דבר אלוהים היומי  מובאה 83

אלוהים בורא את כל הדברים בעזרת מילים (קטעים נבחרים)

בראשית א' 3-5  וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד.

בראשית א' 6-7  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן.

בראשית א' 9-11  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן.

בראשית א' 14-15  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן.

בראשית א' 20-21  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב.

בראשית א' 24-25  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב.

ביום הראשון, נולדים היום והלילה של האנושות ועומדים על כנם הודות לסמכות אלוהים

הבה נביט בקטע הראשון: "וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד" (בראשית א' 3-5). קטע זה מתאר את מעשהו הראשון של אלוהים בראשית הבריאה, ואת היום הראשון שאלוהים העביר ושהיה בו ערב ובוקר. אך היה זה יום יוצא דופן: אלוהים החל להכין את האור למען כל הדברים, ויתרה מזאת, הבדיל בין האור לבין החושך. ביום הזה החל אלוהים לדבר, ודבריו וסמכותו התקיימו זה בצד זה. סמכותו החלה לבוא לידי ביטוי בין כל הדברים, ועוצמתו התפשטה בקרב כל הדברים כתוצאה מדבריו. מהיום הזה והלאה, כל הדברים נוצרו ועמדו על כנם בזכות דברי אלוהים, סמכות אלוהים ועוצמת אלוהים, והחלו לתפקד תודות לדברי אלוהים, סמכות אלוהים ועוצמת אלוהים. כשאלוהים אמר את המלים "יְהִ֣י א֑וֹר", היה אור. אלוהים לא התחיל בתוכנית עבודה כלשהי: האור הופיע כתוצאה מדבריו. זה היה האור שלו קרא אלוהים יום ושהאדם עדיין תלוי בו לקיומו גם היום. במצוות אלוהים, מהותו וערכו לא השתנו לעולם, והוא מעולם לא נעלם. קיומו מביא לידי ביטוי את סמכות אלוהים ועוצמתו, ומצהיר על קיומו של הבורא. הוא מאשר שוב ושוב את זהותו ומעמדו של הבורא. הוא אינו דבר מופשט ואינו אשליה, אלא אור אמיתי שהאדם יכול לראותו. מן העת ההיא והלאה, בעולם הריק שבו "וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם", נוצר הדבר החומרי הראשון. הדבר הזה בא מן הדברים שנאמרו מפי אלוהים, והופיע במעשה הבריאה הראשון של כל הדברים בזכות סמכותו ואמירותיו של אלוהים. זמן קצר לאחר מכן, ציווה אלוהים על האור והחושך להיפרד... הכול השתנה והושלם בזכות דברי אלוהים... אלוהים קרא לאור הזה "יום" ולחושך קרא "לילה". בעת ההיא נוצרו הערב הראשון והבוקר הראשון בעולם שאלוהים התכוון לברוא, ואלוהים אמר כי זהו היום הראשון. היום הזה היה היום הראשון בבריאתם של כל הדברים על ידי הבורא וראשית בריאתם של כל הדברים, והוא היה הפעם הראשונה שבה סמכותו ועוצמתו של אלוהים באו לידי ביטוי בעולם הזה שאותו ברא.

דרך המילים האלה יכול האדם לחזות בסמכותו של אלוהים, סמכות דבריו של אלוהים ועוצמתו של אלוהים. מפני שרק לאלוהים יש עוצמה כזו, רק לאלוהים יש סמכות כזו, ומפני שלאלוהים יש סמכות כזו, רק לאלוהים יש עוצמה כזו. האם יכול אדם או עצם כלשהו להיות בעל סמכות ועוצמה שכאלה? האם יש תשובה בלבבותיכם? מלבד אלוהים, האם לישות כלשהי שנבראה או שלא נבראה, יש סמכות כזו? האם ראיתם אי-פעם דוגמה לדבר כזה בספרים או בפרסומים אחרים? האם יש תיעוד כלשהו על כך שמישהו ברא את השמיים והארץ וכל הדברים? הדבר אינו מופיע בספרים או כתבים אחרים כלשהם; אלה הן כמובן המילים היחידות בעלות הסמכות והעוצמה על בריאת העולם המופלאה על ידי אלוהים, אשר מתועדות בכתבי הקודש, ומילים אלה מעידות על סמכותו הייחודית של אלוהים וזהותו הייחודית של אלוהים. האם ניתן לומר כי סמכות ועוצמה שכאלה מסמלות את זהותו הייחודית של אלוהים? האם ניתן לומר שהן בבעלותו של אלוהים, ואלוהים לבדו? ללא ספק, רק לאלוהים עצמו יש סמכות ועוצמה שכאלה! סמכות ועוצמה אלה אינן יכולות להיות בבעלותה של ישות כלשהי, שנבראה או שלא נבראה, ואינן יכולות להיות מוחלפות על ידה! האם זהו אחד המאפיינים של אלוהים עצמו הייחודי? האם הייתם עדים לו? מילים אלה מאפשרות לבני אדם להבין במהירות ובבירור את העובדה, שאלוהים הוא בעל סמכות ייחודית ועוצמה ייחודית ושהוא בעל זהות ומעמד עליונים. האם על פי השיתוף לעיל, תוכלו לומר שהאל שבו אתם מאמינים הוא אלוהים עצמו הייחודי?

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 84

אלוהים בורא את כל הדברים בעזרת מילים (קטעים נבחרים)

ביום השני, סמכותו של אלוהים מסדרת את המים ויוצרת את הרקיע, ומופיע המרחב להישרדות האנושית הבסיסית ביותר

"וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן" (בראשית א' 6-7). אילו שינויים התרחשו לאחר שאלוהים אמר "יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם"? בכתבי הקודש נאמר: "וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ". מה היתה התוצאה לאחר שאלוהים אמר ועשה זאת? התשובה טמונה בחלק האחרון של הקטע: "וַֽיְהִי־כֵֽן".

שני משפטים קצרים אלה מתעדים מאורע רב הוד ומתארים תמונה נפלאה – המשימה האדירה שבה אלוהים שלט במים, וברא מרחב שבו יכול האדם להתקיים...

בתמונה זו, המים והרקיע מופיעים מול עיניו של אלוהים בן-רגע, והם מובדלים זה מזה על ידי סמכות דבריו של אלוהים, ונפרדים ל'מעל' ו'מתחת' באופן שנקבע על ידי אלוהים. כלומר, הרקיע שנברא על ידי אלוהים לא רק כיסה את המים שמתחת, אלא גם תמך במים שמעל... בתוך כך, אין לאדם ברירה אלא להביט נדהם, כשנשימתו נעתקת מרוב הערצה לתפארתה של התמונה שבה הבורא העביר את המים, ציווה על המים וברא את הרקיע, בעוצמת סמכותו. דרך דברי אלוהים, עוצמת אלוהים וסמכות אלוהים, הגשים אלוהים מבצע גדול נוסף. האין זו עוצמת סמכותו של הבורא? הבה ניעזר בכתבי הקודש כדי להסביר את מעשי אלוהים: אלוהים אמר את דבריו, ובזכות דברים אלה של אלוהים היה רקיע בתוך המים. יחד עם זאת, התרחש שינוי עצום במרחב זה בזכות דבריו של אלוהים, ולא היה זה שינוי במובן הרגיל, אלא מעין החלפה, שבה נוצר יש מאין. הוא נולד מתוך מחשבות הבורא, והיה ליש מאין בזכות הדברים שאמר הבורא, ויתרה מכך, משלב זה והלאה הוא יתקיים ויעמוד על כנו למען הבורא וינוע, ישתנה ויתחדש בהתאם למחשבות הבורא. קטע זה מתאר את מעשהו השני של הבורא בבריאת העולם כולו. זה היה ביטוי נוסף לסמכותו ועוצמתו של הבורא, ויוזמה חלוצית נוספת של הבורא. היום הזה היה היום השני שהעביר הבורא מאז נוסד העולם והיה זה יום נפלא נוסף בעבורו: הוא התהלך בתוך האור, הוא הביא את הרקיע, הוא סידר את המים ושלט בהם ומעשיו, סמכותו ועוצמתו הופעלו ביום החדש...

האם היה רקיע בתוך המים בטרם אמר אלוהים את דבריו? מובן שלא! ולאחר שאלוהים אמר "יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם"? הופיעו הדברים שאלוהים התכוון אליהם; היה רקיע בתוך המים והמים נבדלו מפני שאלוהים אמר "יהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם". בדרך זו, בעקבות דברי אלוהים, הופיעו שני עצמים חדשים, שני דברים חדשים שנולדו בין כל הדברים, כתוצאה מסמכותו ועוצמתו של אלוהים. ומהי הרגשתכם ביחס להופעתם של שני הדברים האלה? האם אתם חשים את גדולת עוצמתו של אלוהים? האם אתם חשים את כוחו הייחודי ויוצא הדופן של אלוהים? גדולתם של כוח ועוצמה אלה נובעת מסמכותו של אלוהים, וסמכות זו הינה ייצוג של אלוהים עצמו ומאפיין ייחודי של אלוהים עצמו.

האם קטע זה העניק לכם שוב תחושה עמוקה באשר לייחודיות של אלוהים? אך בכך לא די, רחוק מזה; סמכותו ועוצמתו של הבורא מרחיקות לכת הרבה מעבר לכך. ייחודיותו אינה רק בכך שהוא בעל מהות שאינה דומה לזו של שום ברייה אחרת, אלא גם בכך שסמכותו ועוצמתו הן יוצאות דופן, חסרות גבול, מופלגות מעל לכול ועומדות מעל לכול, ויתרה מכך, סמכותו, מה ששייך לו ומה שהינו, יכולים לברוא חיים ולעשות נסים ויכולים לברוא כל דקה ושנייה מרהיבה ויוצאת מן הכלל, ויחד עם זאת הוא יכול לשלוט בחיים שהוא בורא ולהחזיק בריבונות על הנסים וכל דקה ושנייה שהוא בורא.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 85

אלוהים בורא את כל הדברים בעזרת מילים (קטעים נבחרים)

ביום השלישי, דברי אלוהים מולידים את האדמה והימים וסמכות אלוהים גורמת לעולם לשקוק חיים

הבה נקרא את הפסוק הראשון בבראשית א' 9-11: "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה". אילו שינויים התרחשו לאחר שאלוהים אמר בפשטות, "יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה"? ומה היה במרחב הזה מלבד האור והרקיע? בכתבי הקודש כתוב: "וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב". כלומר, היו כעת במרחב הזה ארץ וימים, והארץ והימים היו נפרדים זה מזה. הופעתם של דברים חדשים אלה באה בעקבות מצווה מפי אלוהים, "וַֽיְהִי־כֵֽן". האם כתבי הקודש מתארים את אלוהים כשהוא טורח בעודו עושה זאת? האם הם מתארים אותו כשהוא עוסק בעמל פיסי? כיצד אם כן נעשה כל זה על ידי אלוהים? כיצד גרם אלוהים לדברים החדשים האלה להיווצר? מובן מאליו שאלוהים השתמש במילים כדי להשיג כל זאת, לברוא את הדברים האלה בשלמותם.

(...)

הבה נמשיך לפסוק האחרון בקטע זה: "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן". בשעה שאלוהים דיבר, נוצרו כל הדברים האלה בעקבות מחשבותיו ובן-רגע, מגוון של צורות חיים קטנות ועדינות הוציאו את ראשן בהיסוס מתוך האדמה, ועוד בטרם ניערו את גושי האדמה מעליהן, נופפו זו לזו לשלום בהתלהבות, נדו בראשיהן וחייכו אל העולם. הן הודו לבורא על החיים שהעניק להן והכריזו לעולם כי הן חלק מכל הדברים, וכי יקדישו את חייהן כדי להפגין את סמכות הבורא. בשעה שנאמרו דברי אלוהים, הפכה האדמה שופעת וירוקה, כל מיני עשבים שהאדם יכול ליהנות מהם צצו ועלו ופרצו מתוך האדמה, וההרים והמישורים אוכלסו בצפיפות בעצים וביערות... עולם עקר זה, שלא היה בו כל רמז לחיים, התכסה במהירות בשפע של דשא, עשב ועצים ועלה על גדותיו מרוב ירק... ניחוח הדשא וריח האדמה התפשטו באוויר ומגוון של צמחים החלו לנשום בתיאום עם זרימת האוויר והחלו בתהליך הצמיחה. באותו זמן, תודות לדברי אלוהים ובעקבות מחשבותיו של אלוהים, החלו כל הצמחים במעגלי החיים הנצחיים שבהם הם צומחים, פורחים, נושאים פרי ומתרבים. כל אחד מהם החל להישמע בקפידה למהלכי החיים שלו והחל לבצע את תפקידו בין כל הדברים... כולם נולדו וחיו בזכות דברי הבורא. הם עתידים היו לקבל הזנה בלתי פוסקת מן הבורא ולשרוד תמיד בעקשנות בכל פינה של הארץ, כדי להפגין את סמכותו ועוצמתו של הבורא ולהפגין תמיד את כוח החיים שהוענק להם על ידי הבורא...

חיי הבורא הם יוצאי דופן, מחשבותיו יוצאות דופן וסמכותו יוצאת דופן, ולפיכך כשדבריו נאמרו, התוצאה הסופית היתה "וַֽיְהִי־כֵֽן". לאלוהים בבירור אין צורך לעבוד בעזרת ידיו כשהוא עובד; הוא רק מצווה בעזרת מחשבותיו ופוקד בעזרת דבריו, וכך מושגים הדברים. ביום הזה, אלוהים אסף את המים יחד במקום אחד ואפשר ליבשה להופיע, ולאחר מכן גרם לדשא לנבוט מתוך האדמה וצמחו עשבים שהניבו זרעים ועצים שנשאו פרי, ואלוהים סיווג כל אחד מהם על פי מינו וגרם לכל אחד מהם להכיל זרע משלו. כל זה התממש בהתאם למחשבותיו של אלוהים ומצוות דבריו של אלוהים, וכל אחד מאלה הופיע, בזה אחר זה, בעולם החדש הזה.

עוד בטרם החל בעבודתו, היתה כבר לאלוהים תמונה במחשבתו של הדברים שהתכוון להשיג, וכאשר החל להגשים דברים אלה, אז גם פתח את פיו כדי לדבר על תוכנה של התמונה הזו והחלו להתרחש שינויים בכל הדברים תודות לסמכותו ועוצמתו של אלוהים. תהיה אשר תהיה הדרך שבה אלוהים עשה זאת, או הפעיל את סמכותו, הכול הוגשם צעד אחר צעד בהתאם לתוכניתו של אלוהים ובזכות דברי אלוהים, ושינויים התרחשו צעד אחר צעד בין השמיים והארץ, תודות לדבריו ולסמכותו של אלוהים. כל השינויים וההתרחשויות האלה הפגינו את סמכות הבורא והראו עד כמה יוצאת מן הכלל ונהדרת עוצמת חייו של הבורא. מחשבותיו אינן רק רעיונות פשוטים או תמונה ריקה, אלא סמכות בעלת חיוניות ואנרגיה יוצאת דופן, וזהו הכוח לגרום לכל הדברים להשתנות, להתעורר, להתחדש ולמות. בשל כך, כל הדברים מתפקדים בזכות מחשבותיו ובה-בעת מתגשמים בזכות הדברים הנאמרים מפיו...

בטרם הופיעו כל הדברים, נוצרה זה מכבר תוכנית מלאה במחשבותיו של אלוהים ועולם חדש הוגשם בהן זה מכבר. על אף שביום השלישי הופיעו על הארץ כל מיני צמחים, לא היתה לאלוהים סיבה לעצור את צעדיו בבריאת העולם הזה; הוא התכוון להמשיך לומר את דבריו, להמשיך להגשים את בריאתו של כל דבר חדש. הוא ידבר, ייתן את מצוותיו, יפעיל את סמכותו ויפגין את עוצמתו, והוא הכין כל דבר שתכנן להכין לכל הדברים ולאנושות שהתכוון לברוא...

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 86

אלוהים בורא את כל הדברים בעזרת מילים (קטעים נבחרים)

ביום הרביעי, נוצרים עונות השנה, הימים והשנים של האנושות, כשאלוהים מפעיל את סמכותו פעם נוספת

הבורא הגשים את תוכניתו בעזרת דבריו, וכך העביר את שלושת הימים הראשונים של תוכניתו. במהלך שלושת הימים האלה, לא נראה אלוהים כשהוא טורח או מתעייף; להפך, הוא העביר שלושה ימים נפלאים מתוכניתו, והגשים את היוזמה הנהדרת של שינוי העולם מקצה לקצה. עולם חדש לגמרי הופיע מול עיניו והתמונה היפהפייה שהיתה חתומה בתוך מחשבותיו, נחשפה לבסוף חלק אחר חלק, בדברי אלוהים. הופעתו של כל דבר חדש היתה דומה ללידת תינוק, והבורא התענג על התמונה שהיתה בעבר במחשבותיו, אך כעת הופחו בה חיים. בעת הזו, זכה לבו לשביב של שביעות רצון, אך תוכניתו רק החלה. כהרף עין, הגיע יום חדש – ומה היה הדף הבא בתוכניתו של הבורא? מה הוא אמר? וכיצד הפעיל את סמכותו? ובאותו זמן, אילו דברים חדשים באו לעולם חדש זה? בעקבות הנחיית הבורא, נופל מבטנו על היום הרביעי של בריאת כל הדברים על ידי אלוהים, יום שהיה עוד התחלה חדשה. מובן שבעיני הבורא, היה זה ללא ספק עוד יום נפלא, ועוד יום בעל חשיבות עליונה לאנושות של ימינו. היה זה כמובן יום רב ערך לאין שיעור. במה היה נפלא, במה היה כה חשוב, ובמה היה רב ערך לאין שיעור? הבה נאזין תחילה לדברים שנאמרו על ידי הבורא...

"וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ" (בראשית א' 14-15). היתה זו הפעלה נוספת של סמכות אלוהים, שהופגנה על ידי הברואים, בעקבות בריאת היבשה והצמחים שעליה על ידו. לאלוהים היתה פעולה זו קלה באותה המידה, מפני שלאלוהים יש עוצמה שכזו; אלוהים עומד בדבריו, ודבריו מתגשמים. אלוהים ציווה על מאורות להופיע בשמיים, ומאורות אלה לא רק זרחו בשמיים ועל פני הארץ, אלא אף שימשו כסימנים ליום ולילה, לעונות השנה, לימים ולשנים. בדרך זו, בשעה שאלוהים אמר את דבריו, כל מעשה שאלוהים רצה להגשים התממש בהתאם לכוונת אלוהים ובאופן שנקבע על ידי אלוהים.

המאורות שבשמיים הם חומר ברקיע, שיכול להקרין אור; הם יכולים להאיר את השמיים, את הארץ ואת הימים. הם מסתובבים בהתאם לקצב ולתדירות שעליהם ציווה אלוהים, ומאירים פרקי זמן שונים על הארץ, וכך מחזורי הסיבוב של המאורות גורמים ליום וללילה להיווצר במזרח הארץ ובמערבה, והם אינם רק סימנים ליום ולילה, אלא גם מסמנים דרך מחזורים שונים אלה את החגים והמועדים המיוחדים השונים של האנושות. הם ההשלמה והליווי המושלמים לארבע העונות – אביב, קיץ, סתיו וחורף – שנוצרו על ידי אלוהים ושיחד עמן משמשים המאורות סימנים קבועים ומדויקים למחזורי הירח, לימים ולשנים של האנושות. אף שרק לאחר הגעת החקלאות החלה האנושות להבין את ההפרדה בין מחזורי הירח, הימים והשנים הנגרמת על ידי המאורות שברא אלוהים, ולפגוש בה, למעשה מחזורי הירח, הימים והשנים שהאדם מבין היום, החלו להיווצר זה מכבר, ביום הרביעי לבריאתם של כל הדברים על ידי אלוהים, וכך גם המחזורים המתחלפים של האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, אשר נחווים על ידי האדם, החלו זה מכבר, ביום הרביעי לבריאתם של כל הדברים על ידי אלוהים. המאורות שברא אלוהים אפשרו לאדם להבחין באופן סדיר, מדויק וברור בין לילה ליום, למנות את הימים ולעקוב בבירור אחר מחזורי הירח והשנים. (ביום הירח המלא הושלם חודש אחד, ומתוך כך ידע האדם כי אורם של המאורות מתחיל מחזור חדש; ביום חצי הירח הושלמה מחצית החודש, וכך ידע האדם שהחל מחזור ירח חדש, ומתוך כך ניתן היה להסיק כמה ימים ולילות יש במחזור ירח, כמה מחזורי ירח יש בעונה וכמה עונות יש בשנה, והכול הוצג באופן סדיר.) וכך יכול היה האדם לעקוב בקלות אחר מחזורי הירח, הימים והשנים שסומנו על ידי סיבוב המאורות. משלב זה והלאה, האנושות וכל הדברים חיו באופן לא מודע בתוך החילופים הסדירים בין לילה ליום וחילופי העונות, שנוצרו על ידי סיבוב המאורות. זו היתה משמעות בריאת המאורות ביום הרביעי על ידי הבורא. בדומה לכך, מטרותיה וחשיבותה של פעולה זו של הבורא היו עדיין בלתי נפרדות מסמכותו ומעוצמתו. וכך, המאורות שברא אלוהים והערך שעתידים היו להביא במהרה לאדם, היו צעד מבריק נוסף בהפעלת סמכותו של הבורא.

בעולם חדש זה, שבו האנושות טרם הופיעה, הכין הבורא ערב ובוקר, את הרקיע, את הארץ והימים, דשא, עשב ועץ פרי למינו ואת המאורות, עונות השנה, הימים והשנים למען החיים החדשים שעתיד היה לברוא בקרוב. סמכותו ועוצמתו של הבורא באו לידי ביטוי בכל דבר חדש שברא ודבריו והישגיו התרחשו בו-זמנית, ללא כל אי-התאמה, ולו הקלה ביותר, וללא כל הפוגה, ולו הקלה ביותר. הופעתם ולידתם של כל הדברים החדשים האלה היתה הוכחה לסמכותו ועוצמתו של הבורא: הוא עומד בדבריו ודבריו מתגשמים, ומה שמתגשם נמשך לנצח. עובדה זו לא השתנתה מעולם: כך היה בעבר, כך היום וכך יהיה לנצח נצחים. כשאתם מתבוננים פעם נוספת במילים האלה שבכתבי הקודש, האם אתם חשים כי הן חדשות ורעננות? האם ראיתם תוכן חדש וגיליתם תגליות חדשות? הסיבה לכך היא שמעשי הבורא העירו את לבבותיכם, הנחו בכם את כיוון הידע על סמכותו ועוצמתו, פתחו בפניכם את הדלת להבנת הבורא, ומעשיו וסמכותו העניקו חיים למילים אלה. וכך, במילים האלה ראה האדם ביטוי אמיתי וחי לסמכות הבורא, היה עד באמת לעליונותו של הבורא וחזה במהותן יוצאת הדופן של סמכות הבורא ועוצמתו.

סמכות הבורא ועוצמתו יוצרות נסים בזה אחר זה, הוא מושך אליו את תשומת לב האדם ולאדם אין ברירה אלא להביט, מרותק למעשים המדהימים שנולדו מתוך הפעלת סמכותו. עוצמתו הבלתי רגילה מביאה לתענוגות בזה אחר זה, והאדם נותר כשהוא מסנוור מרוב אושר ונשימתו נעתקת מרוב הערצה, הוא מוכה יראה, ומריע; זאת ועוד, האדם נרגש באופן נראה לעין, ומתעוררים בו כבוד, הערצה והתקשרות. לסמכותו ולמעשיו של הבורא יש השפעה רבה על רוח האדם והם מטהרים אותה. יתרה מזאת, הם משביעים את רוח האדם. כל אחת ממחשבותיו, כל אחת מאמירותיו וכל התגלות של סמכותו, היא יצירת מופת בין כל הדברים, ויוזמה נהדרת הראויה ביותר לנאורות וידע מצד האנושות שנבראה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 87

אלוהים בורא את כל הדברים בעזרת מילים (קטעים נבחרים)

ביום החמישי, צורות החיים השונות והמגוונות מפגינות את סמכות הבורא בדרכים שונות

בכתבי הקודש נאמר, "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב" (בראשית א' 20-21). כתבי הקודש מספרים לנו בבירור כי ביום הזה, ברא אלוהים את השרצים שבמים והעופות שבשמיים, כלומר הוא ברא את הדגים והעופות השונים וסיווג כל אחד מהם על פי מינו. בדרך זו הועשרו הארץ, השמיים והמים על ידי בריאת אלוהים...

בשעה שנאמרו דברי אלוהים, התעוררו בן-רגע חיים חדשים, כל יצור חי בצורתו השונה, בעיצומם של דברי הבורא. הם באו לעולם כשהם נדחפים למצוא את מקומם, קופצים, משתובבים מרוב שמחה... דגים בכל צורה וגודל שחו במים, רכיכות מכל מין צמחו מתוך החולות, יצורים בעלי קשקשים, קונכיות, וחסרי חוליות, צמחו ועלו בחיפזון בצורות שונות, גדולים או קטנים, ארוכים או קצרים. כך גם החלו לצמוח במהירות מינים שונים של אצות, כשהם מתנודדים לפי תנועת יצורי המים השונים, נעים בגלים, מסעירים את המים העומדים, כאילו לומר להם: התעוררו! הביאו את חבריכם! כי לעולם לא תהיו שוב לבד! מן הרגע שבו הופיעו במים היצורים החיים השונים שנבראו על ידי אלוהים, כל יצור חי חדש הביא עמו חיוניות למים שהיו שקטים במשך זמן כה רב, ובישר על עידן חדש... משלב זה והלאה, הם התרפקו זה על זה ואירחו זה לזה חברה, ולא שמרו מרחק ביניהם. המים התקיימו למען היצורים שבהם והזינו כל יצור חי ששכן בתוכם, וכל יצור חי התקיים למען המים, בזכות ההזנה שבהם. כל אחד מהם העניק חיים לאחר ובו-זמנית, באותו אופן, העיד כל אחד מהם על הפלא והגדולה שבבריאת הבורא ועל עוצמת סמכותו של הבורא, שאין למעלה ממנה...

כפי שהים לא היה עוד שקט, כך החלו החיים למלא גם את השמיים. עופות, גדולים וקטנים, התעופפו בזה אחר זה אל השמיים מן האדמה. בשונה מיצורי הים, היו להם כנפיים ונוצות שכיסו את גופם הדק והחינני. הם נופפו בכנפיהם, כשהם מציגים בגאווה ובהתנשאות את כסות הנוצות היפהפייה שלהם ואת תפקודיהם וכישוריהם המיוחדים, שהוענקו להם על ידי הבורא. הם המריאו בחופשיות והתעופפו במיומנות בין השמיים לארץ, על פני לערבות עשב ויערות... הם היו יקירי האוויר, הם היו יקירי כל הדברים. במהרה, יהיו לחוליה המקשרת בין השמיים לארץ ויעבירו את המסרים לכל הדברים... הם שרו, הם התעופפו בשמחה במרחב, הם הביאו תרועות, צחוק ונמרצות לעולם הזה, שהיה ריק בעבר... בעזרת שירתם הבהירה והמלודית, בעזרת המלים שבלבם, הם היללו את הבורא על החיים שהוענקו להם. הם רקדו בעליזות כדי להפגין את השלמות והפלא שבבריאתו של הבורא, ועתידים היו להקדיש את כל חייהם כדי לשמש עדות לסמכות הבורא, דרך החיים המיוחדים שהעניק להם...

בין אם היו במים או בשמיים, במצוות הבורא, התקיים שפע זה של יצורים חיים בתצורות השונות של החיים, ובמצוות הבורא, הם התקבצו יחד על פי מיניהם – והחוק הזה, הכלל הזה, לא ניתן היה לשינוי על ידי ברייה כלשהי. מעולם הם לא העזו להרחיק לכת מעבר לגבולות שנקבעו להם על ידי הבורא ואף לא היו מסוגלים לכך. כפי שציווה הבורא, הם חיו והתרבו ונשמעו בקפידה למהלך החיים ולחוקים שנקבעו למענם על ידי הבורא ונשמעו במודע לפקודותיו שלא נאמרו ולמצוות ולהוראות השמיימיות שנתן להם, עד עצם היום הזה. הם שוחחו עם הבורא בדרכם המיוחדת, הגיעו להבנה של משמעות הבורא ונשמעו למצוותיו. אין בהם ולו אחד שהפר אי-פעם את סמכות הבורא, וריבונותו ומצוותו עליהם הופעלו במחשבותיו. לא נאמרו מילים, אלא הסמכות שהיתה ייחודית לבורא שלטה בכל הדברים בשתיקה, שלא היה לה תפקוד של שפה ושהיתה שונה מהאנושות. הפעלת סמכותו בדרך מיוחדת זו אילצה את האדם לרכוש ידע חדש ולתת פרשנות חדשה לסמכותו הייחודית של הבורא. כאן, עלי לומר לכם כי ביום החדש הזה, הפעלת סמכותו של הבורא הדגימה פעם נוספת את ייחודיותו של הבורא.

כעת, הבה נתבונן בפסוק האחרון שבקטע זה מכתבי הקודש: "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב". מהי לדעתכם משמעות הדבר? רגשותיו של אלוהים מתבטאים בדברים אלה. אלוהים צפה בכל הדברים שברא כשהם מתהווים ועומדים על כנם בזכות דבריו, ומתחילים להשתנות בהדרגה. בעת הזו, האם אלוהים היה שבע רצון מן הדברים השונים שיצר בעזרת דבריו ומן המעשים השונים שהגשים? התשובה היא "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב". מה אתם רואים כאן? מה מייצג המשפט "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב"? מה הוא מסמל? משמעותו היא כי לאלוהים היו העוצמה והחוכמה להגשים את אשר תכנן והכתיב, להגשים את המטרות שהתכוון להגשים. כשאלוהים השלים כל אחת מהמשימות, האם חש חרטה? התשובה היא עדיין, "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב". במלים אחרות, לא זו בלבד שהוא לא חש חרטה, אלא הוא היה שבע רצון. מהי משמעות הדבר, שהוא לא חש חרטה? משמעות הדבר היא שתוכניתו של אלוהים הינה מושלמת, שעוצמתו וחוכמתו הינן מושלמות ושרק בסמכותו ניתן להגיע לשלמות שכזו. כשהאדם מבצע משימה, האם ביכולתו לראות כי היא טובה, בדומה לאלוהים? האם דבר כלשהו שהאדם עושה יכול להגיע לשלמות? האם ביכולתו של האדם להשלים דבר-מה פעם אחת ולנצח נצחים? כפי שאומר האדם, "דבר אינו מושלם, רק טוב יותר", דבר ממה שהאדם עושה אינו יכול להגיע לשלמות. כשאלוהים ראה שכל הדברים שהוא עשה והגשים הם טובים, כל דבר שנעשה על ידי אלוהים נקבע על פי דבריו, כלומר כאשר "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב", כל הדברים שיצר קיבלו צורה סופית, סווגו על פי מינם וקיבלו מעמד, מטרה ותפקוד קבועים, פעם אחת ולנצח נצחים. זאת ועוד, תפקידם בין כל הדברים והמסע שעליהם לעבור במהלך ניהול כל הדברים על ידי אלוהים, נקבעו כבר על ידי אלוהים ולא היו ניתנים לשינוי. זה היה החוק השמיימי שקבע הבורא לכל הדברים.

"וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב", מילים פשוטות אלה, שאין מעריכים אותן די הצורך, שמתעלמים מהן פעמים כה רבות, הן דברי החוק השמיימי והצו השמיימי שקבע אלוהים לכל הברואים. הן התגלמות נוספת של סמכות הבורא, מעשית יותר ועמוקה יותר. דרך דבריו, הבורא לא רק הצליח להשיג את כל אשר התכוון להשיג ולהגשים את כל אשר התכוון להגשים, אלא אף הצליח לשלוט במו ידיו בכל אשר ברא, בכל הדברים שיצר בסמכותו, ויתרה מזאת, הכול היה שיטתי וסדיר. כל הדברים אף התרבו, התקיימו וגוועו על פי דבריו, ויתרה מזאת, על פי סמכותו התקיימו בתוך החוק שקבע, ואף לא אחד מהם היה פטור ממנו! החוק הזה החל בו-ברגע ש"וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב", והוא יתקיים, יימשך ויתפקד למען תוכנית הניהול של אלוהים עד עצם היום שבו יבוטל על ידי הבורא! סמכותו הייחודית של הבורא באה לידי ביטוי לא רק ביכולתו לברוא את כל הדברים ולצוות על כל הדברים להתהוות, אלא גם ביכולתו לשלוט ולהחזיק בריבונות על פני כל הדברים ולהעניק את החיים והחיוניות לכל הדברים, ויתרה מזאת, ביכולתו לגרום, פעם אחת ולנצח נצחים, לכל הדברים שהתכוון ליצור על פי תכניתו, להופיע ולהתקיים בעולם שנברא על ידו בצורה מושלמת, מבנה חיים מושלם ותפקיד מושלם. כך היא באה לידי ביטוי גם בדרך שבה מחשבות הבורא לא היו כפופות למגבלות כלשהן, לא היו מוגבלות על ידי הזמן, המרחב או הגיאוגרפיה. בדומה לסמכותו, זהותו הייחודית של הבורא תישאר ללא שינוי מנצח עד נצח. סמכותו תהיה תמיד ייצוג וסמל לזהותו הייחודית, וסמכותו תתקיים לנצח לצד זהותו!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 88

אלוהים בורא את כל הדברים בעזרת מילים (קטעים נבחרים)

ביום הששי, הבורא מדבר, וכל מיני היצורים החיים הקיימים במחשבתו מופיעים בזה אחר זה

באופן בלתי נתפס, עבודתו של הבורא בבריאת כל הדברים נמשכה חמישה ימים, ומייד לאחר מכן קידם הבורא בברכה את היום הששי לבריאת כל הדברים על ידו. היום הזה היה עוד התחלה חדשה ועוד יום יוצא מן הכלל. מה היתה אפוא תכניתו של הבורא ערב היום החדש הזה? אילו ברואים חדשים ייצור ויברא? האזינו, זהו קולו של הבורא...

"וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב" (בראשית א' 24-25). אילו יצורים חיים נכללים כאן? בכתבי הקודש נאמר: בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. כלומר, ביום הזה לא זו בלבד שהיו כל מיני יצורים חיים על פני האדמה, אלא הם אף סווגו על פי מינם, ובדומה לנאמר לעיל, "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב".

כמו בחמשת הימים הקודמים, באותה הנימה, גם ביום הששי ציווה הבורא על לידת היצורים החיים שבהם חפץ, וכי יופיעו על פני האדמה, כל אחד על פי מינו. כשהבורא מפעיל את סמכותו, דבר מדבריו אינו נאמר לשווא, וכך ביום הששי, הופיע כל אחד מהיצורים החיים שהוא התכוון לברוא, בשעה שנקבעה. בשעה שהבורא אמר, "תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ", הארץ נמלאה מייד חיים, ועל פני האדמה הופיעה לפתע נשימתם של כל מיני יצורים חיים... במרחבי העשב הירוקים הופיעו בזו אחר זו פרות חסונות, כשהן מניעות את זנבותיהן מצד לצד, כבשים פועות התקבצו לעדרים וסוסים צוהלים החלו לדהור... בן-רגע, מרחבי העשב העצומים והשקטים התפקעו מרוב חיים... הופעתן של חיות משק שונות אלה היתה מראה יפהפה על פני ערבות העשב השלוות, והוא הביא עמו חיוניות ללא גבולות... הן יהיו בנות הלוויה של ערבות העשב ושליטות ערבות העשב, שכל אחת מהן תלויה באופן הדדי באחרת; כך הן גם יהיו לשומרות האדמות האלה, שיהיו בית הגידול הקבוע שלהן ושיספקו להן את כל צורכיהן, מקור של הזנה נצחית לשם קיומן...

באותו היום שבו נוצרו חיות משק שונות אלה על פי דברי הבורא, הופיע גם שפע של חרקים, בזה אחר זה. אף שהיו הקטנים שבכל היצורים החיים, כוח חייהם היה בכל זאת בריאתו הפלאית של הבורא, והם לא הגיעו מאוחר מדי... אחדים נופפו בכנפיהם הקטנות ואילו אחרים זחלו באיטיות; אחדים קפצו ודילגו, אחרים התנודדו; אחדים נעו קדימה במהירות, אחרים מיהרו לסגת; אחדים נעו הצידה, אחרים קפצו גבוה ונמוך... כולם היו עסוקים בניסיון למצוא להם בתים: אחדים נדחקו אל תוך העשב, אחדים החלו לחפור מחילות באדמה, אחדים התעופפו אל העצים, חבויים ביערות... אף שהיו קטנים בגודלם, הם לא היו מוכנים לשאת את ייסורי הבטן הריקה, ולאחר שמצאו להם בתים משלהם, מיהרו לחפש מזון כדי לקיים את עצמם. אחדים טיפסו על העשב כדי לאכול את גבעוליו הרכים, אחדים חפנו אדמה מלוא פיהם והזינו בה את בטנם, כשהם אוכלים בחשק ובהנאה רבה (לחיכם, גם אדמה היתה מעדן טעים); אחדים היו חבויים ביערות, אך הם לא עצרו לנוח, כי המוהל שבתוך העלים הירוקים הכהים והמבריקים סיפק להם ארוחה עסיסית... לאחר ששבעו, עדיין לא חדלו החרקים מפעילותם. אף שהיו קטנים במידותיהם, היו להם אנרגיה אדירה ומרץ ללא גבול, וכך מכל הברואים, הם הפעילים ביותר והחרוצים ביותר. הם מעולם לא התעצלו ומעולם לא התפנקו במנוחה. לאחר ששבעו, הם עדיין טרחו על עמלם למען העתיד, העסיקו את עצמם ומיהרו אנה ואנה למען המחר, למען הישרדותם... הם זמזמו בשקט שירים במנגינות ובמקצבים שונים כדי לעודד את עצמם להמשיך הלאה. הם אף הוסיפו שמחה לעשב, לעצים ולכל סנטימטר של אדמה, כשהם הופכים כל יום וכל שנה לייחודיים... בשפות שלהם ובדרכים שלהם, הם העבירו מידע לכל היצורים החיים על פני האדמה. ובעזרת מהלך החיים המיוחד להם, הם סימנו את כל הדברים, שעליהם הותירו עקבות... הם הכירו מקרוב את האדמה, הדשא והיערות, הביאו מרץ וחיוניות לאדמה, לדשא וליערות והביאו את עצותיו וברכותיו של הבורא לכל היצורים החיים...

מבטו של הבורא חלף על פני כל הדברים שברא, וברגע זה נעצר מבטו על היערות וההרים, כשמחשבותיו פונות אליהם. כשנאמרו דבריו, הופיעו ביערות העבותים ועל ההרים בריות מסוג שלא דמה לשום סוג שהיה לפניו: הן היו חיות הבר שנאמרו מפי אלוהים. הן, ששעתן הגיעה זה מכבר, ניערו את ראשיהן ונופפו בזנבותיהן, כל אחת עם פניה הייחודיים. לאחדות מהן היתה פרווה צמרירית, אחדות היו משוריינות, אחדות חשפו ניבים, אחדות כאילו חייכו, אחדות היו בעלות צוואר ארוך, אחדות בעלות זנב קצר, אחדות בעלות עיניים פראיות, אחדות בעלות מבט חששני, אחדות התכופפו כדי לאכול עשב, אחדות עם דם סביב פיהן, אחדות מקפצות על שתי רגליים, אחדות פוסעות על ארבע פרסות, אחדות מביטות למרחק מעל צמרות עצים, אחדות אורבות ביערות, אחדות מחפשות להן מערות לנוח בהן, אחדות רצות ומשתובבות על המישורים, אחדות משחרות לטרף ביערות...; אחדות שאגו, אחדות ייללו, אחדות נבחו, אחדות קראו...; אחדות בקול סופרן, אחדות בקול בריטון, אחדות במלוא גרון, אחדות בקול בהיר ומלודי...; אחדות היו קודרות, אחדות יפות, אחדות מגעילות, אחדות חמודות, אחדות מפחידות, אחדות תמימות ומקסימות... כולן הופיעו בזו אחר זו. ראו כיצד הן התהלכו, חזקות, חופשיות ברוחן, אדישות זו לזו מתוך בטלה, לא טורחות להעיף מבט זו בזו... כל אחת מהן נושאת את החיים המסויימים שהוענקו לה על ידי הבורא, פראות ואכזריות משלה. הן הופיעו ביערות ועל ההרים. בזות לכול, תקיפות באופן כה מוחלט – מי עשה אותן לשליטות האמיתיות של ההרים והיערות? מן הרגע שבו נקבעה הופעתן על ידי הבורא, הן "תבעו לעצמן" את היערות ואת ההרים, כי הבורא כבר חתם את גבולותיהן וקבע את תחום קיומן. רק הן היו השליטות האמיתיות של ההרים והיערות, ולכן היו כה פראיות, וכה מלאות בוז. הן נקראו "חיות בר" אך ורק מפני שמכל הברואים, הן היו הפראיות, האכזריות והבלתי ניתנות לביות באמת. לא ניתן היה לבייתן, ולפיכך לא ניתן היה לגדלן, והן לא יכולות היו לחיות בהרמוניה עם האנושות או לעבוד למען האנושות. מכיוון שלא ניתן היה לגדלן והן לא יכולות היו לעבוד למען האנושות, היה עליהן לחיות בריחוק מן האנושות והאדם לא יכול היה להתקרב אליהן. ומכיוון שחיו בריחוק מהאנושות והאדם לא יכול היה להתקרב אליהן, היתה להן היכולת לממש את האחריות שהוענקה להן על ידי הבורא: לשמור על ההרים והיערות. פראותן הגנה על ההרים ושמרה על היערות, והיתה ההגנה וההבטחה הטובה ביותר של קיומן והתפשטותן. בו-בזמן, פראותן שמרה והבטיחה את האיזון בין כל הדברים. הגעתן הביאה עמה תמיכה ועיגון להרים וליערות; הגעתן החדירה מרץ וחיוניות ללא גבול להרים וליערות השקטים והריקים. משלב זה והלאה נעשו ההרים והיערות לבית גידולן הקבוע, והן עתידות היו שלא לאבד את ביתן לעולם, כי ההרים והיערות הופיעו והתקיימו למענן, וחיות הבר עתידות היו למלא את תפקידן ולעשות כל שביכולתן כדי לשמור עליהם. כך עתידות היו חיות הבר להישמע בקפידה גם לתוכחות הבורא להיאחז בשטחן, להמשיך לשמור בעזרת טבען החייתי על האיזון בין כל הדברים, שנקבע על ידי הבורא, ולהפגין את סמכותו ועוצמתו של הבורא!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 89

תחת סמכותו של הבורא, כל הדברים מושלמים הם

כל הדברים שברא אלוהים, ובהם הדברים שיכולים לזוז והדברים שאינם יכולים לזוז, דוגמת עופות ודגים, עצים ופרחים, וכולל חיות המשק, החרקים וחיות הבר שנוצרו ביום הששי – כולם היו טובים בעיני אלוהים, ויתרה מכך, בעיני אלוהים, הגיעו הדברים האלה לשיא השלמות בהתאם לתוכניתו ולאמות המידה שהוא שאף להשיג. צעד אחד צעד, ביצע אלוהים את הפעולה שהתכוון לבצע בהתאם לתוכניתו. בזה אחר זה, הופיעו הדברים שהתכוון לברוא, והופעתו של כל אחד מהם היתה השתקפות של סמכות הבורא והתגבשות של סמכותו, ובזכות התגבשות זו, לא היתה לכל הברואים ברירה אלא להיות אסירי תודה לחסדו של הבורא ולהזנה שבאה מהבורא. בשעה שמעשיו הפלאיים של אלוהים באו לידי ביטוי, העולם הזה עלה על גדותיו, חלק אחר חלק, מכל הדברים שנבראו בידי אלוהים, והשתנה מתוהו ובוהו וחושך לבהירות ואור, מדממת מוות לחיוניות ומרץ ללא גבול. בין כל הדברים שנבראו, מן הגדול עד לקטן, מן הקטן עד למיקרוסקופי, לא היה ולו אחד שלא נברא בסמכותו ובעוצמתו של הבורא, והיה צורך וערך ייחודי ופנימי לקיומו של כל אחד מהברואים. יהיו אשר יהיו ההבדלים בצורתם ובמבנה שלהם, לא היה עליהם אלא להיווצר על ידי הבורא כדי להתקיים תחת סמכותו. לעתים בני אדם רואים חרק מכוער מאוד ואומרים, "החרק הזה נוראי כל כך, לא ייתכן שיצור כה מכוער נוצר על ידי אלוהים – לא ייתכן שהוא היה בורא דבר מכוער כל כך". איזו דעה מטופשת! מה שעליהם לומר הוא, "על אף שהחרק הזה כה מכוער, הוא נוצר על ידי אלוהים, ולפיכך מוכרחה להיות לו מטרה ייחודית משלו". במחשבותיו התכוון אלוהים להעניק ליצורים החיים השונים שברא מראה מכול סוג ומין וכל מיני תפקידים ושימושים, וכך אף לא אחד מן הדברים שיצר אלוהים נוצק באותה התבנית. מן החיצוניות שלהם ועד להרכבם הפנימי, מהרגלי החיים שלהם ועד למקום שהם תופסים – כל אחד מהם שונה. לפרות יש מראה של פרות, לחמורים – מראה של חמורים, לאיילים – מראה של איילים ולפילים – מראה של פילים. התוכל לומר מי מהם הוא היפה ביותר ומי המכוער ביותר? התוכל לומר מי מהם המועיל ביותר וקיומו של מי הוא הנחוץ פחות? יש שאוהבים את המראה של הפילים, אך איש אינו נעזר בפילים כדי לזרוע שדות. יש שאוהבים את מראה האריות והנמרים, כי המראה שלהם הוא המרשים ביותר מבין כל הדברים, אך האם ניתן להחזיקם כחיות מחמד? בקצרה, כשמדובר במגוון הדברים שבבריאה, על האדם להיכנע לסמכות הבורא, כלומר להיכנע לסדר שקבע הבורא לכל הדברים. זוהי הגישה הנבונה ביותר. רק גישה של חיפוש הכוונות המקוריות של הבורא וציות להן היא קבלה אמיתית של סמכות הבורא וביטחון אמיתי בה. הדבר טוב בעיני אלוהים, אז איזו סיבה יש לאדם למצוא פגמים?

כך כל הדברים שנבראו בסמכות הבורא ינגנו סימפוניה חדשה לריבונותו של הבורא, יפתחו באקדמה מבריקה לעבודתו ביום החדש, וברגע הזה גם הבורא יפתח דף חדש בעבודת הניהול שלו! על פי חוק הנבטים באביב, ההבשלה בקיץ, הקציר בסתיו והאחסון בחורף, שנקבע על ידי הבורא, כל הדברים יהיו הד לתוכנית הניהול של הבורא ויקדמו בברכה את יומם החדש, התחלתם החדשה ומהלך החיים החדש שלהם, ובמהרה יתרבו ברצף אינסופי כדי לקדם בברכה כל יום תחת ריבונות סמכותו של הבורא...

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 90

אין ישות, שנבראה או שלא נבראה, אשר יכולה להחליף את זהותו של הבורא

מאז החל בבריאת כל הדברים, החלה עוצמתו של אלוהים לבוא לידי ביטוי ולהתגלות, כי אלוהים ברא את כל הדברים בעזרת מילים. תהיה אשר תהיה הדרך שבה ברא אותם, תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שברא אותם, כל הדברים התהוו ועמדו על כנם והתקיימו בזכות דברי אלוהים, וזוהי סמכותו הייחודית של הבורא. בזמן שקדם להופעתה של האנושות בעולם, השתמש הבורא בעוצמתו ובסמכותו כדי לברוא את כל הדברים למען האנושות, ועשה שימוש בשיטותיו הייחודיות כדי להכין לאנושות סביבת מחיה מתאימה. כל אשר עשה היה בהכנה לאנושות, שעתידה היתה לקבל במהרה את נשימת אפו. כלומר בזמן שקדם לבריאת האנושות, סמכות אלוהים הופגנה בכל הברואים השונים מן האנושות, בדברים אדירים כמו השמיים, האור, הימים והיבשה, ובדברים קטנים כבעלי חיים וציפורים, וכן בכל מיני חרקים ומיקרואורגניזמים ובהם חיידקים שונים שלא ניתן לראותם בעין בלתי מזויינת. כל אחד מהם קיבל חיים באמצעות דברי הבורא, כל אחד מהם שגשג בזכות דברי הבורא וכל אחד מהם חי תחת ריבונותו של הבורא, בזכות דברי הבורא. על אף שהם לא קיבלו את נשימת אפו של הבורא, הם בכל זאת הפגינו את החיים והחיוניות שהבורא העניק להם, דרך צורותיהם השונות והמבנים השונים שלהם. על אף שהם לא קיבלו את היכולת לדבר, שניתנה על ידי הבורא לאנושות, כל אחד מהם קיבל דרך להביע את חייו, שהוענקה לו על ידי הבורא ושהיתה שונה משפתו של האדם. סמכות הבורא לא רק מעניקה חיוניות של חיים לעצמים חומריים נייחים לכאורה, כדי שלא ייעלמו לעולם, אלא יתרה מכך, מעניקה לכל יצור חי את האינסטינקט לפרות ולרבות, כדי שלא ייעלם לעולם וכדי שיעביר מדור לדור את חוקי ההישרדות ועקרונותיה, שהוענקו לו על ידי הבורא. האופן שבו מפעיל הבורא את סמכותו אינו מציית בנוקשות לנקודת מבט של "מאקרו" או "מיקרו" ואינו מוגבל לצורה כלשהי. הוא מסוגל לצוות על פעולות היקום ולהחזיק בריבונות על פני החיים והמוות של כל הדברים, ויתרה מכך, מסוגל לתמרן את כל הדברים כך שישרתו אותו. הוא יכול לנהל את כל פעולות ההרים, הנהרות והאגמים, ולשלוט בכל הדברים שבתוכם, ויותר מכך, מסוגל לספק את צורכיהם של כל הדברים. זהו הביטוי לסמכותו הייחודית של הבורא בין כל הדברים מלבד האנושות. ביטוי זה אינו למשך תקופת חיים בלבד, הוא לא יחדל ולא ינוח לעולם ואינו ניתן לשינוי או לפגיעה מידי אדם או דבר כלשהו, ושום אדם או דבר אינו יכול להוסיף לו או לגרוע ממנו – כי איש אינו יכול להחליף את זהות הבורא, ולפיכך אין ישות שנבראה, אשר יכולה להחליף את סמכות הבורא, ואין ישות שלא נבראה, אשר יכולה להשיג זאת. ניקח לדוגמה את שליחיו ומלאכיו של אלוהים. אין להם העוצמה של אלוהים, לא כל שכן סמכות הבורא, והסיבה לכך שאין להם העוצמה והסמכות של אלוהים היא שאין להם המהות של הבורא. הישויות שלא נבראו, דוגמת שליחיו ומלאכיו של אלוהים, יכולות אמנם לעשות דברים מסויימים מטעם אלוהים, אך הן אינן יכולות לייצג את אלוהים. אף שיש להן עוצמה מסויימת שאין לאדם, אין להן הסמכות של אלוהים, אין להן הסמכות של אלוהים לברוא את כל הדברים, לצוות על כל הדברים ולהחזיק בריבונות על כל הדברים. וכך, אין ישות שלא נבראה, אשר יכולה להחליף את הייחודיות של אלוהים, ובדומה לכך, אין ישות שלא נבראה, אשר יכולה להחליף את סמכותו ועוצמתו של אלוהים. האם קראת בכתבי הקודש על שליח כלשהו של אלוהים, שברא את כל הדברים? ומדוע לא שלח אלוהים אף אחד משליחיו או מלאכיו לברוא את כל הדברים? מפני שלא היתה להם הסמכות של אלוהים, ולפיכך לא היתה להם היכולת להפעיל את סמכותו של אלוהים. בדומה לכל הברואים, הם כפופים לריבונותו וסמכותו של הבורא, וכך באותו האופן, הבורא הוא גם האל שלהם, גם הריבון שלהם. בקרב כל אחד ואחד מהם – בין אם הוא אציל או פשוט, בעל עוצמה רבה או משנית – אין ולו אחד שיכול להתעלות על סמכותו של הבורא, וכך אין בקרבם ולו אחד שיכול להחליף את זהותו של הבורא. הם לעולם לא ייקראו אלוהים, ולעולם לא יוכלו להיות לבורא. אלה הן אמיתות ועובדות שאינן ניתנות לשינוי!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 91

אלוהים כורת ברית עם האדם בעזרת מילים

בראשית ט' 11-13  וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ.

לאחר שהוא יוצר את כל הדברים, סמכות הבורא מאושרת ומופגנת פעם נוספת בברית הקשת בענן

סמכות הבורא מופגנת ומופעלת לנצח בקרב כל הברואים, והוא אינו רק שולט בגורלם של כל הדברים, אלא שולט גם באנושות, הברייה המיוחדת שברא במו ידיו, שהיתה בעלת מבנה חיים שונה ושמתקיימת בצורת חיים שונה. לאחר שיצר את כל הדברים, הבורא לא חדל מלבטא את סמכותו ועוצמתו. בעיניו, הסמכות שבעזרתה החזיק בריבונות על פני כל הדברים וגורל האנושות כולה, החלה רשמית רק לאחר שהאנושות נולדה באמת מתוך ידו. הוא התכוון לנהל את האנושות ולשלוט בה. הוא התכוון לגאול את האנושות, לזכות באנושות באמת, לזכות באנושות שתוכל לפקח על כל הדברים ולגרום לאנושות זו לחיות תחת סמכותו, להכיר את סמכותו ולהישמע לה. כך החל אלוהים לבטא באופן רשמי את סמכותו בקרב בני האדם בעזרת דבריו והחל לממש את דבריו בעזרת סמכותו. סמכותו של אלוהים הופגנה כמובן בכל המקומות תוך כדי תהליך זה. בחרתי רק כמה דוגמאות ספציפיות וידועות, שמתוכן תוכלו להבין ולהכיר את ייחודיותו של אלוהים ואת סמכותו הייחודית.

יש דמיון בין הקטע בבראשית ט' 11-13 לבין הקטע לעיל, העוסק בתיעוד בריאת העולם על ידי אלוהים, אך יש גם הבדל ביניהם. מהו הדמיון? הדמיון הוא בשימוש שעושה אלוהים במילים כדי לעשות את אשר התכוון, וההבדל הוא בכך שהקטע הוא שיחה של אלוהים עם האדם, שבה הוא כרת ברית עם האדם וסיפר לאדם על מה שהברית כוללת. הפעלה זו של סמכות אלוהים הושגה במהלך הדו-שיח שלו עם האדם, כלומר לפני בריאתה של האנושות, דברי אלוהים היו הוראות ומצוות, אשר ניתנו לברואים שהתכוון לברוא. אך כעת היה מי שישמע את דברי אלוהים, ולפיכך דבריו היו הן דו-שיח עם האדם והן תוכחה והטפת מוסר לאדם, ויתרה מזאת, הם היו מצוות שניתנו לכל הדברים ושנשאו עמן את סמכותו.

איזה מעשה של אלוהים מתועד בקטע זה? הוא מתעד את הברית שכרת אלוהים עם האדם לאחר שהשמיד את העולם במבול, הוא מספר לאדם כי אלוהים לא יגרום שוב הרס כזה לעולם וכי לשם כך ברא אלוהים אות. ומה היה האות הזה? בכתבי הקודש נאמר, "אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ". אלה הם הדברים המקוריים שנאמרו על ידי הבורא לאנושות. בשעה שאמר מילים אלה, הופיעה קשת בענן מול עיני האדם, ושם נותרה עד היום. הכול ראו קשת כזו, וכשאתה רואה אותה, האם אתה יודע כיצד היא מופיעה? המדע אינו מסוגל להוכיח זאת, לאתר את מקורה או לזהות את מיקומה. הסיבה לכך היא שהקשת בענן היא אות לברית שנכרתה בין הבורא לבין האדם. היא אינה דורשת בסיס מדעי, היא לא נוצרה בידי האדם והאדם אינו מסוגל לשנותה. זהו המשך לסמכותו של הבורא לאחר שאמר את דבריו. הבורא נעזר בשיטתו המסויימת כדי לעמוד בברית שלו עם האדם ובהבטחתו, וכך השימוש שלו בקשת בענן כאות לברית שכרת, הוא צו וחוק שמיימי, שיישאר לנצח ללא שינוי, בין אם ביחס לבורא ובין אם ביחס לאנושות שנבראה. יש לומר כי חוק זה שאינו ניתן לשינוי, הינו ביטוי אמיתי נוסף לסמכות הבורא בעקבות בריאת כל הדברים על ידו, ויש לומר כי לסמכותו ועוצמתו של הבורא אין גבולות. השימוש של הבורא בקשת בענן כאות הינו המשך והרחבה לסמכותו. היה זה מעשה נוסף שבוצע על ידי אלוהים בעזרת דבריו, וסימן לברית שכרת אלוהים עם האדם בעזרת מילים. הוא סיפר לאדם על הדבר שהחליט לקיים, ובאיזה אופן הדבר יוגשם וימומש, ובאופן זה הדבר התגשם בהתאם לדברים שנאמרו מפי אלוהים. רק אלוהים הוא בעל עוצמה שכזו וכיום, אלפי שנים לאחר שאמר דברים אלה, האדם יכול עדיין להביט בקשת בענן, שנאמרה מפי אלוהים. בזכות דברים אלה שנאמרו על ידי אלוהים, נותר הדבר הזה ללא שינוי עד עצם היום הזה. איש אינו יכול להסיר את הקשת הזו, איש אינו יכול לשנות את חוקיה, והיא קיימת אך ורק בזכות דברי אלוהים. זוהי בדיוק סמכותו של אלוהים. "אלוהים עומד בדבריו ודבריו מתגשמים, ומה שמתגשם נמשך לנצח". דברים אלה באים כאן לידי ביטוי בבירור, וזהו סימן ומאפיין ברור לסמכותו ועוצמתו של אלוהים. לשום ישות שנבראה אין סימן או מאפיין כזה, ולא ניתן לראותו בה, וכן לא ניתן לראותו בשום ישות שלא נבראה. הוא שייך אך ורק לאלוהים הייחודי ומבדיל את הזהות והמהות שיש רק לבורא, מזו של הברואים. בו-בזמן, זהו גם סימן ומאפיין שמלבד אלוהים עצמו, אין ולו ישות אחת, שנבראה או שלא נבראה, אשר יכולה להתעלות עליו.

כריתת הברית עם האדם על ידי אלוהים היתה מעשה בעל חשיבות רבה, שבעזרתו הוא התכוון להעביר לאדם מסר על עובדה ולספר לו על רצונו, ולשם כך הוא עשה שימוש בשיטה ייחודית ונעזר באות מיוחד כדי לכרות ברית עם האדם, אות שהיה הבטחה לברית שכרת עם האדם. אם כך, האם כריתת הברית הזו היתה מאורע גדול? ועד כמה היה גדול בדיוק? זהו בדיוק הדבר המיוחד כל כך בברית: היא אינה ברית שנכרתה בין אדם אחד לאחר, או בין מדינה אחת לאחרת, אלא ברית שנכרתה בין הבורא לבין האנושות כולה, והיא תישאר בתוקף עד ליום שבו יבטל הבורא את כל הדברים. המוציא לפועל של ברית זו הוא הבורא, והבורא הוא גם השומר שלה. בקצרה, ברית הקשת בענן כולה, שנכרתה עם האנושות, הוגשמה ומומשה בהתאם לדו-שיח בין הבורא לאנושות, ונותרה כשהיתה עד עצם היום הזה. מה עוד יכולים הברואים לעשות, אם לא להיכנע לסמכות הבורא, להישמע לה, להאמין בה, להעריך אותה, להיות עדים לה ולהללה? כי איש מלבד אלוהים הייחודי אינו בעל העוצמה לכרות ברית כזו. הופעת הקשת בענן, פעם אחר פעם, מכריזה לאנושות על הברית בין הבורא לאנושות ומפנה את תשומת לבה אליה. הדבר שמופגן בפני האנושות בהופעות התמידיות של הברית בין הבורא לאנושות, אינו קשת בענן ולא הברית עצמה, אלא סמכותו של הבורא, שאינה ניתנת לשינוי. הופעת הקשת בענן, פעם אחר פעם, מדגימה את מעשיו האדירים והפלאיים של הבורא במקומות נסתרים, ויחד עם זאת, מהווה השתקפות חיונית של סמכות הבורא, שלעולם לא תדהה ולעולם לא תשתנה. האין זו הפגנה של היבט נוסף בסמכותו הייחודית של הבורא?

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 92

ברכותיו של אלוהים

בראשית י"ז 4-6  אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ.

בראשית י"ח 18-19  וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו.

בראשית כ"ב 16-18  וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃ כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי.

איוב מ"ב 12  וַֽיהוָ֗ה בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵאשִׁת֑וֹ וַֽיְהִי־ל֡וֹ אַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר אֶ֜לֶף צֹ֗אן וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ גְּמַלִּ֔ים וְאֶֽלֶף־צֶ֥מֶד בָּקָ֖ר וְאֶ֥לֶף אֲתוֹנֽוֹת.

האופן והמאפיינים הייחודיים של אמירות הבורא הם סמל לזהותו ולסמכותו הייחודיות (קטעים נבחרים)

רבים שואפים לחפש את ברכות אלוהים ולזכות בהן, אך לא כולם יכולים לזכות בברכות אלה, כי לאלוהים עקרונות משלו והוא מברך את האדם בדרכו. ההבטחות שאלוהים מבטיח לאדם ומידת החסד שהוא מעניק לאדם, מחולקים על סמך מחשבותיו ומעשיו של האדם. ואם כך, מה מראות ברכותיו של אלוהים? מה בני האדם יכולים לראות בהן? בשלב זה, הבה נניח בצד את הדיונים על סוגי האנשים שאלוהים מברך אותם, או על עקרונות ברכתו של אלוהים לאדם. במקום זאת, הבה נתבונן בברכת אלוהים לאדם במטרה להכיר את סמכותו של אלוהים, מנקודת המבט של הכרת סמכותו של אלוהים.

ארבעת הקטעים מכתבי הקודש המופיעים לעיל, כולם תיעודים של ברכת אלוהים לאדם. הם נותנים תיאור מפורט של מקבלי ברכות מאלוהים, דוגמת אברהם ואיוב, וכן הסיבות לכך שאלוהים העניק את ברכותיו ומה שכללו ברכות אלה. הנימה והאופן של אמירות אלוהים, ונקודת המבט והעמדה שמהן דיבר, מאפשרים לאנשים להעריך כי למי שמעניק ברכות ולמקבל הברכות האלה יש זהות, מעמד ומהות שונים במובהק. הנימה והאופן של אמירות אלה, והעמדה שממנה נאמרו, הם ייחודיים לאלוהים, שזהותו היא זהות הבורא. יש לו סמכות ועוצמה, וכן כבוד הבורא והמלכותיות שאינה סובלת כל ספק משום אדם.

הבה נביט תחילה בבראשית י"ז 4-6: "אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ". מילים אלה היו הברית שכרת אלוהים עם אברהם וכן ברכתו של אלוהים לאברהם: אלוהים יעשה את אברהם לאביהם של עמים רבים, יגרום לו להיות פורה באורח יוצא דופן, יוציא ממנו עמים ומלכים ייצאו ממנו. האם אתה רואה את סמכותו של אלוהים בדברים האלה? וכיצד אתה רואה את הסמכות הזו? איזה היבט ממהות סמכותו של אלוהים אתה רואה? מעיון קפדני במילים אלה, לא קשה לגלות כי סמכותו וזהותו של אלוהים נחשפות בבירור בניסוח אמירותיו של אלוהים. לדוגמה, כשאלוהים אומר, "בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ... נְתַתִּֽיךָ׃ וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙...", ביטויים כגון "וְהָיִ֕יתָ" ו"נְתַתִּֽיךָ", שניסוחם נושא בתוכו את האישור לזהותו וסמכותו של אלוהים, הם במובן אחד, סימן לנאמנותו של הבורא. במובן אחר, אלה הן מילים מיוחדות שבהן משתמש אלוהים, בעל זהות הבורא – בנוסף להיותן חלק מאוצר המילים המקובל. אם מישהו אומר כי הוא מקווה שאדם אחר יהיה פורה מאוד, שייווצרו ממנו עמים שלמים ושמלכים יצאו ממנו, זוהי ללא ספק מעין משאלה, ואינה הבטחה או ברכה. לכן אנשים אינם מעזים לומר "נתתיך כך וכך, והיית כך וכך...," כי ידוע להם שאין בבעלותם עוצמה שכזו. הדבר אינו תלוי בהם, וגם אם יאמרו דברים כאלה, דבריהם יהיו ריקים מתוכן וחסרי פשר, מונעים על ידי רצונם ושאפתנותם. האם מישהו מעז לדבר בנימה כה מרשימה אם הוא חש שאין ביכולתו להגשים את משאלותיו? הכול מייחלים לטוב למען צאצאיהם ומקווים כי יצטיינו וייהנו מהצלחה רבה. איזה מזל גדול יהיה לאחד מהם, אם יהיה לקיסר! אילו היה אחד מהם למושל, גם זה טוב – כל עוד הוא אדם חשוב! אלה הן משאלותיהם של כל בני האדם, אך בני אדם אינם יכולים אלא לאחל ברכות לצאצאיהם, ואינם יכולים להגשים או לגרום לאיזו מהבטחותיהם להתממש. בלבו יודע כל אחד שאין בבעלותו העוצמה להשיג דברים כאלה, שכן כל חייו הם מעבר לשליטתו, ואם כך, כיצד יוכל לצוות על גורלם של אחרים? בשעה שהסיבות לכך שאלוהים יכול לומר דברים כאלה הן כי לו יש סמכות כזו והוא מסוגל להגשים ולממש את כל ההבטחות שהוא מבטיח לאדם ולהגשים את כל הברכות שהוא מעניק לאדם. האדם נברא בידי אלוהים, ולגרום למישהו להיות פורה באורח יוצא דופן הוא משחק ילדים בעבור אלוהים. כדי לגרום לצאצאיו של מישהו לשגשג, לא יהיה לו צורך אלא במילה אחת. לעולם לא יהיה עליו להתאמץ למען דבר שכזה, להעמיס על מחשבתו או להיות מודאג בגללו. זוהי עוצמתו של אלוהים עצמה, סמכותו של אלוהים עצמה.

לאחר שקראתם "וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ" בבראשית י"ח 18, האם אתם מסוגלים להרגיש את סמכותו של אלוהים? האם אתם יכולים לחוש בטבעו היוצא דופן של הבורא? האם אתם יכולים לחוש בעליונותו של הבורא? דברי אלוהים הינם ודאיים. אלוהים אינו אומר דברים כאלה בשל ביטחונו בהצלחתו, או כייצוג לו, אלא הם הוכחה לסמכותן של אמירות אלוהים, ומצווה המגשימה את דברי אלוהים. יש כאן שני ביטויים שעליכם לשים אליהם לב. כאשר אלוהים אומר "וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ", האם יש בדברים אלה גורם כלשהו של דו-משמעות? האם יש בהם גורם כלשהו של דאגה? האם יש בהם גורם כלשהו של פחד? בזכות המילים "היו יהיה" ו"נברכו" באמירותיו של אלוהים, לגורמים האלה, אשר ייחודיים לאדם ושלא פעם באים בו לידי ביטוי, לא היה מעולם כל קשר לבורא. איש לא היה מעז לומר מלים כאלה כשהוא מאחל טוב לאחרים, איש לא היה מעז לברך אחר בגוי גדול ועצום בביטחון שכזה או להבטיח שכל עמי הארץ יתברכו בו. ככל שדברי אלוהים ודאיים יותר, כך הם מוכיחים יותר דבר-מה – ומהו הדבר הזה? הם מוכיחים שלאלוהים יש סמכות כזו, שהסמכות הזו יכולה להגשים את הדברים האלה ושהגשמתם בלתי נמנעת. אלוהים היה בטוח בלבו, ללא כל היסוס ולו הקל שבקלים, בכל הדברים שבהם ברך את אברהם. זאת ועוד, דברים אלה יוגשמו בשלמותם בהתאם לדבריו, ושום כוח לא יהיה מסוגל לשנות את הגשמתם, לשבשה, לקלקל אותה או להפריע לה. יקרה אשר יקרה, דבר לא יוכל לבטל את הגשמתם ומימושם של דברי אלוהים או להשפיע עליהם. זהו עצם כוחם של הדברים שנאמרו מפי הבורא, וסמכותו של הבורא שאינה סובלת הכחשה מצד האדם! לאחר שקראתם את הדברים האלה, האם אתם עדיין חשים בספק? דברים אלה נאמרו מפי אלוהים, ובדברי אלוהים יש עוצמה, מלכותיות וסמכות. כוח וסמכות אלה, והעובדה שההגשמה בלתי נמנעת, אינם ניתנים להשגה על ידי ישות כלשהי, שנבראה או שלא נבראה, ואין ישות, שנבראה או שלא נבראה, אשר יכולה להתעלות עליהם. רק הבורא יכול לשוחח עם האנושות בנימה ואינטונציה כאלה, ועובדות הוכיחו כי הבטחותיו אינן מילים ריקות מתוכן או התרברבויות חסרות בסיס, אלא הן ביטוי לסמכות הייחודית ששום אדם, דבר או עצם אינו יכול להתעלות עליה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 93

ברכותיו של אלוהים

בראשית י"ז 4-6  אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ.

בראשית י"ח 18-19  וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו.

בראשית כ"ב 16-18  וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃ כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי.

איוב מ"ב 12  וַֽיהוָ֗ה בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵאשִׁת֑וֹ וַֽיְהִי־ל֡וֹ אַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר אֶ֜לֶף צֹ֗אן וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ גְּמַלִּ֔ים וְאֶֽלֶף־צֶ֥מֶד בָּקָ֖ר וְאֶ֥לֶף אֲתוֹנֽוֹת.

האופן והמאפיינים הייחודיים של אמירות הבורא הם סמל לזהותו ולסמכותו הייחודיות (קטע נבחר)

מהו ההבדל בין הדברים הנאמרים על ידי אלוהים לבין הדברים הנאמרים על ידי האדם? כשאתם קוראים את הדברים האלה, שנאמרו על ידי אלוהים, אתם חשים בעוצמת דבריו של אלוהים ובסמכות אלוהים. מה אתם מרגישים כשאתם שומעים שבני אדם אומרים דברים כאלה? האם לדעתכם, הם גאוותנים מדי ומתרברבים, כאלה שמציגים עצמם לראווה? שהרי אין להם עוצמה זו, אין להם סמכות כזו, ולפיכך הם לחלוטין אינם מסוגלים להגשים דברים כאלה. העובדה שהם כה בטוחים בהבטחותיהם אינה מראה אלא את הרשלנות שבהערותיהם. אם מישהו אומר דברים כאלה, הוא ללא ספק גאוותן, בטוח בעצמו במידה מופרזת והוא יחשוף את עצמו כדוגמה קלאסית לטבעו של הארכי-מלאך. הדברים האלה באו מפי אלוהים. האם אתם חשים כאן בגורם כלשהו של גאוותנות? האם אתם מרגישים שדברי אלוהים אינם אלא בדיחה? דברי אלוהים הם סמכות, דברי אלוהים הם עובדה, ולפני שהמלים נאמרות מפיו, כלומר כאשר הוא מקבל החלטה לעשות דבר-מה, הדבר הזה כבר הוגשם. ניתן לומר שכול הדברים שאמר אלוהים לאברהם היו ברית שכרת אלוהים עם אברהם והבטחה של אלוהים לאברהם. הבטחה זו היתה עובדה שנקבעה, עובדה מוגמרת, ועובדות אלה התממשו בהדרגה במחשבותיו של אלוהים בהתאם לתוכניתו של אלוהים ואם אלוהים אומר דברים כאלה, אין זאת אומרת שיש לו טבע גאוותני, כי אלוהים מסוגל להגשים דברים כאלה. יש לו עוצמה וסמכות כאלה והוא מסוגל בהחלט לממש פעולות אלה, ומימושן הוא לחלוטין במסגרת יכולתו. כאשר דברים כאלה נאמרים מפי אלוהים, הם מהווים גילוי וביטוי לטבעו האמיתי של אלוהים, גילוי וביטוי מושלמים למהותו וסמכותו של אלוהים, ואין דבר הולם ומתאים יותר כהוכחה לזהות הבורא. האופן, הנימה והניסוח של אמירות כאלה הם בדיוק הסימן לזהות הבורא, ומתאימים באופן מושלם לביטוי זהותו של אלוהים עצמו. אין בהם העמדת פנים או טומאה. הם הדגמה מושלמת, מלאה ומוחלטת למהותו ולסמכותו של הבורא. באשר לברואים, אין להם לא הסמכות הזו, לא המהות הזו, ולא כל שכן העוצמה שניתנה על ידי אלוהים. אם אדם יגלה התנהגות כזו, תהיה זו כמעט בוודאות התפרצות עזה של טבעו המושחת ושורש הדבר יהיה ההשפעה המתערבת של גאוותנותו ושאפתנותו הפראית של האדם ובחשיפת כוונותיו הזדוניות של לא אחר מאשר השטן, ששואף לרמות בני אדם ולפתותם לבגוד באלוהים. כיצד מתייחס אלוהים לדברים הנחשפים בשפה כזו? אלוהים היה אומר שאתם מבקשים לגזול ממנו את מקומו, להתחזות לו ולהחליפו. כשאתם מחקים את נימת אמירותיו של אלוהים, כוונתכם היא להחליף את מקומו של אלוהים בלבבותיהם של בני האדם, לנכס לעצמכם את האנושות, ששייכת לאלוהים על פי זכות. זהו השטן, חד וחלק. אלה הם מעשי צאצאיו של הארכי-מלאך, שהשמיים אינם יכולים לשאתם! האם יש בקרבכם מישהו שחיקה אי-פעם את אלוהים בדרך ודאית, על ידי כך שאמר כמה מילים מתוך כוונה להטעות ולרמות בני אדם, ולגרום להם להרגיש שדבריו ומעשיו של אדם זה נושאים בחובם את סמכותו וכוחו של אלוהים, כאילו מהותו וזהותו של אדם זה הן ייחודיות, ואף כאילו נימת דבריו של האדם הזה דומה לזו של אלוהים? האם עשיתם אי-פעם דבר מעין זה? האם חיקיתם אי-פעם את נימת אלוהים בדבריכם, עם מחוות המייצגות לכאורה את טבעו של אלוהים, עם מה שלדעתכם הוא כוח וסמכות? האם רובכם פועלים או מתכננים לפעול פעמים רבות בדרך זו? עתה כשאתם מבינים, תופסים ומכירים באמת את סמכותו של הבורא, ונזכרים בדברים שנהגתם לעשות ובמה שנהגתם לחשוף בפני עצמכם, האם אתם חשים בחילה? האם אתם מכירים בשפלותכם ובחוסר הבושה שלכם? לאחר שניתחנו את טבעם ומהותם של אנשים כאלה, האם ניתן לומר שהם זרעו המקולל של הגיהינום? האם ניתן לומר שכול מי שעושה דברים שכאלה מביא על עצמו השפלה? האם אתם מכירים בחומרת טבעו? עד כמה הוא חמור בדיוק? כוונתם של בני אדם אשר נוהגים כך, היא לחקות את אלוהים. הם חפצים להיות אלוהים וגורמים לאנשים לסגוד להם כמו לאלוהים. הם מבקשים לבטל את מקומו של אלוהים בלבם של בני האדם ולהיפטר מאלוהים אשר עובד בקרב בני האדם והם עושים זאת כדי להשיג את מטרתם לשלוט בבני אדם, לבלוע בני אדם ולהשתלט עליהם. לכל אדם יש רצונות ושאיפות לא מודעים וכל אדם חי במהות שטנית מושחתת שכזו ובטבע שטני שכזה, שבו הוא אויב לאלוהים, בוגד באלוהים ומבקש להיות אלוהים. בעקבות השיתוף שלי בנושא סמכותו של אלוהים, האם אתם עדיין מבקשים או שואפים להתחזות לאלוהים או לחקות אותו? האם אתם עדיין חפצים להיות אלוהים? האם אתם מבקשים עדיין להפוך לאלוהים? האדם אינו יכול לחקות את סמכותו של אלוהים, הוא אינו יכול להתחזות ולקבל את זהותו ומעמדו של אלוהים. על אף שאתם מסוגלים לחקות את הנימה שבה אלוהים מדבר, אינכם יכולים לחקות את מהותו של אלוהים. על אף שאתם מסוגלים לעמוד במקומו של אלוהים ולהתחזות לו, לעולם לא תוכלו לעשות את אשר אלוהים מתכוון לעשות ולעולם לא תוכלו לשלוט ולצוות על כל הדברים. בעיני אלוהים, תהיו לנצח ברייה קטנה, ואין זה משנה עד כמה רבים כישוריכם ויכולותיכם, אין זה משנה בכמה יכולות ניחנתם, כל שלמותכם היא תחת שליטתו של הבורא. על אף שאתם מסוגלים לומר כמה מילים פזיזות, הדבר אינו יכול להראות שיש לכם מהות של הבורא, ולא לייצג שיש לכם סמכות כשל הבורא. סמכותו ועוצמתו של אלוהים הן מהותו של אלוהים עצמו. הן לא נלמדו ולא נוספו מבחוץ, אלא הן מהותו הפנימית של אלוהים עצמו. וכך את הקשר בין הבורא לברואים לא ניתן לשנות לעולם. כאחד הברואים, על האדם לשמור על מקומו, להתנהג באופן מצפוני. לשמור תוך מילוי חובתו על הדברים שהופקדו בידיו על ידי הבורא. אל תנהג לא כשורה ואל תעשה דברים שהם מחוץ לטווח יכולתך או שהם מתועבים בעיני אלוהים. אל תנסה להיות דגול או סופרמן או מעל לאחרים ואל תשאף להיות אלוהים. כך אסור לבני אדם לשאוף להיות. השאיפה להיות דגול או סופרמן מגוחכת. השאיפה להיות אלוהים מבישה עוד יותר. היא מגעילה ונתעבת. הדבר הראוי לשבח, והדבר שעל הברואים לאחוז בו יותר מכול דבר אחר, הוא להיות לברייה אמיתית. זוהי המטרה היחידה שעל בני האדם לחתור אליה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 94

סמכות הבורא אינה מוגבלת על ידי הזמן, המרחב או הגיאוגרפיה, ולא ניתן לאמוד את ממדי סמכותו של הבורא (קטעים נבחרים)

הבה נעיין בבראשית כ"ב 17-18. זהו קטע נוסף שנאמר על ידי יהוה אלוהים, ושבו אמר לאברהם, "כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי". יהוה אלוהים בירך את אברהם פעמים רבות בכך שצאצאיו יתרבו – ובאיזו מידה הם יתרבו? במידה שעליה מדובר בכתבי הקודש: "כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם". כלומר אלוהים ביקש להעניק לאברהם צאצאים רבים ככוכבי השמיים, שופעים כמו החול אשר על שפת הים. אלוהים דיבר תוך שימוש בדימויים, ומן הדימויים האלה לא קשה להבין כי אלוהים לא יעניק לאברהם רק צאצא אחד, שניים, ואף לא אלף, אלא מספר שלא ניתן למנותו, שדי בו כדי להיות לעמים רבים, כי אלוהים הבטיח לאברהם שיהיה אב לגויים רבים. האם המספר הזה הוחלט על ידי האדם או שהוא הוחלט על ידי אלוהים? האם האדם יכול לשלוט במספר הצאצאים שיהיו לו? האם הדבר תלוי בו? אפילו השאלה, אם יהיו לו צאצאים אחדים או לא, אינה תלויה באדם, לא כל שכן אם יהיו רבים "כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם". מי אינו חפץ בכך שצאצאיו יהיו רבים ככוכבים? למרבה הצער, הדברים אינם תמיד מסתדרים כפי שאנו רוצים. אין זה משנה עד כמה מוכשר או בעל יכולת האדם, הדבר אינו תלוי בו. איש אינו יכול לעמוד מחוץ למה שציווה אלוהים. כמה שיתיר לך, זוהי המידה שתהיה לך: אם אלוהים ייתן לך מעט, לעולם לא יהיה לך הרבה, ואם אלוהים ייתן לך הרבה, אין טעם להתרעם על כמה שיש לך. האין זה כך? כל הדברים האלה תלויים באלוהים ולא באדם! האדם נשלט על ידי אלוהים ואיש אינו פטור מכך!

כשאלוהים אמר "אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙", היתה זו הברית שאלוהים כרת עם אברהם, ובדומה לברית הקשת בענן, היא עתידה היתה להתגשם לנצח, והיתה גם הבטחה שניתנה לאברהם על ידי אלוהים. רק אלוהים מוסמך ומסוגל לגרום להבטחה הזו להתגשם. בין אם האדם מאמין בכך ובין אם לא, בין אם האדם מקבל זאת ובין אם לא, ויהיה אשר יהיה האופן שבו האדם רואה זאת והאופן שבו הוא מתייחס לכך, כל הדברים האלה יתגשמו מילה במילה, בהתאם לדברים שנאמרו על ידי אלוהים. דברי אלוהים לא ישתנו בגלל שינויים ברצונו או בתפיסותיו של האדם ולא בעקבות שינויים באדם, דבר או עצם כלשהו. כל הדברים עשויים להיעלם, אך דברי אלוהים יישארו לנצח. למעשה, היום שבו כל הדברים ייעלמו, הוא בדיוק היום שבו דברי אלוהים יתגשמו במלואם, כי הוא הבורא, הוא בעל סמכות הבורא ועוצמת הבורא והוא שולט בכל הדברים ובכוח החיים כולו. הוא מסוגל לגרום לדבר-מה להופיע יש מאין, או להיעלם אין מיש, והוא שולט בהפיכתם של כל הדברים מחיים למתים, וכך בעבור אלוהים, אין דבר פשוט יותר מריבוי זרעו של מישהו. לאדם הדבר נשמע דמיוני כמו אגדה, אך בעיני אלוהים, מה שהוא מחליט לעשות ומבטיח לעשות, אינו דמיוני ולא אגדה, אלא עובדה שאלוהים כבר ראה ושתתגשם בוודאות. האם אתם מבינים זאת? האם העובדות מוכיחות כי צאצאיו של אברהם היו רבים? ועד כמה רבים בדיוק? רבים "כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם", שעליהם דיבר אלוהים? האם הם התפשטו בין כל העמים ועל פני כל האיזורים, לכל מקום בעולם? ומה הגשים את העובדה הזו? האם היא הוגשמה על ידי סמכות דבריו של אלוהים? במשך כמה מאות או אלפי שנים לאחר שנאמרו דברי אלוהים, הם המשיכו להתגשם והיו לעובדות פעם אחר פעם. זהו כוחם של דברי אלוהים וזוהי הוכחה לסמכות אלוהים. כשבראשית ברא אלוהים את כל הדברים, אמר אלוהים יהי אור, והיה אור. הדבר התרחש במהירות רבה, התגשם בזמן קצר מאוד, ולא היה עיכוב בהתגשמותו והתממשותו. השפעות דבריו של אלוהים היו מיידיות. שני המקרים היו הפגנה של סמכות אלוהים, אך כשאלוהים ברך את אברהם, הוא אפשר לאדם לראות צד נוסף במהות סמכותו של אלוהים וכן את העובדה שלא ניתן לאמוד את סמכותו של אלוהים, ויתרה מכך, הוא אפשר לאדם לראות צד אמיתי ומעולה יותר בסמכותו של הבורא.

לאחר שדברי אלוהים נאמרים, סמכות אלוהים לוקחת פיקוד על הפעולה הזו, והעובדה שהובטחה מפי אלוהים מתחילה בהדרגה להיות למציאות. כתוצאה מכך, מתחילים להתרחש בין כל הדברים שינויים, כפי שעם בוא האביב הדשא מוריק, הפרחים פורחים, ניצנים בוקעים מן העצים, הציפורים מתחילות לשיר, האווזים שבים, והשדות מלאים בני אדם... עם בוא האביב, כל הדברים מתחדשים וזהו מעשה הנס של הבורא. כשאלוהים מגשים את הבטחותיו, כל הדברים שבשמיים ובארץ מתחדשים ומשתנים בהתאם למחשבותיו של אלוהים – ואין בהם ולו אחד שפטור מכך. כשהתחייבות או הבטחה נאמרת מפי אלוהים, כל הדברים משרתים את הגשמתה ומתומרנים למען הגשמתה, וכל הברואים מתוזמרים ומסודרים תחת ריבונותו של הבורא, ממלאים כל אחד את תפקידו ומשרתים כל אחד את התפקיד המתאים לו. זהו הביטוי של סמכות הבורא. מה אתם רואים בכך? כיצד אתם מכירים את סמכותו של אלוהים? האם יש טווח לסמכותו של אלוהים? האם יש מגבלת זמן? האם ניתן לומר שיש לה גובה מסויים או אורך מסויים? האם ניתן לומר שיש לה גודל או חוזק מסויים? האם ניתן למדוד אותה בעזרת ממדי האדם? סמכותו של אלוהים אינה מבליחה ונעלמת, אינה באה והולכת, ואין איש שיכול למדוד עד כמה גדולה סמכותו בדיוק. אין זה משנה כמה זמן יחלוף, כשאלוהים מברך אדם, ברכה זו תימשך הלאה, והמשכה ישמש עדות לסמכותו של אלוהים, שלא ניתן לאמוד את ממדיה, ויאפשר לאנושות לחזות בהופעתו המחודשת של כוח החיים של הבורא, שלא ניתן לדכאו, פעם אחר פעם. כל הפגנה של סמכותו היא הדגמה מושלמת לדברים הנאמרים מפיו, והיא מודגמת לכל הדברים ולאנושות. זאת ועוד, כל דבר המתגשם בסמכותו הינו מעולה מאין כמוהו וחסר פגמים לחלוטין. ניתן לומר כי מחשבותיו, דבריו, סמכותו וכל הפעולה שהוא מגשים, כולם תמונה יפהפייה מאין כמוה, ושפתה של האנושות אינה מסוגלת לבטא את משמעותה וערכה לברואים. כשאלוהים מבטיח הבטחה לאדם, בין אם זה היכן יחיה או מה יעשה, הרקע שלו לפני או אחרי קבלת ההבטחה או השאלה עד כמה גדולות היו התהפוכות בסביבת חייו – כל זה מוכר לאלוהים ככף ידו. אין זה משנה כמה זמן יחלוף לאחר שנאמרו דברי אלוהים, עבורו הדבר הוא כאילו נאמרו זה עתה. כלומר לאלוהים יש עוצמה וסמכות כזו, שהוא יכול לעקוב אחרי כל הבטחה שהוא מבטיח לאנושות, לשלוט בה ולממשה, ואין זה משנה מהי ההבטחה, אין זה משנה כמה זמן אורכת הגשמתה המלאה, ויתרה מזאת, אין זה משנה כמה רחב ההיקף שהגשמתה משפיעה עליו – לדוגמה, זמן, גיאוגרפיה, גזע וכו' – ההבטחה הזו תתגשם ותמומש, ויתרה מזאת, הגשמתה ומימושה לא ידרשו ממנו כל מאמץ, ולו הקל שבקלים. ומה הדבר מוכיח? כי די בהיקף סמכותו ועוצמתו של אלוהים כדי לשלוט ביקום כולו ובאנושות כולה. אלוהים ברא את האור, אך אין פירוש הדבר שאלוהים מנהל את האור בלבד, או שהוא מנהל את המים בלבד מפני שברא את המים, ושכול יתר הדברים אינם קשורים לאלוהים. האין זו אי-הבנה? אף שברכתו של אלוהים לאברהם התפוגגה בהדרגה מזיכרונו של האדם כעבור כמה מאות שנים, בעיני אלוהים, הבטחה זו נותרה עדיין כשהיתה. היא היתה עדיין בתהליך הגשמתה ולא חדלה להיות מעולם. האדם מעולם לא ידע ולא שמע כיצד הפעיל אלוהים את סמכותו, כיצד תוזמרו וסודרו כל הדברים, וכמה סיפורים נפלאים התרחשו בין כל הדברים שברא אלוהים במשך הזמן הזה, אך כל חלק נפלא מהפגנת סמכותו של אלוהים ומגילוי מעשיו הועבר הלאה והשתבח בין כל הדברים, כל הדברים הופיעו והעידו על מעשיו הפלאיים של הבורא, וכל סיפור שסופר פעמים רבות על ריבונותו של הבורא על כל הדברים, יוכרז על ידי כל הדברים לעד. הסמכות שבה שולט אלוהים בכל הדברים ועוצמתו של אלוהים, מראים לכל הדברים כי אלוהים נוכח בכל מקום ובכל זמן. כאשר תהיו עדים לנוכחות סמכותו ועוצמתו של אלוהים בכל מקום, תבינו כי אלוהים נוכח בכל מקום ובכל זמן. סמכותו ועוצמתו של אלוהים אינן מוגבלות על ידי זמן, גיאוגרפיה, מרחב, או על ידי אדם, חומר או דבר כלשהו. היקף סמכותו ועוצמתו של אלוהים עולים על דמיונו של האדם. לאדם, הוא בל-ישוער, בל-יתואר, ולעולם לא יהיה ידוע לו במלואו.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 95

סמכות הבורא אינה מוגבלת על ידי הזמן, המרחב או הגיאוגרפיה, ולא ניתן לאמוד את ממדי סמכותו של הבורא (קטע נבחר)

יש שאוהבים להסיק ולדמיין, אך עד כמה רחוק יכול דמיונו של האדם להגיע? האם הוא יכול להרחיק לכת מעבר לעולם הזה? האם האדם מסוגל להסיק ולדמיין את אמיתותה ונכונותה של סמכות אלוהים? האם הסקתו ודמיונו של האדם מסוגלים לאפשר לו להשיג ידע על סמכותו של אלוהים? האם הם יכולים לגרום לאדם להבין באמת את סמכותו של אלוהים ולהישמע לה? עובדות מוכיחות כי הסקתו ודמיונו של האדם אינם אלא תוצר של תבונתו ואינם מעניקים כל סיוע או תועלת, ולו הקלים ביותר, להכרת סמכותו של אלוהים על ידי האדם. לאחר שקראו ספרי מדע בדיוני, יש המסוגלים לדמיין את הירח או כיצד נראים הכוכבים. אולם אין פירוש הדבר שיש לאדם הבנה כלשהי על סמכותו של אלוהים. דמיונו של האדם הוא רק דמיון. על העובדות של הדברים האלה, כלומר על הקשר שלהם לסמכותו של אלוהים, אין לו כל תפיסה. מה זה משנה אפילו אם הייתם על הירח? האם זה מראה שיש לכם הבנה רב-ממדית של סמכות אלוהים? האם זה מראה שאתם מסוגלים לדמיין את היקף סמכותו ועוצמתו של אלוהים? כיוון שהסקתו ודמיונו של האדם אינם מסוגלים לאפשר לו להכיר את סמכותו של אלוהים, מה על האדם לעשות? האפשרות הנבונה ביותר תהיה לא להסיק ולא לדמיין, כלומר אסור לאדם להסתמך לעולם על הדמיון ולהיות תלוי בהסקה כשמדובר בהכרת סמכותו של אלוהים. מהו הדבר שברצוני לומר לכם כאן? את הכרת סמכותו של אלוהים, עוצמתו של אלוהים, זהותו של אלוהים עצמו ומהותו של אלוהים, לא ניתן להשיג על ידי הסתמכות על הדמיון. כיוון שאינכם יכולים להסתמך על הדמיון כדי להכיר את סמכות אלוהים, באיזו דרך תוכלו להשיג ידע אמיתי על סמכותו? הדרך לעושת זאת היא באמצעות אכילתם ושתייתם של דברי אלוהים, דרך שיתוף ודרך חוויית דברי אלוהים. כך יהיו לכם חוויה הדרגתית ואימות של סמכות אלוהים, וכך תרכשו הבנה הדרגתית וידע בשלבים על אודותיה. זוהי הדרך היחידה להשיג את הידע על סמכות אלוהים. אין קיצורי דרך. הבקשה שלא תדמיינו, אינה זהה לאילוצכם לשבת באופן פסיבי ולהמתין להשמדה או לעצירתכם מלעשות דבר כלשהו. לא להשתמש במוחכם כדי לחשוב ולדמיין, פירושו לא להשתמש בלוגיקה כדי להסיק, לא להשתמש בידע כדי לנתח, לא להשתמש במדע כבסיס, אלא להבין, לאמת ולאשר כי לאלוהים שבו אתם מאמינים יש סמכות, ולאשר כי הוא מחזיק בריבונות על גורלכם וכי עוצמתו מוכיחה בכל עת שהוא אלוהים האמיתי עצמו, דרך דברי אלוהים, דרך האמת, דרך כל דבר שאתם פוגשים בחייכם. זוהי הדרך היחידה שבה יכול מישהו להשיג הבנה של אלוהים. יש האומרים כי הם מבקשים למצוא דרך פשוטה להשיג מטרה זו, אך האם ביכולתכם לחשוב על דרך כזו? אני אומר לכם שאין צורך לחשוב: אין דרכים אחרות! הדרך היחידה היא לדעת ולאמת באופן מצפוני ונאמן מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הנו, דרך כל מלה שהוא מבטא וכל דבר שהוא עושה. זוהי הדרך היחידה להכיר את אלוהים. כי מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הנו, וכל דבר הקשור לאלוהים, אינו ריק מתוכן – אלא אמיתי.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 96

עובדת שליטתו וריבונותו של אלוהים על כל הדברים והיצורים החיים מעידה על קיומה האמיתי של סמכות אלוהים

ברכתו של יהוה לאיוב מתועדת בספר איוב. מה העניק אלוהים לאיוב? "וַֽיהוָ֗ה בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵאשִׁת֑וֹ וַֽיְהִי־ל֡וֹ אַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר אֶ֜לֶף צֹ֗אן וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ גְּמַלִּ֔ים וְאֶֽלֶף־צֶ֥מֶד בָּקָ֖ר וְאֶ֥לֶף אֲתוֹנֽוֹת" (איוב מ"ב 12). מנקודת מבטו של האדם, מה היו הדברים האלה שניתנו לאיוב? האם היו אלה נכסים של אדם? עם נכסים אלה, היה איוב עשיר מאוד בתקופה ההיא, הלא כן? וכיצד הוא השיג את הנכסים האלה? מה גרם לעושרו? אין צורך לומר שהם הגיעו לבעלותו של איוב תודות לברכתו של אלוהים. לא נדון כאן בשאלה, כיצד ראה איוב נכסים אלה וכיצד התייחס לברכותיו של אלוהים. כשמדובר בברכות אלוהים, כל בני האדם משתוקקים יומם ולילה לברכתו של אלוהים, אך לאדם אין שליטה בכמות הנכסים שהוא יכול לרכוש במהלך חייו או בשאלה אם הוא יכול לקבל ברכות מאלוהים – וזוהי עובדה שאין עליה עוררין! לאלוהים יש סמכות ועוצמה להעניק לאדם כל נכס שהוא, לאפשר לאדם לרכוש כל ברכה, אולם לברכות אלוהים יש עיקרון. איזה מין אנשים מברך אלוהים? את האנשים החביבים עליו, כמובן! אברהם ואיוב בורכו שניהם על ידי אלוהים, אולם הברכות שקיבלו לא היו זהות. אלוהים ברך את אברהם בצאצאים רבים כחול וככוכבים. כשאלוהים ברך את אברהם, הוא גרם לצאצאיו של אדם אחד, לאומה אחת, להיות בעלת עוצמה ולשגשג. כך סמכותו של אלוהים שלטה באנושות, שנשמה את נשימת אפו של אלוהים בין כל הדברים והיצורים החיים. תחת ריבונות סמכותו של אלוהים, שגשגה אנושות זו והתקיימה במהירות ובהיקף שעליהם החליט אלוהים. באופן ספציפי, יכולת הקיום של אומה זו, קצב התפשטותה ותוחלת חייה, היו כולם חלק מסידוריו של אלוהים והעיקרון של כל זאת התבסס כולו על ההבטחה שהבטיח אלוהים לאברהם. כלומר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, הבטחותיו של אלוהים יימשכו ללא הפרעה ויתממשו תחת ההשגחה העליונה של סמכות אלוהים. בהבטחה שהבטיח אלוהים לאברהם, יהיו אשר יהיו התהפוכות בעולם, תהיה אשר תהיה התקופה, יהיו אשר יהיו האסונות שתסבול האנושות, צאצאיו של אברהם לא יעמדו מול סכנת השמדה ואומתם לא תיכחד. אולם ברכתו של אלוהים לאיוב גרמה לו להיות עשיר ביותר. מה שנתן לו אלוהים היה מגוון של יצורים חיים ונושמים, שפרטיהם – מספרם, מהירות התרבותם, שיעורי הישרדותם, כמות השומן שבגופם וכן הלאה – נשלטו אף הם על ידי אלוהים. על אף שליצורים חיים אלה לא היתה היכולת לדבר, גם הם היו חלק מסידוריו של הבורא, ועיקרון סידוריו של אלוהים היה בהתאם לברכה שאלוהים הבטיח לאיוב. על אף שמה שהובטח בברכות שנתן אלוהים לאברהם ולאיוב היה שונה, הסמכות שבה שלט הבורא בכל הדברים והיצורים החיים היתה זהה. כל פרט בסמכותו ובעוצמתו של אלוהים בא לידי ביטוי בהבטחותיו וברכותיו השונות לאברהם ולאיוב, והוא שב ומראה לאנושות כי סמכות אלוהים חורגת הרבה מעבר לדמיונו של האדם. פרטים אלה אומרים לאנושות פעם נוספת, כי אם ברצונה להכיר את סמכותו של אלוהים, ניתן להשיג זאת אך ורק דרך דברי אלוהים ודרך חוויית עבודתו של אלוהים.

סמכותו וריבונותו של אלוהים על כל הדברים מאפשרות לאדם להבין עובדה: סמכותו של אלוהים אינה מתגלמת רק במילים "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור, ויאמר אלוהים יהי רקיע ויהי רקיע, ויאמר אלוהים תהי יבשה ותהי יבשה", אלא, יתרה מכך, באופן שבו גרם לאור להימשך, מנע מן הרקיע להיעלם ושמר על היבשה כשהיא נפרדת לעולם מן המים, וכן בפרטי האופן שבו שלט בברואים: אור, רקיע ויבשה, וניהל אותם. מה עוד אתם רואים בברכתו של אלוהים לאנושות? ברור כי לאחר שאלוהים ברך את אברהם ואת איוב, עקבותיו לא נפסקו, כי הוא אך החל להפעיל את סמכותו והתכוון להפוך כל אחת מן המילים שאמר למציאות ולגרום לכל אחד מן הפרטים שעליהם דיבר להתגשם, וכך בשנים הבאות, המשיך לעשות את כל הדברים שהתכוון. מכיוון שלאלוהים יש סמכות, נדמה אולי לאדם שאלוהים רק מדבר, ואין לו צורך להניף אצבע כדי שכול העניינים והדברים יוגשמו. עליי לומר שמגוחך למדי לדמיין זאת! אם אתם נוקטים השקפה חד-צדדית בלבד על כריתת הברית בין אלוהים לאדם בעזרת מילים, ועל הגשמת כל הדברים על ידי אלוהים בעזרת מילים, ואינכם מסוגלים לראות את העובדות והסימנים השונים לכך שסמכותו של אלוהים מחזיקה בריבונות על קיומם של כל הדברים, הבנתכם על סמכותו של אלוהים ריקנית ומגוחכת! אם האדם מדמיין כך את אלוהים, יש לומר שהידע של האדם על אלוהים מיצה את כל האפשרויות והגיע למבוי סתום, כי האל שהאדם מדמיין אינו אלא מכונה המנפקת פקודות, ולא אלוהים שיש לו סמכות. מה ראיתם בדוגמאות של אברהם ואיוב? האם ראיתם את הצד האמיתי של סמכות אלוהים ועוצמתו? לאחר שאלוהים ברך את אברהם ואיוב, הוא לא נותר במקום שבו היה ולא העביד את שליחיו, בשעה שהוא ממתין לראות מה תהיה התוצאה. ההפך הוא הנכון, מייד לאחר שאלוהים אמר את דבריו, בהנחיית סמכותו של אלוהים, החלו כל הדברים להישמע לפעולה שאלוהים התכוון לעשות, ובני האדם, הדברים והעצמים שנדרשו לו, היו מוכנים. כלומר, מייד לאחר שנאמרו המילים מפי אלוהים, החלה סמכותו של אלוהים לפעול ברחבי הארץ כולה, והוא קבע מהלך שיגשים ויממש את ההבטחות שהבטיח לאברהם ולאיוב, תוך כדי תכנון כל התוכניות וההכנות המתאימות לכל הדברים שהיו דרושים לכל צעד ולכול שלב עיקרי שתכנן לבצע. בעת ההיא, אלוהים לא תמרן רק את שליחיו, אלא את כל הדברים שנבראו על ידו. כלומר ההיקף שבו הופעלה סמכותו של אלוהים לא כלל את השליחים בלבד, אלא יתרה מכך, את כל הדברים שתומרנו כדי להישמע לפעולה שהוא התכוון להגשים. אלה היו הדרכים הספציפיות שבהן הופעלה סמכות אלוהים. אפשר שבדמיונכם יש לאחדים מכם ההבנה הבאה על סמכותו של אלוהים: לאלוהים יש סמכות ולאלוהים יש עוצמה, ולפיכך על אלוהים להישאר רק ברקיע השלישי, או להישאר רק במקום קבוע, ואין לו צורך לבצע פעולה מסויימת כלשהי, ואת כל עבודתו הוא משלים במחשבותיו. אחדים אף עשויים להאמין כי על אף שאלוהים ברך את אברהם, לא היה לו צורך לעשות דבר ודי היה לו רק לומר את דבריו. האם זה אכן מה שקרה? ברור שלא! על אף שאלוהים בעל סמכות ועוצמה, סמכותו הינה אמיתית וממשית, ולא ריקה מתוכן. אמיתותן ומציאותן של סמכות אלוהים ועוצמתו מתגלות ומתגלמות בהדרגה בבריאת כל הדברים על ידו, בשליטתו על כל הדברים ובתהליך שבו הוא מוביל ומנהל את האנושות. כל שיטה, כל נקודת מבט וכל פרט בריבונותו של אלוהים על האנושות ועל כל הדברים, וכל פעולה אשר הגשים, וכן הבנת כל הדברים על ידו – כולם מוכיחים, פשוטו כמשמעו, כי סמכותו ועוצמתו של אלוהים אינן מילים ריקות מתוכן. סמכותו ועוצמתו מתגלות ונחשפות ללא הרף ובכל הדברים. ביטויים וגילויים אלה מעידים על קיומה האמיתי של סמכות אלוהים, כי הוא משתמש בסמכותו ובעוצמתו כדי להמשיך בעבודתו, לצוות על כל הדברים ולשלוט בכל הדברים בכל רגע, ואת עוצמתו וסמכותו לא יכולים להחליף המלאכים או שליחיו של אלוהים. אלוהים החליט אילו ברכות יעניק לאברהם ולאיוב – הדבר היה תלוי בו. על אף ששליחי אלוהים ערכו ביקורים אישיים אצל אברהם ואיוב, מעשיהם היו בהתאם למצוות אלוהים ותחת סמכותו של אלוהים, וגם הם היו תחת ריבונותו של אלוהים. אף שהאדם רואה כיצד שליחיו של אלוהים מבקרים אצל אברהם, ואינו עד לכך שיהוה אלוהים עושה דבר כלשהו באופן אישי בכתבי הקודש, למעשה היחיד שמפעיל באמת עוצמה וסמכות הוא אלוהים עצמו, והדבר אינו סובל כל ספק מצד שום אדם! על אף שראית שהמלאכים והשליחים הם בעלי עוצמה רבה ושעשו נסים, או שעשו דברים מסויימים שהוטלו עליהם על ידי אלוהים, מעשיהם אינם אלא למען השלמת מטלתו של אלוהים, ובשום אופן אינם הפגנה של סמכות אלוהים – כי לשום אדם או עצם אין הסמכות של הבורא לברוא את כל הדברים ולשלוט בהם. וכך אין אדם או עצם שיכול להפעיל או להפגין את סמכותו של הבורא.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 97

סמכות הבורא אינה ניתנת לשינוי ואינה ניתנת להפרה

1. אלוהים בורא את כל הדברים בעזרת מילים

בראשית א' 3-5  וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃ וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד.

בראשית א' 6-7  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן.

בראשית א' 9-11  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃ וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן.

בראשית א' 14-15  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן.

בראשית א' 20-21  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב.

בראשית א' 24-25  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב.

2. אלוהים כורת ברית עם האדם בעזרת מילים

בראשית ט' 11-13  וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ.

3. ברכותיו של אלוהים

בראשית י"ז 4-6  אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ.

בראשית י"ח 18-19  וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו.

בראשית כ"ב 16-18  וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃ כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי.

איוב מ"ב 12  וַֽיהוָ֗ה בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵאשִׁת֑וֹ וַֽיְהִי־ל֡וֹ אַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר אֶ֜לֶף צֹ֗אן וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ גְּמַלִּ֔ים וְאֶֽלֶף־צֶ֥מֶד בָּקָ֖ר וְאֶ֥לֶף אֲתוֹנֽוֹת.

מה ראיתם בשלושת החלקים האלה של כתבי הקודש? האם ראיתם שיש עיקרון שעל פיו מפעיל אלוהים את סמכותו? לדוגמה, אלוהים כרת ברית עם האדם בעזרת הקשת בענן, כאשר מיקם קשת בין העננים כדי לומר לאדם שלעולם לא ישמיד שוב את העולם במבול. האם הקשת בענן שאנשים רואים היום עודנה אותה קשת שנאמרה מפי אלוהים? האם טבעה ומשמעותה השתנו? אין ספק שהתשובה היא לא. אלוהים ביצע פעולה זו תוך הפעלת סמכותו, הברית שכרת עם האדם נמשכת עד היום, והמועד שבו הברית הזו תשתנה תלוי כמובן באלוהים. לאחר שאלוהים אמר "אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן", הוא עמד תמיד בברית הזו, עד עצם היום הזה. מה אתם רואים בכך? אף שאלוהים הינו בעל סמכות ועוצמה, הוא קפדן מאוד ובעל עקרונות במעשיו, ונותר נאמן לדבריו. קפדנותו ועקרונות מעשיו, מראים כי לא ניתן להפר את דבר אלוהים ולא ניתן להתעלות על סמכותו של אלוהים. על אף שהוא בעל סמכות עליונה, וכל הדברים הם תחת ריבונותו, ועל אף שיש לו העוצמה לשלוט בכל הדברים, אלוהים מעולם לא גרם נזק לתוכניתו ולא הפר אותה, ובכל פעם שבה הוא מפעיל את סמכותו, הדבר נעשה בהתאמה קפדנית לעקרונותיו, מציית בדיוק לדברים שנאמרו מפיו והולך בעקבות הצעדים והמטרות של תוכניתו. אין צורך לומר שכל הדברים הנשלטים על ידי אלוהים מצייתים אף הם לעקרונות שעל פיהם מופעלת סמכותו של אלוהים, ואין אדם או דבר הפטור מהסדרי סמכותו, והם גם אינם יכולים לשנות את העקרונות שעל פיהם סמכותו מופעלת. בעיני אלוהים, המבורכים זוכים למזל טוב כתוצאה מסמכות אלוהים והמקוללים מקבלים את עונשם בשל סמכותו. תחת ריבונות סמכותו של אלוהים, אין איש או דבר הפטור מהפעלת סמכותו, והם גם אינם יכולים לשנות את העקרונות שעל פיהם סמכותו מופעלת. סמכות הבורא אינה משתנה בעקבות שינויים בגורם כלשהו, ובדומה לכך, העקרונות שעל פיהם מופעלת סמכותו אינם משתנים מכל סיבה שהיא. השמיים והארץ עשויים לעבור תהפוכות גדולות, אך סמכות הבורא לא תשתנה. כל הדברים עשויים להיעלם, אך סמכות הבורא לא תיעלם לעולם. זוהי מהות סמכותו של הבורא, שאינה ניתנת לשינוי ושאינה ניתנת להפרה, וזהו עצם ייחודיותו של הבורא!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 98

מצוותו של אלוהים לשטן

איוב ב' 6  וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־הַשָּׂטָ֖ן הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר.

השטן לא העז מעולם להפר את סמכות הבורא, ומשום כך כל הדברים חיים בתוך סדר

זהו קטע מתוך ספר איוב, והמלה "הנו" בדברים האלה מתייחסת לאיוב. אף שהוא קצר, פסוק זה מבהיר סוגיות רבות. הוא מתאר חילופי דברים מסויימים בין אלוהים לבין השטן בעולם הרוח, ומספר לנו כי מושא דבריו של אלוהים היה השטן. הוא אף מתעד את אשר נאמר על ידי אלוהים באופן ספציפי. דברי אלוהים היו מצווה ופקודה לשטן. פרטיה הספציפיים של פקודה זו קשורים לכך שיש לחוס על חיי איוב ולקו הגבול שקבע אלוהים לטיפולו של השטן באיוב – על השטן היה לחוס על חיי איוב. הדבר הראשון שאנו לומדים מן הפסוק הזה הוא כי דברים אלה נאמרו על ידי אלוהים לשטן. על פי הטקסט המקורי בספר איוב, הוא מספר לנו את הרקע לדברים האלה: השטן ביקש להאשים את איוב, ולפיכך היה עליו לקבל את הסכמתו של אלוהים בטרם יוכל לפתותו. כאשר הסכים אלוהים לבקשתו של השטן לפתות את איוב, הוא העמיד בפני השטן את התנאי הבא: "איוב, הנו בידך אך את נפשו שמור". מהו אופי הדברים האלה? זוהי בבירור מצווה או פקודה. לאחר שהבנתם את אופי הדברים האלה, עליכם גם לתפוס כמובן, כי מי שהוציא את הפקודה הזו היה אלוהים, וכי מי שקיבל את הפקודה הזו ונשמע לה, היה השטן. אין צורך לומר שבפקודה הזו, מערכת היחסים בין אלוהים לשטן מובנת מאליה לכל מי שקורא את הדברים האלה. זוהי כמובן גם מערכת היחסים בין אלוהים לשטן בעולם הרוח, וההבדל בין זהותם ומעמדם של אלוהים והשטן, אשר נמסר בתיעוד חילופי הדברים בין אלוהים לשטן שבכתבי הקודש, ועד כה זוהי הדוגמה הספציפית והתיעוד הטקסטואלי, שמהם יכול האדם ללמוד על ההבדל המובהק בין זהותם ומעמדם של אלוהים והשטן. בשלב זה, עלי לומר כי תיעוד הדברים האלה הוא מסמך חשוב בידע של האנושות על זהותו ומעמדו של אלוהים, והוא מספק מידע חשוב להכרת אלוהים על ידי האנושות. דרך חילופי דברים אלה בין הבורא לשטן בעולם הרוח, האדם מסוגל להבין היבט ספציפי נוסף בסמכותו של הבורא. דברים אלה הם עדות נוספת לסמכותו הייחודית של הבורא.

כלפי חוץ, אלה הם חילופי דברים בין יהוה אלוהים לבין השטן. מהותם היא כי הגישה שבה יהוה אלוהים מדבר והעמדה שממנה הוא מדבר, גבוהות מן השטן. כלומר, יהוה אלוהים מצווה על השטן בנימה של פקודה ואומר לשטן מה עליו לעשות ומה אין עליו לעשות, שאיוב כבר בידיו והוא חופשי לטפל בו כרצונו – אך אסור לו ליטול את חייו. המשמעות המרומזת היא כי על אף שאיוב הופקד בידי השטן, חייו לא נמסרו לו. איש אינו יכול ליטול את חייו של איוב מידי אלוהים, אלא אם אלוהים מתיר זאת. גישתו של אלוהים באה לידי ביטוי בבירור בפקודה הזו לשטן, והפקודה הזו אף מבטאת וחושפת את העמדה שממנה יהוה אלוהים משוחח עם השטן. כך, לא זו בלבד שיהוה אלוהים מחזיק במעמד של אלוהים אשר ברא את האור, האוויר וכל הדברים והיצורים החיים, אלוהים המחזיק בריבונות על פני כל הדברים והיצורים החיים, אלא גם במעמד של אלוהים המצווה על האנושות, המצווה על השאול, אלוהים השולט בחיים ובמוות של כל היצורים החיים. מי בעולם הרוח, פרט לאלוהים, יעז להוציא פקודה כזו לשטן? ומדוע הוציא אלוהים את הפקודה הזו לשטן באופן אישי? מפני שחיי אדם, לרבות חייו של איוב, נשלטים על ידי אלוהים. אלוהים לא התיר לשטן לפגוע בחייו של איוב או ליטול את חייו, כלומר מיד לפני שהתיר אלוהים לשטן לפתות את איוב, הוא זכר להוציא במיוחד פקודה כזו, וציווה פעם נוספת על השטן שלא ליטול את חיי איוב. השטן לא העז מעולם להפר את סמכותו של אלוהים, ויתרה מזאת, האזין תמיד בקשב ונשמע לפקודותיו ולמצוותיו הספציפיות של אלוהים, ומעולם לא העז להתריס נגדן, ומובן שלא העז לשנות כרצונו איזו מפקודותיו של אלוהים. אלה הם הגבולות שקבע אלוהים לשטן, ולפיכך השטן לא העז מעולם לחצות את הגבולות האלה. האין זה כוחה של סמכות אלוהים? האין זו עדות לסמכותו של אלוהים? לשטן יש תפיסה ברורה הרבה יותר מזו של האנושות על הדרך שבה יש להתנהג כלפי אלוהים, והדרך שבה יש לראות את אלוהים, וכך בעולם הרוח, רואה השטן את מעמדו וסמכותו של אלוהים בבירור רב, ויש לו הבנה עמוקה יותר על כוח סמכותו של אלוהים והעקרונות שמאחורי הפעלת סמכותו. הוא אינו מעז כלל להתעלם מהם ואינו מעז להפר אותם בכל דרך שהיא ולא לעשות דבר כלשהו המפר את סמכות אלוהים, והוא אינו מעז לקרוא תגר על חרון אפו של אלוהים בשום דרך שהיא. על אף שהוא רע וגאוותן מטבעו, השטן לא העז מעולם לחצות את הגבולות והסייגים שנקבעו לו על ידי אלוהים. במשך מיליוני שנים, הוא ציית בקפידה לגבולות אלה, נשמע לכל הוראה ופקודה שניתנה לו על ידי אלוהים, ומעולם לא העז לעבור את הגבול. על אף שהוא מרושע, השטן חכם הרבה יותר מן האנושות המושחתת. הוא מכיר את זהותו של הבורא ויודע את גבולותיו. מתוך מעשיו "הכנועים" של השטן, ניתן לראות כי סמכותו ועוצמתו של אלוהים הן צווים שמיימיים שהשטן אינו יכול להפר, ובדיוק בזכות ייחודיותו וסמכותו של אלוהים, כל הדברים משתנים ומתרבים בדרך מסודרת, האנושות יכולה לחיות ולהתרבות במסגרת המהלך שקבע אלוהים, כשאין אדם או עצם המסוגל להפר את הסדר הזה ואין אדם או עצם המסוגל לשנות את החוק הזה – כי כולם באים מידי הבורא ומן הסדר והסמכות של הבורא.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 99

רק אלוהים, שיש לו הזהות של הבורא, הוא בעל הסמכות הייחודית (קטע נבחר)

זהותו המיוחדת של השטן גרמה לרבים להפגין עניין עז בביטוייו בהיבטים שונים. יש אף אנשים טיפשים רבים המאמינים כי מלבד אלוהים, גם השטן הוא בעל סמכות, כי השטן מסוגל לעשות נסים ומסוגל לעשות דברים שאינם אפשריים לאדם. וכך בנוסף לעבודת אלוהים, האנושות שומרת מקום בלבה גם לשטן, ואף סוגדת לשטן כמו לאלוהים. אנשים אלה הם מעוררי רחמים ונתעבים בעת ובעונה אחת. הם מעוררי רחמים בגלל בורותם ונתעבים בגלל חוסר אמונתם ומהותם הרעה מטבעה. בשלב זה, אני חש כי יש צורך ליידע אתכם מהי סמכות, מה היא מסמלת ומה היא מייצגת. במובן רחב, אלוהים עצמו הוא סמכות, סמכותו מסמלת את עליונותו ומהותו של אלוהים, וסמכותו של אלוהים עצמו מייצגת את מעמדו וזהותו של אלוהים. אם כך, האם השטן מעז לומר שהוא עצמו אלוהים? האם השטן מעז לומר שהוא ברא את כל הדברים ומחזיק בריבונות על כל הדברים? מובן שלא! כי הוא אינו מסוגל לברוא את כל הדברים. עד כה, הוא לא יצר מעולם דבר שנברא בידי אלוהים, ולא ברא מעולם דבר שיש לו חיים. כיוון שאין לו הסמכות של אלוהים, לא ייתכן שיהיו לו אי-פעם מעמדו וזהותו של אלוהים, והדבר נקבע על ידי מהותו. האם יש לו עוצמה זהה לזו של אלוהים? מובן שלא! מהם הדברים שאותם אנו מכנים בשם מעשי השטן והנסים שעושה השטן? האם זוהי עוצמה? האם ניתן לכנותם בשם סמכות? מובן שלא! השטן מכוון את גאות הרוע ומשבש, מקלקל וקוטע כל היבט בעבודתו של אלוהים. במשך אלף השנים האחרונות, מלבד השחתת האנושות וניצולה לרעה, ורמייתו והדחתו של האדם לשחיתות ולדחייתו של אלוהים, כדי שהאדם יילך לעבר גיא צלמוות, האם עשה השטן דבר כלשהו הראוי להנצחה, לשבח או להוקרה, ולו המעטים ביותר, מצד האדם? אילו היו לשטן סמכות ועוצמה, האם הוא היה משחית את האנושות? אילו היו לשטן סמכות ועוצמה, האם הוא היה מזיק לאנושות? אילו היו לשטן עוצמה וסמכות, האם האנושות היתה נוטשת את אלוהים ופונה אל המוות? מכיוון שאין לשטן סמכות ולא עוצמה, מה עלינו להסיק באשר למהותם של כל הדברים שהוא עושה? יש המגדירים את כל אשר השטן עושה כהולכת שולל בלבד, אך אני מאמין שהגדרה כזו אינה מתאימה כל כך. האם המעשים הרעים של השחתת האנושות על ידו אינם אלא הולכת שולל? את כוח הרוע שבו התעלל השטן באיוב ואת רצונו העז להתעלל בו ולכלותו, לא ניתן להשיג על ידי הולכת שולל בלבד. במבט לאחור, בן-רגע, עדרי הצאן והבקר של איוב התפזרו לכל עבר על פני הגבעות וההרים ונעלמו. בן-רגע, נעלם עושרו הרב של איוב. האם ניתן היה להשיג זאת בעזרת הולכת שולל בלבד? אופיים של כל הדברים שעושה השטן מתאים למונחים שליליים כגון לשבש, לקטוע, להשמיד, להזיק, רוע, זדון וחשכה, וכך התרחשותם של כל הדברים הרעים והמרושעים קשורה באופן שאין להתירו למעשי השטן, ואינה נפרדת ממהותו הרעה של השטן. אין זה משנה עד כמה השטן "רב עוצמה", אין זה משנה עד כמה הוא נועז ושאפתן, אין זה משנה עד כמה רבה יכולתו לגרום נזק, אין זה משנה עד כמה רחב טווח השיטות שבהן הוא משחית ומפתה את האדם, אין זה משנה עד כמה מחוכמות המזימות והתחבולות שבעזרתן הוא מאיים על האדם, אין זה משנה עד כמה משתנה הצורה שבה הוא מתקיים, הוא מעולם לא הצליח לברוא ולו יצור חי אחד, מעולם לא הצליח לקבוע חוקים או כללים לקיומם של כל הדברים ומעולם לא הצליח לשלוט בעצם כלשהו, בין אם חי או דומם. בכל היקום והרקיע אין ולו אדם או עצם אחד שנולד ממנו או שמתקיים בגללו. אין ולו אדם או עצם אחד הנשלט על ידו. ההפך הוא הנכון, לא זו בלבד שעליו לחיות תחת ריבונותו של אלוהים, אלא יתרה מכך, עליו להישמע לכל פקודותיו ומצוותיו של אלוהים. ללא רשות מאלוהים, קשה לשטן לגעת ולו בטיפת מים או בגרגר חול על פני האדמה. ללא רשות מאלוהים, השטן אף אינו חופשי להניע את הנמלים על פני האדמה, לא כל שכן את האנושות, שנבראה על ידי אלוהים. בעיני אלוהים, השטן נחות מן החבצלות שעל ההר, מן הציפורים העפות באוויר, מן הדגים אשר בים ומן התולעים שעל פני האדמה. תפקידו בין כל הדברים הוא לשרת את כל הדברים, לפעול למען האנושות ולשרת את עבודתו של אלוהים ואת תוכנית הניהול שלו. יהיה טבעו מרושע ככול שיהיה, ומהותו רעה ככול שתהיה, הדבר היחיד שביכולתו לעשות הוא למלא בחריצות את תפקידו: לשרת את אלוהים ולשמש לו ניגוד. זוהי מהותו ועמדתו של השטן. מהותו אינה קשורה לחיים, אינה קשורה לעוצמה, אינה קשורה לסמכות. הוא אינו אלא כלי משחק בידי אלוהים, מכונה בלבד בשירותו של אלוהים!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 100

רק אלוהים, שיש לו הזהות של הבורא, הוא בעל הסמכות הייחודית (קטעים נבחרים)

את הסמכות עצמה ניתן להסביר כעוצמתו של אלוהים. דבר ראשון, ניתן לומר בוודאות כי הן סמכות והן עוצמה הן דברים חיוביים. אין להן קשר לדבר שלילי כלשהו והן אינן קשורות לישויות כלשהן, שנבראו או שלא נבראו. עוצמתו של אלוהים מסוגלת לברוא דברים בכל צורה שהיא, שיש להם חיים וחיוניות, והדבר נקבע על ידי חייו של אלוהים. אלוהים הוא חיים, ולפיכך הוא המקור לכל היצורים החיים. זאת ועוד, סמכותו של אלוהים יכולה לגרום לכל היצורים החיים להישמע לכל מילה של אלוהים, כלומר להתהוות בהתאם לדברים הנאמרים מפי אלוהים ולחיות ולהתרבות במצוות אלוהים, שעל פיה אלוהים שולט בכל היצורים החיים ומצווה עליהם, ולעולם לא תהיה חריגה, לנצח נצחים. אין אדם או עצם שיש לו הדברים האלה. רק לבורא יש עוצמה כזו ורק הוא נושא אותה, ולפיכך היא מכונה בשם סמכות. זוהי ייחודיות הבורא. ככזו, בין אם זו המלה "סמכות" עצמה או מהותה של סמכות זו, כל אחת מהן ניתן לקשר רק לבורא, מפני שהיא סמל לזהותו ולמהותו הייחודית של הבורא ומייצגת את זהותו ומעמדו של הבורא. מלבד הבורא, אין אדם או עצם שניתן לקשרו למלה "סמכות". זהו פירוש לסמכותו הייחודית של הבורא.

על אף שהשטן הביט באיוב בעיניים חומדות, הוא לא העז לגעת ולו בשערה אחת על גופו ללא רשות מאלוהים. על אף שהשטן רע ואכזר מטבעו, לאחר שאלוהים נתן לו פקודה, לא הייתה לשטן ברירה אלא להישמע לפקודתו של אלוהים. וכך, על אף שהשטן היה אחוז טירוף כמו זאב בין כבשים כשהוא מצא את איוב, הוא לא העז לשכוח את הגבולות שאלוהים הציב לו, לא העז להפר את פקודותיו של אלוהים, ובכל אשר עשה, הוא לא העז לחרוג מהעקרונות והגבולות שבדברי האל – האין זו עובדה? מכך ניתן לראות שהשטן לא מעז להפר דבר מדבריו של יהוה אלוהים. בעיני השטן, כל מילה מפיו של אלוהים היא פקודה, חוק שמימי וביטוי של סמכות האל – כי מכל מילה של אלוהים משתמע עונשו של אלוהים למי שיפר את פקודותיו ולמי שלא יישמע לחוקים השמימיים ויתנגד להם. השטן יודע בבירור שאם הוא יפר את פקודותיו של אלוהים, עליו לקבל את ההשלכות של הפרת סמכותו של אלוהים וההתנגדות לחוקים השמימיים. ומהן ההשלכות האלה בדיוק? מיותר לציין שהן כמובן, עונש מידי אלוהים. מעשי השטן כלפי איוב לא היו אלא ייצוג בזעיר אנפין של השחתתו את האדם, וכשהשטן ביצע את המעשים האלה, הגבולות שאלוהים הציב והפקודות שהוא נתן לשטן היו רק ייצוג בזעיר אנפין של העקרונות שבבסיס כל דבר שהוא עושה. בנוסף לכך, תפקידו ועמדתו של השטן בעניין זה היו רק ייצוג בזעיר אנפין של תפקידו ועמדתו בעבודת הניהול של אלוהים, וציותו המוחלט של השטן לאלוהים בפיתויו את איוב היה רק ייצוג בזעיר אנפין של האופן שבו השטן לא מעז להביע ולו את ההתנגדות הקלה ביותר כלפי אלוהים במהלך עבודת הניהול שלו. איזו אזהרה נותנים לכם הייצוגים האלה בזעיר אנפין? בין כל הדברים לרבות השטן, אין אף אדם או דבר שיכולים להפר את החוקים והצווים השמימיים של הבורא, ואין אדם או דבר שמעזים להפר את החוקים והצווים השמימיים האלה, מפני שאין אדם או חפץ שיכולים לשנות את העונש שהבורא מטיל על כל מי שלא נשמע להם, ואף אחד מהם לא יכול לחמוק מהעונש הזה. רק הבורא יכול לקבוע חוקים וצווים שמיימיים, רק לבורא יש הסמכות להוציאם לפועל, ועוצמתו של הבורא היא הדבר היחיד שאף אדם או דבר לא יכולים להפר. זוהי סמכותו הייחודית של הבורא, הסמכות הזו נשגבת מכל הדברים, ולכן לא ניתן לומר ש"אלוהים הוא הגדול מכולם והשטן הוא מספר שתיים". אין עוד אל מלבד הבורא, בעל הסמכות הייחודית!

האם יש לכם כעת ידע חדש על סמכותו של אלוהים? דבר ראשון, האם יש הבדל בין הסמכות של אלוהים שהוזכרה זה עתה לבין עוצמתו של האדם? ומהו ההבדל? יש כאלה שאומרים שלא ניתן להשוות בין השתיים. נכון! על אף שבני אדם אומרים שלא ניתן להשוות בין השתיים, במחשבותיו ובתפיסותיו של האדם, הוא מבלבל לרוב בין עוצמתו של האדם והסמכות, והוא מרבה להשוות בין השתיים. מה מתרחש כאן? האין בני האדם מחליפים בטעות ומבלי משים את האחת בשנייה? אין בין השתיים קשר, ולא ניתן להשוות ביניהן, אך בני אדם בכל זאת לא מצליחים להתאפק. איך יש לפתור זאת? אם באמת ברצונכם למצוא פתרון, הדרך היחידה היא להבין ולהכיר את סמכותו הייחודית של אלוהים. לאחר שתבינו ותכירו את סמכותו הייחודית של אלוהים, לא תזכירו את עוצמתו של האדם ואת סמכותו של אלוהים בנשימה אחת.

למה מתייחס המושג 'עוצמתו של האדם'? במילים פשוטות, זוהי היכולת או המיומנות המאפשרת לטבעו המושחת, לרצונותיו ולשאיפותיו של האדם להתרחב או להתממש במידה הרבה ביותר. האם זה נחשב לסמכות? בלי קשר לשאלה עד כמה מנופחים או משתלמים שאיפותיו ורצונותיו של האדם, לא ניתן לומר כי לאדם הזה יש סמכות. לכל היותר, ההתנפחות וההצלחה האלה אינן אלא הדגמה של ליצנותו של השטן בקרב בני האדם; לכל היותר זוהי פארסה שבה השטן מתפקד כאב הקדום של עצמו כדי להגשים את שאיפותיו להיות אל.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 101

רק אלוהים, שיש לו הזהות של הבורא, הוא בעל הסמכות הייחודית (קטעים נבחרים)

מה מסמלת סמכותו של אלוהים? האם היא מסמלת את זהותו של אלוהים עצמו? האם היא מסמלת את עוצמתו של אלוהים עצמו? האם היא מסמלת את מעמדו הייחודי של אלוהים עצמו? בין כל הדברים, במה ראיתם את סמכותו של אלוהים? כיצד ראיתם אותה? במונחים של ארבע העונות שחווה האדם, האם יכול מישהו לשנות את חוק המעבר בין אביב, קיץ, סתיו וחורף? באביב, העצים מנצים ופורחים; בקיץ הם מכוסים עלים; בסתיו הם נושאים פרי, ובחורף העלים נושרים. האם מישהו מסוגל לשנות את החוק הזה? האם הדבר משקף היבט אחד בסמכותו של אלוהים? אלוהים אמר, "יְהִ֣י א֑וֹר" והיה אור. האם האור הזה עדיין קיים? בזכות מה הוא קיים? הוא קיים בזכות דברי האל כמובן, ובזכות סמכותו של אלוהים. האם האוויר שברא אלוהים עדיין קיים? האם האוויר שהאדם נושם נובע מאלוהים? האם מישהו יכול לבטל את הדברים שנובעים מאלוהים? האם מישהו יכול לשנות את מהותם ותפקידם? האם מישהו יכול לבלבל בין הלילה והיום שאותם אלוהים קבע, ובין חוק הלילה וחוק היום שאלוהים ציווה עליהם? האם השטן יכול לעשות דבר שכזה? גם אם אינכם ישנים בלילה ומתייחסים ללילה כאל יום, הוא בכל זאת נשאר הלילה. אתם יכולים לשנות את שגרת יומכם, אך אתם לא מסוגלים לשנות את חוק המעבר בין לילה ויום – ואף אדם לא יכול לשנות את העובדה הזו, הלא כן? האם מישהו מסוגל לגרום לאריה לחרוש את האדמה בדומה לשור? האם מישהו מסוגל להפוך פיל לחמור? האם מישהו מסוגל לגרום לתרנגולת להרקיע שחקים בדומה לעיט? האם מישהו מסוגל לגרום לזאב לאכול עשב בדומה לכבש? (לא.) האם מישהו מסוגל לגרום לדגים אשר במים לחיות על היבשה? בני אדם לא יכולים לעשות זאת. ומדוע לא? מפני שאלוהים ציווה על הדגים לחיות במים, ולכן הם חיים במים. על היבשה הם לא היו מצליחים לשרוד והיו מתים. הם לא מסוגלים לחרוג מגבולות פקודתו של אלוהים. קיומם של כל הדברים כפוף לחוק ולגבול, ולכל אחד מהם יש אינסטינקטים משלו. הבורא קבע את הדברים האלה, ואף אדם לא יכול לשנות אותם ולהתעלות עליהם. לדוגמה, האריה יחיה תמיד בטבע, במרחק מקהילות האדם, והוא לעולם לא יוכל להיות צייתן ונאמן כמו השור החי יחד עם האדם והעובד למענו. על אף שפילים וחמורים שניהם בעלי חיים, על אף שלשניהם יש ארבע רגליים, ועל אף שהם ברואים הנושמים אוויר, הם מינים שונים, מפני שאלוהים חילק אותם למינים שונים. לכל אחד מהם יש אינסטינקטים משלו, ולכן לעולם לא ניתן יהיה להחליף ביניהם. על אף שלתרנגולת יש שתי רגליים וכנפיים בדיוק כמו לעיט, היא לעולם לא תוכל לעוף באוויר; לכל היותר, היא תוכל להתעופף אל צמרת עץ – והדבר נקבע לפי האינסטינקט שלה. מיותר לציין שכל זה כך בזכות הפקודות של סמכותו האל.

