לאחר כמה אלפי שנים של שחיתות, האדם הפך קהה חושים ורפה שכל; הוא הפך לשד שמתנגד לאל, עד כדי כך שמרדנותו של האדם כלפי האל תועדה בספרי ההיסטוריה, ואפילו האדם עצמו אינו מסוגל לתת דין וחשבון מלא על התנהגותו המרדנית – כי האדם הושחת עמוקות בידי השטן, והשטן הוליך אותו שולל עד כדי כך שהוא אינו יודע לאן לפנות. גם כיום, האדם עדיין בוגד באל: כשהאדם רואה את האל, הוא בוגד בו, וכשהוא אינו יכול לראות את האל, גם אז הוא בוגד בו. ישנם אפילו כאלה שעדיין בוגדים באל לאחר שחזו בקללותיו ובזעמו. ולכן אני אומר שהגיונו של האדם איבד את תפקודו המקורי, וגם מצפונו של האדם איבד את תפקודו המקורי. האדם שאני רואה הוא חיה בלבוש אדם, הוא נחש ארסי, ולא משנה כמה מעורר רחמים הוא מנסה להיראות בעיניי, לעולם לא ארחם עליו, כי האדם אינו תופס את ההבדל בין שחור ולבן, את ההבדל בין אמת לאי-אמת. הגיונו של האדם קהה כל כך, ובכל זאת הוא רוצה לזכות בברכות; אנושיותו שפלה כל כך, ובכל זאת הוא רוצה למלוך וליטול ריבונות. עם היגיון שכזה, מלך של מי הוא יוכל להיות? איך יוכל לשבת על כס המלכות עם אנושיות כזו? באמת אין לו בושה! הוא יצור יהיר ועלוב! לאלה מכם שרוצים לזכות בברכות, אני מציע שתמצאו קודם מראה ותביטו בהשתקפותכם המכוערת – האם יש לך את מה שדרוש כדי להיות מלך? האם יש לך פנים של מי שיכול לזכות בברכות? בצביונך לא חל ולו השינוי הקל ביותר, ולא יישמת שום אמת, ובכל זאת אתה עדיין מייחל למחר נפלא. אתה משלה את עצמך! האדם, שנולד בארץ כה טמאה, נדבק במידה חמורה מהחברה, ספג את ההתניות של המוסר הפיאודלי, וקיבל את החינוך של "מוסדות להשכלה גבוהה". המחשבה הנחשלת, המוסר המושחת, השקפת החיים השפלה, הפילוסופיה הבזויה להתנהלות בעולם, הקיום חסר הערך לחלוטין, והמנהגים והחיים היומיומיים השפלים – כל הדברים האלה מסתננים בצורה חמורה ללבו של האדם, ופוגעים ותוקפים בחומרה את מצפונו. כתוצאה מכך, האדם מתרחק מהאל יותר ויותר, ומתנגד לו יותר ויותר. צביונו של האדם נעשה אכזרי יותר מיום ליום, ואין ולו אדם אחד שמוכן לוותר על דבר מה למען האל, ולו אדם אחד שמוכן להתמסר לאל מרצון, וקל וחומר שאין ולו אדם אחד שמוכן לחפש את הופעת האל. במקום זאת, האדם רודף אחר תענוגות כאוות נפשו תחת השפעתו של השטן, ומשחית את בשרו בבוץ ללא מעצורים. לאלה החיים באופל אין רצון ליישם את האמת בפועל גם כשהם שומעים אותה, והם אינם נוטים לחפש גם כשהם רואים שהאל כבר הופיע. איך ייתכן שלאנושות כה מושחתת יהיה סיכוי כלשהו לישועה? איך ייתכן שאנושות כה מנוונת תחיה באור?

