2. תיעוב הבשר שבו התגלם האל

בשיתוף הקודם שיתפנו על תת-הנושא השני של הביטוי העשירי של צוררי משיח – תיעוב הבשר שבו התגלם האל. היכן עצרנו בשיתוף שלנו? (האופן שבו צוררי משיח מתייחסים למשיח תלוי במצב רוחם.) הגענו לסעיף "האופן שבו הם מתייחסים למשיח תלוי במצב רוחם". הבה נסקור תחילה את ההיבטים ששיתפנו. כמה מצבים נותחו בהקשר של "תלוי במצב רוחם"? (היו חמישה מצבים: ההתנהגות שלהם כאשר הם מתמודדים עם גיזום, ההתנהגות שלהם כלפי המשיח כאשר הוא היה ניצוד, כאשר הם מגבשים תפיסות בנוגע לאל בהתגלמותו, כאשר הם מקודמים או מודחים, וכאשר הם מתמודדים עם סביבות שונות.) אלה הם פחות או יותר הדברים. כשאתם מקשיבים לתוכן של היבטים אלה, האם אתם מסתפקים בשמיעת האירועים בלבד, או שמא אתם בוחנים את עצמכם לאורם, כדי להשיג את האמת ולהבינה? מאיזו נקודת מבט אתם מאזינים? (כשהאל חושף ומנתח את המצבים והביטויים האלה, אני יכול לבחון את עצמי לאורם. לעיתים, ייתכן שהתנהגותי אינה זהה לחלוטין לביטויים של צוררי משיח, אך הצביון ומהות-טבע שנחשפים זהים לשלהם.) המצבים, הביטויים והמהויות שנחשפו קיימים במידה זו או אחרת אצל כל אחד. כשאנשים מתחילים להאמין באל, קשה להם להבחין בביטויים של צביונות מושחתים אלה בהם-עצמם, אך ככל שחוויית אמונתם באל מעמיקה, הם נעשים מודעים מבלי משים לצביונות והתנהגויות מסוימים. לפיכך, לא משנה אם הביטויים הספציפיים שמוזכרים בתוכן הנידון קשורים אליך כעת, או אם עסקת בעבר בהתנהגויות כאלה, אין זה אומר שהנושאים הללו אינם נוגעים לך; אין זה אומר שלא תעשה דברים כאלה בעתיד, וגם לא אומר שאינך ניחן בצביונות ובהתנהגויות כאלה. אנו משתפים וחושפים את הביטויים השונים של צוררי משיח כבר למעלה משנה. אנו משתפים על נושא אחד למעלה משנה וטרם סיימנו לדון בו. האם לדעתכם תוכן השיתוף שלנו ספציפי ויסודי? (הוא יסודי.) הוא ספציפי ויסודי עד מאוד! אף שהשיתוף הגיע לרמה כזו, אנשים רבים עדיין מפגינים את התנהגותם המקורית ואינם משתנים כלל. כלומר, הדברים שנאמרים והמצבים, הצביונות והמהויות שנחשפים אינם מועילים להם ולו במעט. במהלך תקופה זו, עדיין ישנם כאלה הממשיכים להתנהג בפזיזות ובחוסר מצפון, לפעול בשרירותיות ובדיקטטוריות, ולנהוג ככל העולה על רוחם. הם נשארים כפי שהיו, ואף נעשים משולחי רסן יותר לאחר שקיבלו מעמד, וחושפים את עצמם באופן יסודי אף יותר. נוסף על כך, תמיד ישנם אנשים שמוחלפים ומורחקים – מה קורה כאן? (זה נובע מכך שהאנשים האלה מעולם לא קיבלו את האמת; הם שמעו דרשות רבות כל כך, אך לא הפנימו אותן.) סיבה אחת היא שאנשים אלה לעולם אינם מקבלים את האמת; הם סולדים מהאמת ואינם אוהבים דברים חיוביים. סיבה נוספת היא שהם ניחנים במהותם של צוררי משיח, ואינם מסוגלים לקבל את האמת או דברים חיוביים. על כן, אף ששיתפתי וחשפתי את המהויות והביטויים השונים של צוררי משיח בפירוט כה רב, צוררי המשיח והאנשים הרעים האלה עדיין פועלים ללא רסן וללא מורא, ועושים ככל העולה על רוחם. האין הדבר נקבע על ידי מהותם? באמת ובתמים אין ביכולתם של אנשים אלה לשנות את טבעם; הם נותרים אדישים לדרשות, רבות ככל שיהיו, ואינם מכים על חטא. אם נשפוט לפי חיי היומיום שלהם, גישתם לביצוע חובותיהם והאופן שבו הם מבצעים אותן, הם לא מקבלים את האמת כלל וצביונותיהם לא השתנו כהוא זה; המילים האלה הן כמו לדבר אל הקיר – חסרות תועלת לחלוטין. הן לא משפיעות על צוררי משיח, אך האם הייתה להן השפעה מרסנת כלשהי עליכם? האם ההן ריסנו התנהגויות מסוימות והגביהו את אמות המידה של מצפונכם ומוסריותכם? (במידת מה.) אם לא הייתה להן השפעה כזו על אדם, האם הוא עדיין אנושי? הוא אינו אנושי; הוא שד. רוב האנשים, לאחר ששמעו את הדברים האלה, רכשו כמובן הבחנה מסוימת לגבי מהויות הצביון השונות של צוררי משיח, ופיתחו מעומק ליבם שנאה לצביונות אלה, ובמקביל רכשו הבנה וידע מסוימים לגבי מהויות הצביון המושחת שלהם-עצמם. זהו סימן טוב, זהו דבר חיובי. אך האם ישנם אנשים שנעשים שליליים יותר ויותר ככל שהם מקשיבים? בשומעם את הדברים האלה, הם חושבים: "זה אבוד. בכל פעם שנחשפים הביטויים, המצבים והצביונות של צוררי המשיח, הם תואמים את שלי באופן מושלם. אין פעם אחת שהם לא נוגעים לי. מתי אוכל לנתק את עצמי לחלוטין מצביונם של צוררי המשיח? מתי אוכל להפגין ולו מעט מביטוייהם של אנשי האל, של בניו האהובים של האל?" ככל שהם מקשיבים יותר, כך הם נעשים שליליים יותר, וכך הם חשים יותר שאין להם נתיב ללכת בו. האם תגובה זו נורמלית? (לא.) האם אתם חשים שליליות? (לא.) בכל פעם שאתם שומעים אותי חושף את הביטויים והאירועים האלה של צוררי המשיח, האם הדבר צורב או גורם לאי-נוחות? האם אתם חשים בושה? (זה צורב, ואנו חשים בושה.) ללא קשר לרגשותיכם, העובדה שהדבר אינו מוביל לשליליות היא טובה; עמדתם איתן. אולם, אין די בכך שאינכם שליליים; אין זה משיג את המטרה, זו אינה המטרה הסופית. עליכם להגיע להכרת עצמכם באמצעות הדברים האלה. אין הכוונה להבנת היבט אחד של התנהגות, אלא להכרת צביונכם ומהותכם. הבנה זו אמורה לאפשר לכם למצוא את הדרך ליישם בפועל בחייכם ובתהליך ביצוע חובתכם, לדעת אילו מעשים תואמים התנהגות של צוררי המשיח, אילו מעשים חושפים צביון של צורר משיח, ואילו מעשים מתבססים על עקרונות. אם תוכל להשיג זאת, הרי שלא הקשבת לדברים האלה לשווא; הייתה להם השפעה עליך. כעת, נמשיך ונשתף על הביטוי הרביעי של האופן שבו צוררי המשיח מתייחסים לאל בהתגלמותו – הקשבה בלבד לדברי המשיח, ללא ציות או התמסרות.

ד. הקשבה בלבד לדברי המשיח, ללא ציות או התמסרות

צוררי משיח מקשיבים לדברי המשיח, אך אינם מצייתים ואינם מתמסרים; אם כן, כיצד הם מקשיבים? משפט זה מסכם למעשה את גישתם להקשבה: אין היענות, אין התמסרות אמיתית. הם לא מקבלים את הדברים אל ליבם; הם שומעים באוזניהם בלבד, ולא מקשיבים או תופסים בלבם. מבחינה מילולית, ניתן לסכם את התנהגותם וצביונם של צוררי משיח בהיבט זה באמצעות יסודות בסיסיים אלה. מנקודת המבט של מהות הצביון של צוררי משיח, אנשים מסוג זה אינם מצייתים ואינם נכנעים לשום דבר שבא מהאל, לשום דבר אשר נחשב טוב וחיובי בעיני האל או בני האדם, ולשום דבר התואם את חוקי הטבע; תחת זאת, הם מזלזלים בדברים כאלה, ויש להם השקפות ודעות משלהם. האם השקפותיהם עולות בקנה אחד עם הכללים והחוקים של דברים חיוביים? לא. השקפותיהם מסתכמות בשני היבטים: האחד הוא חוקי השטן, והאחר תואם את האינטרסים של השטן ואת מהות טבעו. לפיכך, בנוגע לבשר שבו מתגלם האל, השקפותיהם ועמדותיהם של צוררי משיח מסתכמות למעשה בשני דברים: האחד הוא ההיגיון והחוקים של השטן, והאחר הוא מהות צביונו של השטן. המשיח הוא דוברו של האל בשעה שהוא מבצע שלב של עבודה על פני האדמה; הוא הביטוי וההתגלמות של האל בעבודתו זו. צוררי משיח הם סקרנים לגבי תפקיד זה, אוהבים לבחון אותו, ומתייחסים אליו כאל אדם בעל מעמד שיש להתחנף אליו; אבל פרט לכך אין בליבם אמונה ונהייה אמיתיות, קל וחומר שאין בהם אהבה והתמסרות אמיתיות. באשר למשיח, דמות הנראית חסרת חשיבות בעיני האנושות המושחתת, הופעתו היא רגילה ונורמלית; דיבורו, התנהגותו והליכותיו, וכן כל היבטי אנושיותו, רגילים ונורמליים אף הם. יתרה מכך, הצורה, האופן והשיטה של עבודתו נראים רגילים, נורמליים ומעשיים ביותר בעיני כולם. הם לא על-טבעיים, חלולים, מעורפלים או מנותקים מהחיים האמיתיים. בקיצור, כלפי חוץ, המשיח אינו נראה נעלה. דיבורו, מעשיו והליכותיו אינם עמוקים או מופשטים. בהתבוננות בעיניים אנושיות, לא ניכרים תעלומות או דבר-מה בלתי מובן; הוא פשוט מעשי מדי, רגיל מדי. לפני שנדון במהות ובטבע של כל העבודה שמבצע האל בהתגלמותו, הבה נבחן את כל מה שנראה לעין בתפקידו זה: דיבורו, התנהגותו והליכותיו; שגרת יומו, אישיותו, תחומי העניין שלו והשכלתו; הנושאים שאכפת לו מהם ושהוא דן בהם; דרך התייחסותו לאנשים והאינטראקציה שלו עמם, הדברים שהוא מבטא ידע לגביהם, וכן הלאה. כל אלה, בעיני האדם, אינם על-טבעיים, נשגבים או חלולים, אלא מעשיים במיוחד. כל ההיבטים האלה הם מבחן לכל מי שנוהה אחר המשיח; המאמינים באמת באל, אלה שניחנו במצפון ובהיגיון, ברגע שהם מבינים כמה אמיתות, הם מסכמים את כל הביטויים הרגילים והמעשיים האלה של המשיח במסגרת הקטגוריה של "האל בהתגלמותו" כדי להבין, לתפוס ולהתמסר. רק צוררי המשיח אינם עושים זאת; אין ביכולתם לעשות זאת. בעומק ליבם, נראה להם שחסר דבר-מה בדמות רגילה עד מאוד זו, המשיח. מה בדיוק חסר? בתוך תוכם, צוררי משיח חשים לעיתים קרובות שאדם כה רגיל לא ממש נראה כמו אל. הם גם דורשים לעתים קרובות שאדם רגיל כזה ידבר, יפעל ויתנהג באופן שהולם, לדעתם, את האל האמיתי, המשיח שבדמיונם. לפיכך, אם מתבוננים בעומק ליבם של צוררי משיח, הם לא מוכנים לקבל אדם רגיל כל כך כאדונם, כאל שלהם. ככל שהיבט של המשיח הוא נורמלי, מעשי ורגיל יותר, כך הוא זוכה ליותר בוז, זלזול ואף עוינות מצד צוררי משיח. על כן, צוררי משיח אינם יכולים לקבל בעומק ליבם שום היבט בהתנהגותו של המשיח, לרבות דבריו, והם אף מתנגדים להם.

מה כוללים דברי המשיח? לעיתים הם עוסקים בסידורי עבודה, לעיתים הם מצביעים על חסרונותיו של אדם כלשהו; לעיתים הם חושפים את המהות המושחתת של סוג מסוים של אנשים, ולעיתים הם מנתחים את מהותו של עניין ואת כל פרטיו כדי לבחון את הבעיות הכרוכות בו; לעיתים הם שופטים את הנכון והשגוי בעניין מסוים, קובעים את סופו של סוג מסוים של אנשים, מקדמים אנשים מסוימים, מדיחים אחרים, גוזמים אחדים, ומנחמים ומוכיחים אחרים. כמובן, נוסף על האמיתות הקשורות לצביון החיים של אנשים, שהמשיח מדבר עליהן במהלך עבודתו, הוא גם עוסק לעיתים קרובות בכל מיני דברים, וכן בנושאים הקשורים לידע אנושי ולתחומי מקצוע שונים. המשיח הוא אדם נורמלי ומעשי; הוא לא חי בריק. יש לו מחשבות ונקודות מבט על כל העניינים הנוגעים לקיום ולחיים האנושיים, והוא ניגש לעניינים אלה עם עקרונות. אם עקרונות אלה נוגעים לנושאי הישרדותם של אנשים, היווכחותם בחיים וסגידה לאל, האם ניתן לומר שכולם אמיתות? (כן.) הדברים שהמשיח אומר בנוגע לידע אנושי, לפילוסופיה ולכמה עניינים מקצועיים אינם יכולים להיקרא ישירות "האמת", אך הם נבדלים בנקודת המבט, בגישה ובעיקרון ממה שבני האדם יודעים על נושאים אלה. לדוגמה, בני אדם עשויים לאמץ גישה של יראת כבוד כלפי פיסת ידע מסוימת ולחיות לפיה, בעוד שהמשיח יכול לנתח את כל סוגי הידע, להבחין בהם ולהתייחס אליהם כראוי. קחו לדוגמה את מומחיותכם במקצוע מסוים ואת שליטתכם בידע הקשור אליו. מה אתם יכולים להשיג באמצעות יישום הידע הזה? כיצד אתם מיישמים את הידע הזה בתהליך ביצוע חובתכם? האם מעורבים בכך עקרונות-אמת כלשהם? אם אינך מבין את האמת, אזי אין עקרונות, ואתה מסתמך אך ורק על ידע בביצוע חובתך. אף שאיני מומחה באותו מקצוע או בעל הבנה עמוקה של אותו ידע, ואני תופס רק את הרעיון הכללי ומכיר כמה יסודות, אני יודע כיצד ליישם את הידע הזה בדרכים ועם עקרונות המאפשרים לו לשרת את עבודת האל ביעילות. זהו ההבדל. משום שצוררי משיח, אינם מקבלים את האמת, הם לעולם לא יראו נקודה זו ולעולם לא יבינו מהי באמת מהותו של המשיח. המשיח ניחן במהותו של האל – היכן בדיוק אמירה זו מתממשת ובאה לידי ביטוי, כיצד אנשים נדרשים להתייחס אליה, ואילו תועלות ורווחים אנשים מקבלים ממנה? צוררי משיח לעולם לא יראו היבט זה. מדוע? ישנה סיבה חשובה ביותר: לא משנה כיצד צוררי משיח מתבוננים בבשר שבו התגלם האל, הם רואים רק אדם. הם אומדים מנקודת מבט אנושית, ומשתמשים בידע אנושי, בניסיון, בשכל, בתככים ובתחבולות כדי להסתכל, אך לא משנה כיצד הם מסתכלים, הם לא יכולים לראות שום דבר מיוחד באדם זה, וגם אינם יכולים להבחין בכך שהוא ניחן במהותו של האל. אימרו לי, האם הם יכולים לראות זאת בעין בלתי מזוינת? (לא.) ומה אם ישתמשו במיקרוסקופ או בקרני רנטגן? סביר אפילו פחות שהם יראו זאת אז. יש אנשים ששואלים: "אם אי אפשר לראות זאת בעין בלתי מזוינת או במיקרוסקופ, האם אלה המצויים במגע עם ממלכת הרוח יכולים לראות זאת?" (לא.) אלה המצויים במגע עם ממלכת הרוח יכולים לראות את אותה ממלכה ולראות רוחות, אז מדוע אינם יכולים להבחין באל בהתגלמותו? האם אתם חושבים שהשטן יכול לראות את האל בממלכת הרוח? (כן.) כמו האל, השטן קיים בממלכת הרוח, אך האם הוא מכיר באל כאל? (לא.) האם הוא נוהה אחר האל או מאמין בו? (לא.) השטן יכול לראות את האל מדי יום, ובכל זאת אינו מאמין בו ואינו נוהה אחריו. אם כן, גם אם אלה המצויים במגע עם ממלכת הרוח היו יכולים לראות את רוח האל, האם היו מכירים ברוח זו כאל? (לא.) האם הסבר זה פותר את שורש הבעיה? (כן.) מהו השורש כאן? (הם לא מכירים באל ואינם יראים אותו.) בעומק ליבם, צוררי משיח אינם מכירים באל. אבותיהם, שורשיהם ממש, לא הכירו באל. גם כשהאל ניצב ממש לנגד עיניהם, הם לא מכירים בו ואינם סוגדים לו. אם כן, כיצד יוכלו לסגוד לאל בהתגלמותו, אשר נראה כה רגיל וחסר חשיבות? הם לחלוטין לא יוכלו. לפיכך, אין זה משנה באילו אמצעים משתמשים צוררי המשיח כדי לראות, אין בכך כל תועלת. מרגע שהאל התחיל את עבודתו ועד עתה, הוא אמר דברים כה רבים ועשה עבודה כה גדולה. האין זה האות והמופת הגדולים ביותר בעולם האנושי? אילו יכלו צוררי משיח להכיר בכך, הם היו מאמינים מזמן; הם לא היו מחכים עד עכשיו. האם יש אנשים שחושבים: "צוררי משיח פשוט לא ראו מספיק ממעשיו הממשיים של האל, ולכן הם נותרו לא משוכנעים; אילו האל היה מראה כמה אותות ומופתים, נותן להם לראות את ממלכת הרוח כהווייתה, ואילו הם היו רואים את דמותו האמיתית של האל ושכל דבריו התגשמו, אז הם היו מכירים בו ונוהים אחריו"? האם כך הם פני הדברים? לאחר שהתמודדו עם האל בממלכת הרוח במשך שנים רבות כל כך מבלי להשתכנע, האם צוררי משיח יתמסרו פתאום תוך שנים ספורות? זה בלתי אפשרי; מהות טבעם אינה ניתנת לשינוי. האל בהתגלמותו ביצע עבודה כה רבה ואמר דברים כה רבים, ובכל זאת שום דבר מזה אינו יכול לכבוש אותם, והם גם לא יכולים להכיר בזהותו ובמהותו של האל. זהו טבעם המולד. על מה מעיד טבע זה? הוא מעיד על כך שאנשים כצוררי משיח ינהלו מלחמה נצחית נגד האל, האמת ודברים חיוביים, יילחמו עד הסוף המר, ולא יחדלו עד יום מותם. האין הם המושאים הראויים להשמדה? מה פירוש "לא יחדלו עד יום מותם"? פירושו שהם מעדיפים למות ולא להכיר בדברי האל כאמת, הם מעדיפים למות ולא להתמסר לאל. זה ראוי למוות.

כשמדובר במשיח, באדם רגיל זה, צוררי המשיח בוחנים אותו לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. לפיכך, כשהמשיח מדבר ופועל, צוררי המשיח מפגינים מגוון התנהגויות. הבה נחשוף את מהות טבעם דרך הביטויים השונים שהם מפגינים בתגובה לדיבורו ולמעשיו של המשיח. לדוגמה, כשהמשיח משתף עם אנשים על עבודה ועל עקרונות-אמת, הוא מזכיר כמה דרכי יישום בפועל ספציפיות. אלה כוללות את האופן שבו על אנשים לבצע וליישם משימה באופן ספציפי במהלך ביצוע חובתם. באופן כללי, שום משימה אינה מסתכמת בדיון בתיאוריה, בקריאת סיסמאות, בעידוד של כולם ובהשבעתם; כל משימה הקשורה לחובה היא מורכבת וכרוכה בפרטים מסוימים. למשל: כיצד לבחור את האדם הנכון; כיצד לטפל ולהתייחס למצביהם השונים של אנשים שונים; כיצד לטפל בבעיות שונות המתעוררות במהלך ביצוע החובה בהתאם לעקרונות; כיצד להשיג שיתוף פעולה הרמוני בין אנשים מבלי לפעול בשרירותיות ובדיקטטוריות, או להתנהג בעקשנות ובגחמנות; וכן הלאה, נושאים המכסים תחומים שונים. כשאנשים צריכים ליישם עבודה ספציפית שהמשיח שיתף עליה ולקחת אחריות על פרויקטים ספציפיים, הם עלולים להיתקל בקשיים. קריאת סיסמאות והטפת דוקטרינות הן קלות, אך יישום בפועל אינו פשוט כל כך. לכל הפחות, אנשים צריכים להשקיע מאמץ, לשלם מחיר ולהקדיש זמן כדי לבצע בפועל את המשימות האלה. הדבר כרוך מצד אחד במציאת אנשים מתאימים, ומצד שני, בלמידה על המקצוע המעורב, בחקר הידע הכללי והתיאוריות הקשורים להיבטים מקצועיים שונים, ובחקר השיטות וגישות הפעולה הספציפיות. בנוסף, הם עלולים להיתקל בכמה סוגיות מאתגרות. בדרך כלל, אנשים רגילים חשים מעט רתיעה למשמע קשיים אלה, ומרגישים לחץ מסוים. אך אלה שנאמנים לאל ומתמסרים לו, כשהם מתמודדים עם קשיים וחשים לחץ, יתפללו בדממה בליבם, יבקשו מהאל שידריך אותם, שיגביר את אמונתם, שיספק הארה ועזרה, וגם יבקשו הגנה מפני עשיית טעויות, כדי שיוכלו לממש את נאמנותם ולהשקיע את מרב מאמציהם כדי להשיג מצפון נקי. אולם אנשים כצוררי המשיח אינם כאלה. כשהם שומעים מהמשיח על סידורים ספציפיים בעבודה שעליהם ליישם, ושהעבודה כרוכה בקשיים מסוימים, הם מתחילים לחוש התנגדות פנימית ואינם מוכנים להמשיך. כיצד נראה אי-רצון זו? הם אומרים: "למה דברים טובים אף פעם לא קורים לי? למה תמיד מטילים עליי בעיות ודרישות? האם חושבים שאני בטלן או עבד שאפשר לפקד עליו? לא כל כך קל לתמרן אותי! אתה אומר את זה בקלות כזאת, למה שלא תנסה לעשות את זה בעצמך!" האם זו התמסרות? האם זו גישה של קבלה? מה הם עושים? (מתנגדים, מתקוממים.) כיצד נוצרות התנגדות והתקוממות אלה? לדוגמה, אם ייאמר להם, "לכו קנו כמה קילוגרמים של בשר והכינו ארוחת חזיר מבושל לכולם," האם יתנגדו לכך? (לא.) אבל אם ייאמר להם: "היום, לכו ועבדו את האדמה ההיא, ובזמן העיבוד, עליכם לסיים את סילוק האבנים לפני שתוכלו לאכול," הם יסרבו. ברגע שהדבר כרוך במאמץ גופני, בקושי או בלחץ, טינתם צפה ועולה, והם מסרבים להמשיך; הם מתחילים להתנגד ולהתלונן: "למה דברים טובים לא קורים לי? כשמגיע הזמן למשימות קלות, למה מתעלמים ממני? למה בוחרים בי לעבודה הקשה, המעייפת או המלוכלכת? האם זה מפני שאני נראה תמים, אדם שקל לרדות בו?" כאן מתחילה ההתנגדות הפנימית. מדוע הם כה מתנגדים? איזו "עבודה מלוכלכת ומעייפת"? אילו "קשיים"? האין כל אלה חלק מחובתם? מי שהוטל עליו התפקיד צריך לעשות אותו; מה יש לבחור ולברור? האם מדובר בניסיון מכוון להקשות עליהם? (לא.) אבל הם מאמינים שזהו ניסיון מכוון להקשות עליהם, לדחוק אותם לפינה, ולכן הם לא מקבלים את החובה הזו מהאל ואינם מוכנים לקבלה. מה קורה כאן? האם כאשר הם מתמודדים עם קשיים, צריכים לסבול מאמץ גופני, ואינם יכולים עוד לחיות בנוחות, הם מתחילים לגלות התנגדות? האם זו התמסרות ללא תנאי וללא תלונות? הם מתחילים לסרב לנוכח הקושי הקל ביותר. כל דבר שאינם רוצים לעשות, כל עבודה שהם תופסים כקשה, לא רצויה, משפילה או בזויה בעיני אחרים, הם מתנגדים להם בתוקף ומסרבים להם, ואינם מראים ולו שמץ של התמסרות. תגובתם הראשונה של צוררי משיח כאשר הם מתמודדים עם דברי המשיח, פקודותיו או העקרונות שהוא משתף – ברגע שהדבר גורם להם לקשיים או דורש מהם לסבול או לשלם מחיר – היא התנגדות וסירוב, והם חשים דחייה בליבם. אולם כשמדובר בדברים שהם מוכנים לעשות או שמועילים להם, גישתם שונה לחלוטין. צוררי המשיח חפצים להתענג על נוחות ולהתבלט, אך האם הם שמחים ומוכנים לקבל ברצון כשהם מתמודדים עם סבל הבשר, עם הצורך לשלם מחיר, או אפילו עם הסיכון לפגוע באחרים? האם הם יכולים להשיג אז התמסרות מוחלטת? בשום פנים ואופן; גישתם היא לחלוטין של אי-ציות ומרדנות. כשאנשים כצוררי המשיח מתמודדים עם דברים שאינם רוצים לעשות, דברים שאינם תואמים את העדפותיהם, טעמם או האינטרסים האישיים שלהם, גישתם לדברי המשיח הופכת לסירוב והתנגדות מוחלטים, ללא שמץ של התמסרות.

חלק מהאנשים, תוך כדי שהם מקשיבים לדברי המשיח, מתחילים לגבש מחשבות: "מדוע המשיח אומר זאת? כיצד הוא יכול להתייחס לעניין זה מנקודת מבט כזו? כיצד הוא יכול להחזיק בדעה כזו, כיצד הוא יכול להגדיר משהו כך? האם גם זו האמת? האם גם אלה דברי האל? איני חושב כך. האופן שבו האל מדבר בתנ"ך מתועד אחרת, בסוג מסוים של רציונליות, מבלי להיכנס לעניינים מפורטים וטריוויאליים אלה. מדוע המשיח מדבר כך? זה תמיד על פרטים וניתוח פרטים; האם האל באמת יכול לדבר כך?" אין להם תפיסות בכל פעם שהם קוראים את דברי האל; אז, מה שהם חושבים הוא: "אלה דברי האל; עליי להסתמך עליהם כדי לזכות בחיים, בישועה ובברכות". אולם כאשר הם באים במגע ממשי עם המשיח, הם מתחילים לגבש דעות על השקפותיו, הערותיו ועמדותיו לגבי עניינים מסוימים, וכן על דרכי הטיפול שלו באנשים מסוימים, ודעות אלה יכולות להיחשב כתפיסות אנושיות. כאשר צוררי משיח מגבשים תפיסות בליבם, האם הם יתפללו לאל שיגזום את תפיסותיהם? לחלוטין לא. הם מודדים ללא הרף את דברי המשיח לפי תפיסותיהם, ללא שמץ של לב מתמסר. לפיכך, כאשר הם מפתחים תפיסות לגבי המשיח, הם מתחילים לחוש התנגדות פנימית ובהדרגה נעשים עוינים כלפי המשיח. כאשר עוינות כזו מתעוררת, האם צוררי המשיח עדיין מתכננים להתמסר? האם הם עדיין מתכננים לקבל? בליבם הם מתחילים להתנגד, וחושבים: "הממ, עכשיו יש לי משהו נגדך. הרי אתה אמור להיות אל, לא? הרי כל דבריך הם אמת, לא? מסתבר שגם אתה מסיק מסקנות באופן הגיוני כשאתה עושה דברים, ואתה שופט עניינים על סמך מה שאתה רואה בעיניים. מעשיך אינם עולים בקנה אחד עם מהותו של האל!" הם מתחילים לחוש אי-ציות פנימי. כאשר אי-ציות זה מתעורר, הוא נחשף כלפי חוץ. הם עשויים לומר: "מה שאתה אומר נשמע נכון, אבל אני צריך לבדוק את דברי האל כדי לראות מה הוא אומר על כך. אני צריך להתפלל לאל כדי לראות כיצד הוא מוביל אותי. אני צריך לחכות ולחפש, לראות כיצד האל מדריך ומאיר אותי. באשר למה שאמרת, זה כבר לא בשיקול דעתי, וזה לא יכול להוות בסיס למעשיי". איזה ביטוי זה? (הכחשת המשיח.) הם מכחישים את המשיח, אבל מדוע הם עדיין קוראים את "הדבר מופיע בבשר"? (אלוהים, אני חושב שהם מכירים רק באל המעורפל שבשמיים ומכחישים מכל וכל את המשיח עלי אדמות.) צוררי המשיח חיים בעקביות בתוך מילים ודוקטרינות חלולות, ומעריצים אל נשגב ובלתי נראה. לפיכך, הם מעריצים ומכבדים מאוד את המילים הכתובות שהן אמרותיו המתועדות של המשיח, אך מתייחסים למשיח, שהוא רגיל לחלוטין, כאילו אין לו שום מעמד בליבם. האין זו סתירה? כאשר הם מטפחים תפיסות לגבי המשיח, הם אומרים: "אני צריך להתפלל ולחפש כדי לראות מה אומרים דברי האל". הם מכירים רק בדברי האל אך לא במשיח, מי הם? (צוררי משיח.) לא משנה כמה משמעותיות או עמוקות יהיו תפיסותיהם לגבי דברי המשיח, ברגע שמילים אלה מודפסות, תפיסותיהם נעלמות. ברגע שהמילים הופכות לטקסט, הם סוגדים להן כמו לאל. האין זו אותה טעות שעשו הפרושים ואנשי החוגים הדתיים? כישלון בהבנת האמת מקל על הופעתם של ביטויים ותפיסות אלה. לאחר שצוררי המשיח מפתחים תפיסות, ליבם אינו יכול להתמסר; אין התמסרות, רק התנגדות.

באילו נסיבות אנשים רגילים מפתחים תפיסות, ואיזה סוג של אנשים נוטה לפתח אותן? אנשים שאינם מבינים את דברי האל, וכן אלה שאין להם הבנה רוחנית ואינם מקבלים את האמת – הם הנוטים לפתח תפיסות. ברגע שתפיסות עולות, הם מתחילים להתנגד בליבם. לדוגמה, ייתכן שאומר לאנשים לעשות משהו בדרך מסוימת על סמך הרקע, הסביבה והצרכים האנושיים באותה עת. מאוחר יותר, בחלוף הזמן ועם שינוי הנסיבות, גם הדרך והשיטה לטפל בעניין עשויות להשתנות. אולם שינוי זה נותן לצוררי משיח הזדמנות לפתח תפיסות: "קודם אמרת את זה, הכרזת שזו האמת ואמרת לאנשים ליישם זאת כך בפועל. סוף סוף הבנו והצלחנו ליישם זאת בפועל ולדבוק בזה, וחשבנו שיש לנו תקווה לברכות, ועכשיו אתה אומר לנו לעשות זאת אחרת – מה פירוש הדבר? האינך מענה אותנו? האינך מתייחס אלינו כאל פחות מבני אדם? מהי בדיוק הדרך הנכונה לעשות זאת?" כל שינוי בשיטה, בגישה או באמירה יכול להרתיח אנשים מסוימים – אלה הם האנשים שאינם מבינים את האמת כלל ואינם יכולים להבינה. הם מודדים את כל מה שהאל עושה באמצעות השקפות ותיאוריות ישנות, אמות מידה אנושיות של מוסר ומצפון, ואפילו חשיבה לוגית וידע אנושי. כאשר כל זה סותר את מה שהמשיח אמר, או כאשר צצות אי-התאמות באמצע, הם לא יודעים כיצד לטפל בכך. כאשר אנשים רגילים אינם בטוחים כיצד לפעול, עליהם להיות מסוגלים להירגע ולקבל זאת תחילה, ולאחר מכן לחתור בהדרגה להבנה. אולם צוררי משיח אינם כאלה. הם קודם כול מתנגדים, ולאחר מכן מתפללים בפני האל המעורפל, כביכול הם מיישמים בפועל את האמת ואוהבים את האל מאוד. מהי מטרת תפילתם? למצוא די ראיות כדי להכחיש את דברי המשיח, לגנות ולבקר את מה שהמשיח אמר, כדי להשיג שלוות נפש. כך הם פותרים את תפיסותיהם. האם זה יכול לפתור את תפיסותיהם? (לא.) למה לא? (כי הם לא מקבלים את האמת. הם לא מחפשים את האמת מתוך דברי האל, אלא מנסים להכחיש את האל.) בדיוק, הם לא פותרים את תפיסותיהם מתוך גישה של קבלת האמת או באופן שמקבל את האמת. הם לא משליכים את תפיסותיהם הצידה; הן נותרות בליבם. לכן, גישה כזו לעולם לא תפתור את תפיסותיהם, ולעולם לא תאפשר להם לוותר עליהן. במקום זאת, תפיסות אלה הולכות ומצטברות; ככל שחולפות ומתרבות שנות אמונתם באל, כך גוברים גם תפיסותיהם ודמיונותיהם. כתוצאה מכך, גישתם כלפי המשיח, כלפי אדם רגיל זה, הופכת בהכרח עמוסה יותר ויותר בתפיסות. בה בעת, גם המחסום בליבם כנגד המשיח והטינה שלהם כלפיו גוברים. כשהם נושאים את המחסומים והתפיסות הללו בעודם מבצעים את חובותיהם, משתתפים במפגשים ואוכלים ושותים את דברי האל, מה הם יכולים להשיג בסופו של דבר? פרט לכך שתאוותיהם לברכות גוברות מיום ליום, הם לא משיגים דבר.

