2. תיעוב הבשר שבו התגלם האל

הנושא של השיתוף האחרון היה הביטוי העשירי של צוררי משיח – הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל. הפריט הזה נחלק בעצמו לשלושה מקטעים, לצורך שיתוף מפורט. המקטע הראשון הוא תיעוב זהות האל ומהותו; השני הוא תיעוב הבשר שבו התגלם האל, והשלישי הוא תיעוב דברי האל. שלושת המקטעים האלה משמשים לניתוח הפריט העשירי מתוך הביטויים השונים של צוררי משיח. על הפריט הראשון כבר נערך שיתוף, ובאשר לפריט השני, תיעוב הבשר שבו התגלם האל – הוא נחלק לארבעה חלקים לצורך שיתוף. מהם אותם ארבעה חלקים? (ראשית – התרפסות, חנופה ומילים יפות; שנית – בחינה וניתוח, לצד סקרנות; שלישית – האופן שבו הם מתייחסים למשיח תלוי במצב רוחם; ורביעית – הקשבה בלבד לדברי המשיח, ללא ציות או התמסרות.) בפעם הקודמת נערך שיתוף על שני החלקים הראשונים; הפעם נשתף על החלק השלישי.

ג. האופן שבו הם מתייחסים למשיח תלוי במצב רוחם

החלק השלישי הוא: "האופן שבו הם מתייחסים למשיח תלוי במצב רוחם". המשפט הפשוט הזה מציג בבירור את הביטויים השונים של צוררי משיח. להתרשמותכם, או מתוך מה שראיתם וחוויתם – האם לא אמורות להיות אי-אילו דוגמאות בקשר לחלק הזה? יש אנשים שאומרים: "מעולם לא באתי במגע עם המשיח; רק שמעתי את דרשותיו. אין לי ניסיון של ממש עם הביטוי הזה וגם לא ראיתי אחרים שמציגים אותו בפועל". לאלו שיש להם ניסיון ממשי עם החלק הזה, האם יש לכם אי-אילו רגשות או הבנות בקשר אליו? כלום? אם כן, אנחנו באמת זקוקים לשיתוף מעמיק, לא? (כן.) ברמה השטחית, בחלק הזה כרוכים ביטויים וגישות שונים כשאנשים באים במגע עם המשיח. למעשה, מתוך החלק הזה ניתן לראות לא רק את הביטויים והגישות השונים של אנשים כלפי הבשר שבו מתגלם האל, אלא שניתן גם להבחין, מתוך האופן שבו אנשים מתייחסים אל הבשר שבו התגלם האל, בגישות ובביטויים האמיתיים שלהם כלפי האל. כלומר, מתוך זה ברור מהי הגישה שבה מתייחסים אנשים לאל עצמו, שניחן בזהות האל ובמהותו, והאם יש להם לב ירא-אל, אמונת אמת ומסירות אמת. כשהם עומדים בפני מצבים שונים, גישותיהם של אנשים כלפי המשיח מגלות את גישותיהם כלפי האל שהם מאמינים בו. בהתייחסותך אל האדם הרגיל הזה, המשיח, אם יש לך תפיסות כלשהן, אמונה אמיתית או מסירות אמת, זה מראה אם יש בך אמונה אמיתית ומסירות אמת כלפי האל שבו אתה מאמין, כלפי האל עצמו. התייחסותם של אנשים כלפי האל שבשמיים – גישותיהם, השקפותיהם, מה שהם חושבים באמת – היא די מעורפלת ולא מגלה את גישותיהם האמיתיות כלפי האל. אך כשאנשים פוגשים בפועל באל ורואים את הגוף המוחשי, הבשר-ודם, שבו האל התגלם, גישותיהם האמיתיות כלפי האל נגלות במלואן. הדברים שאנשים אומרים, המחשבות שבתודעתם, נקודות הראות שהם מגבשים ואוחזים בהן בלבם, ואפילו המחשבות והגישות שמקננות בלבם כלפי המשיח, הם למעשה ביטויים שונים לאופן התייחסותם לאל. היות שהאל שבשמיים הוא בלתי-נראה ולא מוחשי, למעשה לא קיימת כל אמת מידה בקרב בני האדם כדי למדוד אם הביטויים שלהם – האופן שבו הם חושבים עליו, כיצד הם מתייחסים אליו, כיצד הם מגדירים אותו והאם הם מתמסרים – הם נכונים או תואמים לאמת. אך כשהאל מתגלם כמשיח, כל זה משתנה: נוצרת אמת מידה שלפיה נמדדים כל אותם גילויים וגישות של אנשים כלפי האל, מה שמבליט את גישותיהם האמיתיות של בני האדם כלפי האל. לעיתים קרובות אנשים חושבים שאמונתם באל היא אדירה ואמיתית; הם חשים שהאל הוא כביר, עליון וחביב. אך האם מדובר בהשתקפות של שיעור קומתם האמיתי, או בסך הכול במצב-רוח? קשה לקבוע זאת. כשאנשים לא יכולים לראות את האל, ולא משנה עד כמה טובות כוונותיהם בהתייחסותם אליו – יחסם אליו תמיד מהול בערפול, בריקנות ובהעדר מעשיות, ותמיד מעורבים בו אי-אילו דמיונות ריקים מתוכן. כשאנשים רואים את האל ובאים עמו במגע בפועל, מתגלות במלואן מידת אמונתם באל ורמת מסירותם כלפיו, ומתברר אם יש בהם אהבת אמת לאל. לפיכך, כשהאל מתגלם, בפרט כשהוא נעשה אדם רגיל במידה המירבית האפשרית – אותו הבשר, אותו אדם רגיל, הופך לניסיון עבור כולם ומגלה גם את אמונתו ואת שיעור קומתו האמיתי של כל אדם ואדם. יתכן שהיית מסוגל לנהות אחר האל כאשר הכרת לראשונה בקיומו, אך כשאתה מקבל את האל בהתגלמותו ורואה כיצד האל הפך לאדם רגיל, תודעתך מתמלאת בתפיסות. באותו הרגע, המשיח שבו אתה מאמין – אותו אדם רגיל – נעשה האתגר הגדול ביותר שניצב בפני אמונתך. לכן, בואו נשתף היום אודות ההשפעה שיש לאותו אדם רגיל, הבשר שבו מתגלם האל, המשיח, על בני האדם, ואודות הביטויים הממשיים שבני אדם מציגים כלפי אותו אדם רגיל, המשיח, מה שחושף את גישותיהם ואת נקודות הראות האמיתיות שלהם כלפי האל.

התוכן העיקרי של החלק השלישי הוא שאנשים מתייחסים למשיח בהתאם למצב רוחם. מהי הכוונה המדויקת ב"מצב רוחם" – זהו המרכז והמוקד של השיתוף היום. כמובן, הביטוי הזה, "מצב רוח", הוא רק דימוי הקשרי, הכללה. לא מדובר במצב רוח; מאחוריו אורבים דמיונות ותפיסות שונים של אנשים, וכן כל מיני צביונות מושחתים שלהם, אפילו מהות טבעם השטנית. כשאדם לא נתקל במכשולים כלשהם בביצוע חובותיו בבית האל, אין דבר שמשפיע על מצב רוחו והכול מתנהל באופן חלק; הוא יכול להתפלל תכופות בפני האל ולחיות חיים רגילים ביותר, מלאי שמחה ושלווה. גם הסביבה האופפת אותו היא חלקה, רוב האחים והאחיות מסתדרים אלה עם אלה, האל מנחה אותו לעתים קרובות בביצוע חובותיו ובלמידה אודות תחומים טכניים מסוימים, מעניק הארה והופך אותו לנאור, ועקרונות היישום בפועל ברורים יחסית – הכול כה נורמלי ומתנהל באופן כה חלק. בזמנים כאלה אנשים מרגישים שאמונתם באל היא אדירה, הם מרגישים קרבה מיוחדת לאל בליבם, הם מסוגלים להתייצב לעתים קרובות בפני האל כדי להתפלל ולשתף עמו דברים אישיים, הם חשים שיש להם קשר קרוב מאד לאל, והאל נראה להם חביב ביותר. מצב רוחם בזמנים כאלה הוא טוב מאוד; הם חיים לעתים קרובות בשלווה ובשמחה, מדברים באורח פעיל בכינוסים ומסוגלים לקרוא את דברי האל קריאת-תפילה וללמוד מזמורים בסדירות, מדי יום. כשהכול מתנהל בצורה כה טובה וחלקה, אנשים מודים לאל ללא הרף בליבם, מתפללים חרישית לאל וגומרים בדעתם להשקיע מעצמם למען האל למשך כל חייהם, להעלות כמנחה את כל מה שיש להם, לעמוד בתלאות ולשלם את המחיר כדי למלא את חובותיהם היטב. הם חשים שהאל כה נפלא, כה חביב, ויש בהם את הנחישות והנכונות להציע עצמם לאל ולהקדיש לו את כל חייהם. האם מצב זה אינו פרו-אקטיבי וחיובי במיוחד? מכאן נראה שאנו יכולים לראות את נאמנותם של האנשים, את אהבתם לאל ואת הקורבנות שהם מקריבים. הכול נראה כה נפלא, שליו וחלק. מתוך כל הביטויים הללו נראה שאנשים פשוט משתדלים באופן פעיל, משתפים פעולה עם עבודת האל ודרישותיו, ואין במעשיהם כל פן שלילי. כך, בליבם, הם לא חדלים מלהודות לאל, להודות לאל שבשמיים ולהודות למשיח שבארץ, והם מלאים באהבה וביראה אינסופיות כלפי המשיח. כל אימת שהם שרים את המילים: "אותו אדם חסר חשיבות" במזמורים, הם חווים התרגשות עצומה וחושבים: "זהו אכן האדם חסר החשיבות הזה שהושיע אותי, שנתן לי את ההזדמנות הזאת, שאיפשר לי היום לבצע את חובתי כיציר בריאה בבית האל!" יש אנשים שאף מתפללים ישירות: "האל המעשי, האל בהתגלמותו, המשיח: אני מודה לך, אני מהלל אותך, כי נתת לי את כל הברכות הללו, הענקת לי מחסדך. אתה האל שבליבי, אתה הבורא, אתה זה שאני רוצה לנהות אחריו. אני נכון להקדיש מעצמי למענך למשך כל חיי". כל הסצנות האלה הן כה שלוות, כה יפות ונראה שההרמוניה בהן היא כה מושלמת, כאילו שכל כך קל להיוושע ולא כרוך בכך מאמץ. אך האם אותה הרמוניה ואותה שלווה יכולות להימשך לנצח? האם זה יכול להישאר ללא שינוי? זה לא עד כדי כך פשוט.

1) ההתנהגות שלהם כאשר הם מתמודדים עם גיזום

במהלך ביצוע חובותיהם, זה בלתי נמנע שאנשים יגלו את צביונותיהם המושחתים, ירטנו על הנסיבות שבהן הם נתקלים, יחזיקו בדעות משלהם ואף יותר מכך – יעשו דברים בצורה דווקנית ונמהרת. במצבים כאלה, הם בהכרח יעמדו בפני גיזום. האם אדם שמלא בהתלהבות, ובדמיונות ובתפיסות אודות האל, כשהוא עומד בפני גיזום, אכן ניחן בשיעור הקומה הנדרש כדי לעמוד בכל זה, כדי לחוות את זה בצורה אמיתית וכדי לנווט בהצלחה במצבים כאלה? זה מעורר שאלה וכאן הבעיה. כשאנשים חשים שהכול כה נפלא, כשהם חשים שהאל כה חביב, שהאל כל כך אוהב אנשים, שאהבתו היא כה נפלאה וכה אמיתית, ואז הם עומדים בפני גיזום, בפני חשיפה, אלו שלא מבינים את האמת חשים לעתים קרובות בלבול ומבוכה, חשש ופחד. הם חשים פתאום שהם צנחו למקום אפל, שהם לא מסוגלים לראות את הנתיב קדימה ולא יודעים כיצד להתמודד מול המצב הנוכחי. כשהם מתייצבים בפני האל הם מחפשים את אותן ההרגשות שהיו להם לפני כן והם מתפללים עם אותו מצב רוח, עם אותן מחשבות, נקודות ראות וגישה כמקודם. אך אז הם מרגישים שהם לא יכולים שוב לחוש את האל. כשהם מרגישים שהם לא יכולים לחוש את האל, הם מתחילים לחשוב: "האם האל לא רוצה בי עוד? האם האל דוחה אותי בתיעוב? האם יתכן שבגלל צביוני המושחת איני מוצא עוד חן בעיני האל? האם האל עומד לסלק אותי? אם כן, האם איני אבוד? מה הטעם בקיומי עכשיו? מה הטעם באמונה באל? באותה מידה אני יכול שלא להאמין. אם לא הייתי מאמין, אולי הייתה לי עכשיו משרה טובה, משפחה הרמונית, עתיד מזהיר! עד עכשיו האמונה באל לא הניבה עבורי דבר, אך אם באמת אפסיק להאמין, האם זה לא אומר שכל מאמציי הקודמים בוזבזו? שכל מה שהשקעתי והקרבתי בעבר היה לשווא?" ובעקבות ההרהורים האלה, הם חשים לפתע יאוש ואי-נוחות כלליים, והם חושבים: "האל שבשמיים הוא כה מרוחק, והאל הזה שבארץ, חוץ משיתוף ומתן האמת, מאילו בחינות נוספות הוא יכול לעזור לי? מה עוד הוא יכול לתת לי? הוא נראה כה חסר חשיבות וחסר התחשבות. מה כל כך נורא בקצת צביון מושחת? אם זה היה מטופל בדרך אנושית, האל היה מעלים עין מכך שלאנשים יש קצת צביון מושחת; הוא היה מטפל בכך בסלחנות ולא מדקדק במגרעותיהם הקטנות של אנשים. מדוע האל גוזם אותי ומטיל עלי משמעת כך, ואפילו מתעלם ממני בגלל עניין כה קטן? זה לא עניין גדול, לגלות כזה צביון מושחת במצב כזה, אך האל ממש מתעב אותי. האם האל באמת אוהב בני אדם או שלא? היכן מתגלה אהבתו? איך בדיוק הוא אוהב בני אדם? על כל פנים, ברגע הזה איני יכול עוד לחוש באהבתו של האל". כשהם לא מסוגלים לחוש באהבתו של האל, הם מייד חשים מרוחקים ביותר מהאל שבשמיים, ומרוחקים אף יותר מהמשיח הזה שבארץ, אותו אדם מן השורה. כשהם מרגישים כזה יאוש בלבם, הם מתפללים ללא הרף ומנחמים עצמם שוב ושוב: "אל תפחד, תלה את תקוותיך באל שבשמיים. האל הוא המגן שלי; האל הוא החוזק שלי, האל עדיין אוהב אנשים". ברגע הזה, היכן נמצא האל שהם מדברים עליו? בשמיים, בין כל הדברים, אותו האל הוא האל שבאמת אוהב אנשים, האל שאליו אנשים נושאים עיניהם בהערצה, שיכול להיות המגן שלהם, עזרם שנוכח תמיד ויכול לנחם את ליבם. הוא המשען לרוחם, לליבם ולבשרם. אך לאור מה שהאל הזה שבארץ מסוגל לעשות, כעת כבר אין כל הסתמכות בליבם של בני האדם. גישתם משתנה. באיזו סיטואציה היא משתנה? כשהם עומדים בפני גיזום וחשיפה ונתקלים בעיכובים, אז נחשפת אמונתם האמיתית.