שינוי צביונו של האדם מתחיל בהכרת מהותו, ודרך שינויים במחשבתו, בטבעו ובהשקפתו המנטלית – דרך שינויים יסודיים. רק כך יושגו שינויים אמיתיים בצביונו של האדם. הסיבה השורשית להופעת צביונות מושחתים באדם נובעת מהולכת השולל, ההשחתה והארס של השטן. האדם כבול ונשלט בידי השטן, והוא סובל מהנזק החמור שהשטן הסב למחשבתו, למוסריותו, לתובנתו ולהגיונו. בדיוק משום שהדברים היסודיים של האדם הושחתו בידי השטן, והם שונים לחלוטין מהאופן שבו האל ברא אותם במקור, האדם מתנגד לאל ואינו יכול לקבל את האמת. לפיכך, שינויים בצביונו של האדם צריכים להתחיל בשינויים במחשבתו, בתובנתו ובהגיונו, שישנו את הידע שלו אודות האל ואת הכרתו את האמת. אלה שנולדו בארץ המושחתת ביותר מכולן בורים עוד יותר באשר למהותו של האל, או למשמעות האמונה באל. ככל שבני האדם מושחתים יותר, כך הם יודעים פחות על קיומו של האל, והגיונם ותובנתם ירודים יותר. מקור התנגדותו ומרדנותו של האדם כלפי האל הוא השחתתו בידי השטן. בגלל השחתתו של השטן, מצפונו של האדם קהה; הוא לא מוסרי, מחשבותיו מנוונות, והשקפתו המנטלית נחשלת. לפני שהושחת בידי השטן, האדם התמסר לאל באופן טבעי והתמסר לדבריו לאחר ששמע אותם. הוא היה באופן טבעי בעל היגיון ומצפון בריאים, ובעל אנושיות רגילה. לאחר שהאדם הושחת בידי השטן, הגיונו, מצפונו ואנושיותו המקוריים קהו ונפגמו בידי השטן. כך, הוא איבד את התמסרותו ואהבתו כלפי האל. הגיונו של האדם הפך חריג, צביונו הפך לצביון של חיה, ומרדנותו כלפי האל מעצימה ומחמירה יותר ויותר. אך האדם עדיין אינו יודע זאת ואינו מבין זאת, והוא רק מתנגד ומורד בהתמדה. גילויי צביונו של האדם הם ביטויים של הגיונו, תובנתו ומצפונו; מכיוון שהגיונו ותובנתו אינם בריאים, ומצפונו קהה ביותר, צביונו הוא צביון של מרדנות כלפי האל. אם הגיונו ותובנתו של האדם אינם יכולים להשתנות, אין כלל מקום לדבר על שינוי בצביון, וכל שכן על התאמה לכוונות האל. אם הגיונו של האדם אינו בריא, הוא אינו יכול לשרת את האל ואינו ראוי לשימושו של האל. "היגיון רגיל" פירושו התמסרות ונאמנות לאל, כמיהה לאל, מוחלטות כלפי האל, ואחיזה במצפון כלפי האל. פירושו להיות מאוחד בלב ובנפש עם האל, ולא להתנגד לאל בכוונה. היגיון חריג אינו כזה. מאז שהושחת האדם בידי השטן, הוא פיתח תפיסות לגבי האל, ואין לו נאמנות לאל או כמיהה אליו, וקל וחומר שאין לו מצפון כלפי האל. האדם מתנגד לאל בכוונה ושופט אותו, ויתרה מכך, הוא מטיח בו עלבונות מאחורי גבו. האדם שופט את האל מאחורי גבו, ביודעו בבירור שהוא האל; אין לאדם כל כוונה שהיא להתמסר לאל, והוא רק ממשיך להציב לו דרישות ובקשות. בני אדם כאלה – בני אדם בעלי היגיון חריג – אינם מסוגלים להכיר בהתנהגותם הבזויה או להתחרט על מעשי המרדנות שלהם. אם בני אדם מסוגלים להכיר את עצמם, הרי שהם השיבו לעצמם מעט מהגיונם; ככל שאנשים מורדים יותר באל ועם זאת אינם מסוגלים להכיר את עצמם, כך הגיונם לקוי יותר.

