אינני יודע עד כמה בני האדם מצליחים להפוך את דבריי ליסוד קיומם. תמיד דאגתי לגורלו של האדם, אך נדמה שבני האדם אינם חשים בכך. כתוצאה מכך, הם מעולם לא התייחסו כלל למעשיי ומעולם לא פיתחו הערצה כלשהי לגישתי כלפיהם. נדמה שהם השילו מעליהם את הרגש זה מכבר כדי לְרַצות אל לבי. לנוכח נסיבות כאלה, אני שוב משתתק. מדוע דבריי אינם ראויים להתחשבות מצד בני האדם ולהיווכחות נוספת? האם הסיבה לכך היא שאין לי מציאות ושאני מנסה למצוא משהו שאוכל להשתמש בו כנגד בני האדם? מדוע בני האדם תמיד מעניקים לי "יחס מיוחד"? האם אני נכה שנמצא במחלקה ייחודית משלו? מדוע בני האדם עדיין מביטים בי באופן שונה כאשר הדברים הגיעו למצבם הנוכחי? האם יש דופי בגישתי כלפי האדם? היום התחלתי בעבודה חדשה מעל התבל. הענקתי לבני האדם שעל פני האדמה התחלה חדשה וביקשתי מהם לצאת מביתי. ומשום שבני האדם תמיד אוהבים להתפנק, אני מייעץ להם להיות מודעים לעצמם ולא להפריע כל הזמן לעבודתי. ב"בית ההארחה" שפתחתי, דבר אינו מעורר בי תיעוב יותר מאשר האדם, משום שבני האדם תמיד גורמים לי צרות ומאכזבים אותי. התנהגותם ממיטה עליי בושה ומעולם לא הייתי מסוגל לזקוף את ראשי בגאווה. לפיכך, אני מדבר אליהם ברוגע ודורש מהם לעזוב את ביתי בהקדם האפשרי ולהפסיק לאכול מהמזון שלי בחינם. אם הם רוצים להישאר, עליהם לשאת סבל ולחוות את התוכחה שלי. לדעתם, אני לגמרי לא מודע למעשיהם, ולכן הם תמיד עמדו לפניי בראש מורם ללא כל סימן למעידה, ורק העמידו פנים שהם בני אנוש כדי למלא את המכסה. כשאני מציב דרישות לבני האדם, הם נדהמים: הם מעולם לא חשבו שאלוהים, שהיה טוב מזג ונדיב זה שנים רבות, יכול לומר מילים אכזריות ובלתי מוצדקות שכאלה, ולכן אין להם מילים. בזמנים כאלה, אני רואה שהשנאה כלפיי בלבם של בני האדם גואה שוב, משום שהם התחילו שוב את עבודת התלונות. הם תמיד האשימו את הארץ וגידפו את השמיים. אולם אינני מוצא דבר במילותיהם שמקלל אותם עצמם, משום שאהבתם העצמית רבה כל כך. לכן, אני מסכם את משמעות החיים האנושיים: מפני שבני האדם אוהבים את עצמם יותר מדי, כל חייהם מיוסרים וריקים והם ממיטים חורבן על ראשם בשל שנאתם כלפיי.

על אף שיש "אהבה" מופלגת כלפיי בדבריו של האדם, כשאני לוקח את המילים האלה לבדיקה ב"מעבדה" ובוחן אותן תחת המיקרוסקופ, כל מה שהן מכילות מתגלה בבירור גמור. אני שב אז אל האדם ומראה לו את ה"רשומות הרפואיות" שלו כדי לשכנע אותו לחלוטין. כשבני האדם רואים אותן, פניהם מתמלאים בעצב, הם חשים חרטה בלבם, והם אפילו חרדים כל כך עד שהם משתוקקים לזנוח את דרכי הרוע שלהם ולשוב אל דרך הישר על מנת לשמח אותי. לנוכח החלטתם הנחושה, אני חש עונג רב ומתמלא באושר: "הו, פני האדמה, מי מלבד האדם יכול לחלוק איתי שמחה, צער וקושי? האין האדם האחד והיחיד?" אולם כשאני עוזב, בני האדם קורעים את הרשומות הרפואיות שלהם, משליכים אותן ארצה ומסתלקים. מאז ועד היום, מעט מאוד ממה שראיתי במעשיהם של בני האדם היה כלבבי, אולם החלטותיהם הנחושות בפניי התרבו באופן משמעותי, ולנוכח ההחלטות שלהם, אני נמלא גועל, משום שאין בהן דבר שיכול להסב לי הנאה – הן מזוהמות מדי. לנוכח התעלמותי מהחלטתם הנחושה, בני האדם מתקררים. לאחר מכן, נדיר שהם מגישים "מועמדות", משום שלבו של האדם מעולם לא זכה בשבחים בפניי ותמיד דחיתי אותו – כבר אין כל תמיכה רוחנית בחייהם של בני האדם, על כן הלהט שלהם נעלם ואינני חש עוד שמזג האוויר "לוהט כלהבה". בני האדם סובלים הרבה במהלך חייהם, עד כדי כך שבהגיע המצב הנוכחי, אני "מייסר" אותם כל כך עד שהם מרחפים בין החיים למוות. כתוצאה מכך, זיו פניהם מתעמעם והם מאבדים את "חיותם", משום שהם "התבגרו". אינני יכול לשאת לראות את מצבם העלוב של בני האדם כאשר הם עוברים זיכוך במהלך הייסורים, אך מי יכול לגאול את האדם מתבוסתו האומללה? מי יכול להושיע את האדם מהחיים האנושיים האומללים? מדוע בני האדם מעולם לא היו מסוגלים להיחלץ מהתהום שבפתח ים הסבל? האם אני מפיל את בני האדם בפח בכוונה תחילה? בני האדם מעולם לא הבינו את מצב רוחי, ולכן אני מקונן בפני התבל שמבין כל הדברים בשמיים ובארץ, דבר מעולם לא הבין את לבי ודבר אינו אוהב אותי באמת. עד עצם היום הזה, עדיין אינני יודע מדוע בני האדם אינם מסוגלים לאהוב אותי. הם יכולים לתת לי את לבם, הם מסוגלים להקריב את גורלם למעני, אך מדוע הם אינם יכולים לתת לי את אהבתם? האם אין להם את מה שאני דורש? בני האדם מסוגלים לאהוב הכול חוץ ממני, אז מדוע הם אינם יכולים לאהוב אותי? מדוע אהבתם תמיד נסתרת? מדוע עד היום לא ראיתי את אהבתם כשהם עמדו בפניי? האם חסר בהם משהו? האם אני מקשה על בני האדם בכוונה תחילה? האם יש בלבם עדיין נקיפות מצפון? האם הם מפחדים לאהוב את האדם הלא נכון ולא להיות מסוגלים לתקן את עצמם? יש בבני האדם תעלומות אין ספור שאי אפשר להעלותן על הדעת, ולכן אני תמיד "מתבייש וחושש" בנוכחות האדם.

כיום, בעת ההתקדמות אל שער המלכות, כל בני האדם מתחילים לפלס את הדרך קדימה, אך כשהם מגיעים אל השער, אני סוגר אותו ומשאיר את בני האדם בחוץ ודורש שיציגו את אישורי הכניסה שלהם. המהלך המשונה הזה מפר לחלוטין את ציפיותיהם וכולם מוכים בתדהמה. מדוע השער, שתמיד היה פתוח לרווחה, נסגר לפתע היום באופן כה הדוק? בני האדם רוקעים ברגליהם ומתהלכים הלוך ושוב. הם מדמיינים שיוכלו להיכנס בדרכי מרמה, אך כשהם מושיטים לי את אישורי הכניסה המזויפים שלהם, אני משליך אותם אל בור האש בו במקום, ואז, כשהם רואים את "מאמציהם הקפדניים" עולים בלהבות, הם מאבדים תקווה. הם לופתים את ראשיהם, בוכים ומביטים בנופים היפים שבמלכות, אך אינם יכולים להיכנס. אולם אינני מאפשר להם להיכנס משום מצבם מעורר הרחמים – מי רשאי להפר את תוכניתי כאוות נפשו? האם ברכות העתיד ניתנות בתמורה ללהט של בני האדם? האם משמעות הקיום האנושי טמונה בכניסה למלכותי כל אימת שירצו? האם אני עלוב עד כדי כך? אלמלא דבריי הקשים, האם בני האדם לא היו נכנסים למלכות לפני זמן רב? לפיכך, בני האדם תמיד שונאים אותי בשל כל הטרחה שקיומי מסב להם. אלמלא הייתי קיים, הם היו מסוגלים ליהנות מברכות המלכות בהווה – איזה צורך היה להם אז לשאת את הסבל הזה? על כן, אני אומר לבני האדם שמוטב להם לעזוב, שעליהם לנצל את המצב החיובי הנוכחי כדי למצוא לעצמם דרך מילוט. עליהם לנצל את ההווה בעודם צעירים כדי ללמוד מיומנויות אחדות. ולא, בעתיד יהיה זה מאוחר מדי. בביתי, איש מעולם לא קיבל ברכות. אני אומר לבני האדם למהר ולעזוב ולא להיתקע בחיי "עוני". בעתיד, יהיה מאוחר מדי להתחרט. אל תחמירו מדי עם עצמכם. למה להקשות על עצמכם? עם זאת, אני גם אומר לבני האדם שכאשר לא יצליחו לזכות בברכות, איש מהם אינו רשאי להתלונן עליי. אין לי זמן לבזבז את דבריי על האדם. אני מקווה שזה ייוותר בראשם של בני האדם ושהם לא ישכחו זאת – המילים האלה הן האמת הלא נוחה שאני מבטא. זה מכבר איבדתי אמון באדם וזה מכבר התייאשתי מבני האדם, מכיוון שהם אינם שאפתנים, מכיוון שהם מעולם לא היו מסוגלים להעניק לי לב שאוהב את אלוהים ומכיוון שהם תמיד נתנו לי במקום זאת את המניעים שלהם. אמרתי לאדם דברים רבים ומאחר שבני האדם עדיין מתעלמים מעצתי כיום, אני מספר להם על השקפתי כדי למנוע מהם לפרש שלא כהלכה את לבי בעתיד. השאלה אם הם יחיו או ימותו בעתיד היא עניינם, ואין לי כל שליטה על כך. אני מקווה שהם ימצאו בעצמם את נתיב ההישרדות שלהם. אני חסר אונים בעניין זה. מאחר שהאדם אינו אוהב אותי באמת, דרכינו פשוט יתפצלו. בעתיד כבר לא נחליף מילים, כבר לא יהיה לנו על מה לדבר, לא נתערב זה בענייניו של זה וכל אחד ילך לדרכו. אסור לבני האדם לבוא לחפש אותי ולעולם לא אבקש עוד את "עזרתו" של האדם. זה משהו בינינו ודיברנו עליו באופן חד-משמעי כדי למנוע בעיות בעתיד. האין זה מקל על העניינים? כל אחד מאיתנו הולך לדרכו ולא יהיה עוד קשר בינינו – מה הבעיה בכך? אני מקווה שבני האדם יקדישו לכך מעט שיקול דעת.

28 במאי, 1992