כשאנשים עומדים בפני גיזום, אמונתם האמיתית-כביכול מייד מוצאת את מבטחה באל המעורפל שבשמיים. באשר לאל הנראה שבארץ, מהי גישתם? תגובתם הראשונית של אנשים היא לדחות ולהרפות, לא לסמוך עליו ולא להאמין בו עוד, אלא להימנע ממנו, להסתתר ולהתרחק ממנו. כזה מצב רוח יש לאנשים. כשהם עומדים בפני גיזום, האמת שאנשים מבינים, מה שהוא כביכול אמונתם, נאמנותם, אהבתם ומסירותם האמיתיות נעשה כל כך שברירי. כשכל אותן נסיבות משתנות, גישתם כלפי האל בהתגלמותו משתנה אף היא בהתאם לכך. הקורבנות שהקריבו בעבר – אותן נאמנות והשקעה כביכול, והמחיר שהם שילמו, יחד עם מסירותם כביכול – באותו הרגע נחשפת העובדה שלא מדובר בנאמנות או מסירות אמיתיות כלל, אלא רק בהתלהבות. ומה מהול באותה התלהבות? היא מהולה ברגשות אנושיים, בטוב-לב אנושי ובנאמנות אנושית. את הנאמנות הזו ניתן גם להבין כאימפולסיביות, מסוג "אם אני נוהה אחר מישהו, עליי להראות נאמנות אמיתית, כאח; עליי להיות נכון להקריב למענו את חיי, להתאמץ למענו, לסכן את עצמי למענו, להעלות לו הכול כמנחה", וזהו ביטוי של אימפולסיביות אנושית. אותם ביטויים אנושיים נחשפים באותו הרגע. מדוע הם נחשפים? מפני שעל פי מחשבותיהם והשקפותיהם של אנשים, נראה שהם קיבלו את העובדה שהאדם הרגיל הזה הוא האל בהתגלמותו, המשיח, האל, ושהוא ניחן בזהותו של האל – אך כשבוחנים את שיעור קומתם לאשורו, את האמת שהם מבינים ואת היכרותם עם האל, הם לא באמת קיבלו את האדם הרגיל הזה והם לא התייחסו אל האדם הרגיל הזה כאל המשיח, כאל האל. כשהכול מתנהל יפה, כשהכול מתנהל כרצונו של אדם, כשאנשים חשים שהאל מעניק להם ברכות, הופך אותם לנאורים, מנהיג אותם ומעניק להם מחסדו, וכשהדברים שאנשים מקבלים מהאל תואמים את תפיסותיהם ודמיונותיהם, הם מסוגלים לקבל ברמה הסובייקטיבית את האדם הרגיל שהאל העיד עליו, כאלוהיהם של בני האדם. אך כאשר כל אותן נסיבות משתנות, כשהאל לוקח מהם את כל הדברים הללו וכשלאנשים חסרה הבנה אמיתית ואין להם שיעור קומה אמיתי, מתגלה הכול אודותיהם, ומה שהם מביעים הוא בדיוק גישתם האמיתית כלפי האל. כיצד מתעוררת גישה אמיתית זו? מאין היא נובעת? היא נובעת מצביונם המושחת של בני האדם ומחוסר היכרותם עם האל. מדוע אני אומר זאת? מהו אותו צביון מושחת אצל בני האדם? (לאחר שהשטן השחית אותם, אנשים נשמרים מהאל בתוך תוכם ומציבים בפניו מחסום. לא משנה מה האל עושה, הם תמיד תוהים: "האם האל עומד לפגוע בי?".) האם מערכת היחסים בין בני האדם לבין האל נוגעת בסך הכול למחסום שקיים שם? האם זה פשוט עד כדי כך? לא מדובר רק בקיומו של מחסום; הבעיה נוגעת לשתי מהויות שונות. לאנשים יש צביונות מושחתים – האם צביונו של האל מושחת? (לא.) אז מדוע אין הרמוניה בין בני האדם לבין האל, מדוע אנשים עוינים את האל? היכן שוכנת הסיבה לכך? האם היא אצל האל או אצל בני האדם? (אצל בני האדם.) למשל, אם שני אנשים רבים ומפסיקים לדבר זה עם זה, אפילו אם הם כבר מדברים, זה יהיה רק שטחי, עם מחסום שהתגבש בלבם. כיצד נוצר המחסום הזה? הוא נוצר כי יש להם נקודות ראות שונות שלא ניתנות לגישור, ואף אחד מהם לא מוכן לוותר על נקודת הראות שלו, מה שמונע אחדות. כך מתגבשים מחסומים בין אנשים. אך אם נתאר את מערכת היחסים שבין בני האדם לבין האל כקיומו של מחסום ותו לא, האם זה לא תיאור חלש מדי, שלא קולע בדיוק למטרה? נכון שקיים שם מחסום, אך אם נשתמש רק במונח "מחסום" כדי להסביר את בעיית צביונם המושחת של בני האדם, זה יהיה פושר מדי. זה מפני שלאחר שהשטן השחית אותם, לבני האדם יש מהות וצביון שטניים ומושחתים, וטבעם המולד עוין את האל. השטן עוין את האל. האם השטן רואה את האל כאל? האם יש בו אמונה או מסירות כלפי האל? אין בו לא אמונה ולא מסירות אמיתית – כזה הוא השטן. אנשים הם כמו השטן; קיימים אצלם צביונו ומהותו המושחתים של השטן, וחסרות להם אמונה ומסירות אמיתיות כלפי האל. אם כן, האם נוכל לומר שקיים מחסום בין בני האדם לבין האל עקב אותו היעדר של אמונת אמת ומסירות אמיתית? (לא.) זה רק מראה שבני האדם עוינים את האל. כאשר מעשי האל תואמים את טעמיהם, מצבי רוחם וצרכיהם של בני האדם, עונים להעדפותיהם וגורמים לכול להתנהל בצורה חלקה כרצונם, אנשים חשים שהאל חביב מאד. אך האם מדובר בתחושה אמיתית לפיה האל הוא חביב? (לא.) מדובר פשוט בכך שאנשים מנצלים זאת ומגישים כמה מלים יפות בתמורה; הדבר ידוע כקצירת רווחים ואחריה זיוף של מזג נעים. במצבים כאלה, האם הדברים שאומרים בני האדם משקפים ידע אמיתי על האל? האם מדובר בידע אמיתי או מזויף של האל? (מזויף.) הידע הזה לא תואם את האמת ולא את מהות האל. לא מדובר בידע אמיתי אלא בדמיון, בתפיסה שנובעת מרגשות אנושיים ומאימפולסיביות אנושית. כאשר תפיסה זו מתנפצת, נחשפת ומתגלה, אנשים חשים תסכול; משתמע מכך שכל מה שהם חפצו לזכות בו נלקח מהם. האם בכך לא הוטחו ביקורת וגנאי בתפיסתם הקודמת של בני האדם, שהאל הוא חביב וטוב מבחינות שונות? זה בדיוק ההפך ממה שהם האמינו בו לפני כן. האם אנשים מסוגלים לקבל את העובדה הזאת? (לא.) כשהאל לא נותן לך דבר, הוא פשוט מאפשר לך לחיות לאור דבריו, לדבר ולפעול, לבצע את חובתך, לשרת את האל, להסתדר עם אחרים וכן הלאה, הכול על פי דבריו. כשאתה אכן חי על פי דבריו ואתה יכול לחוש באכפתיות הקפדנית של האל, ומסוגל לאהוב את האל ולהתמסר אליו באמת, יש בך פחות יסודות טמאים, והחביבות והמהות של האל, שאותן אתה חש, הן אמיתיות.

כאשר אנשים עומדים בפני הטלת משמעת וגיזום, הם מפתחים תפיסות, תלונות ואי-הבנות לגבי האל. כשדברים אלו צצים ומופיעים, אנשים חשים לפתע שהאל אינו מתחשב, כאילו שהוא אינו חביב כפי שהם תארו לעצמם: "כולם אומרים שהאל חביב, אך מדוע איני יכול לחוש זאת? אם האל הוא אכן חביב, עליו לברך ולנחם אותי. כשאני עומד לשגות, עליו להזהירני במקום לאפשר לי להביך את עצמי או לשגות; עליו לעשות את הדברים הללו לפני שאני שוגה, ולמנוע ממני לעשות שגיאות או לבחור בנתיב השגוי!" כאלה תפיסות ומחשבות רוחשות בדעתם של בני האדם כשהם נקלעים לצרות. כשזה קורה, אנשים מדברים ופועלים בצורה פחות פתוחה. כשהם עומדים בפני גיזום, כשהם נקלעים לצרות, מצב רוחם מעכיר; הם מתחילים להרגיש שהאל לא אוהב אותם עד כדי כך, או שאינו מתייחס אליהם באותה מידה של חסד, שהם לא כל כך מועדפים. הם חושבים לעצמם: "אם האל לא אוהב אותי, למה שאוהב אותו? גם אני לא אוהב עוד את האל". לפני כן, בשיחותיהם עם האל, הם ענו לכל שאלותיו; הם היו פעילים מאד. הם תמיד רצו לשתף יותר, לא היה קץ לדברים שרצו לומר, הם רצו לבטא ולהעביר את כל שעל לבם ושאפו להיות אנשי-סודו של האל. אך כשהם עומדים בפני גיזום, הם מרגישים שהאל אינו כה חביב עוד, שהאל אינו אוהב אותם עד כדי כך, וגם הם לא רוצים לאהוב את האל. כשהאל שואל דבר-מה, הם פשוט משיבים בקצרה, כדי לצאת ידי חובה, במילה אחת בלבד. אם האל שואל: "איך מתנהל ביצוע החובות שלך לאחרונה?" הם עונים "בסדר". "האם יש לך קשיים כלשהם?" "לפעמים". "האם אתה מסוגל לשתף פעולה באופן הרמוני עם האחים והאחיות?" בדעתם הם חושבים: "נו באמת, אפילו בעצמי אני לא מסוגל לטפל, איך אוכל לשתף פעולה באופן הרמוני עם אחרים?" "האם יש לך חולשה כלשהי?" "אני בסדר". הם מאבדים את החשק להמשיך לדבר ומציגים גישה שלילית ונרגנת לחלוטין. כל ישותם נעשית מיואשת ומדוכדכת, מלאה בטענות ובתחושת עוול, והם אינם חפצים לומר יותר ממה שהכרחי. מדוע זה כך? משום שכעת מצב רוחם אינו שפיר. הם במצב של דכדוך יחסי, ואינם במצב רוח לדבר עם איש. כששואלים אותם: "האם התפללת לאחרונה?" הם עונים: "תפילותיי הן עדיין אותן מלים". "מצבך אינו טוב לאחרונה; האם חיפשת את האמת כשנתקלת בקשיים?" "אני מבין הכול, אני פשוט לא מסוגל לקחת יוזמה". "פיתחת אי-הבנות לגבי האל. האם אתה רואה היכן הבעיה שלך? אילו צביונות מושחתים מונעים ממך להתייצב בפני האל? מה גורם לך להיות כל כך שלילי, עד שאפילו אין לך חשק להתייצב בפני האל ולהתפלל?" "לא יודע". איזו מין גישה זו? (שלילית ולעומתית.) נכון. אין אצלו שמץ של התמסרות, אך הוא מלא בטענות ומענות. בעולמו הרוחני והמנטלי הוא תופס את האל כמעין דמות של בודהה או בודהיסטווה, כפי שתארו אותו בני האדם. לא משנה מה אנשים עושים או כיצד הם חיים, אותן דמויות של בודהה או בודהיסטווה אינן אומרות דבר אף פעם, ופשוט מתמסרות למניפולציות של בני האדם. אנשים כאלה מאמינים שהאל אינו אמור לגזום אותם ובהחלט לא לפגוע בהם; יהיו מעשיו הרעים אשר יהיו, האל אמור רק להרגיעם, לא לגזום, לחשוף או לגלות אותם ובהחלט לא להטיל עליהם משמעת. הם רוצים להאמין באל ולבצע את חובתם בהתאם למצבי רוחם וצביונותיהם, ולעשות כרצונם מתוך המחשבה שלא משנה מה הם עושים, האל אמור להיות שבע-רצון, מאושר ומקבל. אך הדברים אינם מתנהלים לפי משאלותיהם; האל אינו פועל כך. ואז אנשים חושבים: "אם הוא לא פועל כפי שתיארתי לעצמי, האם הוא עדיין האל? האם הוא עדיין ראוי להשקעה ולהקרבה מצדי? אם לא, יהיה זה מטופש להציע לו את לבי הכן, נכון?" וכך, כשמגיע הזמן לעבור גיזום, תגובתם הראשונית של בני האדם היא לא להקשיב, מנקודת המבט של יציר בריאה, למה שהאל אומר או דורש, וגם לא לבעיות, למצבים ולצביונות שהאל חושף או לאופן שבו האדם אמור לקבל את הדברים האלה, להתייחס אליהם או להתמסר להם. דברים כאלה לא עולים בדעתם של בני האדם. אין זה משנה איך האל מדבר לבני האדם ואיך הוא מכוון אותם, אם נימת קולו או סגנון הדיבור שלו הם חסרי התחשבות – אם רגשותיהם, ההערכה העצמית שלהם והחולשה שלהם אינם נלקחים בחשבון – אזי בני האדם מפתחים תפיסות ואינם רוצים להתייחס לאל כאל האל או אל עצמם כאל יצירי בריאה. הבעיה הכי גדולה כאן היא שכאשר האל מספק זמנים טובים ומאפשר לכול להתנהל כפי שבני האדם רוצים, הם מוכנים להתנהג כיצירי בריאה, אבל כשהאל מציב בפניהם מצוקה כדי להטיל עליהם משמעת ולחשוף אותם, כדי שילמדו לקח ויוכלו להבין את האמת ולהכיר את כוונת האל – במקרים האלה, בני האדם מפנים לו עורף בן-רגע וכבר אינם רוצים להיות יצירי בריאה. כשאדם אינו רוצה להיות יציר בריאה, אזי מנקודת המבט הזו ומהעמדה הזו, האם הוא יוכל להתמסר לאל? האם הוא יוכל לקבל את הזהות והמהות של האל? לא. כאשר תקופות של מצבי רוח טובים, מצבים טובים והתלהבות – הזמנים שבהם בני האדם רוצים להיות אנשי סודו של האל – מתחלפים בתקופות שבהן בני האדם רוצים לנטוש את האל לנוכח גיזום, לנוכח סביבות שהאל מכין, זהו שינוי דרמטי! מהי בדיוק האמת לגבי הנושא הזה? מה הדבר שבני האדם צריכים לדעת? האם אדם, כיציר בריאה, אמור לא לדעת איזה סוג גישה עליו לנקוט כלפי האל? מהם העקרונות שעליו ללכת לפיהם? כאדם – בן אנוש מושחת – איזו נקודת מבט ואיזו עמדה צריך כל אחד לנקוט כלפי כל הדברים שהאל נותן לאדם וכל הסביבות שהוא מארגן? איזו גישה צריכים בני האדם לאמץ כלפי הגיזום של האל אותם? איך עליהם להתייחס אליו? בני האדם צריכים לחשוב על הנושאים האלה, הלא כן? (כן.) בני האדם צריכים להרהר בדברים כגון אלה. בלי קשר לזמן ולאופן ההתייחסות של האדם לאל, זהותו של האדם לא משתנה למעשה – בני האדם הם תמיד יצירי בריאה. אם לא השלמת עם מעמדך כיציר בריאה, משמעות הדבר היא שאתה מרדן ורחוק משינוי הצביון שלך וכן רחוק מיראת אל ומהתרחקות מרע. אם השלמת עם מקומך כיציר בריאה, איזו מין גישה צריכה להיות לך כלפי האל? (התמסרות ללא תנאי) לכל הפחות, צריך להיות לך דבר אחד: התמסרות ללא תנאי. פירוש הדבר הוא שבכל רגע נתון, מעשיו של האל לעולם אינם שגויים; רק בני אדם שוגים. בלי קשר לסביבות שמופיעות – בייחוד לנוכח מצוקה, ובייחוד כשהאל חושף או מגלה את בני האדם – הדבר הראשון שהאדם צריך לעשות הוא להתייצב בפני האל כדי להרהר על עצמו, לבחון את הדברים והמעשים שלו ואת צביונו המושחת, במקום לבחון את האל ולשפוט אותו כדי להחליט אם דבריו ומעשיו נכונים או שגויים. אם אתה נשאר בעמדה ההולמת שלך, אתה אמור לדעת בדיוק מה עליך לעשות. יש לבני האדם צביון מושחת והם לא מבינים את האמת. זו לא בעיה גדולה כל כך. אולם כאשר יש לבני האדם טבע מושחת והם לא מבינים את האמת, אך הם בכל זאת לא מחפשים את האמת – אזי יש להם בעיה של ממש. יש לך צביון מושחת, אינך מבין את האמת ואתה רוצה לשפוט את האל באופן שרירותי, כשאתה מתייחס אליו או בא איתו במגע לפי התכתיב של מצב הרוח, ההעדפות והרגשות שלך. אולם אם לא תחפש ולא תיישם בפועל את האמת, הדברים לא יהיו פשוטים כל כך. לא זו בלבד שלא תוכל להתמסר לאל, אלא שאתה עלול להבין אותו לא נכון, להתלונן עליו, לשפוט אותו, ואפילו לגעור בו ולדחות אותו בלבך, באומרך שהוא אינו צודק ושלא כל מה שהוא עושה בהכרח נכון. האין זה מסוכן שתעורר דברים כאלה? (כן.) זה מסוכן מאוד. אי-חיפוש אחר האמת יכול לעלות לאדם בחייו! וזה יכול לקרות בכל זמן ובכל מקום. יהיו הרגשות, השאיפות, הרצונות או האידאלים שלך בהווה חיוניים ככל שיהיו ותהיה אהבתך לאל בלבך כרגע רבה ככל שתהיה, הכול זמני. זה בדיוק כמו שכשכומר עורך חתונה ושואל את שני הצדדים: "האם את לוקחת אותו (או אתה לוקח אותה) לבעל (או לאישה)? בחולי ובבריאות, באסונות, בעוני וכולי – האם את נכונה (או אתה נכון) לחיות את חייך איתו (או איתה)"? שני הצדדים, בעיניים נוצצות מדמעות ולב שגואה מרגש, נשבעים להקדיש את חייהם זה לזו ולשאת באחריות זה לזו לכל חייהם. מהן אותן שבועות חגיגיות באותו הרגע? מדובר רק ברגשות ומשאלות חולפים של בני אדם. אך האם שני הצדדים באמת ניחנו ביושרה כזו? האם הם באמת ניחנו באנושיות כזו? זה נותר בגדר נעלם; האמת תתגלה במשך עשר, עשרים או שלושים השנים הבאות. ישנם זוגות שמתגרשים כעבור שלוש עד חמש שנים, אחרים מתגרשים כעבור עשר שנים ואילו אחרים מפרקים את החבילה ככה סתם כעבור שלושים שנה. לאן נעלמו משאלותיהם הראשוניות? מה קרה לשבועותיהם החגיגיות? הם השליכו אותן מזמן עמוק לים. איזה תפקיד ממלאות אותן שבועות חגיגיות? שום תפקיד בכלל; מדובר בסך הכול במשאלות לב, ברגשות רגעיים – רגשות ומשאלות לא קובעים דבר. מה נחוץ כדי שזוג באמת יחיה חיים שלמים ביחד, יזדקן ביחד? אם נדבר מבחינה אידיאלית, אותם שני אנשים זקוקים לכל הפחות ליושרה ולאופי הגון. אם נדבר בצורה יותר קונקרטית, במהלך חייהם הם יתקלו בדברים רבים – גדולים וקטנים, טובים ורעים, מצוקות, כישלונות, קשיים, בעיקר דברים שלא תואמים את רצונותיהם. זה דורש משני הצדדים סובלנות, סבלנות, אהבה, התחשבות, אכפתיות של ממש, ועוד דברים חיוביים-יחסית באנושיות, כדי לתמוך זה בזו עד לסוף הדרך. ללא אותן מעלות, אם הם מסתמכים אך ורק על השבועות והאידיאלים, המשאלות והפנטזיות מהתקופה שבה הם נישאו, אין ספק שהם לא יוכלו להגיע עד לסוף הדרך. וכך הוא ביחס לאמונה באל; אם אדם לא מחפש את האמת אלא מסתמך אך ורק על מעט התלהבות ומשאלות, הוא בהחלט לא יכול לעמוד איתן, וחד-משמעית אינו מסוגל ללכת בעקבות האל עד הסוף.