בהתפתחותה של האנושות כיום, ניתן לומר שהמדע של האנושות משגשג, וניתן לתאר את הישגי מחקרו המדעי של האדם כמרשימים. חשוב לציין שיכולתו של האדם הולכת וגדלה, אך יש פריצת דרך מדעית אחת שהאנושות לא הצליחה להשיג: האנושות יצרה מטוסים, נושאות מטוסים ואת פצצת האטום; האנושות הגיעה לחלל, הלכה על הירח, המציאה את האינטרנט ומקיימת אורח חיים עתיר טכנולוגיה, אך האנושות לא מסוגלת לברוא יצור חי ונושם. האינסטינקטים של כל יצור חי, החוקים שעל פיהם הוא חי ומעגל החיים והמוות של כל מין ממיני היצורים החיים – המדע האנושי לא יכול ליצור את כל אלה או לשלוט בהם. בשלב זה, יש לומר שבלי קשר לשאלה לאילו גבהים הגיע המדע האנושי, אין להשוות בינו לבין מחשבה כלשהי ממחשבותיו של הבורא, והוא לא מסוגל להבין את הפלא שבבריאה של הבורא ואת הכוח שבסמכותו. יש על פני האדמה אוקיינוסים כה רבים, אך הם מעולם לא חרגו מגבולותיהם ועלו על היבשה כרצונם, והסיבה לכך היא שאלוהים קבע גבולות לכל אחד מהם. הם נותרו במקום שבו הוא ציווה עליהם להיות, וללא רשות מאלוהים, הם לא יכולים להתנועע במרחב בחופשיות. ללא רשות מאלוהים, אסור להם לפלוש זה לתחומו של זה, הם יכולים לנוע רק כשאלוהים אומר להם לנוע, והכיוון שאליו הם ינועו והמקום שבו יישארו נקבעים בהתאם לסמכותו של אלוהים.

במילים פשוטות, "סמכותו של אלוהים" פירושה שהדבר תלוי באלוהים. לאלוהים יש זכות להחליט כיצד לעשות דבר מה, והדבר נעשה בכל דרך שהוא חפץ. החוק של כל הדברים תלוי באלוהים ולא באדם, והאדם לא יכול לשנותו. רצון האדם לא יכול להפעיל אותו, אלא שהוא משתנה בהתאם למחשבותיו של אלוהים, חוכמתו של אלוהים ופקודותיו של אלוהים, וזוהי עובדה שאיש לא יכול להכחיש. השמיים והארץ וכל צבאם, התבל, השמיים זרועי הכוכבים, ארבע עונות השנה, הדברים אשר נראים ואינם נראים לעין האדם – כולם מתקיימים, מתפקדים ומשתנים, ללא כל טעות ולו הקטנה ביותר, על פי סמכותו של אלוהים, בהתאם לפקודותיו של אלוהים, בהתאם לדיברותיו של אלוהים ובהתאם לחוקי ראשית הבריאה. אין אף אדם או חפץ שיכולים לשנות את חוקיהם או לשנות את המהלך הפנימי שבאמצעותו הם פועלים. הם נוצרו בזכות סמכותו של אלוהים והם מתים בזכות סמכותו של אלוהים. זהו עצם סמכותו של אלוהים. עכשיו, אחרי שכל זה נאמר, האם אתם יכולים להרגיש שסמכותו של אלוהים היא סמל לזהותו ולמעמדו של אלוהים? האם ישות כלשהי, שנבראה או שלא נבראה, יכולה להיות בעלת סמכות כשל אלוהים? האם אדם, דבר או חפץ כלשהו יכול לחקות אותה, להתחזות לה או להחליף אותה?

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 102

זהותו של הבורא היא ייחודית, ואסור לכם לציית לרעיון הפוליתאיזם

על אף שכישוריו ויכולותיו של השטן גדולים מאלה של האדם, על אף שהוא יכול לעשות דברים שהאדם לא יכול להשיג, בין אם אתה מקנא בדברים שהשטן עושה או שואף אליהם, ובין אם אתה שונא אותם או נגעל מהם, בין אם אתה מסוגל להבין זאת ובין אם לא, ויהיו אשר יהיו כמות הדברים שהשטן יכול להשיג או מספר האנשים שהוא יכול לרמות ולשכנע לעבוד אותו ולקדשו, ותהיה אשר תהיה הדרך שבה אתה מגדיר זאת, אתה לא יכול לומר בשום אופן שזוהי סמכותו ועוצמתו של אלוהים. עליך לדעת שאלוהים הוא האל, שיש רק אל אחד, ויתרה מכך, עליך לדעת שרק לאלוהים יש סמכות, ושרק לו יש העוצמה לשלוט בכל הדברים. רק מפני שלשטן יש יכולת לרמות בני אדם, מפני שהוא יכול להתחזות לאלוהים, לחקות את האותות והמופתים שאלוהים עושה, ומפני שהוא עשה דברים דומים למה שאלוהים עשה, אתה מאמין בטעות שאלוהים לא ייחודי, שיש אלים רבים, שיש להם רק כישורים ברמות שונות ושיש הבדלים בהיקף העוצמה שבידיהם. אתה מדרג את גדולתם על פי סדר הגעתם ועל פי גילם, ואתה מאמין בטעות שיש אלוהויות אחרות מלבד אלוהים, וחושב שעוצמתו וסמכותו של אלוהים לא ייחודיות. אם אתה מחזיק בדעות כאלה, אם אתה לא מכיר בייחודיותו של אלוהים, אם אתה לא מאמין שרק לאלוהים יש סמכות, ואם אתה מציית רק לפוליתאיזם, אני אומר שאתה חלאת הבריאה, התגלמותו האמיתית של השטן ואיש רוע מוחלט! האם אתם מבינים את מה שאני מנסה ללמד אתכם באמירת הדברים האלה? בלי קשר לזמן, למקום או לרקע שלך, אסור לך לבלבל בין אלוהים לבין כל אדם, דבר או חפץ אחר. בלי קשר למידה שבה אתה חש שסמכותו של אלוהים ומהותו של אלוהים עצמו לא ניתנות להכרה ולא נגישות, בלי קשר לשאלה עד כמה מעשיו ודבריו של השטן תואמים את תפיסתך ודמיונך, ובלי קשר לשאלה כמה הם מספקים אותך, אל תהיה טיפש, אל תבלבל בין המושגים האלה, אל תכחיש את קיומו של אלוהים, אל תכחיש את זהותו ומעמדו של אלוהים, אל תדחף את אלוהים אל מחוץ לדלת ואל תכניס את השטן במקום האל שבלבך להיות לך לאל. אין לי ספק בכך שאתם מסוגלים לדמיין את ההשלכות שייגרמו אם תעשו זאת!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 103

על אף שהאנושות הושחתה, היא עדיין חיה תחת ריבונותו וסמכותו של הבורא

השטן משחית את האנושות מזה אלפי שנים. הוא גרם לכמויות מופלגות של רוע, רימה דור אחר דור וביצע פשעים מתועבים בעולם. הוא התעלל באדם, רימה את האדם, פיתה את האדם להתנגד לאלוהים וביצע מעשים רעים שהפריעו לתוכנית הניהול של אלוהים ושיבשו אותה פעם אחר פעם. אולם בסמכותו של אלוהים, כל הדברים והיצורים החיים ממשיכים להישמע לכללים ולחוקים שאלוהים קבע. בהשוואה לסמכותו של אלוהים, אופיו הרע והשתוללותו של השטן מכוערים כל כך, מגעילים ונבזיים כל כך וקטנים ופגיעים כל כך. על אף שהשטן מתהלך בין כל הדברים שאלוהים ברא, השטן לא מסוגל לגרום ולו לשינוי הקל ביותר בבני האדם, בדברים ובחפצים שאלוהים מצווה עליהם. חלפו כמה אלפי שנים, והאנושות נהנית עדיין מהאור והאוויר שהעניק אלוהים, נושמת עדיין את הנשימה שהפיח אלוהים עצמו, נהנית עדיין מהפרחים, הציפורים, הדגים והחרקים שאלוהים ברא, ונהנית עדיין מכל הדברים שאלוהים סיפק לה. יום ולילה עדיין מחליפים זה את זה בהתמדה, ארבע העונות מתחלפות כרגיל, האווזים העפים בשמיים עוזבים בחורף ועדיין שבים באביב הבא, הדגים שבמים לא עוזבים לעולם את הנהרות והאגמים שהם ביתם, הציקאדות שעל הארץ יוצאות מגדרן בשירה בימי הקיץ, הצרצרים שבדשא מזמזמים ברכות בקצב הרוח בסתיו, האווזים מתקבצים ללהקות ואילו העיטים נותרים יחידים, להקות האריות מקיימות את עצמן על ידי ציד, האיילים לא מתרחקים מהעשב והפרחים... יצורים חיים מכל סוג בין כל הדברים עוזבים ושבים ועוזבים שוב, מיליון שינויים מתרחשים כהרף עין – אך מה שאינו משתנה הוא האינסטינקטים וחוקי ההישרדות שלהם. הם חיים מפני שאלוהים מספק את צורכיהם ומזין אותם, ואיש לא יכול לשנות את האינסטינקטים שלהם ואיש לא יכול גם לשבש את כללי הישרדותם. על אף שהשטן השחית ורימה את האנושות שחיה בין כל הדברים, האדם בכל זאת לא יכול לוותר על המים שאלוהים יצר, על האוויר שאלוהים יצר, ועל כל הדברים שאלוהים יצר, והאדם עדיין חי ומתפשט במרחב הזה שאלוהים ברא. האינסטינקטים של האנושות לא השתנו. האדם עדיין מסתמך על עיניו כדי לראות, על אוזניו כדי לשמוע, על מוחו כדי לחשוב, על לבו כדי להבין, על רגליו וכפות רגליו כדי ללכת, על כפות ידיו כדי לעבוד, וכן הלאה. כל האינסטינקטים שאלוהים העניק לאדם כדי שהוא יוכל לקבל את הדברים שאלוהים מספק, נותרים ללא שינוי, היכולות שבעזרתן האדם משתף פעולה עם אלוהים לא השתנו, יכולתו של האדם לבצע חובתו של יציר נברא לא השתנה, צרכיו הרוחניים של האדם לא השתנו, רצונו של האדם למצוא את מקורותיו לא השתנו, תשוקתו של האדם שהבורא יושיע אותו לא השתנתה. כאלה הן נסיבותיה הנוכחיות של האנושות, אשר חיה תחת סמכותו של אלוהים וששרדה את ההרס שטוף הדם שגרם השטן. על אף שהאנושות עברה דיכוי מצד השטן, ועל אף שהיא כבר לא אדם וחוה מראשית הבריאה, אלא מלאה בדברים המנוגדים לאלוהים, כגון ידע, דמיון, תפיסות וכן הלאה, ועל אף שהיא מלאה בטבע השטני המושחת, בעיני אלוהים, האנושות עודנה אותה אנושות שהוא ברא. אלוהים עדיין שולט באנושות ומתזמר את חייה, והיא עדיין חיה את המהלך שאלוהים קבע. לכן בעיני אלוהים, האנושות שהשטן השחית רק מכוסה זוהמה, עם בטן מקרקרת, עם תגובות איטיות מעט, עם זיכרון שהידרדר ובגיל מבוגר מעט יותר – אולם אף אחד מהתפקודים והאינסטינקטים של האדם לא נפגע כלל. זו האנושות שאלוהים מתכוון להושיע. האנושות הזו צריכה רק לשמוע את קריאתו של הבורא, את קולו של הבורא, והיא תקום ותמהר לאתר את מקורו של הקול הזה. האנושות הזו צריכה רק לראות את דמותו של הבורא, והיא לא תשים לב לשום דבר אחר, היא תזנח הכול כדי להתמסר לאלוהים ואף תקריב את חייה למענו. כשלבה של האנושות יבין את דבריו הכנים של הבורא, האנושות תדחה את השטן ותתייצב לצד הבורא. כשהאנושות תנקה לחלוטין את הלכלוך מעל גופה ותשוב ויקבל את האספקה והמזון מהבורא, זיכרונה של האנושות ישוקם, ובעת הזו, האנושות תשוב באמת לריבונותו של הבורא.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'

דבר אלוהים היומי  מובאה 104

בשל התנגדות עיקשת לאלוהים, האדם מושמד על ידי חרון אפו של אלוהים (קטעים נבחרים)

בראשית י"ט 1-11  וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃ וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃ טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃ וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃ וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃ וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃ וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃ וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃ וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח.

בראשית י"ט 24-25  וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה.

מתוך הקטעים האלה, לא קשה להבין כי רשעותה ושחיתותה של סדום כבר הגיעה לדרגה המתועבת הן בעיני האדם והן בעיני אלוהים, וכי לפיכך, בעיני אלוהים העיר ראויה היתה להשמדה. אך מה התרחש בתוך העיר בטרם הושמדה? איזו השראה יכולים אנשים לשאוב מן ההתרחשויות האלה? מה מראה לאנשים את עמדתו של אלוהים כלפי אירועים אלה על טבעו? כדי להבין את הסיפור כולו, הבה נקרא בעיון את אשר תועד בכתבי הקודש...

שחיתותה של סדום: מעוררת את זעמו של האדם, מעוררת את חרון אפו של אלוהים

בלילה ההוא, קיבל לוט את פניהם של שני שליחים מאלוהים והכין להם משתה. לאחר שאכלו ובטרם שכבו לישון, הקיפו אנשים מכול רחבי העיר את ביתו של לוט וקראו ללוט. בכתבי הקודש מתועד כי אמרו, "אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם". מי אמר את הדברים האלה? למי נאמרו? אלה הם דבריהם של אנשי סדום, שאותם צעקו מחוץ לביתו של לוט ושנועדו ללוט. מהי ההרגשה, כששומעים את הדברים האלה? האם אתם זועמים? האם דברים אלה מחליאים אתכם? האם אתם רותחים מזעם? האין הדברים האלה מצחינים בצחנת השטן? האם ביכולתכם לראות דרכם את הרוע והחשכה שבעיר הזו? האם ביכולתכם לחוש באכזריות ובברבריות של התנהגות האנשים האלה, דרך דבריהם? האם ביכולתכם לחוש בעומק השחיתות שלהם, דרך התנהגותם? האם אין זה קשה לראות דרך תוכן דבריהם, כי טבעם המרושע והפראי הגיע לרמה שמעבר לשליטתם? פרט ללוט, כול אדם ואדם בעיר הזו לא היה שונה בדבר מן השטן. עצם מראהו של אדם אחר גרם לאנשים האלה לרצות להזיק לו ולכלותו... הדברים האלה אינם רק נותנים לנו תחושה על טבעה המבעית והמזעזע של העיר, וכן על הילת המוות שסביבה. הם אף נותנים לנו תחושה על רשעותה ואכזריותה.

כאשר מצא את עצמו פנים אל פנים מול כנופייה של ביריונים לא אנושיים, בני אדם שהיו מלאים שאיפה המכלה את הנפש, כיצד הגיב לוט? על פי כתבי הקודש: "אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי". בדבריו, התכוון לוט לזאת: הוא היה מוכן לוותר על שתי בנותיו כדי להגן על השליחים. מתוך היגיון, היה על האנשים להסכים לתנאיו של לוט ולעזוב את שני השליחים לנפשם. אחרי הכול, השליחים היו להם זרים לגמרי, בני אדם שלא היה להם כול קשר אליהם. שני השליחים האלה מעולם לא פגעו באינטרסים שלהם. אולם כיוון שהיו מונעים על ידי טבעם המרושע, הם לא הסתפקו בכך, אלא רק הגבירו את מאמציהם. כאן יכולים עוד מחילופי הדברים ביניהם להעניק לנו ללא ספק תובנה נוספת על טבעם המרושע האמיתי של אנשים אלה. יחד עם זאת, הם אף מאפשרים לנו לדעת ולהבין את הסיבה לרצונו של אלוהים להשמיד את העיר הזו.

מהו אם כן הדבר הבא שהם אמרו? כנאמר בכתבי הקודש: "גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת". מדוע רצו לשבור את הדלת? הסיבה היא שהם השתוקקו לגרום נזק לשני השליחים האלה. מה עשו שני השליחים האלה בסדום? מטרת בואם היתה להציל את לוט ומשפחתו. אולם אנשי העיר חשבו בטעות שהם באו לקבל משרות רשמיות. מבלי לשאול למטרתם, השערה בלבד היא שגרמה לעיר לרצות לפגוע באכזריות בשני השליחים. רצונם היה לפגוע בשני אנשים שלא היה להם כול קשר אליהם. ברור כי אנשי העיר הזו איבדו לחלוטין את אנושיותם ואת ההיגיון שלהם. דרגת טירופם ופראותם כבר לא היתה שונה מטבעו המרושע של השטן, הפוגע בבני אדם ומכלה אותם.

כאשר דרשו את האנשים האלה מלוט, מה עשה לוט? ידוע לנו מן הטקסט כי לוט לא מסר אותם. האם לוט הכיר את שני השליחים האלה של אלוהים? מובן שלא! אך מדוע הצליח להציל את שני האנשים האלה? האם ידע מה באו לעשות? על אף שלא היה מודע לסיבת בואם, הוא ידע שהם משרתי אלוהים, ולפיכך אירח אותם. העובדה שיכול היה לכנות את משרתי אלוהים האלה בשם אדונים, מראה כי לוט הלך בדרך כלל בדרכי אלוהים, שלא כמו האחרים בעיר סדום. לפיכך כששליחי אלוהים באו אליו, הוא סיכן את חייו כדי לארח את שני המשרתים האלה. יתרה מזאת, הוא אף הציע תמורתם את שתי בנותיו כדי להגן על שני המשרתים האלה. זהו מעשהו הצודק של לוט. זהו גם ביטוי מוחשי לטבעו ומהותו של לוט, וזוהי גם הסיבה לכך שאלוהים שלח את השליחים להציל את לוט. כשעמד מול סכנה, הגן לוט על שני השליחים האלה מבלי להתחשב בשום דבר אחר. הוא אף ניסה להחליף את שתי בנותיו תמורת ביטחונם של המשרתים. פרט ללוט, האם היה עוד מישהו בעיר שיכול היה לעשות דבר כזה? כפי שמוכיחות העובדות – לא! אין צורך לומר אם כן שכל האנשים בסדום, מלבד לוט, היו מטרה להשמדה, ואף מטרה שהיתה ראויה להשמדה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 105

בראשית י"ט 1-11  וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃ וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃ טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃ וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃ וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃ וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃ וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃ וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃ וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח.

בראשית י"ט 24-25  וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה.

סדום נחרבת עד היסול משום שפגעה בחרון אפו של אלוהים

לאחר שאנשי סדום ראו את שני המשרתים האלה, הם לא שאלו לסיבת בואם, ואיש אף לא שאל אם באו להפיץ את רצון אלוהים. ההפך הוא הנכון, הם התקבצו לכנופייה ומבלי להמתין להסבר, באו לתפוס את שני המשרתים האלה כמו כלבי פרא או זאבים מרושעים. האם אלוהים צפה בדברים האלה בעת התרחשותם? מה היו המחשבות שחשב אלוהים בלבו על התנהגות אנושית מעין זו, על דבר מעין זה? אלוהים החליט להשמיד את העיר הזו. הוא לא יהסס ולא יחכה, ולא ימשיך להפגין סבלנות. יומו הגיע והוא החל אפוא בפעולה שחפץ לעשות. כך נאמר בבראשית י"ט: "וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה". שני הפסוקים האלה מספרים לבני האדם על השיטה שבה השמיד אלוהים את העיר הזו. הם אף מספרים לבני האדם מה השמיד אלוהים. דבר ראשון, מסופר בכתבי הקודש כי אלוהים שרף את העיר באש וכי די היה בעוצמת האש כדי להשמיד את כול בני האדם ואת צמח האדמה. כלומר האש שנפלה מן השמיים לא רק השמידה את העיר. היא השמידה גם את כול בני האדם וכול יצור חי בתוכה, מבלי להותיר כול זכר. לאחר שהעיר הושמדה, האדמה היתה שוממה מכול דבר חי. לא היו עוד חיים ולא כול סימן לחיים. העיר הפכה לשממה, מקום ריק בו שוררת דממת מוות. לא יהיו עוד מעשים רעים נגד אלוהים במקום הזה. לא יהיו עוד טבח ושפיכות דמים.

מדוע רצה אלוהים לשרוף את העיר הזו עד היסוד? מה אתם יכולים לראות כאן? האם אלוהים יכול היה לשאת כי האנושות והטבע, הברואים שלו, יושמדו כך? אם ביכולתכם להבחין בכעסו של יהוה אלוהים מתוך האש שהוטלה מן השמיים, לא קשה לראות את רמת זעמו מתוך יעד ההשמדה שלו וכן מתוך המידה שבה הושמדה העיר הזו. כאשר אלוהים מתעב עיר, הוא יטיל עליה את עונשו. כאשר אלוהים נגעל מעיר, הוא ייתן אזהרות חוזרות ונשנות, שיודיעו לבני האדם על כעסו. אולם כאשר אלוהים מחליט לשים קץ לעיר ולהשמידה – כלומר כאשר נגרם עלבון לחרון אפו ולמלכותיותו – הוא לא ייתן עוד עונשים או אזהרות, אלא ישמיד אותה ישירות. הוא יגרום לה להיעלם כליל. זהו טבעו הצודק של אלוהים.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 106

בראשית י"ט 1-11  וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃ וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃ טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃ וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃ וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃ וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃ וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃ וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃ וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח.

בראשית י"ט 24-25  וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה.

לאחר התנגדותה ועוינותה החוזרת ונשנית של סדום כלפיו, מוחה אותה אלוהים כליל מעל פני האדמה

מנקודת מבט אנושית, היתה סדום עיר שיכולה היתה להשביע באופן מלא את תשוקתו של האדם ואת הרוע שבאדם. מפתה ומכשפת, עם מוסיקה וריקודים לילה אחר לילה, שגשוגה גרם לבני אדם התפעלות וטירוף. הרוע שלה שחק את לבבות בני האדם וכישף אותם עד כדי ניוון. היתה זו עיר שרוחות טמאות ורוחות רעות השתוללו בה. היא היתה מלאה עד גדותיה חטא ורצח, ריח דם וריקבון. היתה זו עיר שגרמה לבני אדם להצטמרר עד לשד עצמותיהם, עיר שבני אדם נרתעו ממנה. איש מאנשי העיר הזו – גבר או אשה, צעיר או זקן – לא חיפש את דרך האמת. איש לא השתוקק לאור ולא כמה להתרחק מחטא. הם חיו תחת השליטה, ההשחתה והולכת השולל של השטן. הם איבדו את אנושיותם, הם איבדו את שפיותם ואיבדו את מטרת קיומו המקורית של האדם. הם ביצעו אין ספור מעשים מרושעים של התנגדות לאלוהים. הם סירבו להנחייתו והתנגדו לרצונו. מעשיהם הרעים הם שלקחו את האנשים האלה, את העיר וכל יצור חי בתוכה, צעד אחר צעד, במורד נתיב ההשמדה.

על אף ששני הקטעים האלה אינם מתעדים את הפרטים המתארים את מידת שחיתותם של אנשי סדום, אלא רק את התנהגותם כלפי שני משרתי אלוהים בעקבות הגעתם של האחרונים לעיר, אמת פשוטה יכולה לחשוף את המידה שבה היו אנשי סדום רעים, מושחתים והתנגדו לאלוהים. בכך נחשפו גם פניה ומהותה האמיתיות של העיר. לא זו בלבד שהם לא קיבלו את אזהרותיו של אלוהים, הם אף לא פחדו מעונשו. ההפך הוא הנכון, הם בזו לכעסו של אלוהים. הם התנגדו לאלוהים בעיוורון. אין זה משנה מה עשה וכיצד עשה זאת, טבעם המרושע רק התגבר, והם התנגדו לאלוהים שוב ושוב. אנשי סדום היו עוינים כלפי קיומו של אלוהים, בואו, עונשו, ועוד יותר מכך, אזהרותיו. הם לא ראו דבר אחר בעל ערך סביבם. הם כילו ופגעו בכול בני האדם שניתן היה לכלותם ולפגוע בהם, ויחסם למשרתי אלוהים לא היה שונה. באשר לכלל המעשים הרעים שביצעו אנשי סדום, הפגיעה במשרתי אלוהים היתה רק קצה הקרחון, וטבעם המרושע שאותו חשף הדבר, הסתכם למעשה בלא יותר מטיפה בים עצום ממדים. אלוהים בחר אפוא להשמיד אותם באש. אלוהים לא השמיד את העיר בעזרת מבול, הוריקן, רעידת אדמה, צונאמי, או בכל שיטה אחרת. מה סימן השימוש של אלוהים באש כדי להשמיד את העיר הזו? משמעותו היתה השמדה מוחלטת של העיר. משמעותו היתה כי העיר נעלמה לחלוטין מעל פני האדמה ומן הקיום. המלה "השמדה" מתייחסת כאן להיעלמות צורתה של העיר והמבנה או המראה החיצוני שלה. משמעותה היא גם כי נשמותיהם של בני האדם שבתוך העיר חדלו מלהתקיים, לאחר שהוכחדו לחלוטין. במלים פשוטות, כול בני האדם, האירועים והדברים שהיו קשורים לעיר, הושמדו. העולם הבא לא יהיה מנת חלקם, ואף לא תחיית המתים. אלוהים הכחיד אותם מן האנושות, בריאתו, אחת ולתמיד. "השימוש באש" סימן את עצירת החטא, ומשמעותו היתה סוף לחטא. החטא הזה יחדל להתקיים ולהתפשט. משמעותו היתה כי הרוע של השטן איבד את הקרקע שהזינה אותו וכן את בית הקברות שהעניק לו מקום לשהות ולחיות בו. במלחמה בין אלוהים לבין השטן, השימוש של אלוהים באש הוא סימן ההיכר של ניצחונו, שהשטן מסומן בו. השמדתה של סדום היא צעד מוטעה מאוד בשאיפתו של השטן להתנגד לאלוהים על ידי השחתת בני אדם וכילויים, ובדומה לכך, זהו סימן מעורר ענווה לתקופה בהתפתחותה של האנושות, שבה האדם דחה את הנחייתו של אלוהים והפקיר את עצמו למידות רעות. זאת ועוד, זהו תיעוד של התגלות אמיתית של טבעו הצודק של אלוהים.

כשהאש שאלוהים שלח מן השמיים הפכה את סדום לעפר ואפר, משמעות הדבר היתה כי העיר ששמה "סדום" חדלה מלהתקיים, וכך גם כל דבר בתוך העיר עצמה. היא הושמדה על ידי כעסו של אלוהים. היא נעלמה בשל חרון אפו ומלכותיותו של אלוהים. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, קיבלה סדום את עונשה הצודק. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, היא באה אל סופה הצודק. קץ קיומה של סדום נבע מן הרוע שבה, והוא נבע גם מרצונו של אלוהים לא להביט שוב לעולם על העיר הזו, ואף לא על איש מן האנשים שחיו בה ועל דבר מן החיים שצמחו בתוך העיר. רצונו של אלוהים "שלא להביט שוב לעולם על העיר" הוא חרון אפו, וכן מלכותיותו. אלוהים שרף את העיר מפני שרשעותה והחטא שבה גרמו לו להרגיש כעס, גועל ותיעוב כלפיה, ולבקש שלא לראות שוב לעולם אותה, איש מן האנשים ואף לא אחד מן היצורים החיים שבתוכה. לאחר שהעיר סיימה לבעור ונותר ממנה רק אפר, היא חדלה באמת מלהתקיים בעיני אלוהים. גם זיכרונותיו ממנה נעלמו, נמחקו. משמעות הדבר היא כי האש שנשלחה מן השמיים לא רק השמידה את העיר סדום כולה ואת האנשים מלאי הרשע שבתוכה, ולא רק השמידה את כול הדברים שבתוך העיר, אשר הוכתמו בחטא. עוד יותר מכך, האש הזו השמידה את הזיכרונות על הרוע של האנושות והתנגדותה לאלוהים. זו היתה מטרתו של אלוהים בשריפת העיר.

חלק זה מן האנושות נעשה מושחת עד הקצה. הם לא ידעו מיהו אלוהים ומאין הם באו. אילו הזכרתם את אלוהים, האנשים האלה היו תוקפים, משמיצים ומחללים את הקודש. גם כשמשרתי אלוהים באו להפיץ את אזהרתו, האנשים המושחתים האלה לא רק שלא הפגינו כל סימן לחרטה ולא זנחו את התנהגותם המרושעת. ההפך הוא הנכון, הם פגעו בחוצפה במשרתי אלוהים. מה שהם הביעו וחשפו היה טבעם ומהותם, איבה קיצונית לאלוהים. ניתן לראות כי התנגדותם של אנשים מושחתים אלה לאלוהים היתה יותר מאשר חשיפה של טבעם המושחת, כפי שהיתה יותר מאשר מקרה של השמצה או לעג הנובעים מחוסר הבנה של האמת. לא טיפשות ולא בורות הן שגרמו להתנהגותם הרעה. הדבר לא היה מפני שהאנשים האלה רומו, ובהחלט לא מפני שהוטעו. התנהגותם הגיעה לרמה של איבה מחוצפת באופן שערורייתי, התנגדות ומרד נגד אלוהים. התנהגות אנושית מעין זו היתה ללא ספק מעוררת את זעמו של אלוהים, את זעם טבעו – טבע שאין לפגוע בו. אלוהים נותן אפוא פורקן ישיר וגלוי לחרון אפו ולמלכותיותו. זהו גילוי אמיתי של טבעו הצודק. אל מול עיר העולה על גדותיה מרוב חטא, חפץ אלוהים להשמידה בדרך המהירה ביותר שאפשר. הוא שאף להכחיד את בני האדם שבתוכה ואת כול חטאיהם בדרך המלאה ביותר, לגרום לאנשי העיר הזו לחדול להתקיים ולמנוע מן החטא שבמקום הזה להתרבות. הדרך המהירה והמלאה ביותר לעשות זאת, היתה לשרוף אותה באש. עמדתו של אלוהים כלפי אנשי סדום לא היתה נטישה או התעלמות, אלא בעזרת חרון אפו, מלכותיותו וסמכותו, הוא העניש, הכה והשמיד לחלוטין את האנשים האלה. עמדתו כלפיהם לא היתה עמדה של השמדה פיסית בלבד, אלא גם של השמדת הנשמה, הכחדה נצחית. זוהי ההשלכה האמיתית של רצון אלוהים כי "יחדלו להתקיים".

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 107

על אף שחרון אפו של אלוהים נסתר ואינו ידוע לאדם, הוא אינו סובל כל פגיעה

יחסו של אלוהים לכלל האנושות הטיפשה והנבערת מדעת, מבוסס בעיקר על רחמים וסובלנות. מאידך, חרון אפו נסתר בתוך רובם הגדול של הזמן והדברים. הוא אינו ידוע לאדם. כתוצאה מכך, קשה לאדם לראות כיצד אלוהים מפגין את חרון אפו, ואף קשה לו להבין את חרון אפו. בשל כך, האדם מקל ראש בחרון אפו של אלוהים. כשהאדם ניצב בפני פעולתו הסופית של אלוהים ובפני הצעד האחרון בסובלנותו ובסלחנותו כלפי האדם – כלומר כשהאירוע האחרון של רחמי אלוהים ואזהרתו האחרונה מגיעים אליו – אם הוא בכול זאת מתנגד לאלוהים באותן שיטות ואינו עושה כל מאמץ להתחרט, לתקן את דרכיו או לקבל את רחמיו, אלוהים לא יעניק לו עוד את סובלנותו וסבלנותו. ההפך הוא הנכון, בעת הזו יחזור בו אלוהים מרחמיו. בעקבות זאת, הוא ישלח אליהם רק את חרון אפו. הוא יכול לבטא את חרון אפו בדרכים שונות, כפי שביכולתו להעניש ולהשמיד בני אדם בשיטות שונות.

