פרק 45

פעם בחרתי סחורות מובחרות להשאירן בביתי, כדי שהוא יכלול אוצרות שאין כמותם ויקושט באופן זה. ונהניתי מכך. אולם בשל גישתו של האדם כלפיי ובשל מניעיו, לא הייתה לי ברירה אלא להניח את העבודה הזו בצד ולעשות עבודה אחרת. אשתמש במניעים של האדם כדי להשלים את עבודתי, אתמרן את כל הדברים כך שישרתו אותי וכתוצאה מכך, אגרום לביתי לא להיות עוד עגמומי וקודר. פעם התבוננתי בבני האדם: כל הדברים העשויים בשר ודם היו שרויים בערפול חושים ודבר לא חווה את ברכת קיומי. בני האדם חיים בקרב ברכות, אך הם אינם יודעים עד כמה הם מבורכים. אילו ברכותיי לאנושות לא היו קיימות עד היום, מי מקרב האנושות היה מסוגל להתמיד עד הלום ולא לגווע? האדם חי בברכתי, ופירוש הדבר הוא שהוא חי בקרב ברכותיי, משום שבמקור לא היה לו דבר ומשום שבמקור לא היה לו כל הון לחיות בין השמיים לארץ. כיום, אני ממשיך לעזור לאדם, ורק משום כך, האדם ניצב בפניי, עם מספיק מזל להיחלץ מהמוות. בני האדם סיכמו את סודות קיומו של האדם, אך איש מעולם לא הבין שזו ברכתי. כתוצאה מכך, כל בני האדם מקללים את האי צדק שבעולם וכולם מתלוננים עליי משום העצבות שבחייהם. אלמלא הברכות שלי, מי היה מגיע עד הלום? כל בני האדם מתלוננים עליי משום שהם אינם מסוגלים לחיות בנוחות. אילו חייו של האדם היו בהירים ורעננים, אילו "משב הרוח החמים של האביב" היה נשלח אל תוך לבו של האדם, גורם לנעימות מאין כמותה בכל גופו ומותיר אותו ללא כל כאב, אזי מי מבין כל בני האדם היה מתלונן בשעת מותו? אני מתקשה מאוד לזכות בכנות מוחלטת מצד האדם, משום שיש לבני האדם יותר מדי מזימות ערמומיות – מזימות רבות כל כך עד שהדבר פשוט גורם לסחרחורת. אולם כשאני מעלה בפניהם השגות, הם מפנים לי כתף קרה ואינם מתייחסים אליי, משום שההשגות שלי נגעו בנפשם והותירו אותם מכף רגל ועד ראש ללא יכולת לזכות בהעשרה. באופן זה, בני האדם מתעבים את קיומי, מכיוון שאני תמיד אוהב "לענות" אותם. משום דבריי, בני האדם שרים ורוקדים. משום דבריי, הם מרכינים את ראשם בדממה. ומשום דבריי, הם פורצים בבכי. בדבריי, בני האדם חשים אומללות. בדבריי, הם זוכים באור למען הישרדותם. משום דבריי, הם מתהפכים על משכבם ואינם ישנים יומם וליל. ומשום דבריי, הם מתרוצצים לכל עבר. דבריי משליכים את בני האדם אל השאול, ואז הם משליכים אותם לייסורים. אך מבלי להבין זאת, בני האדם גם נהנים מברכותיי. האם האדם מסוגל להשיג זאת? האם הדבר יכול לבוא כגמול למאמץ הבלתי נלאה של בני האדם? מי יכול להימלט מהתזמור של דבריי? לפיכך, משום הפגמים של האדם, אני מעניק את דבריי לאנושות, מזין את ליקוייו של האדם משום דבריי, ומעניק עושר שאין דומה לו לחייהם של בני האדם.

