היום, אנו ממשיכים את השיתוף על הפריט העשירי מתוך הגילויים השונים של צוררי משיח: הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומתעלמים מסידורי בית האל. בפעם הקודמת ערכנו אי אילו שיתופים ספציפיים שהתמקדו בתיעוב האמת, ולכן בואו נעבור על כך תחילה. מה היה ההסבר שנתתם למילה "לתעב" בפעם הקודמת? (הסברנו זאת כאי ייחוס חשיבות לאמת, זלזול באמת, לעג לאמת והפחתת ערכה, וכן כהפגנת בוז לאמת.) האם הסברתם בבירור את מהותה של מילה זו באמצעות מונחים מעשיים? (ההסבר שלנו כלל אך ורק מלים נרדפות לתיעוב; הוא היה שטחי ולא הבהיר את פרטי התיעוב כלפי האמת, ולא את גישתנו כלפי האמת ואת הביטויים של יחסנו כלפיה. לא הסברנו את מהות העניין.) מהו טיבו של הסבר כזה? לאיזו קטגוריה הוא משתייך? (מילים ודוקטרינות.) עוד משהו? האם הוא משתייך לקטגוריית הידע? (כן.) כיצד נרכש הידע הזה? הוא נרכש מבתי ספר, ממורים, וגם ממילונים וספרים. אם כן, מה ההבדל בין ההסבר שלי לזה שלכם? (השיתוף של האל נוגע לגישתו של כל אדם כלפי האמת – כלומר, מעמקי לבם, אנשים מתנגדים לאמת וחשים דחייה וסלידה ממנה, אינם מקבלים אותה ואף מרחיקים לכת עד כדי גינויה, שפיטתה ברשעות והוצאת דיבתה. ההסבר של אלוהים נובע ממהות גישתם של בני האדם כלפי האמת.) אני מסביר את מהות המילה "לתעב" מתוך הפרספקטיבה של אי אילו התנהגויות, נוהגים, גישות ונקודות מבט חיוניים. איזה הסבר הוא למעשה האמת? (הסברו של אלוהים הוא האמת.) ובכן, מה חסר בהסבר שלכם? (אנו איננו מבינים את האמת. אנו מסתכלים רק בפני השטח של הדברים ומפרשים אותם פשוטו כמשמעו, כשאנו מסתמכים על ידע ודוקטרינות בהשקפתנו על סוגיות.) אתם מפרשים את המילה הזאת בהתבסס על הידע שקלטתם ובהתאם להבנתכם את המשמעות המילולית, אך אינכם יודעים כלל כיצד מילה זו קשורה למהות טבעו של אדם, ולנטיית לבו המושחתת. זה ההבדל בין ידע ודוקטרינות לבין האמת. האם אתם גם משתמשים בדרך כלל בשיטה או בפרספקטיבה זו כשאתם קוראים את דברי האל ומשתפים על האמת? (כן.) אין פלא שרוב האנשים, ולא חשוב כיצד הם קוראים את דברי האל, אינם מסוגלים להבין מהי בעצם האמת הגלומה בהם. וכך, רבים מאמינים באלוהים במשך שנים רבות מבלי להבין את מציאות-האמת או להיכנס אליה. לכן נאמר תמיד: "אנשים אינם מבינים את האמת, והם לא ניחנו ביכולת להבינה".