השימוש של אלוהים באש להשמדת העיר סדום הוא השיטה המהירה ביותר שלו להשמיד לחלוטין חלק מן האנושות או דבר כלשהו. שריפתם של אנשי סדום השמידה לא רק את גופם הפיסי. היא השמידה את כול רוחם, את נשמתם וגופם, והבטיחה שבני האדם שבתוך העיר הזו יחדלו להתקיים הן בעולם החומרי והן בעולם הנסתר מעיני האדם. זוהי אחת הדרכים שבהן מגלה ומביע אלוהים את חרון אפו. אופן זה של גילוי והבעה הוא אחד ההיבטים של מהות חרון אפו של אלוהים, כפי שהוא כמובן גם גילוי של מהות טבעו הצודק של אלוהים. כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, הוא חדל לגלות כול רחמים או טוב לב ואהבה, ואינו מפגין עוד מסובלנותו או סבלנותו. אין אדם, דבר או סיבה שיכולים לשכנעו להמשיך לנהוג בסבלנות, לשוב להעניק את רחמיו, להעניק פעם נוספת את סובלנותו. במקום הדברים האלה, מבלי להסס ולו לרגע, ישלח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, יעשה כרצונו, ויעשה את הדברים האלה באופן מהיר וודאי, בהתאם לרצונו. זוהי הדרך שבה שולח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, שאל לו לאדם לפגוע בהם, וזהו גם ביטוי לאחד ההיבטים של טבעו הצודק. כשבני אדם עדים לכך שאלוהים מפגין דאגה ואהבה כלפי האדם, הם אינם מסוגלים לגלות את חרון אפו, לראות את מלכותיותו או לחוש בחוסר סובלנותו לפגיעה. הדברים האלה הובילו מאז ומתמיד את בני האדם לאמונה, כי טבעו הצודק של אלוהים הוא טבע של רחמים, סובלנות ואהבה בלבד. אולם כשרואים כיצד אלוהים משמיד עיר או שונא חלק מן האנושות, חרון אפו בהשמדת האדם ומלכותיותו, מאפשרים לבני אדם להעיף מבט חטוף בצד השני של טבעו הצודק. זהו חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה. טבעו של אלוהים, שאינו סובל פגיעה, עולה על דמיונה של כול ישות שנבראה, ובקרב הישויות שלא נבראו, איש אינו מסוגל להפריע לו או להשפיע עליו. יתרה מכך, לא ניתן להתחזות לו או לחקותו. לפיכך היבט זה בטבעו של אלוהים הוא ההיבט שעל האנושות להכירו יותר מכול. רק לאלוהים עצמו יש טבע מעין זה, ורק אלוהים עצמו הוא בעל טבע מעין זה. אלוהים הוא בעל טבע צודק מעין זה, מפני שהוא מתעב רשעות, חשכה, מרדנות ואת מעשיו הרעים של השטן – השחתתה וכילויה של האנושות – מפני שהוא מתעב את כול מעשי החטא תוך התנגדות לו ובזכות מהותו הקדושה והבלתי מחוללת. מסיבה זו, הוא לא יסבול כי אף אחת מן הישויות, שנבראו או שלא נבראו, תתנגד לו או תקרא עליו תגר בגלוי. גם אם מי שהוא הראה כלפיו רחמים או בחר אותו בעבר, יעז רק להתגרות בטבעו ולעבור על עיקרון הסבלנות והסובלנות שלו, הוא ישחרר ויגלה את טבעו הצודק ללא כול רחמים או היסוס, ולו הקלים ביותר – טבע שאינו סובל פגיעה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 108

חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה על כול כוחות הצדק ועל כול הדברים החיוביים (קטעים נבחרים)

חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה הוא מהותו הבלעדית. חרון אפו של אלוהים הוא טבעו הבלעדי. מלכותיותו של אלוהים היא מהותו הבלעדית. העיקרון שמאחורי כעסו של אלוהים מדגים את הזהות והמעמד שיש רק לו. אין צורך להזכיר כי זהו גם סמל למהותו של אלוהים עצמו הייחודי. טבעו של אלוהים הוא מהותו הפנימית. הוא אינו משתנה כלל בחלוף הזמן, ואינו משתנה בכול פעם שמשתנה המיקום. טבעו הפנימי הוא מהותו הפנימית. אין זה משנה על מי הוא מבצע את עבודתו, מהותו אינה משתנה, וכך גם לא טבעו הצודק. כאשר מכעיסים את אלוהים, הדבר שאותו הוא שולח הוא טבעו הצודק. בעת הזו, העיקרון שמאחורי כעסו אינו משתנה, וכך גם לא זהותו ומעמדו הייחודיים. הוא אינו מתרגז בגלל שינוי במהותו או מפני שטבעו הפיק גורמים שונים, אלא מפני שהתנגדות האדם לו פוגעת בטבעו. התגרותו המבישה של האדם באלוהים הינה קריאת תגר חמורה על זהותו ומעמדו של אלוהים עצמו. מנקודת מבטו של אלוהים, כשהאדם קורא עליו תיגר, האדם מערער עליו ובוחן את כעסו. כשהאדם מתנגד לאלוהים, כשהאדם מערער על אלוהים, כשהאדם בוחן ללא הרף את כעסו של אלוהים – וזוהי גם העת שבה החטא משתולל – חרון אפו של אלוהים יתגלה ויציג את עצמו באופן טבעי. הבעת חרון אפו של אלוהים מסמלת אם כן שכול הכוחות הרעים יחדלו מלהתקיים. היא מסמלת שכול הכוחות העוינים יושמדו. זוהי ייחודיות טבעו הצודק של אלוהים, וזוהי ייחודיות חרון אפו של אלוהים. כשיש קריאת תיגר על כבודו וקדושתו של אלוהים, כשכוחות הצדק נחסמים ואינם נראים לעין האדם, אלוהים שולח את חרון אפו. בשל מהותו של אלוהים, כול הכוחות שעל פני האדמה, אשר קוראים תיגר על אלוהים, מתנגדים לו ומערערים עליו, הינם רעים, מושחתים ובלתי צודקים. הם באים מן השטן ושייכים לו. מכיוון שאלוהים הינו צודק, שייך לאור וקדוש ללא פגם, כול הדברים הרעים, המושחתים והשייכים לשטן ייעלמו עם שחרור חרון אפו של אלוהים.

על אף ששטף חרון אפו של אלוהים הוא אחד ההיבטים של ביטוי טבעו הצודק, כעסו של אלוהים בשום אופן אינו חסר הבחנה ביחס למטרתו ואף אינו נעדר עיקרון. ההפך הוא הנכון, אלוהים אינו ממהר לכעוס כלל ואינו חושף את חרון אפו ומלכותיותו בקלות. יתר על כן, חרון אפו של אלוהים נשלט ומדוד למדי. לא ניתן כלל להשוותו לאופן שבו האדם רגיל להתפרץ בחמת זעם או לתת פורקן לכעסו. בכתבי הקודש מתועדות שיחות רבות בין האדם לבין אלוהים. דבריהם של אחדים מן האנשים בשיחות אלה היו רדודים, נבערים וילדותיים, אך אלוהים לא הכה בהם ולא גינה אותם. בפרט במהלך ניסיונו של איוב, כיצד התייחס יהוה אלוהים לשלושת ידידיו של איוב ולאחרים, לאחר ששמע את הדברים שאמרו לאיוב? האם הוא גינה אותם? האם כעס עליהם? הוא לא עשה שום דבר כזה! במקום זאת, הוא אמר לאיוב להתחנן עליהם ולהתפלל למענם ואלוהים עצמו לא לקח ללב את הפגמים שלהם. כל המקרים האלה מייצגים את הגישה העיקרית שבה אלוהים מטפל באנושות המושחתת והנבערת מדעת כמות שהיא. לפיכך פורקן חרון אפו של אלוהים בשום אופן אינו ביטוי למצב רוחו. חרון אפו של אלוהים אינו התפרצות זעם מלאה. אלוהים אינו משחרר את חרון אפו משום שהוא אינו מצליח לשלוט במצב רוחו או משום שכעסו הגיע לנקודת הרתיחה שלו ומוכרח למצוא לו פורקן. ההפך הוא הנכון, חרון אפו הינו מצג וביטוי אמיתי של טבעו הצודק וזהו גילוי סמלי של מהותו הקדושה. אלוהים הוא חרון אף, שאינו סובל פגיעה כלפיו – אין זאת אומרת שכעסו של אלוהים אינו מבחין בסיבות או אינו מושתת על עיקרון. האנושות המושחתת היא זו שמתאפיינת באופן בלעדי בהתפרצויות אקראיות של זעם ללא עיקרון, בזעם שאינו מבחין בסיבות. משיש לאדם מעמד, הוא מתקשה לא פעם לשלוט במצב רוחו ונהנה אפוא לנצל הזדמנויות כדי להביע את אי-שביעות רצונו ולתת פורקן לרגשותיו. הוא עשוי להתפרץ לא פעם בזעם ללא סיבה נראית לעין, כדי לחשוף את יכולתו ולהודיע לאחרים כי מעמדו וזהותו שונים מאלה של בני אדם פשוטים. מובן שאנשים מושחתים ללא כל מעמד מאבדים אף הם שליטה לעתים קרובות. כעסם נגרם לא פעם על ידי פגיעה בטובות ההנאה האישיות שלהם. כדי להגן על מעמדם וכבודם, בני אדם מושחתים עשויים לתת לעתים קרובות פורקן לרגשותיהם ולחשוף את אופיים הגאוותני. האדם עשוי להתפרץ בכעס ולתת פורקן לרגשותיו כדי להגן על קיומו של חטא ולשמר אותו ומעשים אלה הם הדרכים שבהן האדם מביע את אי-שביעות רצונו. הם מלאים עד גדותיהם בטומאה, במזימות ובתככים, בשחיתות ורוע אנושיים ויותר מכך, הם מלאים עד גדותיהם בשאיפותיו ותשוקותיו הפראיות של האדם. כאשר הצדק מתנגד ברוע, כעסו של האדם אינו מתפרץ כדי להגן על קיומו של הצדק. להפך, כשכוחות הצדק מאוימים, נרדפים ומותקפים, גישתו של האדם היא גישה של התעלמות, התחמקות או הירתעות. אולם, לנוכח כוחות הרוע, גישתו של האדם היא גישה של הסתגלות, של השתחוות ושל תחינה. הפורקן של האדם הוא אפוא מפלט לכוחות הרוע, ביטוי להתנהגותו הרעה המשתוללת והבלתי ניתנת לעצירה של האדם הבשר ודם. אולם כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, כל כוחות הרשע נעצרים, כל החטאים המזיקים לאדם מעוכבים, כל הכוחות העוינים שחוסמים את עבודתו של אלוהים נעשים ברורים לעין, מופרדים ומקוללים ואילו כל שותפיו לפשע של השטן אשר מתנגדים לאלוהים נענשים ונעקרים מן השורש. במקומם, תימשך עבודתו של אלוהים, כשהוא משוחרר מכל מכשול. תוכנית הניהול של אלוהים תמשיך להתפתח צעד אחר צעד בהתאם ללוח הזמנים והעם הנבחר של אלוהים יהיה חופשי מהפרעותיו של השטן וממעשי המרמה שלו ואילו חסידיו של אלוהים ייהנו ממנהיגותו ומהאספקה שלו בסביבה שקטה ושלווה. חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה המונע מכל כוחות הרוע להתרבות ולהשתולל והוא אף אמצעי הגנה אשר מגן על קיומם והתפשטותם של כל הדברים הצודקים והחיוביים ומגן עליהם לנצח מפני דיכוי וחתרנות.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 109

חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה על כול כוחות הצדק ועל כול הדברים החיוביים (קטעים נבחרים)

האם ביכולתכם לראות בהשמדת סדום על ידי אלוהים את מהות חרון אפו? האם יש דבר-מה המעורב בזעמו? האם זעמו של אלוהים טהור? בניסוח אנושי, האם חרון אפו של אלוהים אינו מהול בדבר? האם יש תחבולה כלשהי מאחורי חרון אפו? האם יש מזימה כלשהי? האם יש סודות כלשהם שלא ניתן להעלותם על דל שפתיים? ביכולתי לומר לכם בחומרה וברצינות: אין חלק בחרון אפו של אלוהים אשר יכול להוביל אדם לכדי ספק. כעסו הוא כעס טהור, שלא נמהל בדבר ושאין בו כוונות או מטרות אחרות. הסיבה לכעסו הינה טהורה, ללא אשמה ומעל לכול ביקורת. זהו גילוי ומפגן טבעי של מהותו הקדושה. זהו דבר שאין לאיש מן הברואים. זהו חלק מטבעו הצודק הייחודי של אלוהים, וזהו גם הבדל בולט בין מהותו של הבורא לבין זו של בריאתו.

בין אם הוא כועס בפניהם של אחרים או מאחורי גבם, לכול אדם יש כוונה ומטרה שונה. ייתכן שהוא בונה את יוקרתו, או אולי הוא מגן על האינטרסים שלו, שומר על תדמיתו או על כבודו. יש הנוקטים איפוק בכעסם, ואילו אחרים נמהרים יותר ומתפרצים בחמת זעם בכל עת שהם חפצים, ללא כול שמץ של איפוק. בקצרה, כעסו של האדם נובע מטבעו המושחת. תהיה מטרתו אשר תהיה, הוא גשמי ובא מן הטבע. אין לו כול קשר לצדק או אי-צדק מפני שדבר בטבעו ומהותו של האדם אינו מתאים לאמת. לפיכך אין להזכיר באותה הנשימה את מזגה של האנושות המושחתת ואת חרון אפו של אלוהים. התנהגותו של אדם שהושחת על ידי השטן מתחילה, ללא יוצא מן הכלל, מן הרצון להגן על השחיתות, ומבוססת על השחיתות. לפיכך לא ניתן להזכיר את כעסו של האדם באותה הנשימה יחד עם חרון אפו של אלוהים, ואין זה משנה עד כמה הולם נראה הדבר באופן תיאורטי. כשאלוהים שולח את זעמו, כוחות הרוע נבלמים, דברים רעים מושמדים, ואילו דברים צודקים וחיוביים נהנים מדאגתו והגנתו של אלוהים ומקבלים רשות להימשך. אלוהים שולח את חרון אפו מפני שדברים לא צודקים, שליליים ורעים חוסמים, מפריעים או הורסים את פעילותם והתפתחותם הרגילה של דברים צודקים וחיוביים. מטרת כעסו של אלוהים אינה להבטיח את מעמדו וזהותו, אלא להגן על קיומם של דברים צודקים, חיוביים, יפים וטובים, להגן על חוקיה וסדרה של הישרדותה הרגילה של האנושות. זהו הגורם המקורי לחרון אפו של אלוהים. זעמו של אלוהים הוא גילוי הולם, טבעי ואמיתי מאוד של טבעו. אין כוונות מאחורי זעמו, ואין גם מרמה או מזימות. ואף יותר מכך, זעמו אינו כולל דבר מן התשוקה, העורמה, הזדון, האלימות, הרוע, או כול דבר אחר מן הדברים המשותפים לכלל האנושות המושחתת. בטרם ישלח אלוהים את זעמו, הוא כבר תפס בבירור ובאופן מלא למדי את מהותו של כול עניין, וכבר ניסח הגדרות ומסקנות מדוייקות ובהירות. כך, מטרתו של אלוהים בכול עניין שהוא עובד בו, ברורה כשמש, בדומה לעמדתו. הוא אינו מבולבל; הוא אינו עיוור; הוא אינו פזיז; הוא אינו רשלני; יותר מכך, הוא אינו חסר עקרונות. זהו ההיבט המעשי של חרון אפו של אלוהים, ובזכות ההיבט המעשי הזה של חרון אפו של אלוהים, השיגה האנושות את קיומה הרגיל. ללא חרון אפו של אלוהים, היתה האנושות מידרדרת לתנאי חיים לא תקינים. כול הדברים הצודקים, היפים והטובים היו מושמדים וחדלים מלהתקיים. ללא חרון אפו של אלוהים, החוקים וכללי הקיום עבור הברואים היו מופרים ואף מעורערים לחלוטין. מאז בריאת האדם, נעזר אלוהים בהתמדה בטבעו הצודק כדי להבטיח ולקיים את קיומה הרגיל של האנושות. כיוון שטבעו הצודק כולל חרון אף ומלכותיות, כול האנשים, הדברים והעצמים הרעים וכול הדברים המפריעים לקיומה הרגיל של האנושות ופוגעים בו, נענשים, נשלטים ומושמדים, תודות לחרון אפו. במשך אלפי השנים האחרונות, אלוהים נעזר בהתמדה בטבעו הצודק כדי להכות בכול מיני רוחות טמאות ורעות אשר מתנגדות לאלוהים ופועלות כשותפות לפשע של השטן וכמשרתות שלו, ולהשמידן במסגרת עבודת ניהול האנושות של אלוהים. כך פעולת ישועתה של האנושות על ידי אלוהים התקדמה מאז ומתמיד בהתאם לתוכניתו. כלומר תודות לקיום חרון אפו של אלוהים, המטרה הצודקת ביותר בקרב בני האדם לא הושמדה מעולם.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 110

על אף שהשטן נראה הומאני, צודק וישר, הוא רע ואכזרי במהותו

השטן זוכה בתהילתו על ידי הונאת הציבור. הוא מתבסס פעמים רבות כחיל חלוץ וכדוגמה ומופת לצדק. תחת דגל השמירה על הצדק, הוא פוגע באדם, מכלה את נשמתו, ונעזר בכול מיני אמצעים כדי להקהות את חושיו של האדם, לרמותו ולפתותו. מטרתו היא לגרום לאדם לראות בעין יפה את התנהגותו הרעה וללכת בעקבותיה, לגרום לאדם להצטרף אליה בהתנגדות לסמכותו ולריבונותו של אלוהים. אולם כשהאדם מחכים לדעת את תחבולותיו, מזימותיו ומאפייניו השפלים, ואינו חפץ בכך שהוא ימשיך לרמוס ולהונות אותו, להמשיך לעבוד למענו בפרך או להיענש ולהיות מושמד יחד עמו, השטן משנה את מאפייניו הקדושים לשעבר וקורע מעליו את המסיכה המזוייפת על מנת לחשוף את פניו האמיתיות, הרעות, המרושעות, המכוערות והפראיות. דבר לא היה מוצא חן בעיניו יותר מאשר להכחיד את כול מי שמסרב להיות חסידו ומי שמתנגד לכוחותיו הרעים. בשלב זה, השטן אינו יכול עוד להעמיד פנים מתורבתות וראויות לאמון. במקום זאת, נחשפים מתחת עור הכבש מאפייניו האמיתיים, המכוערים והשטניים. לאחר שתחבולות השטן יוצאות לאור, לאחר שמאפייניו האמיתיים נחשפים, הוא נתקף חמת זעם וחושף את הברבריות שלו. רצונו להזיק לבני אדם ולכלותם רק מתגבר. הסיבה לכך היא כי התעוררות האדם מעוררת בו זעם. הוא מפתח נקמנות עזה כלפי האדם על שאיפתו להשתוקק לחופש ולאור ולהשתחרר מכלאו. זעמו נועד להגן על הרוע שלו, והוא גם גילוי אמיתי של טבעו הפראי.

בכול עניין, התנהגותו של השטן חושפת את אופיו הרע. בכול המעשים הרעים שעשה השטן לאדם – החל ממאמציו המוקדמים להשלות את האדם כדי שיילך בעקבותיו ועד לניצול האדם על ידו, שבו הוא גורר את האדם למעשיו הרעים, ונקמנותו של השטן כלפי האדם לאחר שמאפייניו האמיתיים נחשפו והאדם זיהה ונטש אותו – אין ולו אחד שאינו חושף את מהותו הרעה של השטן. אין בהם ולו אחד שאינו מוכיח את העובדה שאין לשטן קשר לדברים חיוביים. אין בהם ולו אחד שאינו מוכיח כי השטן הוא המקור לכול הדברים הרעים. כול אחד ואחד ממעשיו מגן על הרוע שלו, שומר על תנאי מעשיו הרעים, מנוגד לדברים צודקים וחיוביים, הורס את חוקי הקיום הרגיל של האנושות וסדרו. מעשיו עוינים לאלוהים והם הדבר שאותו ישמיד חרון אפו של אלוהים. על אף שלשטן זעם משלו, זעמו הוא אמצעי לפרוק את אופיו הרע. הסיבה לכך שהשטן מרוגז וזועם היא זו: תחבולותיו, שאין להעלותן על דל שפתיים, נחשפו. לא קל לו להצליח במזימותיו מבלי להיענש. שאפתנותו ותשוקתו הפראיות להחליף את אלוהים ולנהוג כאלוהים, הוכו ונחסמו. מטרתו לשלוט באנושות כולה הסתיימה כעת בלא כלום ולא ניתן יהיה להגשימה לעולם. זימון חרון אפו של אלוהים, באופן חוזר ונשנה, הוא שמנע ממזימותיו של השטן לשאת פרי וקטע את התפשטותו והשתוללותו של רוע השטן. לכן השטן שונא את חרון אפו של אלוהים ופוחד ממנו בעת ובעונה אחת. כול יישום של חרון אפו של אלוהים לא רק חושף את מראהו הנתעב האמיתי של השטן, אלא אף חושף ומוציא לאור את תשוקותיו השפלות של השטן. יחד עם זאת, הסיבות לזעמו של השטן נגד האנושות נחשפות במלואן. התפרצות זעמו של השטן הינו גילוי אמיתי של אופיו הרע, חשיפה של תחבולותיו. מובן שבכול פעם שבה השטן זועם, הדבר מבשר על השמדתם של דברים רעים. הוא מבשר על הגנתם והמשכם של דברים חיוביים ועל טבע חרון אפו של אלוהים – שאין לפגוע בו!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 111

כדי להכיר את טבעו הצודק של אלוהים, אין להסתמך על הניסיון והדמיון

כשתמצאו את עצמכם עומדים בפני המשפט והייסורים מאת אלוהים, האם תאמרו כי דברי אלוהים מהולים בדבר-מה טמא? האם תאמרו כי יש סיפור מאחורי זעמו של אלוהים וכי זעמו מהול בדבר-מה טמא? האם תשמיצו את אלוהים, ותאמרו כי טבעו אינו בהכרח צודק לחלוטין? כשאתם מתמודדים עם כול אחד ממעשיו של אלוהים, עליכם לדעת תחילה בוודאות כי טבעו הצודק של אלוהים נקי מכול גורם אחר, כי הוא קדוש וחסר פגמים. מעשים אלה כוללים מקרים שבהם אלוהים מכה, מעניש ומשמיד את האנושות. כל אחד ממעשיו של אלוהים, ללא יוצא מן הכלל, נעשה בהתאמה קפדנית לטבעו הפנימי ולתוכניתו ואינו כולל חלק כלשהו מהידע, מהמסורת ומהפילוסופיה של האנושות. כל אחד ממעשיו של אלוהים הנו ביטוי לטבעו ומהותו, ואינו קשור לכול דבר שהוא, השייך לאנושות המושחתת. על פי תפיסותיה של האנושות, רק אהבתו, רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האנושות הינם חסרי פגמים, בלתי מהולים וקדושים ואיש אינו יודע כי זעמו וחרון אפו של אלוהים אף הם אינם מהולים בדבר. זאת ועוד, איש לא הרהר בשאלות כגון, מדוע אלוהים אינו סובל כול פגיעה ומדוע זעמו כה גדול. ההפך הוא הנכון, יש החושבים בטעות את חרון אפו של אלוהים למזג רע, כמו זה של האנושות המושחתת ואינם מבינים שכעסו של אלוהים הוא אותו זעם כזה של האנושות המושחתת. הם אף מניחים בטעות כי זעמו של אלוהים דומה בדיוק לגילויו הטבעי של טבע האדם המושחת ושביטוי חרון אפו של אלוהים דומה בדיוק לכעסם של אנשים מושחתים כאשר הם נתקלים במצב ביש ומאמינים כי ביטוי חרון אפו של אלוהים הוא ביטוי למצב רוחו. אני מקווה שלאחר השיתוף הזה, לא יהיו עוד לאיש מכם תפיסות שגויות, דמיונות או השערות באשר לטבעו הצודק של אלוהים. אני מקווה כי לאחר שתשמעו את דבריי, יוכל להיות בלבכם זיהוי אמיתי של חרון אפו של אלוהים השייך לטבעו הצודק, כי תוכלו להניח בצד הבנות קודמות מוטעות כלשהן על חרון אפו של אלוהים ושתוכלו לשנות את אמונותיכם ודעותיכם המוטעות על מהות חרון אפו של אלוהים. זאת ועוד, אני מקווה שתוכל להיות בלבכם הגדרה מדויקת לטבעו של אלוהים, שלא יהיו לכם עוד ספקות באשר לטבעו הצודק של אלוהים ושלא תכפו היגיון או דמיון אנושי כלשהו על טבעו האמיתי של אלוהים. טבעו הצודק של אלוהים הוא מהותו האמיתית של אלוהים עצמו. אין זה דבר שנכתב או עוצב על ידי האדם. טבעו הצודק הוא טבעו הצודק ואין לו כל קשר או חיבור עם שום דבר מן הבריאה. אלוהים עצמו הוא אלוהים עצמו. הוא לעולם לא יהיה לחלק מן הבריאה, וגם אם ישתייך לאחת מן הישויות שנבראו, טבעו ומהותו הפנימיים לא ישתנו. לפיכך הכרת אלוהים אינה זהה להכרתו של עצם. היא אינה ניתוח של דבר-מה ואינה זהה להבנתו של אדם. אם האדם משתמש במושג או בשיטה שלו להכרת אובייקט או להבנת אדם, כדי להכיר את אלוהים, הוא לעולם לא יוכל לרכוש את הידע על אלוהים. הכרת אלוהים אינה נשענת על הניסיון או הדמיון, ולפיכך אל לכם לכפות לעולם את ניסיונכם או דמיונכם על אלוהים. יהיו ניסיונכם ודמיונכם עשירים ככל שיהיו, הם בכל זאת מוגבלים. יתרה מזאת, דמיונכם אינו תואם את העובדות ולא כל שכן את האמת, והוא אינו תואם את טבעו ומהותו האמיתיים של אלוהים. אם תסתמכו על דמיונכם כדי להבין את מהותו של אלוהים, לא תצליחו לעולם. הנתיב היחידי הוא זה: לקבל כל דבר שבא מאלוהים ואחר כך לחוותו ולהבינו בהדרגה. יבוא יום שבו אלוהים יביא לכם הארה, כך שתבינו ותכירו אותו באמת, בזכות שיתוף הפעולה שלכם ובזכות הרעב והצמא שלכם לאמת.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 112

האנושות זוכה ברחמי אלוהים ובסובלנותו על ידי חרטה כנה (קטעים נבחרים)

אזהרתו של יהוה אלוהים מגיעה לאנשי נינוה

הבה נמשיך לקטע השני, הפרק השלישי בספר יונה: "וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת". אלה הם הדברים שאלוהים מסר ישירות ליונה, כדי שיאמר אותם לאנשי נינוה. כמו כן, הם כמובן הדברים שיהוה ביקש לומר לאנשי נינוה. דברים אלה אומרים לאנשים כי אלוהים החל לתעב ולשנוא את אנשי העיר מפני שרעתם הגיעה לעיניו, ולכן הוא ביקש להשמיד את העיר הזו. אולם בטרם השמיד אלוהים את העיר, הוא הכריז הכרזה בפני אנשי נינוה, ובה-בעת נתן להם הזדמנות להתחרט על רעתם ולהתחיל מחדש. הזדמנות זו עתידה היתה להימשך ארבעים יום. במילים אחרות, אילו האנשים שבתוך העיר לא היו מתחרטים, מודים בחטאיהם ומשתטחים בפני יהוה אלוהים תוך ארבעים יום, היה אלוהים משמיד את העיר כפי שהשמיד את סדום. זה היה הדבר שיהוה אלוהים ביקש לומר לאנשי נינוה. ברור שלא היתה זו הכרזה פשוטה. היא לא רק ביטאה את כעסו של אלוהים, אלא ביטאה גם את עמדתו כלפי אנשי נינוה. יחד עם זאת, הכרזה פשוטה זו אף שימשה כאזהרה חמורה לאנשים החיים בתוך העיר. אזהרה זו אמרה להם כי מעשיהם הרעים זיכו אותם בשנאתו של יהוה אלוהים וכי מעשיהם הרעים יביאו אותם במהרה אל סף השמדתם. חייהם של כול אנשי נינוה היו אפוא בסכנה מיידית.

ההבדל החד בין תגובתן של נינוה וסדום לאזהרתו של יהוה אלוהים

מה פירוש הדבר, להיהפך? במונחים של שפה פשוטה, פירושו להיעלם. אך באיזו דרך? מי יכול להפוך עיר שלמה? אדם אינו יכול לבצע מעשה שכזה כמובן. האנשים האלה לא היו טיפשים. מייד לאחר ששמעו את ההכרזה הזו, הבינו את הרעיון. הם ידעו שהיא באה מאלוהים, הם ידעו שאלוהים עומד לבצע את עבודתו, הם ידעו כי רעתם עוררה את זעמו של יהוה אלוהים והביאה עליהם את כעסו, כך שבמהרה יושמדו יחד עם עירם. כיצד התנהגו אנשי העיר לאחר שהאזינו לאזהרתו של יהוה אלוהים? בכתבי הקודש מתואר בפרטי פרטים כיצד הגיבו אנשים אלה, החל ממלכם וכלה באדם הפשוט. כפי שמתועד בכתבי הקודש: "וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃ וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶך נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃ וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם..." (יונה ג' 5-9).

לאחר ששמעו את הכרזתו של יהוה אלוהים, הפגינו אנשי נינוה עמדה מנוגדת לחלוטין לזו של אנשי סדום – אנשי סדום התנגדו לאלוהים בגלוי, הלכו מדחי אל דחי, אך אנשי נינוה, לאחר ששמעו דברים אלה, לא התעלמו מן העניין ולא התנגדו, אלא האמינו באלוהים והכריזו על צום. למה מתייחסת כאן המילה "ויאמינו"? המילה עצמה מרמזת על אמונה וציות. אם ניעזר בהתנהגותם של אנשי נינוה בפועל כדי להסביר את המילה הזו, פירושה הוא שהם האמינו כי אלוהים יכול לעשות כדבריו ואכן יעשה זאת, ושהם היו מוכנים להתחרט. האם אנשי נינוה חשו פחד לנוכח אסון העומד להתרחש? היתה זו אמונתם שהחדירה פחד בלבבם. במה נוכל להיעזר אם כן כדי להוכיח את אמונתם ופחדם של אנשי נינוה? כפי שנאמר עליהם בכתבי הקודש: "וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם". כלומר, אנשי נינוה האמינו באמת, ומתוך האמונה הזו בא הפחד, אשר הוביל לאחר מכן לצום וללבישת שק. כך הם הראו את תחילת החרטה שלהם. בניגוד מוחלט לאנשי סדום, לא זו בלבד שאנשי נינוה לא התנגדו לאלוהים, אלא הם אף הראו בבירור כי הם מתחרטים, באמצעות התנהגותם ומעשיהם. הדבר לא חל כמובן רק על פשוטי העם של נינוה. גם מלכם לא היה יוצא מן הכלל.

חרטת מלך נינוה זוכה לשבחי אלוהים

כשמלך נינוה שמע את הבשורות האלה, הוא קם מכיסאו, פשט את אדרתו, לבש שק וישב באפר. לאחר מכן הכריז שאיש מאנשי העיר לא יורשה לטעום דבר, וששום בהמה, בקר וצאן לא ירעו ולא ישתו מים. על האדם והבהמה גם יחד היה ללבוש שק. האנשים יתחננו ברצינות בפני אלוהים. המלך אף הכריז שכול אחד מהם יסור מדרכו הרעה וינטוש את האלימות שבידיו. על פי סדרה זו של מעשים, מלך נינוה הפגין חרטה כנה. סדרת המעשים שנקט – הקימה מכיסאו, פשיטת האדרת, לבישת השק והישיבה באפר – אומרת לבני האדם כי מלך נינוה הניח בצד את מעמדו המלכותי ולבש שק לצד פשוטי העם. כלומר לאחר ששמע את ההכרזה מיהוה אלוהים, מלך נינוה לא תפס את מעמדו המלכותי כדי להמשיך בדרכו הרעה או באלימות שבכפיו, אלא הניח בצד את הסמכות שהיתה בידיו והתחרט בפני יהוה אלוהים. ברגע זה, מלך נינוה לא התחרט כמלך. הוא בא להתוודות ולהתחרט על חטאיו בפני אלוהים, כנתין רגיל של אלוהים. זאת ועוד, הוא אף אמר לעיר כולה להתוודות ולהתחרט על חטאיה בפני יהוה אלוהים באותה הדרך שבה הוא עשה זאת. בנוסף לכך, היתה לו תכנית ספציפית, כיצד לעשות זאת, כפי שניתן לראות בכתבי הקודש: "הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ ...וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם". כשליט העיר, היה מלך נינוה בעל מעמד עליון וסמכות עליונה ויכול היה לעשות כול דבר שחפץ. כשעמד מול הכרזתו של יהוה אלוהים, הוא יכול היה להתעלם מן העניין או רק להתחרט ולהתוודות על חטאיו לבדו. באשר לשאלה אם אנשי העיר יבחרו להתחרט, הוא יכול היה להתעלם לחלוטין מן העניין. אולם מלך נינוה לא עשה זאת כלל. לא זו בלבד שהוא קם מכיסאו, לבש שק ואפר והתוודה והתחרט על חטאיו בפני יהוה אלוהים, אלא הוא אף ציווה על כול בני האדם וחיות המשק שבתוך העיר לעשות כמותו. הוא אף ציווה על האנשים "יִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה". באמצעות סדרת פעולות זו, מלך נינוה השיג באמת את אשר על שליט להשיג. סדרת הפעולות שלו היא סדרה שהיה קשה למלך כלשהו בהיסטוריה האנושית להשיג, ואיש אף לא השיג אותה. ניתן לכנות פעולות אלה בשם התחייבויות ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. הן ראויות הן להנצחה והן לחיקוי על ידי האנושות. משחר האנושות, כול מלך הוביל את נתיניו להתנגד לאלוהים. איש מעולם לא הוביל את נתיניו להתחנן בפני אלוהים כדי לבקש גאולה על רשעותו, לקבל את מחילתו של יהוה אלוהים ולהימנע מעונש מיידי. אולם מלך נינוה הצליח להוביל את נתיניו לפנות לאלוהים, לזנוח את דרכיהם הרעות ולנטוש את האלימות שבידיהם. זאת ועוד, הוא אף הצליח להניח בצד את כס מלכותו, ובתמורה יהוה אלוהים ניחם והתחרט והשיב את חרון אפו, אפשר לאנשי העיר לשרוד ומנע את השמדתם. את מעשיו של המלך ניתן רק לכנות בשם נס נדיר בהיסטוריה האנושית. ניתן אף לכנותם בשם דוגמה לאנושות מושחתת אשר מתוודה ומתחרטת על חטאיה בפני אלוהים.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 113

יונה ג'  וַיְהִ֧י דְבַר־יְהוָ֛ה אֶל־יוֹנָ֖ה שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ ק֛וּם לֵ֥ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה וִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ אֶת־הַקְּרִיאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיָּ֣קָם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֶ֖ה כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת׃ וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃ וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶך נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃ וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶֽת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה.

אלוהים רואה את החרטה הכנה בעומק לבם של אנשי נינוה

לאחר שהאזינו להכרזת אלוהים, ביצעו מלך נינוה ונתיניו סדרה של פעולות. מהו טבע התנהגותם ומעשיהם? במילים אחרות, מהי מהות התנהגותם בכללותה? מדוע עשו את שעשו? בעיני אלוהים, הם התחרטו חרטה כנה, לא רק מפני שהתחננו בפני אלוהים בכנות והתוודו בפניו על חטאיהם, אלא גם מפני שזנחו את התנהגותם הרעה. הם נהגו כך מפני שלאחר ששמעו את דברי אלוהים, הם נבהלו במידה שלא תיאמן והאמינו שהוא יעשה כדבריו. על ידי צום, לבישת שק וישיבה באפר, הם ביקשו להביע את נכונותם לתקן את דרכיהם ולסור מרע, להתפלל ליהוה אלוהים שירסן את כעסו, להתחנן ליהוה אלוהים שיחזור בו מהחלטתו וכן מן האסון שעמד לפקוד אותם. על ידי בחינת כול התנהגותם, אנו יכולים לראות שהם כבר הבינו כי מעשיהם הרעים בעבר היו מתועבים בעיני יהוה אלוהים והבינו את הסיבה לכך שהוא עמד להשמידם בקרוב. מסיבות אלה, ביקשו כולם להתחרט מכול וכול, להפנות את גבם לדרכיהם הרעות ולזנוח את האלימות שבידיהם. במילים אחרות, לאחר שנעשה מודע להכרזתו של יהוה אלוהים, חש כל אחד ואחד מהם פחד בלבו. הם לא המשיכו עוד בהתנהגותם הרעה ולא הוסיפו לבצע את המעשים השנואים על יהוה אלוהים. בנוסף לכך, הם התחננו בפני יהוה אלוהים שיסלח על חטאי העבר שלהם ולא יתייחס אליהם על פי מעשיהם בעבר. הם היו מוכנים שלא לעסוק עוד לעולם ברע ולפעול על פי הוראותיו של יהוה אלוהים, ולו רק כדי לא לעורר שוב לעולם את זעמו. חרטתם היתה כנה ומוחלטת. היא באה מעומק לבם ולא היתה העמדת פנים, ואף לא היתה זמנית.

לאחר שנודע לאנשי נינוה, החל ממלכם הנעלה וכלה בנתיניו, כי יהוה אלוהים כועס עליהם, כול אחד ואחד ממעשיהם, התנהגותם בכללותה, וכן כול אחת מהחלטותיהם ובחירותיהם, היו ברורים ופשוטים בעיני אלוהים. דעתו של אלוהים השתנתה בהתאם להתנהגותם. מה היה הלך רוחו של אלוהים באותו הרגע עצמו? כתבי הקודש יכולים להשיב למענכם לשאלה זו. כפי שמתועד בכתבי הקודש: "וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶֽת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה" (יונה ג' 10). על אף שאלוהים שינה את דעתו, לא היה בהלך רוחו שום דבר מורכב. הוא בפשטות עבר מביטוי כעסו להרגעת כעסו, ואחר כך החליט שלא להביא את האסון על העיר נינוה. הסיבה לכך שהחלטתו של אלוהים – להציל את אנשי נינוה מן האסון – היתה כה מהירה היא כי אלוהים צפה בלבו של כול אדם בנינוה. הוא ראה את אשר היה בעומק לבם: וידויים וחרטתם הכנים על חטאיהם, אמונתם הכנה בו, תחושתם העמוקה על האופן שבו מעשיהם הרעים עוררו את זעם טבעו וכתוצאה מכך, הפחד מן העונש מיהוה אלוהים, העומד להתרחש. יחד עם זאת, יהוה אלוהים אף שמע את התפילות מעומק לבם, שבהן התחננו אליו לחדול מכעסו כלפיהם כדי שיוכלו להימנע מן האסון הזה. כשאלוהים צפה בכל העובדות האלה, כעסו נעלם אט אט. אין זה משנה עד כמה גדול היה כעסו קודם לכן, כאשר ראה את החרטה הכנה שבעומק לבם של האנשים האלה, הדבר נגע ללבו והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה להביא עליהם את האסון וחדל לכעוס עליהם. במקום זאת, הוא הוסיף להעניק להם את רחמיו וסובלנותו והוסיף להנחותם ולקיימם.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 114

יונה ג'  וַיְהִ֧י דְבַר־יְהוָ֛ה אֶל־יוֹנָ֖ה שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ ק֛וּם לֵ֥ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה וִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ אֶת־הַקְּרִיאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיָּ֣קָם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֶ֖ה כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת׃ וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃ וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶך נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃ וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶֽת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה.

אם אמונתכם באלוהים אמיתית, תזכו לעתים קרובות לדאגתו

שינוי כוונתו של אלוהים כלפי אנשי נינוה לא היה כרוך בהיסוס או דו-משמעות כלשהם. היה זה מעבר מכעס טהור לסובלנות טהורה. זהו גילוי אמיתי של מהות אלוהים. אלוהים לעולם אינו מהסס או לא החלטי במעשיו. העקרונות והמטרות שמאחורי מעשיו כולם ברורים ושקופים, טהורים וללא פגם, מבלי שיהיו מעורבות בהם מזימות או תחבולות כלשהן. במילים אחרות, מהותו של אלוהים אינה כוללת חשכה או רוע. אלוהים כעס על אנשי נינוה מפני שמעשיהם הרעים הגיעו לעיניו. בעת ההיא, כעסו נבע ממהותו. אולם כשכעסו של אלוהים נעלם והוא שב להעניק לאנשי נינוה את סובלנותו, כול אשר הוא חשף היה עדיין מהותו. השינוי הזה כולו נבע משינוי בעמדתו של האדם כלפי אלוהים. במשך כול פרק הזמן הזה, טבעו של אלוהים, שאין לפגוע בו, לא השתנה. מהותו הסובלנית של אלוהים לא השתנתה. מהותו האוהבת והרחומה של אלוהים לא השתנתה. כשבני אדם עושים מעשים רעים ופוגעים באלוהים, הוא מביא עליהם את כעסו. כשבני אדם מתחרטים באמת, דעתו של אלוהים משתנה וכעסו פוסק. כשבני אדם ממשיכים להתנגד לאלוהים בעיקשות, זעמו הוא בלתי פוסק. חרון אפו ידחק בהם אט אט, עד שיושמדו. זוהי מהות טבעו של אלוהים. בין אם אלוהים מביע חרון אף או רחמים, טוב לב ואהבה, התנהגותו ועמדתו של האדם כלפי אלוהים בעומק לבו, מכתיבות את אשר יבוא לידי ביטוי דרך גילוי טבעו של אלוהים. אם אלוהים חושף בהתמדה אדם אחד לחרון אפו, אין ספק שלבו של האדם הזה מתנגד לאלוהים. כיוון שמעולם לא התחרט באמת, לא הרכין את ראשו בפני אלוהים ולא היה בעל אמונת אמת באלוהים, הוא מעולם לא זכה ברחמיו וסובלנותו של אלוהים. אם אדם זוכה לעתים קרובות לדאגתו של אלוהים, רחמיו וסובלנותו, אין ספק כי לאדם זה יש בלבו אמונת אמת באלוהים ולבו אינו מתנגד לאלוהים. הוא מתחרט פעמים רבות באמת בפני אלוהים. לפיכך גם אם משמעת אלוהים פוקדת אדם זה לעתים קרובות, חרון אפו לא יפקוד אותו.

תיאור קצר זה מאפשר לבני האדם להבין את לבו של אלוהים, להבין את מציאות מהותו, להבין שכעסו של אלוהים ושינוי דעתו אינם חסרי סיבה. למרות הניגוד החריף שהפגין אלוהים כשכעס וכששינה את דעתו, דבר שגורם לבני אדם להאמין כי נדמה שקיים פער גדול או ניגוד גדול בין שני היבטים אלה של מהות אלוהים – כעסו וסובלנותו – עמדתו של אלוהים כלפי חרטת אנשי נינוה מאפשרת פעם נוספת לבני האדם להבין צד נוסף בטבעו האמיתי של אלוהים. שינוי דעתו של אלוהים מאפשר באמת לאנושות להבין פעם נוספת את האמת שברחמיו, אהבתו וטוב לבו של אלוהים, ולהבין את הגילוי האמיתי של מהות אלוהים. אין על האנושות אלא להכיר בכך שרחמיו, אהבתו וטוב לבו של אלוהים אינם מיתוס ואינם המצאה. הסיבה לכך היא שהרגש של אלוהים ברגע ההוא היה אמיתי. שינוי דעתו של אלוהים היה אמיתי. אלוהים אכן העניק לאנושות פעם נוספת את רחמיו וסובלנותו.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 115

יונה ג'  וַיְהִ֧י דְבַר־יְהוָ֛ה אֶל־יוֹנָ֖ה שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ ק֛וּם לֵ֥ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה וִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ אֶת־הַקְּרִיאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיָּ֣קָם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֶ֖ה כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת׃ וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃ וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶך נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃ וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶֽת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה.

חרטת האמת בלבם של אנשי נינוה מזכה אותם ברחמי אלוהים ומשנה את גורלם

האם היתה סתירה כלשהי בין שינוי דעתו של אלוהים לחרון אפו? מובן שלא! זאת מפני שלסובלנותו של אלוהים במועד המסוים הזה היתה סיבה. איזו סיבה זו יכולה להיות? זוהי הסיבה הניתנת בכתבי הקודש: "וישֻׁבו, איש מדרכו הרעה, ומן-החמס, אשר בכפיהם".

הביטוי "דרכו הרעה" אינו מתייחס לקומץ מעשים רעים, אלא למקור הרוע שמאחורי התנהגותם של בני אדם. "וישובו איש מדרכו הרעה" פירושו כי האנשים שבהם מדובר לעולם לא ישובו לבצע מעשים אלה. במילים אחרות, הם לעולם לא ינהגו שוב בדרך הרעה הזו. השיטה, המקור, המטרה, הכוונה והעיקרון של מעשיהם, כולם השתנו. הם לעולם לא ישובו לנקוט שיטות ועקרונות אלה כדי לגרום ללבם הנאה ואושר. כאשר נאמר שהם נטשו את "החמס אשר בכפיהם", פירושו כי הניחו לו או השליכו אותו הצידה, התנתקו באופן מלא מן העבר ולעולם לא שבו לאחור. כאשר אנשי נינוה נטשו את האלימות שבידיהם, הדבר הוכיח ואף ייצג את חרטת האמת שלהם. אלוהים צופה בחיצוניותם של בני האדם וכן בלבם. כאשר אלוהים צפה בחרטת האמת, שהיתה ללא ספק בלב אנשי נינוה, ואף צפה בכך שהם עזבו את דרכיהם הרעות ונטשו את האלימות שבידיהם, הוא שינה את דעתו. כלומר התנהגותם של אנשים אלה והדרכים השונות שבהן עשו דברים, וכן וידויים וחרטתם האמיתיים על החטאים שבלבם, גרמו לאלוהים לשנות את דעתו, לשנות את כוונותיו, לחזור בו מהחלטתו, לא להענישם ולא להשמידם. כך השיגו אנשי נינוה גורל שונה לעצמם. הם גאלו את חייהם ויחד עם זאת זכו ברחמיו של אלוהים ובסובלנותו, ובשלב זה אלוהים אף חזר בו מחרון אפו.

רחמי אלוהים וסובלנותו אינם נדירים – חרטת אמת מצד האדם נדירה היא

אין זה משנה עד כמה כעס אלוהים על אנשי נינוה, מייד לאחר שהכריזו צום ולבשו שק ואפר, החל לבו של אלוהים להתרכך והוא החל לשנות את דעתו. כשהוא הכריז בפניהם כי ישמיד את עירם – הרגע שקדם לווידוי ולחרטה שלהם על חטאיהם – אלוהים עדיין כעס עליהם. לאחר שביצעו סדרה של פעולות חרטה, הפך כעסו של אלוהים על אנשי נינוה בהדרגה לרחמים ולסובלנות כלפיהם. אין שום סתירה בחשיפתם הבו-זמנית של שני היבטים אלה בטבעו של אלוהים באותו אירוע עצמו. כיצד, אם כן, יש להבין ולהכיר את היעדר הסתירה הזה? אלוהים הביע וגילה, בזו אחר זו, את שתי המהויות האלה, המנוגדות זו לזו באופן קוטבי, כאשר אנשי נינוה התחרטו, ואפשר לבני האדם לראות את ממשות מהותו של אלוהים וכי אין לפגוע בה. בעזרת הגישה של אלוהים, הוא אמר לבני האדם את הדברים הבאים: אין זה כי אלוהים אינו סובלני כלפי בני אדם או אינו חפץ לגלות רחמים כלפיהם, אלא שרק לעיתים רחוקות הם מתחרטים באמת בפני אלוהים, ונדיר שבני אדם סרים באמת מדרכיהם הרעות ונוטשים את האלימות שבידיהם. במילים אחרות, כאשר אלוהים כועס על האדם, הוא מקווה שהאדם יוכל להתחרט באמת ומקווה לראות את חרטת האמת של האדם, ובמקרה כזה הוא ימשיך להעניק לאדם בנדיבות את רחמיו וסובלנותו. כלומר התנהגותו הרעה של האדם מעוררת את חרון אפו של אלוהים, ואילו רחמיו וסובלנותו של אלוהים מוענקים למי שמקשיב לאלוהים ומתחרט בפניו באמת, למי שיכול לסור מדרכיו הרעות ולנטוש את האלימות שבידיו. גישתו של אלוהים התגלתה בבירור רב ביחסו לאנשי נינוה: כלל לא קשה לזכות ברחמיו ובסובלנותו של אלוהים והוא דורש חרטת אמת מצד האדם. כל עוד בני האדם יסורו מדרכיהם הרעות ויינטשו את האלימות שבידיהם, אלוהים ישנה את דעתו ואת גישתו כלפיהם.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 116

טבעו הצודק של הבורא הוא חי וממשי

כאשר אלוהים שינה את דעתו למען אנשי נינוה, האם רחמיו וסובלנותו היו העמדת פנים? מובן שלא! אם כך, מה מאפשר לכם לראות השינוי בין שני היבטים אלה בטבעו של אלוהים במהלך אותו העניין עצמו? טבעו של אלוהים הוא שלם אחד. הוא אינו מפוצל כלל, בין אם הוא מביע כעס או רחמים וסובלנות כלפי בני אדם, כולם ביטויים לטבעו הצודק. טבעו של אלוהים הוא חי וממשי. הוא משנה את מחשבותיו ועמדותיו בהתאם להתפתחויות. שינוי עמדתו כלפי אנשי נינוה אומר לאנושות, שיש לו מחשבות ורעיונות משלו. הוא אינו רובוט ולא דמות עשויה חימר, אלא אלוהים החי עצמו. הוא יכול היה לכעוס על אנשי נינוה, כפי שיכול היה לסלוח להם על עברם בהתאם לעמדותיהם. הוא יכול היה להחליט להביא אסון על אנשי נינוה, ויכול היה לשנות את החלטתו בזכות החרטה שלהם. בני אדם מעדיפים ליישם כללים באופן מכאני ומשתמשים בכללים כאלה כדי לתחום ולהגדיר את אלוהים, כפי שהם מעדיפים להכיר את טבעו של אלוהים בעזרת נוסחאות. לפיכך על פי תחום המחשבה האנושית, אלוהים אינו חושב ואין לו רעיונות מהותיים. במציאות מחשבותיו של אלוהים משתנות בהתמדה בהתאם לשינויים בדברים ובסביבות. בשעה שמחשבות אלה משתנות, מתגלים היבטים שונים במהותו של אלוהים. תוך כדי תהליך זה של שינוי, ברגע שבו אלוהים משנה את דעתו, הוא מגלה לאנושות את אמת הקיום של חייו, ומגלה כי טבעו הצודק הוא חי וממשי. זאת ועוד, בעזרת גילוייו האמיתיים, מוכיח אלוהים לאנושות את אמת הקיום של חרון אפו, רחמיו, אהבתו, טוב לבו וסובלנותו. מהותו תתגלה בכול זמן ובכול מקום בהתאם להתפתחויות. הוא בעל חרון אף כשל אריה ורחמים וסובלנות כשל אם. לשום אדם אין רשות להטיל ספק בטבעו הצודק, להפר אותו, לשנותו או לסלפו. בין כול הדברים והנושאים, טבעו הצודק של אלוהים, כלומר חרון אפו ורחמיו של אלוהים, יכולים להתגלות בכול זמן ובכול מקום. הוא מביע היבטים אלה באופן חי בכול פינה בטבע ומבצע אותם באופן חי בכול רגע. טבעו הצודק של אלוהים אינו מוגבל על ידי זמן או מרחב, או במילים אחרות, טבעו הצודק של אלוהים אינו בא לידי ביטוי באופן מכאני ואינו מתגלה כפי שמכתיבים גבולות הזמן או המרחב, אלא בא לידי ביטוי ומתגלה באופן חופשי בכול זמן ומקום. כשאתם רואים כי אלוהים משנה את דעתו, חדל להביע את חרון אפו ונמנע מלהשמיד את העיר נינוה, האם ביכולתכם לומר שאלוהים הוא רק אוהב ומלא רחמים? האם ביכולתכם לומר שחרון אפו של אלוהים מורכב ממילים ריקות מתוכן? כאשר אלוהים מביע חרון אף עז ומונע את רחמיו, האם ביכולתכם לומר שהוא אינו חש אהבת אמת כלפי האנושות? אלוהים מביע חרון אף עז בתגובה למעשיהם הרעים של בני האדם. חרון אפו אינו פגום. חרטתם של בני האדם נוגעת ללבו של אלוהים, וחרטה זו היא שמשנה את דעתו. הנגיעה ללבו, שינוי דעתו, וכן רחמיו וסובלנותו כלפי האדם, הם חסרי פגמים לחלוטין. הם נקיים, טהורים, ללא דופי ואינם מהולים בדבר. סובלנותו של אלוהים היא סובלנות טהורה. רחמיו הם רחמים טהורים. טבעו יגלה חרון אף, וכן רחמים וסובלנות, בהתאם לחרטת האדם והתנהגותו השונה. אין זה משנה מה הוא מגלה ומביע, הכול טהור, הכל ישיר. מהותו נבדלת מזו של כול דבר בבריאתו. עקרונותיהן של הפעולות שאלוהים מביע, מחשבותיו ורעיונותיו או החלטה מסוימת כלשהי, וכן של כול פעולה בודדת, נקיים מכול פגם או דופי. כפי שאלוהים מחליט ופועל, כך הוא משלים את משימותיו. תוצאות מעין אלה הן מדויקות וחסרות פגמים, מפני שמקורן הוא ללא פגם וללא דופי. חרון אפו של אלוהים הוא חסר פגמים. בדומה לכך, רחמיו וסובלנותו של אלוהים, שאין ברייה שהם בבעלותה, הינם קדושים וחסרי פגמים, ויכולים לעמוד מול נחישות וניסיון.

לאחר שהבנתם את סיפור נינוה, האם אתם מבינים את צידה האחר של מהות טבעו הצודק של אלוהים? האם אתם מבינים את צידו האחר של טבעו הצודק הייחודי של אלוהים? האם למי מבני האדם יש טבע מעין זה? האם יש למישהו חרון אף כחרון אפו של אלוהים? האם יש למישהו רחמים וסובלנות כמו אלה של אלוהים? מי מבין הברואים יכול לזמן חרון אף כה רב ולהחליט להשמיד את האנושות או להביא עליה אסון? ומי מוסמך להעניק רחמים, לנהוג בסובלנות ולמחול לאדם, וכך לשנות את החלטתו להשמיד את האדם? הבורא מביע את טבעו הצודק באמצעות שיטותיו ועקרונותיו הייחודיים. הוא אינו כפוף לשליטתם או הגבלותיהם של בני אדם, לאירועים או דברים כלשהם. בטבעו הצודק, איש אינו יכול לשנות את מחשבותיו ורעיונותיו, ואיש אינו יכול לשכנעו ולשנות איזו מהחלטותיו. התנהגותה ומחשבותיה של הבריאה מתקיימות בכללותן תחת שיפוט טבעו הצודק. איש אינו יכול לשלוט בהחלטה, אם הוא ינקוט חרון אף או רחמים. רק מהותו של הבורא – או במילים אחרות, טבעו הצודק של הבורא – יכולים להחליט על כך. זהו אופיו הייחודי של טבעו הצודק של הבורא!

לאחר שניתחנו והבנו את שינוי עמדתו של אלוהים כלפי אנשי נינוה, האם ניתן לתאר את הרחמים שניתן למצוא במסגרת טבעו הצודק של אלוהים, בעזרת המילה "ייחודיים"? אמרנו לפני כן כי חרון אפו של אלוהים הוא היבט אחד של מהות טבעו הצודק הייחודי. כעת אגדיר שני היבטים, חרון אפו של אלוהים ורחמיו של אלוהים, כטבעו הצודק. טבעו הצודק של אלוהים הינו קדוש. אין לפגוע בו וכן אין להטיל בו ספק. זהו דבר שאין לאף אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו. הוא ייחודי ובלעדי לאלוהים. כלומר חרון אפו של אלוהים הינו קדוש ואין לפגוע בו. באותו אופן, גם ההיבט האחר של טבעו הצודק של אלוהים – רחמיו של אלוהים – הינו קדוש ולא ניתן לפגוע בו. אף לא אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו, אינה יכולה להחליף או לייצג את אלוהים במעשיו, ואיש אינו יכול להחליפו או לייצגו בהשמדת סדום או בישועת נינוה. זהו הביטוי האמיתי לטבעו הצודק הייחודי של אלוהים.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 117

רגשותיו הכנים של הבורא כלפי האנושות

בני אדם אומרים פעמים רבות כי אין זה דבר קל, להכיר את אלוהים. אך אני אומר שהכרת אלוהים אינה עניין קשה כלל, כי אלוהים מאפשר לעתים קרובות לאדם להיות עד למעשיו. אלוהים מעולם לא חדל מהדו-שיח שלו עם האנושות. הוא מעולם לא הסתתר מן האדם, ולא התחבא. מחשבותיו, רעיונותיו, דבריו ומעשיו, כולם גלויים בפני האנושות. לפיכך כול עוד האדם מבקש להכיר את אלוהים, הוא יכול להגיע להבנה ולידיעה עליו בכול מיני אמצעים ושיטות. הסיבה לכך שהאדם חושב בצורה עיוורת שאלוהים נמנע ממנו בכוונה, שאלוהים הסתתר בכוונה מפני האנושות, שלאלוהים אין כוונה לאפשר לאדם להבינו ולהכירו, היא כי הוא אינו יודע מיהו אלוהים ואינו חפץ להבין את אלוהים. עוד יותר מכך, מחשבותיו של הבורא, דבריו או מעשיו, אינם מעסיקים אותו... למען האמת, אילו האדם היה רק מנצל את זמן הבטלה שלו כדי להתמקד בדבריו או מעשיו של אלוהים ולהבינם, ולשים מעט לב למחשבותיו של הבורא ולקול לבו, לא היה לו קשה להבין כי מחשבותיו של הבורא, דבריו ומעשיו, נראים לעין ושקופים. בדומה לכך, לא יידרש מאמץ רב כדי להבין שהבורא נמצא בכול עת בקרב בני האדם, שהוא משוחח תמיד עם האדם ועם הבריאה בכללותה ושהוא מבצע מעשים חדשים מדי יום. מהותו וטבעו באים לידי ביטוי בדו-שיח שלו עם האדם. מחשבותיו ורעיונותיו מתגלים במלואם במעשיו. הוא מלווה את האנושות וצופה בה בכול עת. הוא מדבר אל האנושות ואל כול הבריאה בשקט, בדבריו הנאמרים ללא קול: אני בשמיים, ואני בתוך בריאתי. אני משגיח, אני מחכה, אני לצדכם... ידיו חמות וחזקות, צעדיו קלים, קולו שקט ומלא חן, צורתו חולפת ומשתנה, מקיפה את האנושות כולה, הופעתו יפהפייה ועדינה. הוא מעולם לא עזב ולא נעלם. יום וליל הוא בן לווייתה המתמיד של האנושות שלא ימוש מצדה. דאגתו המסורה וחיבתו המיוחדת לאנושות, וכן דאגתו ואהבתו האמיתית לאדם, הופגנו חלק אחר חלק, כאשר הושיע את העיר נינוה. בפרט, חילופי הדברים בין יהוה אלוהים ליונה חשפו את חמלתו של הבורא כלפי האנושות שהוא עצמו ברא. דרך מילים אלה, תוכלו לזכות בהבנה טובה יותר על רגשותיו הכנים של אלוהים כלפי האנושות...

הדברים הבאים מתועדים בספר יונה ד' 10-11: "וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה". אלה הם הדברים שנאמרו בפועל על ידי יהוה אלוהים, שיחה בינו לבין יונה. בשעה שחילופי דברים אלה הינם קצרים, הם מלאים עד גדותיהם בדאגתו של הבורא לאנושות ובאי-נכונותו לוותר עליה. דברים אלה מביעים את העמדה והרגשות האמיתיים שמחזיק אלוהים בלבו כלפי בריאתו, ובדברים ברורים אלה, שכמותם שומע האדם לעתים רחוקות, מצהיר אלוהים על כוונותיו האמיתיות ביחס לאנושות. חילופי דברים אלה מייצגים עמדה שהיתה לאלוהים כלפי אנשי נינוה – אך איזו מין עמדה היא זו? זוהי העמדה שהיתה לו כלפי אנשי נינוה לפני חרטתם ולאחריה. אלוהים מתייחס לאנושות באופן זהה. בדברים אלה ניתן למצוא את מחשבותיו, וכן את טבעו.

אילו מחשבות של אלוהים מתגלות בדברים אלה? עיון קפדני חושף מייד כי הוא משתמש במילה "לחוס". השימוש במילה זו מראה את עמדתו האמיתית של אלוהים כלפי האנושות.

ברמה של המשמעות המפורשת, בני אדם יכולים לפרש את המלה "לחוס" בדרכים שונות: דבר ראשון, לאהוב ולהגן, להרגיש רוך כלפי משהו. דבר שני, לאהוב מאוד. ולבסוף, הן לא להיות מוכן לפגוע בו והן לא להיות מסוגל לשאת פגיעה בו. בקצרה היא מרמזת על חיבה ואהבה מלאת רוך, וכן על אי-נכונות לוותר על מישהו או משהו. משמעותה היא רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האדם. על אף שאלוהים השתמש במילה הנאמרת באופן שכיח בקרב בני האדם, השימוש במילה זו חושף את קול לבו של אלוהים ועמדתו כלפי האנושות.

בשעה שהעיר נינוה היתה מלאה בני אדם מושחתים, רעים ואלימים לא פחות מאנשי סדום, החרטה שלהם גרמה לאלוהים לשנות את דעתו ולהחליט שלא להשמידם. בזכות תגובתם לדברי אלוהים והוראותיו, שהדגימה גישה העומדת בניגוד חריף לזו של אזרחי סדום, ובזכות ציותם הכן לאלוהים וחרטתם הכנה על חטאיהם, וכן התנהגותם האמיתית, מעומק הלב, מכול הבחינות, אלוהים הדגים פעם נוספת את החמלה שבעומק לבו והעניק להם אותה. איש אינו יכול לשכפל את הגמול של אלוהים והחמלה שלו לאנושות. איש אינו יכול להיות בעל הרחמים או הסובלנות שיש לאלוהים, או רגשותיו הכנים כלפי האנושות. האם יש מישהו שאתם מחשיבים אותו לאיש או אישה דגולים, או אפילו על-אדם, שיכול ממקום גבוה, כשהוא מדבר כאיש דגול או אישה דגולה או מעמדה נעלה, להצהיר הצהרה מעין זו בפני האנושות או הבריאה? מי בקרב האנושות יכול להכיר את תנאי חייה של האנושות כאת כף ידו? מי יכול לשאת בנטל ובאחריות לקיומה של האנושות? מי מוסמך להכריז על השמדתה של עיר? ומי מוסמך למחול לעיר? מי יכול לומר שהוא מוקיר את בריאתו? רק הבורא! רק לבורא יש חמלה לאנושות הזו. רק הבורא מגלה חיבה ורכות לאנושות הזו. רק לבורא יש חיבה אמיתית, שאינה ניתנת להפרה, כלפי האנושות הזו. בדומה לכך, רק הבורא יכול להעניק רחמים לאנושות הזו ולהוקיר את כול בריאתו. לבו צוהל ודואב בקרבו על כול אחד ממעשי האדם: הוא כועס, מצטער ונעצב על הרוע והשחיתות של האדם; הוא מרוצה, שמח, סלחני וצוהל על חרטה ואמונה מצד האדם. כול אחד ואחד ממחשבותיו ורעיונותיו קיים למען האנושות וסובב סביבה. מה שיש לו ומה שהינו, באים לידי ביטוי במלואם למען האנושות. רגשותיו שזורים בכללותם בקיומה של האנושות. למען האנושות, הוא נע וממהר לכול עבר, הוא מוסר בשתיקה כול חלק מחייו, הוא מקדיש כול דקה וכול שניה מחייו... הוא לא ידע מעולם לחוס על חייו שלו, אך תמיד חס על האנושות שהוא עצמו ברא והוקיר אותה... הוא נותן לאנושות הזו את כול אשר לו... הוא מעניק את רחמיו וסובלנותו ללא תנאי וללא ציפייה לפיצוי. הוא עושה זאת רק כדי שהאנושות תוכל להמשיך לשרוד לנגד עיניו, ולקבל את החיים המוענקים על ידו. הוא עושה זאת רק כדי שהאנושות תוכל להישמע לו באחד הימים ולהכיר בכך שהוא האחד שמזין את קיומה של האנושות ומקיים את חיי הבריאה כולה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 118

יונה ד'  וַיֵּ֥רַע אֶל־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ׃ וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל־יְהוָ֜ה וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהוָה֙ הֲלוֹא־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד־הֱיוֹתִי֙ עַל־אַדְמָתִ֔י עַל־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃ וְעַתָּ֣ה יְהוָ֔ה קַח־נָ֥א אֶת־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּעַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃ וַיְמַ֣ן יְהוָֽה־אֱ֠לֹהִים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל ׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמָּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃ וַיְהִ֣י ׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה.

הבורא מביע את רגשותיו האמיתיים כלפי האנושות

שיחה זו בין יהוה אלוהים ליונה היא ללא ספק ביטוי לרגשותיו האמיתיים של הבורא כלפי האנושות. מצד אחד, היא מיידעת את בני האדם על ההבנה שיש לבורא כלפי הבריאה כולה, שתחת פיקודו. כדברי יהוה אלוהים, "וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה". במילים אחרות, הבנתו של אלוהים כלפי נינוה היתה רחוקה מלהיות שטחית. לא זו בלבד שהוא ידע את מספר הנפשות החיות בעיר (כולל בני אדם וחיות משק), אלא הוא אף ידע כמה מהם אינם יודעים להבחין בין ימינם לשמאלם – כלומר, כמה ילדים ונערים יש בה. זוהי הוכחה מוחשית להבנתו הנעלה של אלוהים כלפי האנושות. מצד שני, שיחה זו מודיעה לבני האדם על עמדתו של הבורא כלפי האנושות, כלומר משקלה של האנושות בלב הבורא. כדברי יהוה אלוהים: "אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה..."? אלה הם דברי ההאשמה של יהוה אלוהים ליונה, אך כולם אמת.

