שיאין, סין

נולדתי במשפחה משיחית, ויש לי קרובי משפחה רבים שהם מטיפים. מצעירותי, הלכתי בדרכם של הוריי באמונה באלוהים. לאחר שהתבגרתי, פניתי אל אלוהים בתפילה: אם אוכל למצוא בעל שמאמין באלוהים, אקדיש את עצמי יחד איתו לשירות האל. לאחר שנישאתי, בעלי באמת האמין באלוהים ולמעשה נעשה מטיף מסור במשרה מלאה. כדי שבעלי יוכל להרגיש בנוח בעבודתו למען אלוהים וכדי שיוכל למלא את מחויבותו בנוכחות האל, לקחתי על עצמי באופן פעיל את נטל אחזקת הבית. למרות שזה היה מעט קשה ומעייף, לבי נמלא אושר ושלווה לא משנה בכמה סבל נשאתי, משום שאלוהים תמך בי.

לאחר 1997, גיליתי שלבעלי כבר לא היה אותו אור כפי שהיה לו בעבר בהטפותיו. כשגרמתי לו לבצע עבודות בית, הוא תמיד מצא תירוצים בכך שהוא עסוק בעבודת ההטפה. אפילו אם הוא ביצע עבודת בית כלשהי, הוא פשוט עשה זאת בלי לב, ולעתים קרובות הוא התעצבן עליי בשל דברים קלי ערך. למרות שכלפי חוץ שמרתי על סבלנותי ולא התווכחתי איתו, בלבי הרגשתי מאוד מאוכזבת מדרכיו של בעלי. הנטל הכבד של ניהול משק הבית והאפלה שאפפה את רוחי גרמו לסבל בחיי. כל שיכולתי לעשות זה לבוא בנוכחותו של אלוהים ולהתפלל באמצע הלילה כשכולם ישנים, ולבקש מאלוהים לתת לי עוד אמונה וכוח. במקביל, השתוקקתי לכך שאלוהים יחזור במהירות ויושיע אותי מהחיים האומללים.