ההתגלות של צביונו המושחת של האדם לא נובעת אלא ממצפונו הקהה, מטבעו הזדוני ומהגיונו הלקוי; אם מצפונו והגיונו של האדם יוכלו לשוב להיות רגילים, הוא יהפוך לאדם הראוי לשימוש בפני האל. מצפונו של האדם היה קהה מאז ומתמיד והגיונו, שמעולם לא היה בריא, הולך ונהיה קהה יותר, ומשום כך האדם הופך מרדן יותר ויותר כלפי האל, עד כדי כך שהוא אפילו צלב את ישוע, מסרב לאפשר להתגלמותו של האל באחרית הימים להיכנס לביתו, מגנה את בשרו של האל, ורואה את בשרו של האל כשפל. אילו הייתה לאדם ולו מעט אנושיות, הוא לא היה כה אכזרי ביחסו לבשרו של האל בהתגלמותו; אילו היה לו ולו מעט היגיון, הוא לא היה כה מרושע ביחסו לבשרו של האל בהתגלמותו; אילו היה לו ולו מעט מצפון, הוא לא היה "מודה" לאל בהתגלמותו בדרך זו. האדם חי בעידן שבו האל התגלם כבשר ודם, ובכל זאת אינו מסוגל להודות לאל על שהעניק לו הזדמנות טובה כל כך, ובמקום זאת מקלל את בואו של האל, או מתעלם לחלוטין מעובדת התגלמותו של האל, ונראה שהוא מתנגד לה וסולד ממנה. האל, בקצרה, תמיד המשיך בעבודתו בסבלנות, וזאת בלי קשר לאופן שבו האדם מתייחס לבואו – אף על פי שהאדם לא הפגין כלפיו ולו שמץ של קבלת פנים, ומציב לו דרישות בעיוורון. צביונו של האדם הפך מרושע ביותר, הגיונו הפך קהה ביותר, ומצפונו נרמס לחלוטין בידי אותו הרע וכבר מזמן חדל להיות מצפונו המקורי של האדם. לא רק שהאדם אינו אסיר תודה לאל בהתגלמותו על שהעניק לאנושות חיים וחסד כה רבים, אלא שהוא אף פיתח טינה כלפי האל על שנתן לו את האמת; משום שלאדם אין ולו שמץ של עניין באמת, הוא פיתח טינה כלפי האל. לא רק שהאדם אינו מסוגל למסור את נפשו למען האל בהתגלמותו, אלא שהוא גם מנסה לסחוט ממנו טובות, ותובע ריבית הגבוהה עשרות מונים ממה שהאדם נתן לאל. אנשים בעלי מצפון והיגיון שכאלה עדיין אינם רואים בכך כל רע, ועדיין מאמינים שהם השקיעו כל כך הרבה מעצמם למען האל, ושהאל נתן להם מעט מדי. ישנם אנשים שלאחר שנתנו לי קערת מים, מושיטים את ידיהם ודורשים שאשלם להם עבור שתי קערות חלב, או, לאחר שנתנו לי חדר ללילה אחד, דורשים שאשלם שכר דירה עבור כמה לילות. עם אנושיות כזו ועם מצפון כזה, איך אתם עדיין יכולים לרצות לזכות בחיים? איזה יצורים בזויים אתם! אנושיות ומצפון מסוג זה באדם הם הגורמים לכך שהאל בהתגלמותו נודד ברחבי הארץ, ללא מקום למצוא בו מחסה. אלה שניחנו באמת במצפון ובאנושיות צריכים לעבוד את האל בהתגלמותו ולשרת אותו בלב שלם, לא בגלל כמות העבודה שהוא עשה, אלא גם אילו לא היה עושה עבודה כלל. זה מה שצריכים לעשות אלה שהגיונם בריא, וזוהי חובתו של האדם. במסגרת שירותם לאל, רוב האנשים אף מדברים על תנאים: לא אכפת להם אם הוא אל או אדם, והם מדברים רק על תנאיהם