פרק 44

בני האדם מתייחסים לעבודתי כאל נספח. הם אינם נמנעים ממזון או משינה למענה ולכן אין לי ברירה אלא להציב דרישות נאותות לאדם בהתאם לגישתו אליי. אני זוכר שפעם נתתי לאדם חסדים וברכות רבים, אך לאחר שהוא חטף את הדברים האלה, הוא עזב מיד. זה היה כאילו נתתי לו אותם באופן לא מודע. כך, האדם תמיד אהב אותי באמצעות התפיסות שלו עצמו. אני רוצה שהאדם יאהב אותי באמת ובתמים. אולם כיום, בני האדם עדיין מתמהמהים ואינם מסוגלים להעניק לי את אהבתם האמיתית. בדמיונם, הם סבורים שאם יעניקו לי את אהבתם האמיתית, הם יישארו חסרי כול. כשאני מתנגד, כל גופם רועד, אך הם עדיין אינם מוכנים להעניק לי את אהבתם האמיתית. נדמה שהם מחכים לדבר מה, ולכן הם מביטים קדימה ולעולם אינם אומרים לי מה באמת מתרחש. נדמה שמדבקה הוצמדה לפיהם, כך שדיבורם תמיד מגומגם. נדמה שהאדם סבור שאני קפיטליסט חסר רחמים. בני האדם תמיד מפחדים ממני: למראה דמותי, הם מיד נעלמים ללא זכר, באימה ממה שאשאל אותם על נסיבות חייהם. אינני יודע מדוע בני האדם מסוגלים לחוש אהבה כנה ל"שותפיהם לכפר", אך אינם מסוגלים לאהוב אותי, בעל הרוח הנאצלת. לכן אני נאנח: מדוע בני האדם תמיד מתירים את אהבתם בעולם האנושי? מדוע אינני יכול לטעום מאהבתו של האדם? האם משום שאינני שייך לאנושות? בני האדם תמיד מתייחסים אליי כאל פרא מההרים. כאילו שחסרים לי חלקים שמרכיבים אדם רגיל, ולכן בני האדם תמיד מדברים בפניי בנימת קול מזויפת של מוסר. לעתים קרובות הם גוררים אותי בפניהם כדי לנזוף בי ולגעור בי כאילו אני ילד בגנון. מאחר שבני האדם זוכרים אותי כלא רציונלי ולא מחונך, הם תמיד מגלמים את תפקיד המחנך בפניי. אינני ממיט ייסורים על בני האדם משום הפגמים שלהם, אלא מסייע להם כראוי ומאפשר להם לקבל "סיוע כלכלי" קבוע. מפני שהאדם תמיד חי בתוך אסונות והוא מתקשה להימלט מהם, ומפני שבתוך האסונות האלה הוא תמיד קרא לי, אני מעניק לו בדיוק בזמן את "אספקת התבואה" ומאפשר לכל בני האדם לחיות במשפחה הגדולה של התקופה החדשה ולחוות את החום של המשפחה הגדולה. כשאני מתבונן בעבודה בקרב בני האדם, אני מגלה את פגמיהם הרבים של בני האדם, וכתוצאה מכך, אני עוזר להם. אפילו כעת ישנו עדיין עוני יוצא דופן בקרב בני האדם, ולכן הענקתי תמיכה ראויה ל"אזורים עניים" כדי לחלץ אותם מהעוני. אלה האמצעים שאני נוקט בעבודתי כדי לאפשר לכל בני האדם ליהנות מחסדי ככל שיוכלו.

