הדבר מופיע בבשר

תוכן
  • אמירותיו של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם במהלך ביצוע כהונתו
    • נספח: פירושים של מסתרי דבריו של אלוהים
      • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (א')
        • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ב')
          • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ג')
            • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ד')
              • חלק ג'

                האמירה הארבעים ושתיים

                ברגע שהעבודה החדשה מתחילה, כל בני האדם זוכים בהיווכחות חדשה, והם מתקדמים איתי יד ביד, אנחנו צועדים ביחד בדרך האדירה אל המלכות, ויש קרבה עצומה בין האדם לביני. כדי להראות את רגשותיי, וכדי להפגין את גישתי כלפי האדם, תמיד דיברתי אל האדם. אולם חלק מהמילים האלה עלולות לפגוע בבני האדם, ואילו חלק מהן עשויים לעזור להם מאוד, ולכן אני מציע לבני האדם להקשיב ביתר קפידה למוצא פי. ייתכן שאמירותיי אינן אלגנטיות ומעודנות, אך הן כל המילים שאני אומר מעומק לבי. מפני שהאדם היה חבר שלי במקור, אני ממשיך לבצע את עבודתי בקרב בני האדם, והאדם גם עושה את כל שביכולתו כדי לשתף איתי פעולה, בפחד עז שהוא יפריע את עבודתי. ברגע זה, לבי מתמלא בחדווה רבה, מכיוון שזכיתי בחלק מבני האדם, ולכן ה"עסק" שלי כבר לא בבוץ, הוא כבר לא מילים ריקות מתוכן, ו"השוק הקמעונאי" שלי כבר לא מדשדש. בני האדם הגיוניים אחרי הכל, הם מוכנים "להקדיש את עצמם" לשמי ולכבודי, וכך, "המחלקה הקמעונאית" שלי זוכה ב"סחורה" חדשה, ועל כן, במישור הרוחני, "לקוחות" רבים באים לקנות מ"סחורתי". רק ברגע הזה, אני זוכה בכבוד; רק בשלב הזה, המילים שיוצאות מפי כבר אינן מילים ריקות מתוכן. נחלתי ניצחון, וחזרתי כמנצח, וכל בני האדם מהללים אותי. כדי להביע את הערכתו כלפיי, וכדי להראות שהוא נכנע תחת ברכיי, ברגע זה, התנין הגדול האדום כאש גם בא "להלל" אותי, וזה מעניק לי כבוד. מהבריאה ועד היום, לחמתי בקרבות רבים, ועשיתי דברים נפלאים רבים. בני אדם רבים היללו אותי בעבר, ושיבחו אותי ורקדו לכבודי. על אף שאלה היו תמונות מעוררות רגש ובלתי נשכחות, מעולם לא חייכתי אליהם, משום שעדיין לא כבשתי את האדם, ובסך הכל עשיתי חלק בעבודה שהזכיר את הבריאה. היום הזה שונה מהעבר. אני יושב בכס מלכותי ומחייך, כבשתי את האדם, וכל בני האדם משתחווים בעבודתם אותי. בני האדם של היום הם לא בני האדם של העבר. מתי עבודתי לא הייתה למען ההווה? מתי היא לא הייתה למען כבודי? למען עתיד בהיר יותר, אבהיר את כל עבודתי באדם פעמים רבות, כדי שכל כבודי יוכל "לשרות" על האדם הברוא. זה יהווה לי עיקרון בעבודתי. בני האדם שמוכנים לשתף איתי פעולה קמים על רגליהם ועובדים קשה כדי שחלק רב יותר מכבודי יוכל למלא את כיפת הרקיע. הגיע הזמן שהאדם יפיק את המרב מהכישרונות שלו. לכל מי שאהבתי דואגת לו ומגינה אותו יש הזדמנות להשתמש ביכולותיו כאן, במקום משכני, ואני אתמרן את כל הדברים כך שהם "יפנו" למען עבודתי. הציפורים המעופפות ברקיע הן כבודי ברקיע, הימים על פני האדמה הם עשייתי על פני האדמה, אדון הכל הוא גילומי בקרב כל הדברים, ואני משתמש בכל מה שישנו על פני האדמה כהון למען ניהולי, מה שגורם לכל הדברים להתרבות, לשגשג ולהתעורר לחיים.