האם יש לכם תפיסות כלשהן לגבי המשיח? דרישותיהם של אנשים מהאל מעצבות את תפיסותיהם לגבי המשיח. מאין מגיעות דרישות אלה? הן נובעות מהשאיפות, התאוות, התפיסות והדמיונות של אנשים. אם כן, איזה סוג של תפיסות אנשים מפתחים? הם מאמינים שהמשיח צריך לומר כך או אחרת, שהוא צריך לדבר ולפעול בדרכים מסוימות. לדוגמה, כאשר מישהו מרגיש שלילי וחלש, הוא עשוי לחשוב: "האם האל אינו אהבה? האל הוא כמו אם אוהבת, כמו אב רחום; האל צריך להעניק נחמה לאנשים. עזבו את האל שבשמיים; הוא בלתי מושג. עכשיו, משהאל בא לארץ, לאנשים יש את הגישה הנוחה הזאת. מכיוון שאני מרגיש שלילי, אני צריך לבוא בפני האל ולשפוך את ליבי". ובשעה שהוא שופך את ליבו, הוא מזיל דמעות, מדבר על קשייו, חולשותיו, ודן בגלוי בצביונו המושחת. מה אנשים באמת מחפשים בליבם? הם רוצים נחמה, הם רוצים לשמוע מילים נעימות, הם רוצים שהאל יאמר מילים שיפיגו את עצבונם, יעודדו אותם, יביאו נחמה ויגרמו להם להפסיק להרגיש שליליים. האין זה כך? במיוחד סוג מסוים של אנשים מטפח את הדמיון הזה: "עבור בני אדם, חולשה ושליליות הן מה שהן, אבל משפט אחד של האל מספיק כדי להותיר אדם רענן לחלוטין ולהעלים מיד את כל הצרות והיגון בליבו. חולשה ושליליות יתפוגגו כעשן, והוא יוכל להיות חזק מול כל דבר, לא עוד חלש או שקוע בשליליות, ויוכל לעמוד איתן בעדותו. ובכן, שהמשיח ידבר!" אימרו לי, מה עליי לומר כשאני ניצב בפני מצב כזה? ראשית, עליי להבין מדוע אדם זה מרגיש שלילי ואיזו חובה הוא מבצע; שנית, עליי לשתף על העקרונות שיש לדבוק בהם בתהליך ביצוע החובה. האם זה לא מבהיר את העניין? עבור חלק מהאנשים שהם טיפשים ועקשנים ואינם מקבלים את האמת, יש צורך לומר משהו משמעתי כדי לעורר אותם, לעודד אותם. בה בעת, יש צורך גם לחשוף את מהות הטבע של אדם מסוג זה, כדי שיבין מהי המשמעות של להיות תמיד שלילי ומדוע הוא שלילי תמיד. אם אומר שמי שתמיד שלילי הוא אדם שאינו מקבל את האמת, שאינו אוהב את האמת, האם הוא יוכל למצוא נחמה לאחר שישמע זאת? (לא.) נניח שאמרתי כך: "להיות שלילי כל הזמן זה נורמלי. זהו ביטוי ילדותי; זה כמו ילד שנושא בנטל של מבוגר, והופך שלילי תמיד בגלל כובד המשא. שיעור קומתך קטן, אתה צעיר ולא חווית הרבה, אז אתה צריך ללמוד בהדרגה. יתרה מזאת, גם להוריך יש אחריות; הם לא לימדו אותך היטב, אז זו לא אשמתך". אז הוא עשוי לשאול: "אז מהו הצביון המושחת הזה שלי?" "זה לא צביון מושחת; אתה פשוט צעיר מדי ובא מסביבה משפחתית טובה; אתה מפונק. בעוד כמה שנים, כשתתבגר, זה ישתפר". האם הוא ירגיש נחמה כשישמע זאת? אם אוסיף חיבוק גדול ואעביר קצת אנרגיה חיובית, האם הוא לא ירגיש חמימות בליבו? כך, הוא ירגיש שחווה את אהבת האל ואת חמימותו. אבל המשיח בדרך כלל אינו נוהג כך. הוא עשוי לעשות זאת עבור ילדים בוגרים יותר כסוג של נחמה, אבל הוא לא ינהג כך עבור שום מבוגר; זה ייקרא להונות טיפש. במקום זאת, הוא ידבר לעניין, יראה לך נתיב, יבהיר מה באמת קורה, ויניח לך לבחור בחופשיות. סוג האדם שאתה הוא זה שקובע באיזה נתיב תלך. אם מסתכלים על המהות של כל מה שהמשיח עושה, הוא אינו מרמה או משתעשע באנשים, אבל הם לא יכולים לקבל זאת. הם לא מתמודדים עם העובדות, ובכל זאת זוהי מהותו של המשיח; הוא יכול לפעול רק כך. אם אנשים אינם יכולים לקבל זאת, האם אין זה יוצר סכסוך בין אנשים לאל? אם הם לא יכולים להשיג את מטרתם וגם אינם מקבלים את האמת, האם אין זה יוצר מחסום? (כן.) הדבר הזה נתקע בליבם של אנשים. אנשים חשבו במקור שהאל אוהב מאוד, עדין כמו אם או סבתא. אבל עכשיו, כשהם רואים שהדברים אינם כך ואינם חשים ולו שמץ של חמימות, רוחם נופלת. האם הדמיון שלהם ש"משפט אחד מהמשיח מספיק כדי להוציא אותי מהשליליות" יכול להתגשם? "כל עוד המשיח יבוא לפתור את בעיותיי, אני מבטיח שארגיש חמימות בליבי באופן מיידי, ולעולם לא אהיה שלילי שוב; הכול יתבהר, וייפתח נתיב". האם הדמיון הזה מציאותי? האם ניתן להשיג מטרה זו? (לא.) לכן, בעניין זה, אם אנשים יסתמכו תמיד על תפיסותיהם ודמיונותיהם, זה לא יעבוד; עליהם לחפש את האמת כדי לפתור את הבעיה.

יש אנשים שעושים דברים מסוימים מאחורי הקלעים, וכשהם פוגשים אותי, הם אומרים לי: "חטאתי בחטא של חוסר צניעות כשהייתי נער". אני אומר: "בבקשה אל תספר לי על זה. התפלל בכנות בפרטיות והתחרט באמת, ואז הבעיה תיפתר, והאל לא יזכור זאת. אתה לא צריך לספר לי פנים אל פנים; אני לא חוקר את הדברים האלה". כשאני עוצר אותם מלדבר, הם מתחילים לחשוב: "האם אתה באמת האל? ליבי כה כן, לב לוהט, ואתה שפכת עליו דלי של מים קרים. רק רציתי לשוחח איתך שיחת נפש, למה אתה לא מקשיב? היה טוב אם היית מקשיב; יש לי עוד פרטים לספר". אני אומר: "המטרה הסופית של הווידוי על חטאיך היא להתחרט, לא לספר פרטים רבים. אם התחרטת באמת בעומק ליבך, הצורה לא משנה; אין תועלת בתהליך הזה. הבהרת כל הפרטים והנסיבות בפניי אין פירושה שהתחרטת. אם התחרטת באמת, גם אם לא תאמר דבר, עדיין התחרטת. ואם לא התחרטת, זה יהיה חסר תועלת גם אם תדבר על כך". יש אנשים שאינם מבינים, וחושבים שאני רוצה לשמוע הכול, למשל שהם היו לא צנועים, גנבו, או גינו והפלילו אחרים לפני שהאמינו באל. הם חושבים שאני מוכן להקשיב לכל ענייני החיים האישיים האלה, שאני רוצה לדעת ולתפוס את המחשבות העמוקות ביותר של כולם ואת כל המעשים שעשו, טובים או רעים. האין זו תפיסה אנושית? הם טועים. אני רק צריך לדעת על צביונותיהם המושחתים של אנשים, על מהותם ועל הנתיב שבו הם הולכים; די בכך כדי לטפל בעניין החשוב של ישועתם. אין צורך לדעת על חייו הנוכחיים או העתידיים של כל אדם; אין צורך בפרטים כאלה. אנשים מניחים: "אתה גם רגיל ומעשי. יש דברים שאתה לא יודע, אז אולי אתה רוצה להבין את הרקע המשפחתי של כל אדם, את הסביבה שבה גדל, ואת החוויות המיוחדות הללו במהלך הגדילה, כדי להכיר אותם לעומק למטרות עבודה, כדי להשיג מנוף שבאמצעותו תוכל לשפוט ולחשוף אותם". האם כך הם פני הדברים? (לא.) יש אנשים שנושאים את התפיסות והדמיונות הללו, ותמיד רוצים לחלוק איתי את מעשי העבר שלהם כשהם פוגשים אותי, ואומרים: "אתה לא יודע, המשפחה שלי הייתה פעם ככה...". אני אומר: "אל תדבר על ענייני משפחתך; שתף כמה חוויות על האמונה באל". אחרים אומרים: "אתה לא יודע, היו לי כל כך הרבה בני זוג בעבר", או, "אתה לא יודע את מי הפללתי בעבר". האם יש תועלת באמירת הדברים האלה? (לא.) הם חושבים שהאל בהתגלמותו כבשר ודם באמת רוצה לדעת את העניינים האלה, להוט להבין את כל ההתנהגויות המבישות בקרב בני האדם ואת ההיבטים המפורטים השונים של חייהם השפלים של בני האדם. כשאני נתקל באנשים כאלה, אני אומר להם: "אם אתה רוצה להתוודות ולהתחרט, התפלל בפני האל בפרטיות, אל תספר לי. אני אחראי רק ללמד אותך כיצד למלא את חובתך היטב וכיצד לעבוד את האל בחיים האמיתיים, כדי לעזור לך להשיג ישועה. אנחנו יכולים לדבר על כל מה שקשור לדברים האלה כשאנחנו נפגשים, אבל עדיף לא להזכיר עניינים לא קשורים". יש אנשים ששומעים זאת ומתחילים לחשוב: "האל באמת חסר אהבה, האל אינו סובלני". לדעתם, איזה סוג של אדם הוא בעל אהבה? יושב ראש ועד השכונה, מישהו שמטפל באופן ספציפי בעניינים היומיומיים והטריוויאליים של אנשים אחרים. האם אני אמור לטפל בדברים כאלה? כלל לא אכפת לי מהעניינים האלה! איך אתה חי את חייך, מה אתה אוכל ולובש, איך אתה מרוויח כסף, מצבך הכלכלי, איך אתה מסתדר עם שכניך – אני לא מתערב בשום דבר מזה. זוהי הגישה שיש לאנשים כלפי המשיח כשהם מטפחים תפיסות. במיוחד כשהם מפתחים תפיסות כלפי דברי המשיח או כאשר דברי המשיח סותרים לחלוטין את תפיסותיהם, צוררי המשיח אינם מוותרים על תפיסותיהם או מקבלים את האמת, וגם לא מנתחים את תפיסותיהם או מחפשים את האמת; במקום זאת, הם דבקים בתפיסותיהם ומגנים בחשאי בליבם את מה שהמשיח אומר.

בתקופה אחרונה זו, האל מבצע את עבודת השיפוט באחרית הימים. עם התרחבות בשורת מלכות האל צצו בבית האל לא מעט משימות עבודה הקשורות למקצועות שונים, כגון מוזיקה, כתיבה, קולנוע וכן הלאה. במהלך משימות עבודה אלה, גם המשיח היה מעורב בכמה משימות הקשורות למקצועות אלה – בעיקר, כמובן, במתן הדרכה ובקביעת הכיוון של המשימות השונות; הוא פועל במסגרת זו. אין מנוס מכך שהמשיח לא יהיה בקיא בידע או במידע כללי מסוים הקשור לתחומים אלה, וייתכן שיש דברים שהוא אינו מבין. האין זה נורמלי מאוד? לרוב האנשים זה נראה נורמלי לחלוטין ולא עניין גדול, כי כולם נמצאים בתהליך של למידה, ותחת הדרכת האל, כל סוגי העבודה יכולים רק להשתפר ולהשתפר, עם יותר ויותר מוצרים מוגמרים ותוצרים איכותיים. אבל עבור צוררי המשיח, זה לא עניין של מה בכך. הם אומרים: "אתה כלל לא בקיא בתחום מסוים, ואפילו בור בו. איזו זכות יש לך להתערב, לכוון ולהדריך אותנו? מדוע המילה שלך היא האחרונה? מדוע כולנו צריכים להקשיב לך? האם הקשבה לך היא בהכרח נכונה? אם נקשיב לך לא נסטה מהנתיב ולא נעשה טעויות בעבודתנו? אני לא כל כך בטוח בזה". כאשר המשיח נותן הדרכה בעבודה, יש אנשים שניגשים לכך בגישה ספקנית: "בואו נראה קודם אם מה שהוא אומר הגיוני ונמצא בתחום המומחיות הראוי, ואם הוא טוב יותר מהרעיונות שלנו. אם כן, נקבל זאת ונפעל לפי הדרכתו; אם לא, נבחר בדרך אחרת, נמצא דרך אחרת". אולם צוררי המשיח מטפחים בליבם מנטליות של אי-ציות מוחלט: "אנחנו אנשי מקצוע, שעובדים בתחום זה שנים רבות. אנחנו יכולים להשלים את המשימה הזאת בעיניים עצומות. לפעול לפי הדרכתך יהיה רק לצאת ידי חובה, הלא כן? למה שנקשיב לך? האם הצעותיך אינן אלא דיבורים לצורך הפרוטוקול? אם היינו מקשיבים לך, האם זה לא היה גורם לנו להיראות חסרי יכולת? אבל עכשיו כולם מקשיבים, ואני לא יכול לקום ולהתנגד לך, שכן זה עלול להוביל לכך שיטפלו בי כבצורר משיח. אז אתחזה לזמן מה, אעמיד פנים שאני מקשיב, אצא ידי חובה, ומאוחר יותר אמשיך כרגיל מבלי להשפיע על דבר". לכן, לא משנה כיצד המשיח משתף על עקרונות-האמת, לא משנה כמה ברור הוא מסביר את הדברים, לצוררי המשיח תמיד יש את הרעיונות הקבועים שלהם והם תמיד מאמינים שהם מבינים את המקצוע, שהם מומחים בתחום, ולכן הם לא מצליחים להבין מהם עקרונות-האמת שהמשיח משתף עליהם. בכל פעם שהמשיח מספק הדרכה על עבודה הקשורה למקצועם, זה הופך לרגע שבו צוררי המשיח משווים את יכולותיהם וכישרונותיהם לאלה של המשיח. גרוע מכך, לפעמים, כאשר המשיח מדבר על עניינים הקשורים למקצועם, צוררי המשיח רואים זאת כהפגנת בורות מצד המשיח, והם לועגים לו ומבזים אותו בחשאי, ומרגישים בעל כורחם התנגדות וסלידה גדולות עוד יותר מהדרכתו של המשיח בעבודתם. הם אינם משוכנעים כלל בליבם, ואומרים: "אתה אומר לנו לעשות כך וכך, אבל מה אתה יודע? האם אתה בכלל מבין את השלבים השונים הכרוכים בתחומים אלה? האם אתה מכיר את הפרטים הספציפיים של אופן פעולתם? כשאתה מדריך אותנו ביצירת סרטים, האם אתה יודע איך לשחק באותנטיות או איך להקליט סאונד?" בכל פעם שהם ניצבים בפני עניינים אלה, צוררי משיח אינם מאזינים בכנות בליבם לעקרונות-האמת הכרוכים בכל מקצוע. במקום זאת, הם מתחרים בחשאי עם המשיח בליבם, ואף עומדים כצופים מהצד כדי ללעוג ולגחך על המשיח, וליבם מלא אי-ציות. כשהם ניגשים לבצע את עבודתם, הם יוצאים ידי חובה – סוקרים תחילה את רשימות השיתוף של האל כדי לראות מה האל אמר, ואז הם פשוט מתחילים לעבוד, ועושים הכול בדרכם הישנה. יש שאולי יאמרו: "האל לא אמר את זה, למה אתה עושה את זה ככה?", ועל כך הם עונים: "האל לא אמר את זה, אבל האם האל מכיר את המצב האמיתי? האם לא אנחנו אלה שצריכים לבצע את זה בפועל? מה האל יודע? האל רק נתן עיקרון, אבל אנחנו צריכים לטפל בזה בהתאם למצב האמיתי. גם אם האל היה כאן, עדיין היינו צריכים לטפל בזה כך. אנחנו מקשיבים לדברי האל כשהם נוגעים לאמת, אבל כשמדובר בעבודה מקצועית וזה לא נוגע לאמת, אנחנו קובעים". הם הקשיבו לעקרונות-האמת שהאל שיתף, ורשמו אותם, וכולם יצאו ידי חובה וסקרו את הרשימות, אבל כשמדובר באופן שבו הדברים צריכים להיעשות, מי אומר את המילה האחרונה? במקרה שלהם, לא האמת היא זו שמחזיקה בכוח, ובוודאי שאין לזה שום קשר לכך שהמשיח מחזיק בכוח. אם כן, מי מחזיק בכוח? צורר משיח מחזיק בכוח; זהו אדם שאומר את המילה האחרונה. מנקודת מבטם, האמת היא כמו אוויר, רק דוקטרינות וסיסמאות שנאמרות כלאחר יד ונגמר הסיפור – אנשים עדיין עושים מה שהם צריכים לעשות, איך שהם רוצים לעשות זאת. באותו רגע הם הסכימו יפה מאוד וגישתם נראתה כנה במיוחד, אבל כשזה מגיע לחיים הממשיים, הכול משתנה; זה לא כפי שנראה.

צוררי המשיח, מכיוון שהם מטפחים תמיד תפיסות והתנגדות לאל בהתגלמותו כבשר ודם ואינם משוכנעים בליבם, אינם מכירים בליבם, ביסודו של דבר, באל בהתגלמותו כבשר ודם; הם מאמינים רק באל שבשמיים. הם בדיוק כמו פאולוס: הוא לא היה משוכנע באמת בישוע בהתגלמותו כבשר ודם, אלא היה חדור תפיסות. לכן, בכל האיגרות שכתב, הוא מעולם לא העיד על ישוע, מעולם לא העיד על דברי ישוע כאמת, ומעולם לא דן בשאלה אם הייתה לו אהבה כלשהי לישוע. אלה דברים שאנשים יכולים לראות; פאולוס הוא צורר משיח אמיתי. עכשיו כולכם יכולים להכיר בכך שפאולוס הוא דוגמה קלאסית לצורר משיח. גם אם אלה השייכים לקטגוריה של צוררי משיח מכירים בכך שהמילים שהאל מבטא הן האמת, האם הם יכולים לקבל את האמת? האם הם יכולים להתמסר למשיח? האם הם יכולים להעיד על המשיח? זה עניין אחר. האם הם יכולים להתמסר לכל מה שהמשיח עושה? אם המשיח מארגן או מטיל עבודה, ומדריך אנשים כיצד לעשותה, האם צוררי המשיח יכולים לציית? עניין זה חושף אנשים באופן הברור ביותר. צוררי משיח אינם יכולים לציית; הם מזלזלים בדברי המשיח ומתייחסים אליהם בקלות ראש. לכן, לא משנה איזו הדרכה ספציפית המשיח מספק או אילו משימות הוא מקצה לכל עבודה, צוררי משיח לעולם לא יישמו אותן. צוררי המשיח פשוט אינם מוכנים להתמסר למשיח. ללא קשר לאופן שבו הוא מארגן את העבודה, הם לא מוכנים לבצעה, ותמיד מאמינים שרעיונותיהם חכמים יותר וחושבים שעדיף לפעול לפי תוכניותיהם. אם תאמר להם: "כשאתם ניצבים בפני מצבים, עליכם לשתף פעולה עם שלושה או ארבעה אחרים, להתייעץ יחד, לשתף יותר על עקרונות-האמת, ולפעול בהתאם לעקרונות אלה מבלי להפר אותם", האם הם יקשיבו? הם כלל לא מקשיבים; הם הפסיקו מזמן להתייחס למילים האלה, והם רוצים לומר את המילה האחרונה. אתה אומר להם: "אם יש בעיה שאי אפשר לפתור, אתם יכולים לבקש מהעליון", אבל כשיש באמת בעיה וכולם חושבים לבקש מהעליון, צוררי המשיח אומרים: "למה לשאול על עניין כה פעוט? זה רק יטריד את העליון. אנחנו יכולים לטפל בזה בעצמנו, אין צורך לשאול! אני אומר את המילה האחרונה, ואני אשא בתוצאות אם משהו ישתבש!" כמה יפות נשמעות המילים האלה, אבל האם הם באמת יכולים לשאת בתוצאות כשמשהו משתבש בפועל? אם עבודת הכנסייה סובלת מהפסד, האם הם יכולים לשאת בהשלכות? לדוגמה, אם בגלל שמנהיגים ועובדים היו רשלנים בארגון מפגשים, והאחים והאחיות נעצרו במהלך מפגש, מה שהוביל לכך שחלקם הפכו שליליים וחלשים ומעדו, מי יכול לשאת באחריות כזו? האם צוררי המשיח אחראים בדבריהם? הם חסרי אחריות לחלוטין! זוהי הגישה שיש לצוררי המשיח כלפי העבודה. אימרו לי, האם צוררי המשיח יכולים באמת לקבל את דברי המשיח ולהתמסר להם? (לא.) בליבם של צוררי המשיח, מהי גישתם כלפי יישום האמת בפועל והתמסרות למשיח? מילה אחת: התנגדות. הם ממשיכים להתנגד. ומהו הצביון הכלול בהתנגדות זו? מה גורם לה? אי-ציות הוא הגורם לה. במונחים של צביון, זוהי סלידה מהאמת, אי-ציות השוכן בליבם, וחוסר רצון להתמסר. ולכן, מה חושבים צוררי המשיח, בליבם, כאשר בית האל מבקש שמנהיגים ועובדים ילמדו לעבוד יחד בהרמוניה במקום שאדם אחד יקבע הכול, שילמדו כיצד לדון עם אחרים? "זה יותר מדי טרחה לדון בכל דבר עם אנשים! אני יכול לקבל את ההחלטות בעניינים האלה. לעבוד עם אחרים, לדבר איתם על זה, לעשות דברים לפי עיקרון – כמה עלוב, כמה מביך!" צוררי המשיח חושבים שהם מבינים את האמת, שהכול ברור להם, שיש להם תובנות ודרכים משלהם לעשות דברים, ולכן הם לא מסוגלים לשתף פעולה עם אחרים, הם לא דנים בדבר עם אנשים, הם עושים הכול בדרכם שלהם, ואינם נכנעים לאיש! אף שצוררי המשיח מצהירים מילולית שהם מוכנים להתמסר ומוכנים לשתף פעולה עם אחרים, לא משנה כמה טובות נראות תשובותיהם כלפי חוץ, כמה יפות נשמעות מילותיהם, הם לא מסוגלים לשנות את מצבם המרדני, אינם מסוגלים לשנות את צביונם השטני. בפנים, לעומת זאת, הם מתנגדים בעוז – עד לאיזו דרגה? אם נסביר זאת בשפת הידע, זוהי תופעה המתרחשת כאשר שני דברים בעלי טבע שונה מונחים יחד: דחייה, שאותה אנו יכולים לפרש כ"התנגדות". זהו בדיוק צביונם של צוררי משיח: התנגדות לעליון. הם אוהבים להתנגד לעליון ואינם מצייתים לאיש.

צוררי המשיח, כשהם ניצבים בפני דברי המשיח, יש להם רק גישה אחת: אי-ציות; ודרכם היחידה היא התנגדות. לדוגמה, אני אומר: "החצר שלנו די גדולה וחסר בה צל. בחורף, השמש זורחת בכל מקום, ומאפשרת לאנשים לשהות באור השמש, אבל בקיץ קצת חם. בואו נקנה כמה עצים, כאלה שגדלים מהר ויספקו צל רב בעתיד, ושהם נקיים יחסית ויפים למראה". כמה עקרונות יש כאן? (שלושה.) האחד הוא שהעצים גדלים מהר, השני הוא שהעצים נקיים ויפים יחסית, והשלישי הוא שהם יספקו צל רב בעתיד, כלומר, צריכים להיות להם ענפים ועלים צפופים. אנשים רק צריכים ליישם את שלושת העקרונות האלה; באשר לכמה לקנות, היכן לשתול אותם, ואיזה מיני עצים, גם על כך הודעתי להם. האם משימה זו קלה לביצוע? (כן.) האם זו נחשבת למשימה קשה? (לא.) זו לא משימה קשה. מדוע היא לא קשה? יש מקומות שמוכרים עצים, בית האל מספק את הכספים, והתנאים הבסיסיים לקניית עצים מתקיימים כולם. מה שנותר הוא רק שאנשים יבצעו זאת; אין שום דבר קשה במשימה הזאת. אבל מבחינת צורר משיח, יש קושי: "מה? לקנות עצים? לבזבז כסף רק בשביל צל וכדי לייפות את הסביבה? האין זו התענגות על נוחות גשמית? הכסף הזה הוא מנחה שהועלתה לאל, האם אפשר לבזבז אותו בקלות דעת כזאת? מה רע בקצת חום? השמש נבראה על ידי האל; האם שהייה בשמש תהרוג אותך? זה נקרא לקבל את אור השמש וליהנות מהגשם. אם אתה לא רוצה להיות בשמש, הישאר בפנים. ועכשיו אתה רוצה לבזבז כסף על הנוחות הזאת – אתה בטח חולם!" הם מהרהרים: "אני לא יכול לומר את המילה האחרונה בעניין זה בעצמי; אם אתנגד ישירות, זה לא יהיה טוב. עלולים לגנות אותי, ואחרים עלולים לא להסכים. אם כך, אדווח על העניין לקבוצת קבלת ההחלטות. כמו כן, עדיף לתת גם לאחים ולאחיות להביע את דעתם. אם קבוצת קבלת ההחלטות תאשר, אז נקנה את העצים; אם לא, אז לא נקנה אותם, גם אם האחים והאחיות יסכימו". הם מכנסים את כולם יחד, מזכירים את העניין, ואז נותנים לכולם לדון ולהביע את דעתם. כולם אומרים: "קניית עצים זה דבר טוב; כולם מרוויחים". צורר המשיח שומע זאת ואומר: "איך זה דבר טוב? האם זה בסדר רק כי כולם מרוויחים? על חשבון הכסף של מי כולם מרוויחים? זה בזבוז כספו של האל; האין זה בזבוז מנחות? האם זה תואם לעקרונות?" כולם מהרהרים: "בזבוז מנחות לטובת הכלל, לאינטרסים של אנשים, אכן נראה קצת לא הולם". לאחר דין ודברים, ההחלטה הסופית היא לא לקנות את העצים. יש לחסוך את הכסף; לא משנה מי מצווה, אי אפשר לעשות זאת. לאחר דיון כזה, מגיעים למסקנה. מהי המסקנה? "לגבי פקודתו של המשיח הפעם, החלטתנו הסופית היא להתנגד; לא נבזבז את המנחות ולא נבזבז סנט אחד מכספו של בית האל. בפועל, פירוש הדבר שלא נקנה את העצים, לא נבצע גינון בחצר". זוהי ההחלטה שהתקבלה. כעבור כמה ימים, אני רואה שעדיין לא קנו את העצים, אז אני שואל: "למה לא קנית את העצים?" "אה, בקרוב". כשהעונה מגיעה והעצים של אחרים מלבלבים, מדוע הם עדיין לא קנו כלום? לאחר בירור, אני מגלה שלאחר שדנו בכך, הם לא הסכימו לקנות את העצים; דבריי היו לשווא. לאחר התייעצות, דיון וניתוח, כולם החליטו יחד לדחות את פקודתי, במשתמע: "אנחנו קובעים כאן. אתה, עמוד בצד. זה הבית שלנו, זה לא קשור אליך". איזו מין גישה זו? האין זו התנגדות? עד לאיזו דרגה הם מתנגדים? יש להם בסיס, בטענה שהם לא מבזבזים אגורה מכספו של בית האל, לא מבזבזים את המנחות שהוענקו לאל. מה דעתכם על הבסיס הזה? האם המילים האלה נכונות? (לא.) לעתים קרובות, אלה שמבזבזים ועושים שימוש לרעה במנחות הם אותם צוררי משיח. הם רוצים לומר את המילה האחרונה, אז הם ממציאים את מערכת התיאוריות הזאת כדי להטעות את הטיפשים, הבורים וחסרי ההבחנה. ואכן, יש אנשים שנופלים בפח ופועלים לפי דבריהם, בעוד שדברי המשיח משובשים ועוברים חבלה מכוונת על ידי צוררי המשיח, מה שגורם לעיכובים בביצוע. מהו שורש הבעיה הזאת? המפתח טמון בכך שאנשיו הנבחרים של האל אינם רואים מבעד לצביעותם של צוררי המשיח, תמיד מוטעים על ידי ההיבט השטחי של העניינים, ואינם מצליחים לתפוס את מהות הדברים. צוררי המשיח מתנהגים בעריצות ומציבים מכשולים בקרב האנשים האלה, וגורמים לכך שחלק מחסרי ההבחנה בקרב אנשיו הנבחרים של האל מוטעים ונשלטים על ידם לעתים קרובות.

אם אין צוררי משיח שגורמים להפרעות, ניתן ליישם במהירות כל סידור עבודה וציווי ספציפי שהמשיח קובע בכנסייה. אולם ברגע שצורר משיח מתערב, המשימה מתעכבת ואי אפשר ליישם אותה. לפעמים הסידורים והציוויים שהמשיח מתכוון שאנשים יבצעו נדחים על הסף על ידי צוררי המשיח באיזשהו תירוץ. בכך הם מאמצים צורה של קבלת החלטות המערבת את כולם, ואומרים: "זה עבר בהצבעת האחים והאחיות; זו תוצאה של החלטה משותפת, לא שלי בלבד". מה משתמע מכך? משתמע שהחלטות האחים והאחיות עולות בקנה אחד עם האמת, ושכאשר מתעוררת בעיה, החלטתם המשותפת של האחים והאחיות פירושה שהאמת שולטת. אבל כאשר צורר משיח בעמדת אחריות מתנגד לדברי המשיח, האם האמת שולטת? ברור שזהו למעשה צורר המשיח השולט. האין זה אבסורדי ומטעה לומר שהאמת שולטת כאשר צורר משיח שולט במצב כולו? צוררי המשיח אכן מיומנים בהסוואה! כאשר המשיח מבקש מהם ליישם משהו, ונודע לכולם שזהו מעשה האל, שהוא פועל מתוך התחשבות בכולם, וכולם אסירי תודה על חסד האל, הדבר גורם לצוררי המשיח מורת רוח ואי-נוחות. אז הם מאמצים את מוחם בחיפוש אחר דרכים לשבש ולחבל. אך אם היוזמה היא שלהם ובסופו של דבר כולם אסירי תודה ומעריכים אותם, הם מיישמים אותה באופן פעיל יותר מכל אחד אחר, ומוכנים לשאת כל סבל. נכון שאנשים כמו צוררי המשיח הם דוחים? (כן.) איזה מין צביון זה? (צביון מרושע.) צוררי המשיח מסוגלים להסוות את עצמם, להעמיד פני אנשים טובים כדי להטעות אחרים ולמשוך אותם, ואפילו להעמיד פנים שהם מיישמים את האמת בפועל. זוהי רשעות. איזו אמת אתה מיישם בפועל? אתה דוחה את המילים והציוויים שנתן המשיח, ואינך מסוגל להתמסר וליישם אותם. היכן האמת שאתה טוען שאתה מיישם בפועל? האם אתה מאמין באל? האם אתה מתייחס לאל כאל? האל שאתה מאמין בו אינו עמיתך, אינו שותפך לעבודה, אינו חברך; הוא המשיח, הוא האל! האם אינך מכיר בכך? אתה תמיד מנתח ובוחן את דברי המשיח, מנסה להבחין בנכונותם, שוקל את היתרונות והחסרונות – האינך תופס עמדה שגויה? צוררי המשיח מיומנים בבחינה ובניתוח של דברי אנשים, ובסופו של דבר הם מחילים את הבחינה הבלתי-פוסקת הזו על המשיח. לבחון את המשיח ולהתייחס אליו באופן כזה – האם הם חסידי האל? האין הם בסך הכול חסרי אמונה? הם תמיד בוחנים את המשיח, אך האם בכוחם להבין את מהותו האלוהית? ככל שהם בוחנים את המשיח יותר, כך הם נעשים ספקנים יותר, ובסופו של דבר הם קובעים שהמשיח הוא אדם רגיל. האם נותרה בהם אמונה או התמסרות אמיתיות כלשהן? כלל וכלל לא. בלבם של צוררי משיח, המשיח נחשב לאדם רגיל בלבד. להתייחס למשיח כאל בן אנוש נראה להם טבעי, ולכן הם מרגישים שהם יכולים להתעלם מדברי המשיח ומהציוויים שלו, לא לקבל אותם אלא רק להעלות אותם לדיון ולבחינה במהלך התכנסויות. בסופו של דבר, מי שמחליט כיצד הדברים ייעשו הוא צורר המשיח, לא האל. למה הם הפכו את המשיח? הם רואים בו מנהיג רגיל ותו לא, ואינם מתייחסים כלל למשיח כאל. האם אין זה אותו טבע כמו אמונתו של פאולוס באל? פאולוס מעולם לא התייחס לישוע אדוננו כאל, מעולם לא אכל ושתה את דבריו, וגם לא ביקש להתמסר לו. הוא תמיד חשב שבעבורו החיים הם המשיח, וניסה לתפוס את מקומו של ישוע אדוננו, וכתוצאה מכך הוא קיבל את עונשו מהאל. מאחר שקיבלת על עצמך שהמשיח הוא האל בהתגלמותו, עליך להתמסר למשיח. לא משנה מה שהמשיח אומר, עליך לקבל ולהתמסר, ולא לבחון ולדון אם דברי האל נכונים או עולים בקנה אחד עם האמת. דברי האל לא נועדו שתנתח ותבחן אותם, אלא שתתמסר להם ותיישם אותם בפועל. כיצד לבצע דברים וכיצד לקבוע את שלבי היישום – זהו תחום השיתוף והדיון שלכם. מכיוון שבלבם, צוררי המשיח תמיד מפקפקים במהותו האלוהית של המשיח, ותמיד יש להם צביון מרדני, כאשר המשיח מבקש מהם לעשות דברים, הם תמיד בוחנים ודנים בהם, ומבקשים מאנשים לקבוע אם הם נכונים או שגויים. האם זו בעיה חמורה? (כן.) גישתם לדברים אלה אינה גישה של התמסרות לאמת, אלא של התנגדות לאל. זהו צביונם של צוררי המשיח. כשהם שומעים את הציוויים ואת סידורי העבודה של המשיח, הם לא מקבלים אותם ומתמסרים להם, אלא מתחילים לדון. ועל מה הם דנים? האם הם דנים כיצד ליישם בפועל התמסרות? (לא.) הם דנים אם דבריו וציווייו של המשיח נכונים או שגויים, ובוחנים אם יש לבצעם או לא. האם גישתם היא של רצון אמיתי לבצע את הדברים הללו? לא – הם רוצים לעודד עוד אנשים להיות כמותם, לא לעשות את הדברים הללו. והאם אי-עשייתם היא יישום בפועל של אמת ההתמסרות? ברור שלא. אז מה הם עושים? (מתנגדים.) לא רק שהם עצמם מתנגדים לאל, הם גם מחפשים התנגדות קבוצתית. זהו טבען של פעולותיהם, הלא כן? התנגדות קבוצתית: לגרום לכולם להיות כמותם, לגרום לכולם לחשוב כמותם, לומר את אותם הדברים, להחליט את אותן ההחלטות, להתנגד באופן קבוצתי להחלטת המשיח ולציווייו. זוהי דרך הפעולה של צוררי המשיח. אמונתם של צוררי המשיח היא: "אין זה פשע אם כולם עושים זאת", ולכן הם דוחקים באחרים להתנגד לאל יחד איתם, מתוך מחשבה שבמקרה כזה, בית האל לא יוכל לעשות להם דבר. האין זה טיפשי? יכולתם של צוררי המשיח להתנגד לאל מוגבלת ביותר, הם לבדם. לכן הם מנסים לגייס אנשים להתנגדות קבוצתית לאל, וחושבים בלבם: "אני אטעה קבוצה של אנשים, ואגרום להם לחשוב ולפעול באותו אופן כמוני. יחד נדחה את דברי המשיח, נעכב את דברי האל, ונמנע מהם להתממש. וכשמישהו יבוא לבדוק את עבודתי, אומר שכולם החליטו לעשות זאת כך – ואז נראה איך אתה תטפל בזה. אני לא אעשה את זה בשבילך, אני לא איישם את זה – ונראה מה תעשה לי!". הם חושבים שיש להם כוח, שבית האל אינו יכול לעשות דבר כדי לטפל בהם, וגם המשיח אינו יכול. מה אתם חושבים, האם קל לטפל באדם כזה? כיצד יש לטפל באדם מסוג זה? השיטה הפשוטה ביותר היא להדיח ולחקור אותם. ברגע ששד חושף את עצמו, יש לסלק אותו בבעיטה אחת, ובזה נגמר הסיפור. בית האל מרשה לך להיות מנהיג, אבל אתה לא מתמסר ואף מעז להתנגד לאל; האינך שד? בית האל ממנה אותך להנהיג כדי שתבצע עבודה ממשית, כדי שתתמסר לסידורי העבודה של בית האל, וכדי שתוכל למלא את חובתך היטב. עליך לקבל את דברי האל ולהתמסר להם; כל מה שהאל אומר, עליך לקבל וליישם את דבריו, לא להתנגד לו. הפכת את ההתנגדות לאל לחובתך – ובכן, מצטער, אבל הדחתך היא הפתרון הפשוט ביותר. לבית האל יש את הסמכות להשתמש בך וגם את הסמכות להדיח אותך. יש אנשים שאומרים: "הייתי מנהיג מצוין, למה הדיחו אותי? האין זה כמו להרוג את החמור ברגע שסיים לטחון את התבואה?". האם באמת היית מצוין כשהדיחו אותך? חמור שבועט ונושך בפראות, ואינו מתמקד במשימותיו הראויות ולא משנה איך מאלפים אותו, אכן יהיה צורך להרוג אותו ברגע ש"סיים לטחון את התבואה". באשר לשאלה מתי להרוג אותו, זה תלוי בביצועיו. אמור לי, האם מישהו ייפטר מרצון מחמור טוב? בזמן הטחינה, החמור הוא העוזר החשוב והמכריע ביותר. האם, בזמן שהוא נחוץ ביותר, מישהו יהיה טיפש עד כדי כך שיהרוג את החמור, יפסיק את הטחינה ויעדיף להישאר בלי תבואה? האם מישהו עושה זאת? (לא.) יש רק מצב אחד שבו זה יקרה: החמור אינו שועה לאילוף וממשיך לבעוט ולנשוך בפראות, מה שהופך את הטחינה לבלתי אפשרית. אז צריך להפסיק את הטחינה ולהרוג את החמור, נכון? (כן.) מי שיש לו הבחנה בעניין זה יכול לראות זאת בבירור. אם כן, כיצד יש לטפל בצוררי משיח שאינם מצייתים, שהם סרבנים, ושאינם מיישמים שום עבודה? השיטה הפשוטה ביותר היא להדיח אותם תחילה מתפקידם. יש אנשים ששואלים: "האם הדחה היא סוף הסיפור?" מה הבהילות? יש להתבונן בהתנהגותם. לאחר שהם מודחים ומאבדים את כוחם, אם הם עדיין יכולים לעמול בבית האל, הם לא יגורשו. אולם אם הם לא עומלים ובמקום זאת מחמירים את המצב על ידי הפצת תפיסות, עשיית רע ויצירת הפרעות בכל מקום, אז, בהתאם לעקרונות, יש לגרש אותם. בסיכומו של דבר, האם הדברים האלה שמתבטאים בצוררי המשיח אינם שנואים? (הם שנואים ביותר.) ומה הופך אותם לשנואים? צוררי המשיח הללו רוצים לתפוס את השלטון בבית האל; הם לא יכולים ליישם את דברי המשיח, הם לא יבצעו אותם. כמובן, יכול להיות גם מצב מסוג אחר כאשר אנשים אינם מסוגלים להתמסר לדברי המשיח: יש אנשים שאיכותם ירודה, הם לא יכולים להבין את דברי האל כשהם שומעים אותם, ואינם יודעים כיצד לבצע אותם; גם אם תלמד אותם כיצד, הם עדיין לא יצליחו. זהו עניין אחר. הנושא שאנו משתפים עליו כעת הוא מהותם של צוררי המשיח, שאינו קשור לשאלה אם אנשים מסוגלים לעשות דברים, או מהי איכותם; הוא קשור לצביונם ולמהותם של צוררי המשיח. הם מתנגדים לחלוטין למשיח, לסידורי העבודה של בית האל ולעקרונות-האמת. אין להם התמסרות, רק התנגדות. זהו צורר משיח.

שקלו והבחינו לאיזה מהביטויים של צוררי המשיח שהוזכרו קודם לכן המצב הבא משתייך: היה מנהיג אחד שעבד כל יום מבוקר עד ערב, ונראה די אחראי. עם זאת, רק לעתים רחוקות ראו אותו, מה שיצר את הרושם שהוא עסוק מאוד בעבודתו וככל הנראה אינו מתבטל, לכאורה משלם את המחיר כדי לבצע את חובתו. מאוחר יותר, כשהייתה עבודה לעשות במגורים ובחצר שלהם, סידרנו שמישהו ינחה אותם בעבודה. כשלא היינו בסביבה, הוא היה צריך להתגייס לעזור להנחות את העבודה ולהיות אחראי עליה; הוא היה צריך לקחת את היוזמה. האין זה סביר והולם? האם עליי להיות שם תמיד כדי לפקח על המטלות והמשימות הביתיות האלה? (לא.) רוב הזמן, משימות עמלניות מסוג זה אינן נוגעות ממש באמת. אנשים צריכים רק לעבוד בחריצות, לא לעסוק בפעולות הרסניות, להיות צייתנים ולעשות את מה שמבקשים מהם – זה פשוט וקל לביצוע. מאוחר יותר, כשהמשימות באזור זה הושלמו בעיקרן, אך עדיין נדרש ניהול שוטף, מסרתי את האחריות למנהיג הזה. אמרתי לו לשמור על ניקיון האזור, ולוודא שכל מה שדורש תחזוקה יטופל היטב. היו בעיקר שני דברים: ראשית, לשמור על כל החללים הקבועים והחדרים, בפנים ובחוץ, נקיים ומסודרים. שנית, לטפל היטב בצמחים; לדוגמה, להשקות את השתילים החדשים כדי שלא ימותו, לגזום אותם לפי הצורך בהתאם לעונה ולצמיחתם, ולדשן אותם בעת הצורך. רק שתי המשימות האלה – האם אתם חושבים שזה הרבה? האם זה יכול להיות מעייף? (לא.) שתי המשימות האלה אינן גדולות; אדם יכול היה לסיים אותן בזמן טיול קצר אחרי הארוחה. חוץ מזה, האם אינך צריך לדאוג גם לסביבת המגורים שלך? כך פשוט הם חייו של בן אנוש; משימות מסוג זה חיוניות לחיי אנוש רגילים. אתה צריך לנהל את סביבת המגורים שלך. אם אינך עושה זאת, אינך שונה מבעלי חיים. האם עדיין אפשר יהיה לקרוא לך אדם? בעלי חיים אינם מנהלים את סביבתם; אין להם מקומות ייעודיים לצורכיהם הגופניים, וגם לא מקומות קבועים לאכילה ולשינה. בני האדם עליונים על בעלי החיים בהיבט זה; בני האדם מנהלים את סביבתם, דואגים לניקיון, ויש להם סטנדרטים לסביבתם. לכן, בקשתי ממנו לא הייתה מוגזמת, נכון? (נכון.) לאחר שהטלתּי את המשימות האלה, עזבתי למקום אחר, והמנהיג היה אמור לבצע את העבודה הספציפית. יום אחד הלכתי לבדוק כיצד הסביבה מנוהלת, ובדרך חשתי כאב לב, רוגז וכעס! מה אתם חושבים שקרה? מה יכול לגרום לרגשות מסוג זה? (הוא לא ביצע את ציווייו וסידוריו של האל.) נכון, זו הדרך היחידה לתאר זאת – הוא לא יישם אותם. בתקופה שנעדרתי, מזג האוויר לא היה יבש במיוחד, אך לרבים מהשתילים החדשים היו עלים מצהיבים, וחלקם אף נשרו. מה שהיה מקומם הוא שעליהם של שני עצי נוי מפורסמים הפכו מירוק עז לאדום-סגלגל, וכמעט הצהיבו. האם מכעיס אתכם לשמוע זאת? מקוממת עוד יותר הייתה העובדה שמשטח הבטון הנקי בכניסה היה זרוע בסלים, שקיות ניילון, אשפה, שבבי עץ מעבודות שנעשו, מסמרים, כלים – הכול היה מפוזר, ויצר מראה של זוהמה ואי-סדר! מי לא יכעס למראה כזה? יש רק סוג אחד של אדם שלא יכעס – אלה ששקולים לבעלי חיים, ללא סטנדרטים או רגישות לסביבתם, אדישים לריח, לניקיון או לנוחות, וחסרי מודעות מוחלטת לטוב או לרע. כל אדם בעל אנושיות רגילה, שיש לו סטנדרטים לסביבתו ויכולת חשיבה, יכעס למראה מצב כזה. קבוצה גדולה של אנשים גרה שם, ובכל זאת הם לא יכלו להתמודד אפילו עם המשימה הקטנה הזו. איזה מין אנשים הם? לאחר שנתתי הוראות, כך הם התייחסו למקום, זה מה שהם עשו לו. לנהל את הסביבה כאן ולטפל בכמה דברים אלה זה לא מתיש, נכון? זה לא מפריע לאף אחת מפעילויותיך, נכון? זה לא משפיע על ההתכנסויות, התפילות או קריאת דבר האל שלך, נכון? אז למה אי אפשר לעשות זאת? כשאני בסביבה, מפקח וצופה, האנשים האלה עושים קצת עבודה, אבל ברגע שאני עוזב, הם מפסיקים; איש אינו לוקח אחריות. מה קורה כאן? האם הם רואים במקום הזה את ביתם? (לא.) הם עדיין אומרים שמלכות המשיח היא ביתם החם, אך האם זה באמת מה שהם חושבים? האם כך הם באמת נוהגים? לא. הם אפילו לא מנהלים את הסביבה שבה הם חיים. גם לאחר שהדרכתי אותם, איש אינו לוקח אחריות, ולאיש לא אכפת. כשאומרים להם לעבוד, הם עושים קצת, אבל לאחר שסיימו, הם זורקים את הכלים בצד בחוסר אכפתיות, וחושבים: "מי שאכפת לו שיטפל בזה, זה לא ענייני. כל עוד יש לי אוכל ומקום לישון, אני בסדר". איזו מין אנושיות זו? איזו מין מוסריות? האם לאדם כזה יש אפילו שמץ של אנושיות רגילה? להאמין באל כל כך הרבה שנים ללא שום שינוי זה באמת בלתי נתפס! השקעתי מאמץ כה רב בעשיית הדברים האלה עבורכם, וסידרתי הכול כל כך טוב. אני לא גר כאן, אני לא נהנה מכל זה – הכול למענכם. אינכם צריכים להכיר תודה; פשוט נהלו את סביבת המגורים שלכם וזה בסדר – למה זה כל כך קשה לכם? מאוחר יותר הבנתי שיש סיבה להתנהגות הזו. אנשים באים לבית האל, בין שעזבו את משפחותיהם ואת הקריירה שלהם ובין שוויתרו על לימודיהם ועל עתידם, כדי לבצע את חובתם, לא כדי להיות לי לפועלים לטווח ארוך. בשביל מה להם? הם לא מקבלים אגורה, אז למה שיקשיבו לי? למה שהם ינהלו את הסביבה בשבילי? למה שהם ישקיעו את המאמץ הזה בשבילי? כך הם חושבים. הם מרגישים שמספיק שיעשו היטב את עבודתם וימלאו את חובותיהם, שטיפול בעניינים שבמסגרת עבודתם משלים את אחריותם. כל דבר אחר שאני מבקש, כל עוד הוא נוגע לחובותיהם ולמקצועותיהם, הם עשויים לשקול, אבל את השאר עליי למצוא מישהו אחר שיעשה. המסר המשתמע הוא: "אנחנו אנשי המלכות; איך נוכל לעשות עבודה מלוכלכת ומעייפת כזו? אנחנו בני אדם נעלים; זה שאתה תמיד נותן לנו לעשות עבודה נחותה ומשפילה פוגע בתדמיתנו! אנחנו אנשים בעלי זהות מסוימת, למה אתה ממשיך להקשות עלינו?". לאחר שהבנתי זאת, זכיתי לתובנה מסוימת בשאלה מדוע רוב האנשים סולדים מעבודה, מתנגדים לה ואינם רוצים לעבוד, מדוע הם משווים את עצמם לאחרים ונוקטים בתחבולות כדי להתחמק מחובותיהם כשהם עובדים – זה מפני שרובם אינם חותרים אל האמת. "אי-חתירה אל האמת" היא אמירה נפוצה, אך במציאות, אנשים רבים נוטים מטבעם לאהוב נוחות ולתעב עבודה. בשילוב העובדה שהם נשלטים על ידי הלך רוח של הסתפקות במועט, הם מאמינים שחתירה אל האמת פירושה לשבת יחד, לדבר ולדון, בדיוק כמו באומת הדרקון הגדול האדום כאש שבה אנשים מקיימים כל הזמן פגישות, קוראים עיתונים ולוגמים תה – זו, לדעתם, אמונה באל ועשיית חובתם. ברגע שעולה הנושא של עבודה ועמל כמו של איכרים, רבים חושבים שלחיים כאלה אין שום קשר אלינו, הנוצרים. חייו של נוצרי הם חיים המנותקים מ"תענוגות נחותים". במשתמע, הם מאמינים שהם מעל למשימות השגרתיות של העולם – ניקיון, הדברה, חקלאות, גיזום, שתילת פרחים וכן הלאה, כל אלה אינם קשורים אליהם; הם התעלו מזמן מעל דרכי חיים נחותות שכאלה. האין זה מצבם של רוב האנשים? (כן, זה מצבם.) האם קל לתקן מצב מסוג זה? יש אנשים, שכאשר מבקשים מהם ללמוד להפעיל מכונות, אינם לוקחים זאת ברצינות ואף מפעילים אותן בצורה שגויה בכוונה תחילה, והורסים את המכונה תוך ימים ספורים. מכונות חדשות שנקנו נשברות, ועלות התיקון אינה זולה. הם חושבים: "האם לא ביקשת ממני ללמוד? עכשיו כששברתי את המכונה ואין מכונה, יש לי תירוץ לנוח, נכון? אני לא צריך לעבוד יותר, נכון? כל הזמן ביקשת ממני ללמוד, וזו התוצאה. האם זה מה שרצית לראות?". עלות תיקונן של מכונות מסוימות כמעט זהה לקניית חדשות. יש אנשים שאינם מרגישים רע או אשמים כלל לאחר שעשו טעויות כאלה. כאשר משווים זאת לתפיסה שהוזכרה קודם לכן, "לא להוציא אגורה מכספו של בית האל, כי זו מנחה שהועלתה לאל", איזו אמירה נאמרת בכנות, ואיזו התנהגות היא המציאות? הם הורסים את המכונות, ועלות של כמה תיקונים מספיקה לקניית מכונה חדשה. התנהגות בזבזנית זו היא המציאות, בעוד שהאמירה על אי-בזבוז מנחות היא שקרית, מטעה ומוליכה שולל. אם נתייחס לדוגמה שנדונה קודם לכן, אם היינו מסווגים אותה תחת צביונו או מהותו של צורר משיח, לאיזה היבט של הדיון היום היא הייתה קשורה? במסגרת איזה היבט היא הייתה מופיעה? הם אומרים: "אני כאן כדי לבצע את חובתי, לא כדי להיות לך לפועל לטווח ארוך". האם אמירה זו נכונה? אתה כאן כדי לבצע את חובתך, אבל מי הגדיר מה חובה זו כוללת ומה לא? האם משימות אלה אינן חלק ממה שעליך לעשות? בדיוק כמו בחיי היומיום, לצאת לעבוד כדי לפרנס את משפחתך זו אחריותך. אם אתה רוצה ירקות ומחליט לגדל אותם בעצמך, זו בחירתך, אך האם זה אומר שמטלות בית אחרות אינן באחריותך? האמירה שאתה כאן כדי לבצע את חובתך נכונה, אך לומר שאינך כאן כדי להיות פועל לטווח ארוך, זו בעיה. מה פירוש "פועל לטווח ארוך"? מי מתייחס אליך ככזה? איש אינו רואה בך פועל לטווח ארוך, ועשיית המשימות הללו או השקעת מאמץ קטן אינה הופכת אותך לכזה. אני איני רואה בך פועל לטווח ארוך, וגם בית האל אינו משתמש בך ככזה. אתה מבצע את העבודה שהיא באחריותך; כל אלה נמצאים במסגרת חובתך. בקנה מידה קטן יותר, מדובר בתחזוקה של חיי היומיום שלך, בהבטחת רווחתך הגופנית ותפקודיך הפיזיולוגיים הרגילים, כדי לוודא שתחיה היטב. בקנה מידה גדול יותר, כל משימה קשורה להרחבת עבודת האל. אז למה אתה מוכן לעשות חלק מהמשימות הללו ולא אחרות? למה אתה בורר? למה אתה רואה בהשקעת מאמץ קטן, בניקיון ובניהול הסביבה עבודה של פועל לטווח ארוך, עבודת כפיים? יש לכך סיבה: כשמדובר בציוויי המשיח ובכל דרישותיו, אנשים רואים במשימות שהם מוכנים לעשות חלק מחובתם, בעוד שאלה שהם לא מוכנים לעשות, או מתנגדים לעשותן, נחשבות למשימות של פועל לטווח ארוך. האין זה עיוות של העובדות? זוהי הבנה מוטה. מה גורם להבנה המוטה הזו? העדפותיהם של אנשים. ולאן נוטות העדפות אלה? הן תלויות בשאלה אם הבשר סובל. אם הבשר אינו יכול ליהנות מנוחות, אם הוא סובל מקושי או מעייפות, אנשים נעשים מתנגדים. המשימות שהם מוכנים לעשות, אלה הזוהרות והמכובדות, מתקבלות באי-רצון ונחשבות לעשיית חובתם. האם ניתן לסווג גישה זו כהתנגדות למשיח? אנשים מתנגדים בתוקף ומסרבים לעשות משימות שהם לא רוצים לעשות; לא משנה עד כמה טיעוניך טובים, הם פשוט מסרבים ומתנגדים. האם קל לפתור את המצבים והבעיות האלה של אנשים? הכול תלוי במידת אהבתו של אדם את האמת. אם אדם אינו אוהב את האמת כלל וסולד ממנה, הוא לעולם לא ישתנה. אולם אם יש לך נכונות לסבול, אם אתה יכול להתמרד נגד הבשר, ויש לך התמסרות אמיתית וגישה של התמסרות, אז קל להפוך את הבעיות האלה על פיהן, נכון? (נכון.) בחייו של אדם, אין דבר כזה לא לעשות שום עבודה. יש אנשים שאומרים: "קיסרים בעבר לא עשו שום עבודה". האם זה באמת נכון? רוב הקיסרים לא בילו את כל ימיהם בהנאה בארמון. חלקם החלו ללמוד שירה וספרות בגיל צעיר, ועבדו מבוקר עד ערב. לאחר שעלו לכס המלוכה, הם היו עורכים ביקורים חשאיים כדי להבין את צרות העם, ובעתות משבר לאומי, חלקם אף יצאו לשדה הקרב. אף שלא היו קיסרים רבים כאלה, אכן היו כמה. גם אם היו קיסרים שעשו מעט מאוד או כלום, כפי שאומרים אנשים, הם היו מעטים מאוד. אדם שאינו עוסק בשום פעילות ראויה אך עדיין חולם ליהנות רק מהטוב ביותר, פשוט הוזה.

רבים חושבים תמיד שאין זה מכובד להשקיע מאמץ בעבודה פיזית. האם השקפה זו נכונה? ישנם גם כאלה הרואים במאמץ כזה רק עמל, המאמינים שרק מנהיגים ועובדים העושים את עבודת הכנסייה נחשבים כמבצעי חובה – האם הבנה מסוג זה נכונה? (לא.) עליך להבין עניין זה באופן הבא: יש צורך באנשים שיבצעו את כל מה שהאל דורש מהם, ואת כל סוגי העבודות השונות בבית האל – כל אלה נחשבים לחובותיהם של אנשים. לא משנה איזו עבודה אנשים עושים, זוהי החובה שעליהם לבצע. החובות מכסות תחום רחב מאוד וכוללות תחומים רבים, אך לא משנה איזו חובה אתה מבצע, במילים פשוטות, זוהי מחויבותך ודבר שעליך לעשות. כל עוד אתה שואף לבצע אותה היטב בלב שלם, האל יאשר אותך, ויכיר בך כאדם המאמין באל באמת. לא משנה מי אתה, אם אתה תמיד מנסה להתחמק או להסתתר מחובתך, אז ישנה בעיה. בלשון המעטה, אתה עצלן מדי, חלקלק מדי, אתה בטלן, ואתה אוהב בטלה ומתעב עבודה. בלשון חמורה יותר, אינך רוצה לבצע את חובתך, ואין לך נאמנות או התמסרות. אם אינך יכול אפילו להתאמץ פיזית כדי לשאת במעט העבודה הזו, מה אתה כן יכול לעשות? מה אתה מסוגל לעשות כראוי? אם לאדם יש באמת נאמנות ותחושת אחריות כלפי חובתו, אז כל עוד האל דורש זאת, וכל עוד בית האל זקוק לכך, הוא יעשה כל מה שיתבקש, מבלי לבחור בעצמו. האין זה אחד מעקרונות ביצוע החובה, לקחת על עצמך ולעשות היטב את מה שאתה מסוגל וצריך לעשות? (זה כן.) יש העושים עבודה פיזית בחוץ שאינם מסכימים, ואומרים: "אתם מבלים את כל היום בביצוע חובתכם בחדרכם, מוגנים מהרוח ומהשמש. אין בכך שום קושי, חובתכם נוחה בהרבה משלנו. שימו את עצמכם במקומנו, נראה אם אתם יכולים לעמוד בעבודה בחוץ במשך כמה שעות, ולהיות ברוח ובגשם". למעשה, כל חובה כרוכה בקושי כלשהו. עבודה פיזית כרוכה בקושי פיזי, ועבודה שכלית כרוכה בקושי שכלי; לכל אחת יש את קשייה. הכול קל יותר בדיבור מאשר במעשה. כשאנשים באמת לוקחים על עצמם משימה, מה שמכריע, מצד אחד, הוא אופיים, ומצד שני, הוא אם הם אוהבים את האמת או לא. הבה נדבר תחילה על אופי. אם לאדם יש אופי טוב, הוא רואה את הצד החיובי של כל דבר, ומסוגל לקבל ולהבין דברים מנקודת מבט חיובית ועל בסיס האמת; כלומר, ליבו, אופיו ורוחו ישרים – זה מנקודת המבט של האופי. כעת, הבה נדבר על היבט אחר – אם אדם אוהב את האמת או לא. לאהוב את האמת פירושו להיות מסוגל לקבל את האמת, כלומר, ללא קשר לשאלה אם אתה מבין את דברי האל, ואם אתה מבין את כוונת האל, ללא קשר לשאלה אם השקפתך, דעתך ונקודת מבטך על העבודה, על החובה שעליך לבצע, עולות בקנה אחד עם האמת, אתה עדיין מסוגל לקבל זאת מהאל; אם אתה מתמסר וכן, די בכך, זה מכשיר אותך לבצע את חובתך, וזוהי הדרישה המינימלית. אם אתה מתמסר וכן, אז כאשר אתה מבצע משימה, לא תהיה שטחי ולא תתחמק בעורמה, אלא תשקיע את כל ליבך וכוחך. אם מצבו הפנימי של אדם אינו נכון, ושליליות עולה בו, הוא מאבד את הדחף שלו ורוצה להיות שטחי; הוא יודע היטב בליבו שמצבו אינו נכון, ובכל זאת אינו מנסה לתקן זאת על ידי חיפוש האמת. אנשים כאלה אינם אוהבים את האמת, והם רק מוכנים במעט לבצע את חובתם; הם לא נוטים להשקיע מאמץ או לסבול קושי, והם תמיד מנסים להתחמק בעורמה. למעשה, האל כבר בחן את כל זה – אז למה הוא לא שם לב לאנשים האלה? האל פשוט מחכה שאנשיו הנבחרים יתעוררו, יבחינו באנשים האלה, יחשפו אותם ויסלקו אותם. אולם, אנשים כאלה עדיין חושבים לעצמם: "ראו כמה אני חכם. אנחנו אוכלים את אותו האוכל, אבל אחרי העבודה אתם מותשים לחלוטין, ואני כלל לא עייף. אני החכם. אני לא עובד כל כך קשה; כל מי שעובד קשה הוא טיפש". האם צורת הסתכלות זו שלהם על אנשים ישרים מוצדקת? לא. למעשה, אנשים שעובדים קשה כשהם מבצעים את חובתם מיישמים את האמת בפועל ומרצים את האל, ולכן הם האנשים החכמים מכולם. מה הופך אותם לחכמים? הם אומרים: "אני לא עושה שום דבר שהאל לא מבקש ממני לעשות, ואני עושה כל מה שהוא כן מבקש ממני. אני עושה כל מה שהוא מבקש, אני משקיע את ליבי ואת כל כוחי, ואני כלל לא עושה זאת כלאחר יד. אני לא עושה זאת למען שום אדם, אני עושה זאת למען האל. האל אוהב אותי כל כך; עליי לעשות זאת כדי לרַצות את האל". זהו הלך הרוח הנכון. כתוצאה מכך, כאשר הכנסייה מטהרת מתוכה אנשים, כל אלה שהם חלקלקים בביצוע חובתם מסולקים, בעוד שאותם אנשים ישרים המקבלים את בחינת האל נשארים. מצבם של אותם אנשים ישרים הולך ומשתפר, והם מוגנים על ידי האל בכל מה שקורה להם. מה מזכה אותם בהגנה זו? זה מפני שבלבם הם ישרים. הם לא חוששים מקושי או מתשישות כשהם מבצעים את חובתם, והם לא בררנים לגבי שום דבר שמוטל עליהם; הם לא שואלים מדוע, הם פשוט עושים כפי שנאמר להם, הם מצייתים, מבלי לערוך חקירות או ניתוחים, או לקחת בחשבון שום דבר אחר. אין להם חישובים, והם מסוגלים לציית בכל דבר. מצבם הפנימי תמיד רגיל מאוד. כשהם ניצבים בפני סכנה, האל מגן עליהם; כשמחלה או מגפה פוקדת אותם, האל גם מגן עליהם, ובעתיד הם רק ייהנו מברכות. יש אנשים שפשוט אינם יכולים להבין את העניין הזה לאשורו. כשהם רואים אנשים ישרים הסובלים ברצון קושי ותשישות בביצוע חובתם, הם חושבים שאנשים ישרים אלה טיפשים. אמור לי, האם זו טיפשות? זוהי כנות, זוהי אמונה אמיתית. ללא אמונה אמיתית, ישנם דברים רבים שאדם לעולם לא יוכל להבין או להסביר באמת. רק אלה המבינים את האמת, אלה שתמיד חיים בפני האל ויש להם קשרים רגילים איתו, ואלה שבאמת מתמסרים לאל ויראים אותו באמת, יודעים בבירור בלבם מה באמת קורה. מדוע הם יודעים בעוד שאחרים לא? זה נובע מכך שהם צוברים ניסיון באמצעות יישום האמת בפועל והיותם אנשים ישרים. ניסיון זה אינו יכול להינתן על ידי שום אדם, וגם איש אינו יכול לגנוב או לקחת אותו. האין זו ברכה? ברכה כזו אינה יכולה להיות מושגת על ידי אנשים רגילים. ומדוע זה כך? מפני שאנשים ערמומיים ומרושעים מדי; הם לא כנים, אינם מסוגלים להיות אנשים ישרים, וחסר להם לב כן, ולכן מה שהם מקבלים מוגבל. באשר לצוררי המשיח, אין צורך אפילו להזכיר אותם. בהתבסס על גישתם לעניינים שונים, כמו גם על מהות טבעם, ובמיוחד בהתבסס על גישתם כלפי המשיח, אנשים כמו צוררי המשיח לעולם לא יקבלו את הברכה הזו. מדוע זה כך? מפני שליבם מרושע וערמומי מדי! הם מתייחסים לאנשים שונים באופנים שונים, בהתאם לאדם, הם משנים את צבעיהם כמו זיקית, ומחשבותיהם תמיד בתנועה, הם לא משחררים את הנץ עד שהם רואים את הארנבת, אינם כנים כלפי האל, לא מתמסרים לו, ורק עושים איתו עסקאות. מהי התוצאה של גישות ומהות כאלה? התוצאה היא שבכל עניין, הם לא מסוגלים לראות לאשורה או להבין את מהותם של אנשים ומצבים שונים, כמו גם את האמיתות הכרוכות במצבים אלה. דברי האל מונחים לפניהם, והם משכילים, יודעים לקרוא ולנתח, יש להם שכל והם יודעים לבחון, אז למה הם לא יכולים להבין? לא משנה עד איזה גיל יחיו, גם אם יגיעו לגיל 80, הם עדיין לא יבינו. למה הם לא יבינו? הסיבה החשובה ביותר היא שעיניהם מכוסות. יש אנשים שאומרים: "אבל לא ראינו שעיניהם כוסו". ליבם הוא שכוסה. מה פירוש להיות מכוסה? פירושו שליבם אינו נאור; הוא עטוף תמיד. בעבר נאמר ש"לב האנשים קהה". אם כן, מי הקהה את ליבם של צוררי המשיח? במציאות, זהו האל שלא האיר אותם. הוא אינו מתכוון להביאם לידי שלמות או להושיע אותם. הוא רק מתערב בזמנים מתאימים, ברגעים קריטיים וחשובים, כדי לעכב אותם מעט ולמנוע פגיעה באינטרס של בית האל. אך רוב הזמן, כשמדובר בעניינים של דברי האל, האמת, ההתמסרות לאל, הכרת עצמם והכרת האל, הוא לעולם אינו מאיר אותם. יש שיאמרו: "זה לא נכון. איך אתה יכול לומר שהוא לא מאיר אותם? יש כאלה שסווגו כצוררי משיח שהם חכמים מאוד. לאחר ששמעו דרשה, אם אתה דיברת במשך שלוש שעות, הם יכולים לדבר שש. האין זו הארה?". לא משנה כמה שעות הם יכולים לדבר, גם אם שלושים, זה רק אוסף של מילים ודוקטרינות. האם הפרושים והסופרים יכלו לדבר טוב יותר מהאנשים האלה? כל אחד מהם היה מומחה בהטפה, וכל אחד מהם דיבר ברהיטות, אך איזו תועלת הייתה בכך? כשהאל הגיע, הם עדיין התנגדו לו וגינו אותו. מה זה נתן להם? זה המיט עליהם השמדה, אבדון ואסון גדול. מבחוץ נראה שכולם בבית האל מבצעים את חובתם, כשכל אדם אוכל שלוש ארוחות ביום, מבצע את חובותיו במהלך היום, ונח בלילה. אולם לאחר מספר שנים, ההבדלים בין סוגי האנשים השונים נעשים משמעותיים, ותוצאותיהם של סוגי האנשים השונים מתגלות ונעשות נבדלות. יש אנשים המכריזים בפיהם שהם מאמינים באל אך אינם הולכים בדרך הישר, ובמקום זאת ממהרים לעבר הגיהינום. אחרים אוהבים את האמת ושואפים אליה ללא הרף, ולכן הם נכנסים בהדרגה למציאות-האמת. יש שתמיד רוצים לחיות חיים נוחים ונעשים ערמומיים יותר ויותר בביצוע חובותיהם, ובסופו של דבר מסולקים. יש שיכולים לקבל את האמת, נעשים ישרים יותר ויותר בליבם, חווים שינוי בצביון חייהם, והופכים לאהובים הן על האל והן על אנשים. יש שתמיד מתמקדים בהטפת מילים ודוקטרינות, ולאחר כל הטפותיהם, האל דוחה אותם בתיעוב והם נהרסים. יש שחסרה להם הבנה רוחנית, וככל שהם מאזינים יותר לדרשות, כך הם נעשים מבולבלים יותר, פחות מתעניינים באמת ופחות מתמסרים, ורוצים לפעול בעקשנות ובגחמנות, תמיד מבקשים לספק את תשוקותיהם ושואפים לתהילה, רווח ומעמד – זה מסוכן. יש אנשים שהולכים בעקבות האל במשך מספר שנים, ולאחר שאכלו ושתו את דברי האל וחוו דברים רבים, הם מבינים אמיתות רבות, אמונתם באל גוברת יותר ויותר, והם זוכים לאישורו. כל האנשים האלה מאמינים באל, חיים חיי כנסייה ומבצעים את חובותיהם, אז מדוע, לאחר שמונה או עשר שנים, תוצאותיהם שונות, כל אחד על פי סוגו? מה זה ממחיש? האם אין הבדלים במהות טבעם של אנשים? (כן.)

הנה עוד עניין שעליכם להקשיב לו ולשקול לאיזו קטגוריה הוא שייך מבין הביטויים של צוררי משיח שדנו בהם. בכנסיות מסוימות, יש בבירור אנשים רשעים שמתנהגים בעריצות ובחוסר הגיון. הם לא מסוגלים לבצע שום עבודה ממשית, ובכל זאת הם תמיד רוצים לשלוט. בכל עבודה שהם לוקחים על עצמם הם יוצרים הפרעות והרס ואינם דבקים בעקרונות, ובכל דבר שהם עושים, הם לעולם לא רוצים לשלם את המחיר, אך תמיד רוצים שאחרים יקשיבו להם. בקיצור, כל עוד אדם כזה נמצא בכנסייה, רבים אחרים יסבלו מהפרעותיו, ועבודת בית האל וסדר הכנסייה יושפעו וייפגעו. אף שאנשים כאלה לא ביצעו מעשי רוע גדולים וגלויים או פגעו באחים ובאחיות, כאשר מסתכלים על אנושיותם, על מהותם, על השקפותיהם בעניינים שונים, וכן על גישתם כלפי האחים והאחיות, כלפי עבודת בית האל וכלפי חובותיהם-שלהם, הם נמנים באופן מוחלט על הרשעים. כיצד עליי לטפל באדם כזה אם אני נתקל בו לפני שהאחים והאחיות שמו לב לטיבו? האם עליי לחכות עד שיעשה טעות חמורה או יגרום לאסון גדול, עד שיעשה מעשה שיזעזע את כולם, כדי להרחיק אותו ולשלוח אותו לדרכו? האם זה הכרחי? (לא.) אם כן, מה עליי לעשות? לכל הפחות, עליי להדיח אותו מחובתו. לאחר מכן, עליי לבודד אותו או להרחיק אותו, ולמנוע ממנו לבצע את חובתו כדי שלא ישפיע על אחרים. בעבודה החיונית של בית האל, נוכחותם של אנשים רשעים כאלה אינה מותרת – האם העיקרון הזה נכון? אם הם לא נחשפו, ניחא, אך ברגע שהם נחשפים, נראים בבירור ומסווגים כאנשים רשעים, האם נכון לטהר את הכנסייה מהם? (כן.) יש אנשים שאולי יאמרו: "זה לא יעבוד. אתה ראית אותם כהווייתם, אבל אחרים לא. טיהורם ישפיע על אחרים. אם אתה פשוט מטהר אותם כי ראית אותם כהווייתם, האין פירוש הדבר שאתה מקבל את ההחלטה לבד? האם זוהי באמת הדרך שבה האמת שולטת? עלינו להתכנס ולשתף עם האחים והאחיות, לנתח איתם, לעשות עליהם עבודה אידיאולוגית, לאסוף חומרים ולקבל את אישור כולם לפני שנמשיך. אתה צריך לפעול לפי הנהלים, ואם לא תעשה זאת, האינך מפר את סידורי העבודה של הכנסייה? זה יהיה שגוי, הלא כן? ראשית, אתה בעצמך צריך לציית לסידורי העבודה של הכנסייה; אינך יכול לחבל בהם. בנוסף, האם אין זה נכון שכל דבר, ללא קשר למהותו, נעשה מתוך התחשבות באחים והאחיות? מאחר שזה המצב, עליך לגרום לכל האחים והאחיות להיות מודעים לכך לחלוטין, ושהיבט זה של האמת יהיה ברור להם. אינך יכול להשאיר אותם מבולבלים; עליך לאפשר לכל האחים והאחיות להבחין." אם הנהלים הללו לא מבוצעים ואני אומר להרחיק מישהו, כיצד אתם הייתם פועלים? הייתם אובדי עצות, נכון? העובדה שהייתם נתקעים מוכיחה שהשקפות כאלה קיימות בקרבכם. מה שאני מדבר עליו אכן קרה. בסביבת עבודה חיונית, היה שד בעל אנושיות רעה, שבזמן ביצוע חובתו התחמק בעורמה, בניסיון להימנע מקושי ומעייפות. הוא שיבש את עבודת הכנסייה והפריע לה בכל הזדמנות, וכשגזמו אותו, הוא הפך למרדן ודחה את האמת לחלוטין. הוא תמיד רצה להחזיק במשרה ולהיות זה שאומר את המילה האחרונה, ובו בזמן לפקד על אחרים, והוא מעולם לא לקח בחשבון את האינטרסים של הכנסייה או דבק בעקרונות, ופעל אך ורק על פי העדפותיו. במהלך תקופתו כאחראי על העבודה, הוא התעלם מכמה דברים שהוריתי לו לעשות, והתייחס למילים שאמרתי כאילו היו אוויר. מלבד זאת שלא ביצע את משימותיו, הוא גרם להפרעות. הכנסייה היא מקום עבודה חשוב לביצוע חובותיו של אדם – אם הוא חשב שהוא בא לא כדי לבצע את חובתו אלא כדי לחיות חיי נוחות מלכותיים או ליהנות מפנסיה מוקדמת, אז הוא טעה. בית האל אינו מוסד רווחה וגם לא מקלט. חלאה כמו האיש הזה אינה טובה בשום מקום שאליו היא הולכת; אנשים כאלה לעולם אינם נאמנים באף אחת מחובותיהם, ותמיד פועלים כלאחר יד ופשוט נסחפים ללא מטרה. לכן, אמרתי להרחיק אותו מיד. האם זה היה קל ליישום? (כן.) אולם, עבור סוג מסוים של אנשים, אפילו עניין פשוט כל כך קשה ליישום. רק שלושה חודשים לאחר שדיברתי, האדם הרשע הזה נשלח לדרכו לבסוף בכוח. מה הייתה הסיבה לכך? לאחר שהוצאתי את הפקודה להרחיק את האיש הזה, המנהיג של אותה כנסייה החל "ליישם" את המשימה. כיצד הוא יישם אותה? הוא כינס אספה כדי שכולם יצביעו על ההחלטה. לאחר דיונים ממושכים, הרוב הסכים לבסוף להרחיק אותו, אך היה קול אחד שהתנגד, ולכן העניין הוקפא. המנהיג הזה אמר שהם צריכים לעבוד על האדם שהתנגד, לדון איתו ולבקש את הסכמתו. בינתיים, שאלתי פעמיים אם האיש נשלח לדרכו, והמנהיג ענה שלא, שהם עדיין מתכנסים ומסכמים חומרים. מאחורי גבי, הוא גם אמר: "כל עוד אדם אחד מתנגד, איננו יכולים להרחיק אותו." כוונתו באמירה זו הייתה שהוא לא רוצה להרחיק את האיש הזה, ולכן הוא מצא את התירוץ האבסורדי הזה. למעשה, הוא רימה אחרים; הוא פחד לפגוע באיש הזה ולא העז להרחיק אותו. לבסוף הגיע אולטימטום מהעליון: "האיש הזה חייב להישלח לדרכו. אם הוא לא ילך, אז אתה חייב ללכת. אחד מכם חייב לעזוב; אתה תבחר!" כששמע זאת, הוא חשב: "אני לא יכול לעזוב; עוד לא נהניתי מספיק מהתפקיד שלי!" רק אז הוא סילק את השד הזה. אימרו לי, מדוע המנהיג הזה הגן על השד? האין זו גישתו של צורר משיח? זוהי בדיוק התנהגותו של צורר משיח.

יש אנשים שמכריזים ללא הרף על אמונתם באל, אך כאשר אירועים פוקדים אותם, הם מבקשים את דעתו של כל אח ואחות, ולעולם אינם מבקשים את דעתו של המשיח. הם לא בודקים מה המשיח אומר, מהי מסקנתו, מדוע הוא רוצה לעשות את הדבר הזה, או כיצד אנשים צריכים להתמסר. הם ביקשו את דעתם של כל אח ואחות ומסוגלים לכבד את כל דעותיהם ומחשבותיהם, אך אינם מקבלים ולו משפט אחד שנאמר על ידי המשיח, ואינם מראים כל כוונה להתמסר. מהי מהותו של הדבר הזה? האין הם צוררי משיח? (כן.) מה קורה במצב הזה? מדוע הם לא מיישמים את העניין הזה? מדוע כל כך קשה להם ליישם אותו? יש לכך סיבה. הם חושבים: "למשיח יש את האמת ואת מהות האל, אבל כל זה דיבורים פורמליים בלבד, רק דוקטרינות וסיסמאות. כשמדובר בעניינים אמיתיים, אתה כלל לא יכול לראות אף איש כהווייתו. דבריך נאמרים רק כדי שאנחנו נשמע, מודפסים בספרים, ואין להם שום קשר ליכולותיך הממשיות. לכן, אם אתה קובע שמישהו הוא אדם רשע או צורר משיח, זה עלול להיות לא מדויק. מדוע אני לא שמתי לב שהוא רשע או צורר משיח? מדוע איני מבין את העניין הזה?" האין זו דרך חשיבתם? הם מאמינים: "נפגשת עם האדם הזה רק פעמיים, ראית אותו אומר כמה מילים ועושה דבר אחד, ואתה מגדיר אותו כרשע. האחים והאחיות אינם חושבים כך; איך אתה יכול? מדוע שלדבריך יהיה משקל רב כל כך? לא ראיתי שום מעשה רע מצד האדם הזה, וגם איני יודע אילו דברים רעים הוא עשה, ולכן איני יכול לומר 'אמן' לדבריך. יש לי תפיסות והסתייגויות לגבי מה שאתה עושה. אבל למרות שיש לי תפיסות, איני יכול לבטא אותן בגלוי, ולכן עליי לנקוט בשיטות עקיפות: אני אניח לאחים ולאחיות להחליט בעניין הזה באמצעות הצבעה. אם האחים והאחיות לא יסכימו, אז אין מה לעשות – האם אתה באמת יכול לגזום את כולם גם כן? חוץ מזה, באת במגע עם האדם הזה רק כמה פעמים ואתה מגדיר אותו כרשע. למה שלא תיתן לו הזדמנות? ראה כמה סובלניים ואוהבים האחים והאחיות. אני לא יכול להיות האיש הרע; גם אני חייב להיות אוהב ולתת לאנשים הזדמנויות – לא כמוך, שממהר כל כך לחרוץ את דינם של אנשים. להרחיק מישהו מהכנסייה זה לא פשוט – מה אם האדם ייחלש אחר כך? כאשר מתמודדים עם בעיות, המשיח צריך להגן על האחים והאחיות. הוא צריך לסבול כל טיפשות, מרדנות או בורות של האחים והאחיות ולא להיות כל כך החלטי וחסר אהבה. האל אמור להיות שופע רחמים, לא? לאן נעלמו הרחמים הללו? להגדיר כל מי שאינך מחבב כרשע ולרצות לשלוח אותו לדרכו, זה כלל לא תואם את הכללים!" אלו הן תפיסות, הלא כן? (כן.) כאשר המשיח עושה משהו או מקבל החלטה, אם הם לא מסכימים איתה, קשה ליישם אותה. הם גוררים רגליים, משתמשים בתירוצים ובשיטות שונות כדי להתנגד; הם פשוט מסרבים ליישם או לציית. כוונתם היא: "אם אני לא איישם את זה, אז משימתך לא תתבצע!" אני אומר לך, אם אתה לא תיישם את זה, אמצא מישהו שיכול לעשות זאת ואהפוך אותו למנהיג, ואתה תוכל לחזור למקום שממנו באת!" האם לא צריך לטפל בעניין הזה כך? (כן.) שלחתי אותו לדרכו בדיוק כך, באופן ישיר ויעיל – לא היה צורך להתייעץ עם איש.

יש אנשים שלעולם אינם מבינים את האמת ותמיד יש להם ספקות לגבי דברי האל. הם אומרים: "האם אמת ששולטת זהה למשיח ששולט? דברי המשיח אינם בהכרח תמיד נכונים, כי יש לו היבט אנושי." הם לא יכולים לקבל את שלטון המשיח. אילו הייתה זו רוח האל השולטת, לא היו להם תפיסות. מהי הבעיה כאן? לאנשים כאלה אין ולו ספק קל שבקלים לגבי האל שבשמיים, אך הם תמיד מפקפקים באל בהתגלמותו. המשיח ביטא כל כך הרבה אמת, ובכל זאת הם לא מכירים בו כאל בהתגלמותו. אם כן, האם הם יכולים להכיר בכך שהמשיח הוא האמת, הדרך והחיים? קשה לומר. גם אם אנשים כאלה נוהים אחרי המשיח, האם הם יכולים לשאת עדות עבורו? האם הם תואמים למשיח? אין תשובה חד-משמעית לשאלות אלו. גם לא בטוח אם אנשים כאלה יכולים ללכת עד סוף הנתיב. יש אנשים שמכירים בלב שלם בכך שבבית האל האמת שולטת. אך כיצד הם מבינים את שלטון האמת? הם חושבים שבכל עבודה שנעשית, כל עוד היא קשורה לבית האל, כולם צריכים לדון ולהחליט יחד. כל עוד מגיעים להסכמה כללית, לא משנה מה התוצאה, יש ליישם אותה. זו, לדעתם, המשמעות של שלטון האמת. האם השקפה זו נכונה? זוהי תפיסה מוטעית וחמורה; זוהי האמירה האבסורדית והמופרכת ביותר. מאין באה האמת? היא מבוטאת על ידי המשיח. רק המשיח הוא האמת, בעוד שלאנושות המושחתת אין כלל אמת, אז כיצד אנשים יכולים להפיק את האמת באמצעות דיון? אם אנשים היו יכולים להפיק את האמת באמצעות דיון, פירוש הדבר היה שלאנושות המושחתת יש אמת. האין זה דבר אבסורדי ביותר? לכן, שלטון האמת פירושו שלטון המשיח, פירושו שלטון דברי האל, ולא שלכולם יש כוח או זכות דיבור. התכנסות יחד כדי לשתף על האמת ועל דברי האל היא נכונה; אלו הם חיי הכנסייה. אך מהי ההשפעה של יישום בדרך זו? הוא מאפשר לכולם להבין את האמת ולהכיר את דברי האל, לגרום לכך שכולם יוכלו להתמסר לדברי האל ולעבוד לפיהם. אנשים מתכנסים כדי לשתף על האמת בדיוק משום שאינם מבינים אותה. אילו הבינו את האמת, הם היו יכולים להתמסר ישירות למשיח ולדברי האל; זו הייתה התמסרות אמיתית. אם יום אחד אנשיו הנבחרים של האל יבינו כולם את האמת, יוכלו כולם להתמסר ישירות למשיח, לרומם אותו ולשאת עדות עבורו, זה יראה שאנשיו הנבחרים של האל נעשו שלמים. יתרה מכך, זה יעיד שבית האל נשלט על ידי האמת, על ידי המשיח. רק עובדות ועדויות כאלה יוכיחו שהאל מלך על הארץ, ומלכות המשיח הופיעה. אך כיצד מבינים חלק מצוררי המשיח ומנהיגי השקר את שלטון האמת? ביישום שלהם, שלטון האמת פירושו שהאחים והאחיות הם השולטים. לא משנה איזו עבודה הם עושים, אם הם יכולים להבין אותה לעומק, הם עושים אותה על פי רצונם; אם אינם יכולים, הם משתפים עם כמה אנשים ונותנים לקבוצה להחליט. האם זה יכול להוכיח שהאמת מיושמת בפועל? האם החלטת הקבוצה בהכרח תואמת את כוונות האל? האם יישום כזה יכול להביא לשלטון האמת? האם הוא יכול להעיד שהמשיח שולט בבית האל? הם מתייחסים למתן אפשרות לאחים ולאחיות להביע את דעותיהם, לדון בהשקפותיהם, ולבסוף להגיע להסכמה ולקבל החלטות כאל שלטון האמת, ובכך הם רומזים שהאחים והאחיות הם דוברי האמת, שווי ערך לאמת עצמה. האם הבנה כזו נכונה? ברור שלא, אך חלק מצוררי המשיח ומנהיגי השקר אכן פועלים כך ומיישמים כך. הם חושבים שבכך הם מיישמים דמוקרטיה, שהם מקבלים החלטה דמוקרטית ויש לפעול כך בין אם זה תואם את האמת ובין אם לאו. מהי מהותה של פעולה כזו? האם עניינים שמוחלטים באופן דמוקרטי תואמים אוטומטית את האמת? האם הם מייצגים אוטומטית את האל? אילו הדמוקרטיה הייתה האמת, לא היה צורך שהאל יבטא את האמת; האין זה היה מספיק פשוט לתת לדמוקרטיה לשלוט? לא משנה כיצד האנושות המושחתת תיישם דמוקרטיה, היא לא יכולה להפיק את האמת באמצעות יישום דמוקרטיה. האמת באה מהאל, מביטוייו של המשיח. לא משנה עד כמה שיטה אנושית עשויה להתאים לרעיונות או לטעמים אנושיים, היא לא יכולה לייצג את האמת. זוהי עובדה. מהות גישותיהם של מנהיגי השקר וצוררי המשיח היא, באצטלה של שלטון האמת, לשים את המשיח בצד לחלוטין, להחליף את המשיח בדמוקרטיה, ולהחליף את שלטון המשיח בשיטה של התייעצות קבוצתית ושלטון דמוקרטי. האם קל להבחין בטבע ובהשלכות של הדבר הזה? אנשים בעלי יכולת תפיסה אמורים להיות מסוגלים לראות אותן. מנהיגי שקר וצוררי משיח אינם אלה שמתמסרים למשיח, אלא אלה שמתכחשים לו ומתנגדים לו. לא משנה על מה המשיח משתף בכנסייה, אנשים – גם אם הם מקשיבים ומבינים – מתייחסים לכך כאל אוויר ואינם מוכנים ליישם זאת. במקום זאת, הם שמים לב למה שאומרים מנהיגי השקר וצוררי המשיח; בסופו של דבר, דבריהם הם הקובעים. יכולתם של אנשים ליישם בפועל לפי דברי המשיח תלויה בהחלטותיהם של מנהיגי השקר וצוררי המשיח הללו, ורוב האנשים נוטים לנהות אחריהם. צוררי המשיח מפקחים בקפדנות על עבודת הכנסייה, מרשים רק לעצמם לקבל החלטות, ואינם נותנים לאל לומר את דברו או לשלוט. הם חושבים: "המשיח נמצא כאן רק כדי לפקח על העבודה. אתה יכול לומר את דבריך ולסדר את העבודה, אבל אופן היישום תלוי בנו. אל תתערב בעבודתנו." האין זה מה שצוררי משיח עושים? צוררי משיח תמיד אומרים "כל האחים והאחיות שיתפו" או "כל האחים והאחיות הגיעו להסכמה" – האם מי שאומר דברים כאלה אכן מבין את האמת? מיהם האחים והאחיות? האין הם רק קבוצה של אנשים שהושחתו עמוקות על ידי השטן? כמה אמת הם מבינים, כמה ממציאות-האמת יש להם? האם הם יכולים לייצג את המשיח? האם הם התגלמות האמת? האם הם יכולים להיות דוברי האמת? האם יש להם קשר כלשהו לאמת? (לא.) מאחר שאין קשר, מדוע מי שאומר דברים כאלה תמיד מתייחס לאחים ולאחיות כאל עליונים? מדוע הוא לא מרומם את האל ונושא עדות עבורו? מדוע אינו מדבר ופועל על פי האמת? האין אלה המדברים כך אנשים מופרכים? לאחר שקראו את דברי האל והאזינו לדרשות במשך שנים רבות כל כך, הם לא מבינים שום אמת ואינם יכולים לראות מיהם אחים ואחיות אמיתיים. האין הם עיוורים? כעת, כולם סווגו לפי סוגם; רבים חשפו את אופיים האמיתי, כולם בני מינו של השטן – הם בהמות ותו לא. האם אינכם יכולים לראות זאת בבירור? אין בכם כלל אמת! יש אנשים שאינם מוכנים להקשיב לי כשאני מנתח צוררי משיח. הם אומרים: "אוי, אל תדבר תמיד על עניין כה פעוט כמו צוררי משיח; זה מביך. מדוע אתה תמיד מנתח צוררי משיח?" האם זה יהיה בסדר לא לנתח אותם? יש לנתח אותם בדרך זו כדי ללמד אנשים להבחין. אחרת, ברגע שצוררי המשיח יופיעו, הם ישחררו לאוויר העולם כפירות ושקרים רבים, יטעו אנשים רבים, ואף ישלטו בכנסייה ויקימו ממלכה עצמאית משלהם. האם אתם רואים בבירור עד כמה חמורות ההשלכות של עניין זה? זה עתה שיתפנו על מהו שלטון האמת. באמצעות השיתוף, אנשים ראו את השיטות האבסורדיות ואת ההשקפות המופרכות של צוררי המשיח. צוררי המשיח תמיד רוצים לשלוט בעצמם ואינם רוצים שהמשיח ישלוט, ולכן הם הופכים את שלטון האמת לדמוקרטיה, וטוענים שהתייעצות של כולם יחד בעניינים היא שלטון האמת. האם לא מסתתרת בכך תחבולת השטן? האם האמת היא משהו שכולם יכולים להגיע אליו באמצעות דיון? האמת מבוטאת על ידי האל ומקורה באל. מדוע אינכם יכולים ליישם בפועל ישירות את דברי האל, להתמסר ישירות לאל, ולהתמסר ישירות לסידורי האל? מדוע יש לקבוע את פקודותיו של המשיח באמצעות דיון של כולם? האין זו מזימתו של השטן? צוררי המשיח משחררים לעתים קרובות לאוויר העולם מערכת של תיאוריות כדי להטעות אנשים, ולא משנה איזו משימת עבודה הם מיישמים, הם אומרים את המילה האחרונה, ובכך מפרים לחלוטין את עקרונות-האמת. אם מסתכלים על כך מתוך ביטוייהם של צוררי המשיח, מהו בדיוק צביונם? האם הם אנשים שאוהבים דברים חיוביים ואוהבים את האמת? האם יש להם התמסרות אמיתית כלפי האל? (לא.) מהותם היא סלידה מהאמת ושנאתה. יתר על כן, הם כה גאוותניים עד שהם מאבדים כל רציונליות, ואף חסרים את המצפון וההיגיון הבסיסיים שאמורים להיות לאנשים. אנשים כאלה אינם ראויים להיקרא בני אדם. ניתן לומר עליהם רק שהם בני מינו של השטן; הם שדים. כל מי שאינו מקבל את האמת ולו במעט הוא שד – אין בכך כל ספק.