נמשיך לשתף אודות הפריט העשירי מתוך הביטויים של צוררי משיח: הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומתעלמים מסידורי בית האל. בכינוס האחרון חילקנו את התיעוב כלפי האמת לשלושה פריטים. מה היו שלושת אלה? (הראשון היה תיעוב הזהות והמהות של האל; השני היה תיעוב הבשר שבו מתגלם האל; והשלישי – תיעוב דברי האל.) בואו ננתח את הנושא "צוררי משיח מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומתעלמים מסידורי בית האל" בהתבסס על שלושת הפריטים הללו. בפעם הקודמת, פחות או יותר כיסינו את הפריט הראשון אך לא שיתפנו בפרוט רב מדי על קדושתה וייחודה של מהות האל – מה שנועד להותיר לכם מעט מקום למחשבה ולגרום לכם לשתף בצורה יותר ספציפית בהתבסס על היבטי צדקת האל וכל-יכולתו שעליהם שיתפתי. היום נשתף על הפריט השני, שדן באופן שבו צוררי משיח מתייחסים לבשר שבו האל מתגלם, כדי לנתח את הנושא כיצד צוררי המשיח מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומתעלמים מסידורי בית האל

2. תיעוב הבשר שבו התגלם האל

הפרספקטיבות ונקודות המבט של צוררי משיח ביחס לאל בהתגלמותו, וכן מערכת היחסים שלהם עמו – היינו, עם המשיח – כוללים אף הם אי אילו ביטויים ספציפיים וגילויים מהותיים. אילו היינו פשוט מציגים באופן שטחי כמה מהביטויים הספציפיים או מהמנהגים הספציפיים של אנשים מסוימים, הייתם סבורים שהמצגת מעט לא ממוקדת. לכן בואו נחלק את הנושא לכמה פריטים, כדי להבין מתוך כך מהי בדיוק גישתם של צוררי משיח כלפי הבשר שבו מתגלם האל, וכדי לאמת ולנתח כיצד צוררי משיח מתעבים את האמת. הפריט הראשון הוא התרפסות, חנופה ומילים יפות; השני הוא בחינה מדוקדקת וניתוח, יחד עם סקרנות השלישי הוא – אופן התייחסותם למשיח תלוי במצב רוחם; הרביעי הוא "פשוט מקשיבים למה שהמשיח אומר, אך לא מצייתים ולא מתמסרים". אם נשפוט על פי ההבעות של כל אחד מפריטים אלה, וכן על פי ההשקפות והביטויים שאתם יכולים להבין מתוך משמעותם המילולית, האם כל אחד מהם הוא חיובי? האם ישנו פריט כלשהו שנראה חיובי יותר? למה הכוונה במילה "חיובי"? לכל הפחות, הכוונה היא לנוכחותם של אנושיות והגיון. זה לא צריך להתעלות עד לרמת ההתמסרות, או הגישה והעמדה שצריכות להיות ליציר בריאה. אם פשוט נשתמש באמת המידה של ההיגיון האנושי – איזה מהם עומד בדרישות?

בואו נתבונן תחילה בפריט הראשון: התרפסות, חנופה ומילים יפות. האם שלושת המונחים האלה נחשבים כדברי שבח או כדברים חיוביים בשפת בני האדם? (לא.) באופן טיפוסי, מלים אלו מתארות את דיבורם והתנהגותם של אנשים מאיזה סוג? (אנשים ערמומיים, בוגדים, אנשים נאלחים, חנפנים.) בוגדים, אנשים נתעבים ובוגדים; אנשים מהסוג שקשור לערמומיות, טבע בזוי ורשעות. בעיני האחרים, מעשיהם של אנשים כאלה נראים בעיקר כשפלים ובזויים, לא כנים כלפי אנשים, וללא טוב-לב. לעתים קרובות הם מתרפסים, מתחנפים ואומרים מלים יפות – מתרפסים ומתחנפים בפני בעלי ההשפעה או המעמד הגבוה. אדם מסוג זה הוא מושא לתיעוב בעיני אחרים, ובדרך כלל נתפס כדמות שלילית.

בואו נביט בפריט השני: בחינה מדוקדקת וניתוח, יחד עם סקרנות. האם מלים אלה נחשבות כדברי שבח או גנאי? (גנאי.) גנאי? הסבירו לי, מדוע הייתם מסווגים אותם כדברי גנאי? ללא הקשר, אלו מלים ניטרליות שלא ניתן לכנותן דברי שבח או גנאי. למשל, אימוץ גישה של בחינה מדוקדקת כשמדובר בפרויקט מדעי, ניתוח מהותה של בעיה, סקרנות לגבי דברים מסוימים – באופן עקרוני, לא ניתן לכנות ביטויים כאלה חיוביים או שליליים, והם ניטרליים למדי. אך קיים כאן הקשר: המושא לבחינה המדוקדקת, לניתוח ולסקרנותם של אנשים אינו נושא כלשהו הראוי למחקר אנושי, אלא הבשר שבו מתגלם האל. אם כן, ברור שכשמוסיפים את ההקשר הזה, בהתבסס על אותם דברים שעושים אנשים מהסוג הזה, בצרוף הביטויים וההתנהגויות שלהם, המלים האלה נעשות כאן מילות גנאי. איזה סוג של אנשים בדרך כלל בוחן בדקדוק את הבשר שבו מתגלם האל ומנתח אותו? האם מדובר באלו שחותרים אל האמת, או באלו שלא? האם מדובר באלו שבאמת מאמינים במשיח מהלב, או באלו שיחסם כלפי המשיח ספקני? ברור שמדובר באלו שיחסם ספקני. אין להם אמונה אמיתית במשיח, ומלבד הבחינה המדוקדקת והניתוח, הם גם סקרניים במיוחד. מה בדיוק מסקרן אותם? אנו נשתף ספציפית על פרטי הביטויים והמהויות האלה בקרוב.