בני האדם על פני האדמה סובלים ייסורים באופן לא מודע, ולכן אני פותח את ידי הגדולה ומושך אותם לצדי, ובכך מעניק להם את המזל הטוב ליהנות מחסדי על פני האדמה. מה על פני האדמה איננו ריק מתוכן וחסר ערך? אני צועד בכל המקומות בעולמו של האדם, ועל אף שישנם אטרקציות מפורסמות ונופים טבעיים לרוב שמשמחים את האדם, כל מקום שאני מגיע אליו איבד זה מכבר את חיוניותו. רק אז אני חש שפני האדמה קודרים ושוממים: החיים על פני האדמה נעלמו זה מכבר. ישנה רק צחנת מוות, ולכן, תמיד קראתי לאדם להזדרז ולעזוב את הארץ החולה הזו. כל מה שאני רואה אפוף ריקנות. אני מנצל את ההזדמנות להשליך את החיים שבידיי לעבר אלה שבחרתי בהם. בין רגע מופיע כתם ירוק על פני האדמה. בני האדם מוכנים ליהנות מהדברים מלאי החיים על פני האדמה, אך אני אינני מפיק מכך כל הנאה. בני האדם תמיד מוקירים את הדברים על פני האדמה ולעולם אינם רואים את הריקנות שלהם, כך שעד עצם היום הזה הם עדיין אינם מבינים מדוע אין כל חיים על פני האדמה. כיום, בעודי צועד ביקום, בני האדם מסוגלים ליהנות מהחסד של המקום שבו אני נמצא, והם משתמשים בכך כנכס ולעולם אינם עוסקים בחיפוש מקור החיים. כולם משתמשים במה שאני מעניק כנכס, אולם איש מהם אינו מנסה לבצע את התפקיד המקורי של החיוניות. הם אינם יודעים להשתמש במשאבי טבע או לפתח אותם ולכן הם נותרים חסרי כול. אני שוכן בקרב בני האדם, אני חי בקרב בני האדם, אך כיום, האדם עדיין אינו מכיר אותי. על אף שבני האדם עזרו לי מאוד כתוצאה מהיותי רחוק מביתי, נדמה שטרם ייסדתי את החברות הנכונה עם האדם, ולכן אני עדיין מרגיש את חוסר ההגינות בעולמו של האדם. בעיניי, האנושות ריקה מתוכן אחרי הכול, ואין בקרב בני האדם כל אוצר בעל ערך. אינני יודע מהי השקפתם של בני האדם על החיים האנושיים, אבל בסיכומו של דבר, השקפתי עליהם מתבטאת במילה "ריקניים". אני מקווה שבני האדם לא יחשבו עליי רעות בשל כך, משום שאני גלוי לב ואינני מנסה להיות מנומס. עם זאת, אני מציע לבני האדם לשים לב יותר למה שאני חושב, שהרי אחרי הכול, דבריי עוזרים להם. אינני יודע כיצד בני האדם מבינים את המילה "ריקנות". אני מקווה שהם ישקיעו מאמץ כלשהו בעבודה הזו. מוטב שהם יחוו את החיים האנושיים בפועל ויראו אם הם יכולים למצוא בהם "עורקים חבויים של מחצבים" בעלי ערך כלשהו. אינני מנסה לדכא את החיוביות של בני האדם. אני פשוט רוצה שהם ירכשו ידע כלשהו מדבריי. אני תמיד מתרוצץ למען ענייני האנושות, אך כעת, כשהמצב כפי שהוא, בני האדם עדיין לא אמרו מילת תודה אחת, כאילו שהיו עסוקים מדי ושכחו לעשות זאת. אפילו כיום עדיין אינני מבין איזו השפעה הייתה להתרוצצות התמידית של בני האדם. אפילו כיום עדיין אין לבני האדם מקום בשבילי בלבם, ולכן שוב אני שוקע בהרהורים. התחלתי להכין את עבודת המחקר "מדוע אין לבני האדם לב שאוהב אותי באמת". אעלה את האדם על "שולחן הניתוחים", אנתח את "לבו" ואבדוק מה חוסם את הדרך אל לבו ומונע ממנו לאהוב אותי באמת ובתמים. למגע ה"סכין", בני האדם עוצמים את עיניהם בחוזקה ומחכים שאתחיל, משום שבאותו רגע הם נכנעים לחלוטין. אני מוצא בלבם מדללים רבים, ובראשם הדברים של בני האדם עצמם. גם אם יש להם רק דברים מעטים מחוץ לגופם, בתוך גופם הדברים רבים מספור. נדמה שלבו של האדם הוא קופסת אחסון גדולה מלאה בכל טוב ובכל מה שיידרש לאדם אי-פעם. רק אז אני מבין מדוע בני האדם אף פעם אינם מתייחסים אליי: בשל סיפוק הצרכים העצמי המעולה שלהם – לשם מה להם עזרתי? לכן אני נפרד מהאדם, משום שבני האדם אינם זקוקים לעזרתי. למה לי "לנהוג באופן מחפיר" ולגרום להם בחילה?