כיצד אדם מסוגל להאמין באל וללכת בעקבותיו ללא תלות במצב רוחו ומבלי שיהיה מושפע ממצב רוחו או מסביבתו? כיצד בדיוק יכול אדם להגיע לכך? מהי הדרישה המזערית לאמונה באל? נדרשת לכך גישה של אהבת האמת וחיפוש האמת. יש אנשים ששואלים: "האם יש חשיבות לנחישות ולשבועות?" אי אפשר בלעדיהן, אך הדבר תלוי בשלב של האמונה. אם אדם נמצא בשנה או בשנתיים הראשונות לאמונתו, לא ניתן להצית בו התלהבות בלעדיהן. ללא התלהבות, אדם שמתחיל להאמין באל עלול להיות פושר, לא קנאי ביותר בחתירתו אך לא פורש – פשוט עושה את כל מה שמבקשים ממנו. לאדם כזה קשה להתקדם וחסרה לו גישה ברורה. לכן, מאמינים חדשים זקוקים להתלהבות הזאת. ההתלהבות הזאת יכולה להביא לאדם הרבה דברים חיוביים, לאפשר להם להבין במהירות את האמת, את החזון ואת המטרה שבעבודת האל, ולהניח במהירות את היסודות. בנוסף, כשאנשים משקיעים מעצמם ומשלמים את המחיר באופן פעיל ונלהב, הם נכנסים אל מציאות-האמת מהר יותר. בהתחלה אדם נזקק להתלהבות הזו ודרושים לו אידיאלים ונחישות. אך אם לאחר למעלה משלוש שנות אמונה באל אדם נותר בשלב ההתלהבות, עשויה להיות כאן סכנה. היכן הסכנה הזו? אנשים תמיד מתייחסים לאמונתם באל ולענייני השינוי בצביון על פי דמיונותיהם ותפיסותיהם. הם מנסים להכיר את האל ולהגיע להבנה של עבודתו ודרישותיו מבני האדם בהתאם לדמיונותיהם ותפיסותיהם. האם אנשים כאלה מסוגלים להיכנס אל מציאות-האמת או להבין את כוונות האל? (לא.) אם אדם לא מסוגל להבין את האמת, מתעוררות בעיות. האם ישנו אדם שמאמין באל, חי את כל חייו בסביבה מפנקת ושרוי תמיד בחסד ובברכות? לא. במוקדם או במאוחר, כל אדם חייב להתמודד עם החיים האמיתיים והסביבות השונות שהאל הכין עבורו. כשאתה נתקל באותן סביבות שונות ומתמודד עם בעיות שונות בחיים האמיתיים, איזה תפקיד עשויה התלהבותך למלא? היא יכולה רק לגרום לך לרסן את עצמך, לשלם מחיר, לסבול, אך היא לא יכולה להוליך אותך להבנת האמת או להבנת כוונות האל. אך אם אתה מחפש את האמת ומבין את האמת, זה שונה. במה זה שונה? כשאתה מבין את האמת ועומד מול אותם מצבים, שוב אינך מתייחס אליהם בהתאם להתלהבותך או לתפיסותיך. כשאתה נתקל בדבר-מה, אתה מתייצב תחילה בפני האל כדי לחפש ולהתפלל, למצוא את עקרונות-האמת. ואז אתה יכול להיעשות מסור, עם המודעות והגישה האלה. המודעות הזו והגישה הזו הן חיוניות. יתכן שבניסיון מסוים אינך מפיק דבר, אינך נכנס אל האמת בצורה מעמיקה כל כך ואינך מבין בדיוק מהי מציאות-האמת. אך במהלך אותו ניסיון, התודעה והגישה המתמסרות הללו מאפשרות לך לחוות באמת כיצד אנשים – כיצירי בריאה – אמורים לנהוג, ומה עליהם לעשות כדי להיות הרגילים וההגונים ביותר בפני האל. גם אם אולי אינך מבין את כוונת האל ואינך יודע בדיוק מה האל רוצה שתשיג או תפיק בסביבה כזו, אתה חש שאתה יכול להתמסר לאל ולנסיבות כאלה. מעומק לבך אתה מסוגל לקבל את הסביבה שהאל הציב עבורך. אתה מרגיש ששמרת על מקומך ההולם כיציר בריאה, שלא מרדת באל ולא התייצבת כנגדו, ואתה חש ביטחון בליבך. כשאתה חש ביטחון, הסתמכותך על האל שבשמיים לא מעורפלת, אינך חש מרוחק ואינך דוחה את האל שבארץ. במקום זאת, מעט יותר יראה עולה מעמקי לבך, וגם מעט יותר קרבה. שקול זאת: ההבדל בין אדם שמחפש אמת ומסוגל להתמסר, לאדם שמסתמך על התלהבות ויש בו רק שמץ של נחישות – האם הוא משמעותי? ההבדל הוא עצום. אדם שנסמך על התלהבות ומצויד רק בנחישות, כשהוא עומד מול מצבים הוא יתנגד, יתווכח, יתלונן וירגיש שנעשה לו עוול. הוא עלול לחשוב: "מדוע האל מתייחס אליי כך? אני עדיין צעיר, מדוע האל אינו משדל אותי? מדוע האל אינו מחשיב את הישגיי מהעבר? למה להעניש במקום לתגמל אותי? אני עדיין כל כך צעיר, מה אני יודע? אפילו הוריי בבית מעולם לא התייחסו אלי כך; הם הוקירו אותי כילדם היקר, תינוקם הקט. עכשיו, לאחר שהתבגרתי מאד מאז שהגעתי לבית האל, זה נראה מאד חסר התחשבות כשהאל מתייחס אלי כך!" כאלה טיעונים פגומים הם מעלים. כיצד נוצרים טיעונים כה פגומים? אם אדם מחפש את האמת ומבין אותה, האם הוא מסוגל בכל זאת להחזיק בטיעונים הפגומים האלה? אם אדם מבין ויודע את האמיתות האלה כשהוא מבצע את חובתו כרגיל, האם הוא מסוגל עדיין לשאת עמו כאלה תלונות וכזו פזיזות כשהוא עומד מול מצבים? (לא.) הוא בהחלט לא ידבר כך. במקום זאת, הוא יראה עצמו כיציר בריאה רגיל ויתייצב בפני האל מבלי להתחשב בגילו, במינו או במעמדו, ופשוט יתמסר ויקשיב לדברי האל. כאשר אנשים מסוגלים להקשיב לדברים שאומר האל ולדרישותיו, יש בליבם מסירות. כשאדם מסוגל להתמסר במודע, כשיש בו גישה של מסירות, הוא באמת ניצב בעמדתו של יציר בריאה ויש בו אהבה, מסירות ויראה כלפי האל; הוא לא מסתמך על מצבי רוחו או על רגשותיו. קיימות אי-אילו תגובות כאשר אנשים עומדים בפני גיזום. מהן התגובות העיקריות? הם מרגישים רע, חשים תסכול, חשים שנעשה להם עוול וזקוקים לנחמה. כשהם לא מקבלים נחמה או חמימות, מתחילות לקנן בליבם תלונות ואי-הבנות לגבי האל. הם לא רוצים יותר להתפלל לאל, ובעמקי לבם הם שוקלים לנטוש את האל ורוצים להתרחק ממנו – גם מהאל שבשמיים וגם מהאל שבארץ. ישנם אנשים שאם אגזום אותם מעט, הם יתחמקו ממני בפעם הבאה שניפגש ולא ירצו לבוא עמי במגע. בדרך כלל, כשהם לא עוברים גיזום, הם תמיד נמצאים בסביבתי, מציעים תה, שואלים אם אני צריך דבר-מה, מצב רוחם טוב, הם חרוצים, דברנים ומנהלים מערכת יחסים קרובה עם האל. אך מרגע שהם נגזמים, זה כבר לא אותו הדבר – הם כבר לא מציעים תה ולא שולחים ברכות שלום, ואם אני שואל אותם עוד כמה שאלות הם פשוט עוזבים ולא רואים אותם יותר.

בעבר, כשהייתי בסין היבשתית, שהיתי בבתיהם של כמה אחים ואחיות. לחלקם הייתה אנושיות גרועה, חלקם היו מאמינים חדשים, חלקם פיתחו תפיסות רבות כאשר נפגשנו לראשונה ולא הבינו את האמת, ואילו אחרים כלל לא חתרו אל האמת. כשראיתי כיצד אנשים אלו חושפים את שחיתותם, לא יכולתי לגזום אותם; היה עלי לדבר בעדינות ובטקט. אם היית באמת גוזם אותם, הם היו מפתחים תפיסות ומרדנות, ואז היה עליך לשדל אותם, לנהל איתם משא ומתן ולשתף יותר את האמת כדי להנחות אותם. אם לא היית מנהל משא ומתן ולא משתף, אלא היית רק מציב דרישות ישירות, זה בהחלט לא היה פועל. למשל, היית יכול לומר: "הארוחה הזאת מעט מלוחה מדי; אולי בפעם הבאה תכין אותה עם מעט פחות מלח. אכילת מלח רב מדי אינה טובה לבריאותך. כמאמינים באל, עליכם להשתמש גם בהיגיון בריא ולא לנהוג בבורות; עליכם לקבל דברים חיוביים. אם אינך מאמין לי, אתה יכול לשאול מומחה לרפואה סינית מסורתית על ההשפעות של צריכת מלח מופרזת על הכליות". הגישה הזו מקובלת עליו. אבל אם תאמר: "האוכל הזה כל כך מלוח, אתה מנסה להמליח מישהו למוות? למה תמיד כל כך להמליח? אי אפשר לאכול את זה מרוב מלח! איך אתה מסוגל להיות כזה בור? אל תכין את זה כל כך מלוח בפעם הבאה!" – זה לא יעבוד. בארוחה הבאה יתכן שהוא לא יוסיף מלח בכלל. ואז תאמר: "למה זה כל כך תפל?" "תפל? לא אמרת שזה היה מדי מלוח? יותר מדי מלח מזיק לכליות, אז לא עדיף להמנע מהמלחה בכלל? כך זה לא יפגע בכליות". כשאתה קשוח מדי זה לא פועל; עליך לנהל משא ומתן ולשדל. יש הרבה אנשים בעייתיים – כשאתה מדבר אליהם, אתה חייב להשגיח על אופן דיבורך ותזמונו, וגם לשקול את מצב רוחם – עליך לנהל משא ומתן במידה מסוימת. לפעמים, אם אתה בטעות מדבר בקשיחות רבה מדי, אתה עלול לפגוע בהם והם עלולים להתנגד בתוכם. על פני השטח זה אולי לא נראה משמעותי, אך בתוכם זה שונה. בדרך כלל, כשאתה מבקש מהם לעשות דבר-מה הם עושים זאת מייד, אך אם תפגע ברגשותיהם, התלהבותם לעשות דברים פוחתת; הם גוררים רגליים ופועלים באי-רצון מוחלט. הם אומרים: "איך אני יכול להיות טוב אליך כשאני במצב רוח רע? אהיה נחמד יותר כשאהיה במצב רוח טוב, אך כשזה לא כך, מספיק פשוט להסתדר". איזה מין יצור הוא זה? האם לא קשה להסתדר עם אנשים? (כן.) אנשים הם בדיוק כאלה, לא הגיוניים, ואי אפשר לדבר איתם בהיגיון. כשהם מהרהרים על עצמם לאחר מעשה, הם עשויים להרכין ראשם, להתוודות על חטאיהם ולפרוץ בבכי מר, אך הם עדיין יגיבו באותה צורה כשיתמודדו שוב מול עניינים שכאלה ויעברו גיזום. האם זהו אדם שמחפש את האמת? (לא.) איזה מין אדם זה? אדם כזה הוא דווקני ואינו מקבל כלל את האמת. כזו היא גישתם של אנשים כלפי האל כשהם עומדים בפני גיזום וכשהם נקלעים לצרות. בקצרה, הם לא מסורים, אינם יכולים לקבל את האמת, וכשהם נפגעים, הם מתייחסים לאל בהתאם לפזיזותם. האין זו בעיה חמורה? כשאני נתקל באנשים מסוימים, אפילו לפני שאני גוזם אותם – פשוט כשאני מדבר על העניין הרלבנטי פניהם נופלות, הם מדברים באופן נרגן, גישתם רעה והם אף משליכים חפצים. אתה לא יכול לדבר אליהם בגילוי-לב; עליך ללכת סחור סחור ולנהוג בטקט. האם אני יכול לדבר באותו אופן עקלקל כדרך בני האדם? לא חשוב אם אתה יכול לקבל זאת או שלא, אני מוכרח לומר את האמת – בבית האל יש לעשות דברים על פי עקרונות-האמת. אנשים מסוימים לא מציגים כל תגובה חיצונית כשהם עוברים גיזום, אך כלפי פנים הם זועפים. האם אדם כזה מסוגל להשלים את חובתו? (לא.) אם הוא לא יכול לבצע את חובתו כיאות והוא ממשיך לשגות, הכנסייה חייבת לטפל בו על פי העקרונות.

2) ההתנהגות שלהם כלפי המשיח כאשר הוא היה ניצוד, ללא כל מקום להניח בו את ראשו

בסין היבשתית, כל יום שבו מאמינים באל ונוהים אחריו כרוך בסכנה. מדובר בסביבה קשוחה במידה יוצאת מן הכלל, שבה אדם עשוי להיעצר בכל רגע. כולכם חוויתם סביבה שבה אתם ניצודים – ואתם חושבים שאני לא? אתם ואני חיינו באותה סביבה, וכך באותה סביבה לא יכולתי להימנע מהסתתרות לעתים קרובות. היו זמנים שבהם נאלצתי לשנות מיקום פעמיים או שלוש ביום; היו אפילו פעמים שנאלצתי ללכת למקום שלא חלמתי שאלך אליו. התקופות הכי קשות היו כשלא היה לי לאן ללכת – הייתי עורך כינוס במשך היום, ובלילה לא הייתי יודע היכן ישנו מקום בטוח. לפעמים, אחרי שהתאמצתי מאוד למצוא מקום, נאלצתי לעזוב למחרת מפני שהדרקון הגדול האדום כאש התחיל לסגור על האזור. מה חושבים אנשים שמאמינים באמת באל כשהם רואים סצנה כזו? "העובדה שהאל בא אל העולם כבשר ודם כדי להושיע את בני האדם, היא המחיר שהוא שילם. זו דוגמה אחת לסבל שהוא עבר, וזה בהחלט מגשים את המובאה מדבריו: 'לַשּׁוּעָלִים יֵשׁ מְאוּרוֹת וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם קִנִּים, אַךְ בֶּן־הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֺאשׁוֹ' (מתי ח' 20). זה באמת המצב – והמשיח בהתגלמותו עובר אישית כזה סבל, בדיוק כמו בני האדם". כל מי שבאמת מאמין באל מסוגל לראות עד כמה מפרכת היא עבודת האל בהושעת האנושות, ולכן הוא יאהב את האל ויודה לו על המחיר שהוא משלם למען האנושות. אלו שאנושיותם גרועה במיוחד, המרושעים שדוחים כליל את האמת, וגם אלה שנוהים אחר המשיח מתוך סקרנות בלבד או מתוך רצון לראות ניסים, לא חושבים כך כשהם רואים סצנות כאלה. הם חושבים לעצמם: "אין לך מקום לשהות בו? אתה האל, אתה עובד כדי להושיע אנשים ועם זאת אתה אפילו לא מסוגל להושיע את עצמך ולא יודע היכן תשהה מחר. עכשיו אין לך אפילו מקום לתפוס בו מחסה – איך אני יכול להאמין בך או לנהות אחריך?" ככל שהנסיבות מסוכנות יותר, כך גוברת שמחתם והם חושבים: "למזלי לא נטשתי את הכול לחלוטין; למזלי שמרתי לעצמי תכנית גיבוי. רואה? לך אין עכשיו מקום שבו אתה יכול להרגיש בבית! ידעתי שזה מה שיקרה בסוף – אין לך מקום להניח בו את ראשך, ואני אפילו צריך לעזור לך למצוא מקום מחסה". הם נחשפו, לא? אם אנשים כאלה היו עדים לסצנה שבה נצלב ישוע אדוננו, איך הם היו מתנהגים? כשישוע אדוננו נשא את הצלב לכיוון גולגלתא, היכן היו אנשים כאלה? האם הם היו מסוגלים להמשיך לנהות אחריו? (לא.) הם התכחשו לזהות האל, למהותו ואף לקיומו. הם ברחו, איש איש לדרכו, וחדלו לנהות אחר האל. לא משנה כמה דרשות הם שמעו לפני כן, כולן נגוזו מליבם ונעלמו ללא עקבות. הם האמינו שכל מה שהם ראו מולם היה אמיתי וממקור אנושי, לא קשור לאל. הם חשבו: "האדם הזה הוא רק בן אנוש; איפה מצויה בו זהות האל או מהותו? אילו הוא היה האל, האם הוא היה מסתתר ומסווה את עצמו כך, ניצוד על ידי השטן ללא מקום להניח בו את ראשו, ללא מקום מפלט? אילו הוא היה האל, היה עליו לשנות צורה בפתאומיות ולהיעלם מעיני כל בעודו ניצוד, כך שאיש לא יוכל לראותו, והוא היה יודע כיצד להפוך עצמו לבלתי-נראה – כך צריך להיות אל!" בסביבה המסוכנת של סין היבשתית היו אחים ואחיות, שכאשר הם ראו שהלכתי אל ביתם, הם סיכנו את ביטחונם כדי לארח אותי ולגונן עלי, בעוד אחרים בורחים ונעלמים מבלי להותיר עקבות. היו אפילו כאלה שצפו, משועשעים, והביטו במתרחש מהצד. מיהם אותם אנשים? אלו חסרי האמונה, צוררי המשיח. כשאותם אנשים ראו אותי ללא מקום מסתור, כיצד הם תפסו את המצב הזה? כיצד הם הבינו אותו? "גם המשיח בסכנה ועומד להילכד. חבל מאוד – הכנסייה גמורה, זה הסוף של עבודת בית האל. שלב העבודה הזה הוא שגיאה, מה שהאל העיד עליו הוא שגוי – זה לא מה שהאל העיד עליו. עדיף שאמהר לחיות את חיי שלי; אעזוב וארוויח הון!" זו התנהגותו של צורר משיח. כשהמשיח נרדף ולא היה לו מקום להסתתר בו או להניח בו את ראשו, במקום לאחד לבבות, לסבול עם האל ולהמשיך בעבודת הכנסייה יחד איתו באותה סביבה, הם הפכו למשקיפים מן הצד שצפו בו ולגלגו. הם אף הסיתו אחרים לגרום הרס, שיבושים והפרעות, ומלבד זאת, כשאנשים מסוימים ראו אותי ללא מקום מסתור וללא מקום להתיישב בו, הם ניצלו את ההזדמנות להפריע לעבודת הכנסייה ולתפוס את רכוש בית האל. זה בדיוק כפי שהיה כשישוע נצלב – הרבה חסרי אמונה וצוררי משיח חשבו: "הכנסייה גמורה, הקיץ הקץ על עבודת האל, השטן החריב אותה כליל. עדיף שנזדרז לברוח ונתחיל לחלק את השלל!" ללא קשר לנסיבות שעומדות בפניהם, אותם חסרי אמונה וצוררי משיח תמיד יחשפו את צביונם האכזרי ויגלו את התכונות האמיתיות של חסרי אמונה. בכל פעם שהכנסייה נתקלת בסימן הקל ביותר לצרות או לנסיבות קשות הם רוצים לברוח מייד, ומייחלים שכל האחים והאחיות יתפזרו, יפרשו ויפסיקו לנהות אחר המשיח. משאלתם הכנה היא שהזרם הזה מוטעה ושעבודת האל לא תושלם. אלו תכונותיהם האמיתיות של צוררי משיח. זו גישתם של צוררי משיח כלפי המשיח למול נסיבות כאלה.

3) ההתנהגות שלהם כאשר הם מגבשים תפיסות בנוגע למשיח

פריט נוסף הוא הביטויים של צוררי משיח כשיש להם תפיסות הנוגעות לבשרו של האל בהתגלמותו. למשל, כשהם רואים את האל בהתגלמותו עושה דברים מסוימים או אומר דברים מסוימים, אנושיים מאד, ולא קולטים אפילו שמץ של אלוהיות, הם מפתחים התנגדות ומגבשים תפיסות וגינויים מעמקי ליבם, כשהם חושבים: "לא משנה כיצד אני מסתכל עליו, האדם הזה לא נראה כמו אל; הוא פשוט נראה כאדם רגיל. אם הוא דומה לאדם, האם הוא בכל זאת יכול להיות אל? אם הוא אדם, האם לא תהיה זו שטות איומה לנהות אחריו?" הם מגבשים תפיסות אודות דברי המשיח ומעשיו, אודות סגנון החיים של המשיח, לבושו והופעתו, ואפילו אופן דיבורו, הנימה, בחירת המילים וכולי – הם מסוגלים לגבש תפיסות לגבי כל אלה. כשמופיעות אותן תפיסות, כיצד הם מגיבים? הם מטפחים את המחשבות הללו ולא מרפים מהן. הם מאמינים כי האחיזה בתפיסות אלו דומה לתפיסת המפתח. הם חושבים ש"המפתח" הזה מגיע בדיוק בזמן, שברגע שהם מחזיקים בתפיסות הללו, זה נותן להם אמצעי לחץ וברגע שיש בידם אמצעי לחץ, קל לטפל בעניין. כך חושבים צוררי משיח; הם מרגישים שהחזקה בתפיסות זהה לאחיזה באמצעי לחץ, וכך הם מסוגלים להתכחש למשיח בכל עת ובכל מקום, והם מסוגלים להתכחש לעובדה שהבשר שבו האל מתגלם ניחן במהות האל. ישנם אנשים ששואלים: "מדוע צוררי משיח מחזיקים בכוונות כאלה?" אימרו לי, האם צוררי המשיח, בני-לווייתו של השטן, מקווים להשלמתה המוצלחת של עבודת האל, או שלא? (הם לא מקווים לכך.) מדוע הם לא מקווים לכך? מה מסגיר את העובדה? צוררי משיח סולדים מטבעם מן האמת, וכל הדברים שמביע האל הם האמת – מה שמתועב לחלוטין בליבם, והם לא מוכנים להאזין להם או לקבל אותם. דברי האל, שחושפים ושופטים את האנושות, הם דברי גינוי לאותם צוררי משיח ואנשים רעים, ומבחינתם אלו דברי הוקעה, שפיטה וקללה, מה שגורם להם לחוש אי נוחות כשהם שומעים אותם. מה הם חושבים בליבם? "כל אותם דברים שהאל אומר שופטים ומוקיעים אותי. נראה שלא ניתן להושיע אדם כמוני; אני הסוג שמסולק ונדחה. היות שאין לי תקווה להיוושע, מה הטעם להאמין באל? אך העובדה היא שהוא עדיין האל, הוא הבשר שבו האל מתגלם, שאמר דברים כה רבים ושיש לו כל כך הרבה חסידים. מה עליי לעשות בנדון?" העניין הזה מטריד אותם; אם הם לא יכולים לזכות בדבר-מה, הם גם לא רוצים שהוא יהיה ברשותם של אחרים. אם אחרים יכולים לזכות בכך והם לא, מתעוררת בהם שנאה מרה והם נעשים אומללים. הם מקווים שיתברר שהאל בהתגלמותו אינו האל, ושהעבודה שהוא עושה היא כוזבת, לא מעשה ידי האל. אילו היה זה המצב, הם היו חשים איזון פנימי והבעיה הייתה נפתרת מהשורש. הם חושבים לעצמם: "אילו האדם הזה לא היה האל בהתגלמותו, האם המשמעות לא הייתה שאלו שנהו אחריו רומו? אם זה היה המצב, במוקדם או במאוחר אותם אנשים היו מתפזרים. אילו הם היו מתפזרים ואף אחד מהם לא היה זוכה בדבר, הייתי יכול להירגע ולהרגיש מאוזן, גם ביודעי שלא זכיתי בדבר, נכון?" כזו היא המנטליות שלהם; הם לא מסוגלים לזכות בדבר, ולכן הם רוצים שגם אחרים לא יזכו בדבר. הדרך הטובה ביותר למנוע מאחרים לזכות במשהו היא להתכחש למשיח, להתכחש למהות המשיח, להתכחש לעבודה שהמשיח עשה ולהתכחש לכל הדברים שאמר המשיח. כך הם לא יוקעו, והם משלימים עם כך שהם לא זכו בדבר וחשים שלווים בעניין זה, שכבר לא צריך להטריד אותם. זוהי מהות טבעם של אנשים מסוגם של צוררי משיח. אם כן, האם יש להם תפיסות אודות המשיח? וכשיש להם תפיסות, האם הם פותרים אותן? האם הם מסוגלים להרפות מהן? הם לא מסוגלים. כיצד מתגבשות תפיסותיהם? קל להם לגבש תפיסות: "כשאתה מדבר אני בוחן אותך, מנסה להבין את המניע שמאחורי דבריך ומאין הם נובעים. האם מדובר בדבר ששמעת או למדת, או שמישהו הורה לך לומר זאת? האם מישהו דיווח לך או הגיש לך תלונה? את מי אתה חושף?" כך הם בוחנים. האם ביכולתם להבין את האמת? הם לא יכולים להבין את האמת לעולם; הם מתנגדים לה בליבם. הם סולדים מהאמת, מתנגדים לה ושונאים אותה, והם מקשיבים לדרשות כשמהות טבעם היא מסוג כזה. מלבד תיאוריות ודוקטרינות, הם קולטים אך ורק תפיסות. תפיסות מאיזה סוג? "המשיח מדבר כך ולפעמים הוא אף מספר בדיחות; זה לא מכובד! לפעמים הוא משתמש באימרות שכוללות דימויים; זה לא רציני! דיבורו לא רהוט; אין לו השכלה גבוהה! לפעמים עליו לשקול ולחשוב על המילים שהוא בוחר; הוא לא הלך לאוניברסיטה, נכון? לפעמים דבריו מתמקדים באדם ספציפי – במי? האם מישהו הגיש תלונה? מי זה היה? מדוע המשיח תמיד מותח עלי ביקורת כשהוא מדבר? האם הוא צופה ומתבונן בי כל היום? האם הוא מקדיש את כל היום למחשבות על אנשים? מה חושב המשיח בליבו? דיבורו של המשיח בהתגלמותו לא נשמע כמו קולו הרועם של האל שבשמיים, עם סמכותו שלא מוטלת בספק – מדוע הביטויים שלו נראים כל כך אנושיים? הוא רק אדם, לא משנה איך אני מסתכל עליו. האם לאל בהתגלמותו יש חולשות כלשהן? האם הוא שונא אנשים בליבו? האם יש לו איזו פילוסופיה להתנהלות בעולם, במגעיו עם אנשים?" האם לא מדובר בשפע של תפיסות? (כן.) מחשבותיהם של צוררי משיח מלאות בדברים שלא קשורים לאמת, וכולם נובעים מחשיבתו של השטן ומהגיונו, מהפילוסופיה השטנית להתנהלות בעולם. בעמקי ליבם הם גדושים ברשעות ומלאים במצב ובצביון שסולדים מן האמת. הם לא באים כדי לחפש את האמת או לזכות בה, אלא כדי לבחון את האל. תפיסותיהם עשויות להתעורר בכל עת ובכל מקום, והם מגבשים תפיסות כשהם מתבוננים, כשהם בוחנים. תפיסותיהם מתגבשות בעודם חורצים משפט ומגנים, והם נאחזים בחוזקה בתפיסותיהם בליבם. כשהם מבחינים בצד האנושי של האל בהתגלמותו, הם מגבשים תפיסות. כשהם רואים את הצד האלוהי, הם נדהמים ונעשים סקרניים, וגם זה מוביל להתגבשות תפיסות. גישתם כלפי המשיח וכלפי הבשר שבו האל מתגלם אינה גישה של מסירות או קבלה כנה מעמקי לבם. במקום זאת, הם ניצבים מנגד למשיח, מתבוננים בו ובוחנים את מבטו, מחשבותיו ויציבתו, והם אף מתבוננים ובוחנים כל הבעה מהבעות פניו של המשיח, מאזינים לכל מיני נימות שבקולו, לחיתוך דיבורו ולמלים שהוא בוחר, לדברים שאליהם מתייחסים דברי המשיח וכולי. כשצוררי משיח מתבוננים במשיח ובוחנים אותו כך, גישתם היא לא לחפש את האמת ולהבינה כדי שיוכלו לקבל את המשיח כאלוהיהם ולקבל את המשיח בתור האמת שלהם, כך שיהפוך לחייהם. בדיוק להפך – הם רוצים לבחון אדם זה, להבינו לעומק באמצעות בחינה. מה הם מנסים להבין? הם בוחנים כיצד אדם זה דומה לאל, ואם הוא באמת דומה לאל הם מקבלים אותו. אם, ללא קשר לאופן שבו הם בוחנים אותו, הוא לא נראה כמו האל, הם מוותרים על הרעיון לחלוטין וממשיכים לאחוז בתפיסות אודות האל בהתגלמותו, או שהיות שהם מאמינים שאין תקווה לקבל ברכות, הם מחפשים הזדמנות לעזוב במהירות.

אצל צוררי משיח זהו בהחלט עניין רגיל לגבש תפיסות אודות הבשר שבו האל מתגלם. עקב מהותם כצוררי משיח, מהות שסולדת מן האמת, הם לא מסוגלים להרפות מתפיסותיהם. כששום דבר לא קורה, הם קוראים מהספר שבו כתובים דברי האל ומתייחסים לאותם דברים כאל האל, אך כשהם באים במגע עם האל בהתגלמותו ורואים שהוא לא דומה לאל, הם מייד מגבשים תפיסות וגישתם משתנה. כשהם לא במגע עם האל בהתגלמותו, הם פשוט מחזיקים בספר בו כתובים דברי האל, ומתייחסים לדבריו כאל האל, והם עדיין מסוגלים להחזיק בפנטזיה מעורפלת ובכוונה לקבל ברכות, כדי להשקיע מאמץ כלשהו באי-רצון, לבצע אי-אילו חובות ולמלא תפקיד בבית האל. אך ברגע שבו הם באים במגע עם הבשר שבו מתגלם האל, תודעתם רוחשת תפיסות. אפילו אם הם לא עוברים גיזום, התלהבותם לביצוע חובותיהם עשויה לדעוך משמעותית. כך מתייחסים צוררי משיח לדברי האל ולבשר שבו מתגלם האל. לעתים קרובות הם מפרידים בין דברי האל לבין הבשר שבו מתגלם האל, ומתייחסים לדברי האל כאילו היו האל, ואל הבשר שבו האל מתגלם – כאל אדם. כשהבשר שבו מתגלם האל לא תואם את תפיסותיהם או מפר אותן, הם ממהרים לפנות אל דברי האל ולקרוא אותם קריאת-תפילה, בנסותם לדכא בכוח את תפיסותיהם ולשים אותן מאחורי סורג ובריח. ואז הם סוגדים לדברי האל כאילו סגדו לאל עצמו, ונראה שתפיסותיהם נפתרו – אך למעשה אי-הציות והבוז הפנימי שהם רוחשים למשיח לא נפתרו כלל. בהתייחסותם למשיח, צוררי משיח מגבשים ללא הרף תפיסות, והם נאחזים בהן בעקשנות עד מוות. כשאין להם תפיסות, הם בוחנים ומנתחים; כשיש להם תפיסות, לא רק שהם בוחנים ומנתחים – הם גם נאחזים בהן בעקשנות. הם לא פותרים את תפיסותיהם ולא מחפשים את האמת; הם משוכנעים שהם צודקים. האין הם שייכים לשטן? (כן.) אלו הביטויים של צוררי משיח כשיש להם תפיסות אודות האל בהתגלמותו.

4) ההתנהגות שלהם כאשר הם מקודמים או כאשר מפטרים אותם

בכנסייה ישנם אנשים עם איכות כלשהי ועם יכולת מסוימת להוציא עבודה אל הפועל. כשהם מקודמים, התלהבותם רבה, הם מבצעים את חובותיהם באורח פעיל, נושאים באחריות, נכונים לשלם את המחיר ויש בהם גם נאמנות; אך כאשר הם מורחקים מתפקידם בשל אי-יכולתם לעשות את העבודה והם מאבדים את מעמדם, גישתם כלפי האל משתנה. כשהיה להם מעמד הם דיברו אל האל כך: "האחים והאחיות במשפחתנו הם כך-וכך, יש לשפץ את הבניין של משפחתנו, יש לנקות את החצר של משפחתנו..." הכול נגע ל"משפחתנו". כשהם קודמו, הם הפכו לחלק מבית האל. נראה היה שהם עם האל בלב אחד, כמו משפחה, ושהם מסוגלים לטפל בעבודת בית האל לצידו של האל ותוך התחשבות בליבו, ולבוא במגע עם האל כשווה בין שווים. כשהם קודמו והוצבו בעמדה חשובה הם חשו שהם זוכים לכבוד – וחשו גם באחריותם. בין אם הם דיברו אלי או אל האחים והאחיות, הם נהגו לומר "משפחתנו". כששמעת זאת, היית חושב שזה לא אדם רע, שיש לו לב טוב וחם, שהוא מתייחס לבית האל כאל ביתו שלו, שכל כך אכפת לו מהכול ויש לו כל כך הרבה אחריות כלפי הכול, ושהוא חושב על הכול מראש ונראה שהוא אדם שחותר אל האמת ונלהב לשלם את המחיר. אך האם הוא ממשיך לדבר כך לאחר שהוא מורחק מהתפקיד? מאותו רגע, כבר אין לו את מצב הרוח הזה – גישתו נעלמה. הוא כבר לא אומר "משפחתנו", וכשמבקשים ממנו לעשות משהו, הוא כבר לא כל כך נלהב. מה הוא חושב? "קודם, כשקידמת אותי, היה לי מעמד והייתי איתך מכל הלב. עכשיו, כשאין לי שום מעמד, אנחנו כבר לא משפחה ולכן עשה זאת בעצמך. אל תתייעץ איתי לגבי האופן שבו אתה עושה זאת ואל תספר לי, זה לא נוגע אליי. אני רק אעביר עבורך מסרים וזה הכול – אני אעשה קצת מכל מה שתבקש ממני לעשות, אך כבר איני בלב אחד איתך". ואז הוא מתייחס אליך כאל אדם מבחוץ. אם אתה מבקש ממנו לעשות משהו, הוא עובד כמו אדם שרק עושה עבודה עבור מישהו אחר, באופן שטחי, לצאת ידי חובה. לפני כן הוא היה מבצע אולי חמש מטלות, אבל עכשיו הוא מבצע רק אחת או שתיים, פשוט עושה את המינימום בחוסר אכפתיות, מבצע איזו עבודה שטחית וזהו זה. למה זה כך? הוא אומר: "קודם הייתי איתך מכל הלב, עזרתי לך בזה ובזה, התייחסתי לענייניך כאל שלי, כאל מטלה משותפת שלנו, ועבדתי למענך; ואז פשוט פיטרת אותי מבלי להביא בחשבון כלל את רגשותיי! אתה לא מתחשב ברגשותיי – איך אני יכול לעבוד למענך? אם תקדם אותי שוב ותיתן לי מעמד, זה יהיה בסדר. אבל אם לא תיתן לי מעמד – שכח מזה. אם תרצה להזמין אותי לעשות דברים שוב, זה לא יעבוד טוב כמו בעבר. אם תשתמש בי, תצטרך להעניק לי תהילה ומעמד. אם אין מעמד ואתה רק נותן פקודה ומצפה שאעשה איזו עבודה, איפה כאן ההכרה? צריך להיות איזשהו הסבר!" עכשיו כשאתה מדבר, זה כבר לא אפקטיבי. כשאתה מבקש ממנו לעשות משהו, הוא כבר לא מסור כמו שהיה, כבר לא מקדיש לעבודה את כל הלב והראש; גישתו השתנתה. אם תבקש ממנו לעשות משהו שוב, או אם בית האל יבקש ממנו לעשות משהו, הוא יתייחס לכך כאל מטלה חריגה, כאל עניין של אנשים מבחוץ, כאילו שבעצם העובדה שהוא ניגש לעשות זאת הוא כבר מכבד אותך ביותר. הוא חש שאם הוא לא יעשה זאת, יהיה לו קשה להצדיק את התנהגותו, במיוחד היות שהוא מאמין באל. אך אם הוא הולך לעשות זאת, הוא עושה זאת באי-רצון, רק כדי לצאת ידי חובה. מדוע הוא עושה זאת? הוא חושב: "סמכתי עליך קודם במאת האחוזים, התייחסתי לענייניך כאילו היו שלי, אך אז דחקת אותי הצידה כאילו כלום, וזה הכאיב לי בלב ופגע בהערכה העצמית שלי; התעלמת ממני. טוב – אם אינך נוטה לי חסד, אל תאשים אותי בהתנהלות חסרת-לב. אם תשתמש בי שוב, לא יתכן שאהיה כמו קודם, כי מערכת היחסים בינינו כבר קרסה. אני לא טיפוס שאפשר לטרטר, שבא כשקוראים לו והולך כשמסלקים אותו. מי אני? אם לא הייתי מאמין באל, האם הייתי מאפשר לאחרים לתמרן אותי ככה?" כשצוררי משיח מורחקים מתפקידם ומאבדים את מעמדם, גישתם עלולה לעבור שינוי משמעותי כזה. כשהיה להם מעמד, אף על פי שהם כינו את בית האל "משפחתנו" ודיברו עליו לעתים קרובות, הם לא באמת התייחסו לענייני בית האל כאל שלהם. לאחר שהורחקו מתפקידם ואיבדו את מעמדם, אם בית האל מבקש מהם לבצע את חובתם, הם לא מוכנים לעשות זאת ללא משא ומתן, וגם אז הם דורשים הסבר או סוג כלשהו של הכרה. יש כאלה שאף אומרים: "בפעם האחרונה פיטרת אותי ודחקת אותי הצידה כאילו כלום. אם אתה רוצה שאעשה משהו עכשיו, שכח מזה – אלא אם האיש שרוח הקודש משתמשת בו ידבר אלי אישית, או שהאל בהתגלמותו יבוא בעצמו לדבר איתי". כמה הוא יומרני! אמור לי, בית האל צריך להשתמש באנשים כאלה? (לא.) אדם כזה חושב שהוא מישהו חשוב, אך למעשה בית האל לא מעריך אנשים כאלה. לא משנה כמה אתה כשרוני, בעל יכולת או מיומן בהנהגה – בית האל לא ישתמש בך. יהיו כאלה שישאלו: "האם זה מפני שאינך משתחווה בפני אנשים רעים?" לא; זה הצו המנהלי של בית האל וזה העיקרון שלפיו משתמשים באנשים. אם צוררי משיח היו מורשים לאחוז בעמדות כוח בבית האל, האם היה זה דבר טוב או רע עבור האחים והאחיות, עבור הכנסייה? (דבר רע.) האם בית האל יכול לעשות דבר כה רע? בשום אופן לא. לפני שאותו אדם נחשף כצורר משיח, בית האל קידם אותו באי-רצון כדי שייתן שרות. מרגע שהוא נחשף כצורר משיח, האם בית האל היה יכול בכל זאת לקדמו? זה בלתי אפשרי. הוא שוקע בפנטזיות וחושב בהתאם למשאלותיו. ישנם צוררי משיח שחושבים כך: "באמת, בית האל לא יכול לתפקד בלעדי. אף אחד בבית האל לא מסוגל לטפל בעבודה הזו מלבדי. מי מסוגל להחליף אותי?" צוררי משיח רוצים לטעון את הטענה הזו. בואו נראה להם אם עבודת האל יכולה להתקדם בצורה חלקה ולהגיע להשלמה בלי אותם צוררי משיח בבית האל.

ההתקדמות החלקה וההתפתחות של סוגי עבודה שונים בבית האל כעת – האם זה קשור בצורה כלשהי להרחקתם וגירושם של כל מיני צוררי משיח ואנשים רעים מהכנסייה? זה קשור ועוד איך! צוררי המשיח לא מבינים זאת; הם לא מודעים לכך שבדיוק מפני שהם מורחקים, מגורשים ומוגבלים, עבודת האל יכולה להתקדם בצורה חלקה – הם אפילו נוהגים בהתנשאות ומתלוננים! על מה אתה מתלונן? אתה חושב שיש לך כשרון ושכל, איכות, ויכולת לעשות עבודה, אך מה אתה יכול לעשות בבית האל? אנשים כאלה בסך הכול ממלאים את תפקיד עבדיו הנרצעים של השטן – להפריע לעבודת האל ולחבל בה. ללא נוכחותם, חיי הכנסייה של אנשיו הנבחרים של האל, החיים שבהם הם מבצעים את חובותיהם וחיי היום יום שלהם יהיו נינוחים יותר, חלקים יותר ושלווים יותר – וזה דבר שצוררי משיח לא מבינים. אותם צוררי משיח מפריזים בהערכת יכולותיהם ולא מבינים מה הם באמת. הם חושבים שבית האל לא יכול לתפקד בלעדיהם, שלא ניתן לבצע את העבודה ושהמטלות הטכניות השונות לא יכולות להתקדם בלעדיהם. הם לא מבינים שהצדק והאמת הם אלה ששולטים בבית האל. מדוע הם לא יודעים זאת? מדוע צוררי משיח לא מסוגלים להבין עניין כה פשוט? זה רק מראה שמהותם של צוררי משיח היא סלידה מהאמת ועוינות כלפיה. בדיוק מפני שהם סולדים מן האמת ועוינים אותה, הם לא יודעים מהי האמת ולא יודעים מהם דברים חיוביים. להפך – הם חושבים שהתנהגויותיהם המרושעות, שמתנגדות לאל, הן טובות ונכונות ללא כל שגיאה. הם מאמינים שרק הם מבינים את האמת, נאמנים לאל, ושרק הם ראויים לעמדות כוח בבית האל. הם טועים! האמת היא זו ששולטת בבית האל. כל צוררי המשיח יגונו, יידחו ויסולקו; בשום אופן לא יתכן שיהיה להם מקום בבית האל, והם יכולים רק להידחות לנצח.

ישנם צוררי משיח שיש להם אי-אילו כישרונות, שמץ של איכות, ויכולת כלשהי, והם מיומנים במשחקי כוח. הם חושבים שבבית האל הם אמורים להיות אלה שיקודמו ויוצבו בעמדות חשובות. אך כשאנו בוחנים זאת היום, זה לא המצב. אנשים אלה גונו, הוגבלו ונדחו וחלקם אף הורחק או גורש מהכנסייה. הם מעולם לא תיארו לעצמם שדמויות "נאצלות" כמותם, עם יכולות אדירות וכישורים מעולים, למעשה ימעדו בבית האל ויידחו. הם פשוט לא יכולים להבין למה. ובכן, האם עלינו להמשיך ולעמול עליהם? אין כל צורך. האם אתה יכול לדבר בהיגיון עם שטנים? הניסיון לדבר בהיגיון עם שטנים דומה להטפה לחרשים; ישנה רק דרך אחת לתאר שטנים – בלתי חדירים להיגיון. זה כמו שאנשים מסוימים אומרים: "האל מבקש מבני האדם להיות ישרים, אך מה כל כך טוב בלהיות ישרים? מה רע בלספר כמה שקרים ולהטעות אנשים? מה רע בלהיות נוכל ורמאי? מה רע בלהיות בוגדני? מה רע בלהיות חלקלק, להיות שטחי? מה רע בלשפוט את האל? מה רע בלהחזיק בתפיסות אודות האל? מה רע בלמרוד באל, איזו מין שגיאה גדולה זו? זה לא באמת עקרוני!" יש אנשים שאף אומרים: "האם זה לא נורמלי לגמרי, שאדם בעל יכולת יכונן ממלכה עצמאית משלו? בעולם הזה מדובר בסך הכול בדגים הגדולים שאוכלים את הקטנים, עולם שבו החזקים טורפים את החלשים. אם יש לך יכולת, עליך ללכת וליצור ממלכה משלך, מה רע בזה? הכוח שיש לכל אחד נקבע על ידי יכולתו, והוא אמור למשול באותו מספר של אנשים שכוחו מאפשר!" אחרים אומרים: "מה רע בפריצות מינית? מה הבעיה עם פריצות מינית? מה רע בהצטרפות למגמות מרושעות?" וכן הלאה. אחרי ששמעתם את הדברים האלה, מה אתם מרגישים? (גועל.) רק גועל? לשמע דברים אלה, אדם מרגיש כך: "כולנו עוטים את אותו עור אנושי, אז למה ישנם אנשים שלא רק שאינם מתעבים את הדברים השליליים הללו, הם אף מוקירים אותם? ולמה אנשים מסוימים מתעבים את הדברים האלה? למה קיים כזה הבדל גדול בין אנשים? איך זה שאותם אלו שסולדים מן האמת ומדברים חיוביים לא אוהבים דברים חיוביים? למה הם מוקירים כל כך דברים שליליים, ואף מחשיבים אותם לאוצרות? למה הם לא מסוגלים להכיר בכך שאותם דברים שליליים הם מרושעים ומאוסים?" הרהורים כאלה עולים בלב האנשים. כשהם שומעים את הדברים האלה מפי צוררי המשיח, אנשים חשים גועל במובן אחד, ואין להם מילים במובן אחר. לא ניתן לשנות את טבעם של אנשים כאלה; הם לא יכולים להשתנות, ולכן האל אומר שהוא לא מושיע שדים ושטנים. ישועת האל נועדה לאנושות, לא לבהמות ולשדים. אנשים כמו אותם צוררי משיח הם בדיוק מה שהאל מתייחס אליו כאל שדים ובהמות; לא ניתן למנותם בקרב האנושות. זה ברור, לא?

5) ההתנהגות שלהם כלפי הכנסייה בנסיבות משתנות

האופן שבו צוררי משיח מתייחסים למשיח תלוי במצב רוחם – כמה היבטים של פריט זה נדונו בשיתוף ממש עכשיו? הם מתייחסים למשיח בצורה מסוימת כשהם עומדים בפני גיזום, זה היבט אחד. מה עוד? (כשהם מגבשים תפיסות על האל בהתגלמותו, כשהם מקודמים או מפוטרים וכשהמשיח היה ניצוד.) זה מסתכם בארבעה היבטים. בואו נמשיך בשיתוף. צוררי משיח סולדים מן האמת, ומכאן שהם מאמינים באל לא כדי לזכות באמת – הם מאמינים באל כדי לקבל ברכות; יש להם תכניות, כוונות ומטרות משלהם. מלבד זאת הם אוהבים כוח והשפעה, ולכן הם מאמינים באל בגישה של "נחכה ונראה". כיצד הם מחכים כדי לראות? המשמעות היא שבעודם מאמינים, הם גם מתבוננים כדי לראות אם מספר האנשים בבית האל גדל, כיצד מתרחבת עבודת הבשורה, האם היא מתנהלת באופן חלק או שלא, והאם השפעת בית האל גדלה בהתמדה. מלבד זאת הם גם בוחנים האם מספר האנשים שמבצעים את חובותיהם בבית האל גדל, האם ישנם יותר ויותר אנשים שנותנים שירות לאל מרצון, והאם ישנם יותר ויותר אנשים שמוכנים לעשות דברים למען בית האל. הם גם בוחנים את הרקע החברתי וההשכלתי של אלה שמבצעים חובות בבית האל, מהם בדיוק הזהות והמעמד שיש להם בחברה. מתוך התבוננות הם רואים שיותר ויותר אנשים מאמינים באל, מספר האנשים בבית האל גדל והולך, ויותר אנשים נכונים לנטוש את משפחותיהם, משרותיהם וסיכוייהם העתידיים כדי לבצע את חובותיהם בבית האל. כשהם מבחינים בדברים האלה, הם חשים שהם לא מסוגלים עוד להישאר אדישים, ושגם הם צריכים להקדיש עצמם לעבודת בית האל, להצטרף לשורות מבצעי החובות, להפוך לחברים כדי שגם להם יהיה חלק בברכות העתידיות. למרות שהם מסוגלים לבצע את חובותיהם בבית האל ולמלא שם תפקיד, הם לעולם לא מוותרים על סיכוייהם העתידיים ועל גורלם, והם נותרים תמיד מחושבים בליבם. מכיוון שלאותה קבוצה, לאותם צוררי משיח, ישנם כאלה שאיפות וצביונות, גישתם כלפי המשיח והאל תשתנה בהכרח ככל שמעמדו ותהילתו של בית האל ימשיכו לעלות. לכן, במהלך ביצוע חובותיהם, מבחינה אחת הם מתכננים, מחשבים ומנהלים במרץ למען סיכוייהם העתידיים וגורלם; מבחינה אחרת הם גם עוקבים אחר התפתחות בית האל, השפעתו במדינתם ומחוצה לה, האם מספר האנשים גדל בהדרגה, האם קנה המידה של הכנסייה מתרחב בהתמדה, האם הכנסייה התחברה לאי-אילו אנשים ידועים בחברה, האם היא זכתה ברמה מסוימת של פרסום במערב והאם היא יצרה לעצמה מסד איתן. הם תמיד בוחנים וחוקרים אודות עניינים אלה. אפילו אי-אילו אנשים שלא משתתפים בעבודת הכנסייה ולא מבצעים את חובותיהם, מחשבים כל הזמן חישובים למען סיכוייהם העתידיים וגורלם, ומפגינים סקרנות רבה בקשר להתפתחות הכנסייה. ברוח זו הם גם מחפשים את המידע הזה באתר האינטרנט של הכנסייה וגם חוקרים אודות עניינים אלה בתוך הכנסייה. כשהם מגלים שעבודת בית האל בארצות אחרות מתרחבת באופן חלק ונעשית מבטיחה יותר, שהעבודה במערב מתרחבת בקצב טוב יותר והמצב משתפר, הם חשים בליבם ביטחון. האם תחושת הביטחון הזו מצביעה על שינוי אמיתי אצלם? (לא.) הם אמנם חשים ביטחון, אך גישתם כלפי האל בהתגלמותו – כלפי המשיח – היא בסך הכול מעט יותר "כבוד" והערצה, ללא התמסרות אמיתית.

כאשר המשיח עבד בסין היבשתית, צוררי משיח תהו לעיתים קרובות: "האם יתכן שהאל בהתגלמותו יוכנס למעצר? האם יתכן שהוא יפול לידי רשויות השלטון?" כשהם חשבו כך, הם פיתחו מעין בוז לאותו "אדם בלתי-נחשב". כשהם שמעו שלעתים קרובות לאל בהתגלמותו לא היה מקום שבו הרגיש בבית, שום מקום להניח בו את ראשו, ושהוא הסתתר בכל מקום שיכל כדי להימנע מלהילכד, סקרנותם הקלה, ואותו "כבוד" שאותו העניקו באי-רצון רב לאל בהתגלמותו, התנפצו לרסיסים. עם זאת, כאשר הם שמעו שהאל בהתגלמותו – המשיח – היה בארצות הברית, בארץ החופש שהאנושות כמהה לה, הם חשו קנאה כלפי האל בהתגלמותו – לא כבוד אלא קנאה. אך כששמעו שהאל בהתגלמותו היה במערב, נדחה, הושמץ, גונה ונשפט בקרב האנושות, גלי סערה ניעורו במעמקי ליבם של צוררי המשיח: "אתה האל, מדוע אנשים לא מקבלים אותך? אתה האל, מדוע הקהילה הדתית לא מקבלת אותך אלא מפיצה שמועות כה רבות אודותיך? מדוע אינך יוצא להגן על עצמך? עליך לשכור צוות פרקליטים! תראה את מילות הדיבה וההשמצות באינטרנט, את השמועות שיצרה הקהילה הדתית שגורמות לך להישמע כה נורא! מביך אותנו ללכת בעקבותיך, ולא נעים אפילו להזכיר את הדברים האלה. אתה מגונה במזרח ובמערב, דחוי מצד הקהילה הדתית, מצד האנושות, מצד העולם הזה. אנחנו מרגישים בזויים כשאנחנו הולכים בעקבותיך". זוהי המנטליות של צוררי המשיח. בעודם חווים תחושת ביזוי בליבם, הם פיתחו גם בוז וסימפתיה – סימפתיה באי-רצון רב – לאותו "אדם בלתי נחשב", כפי שראוהו בעיניהם ובליבם. מאין באה אותה סימפתיה? הם חשבו: "אתה עושה כזו עבודה כבירה מבלי לדאוג לגבי רווח או הפסד אישיים, מה שיכול להיחשב כמסירות חסרת אנוכיות. כשאתה חווה כזה סבל, כזו השפלה גדולה, מהי מטרתך? אם נדבר בהיגיון, אתה בהכרח אדם טוב; אחרת, כיצד היית סובל כזו השפלה אדירה וכאב כה רב? זה באמת ראוי לרחמים ולא קל; אתה בוודאי חש בליבך שנעשה לך עוול גדול". וכך הם חשו מעט סימפתיה כלפי המשיח. הם תהו: "אילו הייתי במקומו, לא הייתי מסוגל לחוות סבל כה רב; הייתי שוטח את גרסתי בפני האנושות. מחד הייתי שוכר צוות של פרקליטים כדי שימחה את אותן שמועות שקריות מהאינטרנט, ומאידך הייתי מציג כמה נסים ונפלאות בקהילה הדתית, כדי להראות להם מיהו האל – מי אמיתי ומי שקרי – כדי לסכור את פיותיהם של אלה שמשמיצים ומגנים, להענישם וללמד אותם לקח. הם כבר לא יעזו לעשות זאת, נכון? מדוע אינך עושה זאת? מדוע לעולם אינך מתגונן? האם זה מפני שחסרים לך הכוח, האומץ או הגבורה? מה באמת קורה כאן? היתכן שמדובר בפחדנות? בליבך יש כל כך הרבה מן הנסתר, כשאתה חווה כזה עוול גדול ונותר דומם, בכל זאת מרחיב את העבודה ומדבר בסבלנות וברצינות אל האנשים שבכנסייה, דואג להם לאספקה, ובכל זאת יש להם תמיד תפיסות והם מרדנים. ליבך חייב להיות שרוי בסבל! היות שאתה מסוגל לסבול את כל זה, אתה אכן אדם טוב למדי, שראוי לסימפתיה". כך הופיעה אצלם הסימפתיה. זוהי הסימפתיה של צוררי המשיח. מתחילת חשיפתם של צוררי משיח ועד עתה, זהו הסוג היחידי של "דבר טוב" שהם עשו. עד כמה אותו "דבר טוב" נעשה היטב? האם זו סימפתיה כנה? (לא.)

צוררי המשיח נוהים אחר המשיח וקיבלו את הדברים שאמר המשיח מזה שנים רבות, אך הם מעולם לא חשו שהם זכו לכבוד בכך שהיו מסוגלים לקבל את המשיח כמושיעם בחיים אלו, והם גם לא חשו שזכו לכבוד בכך שהם סובלים כפי שסבל המשיח, בהיותם מוקעים ודחויים על ידי העולם בדיוק כמו המשיח. במקום זאת, הם רואים בסבלות המשיח אמצעי מינוף וראיה שמאפשרים להם לבוז למשיח ולהתכחש לו. אין בהם נכונות או גישה שתוביל אותם לחלוק את כל הסבל הזה עם המשיח. במקום זאת, הם עומדים כמשקיפים מן הצד, מתבוננים בכל הסבל שהמשיח עובר, צופים כיצד האנושות מתייחסת למשיח, והם מבססים את יחסם אל המשיח על אותן תצפיות. כששם האל נישא בגאון ועבודת הבשורה מתפשטת בהדרגה בקרב האנושות כולה, וסיכויי ההצלחה של עבודת הבשורה נראים מבטיחים, צוררי משיח מתקרבים בהדרגה לאל בהתגלמותו וחשים מעט כבוד וקנאה כלפיו. תוך כדי כך, הם משקיעים מאמצים אדירים להתקרב לבית האל, ושואפים להפוך לחברים בבית האל ולחלק מהתפשטותה של עבודת האל. האם מדובר רק בזה? האם זה כה פשוט? לא; הם משנים את גישתם כלפי בית האל והמשיח בהתאם למצב ההתרחבות של פרויקטים שונים של עבודה בבית האל, והם נוהגים כך בכל עת ובכל מקום. אם הם שומעים שבקרב האנושות, ובפרט במערב, גזע מסוים של אנשים אומר: "דברים אלו הם באמת דברי האל, יש בהם באמת סמכות! מתוך דברי האל אנו נוכחים במהות האל, אנו בטוחים שאותו אדם רגיל הוא האל ושהדרך הזו היא הדרך האמיתית", צוררי המשיח שמחים בסתר בליבם: "למזלי לא עזבתי; זו באמת הדרך האמיתית! ראו, אפילו בני המערב מצביעים על מקום משכנו של האל בהתגלמותו. עלי להקשיב יותר לדבריו, עלי להיחפז ולהקשיב לדרשות!" באותו רגע, צוררי המשיח חשים שקול האל הוא כה מרהיב, מטהר כל כך את נשמותיהם והם חשים שיש להוקירו. אך כאשר בית האל עומד מדי פעם מול עיכובים בהתרחבות עבודתו בארצות זרות ובקרב האנושות, או כשקיימת הפרעה לעבודת בית האל או השפעה שלילית עליה, כשמתערבים בכך כוחות חיצוניים או אפילו כשבית האל עומד בפני קשיים כלשהם, צוררי המשיח מאבדים שוב את היציבות בליבם: "היכן האל בהתגלמותו? האם הוא מדבר? כיצד מטופל העניין הזה? האם האל מסדיר את העניינים? האם אנשיו הנבחרים של האל הופחדו? האם ישנם כאלה שעזבו את בית האל? האם ישנם אנשים ידועים או רמי-מעלה מהעולם החיצוני, שנושאים את דברם או נוקטים פעולה למען בית האל, או נוקטים עמדה למענו? שמעתי שאין כאלה. אז מה לעשות? האם כנסיית האל אבודה? האם עליי לצאת כל עוד אני יכול?" האם למהומה הזו יש משמעות? ברגע הזה, כשם מקשיבים שוב לדרשות האל, הם חושבים: "אל תדבר על הדברים הריקים האלה, ואל תדבר יותר בצורה כה נשגבת. איני מקשיב לך עכשיו. העולם עשוי לבלוע את בית האל בכל רגע; מה התועלת בדברים הללו? האם ביכולתם להושיע אנשים? השפעת בית האל עשויה להיעלם כהרף עין; אנשיו יתפזרו כמו עלים נידפים ברוח". הם כבר לא מקשיבים למה שאני אומר. האם נותר כבוד כלשהו? סימפתיה כלשהי? (כלום.) מה נותר? רק רצון לצפות וללגלג. יש אנשים שאומרים דברים נבזיים מאחורי הקלעים, אומרים דברים פוגעניים ושמחים לאידו של בית האל: "אני חושב שמתבשלות צרות, איני חושב שתוכל לעמוד איתן. האם ישנה תועלת כלשהי באמיתות הללו? האם לדבריך יש השפעה? מה עכשיו? הגיעו הצרות, לא?" הצד השטני שבהם מגיח. האם צוררי משיח לא נוהגים כשדים בכל דבר ועניין? חסר להם אפילו המוסר האנושי הבסיסי ביותר; הם מרושעים לחלוטין ונושכים את היד שמאכילה אותם! הם אוכלים מבית האל, נהנים מההזנה שבדברי האל, נהנים מהגנת האל ומחסדו, אך עם הסימן הראשון לצרות הם מצדדים בזרים, בוגדים באינטרסים של בית האל ושמחים לאידו במצוקתו. מה הם אם לא שדים? הם שדים במלוא מובן המילה! כשהם רואים את בית האל צובר תנופה, הם "מזנקים" מייד מטה על ברכיהם בפני האל בהתגלמותו, כאילו היו חסידי האל. אך כשהם רואים את השטן צר על בית האל ומגנה אותו, הם כבר לא משתטחים בפני האל. במקום זאת, הם ניצבים בגאון ובהדר ומאמינים שהם נכבדים מכדי להמשיך לכרוע ברך, לא משנה בפני מי; הם ממתינים בקוצר רוח ללגלג עליך. נימת דיבורם ועוצמתו כשהם מדברים אליך נעשים אף הם קולניים יותר; הם מתחילים לדבר באופן שתלטני, להתנהג בצורה חריגה, התנהגותם השטנית מגיחה ומשתנה במהירות. אימרו לי, מתי אי פעם תהיה לאנשים האלה יראת אל? (אף פעם.) זה מדויק לגמרי – זו אמירה נכונה מאד. אנשים אלו הם מסוגו של השטן; לעולם לא תהיה להם יראת האל מפני שהם לא מקבלים את האמת – הם שייכים לשטן. זו מהות טבעם של אלה ששייכים לשטן, פניהם המחרידות של צוררי משיח, ששייכים לשטן. הם תמיד נכונים ללעוג לבית האל, תמיד שואפים ללגלג על האל בהתגלמותו, כל הזמן מתכוננים ואוספים חומרים שיאפשרו להם להתכחש למשיח ולהתכחש למהות האל, והם תמיד נכונים לצדד בזרים ולבגוד באינטרסים של בית האל. ככל שבית האל ניצב בפני בעיות רבות יותר, כך צוררי משיח נעשים מאושרים ועליזים יותר. כשהאחים והאחיות מסוגלים לבצע את חובותיהם באופן רגיל וכל מה שקשור לעבודה בבית האל מתנהל כסדרו, הם חשים אי נוחות ואי שביעות רצון, ומייחלים לצרות שתתרגשנה מייד על בית האל, מתוך תקווה שהעבודה בבית האל לא תתקדם בצורה חלקה, שיעמדו בפניה עיכובים ומכשולים. בקצרה, אם הכול מתנהל היטב בבית האל והאחים והאחיות יכולים לבצע את חובותיהם באופן רגיל ולפעול על פי עקרונות-האמת, צוררי משיח לא מוצאים שמחה בליבם. כשהאחים והאחיות מקשיבים לדברי האל, מיישמים בפועל על פי דבריו, מכבדים את האל ואת המשיח ומכירים בגדולתם, ומסוגלים להעיד על המשיח ולרומם אותו, זוהי התקופה הכי בלתי-נסבלת מבחינתם של צוררי משיח, התקופה שבה הם נשפטים ומיוסרים ביותר.

צוררי משיח חוקרים אודות כל מיני חדשות בבית האל. אם במשך זמן רב הם לא מצליחים לגלות כיצד מתקדמת התרחבות עבודת הבשורה של בית האל, כיצד מתפתחות המטלות המקצועיות בבית האל, האם הן מתקדמות באופן חלק, האם מספר האנשים בארצות זרות גדל, האם קנה המידה של הכנסייה מתרחב, והאם נוסדו כנסיות בארצות שונות, ואם הם לא יכולים לשמוע על עוד אנשים בעלי שאיפות, או אנשים ידועי שם בחברה שנכנסים לבית האל, הם מרגישים שמשעמם ולא מעניין להאמין באל בהתגלמותו. הם מפסיקים לשים לב לאל בהתגלמותו ואף שוקלים להצטרף לפלגים יותר תוססים או בעלי השפעה. אך אם הם שומעים מדי פעם אי-אילו חדשות טובות על בית האל, כגון סרטונים עם עדויות מפי אחים ואחיות, שמעוררים עניין ומושכים תשומת לב משמעותית באי-אילו ארגוני זכויות אדם, ליבם נמלא אושר, תקווה ושמחה. למשל, אם בית האל מקבל תשומת לב או כיסוי מצד קבוצה ידועת-שם, שמחתם והתלהבותם גואות אף יותר: "נראה שאותו אדם מן השורה אינו פשוט כלל וכלל; נראה שהוא ישיג דבר-מה אדיר!" אם שמה של הכנסייה מוזכר לטובה על ידי דמות בולטת, או אפילו מנהיג, התרגשותם של צוררי המשיח גוברת: "בחיים האלו עשיתי את הבחירה הגדולה והמדויקת ביותר, והיא לנהות אחר האל הכול יכול. החלטתי שמעתה ואילך לא אעזוב לעולם את האל הכול יכול, שאתייחס אליו כאל האל ושאירא אותו בלבי, מפני שמנהיג פלוני מכבד אותו. אם הוא מכבד אותו, עלי לכבדו גם כן. האל הזה הוזכר והוכר על ידי מנהיגים, ואם כן, איזו סיבה יכולה להיות למאמינים בו ולנוהים אחריו להתחרט? אני צריך ללכת בעקבותיו ביתר נחישות, הלא כן? מכאן ואילך אני נחוש בדעתי לעולם לא לשקול את הרעיון לעזוב את כנסיית האל הכול יכול. ביצועיי חייבים להיות טובים, עליי לעבור יותר סבל, לשלם מחיר גדול יותר, להיוועץ יותר באחים ובאחיות כשאני עושה דברים, ולעשות את כל מה שהכנסייה אומרת. אולי בעתיד, כשהכנסייה תתרחב ותזכה לפרסום רב יותר, אוכל לזכות בתואר רם ולהתבלט!" כשהם חושבים על כך, לבם נמלא אושר: "עשיתי כזו בחירה טובה ומדויקת! אני כל כך פיקח! אפילו חשבתי לעזוב קודם – איזה טיפש, איזה בור הייתי אז! הייתי צעיר ואימפולסיבי, מועד לעשות בחירות שגויות ולשפוט לא נכון. עכשיו, משבגרתי, נעשיתי יותר יציב ואני יודע כיצד להסתתר – וסוף סוף אני רואה תקווה. למרבה המזל לא עזבתי, לא האמנתי לאותן שמועות והן לא הטעו אותי ולא הסיטו אותי מדרכי. זה היה ממש מסוכן! עליי להיזהר יותר בעתיד. נראה שזה אדם יוצא מן הכלל, ועליי להתייחס אליו יפה!" לאחר שהתרגשו והתעורר בהם הדחף, הם קנו אי אילו מוצרי בריאות ודברים נאים להעלות כמנחה, וכתבו עליהם: "מוקדש לאל שאהוב עליי, עם הפריטים הבאים". בתחתית הם חתמו – "הוענק במיוחד ובכבוד רב מאת פלוני בתאריך כך וכך". זו הייתה מתנה מיוחדת ויקרת-ערך, אך ישנו סיפור, ישנו מניע נסתר מאחוריה. לשמע הדברים האלה, האם לא הייתם אומרים: "אז ככה אתה מבין את המנחות שאנשים מגישים לאל?" העניין אינו שאני מבין זאת כך, וגם לא כל בני האדם נוהגים כך ולא כל המנחות מוגשות מתוך מניעים כאלה. אך לא ניתן להכחיש שאצל אנשים מסוימים, הפעולה של העלאת מנחות אכן מושפעת ונובעת מתוך כוונות כאלה ורקע כזה. האם זו השקפה אובייקטיבית? (כן.)

כשצוררי משיח מחשבים הכול במחשבותיהם, השיקול הראשי שלהם הוא אינטרס אישי. הם אנוכיים ובזויים, ויש להם חישובים משלהם בכל דבר ועניין. בקשר להתקדמותן של מטלות שונות בבית האל, רוב החותרים אל האמת ורוב המאמינים מן השורה לא מעוניינים לדעת או לערוך בירורים אודות נושאים כאלה, מכיוון שהידיעה אודות אותם עניינים כלליים כלל לא נוגעת לחתירה אל האמת. אין טעם במודעות להם; זה לא אומר שאתה ניחן בחיים או באמת, ואי-ידיעתם אין משמעה ששיעור קומתך קטן. אותם עניינים לא קשורים לאמת ולא מסייעים כלל בהבנת האמת או בהגעה ליראת האל. זוהי רמה שאנשים בעלי היגיון מסוגלים להגיע אליה. אך צוררי משיח נאחזים בעקשנות בעניינים האלה ומתייחסים אליהם כאל האמת העילאית. הם עורכים בירורים ואוספים מידע אודות עניינים אלה. משאספו מידע עליהם, הם לא סתם שומרים אותו לעצמם; הם מפיצים זאת בכל מקום, בהאמינם שכל אח וכל אחות סקרנים לגבי אותם דברים, למרות שלאמיתו של דבר, אנשים רבים לא מתעניינים. אני עצמי כמעט לא שואל אודות העניינים האלה. אם במקרה אני פוגש אדם שמעורב בכך, יתכן שאנהל שיחת חולין בנושא, אך איני מחפש באופן פעיל אנשים כדי לברר זאת. ישנו רק מצב אחד שבו אני כן עורך בירורים: כשהדברים נוגעים לאופן שבו יש לבצע עבודה מסוימת, להתקדמותה של עבודתכם והאם ישנן אי אילו בעיות או שגיאות מחוסר תשומת לב. רק במקרה הזה אני עורך בירורים, אך מלבד זאת בהחלט איני מברר מתוך סקרנות או דאגה. בירוריי נוגעים אך ורק לעבודה, לא למקור המידע או לסקרנות. צוררי משיח, שלא אוהבים את האמת, להוטים להתעמק בעניינים האלה והם עושים זאת מתוך מטרה ספציפית. הם משתמשים במצבים חיצוניים ובסביבות חיצוניות, ובכלל זאת נסיבותיה של הכנסייה בתקופות שונות ובפלגים שונים, גזעים שונים וקבוצות אתניות שונות, כדי לשפוט אם עבודת האל נכונה או שגויה, ואף לשפוט אם המשיח הוא האל. אילו מין יצורים הם אלה? האם הם מאמינים באל? ברור שמדובר בחסרי אמונה. לא משנה כמה אמת אתה משתף, הם לא מסוגלים לשמוע או להבין אותה. אך הם חוקרים בפירוט רב אודות ההערכות החיצוניות של הכנסייה, מעמדה ונסיבותיה בארצות שונות, וממש אי אפשר להבחין בינם לבין חסרי האמונה. אלו הביטויים של חסרי אמונה שיש להם כוונה נסתרת. האם ישנם אנשים כאלה בסביבתכם? יתכן שלא הבחנתם בכך. בכל פעם שאנו מתכנסים וחושפים את מהויותיהם השונות של צוררי משיח, חלק מאותם אנשים מוקע. לאחר שנחשפו, פרצופם האמיתי נסוג והם לא מעזים להפגין את נוכחותם. במיוחד לאחר השיתוף הזה, יהיו אנשים שלא יעזו עוד לערוך בירורים. אך למרות שהם לא יעזו לשאול שוב במישרין, הם ימשיכו לאסוף שמועות מאחורי הקלעים. הם יפסיקו לשאול את האחים והאחיות, אך יערכו בירורים חשאיים באינטרנט. מלבד זאת, הם משקיעים מאמצים מיוחדים כדי לגלות מה הכופרים, הפלגים וארצות המערב חושבים ואומרים על הכנסייה שלנו, ממש כאחוזי טירוף. האם זה לא מופרע במקצת? הם כפייתיים, הם לא יכולים להימנע מכך. אנשים שלא אוהבים את האמת וסולדים מהאמת הם מעבר לכל היגיון.

מה שחשפנו זה עתה הוא האופן שבו צוררי משיח מתייחסים לכנסייה ולבשר שבו האל התגלם, בהתאם לנסיבותיה של כנסייה ולהתרחבותה של עבודת האל. זהו היבט אחד של האופן שבו צוררי משיח מתייחסים למשיח בהתאם למצב רוחם. האם הדברים האלה שתיארתי מתרחשים בכנסייה? האם מדובר בעניינים חמורים? האם הם ראויים לאזכור? (כן.) מהו הערך בשיתוף על העניינים הללו? האם זה אומר שלאחר ששמעתם זאת, יהיו אנשים שלא יעזו עוד לערוך בירורים אודות עניינים אלו, לא יעזו עוד לגלות סקרנות בקשר למצב הכנסייה ולנסיבותיה? האם זהו הערך היחידי? (לא.) אם כן, מהו הערך שבחשיפת הדברים הללו? איזו אמת אנשים אמורים להבין מתוך זה? אם טרם חשבתם על כך, אינכם חייבים לדבר. אני אשתף זאת איתכם בסוף. עניינים אלה מרוחקים מדי מכם, ולכן יתכן שיקשה עליכם להביע זאת מייד במילים. עליכם לארגן את מחשבותיכם ואת דבריכם; יתכן שלא תדעו היכן להתחיל או שלא תוכלו להביע זאת בבירור. כמות הדברים שאנשים מבינים היא קטנה מדי, זה מעורר חמלה. חוסר היכולת להסביר בבירור את מהותו של עניין מסוים ואת הגורם לו היא סימן לכך שאותו אדם לא הבין דברים לאשורם.

כשאנשים מאמינים באל שבשמיים, משקיעים מעצמם ומבצעים את חובותיהם למען האל, ניתן לומר שהכנסייה, בית האל והאל הם פחות או יותר אותו המושג עצמו עבור אותם אנשים. ביצוע חובתך בכנסייה נחשב כהשקעה מעצמך למען האל; עשיית דברים למען בית האל זהה לעשיית דברים למען הכנסייה, וזו גם נאמנות לאל וקבלת התפקיד שהאל מטיל עליך. ניתן לדון בכל אחד מאלו מבלי להבחין ביניהם והם נחשבים למושג יחיד. אך כשהאל מתגלם כבשר ודם ומופיע כאדם רגיל, מבחינתם של רוב האנשים נעשה קל להפריד בין הכנסייה, בית האל, והאל (דהיינו המשיח.) אנשים חושבים: "לעשות דברים למען הכנסייה, זה אותו דבר כמו לעשות דברים למען בית האל, למען האל; מי שעושה דברים למען בית האל מבצע את חובתו. אך כשמדובר בעשיית דברים למען המשיח, אני לא כל כך בטוח. האם זה לא אומר שמשרתים אדם? זה נראה איכשהו כמו עבודה למען אדם". בעמקי ליבם של רבים, קשה להבדיל במדויק בין שלושת אלה ולקשר ביניהם; מבחינת רוב האנשים, כשהם מבצעים את חובותיהם בבית האל זהו המושג הבסיסי שלהם ביחס לשאלה עבור מי הם מבצעים את חובותיהם: כשהם מבצעים את חובותיהם בתוך הכנסייה, הם מבצעים את חובותיהם למען אותה ישות שהיא הכנסייה – השם הספציפי הזה. אם כן, מיהו אותו מנהיג עליון, כביכול, של הכנסייה? כמובן, זהו האל שבשמיים, וזה מעבר לכל ספק בתודעה של כולם. עשיית דברים למען בית האל מובנת על ידי רוב האנשים כמתן שירות לתואר ולקבוצה של האחים והאחיות, וניתן בהחלט לסווג זאת כביצוע חובתו של אדם; מדובר בביצוע חובתו של אדם, וזה כמובן מופנה גם כלפי האל. לפיכך, בתודעת האנשים ניתן ליצור זיהוי בין הכנסייה, האחים והאחיות, ובית האל – כאשר כל אלה מתמקדים באל המעורפל שבשמיים. מה משתמע מכך? מבחינת רוב האנשים, בבית האל – בין אם הם מבצעים את חובותיהם או מנהלים עניינים, הם עושים זאת למען הכנסייה כמוסד לא מוחשי, למען הקבוצה המוחשית של אחים ואחיות, ובמיוחד למען אותו אל מעורפל ובלתי-נראה השוכן בשמיים – אלה השלושה שלמענם הם מבצעים את חובותיהם. באשר לאל בהתגלמותו, אנשים עשויים להחשיבו כחבר בכנסייה, או כמנהיג הרם ביותר מקרב האחים והאחיות, וכמובן ישנם גם אלו שמבינים את המשיח בתור דובר או נציג של בית האל. לפיכך, מבחינתם של אנשים רבים, אותו מושג – עבור מי הם מבצעים את חובותיהם בכנסייה – הוא מאוד מעורפל. למשל, אם מבקשים ממישהו לעשות משהו למען האחים והאחיות, או לתת להם שירות – הם מרגישים שמוצדק לחלוטין לעשות זאת. אם מבקשים מהם לעשות משהו למען הכנסייה או בית האל, הם שמחים לעשות זאת ומרגישים שזו חובתם שאין להכחישה. אך אם המשיח שהתגלם מטיל עליהם או מפקיד בידיהם מטלה דומה, הם חווים מפח נפש: "לעשות עבודה למען אדם? לא באתי להאמין באל כדי לשרת אנשים; באתי לבצע את חובתי. איני כאן כדי להעניק למישהו שירות אישי, איני כאן כדי לשרת מישהו או לתת שירות למישהו!" ישנם אנשים רבים שמבצעים את חובתם בכנסייה. אם תבקש מהם לעשות משהו למען הכנסייה, לעשות משהו למען בית האל או למען האחים והאחיות, הם יקבלו מטלות אלו בשמחה, וירגישו שיש להם בסיס איתן לעשות זאת. איזה בסיס? "אני מקבל זאת מהאל; זו חובתי, אחריותי". אך כשהאל בהתגלמותו מבקש מהם לעשות דבר-מה, הבסיס התיאורטי שלהם, דהיינו "לקבל זאת מהאל", נעלם, והם נעשים חסרי מוטיבציה ואומללים, ואינם נכונים לעשות זאת. הם חושבים: "אם זה למען הכנסייה זה בסדר, מכיוון שאני אדם שעושה עבודה למען הכנסייה; אם זה למען האחים והאחיות, גם זה בסדר, מכיוון שכולם משתייכים לבית האל, לאל; אם זה למען בית האל, היות שהשם 'בית האל' הוא כה קדוש, כה נשגב ונאצל, עשיית דברים למען בית האל מוצדקת לחלוטין, והיא נושאת בחובה תהילה והכרה. אך לעשות משהו עבור אדם חסר-חשיבות כמוך, מה זה? האם מדובר בביצוע של חובתי? זה לא נראה נכון או נאות. לא מדובר בביצוע של חובתי, וזו גם לא עבודה. כיצד עליי להתייחס לכך?" הם ניצבים מול דילמה ואינם בטוחים כיצד לטפל בכך. הם חושבים: "זו לא עבודה, גם לא מדובר כאן בביצוע חובתי וזה בהחלט לא מועיל לאחים ולאחיות. אם אתה מבקש ממני לעשות זאת עבורך, ניחא – פשוט אעשה זאת, אך זה לא ישמח אותי ואני לא אהיה שבע רצון. לא נראה שזה צודק או נאות! מי יזכור או יידע מה אני עושה עבורך? האם זה יכול לזכות אותי באהדה מצד מישהו? האם זה יזכה אותי בגמול כלשהו? האם זה נחשב כביצוע של חובתי? האם עלי לעשות זאת לפי עקרונות-האמת?" הם חשים אי-רצון בליבם ומרגישים כי זו טרחה, דבר בלתי נחוץ, כמו לקבל על עצמם מטלה שאינם אמורים לקבל. הם מרגישים מוטרדים ועושים זאת באי-רצון, ותוך כדי כך הם מקווים לתועלת כלשהי ואף מביעים זאת בקול: "איני רוצה לעשות זאת" – הם מפגינים אי-רצון בולט. אני אומר שאם אינך רוצה לעשות זאת, אינך חייב. איני כופה על איש לבצע למעני מטלות אישיות. אם אתה רוצה לעשות זאת – עשה זאת; אם לא, אמצא מישהו אחר. מי שמוכן – ממנו אבקש. זה לא פשוט? יש כל כך הרבה חסידים בבית האל, קל למצוא מישהו נעים-הליכות שיהיה מוכן לעשות את העבודה. אני יכול למצוא אדם כזה. זה לא חיוני לבחור בך; זה קל מאוד! האם קשה למצוא בבית האל אדם אמין, כן ובעל יכולת לטפל במטלות? (לא.) גם אם לא פיתחתי מערכת יחסים קרובה או טובה במיוחד עם אף אדם באופן פרטי, וגם לא היו לי חברויות אישיות או קשרים רגשיים עמוקים במהלך שלושים השנים הללו, כל מה שכולם בכנסיית האל הכול יכול אכלו, שתו והאזינו לו – אלה היו דבריי. אותם אנשים – במהותם, בעמקי לבם, על פני השטח או בדבריהם – מאמינים בי ונוהים אחריי. גם אם לא נתתי לאיש במישרין הטבות מיוחדות או הבטחות מיוחדות, ולא שיבחתי או קידמתי אף אחד במישרין, כל מי שנהה אחריי מההתחלה ועד עכשיו אכל ושתה הרבה מדברי האל. מתוך מה שאמרתי, בין אם אותם אנשים הבינו אי-אילו אמיתות, או הבינו דוקטרינות להתנהלות עצמית – כולם הפיקו תועלת רבה, נכון? (כן.) מנקודת הראות הזו, איני אמור להיות חייב לכם משהו, נכון? אני לא אמור לומר זאת, אך היום עליי לציין זאת כאן. האם אתם לא אמורים להיות חייבים לי משהו? (כן.) אם כן, אם אני מבקש ממישהו מכם באופן אישי לעשות משהו, אתם לא אמורים לחוש אי-רצון, נכון? (אנחנו נכונים.) לא משנה מאיזו נקודת ראות, כשאני מבקש מכם לעשות משהו, האם עליי לשדל אתכם או להתרפס בפניכם? או לומר לכם מלים יפות ולתת הבטחות? (לא.) אך ישנם אנשים שחשים אי-רצון ואומרים: "מדוע זה כל כך חסר השראה לעשות משהו למענך? לא רק שאיני מפיק מכך תועלת, זה גם מתיש ומהווה טרחה!" איך אתם מרגישים כשאתם שומעים את זה? (זעם.) אם אדם רגיל, שאינו ראוי לציון בעיני העולם, היה זוכה לביקור מצד פקיד רם-מעלה שהיה מפקיד בידו מטלה, הוא היה מנסה להחניף לו בכל דרך, חש אושר עילאי ותחושת כבוד, והוא לא היה שוכח את אותו עניין קטן כל חייו. אם אנשים מסוגלים להתייחס כך לאדם בעל מעמד, מדוע הם לא יכולים לעשות את אותו הדבר למען המשיח? מדוע הם לא יכולים להשיג זאת? איך זה יתכן? (מפני שבני אדם עוינים את האל מעצם טבעם.) זה נכון; זה רק מוכיח את הנקודה הזו. אנשים יכולים להסתדר עם שטן רם-מעלה, אך הם מתעבים את המשיח מקרב ליבם והם מתנגדים לו, דוחים אותו, מתכחשים לו ונוטשים אותו. אם הם יתבקשו להשתחוות בפני שד ולסגוד לו, הם ישמחו לזחול על ברכיהם, אך כשמדובר במשיח, אותו אדם רגיל שממנו הם קיבלו כה הרבה, הם לא מוכנים אפילו לקום ולדבר, או לבוא במגע עם האל כשווה בין שווים. מהם אותם יצורים? הם כמו שדים, לא אנושיים. מאוחר יותר ביקשתי ממישהו אחר לטפל באותה מטלה, ואותו אדם היה בסדר גמור. האדם שהעביר את המסר בנושא אמר: " האדם שמטפל הפעם במטלה מאושר באמת. הוא בהחלט נכון לעשות משהו למען האל". אמרתי: "טוב, אם הוא נכון לעשות זאת, זה טוב. אבל למה זה כזה עניין גדול, לבצע כזו מטלה קטנה? זו הציפייה, אין צורך לשלוח הודעה כדי להכריז על זה". מה אתם חושבים על המסר הזה שהועבר? איך אתם מרגישים כשאתם שומעים אותו? האם זה מותיר בכם תחושת קור? (כן.) מדוע זה גורם לכם להרגיש קור? (זה דבר שאנשים אמורים לעשות, אך הם מנסים להתחנף לאל, כאילו שמי שעושה משהו למען האל מעניק לאל טובה ענקית.) אם כן, איזה סוג של אדם הוא זה שאמר זאת? מה בנוגע לאופיו? (יש לו אופי נקלה; אין לו מצפון.) מדובר בחוסר אנושיות.

אצל אנשים מסוימים, ברגע שבו הם שומעים על חסד האל וברכותיו, על כך שהאל מספק לבני האדם את צורכיהם, הם חשים התרגשות עמוקה בליבם ומודים לאל ללא הרף: "האל אוהב כל כך את בני האדם!" הם יוצאים מגדרם מרוב התרגשות! בכל פעם שמוזכרים הנושאים הללו, עיניהם של אותם אנשים מתמלאות בדמעות, זה נוגע לליבם והם מחליטים להשקיע מעצמם בחריצות למען האל. אך כשהם מתבקשים לעשות דבר-מה קטן עבור אותו אל נראה ומוחשי, האל בהתגלמותו, הם חשים מושפלים עד עפר, חסרי מוטיבציה ורצון. מה קורה כאן? (הם מאמינים באל מעורפל, לא באל בהתגלמותו; הם מחשיבים את האל המעורפל שבשמיים כנשגב, אך רואים את האל בהתגלמותו כחסר חשיבות.) שמעתי שישנם אנשים שמוכנים בחפץ לב לנקות נעליים, לכבס גרביים ואפילו לעשות כביסה למען האחים והאחיות, אך כשמבקשים מהם לעשות דבר קטן למען המשיח, הם ממאנים. אחרים לא מסוגלים לסבול זאת כשהם עדים לכך, והם אומרים: "מה הבעיה של אותו אדם? הוא מעדיף לעשות דברים למען האחים ואחיות ולא למען המשיח. איזה מין אדם זה?" ישנם אנשים שכשאני מקצה להם מטלה ואומר להם לפעול על פי עקרונות בית האל ותקנות הכנסייה, לא לוקחים זאת ברצינות לאחר ששמעו זאת; הם אומרים: "על מה אתה מדבר? אני צריך לשאול את האחים והאחיות; אני צריך להביא בחשבון את האחים והאחיות, להביא תועלת לרובם". לדוגמה, הקציתי לכמה אנשים את האחריות לשתול עצי פרי וגם הוריתי להם לבקר בשוק כדי לראות אילו מיני עצי פרי מתאימים לגידול באיזור הזה. עליהם להתאים לתנאי האקלים ולקרקע המקומיים, ובנוסף עלינו לבחון אילו פירות נחשבים בקרב אנשי המקום כבעלי ערך תזונתי גבוה, ואז לבחור את אלה ולשתול אותם בכמות הולמת. כשסיימתי לדבר, כיצד אמורים השומעים אותי לפעול? (עליהם להוציא לפועל מייד את מה שביקשת.) כיצד עליהם להוציא זאת לפועל? (עליהם לחפש מידע רלבנטי, לשאול אנשים שמתמצאים בנושא, ללמוד אי-אילו פרטים ואז להוציא זאת לפועל.) מי שיוציא זאת כך לפועל ימלא אחר הוראותיי, כלומר – הוא יביא בחשבון את תנאי האקלים השוררים באזור ויבדוק אילו פירות הם מזינים. כעת, האם אתם חושבים שהשיקולים שלי היו מקיפים ומעשיים? אך כיצד יישמו זאת אלו ששמעו את דבריי? הם שאלו לדעתם של כל האחים והאחיות בכנסייה המקומית, שאלו את כולם אילו פירות הם אוהבים לאכול, ואז הם סכמו את הפירות המועדפים על כולם, כדי לשתול אותם על פי אותן כמויות ואותו יחס. כך הם יישמו זאת. הם ביקשו את דעותיהם של האחים והאחיות והחשיבו את הקבוצה הזאת, את התואר הזה, כעליונים בליבם. המטרה או היעד של חובתם הוא לשרת את האחים והאחיות. הם מאמינים שכשהם משרתים את האחים והאחיות הם משרתים את בית האל, ושכשהם משרתים את בית האל הם משרתים את האחים והאחיות. אם האחים והאחיות מאושרים ומרוצים, גם האל מאושר ומרוצה. האחים והאחיות הם נציגיו של האל לכל דבר ועניין, סמלי האמת ודוברי האל. המילה האחרונה שמורה לאחים ולאחיות; הם עמוד התווך בבית האל. לפיכך, לא משנה מה עושים, אין להפריד זאת מהתואר והקבוצה של האחים והאחיות. מבחינתו של אדם שעושה דברים או מבצע את חובתו בבית האל, רק האחים והאחיות הם המושא הראוי לשירות שהם נותנים. כך הם יישמו זאת; מה שאמרתי לא שינה דבר. לא משנה עד כמה הוראותיי היו מפורטות, מבחינתם אלה היו אך ורק דוקטרינות חלולות, סיסמאות בלבד. הם האמינו שהאמת הנעלה ביותר הייתה להתיר לאחים ולאחיות לתת ביטוי מלא לדעותיהם, להעניק להם זכויות נרחבות של דיבור וקבלת החלטות וליישם בפועל דמוקרטיה בבית האל. לא משנה מה אני אמרתי, הם ראו זאת כך: "אתה רק יורה כדורי סרק, פועל לפי נהלים רשמיים, ואז זהו עסקם של האחים והאחיות וכבר לא עסקך. אתה יכול לעמוד בצד! מה שאנו אוכלים ושותים לא קשור אליך כלל; פשוט שלוף את הארנק וזהו זה. יש לנו אוכל ושתייה, וזו האמת העילאית. לשרת את בית האל, לשרת את האחים והאחיות, להביא אושר לאחים ולאחיות, לאפשר להם ליהנות מזכויות אנוש מלאות ומחופש מלא – זו האמת העליונה". אילו מין אנשים הם אלה? האם זה לא מה שצוררי משיח היו עושים? הביטוי הראשון לסלידתם של צוררי משיח מן האמת הוא שהם מגנים את האמת ומתכחשים לה; ואז הם מוצאים מערך חלופי של תיאוריות וסיסמאות שלפי אמונתם הם תקפים ומעשיים, ואת אלה הם מיישמים, מחללים בפומבי את האמת, ומגנים ודוחים בפומבי את המשיח. צוררי משיח נחשפים דווקא בעניין כל כך קטן. האם אלה אנשים שמקבלים את האמת? (לא.)

