בכינוס האחרון שיתפנו על הפריט העשירי של הביטויים השונים של צוררי משיח: "הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל". אילו פרטים שיתפנו באופן ספציפי? (האל בעיקר שיתף כיצד לגשת לדבר האל). האם זה קשור לפריט העשירי? (כן. משום שבפריט "הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל", אחת מהתנהגויות של צוררי המשיח היא שהם רק מקשיבים למה שאומר המשיח, אך אינם מצייתים או מתמסרים לו. הם אינם מצייתים לדברי האל, וגם אינם מיישמים אותם בפועל. בכינוס האחרון, האל שיתף כיצד לגשת לדבר האל: כיצד לציית לדבר האל, ואז כיצד ליישם ולבצע את דבר האל). כל זה מובן, נכון? במהלך הכינוס הקודם סיפרתי שני סיפורים: אחד היה סיפורו של נח, ואחד היה סיפורו של אברהם. אלה הם שני סיפורים קלאסיים מכתבי הקודש. אנשים רבים מכירים ומבינים את הסיפורים האלה, אך לאחר שהבינו אותם, מעטים מאוד יודעים כיצד לגשת לדברי האל ולדרישותיו. מה הייתה אפוא המטרה העיקרית שלנו כששיתפנו על שני הסיפורים האלה? המטרה הייתה לגרום לאנשים לדעת כיצד, כבני אדם וכיצירי בריאה, עליהם לגשת לדברי האל ולדרישותיו – ולדעת את העמדה ואת הגישה שעל יציר בריאה לאמץ כאשר הוא ניצב בפני דרישותיו של האל, וכאשר הוא מקשיב לדברי האל. אלה הם הדברים המרכזיים. זו האמת שעל אנשים היה לדעת ולהבין כאשר שיתפנו על שני הסיפורים הללו בפעם הקודמת. אם כך, לאחר ששיתפנו על שני הסיפורים הללו, האם עכשיו ברור לכם כיצד להתמסר למשיח ולציית לדבריו, מהי הגישה, ההשקפה והעמדה שאנשים צריכים לאמץ כלפי המשיח וכלפי הדברים שהוא אומר, וכן כיצד על אנשים לגשת לדברי האל ולדרישותיו, ואילו אמיתות צריך להבין בתוך כך? (מספר אחת הוא להיות כנים עם המשיח, מספר שתיים הוא ללמוד לכבד את המשיח, ומספר שלוש הוא לציית לדברי האל, לאחר שהקשבנו להם באמצעות ליבנו). אתם זוכרים את הכללים. אילולא הייתי מדבר על הכללים האלו, האם הייתם יכולים להסיק אותם משני הסיפורים שסיפרתי? (הדבר היחיד שאנו יכולים להסיק הוא שעלינו לציית לכל מה שהאל אומר). כל מה שאתם מסוגלים להסיק הוא דרכי פעולה פשוטות, דוגמטיות ותאורטיות בלבד; עדיין אין לכם יכולת להבין או לדעת את האמיתות בתוך דברי האל, שאנשים צריכים לחפש ולהבין. אם כן, הבה נשתף בפירוט על הסיפורים של נח ואברהם.

1. גישתו של נוח כלפי דבריו של האל

ראשית, הבה נדבר על סיפורו של נח. בכינוס האחרון, דנו באופן רחב על הסיבות לסיפור של נח ועל תוצאותיו. מדוע לא נכנסנו לפרטים ספציפיים יותר? מפני שרוב האנשים כבר יודעים את הסיבות, התוצאות, והפרטים הספציפיים של הסיפור הזה. אם ישנם פרטים שאינם ברורים לכם, תוכלו למצוא אותם בכתבי הקודש. הדבר שעליו אנו משתפים הוא לא הפרטים הספציפיים של הסיפור הזה, אלא האופן שבו נח, גיבור הסיפור, התייחס לדברי האל, אילו היבטים של האמת אנשים צריכים להבין מכך, ומה הייתה גישתו של האל, מה הוא חשב, ומה הייתה הערכתו של האל לגבי נח לאחר שראה כל פעולה שנח עשה. אלה הם הפרטים שעליהם אנו צריכים לשתף. די בגישתו של האל כלפי נח ובהערכתו של מעשיו כדי להראות לנו מהם הסטנדרטים שהאל דורש מהאנושות, מהנוהים אחריו, ומאלה שהוא מושיע. האם יש בכך אמת שצריך לחפש? כאשר יש אמת שצריך לחפש, כדאי לנתח את הפרטים, להרהר בהם ולשתף עליהם. לא נתמקד בפרטים הספציפיים של סיפורו של נח. היום נשתף על האמת שאותה יש לחפש בגישות השונות של נח כלפי האל, כמו גם על הדרישות והכוונות של האל שאותם צריכים אנשים להבין מתוך הערכתו של האל את נח.

נח היה חבר מן השורה במין האנושי, שסגד לאל ונהה אחריו. כאשר דברי האל הגיעו אל נח, גישתו הייתה לא לפעול באטיות, להתעכב או להתמהמה. במקום זאת, הוא הקשיב לדברי האל בכובד ראש: הוא הקשיב לכל אמירה של האל בתשומת לב רבה ובריכוז, הקשיב במסירות וניסה לזכור כל דבר שהאל ציווה עליו, מבלי שיעז להיות לא ממוקד ולו במעט. בגישתו כלפי האל ודבריו ניכר בו לב ירא-אל; אשר העיד כי לאל יש מקום בליבו, וכי הוא מסור לאל. הוא הקשיב בקפדנות למה שהאל אמר, לתוכן דברי האל, ולמה שהאל ביקש ממנו לעשות. הוא הקשיב בתשומת לב – לא ניתח, אלא קיבל. לא היו בליבו סירוב, התנגדות או חוסר סבלנות: במקום זאת, הוא שמר בליבו ברוגע, בקפדנות וברוב קשב כל מילה וכל דבר הקשורים לדרישותיו של האל. לאחר כל הוראה שהאל נתן לו, נח תיעד, בפירוט ובאמצעים משלו, את כל מה שהאל אמר והפקיד בידיו. לאחר מכן הוא הניח בצד את עבודותיו האישיות, שבר את השגרה ואת התוכניות של חייו הישנים, והחל להכין את כל מה שהאל הפקיד בידיו לעשות, ואת כל הציוד הנדרש לתיבה שהאל ביקש ממנו לבנות. הוא לא העז להזניח אף מילה מדברי האל ומבקשותיו או אף פרט מהדרישות שהופנו כלפיו בדברי האל. באמצעיו שלו, הוא תיעד את הנקודות המרכזיות והפרטים של כל מה שהאל ביקש והפקיד בידיו, ואז הרהר ושקל אותם שוב ושוב. לאחר מכן, נח יצא לחפש את כל החומרים שהאל ביקש ממנו להכין. באופן טבעי, לאחר כל הוראה שהאל נתן לו, נח, בדרכו שלו, ערך תוכניות וסידורים מפורטים עבור כל מה שהאל הפקיד בידיו וציווה עליו לעשות – ואז, צעד אחר צעד, הוא יישם וביצע את תוכניותיו וסידוריו, וכל פרט ופרט מהשלבים שהאל ביקש. כל מה שנוח עשה תוך כדי התהליך כולו, אם דבר גדול ואם קטן, אם בלתי רגיל בעיני בני האדם ואם רגיל בעיניהם, היה בדיוק מה שהאל ציווה עליו לעשות, והיה בדיוק מה שנאמר לו ונדרש ממנו על ידי האל. מכל מה שהפגין נח לאחר שהוא קיבל את מה שהאל הטיל עליו, ברור שגישתו כלפי דברי האל לא הייתה רק להאזין ותו לא – על אחת כמה וכמה שלאחר ששמע את הדברים, גישתו לא הייתה לבצע זאת כשהוא במצב רוח טוב, כשהסביבה מתאימה, או כאשר התזמון נוח. במקום זאת, הוא הניח בצד את עבודתו שלו, שבר את שגרת חייו, ומאותו רגע ואילך הפך את התיבה שהאל ציווה עליו לבנות לעדיפות הראשונה בחייו ובקיומו, וביצע זאת בהתאם. גישתו כלפי דברי האל וכלפי מה שהאל הטיל עליו לא הייתה אדישה, שטחית או גחמנית, ובוודאי שלא הייתה גישה של דחייה; במקום זאת, הוא הקשיב בקפידה לדברי האל, וזכר אותם והרהר בהם מכל הלב. גישתו כלפי דברי האל הייתה גישה של קבלה והתמסרות. לגבי האל, רק זו היא הגישה שיציר בריאה אמיתי צריך להחזיק בה כלפי דבריו, ושהיא רצויה בעיניו. לא היה שום סירוב, שום שטחיות, שום רצון אישי בגישה זו, ולא טימאה אותה שום כוונה אנושית; זאת הייתה, באופן מוחלט ומלא, הגישה שיציר בריאה אנושי צריך לאמץ.

לאחר שקיבל את מה שהאל הטיל עליו, נח החל לתכנן את יצירת התיבה, שהאל הפקיד בידיו. הוא חיפש חומרים שונים, ואת האנשים והכלים הנחוצים לבניית התיבה. באופן טבעי, בכך היו מעורבים שלל דברים; זה לא היה קל ופשוט כפי שמרמז הטקסט. קל לדמיין כמה קשה היה לבנות תיבה כזו, מבנה עצום כזה, בעידן הטרום-תעשייתי, שבו הכול נעשה בידיים, וגם להשלים את המשימה של בניית תיבה שאותה הפקיד האל. מובן שהאופן שבו נח תכנן, הכין, עיצב, ומצא דברים שונים כמו חומרים וכלים לא היה עניין פשוט, וייתכן שנח מעולם לא ראה ספינה כה מסיבית. לאחר שקיבל את התפקיד שהוטל עליו, בהסתמך על קריאת דברי האל בין השורות, ובשיקול כל מה שהאל אמר, נח ידע שזה לא עניין פשוט, ולא משימה קלה. זה לא היה עניין פשוט או משימה קלה – מהן ההשלכות של זה? מצד אחד, פירוש הדבר היה שאחרי קבלת התפקיד הזה שהוטל עליו, היה על נח לשאת עול כבד על כתפיו. כמו כן, בהתחשב בכך שהאל זימן את נח באופן אישי והדריך אותו באופן אישי כיצד לבנות את התיבה, זה לא היה עניין רגיל או שולי. בהתחשב בפרטים של כל מה שהאל אמר, זה לא היה משהו שאדם רגיל יכול לשאת. העובדה שהאל זימן את נח והטיל עליו את בניית התיבה מראה את החשיבות שהייתה לנח בליבו של האל. בעניין זה, נח כמובן היה מסוגל להבין חלק מכוונותיו של האל – ולאחר שעשה זאת, נח הבין את סוג החיים שיעמוד בפניו בשנים הקרובות, והיה מודע לחלק מהקשיים שהוא עתיד להיתקל בהם. אף שנח הבין והכיר בקושי הגדול של מה שהאל הפקיד בידיו, ועד כמה גדולות יהיו החוויות הקשות שעמן יתמודד, לא הייתה לו כל כוונה לסרב; במקום זאת, הוא היה אסיר תודה עד מאוד לאל יהוה. מדוע היה נח אסיר תודה? מפני שהאל הפקיד בידיו באופן בלתי צפוי משהו כה משמעותי, ואמר לו באופן אישי והסביר לו כל פרט ופרט. חשוב מכך, האל גם סיפר לנח את הסיפור המלא על בניית התיבה, מההתחלה ועד הסוף. זה היה עניין של תכנית הניהול של האל עצמו, זה היה עניין של האל עצמו, אך האל סיפר לו על העניין הזה, ולכן נח חש את חשיבותו. לסיכום, בהתבסס על הסימנים השונים הללו, בהתבסס על הטון של דברי האל, ועל ההיבטים השונים שהאל העביר לנח, נח היה מסוגל לחוש את חשיבות המשימה שהאל הפקיד בידיו, של בניית התיבה: הוא הבין זאת בליבו, ולא העז להתייחס לכך בקלות ראש, וגם לא העז להתעלם מפרט כלשהו. לכן, לאחר שהאל סיים למסור את הוראותיו, נח גיבש את תוכניתו, והתחיל לעבוד על כל הסידורים לבניית התיבה, תוך חיפוש כוח אדם, הכנת כל סוגי החומרים, וכינוס הדרגתי של מגוון מיני היצורים החיים אל התיבה בהתאם לדברי האל.

כל התהליך של בניית התיבה היה מלא בקשיים. לעת עתה נעזוב את השאלה כיצד נח התמודד, שנה אחר שנה, עם הרוחות המשתוללות, השמש הקופחת והגשם השוטף, החום הלוהט והקור המקפיא, ועם חילופי העונות. הבה נדבר תחילה על עד כמה אדיר היה המפעל של בניית התיבה, על הכנת החומרים השונים, ועל הקשיים הרבים שנח נתקל בהם במהלך בניית התיבה. מה כללו הקשיים הללו? בניגוד לתפיסותיהם של אנשים, חלק מהמשימות הפיזיות לא תמיד הצליחו בניסיון הראשון, ונח היה צריך להתמודד עם כישלונות רבים. אם דבר מה נראה שגוי לאחר שסיים אותו, הוא היה מפרק אותו, ולאחר שסיים לפרק אותו, היה עליו להכין חומרים ולעשות הכול מחדש. זה לא היה כמו בעידן המודרני, שבו הכול נעשה באמצעות ציוד אלקטרוני, ולאחר שהכול מוגדר מראש, העבודה מתבצעת לפי תכנית מסוימת. כאשר עבודה כזו מתבצעת היום, היא ממוכנת, וכאשר מפעילים מכונה, היא יכולה לבצע את העבודה. אך נח חי בעידן של חברה פרימיטיבית, כשכל העבודה נעשתה בידיים, והאדם היה צריך לעשות את העבודה כולה בשתי ידיו, תוך שימוש בעיניו ובשכלו, בשקדנותו ובכוחו האישי. מובן, שמעל הכול, אנשים היו צריכים להישען על האל: הם היו צריכים לחפש את האל בכל מקום ובכל זמן. תוך כדי התמודדות עם קשיים מכל הסוגים, ובימים ובלילות שהושקעו בבניית התיבה, נח נאלץ להתמודד לא רק עם המצבים השונים שהתרחשו בזמן שהשלים את המפעל האדיר הזה, אלא גם עם הסביבות השונות שסבבו אותו, וגם עם לעג, השמצות ועלבונות מאחרים. למרות שלא חווינו אישית את הסצנות הללו כאשר התרחשו, האם אין זה אפשרי לדמיין חלק מהקשיים השונים שבהם נח נתקל ושאותם חווה, ואת האתגרים השונים שהוא התמודד עמם? תוך כדי בניית התיבה, הדבר הראשון שנח נאלץ להתמודד אתו היה חוסר ההבנה מצד משפחתו, הנדנודים שלהם, תלונותיהם, ואפילו הגינויים מצדם. השני היה היותו מושא להשמצות, לעג וביקורת מצד הסובבים אותו – קרוביו, חבריו ואנשים אחרים מכל הסוגים. אך לנח הייתה רק גישה אחת, והיא לציית לדברי האל, ליישם אותם עד הסוף, ולעולם לא להסס. מה נח החליט? "כל עוד אני חי, כל עוד אני יכול עדיין לזוז, לא אזנח את מה שהאל הטיל עליי". זו הייתה המוטיבציה שלו כאשר הוא ביצע את המפעל הגדול של בניית התיבה, וזו גם הייתה הגישה שלו כאשר הוצגו בפניו פקודות האל, ולאחר ששמע את דברי האל. גם כאשר התמודד עם צרות מצרות שונות, מצבים קשים ואתגרים, נח לא נסוג לאחור. אף כי נוח חש עצב וחרדה בלבו כאשר חלק מן המשימות ההנדסיות המסובכות יותר כשלו וניזוקו תדיר, אזי כאשר הוא חשב על דברי האל, זכר כל מילה שהאל ציווה עליו, וחשב על כך שהאל רומם אותו, הוא חש לעתים קרובות מוטיבציה רבה: "אני לא יכול לוותר, אני לא יכול לעזוב את מה שהאל ציווה והפקיד בידי לעשות; זה מה שהאל הטיל עליי לעשות, וכיוון שקיבלתי זאת, כיוון ששמעתי את הדברים שנאמרו על ידי האל ואת קולו של האל, וכיוון שקיבלתי זאת מהאל, עליי להתמסר לחלוטין, וזהו הדבר שראוי שיצור אנושי ישיג". לכן, בלי קשר לסוגי הקשיים שנח נתקל בהם, בלי קשר לאיזה סוג של לעג או השמצות הוא חווה, ובלי קשר לכמה גופו היה מותש ועייף, הוא לא זנח את מה שהופקד בידיו על ידי האל, ותמיד נצר בליבו כל מילה שנאמרה לו על ידי האל וכל דבר שהאל ציווה עליו. לא משנה כמה הסביבות שלו השתנו, כמה גדולים היו הקשיים שעמם התמודד, הוא האמין ששום דבר מזה לא יימשך לנצח, שרק דברי האל לא יחלפו לעולם, ושרק מה שהאל ציווה לעשות יושלם בוודאות. לנח הייתה אמונה אמיתית באל וההתמסרות הראויה, והוא המשיך לבנות את התיבה שהאל ביקש ממנו לבנות. נח הלך והזדקן, יום אחר יום, שנה אחר שנה, אך אמונתו לא פחתה, ולא חל שינוי בגישתו ובנחישותו להשלים את מה שהאל הטיל עליו. אף שהיו זמנים שבהם גופו הרגיש עייף ותשוש והוא חלה, ובלבו הרגיש חולשה, התמדתו ונחישותו להשלים את מה שהאל הטיל עליו ולהתמסר לדברי האל לא התמעטו. במהלך השנים שבהן נח בנה את התיבה, הוא יישם בפועל הקשבה והתמסרות לדברי האל, והוא גם יישם בפועל אמת חשובה של יציר בריאה ואדם מן השורה, הנדרש להשלים את מה שהאל הטיל עליו. למראית עין, התהליך כולו לא היה אלא דבר אחד: בניית התיבה, ביצוע מה שהאל ציווה עליו לעשות בצורה טובה עד להשלמתו. אך מה נדרש כדי לעשות את הדבר הזה היטב ולהשלים אותו בהצלחה? לא היה צורך בהתלהבותם של אנשים, או בסיסמאות, ועוד פחות מכך בשבועות שהן תוצר של גחמה חולפת, וגם לא בהערצה לכאורה של הבורא. לא היה צורך בדברים האלה. לנוכח בניית התיבה על ידי נח, אין כל תועלת בהערצתם לכאורה של אנשים, בשבועותיהם, בהתלהבותם ובאמונתם באל בעולמם הרוחני; מול אמונתו האמיתית והתמסרותו האמיתית של נח לאל, אנשים נראים כה דלים, כה עלובים, והדוקטרינות המעטות שהם מבינים נראות כה חלולות, חיוורות, חלשות ורופסות – שלא לומר מבישות, נתעבות ובזויות.