שלהם, ומבקשים רק לספק את רצונותיהם שלהם. כשאתם מבשלים עבורי, אתם דורשים דמי שירות, כשאתם מבצעים שליחויות עבורי, אתם מבקשים דמי משלוח, כשאתם עובדים עבורי, אתם דורשים דמי עבודה, כשאתם מכבסים את בגדיי, אתם דורשים דמי כביסה, כשאתם מספקים לכנסייה, אתם דורשים עלויות הבראה, כשאתם מדברים, אתם דורשים דמי דיבור, כשאתם מחלקים ספרים, אתם דורשים דמי הפצה, וכשאתם כותבים, אתם דורשים דמי כתיבה. אלה שגזמתי אותם אף דורשים ממני פיצוי, ואילו אלה שנשלחו הביתה דורשים פיצויים על הפגיעה בשמם הטוב; אלה שאינם נשואים דורשים נדוניה, או פיצוי על נעוריהם האבודים; אלה שהורגים תרנגולת דורשים דמי שחיטה, אלה שמטגנים אוכל דורשים דמי טיגון, ואלה שמכינים מרק דורשים תשלום גם על כך... זוהי אנושיותכם הנעלה והאדירה, ואלה המעשים שמצפונכם החם מכתיב. היכן הגיונכם? היכן אנושיותכם? הרשו לי לומר לכם! אם תמשיכו כך, אחדל לעבוד בקרבכם. לא אעבוד בקרב להקת חיות בלבוש אדם, לא אסבול כך למען קבוצת אנשים שפניהם הנאות מסתירות לבבות פראיים, לא אסבול להקת חיות שאין לה ולו הסיכוי הקלוש ביותר לישועה. היום שבו אפנה לכם את גבי הוא יום מותכם, הוא היום שבו יבוא עליכם האופל, והיום שבו האור יזנח אתכם. הרשו לי לומר לכם! לעולם לא אהיה נדיב כלפי קבוצה כמו שלכם, קבוצה שאף נחותה מחיות! יש גבולות לדבריי ולמעשיי, ובמצב הנוכחי של האנושיות ושל המצפון שלכם לא אעשה עוד עבודה, כי אתם מצפונכם לוקה מדי בחסר, גרמתם לי כאב רב מדי, והתנהגותכם הבזויה מעוררת בי יותר מדי שאט נפש. לאנשים כה חסרי אנושיות ומצפון לעולם לא תהיה הזדמנות לישועה; לעולם לא אושיע אנשים כה חסרי לב וכפויי טובה. כשיבוא יומי, אמטיר את להבותיי הבוערות לעולמי עד על בני המרד שפעם עוררו את זעמי העז, אטיל את עונשי הנצחי על אותן חיות שפעם הטיחו בי עלבונות וזנחו אותי, אשרוף לעולמי עד בלהבות כעסי את בני המרד שפעם אכלו וחיו יחד איתי אך לא האמינו בי, העליבו אותי ובגדו בי. אנחית את עונשי על כל אלה שעוררו את כעסי, אמטיר את מלוא כעסי על אותן חיות שפעם רצו לעמוד לצדי כשווים לי אך לא עבדו אותי ולא התמסרו לי; המטה שבו אני מכה את האדם יונחת על אותן חיות שפעם נהנו מדאגתי ופעם נהנו מדברי המסתורין שאמרתי, ושפעם ניסו לקחת ממני הנאות חומריות. לא אסלח לאף אדם שינסה לתפוס את מקומי; לא אחוס על אף אחד מאלה שינסו לגזול ממני אוכל ובגדים. לעת עתה, אתם נותרים ללא פגע וממשיכים להגזים בדרישותיכם כלפיי. כשיגיע יום הזעם, לא תציבו לי עוד דרישות; באותה עת, אניח לכם "ליהנות" כאוות נפשכם, אתחב את פניכם אל תוך האדמה, ולעולם לא תוכלו לקום שוב! במוקדם או במאוחר, אני עומד "לפרוע" החוב הזה לכם – ואני מקווה שתמתינו בסבלנות לבואו של יום זה.