אין לדעת מדוע, אבל תמיד הייתי מוכן לדבר בקרב בני האדם, כאילו שאינני יכול להתאפק. לפיכך, בני האדם סבורים שאני חסר ערך ותמיד מתנהגים אליי כאילו שאני שווה פחות מפרוטה אחת. הם אינם מתייחסים אליי כאל דבר שיש לכבדו. הם אינם מוקירים אותי והם גוררים אותי לביתם כל אימת שהם רוצים, ואז שוב משליכים אותי החוצה ו"חושפים" אותי בפרהסיה. אני מתעב עד מאוד את התנהגותו הבזויה של האדם, ולכן אני אומר בתעוזה שאין לאדם מצפון. אולם בני האדם קשי עורף. הם לוקחים את "חרבותיהם וחניתותיהם" ויוצאים לקרב נגדי, באומרם שדבריי סותרים את המציאות, שאני משמיץ אותם. אולם אינני מעניש אותם כגמולם כתוצאה מהתנהגותם האלימה. אני רק משתמש באמיתות שלי כדי לכבוש את בני האדם וכדי לגרום להם להתבייש בעצמם, ולאחר מכן אני נסוג בדממה. אינני מתחרה באדם משום שאין בכך כל תועלת. אני דבק בחובתי ומקווה שגם האדם יוכל לדבוק בחובתו ולא לפעול נגדי. האם לא עדיף שנסתדר כך בשלום? מדוע לפגוע בקשר שלנו? הסתדרנו כל השנים האלה, לשם מה לגרום בעיות לשני הצדדים? הדבר לא יועיל למוניטין של מי מאיתנו, הלא כן? יש בינינו "חברות ארוכת שנים" ו"היכרות ממושכת" – מה הטעם להיפרד בטונים צורמים? האם זה יועיל? אני מקווה שבני האדם ישימו לב להשפעה ויידעו מה טוב להם. גישתי כלפי האדם כיום תספיק לדיון לאורך חיים שלמים שלו – מדוע בני האדם אף פעם אינם מזהים את נדיבותי? האם משום שחסרה להם יכולת ביטוי? האם אין להם אוצר מילים גדול מספיק? מדוע תמיד אין להם מילים? מי אינו מבין את אופן התנהלותי? בני האדם מודעים לגמרי למעשיי. הם פשוט תמיד מנצלים את הזולת, ולכן לעולם אינם מוכנים לשים בצד את האינטרסים שלהם. אם ביטוי מסוים נוגע לאינטרסים שלהם, הם מסרבים להרפות ממנו עד שידם תהיה על העליונה – ומה הטעם בכך? בני האדם אינם יכולים להתחרות במשהו שאינם מסוגלים לתרום לו, אלא הם נאבקים על מה שביכולתם להשיג. על אף שאין כל הנאה במעמדם, הם מוקירים אותו עד מאוד ואפילו מתייחסים אליו כאל אוצר שלא יסולא בפז. לכן הם מעדיפים לשאת את הייסורים שאני מטיל ולא לוותר על הברכות הנלוות למעמד. בני האדם מעריכים את עצמם יתר על המידה ולכן לעולם אינם מוכנים לשים את עצמם בצד. אולי ישנם אי-דיוקים קלים בהערכתי את האדם או אולי תייגתי אותו באופן שאינו נוקשה אך גם לא מקל, אולם בסיכומו של דבר, אני מקווה שבני האדם יתייחסו לכך כאל אזהרה.

21 במאי, 1992

קודם: פרק 43

הבא: פרק 45

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

פרק 10

אחרי הכל, עידן המלכות שונה מתקופות העבר. עניינו אינו מה האדם עושה. במקום זאת, אני מבצע את עבודתי באופן אישי לאחר שאני יורד ארצה – עבודה...

בנוגע לשימושו של אלוהים באדם

איש אינו מסוגל לחיות באופן עצמאי מלבד בני האדם שמקבלים הכוונה והדרכה מיוחדות מרוח הקודש, מכיוון שעבורם נדרשות הכהונה והרעייה שמקבלים בני...

עליכם לחפש דרך לִתְאום למשיח

רבות עבדתי בקרב בני האדם, ורבים הדברים שהטפתי באוזניכם בזמן הזה. דברים אלו נאמרו למען ישועת האדם ובמטרה לאפשר לאדם לתאום לי. למרות זאת,...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה