אני מטיל את ייסוריי על כל בני האדם, אך הם גם נותרים מרוחקים מכל בני האדם. כל חייו של כל אדם מלאים באהבה ושנאה כלפיי ואיש מעולם לא הכיר אותי. אם כן, גישתו של האדם כלפיי משתנה חדשות לבקרים ואינה יכולה להישאר רגילה. עם זאת, תמיד דאגתי לאדם וגוננתי עליו, ורק משום אווילותו הוא אינו מסוגל לראות את כל מעשיי ולהבין את כוונותיי הנלהבות. אני המנהיג של כל המדינות והנעלה ביותר בקרב כל בני האדם, אלא שהאדם פשוט אינו מכיר אותי. במשך שנים רבות חייתי בקרב בני האדם וחוויתי את החיים בעולמו של האדם, אך הוא תמיד התעלם ממני והתייחס אליי כאל יצור מהחלל החיצון. אי לכך, משום ההבדל בטבע ובשפה, בני האדם מתייחסים אליי כאל זר ברחוב. נדמה גם שבגדיי ייחודיים מדי, ולכן האדם חש חוסר ביטחון לגשת אליי. רק אז אני מרגיש את הרס החיים בקרב בני האדם ורק אז אני חש את חוסר הצדק בעולמו של האדם. אני הולך בין העוברים והשבים ומביט בפני כולם. נדמה שהם חולים, חולים במחלה שמשווה לפניהם מרה שחורה, ונדמה שהם סובלים ייסורים שמונעים מהם להשתחרר. האדם כובל את עצמו ומעמיד פנים שהוא צנוע. רוב בני האדם יוצרים רושם מוטעה של עצמם בפניי כדי שאולי אשבח אותם, ורוב בני האדם מתחזים בפניי במכוון כמעוררי רחמים כדי שאולי יזכו בעזרה ממני. מאחורי גבי, כל בני האדם משדלים וממרים את פי. האם איני צודק? האין זו אסטרטגיית ההישרדות של האדם? מי אי-פעם הביא אותי לידי ביטוי בחייו? מי אי-פעם רומם אותי בפני אחרים? מי אי-פעם התחייב בפני הרוח? מי אי-פעם עמד איתן בעדותו עליי בפני השטן? מי אי-פעם הוסיף כנות ל"נאמנותו" כלפיי? מי אי-פעם הושלך על ידי התנין הגדול האדום כאש בגללי? בני האדם שמו את מבטחם בשטן ועכשיו הם מתפלשים איתו ברפש. הם מומחים בהתרסה נגדי. הם הממציאים של ההתנגדות לי והם "תלמידים מתקדמים" בדרכים השטחיות שלהם להתמודד איתי. למען גורלו של האדם, הוא מחפש פה ושם על פני האדמה וכשאני מאותת לו, הוא נותר חסר יכולת לחוש את ערכי הרב וממשיך ב"אמונתו" בהסתמכות על עצמו ומסרב להיות ל"מעמסה" על אחרים. ה"שאיפות" של האדם יקרות ערך, אך השאיפות של אף אדם מעולם לא זכו בציון מושלם: הן כולן מתפוררות לפניי וקורסות בשקט מוחלט.