לעתים קרובות, אני בוחן היטב את דבריהם ומעשיהם של בני האדם. גיליתי בהתנהגותם ובהבעות פניהם "תעלומות" רבות. בקשרי הגומלין של בני האדם עם הזולת מונחים "מתכונים סודיים" במרכז הבמה – וכך, כשאני בא במגע עם האדם, אני זוכה ב"מתכונים הסודיים של קשרי הגומלין האנושיים", מה שמראה לי שהאדם אינו אוהב אותי. אני מרבה לגעור באדם על פגמיו, אך אינני מסוגל לזכות באמונו. האדם אינו מוכן להניח לי לקטול אותו, משום שב"מתכונים הסודיים של קשרי הגומלין האנושיים" מעולם לא התגלה שהאדם חווה אסון קטלני – הוא רק חווה כמה מכשולים בעתות של חוסר מזל. בני האדם בוכים משום דבריי, ותחנוניהם תמיד כוללים תלונות על אכזריותי. נדמה שכולם מחפשים את "אהבתי" האמיתית לאדם – אך איך ייתכן שהם יוכלו למצוא את אהבתי בדבריי הנוקשים? כתוצאה מכך, דבריי תמיד גורמים להם לאבד תקווה. הם חוזים ב"מלאך המוות" ורועדים מפחד. זה מצער אותי: מדוע בני האדם, העשויים בשר ודם וחיים בקרב המוות, תמיד פוחדים מהמוות? האם האדם והמוות אויבים בלב ובנפש? מדוע הפחד מהמוות תמיד גורם לבני האדם למצוקה? במהלך החוויות "יוצאות הדופן" בחייהם, האם הם חווים רק מעט מוות? מדוע בני האדם תמיד מתלוננים עליי בדבריהם? לכן, אני מסכם את הפתגם הרביעי לחיים האנושיים: בני האדם נשמעים לי רק במקצת, ולכן הם תמיד שונאים אותי. משום שנאתו של האדם, אני עוזב לעתים קרובות. מדוע עליי לשאת זאת? מדוע עליי לעורר תמיד תיעוב מצד בני האדם? מאחר שבני האדם אינם מברכים על קיומי, מדוע עליי לחיות בחרפה בביתו של האדם? אין לי ברירה אלא לקחת את "מטלטליי" ולעזוב את האדם. אך בני האדם אינם מוכנים לשאת זאת ואינם מוכנים להניח לי ללכת. הם לעולם אינם רוצים להניח לי לעזוב. הם מייללים ומייבבים, חרדים מכך שאעזוב ושהם יאבדו את מה שחייהם תלויים בו. לנוכח מבטם המתחנן, לבי מתרכך. בינות כל האוקיינוסים שבעולם, מי מסוגל לאהוב אותי? האדם מכוסה במים מטונפים ומוקף בעוצמתו של הים. אני מתעב את מרדנותו של האדם, אך אני גם חש חמלה כלפי ביש מזלה של האנושות, משום שאחרי הכול, האדם הוא בכל זאת קורבן. כיצד אוכל להשליך את האדם למים כשהוא חלש וחסר אונים? האם אני עד כדי כך אכזרי עד שאבעט בו בעודו שרוע על הקרקע? האם לבי חסר רחמים כל כך? האדם נכנס לעידן הזה לצדי בשל גישתי כלפיו, וזו גם הסיבה לכך שהוא העביר את הימים והלילות יוצאי הדופן האלה יחד איתי. כיום, בני האדם חשים ייסוריי שמחה, הם חשים טוב יותר את חיבתי והם אוהבים אותי במרץ רב, מפני שישנה חיוניות בחייהם, והם מפסיקים להיות בנים אובדים הנעים ונדים אל קצות התבל.