יום אחד באפריל בשנת 2000, בזמן שארגנתי את בגדינו, מצאתי את תיקו של בעלי. שמתי לב שהיתה בתיק בליטה, אז פתחתי את הרוכסן מתוך סקרנות וראיתי שהיו בפנים כתבי הקודש וספר מזמורים. היה גם ספר חדש כרוך בכריכה חיצונית. חשבתי לעצמי: "איך זה שמעולם לא ראיתי את הספר קודם? זה מוכרח להיות סוג של ספר הפניות למטיפים, או ספר שמכיל את חוויותיו של אדם רוחני מסוים. אני מוכרחת לקרוא אותו, ואולי אוכל לזכות ממנו בצידה כלשהי." מובלת בידי סקרנותי, ראיתי כותרת בה נכתב "בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך". "איזו כותרת מקורית ומרעננת!" חשבתי, "אם לשפוט על פי הכותרת, זיכוך אינו דבר רע! אני כעת במצב של זיכוך שהוא מעבר ליכולותיי, לכן עליי לקרוא בתשומת לב איך הוא חווה זיכוך ומתוך כך אוכל למצוא את הנתיב שלפיו יש לנהוג." בכך, התחלתי לקרוא: "בעבר, בני האדם היו מתייצבים בפני אלוהים, מקבלים החלטה נחושה ואומרים: 'גם אם איש מלבדנו לא יאהב את אלוהים, אני חייב לאהוב אותו.' אולם כעת, אתה ניצב בפני זיכוך, ומאחר שהוא לא עולה בקנה אחד עם התפיסות שלך, אתה מאבד את אמונתך באלוהים. האם זו אהבה אמיתית? קראת פעמים רבות על מעשיו של איוב – האם שכחת אותם?... כשאתה מתמודד עם סבל, עליך להיות מסוגל להתעלם מדאגה לבשר ולא להתלונן על אלוהים. כשאלוהים מסתיר פניו ממך, עליך להיות מסוגל להאמין ולהיות חסיד אל, ולשמר את אהבתך הקודמת בלי להניח לה להתערער או להתכלות. אין זה משנה מה אלוהים יעשה, עליך להישמע לתוכניתו ולהיות מוכן לקלל את בשרך במקום להתלונן על אלוהים. כאשר תתמודד עם ניסיונות, עליך לְרַצות את אלוהים, גם אם תבכה מרה או תמאן להיפרד מחפץ אהוב. רק אלה הן אהבת אמת ואמונת אמת. אין זה משנה מהו שיעור קומתך בפועל, עליך, קודם כול, להתאפיין הן ברצון לסבול קשיים והן באמונת אמת, וצריך גם להיות לך רצון לזנוח את הבשר. עליך להיות מוכן לחוות קושי אישי ולספוג הפסד של ענייניך האישיים על מנת לְרַצות את אלוהים. עליך גם להיות מסוגל לחוש חרטה בלבך על עצמך: בעבר, לא היית מסוגל לְרַצות את אלוהים, וכעת, עליך להתחרט על כך. אסור שאף אחד מההיבטים האלה יהיה לוקה בחסר, כי אלוהים יהפוך אותך למושלם דרך הדברים האלה. אם אינך מסוגל לעמוד בקריטריונים האלה, הרי שאינך יכול להפוך למושלם" .המילים האלה באמת נגעו בלבי. קראתי ובכיתי בו זמנית, שכן המילים תיארו בדיוק את נסיבותיי האמיתיות. קודם לכן החלטתי להקדיש את עצמי ואת בעלי למען אלוהים. הייתי מוכנה לחלוטין לקחת על עצמי את כל נטל אחזקת הבית כדי לתמוך בבעלי בעבודה שהוא מבצע בחוץ למען אלוהים, לא משנה כמה מכאיב ומתיש זה היה. כעת, מנגד, בשל קשיים בבית וחוסר התחשבות מצד בעלי, כל הזמן הרגשתי שנעשה לי עוול גדול, שאני חיה במצב שבו אני עוברת זיכוך ומאבדת את האמונה והאהבה שהיו לי פעם. לא הייתי מסוגלת לקיים את ההחלטה שלקחתי בנוכחות האל, ולעתים קרובות הייתי בוכה לבדי בסתר. חשבתי על האופן שבו איוב היה מסוגל לשאת עדות לאלוהים בזמן שעבר ניסיון כה גדול ומייגע, לא איבד את אמונתו באלוהים, ואף אמר: "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ" (איוב א' 21). איך יכולתי לשכוח זאת? באותו רגע הרגשתי חרטה עמוקה על כל מה שעשיתי בנוכחות האל: איוב העדיף לעבור קשיים ולסבול מפלות ועדיין רצה להשביע את רצון האל. האמנתי באלוהים במשך כל כך הרבה שנים, אבל איבדתי אמון באלוהים. התלוננתי לאלוהים בזמן שעברתי זיכוך, ומתי הבעתי אהבה כלשהי לאלוהים? בהתחשב בכך, קיבלתי בסתר הכרעה פנימית, שלא אוכל להמשיך להיות כפי שהייתי קודם, שעליי לתמוך בבעלי בעבודה שהוא מבצע למען אלוהים, ושזה מוצדק שאסבול מעט קושי.

כשחשבתי באופן כזה, פתאום הרגשתי הרבה יותר טוב מבחינה רגשית. הרגשתי שהמילים האלה היו מדויקות מאוד ומסוגלות להגיע ללב נסיבותיי הממשיות. הרגשתי שהן מסוגלות להצביע על הנתיב שלפיו עליי לנהוג, ולגרום לאמונה ולכוח להתעורר בתוכי שלא במודע. חשבתי לעצמי: "מי אמר את הדברים האלה? איך היה לו ידע כה רם? קראתי ספרים מסוימים שנכתבו על ידי בני אדם רוחניים ידועים, ועל אף שהספרים האלה הועילו לבני אדם מסוימים, הם לא נכתבו באותה בהירות וצלילות שבה נכתב הספר הזה, והם גם לא מכילים את האמת באותו אופן. באמת, מי היה זה שאמר את הדברים האלה?" הספר משך אותי להמשיך ולקרוא, וככל שקראתי יותר כך הרגשתי יותר שהמילים האלה הן כה מדויקות. כל שורה ושורה דיברו באופן ישיר לעומק לבי. מהמילים האלה הבנתי שלא משנה כמה גדול סבלו של אדם, הוא חייב ללכת אחרי אלוהים עד הסוף. כשהוא מתמודד עם סבל, אדם חייב להישמע ברצון לאלוהים. אם אדם נעשה חלש אל מול הניסיון, עליו להחזיק באמונה ולהישען על אלוהים כדי לעמוד איתן. ככל שקראתי יותר, כך הרגשתי יותר מוארת בלבי, וכך מצאתי יותר דרך שאנהיג. בדיוק באותו רגע בעלי הגיע הביתה ושאלתי אותו מיד: "איפה השגת את הספר הזה?" בעלי חייך ואמר: "שאלתי אותו ממישהו, ואני צריך להחזיר לו אותו בקרוב." כששמעתי אותו אומר זאת, לא הוספתי דבר.

יום אחד, בזמן שבישלתי, הקשבתי לסירוגין למזמור שבעלי ניגן: "מי לא מעריץ אותו? מי לא משתוקק לראות את אלוהים? ...פעם, אלוהים שיתף את האדם בשמחה ועצב, וכיום הוא התאחד עם האנושות והוא מספר לה סיפורים עליה מימים עברו. לאחר שהוא יצא מארץ יהודה, בני האדם לא מצאו לו זכר. הם השתוקקו לפגוש שוב את אלוהים, מבלי לדעת שכיום הם פגשו אותו שוב והתאחדו איתו. איך ייתכן שזה לא יעורר מחשבות על יום האתמול? לפני אלפיים שנה, שמעון בר יונה, צאצאם של יהודים, ראה את ישוע המושיע ואכל איתו לאותו שולחן, ולאחר שהיה חסיד שלו במשך שנים רבות, הוא חש אליו חיבה עמוקה: הוא אהב אותו מעומק לבו – הוא אהב את האדון ישוע עמוקות. כיום הוא התאחד עם האנושות והוא מספר לה סיפורים עליה מימים עברו" ("אלפיים שנות כמיהה" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). מילות המזמור ביטאו בקול את מחשבותיי, ועוררו בקרבי תחושות של ערגה לחזרתו של אלוהים. בכיתי תוך כדי הקשבה וחשבתי לעצמי: "מאז שהאמנתי באלוהים לראשונה, חשבתי כל יום על ישוע אדוננו וקיוויתי שהוא יחזור במהירות רבה יותר, כדי שאוכל לחלוק עמו סיפורים על זמנים שחלפו. מילות המזמור הזה היו כה כנות ונוגעות, ואף יותר מכך היו מסוגלות לבטא את ערגתם של בני אדם לאלוהים." באותו רגע הנחתי את מה שעבדתי עליו, הקשבתי בתשומת לב מרבית ושמעתי מזמור נוסף שנקרא "איני מבקש דבר בחיי אלא שאלוהים יקבל את מחשבות האהבה שאני רוחש אליו ואת חפץ לבי." חשבתי: "מי כתב את המזמור הזה? איך ייתכן שהחלטתו כה נחרצת? המזמור הזה מדרבן אותי מאוד, וכמה טהור הוא הלב שאוהב את אלוהים כפי שכתוב בשורה 'איני מבקש דבר בחיי אלא שאלוהים יקבל את מחשבות האהבה שאני רוחש אליו ואת חפץ לבי.' לפני כן, כשהאמנתי באלוהים, לא ידעתי לאהוב אותו ורק רציתי ליהנות מהחסד, השלום והאושר המגיעים מאלוהים. היום, המזמור הזה פתח מאוד את השקפת העולם שלי, וראיתי שבני האדם שמאמינים באלוהים חייבים לאהוב את אלוהים ואסור להם לבקש שום דבר עבור עצמם. רק אהבה כזו יכולה להיות טהורה. המזמור הזה בוטא באופן מדויק." באותו רגע החלטתי בסתר לבי שגם אני רוצה להשיג את המטרה הזו, ושאני אוהב את אלוהים לא משנה מי לא יאהב אותו.

