הדבר מופיע בבשר

תוכן
  • אמירותיו של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם במהלך ביצוע כהונתו
    • נספח: פירושים של מסתרי דבריו של אלוהים
      • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (א')
        • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ב')
          • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ג')
            • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ד')
              • חלק ג'

                האמירה הארבעים וארבע

                בני האדם מתייחסים לעבודתי כאל נספח, הם לא נמנעים ממזון או משינה למענה, ולכן אין לי ברירה אלא להציב דרישות תואמות לאדם כראוי לגישתו אליי. אני זוכר שפעם נתתי לאדם חסד וברכות רבים מדי, אך לאחר שהוא חטף את הדברים האלה, הוא מיד עזב. נדמה היה שנתתי לו אותם באופן לא מודע. לכן, האדם תמיד אהב אותי לצד תפיסותיו. אני רוצה שהאדם יאהב אותי באמת, אך כיום, בני האדם עדיין מתמהמהים ולא מסוגלים להעניק לי את אהבתם האמיתית. בדמיונם, הם סבורים שאם הם יעניקו לי את אהבתם האמיתית, הם יישארו חסרי כל. כשאני מתנגד, כל גופם רועד, אך הם עדיין לא מוכנים להעניק לי את אהבתם האמיתית. נדמה שהם מחכים לדבר מה, ולכן הם מביטים קדימה ולעולם לא אומרים לי מה באמת מתרחש. נדמה שמדבקה הוצמדה לפיהם, כך שהם לא מדברים בפתיחות. נדמה שהאדם סבור שאני קפיטליסט צמא דם. בני האדם תמיד מפחדים ממני: למראה דמותי, הם מיד נעלמים ללא זכר, באימה ממה שאשאל אותם על נסיבות חייהם. אני לא יודע מה הסיבה לכך שבני האדם מסוגלים לחוש אהבה כנה ל"בני הכפר האחרים" אך לא מסוגלים לאהוב אותי, למרות רוחי המכובדת. לכן אני נאנח: מדוע בני האדם תמיד משחררים את אהבתם בעולם האנושי? מדוע אני לא יכול לטעום מאהבתו של האדם? האם הסיבה לכך היא שאני לא שייך לאנושות? בני האדם תמיד מתייחסים אליי כאל פרא בהרים. נדמה שחסרות לי תכונותיו של אדם רגיל, ולכן בני האדם תמיד מדברים בפניי בנימת קול מזויפת של מוסר וכבוד. לעתים קרובות, הם גוררים אותי אליהם כדי לנזוף בי ולגעור בי כאילו אני ילד בגן. מפני שבזיכרונותיהם של בני האדם, אני לא רציונלי ובלתי מחונך, הם תמיד מגלמים את תפקיד המחנך בפניי. אני לא ממיט ייסורים על בני האדם משום הפגמים שלהם, אלא מסייע להם כראוי ומאפשר להם מקבל "סיוע כלכלי" קבוע. מפני שהאדם תמיד חי לצד אסונות, מפני שהוא מתקשה להימלט, ומפני שבתוך האסונות האלה, הוא תמיד קרא לי, אני מספק בדיוק בזמן את "אספקת התבואה" לידיו ומאפשר לכל בני האדם לחיות במשפחה הגדולה של התקופה החדשה ולחוות את החום של המשפחה הגדולה. כשאני מתבונן בעבודה בקרב בני האדם, אני מגלה את פגמיו הרבים של האדם, וכתוצאה מכך, אני עוזר לאדם. אפילו ברגע זה, עדיין יש עוני יוצא דופן בקרב בני האדם, ולכן הענקתי ל"אזורים עניים" תמיכה ראויה כדי להושיע אותם מהעוני. אלה האמצעים שאני נוקט בעבודתי כדי לאפשר לכל בני האדם ליהנות מחסדי כמה שרק אפשר.

