פרק 43

אולי רק משום הצווים המנהלתיים שלי, בני האדם גילו "עניין רב" בדבריי. אילולא הצווים המנהלתיים שלי משלו בהם, הם היו מייללים כטיגריסים שזה עתה הפריעו את מנוחתם. אני תועה מדי יום ביומו בין העננים, משקיף על בני האדם שמכסים את פני האדמה בעודם ממהרים לכל עבר, תחת הגבלתם של הצווים המנהלתיים שלי. כך האנושות נשארת במצב של סדר, ולכן אני מנציח את הצווים המנהליים שלי. מעתה והלאה, בני האדם על פני האדמה יקבלו ייסורים מסוגים שונים משום הצווים המנהלתיים שלי, וכשהייסורים האלה יומטו עליהם, תפרוץ המולה רמה בקרב בני האדם והם ינוסו לכל עבר. באותו רגע, אומות העולם יחרבו תכף ומיד, הגבולות בין אומה לאומה יחדלו להתקיים, המקומות השונים כבר לא יופרדו זה מזה, ולא יהיה עוד ניכור בין בני האדם. אני מתחיל לעשות "עבודה אידאולוגית" בקרב בני האנוש, כדי שכל בני האדם יוכלו לחיות ביחד בשלום ולא להילחם עוד. כשאני בונה גשרים ומייסד קשרים בקרב בני האנוש, הם מתאחדים. אמלא את כיפת השמיים בביטויים של עבודתי, כל יושבי הארץ ישתטחו אפיים ארצה תחת סמכותי, וכך איישם את תוכניתי ל"אחדות עולמית" ואגשים את המשאלה האחת הזו שלי, כדי שהאנושות כבר לא "תתעה סביב" על פני הארץ אלא תמצא יעד ראוי תכף ומיד. אני חושב על האנושות מכל בחינה וגורם לכך שכל האנושות תחיה בקרוב בארץ של שלום ואושר, שימי חייהם של בני האדם לא יהיו עוד עצובים ומדכאים ושתוכניתי לא תעלה חרס על פני האדמה. משום שהאדם קיים שם, אבנה את אומתי על פני האדמה, משום שחלק מביטוי כבודי מצוי על פני האדמה. בשמיים ממעל, אשקם את עירי וכך אחדש את הכל, מעל ומתחת. אני אאחד את כל מה שקיים בשמיים ומתחתיהם, כדי שכל הדברים על הארץ יתאחדו עם כל הדברים שבשמיים. זו תוכניתי וזה מה שאשיג בעידן הסופי –ושאיש לא יתערב בחלק הזה בעבודתי! הרחבת עבודתי אל אומות הגויים היא החלק האחרון בעבודתי על פני האדמה. איש לא מסוגל לתפוס את העבודה שאעשה, ולכן בני האדם מבולבלים. ומשום שאני עוסק בחריצות בעבודתי על פני האדמה, בני האדם מנצלים את ההזדמנות "להשתעשע". כדי לוודא שהם לא יוצאים מכלל שליטה, ראשית הטלתי עליהם את הייסורים שלי בכך ששלחתי אותם ללמוד משמעת באגם האש. זה שלב אחד בעבודתי, ואשתמש בעוצמתו של אגם האש כדי להשיג את השלב הזה בעבודה שלי. אחרת, ביצוע העבודה יהיה בלתי אפשרי. אני אגרום לכל בני האנוש ברחבי התבל להיכנע בפני כס מלכותי, אחלק אותם לסוגים שונים לפי המשפט שלי ואמיין אותם לפי הסוגים האלה, ולאחר מכן לפי משפחותיהם, כדי שכל האנושות תפסיק להמרות את פי, ובמקום זאת, תיכנס להסדר מסודר על פי הסוגים שבשמם נקבתי – ואיש לא ינוע באקראי! ברחבי תבל, אני מבצע עבודה חדשה. ברחבי תבל, כל האנושות נדהמת ומוכה בתימהון לנוכח הופעתי הפתאומית, ואני מרחיב את אופקיה באופן חסר תקדים בהופעתי הגלויה. כך קורה היום, הלא כן?

עשיתי את הצעד הראשון והתחלתי את החלק הראשון של עבודתי בקרב כל האומות וכל העמים. לא אפריע את תוכניתי כדי להתחיל מחדש: סדר העבודה בקרב אומות הגויים הוסדר לפי הליכי עבודתי בשמיים. השלב שבו כל בני האנוש מרימים את מבטם ומתבוננים בכל תנועה ומעשה שלי הוא זה שבו אני מכסה את כל העולם בערפל. עיניהם של בני האדם מתעמעמות בן רגע. הם לא יכולים לראות דבר משום כיוון, כמו כבשים בשממה מדברית, וכשהסופות מתחילות ליילל, זעקתם של בני האדם נבלעת ברוח המייללת. בתוך גלי הרוח, ניתן לראות בקושי רב דמויות אנושיות, אך לא נשמע אף קול אנושי – על אף שבני האדם צועקים במלוא גרון, המאמץ חסר תוחלת. בשלב הזה, האנושות בוכה ומייללת בקול רם, בתקווה שיופיע לפתע מושיע מהשמיים ויוביל אותה אל מחוץ למדבר האינסופי. אולם, גם אם אמונתם רבה, המושיע נותר ללא תנועה, ותקוותו של האדם מתנפצת: הסופה מהמדבר מכבה את אש האמונה שניצתה, והאדם שוכב אפיים ארצה במקום עקר ובלתי מיושב, ולעולם לא ירים עוד לפיד בוער, והוא נופל חסר הכרה... אני מנצל את הרגע הזה וגורם לנווה מדבר להופיע לנגד עיני האדם. אולם על אף שלבו של האדם מתרונן, גופו חלוש מכדי להגיב, וכל גפיו חלשים ורפויים. אפילו שהוא רואה את הפירות היפהפיים שגדלים בנווה המדבר, אין לו הכוח לקטוף אותם, משום ש"משאביו הפנימיים" של האדם מוצו עד תום. אני לוקח את הדברים שהאדם זקוק להם ומציע לו אותם, אך כל שהוא עושה הוא להבזיק חיוך רגעי בפנים חסרי כל שמחה: כל שביב מחוזקה של האנושות נעלם ללא זכר – הוא נמוג במשב הרוח. משום כך, פניו של האדם חסרי כל הבעה, ורק קרן אחת של חיבה מאירה מעיניו האדומות, בנדיבות עדינה כמו של אם שמשגיחה על ילדה. מעת לעת, שפתיו היבשות והסדוקות של האדם נעות מעט, כאילו הוא עומד לדבר אך אין לו כוח לעשות זאת. אני נותן לאדם מעט מים, אך הוא רק מנער את ראשו. מהפעולות הבלתי יציבות והבלתי צפויות האלה, אני מבין שהאדם כבר איבד כל תקווה בעצמו, ושהוא רק מביט בי במבט מפציר, כאילו הוא מתחנן לדבר מה. אולם מכיוון שאני לא מכיר את המנהגים והמוסכמות של האנושות, הבעות פניה ומעשיה של האנושות מבלבלים אותי. רק ברגע הזה, אני מגלה לפתע שימי קיומו של האדם הולכים ואוזלים, ואני מפנה אליו מבט אוהד. רק ברגע הזה, האדם חושף חיוך של עונג ומניד אליי את ראשו כאילו הוא כל משאלותיו התגשמו. האנושות כבר לא עצובה. על פני האדמה, בני האדם כבר לא מתלוננים עוד על הריקנות של חייהם, והם מפסיקים להתעסק ב"חייהם". מאותו רגע ואילך, לא יהיו עוד אנחות על פני האדמה, וימי חייה של האנושות יתמלאו בעונג...

אפטר מכל ענייניו של האדם כראוי לפני שאמשיך בעבודתי שלי, פן האנושות תמשיך להפריע את עבודתי. ענייניו של האדם הם לא הנושא המרכזי עבורי, וענייני האנושות חסרי חשיבות. כיוון שהאדם כה חסר אדיבות – נדמה שהאנושות לא מוכנה לרחם אפילו על נמלה, או שהנמלים הן אויבות האנושות – תמיד יש מהומה בקרב בני האדם. לשמע המהומה שבני האדם מקימים, אני עוזב שוב ולא מתייחס עוד לסיפוריהם. בעיני האנושות, אני "ועד השכונה" שמתמחה בפתרון "מריבות משפחתיות" בין "תושבים". כשבני האדם מתייצבים בפניי, הם תמיד מביאים איתם סיבות אישיות, ובלהיטות שתלטנית הם מגוללים את "חוויותיהם הלא שגרתיות", ומוסיפים הערות משלהם לאורך הדרך. אני מביט בהתנהגותה יוצאת הדופן של האנושות: פניהם מכוסים באבק – אבק שמאבד את "עצמאותו" תחת "השקייתה" של זיעה, כאילו הוא והזיעה הופכים לתרכובת משולבת, כך שפניהם של בני האדם "מתעשרים" עוד יותר כמו חול על חוף הים שאפשר לראות עליו לפעמים עקבות אדם. שיערם דומה לזה של רוחות רפאים – הוא חסר ברק וסמור כמו קש הנעוץ בכדור. משום שדם האדם חם מדי, עד כדי כך שהוא התמלא בזעם עד שורשי שערותיו, פניו פולטים מדי פעם "קיטור" כאילו זיעתו "רותחת". כשאני בוחן את האדם מקרוב, אני רואה שפניו מכוסים ב"להבות" כמו שמש יוקדת, וזו הסיבה שעולות ממנו עננות של גז חם, ואני ממש דואג שכעסו עוד ישרוף את פניו, על אף שהוא עצמו לא שם לב למצב כלל. על פרשת הדרכים הזו, אני מפציר באדם להירגע קצת מכעסו, משום שמה הטעם בזעם כזה? מדוע לענות את עצמך כך? מחמת כעסו, הקש שעל פני "כדור" ראשו כמעט נשרף כליל בלהבות השמש. בנסיבות כאלה, אפילו ה"ירח" מאדים. אני מפציר באדם לקרר את דמו – הדבר חשוב כדי להגן על בריאותו. אולם האדם לא שומע לעצתי. במקום זאת, הוא ממשיך "להפנות אליי תלונות" – מה הטעם בכך? לא ייתכן שהשפע שלי לא מספיק כדי לשמח את האנושות, נכון? ולא ייתכן שהיא מסרבת לקבל את מה שאני נותן לה, נכון? בהתקף כעס פתאומי, אני הופך את השולחן, ולאור זאת, האדם לא מעז עוד לגולל פרקים מלהיבים מסיפור חייו, מפחד שאשלח אותו ל"מתקן מעצר" כדי שיתקרר במשך כמה ימים. הוא מנצל את ההזדמנות שסיפק לו התקף הזעם שלי וחומק מפניי. אחרת, האדם לעולם לא יהיה מוכן להניח לדברים, אלא ימשיך לקשקש את הסיפור שלו – נמאס לי אפילו לשמוע את קולו כשהוא מספר אותו. מדוע האנושות כל כך מורכבת בלב לבה? האם ייתכן שכללתי באדם יותר מדי "חלקים"? מדוע הוא תמיד מעלה בפניי הצגות? אני הרי לא "יועץ" לפתרון "סכסוכים", הלא כן? האם ביקשתי מהאדם לבוא איתי? אני לא שופט מחוזי, הלא כן? מדוע בני האדם תמיד מדווחים לי את ענייניהם? אני מקווה שהאדם יחליט לקחת אחריות על עצמו ולא להפריע לי, משום שיש לי יותר מדי עבודה לעשות.

18 במאי, 1992

קודם: פרק 42

הבא: פרק 44

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

האופי שלכם כה עלוב!

אתם כולכם ישובים בכיסאות מהודרים, מושיבים איתכם את בני הדור הצעיר אשר כמותכם ומטיפים להם. אינכם יודעים שה"צאצאים" שלכם כבר איבדו מזמן את כל...

דיברות העידן החדש

כאשר אתם מתנסים בעבודת האל, עליכם לקרוא את דבריו בעיון ולהצטייד באמת. אך באשר למה שברצונכם לעשות או לאופן שבו אתם רוצים לעשות זאת, אין...

אלוהים עצמו, הייחודי ה'

קדושתו של אלוהים (ב')בפעם הקודמת שיתפנו בנושא חשוב מאוד. זהו נושא שאנשים לעתים קרובות דיברו עליו בעבר, וזוהי מילה שעולה תכופות כאשר מאמינים...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה