו בני ישראל האלה. זה טיפול מסוים בכם, הלא כן? במהלך העבודה בעם ישראל, איש לא העז למתוח ביקורת על יהוה כאוות נפשו. ומה איתכם? אלמלא העבודה שאני עושה בקרבכם הייתה כיבושכם, כיצד יכולתי לסבול את התנהגותכם הפרועה שמביישת את שמי? אילו העידן שבו הייתם חיים היה עידן החוק, אף אחד מכם לא היה נשאר בחיים, בהתחשב במעשים שעשיתם והדברים שאמרתם. היראה שלכם מעטה מדי! אתם תמיד מאשימים אותי שלא הטבתי איתכם הרבה, ואפילו אומרים שאני לא נותן לכם דברי ברכה מספיקים, ושאני רק מקלל אתכם. האם אתם לא יודעים שעם יראה כה מעטה, את לא מסוגלים לקבל את הברכות שלי? האם אתם לא יודעים שאני מקלל אתכם ומטיל עליכם משפט ללא-הרף משום המצב העלוב של שירותכם? האם אתם מרגישים כולכם שנעשה לכם עוול? איך אוכל להעניק את ברכותיי לקבוצת בני אדם מרדנית שלא שומעת לי? איך אוכל להעניק את חסדי כבדרך אגב לבני אדם שמבזים את שמי? היחס כלפיכם כבר אדיב עד מאוד. אילו בני ישראל היו מרדנים כפי שאתם היום, הייתי משמיד אותם זה מכבר. אולם אני נוהג בכם בחמלה בלבד. האין זו אדיבות? האם אתם רוצים ברכות רבות מזה? היחידים שיהוה מברך הם אלה שיראים אותו. הוא ממיט ייסורים על בני האדם שמורדים בו, ולעולם לא סולח לאיש. אתם, בני האדם של היום שלא יודעים איך לשרת, זקוקים יותר לייסורים ומשפט כדי שלבכם יתוקן, הלא כן? ייסורים ומשפט כאלה הם הברכה הכי טובה עבורכם, הלא כן? האין זו ההגנה הטובה ביותר שלכם? בלעדיה, האם מישהו מכם היה מסוגל לשאת את האש הבוערת של יהוה? אילו באמת יכולתם לשרת בנאמנות כמו עם ישראל, החסד היה בן לווייתכם התמידי, הלא כן? הייתם נהנים מאושר ומטוב די הצורך, הלא כן? האם אתם יודעים כיצד עליכם לשרת? 

כיום, הדרישה מכם לעבוד יחדיו בהרמוניה דומה לדרישתו של יהוה מבני ישראל שישרתו אותו. אחרת, פשוט הפסיקו את שירותכם. מפני שאתם בני האדם שמשרתים את אלוהים ישירות, לכל הפחות, עליכם להיות מסוגלים לגלות נאמנות וציות בשירותכם, ועליכם להיות מסוגלים ללמוד את הלקחים באופן מעשי. במיוחד אלה שעובדים בכנסייה – האם מישהו מהאחים והאחיות מעז לטפל בכם? האם מישהו מעז לומר לכם פנים אל פנים שאתם טועים? אתם עומדים גבוה מעל כולם, ואתם באמת מולכים כמלכים! אתם אפילו לא לומדים או נוכחים בלקח מעשי כזה, ואתם עדיין מדברים על שירות לאלוהים! כיום, אתם מתבקשים להוביל כמה כנסיות, ולא רק שאתם לא מוותרים על עצמכם, אלא שאתם אפילו דבקים בתפיסות והדעות שלכם, ואומרים דברים כגון "אני חושב שהדבר הזה צריך להיעשות כך, מכיוון שאלוהים אמר שהזולת לא צריך להגביל אותנו, ושכיום, אסור לנו להישמע לדברים בעיוורון." לפיכך, כל אחד מכם מחזיק בדעתו שלו, ואף אחד לא נשמע זה לזה. על אף שאתם יודעים בבירור שהשירות שלכם נמצא במבוי סתום, אתם בכל זאת אומרים, "בעיניי, השירות שלי לא די מדויק. בכל מקרה, לכל אחד מאיתנו יש צד אחד. אתם מדברים על שלכם, ואני מדבר על שלי. אתם משתפים על החזיונות שלכם, ואני מדבר על ההיווכחות שלי." אתם אף פעם לא מקבלים אחריות על דברים רבים שיש לטפל בהם, או שאתם מסתדרים עם המצב כמו שהוא, כשכל אדם פורק את הדעה שלו עצמו, ומגן בזהירות על המעמד, המוניטין והכבוד שלו עצמו. איש לא מוכן להצטנע, ואף אדם לא מוכן לוותר על עצמו מיוזמתו כדי לתקן את הזולת ולעבור תיקון, כדי שהחיים יתקדמו מהר יותר. כשאתם עובדים ביחד, לעתים נדירות מאוד מישהו מכם אומר: "אני רוצה לשמוע אתכם משתפים איתי על ההיבט הזה של האמת, משום שהוא לא ברור לי." או אומר: "יש לכם יותר חוויות ממני בנושא הזה. האם אתם יכולים לכוון אותי, בבקשה? האם זאת תהיה דרך טובה לעשות זאת?" אתם, ברמות הגבוהות, שומעים אמת רבה, ומבינים הרבה על שירות. אם אתם, שמתאמים את העבודה בכנסיות, לא תלמדו זה מזה, ותקשרו כדי לפצות על הקשיים של כל אחד מכם, מהיכן תוכלו ללמוד לקחים? כשאתם נתקלים בכל דבר, עליכם לשתף זה עם זה, כדי שהדבר יוכל להועיל לחייכם. עליכם לשתף בזהירות בנוגע לדברים מכל סוג לפני קבלת החלטות. רק על ידי כך, תהיו אחראיים כלפי הכנסייה ולא שטחיים. לאחר שתבקרו בכל הכנסיות, עליכם להיפגש ביחד ולשתף בנוגע לכל הנושאים שגיליתם וכל הבעיות שנתקלתם בהן בעבודה, ולתקשר על הנאורות וההארה שקיבלתם – זו הנהגה הכרחית של שירות. עליכם להשיג שיתוף פעולה הרמוני למען עבודתו של אלוהים, למען הכנסייה, וכדי לדרבן את האחים והאחיות קדימה. אתם מתאמת איתו, והוא מתאם איתכם, וכל אחד מתקן את השני, וכך מגיעים לתוצאה טובה יותר בעבודה, כדי לדאוג לרצונו של אלוהים. רק זה שיתוף פעולה אמיתי, ורק לאנשים כאלה יש היווכחות אמיתית. ייתכן שיש דיבור מסוים שלא מתאים לשיתוף פעולה, אבל זה לא משנה. שתפו לגבי זה בהמשך, והבינו זאת היטב. אל תזניחו זאת. לאחר שיתוף כזה, אתם יכולים לפצות על החסכים של האחים והאחיות. רק העמקה כזאת ללא-הרף בעבודתכם תוכל להשיג תוצאות טובות יותר. כל אחד מכם, כבני האדם שמשרתים, חייב להיות מסוגל להגן על האינטרסים של הכנסייה בכל הדברים שאתם עושים, במקום לדאוג לאינטרסים האישיים שלכם. לא מתקבל על הדעת לפעול לבד, כשאתם חותרים תחת עמיתכם, ועמיתכם חותר תחתכם. בני אדם המתנהגים כך לא כשירים לשרת את אלוהים! טבעו של אדם כזה הוא כל כך רע. לא נותרה בו אפילו שמץ של אנושיות. הוא השטן במאה אחוזים! הוא חיית פרא! דברים כאלה עדיין קורים ביניכם כעת, עד כדי כך שאתם מתקיפים זה את זה תוך כדי שיתוף, מחפשים אמתלות בכוונה תחילה וקוצפים וזועמים בוויכוחים על עניינים פעוטים, כשאף אחד לא מוכן להניח את עצמו בצד, וכל אחד מסתיר את מה שבלבו מהזולת וצופה בזולת בחצי עין בקפידה, על המשמר. האם טבע כזה יכול לתאום לשירות לאלוהים? האם עבודה כשלכם יכולה לקיים את האחים והאחיות? לא רק שאתם לא מסוגלים לכוון את בני האדם לעלות על מסלול חיים נכון, אלא שאתם למעשה מחדירים את הטבע המושחת שלכם באחים והאחיות. אתם פוגעים בזולת, הלא כן? המצפון שלכם כל כך רע, ורקוב עד היסוד! אתם לא נוכחים במציאות, ולא מנהיגים את האמת. יתרה מזאת, אתם חושפים ללא בושה את האופי השטני שלכם בפני הזולת. אתם לא יודעים בושה! גורלם של האחים והאחיות נתון בידיכם, אבל אתם לוקחים אותם אל הגיהינום. אתם בני אדם שהמצפון שלהם הרקיב, הלא כן? אתם לגמרי חסרי בושה!