                בני האדם על פני האדם סובלים ייסורים באופן לא מודע, ולכן אני פותח את ידי הגדולה ומושך אותם לצדי, מה שמעניק להם את המזל הטוב ליהנות מחסדי על פני האדמה. על פני האדמה, הכל ריק מתוכן וחסר ערך, הלא כן? אני צועד בכל המקומות בעולמו של האדם, ועל אף שיש אטרקציות מפורסמות מעשה ידי אדם ונופים טבעיים נעימים, כל מקום שאני מגיע אליו איבד כל רוח חיים זה מכבר. רק אז אני חש בקדרות ובאומללות שעל פני האדמה: על פני האדמה, החיים נעלמו זה מכבר, יש רק צחנה של מוות, ולכן, אני תמיד קורא לאדם להזדרז ולעזוב את ארץ החולי הזו. כל מה שאני רואה מפיץ ניחוח של ריקנות. אני מנצל את ההזדמנות להשליך את החיים שבידיי לכיוונם של בני האדם שבחרתי. לפתע, יש כתם ירוק על פני האדמה. בני האדם מוכנים ליהנות מהדברים מלאי החיים על פני האדמה, אך אני לא מפיק מכך כל הנאה. בני האדם תמיד מוקירים את הדברים על פני האדמה, ולעולם לא רואים את הריקניות שלהם, ולכן עד עצם היום הזה, הם עדיין לא מבינים מדוע אין כל חיים על פני האדמה. כיום, בעודי צועד בתבל, בני האדם מסוגלים ליהנות מהחסד של המקום שבו אני נמצא, והם רואים בכך נכס כלכלי ולעולם לא עוסקים בחיפוש מקור החיים. הם כולם משתמשים במה שאני מעניק כנכסים כלכליים, אך אף אחד מהם לא מנסה למלא את התפקיד המקורי של חיוניות. הם לא יודעים כיצד להשתמש במשאבי טבע או כיצד לפתח אותם, ולכן הם נותרים חסרי כל. אני שוכן בקרב בני האדם, ואני חי בקרב בני האדם, אך כיום, האדם עדיין לא מכיר אותי. על אף שבני האדם עזרו לי מאוד כתוצאה מהיותי הרחק מביתי, נדמה עדיין לא ייסדתי את החברות הנכונה עם האדם, ולכן אני עדיין מרגיש את חוסר ההגינות בעולמו של האדם. בעיני, האנושות ריקה מתוכן אחרי הכל, ואין כל אוצר בעל ערך בקרב בני האדם. אני לא יודע מה השקפתם של בני האדם על החיים האנושיים, אבל לסיכומו של עניין, השקפתי על כך דבקה במילים "ריקים מתוכן". אני מקווה שזה לא פוגם בדעתם של בני האדם לגבי – פשוט כזה אני: אני גלוי לב, ואני לא מנסה להיות מנומס. עם זאת, אני מציע לבני האדם לשים לב היטב למה שאני חושב, שהרי אחרי הכל, דבריי עוזרים להם. אני לא יודע כיצד בני האדם מבינים את המונח "ריקנות". אני מקווה שהם משקיעים מאמץ כלשהו בעבודה הזו. מוטב שהם יחוו את החיים האנושיים בפועל ויראו אם הם יכולים למצוא בהם "מינרלים" רבי-ערך כלשהם. אני לא מנסה לערער את החיוביות של בני האדם, אלא שאני רוצה שהם ירכשו ידע כלשהו באמצעות דבריי. אני תמיד מתרוצץ לכיוונים שונים למען ענייני האנושות, אך עד עצם היום הזה, בני האדם עדיין לא אמרו לי תודה כלל, כאילו הם עסוקים מדי ושכחו לעשות זאת. עד עצם היום הזה, אני עדיין לא מבין איזו השפעה השיגה התרוצצותם התמידית של בני האדם. עד עצם היום הזה, לבני האדם עדיין אין מקום למעני בלבם, ולכן אני שוקע שוב במחשבה עמוקה. התחלתי להכין את העבודה שתחקור "מדוע אין לבני האדם לב שאוהב אותי באמת". אעלה את האדם אל "שולחן הניתוחים", אנתח את לבו ואבדוק מה חוסם את הדרך אל לבו ומונע ממנו לאהוב אותי באמת. תחת השפעתו של "סכין", בני האדם עוצמים את עיניהם בכל הכוח ומחכים שאתחיל, משום שברגע הזה הם נכנעים לחלוטין. בלבם, אני מוצא דברים רבים המדללים אותם. בלבם, מעל כל הדברים האלה, נמצאים הדברים של בני האדם עצמם. גם אם יש להם רק דברים מעטים מחוץ לגופם, הדברים שיש להם בתוך גופם רבים מספור. נדמה שלבו של האדם הוא קופסת אחסון גדולה מלאה בכל טוב, בכל מה שבני האדם יזדקקו לו אי-פעם. רק אז אני מבין מדוע בני האדם אף פעם לא מתייחסים אליי כלל: הסיבה לכך היא שהם מסופקים מאוד – לשם מה הם זקוקים לעזרתי? לכן אני נפרד מהאדם, משום שבני האדם לא צריכים את עזרתי. מדוע לי לעטות ארשת פנים אמיצה ולגרום להם לשנוא אותי?