ישנם גם אנשים מסוימים המאמצים גישה שאינה גישה של ענווה או של התנשאות כלפי דברי המשיח. הם לא מביעים קבלה מלאה, אך גם אינם מתנגדים. כשהמשיח מדבר, משתף על האמת, מבחין באדם מסוים או מטיל משימת עבודה, על פני השטח נראה שהם מקשיבים ורושמים הערות, ומפגינים רצינות ושיתוף פעולה. הם רושמים הערות קפדניות על כל דבר, מסמנים סימונים שונים, ולכאורה מתעניינים מאוד באמת ומייחסים חשיבות רבה למה שהמשיח אומר, כאילו הם אוהבים במיוחד את האמת ונאמנים למשיח ללא סייג. אך האם ניתן לראות את גישתם של אנשים כאלה כלפי האמת, את צביונם ואת מהותם מתופעות שטחיות כאלה? אי אפשר. כלפי חוץ, אנשים כאלה רושמים הערות ומקשיבים, אבל מה הם באמת חושבים בליבם? כשהם מסתכלים על מה שרשמו, הם חושבים: "מה כל זה? אין פה שורה מועילה אחת, שום דבר שנראה נשגב או תואם לאמת, וגם לא משהו שנראה לי הגיוני. עדיף כבר לקרוע את זה!" האין זה סוג של גישה? ראיתי אנשים רבים מהנהנים ועוטים הבעות פנים שונות בזמן שהם מאזינים לדרשות, ובה בעת גם רושמים הערות, אבל אחר כך, הם כלל לא מתייחסים לזה ברצינות. הם לא זוכרים את מה שעליהם ליישם, אינם שומרים בליבם ואינם מוציאים אל הפועל. הסיכוי שיישמו בפועל את מה שעליהם לעשות קטן אף יותר. הדברים שעליהם ליישם נוגעים לעבודת בית האל ולחובתם, והדברים שהם צריכים להיכנס אליהם נוגעים לכניסתם האישית. הם לא מיישמים את מה שעליהם ליישם, וכל שכן אינם מתייחסים ברצינות לכניסתם האישית. לדבריהם: "אומרים שכל משפט שהמשיח אומר ומביע הוא האמת, הוא מה שאנשים צריכים להיכנס אליו, שהכול הוא האמת, הדרך והחיים – אבל אני לא רואה שום אמת או דרך במה שאני רושם כל פעם, וגם לא מרגיש שזה החיים. אז איך האמירה שלמשיח יש את מהותו של האל יכולה להתגשם? איך היא יכולה להתממש? איך היא יכולה להסתדר עם מה שאני רואה? היא לא מסתדרת בקלות". יש אנשים שאומרים: "אם זוהי גישתם לאחר ההקשבה, אז למה הם בכלל רשמו הערות? נראה היה שיש להם גישה נאותה, רצינית ואחראית; מה קורה פה?" יש רק סיבה אחת. אם מישהו שלא אוהב את האמת וסולד ממנה מאוד יכול להיראות רציני וקשוב במיוחד כשהמשיח מדבר, כוונתו היחידה אינה אלא לצאת ידי חובה, לא קבלה אמיתית. בכל פעם שהם קוראים את דברי האל או באים במגע עם המשיח ומשוחחים איתו, מה שהם תופסים אינו מה שמכונה רוממותו, היותו בלתי ניתן להבנה או פלאו של האל, אלא המעשיות, הרגילוּת וחוסר החשיבות שלו. לכן, מנקודת מבטם ועמדתם, בלתי אפשרי עבורם לקשר בין דבריו של אדם רגיל זה לבין האמת, הדרך או החיים. לא משנה איך הם מסתכלים על אדם זה, הם רואים רק בן אנוש; הם לא יכולים להתייחס אליו כאל או כמשיח. לכן, הם בשום אופן לא יכולים להתייחס למילים רגילות עד מאוד אלה כאמת שיש לקיים, ליישם בפועל, ולהשתמש בהן כמדריך לחיים, כמטרה לקיום וכן הלאה – הדבר גורם להם למצוקה. הם אומרים: "איך ייתכן שאני לא רואה שום אמת במילים הרגילות האלה? איך כולכם יכולים לראות אותה? האם אלה לא סתם מילים רגילות? זוהי שפה אנושית, טקסט אנושי, דקדוק אנושי, ואפילו נעשה שימוש בביטויים ובאוצר מילים אנושיים, וניתנים ניתוחים של כמה פתגמים והיבטים של תרבות אנושית. איך ייתכן שהמילים האלה מכילות את האמת? למה אני לא יכול לראות את זה? מכיוון שכולכם אומרים שזו האמת, אז פשוט אצטרף למקהלה; ארשום הערות כי זה מה שכולם עושים, אבל בעוד שכולכם מתייחסים אליו כאמת, אני בהחלט לא. 'אמת' היא מילה כה קדושה, היא חייבת להיות משהו נשגב ביותר! כשמדובר באמת, זה נוגע לאל, וכשזה נוגע לאל, זה לא יכול להיות כל כך רגיל, כל כך חסר חשיבות, כל כך סתמי. לכן, לא משנה איך אני בוחן ומנתח, אני לא מוצא בו שום שמץ של האל. אם אין בו שמץ של האל, איך הוא יכול להושיע אותנו? זה בלתי אפשרי. אם דבריו אינם יכולים להושיע אותנו או להועיל לנו, למה שננהה אחריו? למה שניישם את דבריו? למה שנחיה על פי דבריו?" עכשיו הם הראו את פרצופם האמיתי כצוררי משיח, הלא כן? מתחילה ועד סוף, גישתם כלפי הבשר שבו האל התגלם היא גישה של בחינה מדוקדקת. אין קבלה או התמסרות באופן שבו הם מתייחסים לדברי האל, ובוודאי שאינם מיישמים אותם בפועל, עוסקים בהם או חווים אותם. במקום זאת, הם מתייחסים לדברי האל בגישה של התנגדות, עימות ודחייה. הם רושמים בלית ברירה כמה הערות כשהמשיח משוחח עם אנשים, אבל עמוק בפנים הם לא מקבלים דבר מזה. לאחר אינטראקציה עם המשיח, יש אנשים שאומרים: "לדבר ולשתף עם האל פנים אל פנים זו חוויה מהנה באמת". צורר המשיח אומר: "גם אני אנסה. אדבר פנים אל פנים עם המשיח ואראה מהן הבעות הפנים, הפעולות והדיבור של המשיח כשהוא מדבר עם אנשים. אראה מה אפשר להפיק או לגלות מזה, והאם זה מועיל לאנשים להניח יסוד ולקבוע את אמונתם בו כאל האמיתי". עם גישה כזו כלפי המשיח ודבריו, האם יכולים להיות להם יישום בפועל או מימוש אמיתיים? לא. הם לא יותר מסקרנים שבאו לצפות מהצד, הם כלל לא כאן כדי לחפש את האמת. האם אתם חושבים שהגישה שבה אנשים אלה מתייחסים למשיח ומשוחחים איתו דומה קצת לחבורה של שכנות שמפטפטות יחד, באופן שבו אין צורך להיות רציני עם אף אחד, וכל אחת פשוט אומרת מה שהיא רוצה? אנשים אלה מתייחסים למשיח באותו אופן: "אתה מביע את דעותיך, אני אדבק בשלי. אני בשלי ואתה בשלך; אל תצפה לשכנע אותי, ואני בוודאי לא אקבל את מה שאתה אומר". האין זו גישה כזו? מהי הגישה הזו? (גישה של זלזול וחוסר יראת כבוד.) האנשים האלה מוזרים. מכיוון שאתה לא מכיר במשיח כבשר שבו האל התגלם, אז למה אתה מאמין בו ונוהה אחריו? אם אינך מאמין, למה לא פשוט לעזוב ולסיים עם זה? מי מכריח אותך להאמין? איש אינו מכריח אותך להאמין באל; זו הבחירה שלך.

כשאנשים מסוימים מאזינים לשיתוף שלי על עניין כלשהו, הם מפתחים במהירות דעות שונות: "אתה חושב על זה כך, אבל אני חושב על זה אחרת. בכל נושא יש לך את הרעיונות שלך, ולי יש את שלי; לכל אחד יש רעיונות משלו". איזה מין יצור יאמר זאת? כשהאל מספק לאנשים את האמת, האם זה סוג של טענה? האם דברי האל הם תיאוריה אקדמית? (לא.) אז מה הם? (הם האמת.) דברו באופן ספציפי יותר. (הם העקרונות והכיוון להתנהלות האדם, הצרכים לחיי האדם.) מדוע אנו אומרים שהאל מספק לאנשים את האמת? האם נאמר אי פעם שהוא מספק ידע? (לא.) מדוע אנו אומרים שדברי האל נועדו לכך שאנשים יאכלו וישתו אותם? דברי האל הם כמו מזונם של בני האדם; הם יכולים לקיים את גופך הפיזי ולאפשר לך לחיות, ויותר מכך, הם מאפשרים לך לחיות היטב, הם מאפשרים לך לחיות בצלם אנוש. הם החיים עבור האדם! דברי האל אינם סוג של ידע, טענה או אמירה. ידע, טענות ותרבות אנושית מסורתית יכולים רק להשחית את האדם. אנשים יכולים לחיות איתם או בלעדיהם, אך אם אדם רוצה לחיות ולהפוך ליציר בריאה שעומד בדרישות וראוי, הוא אינו יכול לעשות זאת ללא האמת. אז מהי האמת בדיוק? (היא הקריטריון להתנהלות, לפעולה ולעבודת האל.) נכון, זה ספציפי יותר. האם צוררי המשיח רואים זאת כך? הם לא מקבלים עובדה זו. הם מתנגדים לעובדה זו, נאבקים בה ומגנים אותה, ולכן אינם יכולים להשיג את האמת. במחשבותיהם ובדעותיהם, הם חושבים: "אתה בסך הכול אדם רגיל. אתה אומר דבר אחד ואנשים אחרים הולכים ומיישמים בפועל לפי דבריך, אז מדוע אני לא יכול לומר משהו נכון ולגרום לאנשים ליישם בפועל גם אותו? מדוע מה שאתה אומר תמיד נכון ומה שאני אומר תמיד שגוי? מדוע דבריך נחשבים לאמת בעוד שדבריי נחשבים לידע ולדוקטרינות?" אין לכך בסיס – זו עובדה, והיא נקבעת על ידי המהות. המשיח הוא הבשר שבו האל התגלם, ומהותו היא האל. איש אינו יכול להכחיש זאת; גם אם צוררי המשיח מסרבים להכיר בכך או לקבל זאת, הם לא יכולים להכחיש זאת. הרגע שבו האדם מפנה עורף למשיח ודוחה אותו, הוא רגע השמדתו של האדם. ללא המשיח ודבריו, איש אינו יכול להיוושע. האין זו עובדה? (כן.) איזה חיזוק יכולים להביא לאנשים דבריהם ותיאוריותיהם של צוררי המשיח? אם אנשים לא יקבלו אותם, האם ייגרם להם נזק כלשהו? לא, לא ייגרם שום נזק. לדבריהם של צוררי המשיח אין שום השפעה חיובית על איש, אלא יש להם השפעות שליליות רבות. אילו המשיח לא היה אומר ולו משפט אחד, והיה פשוט בא לחיות חיים רגילים למשך כמה שנים לפני שעזב, מה הייתה האנושות מרוויחה? מלבד נשיאת הצלב, מה עוד הייתה האנושות יכולה להרוויח? הם עדיין היו חיים בחטא, מתוודים ומתחרטים, לכודים בחטא ללא יכולת להיחלץ, הולכים ונעשים מושחתים יותר ויותר, ובסופו של דבר, עם סיומה של עבודת האל, כולם היו מושמדים. זה מה שהיה עולה בגורלה של האנושות. אך המשיח בא, הביע את כל הדברים שהאל התכוון לומר לאדם, סיפק את כל האמת שהאדם זקוק לה, וגילה לאדם את תכונות האל ומהותו. האם הדבר לא הביא לנקודת מפנה עבור האדם? במילים אחרות, האם דברי המשיח לא יצרו נקודת מפנה עבור האדם? (כן.) מהי נקודת המפנה הזו? בראש ובראשונה, זהו המעבר ממצב שבו בני האדם ניצבים בפני גינוי והשמדה, למצב שבו יש להם הזדמנות ותקווה להיוושע. האין זו נקודת מפנה? תקוותם של בני האדם הגיעה; הם רואים את השחר ויש להם תקווה להיוושע ולשרוד. כשהאל ישמיד ויעניש את האנושות, הם יוכלו להימנע מהשמדה ומעונש. אם כך, עבור אנושות כזו שיכולה לשרוד, האם המשיח ודבריו הם דבר טוב או רע? (דבר טוב.) הם דבר טוב. העובדה שצוררי המשיח עוינים כל כך משיח כזה, אדם רגיל כל כך, וסולדים ממנו כל כך, נקבעת על ידי מהותם.

ישנו ביטוי נוסף של צוררי המשיח ביחסם לאל בהתגלמותו כבשר ודם. הם אומרים: "ברגע שראיתי שהמשיח הוא אדם רגיל, נוצרו במחשבתי תפיסות. 'הדבר מופיע בבשר' הוא ביטוי של האל; זוהי האמת, ואני מודה בכך. יש לי עותק של 'הדבר מופיע בבשר', וזה מספיק. איני צריך להיות בקשר עם המשיח. אם יש לי תפיסות, שליליות או חולשה, אני יכול לפתור אותן פשוט על ידי קריאת דבר האל. קל ליצור תפיסות אם אני בקשר עם האל בהתגלמותו כבשר ודם, וזה יראה שאני מושחת עמוקות מדי. אם במקרה האל יגנה אותי, לא תהיה לי תקווה לישועה. לכן, עדיף שאקרא את דבר האל בעצמי. האל שבשמיים הוא זה שיכול להושיע אנשים". דבריו ושיתופו הנוכחיים של האל, במיוחד אותם דברים שחושפים את צביונם ומהותם של צוררי משיח, הם אלה שהכי צורבים את ליבם של צוררי משיח והכי מכאיבים להם. אלה הם הדברים שצוררי משיח הכי פחות רוצים לקרוא. לכן, צוררי משיח מייחלים בליבם שהאל יעזוב את הארץ בקרוב, כדי שיוכלו לשלוט בכוחם שלהם על פני האדמה. הם מאמינים שהבשר שבו האל התגלם, אדם רגיל זה, מיותר עבורם. הם תמיד מהרהרים: "לפני שהאזנתי לדרשותיו של המשיח הרגשתי שאני מבין הכול, והייתי בסדר מכל הבחינות, אבל אחרי שהאזנתי לדרשותיו של המשיח, זה אחרת. עכשיו אני מרגיש כאילו אין לי כלום, אני מרגיש שאני כל כך חסר חשיבות וראוי לרחמים". לכן, הם קובעים שדברי המשיח אינם חושפים אותם אלא אחרים, וחושבים שאין צורך להאזין לדרשותיו של המשיח, וכי די בקריאת 'הדבר מופיע בבשר'. בליבם של צוררי משיח, כוונתם העיקרית היא להכחיש את עובדת התגלמותו של האל כבשר ודם, להכחיש את העובדה שהמשיח מביע את האמת, מתוך מחשבה שבדרך זו יש להם תקווה להיוושע באמצעות אמונתם באל, והם יכולים למלוך כמלכים בכנסייה, ובכך לממש את כוונתם המקורית באמונתם באל. לצוררי משיח יש טבע מולד של התנגדות לאל; הם לא יכולים להתקיים לצד האל בהתגלמותו כבשר ודם, ממש כמו אש ומים, במחלוקת נצחית. הם חושבים שכל יום שבו המשיח קיים הוא יום שבו יהיה להם קשה לזרוח, ושהם בסכנה של גינוי, סילוק, השמדה וענישה. כל עוד המשיח אינו מדבר ואינו פועל, וכל עוד אנשיו הנבחרים של האל אינם נושאים עיניהם אל המשיח, זו ההזדמנות של צוררי המשיח. יש להם הזדמנות להפגין את יכולותיהם. בהינף יד, המוני אנשים יערקו לצדם, וצוררי המשיח יוכלו למלוך כמלכים. מהות טבעם של צוררי המשיח היא לסלוד מהאמת ולשנוא את המשיח. הם מתחרים עם המשיח, מי מוכשר יותר או מי מסוגל ליותר; הם מתחרים עם המשיח, דבריו של מי חזקים יותר ויכולותיו של מי גדולות יותר. כשהם עושים את אותו הדבר כמו המשיח, הם מנסים לגרום לאחרים לראות שאף על פי ששניהם בני אדם, יכולותיו והשכלתו של המשיח אינן טובות יותר מאלה של אדם רגיל. צוררי המשיח מתחרים עם המשיח בכל דרך, מתמודדים בשאלה מי טוב יותר, ומנסים להכחיש מכל זווית את העובדה שהמשיח הוא האל, שהוא התגלמות רוח האל, ושהוא התגלמות האמת. הם גם חושבים על דרכים ואמצעים שונים בכל תחום כדי למנוע מהמשיח לשלוט בקרב אנשיו הנבחרים של האל, כדי למנוע מדברי המשיח להתפשט או להיות מיושמים בקרב אנשיו הנבחרים של האל, ואף כדי למנוע מהדברים שהמשיח עושה ומהדרישות והתקוות שיש לו מבני האדם להתממש בקרב אנשיו הנבחרים של האל. כאילו שמעצם נוכחותו של המשיח, הם זוכים להתעלמות, והם מגונים ונדחים על ידי הכנסייה – קבוצה של אנשים שהושלכה לפינה חשוכה. אנו יכולים לראות בביטויים השונים של צוררי המשיח, שמבחינת מהות וצביון הם לא יכולים להשלים עם המשיח – הם לא יכולים להתקיים תחת אותם שמיים כמוהו! צוררי המשיח עוינים את האל מלידתם; הם באו במיוחד כדי להתנגד למשיח, והם רוצים להביס ולהכניע את המשיח. הם רוצים שכל העבודה שהמשיח עושה תהיה לשווא ולחינם, כך שבסופו של דבר, המשיח לא יזכה באנשים רבים, וכך שלא משנה היכן הוא יפעל, הוא לא ישיג תוצאות. רק אז צוררי המשיח יהיו מאושרים. אם המשיח מביע אמיתות, ואנשים צמאים להן, מחפשים אותן, מקבלים אותן בשמחה, מוכנים להשקיע מעצמם למען המשיח, לנטוש הכול ולהפיץ את בשורת המשיח, אז צוררי המשיח נעשים מדוכדכים ומרגישים שאין תקווה למחר, שלעולם לא תהיה להם הזדמנות לזרוח, כאילו הושלכו לגיהינום. אם מסתכלים על הביטויים האלה של צוררי המשיח, האם מהותם זו, להילחם באל ולהתייחס אליו בעוינות, הוחדרה בהם על ידי מישהו אחר? בהחלט לא; הם נולדו עם זה. לכן, צוררי המשיח הם סוג של אדם שמלידתו הוא גלגול של השטן, השטן שבא לארץ. הם לעולם לא יוכלו לקבל את האמת, ולעולם לא יקבלו את המשיח, ירוממו את המשיח או ישאו עדות למשיח. אף שכלפי חוץ לא תראו אותם אומרים דברים ששופטים או מגנים בגלוי את המשיח, ואף שהם יכולים להשקיע מאמץ ולשלם מחיר בצייתנות, ברגע שתהיה להם שעת כושר, חוסר יכולתם של צוררי המשיח להשלים עם האל יתגלה. העובדה שצוררי המשיח נלחמים באל ומקימים ממלכה עצמאית תהפוך לגלויה. כל הדברים האלה קרו בעבר במקומות שבהם יש צוררי משיח, והם היו תכופים במיוחד בשנים אלה שבהן האל עושה את עבודת השיפוט של אחרית הימים; אנשים רבים חוו אותם והיו עדים להם.

27 ביוני 2020