הדבר מופיע בבשר

תוכן

האמירה העשרים ותשע

ביום שבו כל הדברים קמו לתחייה, באתי אל בני האדם וביליתי איתם ימים ולילות נפלאים. רק בשלב הזה, האדם מרגיש מעט מנגישותי, וככל שהתקשורת שלו איתי נעשית תכופה יותר, כך הוא רואה יותר ויותר מה אני, וכתוצאה מכך, הוא זוכה להכיר אותי במקצת. בקרב כל בני האדם, אני מרים את ראשי ומשקיף, והם כולם רואים אותי. אולם כשאסון מכה את העולם, הם מיד נחרדים, וצלמי נעלם מלבם. בהלה אוחזת בהם על התרחשות האסון, והם לא שמים לב לדברי התוכחה שלי. עברתי בקרב בני האדם במשך שנים רבות, אך הם אף פעם לא היו מודעים לכך, והם מעולם לא הכירו אותי. כיום אני מדבר אל האדם במו פי, וגורם לכל בני האדם להתייצב בפניי ולקבל ממני משהו, אך הם עדיין שומרים ממני מרחק, ולכן הם לא מכירים אותי. כשצעדיי יפסעו בקצות התבל, האדם יתחיל להרהר בינו לבין עצמו, וכל בני האדם יבואו אליי להשתחוות בפניי ולעבוד אותי. זה יהיה יום כבודי, יום שובי וכן יום עזיבתי. כעת התחלתי את עבודתי בקרב האנושות כולה – פתחתי באופן רשמי בכל רחבי תבל את סיום תוכנית הניהול שלי. מרגע זה ואילך, כל מי שלא יהיה זהיר יהיה מועד בכל רגע לייסורים חסרי רחמים. הסיבה לכך היא לא שאני אכזר, אלא שזה שלב בתוכנית הניהול שלי. הכל חייב להתקדם לפי השלבים של תוכניתי, ואיש לא יכול לשנות זאת. כשאני מתחיל את עבודתי באופן רשמי, כל בני האדם נעים כפי שאני נע, כך שבני אדם ברחבי תבל פועלים במקביל אליי, יש "חגיגה" ברחבי תבל, ואני מדרבן את האדם לנוע קדימה. אי לכך, אני מכניס את התנין הגדול האדום כאש עצמו למצב של טירוף ובלבול, וגורם לו לשרת את עבודתי, ועל אף שהוא לא רוצה, הוא לא מסוגל לפעול לפי רצונותיו שלו, והוא נאלץ "להיכנע לשליטתי." בכל תוכניותיי, התנין הגדול האדום כאש הוא הניגוד שלי, האויב שלי, וכן "המשרת" שלי. לכן מעולם לא הקלתי ב"מהדרישות" שלי ממנו. לפיכך, השלב האחרון של עבודת התגלמותי כבשר ודם מושלם ב"בית" שלו. כך התנין הגדול האדום כאש יהיה מסוגל לשרת אותי טוב יותר, וכך אכבוש אותו ואשלים את תוכניתי. כשאני עובד, כל המלאכים יוצאים איתי ל"קרב המכריע", כשהם נחושים למלא את רצונותיי בשלב הסופי. זאת כדי שבני האדם על פני האדמה ייכנעו בפניי כמו המלאכים , לא יחושו בצורך להתנגד אליי ולא יעשו שום דבר שמתמרד בי. זו הדינמיקה של עבודתי ברחבי תבל.