                אני לא יודע מדוע, אבל תמיד הייתי מוכן לדבר בקרב בני האדם – נדמה שאני לא יכול להתאפק. לפיכך, בני האדם רואים בי יצור חסר ערך, הם תמיד מתנהגים אליי כאל דבר שלא שווה כלום, והם לא מתייחסים אליי כאל דבר שיש לכבד. הם לא מוקירים אותי, והם גוררים אותי הביתה בכל עת ואז שוב משליכים אותי החוצה ו"חושפים" אותי בפרהסיה. אני מתעב עד מאוד את התנהגותו הבזויה של האדם, ולכן אני אומר בתעוזה שאין לאדם מצפון. אולם בני האדם קשי עורף. הם לוקחים את "חרבותיהם וחניתותיהם" ויוצאים לקרב נגדי, תוך שהם אומרים שדבריי סותרים את המציאות בפועל ושאני משמיץ אותם – אך אני לא מעניש אותם כגמולם כתוצאה מהתנהגותם האלימה. אני בסך הכל משתמש באמיתות שלי כדי לכבוש את בני האדם וכדי לגרום להם להתבייש, ולאחר מכן אני נסוג בדממה. אני לא מתחרה באדם, משום שאין בכך כל תועלת. אני דבק בחובתי ומקווה שהאדם יוכל גם לדבוק בחובתו ולא לפעול נגדי. האם לא יהיה עדיף אם נסתדר ביחד כך בשלום? מדוע לפגוע בקשר שלנו? הסתדרנו כל השנים האלה. למה לגרום לשנינו לבעיות? זה לא יועיל לא למוניטין שלי ולא למוניטין של האדם, הלא כן? הקשר בינינו הוא "חברות" ארוכת שנים ו"היכרות" ממושכת – מה הטעם בתנאים עוקצניים? האם יש בכך כל תועלת? אני מקווה שבני האדם ישימו לב להשפעה וידעו מה טוב להם. די בגישתי אל האדם כיום לדיון בני האדם לאורך חיים שלמים – מדוע בני האדם אף פעם לא מזהים את נדיבותי? האם הסיבה לכך היא שחסרה להם יכולת ביטוי? האם אין להם אוצר מילים מתאים? מדוע תמיד אין מילים בפיהם? מי לא מבין את אופן התנהלותי? בני האדם מודעים לגמרי למעשיי. העניין הוא שהם אוהבים לנצל את הזולת, ולכן הם לעולם לא מוכנים להניח בצד את האינטרסים האישיים שלהם. אם אפילו מילה אחת משפיעה על האינטרסים האישיים שלהם, הם מסרבים להרפות ממנה עד שידיהם תהיה על העליונה – ומה הטעם בכך? במקום להתחרות כמה הם יכולים לתת, בני האדם מתחרים כמה הם יכולים לקבל. על אף שאין כל הנאה במעמדם, הם מוקירים אותו עד מאוד ואפילו מתייחסים אליו כאל אוצר שלא יסולא בפז. לכן הם מעדיפים לשאת את הייסורים שאני מטיל והעיקר לא לוותר על הברכות שבאות עם המעמד. בני האדם מעריכים את עצמם יותר מדי, ולכן הם לעולם לא מוכנים להניח את עצמם בצד. אולי יש כמה אי-דיוקים קלים בהערכתי את האדם, או שאולי היא מתאימה בדיוק, אך לסיכום, אני מקווה שבני האדם ייקחו לתשומת לבם את האזהרה הזו.

                21 במאי, 1992