אני שומע לעתים קרובות אנשים שאומרים: "תראו כמה האחים והאחיות נסערים", או "תראו כמה האחים והאחיות מאושרים", או "תראו עד כמה האחים והאחיות נפגעו – הם באמת סובלים". מדוע לאחים ולאחיות יש כזה מעמד גבוה בליבם? מדוע הם אוהבים כל כך את האחים והאחיות? כדי לאהוב כל כך הרבה אנשים, עד כמה ליבם חייב להיות גדול? אז בסדר; אני אגיד משהו ואתה תעשה כדבריי, טוב? היות שאתה יכול לרצות אנשים כה רבים, זו לא צריכה להיות בעיה להוסיף רק אדם אחד נוסף כמוני, נכון? אתה אמור להיות מסוגל לרצות גם אותי? אבל הם לא יכולים לעשות כדבריי, ולא לרצות אותי. הם יכולים לרצות את כל האחים והאחיות, הם יכולים לרצות את כולם בכנסייה, אבל הם פשוט לא מסוגלים לרצות את המשיח. איזה מין יצור זה? האם מדובר בבן אדם? האם אדם כזה ראוי להיות חסידו של המשיח? (לא.) כיצד עלינו להגדירו? (שד, צורר משיח.) האם הוא לא מפרש בצורה שגויה את המושג של בחירות דמוקרטיות בבית האל? הוא מערב את האחים והאחיות בעסקי בית האל, מאפשר להם להביע את דעותיהם, מאפשר להם לבחור ולהחליף מנהיגים ומאפשר להם לקבל החלטות – האם הוא חושב שהאחים והאחיות הם עליונים בבית האל? האין זו הבנה לא נכונה של בחירות דמוקרטיות בבית האל? מהו העיקרון שמאחורי בחירות דמוקרטיות? האם כשמאפשרים לאחים ולאחיות להצביע באופן דמוקרטי, זה אומר שיש להם את המילה האחרונה? האם המשמעות היא לתת את המילה האחרונה לצביונות המושחתים של אנשים? האם המשמעות היא לאפשר לשדים ושטנים להחזיק בעמדת כוח? לא, זה אומר לתת לאמת שמובנת בליבם של האחים והאחיות להחזיק בעמדת כוח, לא לאחים ולאחיות עצמם, לאותם בני אדם טבעיים ומושחתים; זה לא לאפשר לאימפולסיביות להחזיק בעמדת כוח, לא לאפשר לתפיסות האנושיות להחזיק בעמדת כוח, לא לאפשר למרדנות ולהתנגדות האנושית להחזיק בעמדת כוח ולא לאפשר לצביונותיהם המרושעים של בני האדם להחזיק בעמדת כוח – אלא לאפשר לאמת להחזיק בעמדת כוח. ישנם אנשים ששואלים: "מדוע כשנערכות בחירות בכנסייה, לעתים נבחרים צוררי משיח, או מדוע מנהיגי ועובדי כנסייה מקבלים החלטות שגויות?" זה מפני ששיעור קומתם של אנשים הוא קטן מדי; הם לא מבינים את האמת ולא יכולים להבחין בטיבם של אנשים. אך העיקרון של בחירות בכנסייה מבוסס על עקרונות-האמת; הוא מושתת על האמת. וכך, אותם צוררי משיח – אלה שאין להם הבנה רוחנית – מה הם מאמינים בטעות? הם חושבים שבבית האל, האחים והאחיות זוכים לכבוד כאנשים דגולים, שהאחים והאחיות מרוממים, שהתואר והקבוצה של האחים והחיות נראים נכבדים בעיני האל. אך למעשה, האם האחים והאחיות נכבדים? האם האמת מצויה ברשותם? מציאות-האמת לא מצויה ברשותם של מרבית האחים והאחיות; במעשיהם חסרים עקרונות, והם מסוגלים אפילו לגרום לאי-סדר בפרויקטים השונים של העבודה בבית האל. אם העליון לא היו מתערבים, מתקנים בעיות ופותרים אותן בזמן, האם אותם אחים ואחיות היו מסוגלים לבצע את חובותיהם היטב? לא רק שהם לא היו יכולים לבצע את חובותיהם היטב, הם גם היו גורמים להרבה הפרעות ושיבושים. האם האמת מצויה ברשותם של אנשים אלה? האם הם ראויים לכבוד, כאנשים דגולים? לא. אם כך, מדוע צוררי משיח בכל זאת פועלים בדרך זו? זה טבעם המולד. הם מוצאים תירוץ להתכחש לאמת ולגנות את המשיח – האין זה טבעם המולד? טבעם הוא טבעו של השטן; הוא מניע אותם באופן בלתי נשלט!

השיתוף היום מתמקד בעיקר באופן שבו צוררי משיח מתייחסים למשיח בהתאם למצב רוחם. כל היבט של מה שאנו משתפים קשור למצב רוחם של צוררי משיח. כך זה נראה על פני השטח, אך כיצד למעשה נוצר אותו מצב רוח? הוא נקבע על פי צביונם או מהותם המושחתים של צוררי משיח. היות שמהותם היא מהות של צורר משיח, הם מגבשים לעצמם כל מיני מחשבות, ותחת שליטתן של אותן מחשבות שונות הם מגבשים כל מיני תפיסות, נקודות ראות, פרספקטיבות ועמדות, וכך הם מחוללים מצבי רוח שונים. לאחר שעולים בהם אותם מצבי רוח, צוררי משיח מתייחסים לאל שבשמיים ולאל שבארץ – המשיח – באופנים שונים ובשיטות וגישות שונות. אותן דרכים, שיטות וגישות מספיקות כדי להוכיח שמהותם של צוררי משיח סולדת מן האמת, עוינת כלפי האמת, מתכחשת למשיח ומוקיעה אותו. כל אימת שעליהם להתמודד עם עניינים הכרוכים באמת ובמהותו ובזהותו של האל בהתגלמותו, הם ניצבים ביודעין כנגד האל וממלאים את התפקיד של אויבי האל. כאשר לא קורה דבר, הם צועקים את שם האל ואף מתייחסים ללא הרף ל-"אלוהים, אלוהיי" בדברם. כל מה שהם אומרים מוכרח להתחיל בקריאה: "אלוהים, תראה"; "אלוהים, אתה יודע?"; "אלוהים, תקשיב לי"; "אלוהים, יש עניין שאני רוצה לחפש"; "אלוהים, זה המצב", וכך הלאה. תוך כדי שהם קוראים בקול "אלוהים", בליבם הם מלאים בתפיסות, בעוינות ובבוז כלפי המשיח. כאשר הכנסייה, בית האל והמשיח עומדים בפני כל מיני סביבות ונסיבות, גישתם של צוררי משיח כלפי המשיח והאל משתנה תדיר ולובשת צורות שונות. כשהמשיח מציב בפניהם דרישות ונוהג בהם באדיבות ובידידות, נראה כי גישתם נימוסית וענווה למדי; כאשר המשיח נוהג בהם בחומרה וגוזם אותם, גישתם כלפי המשיח נעשית גישה של תיעוב, מיאוס ובוז, אפילו התחמקות ממנו ודחייתו. כאשר המשיח מבטיח להם בבירור גמול וברכות, הם שמחים בליבם, ואף מתחנפים אליו, מתרפסים בפניו ולא מהססים להקריב את כבודם העצמי ואת יושרתם כדי להשיג את אותם יתרונות. אך ללא קשר לגישתם, הם לעולם לא מקבלים את המשיח ולא מאמינים בו באמת, והם בהחלט אינם מתמסרים לו בכנות. גישתם כלפי המשיח היא תמיד גישה של התחמקות, גינוי, והססנות בוחנת. הם דוחים אותו מעמקי לבבם. לא משנה היכן הם נמצאים או מהו מצב רוחם, מהותם נותרת בעינה. אפילו אם מדי פעם נצפים אצלם תפניות או שינויים בלתי צפויים, הם זמניים. הסיבה לכך היא שמהות טבעם של צוררי משיח עוינת את המשיח, ולכן הם לעולם לא יקבלו בכנות את האדם הרגיל הזה כאדונם, כאלוהיהם.

בגדול, כיסינו בשיתוף את מגוון ההיבטים של האופן שבו צוררי משיח מתייחסים למשיח בהתאם למצב רוחם. הנושא האחרון שיש לטפל בו, כפי ששאלתי אתכם קודם, הוא: מהו הערך שבחשיפת העניינים האלה, ומהי האמת שעל בני אדם להבין. את הערך שבחשיפת העניינים האלה אפשר להביע בפשטות מתוך שני היבטים. היבט אחד הוא שהוא חושף מהי באמת מהותן של הגישות האמיתיות של בני אדם כלפי האל, מה שמאפשר לאנשים לזהות את הביטויים השונים של שחיתותה של האנושות. זה עוזר להכיר את עצמכם ולהכיר את צביונותיהם המושחתים של אנשים. ההיבט האחר הוא שזה מאפשר לאנשים לדעת מה למעשה צריכה להיות הגישה הנכונה כלפי האל. אתה עשוי לחשוב שבאופן שבו אתה מתייחס לאל אתה כבר מתייחס אליו כאל האל, אך למעשה קיימת כאן טומאה רבה, הרבה אלמנטים ששייכים לשטן – אלו הם ביטויים של צוררי משיח, שהאל לא מכיר בהם ולא מקבל אותם. זו טומאה שיש לטהר. יש כאן ערך חיובי לצד ערך שלילי: לכל הפחות, מנקודת מבט שלילית, זה מיידע אותך שמדובר בדברים רעים, בביטויים של צורר משיח. ההיבט החיובי הוא שזה מיידע אותך שדברים אלה לא מוצאים חן בעיני האל. האל לא מקבל זאת כשאתה מתייחס אליו כך. משתמע מכך שלא משנה עד כמה אנשים מאמינים שיחסם לאל הוא הולם, טוב, הגיוני או עולה בקנה אחד עם הרגשות האנושיים, האל לא קונה זאת. אם האל לא קונה זאת, מה עליך לעשות? אם תאמר: "אני אעשה זאת כך, אני מאמין שזה טוב ואני אצמד לזה; לא משנה אם אתה קונה את זה או שלא, אני פשוט נוהג בהגינות", האם זה בסדר? (לא.) לא נדון בשאלה האם זו גישה הולמת ביחס לעניינים אחרים; כשמדובר ביחס לאל, מאוד מסוכן לנהוג כך ועליך לעשות פניית פרסה. מה אמורה להיות גישתם של אנשים כלפי דברים שהאל לא מסוגל לקבל? הגישה היחידה שצריכה להיות לאנשים היא לקבל כל דבר שבא מהאל; בין אם זה נראה להם טוב או רע, בין אם זה נשמע נעים או קשוח וצורם, עליהם לקבל ולהתמסר ללא תנאים, ולהתייחס לכך כאל האמת כדי להשתנות ולהיטהר. מהו הערך שבחשיפת עניינים אלו? האם הנושא לא טופל הן מההיבט החיובי והן מהשלילי, הן מנקודת הראות החיובית והן מזו הנגדית? אם כן, מהי האמת שאנשים צריכים להבין? (האל הוא האמת, האל הוא הבורא. בין אם הוא התגלם בבשר או הופיע בכל צורה אחרת, הדברים שהוא אומר הם האמת ועלינו להתמסר ולקבל ללא תנאים.) האם כולם מסוגלים לומר אמן על אמירה זו? (אמן.) גם אני אומר על זה אמן; לקבל ולהתמסר ללא תנאים, זו האמת. לא משנה באיזו צורה או באיזה אופן האל מופיע וחי בקרב בני האדם, לא משנה באיזו צורה האל קיים – האל הוא לנצח האל. זו האמת, וזו האמת שעל בני האדם להבין במידה הרבה ביותר. שנית, הגישה שצריכה להיות ליציר בריאה כלפי האל היא גישה של התמסרות ללא תנאים. מלבד זאת ישנו עניין נוסף שבני אדם לא מבינים: מדוע אנשים נוהים בעקבות האל? האם זה כדי להקל על שעמום? למלא את תודעתם ולטפל בריקנותם הרוחנית? האם זה כדי לתקן את גורלם העתידי? האם זה כדי להיטהר? או כדי ללמוד באוניברסיטה של האמת? מה אנשים מבקשים לפתור בכך שהם נוהים בעקבות האל? זה דבר שאנשים צריכים לדעת. (הם מנסים לפתור את צביונם המושחת.) נכון. אנשים נוהים בעקבות האל כדי לפתור את צביונם המושחת. האם אנשים מסוגלים לפתור בעצמם את צביונם המושחת? האם אנשים בעלי תהילה, ידע והשכלה מסוגלים לפתור זאת? האם ישנו אדם אחד בקרב האנושות שמסוגל לפתור את הבעיה הזאת? (אף אחד לא יכול לפתור זאת.) האל בא היום כדי לפתור את הבעיה הזאת; רק האל בהתגלמותו, רק האל עצמו מסוגל לפתור זאת. מדוע המשיח בהתגלמותו, שנראה שהוא זהה לבן אנוש, מסוגל לפתור את הבעיה הזאת? לבני אדם יש שפה, מחשבות ורעיונות – אז מדוע הם לא מסוגלים לפתור זאת? היכן ההבדל? (האל הוא האמת, הדרך והחיים; האמת לא מצויה ברשותם של בני האדם.) האל הוא האמת, הדרך והחיים. רק כשמקבלים את העובדה הזאת, ומקבלים את כל הבשר שבו מתגלם האל, ניתן לפתור את צביונותיהם המושחתים של בני האדם. המשמעות היא שאנשים מתייצבים בפני האל כדי לפתור את צביונותיהם המושחתים, כלומר הם מתייצבים בפני האל כדי להשיג את האמת. רק באמצעות השגת האמת ניתן לפתור את צביונותיהם המושחתים של בני האדם. כיצד תוכל לפתור זאת מבלי להשיג את האמת? האם בכוחן של דוקטרינות לתקן צביון מושחת? האם בכוחו של ידע לעשות זאת? האם בכוחן של תפיסות ודמיונות לעשות זאת? לא. רק האל המעשי בהתגלמותו יכול לעזור לך לפתור זאת. לכן אין טעם לסגוד לדמות מפורסמת כלשהי, לאדם דגול או לחכם; הם לא יכולים לפתור את קשייך האמיתיים או להושיעך. יותר מזה – למידת נושא, מקצוע או גוף ידע כלשהו, אין די בהם לפתרון קשייך האמיתיים או בעיותיך האמיתיות. אם תאמר: "אני פשוט מתנשא מעל אותו אדם רגיל", על השקפתך להשתנות. העובדה נותרת בעינה: כך האל פעל. אם ברצונך לקבל את האל כחייך, עליך לקבל כל משפט שהאל אומר וכל פעולה שהאל נוקט. אם אתה מכיר באל כבאמת, עליך להאמין ולהודות בחד-משמעיותה ובמוחלטותה של העובדה שלא משנה באיזה אופן או באיזו צורה האל קיים או מופיע, הוא תמיד האמת. לאחר שהודית בעובדה זו, מתוך איזו גישה עליך להתייחס אל הבשר שבו האל מתגלם, לאותו אדם רגיל? כאן שוכנת האמת שיש לחפש.

כשאנו חושפים את ביטויי האופן שבו צוררי משיח מתייחסים למשיח בהתאם למצב רוחם, מהי האמת היסודית שאנשים צריכים להבין? סכמו כמה פריטים כדי שיובהרו, כדי שתבינו את האמת הזו ושהיא תהיה לכם ברורה. (סיכמנו ארבעה פריטים: הראשון הוא שהאל הוא תמיד האל ושזו האמת. השני הוא שליציר בריאה צריכה להיות גישה של התמסרות ללא תנאים כלפי האל. השלישי הוא שהאל הוא האמת, הדרך והחיים, ושרק באמצעות קבלת העובדה הזו, וקבלת כל הבשר שבו האל מתגלם, ניתן לפתור את צביונותיהם המושחתים של אנשים. הרביעי הוא שאם אנשים מכירים באל כבאמת, עליהם להאמין ולהודות בחד-משמעיותה של העובדה שלא משנה באיזה אופן או באיזו צורה האל קיים או מופיע, הוא תמיד האמת.) האם ארבעה פריטים אלו חיוניים? (כן.) למעשה כולם מכירים כל אחד מהפריטים האלה במונחי דוקטרינה, אך במצבים ממשיים, כשצריך לקבוע אלו עקרונות-אמת כרוכים בשאלה כיצד להתייחס למשיח, אנשים מתבלבלים. הם לא יודעים כיצד ליישמם בפועל, והאמיתות שהבינו מקודם נעשות בסך הכול דוקטרינות שלא ניתן לממש. זה מראה בצורה מספקת שלא משנה כמה דוקטרינות אנשים מבינים, זה חסר תועלת; מבלי להבין את האמת, עדיין לא ניתן לפתור את בעיותיהם.

20 ביוני 2020