לאחר שקראתי את דברי הספר הזה ושמעתי את המזמורים האלה, הלכתי לפעול בהתאם לדברים אלה. כשבעלי יצא שוב לעבודה ולא היה לו זמן לעזור בעבודות הבית, לבי לא היה מוטרד כבעבר. אם לאחים ולאחיות היו כשלים או טעויות בדברים שאמרו, יכולתי גם לסלוח להם על כך, משום שרציתי להשביע את רצון האל. רציתי רק להשיג לב שאוהב את אלוהים כמו במזמור.

בהרף עין, הגיע עת זריעת השדות. ערב אחד, בעלי עשה סדר בבית ואמר לי: "מחר, אני אצא לעבוד בכנסייה שנמצאת באזור אחר." אמרתי מיד: "תוכל לחזור תוך כמה ימים?" הוא אמר: "אני לא יודע. אנסה כמיטב יכולתי לחזור מוקדם יותר, כדי שלא תצטרכי לדאוג לגבי עבודות הבית." כששמעתי מה הוא אמר, השחירו פניי וחשבתי: "אתה אומר אל תדאגי לגבי זה, אבל איך אני יכולה שלא לדאוג? אתה הולך בלי שום מושג מתי תחזור, ושדותם של אחרים כבר נזרעו. השדה שלנו אפילו עוד לא נחרש, ואם הזרעים ייזרעו מאוחר לא יהיה קציר טוב בסתיו. כשתגיע אותה עת, מה נעשה? לו רק היה בעלי מסיים לזרוע את שדו ואז נוסע לסייע לאחים והאחיות!" באותו ערב, שכבתי במיטתי ולא יכולתי להירדם, כואבת את ההמולה שהתחוללה בלבי: בפעם האחרונה בעלי שב מנסיעה רק לאחר יותר משבועיים, אבל אז זו לא היתה עונת העבודה בשדה. כעת, זה הזמן המכריע שבו נדרשת עבודה בשדה, ואם הוא נעלם לעוד שבועיים, מה אעשה? ייתכן שאצטרך לגרום לו ללכת למצוא את העמית שלו שיבצע את העבודה ויסיים עם זה. אבל חשבתי על זה פעם נוספת: "זה לא מתאים, משום שהאחים והאחיות מחכים שהוא יבוא לסייע להם. אם הוא לא ילך, האם זו לא תהיה פגיעה באלוהים?" במצב שבו עברתי זיכוך, באתי בנוכחות האל והתפללתי: "אלוהים! זה לא שאיני מוכנה שבעלי ילך לעזור לאחים ולאחיות, פשוט זה הזמן הנכון שבו על בני הבית לעבד את השדות. בלבי, אני אכן עוברת זיכוך אינטנסיבי, ואני לא יודעת מה לעשות. אלוהים! אני מבקשת את עזרתך, להגן על לבי ולא לתת לדברים אלה להפריע לי." אחרי שהתפללתי, המילים האלה הופיעו בבירור במחשבותיי: "אין זה משנה מהו שיעור קומתך בפועל, עליך, קודם כול, להתאפיין הן ברצון לסבול קשיים והן באמונת אמת, וצריך גם להיות לך רצון לזנוח את הבשר. עליך להיות מוכן לחוות קושי אישי ולספוג הפסד של ענייניך האישיים על מנת לְרַצות את אלוהים" ("בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך" ב'הדבר מופיע בבשר'). המילים האלה מיד תפסו מקום בלבי והביאו עמם אור של בהירות: זה נכון! אם אדם רוצה להשביע את רצון האל, חייבת להיות לו הנחישות לסבול קושי ועליו להעדיף סבל פיזי וספיגת מפלות לשם השבעת רצון האל! המילים האלה העניקו לי אמונה וחשבתי: אם השדות ייזרעו מעט מאוחר יותר, אז שיהיה! הכמות שנקצור תלויה באלוהים, והדבר החשוב ביותר הוא שבעלי עובד למען אלוהים. בהתחשב בכך, חשתי קלילה ומשוחררת בלבי ומהר מאוד נרדמתי. למחרת בבוקר, אמרתי לבעלי: "תהיה נינוח ולך לעבוד בשירות האל! תחזור מתי שתחזור, זה לא משנה. אני נשמעת לסידורי האל." כשחשבתי על כך שמעשיי משביעים את רצון האל, הרגשתי אושר ויציבות בלבי.