התכלית והחשיבות של בואי אל בני האדם הן הושעת האנושות, השבת האנושות כולה לביתי, איחוד השמיים והארץ וגרימה לאדם "לשלוח" את "האותות" בין השמיים והארץ, משום שזה התפקיד הטבוע באדם. כשבראתי את האנושות, הכנתי את כל הדברים לאנושות, ומאוחר יותר אפשרתי לאנושות לקבל את השפע שנתתי לה על פי דרישותיי. לכן אני אומר שרק בזכות הכוונתי האנושות כולה הגיעה עד היום. וכל זה הוא תוכניתי. מתוך האנושות כולה, אינספור בני אדם מצויים תחת הגנתה של אהבתי, ואינספור בני אדם חיים תחת ייסורי שנאתי. על אף שכל בני האדם מתפללים אליי, הם עדיין לא מסוגלים לשנות את מצבם הנוכחי. ברגע שהם מאבדים תקווה, הם יכולים רק לאפשר לטבע לעשות את שלו ולהפסיק להמרות את פי, משום שזה כל מה שהאדם יכול לעשות. באשר למצב חייו של האדם, האדם עדיין לא מצא חיים אמיתיים, הוא עדיין לא ראה ישירות את העוולות, החורבן והתנאים המחפירים בעולם. לכן אילולא היו אסונות בעולם, רוב בני האדם היו עדיין דבקים באמא אדמה, ועדיין היו מרותקים מטעמם של "החיים." האין זו המציאות בעולם? אני מדבר בקול הישועה אל האדם, הלא כן? מדוע אף אדם באנושות כולה לא אהב אותי באמת מעולם? מדוע האדם אוהב אותי רק כשאני מטיל עליו ייסורים ומעמיד אותו בניסיונות, אך איש לא אוהב אותי כשאני מגן עליו? פעמים רבות "הענקתי" ייסורים לאנושות. בני האדם מביטים בייסורים, אך אז הם מתעלמים מהם, והם לא "חוקרים אותם ומהרהרים בהם" באותו רגע, ולכן כל מה שהאדם מקבל הוא משפט חסר רחמים. זוהי רק אחת משיטות העבודה שלי, אך מטרתה היא עדיין לשנות את האדם ולגרום לו לאהוב אותי.

אני מושל במלכות, ויתרה מזו, אני מושל בתבל כולה. אני מלך במלכות וגם ראש התבל. מעתה ואילך, אני אאסוף את כל מי שהם לא הנבחרים ואתחיל בעבודתי בקרב הגויים, ואכריז על הצווים המנהליים שלי בתבל כולה, כדי שאוכל לפתוח בהצלחה את השלב הבא בעבודתי. אני אשתמש בעונש כדי להפיץ את עבודתי בקרב הגויים – כלומר, אני אשתמש ב"כוח" נגד כל הגויים. מובן מאליו שהעבודה הזו תתבצע במקביל לעבודתי בקרב הנבחרים. כשעמי ימשול ויחזיק בסמכות על פני האדמה, זה גם יהיה היום שבו אסיים לכבוש את כל בני האדם על פני האדמה, ונוסף על כך, זה יהיה הזמן שבו אני אנוח – ורק אז אופיע בפני כל בני האדם הכבושים. אני מופיע בפני אומות קדושות ומסתתר מארצות טמאות. כל מי שנכבש והחל להישמע לי מסוגל לראות את פניי במו עיניו ומסוגל לשמוע את קולי במו אוזניו. זו הברכה של מי שנולד באחרית הימים, וזו הברכה שאני הועדתי ואשר אף אדם לא יכול לשנות. כיום אני עובד כך למען העבודה בעתיד. כל עבודתי קשורה בזיקה הדדית, ובכולה יש קריאה ותגובה: שום שלב מעולם לא עצר בפתאומיות, ושום שלב מעולם לא בוצע באופן עצמאי. הלא כן? העבודה מהעבר היא היסוד לעבודה של היום, הלא כן? דברי העבר מרמזים על בדברים של היום, הלא כן? שלבי העבר הם המקור לשלבים של היום, הלא כן? הרגע שבו אני פותח את המגילה באופן רשמי הוא הרגע שבו אני מטיל ייסורים על בני אדם ברחבי תבל ומציב בני אדם בכל רחבי העולם בניסיונות, וזה השיא של עבודתי. כל בני האדם חיים בארץ ללא אור, וכל בני האדם חיים באיום מצד הסביבה שלהם. במילים אחרות, אלה החיים שהאדם מעולם לא חווה מאז הבריאה ועד היום, ואף אחד במהלך העידנים מעולם לא "נהנה" מסוג זה של חיים, ולכן אני אומר שאני עושה עבודה שמעולם לא נעשתה בעבר. זהו מצב העניינים האמיתי, וזו המשמעות הפנימית. משום שיומי הולך וקרב לאנושות כולה, משום שהוא לא נראה רחוק אך הוא ממש לנגד עיניו של האדם, מי לא יהיה מפוחד כתוצאה מזה? ומי יוכל שלא להתענג מזה? בבל המטונפת סוף-סוף הגיעה לסופה. האדם זכה לעולם חדש לגמרי, והשמיים והארץ השתנו והתחדשו.

כשאני מופיע בפני כל האומות ולכל בני האדם, העננים הלבנים מתערבלים ברקיע ועוטפים אותי. גם הציפורים על פני האדמה שרות ורוקדות בשמחה לכבודי, מדגישות את האווירה על פני האדמה, ובכך גורמות לכל הדברים שעל פני האדמה להתעורר לחיים, לא "לשקוע" עוד, אלא לחיות בתוך באווירה של חיוניות. כשאני בין העננים, האדם תופס במעומעם את פניי ואת עיניי ואז הוא מרגיש מעט מפוחד. בעבר הוא שמע "עדויות היסטוריות" עליי באגדות, וכתוצאה מכך, הוא ספק מאמין בי וספק מפקפק בי. הוא לא יודע איפה אני ומה הגודל של פניי – האם הם רחבים כמו הים, או עצומים כאחו ירוק? איש לא יודע את הדברים האלה. רק כשהאדם רואה את פניי בעננים כיום, האדם מרגיש שהאגדות על קיומי "מבוססות," והוא נעשה קצת יותר אוהד כלפיי, ורק בזכות הסיפורים עליי, הוא מעריץ אותי קצת יותר. אך האדם עדיין לא מכיר אותי והוא רק רואה חלק אחד שלי בעננים. לאחר מכן, אני פושט את ידיי לצדדים ומראה אותן לאדם. האדם נדהם ומכסה את פיו בידיו בפחד עז שאכה אותו בידי, וכך גדלה היראה במקצת בהערצה שלו. האדם עוקב אחר כל תנועה שלי בפחד עז שאכה אותו כשהוא לא ישים לב. אולם העובדה שהאדם צופה בי לא מגבילה אותי, ואני ממשיך לעשות את העבודה שעליי להשלים. רק בזכות כל המעשים שאני עושה, האדם מפתח אהדה כלשהי כלפיי, וכך הוא בא אליי בהדרגה כדי להתקשר אליי. כשאני אתגלה לאדם במלואי, האדם יראה את פניי, ומאותו רגע, לא אסתתר ולא אהיה מעורפל עוד לאדם. ברחבי תבל, אופיע בגלוי לכל בני האדם, וכל מי שהוא בשר ודם יראה את כל מעשיי. כל מי שהוא רוח ישכון בשלום בביתי לבטח, ובלי ספק ייהנה מהברכות הנפלאות ביחד איתי. כל מי שאני דואג לו ודאי יינצל מהייסורים שאני ממיט, והוא ודאי לא יחווה את כאב הרוח וחבלי הבשר. אני אופיע בגלוי לכל העמים ואמשול ואחזיק בסמכות, כך שריח הגוויות יפסיק להתפשט בתבל. במקום זאת, ניחוחי הרענן יתפשט ברחבי כל העולם, משום שיומי הולך וקרב, האדם מתעורר, כל הדברים על פני האדמה הם כשורה, וימי ה"הישרדות" של פני האדמה לא יהיו עוד, משום שבאתי!

6 באפריל, 1992