כעת, הבה נביט בפריט השלישי: אופן התייחסותם למשיח תלוי במצב רוחם. פריט זה אינו כולל מלים ספציפיות שניתן לנתח את משמעותן כדברי שבח או גנאי. איזו עובדה נחשפת מתוך ביטוי מסוג זה, מתוך הנוהג הספציפי של אותם אנשים? איזה סוג של צביון יש לאדם שעושה דברים כאלה ומפגין ביטויים כאלה? ראשית, האם הם חסרי פניות ביחסם לאחרים? (לא.) מתוך איזה משפט ניתן להקיש זאת? ("תלוי במצב רוחם".) משפט זה משמעו שאנשים מסוג זה פועלים ומתייחסים לאנשים או לעניינים אחרים ללא עקרונות, ללא שורה תחתונה ובפרט ללא כל מצפון או הגיון – הם מונחים לחלוטין על ידי מצב רוחם. אם מישהו מתייחס לאדם רגיל בהתאם למצב רוחו, יתכן שזו אינה בעיה גדולה; לא יופרו בכך צווים מנהליים ולא תהיה פגיעה בצביונו של האל – הדבר ימחיש בסך הכול שמדובר באדם עקשן, שאינו חותר אל האמת, שפועל ללא עקרונות ועושה ככל העולה על רוחו, בהתאם למצב רוחו והעדפותיו – אדם שמביא בחשבון רק את הרצונות ואת תחושות הבשר ולא את רגשות האחרים, ואינו מפגין כבוד כלשהו לאחרים. זהו הסבר שמתבסס על האופן שבו הם מתייחסים לאדם רגיל – אך מיהו זה שמקבל כאן היחס מבוסס-מצב-הרוח? זה אינו אדם רגיל, כי אם הבשר שבו אלוהים מתגלם – המשיח. אם אתה מתייחס למשיח על פי מצב רוחך, זוהי בעיה חמורה שבממדיה לא נדון כעת.

כעת בואו נביט בפריט הרביעי: פשוט מקשיבים למה שהמשיח אומר, אך לא מצייתים ולא מתמסרים. אין כאן מונחים ספציפיים שיאפשרו להגדיר במדויק במה מדובר; זהו מעין ביטוי, מצב שגור או גישה ספציפית הכרוכים באופן שבו אנשים מתייחסים לדברים, אך מעורב בכך צביונו של אותו אדם. מהו הצביון של אנשים כאלה? הם מקשיבים, אך לא מצייתים ולא מתמסרים. על פני השטח, הם מסוגלים עדיין להאזין, אך האם מה שהם מציגים כלפי חוץ זהה למה שהם חושבים או לגישתם הפנימית האמיתית? (לא.) כלפי חוץ, יתכן שהם נראים נימוסיים, ונראה כי הם מקשיבים – אך מבפנים הדבר אינו כך. בתוכם ישנו מצב רוח וישנה גישה של אי-ציות, יחד עם מצב רוח או גישה של התנגדות. הם חושבים: "איני מציית לך בליבי; כיצד אוכל להראות לך בבירור שאיני מציית? אני רק מקשיב לדברים שאתה אומר באוזניי, אך איני לוקח אותם ללב כלל ואיני מיישם אותם. אני אתייצב מולך ואתנגד לך!" זוהי המשמעות של אי ציות ואי התמסרות. אם אנשים כאלה באים במגע עם אנשים רגילים ומתייחסים לדבריהם של אנשים רגילים בצורה הזאת, עם הגישה וההשקפה הזאת, מבלי להתחשב בשאלה אם מדובר בגילוי שקל או אף שניתן להבחין בו – מהו הצביון של אנשים כאלה? האם הם נחשבים למה שאחרים יכנו "אנשים טובים עם אנושיות ורציונליות"? האם הם נראים כדמויות חיוביות? ברור שלא. אם נשפוט רק על סמך המשפט "פשוט מקשיבים, מבלי לציית או להתמסר" – מדובר באנשים גאוותנים. עד כמה הם גאוותנים? במידה קיצונית, עד כדי אבדן רציונליות; הם שרויים בטירוף מוחלט, אינם מצייתים לאיש ואינם מקדישים לאיש את תשומת לבם. גישתם במגע עם אחרים היא: "אני יכול לדבר אליך, אני יכול להתרועע אתך, אך דבריו של איש אינם יכולים להיכנס ללבי ודבריו של איש אינם יכולים להפוך לעקרונותיי ולמה שינחה את מעשיי". הם מחשיבים אך ורק את מחשבותיהם שלהם, מקשיבים רק לקול שבקרבם. הם אינם מקשיבים לאף אמירה או עקרון חיוביים או נכונים ואינם מקבלים אותם – אלא מתנגדים להם בלבם. האם ישנם אנשים כאלה בקרב ההמונים? בקבוצה, האם אנשים כאלה נחשבים לרציונליים או לחסרי רציונליות? האם הם נחשבים לדמויות חיוביות או שליליות? (דמויות שליליות) אם כן, כיצד רואים אותם ומתייחסים אליהם רוב האנשים בקבוצה? באילו שיטות הם משתמשים ביחסם לאנשים כאלה? האם רוב האנשים מוכנים לבוא במגע עם אנשים כאלה ולקיים עימם אינטראקציה? (לא.) בכנסייה, רוב האנשים לא מסוגלים להסתדר עם אנשים כאלה – מה הסיבה? מדוע כולם סולדים וחשים רתיעה מאנשים כאלה? בכוחם של שני משפטים להסביר את העניין הזה. ראשית, אנשים אלו אינם משתפים פעולה עם איש – הם רוצים לומר את המילה האחרונה והם אינם מקשיבים לאיש; קשה מאד לגרום להם להישמע לדבריו של אדם אחר ובלתי אפשרי עבורם לבקש את דעותיהם ורעיונותיהם של אחרים, או להקשיב למה שאחרים אומרים. שנית, הם אינם מסוגלים לשתף פעולה עם איש. האם שני המשפטים האלה אינם הביטויים הספציפיים ביותר של אדם מסוג זה? האם הם אינם מהותו של אדם כזה? (כן.) ראשית, אם נביא בחשבון את צביונם, הם אינם מקשיבים ואינם מתמסרים לאיש. הם רוצים לומר את המלה האחרונה, אינם רוצים להקשיב לאחרים ואינם משתפים עמם פעולה. בלבם אין מקום לאחרים, ולא לאמת או לעקרונות הכנסייה – כזה הוא צביון צוררי משיח שבו ניחנים אנשים מסוג זה. מלבד זאת, הם אינם מסוגלים לשתף פעולה או להסתדר עם אף אחד, ואפילו אם הם חשים שהם נכונים לכך בלבם באי רצון – הם בכל זאת אינם מסוגלים לשתף פעולה עם אחרים בבוא העת. מה קורה כאן? האם לא כרוך בכך מצב מסוים? הם מתנשאים על אחרים, אינם מקשיבים להם ולא משנה עד כמה דברי האחרים תואמים את העקרונות – הם אינם מסוגלים לקבל אותם. כשמדובר בשיתוף פעולה עם אחרים, ניתן לעשות את הדברים אך ורק בדרכם. האם זהו שיתוף פעולה הרמוני? זהו אינו שיתוף פעולה; מדובר בנקיטת פעולה שרירותית, כאשר אדם אחד מחליט מה יקרה. זהו סוג הצביון שיש לאנשים כאלה במגעם עם אחרים, והם מתייחסים למשיח באותה הצורה. האם הדבר ראוי לניתוח? הנושא כאן הוא חמור וראוי לניתוח! כעת בואו נדבר על הביטויים הספציפיים ועל המנהגים של צוררי משיח בכל פריט ופריט, ומתוך אותם ביטויים ומנהגים נרכוש לעצמנו הבנה אודות מהותם של צוררי משיח – מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומתעלמים מסידורי בית האל. בואו נתחיל לנתח החל מהפריט הראשון.

א. התרפסות, חנופה ומילים יפות

התרפסות, חנופה ומילים יפות – במבט שטחי, כולם אמורים לדעת מה משמעותם של מונחים אלה, ואנשים שמגלמים אותם הם שכיחים מאד. בדרך כלל ההתרפסות, החנופה והמילים היפות הן דרכי דיבור שאדם מאמץ כדי למצוא חן, לזכות לשבחים או לקבל תועלת כלשהי מאחרים. זוהי צורת הדיבור השכיחה ביותר בקרב העוסקים בחנופה. ניתן לומר שכל בני האדם המושחתים, ברמה זו או אחרת, מגלים את הביטוי הזה, שהוא אופן דיבור ששייך לפילוסופיה שטנית. אם כן, האם אנשים מציגים את אותם ביטויים ומנהגים בפני האל בהתגלמותו, אולי גם כן כדי לזכות ביתרונות כלשהם? כמובן, זה לא עד כדי כך פשוט. כשאנשים עוסקים בהתרפסות וחנופה כלפי הבשר שבו מתגלם האל, איזו השקפה או מחשבה שקיימת בלבם אודות המשיח גורמת להתנהגות כזו? התנהגות כזו היא בדרך כלל מה שאנשים מפגינים כלפי אנשים אחרים. אם אנשים מתנהגים כך גם כלפי האל בהתגלמותו, זה חושף בעקיפין בעיה: הם מתייחסים לאל בהתגלמותו, אל המשיח, בסך הכול כאל אדם מן השורה בקרב אנושות מושחתת. מנקודת מבט חיצונית, למשיח יש עצמות ובשר, והוא בעל הופעה של אדם. זה יוצר אשליה אצל אנשים, וגורם להם להאמין כי המשיח הוא בסך הכול אדם, ומאפשר להם להתייחס אל המשיח בעזות מצח, בהתבסס על ההיגיון ועל החשיבה שקשורים להתייחסות לבני אדם. על פי ההיגיון והחשיבה שקשורים להתייחסות לבני אדם, בדרך כלל כשמתייחסים לאדם עם מעמד ושם, האסטרטגיה הטובה ביותר להותרת רושם טוב, כדי להשיג יתרונות או קידום עתידי באופן חלק, היא לגרום לדבריך להישמע נעימים ומלאי טקט, ולוודא שהמאזין חש נינוח ומאושר. יש לשמור על הבעת פנים נימוסית ולא להציג פנים עוינות או קודרות, ובשפה אין להשתמש במלים עזות, מרושעות או חמורות, או במלים שיכולות לפגוע בגאוותו של אדם. רק באמצעות ביטויים ודברים כאלה יכול אדם להותיר רושם טוב בנוכחותו של אדם כזה, ולא לדחות אותו. נראה שדיבור מסבר אוזן ועיסוק בחנופה ובהתרפסות נחשב כצורה האמיתית ביותר של כבוד לאחרים. בדומה לכך, אנשים מאמינים שכדי להראות כבוד למשיח ולשמור על ההרמוניה, עליהם להשקיע מאמצים כבירים כדי להציג התנהגות כזו, להבטיח שדבריהם אינם כוללים שפה או תכנים מכאיבים, ובהחלט לא שום דבר פוגעני. אנשים חושבים שזוהי הדרך הטובה ביותר לבוא במגע עם המשיח ולשוחח עמו. הם מתייחסים לבשר שבו מתגלם אלוהים כאל אדם רגיל ביותר עם צביון רגיל ומושחת, וחושבים שלא קיימת דרך טובה יותר להתנהג או להתייחס אליו אחרת. לפיכך, כשצורר משיח מתייצב בפני המשיח, מה שהוא נושא עמו בלבו אינו יראה, כבוד או כנות אמיתית, אלא רצון להשתמש בשפה נעימה ומלאת טקט, אפילו תוך שימוש באשליות כדי להתרפס ולהתחנף בגלוי כלפי הבשר שבו אלוהים מתגלם. הם מאמינים שכל בני האדם מושפעים מן הגישה הזו, ושהיות שהבשר שבו מתגלם האל אף הוא אנושי, גם האל יגיב לגישה הזו והיא תמצא בעיניו חן. לכן, כאשר צוררי משיח מתייחסים אל המשיח, אל הבשר שבו מתגלם האל, בלבם הם לא מקבלים את העובדה שהמשיח ניחן במהותו של אלוהים. תחת זאת, הם משתמשים באי אילו טקטיקות אנושיות, בפילוסופיות אנושיות להתנהלות בעולם, ובתכסיסים האנושיים השכיחים שבאמצעותם מתייחסים לאחרים ומתמרנים אותם – וכך הם מתייחסים אל הבשר שבו מתגלם האל. האם מהותן של התנהגויות אלה מוכיחה את העובדה שצוררי המשיח מתעבים את הבשר שבו מתגלם האל? (כן.)