בעלי חזר אחרי מספר ימים, והיה נדמה לי שהוא הפך לאדם אחר. הוא עזר לי עם עבודות הבית ואמר לי: "את עובדת קשה מדי! השנים האחרונות היו מספיק קשות עבורך, כשעשית הכול הן בבית והן בחוץ. אני ער לכך. בעבר, לעתים קרובות יצאתי לעבודה בלי לעזור לך בנשיאת הנטל של עבודת הבית. בעתיד, אעשה יותר כשיש לי זמן." כששמעתי את דבריו, התרגשתי מאוד משום שבעלי מעולם לא דיבר כך לפני כן. חשבתי לעצמי: "מאז שבעלי קרא את הספר הזה, התחולל בו שינוי גדול. לא רק שהוא מטיף עם אור רב, אלא גם שגישתו כלפיי שונה משהיתה לפני כן. קריאת כתבי הקודש לא גרמה לכאלה שינויים אצלו בעבר, אבל אחרי שקרא את הספר הזה, הוא השתנה כל כך בזמן כה קצר. נראה שלמילים בספר הזה באמת יש את העוצמה לשנות בני אדם!" במקביל חשתי שדברי הספר הזה הועילו לי מאוד. אחרי שקראתי בו היו לי אמונה וכוח, וכשפעלתי בהתאם לדברי הספר הזה נעלם חוסר שביעות הרצון שלי מבעלי. אחרי שבעלי קרא את הספר הזה, גם גישתו כלפיי השתנתה, והוא הבין איך להתחשב בי ולדאוג לי. כל השינויים האלה גרמו לי לחשוב אף יותר שדברי הספר הם באמת עוצמתיים וסמכותיים! אבל באמת, מי היה זה שכתב את המילים בספר הזה? אף פעם לא מצאתי את התשובה לשאלה זו.