נדרשו לנח 120 שנה לבנות את התיבה. 120 השנים הללו לא היו 120 ימים, או 10 שנים, או 20 שנים, אלא היו ארוכים בכמה עשרות שנים מתוחלת החיים של אדם רגיל בימינו. בהתחשב באורך הזמן, בקושי שבביצוע המשימה, ובהיקף העבודה ההנדסית שהייתה כרוכה בכך, האם ניתן היה להשלים את בניית התיבה אי פעם, אילו נח לא היה ניחן באמונה אמיתית, ואילו אמונתו הייתה רק מחשבה, השלכה של תקוות, התלהבות, או סוג של אמונה מעורפלת ומופשטת? אילו התמסרותו לאל הייתה אך ורק הבטחה מילולית, אילו היא הייתה רק הערה שנכתבה בעט, מהסוג שאתם כותבים היום, האם ניתן היה לבנות את התיבה? (לא). אילו התמסרותו כלפי קבלת מה שהאל הטיל עליו הייתה רק רצון ונחישות, משאלה, האם ניתן היה לבנות את התיבה? אילו התמסרותו של נח כלפי האל הייתה מתבטאת באופן פורמלי בלבד – בנטישה, השקעה ותשלום מחיר – או רק בעשייה רבה יותר, תשלום מחיר גדול יותר, ונאמנות לאל באופן תאורטי או במונחים של סיסמאות, האם ניתן היה לבנות את התיבה? (לא). זה היה קשה מדי! אילו גישתו של נח כלפי קבלת מה שהאל הטיל עליו הייתה גישה של עסקה, אילו הוא היה מקבל אותה רק כדי להתברך ולקבל גמול, האם ניתן היה לבנות את התיבה? בהחלט לא! התלהבותו של אדם יכולה להחזיק מעמד 10 או 20 שנה, או 50 או 60, אך כאשר הם קרובים למותם ורואים שלא הרוויחו דבר, הם מאבדים את אמונתם באל. התלהבות זו, שמחזיקה מעמד 20, 50 או 80 שנה, אינה הופכת להתמסרות או לאמונה אמיתית. זה טרגי מאוד. לעומת זאת, האמונה האמיתית וההתמסרות האמיתית שבהן ניחן נוח הן בדיוק מה שחסר לאנשים של ימינו: הדברים שאנשים כיום אינם מסוגלים להבין, ושלהם הם בזים ולועגים וגם מתנשאים עליהם. סיפור בניית התיבה על ידי נוח מוביל תמיד למבול של דיונים. כל אחד יכול לדבר על זה, לכל אחד יש מה לומר. אך אף אחד אינו חושב או מנסה להבין מה היה בנח, באיזה נתיב של יישום בפועל הוא הלך, באיזו גישה שרצויה לאל הוא החזיק ובאיזו השקפה כלפי פקודות האל הוא ניחן; וגם לא איזה אופי היה לו כשהיה מקשיב לדברי האל ומיישם אותם בפועל. לכן אני אומר שאנשים כיום אינם מתאימים לספר את הסיפור של נח, מפני שכאשר מישהו מספר את הסיפור הזה, הוא מתייחס אל נח כלא יותר מדמות אגדית, ואפילו כקשיש רגיל עם זקן לבן. הם תוהים בליבם האם באמת היה אדם כזה, איך הוא היה באמת, מבלי שינסו להעריך כיצד נח הגיע לכדי הפגנת הביטויים הללו לאחר שקיבל את מה שהאל הטיל עליו. היום, כאשר אנו חוזרים לעיין בסיפור בניית התיבה על ידי נוח, האם לדעתכם מדובר באירוע גדול או קטן? האם זה רק סיפור רגיל על זקן שבנה תיבה בימי קדם? (לא). בקרב כל בני האדם, נח היה דמות של יראת האל, התמסרות לאל, והשלמה של התפקיד שהטיל האל – דמות ראויה ביותר לחיקוי; הוא זכה לאישור מהאל, ועל הנוהים אחרי האל בימינו לראות בו מודל לחיקוי. ומה היה הדבר רב הערך ביותר בנוח? הייתה לו רק גישה אחת כלפי דברי האל: להקשיב ולקבל, לקבל ולהתמסר, ולהתמסר עד המוות. גישה זו, שהייתה היקרה מכול, היא זאת שזיכתה אותו באישורו של האל. בכל הנוגע לדברי האל, נח לא נהג באופן שטחי, לא פעל כלאחר יד, ולא בחן, ניתח, התנגד להם או דחה אותם במחשבותיו, ואז תחב אותם למעמקי מוחו; במקום זאת, הוא הקשיב ברצינות, קיבל אותם בהדרגה בליבו, ולאחר מכן הרהר כיצד ליישם אותם, כיצד להוציאם לפועל בהתאם לכוונה המקורית, מבלי לסלף אותם. ובזמן שהוא הרהר בדברי האל, הוא אמר לעצמו בשקט: "אלה הם דברי האל, אלו הן הוראותיו של האל, זה מה שהאל הטיל עליי; אני מחויב, עליי להתמסר, אינני יכול לדלג על שום פרט, אינני יכול להמרות את רצונותיו של האל, וגם אינני יכול להתעלם מאף פרט אחד ממה שהוא אמר, אחרת לא אהיה ראוי להיקרא אדם, לא אהיה ראוי למה שהאל הטיל עליי, ולא אהיה ראוי לרוממותו. אם אכשל בחיים האלה בהשלמת כל מה שהאל אמר לי והפקיד בידיי, אזי אישאר מלא חרטות. יתרה מכך, לא אהיה ראוי למה שהאל הטיל עליי ולאופן שבו רומם אותי, ואתבייש לשוב ולהתייצב בפני הבורא". כל מה שנח חשב עליו ושקל בליבו, כל השקפותיו וגישותיו, כל אלו קבעו שבסופו של דבר הוא היה מסוגל להוציא לפועל את דברי האל, להפוך את דברי האל למציאות, להביא את דברי האל לידי מימוש, לגרום לכך שהם יתגשמו ויושגו באמצעות עבודתו הקשה, ויהפכו למציאות דרכו, כך שמה שהאל הטיל עליו לא היה לשווא. בהתבסס על כל מה שנח חשב, כל הרעיונות שעלו בליבו, וגישתו כלפי האל, ברור שנח היה ראוי לתפקיד הטיל עליו האל, שהוא היה אדם שהאל בטח בו ושנשא חן בעיני האל. האל צופה בכל מילה ובכל מעשה של אנשים, הוא צופה במחשבותיהם וברעיונותיהם. בעיני האל, יכולתו של נח לחשוב כךמעידה בבירור שהאל לא טעה בבחירתו; נח היה מסוגל לשאת את מה שהאל הטיל עליו ולהצדיק את אמונו של האל, והוא היה מסוגל להשלים את מה שהאל הטיל עליו. נח היה הבחירה היחידה מקרב האנושות כולה.

בעיני האל, נח היה הבחירה האחת והיחידה שלו למימוש משימה כה גדולה, בניית תיבה. אז מה היה בנח? שני דברים: אמונה אמיתית והתמסרות אמיתית. בלבו של האל, אלה הם הסטנדרטים שהוא דורש מבני האדם. פשוט, נכון? (כן). ל"בחירה האחת והיחידה" היו שני הדברים הללו, שהם כל כך פשוטים – ובכל זאת, הם אינם נמצאים אצל שום אדם אחר מלבד נוח. יש שאומרים: "איך זה יכול להיות? ויתרנו על משפחותינו ועל הקריירות שלנו, זנחנו עבודה, שאיפות והשכלה, נטשנו את נכסינו ואת ילדינו. ראו כמה גדולה אמונתנו, כמה אנחנו אוהבים את האל! במה אנחנו נחותים מנח? אילו האל היה מבקש מאיתנו לבנות תיבה – ובכן, התעשייה המודרנית מפותחת מאוד, האם אין לנו גישה לעץ ושפע של כלים? גם אנחנו יכולים לעבוד תחת השמש הקופחת אם נשתמש במכונות; גם אנחנו יכולים לעבוד מבוקר עד ערב. מה כל כך מיוחד בהשלמת עבודה קטנה כמו זו? נח נדרש לעבוד במשך מאה שנה, אך אנחנו היינו משלימים זה בפחות זמן, כדי שהאל לא ירגיש חרדה – זה היה לוקח לנו עשר שנים בלבד. אתם אומרים שנח היה הבחירה היחידה, אבל כיום ישנם מועמדים מושלמים רבים; אנשים כמונו, שוויתרו על משפחותיהם ועל הקריירות שלהם, שיש להם אמונה אמיתית באל, שמשקיעים מעצמם באמת – כולם מועמדים מושלמים. איך יכולת לומר שנח היה הבחירה היחידה? אתה לא מעריך אותנו במיוחד, נכון?" האם יש בעיה בדברים הללו? (כן). יש האומרים: "בזמנו של נח, המדע והטכנולוגיה עדיין היו מאוד לא מפותחים, לא היו לו חשמל, מכונות מודרניות, אפילו לא מקדחות חשמליות פשוטות או מסורי שרשרת, וגם לא מסמרים. כיצד באמת הוא הצליח לבנות את התיבה? כיום יש לנו את כל הדברים הללו. האם לא יהיה קל מאוד עבורנו להשלים את מה שהוטל עלינו? אם האל ידבר אלינו מהשמיים ויורה לנו לבנות תיבה, אז שכח מתיבה אחת – נוכל בקלות לבנות עשר תיבות. זה יהיה כלום, עניין של מה בכך. האל, צווה עלינו כל אשר תחפוץ. כל מה שתרצה, אמור לנו. אנחנו רבים כל כך, אז לא נתקשה לבנות תיבה! נוכל לבנות עשר, עשרים, אפילו מאה תיבות. כמה שתרצה." האם הדברים כל כך פשוטים? (לא). ברגע שאני אומר שנח היה הבחירה היחידה, ישנם אנשים שרוצים להתווכח איתי, הם אינם משוכנעים: "דעתך על הקדמונים חיובית כי הם אינם כאן. האנשים של היום נמצאים ממש לנגד עיניך, אך אינך מסוגל לראות את מה שטוב בהם. אתה עיוור לכל הדברים הטובים שהאנשים של ימינו עשו, לכל מעשיהם הטובים. נח עשה רק דבר אחד קטן בתקופה שבה לא הייתה תעשייה וכל עבודה פיזית הייתה קשה; האם משום כך אתה חושב שמעשיו ראויים להנצחה, שהוא מהווה דוגמה, מודל לחיקוי, ואינך רואה את סבלם של האנשים של ימינו, את המחיר שאנחנו משלמים עבורך, ואת אמונתנו כיום?" האם זה המצב? (לא). ללא קשר לעידן או תקופה, ללא קשר לתנאי הסביבה שבה חיים אנשים, הדברים החומריים והסביבה הכללית הם כאין וכאפס, הם אינם חשובים. מה חשוב? הדבר החשוב ביותר אינו התקופה שבה אתה חי, או אם אתה שולט בסוג כלשהו של טכנולוגיה, וגם לא כמה מדברי האל קראת או שמעת. הדבר החשוב ביותר הוא האם לאנשים יש אמונה אמיתית, והאם יש להם התמסרות אמיתית. שני הדברים הללו הם החשובים ביותר, ואין אף אחד מהם שאפשר בלעדיו. אילו הייתם חיים בתקופתו של נח, מי מכם היה מסוגל להשלים את התפקיד שהוטל? אני מעז לומר שאפילו אם הייתם עובדים יחד, לא הייתם מצליחים בכך. לא הייתם מסוגלים לעשות אפילו חצי מזה. עוד לפני שכל החומרים היו מוכנים, רבים מכם היו בורחים, מתלוננים על האל ומטילים בו ספק. מעטים מכם היו מסוגלים להתמיד בקושי רב, להתמיד בזכות העקשנות, ההתלהבות והמחשבות שלכם. אבל כמה זמן הייתם יכולים להתמיד? איזה סוג של מוטיבציה אתם צריכים כדי להמשיך? כמה שנים הייתם מחזיקים מעמד ללא אמונה אמיתית והתמסרות אמיתית? זה תלוי באופי. אנשים בעלי מעט אופי טוב ומעט מצפון היו יכולים להחזיק מעמד במשך שמונה או עשר שנים, עשרים או שלושים, אולי אפילו חמישים שנה. אך אחרי חמישים שנה, הם היו חושבים לעצמם: "מתי יבוא האל? מתי יגיעו השיטפונות? מתי יופיע הסימן שייתן האל? ביליתי את כל חיי בעשיית דבר אחד. מה אם השיטפונות לא יגיעו? סבלתי הרבה במהלך חיי, התמדתי במשך חמישים שנה – זה מספיק טוב, האל לא יזכור או יגנה אותי אם אפסיק עכשיו. אם ככה, אני עומד לחיות את החיים שלי. האל לא מדבר או מגיב. אני מבלה את כל היום בהתבוננות בשמיים הכחולים ובעננים הלבנים ואיני רואה דבר. היכן האל? אותו אחד שפעם הרעים כרעם ודיבר – האם זה היה האל? האם זו הייתה אשליה? מתי זה ייגמר? האל לא דואג. לא משנה כמה אקרא לעזרה, כל שאני שומע הוא שקט, והאל לא מעניק לי נאורות או מדריך אותי כאשר אני מתפלל. תשכחו מזה!" האם עדיין תהיה להם אמונה אמיתית? ככל שיעבור הזמן, הם כנראה יתמלאו ספקות. הם יחשבו על שינוי, יחפשו דרך מוצא, יניחו בצד את מה שהאל הטיל עליהם, ויזנחו את התלהבותם ואת הנדרים הזמניים שלהם; הם ידחיקו את מה שהאל הטיל עליהם לשולי תודעתם, מתוך רצון לשלוט בגורלם ולחיות חיים משלהם. וכאשר יום אחד האל יבוא באופן אישי כדי לדחוק בהם קדימה, כאשר ישאל על ההתקדמות בבניית התיבה, הם יגידו: "אה! האל באמת קיים! אז באמת יש אל. אני מוכרח להתחיל לבנות!" אילו האל לא היה מדבר, אילולא היה מזרז אותם, הם לא היו רואים בכך עניין דחוף; הם היו חושבים שזה יכול לחכות. דרך החשיבה ההפכפכה הזאת, הגישה של התנהלות כלאחר יד בחוסר רצון – האם זו הגישה שאנשים בעלי אמונה אמיתית צריכים להפגין? (לא). זוהי טעות להחזיק בגישה כזו, פירוש הדבר הוא שאין להם אמונה אמיתית, קל וחומר שאין להם התמסרות אמיתית. כאשר האל דיבר אליך באופן אישי, ההתלהבות הזמנית שלך העידה על אמונתך באל, אך כאשר האל הניח אותך בצד, ולא דחף אותך, או פיקח עליך, או ערך כל חקירה, אמונתך נעלמה. הזמן היה ממשיך ללכת, וכאשר האל לא היה מדבר או מופיע בפניך, ולא היה מבצע כל בדיקה של עבודתך, אמונתך הייתה נעלמת לחלוטין; היית רוצה לחיות את חייך, ולבצע את ענייניך שלך ומה שהטיל עליך האל היה נשכח בשולי התודעה שלך; התלהבותך, נדריך, והנחישות שלך מהימים ההם לא היו נחשבים כלל. האם אתם חושבים שהאל היה מעז להפקיד משימה גדולה בידי אנשים כאלה? (לא). למה לא? (הם בלתי ראויים לאמון). נכון. שלוש מילים: בלתי ראויים לאמון. אינך בעל אמונה אמיתית. אתה בלתי ראוי לאמון. ולכן, אינך ראוי שהאל יפקיד בידיך שום דבר. יש שאומרים: "מדוע איני מתאים? אבצע כל תפקיד שהאל יטיל עליי – מי יודע, ייתכן שאוכל להשלימה!" בחיי היום-יום אפשר לעשות דברים בצורה מרושלת, ואין זה משנה אם התוצאות לוקות מעט בחסר. אך הדברים שהאל מפקיד בידינו, שהאל רוצה שנמלא – ממתי הם פשוטים? אילו הם היו מופקדים בידי טיפש או נוכל, אדם שמתנהל באופן שטחי בכל מעשיו, מישהו שלאחר שהוא מקבל משימה נוטה לפעול בחוסר תום לב בכל עת ובכל מקום, האם זה לא היה מעכב משימה גדולה? אילו הייתם מתבקשים לבחור, אילו היה עליכם להפקיד משימה חשובה בידי מישהו, בידי איזה סוג של אדם הייתם מפקידים את המשימה? איזה סוג אדם הייתם בוחרים? (אדם ראוי לאמון). לכל הפחות, אדם כזה חייב להיות מהימן, בעל יושרה, והוא היה משקיע את כל ליבו ומרצו כדי להשלים את מה שהטלתם עליו ולתת לכם דין וחשבון, ולא משנה מהו הזמן, או כמה גדולים הקשיים שבהם הוא נתקל. אם זהו סוג האדם שאנשים היו בוחרים להפקיד בידיו משימה, קל וחומר שזהו סוג האדם שהאל היה בוחר! לכן, במי היה האל בוחר עבור מאורע חשוב זה – השמדת העולם בשיטפונות – מאורע שדרש את בניית התיבה ואת בחירת האדם שראוי שישרוד? ראשית, באופן תאורטי, הוא יבחר מישהו שראוי לשרוד, שראוי לחיות בעידן הבא. במציאות, מעל לכול, אדם זה חייב להיות מסוגל לציית לדברי האל, עליו להיות בעל אמונה אמיתית באל, ולהתייחס לכל דבר שהאל אומר בתור דברי האל – לא משנה במה מדובר, אם זה הולם או לא הולם את תפיסותיו, אם זה תואם או לא תואם את טעמו, אם זה מתאים או לא מתאים לרצונו. לא משנה מה האל יבקש ממנו לעשות, אסור לו לעולם להתכחש לזהות האל, עליו תמיד לראות את עצמו כיציר בריאה, ותמיד להתייחס לציות לדבריו של האל כחובה הכרחית; זהו סוג האדם שהאל מפקיד בידיו משימה זו. בלבו של האל, נח היה בדיוק אדם כזה. לא רק שהוא היה אדם שראוי להישאר בעידן החדש, אלא שהוא גם היה אדם שיכול לשאת באחריות כבדה, שיכול להתמסר לדבריו של האל, ללא פשרות, עד הסוף, ואדם שישתמש בחייו כדי להשלים את מה שהאל הפקיד בידיו. זה מה שהאל מצא בנח. במהלך פרק הזמן מן הרגע שנח קיבל את מה שהאל הטיל עליו, ועד הרגע שבו השלים כל משימה שהופקדה בידיו – אמונתו של נח וגישת ההתמסרות שלו כלפי האל מילאו תפקיד קריטי; ללא שני הדברים הללו, העבודה לא הייתה יכולה להתבצע, ושליחות זו לא הייתה מתממשת.

אילו תוך כדי קבלת מה שהאל הטיל עליו היו לנח רעיונות, תוכניות ותפיסות משלו, כיצד הייתה משתנה המשימה כולה? קודם כל, נוכח כל פרט שהאל העביר לו – המפרטים וסוגי החומרים, האמצעים והשיטות לבניית התיבה כולה, והגודל והממדים של התיבה כולה – האם כאשר נח שמע את כל זה, הוא חשב: "כמה שנים ייקח לבנות משהו כל כך גדול? כמה מאמץ וקושי יידרשו כדי למצוא את כל החומרים האלה? אני אתעייף! עייפות כזו בטח תקצר את חיי, נכון? תראו כמה אני זקן, ובכל זאת האל לא עושה לי הנחות, ומבקש ממני לעשות משהו כל כך תובעני – האם אוכל לשאת את זה? ובכן, אני אעשה את זה, אבל יש לי תוכנית: אני פשוט אעשה בערך מה שהאל אומר. האל אמר למצוא סוג של עץ אורן עמיד למים. שמעתי על מקום שבו ניתן למצוא אורן כזה, אבל הוא רחוק למדי ומסוכן. למצוא ולהשיג את זה ידרוש הרבה מאמץ, אז מה לגבי למצוא סוג דומה במקום סמוך כתחליף, שיהיה פחות או יותר אותו הדבר? זה יהיה פחות מסוכן וידרוש פחות מאמץ – גם זה יהיה בסדר, נכון?" האם נח חשב כך? אילו היה חושב כך, האם זאת הייתה התמסרות אמיתית? (לא). לדוגמה: האל אמר לבנות את התיבה בגובה של מאה מטר. האם נח היה חושב לשמע הדברים האלה: "מאה מטר זה גבוה מדי, אף אחד לא יוכל לעלות על התיבה. האם לא תהיה זאת סכנת מוות לטפס ולעבוד עליה? אז אני אבנה את התיבה קצת יותר נמוכה, נלך על 50 מטרים. זה יהיה פחות מסוכן ולאנשים יהיה קל יותר לעלות עליה. זה יהיה בסדר, נכון?" האם לנח היו מחשבות כאלה? (לא). ואילו היו לו, האם אתם חושבים שהאל היה בוחר באדם הלא נכון? (כן). האמונה האמיתית וההתמסרות של נח לאל אפשרו לו להניח בצד את רצונו האישי; גם אילו היו לו מחשבות כאלה, הוא לעולם לא היה פועל לפיהן. בנקודה זו, האל ידע שנח ראוי לאמון. ראשית, נח לא היה משנה את הפרטים שהאל קבע, וגם לא היה מוסיף רעיונות משלו, וקל וחומר שהוא לא היה משנה לטובתו האישית שום פרט שהאל קבע; במקום זאת, הוא היה מבצע את כל מה שהאל ביקש עד לפרט האחרון, והיה עושה כמיטב יכולתו ומשקיע את כל מרצו כדי להשלים את העבודה כראוי, ולא משנה כמה קשה היה להשיג את החומרים לבניית התיבה, או כמה קשה או מתישה הייתה העבודה. האם לא זו הסיבה שהפכה אותו לראוי לאמון? והאם זה היה ביטוי אמיתי של התמסרותו הכנה של נח לאל? (כן). האם התמסרות זו הייתה מוחלטת? (כן). והיא לא הייתה מוכתמת בשום דבר, לא הכילה שום נטייה אישית משלו, ולא טימאו אותה תוכניות אישיות, קל וחומר תפיסות או אינטרסים אישיים; במקום זאת, היא הייתה התמסרות טהורה, פשוטה, מוחלטת. והאם היה קל להשיג זאת? (לא). יש שיחלקו על כך: "מה כל כך קשה בזה? זה כרוך רק בלהפסיק לחשוב, בלהיות כמו רובוט ולעשות את כל מה שהאל אומר, נכון? האם לא קל לעשות זאת?" כשמגיע הזמן לפעול, עולים קשיים; מחשבותיהם של אנשים תמיד משתנות, תמיד יש להם נטיות אישיות משלהם, ולכן הם נוטים להטיל ספק ביכולת לממש את דברי האל; קל להם לקבל את דברי האל כאשר הם שומעים אותם, אך כשמגיע הזמן לפעול, זה נהייה קשה; ברגע שמתחילה המצוקה, הם נוטים להפוך לשליליים, ולא קל להם להתמסר. מובן, אם כן, שהאופי של נח והאמונה האמיתית וההתמסרות שלו באמת ראויים לחיקוי. אז האם עכשיו ברור לכם כיצד נח הגיב והתמסר כאשר עמד מול דברי האל, הצווים והדרישות שלו? התמסרות זו לא הייתה מוכתמת ברעיונות אישיים. נח דרש מעצמו התמסרות מוחלטת, ציות, וביצוע של דברי האל, מבלי לסטות, או לנקוט בתכסיסים קטנים וערמומיים, או לנסות להתחכם, מבלי לחשוב על עצמו במונחים נעלים ולחשוב שהוא יכול להציע לאל רעיונות, שהוא יכול להוסיף את רעיונותיו האישיים לצווים של האל, ומבלי לתרום את כוונותיו הטובות האישיות. האם לא זו הדרך שבה יש ליישם בפועל כאשר מנסים להשיג התמסרות מוחלטת?

כמה זמן לקח לנח לבנות את התיבה לאחר שהאל ציווה עליו לעשות זאת? (מאה ועשרים שנה). במשך מאה ועשרים השנים הללו, נח עשה דבר אחד: הוא בנה את התיבה ואסף מינים שונים של יצורים חיים. ואף שזה היה רק דבר אחד, ולא משימות רבות ושונות, הדבר האחד הזה כלל כמות עצומה של עבודה. אז מה הייתה מטרת העשייה הזו? מדוע הוא בנה את התיבה הזו? מה הייתה המטרה והמשמעות של הדבר? הדבר נועד להבטיח את ההישרדות של כל מיני היצורים החיים כאשר האל ישמיד את העולם בשיטפון. ולכן, נח עשה את מה שעשה כהכנה, לפני השמדת העולם על ידי האל, כדי לאפשר את הישרדותם של כל מיני היצורים החיים. ולגבי האל, האם זו הייתה סוגיה דחופה מאוד? מטון דבריו של האל וממהות הצווים שלו, האם נח יכול היה לשמוע שהאל חסר סבלנות, ושכוונותיו דוחקות? (כן). כאשר אתם מתבשרים, למשל: "המגפה מגיעה. היא התחילה להתפשט בעולם החיצון. יש לכם דבר אחד לעשות, ומהר: הזדרזו לקנות מזון ומסכות. זה הכול!" מה אתם שומעים כאן? האם זה דחוף? (כן). אז מתי יש לבצע זאת? האם לחכות עד לשנה הבאה, או לזו שאחריה, או לשנים שאחרי כן? לא – זו משימה דחופה, עניין חשוב. הניחו הכול בצד וטפלו בזה תחילה. האם זה מה שאתם שומעים מהמילים הללו? (כן). אז מה צריכים לעשות אנשים שמסורים לאל? עליהם להניח מיד בצד את המשימה הנוכחית. שום דבר אחר לא חשוב. האל חסר סבלנות לגבי מה שזה עתה ציווה לעשות; הם לא צריכים לבזבז זמן בביצוע המשימה הזו, שהיא דחופה בעיני האל ושמעסיקה אותו; עליהם להשלים אותה לפני ביצוע משימות אחרות. זוהי משמעותה של ההתמסרות. אך אם תנתחו את העניין על ידי כך שתחשבו: "מתקרבת מגפה? היא מתפשטת? אם היא מתפשטת, אז שתתפשט – היא לא מתפשטת אלינו. ואם כן, נטפל בה כשהיא תגיע. לקנות מסכות ומזון? תמיד ישנן מסכות זמינות. וזה לא משנה אם משתמשים בהן או לא. כרגע יש לנו מזון, אז למה לדאוג? מה הדחיפות? נחכה עד שהמגפה תגיע. יש לנו מטלות אחרות כרגע," האם זו התמסרות? (לא). מה זה? המילה שמתייחסת לכך באופן קולקטיבי היא מרדנות. המילים שמתייחסות לזה באופן ספציפי יותר הן אדישות, התנגדות, ניתוח ובחינה, וכן זלזול שקיים בליבו של אדם, מתוך מחשבה שזה לא יקרה לעולם, ואי אמונה שזה אמיתי. האם יש אמונה אמיתית בגישה כזו? (לא). המצב הכללי שלהם הוא כזה: ביחס לדבריו של האל, וביחס לאמת, הם נוקטים בעקביות גישה של גרירת רגליים, אדישות ורשלנות; בלבם, הם כלל אינם רואים בכך דבר חשוב. הם חושבים: "אקשיב לדברים שאתה אומר שנוגעים לאמת, ולדרשות הנשגבות שלך – לא אהסס לכתוב אותם כדי לא לשכוח. אך הדברים שאתה אומר על קניית מזון ומסכות אינם נוגעים לאמת, ולכן אני יכול לדחות אותם, וללעוג להם בליבי, ואני יכול להתייחס אליך בגישה של אדישות והתעלמות; מספיק שאקשיב באוזניי, אך מה שאני חושב בליבי אינו נוגע לך, זה לא עניינך." האם זו הייתה גישתו של נח כלפי דברי האל? (לא). מה מראה שהוא לא היה כזה? עלינו לדבר על כך; זה ילמד אתכם שגישתו של נח כלפי האל הייתה שונה לחלוטין. וישנן עובדות שמוכיחות זאת.

בתקופה הטרום-תעשייתית ההיא, כאשר היה צורך לעשות ולהשלים כל דבר באופן ידני, כל משימה ידנית דרשה מאמץ כביר וגזלה זמן רב. כאשר נח שמע את מה שהאל הטיל עליו, כאשר הוא שמע את כל הדברים שהאל תיאר, הוא חש ברצינות העניין ובחומרת המצב. הוא ידע שהאל ישמיד את העולם. ומדוע האל עומד לעשות זאת? מכיוון שבני האדם היו כה רשעים, לא האמינו בדברי האל ואף התכחשו לדברי האל, והאל תיעב את האנושות הזו. האם האל תיעב את האנושות הזו רק ליום או יומיים? האם האל אמר מתוך דחף רגעי: "היום איני אוהב את האנושות הזו. אשמיד את האנושות הזו, אז התחל לעבוד ובנה לי תיבה"? האם זה המקרה? לא. לאחר ששמע את דברי האל, נח הבין למה האל התכוון. האל לא תיעב את האנושות ההיא במשך יום או יומיים בלבד; הוא היה להוט להשמיד אותה, כדי שהאנושות תוכל להתחיל מחדש. אבל הפעם, האל לא רצה ליצור שוב אנושות חדשה; במקום זאת, הוא יאפשר לנח להיות בר מזל ולשרוד כשליט העידן הבא, כאבי האנושות. לאחר שנח הבין את ההיבט הזה במשמעות דברי האל, הוא יכול היה לחוש, ממעמקי לבו, את כוונותיו הדוחקות של האל, הוא יכול היה להרגיש את הדחיפות של האל – ולכן, כאשר האל דיבר, פרט לכך שהקשיב בתשומת לב, בריכוז ובמסירות, נח חש משהו בלבו. מה הוא חש? דחיפות, הרגש שאמור להרגיש יציר בריאה אמיתי לאחר שהבין את כוונותיו הדוחקות של הבורא. אז מה חשב נח בלבו, לאחר שהאל ציווה עליו לבנות את התיבה? הוא חשב: "מעכשיו והלאה, שום דבר אינו חשוב כמו בניית התיבה, שום דבר אינו חשוב ודחוף כמו זה. שמעתי את הדברים מלבו של הבורא, חשתי בכוונותיו הדוחקות, ולכן אסור לי להתעכב; עליי לבנות את התיבה כפי שהאל דיבר עליה וכפי ביקש, במהירות רבה." מה הייתה גישתו של נח? הוא לא העז להתרשל, זאת הייתה גישתו. ובאיזו דרך הוא ביצע את בניית התיבה? מבלי להתמהמה. הוא ביצע והוציא לפועל במהירות רבה כל פרט שהאל ציין והנחה לגביו; והוא עבד בכל המרץ ובלי להיות שטחי. בסיכומו של דבר, גישתו של נח כלפי מצוות הבורא הייתה גישה של התמסרות. נח לא גילה חוסר אכפתיות לצו, ובלבו לא היו שום התנגדות ואדישות. במקום זאת, הוא שקד להבין את כוונת הבורא תוך שהוא משנן כל פרט ופרט. כאשר הבין את כוונותיו הדחופות של האל, הוא החליט להגביר את הקצב, להשלים את מה שהאל הפקיד בידיו במהירות הרבה ביותר. מה הייתה המשמעות של "במהירות הרבה ביותר"? הכוונה הייתה להשלים בזמן הקצר ביותר האפשרי עבודה שלרוב הייתה נמשכת חודש, ולסיים אותה אולי שלושה או חמישה ימים לפני זמן היעד, ללא גרירת רגליים או דיחוי כלשהו, אלא לדחוף את הפרויקט כולו קדימה כמיטב יכולתו. באופן טבעי, בזמן שביצע כל משימה, נח השתדל ככל יכולתו למזער הפסדים וטעויות, ולמנוע מצב שבו ייאלץ לחזור על העבודה; הוא גם השלים כל משימה ותהליך בזמן וקיים אותם כהלכה, תוך שהוא מבטיח את איכותם. זה היה ביטוי אמיתי לכך שהוא לא גרר רגליים. אז מה היה התנאי המוקדם ליכולתו שלא לגרור רגליים? (הוא שמע את צו האל). כן, זה היה התנאי המוקדם וההקשר לכך. ועכשיו, מדוע נח היה מסוגל לא לגרור רגליים? יש שאומרים שנח ניחן בהתמסרות אמיתית. ואם כך, במה הוא ניחן שאיפשר לו להשיג התמסרות אמיתית שכזו? (הוא התחשב בלבו של האל). נכון! זוהי המשמעות של להיות בעל לב! אנשים בעלי לב יודעים להתחשב בלב האל; האנשים חסרי הלב הם קליפות ריקות, טיפשים, שאינם יודעים להתחשב בלב האל. המנטליות שלהם היא: "לא אכפת לי כמה דחוף הדבר הזה לאל, אני אעשה זאת כפי שמתאים לי – בכל מקרה, אני לא מתבטל או מתעצל." גישה כזו, שליליות כזו, חוסר יוזמה מוחלט – אלה לא מאפיינים אדם שמתחשב בלב האל, והאדם הזה גם אינו מבין כיצד להתחשב בלב האל. במקרה כזה, האם יש לו אמונה אמיתית? בהחלט לא. נח התחשב בלב האל, הייתה לו אמונה אמיתית, ולכן הוא הצליח להשלים את מה שהאל הטיל עליו. לפיכך, אין זה מספיק לקבל את מה שהאל מטיל לעשות ולהיות מוכן להשקיע מאמץ מסוים. עליך גם להתחשב בכוונות האל, לתת את כל כולך ולהיות נאמן – דבר שדורש שיהיו לך מצפון ותבונה; אלו הדברים שאדם צריך שיהיו לו, ושהיו קיימים בנח. מה אתם אומרים, אילו נח היה גורר רגליים ולא היו לו תחושות של דחיפות וחרדה והוא היה עובד ללא יעילות, כמה שנים היו נדרשות כדי לבנות תיבה כה גדולה בתקופה ההיא? האם ניתן היה לסיים זאת תוך מאה שנה? (לא). זה היה לוקח כמה דורות של בנייה מתמדת. מצד אחד, בניית אובייקט מוצק כמו תיבה הייתה לוקחת שנים; יתר על כן, גם האיסוף של כל היצורים החיים והטיפול בהם היו לוקחים שנים. האם היה קל לאסוף את היצורים הללו? (לא). זה לא היה קל. ולכן, לאחר ששמע את צוויו של האל, והבין את כוונתו הדחופה של האל, נח חש שזה לא יהיה פשוט או קל לביצוע. הוא הבין שעליו לבצע את המשימה בהתאם לרצונותיו של האל, ולהשלים את מה שהאל הטיל עליו, כדי שהאל יהיה שבע רצון ורגוע, וכדי שהשלב הבא של עבודת האל יוכל להתקדם באופן חלק. כזה היה לבו של נח. איזה לב היה זה? זה היה לב שמתחשב בכוונותיו של האל. על סמך התנהגותו של נח בזמן בניית התיבה, הוא היה ללא ספק אדם בעל אמונה רבה ובמשך מאה שנה לא היו לו שום ספקות כלפי דברי האל. על מה הוא הסתמך? הוא הסתמך על אמונתו והתמסרותו לאל. נח היה מסוגל להתמסר באופן מוחלט. מהם הפרטים של התמסרותו המוחלטת? התחשבותו. האם יש לכם לב כזה? (לא). אתם יכולים לדבר על דוקטרינות ולהשמיע סיסמאות, אך אינכם מסוגלים ליישם אותן בפועל, וכשאתם מתמודדים עם קשיים, אתם לא מצליחים להוציא לפועל את פקודותיו של האל. כשאתם מדברים, אתם מדברים בצורה מאוד ברורה, אבל כשזה מגיע לפעולה מעשית, וכשאתם נתקלים בקושי כלשהו, אתם הופכים לשליליים, וכשאתם סובלים מעט, אתם מתחילים להתלונן, ורוצים פשוט לוותר. אילו לא היה יורד גשם כבד במשך שמונה או עשר שנים, הייתם הופכים לשליליים ומפקפקים באל, ואם 20 שנים נוספות היו עוברות ללא גשם כבד, האם הייתם ממשיכים להיות שליליים? נח השקיע למעלה ממאה שנה בבניית התיבה ולעולם לא פקפק באל או הפך לשלילי; הוא פשוט המשיך לבנות את התיבה. מי מלבד נח היה יכול לעשות זאתבמה אתם לוקים בחסר? (אין לנו אנושיות רגילה או מצפון). נכון. אין לכם את האופי של נוח. כמה אמיתות הבין נח? האם אתם חושבים שהוא הבין יותר אמיתות מכם? שמעתם כל כך הרבה דרשות. תעלומות התגלמות האל, האמת הפנימית של שלושת שלבי עבודתו של האל, ותוכנית הניהול של האל; אלו הן התעלומות הנשגבות והעמוקות ביותר שהובעו באוזני בני האדם, וכל אלו הובהרו לכם; אז איך ייתכן שעדיין אין לכם אנושיות כמו זאת של נח ואינכם מסוגלים לפעול כפי שנח היה מסוגל לפעול? אמונתכם ואנושיותכם נחותות מאוד מאלו של נח! ניתן לומר שאין לכם אמונה אמיתית, או המצפון והתבונה המינימליים שאמורים להתקיים באנושות. אף שאתם שומעים דרשות רבות ועל פני השטח נראה שאתם מבינים אמיתות, איכות האנושיות שלכם והצביון המושחת שלכם אינם יכולים להשתנות באופן מידי רק על ידי האזנה לדרשות רבות יותר או הבנה של אמיתות. ללא הבחנה בדברים הללו, אנשים מרגישים שהם אינם נחותים מדי מהקדושים של פעם, וחושבים לעצמם: "כעת גם אנחנו מקבלים את מה שהאל הטיל ומקשיבים לדבר האל ישירות מפיו. אנו גם מתייחסים ברצינות לכל דבר ודבר שהאל מבקש מאיתנו לעשות. כולם משתפים יחד על הדברים הללו, ואז מבצעים את העבודה של תכנון, הטמעה וביצוע. במה אנו שונים מהקדושים של פעם?" האם ההבדל שאתם רואים כעת הוא גדול או לא? הוא עצום, בעיקר בנוגע לאופי. בני אדם כיום הם כה מושחתים, אנוכיים ונבזיים! הם לא ינקפו אצבע אלא אם הם ירוויחו מזה! עשיית מעשים טובים והכנה לקראתם הם כה מפרכים עבורם! הם מוכנים לבצע חובה אך אין להם כוח רצון, הם מוכנים לסבול אך אינם מסוגלים להתמודד עם סבל, הם רוצים לשלם מחיר אך אינם יכולים לעשות זאת, הם מוכנים ליישם בפועל את האמת אך אינם מסוגלים לבצע זאת, והם רוצים לאהוב את האל אך אינם מסוגלים ליישם בפועל את האהבה הזאת. תגידו לי, כמה לוקה בחסר אנושיות מסוג זה! בכמה אמת יש להבין ולאחוז כדי לפצות על כך?

הרגע שיתפנו על התחשבותו של נח בכוונות האל, שהייתה חלק יקר ערך באנושיותו. יש עוד דבר – מהו? לאחר ששמע את דברי האל, נח ידע עובדה אחת; והוא גם ידע מה הייתה תוכניתו של האל. התוכנית לא הייתה לבנות תיבה שתשמש כאנדרטה, או ליצור פארק שעשועים, או לבנות מבנה גדול כנקודת ציון – זה לא היה המקרה. ממה שהאל אמר, נח ידע עובדה אחת: האל מתעב את האנושות הזו, שהייתה מרושעת, והחליט שהאנושות הזו תושמד במבול. לעומת זאת, מי שישרדו ויעברו לעידן הבא, יינצלו מהמבול בזכות התיבה הזו; היא תאפשר להם לשרוד. ומה היה הנושא המרכזי בעובדה הזו? שהאל ישמיד את העולם באמצעות מבול, ושהוא התכוון שנח יבנה תיבה וישרוד, ושכל סוגי היצורים החיים ישרדו, אך האנושות תושמד. האם זה היה משהו משמעותי? זה לא היה עניין משפחתי פעוט, וגם לא עניין שולי הנוגע ליחיד או לשבט; זה היה מבצע משמעותי. איזה סוג של מבצע משמעותי? מבצע שקשור לתוכנית הניהול של האל. האל עמד לעשות משהו גדול, משהו שכולל את האנושות כולה וקשור לניהולו של האל, לגישתו כלפי האנושות, ולגורלה. זו פיסת המידע השלישית שנח למד כאשר האל הפקיד בידו את המשימה הזו. ומה הייתה גישתו של נח כאשר נודע לו על כך מתוך דברי האל? האם זו הייתה גישה של אמונה, ספק או חוסר אמונה מוחלט? (אמונה). עד כמה הוא האמין? ואילו עובדות מוכיחות שהוא האמין בכך? (לאחר ששמע את דברי האל, הוא החל ליישם אותם בפועל ובנה את התיבה כפי שהאל אמר; פירושו הוא שגישתו כלפי דברי האל הייתה גישה של אמונה). מכל מה שבא לידי ביטוי אצל נוח, ניתן לראות שלנח הייתה אמונה מוחלטת בכל מילה שהאל אמר – החל ברמה של הביצוע וההוצאה לפועל לאחר שנח קיבל את מה שהאל הפקיד בידיו, וכלה בעובדה של מה שהושג בסופו של. מדוע הייתה לו אמונה מוחלטת? כיצד לא היו לו ספקות? איך זה שהוא לא ניסה לנתח, שהוא לא בחן זאת בליבו? למה זה קשור? (אמונה באל). נכון, זו הייתה אמונתו האמיתית של נח באל. לכן, באשר לכל מה שהאל דיבר עליו ולכל דבר מדבריו, נח לא רק הקשיב וקיבל; במקום זאת, היו לו בעמקי לבו ידיעה ואמונה אמיתיות. אף שהאל לא סיפר לו את הפרטים השונים, כגון מתי יבואו מי המבול, או כמה שנים יחלפו עד שהם יגיעו, או מה יהיה היקף המבול, או איך יהיה העולם לאחר שהאל ישמיד אותו, נח האמין שכל מה שהאל אמר כבר הפך לעובדה. נח לא התייחס לדבריו של האל כאל סיפור, מיתוס, אמרה או יצירה כתובה, אלא האמין בעמקי לבו והיה בטוח שהאל עומד לעשות זאת, ושאיש אינו יכול לשנות את מה שהאל קובע שיש להשיג. נח חש שבני אדם יכולים להחזיק רק בגישה אחת כלפי דברי האל וכלפי מה שהאל מבקש להשיג, והיא לקבל את העובדה הזו, להתמסר למה שהאל מצווה, ולשתף פעולה במשימות שהאל מבקש מהם לשתף פעולה בהן – זו הייתה גישתו. בניית התיבה, איסוף היצורים החיים והישרדותם של כל סוגי היצורים התאפשרו בדיוק מפני שלנח הייתה גישה כזו – לא לנתח, לא לבחון, לא להטיל ספק, אלא להאמין מעומק ליבו, ואז להחליט לשתף פעולה במה שנדרש על ידי האל, ובמה שהאל רצה שיתבצע. האם הלך רוחו של נח ונחישותו לבנות את התיבה היו משתנים, אילו היה מפקפק כאשר שמע את דברי האל על כך שהוא יהרוס את העולם באמצעות מבול; ולוּ לא היה מעז מאמין בכך לחלוטין, מכיוון שלא ראה זאת ולא ידע מתי זה יתרחש, והיו דברים בלתי ידועים רבים? (כן). איך הם היו משתנים? בעת בניית התיבה, ייתכן שהוא היה מעגל פינות, מתעלם מהמפרטים שהאל ביקש, או לא אוסף כל סוג של יצור חי כפי שנדרש; האל אמר שחייבים להיות זכר ונקבה מכל מין, וייתכן שנח היה אומר, "לחלקם מספיק רק נקבה. לא הצלחתי למצוא חלק מהם, אז נוותר עליהם. מי יודע מתי יתרחש המבול שישמיד את העולם." המבצע הגדול של בניית התיבה ואיסוף כל סוגי היצורים החיים נמשך 120 שנה. האם נח היה מתמיד במשך 120 השנים הללו אילולא הייתה לו אמונה אמיתית בדברי האל? בהחלט לא. עבור אדם שאינו מאמין שדברי האל הם עובדה, בתוספת ההפרעות מהעולם החיצוני והתלונות השונות מצד בני משפחתו, מעשה בניית תהיבה היה קשה מאוד לביצוע, על אחת כמה וכמה כשמדובר ב-120 שנה. בפעם שעברה שאלתי אתכם אם 120 שנה הן פרק זמן ארוך. כולכם אמרתם שכן. שאלתי אתכם כמה זמן הייתם שורדים, וכשהגעתי לבסוף לשאלה אם הייתם מצליחים להתמודד עם 15 ימים, אף אחד מכם לא אמר שהיה מסוגל לכך, והרגשתי אכזבה עמוקה. אתם נחותים עד מאוד מנח. אינכם שווים אפילו לשערה אחת משיער ראשו, אין לכם אפילו עשירית מאמונתו. כמה שאתם פתטיים! ראשית, האנושיות והיושרה שלכם ירודות מדי. שנית, ניתן לומר שהחתירה שלכם אל האמת כמעט אינה קיימת. ולכן, אינכם מסוגלים לייצר אמונה אמיתית באל, ואין בכם התמסרות אמיתית. אז איך הצלחתם להחזיק מעמד עד עכשיו – מדוע, כאשר אני משתף עמכם, אתם עדיין יושבים ומקשיבים? ישנם שני היבטים שנמצאים בכם. מצד אחד, רובכם עדיין רוצים להיות טובים; אינכם רוצים להיות אנשים רעים. אתם רוצים ללכת בדרך הטובה. יש לכם קצת נחישות, יש לכם את מעט השאיפה הטובה הזו. בה בעת, רובכם חוששים מהמוות. עד כמה אתם חוששים מהמוות? כשמגיע הרמז הקטן ביותר של צרות בעולם החיצוני, יש ביניכם כאלה שמשקיעים מאמץ נוסף בביצוע חובתם; כשדברים נרגעים, הם מתענגים על הנוחות ומשקיעים הרבה פחות מאמץ בחובתם; הם תמיד דואגים לבשרם. בהשוואה לאמונתו האמיתית של נח, האם יש אמונה אמיתית במה שמתבטא בכם? (לא). גם אני חושב כך. וגם אם יש מעט אמונה, היא קטנה במידה מעוררת רחמים ואינה מסוגלת לעמוד במבחן הניסיונות.

מעולם לא יצרתי שום סידורי עבודה, אבל לעתים קרובות שמעתי שמקדימות להן מילים כגון אלה: "נכון לעכשיו, מדינות שונות נמצאות במצב של בלבול חמור, המגמות בעולם נעשות מרושעות יותר ויותר, והאל יעניש את האנושות; עלינו למלא את חובתנו ברמה מספקת על ידי כך וכך, ולהציע את נאמנותנו לאל." "בעת הזו, המגפות הולכות ומחמירות, הסביבה נעשית עוינת יותר, האסונות הולכים ןמחמירים, בני האדם מתמודדים עם סכנה של מחלות ומוות, ורק אם נאמין באל ונרבה להתפלל בפניו, נימנע מהמגפה, כי רק האל לנו מחסה. כיום, מול נסיבות כאלה וסביבה כזו, עלינו להכין מעשים טובים על ידי עשייה כזו או אחרת, ועלינו להצטייד באמת על ידי שנעשה כך וכך – זהו דבר הכרחי. נגע המזיקים השנה היה חמור במיוחד, האנושות תתמודד עם רעב, ובקרוב גם עם מעשי שוד וחוסר יציבות חברתית, ולכן המאמינים באל צריכים לעתים קרובות להתייצב בפני האל, להתפלל ולבקש את הגנתו של האל, ולשמור על חיי כנסייה תקינים, ועל חיים רוחניים תקינים." וכן הלאה. ואז, לאחר שנאמרה ההקדמה, מתחילים הסידורים הספציפיים. בכל פעם, הקדמות אלו מילאו תפקיד אקטואלי ומכריע באמונתם של אנשים. אני תוהה אפוא, האם סידורי העבודה לא היו מתבצעים אם הקדמות והצהרות אלו לא היו נאמרות? ללא הקדמות אלו, האם סידורי העבודה לא היו סידורי עבודה? האם אז לא הייתה סיבה להנפיק אותם? התשובה לשאלות אלה היא לבטח לא. מה שאני רוצה לדעת עכשיו הוא, מהי מטרת אנשים באמונתם באל? מהי משמעות אמונתם באל? האם הם מבינים את העובדות שהאל מבקש לממש, או לא? איך אנשים צריכים להתייחס לדברי האל? איך הם צריכים להתייחס לכל מה שהבורא מבקש? האם ראוי לשקול שאלות אלה? אילו אנשים היו נמדדים לפי הרף של נח, לדעתי אף אחד מהם לא היה ראוי לתואר "יציר בריאה". הם לא היו ראויים להתייצב בפני האל. אילו האמונה וההתמסרות של אנשים כיום היו נמדדות על פי גישתו של האל כלפי נח, והסטנדרטים שעל פיהם האל בחר בנח, האם האל היה מרוצה מהן? (לא). הן רחוקות מכך מאוד! אנשים תמיד אומרים שהם מאמינים באל וסוגדים לו, אבל איך אמונה וסגידה אלו מתבטאות בהם? בפועל, הן מתבטאות בתלות שלהם באל, בדרישות שלהם ממנו, כמו גם במרדנותם הממשית בו, ואפילו בבוז שלהם כלפי האל בהתגלמותו. האם כל זה יכול להיחשב לבוז של האנושות כלפי האמת ולהפרה גלויה של עקרונות? זהו אכן המצב – זו המהות. בכל פעם שסידורי העבודה כוללים את המילים הללו, יש עלייה ב"אמונה" של אנשים; בכל פעם שסידורי עבודה מתפרסמים, וכאשר אנשים מבינים את הדרישות בסידורי העבודה ואת משמעותם, ומסוגלים למלא את הדרישות, הם מאמינים שחלה עלייה ברמת ההתמסרות שלהם, שעכשיו יש בהם התמסרות – אבל האם, למעשה, יש להם אמונה והתמסרות אמיתיות? ומהן אותן אמונה והתמסרות כביכול, כאשר מודדים אותן לפי הסטנדרט של נח? סוג של עסקה, למעשה. איך זה יכול להיחשב כאמונה והתמסרות אמיתיות? מהי אותה אמונה אמיתית, לכאורה, של אנשים? "אחרית הימים הגיעה – אני מקווה שהאל יפעל בקרוב! זו ברכה גדולה שאהיה כאן כאשר האל ישמיד את העולם, שאהיה בר מזל מספיק להישאר ולא אסבול את השפעות ההשמדה. האל כה טוב, הוא אוהב כל כך את בני האדם, האל כל כך גדול! הוא רומם את האדם כל כך, האל הוא באמת האל, רק האל יכול לעשות דברים כאלה." ואותה התמסרות אמיתית שלהם, לכאורה? "כל מה שהאל אומר הוא נכון. עשה כל מה שהוא מבקש; אם לא, אתה תיקלע לאסון, והכל ייגמר עבורך, אף אחד לא יוכל להציל אותך." אמונתם אינה אמונה אמיתית, וגם ההתמסרות שלהם אינה התמסרות אמיתית – הן אינן אלא שקרים.

כיום, כמעט כל אחד בעולם יודע על בניית התיבה על ידי נח, נכון? אבל כמה אנשים מודעים לסיפור האמיתי? כמה אנשים מבינים את האמונה האמיתית וההתמסרות של נח? ולמי ידוע ואכפת מה הייתה הערכתו של לגבי נח? אף אחד לא מתייחס לזה. מה זה מראה? זה מראה שאנשים אינם חותרים אל האמת, ואינם אוהבים דברים חיוביים. בפעם שעברה, אחרי ששיתפתי על סיפוריהן של שתי הדמויות הללו, האם מישהו חזר לכתבי הקודש כדי לקרוא את הפרטים של הסיפורים הללו? האם התרגשתם כששמעתם את הסיפורים של נח, אברהם ואיוב? (כן). האם אתם מקנאים בשלושת האנשים האלה? (כן). האם אתם רוצים להיות כמוהם? (כן). אם כן, האם קיימתם שיתופים מפורטים על סיפוריהם, ועל מהות התנהגותם, על גישתם כלפי האל, על אמונתם ועל התמסרותם? מאין צריכים להתחיל אנשים שרוצים להיות כמו האנשים הללו? קראתי לראשונה את סיפורו של איוב לפני זמן רב, וגם הייתה לי הבנה מסוימת של סיפוריהם של נח ואברהם. בכל פעם שאני קורא ומהרהר בלבי על מה שהפגינו שלושת האנשים הללו, מה שהאל אמר ועשה, ועל גישותיהם השונות, אני מרגיש כאילו אני עומד להזיל דמעה – אני מתרגש. אם כך, מה ריגש אתכם כשקראתם אותם? (לאחר ששמעתי את שיתופו של האל, סוף סוף הבנתי שכשאיוב עמד בניסיונותיו, הוא חשב שהאל סובל בשבילו, וכיוון שלא רצה שהאל יסבול, איוב קילל את יום לידתו. בכל פעם שקראתי זאת, הרגשתי שאיוב באמת התחשב בכוונותיו של האל, זה ריגש אותי מאוד). מה עוד? (נח עבר קשיים גדולים כל כך בעת בניית התיבה, ובכל זאת הוא היה מסוגל להראות התחשבות בכוונותיו של האל. אברהם זכה בילד בגיל מאה והתמלא בשמחה, אבל כשהאל ביקש ממנו להקריב את ילדו, הוא הצליח לציית ולהתמסר, ואילו אנו לא מסוגלים לעשות זאת. אין לנו את האנושיות, המצפון או ההיגיון של נח או אברהם. אני מתמלא הערצה כשאני קורא את סיפוריהם, והם מהווים דמויות מופת שעלינו ללכת בעקבותיהן). (בפעם האחרונה ששיתפת, הזכרת שנח הצליח להתמיד במשך 120 שנה בבניית התיבה וכי הוא השלים את הדברים שהאל ציווה עליו בצורה מושלמת ולא הכזיב את ציפיותיו של האל. בהשוואה לכך, כשאני בוחן את גישתי כלפי חובתי, אני רואה שאין לי כלל התמדה. זה גורם לי להרגיש אשמה כמו גם התרגשות). כולכם נרגשים, נכון? (כן). לא נשתף כרגע על הנושא הזה, נדון בו אחרי שנשלים את הסיפורים על נח ואברהם. אספר לכם אילו חלקים ריגשו אותי, ונראה אם היו אותם חלקים שריגשו אתכם.

הרגע שיתפנו על אמונתו האמיתית של נח באל. די בעובדות הידועות אודות בניית התיבה על ידו כדי להראות את אמונתו האמיתית. אמונתו האמיתית של נח באה לידי ביטוי בכל דבר שהוא עשה, בכל מחשבה שלו, ובגישתו כלפי מה שהאל ציווה עליו. זה מספיק כדי להראות את אמונתו האמיתית של נח באל – אמונה ללא עוררין, טהורה לחלוטין. לא משנה אם מה שהאל ביקש ממנו לעשות תאם את תפיסותיו האישיות, לא משנה אם זה היה מה שהוא תכנן לעשות בחייו, לא משנה כיצד הדבר התנגש עם הדברים שבחייו, ועל אחת כמה וכמה כמה קשה הייתה המשימה הזו, לנח הייתה רק גישה אחת: קבלה, התמסרות וביצוע. בסופו של דבר, העובדות מראות שהתיבה שבנה נח הצילה כל מין ומין של יצורים חיים, כמו גם את משפחתו של נח עצמו. כאשר האל הוריד את המבול והחל להשמיד את המין האנושי, התיבה נשאה את משפחתו של נח ואת מגוון היצורים החיים, וצפה על פני המים. האל השמיד את הארץ על ידי כך ששלח מבול גדול שנמשך ארבעים יום, ושאותו שרדו רק משפחתו של נח, שמונה אנשים, ומגוון היצורים החיים שנכנסו לתיבה; כל שאר האנשים והיצורים החיים הושמדו. מה ניתן ללמוד מעובדות אלו? כל מה שהאל רצה לעשות התממש – באמצעות שיתוף הפעולה האמיתי של נח עם האל; הכול הפך למציאות מכיוון שלנח הייתה אמונה אמיתית באל והתמסרות אמיתית לאל. זה היה מה שהאל העריך אצל נח, ונח לא אכזב את האל; הוא עמד בתפקיד החשוב שהאל הטיל עליו, והשלים את כל מה שהאל הפקיד בידיו. העובדה שנח הצליח להשלים את מה שהטיל האל הייתה, מצד אחד, בזכות ציווייו של האל, ובה בעת, היא הייתה גם במידה רבה בזכות אמונתו האמיתית וההתמסרות המוחלטת שלו לאל. נח הפך להיות אהוב על האל בדיוק מפני שהוא ניחן בשני הדברים המוערכים ביותר האלה; והאל ראה אותו כמי שצריך להשיאר וכמי שראוי לשרוד בדיוק משום שהוא החזיק באמונה אמיתית ובהתמסרות מוחלטת. כל אדם חוץ מנח היה מושא לתיעובו של האל, והמשמעות הייתה שכולם לא היו ראויים לחיות בתוך הבריאה מעשה ידי האל. מה עלינו להבין מיצירת התיבה על ידי נח? מצד אחד, ראינו את אופיו האצילי של נח; נח ניחן במצפון ובהיגיון. מצד שני, ראינו את אמונתו האמיתית וההתמסרות האמיתית של נח כלפי האל. כל זה ראוי לחיקוי. בדיוק בגלל אמונתו של נח וההתמסרות שלו לתפקיד שהטיל האל, נח הפך לאהוב בעיני האל, ליציר בריאה שהיה אהוב על ידי האל – והיו בכך מזל וברכה. רק אנשים כאלה ראויים לחיות בזיו פניו של האל; בעיני האל, רק הם ראויים לחיות. אנשים הראויים לחיות: מה פירוש הדבר? זה אומר שהם ראויים ליהנות מכל מה שהאל העניק לאנושות, ראויים לחיות בזיו פניו של האל, ראויים לקבל את ברכותיו והבטחותיו; אנשים כאלה אהובים על ידי האל, הם יצירי בריאה אמיתיים, והם אלה שהאל מבקש לזכות בהם.

2. גישתו של אברהם כלפי דבריו של האל

כעת נתבונן בדברים אצל אברהם שראויים לחיקוי על ידי הדורות הבאים. המעשה המרכזי של אברהם בפני האל הוא בדיוק זה שמוכר מאוד לדורות שבאו אחריו ושהם יודעים עליו היטב: עקדת יצחק. כל היבט של מה שאברהם ביטא בעניין הזה ראוי לחיקוי על ידי הדורות הבאים – בין אם זהו אופיו, אמונתו או התמסרותו. אם כן, אילו ביטויים ספציפיים שהוא הפגין ראויים לחיקוי? ברור שמגוון הדברים שהוא ביטא לא היו חסרי משמעות, ושעוד פחות מכך היו מופשטים, והם בהחלט לא היו פרי המצאתו של אדם; יש ראיות לכל הדברים האלה. האל העניק לאברהם בן; האל באופן אישי אמר זאת לאברהם, וכאשר אברהם היה בן מאה, נולד לו בן ששמו יצחק. ברור שמקורו של הילד הזה לא היה רגיל, הוא היה יוצא דופן – האל העניק אותו באופן אישי. כאשר האל מעניק ילד באופן אישי; אנשים חושבים שהאל בוודאי עומד לחולל בעזרתו משהו גדול, שהאל יפקיד בידיו משהו גדול, שהאל יעשה איתו מעשים יוצאי דופן, שהוא יהפוך את הילד למיוחד במינו, וכך הלאה – אלה היו הדברים שלגביהם אברהם ואנשים אחרים טיפחו תקוות גדולות. ובכל זאת, הדברים התפתחו אחרת, ולאברהם קרה משהו שאיש לא יכול היה לצפות. האל העניק לאברהם את יצחק, וכאשר הגיע הזמן להעלות קורבן, אמר האל לאברהם: "אינך צריך להקריב דבר היום, רק את יצחק – זה מספיק." מה היה פירוש הדבר? האל נתן לאברהם בן, וממש כאשר הבן הזה היה על סף התבגרות, האל רצה לקחת אותו בחזרה. מנקודת מבטם של אנשים אחרים, הדבר היה נראה כך: "אתה היית זה שנתן את יצחק. לא האמנתי בכך, ובכל זאת התעקשת לתת את הילד הזה. עכשיו אתה מבקש שהוא יועלה כקרבן. האם אין זה אומר שאתה לוקח אותו בחזרה? איך אתה יכול לקחת בחזרה את מה שנתת לאנשים? אם אתה רוצה לקחת אותו, אז קח אותו. אתה יכול פשוט לקחת אותו בחזרה בשקט. אין צורך להסב לי כאב וקושי כאלה. איך יכולת לבקש ממני להקריב אותו במו ידי?" האם הייתה זו דרישה קשה מאוד? זו הייתה דרישה קשה ביותר. לשמע הדרישה הזו, יש כאלה שהיו אומרים: "האם זה באמת האל? פעולה כזו היא כה בלתי סבירה! אתה היית זה שנתן את יצחק, ועכשיו אתה מבקש אותו חזרה. האם אתה באמת תמיד מוצדק? האם כל מה שאתה עושה תמיד נכון? לא בהכרח. חיי אנשים נתונים בידיך. אמרת שתיתן לי בן, ועשית זאת; יש לך את הסמכות הזו, בדיוק כפי שיש לך את הסמכות לקחת אותו חזרה – אבל האם האופן שבו אתה לוקח אותו חזרה והעניין הזה אינם בלתי מוצדקים במידה מסוימת? נתת את הילד הזה, אז אתה צריך לתת לו להתבגר, לתת לו לעשות דברים גדולים, ולתת לו לחזות בברכות שלך. איך יכולת לבקש שהוא ימות? במקום לצוות על מותו, עדיף שלא היית נותן לי אותו מלכתחילה! למה נתת לי אותו אם כך? נתת לי את יצחק, ועכשיו אתה אומר לי להעלות אותו כמנחה – האם אינך מסב לי בכך כאב נוסף? האם אינך מקשה עליי? ואם כך, מדוע נתת לי את הבן הזה מלכתחילה?" הם לא יכולים להבין את ההיגיון מאחורי הדרישה הזו, לא משנה כמה הם מנסים; הדבר נשמע להם לא סביר, לא משנה איך הם מנסחים זאת, ואיש אינו מסוגל להבין זאת. אבל האם האל הסביר לאברהם את ההיגיון שמאחורי העניין? האם הוא אמר לו מהן הסיבות לכך ומה כוונתו? האם כך עשה? לא. האל רק אמר: "בזמן העלאת הקורבן מחר, העלה את יצחק", זה הכול. האם האל סיפק הסבר? (לא). אז מה היה טבע המילים הללו? במונחים של זהותו של האל, מילים אלו היו צו, כזה שצריך להתבצע, שצריך לציית לו ולהתמסר לו. אבל במונחים של מה שאמר האל והעניין עצמו, האם לא יהיה קשה לאנשים לעשות את מה שהם צריכים לעשות? אנשים חושבים שדברים שצריכים להיעשות חייבים להיות הגיוניים ולעלות בקנה אחד עם תחושות אנושיות ועם ההיגיון האנושי האוניברסלי – אך האם משהו מכל זה חל על מה שהאל אמר? (לא). אז האם האל היה צריך לתת הסבר, להביע את מחשבותיו ואת משמעות דבריו, או לגלות אפילו מעט ממה שהוא מתכוון אליו בין השורות כדי שאנשים יוכלו להבין? האם האל עשה משהו מכל זה? לא, והוא גם לא תכנן לעשות זאת. הדברים הללו כללו את מה שהבורא דרש, את מה שהוא ציווה ואת מה שהוא ציפה לו מהאדם. בעיני אנשים אחרים, בעיני כל אדם שהיה צופה במעמד הזה, המילים הפשוטות הללו, המילים הלא-הגיוניות הללו – אותם צו ודרישה שלא הייתה בהם שום התחשבות ברגשות האנשים – היו נחשבים לדברים קשים, מייגעים ולא-הגיוניים. אך עבור אברהם, שהיה מעורב בכך באופן אישי, תחושתו הראשונה לאחר ששמע זאת הייתה כאב קורע לב! הוא קיבל את הילד הזה שהאל העניק לו, הוא הקדיש שנים רבות לגידולו, ונהנה משנים של שמחה משפחתית, אבל האושר הזה, האדם החי הזה, ייעלם ויילקח במשפט אחד, בציווי אחד של האל. מה שעמד בפני אברהם לא היה רק אובדן שמחת המשפחה הזו, אלא כאב של בדידות תמידית וגעגוע לאחר אובדן הילד הזה. עבור אדם מבוגר, זה היה בלתי נסבל. אדם רגיל, לאחר שהיה שומע מילים כאלה, היה שופך נהרות של דמעות, הלא כן? יתרה מזאת, בליבו הוא היה מקלל את האל, מתלונן על האל, לא מבין את האל, ומנסה להתווכח עם האל; הוא היה מפגין את כל מה שלאל ידו לעשות, את כל כישוריו, ואת כל מרדנותו, גסותו וחוסר ההיגיון שבו. ובכל זאת, אברהם לא עשה זאת, על אף שהוא חווה את הכאב הזה באותה מידה. כמו כל אדם רגיל, הוא מיד חש את הכאב הזה, הוא מיד חווה את התחושה של דקירה בלבו, ומיד חש את הבדידות שבאובדן בן. דבריו של האל היו נטולי התחשבות ברגשות האנושיים, בעיני אנשים הם היו בלתי מתקבלים על הדעת, ולא תאמו את תפיסותיהם; הם לא נאמרו מנקודת מבט של רגשות אנושיים; הם לא לקחו בחשבון את הקשיים האנושיים או את הצרכים הרגשיים של בני האדם, והם בהחלט לא לקחו בחשבון את כאבו של אדם. האל הטיח את המילים הללו באברהם בקרירות – האם לאל היה אכפת עד כמה הכאיבו המילים הללו לאברהם? כלפי חוץ, נראה שהאל היה אדיש ולא אכפתי; כל מה שאברהם שמע היה הצו של האל ודרישתו. בעיני כל אדם, דרישה זו הייתה נראית בלתי תואמת לתרבות, מוסכמות, תחושות, אפילו למוסר ואתיקה אנושיים; היא חצתה קו מוסרי ואתי, והתנגשה עם הכללים של התנהגותו של אדם והתייחסותו לזולת, וגם עם רגשותיו. ישנם אפילו אנשים שחושבים: "המילים הללו לא רק שאינן הגיוניות ואינן מוסריות – יותר מכך, הן פשוט גורמות לצרות ללא סיבה טובה! איך ייתכן שמילים אלו נאמרו מפי האל? דבריו של האל צריכים להיות הגיוניים והוגנים, ועליהם לשכנע את האדם באופן מוחלט; הם לא צריכים לגרום לצרות ללא סיבה, והם לא צריכים להיות בלתי מוסריים, לא אתיים או נטולי היגיון. האם הדברים האלה נאמרו באמת על ידי הבורא? האם הבורא יכול היה לומר דברים כאלה? האם הבורא יכול להתנהג כך כלפי האנשים שהוא ברא? לא ייתכן שזה נכון." ובכל זאת, מילים אלו אכן יצאו מפיו של האל. על סמך גישתו של האל ועל פי הטון של דבריו, האל החליט מה רצונו, ולא היה כל מקום לדיון, ולאנשים לא הייתה זכות לבחור; הוא לא נתן לאדם את הזכות לבחור. מילותיו של האל היו דרישה, הן היו ציווי שהוא נתן לאדם. עבור אברהם, דברי האל הללו היו בלתי מתפשרים ובלתי ניתנים לערעור; הם היו דרישה בלתי מתפשרת שהאל הציב בפניו, ולא היו פתוחים לדיון. איזו בחירה עשה אברהם? זוהי הנקודה המרכזית שאנו נשתף עליה.

לאחר ששמע את דברי האל, אברהם התחיל בהכנות, כשהוא מיוסר וחש כאילו משקל עצום מעיק עליו. הוא התפלל בלבו בדממה: "אדוני, אלי. כל אשר אתה עושה ראוי לשבח; בן זה ניתן על ידך, ואם אתה רוצה לקחת אותו חזרה, אני חייב להחזיר אותו." אברהם אמנם חש כאב, אבל בדבריו ניתן לראות בבירור את גישתו, הלא כן? מה אנשים יכולים לראות כאן? הם יכולים לראות את החולשה של האנושיות הרגילה, את הצרכים הרגשיים של האנושיות הרגילה, כמו גם את הצד הרציונלי של אברהם, ואת הצד של אברהם שיש בו אמונה אמיתית והתמסרות לאל. מה היה הצד הרציונלי שלו? אברהם היה מודע היטב לכך שיצחק ניתן על ידי האל, שלאל יש את הכוח להתייחס אליו כראות עיניו, שאנשים לא צריכים לשפוט זאת כלל, שכל מה שנאמר על ידי הבורא מייצג את הבורא, ושבין אם הדבר נראה הגיוני או לא, ובין אם הוא תואם את הידע, התרבות והאתיקה האנושיים או לא, זהותו של האל וטבע דבריו אינם משתנים. הוא ידע בבירור שאם אנשים אינם יכולים להבין, לתפוס או לקלוט את דברי האל, זו בעיה שלהם, שאין סיבה שבגינה האל חייב להסביר או להבהיר את הדברים הללו, ושאנשים לא צריכים להתמסר רק כאשר הם מבינים את דברי האל ואת כוונותיו, אלא צריכה להיות להם גישה אחת בלבד כלפי דברי האל, ללא קשר לנסיבות: הקשבה, ואז קבלה, ואז התמסרות. זוהי הגישה הברורה של אברהם כלפי כל מה שהאל ביקש ממנו לעשות, ובה כלולה הרציונליות של האנושיות הרגילה, כמו גם אמונה אמיתית והתמסרות אמיתית. מעל לכול, מה אברהם היה צריך לעשות? לא לנתח את צדקת דברי האל ואת הטעויות שבהם, לא לבחון האם נאמרו בצחוק, או על מנת להעמידו בניסיון, או משהו אחר. אברהם לא בחן דברים כאלה. מה הייתה גישתו המיידית כלפי דברי האל? גישתו הייתה שאי אפשר לנמק את דברי האל באמצעות היגיון – דברי האל הם דברי האל, בין אם הם סבירים ובין אם לא, ובגישתם של אנשים כלפיהם לא צריך להיות מקום לבחירה או לבחינה; ההיגיון שצריך להיות לאנשים, ומה שהם צריכים לעשות, הוא להאזין, לקבל ולהתמסר. בלבו, אברהם ידע באופן ברור ביותר מהן זהותו ומהותו של הבורא, ומהו מקומו הראוי של יציר בריאה. דווקא מפני שאברהם החזיק ברציונליות כזו ובגישה כזו, הוא העלה את יצחק כמנחה לאל ללא סייגים או היסוסים, והחזירו לאל כפי שהאל רצה, על אף כאבו הגדול. אברהם הרגיש שמכיוון שהאל ביקש, עליו להחזיר לו את יצחק ואסור לו לנסות להתווכח עמו, או להביע את רצונותיו או דרישותיו. זוהי בדיוק הגישה שצריכה להיות ליציר בריאה כלפי הבורא. הדבר הקשה ביותר בביצוע המעשה הוא הדבר שהיה יקר ערך ביותר באברהם. המילים הללו שאמר האל היו בלתי הגיוניות וחסרות התחשבות ברגשות האנושיים – הן לא הגיוניות ולא ניתנות להשגה, ואנשים לא יכולים להבין או לקבל אותן ולא משנה באיזה עידן מדובר או למי הדבר קורה – ובכל זאת האל ביקש שהדבר הזה ייעשה. אז מה צריך לעשות? רוב האנשים היו בוחנים את המילים הללו, ולאחר כמה ימים של בחינה, הם היו חושבים לעצמם: "דברי האל אינם הגיוניים – איך האל יכול לפעול כך? האם זה לא סוג של עינוי? האם האל אינו אוהב את האדם? איך יכול הוא לייסר אנשים כך? איני מאמין באל שמייסר אנשים כך, ואני יכול לבחור שלא להתמסר למילים הללו." אך אברהם לא עשה זאת; הוא בחר להתמסר. אף שכולם מאמינים שמה שהאל אמר ודרש היה שגוי, שהאל לא צריך לדרוש דרישות כאלה מאנשים, אברהם הצליח להתמסר – וזה היה הדבר יקר הערך ביותר אצלו, ובדיוק הדבר שחסר אצל אנשים. זוהי ההתמסרות האמיתית של אברהם. נוסף על כך, לאחר ששמע את מה שהאל דרש ממנו, הדבר הראשון שאברהם היה בטוח בו הוא שהאל לא אמר זאת בצחוק, שזה לא משחק. ומאחר שלא כאלה היו דברי האל, מה הם כן היו? אברהם האמין אמונה עמוקה שאיש אינו יכול לשנות את מה שהאל קובע שחייב להיעשות, שאין בדברי האל בדיחות, ניסיונות או עינויים, שהאל מהימן, וכל מה שהוא אומר הוא אמת – בין שהדברים נראים הגיוניים ובין שלא. האם זו לא הייתה אמונתו האמיתית של אברהם? האם הוא אמר: "האל אמר לי להעלות את יצחק כמנחה. לאחר שקיבלתי את יצחק, לא הודיתי לאל כמו שצריך – האם זוהי דרישתו של האל להכרת תודה מצדי? אם כן, אני חייב להראות את תודתי כראוי. עלי להראות שאני מוכן להקריב את יצחק, שאני מוכן להודות לאל, שאני יודע וזוכר את חסדו של האל, ושלא אגרום דאגה לאל. ללא ספק, האל אמר את המילים הללו כדי לבחון ולהעמיד אותי בניסיון, אז עליי פשוט לצאת ידי חובה. אבצע את כל ההכנות, ואז אביא עם יצחק כבש, ואם בזמן העלאת הקורבן האל לא יאמר דבר, אקריב את הכבש. מספיק רק לצאת ידי חובה. אם האל באמת יבקש ממני להקריב את יצחק, אז פשוט אגרום לו להעמיד פנים על המזבח; כשיגיע הזמן, אולי האל יאפשר לי בכל זאת להקריב את הכבש ולא את ילדי?" האם זה מה שאברהם חשב? (לא). אילו היה חושב כך, לא היה כאב בלבו. אילו הוא היה חושב דברים כאלה, איזו יושרה הייתה לו? האם הייתה לו אמונה אמיתית? האם הייתה לו התמסרות אמיתית? לא, הוא לא היה אוחז בהן.

בהתחשב בכאב שאברהם חש ושהתעורר בו בהקשר לעניין של הקרבת יצחק, ברור שהוא האמין באופן מוחלט בדבריו של האל, שהוא האמין בכל מילה שהאל אמר, הבין מעמקי לבו את כל מה שהאל אמר בדיוק כמו שהאל התכוון, ושלא היו לו חשדות לגבי האל. האין זאת אמונה אמיתית? (כן). לאברהם הייתה אמונה אמיתית באל, וזה ממחיש משהו: אברהם היה אדם כן. גישתו היחידה כלפי דברי האל הייתה של ציות, קבלה והתמסרות – הוא היה מציית לכל דבר מדברי האל. אילו האל היה אומר שמשהו שחור, אזי גם אם אברהם לא היה מסוגל לראות את הדבר כשחור, הוא היה מאמין שמה שהאל אומר הוא נכון, ומשוכנע שזה שחור. אילו האל היה אומר לו שמשהו לבן, הוא היה משוכנע שזה לבן. זה פשוט עד כדי כך. האל אמר לו שהוא יעניק לו ילד, ואברהם חשב בליבו, "אני כבר בן מאה, אבל אם האל אומר שהוא עומד לתת לי ילד, אני מודה לאדוני, האל!" לא היו לו יותר מדי רעיונות אחרים, הוא פשוט האמין באל. מה הייתה מהות האמונה הזו? הוא האמין במהות האל ובזהותו, והכרתו את הבורא הייתה אמיתית. הוא לא היה כמו אותם אנשים שאומרים שהם מאמינים שהאל הוא כל-יכול ושהוא הבורא של האנושות, אך בליבם ישנם ספקות, כגון "האם בני האדם באמת התפתחו מקופים? נאמר שהאל ברא את כל הדברים, אך אנשים לא ראו זאת במו עיניהם." לא משנה מה אומר האל, אנשים כאלה תמיד נמצאים בין אמונה לספק, ומסתמכים על מה שהם רואים כדי לקבוע אם הדברים הם אמת או שקר. הם מפקפקים בכל דבר שאינם יכולים לראות במו עיניהם, ולכן, בכל פעם שהם שומעים את דברי האל, הם מציבים סימני שאלה מאחורי דבריו. הם בוחנים ומנתחים בזהירות, בקפידה ובשקידה כל עובדה, עניין וציווי שהאל מציב. הם חושבים שבאמונתם באל, עליהם לבחון את דבריו ואת האמת בגישה של מחקר מדעי, כדי לראות אם הדברים הללו הם אמת לאמיתה, אחרת הם עלולים ללכת שולל ולהיות מרומים. אבל אברהם לא היה כזה, הוא הקשיב לדברי האל בלב טהור. עם זאת, במקרה זה, האל ביקש מאברהם להקריב את בנו יחידו, את יצחק. הבקשה הכאיבה לאברהם, אבל הוא בכל זאת בחר להתמסר. אברהם האמין שדברי האל הם בלתי משתנים, ושדברי האל יהפכו למציאות. אנשים ברואים צריכים לקבל את דברי האל ולהתמסר להם כדבר מובן מאליו; בפני דברי האל, לאנשים ברואים אין זכות בחירה, קל וחומר שהם לא צריכים לנתח או לבחון את דברי האל. זו הייתה הגישה שהייתה לאברהם כלפי דברי האל. אף שאברהם חש כאב גדול, ולמרות אהבתו וחוסר רצונו לוותר על בנו, שגרמו לו לחץ נפשי וכאב קיצוניים, הוא בכל זאת בחר להחזיר את ילדו לאל. מדוע הוא עמד להחזיר את יצחק לאל? כאשר האל לא ביקש זאת מאברהם, לא הייתה סיבה שהוא ייקח יוזמה ויחזיר את בנו, אבל מאחר שהאל ביקש זאת, הוא היה חייב להחזיר את בנו לאל, לא היו לו כל תירוצים, ואסור היה לו לנסות ולהתמקח עם האל – זו הייתה הגישה של אברהם. הוא התמסר לאל בלב טהור שכזה. זו הייתה כוונת האל וזה מה שהאל רצה לראות. ההתנהגות של אברהם ומה שהוא השיג בעניין הקרבת יצחק היו בדיוק מה שהאל רצה לראות, והאל בחן ובדק את אברהם באמצעות עניין זה. ובכל זאת, האל לא התייחס לאברהם כפי שהתייחס לנח. הוא לא סיפר לאברהם את הסיבות שמאחורי העניין הזה, את התהליך או את כל הפרטים. אברהם ידע רק דבר אחד, והוא שהאל ביקש ממנו להחזיר את יצחק – וזה הכול. הוא לא ידע שבכך האל מעמיד אותו בניסיון, וגם לא היה מודע למה שהאל רצה להשיג באמצעותו ובאמצעות צאצאיו לאחר שהועמד במבחן הזה. האל לא סיפר לאברהם אף אחד מהדברים הללו, הוא פשוט נתן לו פקודה פשוטה, דרישה. ואף על פי שדברי האל היו פשוטים מאוד, ולא התחשבו ברגשות אנושיים, אברהם עמד בציפיות של האל בכך שעשה כפי שהאל רצה ודרש: הוא העלה את יצחק כקורבן על המזבח. כל מעשיו הראו שהקרבתו של יצחק לא הייתה עבורו פעולה שנעשתה כלאחר יד, הוא לא עשה זאת באופן שטחי, אלא עשה זאת בכנות, ועשה זאת מעומק לבו. אף שהוא לא יכול היה לשאת את הוויתור על יצחק, ואף שזה גרם לו סבל רב, כאשר התמודד עם מה שהבורא ביקש, אברהם בחר בשיטה שאף אדם אחר לא היה בוחר: התמסרות מוחלטת למה שהבורא ביקש, התמסרות ללא פשרות, ללא תירוצים וללא תנאים כלשהם – הוא פעל בדיוק כפי שהאל ביקש ממנו. ומה היה הדבר שבו ניחן אברהם, ושאפשר לעשות את מה שהאל ביקש? בהיבט אחד, הייתה בקרבו אמונה אמיתית באל; הוא היה בטוח שהבורא הוא האל, אלוהיו, אדונו, האחד שהוא הריבון על כל הדברים והבורא של האנושות. זו הייתה אמונה אמיתית. בהיבט אחר, היה לו לב טהור. הוא האמין בכל מילה שהבורא אמר, והיה יכול לקבל בפשטות ובמישרין כל מילה שהאל אמר. ובהיבט נוסף, לא משנה כמה קשה היה מה שהבורא ביקש, כמה הכאיבה לו הבקשה הזאת, הגישה שהוא בחר הייתה התמסרות – לא לנסות להתווכח עם האל, לא להתנגד ולא לסרב, אלא להתמסר התמסרות מלאה ומוחלטת; הוא פעל ויישם בפועל בדיוק בהתאם למה שהאל ביקש, על פי כל דבר מדברי הבוא ועל פי הצו שהאל הוציא. בדיוק כפי שהאל ביקש ורצה לראות, אברהם העלה את יצחק כקורבן על המזבח, הוא מסר אותו לאל – וכל מה שעשה הוכיח שהאל בחר באדם הנכון, ושבעיני האל, אברהם היה צדיק.

איזה היבט של צביונו ומהותו של הבורא נחשף כאשר האל ביקש מאברהם להקריב את יצחק? שכלפי מי שהם צדיקים וזוכים להכרתו, האל מתייחס באופן מלא בהתאם לאמות המידה הנדרשות על ידו, ושהדבר תואם לחלוטין לצביונו ולמהותו. אין מקום לפשרות בנוגע לאמות המידה האלה; אי אפשר לעמוד בהם "פחות או יותר". יש לעמוד בסטנדרטים האלה באופן מדויק. לא היה די בכך שהאל ראה את מעשי הצדיקות של אברהם בחייו היומיומיים; האל טרם ראה את התמסרותו האמיתית של אברהם כלפיו, ובגלל זה האל עשה מה שעשה. מדוע רצה האל לראות התמסרות אמיתית אצל אברהם? מדוע הוא העמיד אותו במבחן האחרון הזה? כיוון שכידוע לנו, האל רצה שאברהם יהיה אב המון גויים. האם "אב המון גויים" הוא תואר שאדם רגיל יכול לשאת? לא. לאל יש סטנדרטים שהוא דורש, והסטנדרטים שהוא דורש מכל אדם שבו הוא מעוניין ושאותו הוא רוצה להפוך למושלם, ומכל מי שהוא רואה בו צדיק, הם אותם הסטנדרטים: אמונה אמיתית והתמסרות מוחלטת. לאור העובדה שהאל רצה לבצע באברהם דבר גדול כל כך, האם הוא היה ממהר לעשות זאת מבלי שיראה ששתי התכונות הללו קיימות אצל אברהם? בהחלט לא. לכן, לאחר שהאל נתן לו בן, היה זה בלתי נמנע שאברהם יעבור מבחן שכזה; זה מה שהאל החליט ולא מכבר תכנן לעשות. רק לאחר שהדברים התרחשו כפי שהאל רצה, ואברהם עמד בדרישותיו, האל התחיל לתכנן את השלב הבא בעבודתו: להרבות את זרעו ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים – ולהפוך אותו לאב המון גויים. האל לא מיהר לפעול כל עוד התוצאה של בקשתו מאברהם להקריב את יצחק לא הייתה ידועה וטרם התממשה; אך ברגע שהיא התגשמה, תכונותיו של אברהם עמדו בסטנדרטים של האל, מה שאומר שהוא נועד לקבל את כל הברכות שהאל תכנן עבורו. מעקידת יצחק ניתן אפוא להבין, שלאל יש ציפיות ודרישות מאנשים בהקשר לכל עבודה שהוא מבצע בהם, או לכל תפקיד שהוא דורש מהם למלא, או לכל מה שהוא מטיל עליהם ודורש מהם לקבל במסגרת תוכנית הניהול שלו. לציפיות של האל מאנשים יש תוצאות משני סוגים: האחת היא שאם האדם אינו מסוגל לעשות את מה שהאל דורש ממנו, הוא יסולק; השנייה היא שאם האדם כן מסוגל, האל ימשיך להשיג באמצעותו את מה שהוא רוצה בהתאם לתוכניתו. למעשה, האמונה האמיתית וההתמסרות המוחלטת שהאל דורש מבני האדם אינן קשות מדי להשגה עבור אנשים. אבל הדרישות האלה הן שני הדברים שחייבות להימצא באנשים, ולא משנה אם הן קלות או קשות. אם אדם מסוגל לעמוד בסטנדרט הזה, אזי הוא יהיה ראוי בעיני האל, והאל לא יבקש שום דבר נוסף; אם האדם אינו מסוגל, אז זהו עניין אחר. העובדה שהאל ביקש מאברהם להקריב את בנו מעידה שהאל לא חשב שדי בכך שעד כה אברהם ניחן בלב ירא-אל ובאמונה אמיתית בו, שהאל לא הסתפק ב"פחות או יותר". זו בהחלט לא הייתה דרך הדרישה של האל; האל מציב דרישות בדרכיו שלו, ובאופן שתואם למה שאנשים מסוגלים להשיג, וזה אינו נתון למשא ומתן. האין זו קדושתו של האל? (כן). כזו היא קדושתו של האל.

אפילו אדם טוב כמו אברהם, שהיה טהור, בעל אמונה אמיתית ורציונליות, נאלץ לקבל את המבחן של האל – ואם כך, האם בעיני בני האדם מבחן שכזה לא היה מעט חסר התחשבות ברגשות אנושיים? אבל חוסר ההתחשבות הזה ברגשות אנושיים הוא בדיוק ההתגלמות של צביונו ומהותו של האל, ואברהם עבר מבחן מסוג זה. במהלך המבחן הזה, אברהם הראה לאל את אמונתו והתמסרותו הבלתי מתפשרות כלפי הבורא. אברהם עמד במבחן. בדרך כלל, אברהם מעולם לא חווה תהפוכות, אבל לאחר שהאל בחן אותו בצורה כזו, אמונתו והתמסרותו הרגילות הוכחו כאמיתיות; הן לא היו מהפה ולחוץ ולא היו סיסמה. יכולתו של אברהם להתמסר באופן בלתי מתפשר בנסיבות כאלה – לאחר שהאל אמר מילים כאלו והעמיד דרישה כזו כלפיו – משמעותה הייתה דבר אחד בטוח: בלבו של אברהם, האל היה אלוהים ותמיד יהיה אלוהים; ללא קשר לגורמים משתנים כלשהם, הזהות והמהות של האל היו בלתי ניתנות לשינוי. בלבו, בני אדם תמיד יישארו בני אדם ולא יהיו זכאים להתמודד, לנסות להתמקח או להתחרות עם הבורא, וגם לא יהיו זכאים לנתח את המילים שהבורא אומר. אברהם האמין שבכל הנוגע לדברי הבורא או לכל דבר שהבורא מבקש, בני האדם אינם זכאים לבחור; הדבר היחיד שהם אמורים לעשות הוא להתמסר. גישתו של אברהם חשפה הרבה מאוד – הייתה לו אמונה אמיתית באל, ומהאמונה האמיתית הזו נולדה התמסרות אמיתית, ולכן לא משנה מה האל עשה לו או ביקש ממנו, וללא קשר לכל מעשה שהאל ביצע, בין שאברהם ראה אותו, שמע עליו או חווה באופן אישי, דבר מדברים אלה לא יכול היה להשפיע על אמונתו האמיתית באל, קל וחומר שלא היה יכול להשפיע על גישתו המתמסרת כלפי האל. כאשר הבורא אמר משהו חסר התחשבות ברגשות אנושיים, משהו שהעמיד דרישה בלתי מוצדקת כלפי האדם, גישתו של אברהם נשארה כפי שהייתה ולא השתנתה בגלל הסביבה של העולם החיצוני, ולא משנה כמה אנשים חשו עוינות כלפי המילים האלה, התנגדו להן, ניתחו ובחנו אותן, או אפילו בזו להן. אמונתו והתמסרותו לאל לא השתנו, והן לא היו רק מהשפה ולחוץ או בגדר גינוני רשמיות; במקום זאת, הוא השתמש בעובדות כדי להוכיח שהאל שבו הוא מאמין הוא הבורא, שהאל שבו הוא מאמין הוא האל שבשמיים. מה ניתן לראות בכל מה שבא לידי ביטוי אצל אברהם? האם אנו רואים את ספקותיו לגבי האל? האם היו לו ספקות? האם הוא בחן את דברי האל? האם הוא ניתח אותם? (לא). יש אנשים שאומרים: "אם הוא לא בחן או ניתח את דברי האל, מדוע הוא הרגיש מצוקה?" האם אינך מתיר לו לחוש מצוקה? הוא חש מצוקה ועדיין היה מסוגל להתמסר – האם אתה מסוגל להתמסר גם כאשר אינך חש מצוקה? כמה התמסרות יש בתוכך? העובדה שמצוקה וכאב כאלה לא השפיעו על התמסרותו של אברהם מוכיחה שהתמסרות זו הייתה אמיתית, שהיא לא הייתה שקר. זו הייתה עדותו של אדם יציר בריאה למען האל מול השטן, מול כל הדברים, מול כל הבריאה, ועדות זו הייתה חזקה כל כך, יקרת ערך כל כך!

בסיפורים של נח ואברהם, ובסיפור של איוב, מה ריגש כל כך את הדורות שבאו אחריהם בהתנהגותם ובדבריהם ובכל מילה ומעשה שלהם כאשר פקדו אותם דברי האל ופעולותיו? בהקשר לגישתם של שלושת האנשים הללו כלפי דברי האל, ולהתנהגותם, דבריהם וגישתם לאחר ששמעו את דברי האל, ולאחר ששמעו את הציווי והדרישות שהאל הציב, אנשים התרגשו ביותר מן הטהורות וההתמדה של כנותם כלפי האל, הבורא. עבור אנשים כיום, הטוהר וההתמדה הללו עשויים להיקרא טיפשות ואובססיביות; אבל מבחינתי, הטוהר וההתמדה שלהם היו הדברים המרגשים והנוגעים ללב ביותר אצלם, ואף יותר מכך, הם נראו לי דברים שכה רחוקים מהישג ידם של אנשים אחרים. מאנשים אלה באמת הבנתי וחוויתי איך נראה אדם טוב; מהתנהגותם ודבריהם, כמו גם מגישתם כשהתמודדו עם דברי האל, וכשהקשיבו לדברי האל, אני רואה איך נראים האנשים שהאל רואה בהם צדיקים ומושלמים. ומה התחושה הבולטת ביותר שאני חווה לאחר קריאת הסיפורים של אנשים אלו והבנתם? זהו הזיכרון העמוק, ההתקשרות, וההערצה כלפי אנשים אלו. האין זאת תחושת התרגשות? מדוע יש לי תחושה כזו? במהלך ההיסטוריה הארוכה של האנושות, מעולם לא היה ספר היסטוריה שהתמקד בתיעוד, שבח והפצת הסיפורים של שלושת האנשים הללו, ואף אחד לא השתמש בסיפוריהם כדי לחנך דורות מאוחרים יותר, ולא התייחס אליהם כאל אנשים שעל הדורות המאוחרים יותר לחקותם. אבל יש דבר אחד שאנשי העולם לא יודעים: בזמנים שונים, כל אחד משלושת האנשים הללו שמע משהו שונה מהאל, על כל אחד מהם הוטל תפקיד שונה על ידי האל, לכל אחד הוצבו דרישות שונות על ידי האל, כל אחד עשה משהו שונה עבור האל, והשלים עבודה שונה שהופקדה בידיו על ידי האל – ובכל זאת כולם חלקו דבר אחד משותף. מה זה היה? הם כולם עמדו בציפיות של האל. לאחר ששמעו את דברי האל, הם היו מסוגלים לקבל את מה שהאל הפקיד בידיהם וביקש מהם, ולאחר מכן הם היו מסוגלים להתמסר לכל דבר שהאל אמר, ולכל דבר שהאל דרש מהם. מה הם עשו שעמד בציפיות של האל? מבין כל בני המין האנושי, הם הפכו לדוגמה ומופת להקשבה, קבלה והתמסרות לדברי האל, ולנשיאת עדות מהדהדת על האל בפני השטן. מה אומר לנו המידע החשוב הזה, לאור העובדה שהם היו דוגמה ומופת לאנושות, ומושלמים וצדיקים בעיני האל? שזהו סוג האדם שהאל רוצה, אדם שיכול להבין את מה שהאל אומר, שמשתמש בלבו כדי להקשיב, לתפוס, להבין ולהתמסר למימוש דברי הבורא; אדם מסוג זה אהוב על האל. לא משנה עד כמה גדולים המבחנים והניסיונות שהאל מעמיד אותם בהם לפני שהוא מאשר את מעשיהם הצדיקים, ברגע שהם נושאים עדות מהדהדת למען האל, הם הופכים לדבר יקר הערך ביותר בידיו של האל, לאנשים שיחיו לנצח בעיני האל. זוהי העובדה שאנחנו למדים מהדבר. זה מה שאני רוצה לומר לכם באמצעות שיתוף על הסיפורים על נח ואברהם, וזה מה שעליכם להבין. המשמעות היא שאלו שעדיין לא מבינים את דברי הבורא, ועדיין לא יודעים שהקשבה לדברי הבורא היא אחריותם, מחויבותם וחובתם, ואינם מודעים לכך שקבלת דברי הבורא והתמסרות להם היא הגישה שצריכה לאפיין בני אדם יצירי בריאה, ללא קשר למספר השנים שהם נוהים אחרי האל – אנשים כאלה הם אלה שיסולקו על ידי האל. האל לא רוצה אנשים כאלה, הוא מתעב אנשים כאלה. אם כך, כמה אנשים מסוגלים, בסופו של דבר, להקשיב לדברי הבורא, לקבל אותם ולהתמסר להם לחלוטין? כמספר האנשים היכולים לעשות כן. אנשים שנוהים אחרי האל במשך שנים רבות ועדיין בזים לאמת, מפרים בעזות פנים את העקרונות, ואינם מסוגלים לקבל את דברי האל ולהתמסר להם, בין שנאמרו מפי בשר ודם ובין שנאמרו בממלכת הרוח, יעמדו בסופו של דבר בפני תוצאה אחת: סילוק.

עברו כבר שלושים שנה מאז התגלם האל בבשר ובא לעבוד על פני האדמה. הוא אמר מילים רבות והביע אמיתות רבות. לא משנה איך הוא מדבר, לא משנה באילו שיטות הוא משתמש בדיבורו, ולא משנה כמה תוכן הוא אומר, יש לו דרישה אחת בלבד מאנשים: שהם יוכלו להקשיב, לקבל ולהתמסר. עם זאת, ישנם רבים שאינם יכולים לתפוס או לבצע את הדרישה הפשוטה הזו. זה בעייתי מאוד, ומראה שהאנושות מושחתת עמוקות, מתקשה לקבל את האמת, ואינה יכולה להיוושע בקלות. אפילו עכשיו, בהקשר שבו אנשים מכירים בכך שהאדם נברא על ידי האל ובכך שהאל שהתגלם בבשר הוא האל עצמו, אנשים עדיין מתנגדים לאל ומתריסים כנגדו ודוחים את דברי האל ואת דרישותיו. הם אפילו בוחנים, מנתחים, דוחים ונשארים אדישים כלפי המילים שנאמרות מפי האל בהתגלמותו, מבלי להבין איך יצירי בריאה צריכים להתייחס לדבר האל ואיזו גישה צריכה להיות להם כלפי דבר האל. זה באמת עצוב. אפילו עכשיו, אנשים לא יודעים מי הם, מה העמדה שבה הם צריכים להימצא, או מה הם צריכים לעשות. יש אנשים שאפילו מתלוננים ללא הרף על האל, ואומרים: "מדוע האל תמיד מביע אמיתות בעבודתו? מדוע הוא תמיד דורש מאיתנו לקבל את האמת? כשהאל מדבר ועובד, הוא צריך להתייעץ איתנו, והוא לא צריך להקשות עלינו תמיד. אין לנו שום סיבה לציית לו בצורה מוחלטת, אנחנו רוצים זכויות אדם וחופש, אנחנו צריכים להצביע בהרמת ידיים על הדרישות שהאל מציב בפנינו, וכולנו צריכים גם לנהל דיונים ולהגיע להסכמות. בית האל צריך לכונן דמוקרטיה וכולם צריכים לקבל יחד את ההחלטות הסופיות." רבים מחזיקים בגישה זו אפילו כעת, ואף שאינם אומרים זאת בגלוי, הם מחזיקים אותה בלבם. אם איני זכאי לבקש ממך דבר, אם איני זכאי לבקש שתציית למה שאני אומר, ולדרוש ממך התמסרות מוחלטת למה שאני אומר, אזי מי זכאי לכך? אם אתה מאמין שהאל שבשמיים רשאי לעשות זאת, ושהאל שבשמיים רשאי לדבר אליך מהשמיים דרך רעמים, אז נהדר! זה אומר שלא אצטרך להיות סבלני וחדור כוונות טובות או להתאמץ לשווא בדיבור אליך – אני לא רוצה לומר לך שום דבר נוסף. אם אתה מאמין שהאל שבשמיים רשאי לדבר אליך מהשמיים, מתוך העננים, אז קדימה, הקשב, חפש את דבריו – חכה לאל שבשמיים שידבר אליך מן הרקיע, מהעננים, מתוך האש. אבל דבר אחד חייב להיות ברור לך: אם היום הזה באמת יגיע, הזמן למותך יגיע. יהיה עדיף אם היום הזה לא יגיע. המשפט "יהיה עדיף אם היום הזה לא יגיע" – מה המשמעות של המילים הללו? האל הפך לאדם כדי לדבר ישירות עם בני האדם, להנחות אותם ולתת להם אמיתות, אך במקום להקשיב, אנשים מזלזלים בו, מתנגדים לו ומתחרים בו בלבם. הם לא רוצים להקשיב, מתוך אמונה שלאל שעל פני האדמה אין זכות לנסות למשול באנשים. האם הגישה הזו משמחת את האל או מרגיזה אותו? (היא מרגיזה אותו). ומה יעשה האל כשהוא כועס? אנשים יתמודדו עם חרון אפו של האל – אתם מבינים זאת, נכון? חרון אפו של האל, לא העמדה בניסיון על ידי האל; אלה הם שני מושגים נפרדים. כאשר זעמו של האל ניחת על אנשים, הם בסכנה. האם לדעתכם האל כועס על אלה שהוא אוהב? האם הוא כועס על אלה הראויים לחיות בזיו פניו? (לא). על איזה סוג של אנשים יוצא חרון אפו של האל? האל חש סלידה ודחייה כלפי אלה שנהו אחריו במשך שנים רבות ועדיין אינם מבינים את דבריו, שאינם יודעים שעליהם להקשיב לדברי האל, שחסרה להם מודעות כדי לקבל ולהתמסר לדברי האל, והוא אינו מעוניין להצילם. אתה מבין את זה, נכון? אז איזו גישה צריכים אנשים לאמץ כלפי האל, האל בהתגלמותו והאמת? (עלינו להקשיב, לקבל ולהתמסר). נכון. עליכם להקשיב, לקבל ולהתמסר. אין פשוט מזה. לאחר שהקשבתם, עליכם לקבל זאת בלבכם. אם אינכם מסוגלים לקבל דבר מה, עליכם להמשיך לחפש עד שתהיו מסוגלים לקבל באופן מלא – ואז, ברגע שתקבלו זאת, עליכם להתמסר. מה המשמעות של להתמסר? המשמעות היא ליישם בפועל ולממש. אל תבטלו תדברים לאחר ששמעתם אותם, כשאתם מבטיחים כלפי חוץ לעשותם, מעלים אותם על הכתב ושומעים אותם באוזניכם, מבלי להפנים אותם בלבכם. אתם פשוט תמשיכו בדרכיכם הישנות וכשתגיע השעה לפעול תעשו ככל העולה על רוחכם, תוך התעלמות מהדברים שכתבתם והתייחסות אליהם בביטול. זו אינה התמסרות. התמסרות אמיתית לדברי האל פירושה להקשיב להם ולהבינם בלבכם, ולקבל אותם באמת – לקבל אותם כהתחייבות שאין להתנער ממנה. לא מדובר רק באמירה של אדם שהוא מקבל את דברי האל ותו לא; במקום זאת, מדובר בקבלת דבריו מהלב, ותרגום של קבלתם לפעולות מעשיות ומימוש דבריו ללא שום סטייה. אם מה שאתם חושבים, מה שאתם קובעים לעצמכם לעשות במו ידיכם, והמחיר שאתם משלמים נועדו כולם למען העמידה בדרישות האל, זהו מימוש של דברי האל. מה המשמעות של "התמסרות"? המשמעות היא יישום בפועל ומימוש, הפיכת דברי האל למציאות. אם אתה כותב את דברי האל ואת דרישותיו במחברת, ומתעד אותם על נייר, אך לא שומר אותם בלבך, ועושה כרצונך כשמגיע הזמן לפעול, ונראה מבחוץ שעשית את מה שהאל ביקש, אך עשית זאת לפי רצונך, הרי שזו לא הקשבה, קבלה והתמסרות לדברי האל – זהו זלזול באמת, הפרה בעזות פנים של העקרונות, והתעלמות מהסדרי בית האל. זוהי מרדנות.

פעם הפקדתי משימה בידי מישהו. בזמן שהסברתי לו את המשימה, הוא רשם אותה במחברתו בקפדנות. ראיתי כמה הוא מקפיד לתעד – נראה שהיו לו תחושת אחריות כלפי העבודה וגישה זהירה ואחראית. לאחר שהפקדתי את המשימה בידיו, חיכיתי לעדכון; חלפו שבועיים והוא עדיין לא שלח הודעה חזרה. אז החלטתי למצוא אותו בעצמי ולשאול כיצד הוא מתקדם עם המשימה שנתתי לו. הוא אמר, "אוי לא – שכחתי מזה! תגיד לי שוב מה הייתה המשימה." איך אתם מרגישים לגבי תשובתו? זו הייתה הגישה שלו כשהוא עבד על המשימה. חשבתי, "האדם הזה באמת אינו אמין. תתרחק ממני, ומהר! אני לא רוצה לראות אותך שוב!" כך הרגשתי. לכן, אציין בפניכם עובדה: אסור אף פעם לשייך את דברי האל לשקריו של מתחזה – מעשה זה מעורר שאט נפש אצל האל. יש כאלה שאומרים שהם עומדים במילתם, שהמילה שלהם היא הערובה שלהם. אם זה נכון, אזי כאשר מדובר בדברי האל, האם הם מסוגלים לנהוג על פיהם כשהם שומעים אותם? האם הם יכולים לממש אותם באותה קפדנות שבה הם מנהלים את ענייניהם האישיים? כל משפט של האל הוא חשוב. האל אינו מדבר בצחוק. מה שהוא אומר, אנשים חייבים לממש ולבצע. כשהאל מדבר, האם הוא מתייעץ עם אנשים? ודאי שלא. האם הוא מציע להם שאלות עם בחירה מרובה? ודאי שלא. אם אתה מסוגל להבין שדברי האל והתפקיד שהוא מטיל הם פקודות, ושעל אדם לעשות כדברי האל ולממש אותם, אזי חובה עליך לממש ולבצע אותם. אם אתה חושב שדברי האל אינם אלא בדיחה או הערות מזדמנות שניתן לבצע – או לא לבצע – כרצונך, ואתה מתייחס אליהם כך, אזי אין לך שום היגיון ואינך ראוי להיקרא אדם. האל לעולם לא ידבר איתך שוב. אם אדם תמיד עושה את הבחירות שלו כאשר מדובר בדרישות האל, בפקודותיו ובמה שהוא מטיל, ומתייחס אליהם בגישה שטחית, הרי שהוא מסוג האנשים שהאל מתעב. במשימות שהאל פוקד לעשות ומפקיד ישירות בידיך, אם אתה תמיד זקוק לאל שיפקח עליך, ידרבן אותך, יעקוב אחריך, ידאג ויבדוק, ויסתובב אחריך בכל שלב, אזי צריך לסלק אותך. בין אלה שסולקו נכון לעכשיו מבית האל, יש אנשים רבים מסוג זה. אני מנחה אותם לגבי כמה דברים ואז שואל אותם: "כתבתם הכול? זה ברור? יש לכם שאלות?" והם משיבים: "כתבתי הכול, אין שום בעיות, אין צורך לדאוג!" הם מסכימים לבצע זאת בקלות רבה, אפילו מניחים את ידיהם על ליבם ונשבעים לי. אבל האם לאחר שהם מביעים את הסכמתם, האם הם באמת ממשיכים ומממשים את הדברים הללו? לא, הם פשוט נעלמים ללא עקבות ואני לא שומע שום חדשות מהם. את הדברים שהם אוהבים הם עושים מיד ופועלים במהירות ובאופן החלטי. הם מסכימים בקלות לדברים שאני מפקיד בידיהם, אך לאחר מכן פשוט מתעלמים מהם, וכאשר אני ממשיך אחר כך מעקב מולם באותו עניין, אני מגלה שהם לא עשו דבר. סוג כזה של אנשים הוא חסר כל מצפון או היגיון. הם חסרי ערך ואינם ראויים לבצע חובה. הם גרועים יותר מחזיר או כלב. כאשר אדם מחזיק כלב שמירה, אזי כשהאדם איננו, הכלב מסוגל לסייע בשמירה על הבית והחצר כאשר מגיעים זרים. יש הרבה אנשים שבכל הנוגע לעשיית דברים אינם משתווים אפילו לכלבים. יש אנשים שתמיד צריכים שמישהו יפקח עליהם כדי שהם יבצעו אפילו מעט מחובתם, ותמיד צריכים שמישהו יגזום אותם וישגיח עליהם לפני שהם עושים משהו. האם זהו ביצוע חובה? האנשים הללו הם שקרנים! אם הם לא תכננו לבצע את המשימה, אז מדוע הם הסכימו לקבלה? האם זו לא הונאה מכוונת של אנשים? אם הם חשבו שהמשימה תהיה קשה, מדוע הם לא אמרו זאת מוקדם יותר? מדוע הם הבטיחו לבצע אותה ולא המשיכו בכך? אם הם ירמו אנשים אחרים, הם לא יוכלו לגרום להם נזק משמעותי, אבל אם הם ירמו את האל, מהן ההשלכות? אנשים מסוג זה יש לברור ולסלק! האם אתם לא חושבים שאנשים שבזים לאמת ומפרים בעזות פנים את העקרונות הם אנשים רעים? כולם אנשים רעים, כולם שדים, וצריך לסלקם! כיוון שאנשים אלה פועלים בהפקרות, מפירים עקרונות, מרדנים וסרבנים, ומקימים מלכות משל עצמם, וכיוון שהם עצלנים וחסרי אחריות, הם גרמו הפסדים גדולים לכנסייה! מי יכול לשלם את המחיר של ההפסדים הללו? אף אחד לא יכול לשאת באחריות כזו. אנשים אלה מתלוננים ונשארים לא משוכנעים ולא מרוצים כאשר גוזמים אותם. האם אנשים אלה אינם שדים חסרי היגיון? הם באמת מעבר לישועה והיה צריך לסלקם מזמן!

האם אתם מבינים מה המשמעות בסיפורים על נח ואברהם ששיתפנו עליהם היום? האם דרישותיו של האל מהאדם גבוהות? (לא). מה שהאל דורש מהאדם הוא מה שצריך להיות הדבר היסודי ביותר אצל בני אדם יצירי בריאה; דרישותיו אינן גבוהות כלל, והן מעשיות ומציאותיות ביותר. אנשים חייבים להחזיק באמונה אמיתית ובהתמסרות מוחלטת כדי שהאל יאשר אותם; רק אנשים שמחזיקים בשני הדברים הללו נושעים באמת. אבל עבור אלה שהושחתו עמוקות, אלה שבזים לאמת ונמנעים מדברים חיוביים, ואלה שעוינים את האמת – אין דבר קשה יותר משני הדברים הללו. אלה שיש להם לב טהור ופתוח כלפי האל, והם בעלי אנושיות, היגיון ומצפון, ואוהבים דברים חיוביים – רק הם יכולים להשיג את שני הדברים האלה. האם הדברים הללו נמצאים בכם? ובמי נמצא את ההתמדה והטוהר שאמורים להתקיים אצל אנשים? מבחינת גיל, כולכם היושבים כאן צעירים מנח ומאברהם, אך מבחינת טוהר, אינכם יכולים להשתוות אליהם. טוהר, אינטליגנציה וחוכמה אינם נמצאים בכם; לעומת זאת, תכסיסים קטנים קיימים בשפע. אז איך אפשר לפתור את הבעיה הזו? האם יש דרך לעמוד בדרישות האל? האם יש נתיב? מאיפה להתחיל? (האזנה לדברי האל). נכון: על ידי למידה של הקשבה והתמסרות. יש אנשים שאומרים, "לפעמים מה שהאל אומר אינו האמת, ולא קל להתמסר לו. אילו האל היה אומר כמה מילים של אמת, ההתמסרות הייתה קלה." האם המילים האלו נכונות? מה גיליתם בסיפורים על נח ואברהם שעליהם דיברנו היום? ציות לדבר האל והתמסרות לדרישות האל הם חובה בסיסית של האדם. ואם האל אומר משהו שאינו תואם את התפיסות של האדם, האדם לא צריך לנתח או לבחון אותו. זהותו של האל, מהותו, צביונו ומעמדו הם בלתי משתנים לנצח, ואין זה משנה את מי האל מגנה או מסלק ואצל כמה אנשים הדבר מעורר תפיסות והתנגדות. האל הוא האל לנצח. מכיוון שאין לכם ספק שהוא האל, האחריות היחידה שלכם, הדבר היחיד שעליכם לעשות, הוא לציית למה שהוא אומר וליישם בפועל בהתאם לדבריו; זהו הנתיב של יישום בפועל. יציר בריאה לא אמור לבחון, לנתח, לדון, לדחות, להתנגד, למרוד או להכחיש את דברי האל; זה דבר שהאל מתעב, והוא אינו רוצה לראות זאת באדם. איך בדיוק יש להתייחס לדברי האל? איך עליכם ליישם בפועל? זה בעצם פשוט מאוד: למדו לציית להם, הקשיבו להם בלבכם, קבלו אותם בלבכם, הבינו ותפסו אותם בלבכם, ואז יישמו אותם בפועל וממשו אותם בכל לבכם. מה שאתה שומע ומבין בלבך צריך להתחבר באופן הדוק ליישום בפועל שלך. אל תפריד בין השניים; כל דבר צריך להיות מתואם עם דברי האל – מה שאתה מיישם בפועל, מה שאתה מתמסר לו, מה שאתה עושה במו ידיך, כל דבר שאתה מתרוצץ עבורו ואז עליך ליישם בפועל בהתאם לדבריו ולממש את הדברים דרך מעשיך. זוהי המשמעות של להתמסר לדברי הבורא. זהו נתיב היישום בפועל של דברי האל.

18 ביולי 2020