אם האנשים הבזויים האלה יוכלו באמת להניח בצד את רצונותיהם המופרזים ולשוב אל האל, אז עדיין תהיה להם הזדמנות לישועה; אם לאדם יש באמת ובתמים לב שכמה לאל, אזי האל לא יזנח אותו. האדם אינו זוכה באל לא מפני שלאֵל יש תחושות בשר, או מפני שהאל אינו רוצה שהאדם יזכה בו, אלא מפני שהאדם אינו רוצה לזכות באל, ומפני שאין לו לב המחפש את האל בלהיטות. איך ייתכן שאחד מאלה שמחפשים את האל באמת יקולל בידי האל? איך ייתכן שאדם בעל היגיון בריא ומצפון רגיש יקולל בידי האל? איך ייתכן שאדם שעובד את האל ומשרת אותו באמת ייאכל באש זעמו? איך ייתכן שאדם שנכון להתמסר לאל יסולק מבית האל? איך ייתכן שאדם שאין די לאהבתו את האל יחיה בעונשו של האל? איך ייתכן שאדם שנכון לנטוש הכל למען האל יישאר ללא כלום? האדם אינו מוכן לחתור אל האל, אינו מוכן להשקיע את רכושו למען האל, ואינו מוכן להקדיש מאמצים של חיים שלמים למען האל; במקום זאת, הוא אומר שהאל הרחיק לכת, ושדברים רבים מדי באל מנוגדים לתפיסותיו של האדם. עם אנושיות כזו, גם אילו השקעתם את מלוא מאמציכם, עדיין לא הייתם מסוגלים לזכות באישורו של האל, שלא לדבר על כך שאינכם מחפשים את האל. האינכם יודעים שאתם פסולת המין האנושי? האינכם יודעים שאין אנושיות שפלה משלכם? האינכם יודעים כיצד אחרים מכנים אתכם לשם כבוד? אלה שאוהבים את האל באמת מכנים אתכם אבי הזאב, אם הזאב, בן הזאב ונכד הזאב; אתם צאצאי הזאב, אנשי הזאב, ועליכם להכיר בזהותכם ולעולם לא לשכוח אותה. אל תחשבו שאתם דמות נעלה כלשהי: אתם הקבוצה המרושעת ביותר של הבלתי אנושיים בקרב האנושות. האינכם יודעים דבר מכל זה? היודעים אתם איזה סיכון גדול נטלתי כשאני פועל בקרבכם? אם הגיונכם לא יוכל לשוב להיות רגיל, ומצפונכם לא יוכל לתפקד כרגיל, אזי לעולם לא תשליכו מעליכם את הכינוי "זאב", לעולם לא תימלטו מיום הקללה ולעולם לא תימלטו מיום עונשכם. נולדתם נחותים, דבר חסר כל ערך. מטבעכם אתם להקת זאבים רעבים, ערמה של שיירים ואשפה, ובניגוד לכם, עבודתי בקרבכם אינה למען רווח אישי, אלא בשל צורכי העבודה. אם תמשיכו להיות מרדנים בדרך זו, אז אפסיק את עבודתי, ולעולם לא אפעל בקרבכם שוב; נהפוך הוא, אעביר את עבודתי לקבוצה שמוצאת חן בעיניי, וכך אעזוב אתכם לנצח, כי איני רוצה לראות את אלה שהם אויביי. אם כן, האם רצונכם להיות תואמים לי, או להיות לי לאויבים?