                בעת הבריאה, כבר קבעתי שעבודתי על פני האדמה תושלם בעידן האחרון. כשעבודתי תסתיים, תהיה זו הפעם האחרונה שכל מעשיי יתגשמו בכיפת הרקיע. אגרום לכל בני האדם על פני האדמה להכיר בעשייתי, ולפני "כס המשפט", מעשיי יוכחו, כדי שכל בני האדם על פני האדמה יכירו בהם וייכנעו לי. לפיכך, לאחר מכן, אפתח במיזם שאף אחד מעולם לא ביצע בעידני העבר. מכאן והלאה, אבהיר את מעשיי בהדרגה, כדי שחוכמתי, מופלאותי והיותי בלתי נתפס יוכרו ויוכחו בכל מישור בחברה. בפרט, בפני כל המפלגות המושלות על פני האדמה, תהיה הכרה אפילו אדירה יותר של מעשיי, כדי ש"שופטים" ישפטו את מעשיי, ו"פרקליטים" "יסנגרו" עליהם. כך יזכו מעשיי להכרה, מה שיגרום לכל בני האדם להרכין את ראשם ולהיכנע לי. מעתה ואילך, כל פעולותיי יוכרו בכל מישור בחברה, וזה יהיה הרגע שבו אזכה בכל הכבוד על פני האדמה. ברגע הזה, אופיע בפני האדם ולא אסתתר עוד. בהווה, מעשיי עדיין לא הגיעו לשיאם. עבודתי מתקדמת, וכשהיא תגיע לפסגתה, היא תסתיים. אכבוש לגמרי את אנשי כל האומות, אגרום לחיות אכזריות להפוך לעדינות כשיים בפניי, ואגרום לתנין הגדול האדום כאש להישמע לי כמו בני האדם על פני האדמה. אביס את כל אויביי בשמיים, ואגרום לכל צריי על פני האדמה להיכבש. זו תוכניתי, וזו מופלאות מעשיי. האדם יכול לחיות תחת השפעת הטבע רק בהכוונתי – הוא לא יכול לקבל החלטות לבדו! מי יכול להימלט מידי? סיווגתי את כל הטבע, וגרמתי לו להתקיים לפי חוקים, ורק משום כך יש חוקים כגון חומו של האביב וקורו של הסתיו על פני האדמה. הסיבה לכך שהפרחים על פני האדמה קמלים בחורף ופורחים בקיץ היא מופלאות ידי, הסיבה לכך שהאווזים עפים לדרום בחורף היא שאני משנה את הטמפרטורה, והסיבה לכך שהימים שואגים היא שאני רוצים להטביע את הדברים שנמצאים על היבשה. איזה דבר אינו הסדר שלי? מרגע זה ואילך, דבריי מבטלים לחלוטין את "הכלכלה הטבעית" של האדם, ובני האדם כבר לא מסלקים את נוכחותי משום קיומם של "חוקי טבע". מי יכחיש שוב אי-פעם את קיומו של מושל הכל? בשמיים, אני בראש. בקרב כל הדברים, אני האדון. בקרב כל בני האדם, אני העליון. מי מעז להסוות זאת ב"צבע"? האם כזבים יכולים לערער את קיומה של האמת? בהזדמנות היקרה הזו, אני שוב מתחיל את העבודה שבידיי, וכבר לא סובל מהפרעתו של האדם, אלא מוודא שהמכונות ימשיכו לנוע.