יום אחד, חודשיים מאוחר יותר, בעלי אמר שהוא רוצה לקחת אותי עמו להשתתף במפגש. היתה לי תחושה שהמפגש הזה יהיה מיוחד מאוד, אחרת בעלי לא היה לוקח אותי עמו לשמוע אותו. לבי נמלא ציפייה וקיוויתי לראות שוב את הספר ההוא. ביום המחרת, בעלי ואני, יחד עם שתי אחיות, ישבנו בשמחה ברכב בדרכנו לביתה של אחות. אחים ואחיות רבים לקחו חלק במפגש הזה, ביניהם אחות בשנות השלושים לחייה ששילבה את ספרי הקודש ושיתפה איתנו לגבי אמיתות רבות הנוגעות לעבודת האל באחרית הימים. כשהקשבתי לדברים שעליהם שיתפה האחות, הרגשתי בלבי בהירות מיוחדת במינה, והגעתי להבנה יסודית של קטעים רבים מכתבי הקודש שלא הבנתי בעבר, לגבי חזרתו של אלוהים לשם ביצוע את עבודת השיפוט. חשבתי לעצמי: "איך היא מסוגלת לשתף על זה באופן כה מוצלח ולהעביר את כתבי הקודש באופן כה ברור? איך יש לה כל כך הרבה הבנה?" אז, האחות, חיוך נסוך על פניה, אמרה לנו בקול רם: "אספר לאחים ואחיות פיסת מידע מצוינת שתרגש את לבבות בני האדם. ישוע אדוננו שהשתוקקנו לו זמן רב, חזר והתגלם בקרבנו כדי לבצע את עבודתו החדשה; להביע את הדבר ולפתוח את כל האמיתות והמסתורין; לחשוף לעיני כל את תעלומות שלושת שלבי עבודת האל, את תכנית הניהול שלו בת ששת-אלפי השנים, את התגלמות האל כבשר ודם, ואת כתבי הקודש. היום, תוכן השיתוף שלי נובע כולו מהדברים שהביע אלוהים." האחים, האחיות ואני ישבנו כששמענו את החדשות הכבירות האלה, וסוף סוף הבנו למה האחות הזו הבינה כל כך הרבה. מסתבר שהכול נאמר לאנשים על ידי קולו של אלוהים שחזר. כעת גם אנחנו שמענו את קולו של אלוהים, וכולנו חיבקנו אחד את השנייה בשמחה, הזלנו דמעות של התרגשות וכל המקום החל לרטוט מהתלהבות. שמחתי כל כך שהתחשק לי לקפוץ מרוב אושר וחשבתי: במשך כל הזמן הזה קיוויתי שישוע אדוננו ישוב מעט מוקדם יותר. עכשיו אלוהים באמת חזר! בעודי חיה, אני יכולה לקבל את פני ישוע אדוננו בחזרתו, ובשל כך אני באמת מבורכת!

מעט אחר כך, כשהגיע הזמן להתפזר, האחות העניקה לכל אחד מאיתנו ספר שנקרא 'השיפוט מתחיל מבית האל'. בעודי מחזיקה בספר דבר האל, חשבתי לפתע על אותו הספר מפעם. האם ייתכן שזהו הספר? כשהגעתי הביתה, שאלתי את בעלי בחוסר סבלנות: "הספר שראיתי באותו יום – האם זהו אותו דבר האל שהאחות הזכירה היום?" בעלי חייך ואמר: "אכן." באותו רגע, זה היה כאילו התעוררתי מחלום. הקול ההוא מגיע מאלוהים אחרי הכול, הוא קול התגלמותו של ישוע אדוננו שחזר, והוא קולו של אלוהים! אין פלא שהמילים האלה יכלו לרגש אותי כל כך, להעניק לי אמונה וכוח, לשנות אותי ולהוציא אותי מהסבל. בשלב זה, האשמתי את בעלי ואמרתי: "קיבלת את עבודתו החדשה של אלוהים – מדוע הסתרת אותה ממני?" בעלי אמר: "באותו זמן ממש רציתי לספר לך, אבל רוב האנשים במשפחתך הם מטיפים בכנסייה, ופחדתי שאולי לא תביני כשאני אסביר זאת. פחדתי שקרובי משפחתך היו מגלים זאת, וברגע שהיו באים להפריע לך ולעכב אותך, לא רק שזה היה גורם לך לפספס את ההזדמנות לקבל ישועה, אלא זה גם היה הופך אותי לאדם רע!" כששמעתי את דברי בעלי, נעלם חוסר ההבנה שהיה לי כלפיו, והייתי אף יותר אסירת תודה לאלוהים על שהושיע אותי. החלטתי לקרוא את הספר הזה היטב.

באמצעות קריאת דבר האל הכול יכול, רוחי הצחיחה קיבלה מזון ותמיכה... מעולם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לשמוע את דברו של אלוהים שחזר במו אוזניי, להינשא מעלה אל נוכחות האל ולפגוש את אלוהים פנים אל פנים, והרגשתי אסירת תודה באופן מיוחד לאלוהים על אהבתו וישועתו. לאחר יותר מ-10 ימים, בעלי ואני, יחד עם האחיות שהפיצו את הבשורה, נפגשנו ולקחנו את האחים והאחיות מהכנסייה שלנו שבאמת האמינו באלוהים כדי לפגוש את האל הכול יכול.