הדבר מופיע בבשר

תוכן
  • אמירותיו של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם במהלך ביצוע כהונתו
    • נספח: פירושים של מסתרי דבריו של אלוהים
      • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (א')
        • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ב')
          • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ג')
            • דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (ד')
              • חלק ג'

                האמירה הארבעים ושש

                אני לא יודע עד כמה בני האדם מצליחים להפוך את דבריי ליסוד קיומם. תמיד דאגתי לגורלו של האדם, אך נדמה שבני האדם לא חשים בכך, וכתוצאה מכך, הם מעולם לא התייחסו כלל למעשיי, והם מעולם לא פיתחו אף הערצה לגישתי אל האדם. נדמה שהם השילו מעליהם את הרגש זה מכבר כדי לְרַצות אל לבי. לנוכח נסיבות כאלה, אני שוב משתתק. מדוע דבריי לא ראויים להתייחסות מבני האדם ולהמשך היווכחות? האם הסיבה לכך היא ש"אין לי מציאות" ושאני מנסה להיאחז בבני האדם? מדוע בני האדם תמיד מעניקים לי "יחס מיוחד"? האם אני אדם נכה שנמצא במחלקה רפואית ייחודית לו? מדוע בני האדם עדיין מביטים בי אחרת גם כשהדברים מגיעים למצבם הנוכחי? האם יש דופי בגישתי אל האדם? היום התחלתי בעבודה חדשה מעל התבל. הענקתי התחלה חדשה לבני האנוש על פני האדמה וביקשתי מהם לצאת מביתי. ומשום שבני האדם תמיד אוהבים להתפנק, אני מייעץ להם לפתח מודעות עצמית ולא תמיד להפריע את עבודתי. ב"בית האורחים" שפתחתי, דבר לא מעורר בי תיעוב יותר מאשר האדם, משום שבני האדם תמיד גורמים לי צרות ומאכזבים אותי. התנהגותם ממיטה עליי בושה ומעולם לא הייתי מסוגל להרים את ראשי אל על. לפיכך, אני מדבר אליהם ברוגע ודורש מהם ועזוב את ביתי בהקדם האפשרי ולהפסיק לאכול מהמזון שלי בחינם. אם הם רוצים להישאר, עליהם לחוות סבל ולחוות את הייסורים שאני מטיל. בדעתם, אני לגמרי לא מודע למעשיהם ולגמרי לא שם לב אליהם, ולכן הם תמיד עמדו בפניי בראש מורם, מבלי כל סימן למעידה, ובסך הכל העמידו פנים שהם בני אנוש כדי לנפח את המספרים. כשאני מציב דרישות לבני האדם, הם נדהמים: הם מעולם לא חשבו שאלוהים, שהיה טוב מזג ואדיב מזה שנים רבות, יכול לומר דברים כאלה, מילים אכזריות ובלי מוצדקות, ולכן אין מינים בפיהם. בזמנים כאלה, אני רואה שהשנאה כלפיי בלבם של בני האדם גואה שוב, משום שהם התחילו שוב את עבודת ההתלוננות. הם תמיד האשימו את הארץ וגידפו את השמיים. אולם בדבריהם, אני לא מוצא שום דבר שמקלל אותם עצמם, משום שאהבתם העצמית רבה כל כך. לכן, אני מסכם את משמעות החיים האנושיים: מפני שבני האדם אוהבים את עצמם כל כך, כל חייהם מיוסרים וריקים, והם סובלים השמדה שהם ממיטים על עצמם לכל אורך חייהם, משום שנאתם כלפיי.