אני מדבר בכל יום ויום, ובכל יום אני עושה דברים חדשים. אם האדם לא יאזור את כל כוחו, הוא יתקשה לשמוע את קולי ויהיה לו קשה לראות את פניי. האל האהוב עשוי להיות בסדר גמור ודיבורו עדין ביותר, אך האדם אינו מסוגל לראות בקלות את פניו הנכבדים ולשמוע את קולו. במהלך העידנים איש מעולם לא ראה את פניי בקלות. פעם דיברתי עם פטרוס ו"הופעתי" בפני פאולוס, אבל אף אחד אחר – למעט בני ישראל – לא ראה את פניי באמת אי-פעם. כיום באתי כדי לחיות בקרב בני האדם ואיתם. הייתכן שזה לא נראה לכם דבר נדיר ויקר ערך? האם אינכם רוצים לנצל את זמנכם בדרך הטובה ביותר? האם אתם רוצים שהוא יחלוף כך על פניכם? האם מחוגי השעון יכולים לעצור פתאום בדעתם של בני האדם? או שמא הזמן יכול לנוע לאחור? או שמא האדם יכול להפוך שוב לצעיר? האם החיים הברוכים של היום יכולים לשוב אי-פעם? אינני נותן לאדם "גמול" ראוי על ה"בזבוז" שלו. אני פשוט מתמיד בעבודתי, מנותק מכל דבר אחר, ואינני עוצר את הזמן מלכת משום שהאדם עסוק או משום קול הבכי שלו. במשך כמה אלפי שנים, איש לא היה מסוגל לפצל את כוחי ואיש לא היה מסוגל לשבש את תוכניתי המקורית. אני אתעלה מעל החלל ואתפרש על פני כל העידנים ואצא לדרך של עיקרי תוכניתי כולה, הן מעל כל הדברים והן בקרבם. אפילו לא אדם אחד היה מסוגל לקבל ממני יחס מיוחד או "גמול" מידיי, למרות שבני האדם פוערים את פיהם ומתפללים לדברים אלה ולמרות שהם פושטים את ידיהם ודורשים ממני את הדברים האלה ושוכחים כל דבר אחר, אפילו לא אחד מהאנשים אלה ריגש אותי אי פעם, וקולי ה"אכזר" הדף את כולם לאחור. רוב בני האדם עדיין מאמינים שהם "צעירים מדי", ולכן הם מחכים שאנהג בהם בחמלה רבה, שאהיה רחום כלפיהם בשנית, והם מבקשים שאאפשר להם להיכנס בדלת האחורית. אולם איך ייתכן שאשבש את תוכניתי כבדרך אגב? האם אני יכול לעצור את סיבוב כדור הארץ למען נעוריו של האדם, כדי שהוא יוכל לחיות עוד כמה שנים על פני האדמה? מוחו של האדם מורכב כל כך, אך נראה שיש גם דברים שחסרים בו. כתוצאה מכך, לעתים קרובות עולות בדעתו של האדם "דרכים נפלאות" להפריע במכוון לעבודתי.

אף על פי שסלחתי לאדם על חטאיו פעמים רבות ונתתי לו יחס מיוחד משום חולשתו, פעמים רבות גם טיפלתי בו כראוי משום בורותו. העניין הוא שהאדם מעולם לא ידע איך להעריך את אדיבותי, וכך הוא שקע למצב הנוכחי: הוא מכוסה באבק, בגדיו מרופטים, שיערו מכסה את ראשו כמו עשבים שוטים, פניו מכוסים בשכבת רפש, רגליו נעולות בנעליים גסות תוצרת בית, ידיו תלויות ברפיון לצדדיו כטפריו של עיט מת. כשאני פוקח את עיניי ומביט, נדמה שהאדם זה עתה טיפס ויצא מתוך בור התהום. אינני יכול שלא לכעוס: תמיד הייתי סובלני כלפי האדם, אך איך אוכל להתיר לשטן לבוא ולצאת במלכותי הקדושה כאוות נפשו. איך ייתכן שאתיר לקבצן לאכול בחינם בביתי? איך ייתכן שאסבול לארח בביתי שד? האדם תמיד היה "קפדן עם עצמו" ו"ותרן כלפי הזולת", אך הוא מעולם לא היה אדיב אליי כהוא זה, משום שאני האל שבשמיים ולכן הוא מתייחס אליי אחרת והוא מעולם לא חיבב אותי כלל. נדמה שעיני האדם פיקחות באופן מיוחד: ברגע שהוא פוגש בי, סבר פניו משתנה מיד והוא מוסיף עוד מעט רגש לפרצופו הקר והאדיש. אינני מטיל סנקציות הולמות על האדם משום יחסו אליי, אלא רק מביט ברקיע ממעל לתבל ומשם אני מבצע את עבודתי על פני האדמה. בזיכרונו של האדם, מעולם לא הייתי נדיב לאף אדם, אך גם מעולם לא התייחסתי בצורה לא נאותה לאף אדם. משום שהאדם אינו משאיר "מקום פנוי" עבורי בלבו, כשאני מסתכן ושוכן בקרבו, הוא מסלק אותי משם אחר כבוד ואז מתרץ תירוצים השזורים בדברי חלקות ובחנופה ואומר שהוא לוקה מדי בחסר ואינו מסוגל להקדיש את עצמו להנאתי. כשהוא מדבר, פניו מתקדרים לעתים קרובות ב"עננים שחורים," כאילו אסון עומד ליפול על האדם בכל רגע. אולם בכל זאת הוא מבקש ממני לעזוב, בלי להתחשב בסיכונים הכרוכים בכך. על אף שאני מעניק לאדם בעזרת דבריי וחיבוקי החם, נדמה שאין לו איבר שמיעה, ולכן הוא לא שם לב כלל לקולי, ובמקום זאת, הוא אוחז בראשו ומסתלק במהירות. אני עוזב את האדם ומרגיש מעט מאוכזב, אבל גם קצת זועם. בינתיים, האדם נעלם מיד במהלך הסתערותם של סופות גדולות וגלים אדירים. זמן קצר לאחר מכן, הוא קורא אליי, אך איך ייתכן שהוא ישפיע על תנועת הרוח והגלים? בהדרגה, נעלם כל זכר לאדם, עד שלא ניתן למצוא אותו כלל.

לפני העידנים, הבטתי בכל הארצות מעל כל היקומים. תכננתי מיזם גדול על פני האדמה – בריאת אנושות כלבבי ובניית מלכות על הארץ כמו זו שבשמיים, כדי לאפשר לעוצמתי למלא את הרקיע ולאפשר לחוכמתי להתפשט על פני התבל כולה. וכך כיום, אלפי שנים לאחר מכן, אני ממשיך בתוכניתי. אך איש אינו מודע לתוכניתי ולניהול שלי על פני האדמה ועל אחת כמה וכמה, איש אינו רואה את מלכותי על פני האדמה. לכן האדם רודף אחרי צללים ובא אליי כדי לנסות להוליך אותי שולל, ברצונו לשלם "מחיר דומם" עבור ברכותיי בשמיים. כתוצאה מכך, הוא מעורר את חרון אפי ואני מביא עליו את משפטי, אך הוא עדיין לא מתעורר. נדמה שהוא עובד מתחת לפני השטח, ללא כל מודעות למה שמתרחש על פני השטח, ועוסק רק בסיכוייו העתידיים. מבין כל בני האדם, מעולם לא ראיתי מישהו שחי לאורי הזוהר. הם חיים בעולם של חושך ונדמה שהם התרגלו לחיים הקודרים האלה. כשהאור בא, הם נותרים מרוחקים, כאילו שהאור מפריע להם בעבודתם. כתוצאה מכך, הם נראים קצת מוטרדים, כאילו שהאור ערער את שלוותם וגזל מהם את היכולת לישון שנת ישרים. עקב זאת, האדם אוזר את כל כוחו כדי לגרש את האור. נדמה שגם האור חסר תודעה, ולכן הוא מעיר את האדם משנתו, וכשהאדם מתעורר, הוא עוצם את עיניו ומתמלא כעס. הוא אינו רווה נחת ממני במידת מה, אך בלבי, אני יודע את העובדות האמיתיות. אני מגביר את האור בהדרגה וגורם לכל בני האדם לחיות לאורי, כדי שעד מהרה הם יסתגלו למגע עם האור, ויתרה מכך, ינצרו את האור בלבם. ברגע הזה, מלכותי באה אל האדם, כל בני האדם רוקדים וחוגגים בשמחה, פני האדמה מתמלאים פתאום בצהלה ודממה בת כמה אלפי שנים מופרת עם בוא האור...

26 במרץ, 1992