                הוספתי "תבלינים" מגוונים לדבריי, ולפיכך, נדמה שאני השף הבכיר של האדם. על אף שבני האדם לא יודעים אילו תבלינים נוספו, הם מתענגים על הטעם. בעודם מחזיקים ב"צלחת", הם כולם נהנים מה"מנות" שהכנתי. אני לא יודע מדוע בני האדם תמיד רוצים לאכול יותר מהמנות שהכנתי באופן אישי. נדמה שהם מעריכים אותי יותר מדי, כאילו הם רואים בי התבלין העליון, והם לא מתייחסים לאף אחד אחר. משום שיש לי יותר מדי כבוד עצמי, אני לא רוצה לנפץ את "קערת האורז המתכתית" של הזולת מסיבותיי שלי. לפיכך, אני מנצל את ההזדמנות כדי לסגת מהמטבח ולתת לאחרים את ההזדמנות לבדל את עצמם. רק כך לבי עומד איתן. אני לא רוצה לגרום לבני האדם להעריך אותי ולזלזל באחרים – זה לא לעניין. מה הטעם במקום בלבם של בני האדם? האם אני באמת כל כך גס רוח וחסר היגיון? האם אני באמת מוכן לשבת במקום? אם כן, מדוע אני פותח כזה מיזם אדיר? אני לא רוצה להיאבק באחרים על פרסום ועושר. אני בז לפרסום ועושר ארציים. זה לא מה שאני עוסק בו. אני לא רואה באדם מודל לחיקוי, אני לא נלחם או חוטף, אלא מתפרנס על סמך ה"מלאכה" שלי, ואני לא מבצע מעשים חסרי מצפון. לפיכך, כשאני מהלך על פני האדמה, אני קודם פועל ואז דורש "תשלום על מלאכתי" – רק זו ההגינות והסבירות שהאדם מדבר עליה. אין בכך הגזמה, וזה לא מופחת כלל. אני מדבר בהתאם למשמעות המקורית של העובדות. אני הולך הלוך ושוב בין בני האדם בחיפוש אחר בני האדם ההוגנים והסבירים, אך לא הייתה לכך כל השפעה. משום שבני האדם אוהבים לעמוד על המקח, או שהמחיר גבוה מדי או שהוא נמוך מדי, ולכן אני עדיין ממלא את החובה שבידיי. היום, אני עדיין לא יודע מדוע האדם לא מציית לחובתו, ומדוע הוא לא יודע מה שיעור קומתו. בני האדם אפילו לא יודעים אם מדובר בכמה גרמים או בכמה ליאנגים.[א] לכן הם עדיין מוליכים אותי שולל. נדמה שכל עבודתי הייתה לחינם, שדבריי היו רק הד בהרים הגדולים, ושאיש מעולם לא תפס את שורשי הדברים והאמירות שלי. על כן, אני משתמש בכך כתשתית לסיכום הפתגם השלישי: בני האדם לא מכירים אותי, מכיוון שהם לא רואים אותי. נדמה שלאחר שבני האדם אוכלים את דבריי, הם שותים תרופות כדי לסייע בעיכול, ומשום שתופעות הלוואי של התרופה חזקות כל כך, הם סובלים מאובדן זיכרון, ולכן דבריי הופכים למה שנשכח, ומקום משכני הופך לפינה הנשכחת, ומשום כך אני נאנח. מדוע עשיתי כל כך הרבה עבודה, אך אין לכך כל הוכחה בבני האדם? האם לא השקעתי מספיק מאמץ? לחלופין, האם הסיבה לכך היא שאינני תופס את מה שהאדם צריך? נגמרו לי הרעיונות. הברירה היחידה שלי היא להשתמש בצווים המנהליים שלי כדי לכבוש את כל בני האדם. כבר לא אהיה אם אוהבת, אלא אנהל את האנושות כולה כאב קשוח!

                15 במאי, 1992

                הערות שוליים:

                א. ה"ליאנג" הוא יחידת משקל סינית. ליאנג אחד שווה כ-50 גרם.