                על אף שיש "אהבה" מופלגת כלפיי בדבריו של האדם, כשאני לוקח את המילים האלה אל ה"מעבדה" לבדיקה ובוחן אותן במיקרוסקופ, כל מה שהן מכילות מתגלה בבירור גמור. ברגע הזה, אני שב אל האדם ומראה לו את ה"רשומות הרפואיות" שלו כדי לשכנע אותו לחלוטין. כשבני האדם רואים אותן, פניהם מתמלאים בעצב, הם מרגישים חרטה בלבם, והם אפילו כל כך חרדים שהם משתוקקים לזנוח את דרכי הרוע שלהם ולשוב אל דרך הישר על מנת לשמת אותי. לנוכח החלטתם, אני חש עונג רב ומתמלא באושר: "הו, פני האדמה, מי מלבד האדם יכול לחלוק איתי שמחה וצער? האין האדם האחד והיחיד שיכול לעשות זאת? ואולם כשאני עוזב, בני האדם קורעים את הרשומות הרפואיות שלהם, משליכים אותן על הקרקע וממהרים ללכת. מאז ועד היום, מעט מאוד ממה שראיתי במעשיהם של בני האדם היה כלבבי. אולם החלטותיהם בפניי הצטברו באופן משמעותי, ולנוכח ההחלטות שלהם, אני מתמלא בגועל, משום שאין בהן דבר שיכול להסב לי הנאה – הן מזוהמות מדי. לנוכח התעלמותי מהחלטתם, בני האדם מתקררים. לאחר מכן, נדיר שהם מגישים "מועמדות" משום שלבו של האדם מעולם לא זכה בשבחים בפניי, ותמיד דחיתי אותו – כבר אין כל תמיכה רוחנית בחייהם של בני האדם, על כן קנאתם נעלמת, ואני כבר לא מרגיש שמזג האוויר "לוהט כלהבה". בני האדם סובלים הרבה לאורך חייהם, עד כדי כך שעם בואו של המצב של היום, אני כל כך מייסר אותם עד שהם מרחפים בין חיים ומוות. כתוצאה מכך, זיו פניהם מתעמעם והם מאבדים את "חיותם", משום שהם "התבגרו". קשה לי לראות את מצבם העלוב של בני האדם כשהם עוברים זיכוך במהלך ייסורים, אך מי יכול לשפר את נסיבות חייו האומללות של האדם? מי יכול להושיע את האדם מהחיים האנושיים האומללים? מדוע בני האדם מעולם לא היו מסוגלים להיחלץ מהתהום בפתח ים הצרה? האם אני מפיל את בני האדם בפח בכוונה תחילה? בני האדם מעולם לא הבינו את מצב רוחי, ולכן אני מקונן בפני התבל שמבין כל הדברים בשמיים ובארץ, דבר מעולם לא תפס את לבי, ודבר לעולם לא אוהב אותי באמת. עד עצם היום הזה, אני עדיין לא יודע מדוע בני האדם לא מסוגלים לאהוב אותי. הם יכולים לתת לי את לבם, הם מסוגלים להקריב לי את גורלם, אך מדוע הם לא יכולים לתת לי את אהבתם? האם אין להם מה שאני דורש? בני האדם מסוגלים לאהוב הכל חוץ ממני, אז מדוע הם לא יכולים לאהוב אותי? מדוע אהבתם תמיד נסתרת? מדוע, מעולם לא ראיתי את אהבתם כשהם עמדו בפניי עד היום? האם זה משהו שחסר להם? האם אני מקשה על בני האדם בכוונה תחילה? האם יש להם עדיין נקיפות מצפות בלבם? האם הם מפחדים לאהוב את האדם הלא נכון, והאם הם לא מסוגלים לרפא את עצמם? יש בבני האדם תעלומות רבות שאי אפשר להעלות על הדעת, ולכן אני תמיד "מתבייש וחושש" בפני האדם.

                כיום, בעת ההתקדמות אל שער המלכות, כל בני האדם מתחילים לפלס את הדרך קדימה, אך כשהם מגיעים אל השער, אני סוגר אותו ומשאיר את בני האדם בחוץ, בדרישה שהם יציגו את אישורי הכניסה שלהם. המהלך המשונה הזה מפר את ציפיותיהם של בני האדם, והם כולם מוכים בהלם. מדוע השער שתמיד היה פתוח לרווחה נסגר לפתע היום באופן כה הדוק? בני האדם רוקעים ברגליהם ומתהלכים הלוך ושוב. הם בטוחים שהם יכולים להיכנס בדרכי מרמה, אך כשהם מושיטים לי את אישורי הכניסה המזויפים שלהם, אני משליך אותם אל בור האש בו במקום, ואז, כשהם רואים את "מאמציהם הקפדניים" עולים בלהבות, הם מאבדים תקווה. הם לופתים את ראשיהם, בוכים ומביטים בנופים היפים במלכות מבלי שהם מסוגלים להיכנס. אולם אני לא מתיר להם להיכנס משום מצבם מעורר הרחמים – מי יכול להפר את תוכניתי כאוות נפשו? האם ברכות העתיד ניתנות בתמורה לקנאותם של בני האדם? האם משמעות הקיום האנושי טמונה בכניסה למלכותי מתי שרק רוצים? האם אני עד כדי כך עלוב? אלמלא דבריי המחמירים, בני האדם היו נכנסים למלכות לפני זמן רב, הלא כן? לפיכך, בני האדם תמיד שונאים אותי משום כל הטרדות שקיומי גורם להם. אילולא הייתי קיים, הם היו מסוגלים ליהנות מברכות המלכות בהווה – ואיזה צורך היה בחוויית הסבל הזה? על כן, אני אומר לבני האדם שמוטב להם לעזוב, שעליהם לנצל את המצב החיובי הנוכחי כדי למצוא לעצמם דרך מילוט. עליהם לנצל את ההווה, כשהם עוד צעירים, כדי ללמוד כמה כישורים. ולא, בעתיד יהיה מאוחר מדי. בביתי, איש מעולם לא קיבל ברכות. אני אומר לבני האדם למהר ולעזוב ולא להיתקע בחיי "עוני". בעתיד, יהיה מאוחר יותר להתחרט. אל תקשו עם עצמכם. לשם מה? עם זאת, אני אומר לבני האדם שכשהם לא מצליחים לזכות בברכות, איש לא רשאי להתלונן עליי. אין לי זמן לבזבז את דבריי על האדם. אני מקווה שזה יחלחל לדעתם של בני האדם ושהם לא ישכחו זאת – המילים האלה הן האמת הלא נוחה שאני מבטא. זה מכבר איבדתי אמון באדם וזה מכבר התייאשתי בבני האדם, מכיוון שהם לא שאפתנים, מכיוון שהם מעולם לא היו מסוגלים לתת לי לב שאוהב את אלוהים, ומכיוון שהם תמיד נתנו לי במקום זאת את המניעים שלהם. אמרתי הרבה לאדם, ומאחר שבני האדם עדיין מתעלמים מעצתי כיום, אני מספר להם על השקפתי כדי למנוע מהם לפרש לא נכון את לבי בעתיד. השאלה אם הם יחיו או ימותו באירועים שעתידים לבוא היא עניינם שלהם, ואין לי כל שליטה על כך. אני מקווה שהם ימצאו את הנתיב שלהם להישרדות, ואין לי כל השפעה על כך. מכיוון שהאדם לא אוהב אותי באמת, פשוט מתפצלות דרכינו. בעתיד, כבר לא נדבר כלל זה עם זה, כבר לא יהיה לנו על מה לדבר, לא נתערב זה בענייניו של זה, וכל אחד ילך לדרכו שלו. אסור שבני האדם יצאו לחפש אותי, ולעולם לא אבקש עוד את עזרתו של האדם. זה דבר שנאמר בינינו, ודיברנו באופן חד-משמעי כדי למנוע בעיות בעתיד. האם זה מקל על העניינים? כל אחד מאיתנו הולך לדרכו שלו ולא יבוא עוד במגע עם האחר – מה הבעיה בכך? אני מקווה שבני האדם יקדישו לכך מעט שיקול דעת.

                28 במאי, 1992