64. רוח מתנשאת לפני נפילה
עקב דרישת עבודה, הועברתי לתחום עבודה אחר. באותו זמן הייתי אסירת תודה לאלוהים. הרגשתי שחסר לי כל כך הרבה, אך באמצעות העידוד הנשגב של אלוהים, ניתנה לי ההזדמנות למלא את חובתי בתחום עבודה כל כך נפלא. נשבעתי לאלוהים בלבי: אעשה ככל יכולתי כדי להשיב לאלוהים כגמולו.
אולם, לאחר שהגעתי, גיליתי פרצות רבות בעבודה שנעשתה. כתוצאה מכך, החלטתי שעליי להתחיל לפקח על כל פריט עבודה. כשביצעתי את הביקורות, גם חשבתי לעצמי: "כיצד עבודה כלשהי נעשית בצורה כזאת? לא היה פריט עבודה שנוהל כשורה! חשבתי שהעבודה הנעשית כאן תהיה מצוינת, אך בשום פנים ואופן לא חשבתי שהיא תהיה גרועה מהעבודה הקודמת שלי. כעת, לאחר שהגעתי הנה, העבודה חייבת להתנהל כשורה, שלב אחר שלב בהתאם לסידור העבודה. אוביל את כל האחים והאחיות להיווכח בחיים". עקב כך, נפגשתי עם עמיתיי, התחלתי לארגן כל פריט עבודה, תקשרתי, תכננתי וקבעתי סידורים. באמצעות התקשורתי, חשפתי לעתים קרובות את הרגשות האמתיים שלי, "איכות העבודה כאן כל כך נמוכה. העבודה הקודמת שלי לא הייתה כמו העבודה שלכם עכשיו. במקום העבודה הקודם שלי תמיד ניהלנו את העבודה באופן כזה או אחר, תמיד עשינו דברים בצורה טובה. צייתנו לאלוהים..." לאחר הפגישות האלה, כמה מעמיתיי אמרו: "נכון מאוד! לא עשינו עבודה כלשהי בעלת ערך אמתי. הפעם, עלינו להתחיל מחדש ולעשות את עבודתנו בהתאם לדרישות אלוהים". אחרים אמרו: "תודה לך על התקשורת הנפלאה ועל הסידורים שעשית היום. אחרת, חוסר תשומת הלב שלנו לאמצעי הבטיחות היה מסוכן מדי". כששמעתי דברים אלה, שמחתי מאוד. הרגשתי שאני באמת חזקה יותר מהמנהיג הקודם. בזמן שהייתי גאה בעצמי, לא יכולתי שלא להרגיש מעט אשמה: האם באמת היה ראוי שאדבר כך? מדוע תמיד אמרתי שמקום העבודה הקודם שלי היה טוב יותר? אך מצד שני, חשבתי: מדוע לא טוב לומר זאת? רק ניסיתי ללמד אותם איך לעשות עבודה טובה יותר. באופן זה לא פעלתי על פי הנחיית רוח הקודש כדי לבחון את עצמי. בספרי הקודש, בספר משלי נאמר, "לפני-שבר גאון ולפני כשלון גֹּבַהּ רוח" (משלי ט"ז 18). מיד לאחר שקפצתי ראש וצללתי לתוך עבודתי עם תקוות רמות מאוד, הרגשתי שבלבי איבדתי מגע עם אלוהים. לא רק שעבודתי לא הסתדרה, אלא שגם יעילותה של עבודת הבשורה עברה מנסיקה לאובדן גובה מוחלט. נפלתי למצב כאוב במיוחד, אך לא הייתי בטוחה מה היה הדבר שעשיתי לא נכון. לכן התפללתי בכנות לאלוהים כדי לחפש הכוונה. באותו רגע, נזכרתי בפסקה מדרשה ששמעתי: "להיות מנהיג המשרת את אלוהים, משמעותו שעליך להיות בעל עקרונות. לא משנה מה, עדיין עליך להעיד על האל ולרומם אותו. אמור את כל אשר אתה מבין, רומם את אלוהים והעד עליו ככל יכולתך, ובשום אופן אל תרומם את עצמך או תרשה לאחרים להעריץ אותך. זהו החוק הראשון והבסיסי ביותר שלפיו יש לנהוג" (משיתופיהם של בכירים). דמעות זלגו על פניי. חרטה, אשמה והכרת תודה מילאו את לבי בו זמנית. נזכרתי בכל מה שאמרתי לעמיתיי והרגשתי שאיני ראויה באמת לרוממותו של אלוהים כלפיי. הכנסייה סידרה עבורי להגיע לכאן כדי לבצע את חובתי, כדי שאוכל לרומם את אלוהים ולשאת לו עדות, להנהיג את האחים והאחיות בפני אלוהים ולעזור להם להכיר אותו. כן, ללא בושה התרברבתי, רוממתי את עצמי, נשאתי עדות לעצמי, והתקדמתי. עשיתי זאת כדי שאחרים יביטו בי בהערצה ויסגדו לי. הייתי יהיר. נשאתי עדות לעצמי והתקדמתי בשם אהבת אלוהים וריצויו. כיצד אדם כה נתעב ראוי לשרת את אלוהים? כיצד יכול אלוהים לברך עבודה של אדם כזה? כל מה שעשיתי היה לחתור אחר תהילה ומעמד; צעדתי בנתיב צורר המשיח, פעלתי לחלוטין נגד האל והוא ממש מתעב אותי. ככל שחשבתי על כך, כך תיעבתי את עצמי יותר. לא יכולתי שלא להשתחוות בפני אלוהים מתוך חרטה, ולצעוק אליו "הו, אלוהים! תודה לך על הייסורים והשיפוט שלך שהעירו אותי ואפשרו לי לזהות את אופיי השטני. כמו כן, גילית לי את כיוון השירות שלי, עזרת לי להבין שרק אם ארומם אותך ואשא לך עדות, שירותי יהיה כלבבך. זוהי חובתי כיציר בריאה כלפי הבורא. הו, אלוהים! מעתה ואילך אני נשבעת לבחון את לבי ואת מניעיי לפני שאני מדברת או פועלת, לרומם אותך באופן מודע ולשאת לך עדות, להנהיג את האחים והאחיות כדי שיכירו אותך, ולנחם את לבך על ידי כך שאהיה מישהי שמחזיקה באמת ובאנושיות".