על אף שהוטל על יונה להכריז את דברי יהוה אלוהים לאנשי נינוה, הוא לא הבין את כוונותיו של יהוה אלוהים ולא הבין את דאגותיו וציפיותיו ביחס לאנשי העיר. בנזיפה זו, התכוון אלוהים לומר לו כי האנושות היא תוצר עמל כפיו וכי אלוהים השקיע מאמץ רב בכול אדם ואדם. כול אדם נושא עמו את תקוות אלוהים, כול אדם נהנה מקיום חייו של אלוהים, על כול אדם, שילם אלוהים מחיר חמור. נזיפה זו אף אמרה ליונה כי אלוהים מוקיר את האנושות, עמל כפיו, כפי שיונה עצמו הוקיר את הקיקיון. אלוהים בשום אופן לא ינטוש אותה בקלות, כול עוד לא הגיע הרגע האחרון האפשרי. יתרה מכך, יש בתוך העיר ילדים ובעלי חיים תמימים כה רבים. כשמדובר בתוצרים צעירים ונבערים אלה של בריאת אלוהים, שאף אינם יכולים להבחין בין ימינם לשמאלם, אלוהים מסוגל אף פחות מכך לשים קץ לחייהם ולקבוע את גורלם באופן נמהר שכזה. אלוהים קיווה לראותם גדלים, הוא קיווה שהם לא יילכו באותן הדרכים שבהן הלכו המבוגרים מהם, שלא יהיה עליהם לשמוע שוב את אזהרת יהוה אלוהים, ושיישאו עדות לעברה של נינוה. עוד יותר מכך, קיווה אלוהים לראות את נינוה לאחר שהתחרטה, לראות את עתידה של נינוה בעקבות חרטתה, וחשוב מכך, לראות את נינוה כשהיא חיה שוב בתוך רחמי אלוהים. בעיני אלוהים אם כן, מושאי הבריאה האלה, שלא יכולים היו להבחין בין ימינם לשמאלם, היו עתידה של נינוה. הם יישאו על כתפיהם את עברה הנתעב של נינוה, כשם שיישאו על כתפיהם את תפקידם החשוב לשאת עדות לעברה ולעתידה של נינוה בהנחיית יהוה אלוהים. בהצהרה זו על רגשותיו האמיתיים, הציג יהוה אלוהים את רחמי הבורא לאנושות בכללותה. היא הראתה לאנושות כי "רחמי הבורא" אינו ביטוי ריק מתוכן, ואינו הבטחה חלולה. יש בו עקרונות, שיטות ויעדים קונקרטיים. הוא אמיתי וממשי, ואינו נעזר בזיוף או הסוואה, ובאותו האופן, מוענקים רחמיו ללא קץ לאנושות בכול זמן ותקופה. אולם עד עצם היום הזה, חילופי הדברים של הבורא עם יונה הם הצהרתו המילולית היחידה והבלעדית של אלוהים על הסיבה לכך שהוא מפגין רחמים כלפי האנושות, האופן שבו הוא מפגין רחמים כלפי האנושות, המידה שבה הוא סובלני כלפי האנושות ורגשותיו האמיתיים כלפי האנושות. שיחתו התמציתית של יהוה אלוהים מביעה את מלוא מחשבותיו על האנושות. זהו ביטוי אמיתי של עמדתו כלפי האנושות, וכן הוכחה מוחשית להענקת רחמיו בנדיבות לאנושות. רחמיו אינם מוענקים רק לדורות המבוגרים של האנושות. הם מוענקים גם לחברים הצעירים יותר בקבוצה האנושית, כפי שהיה מאז ומתמיד, מדור לדור. על אף שחרון אפו של אלוהים יורד לעתים קרובות על פינות מסוימות ותקופות מסוימות באנושות, רחמיו של אלוהים לא פסקו מעולם. ברחמיו, הוא מנחה ומוביל דור אחר דור של בריאתו, מקיים ומזין דור אחר דור של הבריאה, מפני שרגשותיו האמיתיים כלפי האנושות לא ישתנו לעולם. כדברי יהוה אלוהים: "וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה..."? הוא הוקיר את בריאתו מאז ומתמיד. אלה הם רחמי טבעו הצודק של הבורא, וזוהי גם ייחודיותו הטהורה של הבורא!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'

דבר אלוהים היומי  מובאה 119

חמישה סוגים של בני אדם

אסווג את חסידיו של אלוהים לכמה קטגוריות, על פי הבנתם את אלוהים, והבנתם על טבעו הצודק וניסיונם עמו, כדי שתוכלו לדעת מהו השלב הנוכחי שאליו אתם שייכים וכן מהו שיעור קומתכם הנוכחי. במונחי הכרתם את אלוהים והבנתם על טבעו הצודק, ניתן להפריד את שיעורי הקומה והשלבים השונים שבני אדם משתייכים אליהם, לחמישה סוגים באופן כללי. נושא זה מבוסס על הכרת אלוהים הייחודי וטבעו הצודק. לפיכך כשאתם קוראים את התוכן שלהלן, עליכם להקפיד לנסות להבין, כמה הבנה וידע יש לכם בדיוק באשר לייחודיותו של אלוהים וטבעו הצודק, ואחר כך להיעזר בכך כדי לשפוט, לאיזה שלב אתם שייכים באמת, עד כמה גבוה שיעור קומתכם באמת, ואיזה סוג של אדם אתם באמת.

סוג ראשון: שלב התינוק בחיתולים

מהו תינוק בחיתולים? תינוק בחיתולים הוא תינוק שאך בא לעולם, תינוק בן יומו. זהו השלב שבו בני אדם הם הקטנים והבלתי בוגרים ביותר.

לבני אדם בשלב זה אין ביסודו של דבר מודעות או תודעה כלשהי בענייני האמונה באלוהים. הם אובדי עצות ונבערים בכול עניין. ייתכן שבני אדם אלה האמינו באלוהים במשך זמן רב או במשך זמן לא רב כלל, אך מצבם אובד העצות והנבער ושיעור קומתם האמיתי ממקמים אותם בשלב התינוק בחיתולים. ההגדרה המדויקת לתנאי התינוק בחיתולים היא כזו: יהיה אשר יהיה משך הזמן שאדם זה האמין באלוהים, הוא יהיה תמיד מבולבל, נבוך ותמים. הוא אינו יודע מדוע הוא מאמין באלוהים ואינו יודע מיהו או מהו אלוהים. על אף שהוא חסיד של אלוהים, אין בלבו הגדרה מדויקת לאלוהים והוא אינו יכול לקבוע, אם מי שהוא חסידו הוא אלוהים, לא כל שכן אם אכן עליו להאמין באלוהים ולהיות חסידו. אלה הם התנאים האמיתיים של אדם מסוג זה. מחשבותיהם של אנשים אלה מעורפלות, ובמילים פשוטות, אמונתם היא אמונה של בלבול. הם מתקיימים תמיד במצב של אובדן עצות וריקנות. בלבול, מבוכה ותמימות מסכמים את מצבם. הם מעולם לא ראו את קיומו של אלוהים ולא חשו בו, ולפיכך אין טעם לדבר אתם על הכרת אלוהים, כשם שאין טעם לגרום להם לקרוא ספר הכתוב בכתב חרטומים. הם לא יבינו ולא יקבלו זאת. בעיניהם, הכרת אלוהים זהה לשמיעת סיפור דמיוני. בשעה שמחשבותיהם אולי מעורפלות, הם מאמינים למעשה באמונה שלמה כי הכרת אלוהים היא בזבוז מוחלט של זמן ומאמץ. זהו סוג האדם הראשון: תינוק בחיתולים.

סוג שני: שלב התינוק היונק

בהשוואה לתינוק בחיתולים, אדם מסוג זה התקדם במידת-מה. למרבה הצער, אין לו עדיין כול הבנה של אלוהים. הוא חסר עדיין הבנה ברורה של אלוהים ותובנה עליו, ולא ברור לו במיוחד, מדוע עליו להאמין לאלוהים, אך בלבו יש מטרה ורעיונות ברורים משלו. הוא אינו מעסיק את עצמו בשאלה, אם נכון להאמין באלוהים. היעד והמטרה שהוא שואף אליהם דרך האמונה באלוהים הם ליהנות מחסדו, לזכות בשמחה ושלווה, לחיות חיים נוחים, לזכות לדאגתו ולהגנתו של אלוהים ולחיות תחת ברכותיו. הוא אינו עוסק במידת הכרתו את אלוהים, אין לו דחף לשאוף להבנה של אלוהים והוא אינו מעסיק את עצמו בשאלה, מה אלוהים עושה ומה הוא מבקש לעשות. הוא רק שואף באופן עיוור ליהנות מחסדו ולקבל עוד מברכותיו. הוא שואף לקבל פי מאה בתקופה הנוכחית, וחיי נצח בתקופה הבאה. מחשבותיו, הוצאותיו ומסירותו, וכן סבלו, לכולם מטרה משותפת: לזכות בחסדו ובברכותיו של אלוהים. אין לו עניין בשום דבר אחר. אדם מסוג זה בטוח רק בכך שאלוהים יכול להגן עליו ולהעניק לו מחסדו. ניתן לומר כי הוא אינו מעוניין בשאלה, מדוע אלוהים מבקש להושיע את האדם או מהי התוצאה שאלוהים מבקש להשיג בדבריו ובעבודתו, והדבר אינו ברור לו במיוחד. הוא מעולם לא עשה מאמץ להכיר את מהותו של אלוהים וטבעו הצודק, ואין ביכולתו לגייס את ההתעניינות הדרושה כדי לעשות זאת. אין לו חשק לשים לב לדברים האלה ואין לו רצון להכירם. אין לו רצון לשאול על עבודתו של אלוהים, דרישותיו של אלוהים מן האדם, רצונו של אלוהים או כול דבר אחר הקשור לאלוהים, והוא אף אינו טורח לשאול על הדברים האלה. הסיבה לכך היא כי הוא מאמין שעניינים אלה אינם קשורים להנאתו מחסדו של אלוהים. יש לו עניין רק באלוהים שיכול להעניק מחסדו וקשור לאינטרסים האישיים שלו. אין לו כל עניין בכול דבר אחר, והוא אינו יכול אפוא להיווכח במציאות האמת, ואין זה משנה כמה שנים האמין באלוהים. מבלי שיהיה מי שישקה או יאכיל אותו לעתים קרובות, קשה לו להמשיך בנתיב האמונה באלוהים. אם אין ביכולתו ליהנות מן השמחה והשלווה שהיו לו בעבר או ליהנות מחסדו של אלוהים, הוא בהחלט עלול לסגת. זהו סוג האדם השני: האדם המתקיים בשלב התינוק היונק.

סוג שלישי: שלב התינוק הנגמל או שלב הילד הקטן

קבוצה זו של בני אדם היא בעלת מודעות ברורה מסוימת. אנשים אלה מודעים לכך שההנאה מחסדו של אלוהים אין פירושה שהם עצמם בעלי ניסיון אמיתי. הם מודעים לכך שאם לעולם לא ילאו מלבקש שמחה ושלווה, מלבקש חסד, או אם יוכלו לשאת עדות על ידי שיתוף בחוויות ההנאה מחסד אלוהים שהיו להם או על ידי נשיאת שבחים לאלוהים עבור הברכות שהעניק להם. משמעות הדברים האלה אינה שיש להם חיים, ולא שיש להם בעלות על מציאות האמת. הם מתחילים מתודעתם וחדלים להשלות את עצמם בתקוות שווא, כי ילוו רק בחסדו של אלוהים. במקום זאת, כשהם נהנים מחסדו של אלוהים, הם מבקשים בעת ובעונה אחת לעשות דבר-מה למען אלוהים. הם מוכנים למלא את תפקידם, לשאת מעט קשיים ועייפות, לזכות למידה מסוימת של שיתוף פעולה עם אלוהים. אולם כיוון שחיפושם אחר האמונה באלוהים מהול מדי בדברים אחרים, כיוון שהכוונות והרצונות האישיים שהם מטפחים הינם חזקים מדי, כיוון שאופיים גאוותני מדי, קשה להם מאוד להשביע את רצונו של אלוהים או להיות נאמנים לו. לעתים קרובות אם כן, אין ביכולתם לממש את משאלותיהם האישיות ולא לכבד את הבטחותיהם לאלוהים. הם מוצאים את עצמם לא פעם במצבים סותרים: הם רוצים מאוד להשביע את רצונו של אלוהים במידה הרבה ביותר שאפשר, אך הם מנצלים את כול כוחם כדי להתנגד לו. הם נודרים פעמים רבות נדרים לאלוהים, אך ממהרים להתחמק מנדריהם. פעמים רבות עוד יותר, הם מוצאים את עצמם במצבים סותרים אחרים: הם מאמינים בכנות, אך מכחישים את אלוהים וכול דבר שבא ממנו. הם מקווים ומייחלים כי אלוהים יהפוך אותם לנאורים, יוביל אותם, יקיים אותם ויעזור להם, אך בכול זאת מחפשים להם דרך מוצא משלהם. הם מבקשים להבין ולהכיר את אלוהים, אך אינם מוכנים להתקרב אליו. במקום זאת, הם תמיד נמנעים מאלוהים ולבם סגור בפניו. בשעה שיש להם הבנה וניסיון שטחיים על משמעותם המילולית של דברי אלוהים והאמת, ומושג שטחי על אלוהים והאמת, בתת-המודע שלהם, עדיין אין ביכולתם לאשר או לקבוע אם אלוהים הוא האמת, אין ביכולתם לאשר, אם אלוהים צודק באמת, ואין ביכולתם לקבוע את ממשות טבעו ומהותו של אלוהים, לא כול שכן קיומו האמיתי. אמונתם באלוהים כוללת תמיד ספקות ואי-הבנות, ואף כוללת דמיונות ותפיסות. בעודם נהנים מחסד אלוהים, הם גם חווים או מיישמים באי-רצון חלק ממה שהם מאמינים כי הן אמיתות הניתנות לביצוע, כדי להעשיר את אמונתם, להגביר את חוויית אמונתם באלוהים, לאמת את הבנתם על האמונה באלוהים, לספק את יהירותם שבהליכה בנתיב החיים שהם עצמם קבעו ובהגשמת מטרה צודקת של האנושות. יחד עם זאת, הם גם עושים את הדברים האלה כדי להשביע את רצונם שלהם לזכות בברכות, כדי להמר על מנת שיוכלו לשאת רבות יותר מברכותיה של האנושות, להגשים את השאיפה והרצון שיש להם לכול אורך חייהם, לא לנוח ולא לשקוט עד שיקבלו את אלוהים. אנשים אלה מסוגלים לעתים רחוקות לזכות בנאורות מאלוהים, כי רצונם וכוונתם לזכות בברכות חשובים להם מדי. אין להם רצון לוותר על כך והם לא היו יכולים לשאת זאת. הם חוששים שמא ללא הרצון לזכות בברכות, ללא השאיפה שהם מוקירים זה מכבר, שלא לנוח ולא לשקוט עד אשר יקבלו את אלוהים, הם יאבדו את המניע להאמין באלוהים. אין להם רצון אם כן להתמודד עם המציאות. אין ברצונם להתמודד עם דברי אלוהים או עבודתו של אלוהים. אין ברצונם להתמודד עם טבעו או מהותו של אלוהים, לא כול שכן להעלות את נושא הכרת אלוהים. הסיבה לכך היא שכאשר אלוהים, מהותו וטבעו הצודק יחליפו את דמיונותיהם, חלומותיהם יעלו בעשן. אמונתם הטהורה כביכול ו"המעלות" שצברו לאורך שנים של עבודה קשה, ייעלמו ויסתכמו בלא כלום. "השטח" שכבשו בזעת אפם ובדמם במהלך השנים יהיה על סף התמוטטות. הדבר יאותת על כך שהשנים הרבות שבהן עבדו קשה ועשו מאמצים, היו לשווא, שעליהם להתחיל שוב מאפס. זהו הכאב שקשה להם יותר מכול לשאת בלבם, והתוצאה שהם רוצים פחות מכול לראותה. לפיכך הם נעולים תמיד במבוי סתום מעין זה, ומסרבים לפנות לאחור. זהו סוג האדם השלישי: האדם המתקיים בשלב התינוק הנגמל.

שלושת סוגי האנשים המתוארים לעיל – במילים אחרות, בני האדם המתקיימים בשלושת השלבים האלה – אינם בעלי אמונה אמיתית בזהותו ובמעמדו של אלוהים או בטבעו הצודק, ואין להם הכרה או אישור ברורים ומוגדרים של הדברים האלה. לפיכך קשה מאוד לשלושת הסוגים האלה של בני אדם להיווכח במציאות האמת, וכן קשה להם לזכות ברחמי אלוהים, בנאורות או הארה, מפני שהאופן שבו הם מאמינים באלוהים וגישתם המוטעית כלפי אלוהים אינם מאפשרים לו לבצע את עבודתו בתוך לבם. ספקותיהם, תפיסותיהם המוטעות ודמיונותיהם ביחס לאלוהים, גברו על אמונתם והכרת אלוהים על ידם. אלה הם שלושה סוגים של בני אדם שמצויים בסיכון גבוה, ואלה שלושה שלבים מסוכנים מאוד. כשאדם מחזיק בעמדה של ספק כלפי אלוהים, מהותו של אלוהים, זהותו של אלוהים, השאלה אם אלוהים הוא אמת וממשות קיומו, ואינו יכול להיות בטוח בדברים האלה, כיצד יוכל לקבל דבר כלשהו הבא מאלוהים? כיצד יוכל לקבל את העובדה שאלוהים הוא אמת, הדרך והחיים? כיצד יוכל לקבל את הייסור והשיפוט של אלוהים? כיצד יוכל לקבל את ישועת אלוהים? כיצד יוכל אדם מסוג זה לזכות בהנחיה ובקיום אמיתיים מאלוהים? מי שנמצא באחד משלושת השלבים האלה יכול בכול עת להתנגד לאלוהים, לשפוט את אלוהים, לחלל את שם אלוהים או לבגוד באלוהים. הוא יכול בכול עת לנטוש את דרך האמת ולעזוב את אלוהים. ניתן לומר כי בני אדם בשלושת השלבים האלה מתקיימים בתקופה קריטית, כי לא נכנסו למסלול הנכון של האמונה באלוהים.

סוג רביעי: שלב הילד הגדל או שלב הילדות

לאחר שנגמל – כלומר לאחר שנהנה משפע חסד, מתחיל האדם לחקור את משמעות האמונה באלוהים, לבקש להבין שאלות שונות, כגון מדוע האדם חי, כיצד על האדם לחיות ומדוע מבצע אלוהים את עבודתו באדם. כאשר מחשבות לא ברורות ודפוסי חשיבה מבולבלים אלה מופיעים בו ומתקיימים בו, הוא מקבל השקיה מתמדת וכן מסוגל למלא את תפקידו. בתקופה זו, אין לו עוד ספקות באשר לאמת קיומו של אלוהים ויש לו תפיסה מדויקת על משמעות האמונה באלוהים. על בסיס זה, הוא זוכה להכרה הדרגתית של אלוהים ומקבל בהדרגה תשובות אחדות למחשבותיו הלא ברורות ולדפוסי המחשבה המבולבלים באשר לטבעו ומהותו של אלוהים. במונחי השינויים בטבעם וכן בהכרת אלוהים על ידם, בני אדם בשלב זה מתחילים לעלות על המסלול הנכון ולהיכנס לתקופת מעבר. בשלב זה מתחילים להיות לבני אדם חיים. סימנים ברורים המצביעים על בעלות על חיים, הם פתרונות הדרגתיים לשאלות השונות הקשורות להכרת אלוהים, שיש לבני אדם בלבם – אי-הבנות, דמיונות, תפיסות והגדרות מעורפלות של אלוהים – כי הם אינם רק מאמינים באמת ומכירים את ממשות קיומו של אלוהים, אלא גם יש להם הגדרה מדויקת לאלוהים ויש להם מקום ראוי לאלוהים בלבם אשר דבק באלוהים באמת ומחליף את אמונתם המעורפלת. במהלך שלב זה, מכירים בני אדם בהדרגה את תפיסותיהם השגויות ביחס לאלוהים ואת שאיפותיהם ודרכי אמונתם המוטעות. הם מתחילים להשתוקק לאמת, להשתוקק לחוות את השיפוט, הייסור והטלת המשמעת מצד אלוהים, להשתוקק לשינוי בטבעם. במהלך שלב זה, הם זונחים בהדרגה כול מיני תפיסות ודמיונות על אלוהים. יחד עם זאת, הם משנים ומתקנים את הידע השגוי שלהם על אלוהים ומקבלים ידע בסיסי נכון מסויים על אלוהים. על אף שחלק מן הידע שיש לבני אדם בשלב זה אינו ספציפי ואינו מדויק כול כך, הם לפחות מתחילים לזנוח בהדרגה את התפיסות, הידע השגוי ואי-ההבנות שלהם ביחס לאלוהים. הם אינם מחזיקים עוד בתפיסותיהם ודמיונותיהם ביחס לאלוהים. הם מתחילים ללמוד כיצד לנטוש – לזנוח דברים שניתן למצוא בין תפיסותיהם, הבאים מתוך ידע ומן השטן. הם מתחילים להיות מוכנים להיכנע לדברים נכונים וחיוביים, גם לדברים הבאים מדברי אלוהים, ומתאימים את עצמם לאמת. הם אף מתחילים לנסות לחוות את דברי אלוהים, לדעת ולבצע באופן אישי את דבריו, לקבל את דבריו כעקרונות פעולותיהם וכבסיס לשינוי טבעם. במהלך תקופה זו, בני אדם מקבלים שלא במודע את השיפוט והייסור של אלוהים, מקבלים שלא במודע את דברי אלוהים כחייהם. בשעה שהם מקבלים את השיפוט והייסור של אלוהים ואת דברי אלוהים, הם נעשים מודעים ומסוגלים יותר ויותר לחוש כי אלוהים שבו הם מאמינים בתוך לבם, קיים באמת. בדברי אלוהים, בחוויותיהם ובחייהם, הם חשים במידה הולכת וגוברת כי אלוהים ניהל תמיד את גורל האדם, הוביל את האדם וקיים אותו. דרך הקשר שלהם עם אלוהים, הם מאשרים בהדרגה את קיומו של אלוהים. לכן עוד בטרם הבינו זאת, הם כבר אישרו באופן תת-מודע את עבודתו של אלוהים והאמינו בו באמונה שלמה, ואישרו את דברי אלוהים. לאחר שבני האדם מאשרים את דברי אלוהים ואת עבודתו של אלוהים, הם שוללים ללא הרף את עצמם, שוללים את תפיסותיהם, שוללים את הידע שלהם, שוללים את דמיונותיהם, ויחד עם זאת גם מחפשים ללא הרף, מהי האמת ומהו רצון אלוהים. הידע של בני האדם על אלוהים הינו שטחי למדי במהלך תקופת התפתחות זו – הם אף אינם מסוגלים להרחיב את הידע הזה בבירור בעזרת מילים ואינם יכולים להרחיבו באופן ספציפי – ויש להם הבנה של הבחנה בלבד. אולם בהשוואה לשלושת השלבים הקודמים, חייהם הלא בוגרים של בני אדם בתקופה זו קיבלו כבר השקיה ואספקה מדברי אלוהים, והחלו כבר לנבוט. דומה הדבר לזרע הטמון באדמה. לאחר שקיבל לחות וחומרים מזינים, הוא פורץ דרך האדמה. נביטתו מייצגת את לידתם של חיים חדשים. לידה זו של חיים חדשים מאפשרת לאדם לזכות במבט חטוף על סימני החיים. בעזרת החיים, בני האדם יצמחו. לפיכך על יסודות אלה – כשהם מפלסים בהדרגה את דרכם לדרך הנכונה של האמונה באלוהים, זונחים את תפיסותיהם ומקבלים את הנחייתו של אלוהים – חייהם של בני האדם יצמחו באופן בלתי נמנע, צעד אחר צעד. על איזה בסיס נמדדת הצמיחה הזו? היא נמדדת בהתאם לניסיונם עם דברי אלוהים והבנתם האמיתית על טבעו הצודק של אלוהים. אף שבתקופה זו של צמיחה הם מתקשים מאוד לתאר במדויק במילים שלהם את הידע שלהם על אלוהים ומהותו, קבוצה זו של בני אדם כבר אינה מוכנה לרדוף אחר תענוגות באופן סובייקטיבי על ידי הנאה מחסד אלוהים, ולא לחתור למטרה משלהם, מאחורי האמונה באלוהים, והיא לזכות בחסדו, אלא הם מוכנים לשאוף לחיים על פי דבר אלוהים, להיות למושאי הישועה של אלוהים. בנוסף לכך, יש להם הביטחון והם מוכנים לקבל את השיפוט והייסור של אלוהים. זהו הסימן לאדם בשלב הצמיחה.

על אף שלבני אדם בשלב זה יש ידע מסויים על טבעו הצודק של אלוהים, ידע זה הינו מעורפל מאוד ולא ברור. אמנם אין ביכולתם להרחיב זאת בבירור, אך הם חשים שכבר רכשו דבר-מה באופן פנימי, מפני שקיבלו מידה מסויימת של ידע והבנה על טבעו הצודק של אלוהים, דרך הייסור והשיפוט של אלוהים. אולם כול זה עודנו שטחי למדי, ועדיין בשלב בסיסי. לקבוצה זו של בני אדם יש נקודת מבט קונקרטית, שממנה הם מתייחסים לחסד אלוהים. נקודת מבט זו באה לידי ביטוי בשינויים במטרות שהם חותרים אליהן ובדרך שבה הם חותרים אליהן. הם כבר ראו – בדברי אלוהים ובעבודתו, בכול סוגי דרישותיו מן האדם ובגילוייו לאדם – שאם עדיין לא יחתרו לאמת, אם עדיין לא ישאפו להיווכח במציאות, אם עדיין לא יבקשו להשביע את רצון אלוהים ולהכירו כשהם חווים את דבריו, הם יאבדו את משמעות האמונה באלוהים. הם מבינים כי תהיה אשר תהיה המידה שבה הם נהנים מחסד אלוהים, אין ביכולתם לשנות את טבעם, להשביע את רצון אלוהים או להכירו, וכי אם אנשים יחיו תמיד בתוך חסדו של אלוהים, לעולם לא ישיגו צמיחה, לא יזכו בחיים ולא יוכלו לזכות בישועה. לסיכום, אם אין ביכולתו של אדם לחוות באמת את דברי אלוהים והוא אינו יכול להכיר את אלוהים באמצעות דבריו, הוא יישאר לנצח בשלב התינוק ולעולם לא יעשה ולו צעד אחד קדימה לצמיחה של חייו. אם אתם מתקיימים לנצח בשלב התינוק, אם אינכם נוכחים לעולם במציאות דבר אלוהים, אם לעולם אינכם חיים על פי דבר אלוהים, אם לעולם אינכם בעלי אמונת אמת וידע אמיתי על אלוהים, האם יש אפשרות כלשהי שאלוהים ישלים אתכם? לפיכך כול מי שנוכח במציאות דבר אלוהים, כול מי שמקבל את דבר אלוהים כאת חייו, כול מי שמתחיל לקבל את הייסור והשיפוט של אלוהים, כול מי שטבעו המושחת מתחיל להשתנות וכול מי שיש לו לב ושמשתוקק לאמת, שיש לו רצון להכיר את אלוהים, שיש לו רצון לקבל את הישועה מאלוהים – אלה הם בני האדם שיש להם באמת חיים. זהו באמת סוג האדם הרביעי, הילד הגדל, האדם בשלב הילדות.

סוג חמישי: שלב החיים הבוגרים או שלב האדם הבוגר

לאחר חוויית השלב המתנודד של הילדות, שלב זה של צמיחה המלא בהיפוכים חוזרים, חייהם של בני האדם כבר התייצבו, צעדיהם קדימה כבר אינם פוסקים, ואיש אינו יכול לחסום את דרכם. על אף שהדרך שלפניהם עודנה קשה וטרשית, הם אינם חלשים או מפוחדים עוד. הם אינם מגששים עוד את דרכם ואינם מאבדים כיוון. יסודותיהם נעוצים עמוק בהתנסות הממשית בדבר אלוהים. לבם נמשך על ידי כבודו וגדולתו של אלוהים. הם משתוקקים להיות חסידיו של אלוהים, להכיר את מהותו של אלוהים, להכיר את אלוהים בכללותו.

בני אדם בשלב זה יודעים כבר בבירור במי הם מאמינים, מדוע עליהם להאמין באלוהים ואת משמעויות חייהם. הם אף יודעים בבירור שכול מה שאלוהים מביע הוא האמת. משנות ניסיונם הרבות, הם מבינים כי ללא שיפוט וייסור מצד אלוהים, האדם לא יוכל לעולם להשביע את רצונו של אלוהים או להכירו, ולעולם לא יוכל באמת לבוא בפני אלוהים. בלבו של כול אחד מן האנשים האלה, יש רצון עז כי אלוהים ינסה אותו, כדי לראות את טבעו הצודק של אלוהים בעת הניסיון, להשיג אהבה טהורה יותר, ויחד עם זאת להיות מסוגל להבין ולהכיר את אלוהים באופן אמיתי יותר. המשתייכים לשלב זה נפרדו כבר לגמרי משלב התינוק, שלב ההנאה מחסד אלוהים ואכילת הלחם לשובע. הם אינם תולים עוד תקוות מוגזמות לגרום לאלוהים להיות סובלני כלפיהם ולהפגין כלפיהם רחמים, אלא הם בטוחים בעצמם במידה מספקת כדי לקבל ייסור ושיפוט בלתי פוסקים מאלוהים ואף לקוות להם, כדי להפריד את עצמם מטבעם המושחת ולהשביע את רצונו של אלוהים. הכרת אלוהים על ידם, שאיפותיהם או המטרות הסופיות של שאיפותיהם: כול הדברים האלה ברורים מאוד בלבם. לפיכך בני אדם בשלב הבוגר נפרדו כבר לגמרי משלב האמונה המעורפלת, מן השלב שבו הם הסתמכו על חסד לשם ישועה, משלב החיים הלא בוגרים שאינם יכולים לעמוד בניסיונות, משלב הערפול, משלב הגישוש, מהשלב שבו לעתים קרובות אין דרך ללכת בה, מן התקופה הלא יציבה של מעבר פתאומי בין חום לקור, מן השלב שבו האדם הולך בעקבות אלוהים כשעיניו מכוסות. אדם מסוג זה זוכה לעתים קרובות לנאורות ולהארה מאלוהים, ומעורב לעתים קרובות בקשר ותקשורת אמיתיים עם אלוהים. ניתן לומר כי בני אדם החיים בשלב זה, תפסו כבר חלק מרצונו של אלוהים. הם מסוגלים למצוא את עקרונות האמת בכל דבר שהם עושים. הם יודעים כיצד להשביע את רצונו של אלוהים. זאת ועוד, הם אף מצאו את הדרך להכרת אלוהים והחלו לשאת עדות להכרת אלוהים על ידם. תוך כדי תהליך הצמיחה ההדרגתית, הם מקבלים הבנה וידע הדרגתיים על רצון אלוהים, על רצון אלוהים בבריאת האנושות, על רצון אלוהים בניהול האנושות. בנוסף לכך, הם אף מקבלים בהדרגה הבנה וידע על טבעו הצודק של אלוהים במונחים של מהות. אין תפיסה או דמיון אנושיים שיכולים לבוא במקום הידע הזה. בשעה שלא ניתן לומר כי בשלב החמישי, חיי האדם בוגרים לגמרי ולא ניתן לכנות אדם זה צדיק או שלם, אדם מסוג זה כבר עשה צעד קדימה לעבר שלב הבגרות בחיים. אדם זה מסוגל כבר לבוא בפני אלוהים, לעמוד פנים אל פנים מול דבר אלוהים ופנים אל פנים מול אלוהים. כיוון שאדם מסוג זה חווה חלק כה גדול מדבר אלוהים, חווה ניסיונות אין ספור וחווה אין ספור מקרים של הטלת משמעת, שפיטה וייסור מצד אלוהים, ציותו לאלוהים אינו יחסי אלא מוחלט. הכרת אלוהים על ידו השתנתה מידע תת-מודע לידע ברור ומדוייק, משטחי לעמוק, ממטושטש ומעורפל למוקפד ומוחשי, והוא עשה שינוי מגישוש מאומץ וחיפוש פסיבי לידע ללא מאמץ ונשיאת עדות פרואקטיבית. ניתן לומר כי בני אדם בשלב זה השיגו בעלות על מציאות האמת של דבר אלוהים, כי הם עלו על הדרך לשלמות הדומה לזו של פטרוס. זהו סוג האדם החמישי, אשר חי במצב של בגרות – שלב האדם הבוגר.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'