בימים שבהם אני חי עם האדם, בני האדם מסתמכים עליי, ומשום שאני מתחשב באדם בכל הדברים ודואג לו באופן קפדני, בני האדם חיים תמיד בחיבוק החם שלי ואינם סובלים כלל מהרוח הנושבת, מהגשם השוטף או מהשמש הקופחת. בני האדם חיים באושר ומתייחסים אליי כאל אם אוהבת. בני האדם הם כמו פרחים בחממה. הם אינם מסוגלים כלל לעמוד בהתקפות של "אסונות טבע" ואינם יכולים לעמוד איתנים. לכן אני מעמיד אותם בניסיונות של ימים שוצפים והם אינם יכולים שלא "להסס" ללא הרף. אין להם למעשה כל יכולת להתנגד, ומאחר ששיעור קומתם דל מדי וגופם חלש מדי, אני חש תחושה של עול. לכן, בלא יודעין, בני האדם חווים את הניסיונות שלי, משום שהם שבירים מדי ואינם מסוגלים לעמוד ברוחות המייללות ובשמש הקופחת. האין זו העבודה של ההווה? מדוע בני האדם תמיד פורצים בבכי לנוכח הניסיונות שלי? האם אני עושה להם עוול? האם אני קוטל אותם במכוון? מדוע מצבו של האדם האהוב הוא לגווע ולא לקום לתחייה לעולם? בני האדם תמיד אוחזים בי ואינם מרפים. מאחר שהם מעולם לא היו מסוגלים לחיות לבדם, הם תמיד רצו שאוביל אותם בידי ופחדו עד מאוד שמישהו אחר ייקח אותם. האם אינני מנחה את כל חייהם? במהלך חייהם הסוערים, בעודם עוברים פסגות וגאיות, הם חוו מהומות רבות – האין זה נכון שכל זה נבע מידי? מדוע בני האדם לעולם אינם מסוגלים להבין את לבי? מדוע בני האדם לעולם אינם מבינים את כוונותיי הטובות? מדוע עבודתי אינה יכולה להתקדם בצורה חלקה על פני האדמה? משום חולשתו של האדם, תמיד הרחקתי אותו מעליי, וזה ממלא אותי צער: מדוע שלב העבודה הבא שלי אינו יכול להתבצע באדם? כך, אני משתתק ומודד אותו בקפידה: מדוע פגמיו של האדם תמיד מגבילים אותי? מדוע ישנם תמיד מכשולים בפני עבודתי? כיום, טרם מצאתי תשובה מלאה באדם, מכיוון שהאדם תמיד נע מקיצוניות לקיצוניות ולעולם אינו במצב רגיל. או שהוא שונא אותי בכל מאודו או שהוא אוהב אותי באופן מוחלט. אני, האל הרגיל עצמו, איני יכול לעמוד בעינוי כזה מצד האדם. מאחר שבני האדם תמיד חריגים מבחינה מנטלית, נדמה שאני קצת פוחד מהאדם, וכך ההתבוננות בכל מהלך שלו גורמת לי לחשוב על החריגות שלו. גיליתי במקרה את התעלומה שבאדם: מתברר שעומד מאחוריו גאון. כתוצאה מכך, בני האדם תמיד נועזים ובטוחים בעצמם, כאילו הם עשו מעשה מוצדק. באופן זה, בני האדם תמיד מעמידים פנים שהם מבוגרים ומדברים דברי חלקות אל "הילד הקטן". לנוכח העמדת הפנים של האדם, איני יכול שלא לרתוח מזעם: מדוע בני האדם כל כך חסרי אהבה וכבוד כלפי עצמם? מדוע הם אינם מכירים את עצמם? האם דבריי פסו מהעולם? האם דבריי הם אויביו של האדם? מדוע בני האדם מתמלאים בטינה כלפיי כשהם קוראים את דבריי? מדוע בני האדם תמיד מוסיפים מחשבות משלהם לדבריי? האם אני יותר מדי לא הגיוני ביחס האדם? כל בני האדם צריכים לחשוב על כך היטב, על תוכן דבריי.

24 במאי, 1992

קודם: פרק 44

הבא: פרק 46

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

חזון עבודתו של אלוהים (3)

הפעם הראשונה שאלוהים התגלם כבשר ודם הייתה באמצעות עיבור מרוח הקודש, ודבר זה התקשר לעבודה שהוא התכוון לעשות. עידן החסד החל עם שמו של ישוע....

עבודה והיווכחות (4)

אילו האדם היה באמת יכול להיווכח בהתאם לעבודתה של רוח הקודש, חייו היו צומחים במהירות כמו צמח הבמבוק לאחר גשם אביבי. על פי שיעור קומתם הנוכחי...

בעיה חמורה מאוד: בגידה (2)

אופיו של האדם שונה לחלוטין מהמהות שלי. הסיבה לכך היא שאופיו המושחת של האדם נובע לגמרי מהשטן, ושהשטן עיבד והשחית את אופיו של האדם. כלומר,...

עבודה והיווכחות (3)

אלוהים הטיל דברים כה רבים על בני האנוש וכן התייחס להיווכחותם בדרכים רבות מספור. אולם מפני שאיכותם של בני האדם ירודה באופן ניכר, רבים מדברי...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה