1. נח בנה את התיבה

היום אתחיל בכך שאספר לכם כמה סיפורים. הקשיבו לנושא שאדבר עליו וראו אם יש לו קשר כלשהו לנושאים שכיסינו בעבר. הסיפורים האלה אינם עמוקים, כולכם אמורים להבין אותם. סיפרנו את הסיפורים האלה בעבר, הם סיפורים ישנים. הראשון הוא הסיפור של נח. בזמנו של נח, האנושות הייתה מושחתת ביותר: אנשים סגדו לאלילים, התנגדו לאל, וביצעו מעשים רעים מכל מיני סוגים. האל ראה את המעשים הרעים שלהם במו עיניו, המילים שהם אמרו הגיעו לאוזני האל, והוא החליט שהוא ישמיד את המין האנושי הזה באמצעות מבול, ויחריב את העולם הזה. אם כך, האם כל האנשים נועדו לכליה, מבלי שיישאר אפילו אחד מהם? לא. אדם אחד היה בר מזל, הוא זכה ליחס מועדף של האל, ולא היה יעד להשמדה בידיו: האיש הזה היה נח. נח יישאר לאחר שהאל ישמיד את העולם באמצעות מבול. לאחר שהחליט שיסיים את העידן הנוכחי וישמיד את המין האנושי הזה, האל עשה דבר מה. מה היה הדבר הזה? באחד הימים, האל קרא לנח מן השמיים. הוא אמר "נח, הרוע של המין האנושי הזה הגיע לאוזניי, והחלטתי להשמיד את העולם הזה באמצעות מבול. עליך לבנות תיבה מעץ גופר. אתן לך את ממדי התיבה, ועליך לאסוף יצורים חיים מכל סוג ולהכניסם לתיבה. כאשר התיבה תושלם וזכר ונקבה של כל יצור חי שנוצר על ידי האל ייאספו לתוכה, יומו של האל יגיע. אתן לך אות באותו הזמן". לאחר שאמר מילים אלה, האל עזב. לאחר ששמע את מילות האל, נח התחיל לבצע את כל המשימות שעליהן ציווה האל, מבלי להחמיץ דבר. מה הוא עשה? הוא חיפש את עץ הגופר שהאל דיבר עליו, ואת החומרים השונים שנדרשו לבניית התיבה. בנוסף, הוא התכונן לאיסוף ולהזנה של כל סוגי היצורים החיים. שתי משימות הענק האלה היו חקוקות על לוח ליבו. מרגע שהאל הפקיד בידי נח את בניית התיבה, בשום שלב נח לא חשב לעצמו: "מתי האל ישמיד את העולם? מתי האל ייתן לי את האות שהוא יעשה זאת?" במקום להרהר בעניינים כאלה, נח התייחס בכובד ראש לכל דבר שהאל אמר לו ולקח את דבריו לליבו, ולאחר מכן ביצע כל דבר ודבר. לאחר שנח קיבל את מה שהאל הפקיד בידיו, הוא החל לפעול ולבצע את בניית התיבה שעליה דיבר האל, כדבר החשוב ביותר בחייו, ללא שמץ של התרשלות. ימים חלפו, שנים עברו, יום אחר יום, שנה אחר שנה. האל מעולם לא פיקח על נח ולא האיץ בו, אבל במשך כל הזמן הזה, נח התמיד במשימה החשובה שהאל הפקיד בידיו. כל מילה וכל ביטוי שהאל אמר היו חקוקים על לוח לבו של נח כמו מילים המגולפות על לוח אבן. הוא לא התייחס לשינויים בעולם סביבו, ללעג של הסובבים אותו, לקושי הכרוך בכך או לקשיים שבהם נתקל, והוא התמיד לאורך כל הדרך במה שהאל הפקיד בידיו ומעולם לא אמר נואש ולא חשב לוותר. דברי האל היו חקוקים על לוח לבו של נח והם הפכו למציאות היומיומית שלו. נח הכין את כל אחד מהחומרים הדרושים לבניית התיבה, והמבנה והמפרט של התיבה שציווה האל קיבלו צורה בהדרגה בכל מכה מחושבת של הפטיש והאזמל של נח. ברוח, בגשם ותוך התעלמות מהלעג ומההשמצות של אנשים, חייו של נח נמשכו כך, שנה אחר שנה. האל התבונן בסתר בכל מעשיו של נח בלי לומר לו מילה נוספת ונח נגע ללבו. אולם נח לא ידע ולא הרגיש זאת. מההתחלה ועד הסוף, הוא רק בנה את התיבה והביא את כל מיני היצורים החיים, בנאמנות בלתי מעורערת לדברי האל. בלבו של נח, דברי האל היו ההוראה העליונה ביותר שהיה עליו למלא ולבצע, והם היו הכיוון והמטרה שלו לאורך כל חייו. אם כן, כל מה שהאל אמר לו, כל מה שהאל ביקש ממנו לעשות, ציווה עליו לעשות, נח קיבל את הדבר במלואו והפנים אותו; הוא התייחס לכך כדבר החשוב ביותר בחייו וטיפל בכך בהתאם. לא רק שהוא לא שכח, ולא רק שנצר זאת בליבו, הוא אף מימש זאת בחיי היום-יום שלו, תוך שימוש בחייו כדי לקבל את התפקיד שהוטל עליו על ידי האל ולבצע אותו. וכך, קרש אחר קרש, נבנתה התיבה. כל מהלך של נח, כל יום ויום שלו, הוקדשו לדברי האל ולמצוותיו. אולי לא היה נדמה שנח מבצע משימה חשובה מאוד, אבל בעיני האל, כל מה שנוח עשה, אפילו כל צעד שנקט בו על מנת להשיג משהו, כל עבודה שידיו עשו – כולם היו יקרים, ראויים להיזכר ומופת לחיקוי על ידי המין האנושי. נח דבק במה שהאל הפקיד בידיו. אמונתו הבלתי מעורערת הייתה שכל מילה שנאמרה על ידי האל היא אמת. לא היה לו כל ספק בכך. וכתוצאה מכך, התיבה הושלמה וכל מיני היצורים החיים היו מסוגלים לחיות בתוכה. לפני שהאל השמיד את העולם, הוא נתן לנח אות, שהבהיר לנח כי המבול קרב ובא, ושעליו לעלות אל סיפון התיבה ללא דיחוי. נח עשה בדיוק כדברי האל. כאשר נח עלה אל סיפון התיבה, ומבול שוצף נשפך מן השמיים, נח ראה שדברי האל התממשו, שמילותיו התגשמו: האל כילה את חמתו בעולם, ואף אחד לא היה מסוגל לשנות זאת.

כמה שנים נדרשו לנח לבנות את התיבה? (120 שנה.) מה מייצגות 120 שנה עבור אנשים כיום? זה פרק זמן ארוך יותר ממשך חיים של אדם רגיל. אולי אפילו ממשך חיים של שני אנשים. ובכל זאת, במשך 120 השנים האלה, נח עשה דבר אחד, שאותו התמיד לעשות מדי יום. באותה תקופה טרום-תעשייתית, בעידן שלפני תקשורת הנתונים, בעידן שבו הכול הסתמך על שתי ידיו של אדם ועל עבודת כפיים, נח עשה את אותו הדבר בכל יום. במשך 120 שנה, הוא לא ויתר או הפסיק. מאה ועשרים שנה: איך נוכל להמחיש זאת? האם כל בן אנוש אחר היה מסוגל להישאר מחויב לעשיית דבר אחד במשך 120 שנה? (לא.) אין זה מפתיע שאיש לא היה מסוגל להישאר מחויב לעשיית דבר אחד במשך 120 שנה. ובכל זאת, היה אדם אחד שבמשך 120 שנה התמיד, במה שהאל הפקיד בידיו ללא כל שינוי, כשהוא אף פעם לא מתלונן ולא מוותר ואטום לסביבה החיצונית, ולבסוף הוא השלים זאת בדיוק כפי שהאל אמר. איזה מין דבר זה היה? מבחינת המין האנושי, זה היה נדיר – אפילו ייחודי. לא היה לכך אח ורע לאורך הרצף הארוך של תולדות האנושות, ובקרב כל הגזעים האנושיים שנהו אחר האל. זו לא הייתה משימה קלה כלל ועיקר, מבחינת העצימות והקושי ההנדסי שהיה כרוך בדבר, רמת העבודה הגופנית והמאמץ שנדרשו ומשך הזמן שנדרש, ולכן, כאשר נח עשה זאת, זה היה דבר ייחודי בקרב בני האדם, והוא דמות לחיקוי ומופת עבור כל מי שנוהה אחר האל. נח שמע מסרים בודדים בלבד, ובאותה עת האל לא הביע דברים רבים, ולכן אין ספק שנח לא הבין אמיתות רבות. הוא לא הבין את המדע או הידע המודרניים. הוא היה אדם רגיל להפליא, חבר חסר ייחוד במין האנושי. אך במובן אחד הוא היה שונה מכל היתר: הוא ידע לציית למילות האל, הוא ידע להישמע לדברי האל ולדבוק בהם, הוא ידע מהו מקומו של האדם, והוא הצליח להאמין באמת ולהתמסר לדברי האל – וזה הכול. עקרונות פשוטים אלה הספיקו לנח כדי להגשים את כל מה שהאל הפקיד בידיו, והוא התמיד בכך לא רק חודשים ספורים או כמה שנים, וגם לא כמה עשרות שנים, אלא במשך יותר ממאה שנה. האם המספר הזה אינו מדהים? מי היה מצליח לעשות זאת מלבד נח? (אף אחד.) ומדוע לא? חלק מהאנשים אומרים שהסיבה לכך היא חוסר הבנה של האמת – אבל סיבה זו לא תואמת לעובדות. כמה אמיתות נח הבין? מדוע נח היה מסוגל לכל זאת? המאמינים בני ימינו קראו רבים מדברי האל, הם מבינים כמה אמיתות – אז מדוע הם לא מסוגלים לכך? אחרים אומרים שהסיבה לכך היא צביונותיהם המושחתים של אנשים – אך האם לנח לא היה צביון מושחת? מדוע נח הצליח להשיג זאת, אבל האנשים כיום לא? (כיוון שהאנשים כיום לא מאמינים לדברי האל, הם לא רואים אותם כאמת ולא דבקים בהם כאמת.) ומדוע הם לא מסוגלים לראות את דברי האל כאמת? למה הם לא מסוגלים לדבוק בדברי האל? (אין להם לב ירא-אל.) אם כך, כאשר אנשים לא מבינים את האמת, ולא שומעים אמיתות רבות, כיצד נוצר בקרבם לב ירא-אל? (עליהם להיות ניחנים באנושיות ובמצפון) נכון. האנושיות של בני האדם צריכה להיות מורכבת משני דברים יקרי ערך: הראשון הוא מצפון והשני הוא היגיון של אנושיות רגילה. הרף המינימלי להוויה אנושית הוא אחיזה במצפון ובהיגיון של אנושיות רגילה; זהו הרף המינימלי, הבסיסי ביותר לאמוד בו אדם. אבל דבר זה חסר אצל אנשים כיום וכיוון שכך, אחיזה בלב ירא-אל היא משהו שנשגב מהם, ולאמשנה כמה אמיתות הם שומעים ומבינים. אם כך, מהו ההבדל המהותי בין אנשים בני ימינו לבין נח? (אין להם אנושיות.) ומהי המהות של חוסר אנושיות זה? (הם בהמות ושדים.) הביטוי "בהמות ושדים" לא נשמע נחמד במיוחד, אבל הוא עולה בקנה אחד עם העובדות; ניתן לנסח זאת בדרך מנומסת יותר ולומר שאין להם אנושיות. אנשים ללא אנושיות והיגיון הם לא בני אדם, הם נחותים אפילו מבהמות. יכולתו של נח להשלים את מה שהטיל עליו האל נבעה מכך שכאשר נח שמע את דברי האל, הוא הצליח לנצור אותם בליבו; עבורו, מה שהטיל עליו האל היה משימה לכל החיים, אמונתו הייתה בלתי ניתנת לערעור, כוח הרצון שלו לא השתנה במשך מאה שנה. האל הפקיד בידיו את בניית התיבה בדיוק משום שהיה לו לב ירא-אל, שהוא היה אדם אמיתי, ושהיה לו היגיון מהמעלה הראשונה. אנשים עם מצפון והיגיון כמו של נח הם נדירים ביותר, יהיה קושי רב למצוא אדם נוסף כזה.

למעשה, נוח היה מסוגל לעשות רק דבר אחד. זה היה פשוט מאוד: לאחר ששמע את דברי האל, הוא ביצע אותם ועשה זאת ללא פשרות. מעולם לא היו לו ספקות כלשהם, והוא מעולם לא ויתר. הוא המשיך לעשות כל מה שהאל ביקש ממנו לעשות, הוא ביצע ויישם כפי שהאל אמר לו לעשות זאת, מבלי להתפשר או לשקול את הסיבה, וללא כל התחשבות ברווח או הפסד אישי. הוא זכר את דברי האל: "האל מתכוון להשמיד את העולם. עליך לבנות תיבה ללא דיחוי, וכאשר היא תושלם ומי המבול יבואו, כולכם תעלו על התיבה, ואלה שלא יעלו על התיבה, יֹאבְדוּ כולם". הוא לא ידע מתי דברי האל יתממשו, הוא ידע רק שדברי האל חייבים להתממש, שכל דברי האל נכונים, שאין מילת שקר אחת ביניהם, ושהאל יחליט מתי הם יתרחשו ומתי הם יתממשו. הוא ידע שמשימתו היחידה באותה עת היא לשמור בנחישות בלבו את כל דברי האל, ולא לבזבז זמן בביצועם. כאלה היו מחשבותיו של נוח. זה מה שהוא חשב, וזה מה שהוא עשה, ואלה העובדות. אם כך, מה ההבדל המהותי ביניכם לבין נוח? (כשאנחנו שומעים את דברי האל, אנחנו לא מיישמים אותם בפועל.) זו התנהגות, מהו ההבדל המהותי? (חסרה לנו אנושיות.) ההבדל הוא שנח ניחן בשני הדברים שהם המינימום שאדם צריך להיות ניחן בהם – המצפון וההיגיון של אנושיות רגילה. אתם לא ניחנים בדברים האלה. האם הוגן לומר שנוח יכול להיקרא בן אדם ושאתם לא ראויים להיקרא כך? (כן.) מדוע אני אומר זאת? העובדות לפניכם: מבחינת מה שנוח עשה, עזבו חצי, לא הייתם יכולים לעשות אפילו חלק קטן מזה. נוח הצליח להתמיד במשך מאה ועשרים שנה. כמה שנים אתם הייתם יכולים להחזיק מעמד? מאה שנים? חמישים? עשר? חמש? שנתיים? חצי שנה? מי מכם היה יכול להתמיד במשך חצי שנה? לצאת ולחפש את סוג העץ שעליו האל דיבר, לחתוך אותו, להסיר את קליפתו, לייבש אותו, ואז לחתוך את העץ לצורות ולגדלים שונים – האם הייתם מצליחים להתמיד בכך במשך חצי שנה? רובכם מנענעים בראשכם – לא הייתם מצליחים לעמוד בזה אפילו חצי שנה. אם כך, מה לגבי שלושה חודשים? יש אנשים שאומרים: "אני חושב שהיה לי קשה להחזיק מעמד אפילו שלושה חודשים. אני קטן ועדין. ביער יש יתושים וחרקים אחרים, וגם נמלים ופרעושים. אם הייתי נעקץ, לא הייתי יכול לשאת זאת. וחוץ מזה, לחתוך עצים כל יום, לעשות את העבודה המלוכלכת והמעייפת הזאת בחוץ, כשהשמש קופחת והרוח מצליפה מסביב, הייתי מקבל מכת שמש תוך יומיים. זה לא סוג העבודה שאני רוצה לעשות – האם יש משהו קל יותר שאפשר לצוות עליי לעשות?" האם נתונה לך הבחירה במה שהאל מורה לך לעשות? (לא.) אם אינך יכול לעמוד בכך במשך שלושה חודשים, האם יש לך התמסרות אמיתית? האם אתה ניחן במציאות של התמסרות? (לא.) לא היית יכול להחזיק מעמד שלושה חודשים. אם כך, האם יש מישהו שהיה יכול להחזיק מעמד שבועיים? יש אנשים שאומרים: "אני לא יכול לזהות עצי גופר או לכרות עצים. אני אפילו לא יודע לאיזה כיוון ייפול העץ כשאכרות אותו – מה אם הוא ייפול עליי? חוץ מזה, אחרי כריתת העצים, הייתי יכול לסחוב גזע עץ אחד או שניים לכל היותר. אם הייתי סוחב עוד גזעים, זה היה הסוף של הגב והכתפיים שלי, נכון?" אינכם יכולים לעמוד בזה אפילו במשך שבועיים. אם כך, מה אתם יכולים לעשות? מה אתם יכולים להשיג כשאתם מתבקשים לציית לדברי האל, להתמסר להם, ליישם את דבריו? מלבד שימוש במחשבים ומתן פקודות, מה אתם מסוגלים לעשות? אם הייתה זו תקופתו של נוח, האם אתם הייתם אלה שהאל היה קורא להם? בהחלט לא! לא לכם היה האל קורא; לא אתכם היה האל מעדיף. מדוע? מכיוון שאתה אינך אדם שמסוגל להתמסר לאחר שהוא שומע את דברי האל. ואם אינך סוג האדם הזה, האם אתה ראוי לחיות? כשהמבול יבוא, האם תהיה ראוי לשרוד? (לא.) אם אינך ראוי לכך, אתה תושמד. איזה מין אדם אתה, אם אינך יכול ליישם את דברי האל אפילו במשך שבועיים? האם אתה באמת מאמין באל? אם אינך מסוגל לבצע את דברי האל לאחר ששמעת אותם, אם אינך יכול להחזיק מעמד ולא יכול לשאת קשיים במשך שבועיים, איזה ערך יש למעט האמת שאתה מבין? אם אין לה אף לא שמץ של יכולת להשפיע עליך, הרי שמבחינתך, האמת היא רק כמה מילים, והיא לחלוטין חסרת תועלת. איזה מין אדם אתה אם אתה מבין את כל האמיתות הללו, אך כאשר אתה מתבקש ליישם את דברי האל ולשאת קשיים במשך חמישה-עשר ימים, אינך יכול לסבול זאת? האם אתה יציר בריאה כשיר בעיני האל? (לא.) בהתחשב בסבל של נוח ובמאה ועשרים שנות התמדתו, הפער ביניכם עצום – לא ניתן להשוות ביניכם כלל וכלל. הסיבה שהאל בחר בנוח והפקיד בידיו את כל מה שרצה שייעשה, הייתה שבעיני האל, נוח היה מסוגל לציית לדבריו, הוא היה אדם שאפשר היה להפקיד בידיו אחריות כבדה, הוא היה מהימן ואדם שיכול להפוך את רצון האל למציאות; בעיני האל, זה היה אדם אמיתי. ואתם? אינכם יכולים להשיג אף אחד מהדברים האלה. לא קשה לדמיין מה אתם-כולכם בעיני האל. האם אתם בני אדם? האם אתם ראויים להיקרא בני אדם? התשובה ברורה: לא! קיצרתי את הזמן ככל האפשר, לחמישה-עשר ימים, שבועיים בלבד, ואף אחד מכם לא אמר שהוא יכול לעשות זאת. מה זה מראה? שאמונתכם, נאמנותכם והתמסרותכם חסרות כל ערך. הדברים שאתם מאמינים כי הם אמונה, נאמנות והתמסרות – שווים בעיני לקליפת השום! אתם מתפארים בכך שאתם טובים למדיי, אך בעיניי אתם ריקים מכל תוכן!

אחד הדברים המדהימים ביותר, המוערכים ביותר, והראויים ביותר לחיקוי בסיפורו של נח הוא 120 שנות ההתמדה שלו, 120 שנות ההתמסרות והנאמנות שלו. האם האל בחר באדם הלא נכון? (לא.) אלוהים הוא האל שבוחן את הווייתו הפנימית ביותר של האדם. הוא בחר בנח מתוך ההמון הרב, הוא בחר בנח וקרא לו, והאל לא טעה בבחירתו: נח עמד בציפיותיו, הוא השלים בהצלחה את המשימה שהאל הפקיד בידיו. זו עדות. זה מה שהאל רצה, וזו עדות! אבל האם בכם, יש איזשהו רמז או סימן לכך? לא, אין בכם. ברור שאין בכם את העדות הזו. מה שנחשף בכם, מה שהאל רואה, הוא אות קלון; אין בכם ולו דבר אחד שיכול לרגש אנשים עד דמעות כאשר מדברים עליו. אין כיום אדם שיכול להשתוות לנח ואין לו אח ורע בהקשר לביטוייו השונים, ובמיוחד ביחס לאמונתו האיתנה בדברי האל, שהייתה חפה מספקות או משינויים לאורך מאה שלמה, ולהתמדתו בבניית התיבה שלא התערערה במשך מאה שנה, וביחס לאמונתו ולכוח הרצון שלו. ובכל זאת, לאף אחד לא אכפת כהוא זה מהנאמנות ומההתמסרות של נח, אף אחד לא מאמין שיש משהו בכך שראוי להוקרה ולחיקוי. מה, אם כן, חשוב יותר לאנשים כיום? חזרה על סיסמאות ודיבור על דוקטרינות. נראה שהם מבינים אמיתות רבות, שהם זכו באמת – אבל בהשוואה לנח הם לא השיגו מאית, ואפילו אלפית, ממה שהוא השיג. כמה לוקים בחסר הם! הבדל של שמיים וארץ. מסיפור בניית התיבה על ידי נח, האם גיליתם איזה סוג של אנשים האל אוהב? מהם המעלות, הלב והיושרה שבהם ניחנים אנשים שאוהב האל? האם אתם ניחנים בכל התכונות שהיו לנח? אם אתה מרגיש שיש לך אמונה ואופי כמו לנח, היה אפשר לסלוח לך במידת מה על הצבת תנאים בפני האל ועל ניסיונות לשאת ולתת איתו. אם אתה חש שאין בך כלל את התכונות האלה, אומר לך את האמת: אל תחמיא לעצמך – אתה כלום ושום דבר. בעיני האל, אתה פחות מתולעת, ולמרות זאת עדיין יש לך את החוצפה להציב תנאים בפני האל ולשאת ולתת איתו? יש אנשים שאומרים: "אם אני פחות מתולעת, אולי אוכל לשמש ככלב בבית האל?" לא, אתה לא ראוי לכך. למה? אתה לא מסוגל אפילו לשמור כראוי על דלת בית האל, ולכן בעיניי, אתה לא שווה ערך אפילו לכלב שמירה. האם המילים האלו פוגעות בכם? האם לא נעים לכם לשמוע אותן? הן לא נועדו לפגוע בהערכה העצמית שלכם; זו הצהרה עובדתית, קביעה מבוססת ראיות, ואין בה שמץ של שקריות. כך בדיוק אתם מתנהגים, אלה בדיוק התכונות שאתם מפגינים; כך בדיוק אתם מתייחסים לאל וכך אתם מתייחסים גם לכל מה שהאל הפקיד בידיכם. כל מה שאמרתי הוא אמת שמגיעה מהלב. בזאת סיימנו לדון בסיפור נח.

2. אברהם העלה את יצחק לעולה

יש סיפור נוסף שראוי לספר: הסיפור על אברהם. יום אחד הגיעו שני שליחים לביתו של אברהם, והוא קיבל אותם בהתלהבות. משימת השליחים הייתה להודיע לאברהם כי האל עומד להעניק לו בן. מיד כששמע זאת, אברהם נמלא שמחה: "תודה לאדוני!" אך מאחוריהם, אשתו של אברהם, שרה, צחקקה לעצמה. פירוש הצחקוק שלה היה: "זה בלתי אפשרי, אני זקנה – איך אוכל להביא ילד לעולם? שאני אקבל בן, איזו בדיחה!" שרה לא האמינה בכך. האם השליחים שמעו את צחוקה של שרה? (הם שמעו.) מובן שהם שמעו, וגם האל ראה זאת. ומה עשה האל? מבלי להראות את עצמו, האל צפה. שרה, אותה אישה בורה, לא האמינה בכך – אך האם מה שהאל החליט לעשות מושפע מהפרעות מצד בני אדם? (לא.) ההחלטה לא מושפעת מהפרעות מצד שום אדם. כאשר האל מחליט לעשות משהו, אנשים יכולים לומר: "אני לא מאמין בכך, אני מתנגד, אני מסרב, אני מוחה, יש לי בעיה עם זה." האם לדבריהם יש משקל? (לא.) אז כשהאל רואה שיש אנשים שלא מסכימים, שיש להם מה לומר, שאינם מאמינים, האם הוא צריך לספק להם הסבר? האם הוא צריך להסביר להם את הסיבות למה שהוא עושה וכיצד הוא עושה זאת? האם האל עושה זאת? הוא לא עושה זאת. הוא לא שם לב למה שאנשים בורים אלו עושים ואומרים, ולא אכפת לו מהי גישתם. בלבו, מה שהאל החליט לעשות כבר מזמן נחקק באבן: זהו מה שהוא עומד לעשות. כל הדברים והמאורעות נתונים לשליטה ולריבונות של ידי האל, לרבות המועד שבו אדם מביא ילד לעולם, ואיזה סוג ילד הוא יהיה – מובן מאליו שגם זה בידיו של האל. כאשר האל שלח את השליחים להודיע לאברהם כי הוא ייתן לו בן, האל בעצם כבר מזמן תכנן את הדברים הרבים שיעשה מאוחר יותר. איזו אחריות הבן יישא, איזה סוג חיים יחיה, מה יהיה טיבם של צאצאיו – האל כבר מזמן תכנן את כל זה, ולא יהיו בכך טעויות או שינויים. וכך, האם הצחקוק של אישה טיפשה יכול לשנות משהו? הוא לא יכול לשנות דבר. וכשהגיע הזמן, האל פעל כפי שתכנן, וכל זה התקיים כפי שהאל דיבר וקבע.

כשהיה אברהם בן 100 שנים, האל העניק לו בן. ימיו של אברהם, שחי 100 שנה ללא בן, היו שגרתיים ובודדים. איך מרגיש אדם בן 100 שנה שאין לו ילדים, במיוחד שאין לו בן? "משהו חסר בחיי. האל לא נתן לי בן, הרגשתי קצת בודד בחיים והייתה בי קצת חרטה." אך מה היה מצב רוחו של אברהם כאשר האל שלח את השליחים להודיע לו שיינתן לו בן? (שמחה.) מעבר לשמחתו הגדולה, הוא היה שרוי גם בציפייה. הוא הודה לאלוהים על חסדו, על שאיפשר לו לגדל ילד בשנים שנותרו לו. איזה דבר נהדר היה זה, וכך הוא קרה. אם כן, אילו דברים היו לו לשמוח עליהם? (היו לו צאצאים, השושלת שלו תמשיך להתקיים.) זה דבר אחד. הייתה עוד שמחה גדולה – מה היא הייתה? (הילד הזה ניתן באופן אישי מידי האל.) נכון. כאשר לאדם רגיל עתיד להיות ילד, האם האל בא ואומר לו? האם הוא אומר: "אני מעניק לך באופן אישי את הילד שהבטחתי לך"? זה מה שהאל עושה? לא. אז מה היה מיוחד בילד הזה? האל שלח שליחים לומר לאברהם באופן אישי: "בגיל מאה תקבל ילד, שיינתן באופן אישי על ידי האל". זה מה שהיה מיוחד בילד הזה: האל אמר שהוא ייוולד והוא נתן את הילד באופן אישי. איזה דבר משמח היה זה! ונכון שהמשמעות המיוחדת של הילד הזה מעוררת באנשים מחשבות רבות? איך הרגיש אברהם כשהיה עד ללידתו של הילד הזה? "סוף-סוף יש לי ילד. דברי האל התגשמו; האל אמר שייתן לי ילד, והוא אכן עשה זאת!" כשנולד הילד הזה והוא החזיק אותו בידיו, הדבר הראשון שהרגיש היה: "את הילד הזה לא קיבלתי מידי אדם, אלא מידי האל. הילד הזה הגיע בדיוק בזמן. הוא ניתן על ידי האל, ואני חייב לגדל אותו היטב, לחנך אותו כראוי, ולגרום לו לסגוד לאל ולציית לדבריו של האל, כי הוא בא מהאל." האם הוא העריך את הילד הזה מאוד? (כן.) היה זה ילד מיוחד. בהתחשב גם בגילו של אברהם, אין זה קשה לדמיין עד כמה הוא חיבב את הבן הזה. חיבתו, עדינותו ואהבתו של אדם רגיל כלפי ילדו נמצאו כולם גם באברהם. אברהם האמין לדברים שנאמרו על ידי האל, והוא היה עד במו עיניו להתגשמות דבריו של האל. הוא גם היה עד לדברים האלה, מאמירתם ועד להתגשמותם. הוא חש עד כמה דברי האל הם סמכותיים, עד כמה מעשיו הם פלאיים, והכי חשוב, עד כמה האל דואג לאדם. עם זאת, כאשר הסתכל על הילד, אברהם חש תערובת מורכבת ועזה של רגשות, אך בלבו היה לו רק דבר אחד לומר לאל. אימרו לי, מה אתם חושבים שהוא אמר? (תודה לאל!) "תודה לאדוני!" אברהם היה אסיר תודה והעניק גם את תודתו ושבחו העמוקים לאל. מבחינת האל ואברהם הייתה לילד זה משמעות יוצאת דופן. זאת משום שמהרגע שבו אמר האל כי ייתן לאברהם ילד, האל תכנן וקבע להגשים דבר מה. היו עניינים חשובים, עניינים כבירים, שהוא רצה להשיג דרך הילד הזה. כזאת הייתה חשיבותו של הילד הזה בעיני האל. ובאשר לאברהם, הערך והחשיבות של קיומו היו יוצאי דופן ומעבר למקובל בהיסטוריה של כלל האנושות ובמונחים של כל המין האנושי, בזכות חסדו המיוחד של אלוהים כלפי אברהם, משום שאלוהים העניק לו בן. האם זה סוף הסיפור? לא. החלק המכריע עדיין לא התחיל.

לאחר שאברהם קיבל את יצחק מהאל, הוא גידל את יצחק כפי שהאל ציווה וביקש ממנו. בחיי היומיום שלו במהלך אותן שנים חסרות ייחוד, אברהם לקח את יצחק להשתתף בהקרבת קורבנות, וסיפר ליצחק סיפורים על האל שבשמיים. מעט-מעט, יצחק התחיל להבין דברים. הוא למד כיצד להודות לאל, וכיצד לשבח את האל. הוא למד כיצד לציית, וכיצד להעניק מנחות. הוא ידע מתי ניתנות מנחות, והיכן נמצא המזבח. כעת אנו מגיעים לנקודה המרכזית של הסיפור. יום אחד, כשיצחק החל להבין דברים אך עדיין לא הגיע לבגרות, אמר האל לאברהם: "לקורבן הזה איני רוצה שה. במקום שה, העלה את יצחק." לאדם כמו אברהם, שחיבב את יצחק כל כך, האם דברי האל היו כמו רעם ביום בהיר? עזבו לרגע את אברהם, שהיה בגיל כה מופלג – כמה אנשים בשיא חייהם – אנשים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם – היו יכולים לשאת חדשות כאלה? האם מישהו היה יכול? (לא.) ומה הייתה תגובתו של אברהם לאחר ששמע את דברי האל? "אה? האם האל טעה במה שאמר? האל לעולם אינו טועה, אז האם ייתכן שאוזניי הזקנות שמעו לא נכון? אבדוק שוב." הוא שאל: "אלוהים, האם אתה מבקש ממני להעלות את יצחק? האם יצחק הוא הקורבן שאתה רוצה?" האל אמר: "כן, נכון!" לאחר שווידא זאת, אברהם ידע שדברי האל לא היו שגויים, ואף לא ישתנו. זאת הייתה כוונתו המדויקת של האל. והאם קשה היה לאברהם לשמוע זאת? (זה היה קשה.) עד כמה קשה? אברהם חשב: "אחרי כל השנים האלה, ילדי סוף-סוף התחיל להתבגר. אם הוא יועלה כקורבן חי, פירוש הדבר שהוא יישחט על המזבח כמו שה המובל לשחיטה. להישחט פירושו להיהרג, וההרג פירושו שמאותו יום ואילך, לא יהיה לי עוד הילד הזה..." כשמחשבותיו הגיעו עד לנקודה זו, האם אברהם העז לחשוב עוד? (לא.) למה לא? מחשבות מעבר לכך יסבו כאב גדול עוד יותר, כמו סכין בלב. אם יחשוב מעבר לכך, אלו לא יהיו מחשבות על דברים שמחים אלא על ייסורים. הילד לא עמד להיעלם לימים מספר או לשנים אחדות אך עדיין להישאר חי; אברהם לא עמד לחשוב עליו כל הזמן ואז להתאחד עמו ברגע המתאים, לאחר שהילד היה מתבגר. לא זה היה המקרה. ברגע שהילד יועלה על המזבח, הוא יחדל להתקיים, אברהם לא יראה אותו שוב לעולם, יצחק יוקרב לאל ויחזור לאל. הדברים יחזרו לקדמותם. לפני הילד, אברהם חי בבדידות. האם זה היה כואב אילו הדברים היו נמשכים כך, אילו מעולם לא היה לו ילד? (זה לא היה כואב במיוחד.) זה היה כואב מאוד, לקבל ילד ואז לאבד אותו – זה כאב עצום, זה יכול להרוס אדם! החזרת הילד הזה לאל פירושה שמאותו רגע ואילך, הילד לעולם לא ייראה שוב, קולו לא יישמע שוב, אברהם לעולם לא יראה אותו משחק שוב, לא יוכל לגדל אותו, לא יוכל להצחיק אותו, לא יראה אותו גדל, ולא יוכל ליהנות מכל השמחות המשפחתיות שנובעות מנוכחותו. כל מה שיישאר יהיה כאב וגעגוע. ככל שאברהם חשב על כך יותר, כך זה הפך לקשה יותר. אך לא משנה כמה קשה זה היה, דבר אחד היה ברור בלבו: "מה שאלוהים אמר ומה שאלוהים עומד לעשות אינו בדיחה, זה לא יכול להיות שגוי, וקל וחומר שאינו יכול להשתנות. יתרה מזאת, הילד הזה הגיע מהאל, לכן זה טבעי ומוצדק לחלוטין שיועלה כקורבן לאל, וכאשר האל רוצה בכך, חובתי להחזירו אל האל ללא פשרות. עשור השמחה המשפחתית שחלף היה מתנה מיוחדת, מתנה שזכיתי ליהנות ממנה בשפע; עליי להודות לאל ולא להציב לו דרישות בלתי סבירות. ילד זה שייך לאל, אסור לי לתבוע אותו לעצמי, הוא אינו רכושי האישי. כל האנשים באים מהאל. גם אם אתבקש להקריב את חיי שלי, אסור לי לנסות להתווכח עם האל או להכתיב תנאים, קל וחומר כאשר מדובר בילד שהאל דיבר עליו אישית והעניק אותו אישית. אם האל אומר להעלותו, אז אעשה זאת!"

כך חלף הזמן, דקה אחר דקה, שנייה אחר שנייה, ורגע ההקרבה התקרב והלך. אבל במקום להרגיש אומלל יותר ויותר, אברהם חש רוגע הולך וגובר. מה הרגיע אותו? מה איפשר לאברהם לחמוק מהכאב ולאמץ גישה נכונה כלפי העתיד להתרחש? הוא האמין שהגישה לכל אשר עשה האל צריכה להיות רק גישה של התמסרות, ולא גישה של ניסיון להתווכח עם האל. כשמחשבותיו של אברהם הגיעו לנקודה הזו, הוא כבר לא היה שרוי בכאב. אברהם נשא את יצחק הצעיר והתקדם, צעד אחר צעד, אל עבר צד המזבח. על המזבח לא היה דבר – לא כמו בדרך כלל, כשהשה היה כבר מוכן שם. "אבא, האם עדיין לא הכנת את הקורבן להיום?" שאל יצחק "אם לא, אז מה יועלה כקורבן היום?" מה הרגיש אברהם כאשר יצחק שאל זאת? האם ייתכן שהוא הרגיש שמחה? (לא.) אז מה הוא עשה? בלבו, האם שנא את האל? האם התלונן לאל? האם התנגד? (לא.) אף לא אחד מהדברים האלו. מה מראה זאת? מכל מה שקרה לאחר מכן, ברור לחלוטין שאברהם באמת לא חשב על דברים כאלה. הוא הניח את העצים שאותם עמד להבעיר על המזבח, וקרא ליצחק להתקרב. כשאברהם קורא ליצחק אל המזבח, באותו רגע, מה אנשים חושבים? "איזה איש זקן חסר לב אתה. אין בך אנושיות. אתה לא אנושי! הוא הבן שלך, האם באמת אתה יכול לשאת זאת? האם באמת אתה יכול לעשות זאת? האם באמת אתה כל כך אכזרי? האם יש לך בכלל לב?" האם אין זה מה שהם חושבים? והאם אברהם חשב את הדברים האלה? (לא.) הוא קרא ליצחק לצדו, ובחוסר יכולת לומר מילה, הוציא את החבל שהכין, וקשר את ידיו ורגליו של יצחק. האם המעשים האלה מצביעים על כך שהקורבן הזה עתיד להיות אמיתי, או מזויף? הוא עתיד להיות אמיתי, טהור, ולא למראית עין. אברהם הרים את יצחק על כתפיו, ולא משנה כמה הילד הצעיר נאבק וזעק, אברהם לא שקל לוותר אפילו לרגע. הוא הניח בנחישות את בנו הצעיר על העצים, כדי שיישרף על המזבח. יצחק בכה, זעק, נאבק – אבל אברהם ביצע את המעשים לצורך הקרבת קורבן לאל, תוך הכנת הכול לקורבן. לאחר שהניח את יצחק על המזבח, אברהם שלף מאכלת שבדרך כלל שימשה לשחיטת הצאן, ואחז בה בחוזקה בשתי ידיו. הוא הרים את המאכלת מעל ראשו, וכיוון אותה לעבר יצחק. הוא עצם את עיניו, וכאשר המאכלת עמדה לרדת, האל דיבר אל אברהם. מה אמר האל? "אברהם, עצור את ידך!" אברהם לעולם לא היה מדמיין שהאל יאמר דבר כזה בזמן שהוא עומד להחזיר אליו את יצחק. זה לא היה משהו שהוא העז לחשוב עליו. ובכל זאת דברי האל פגעו בלבו, מילה אחר מילה. כך ניצל יצחק. באותו יום, הקורבן שהיה באמת אמור להיות מוקרב לאל היה מאחורי אברהם; זה היה שה. השה הוכן מראש על ידי האל, אך האל לא נתן לאברהם שום רמז מוקדם, אלא אמר לו לעצור בדיוק כאשר הוא הרים את המאכלת והיה מוכן להוריד אותה. אף אחד לא היה יכול לדמיין זאת, לא אברהם, ולא יצחק. כשמסתכלים על הקרבתו של יצחק על ידי אברהם, האם אברהם באמת התכוון להקריב את בנו, או שהוא העמיד פנים? (הוא באמת התכוון לעשות זאת.) הוא באמת התכוון לעשות זאת. מעשיו של אברהם היו טהורים, לא הייתה בהם שום רמאות.

אברהם היה מוכן להקריב את בנו, בשר מבשרו, כקורבן לאל – וכאשר האל ציווה עליו להעלות את הקורבן הזה, אברהם לא ניסה להתווכח איתו ולהגיד: "האם איננו יכולים להשתמש במישהו אחר? בי עצמי, או בכל אדם אחר." במקום לומר דברים כאלה, אברהם העניק את בנו היקר והאהוב ביותר לאל. וכיצד הקורבן הזה נעשה? אברהם שמע את דברי האל, ופשוט הלך והעלה את הקורבן. האם זה ייראה הגיוני בעיני אנשים שהאל נתן לאברהם ילד, ולאחר שהילד גדל, הוא ביקש מאברהם להחזיר אותו ורצה לקחת את הילד? (זה לא ייראה הגיוני.) נכון שמנקודת מבט אנושית אין בכך שום היגיון? נכון שנראה כאילו האל משחק עם אברהם? האל נתן לאברהם את הילד הזה יום אחד, וכמה שנים לאחר מכן הוא רצה לקחת אותו ממנו. אם האל רצה את הילד, הוא היה צריך פשוט לקחת אותו; לא היה צורך לגרום לאדם הזה כזה סבל על ידי בקשה שיקריב את הילד על המזבח. מה המשמעות של הילד שמוקרב על המזבח? המשמעות היא שאברהם היה צריך לשחוט אותו ואז לשרוף אותו במו ידיו. האם זה דבר שאדם יכול לשאת? (לא.) מה הייתה כוונת האל כאשר ביקש את הקורבן הזה? שאברהם יעשה את הדברים האלה באופן אישי: לקשור בעצמו את בנו, להניח אותו בעצמו על המזבח, לשחוט אותו בעצמו במאכלת, ואז לשרוף אותו בעצמו כקורבן לאל. בעיני בני האדם, שום דבר מהדברים הללו לא נראה מתחשב ברגשות האדם; בעיניהם, שום דבר מהדברים הללו לא נראה הגיוני לפי התפיסות, הלך הרוח, הפילוסופיה האתית, או המוסריות והמנהגים שלהם. אברהם לא חי בוואקום, ולא חי בעולם של פנטזיה; הוא חי בעולם האדם. היו לו מחשבות אנושיות ודעות אנושיות. ומה הוא חשב כאשר כל זה התרחש? נוסף על הסבל שלו, ומעבר לדברים מסוימים שבלבלו אותו, האם הייתה בו מרדנות או דחייה? האם הוא תקף מילולית וגידף את האל? בכלל לא. בדיוק ההפך: מרגע שהאל ציווה עליו לעשות את המעשה, אברהם לא העז להתייחס לזה בקלות דעת, אלא התחיל מיד להתכונן. ומה היה מצב רוחו כאשר החל בהכנות הללו? האם הוא היה שמח, עליז ומאושר? או אולי הוא היה כאוב ועצוב, ולבו היה כבד עליו? (הוא היה כאוב ועצוב.) הוא היה כאוב! כל צעד שלו היה כבד. לאחר שנעשה מודע לעניין הזה ושמע את דברי האל, כל יום הרגיש לאברהם כמו שנה; הוא היה אומלל, לא יכול היה לשמוח, ולבו היה כבד. אבל מה הייתה האמונה היחידה שלו? (שהוא חייב לציית לדבריו של האל.) נכון, שהוא חייב לציית לדבריו של האל. הוא אמר לעצמו: "מבורך שם אדוני יהוה; אני אחד מאנשיו של האל, ועליי לציית לדבריו של האל. לא משנה אם מה שאלוהים אומר הוא נכון או שגוי, ולא משנה איך יצחק הגיע אליי, אם האל מבקש, עליי לתת; אלה הם ההיגיון והגישה שצריכים להיות לאדם." אברהם לא היה נטול כאב או קושי לאחר שקיבל את דברי האל; הוא חש כאב והיו לו קשיים אישיים, ולא היה קל להתגבר עליהם! למרות זאת, מה קרה בסופו של דבר? כפי שרצה האל, אברהם הביא את בנו שלו, ילד צעיר, אל המזבח, והאל ראה את כל מה שאברהם עשה. האל צפה בכל תנועה של אברהם, כפי שצפה בכל מעשי נח, וכל מעשיו נגעו ללבו של האל. אף שהמעשה לא הסתיים כפי שכולם חשבו שיסתיים, מעשהו של אברהם היה ייחודי בכל המין האנושי. האם עליו לשמש דוגמה לכל אלו שנוהים אחר האל? (כן.) הוא מודל לחיקוי עבור כל אלה במין האנושי שנוהים אחר האל. למה אני אומר שהוא מודל לחיקוי למין האנושי? אברהם לא הבין הרבה אמיתות, ולא שמע שום אמיתות או דרשות שהאל אמר לו באופן אישי. הוא פשוט האמין, הכיר בכך וציית. מה היה ייחודי באנושיות שלו? (ההיגיון של יציר בריאה.) אילו מילים משקפות זאת? (הוא אמר: "מבורך שם אדוני יהוה; עליי לציית לדברי האל, ולא משנה אם הם תואמים את תפיסות האדם או לא, עליי להתמסר".) דברים אלה מראים שלאברהם היה ההיגיון של האנושיות הרגילה. יתרה מזאת, הדברים האלה הראו שהוא גם היה בעל מצפון של אנושיות רגילה. היכן המצפון הזה בא לידי ביטוי? אברהם ידע שיצחק הוענק לו על ידי האל, שהוא דבר שמקורו הוא האל, שהוא שייך לאל, ושאברהם צריך להחזיר אותו אל האל כשהוא מבקש, במקום להיאחז בו תמיד; כזה הוא המצפון שצריך להיות לאדם.

האם אנשים בימינו הם בעלי מצפון והיגיון? (לא.) באילו דברים זה מתבטא? לא משנה כמה חסד האל מרעיף על אנשים, ולא משנה מכמה ברכות או חסד הם נהנים, מהי הגישה של אנשים כאשר מתבקשים לגמול על אהבתו של האל? (התנגדות, ולעתים חשש מקושי ועייפות.) פחד מקשיים ועייפות הוא ביטוי מוחשי לחוסר מצפון והיגיון. אנשים בימינו ממציאים תירוצים, מנסים להכתיב תנאים ולעשות עסקאות – נכון או לא נכון? (נכון.) הם גם מתלוננים, עושים דברים באופן שטחי וחמקמק, וחומדים את נוחות הבשר – אלו כולם ביטויים מוחשיים. לאנשים כיום אין מצפון, ועדיין לעתים קרובות הם משבחים את חסדו של האל, מונים את כל החסדים האלה, ונרגשים עד דמעות כשהם מונים אותם. עם זאת, לאחר שהם מסיימים למנות, זה סוף העניין; הם ממשיכים להיות שטחיים, ממשיכים לעשות רק את המינימום ההכרחי, ממשיכים להיות ערמומיים, וממשיכים להשתמט ולהתרשל, ללא כל ביטויים מיוחדים של חרטה. אם כך, לשם מה מנית? זהו ביטוי לחוסר מצפון. ואיך מתבטא חוסר היגיון? כאשר האל גוזם אותך, אתה מתלונן, הרגשות שלך נפגעים, ואז אתה כבר לא רוצה לבצע את חובתך ואומר שלאל אין אהבה; כשאתה סובל קצת בזמן ביצוע חובתך, או כשהסביבה שהאל מכין עבורך קצת קשה, קצת מאתגרת, או קצת קשוחה, אתה כבר לא רוצה לעשות זאת; ובאף אחת מהסביבות השונות שהאל מכין אתה לא מסוגל לשאוף להתמסר, אתה מתחשב רק בבשר, ואתה רוצה רק להשתחרר ולהתפרע. נכון שזה חסר היגיון? אתה לא רוצה לקבל את הריבונות והסידורים של האל, ורק רוצה להרוויח ממנו. כשאתה מבצע מעט עבודה וסובל מעט, אתה טוען שיש לך כישורים, אתה מתנשא מעל אחרים תוך שאתה נהנה מהיתרונות של מעמדך, ומתחיל להתנהג כפקיד בכיר. אין לך רצון לעשות שום עבודה אמיתית, וגם אין לך יכולת לבצע שום עבודה אמיתית – אתה רק רוצה לתת פקודות ולהיות מנהל. אתה לקבוע דברים על דעת עצמך, לעשות מה שתרצה, ולעשות מעשים פזיזים וחסרי אחריות. לא מתבטא בך שום דבר מלבד להשתחרר ולהתפרע. האם זה להיות בעל היגיון? (לא.) אילו האל היה נותן לכם ילד טוב, ואחר כך היה אומר לך ישירות שהוא עומד לקחת את הילד, מה הייתה הגישה שלך? האם היית יכול להחזיק באותה גישה כמו אברהם? (לא.) יש אנשים שיאמרו: "איך לא? הבן שלי בן עשרים, ואני הקדשתי אותו לבית האל, שם הוא מבצע עכשיו חובה!" האם זה קורבן? במקרה הטוב, אתה פשוט הובלת את הילד שלך אל הנתיב הנכון – אבל יש לך גם מניע נסתר: אתה חושש שאחרת הילד שלך עלול למות באסון. האם זה לא נכון? מה שאתה עושה אינו נקרא קורבן; זה כלל לא דומה לכך שאברהם העלה את יצחק לעולה. אין בכלל מקום להשוואה. כאשר אברהם שמע מה האל ציווה עליו לעשות, עד כמה הייתה ההוראה הזו קשה לביצוע עבורו (או עבור כל אדם אחר)? ההוראה הזו הייתה הדבר הכי קשה בעולם; אין דבר קשה יותר. ההוראה לא הייתה להעניק משהו כמו שה או קצת כסף, משהו כמו רכוש בעולם הזה או חפץ חומרי, וגם לא היה מדובר בבעל חיים שלא היה לו קשר לאדם המעלה את הקורבן. אלו דברים שאדם יכול להעלות במאמץ חולף – בעוד שהקורבן שאלוהים ביקש מאברהם היה חייו של אדם אחר. קורבן של בשר מבשרו של אברהם עצמו. כמה קשה זה בוודאי היה! לילד היה גם רקע מיוחד: הוא ניתן על ידי האל. מה הייתה מטרתו של האל בהענקת הילד לאברהם? המטרה הייתה שיהיה לאברהם בן שיגדל לבגרות, יתחתן ויביא ילדים, וכך ימשיך את קיומו של שם המשפחה. אולם עכשיו היה על אברהם להחזיר את הילד לאל לפני שהגיע לבגרות, ובכך הדברים הללו לא יקרו לעולם. מה הייתה אפוא המטרה בכך שהאל העניק לאברהם ילד? האם צופה יכול למצוא בכך היגיון? לאור התפיסות של בני האדם, אין בכך היגיון. האנושות המושחתת היא אנוכית; אף אחד לא היה יכול למצוא בכך היגיון. גם אברהם לא יכול היה לפענח זאת; הוא לא ידע מה, בסופו של דבר, האל רצה לעשות, מלבד זה שהוא ביקש ממנו להקריב את יצחק. איזו בחירה עשה אברהם אפוא? מה הייתה גישתו? אף שהוא לא הצליח להבין את כל זה, הוא עדיין היה מסוגל לעשות כפי שהאל ציווה; הוא ציית לדברי האל והתמסר לכל מילה ממה שביקש, מבלי להתנגד או לבקש אפשרות בחירה, ועל אחת כמה וכמה מבלי לנסות להכתיב תנאים או להתווכח עם האל. לפני שאברהם הצליח להבין את כל מה שקרה, הוא הצליח לציית ולהתמסר – וזה דבר ראוי להערכה ונדיר ביותר, והוא מעבר ליכולת של כל אחד מכם היושבים כאן. אברהם לא ידע מה קורה, והאל לא סיפר לו את הסיפור המלא; למרות זאת, הוא לקח את הכול ברצינות, והאמין שאנשים צריכים להתמסר לכל מה שהאל רוצה לעשות, ושאסור להם לשאול שאלות, שאם האל לא אומר דבר נוסף, אז זה לא משהו שאנשים צריכים להבין. יש אנשים שאומרים: "אתה חייב להבין את זה עד הסוף, לא? אפילו אם זה כולל למות, אתה חייב לדעת למה." האם זו הגישה שצריכה להיות ליציר בריאה? אם אלוהים לא איפשר לך להבין, האם אתה צריך להבין? כשאתה מתבקש לעשות משהו, אתה עושה את זה. למה לסבך את הדברים? אילו האל היה רוצה שתבין, הוא היה כבר מסביר לך; בהתחשב בכך שהוא לא עשה זאת, אין צורך שתבין. כשאתה לא נדרש להבין, וכשאתה לא מסוגל להבין, הכול תלוי באופן שבו אתה פועל ובשאלה האם אתה מסוגל להתמסר לאל. זה קשה לכם, נכון? בנסיבות כאלה אתם לא מתמסרים, ואין בכם דבר מלבד תלונות, פרשנות שגויה והתנגדות. אברהם היה ההפך הגמור ממה שמובע בכם. כמוכם, הוא לא ידע מה האל עומד לעשות, והוא גם לא ידע את ההיגיון מאחורי מעשיו של האל; הוא לא הבין. האם הוא רצה לשאול? האם הוא רצה לדעת מה קורה? כן, אבל אם האל לא אמר לו, לאן עוד הוא יכול היה ללכת כדי לשאול? את מי יכול היה לשאול? ענייני האל הם מסתוריים; מי יכול לענות על שאלות בענייני האל? מי יכול להבין אותם? בני האדם אינם יכולים למלא את מקום האל. אם תשאל מישהו אחר, גם הוא לא יבין. אתה יכול לחשוב על זה, אבל לא תצליח לפענח את זה, זה יהיה בלתי נתפס עבורך. אז אם אתה לא מבין משהו, האם זה אומר שאתה לא צריך לעשות כפי שהאל אומר? אם אתה לא מבין משהו, האם אתה יכול פשוט להתבונן, לדחות, לחכות להזדמנות, ולחפש אפשרות אחרת? אם אינך מבין משהו – אם זה בלתי נתפס עבורך – האם זה אומר שאינך צריך להתמסר? האם זה אומר שאתה יכול להיאחז בזכויות האדם שלך ולומר: "יש לי זכויות אדם; אני אדם עצמאי, אז מה נותן לך את הזכות לגרום לי לעשות דברים מגוחכים? אני מיתמר בין השמים לארץ – אני יכול להמרות את פיך"? האם זה מה שעשה אברהם? (לא.) כיוון שהוא האמין שהוא רק יציר בריאה רגיל שאין בו שום דבר ראוי לציון, אדם הנתון לריבונותו של האל, הוא בחר לציית ולהתמסר, לא להתייחס בקלות דעת לדבריו של האל אלא ליישם אותם במלואם. לגבי כל מה שהאל אומר, וכל מה שהוא אומר לאדם לעשות, לאדם אין ברירה אחרת אלא להקשיב; לאחר ההקשבה עליו לצאת וליישם את הדברים. יתרה מזו, כאשר מיישמים את הדברים, האדם צריך להתמסר בכל מאודו ומתוך שלוות נפש. אם אתה מכיר באל כאל שלך, עליך לציית לדבריו, לשמור מקום עבורו בלבך וליישם את דבריו. אם האל הוא האל שלך, אינך צריך לנסות לנתח את דבריו; מה שהוא אומר הוא הדבר הקובע, ולא משנה אם אתה מבין או קולט. הדבר החשוב הוא שאתה צריך לקבל את דבריו ולהתמסר להם. זו הייתה הגישה של אברהם לגבי דבריו של האל. דווקא משום כך שאברהם החזיק בגישה זו, הוא הצליח לציית לדבריו של האל, להתמסר למה שהאל ציווה עליו לעשות, ולהפוך למישהו צדיק ומושלם בעיני האל. וזה היה למרות העובדה שבעיני כל אותם אנשים יהירים ומתנשאים, אברהם נראה טיפש ומבולבל בכך שהוא מזלזל בחיי בנו-שלו למען אמונתו, ומניח אותו ללא מחשבה על המזבח כדי לשחוט אותו. איזה מעשה חסר אחריות זה היה, הם חשבו; איזה אבא לא כשיר וחסר לב הוא היה, וכמה אנוכי היה לעשות דבר כזה למען אמונתו! כך אברהם נתפס בעיני כל האנשים. עם זאת, האם זו הייתה הדרך שבה האל ראה אותו? לא. כיצד האל ראה אותו? אברהם היה מסוגל לציית ולהתמסר למה שהאל אמר. עד כמה הוא הצליח להתמסר? הוא עשה זאת ללא פשרות. כאשר האל ביקש את הדבר היקר ביותר עבורו, אברהם החזיר את הילד לאל, הקריב אותו לאל. אברהם ציית והתמסר לכל מה שהאל ביקש ממנו. בין שנבחן זאת לאור תפיסות האדם ובין שנבחן זאת דרך עיניו של האדם המושחת, בקשתו של האל נראתה בלתי סבירה לחלוטין, אך אברהם עדיין הצליח להתמסר; הדבר נבע מיושרו, שהתאפיין באמונה אמיתית והתמסרות לאל. כיצד באו לידי ביטוי האמונה האמיתית וההתמסרות האלה? בשתי מילים בלבד: הציות שלו. אין דבר יותר יקר או בעל ערך שיכול להיות ליציר בריאה אמיתי, ואין דבר שהוא נדיר וראוי להערכה יותר. דווקא הדבר הראוי להערכה, היקר והנדיר ביותר הזה כל כך נעדר מהנוהים אחר האל בימינו.

אנשים בימינו הם משכילים וידענים. הם מבינים את המדע המודרני, והם הושפעו באופן עמוק, עברו התניה וזוהמו על ידי תרבות מסורתית ומוסכמות חברתיות מקולקלות; מחשבותיהם מתערבלות, יש להם תפיסות מסובכות, ופנימיותם שרויה באנדרלמוסיה מוחלטת. לאחר ששמעו דרשות במשך שנים רבות, ותוך כדי שהם מכירים ובוטחים בכך שהאל הוא ריבון כל הדברים, הם עדיין מחזיקים בגישה מזלזלת וחסרת עניין כלפי כל אחת ממילותיו של האל. הגישה שלהם כלפי המילים האלה היא להתעלם מהן; להתייחס אליהן כאילו אינן קיימות ולא להקשיב להן. איזה סוג של אדם זה? הם שואלים "למה" על הכול; הם מרגישים צורך להבין הכול ולהבין באופן מעמיק כל דבר. הם נראים כאילו הם מאוד רציניים בנוגע לאמת; מבחוץ, ההתנהגות שלהם, המחיר שהם משלמים, והדברים שהם מוותרים עליהם מרמזים על גישה בלתי ניתנת להכנעה לאמונה ולאמונתם באל. עם זאת, שאלו את עצמכם: האם אתם דבקים בדברי האל ובכל הוראותיו? האם יישמתם את כולם? האם אתם אנשים צייתנים? אם בלבך אתה ממשיך לענות על שאלות אלה ב"לא" ו"לא עשיתי זאת", אז איזה סוג של אמונה יש לך? מהי מטרתך האמיתית באמונתך באל? מה בדיוק השגת מהאמונה שלך בו? האם אלו דברים ששווה לחקור? האם שווה לעסוק בהם? (כן.) כולכם מרכיבים משקפיים; אתם אנשים מודרניים ומחונכים. מה באמת מודרני בכם? מה באמת מתורבת בכם? האם היותכם "מודרניים" ו"מתורבתים" מוכיח שאתם אנשים שמצייתים לדבריו של האל? דברים כאלה הם חסרי משמעות. יש אנשים שאומרים: "אני משכיל מאוד, ולמדתי תאולוגיה." יש כאלה שאומרים: "קראתי את התנ"ך הקלסי כמה פעמים, ואני דובר עברית." יש אנשים שאומרים: "ביקרתי בישראל פעמים רבות, ונגעתי באופן אישי בצלב שנשא אותו האדון ישוע." יש כאלה שאומרים: "הייתי בהר אררט וראיתי את שרידי התיבה." יש כאלה שאומרים: "ראיתי את האל," ו"נישאתי לפני האל." איזו תועלת יש בכל זה? האל לא מבקש ממך שום דבר קשה; רק שתציית לדבריו בכנות. אם זה מעבר ליכולתך, שכח מכל דבר אחר; לא תהיה שום תועלת בשום דבר שתאמר. כולכם מכירים את הסיפורים של נח ואברהם, אבל אין תועלת בעצם ההיכרות עם הסיפורים הללו. האם חשבתם אי פעם על מה שהיה הכי נדיר וראוי להערכה אצל שני האנשים האלה? האם אתם רוצים להיות כמוהם? (כן.) עד כמה אתם רוצים זאת? יש אנשים שאומרים: "אני כל כך רוצה להיות כמוהם; אני חושב על זה בכל פעם שאני אוכל, חולם, מבצע את חובתי, קורא את דברי האל, ולומד מזמורים. התפללתי על כך כל כך הרבה פעמים, ואפילו כתבתי נדר. שיקלל אותי האל אם לא אציית לדבריו. אני פשוט לא יודע מתי האל מדבר אליי; זה לא כאילו שהוא מדבר אלי דרך רעמים בשמיים." איזו תועלת יש בכל זה? מה המשמעות של דבריך כשאתה אומר, "אני רוצה בכך"? (זו פשוט מחשבה עקרה; זו שאיפה בלבד.) מה התועלת בשאיפה? זה כמו מהמר שהולך לקזינו כל יום; אפילו כשהוא איבד הכול, הוא עדיין רוצה להמר. לפעמים הוא עשוי לחשוב: "רק עוד הימור אחד, ואז אני מבטיח שאפסיק ואף פעם לא אהמר שוב." הוא חושב אותו דבר בין אם הוא חולם או אוכל, אבל לאחר שהוא חושב על זה, הוא עדיין חוזר לקזינו. בכל פעם שהוא מהמר, הוא אומר שזאת הפעם האחרונה שלו; ובכל פעם שהוא יוצא מדלתות הקזינו, הוא אומר שלעולם לא יחזור – והתוצאה היא שלאחר חיים שלמים של ניסיונות, הוא עדיין לא מצליח להפסיק. האם אתם כמו אותו מהמר? אתם לעתים קרובות מחליטים לעשות דברים ואז מתכחשים להחלטות שלכם; אתם מרמים את האל, זהו טבע שני שלכם, וקשה מאוד לשנות את זה.

3. חשיפת האופן שבו האנשים בני ימינו מתייחסים לדברי האל

מה היה הנושא של הסיפורים שסיפרתי עכשיו? (גישות כלפי האל והאופן שבו נוכל לציית לדבר האל ולהתמסר לאל כשדברים קורים.) מה היה הדבר המרכזי ששני הסיפורים האלה לימדו אתכם? (לציית ולהתמסר, ולפעול על פי הדרישות של דבר האל.) חשוב ללמוד לציית וליישם בפועל ציות לדברי האל. אתה אומר שאתה חסיד האל, שאתה יציר בריאה, שאתה אדם בעיני האל. עם זאת, במה שאתה חי ומבטא, אין שום סימן להתמסרות או ליישום בפועל לאחר שמיעת דברי האל. האם צריכים להיות אפוא סימני שאלה אחרי המונחים "יציר בריאה", "מישהו שהולך בעקבות האל" ו"אדם בעיני האל" כאשר מחילים אותם עליך? ובהינתן סימני שאלה אלה, עד כמה גדולה תקוות הישועה שלך? הדבר אינו ידוע, הסיכויים קלושים, ואתה בעצמך לא מעז לומר. קודם סיפרתי שני סיפורים קלסיים על האופן שבו צריך לציית לדברי האל. כל מי שקרא את התנ"ך ונהה אחרי האל במשך שנים רבות כבר מכיר את שני הסיפורים האלה. אבל מקריאת הסיפורים האלה, אף אחד לא הפיק את אחת מהאמיתות החשובות ביותר: לציית לדבריו של האל. עכשיו, לאחר ששמענו סיפורים על האופן שבו יש לציית לדברי האל, נעבור לסיפורים על אנשים שלא צייתו לדברי האל. כיוון שהוזכר אי-ציות לדברי האל, הסיפורים הללו מוכרחים להיות סיפורים על אנשים בני ימינו. חלק ממה שאני אומר עשוי להיות לא נעים לשמיעה, והוא עשוי לפגוע בגאווה ובהערכה העצמית שלכם; הוא יראה שחסרים לכם יושר וכבוד.

יש חלקת אדמה שביקשתי מאנשים מסוימים לגדל בה ירקות. המטרה הייתה שאנשים שמבצעים את חובתם יוכלו לאכול מזון אורגני, ולא יצטרכו לקנות ירקות לא אורגניים שטופלו בחומרי הדברה. זה היה דבר טוב, נכון? מבחינה אחת, כולם חיים יחד, כמו משפחה גדולה, וכולם יכולים להאמין באל יחד, תוך שמירה על מרחק מהאופנות ומהסכסוכים של החברה. יצירת סביבה כזו מאפשרת לכולם להתרכז במילוי חובותיהם. ככה זה נראה מנקודת מבט צרה. מנקודת מבט רחבה יותר, גידול ירקות שייאכלו על ידי מי שמבצעים את חובתם, ועל ידי כך, נטילת חלק בהפצת בשורת האל, גם הוא ראוי. כשאני אומר: "שיתלו כמה ירקות עבור אנשים שמבצעים את חובתם בקרבת מקום כדי שהם יאכלו את הירקות," נכון שהמילים הללו קלות להבנה? כשביקשתי מאדם מסוים לעשות זאת, הוא הבין, ושתל כמה ירקות מאכל נפוצים. אני חושב שמשהו כגון גידול ירקות הוא פשוט. כל אדם רגיל יכול לעשות זאת. זה לא קשה כמו הפצת הבשורה או עבודות כנסייה למיניהן. לכן לא הקדשתי לכך יותר מדי תשומת לב. זמן מה לאחר מכן, הגעתי לשם וראיתי שכולם אכלו את הירקות שהם שתלו בעצמם, ושמעתי שלפעמים נתנו את השאריות לעופות. אמרתי: "שתלתם את כל הירקות האלה, והיה לכם יבול טוב. שלחתם משהו לכנסיות? האם אנשים בכנסיות האחרות זכו לאכול את הירקות שאנחנו שתלנו?" חלק אמרו שהם לא יודעים. חלק אמרו שאנשים במקומות אחרים קונים ירקות משלהם, ולא אוכלים את הירקות מכאן. כל אחד אמר משהו אחר. איש לא התעניין בזה; כל עוד היו להם-עצמם ירקות לאכול, הם הרגישו שאין בעיה. האם זה לא מעורר סלידה? לאחר מכן אמרתי לאדם האחראי: "זה סביר לחלוטין שאתם אוכלים מה שאתם מגדלים, אבל גם אנשים אחרים צריכים לאכול. האם זה ראוי ששתלתם כל כך הרבה ולא יכולתם לאכול הכל, בעוד שמקומות אחרים עדיין צריכים לקנות את הירקות שלהם? האם לא אמרתי לך שהירקות האלה לא נשתלים רק כדי שאתם תאכלו – אתם צריכים גם לשלוח אותם לכנסיות אחרות בקרבת מקום?" האם אתם חושבים שאני צריך להמשיך לומר להם מה לעשות ולקבוע כללים מפורטים לגבי נושא קטן כזה? האם הייתי צריך לעשות מכך עניין גדול, לקרוא לכולם להתאסף ולערוך דרשה? (לא.) גם אני לא חושב כך. האם ייתכן שאין לאנשים מעט התחשבות כזאת? אילו לא הייתה להם התחשבות כזאת, הם לא היו אנושיים. אז אמרתי שוב לאדם ההוא: "מהר ושלח את הירקות לכנסיות האחרות. לך ודאג שיבצעו את זה." "בסדר," אמר האיש, "אדאג לכך." זו הייתה הגישה שלו. זמן מה לאחר מכן הגעתי לשם שוב, וראיתי חלקה גדולה בשדה, עם ירקות מכל סוג אפשרי. שאלתי את האנשים ששתלו אותם אם הייתה להם תוצרת רבה. הם אמרו שהיו כל כך הרבה שהם לא יכלו לאכול הכול, וחלק מהירקות נרקבו. שוב שאלתי אם שלחו משהו לכנסיות הקרובות. הם ענו שהם לא יודעים, שהם לא בטוחים. הם אמרו את זה בצורה מאוד מעורפלת ושטחית. היה ברור שאף אחד לא לקח את העניין הזה ברצינות. כל עוד היה להם אוכל לאכול, הם לא דאגו לאף אחד אחר. שוב הלכתי לחפש את האדם האחראי. שאלתי אותו אם הם שלחו ירקות הוא אמר שכן. שאלתי איך הלך המשלוח. הוא אמר שהם נשלחו. בשלב זה, האם נשמע לכם שהייתה בעיה? הגישה של האנשים האלה לא הייתה נכונה. הם לא גילו גישה של נאמנות ואחריות כאשר ביצעו את חובתם, וזה מעורר סלידה – אבל מה שהיה עתיד לבוא היה מעורר סלידה עוד יותר. לאחר מכן שאלתי את האחים והאחיות בכנסיות הסמוכות אם הם קיבלו משלוחי ירקות. "שלחו אותם," הם ענו, "אבל הם היו במצב גרוע יותר מהירקות שמוצאים זרוקים על הרצפה בשוק. לא היה בהם כלום חוץ מעלים רקובים מעורבבים עם חול וחצץ. הם היו בלתי אכילים." כשאתם שומעים את זה, מה זה גורם לכם להרגיש? האם יש כעס בלבכם? האם אתם זועמים? (כן.) ואם כולכם זועמים, האם אתם חושבים שאני הייתי כועס? הם שלחו בחוסר חשק כמה ירקות, אבל הם עשו עבודה גרועה. ומי היה הגורם לביצוע הגרוע הזה? היה אדם מרושע במקום ההוא, שעצר את שליחתם. מה הוא אמר אחרי שהוריתי לשלוח את הירקות? "מאחר שאתה אומר לי לעשות זאת, אני אאסוף כמה עלים רקובים וירקות שאנחנו לא רוצים לאכול ואשלח אותם אליהם. זה נחשב כמשלוח, לא?" כששמעתי על כך, הוריתי לסלק את הזבל השטני הזה. איזה מין מקום זה, שהוא העז לנהוג בו כעריץ? זהו בית האל. זה לא החברה, וזה לא שוק חופשי. אם אתה נכנס להתקפי זעם ומתנהג כמו עריץ כאן, אז אינך רצוי כאן, ואני לא יכול לסבול את קרבתך. הסתלק מכאן מהר! לך כמה שיותר רחוק ממני, חזור למקום שממנו באת! האם אתם חושבים שנכון היה לטפל בזה כך? (כן.) למה? (לאדם הזה יש מעט מדי אנושיות.) אז למה יש אנשים חסרי אנושיות שעדיין לא הורחקו? יש אנשים ללא מצפון או היגיון, שלא חותרים אל האמת, אבל הם לא עושים מעשים רעים, לא מפריעים לעבודת הכנסייה, לא משפיעים על ביצוע החובות של אחרים, ולא משפיעים על חיי הכנסייה. את האנשים האלה צריך להשאיר בינתיים כדי שיתנו שירות, אבל כאשר הם מבצעים מעשים רעים וגורמים להפרעות ולשיבושים, לא מאוחר להראות להם את הדלת. אז למה הייתי צריך לזרוק את הפסולת הזו? הוא רצה להתנהג כמו עריץ ולהיות הקובע בבית האל. הוא השפיע על חייהם הרגילים של האחים והאחיות, והשפיע על עבודת בית האל. יש אנשים שאמרו שהוא היה יותר מדי אנוכי, יותר מדי עצלן, ושהוא ביצע את חובתו בשטחיות. האם זה היה נכון? הוא רצה להתייצב כנגד כל האחים והאחיות, נגד כל אלה שמבצעים חובה, ונגד האל. הוא רצה להשתלט על בית האל. הוא רצה להיות הקובע בבית האל. אילו רצה להיות הקובע, אז היה עליו לעשות משהו טוב. אבל הוא לא עשה שום דבר טוב. כל מה שהוא עשה פגע באינטרסים של בית האל ופגע באנשיו הנבחרים של האל. האם אתם הייתם סובלים מישהו כזה? (לא.) אם איש מכם לא יכול היה לסבול מישהו כזה, אתם חושבים שאני הייתי יכול לסבול אותו? יש אנשים היום שעדיין לא מרוצים מהעובדה שהאדם הרע הזה סולק. הם לא מצליחים לראות אותו כפי שהוא, ועדיין מתנגדים לי במחשבותיהם. יש אנשים כיום, שכאשר מזכירים להם את האדם הזה, עדיין חושבים שלא טיפלתי נכון בעניין, ושבית האל אינו צודק. איזה סוג של כנופיה זו? האם אתם יודעים איך האדם הזה קטף את הבוק צ'וי שגידלו? בדרך כלל עוקרים את הצמח בשלמותו על מנת לאכול. האם מישהו תולש רק את העלים? (לא.) ובכן, הבחור המוזר הזה לא הרשה לאחרים לעקור את הצמח בשלמותו; הוא אמר להם לתלוש רק את העלים. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו כזה. למה אתם חושבים שהוא עשה את זה? למה הוא לא הרשה לאחרים לעקור את הצמח בשלמותו? כי אילו היו עוקרים את הצמח בשלמותו, אז השדה היה מתרוקן, וצריך היה להפוך אותו ולשתול שוב. כדי לחסוך מאמץ, הוא ביקש מאחרים לתלוש את העלים. כשהוא אמר לאנשים לעשות זאת, אף אחד לא העז להתנגד לו. הם היו כמו עבדיו – הם עשו כל מה שאמר. הוא היה הקובע שם. אז, אתם חושבים שהיה סביר לא להיפטר ממנו? (לא.) לאפשר לו להישאר פירושו אסון. כשהוא הפגין משהו טוב פה ושם, הוא עשה את זה רק משום שזה לא נגע לאינטרסים שלו. התבוננו מקרוב על כל מה שהוא עושה: אין אפילו דבר אחד שאינו מפריע או פוגע באינטרסים של אחרים, ואין אפילו דבר אחד שאינו פוגע באינטרסים של בית האל. האדם הזה הוא שד מלידה, הוא מתייצב מול האל, והוא צורר משיח. האם ניתן להרשות לאדם כזה להישאר בבית האל? האם הוא ראוי למלא תפקיד? (לא.) ועדיין יש כאלה שמנסים להגן על אדם כזה. כמה הם מבולבלים? האם זה לא מעורר סלידה? האם אתם מנסים להראות שיש לכם אהבה? אם יש לכם אהבה, ספקו לו; אם יש לכם אהבה, תנו לו להזיק לכם – אבל אל תתנו לו להזיק לאינטרסים של בית האל! אם יש לכם אהבה, אז לכו איתו כשמטהרים את בית האל ממנו – מה אתם עדיין עושים כאן? האם אנשים כאלה הם צייתנים ומתמסרים? (לא.) הם נולדו ככנופיית שדים. האדם הזה לא ציית לאף אחד מדבריי. אם הייתי אומר מערבה, הוא היה הולך מזרחה, ואם הייתי אומר מזרחה, הוא היה הולך מערבה. הוא התעקש להתנגד לי בכל דבר. למה היה לו כל כך קשה לציית לי קצת? האם כשביקשתי ממנו לשלוח ירקות לאחים ולאחיות האחרים, המשמעות הייתה שזה על חשבון החלק שלו? האם שללתי ממנו את הזכות לאכול את הירקות האלה? (לא.) אז למה הוא לא שלח אותם? הוא לא היה צריך לסחוב אותם בעצמו, זה לא היה מצריך שום מאמץ מצדו. אבל לא רק שהוא לא נתן לאחרים מהטובים, הוא נתן להם את הרקובים. כמה רע עליו להיות כדי לעשות זאת? האם ניתן לראות בו אדם? אמרתי לו לשלוח ירקות, לא פסולת. משהו כל כך פשוט, כל כך קל, רק עניין של להזיז את ידיו, ובכל זאת הוא אפילו לא הצליח לעשות את זה. האם זהו אדם? אם אפילו משהו כזה הוא מעבר ליכולותיך, איך אתה יכול לטעון שאתה מתמסר לאל? אתה מתנגח, אתה נאבק, ובכל זאת אתה מנסה לחיות על חשבון בית האל. האם זה יכול לקרות אי פעם? אפילו היום, יש כאלה שלא שכחו: "פעם פגעת ברגשותינו. פעם זרקת כמה מאיתנו החוצה, אבל לא הסכמנו; רצינו שהם יישארו, אבל לא נתת להם הזדמנות. האם אתה אל צודק?" האם אתם חושבים ששדים אי פעם יגידו שהאל צודק? (לעולם לא.) פיהם אולי יאמר שאלוהים צודק, אבל כשהאל פועל, זה לא מוצא חן בעיניהם; הם אינם יכולים להביא את עצמם להלל את צדקתו של האל. אלה הם שדים וצבועים.

מה מראה אפילו דבר זניח כמו משלוח ירקות? האם קל לאנשים להתמסר לאל ולציית לדבריו? (לא.) אנשים אוכלים מזון שסופק על ידי האל, חיים בבתים שסופקו על ידי האל, משתמשים בדברים שסופקו על ידי האל, אבל כשהאל מבקש מהם לחלוק בירקות העודפים שלהם עם אחרים, האם הם מתמסרים? האם מילים אלה יכולות לבוא לידי מימוש אצלם? אצל אנשים הן יכולות. הן יכולות להתבצע. אבל אצל שדים, שטנים וצוררי משיח, הן לעולם לא יבואו לידי מימוש. האדם הזה חשב לעצמו: "אם אשלח את הירקות האלה, האם מישהו יזכור את המעשה הזה הטוב שלי? אם אחרים יאכלו את הירקות האלה ויאמרו שזה חסדו של האל, שהאל ביקש ממני לעשות זאת, אם כולם יודו לאל, מי יודה לי? אני הגיבור מאחורי הקלעים, אני הייתי זה שטרח. אני הייתי זה ששתל את הירקות. אתם צריכים להודות לי. ואם לא תעשו זאת, אם אתם לא יודעים שאני מי שעשה את זה, אז אתם חולמים אם אתם חושבים שאתם יכולים לאכול את הירקות שאני גידלתי!" האם זה לא מה שהוא חשב? והאם זה לא רוע? זה רוע מובהק! איך יכול אדם רע ליישם בפועל את האמת ולציית לדבריו של האל? האדם הזה נולד כשטן וכשד. הוא מתייצב נגד האל, מתנגד לאמת, ובז לאמת. הוא לא מסוגל לציית לדברי האל, אז האם יש צורך שהוא יציית להם? לא. אז איך צריך לטפל בעניין כזה? לסלק אותו, ולמצוא מחליף שיכול לציית. זה הכול, זה עד כדי כך פשוט. האם הטיפול בדברים בצורה כזו ראוי או לא? (הוא ראוי.) גם אני חושב כך. אם הוא לא ילך, הוא יגרום לצרות ויפגע בכל שאר האנשים. יש אנשים שאומרים: "האם הסיבה לכך שאתה לא מרוצה היא שהוא לא ציית לדבריך? כל מה שהוא עשה זה לא לציית לך – האם זה היה חמור כל כך? סילקת אותו בגלל עניין פעוט כל כך, אבל הוא בעצם לא עשה שום דבר רע. הוא רק שלח כמה ירקות רקובים, ופעמים אחדות הוא לא שלח כלום ולא ציית לך. זה רק עניין קטן, לא?" האם זה המקרה? (לא.) אז איך אתם חושבים שזה נראה בעיניי? הוא אפילו לא יכול היה לציית בדבר קטן כל כך, ובכל זאת ניסה להפריע לדברים כאן בצורה בלתי הגיונית. זהו בית האל, דבר כאן לא שייך לו. כל עלה עשב, כל עץ, כל גבעה קטנה, כל גוף מים שבמקום הזה – לא הייתה לו סמכות לשלוט או לקבוע דבר בנוגע לאף אחד מאלה. הוא ניסה לשלוט ולהפריע לדברים בצורה בלתי סבירה. מה הוא היה? שום דבר שהיה שייך לו לא היה נלקח או היה נעשה בו שימוש, וגם שום דבר שהיה בבעלותו לא היה נשלח החוצה; כל שנדרש ממנו היה להניע את זרועותיו ולמלא את האחריות שהיה עליו למלא, אך אפילו את זה לא הצליח לעשות. כיוון שלא הצליח לעשות זאת, לא הכרתי בו כמאמין, והוא נדרש לעזוב את בית האל, היה הכרח להרחיק אותו! האם היה סביר מצדי לעשות זאת? (כן.) אלה הם הצווים המנהליים של בית האל. אילו הייתי נתקל באדם רע שכזה כשהוא עושה מעשים רעים ולא הייתי מטהר את בית האל ממנו, אילו לא הייתי מביע שום עמדה כלפיו, כמה אנשים היו נפגעים לדעתכם? האם זה לא היה גורם למהומה בבית האל? והאם זה לא היה מרוקן את הצווים המנהליים של בית האל מתוכנם? מה נכלל אפוא בצווים המנהליים של בית האל בכל הנוגע לשדים הסוררים ולצוררי המשיח הגורמים להפרעות, משבשים דברים בצורה בלתי סבירה ומתנהגים ללא בושה? יש להרחיק אותם ולסלק אותם מבית האל. טהרו את שורות האחים והאחיות מאנשים אלה. הם לא נחשבים חברים בבית האל. מה דעתכם על צורת הטיפול הזאת בהם? לאחר שבית האל יטוהר מאנשים מסוג זה, כל העבודה תתקדם בצורה חלקה. שדים ושטנים מבקשים לנצל אפילו דבר פעוט כמו אכילת ירקות. גם בדבר זה הם מנסים להיות הקובעים ולעשות כרצונם. כל מה שדיברנו עליו הוא דבר פעוט, אך למרות זאת, הוא נוגע באמת היסודית ביותר. האמת היסודית ביותר היא ציות לדברי האל. מהו הצביון של מי שאינם מסוגלים לעשות אפילו את זה? האם יש להם מצפון והיגיון של אנשים רגילים? בכלל לא. אלה אנשים חסרי אנושיות.

מלבד ירקות, בני אדם צריכים לצרוך גם בשר וביצים בחיי היומיום שלהם. לכן אמרתי לחלק מהאנשים לגדל כמה תרנגולות ולהאכיל אותן דגנים, ירקות וכיוצא באלה. הן צריכות להסתובב חופשיות. כך הן יטילו ביצים טובות יותר מאלה שנמכרות בשווקים. הבשר של התרנגולות עצמן יהיה אורגני גם כן; לפחות הוא לא יכיל הורמונים ולא יזיק לאנשים שיאכלו אותו. ייתכן שהתרנגולות לא יפיקו כמויות גדולות של ביצים או בשר, אך האיכות תהיה מובטחת. האם אתם מבינים למה אני מתכוון? (כן.) אם כן, אימרו לי, כמה פרטי מידע כלולים במה שאמרתי עכשיו? ראשית, גידול התרנגולות בדרך זו יאפשר לנו לקבל ביצים אורגניות למאכל. בלי קשר לכמות שנוכל לאכול, לפחות לא נצטרך לאכול ביצים שמכילות אנטיביוטיקה. זו הייתה הדרישה לגבי הביצים. שנית, הדרישה לגבי הבשר הייתה שלא יכיל הורמונים, כך שלא יהיה לאנשים כל חשש לאכול אותו. האם אחת מהדרישות האלו הייתה מוגזמת? (לא.) הדרישות שהצבתי לא רק שלא היו מוגזמות, אלא שהיו גם מעשיות, נכון? (כן.) מאוחר יותר, האפרוחים נרכשו והוזנו. כאשר התרנגולות התחילו להטיל ביצים, אכלנו אותן; עם זאת, היה להן טעם קל של אנטיביוטיקה, בדומה לביצים שקונים בסופרמרקט. חשבתי לעצמי: האם הם נתנו להן מזון שמכיל אנטיביוטיקה? לאחר מכן שאלתי את האנשים שטיפלו בתרנגולות באיזה מזון הם האכילו אותן, והם אמרו: אבקת עצמות. "אנחנו לא צריכים לגרום לתרנגולות האלה להטיל מוקדם. האכילו אותן בשיטות רגילות: מזון אורגני שהן תלקטנה כשהן מסתובבות חופשיות. תנו להן להטיל ביצים באופן רגיל," אמרתי. "אנחנו לא מגדלים אותן כדי לקבל כמות ביצים גדולה, אלא כדי שנוכל לאכול ביצים אורגניות. זו כל הדרישה." למה התכוונתי כשאמרתי את זה? התכוונתי שלא יאכילו את התרנגולות בשום דבר שמכיל אנטיביוטיקה, הורמונים וכדומה. לתרנגולות היה צריך לתת מזון שונה ממה שניתן לתרנגולות במקומות אחרים. במקומות אחרים, תרנגולות גדלות במלואן תוך שלושה חודשים בלבד, מטילות ביצים מדי יום, ומשמשות כמכונות להטלת ביצים עד יום שחיטתן. האם כך נוצרות ביצים טובות? האם הבשר שלהן טעים? (לא.) ביקשתי שהתרנגולות יסתובבו בחופשיות, שיינתן להן לחפש מזון בחוץ, לאכול חרקים ועשבים, ולאחר מכן שיוזנו בדגנים, גרגרים וכדומה. אף שזה יגרום להפחתת כמות הביצים, איכותן תשתפר; זה יהיה טוב גם לתרנגולות וגם לבני האדם. האם מה שביקשתי היה קל לביצוע? (זה היה קל לביצוע.) והאם זה היה קל להבנה? האם היה קשה לציית למה שאמרתי? (זה היה קל להבנה. זה לא היה קשה.) לא חשבתי שיש בכך כל קושי. זה היה קל. לא דרשתי שום דבר בנוגע לכמות הביצים שיוטלו, רק לגבי האיכות שלהן. אנשים בעלי היגיון רגיל וחשיבה רגילה היו מבינים זאת ברגע שהם היו שומעים זאת. הם היו מרגישים שזה פשוט, שזה בר-ביצוע, וזמן קצר לאחר מכן הם היו מבצעים זאת. זה נקרא להיות צייתנים. אז האם זה מה שעשו האנשים שטיפלו בתרנגולות? האם הם היו מסוגלים לכך? לעשות זאת משמעותו להחזיק בהיגיון של אנושיות תקינה. חוסר יכולת לעשות זאת משמעותו שישנה בעיה. זמן קצר לאחר שאמרתי זאת, מזג האוויר התקרר. בהתאם לחוקי הטבע הרגילים, ההתקררות הייתה אמורה לגרום לתרנגולות להפסיק להטיל. אבל קרה דבר-מה שחשף סוד: כשמזג האוויר התקרר, התרנגולות לא הטילו פחות ביצים, הן הטילו יותר. היו ביצים לאכילה מדי יום, אבל החלמונים כבר לא היו צהובים כמו בעבר, והחלבונים הפכו קשים יותר ויותר. הביצים הפכו פחות ופחות טעימות. מה קורה כאן? אמרתי: "מה קורה כאן? לתרנגולות האלה מספיק קשה גם כך לעבור את החורף, אז מה אתם עושים כשאתם מנסים לגרום להן להטיל ביצים עבור אנשים עכשיו? זה קצת אכזרי!" מאוחר יותר, כששאלתי, גיליתי שעדיין נתנו לתרנגולות מזון שנרכש ממקומות אחרים – מזון שהבטיח שהן ימשיכו להטיל ללא קשר לעונות השנה. "באופן טבעי, תרנגולות לא מטילות בעונה זו. אנחנו יכולים להסתדר בלי ביצים. פשוט המשיכו לטפל בהן. כשיגיע האביב, הן יתחילו להטיל ביצים שוב, ואלה יהיו ביצים באיכות טובה," אמרתי. "אל תהיו גרגרנים. לא ביקשתי מכם לגרום לתרנגולות להטיל ביצים ללא הפסקה, וגם לא ביקשתי שתספקו ביצים בחורף. מכיוון שלא ביקשתי מכם זאת, מדוע המשכתם לתת להן את המזון שרכשתם? אסור לכם להאכיל אותן במזון הזה שוב." האם הייתי ברור? ראשית, לא דרשתי שתהיינה ביצים לאכילה בכל עונות השנה. שנית, אמרתי להם לא לתת לתרנגולות את המזון הזה, לא לזרז את תהליך הטלת הביצים. האם הבקשה הקטנה הזאת הייתה קשה לביצוע? (לא.) אבל התוצאה הייתה שלאחר זמן מה אכלתי שוב ביצים שהתרנגולות שלנו הטילו. חשבתי לעצמי: כמה מבולבלים האנשים האלה, איך ייתכן שהם לא צייתו למה שאמרתי? התרנגולות עדיין הטילו ביצים, כך שבוודאות לא שינו את המזון שלהן – זה מה שקרה.

במה אתם יכולים להבחין ממה שקרה עם גידול התרנגולות? (שאנשים אינם מתמסרים לדברי האל ואינם מצייתים להם.) חלק מהאנשים אמרו: "ציות לדברי האל – משמעו לנהות אחר רצון האל. עלינו לציית בעניינים גדולים ונשגבים, עניינים שקשורים לרצון האל, להוצאה לפועל של עבודתו ולעבודתו העיקרית. כל מה שאתה מדבר עליו מתייחס לעניינים פעוטים מחיי היומיום, שאין להם קשר לנהייה אחר רצון האל – אז אין צורך לעשות כפי שאתה אומר. מה שאתה מדבר עליו לא קשור לחובתנו, וגם לא להתמסרותנו וצייתנותנו לדברי האל, ולכן אנו רשאים להתנגד לך, לבחור אם לציית או לא. יתרה מכך, מה אתה יודע על חיים אנושיים רגילים, על ענייני משפחה? אתה לא מבין, ולכן אין לך זכות דיבור. אל תדבר שטויות איתנו – אין לנו חובה לציית לך בעניין זה." האם זה לא מה שהם חשבו? והאם היה נכון לחשוב כך? (לא.) איפה הייתה הטעות? (נהייה אחר רצון האל אינה מבחינה בין עניינים גדולים לקטנים. כל עוד מדובר בדברי האל, בני אדם צריכים לציית, להתמסר ולהביא אותם לידי יישום בפועל.) חלק מהאנשים אמרו: "אני מציית לדברי האל שהם האמת. אין לי צורך לציית לאלה שאינם האמת. אני מתמסר רק לאמת. 'הליכה בדרכו של האל' פירושה ללכת בעקבות החלק מהמילים שהאל הוציא מפיו שהוא אמת, וציות והתמסרות לחלק זה. מהמילים הנוגעות לחיי אדם ושאינן קשורות לאמת אפשר להתעלם." האם הבנה כזו היא נכונה? (לא.) אז איך אתם מתייחסים לאמת ולדברי האל? האם הם לא עשו הבחנה בין דברי האל לאמת? והאם זה לא הפך את האמת לסתם משהו ייצוגי? האם הם לא התייחסו לאמת כמשהו חלול מאוד? בריאת כל הדברים על ידי האל, הצורות והצבעים של העלים שעל העצים, הצורות והצבעים של הפרחים, קיומם ורבייתם של כל הדברים – האם לכל זה יש קשר לאמת? האם יש להם קשר לישועת האדם? האם מבנה גוף האדם קשור לאמת? לאף אחד מאלה אין קשר לאמת, אך כולם מגיעים מהאל. אם אף אחד מאלה אינו קשור לאמת, האם אינך יכול להכיר בנכונותם? האם אתה יכול להכחיש את נכונותם? האם אתה יכול להרוס את חוקי הבריאה של האל כרצונך? (לא.) אז מה צריכה להיות הגישה שלך? עליך לציית לחוקים אלה. כאשר יש דברים שאינך מבין, נכון לבטוח במה שנאמר מפי האל. אין צורך שתלמד אותם או שתנסה להבין אותם לעומק רב מדי – עליך רק להימנע מלהפר את החוקים שלהם. זוהי המשמעות של אמון והתמסרות. בכל הנוגע להרגלים, לשכל הישר, לכללים של חיי היומיום וכיוצא באלה, שהאל דורש בחיי היום-יום של בני האדם, שאינם נוגעים לישועת האדם, אף שאולי אינם באותה רמה או דרגה כמו האמת, הם כולם דברים חיוביים. כל הדברים החיוביים מגיעים מהאל, ולכן על בני האדם לקבלם – המילים האלה נכונות. נוסף לכך, כבני אדם, אילו היגיון ומצפון צריכים להתקיים בהם? ראשית, הם צריכים ללמוד כיצד לציית. לציית לדבריו של מי? לציית לדברי שדים והשטן? לציית לדברי אנשים? לציית לדברי אנשים גדולים ומכובדים? לציית לדברי צוררי משיח? לאף אחד מאלה. עליהם לציית לדברי האל. מהם העקרונות והדרכים הספציפיות לציית לדברי האל? אין צורך לנתח אם הם נכונים או שגויים, ואין צורך לשאול מדוע. אין צורך להמתין עד שתבינו את הדברים לפני שתיישמו אותם בפועל. במקום זאת, עליכם קודם להקשיב, ליישם, להוציא לפועל ולהתמיד – זו צריכה להיות גם הגישה הראשונית שלכם. רק כך תהיו יצירי בריאה, בני אדם ראויים ונכונים. אם אפילו הסטנדרטים הבסיסיים ביותר של התנהגות נאותה הם מעבר ליכולתך, והאל אינו מכיר בכך שאתה אדם, האם תוכל אז להתייצב בפניו? האם אתה ראוי לשמוע את דברי האל? האם אתה ראוי לשמוע את האמת? האם אתה ראוי לישועה? אינך זכאי לשום דבר מהדברים הללו.

האם האנשים שהזכרתי זה עתה בקשר לתרנגולות ולביצים צייתו והתמסרו? (לא.) כיצד הם התייחסו לדברי האל? הם התייחסו אליהם כאל רוח קלילה הנושבת על אוזניהם, והעמדה שלהם הייתה: "תגיד מה שאתה צריך להגיד, ואני אעשה מה שאני צריך לעשות. הדרישות שלך לא מעניינות אותי! מספיק שאני מספק לך ביצים לאכילה – למי אכפת בכלל אילו ביצים אתה אוכל. אתה רוצה לאכול ביצים אורגניות? אין סיכוי. תמשיך לחלום! ביקשת ממני לגדל תרנגולות, וככה אני מגדל אותן, אבל אתה מוסיף דרישות משלך – יש לך בכלל זכות לדבר על זה?" האם אלה אנשים שמצייתים ומתמסרים? (לא.) מה הם מנסים לעשות? הם מנסים למרוד! בית האל הוא המקום שבו האל מדבר ופועל, ומקום שבו האמת שולטת – אם, כשהאל אמר להם משהו ישירות, האנשים האלה לא צייתו, לא התמסרו, האם הם יכולים ליישם את דברי האל מאחורי גבו? זה אפילו פחות סביר! מבלתי סביר לאפילו פחות סביר: בהתחשב בשני הדברים האלה, האם האל הוא אלוהיהם? (לא.) אז מיהו אלוהיהם? (הם עצמם.) נכון – הם מתייחסים לעצמם כאל אלים, הם מאמינים בעצמם. במקרה כזה, מה הם עדיין עושים כאן? מכיוון שהם אלים לעצמם, מה הם עושים כשהם מניפים את דגל האמונה באל? האם הם לא מרמים אנשים אחרים? האם הם לא מרמים את עצמם? אם זו הגישה של אנשים כאלה כלפי האל, האם הם מסוגלים לציית? (בהחלט לא.) אפילו בדבר כה פעוט, הם לא יכולים לציית לדבר האל או להתמסר לאל, דברי האל אינם משפיעים עליהם, והם לא מקבלים אותם ואינם יכולים להתמסר להם. האם אנשים כאלה יכולים להיוושע? (לא.) עד כמה הם רחוקים מהישועה אפוא? רחוקים מדי, אפילו לא קרובים! כלפי פנים, האם האל מוכן להושיע את אלה שאינם מצייתים לדבריו, שיוצאים נגדו? בהחלט לא. אפילו אנשים, כשמודדים זאת על פי מחשבותיהם שלהם, לא היו מוכנים לעשות זאת. אילו שדים ושטנים כאלה היו מתייצבים נגדך, מתנגדים לך בכל היבט, היית מושיע אותם? בלתי אפשרי. אף אחד לא רוצה להושיע אנשים כאלה. אף אחד לא רוצה להתיידד עם אנשים כאלה. בעניין גידול התרנגולות – דבר כה פעוט – נחשף הטבע של אנשים; אנשים לא היו מסוגלים לציית למה שאמרתי בעניין כה פעוט. האם זו לא בעיה חמורה?

כעת נדבר על עניין שכרוך בכבשים. עניין זה עדיין קשור לאנשים, כמובן. האביב הגיע. מזג האוויר היה חמים והפרחים פרחו. הצמחייה שגשגה, העשב היה ירוק. כל הדברים התמלאו בחיוניות קורנת. הכבשים אכלו חציר כל החורף, ולא רצו לאכול אותו יותר, ולכן הן ציפו לרגע שבו העשב הירוק יגדל והן יוכלו לאכול עשב טרי. באותו הזמן הכבשים גם המליטו טלאים, מה שאומר שהיה אפילו יותר הכרחי עבורם לאכול עשב ירוק. ככל שהאיכות של העשב תהיה גבוהה יותר וככל שהוא יהיה רב יותר, כך הן יפיקו יותר חלב, והטלאים יגדלו מהר יותר; גם אנשים ישמחו לראות זאת, זה משהו לצפות לו: לאכול טלה שמן ונחמד עם בוא הסתיו. בהתחשב בכך שלאנשים היה משהו לצפות לו, האם הם היו צריכים לחשוב על דרכים לתת לטלאים יותר עשב טוב לאכול, להאכיל אותם כדי שיהיו חזקים ושמנים? האם הם לא היו צריכים להרהר: "העשב בשדה אינו טוב כרגע. הטלאים יגדלו לאט אם יאכלו אותו. איפה יש עשב טוב?" האם הם לא היו צריכים להשקיע מעט מאמץ בזה? אבל מי יודע מה חשב האדם שטיפל בכבשים. יום אחד הלכתי לבקר את הכבשים. ראיתי שהטלאים מסתדרים טוב, והם קפצו כשראו אנשים, שמו את רגליהם הקדמיות על השוקיים של האנשים כדי להגיע למעלה, מתוך רצון לדבר איתם. לחלק מהטלאים צמחו קרניים, אז החזקתי בקרניים הקטנות שלהם ושיחקתי איתם. הטלאים האלה הסתדרו טוב, אבל הם היו מאוד רזים ויבשים. חשבתי איך טלאים הם רכים והצמר שלהם אינו עבה, אבל הם עדיין חמים, וחשבתי איך המצב ישתפר אם הם יפוטמו מעט. כשהמחשבה הזאת בראשי, שאלתי את האדם שמגדל את הכבשים: "האם העשב הזה באיכות ירודה? האם אין מספיק עשב בשדה בשביל מזון לכבשים? האם צריך להפוך את האדמה ולשתול עשב חדש, כדי שיהיה להם מספיק לאכול?" הוא אמר: "אין מספיק עשב ירוק לאכול. כרגע, הכבשים עדיין אוכלות חציר." לאחר ששמעתי זאת, אמרתי: "האם אינך יודע איזו עונה זו? מדוע אתה עדיין מאכיל אותן בחציר? הכבשים המליטו טלאים, הן צריכות לאכול עשב ירוק ונחמד. מדוע אתה עדיין מאכיל אותן בחציר? האם חשבתם על פתרון לכך?" הוא תירץ כל מיני תירוצים. כשאמרתי לו להפוך את אדמת השדה, הוא אמר שהוא לא יכול – אם יעשה זאת, לכבשים לא יהיה שום דבר לאכול. מה אתם חושבים לאחר ששמעתם את כל זה? האם אתם חשים עול? (אני הייתי חושב על דרכים למצוא שדה עשב טוב, או לכסח קצת עשב במקום אחר.) זו אחת הדרכים לפתור זאת. אתה צריך לחשוב על פתרון. אל תסתפק במילוי הבטן שלך ותשכח כל דבר אחר – גם הכבשים צריכות לאכול לשובע. לאחר מכן, אמרתי לעוד כמה אנשים: "האם ניתן להפוך את אדמת השדה הזה? גם אם תשתלו בסתיו, הכבשים יוכלו לאכול עשב ירוק בשנה הבאה. יתרה מזו, במקומות אחרים יש שני שדות, האם אפשר להעביר את הכבשים לשם כל יום כדי לאכול עשב טרי? אם תשתמשו בשני השדות לחילופין, האם הכבשים לא יוכלו לאכול עשב טרי?" האם מה שאמרתי היה קל לביצוע? (זה היה קל לביצוע.) חלק מהאנשים אמרו: "קל יותר לומר את זה מאשר לעשות את זה. אתה תמיד אומר שדברים קלים לביצוע – איך זה כל כך קל? יש כל כך הרבה כבשים, וכשהן מתרוצצות, בכלל לא קל לרעות אותן." היה להם מעיק כל כך רק לרעות את הכבשים, היו להם כל כך הרבה תירוצים וקשיים, אבל בסופו של דבר הם הסכימו. כמה ימים לאחר מכן הלכתי לבדוק שוב. העשב גדל כל כך עד שכמעט הגיע לגובה המותניים. תהיתי איך הוא יכול לגבוה כל כך כשהכבשים אוכלות אותו. לאחר ששאלתי כמה שאלות, גיליתי: הכבשים כלל לא הוצאו למרעה כאן. לאנשים היה גם תירוץ: "אין מחסה בשדה הזה, לכבשים היה חם מדי". אמרתי: "אז למה לא פשוט לבנות להן מחסה? יש רק כבשים מעטות. מה אתם אמורים לעשות כאן? האם אינכם אמורים לטפל בעניינים הפשוטים האלה?" הם ענו: "אנחנו לא מצליחים למצוא מישהו שיבנה מחסה." אמרתי: "יש אנשים שעושים דברים אחרים, למה אין מישהו שיעשה את זה? האם חיפשת מישהו? כל מה שמעניין אותך זה לאכול את הכבשים, לא לגדל אותן. איך יכולת להיות אנוכי כל כך? אתה רוצים לאכול טלאים אבל לא נותן להם לאכול עשב ירוק – איך אתה יכול להיות כל כך לא מוסרי!" לאחר שאולצו לעשות זאת, הם בנו מחסה והכבשים זכו לאכול עשב ירוק. האם היה קל עבורן לאכול מעט עשב טרי? דבר כה פשוט היה כה קשה לביצוע עבור האנשים האלה. הם העלו תירוצים בכל שלב. כשהיה להם תירוץ, כשהיו קשיים כלשהם, הם ויתרו וחיכו שאבוא ואסדר את זה. תמיד הייתי צריך לעקוב אחר מה שקורה, תמיד הייתי צריך להשגיח על זה, תמיד הייתי צריך להפעיל עליהם לחץ – לא יכולתי שלא להפעיל לחץ עליהם. מדוע אני צריך לדאוג לגבי דבר כה פעוט כמו האכלת הכבשים? אני מכין הכול עבורכם, אז מדוע נדרש כל כך הרבה מאמץ כדי לגרום לכם לציית לדברים אחדים שאני אומר? האם אני מבקש ממך לטפס על הר של סכינים או לשחות בים של אש? או שזה קשה מדי ליישום? האם זו לא האחריות שלך? אתה יכול להשיג את זה, זה בתוך תחום היכולות שלך. זו לא בקשה מוגזמת. איך זה שאתה לא מסוגל להשלים את זה? איפה הבעיה נמצאת? האם ביקשתי ממך לבנות תיבה? (לא.) אז עד כמה גדול ההבדל בין מה שהתבקשת לעשות לבין בניית תיבה? זהו הבדל עצום. המשימה שהתבקשתם לבצע הייתה לוקחת רק יום או יומיים. כל מה שהיה נדרש זה כמה מילים. זה היה בר ביצוע. בניית התיבה הייתה משימה עצומה, משימה של 100 שנים. אני מעז לומר שאילו הייתם נולדים בתקופה של נח, אף אחד מכם לא היה מסוגל לציית לדברי האל. כשנח ציית לדברי האל, כשהוא בנה את התיבה, שלב אחר שלב, כפי שציווה עליו האל, אתם הייתם האנשים שעומדים בצד, מעכבים את נח, לועגים לו, צוחקים עליו ומגחכים. אתם בהחלט אנשים מהסוג הזה. אתם חסרי כל גישה של ציות והתמסרות. להפך, אתה דורש שהאל יראה לך חסד מיוחד, יברך אותך ויעניק לך נאורות באופן מיוחד. איך אתם יכולים להיות כל כך חסרי בושה? מה אתם אומרים, איזה מהדברים שדיברתי עליהם זה עתה הוא באחריותי? איזה מהם אני חייב לעשות? (אף אחד מהם.) כל הדברים האלה הם עניינים אנושיים. הם לא ענייני. אני אמור להיות מסוגל להשאיר אתכם לבד. אז למה אני צריך להתערב? אני לא עושה זאת כי זו חובתי, אלא לטובתכם. אף אחד מכם לא מודאג מזה, אף אחד מכם לא קיבל על עצמו את האחריות הזו, אף אחד מכם לא ניחן בכוונות הטובות האלה – אז אני צריך להשקיע בזה יותר מאמצים. כל מה שנדרש הוא שתצייתו ותשתפו פעולה, זה פשוט מאוד – אבל אתם אפילו לא מסוגלים לעשות את זה. האם אתם בכלל אנושיים?

הייתה גם תקרית חמורה יותר. היה מקום שבו נבנה בניין. הבניין היה גבוה וכיסה שטח גדול. הוצבו בפנים די הרבה רהיטים, וכדי שיהיה נוח להעביר אותם, היה צורך בדלתות כפולות לכל הפחות, וגובהן היה צריך להיות 2.40 מטר לפחות. אנשים רגילים היו חושבים על כל זה. אבל מישהו התעקש להתקין דלת אחת, בגובה 1.80 מטר. הוא התעלם מההצעות של כולם, לא משנה ממי הן הגיעו. האם האדם הזה היה מבולבל? הוא היה נוכל מוחלט. מאוחר יותר, כשמישהו סיפר לי על זה, אמרתי לאותו אדם: "אתה צריך להתקין דלתות כפולות, והן צריכות להיות גבוהות יותר." הוא הסכים בחוסר רצון. ובכן, לכאורה הוא הסכים, אבל מה הוא אמר בינו לבין עצמו? "מה הטעם בכך שהן יהיו גבוהות כל כך? מה רע בכך שהן יהיו נמוכות יותר?" מאוחר יותר הלכתי לבדוק שוב. רק דלת אחת נוספה והגובה שלה היה אותו הדבר. ולמה הגובה נשאר אותו דבר? האם היה בלתי אפשרי לבנות דלת גבוהה יותר? או שהדלת הייתה נוגעת בתקרה בסוף? מה היה העניין? העניין היה שהוא לא רצה לציית. מה שהוא באמת חשב היה: "זה תלוי בך? אני הבוס כאן, אני קובע. אנשים אחרים עושים מה שאני אומר, לא ההפך. מה אתה יודע? האם אתה מבין בבנייה?" האם חוסר הבנה בבנייה אומר שלא יכולתי לראות מהן הפרופורציות? כשהדלת כה נמוכה בבניין כה גבוה, אם מישהו שגובהו מעל 1.87 מטר יעבור דרכה בלי להתכופף, ראשו ייתקל במשקוף. איזו מין דלת זו הייתה? לא הייתי צריך להבין בבנייה – תגידו לי, האם דעתי על זה הייתה הגיונית? האם היא הייתה מעשית? אבל מעשיות כזו הייתה בלתי ניתנת להבנה עבור אותו אדם. כל מה שהוא ידע היה לציית לתקנות, והוא אמר: "כל הדלתות במקום שממנו אני בא הן כאלו. למה הייתי צריך לעשות אותן גבוהות כפי שאמרת? ביקשת ממני לעשות את זה, וככה עשיתי את זה. אם אין לך תועלת בי, תשכח מזה! ככה אני עושה דברים, ואני לא עומד לציית לך!" איזה מין אדם הוא היה? האם לדעתכם עדיין ניתן לעשות בו שימוש בבית האל? (לא.) אז מה צריך לעשות אם לא ניתן לעשות בו שימוש בבית האל? אף על פי שאנשים כאלה עושים איזשהו מאמץ סמלי בבית האל, ואינם מסולקים מיד, ואף על פי שהאחים והאחיות מסוגלים לסבול אותם, ואני מסוגל לסבול אותם, כשזה נוגע לאנושיות שלהם – בואו נשכח את השאלה האם הם מבינים את האמת או לא – כשהם עובדים וגרים בסביבה כמו של בית האל, האם סביר שהם יישארו? (לא.) האם אנחנו צריכים לסלק אותם? (לא.) האם סביר שהם יישארו בכנסייה לאורך זמן? (לא.) למה לא? נניח לרגע לשאלה האם הם מסוגלים להבין את מה שנאמר להם. כיוון שהצביון שלהם הינו כפי שהוא, לאחר שהם עושים מאמץ סמלי, הם מתחילים להתנשא ולנסות לקבוע את הכללים. האם זה יכול להתאים בבית האל? הם שום דבר, ובכל זאת הם חושבים שהם די טובים, שהם עמוד תווך ועוגן בבית האל, שבו הם עושים מעשים פזיזים ומנסים לקבוע את הכללים. הם צפויים להיתקל בבעיות, והם לא יישארו זמן רב. אנשים כאלה, אפילו אם בית האל לא מסלק אותם, לאחר שהם נמצאים כאן זמן מה הם שמים לב שבבית האל אנשים תמיד מדברים על האמת, על עקרונות; אין להם עניין בזה, דרך הפעולה שלהם אינה מועילה כאן. לא משנה לאן הם הולכים ומה הם עושים, הם לא מסוגלים לשתף פעולה עם אחרים, והם תמיד רוצים לקבוע את הכללים. אבל זה לא עובד, והם מוצאים את עצמם מוגבלים בכל היבט. ככל שעובר הזמן, רוב האחים והאחיות מבינים את האמת ואת העקרונות; כשאנשים אלה מנסים לעשות כרצונם, מנסים להיות הבוס ולקבוע את הכללים, ולא פועלים לפי עקרונות, אנשים רבים מביטים בהם בבוז – האם הם מסוגלים לעמוד בזה? כשהזמן הזה יגיע, הם ירגישו שאינם תואמים לאנשים האלה, שבאופן טבעי הם לא שייכים לכאן, שהם במקום הלא נכון: "איך נכנסתי בטעות לבית האל? המחשבה שלי הייתה פשטנית מדי. חשבתי שאם אשקיע מעט מאמץ אוכל להימנע מאסון ולקבל ברכה. מעולם לא עלה בדעתי שלא כך יהיה!" הם באופן טבעי לא שייכים לבית האל; לאחר שהם נשארים זמן מה, הם מאבדים עניין, הופכים לאדישים, ואין צורך לסלק אותם – הם חומקים החוצה בעצמם.

חלק מהאנשים אומרים: "האם אין דבר שאתה לא מתערב בו? אתה חטטן, נכון? אתה פשוט מבסס את יוקרתך, נותן לאנשים להרגיש את נוכחותך, ומודיע לאנשים על כל-יכולתך על ידי התערבות בענייניהם של אחרים, נכון?" תגידו לי, האם זה היה בסדר אילו לא הייתי מטפל בדברים האלה? במציאות, אני לא רוצה לטפל בדברים האלה, הם באחריותם של מנהיגים ועובדים, אבל אילולא הייתי עושה זאת, היו בעיות, והבעיות היו משפיעות על העבודה העתידית. האם הייתי צריך להתערב בעניינים כאלה אילו הייתם מסוגלים לפתור אותם, אילו הייתם עושים כפי שביקשתי? אילולא הייתי דואג לכם, לא הייתם מביאים לידי ביטוי שום צלם אנוש, וגם לא הייתם חיים טוב. לא הייתם מסוגלים לעשות שום דבר בעצמכם. ולמרות זאת אתם עדיין לא מצייתים לי. אדבר איתכם על דבר פשוט במיוחד: העניין הפעוט להפליא של היגיינה ודאגה לסביבת המגורים שלכם. איך אתם מתנהלים בעניין הזה? אם אלך לבקר במקום כלשהו מבלי להודיע לכם מראש, המקום יהיה מבולגן בצורה יוצאת דופן, ותצטרכו לנקות אותו בו ברגע, מה שיגרום לכם להרגיש מוטרדים ולא בנוח. אילו הייתי אומר לכם מראש שאני מגיע, המצב לא היה כל כך גרוע – אבל האם אתם חושבים שאני לא יודע מה קורה מאחורי הקלעים? אלה הם עניינים קטנים, חלק מהנקודות הפשוטות והבסיסיות ביותר של אנושיות רגילה. אבל אתם עצלנים כאלה. האם אתם באמת מסוגלים לבצע את חובתכם כראוי? שהיתי בכמה מקומות בסין היבשתית במשך עשר שנים ולימדתי שם אנשים איך לקפל שמיכות ולייבש אותן בשמש, איך לנקות בתים ואיך להדליק תנורים בבתים. אבל לאחר עשר שנים של הוראה, לא הצלחתי ללמד אותם. האם זה מפני שאני לא מסוגל ללמד? לא, האנשים האלה פשוט שפלים מדי. מאוחר יותר הפסקתי ללמד. כשנסעתי לאיזה מקום ונתקלתי בשמיכה שלא הייתה מקופלת, פשוט הסתובבתי והלכתי. מדוע הייתי עושה זאת? זה היה מסריח ומגעיל בעיניי. מדוע עליי להישאר במקום גרוע יותר מדיר חזירים? אני מסרב לעשות זאת. אפילו את הבעיות הקטנות האלו קשה מאוד לפתור. אילו הייתי מעלה קצת את הרמה, אל הנושא של נהייה אחר רצון האל והליכה בדרכו, אם לומר בכנות: לא הייתם מתקרבים בכלל. מהי הנקודה המרכזית שאני מדגיש היום? ציות לדברי האל הוא חשוב מאוד, ואין להתעלם ממנו. ציות לדברי האל אין פירושו שעליך לנתח את דברי האל, לחקור אותם, לדון בהם או לבחון אותם, או שעליך לחקור את הסיבות מאחוריהם ולנסות למצוא את ההיגיון בהם; במקום זאת עליך ליישם בפועל את דברי האל ולבצע אותם. כאשר האל מדבר אליך, כאשר הוא מורה לך לבצע משימה או מפקיד בידך משהו, מה שהאל רוצה לראות אחר כך הוא שאתה נוקט פעולה, וכיצד אתה מיישם את דבריו, שלב אחר שלב. לאל לא אכפת אם אתה מבין את העניין הזה או לא, וגם לא אם בליבך אתה סקרן לגביו או אם יש לך ספקות בנוגע אליו. מה שהאל מסתכל עליו הוא האם אתה עושה זאת, האם יש לך גישה של ציות והתמסרות.

במקרה, דיברתי עם כמה אנשים על תלבושות למופעים. העיקרון המרכזי היה שהצבע והסגנון של התלבושות יהיו ראויים, מכובדים, אלגנטיים ובטעם טוב. התלבושות לא היו אמורות להיראות מוזרות. יתרה מזאת, לא היה צורך להוציא יותר מדי כסף. לא היה צורך שמעצב מסוים יכין אותן, ובוודאי שלא היה צורך ללכת לחנויות מותגים יוקרתיות כדי לקנות אותן. דעתי הייתה שהתלבושות צריכות לגרום למופיעים להיראות אלגנטיים, ראויים, מכובדים וייצוגיים. לא היו מגבלות צבע, מלבד הימנעות מכל מה שייראה כהה או אפרורי מדי על הבמה. רוב הצבעים האחרים היו בסדר: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו, סגול – לא היו תקנות בנושא הזה. מדוע העיקרון הזה? בריאתו של האל כוללת את כל הצבעים. פרחים מופיעים בצבע, וכך גם עצים, צמחים וציפורים. ולכן, אסור לנו לגבש תפיסות או כללים לגבי צבע. אחרי שאמרתי זאת, חששתי שהם לא יבינו. שאלתי אותם שוב, ורק כשאלה ששמעו אותי אמרו שהם מבינים, נרגעתי. את השאר ניתן היה ליישם בהתאם לעיקרון שעליו דיברתי. האם היה מדובר בעניין פשוט? האם היה מדובר במשהו רב משמעות? האם זה היה פרויקט גדול יותר מבניית תיבה או קטן יותר? (קטן יותר.) בהשוואה להקרבת יצחק על ידי אברהם, האם זה היה קשה? (לא.) לא היה בזה שום קושי, וזה היה פשוט – רק עניין של בגדים. אנשים נחשפים לבגדים מהרגע שהם נולדים; זה לא היה עניין קשה. לאחר שהגדרתי עיקרון מסוים, הדברים היו אפילו קלים יותר לביצוע. העיקר היה האם הם צייתו והאם הם היו מוכנים לעשות זאת. לאחר זמן מה, כשהופקו כמה מופעים וסרטים, ראיתי שכל התלבושות של הדמויות הראשיות היו כחולות. חשבתי על כך: "האם יש בעיה במחשבות של האנשים שמפיקים את המופעים האלה? הייתי מאוד ברור במה שאמרתי. לא קבעתי כלל כלשהו שלפיו התלבושות חייבות להיות כחולות, ושכל מי שלא לובש כחול לא יורשה לעלות על הבמה. מה לא בסדר עם האנשים האלה? מה הסית ושלט בהם? האם אופנות בעולם החיצון השתנו ואנשים עכשיו לובשים רק כחול? לא. בעולם החיצון אין כללים לגבי צבעים וסגנונות, אנשים לובשים בגדים בכל מיני צבעים. לכן מוזר שדבר כזה קורה בכנסייה שלנו. מי עושה את הבדיקות הסופיות של התלבושות? מי אחראי על העניין הזה? האם יש מישהו שמושך בחוטים?" אכן היה מישהו שמשך בחוטים; משום כך, ללא קשר לסגנון, כל התלבושות ללא יוצא מן הכלל היו כחולות. מה שאמרתי לא שינה דבר. הם כבר החליטו שכל הבגדים חייבים להיות כחולים – אנשים לא ילבשו שום דבר מלבד כחול. כחול ייצג רוחניות וקדושה; זה היה הצבע שמזוהה עם בית האל. אילו התלבושות שלהם לא היו כחולות, הם לא היו מרשים להופעה להתקיים, ולא היו מעזים לעשות זאת. אמרתי שהאנשים האלה גמורים. זה היה דבר כל כך פשוט, הסברתי כל נקודה בבירור רב, לאחר שעשיתי זאת גם וידאתי שהם מבינים; רק אחרי שכולם הסכימו סגרתי את הנושא. ומה הייתה התוצאה בסוף? כאילו דיברתי לקיר. אף אחד לא התייחס לזה כחשוב. הם עדיין עשו ויישמו כרצונם; אף אחד לא ביצע את מה שאמרתי, אף אחד לא הגשים את זה. למה הם באמת התכוונו כשאמרו שהם הבינו? האנשים האלה רק עשו לי טובה. הם ריכלו כל היום כמו זקנות ברחוב. אלו גם היו גישתם והדרך שבה דיברו איתי. לכן הרגשתי בלבי: הגישה של האנשים האלה כלפי המשיח הייתה הגישה שלהם כלפי האל, גישה מדאיגה מאוד, סימן מסוכן, אות לא טוב. האם אתם רוצים לדעת מה הגישה הזאת מאותתת? אתם אמורים לדעת. עלי לומר לכם זאת, ואתם חייבים להקשיב היטב: לפי מה שמתבטא בכם, מהגישה שלכם כלפי דברי האל, רבים מכם ייקלעו לאסון; חלקכם ייקלעו לאסון על מנת להיענש, וחלקכם על מנת לעבור זיכוך, ואין מנוס מהאסון. אלה שייענשו ימותו מיד, הם ייספו. עם זאת, עבור אלה שיעברו זיכוך באסון, אם הדבר יהפוך אותם לאנשים שיכולים לציית ולהתמסר, והם יוכלו לעמוד איתן ולהגיע לכך שתהיה להם עדות, אז הניסיון הקשה ביותר יסתיים; אחרת, אין להם תקווה בעתיד, הם יהיו בסכנה, ולא תהיה להם עוד הזדמנות. האם אתם שומעים אותי בבירור? (כן.) האם זה נראה כדבר טוב עבורכם? בקיצור, לגביי, זה לא מבשר טובות. אני מרגיש שזה סימן רע. נתתי לכם את העובדות; הבחירה שאתם עושים תלויה בכם. לא אומר דבר נוסף על כך, לא אחזור על עצמי, לא אציין זאת שוב.

הנושא ששיתפתי היום הוא איך להתייחס לדברי האל. ציות והתמסרות לדברי האל הם חשובים מאוד. היכולת לבצע, ליישם ולהוציא אותם לפועל היא חשובה מאוד. יש אנשים שאומרים: "אפילו היום, אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איך להתייחס למשיח." אופן ההתייחסות למשיח הוא פשוט מאוד: הגישה שלך כלפי המשיח היא הגישה שלך כלפי האל. בעיני האל, הגישה שלך כלפי האל היא הגישה שלך כלפי המשיח. הגישה שלך כלפי המשיח היא הגישה שלך כלפי האל שבשמיים, כמובן. הגישה שלך כלפי המשיח היא הגישה המציאותית ביותר – אפשר לראות אותה והיא בדיוק מה שהאל בוחן. אנשים רוצים להבין איך להתייחס לאל בצורה שהאל רוצה, וזהו עניין פשוט. ישנן שלושה נקודות: הראשונה היא להיות כן; השנייה היא כבוד, ללמוד איך לכבד את המשיח; והשלישית – וזו הנקודה החשובה ביותר – היא לציית לדבריו. ציות לדבריו: האם משמעותו להקשיב באמצעות האוזניים, או באמצעות משהו אחר? (באמצעות הלבבות שלנו.) האם יש לך לב? אם יש לך לב, אז הקשב באמצעותו. רק אם תקשיב באמצעות לבך תוכל להבין, ותוכל ליישם בפועל את מה ששמעת. כל אחת משלוש הנקודות הללו פשוטה מאוד. המשמעות המילולית שלהן אמורה להיות קלה להבנה, ומבחינה הגיונית, הן אמורות להיות קלות ליישום – אבל האופן שבו תיישמו אותן והתשובה לשאלה האם אתם מסוגלים לכך תלויים בכם; לא אסביר יותר מכך. יש אנשים שאומרים: "אתה רק אדם רגיל. למה שננהג בכנות כלפיך? למה שנכבד אותך? למה שנציית לדבריך?" יש לי סיבות לכך. גם הן שלוש. הקשיבו היטב ובדקו אם מה שאני אומר נשמע הגיוני. אם זה נשמע לכם הגיוני, עליכם לקבל זאת; אם אתם מרגישים שזה לא הגיוני, אתם לא חייבים לקבל זאת, ואתם יכולים לחפש נתיב אחר. הסיבה הראשונה היא שמאז שקיבלת את השלב הזה של עבודת האל, אתה אוכל כל מילה שאמרתי, שותה אותה, נהנה ממנה וקורא אותה קריאת-תפילה. הסיבה השנייה היא שאתה עצמך מודה שאתה חסיד של האל הכול-יכול, שאתה אחד ממאמיניו. אז האם ניתן לומר שאתה מודה שאתה חסיד של הבשר הרגיל שבו התגלם האל? כן, ניתן לומר. לסיכום, הסיבה השנייה היא שאתה מודה שאתה חסיד של האל הכול-יכול. הסיבה השלישית היא החשובה ביותר מכולן: מבין כל האנושות, רק אני רואה אתכם כאנשים. האם הנקודה הזו חשובה? (כן.) איזו משלוש הנקודות הללו אינכם מסוגלים לקבל? מה אתם אומרים, האם יש מבין הנקודות שהרגע דיברתי עליהן משהו שאינו אמת, שאינו אובייקטיבי, שאינו מבוסס על עובדות? (לא.) אז בסך הכול יש שש נקודות. לא אפרט לגבי כל אחת מהן; חישבו עליהן בעצמכם. כבר דיברתי באריכות על הנושאים הללו, כך שעליכם להיות מסוגלים להבין.

4 ביולי 2020