צוררי משיח מתייחסים אל המשיח באותו האופן שבו הם מתייחסים לבני אדם מושחתים; הם אומרים אך ורק דברי התרפסות וחנופה בראותם את המשיח, ואז הם בוחנים את תגובות המשיח ומנסים להתאים עצמם להעדפותיו. ישנם אנשים שבראותם את המשיח הם אומרים: "הבחנתי בך מרחוק. אתה בולט בקהל. שלא כמו אחרים, שאין להם הילות, לך יש הילה מעל ראשך. ידעתי מייד שאינך אדם רגיל. מי עוד, בבית האל, אינו רגיל מלבד המשיח? ברגע שראיתיך, זיהיתי זאת – זה נכון באופן ברור. הבשר שבו מתגלם האל הוא אכן שונה מאחרים". האם לא מדובר בשטויות בוטות? הופעתי היא רגילה, שכיחה. אם איני עושה דבר ואיני אומר דבר בכל קהל שהוא, יתכן שלא יהיה אף אחד שיזהה מי אני אפילו לאחר שנה או שנתיים. בכל קבוצה אני פשוט חבר מן המניין; איש אינו יכול להבחין בדבר מיוחד בי. עכשיו, אני עובד בכנסייה ובגלל עדות האל, אתם מקשיבים כשאני מדבר בקרבכם. אך ללא עדות האל כמה היו מקשיבים לי או שמים לב? זו נותרת שאלה פתוחה, נעלם. ישנם כאלה שיאמרו: "הוא נראה לי בדיוק כמו אלוהים. תמיד חשתי שהוא יוצא מן הכלל, שונה מהאחרים". במה אני שונה? האם יש לי שלושה ראשים ושש זרועות? כיצד אתם מסוגלים להבחין בהבדל? אלוהים אמר פעם: אני בכוונה לא מאפשר לאנשים לקלוט אצלי אפילו שמץ של אלוהות. אם אלוהים אינו מאפשר לאנשים לקלוט את אלוהותו, כיצד אתה יכול לראות זאת? האם מה שאנשים אלו אומרים אינו בעייתי? ברור שמדובר אך ורק בדברי הסרק של חנפנים בזויים, שדבריהם חסרים כל בסיס. הופעתו החיצונית של האל בהתגלמותו היא הופעתו של אדם מן השורה. כיצד יכולות עיניים אנושיות להבחין באלוהותו של המשיח? אילו המשיח לא היה עובד ומדבר, איש לא היה מזהה אותו או מכיר את זהותו ואת מהותו. זוהי עובדה. ואם כן, מה לגבי אותם אלו שאומרים: "ידעתי במבט ראשון שאתה הבשר שבו מתגלם האל, נבדל מהאחרים", או "ברגע שראיתי אותך, ידעתי שאתה מסוגל לעשות דברים גדולים"? מהן ההצהרות האלה? הן שטויות מוחלטות! כשאלוהים לא מסר את עדותו, איך יכולתם שלא להבחין בכך, ולא משנה כמה פעמים התבוננתם? לאחר עדות האל, כשהתחלתי בעבודתי, כיצד הייתם מסוגלים פתאום להבחין בדבר במבט ראשון? מדובר בבירור בדברי הטעיה, בטרוף מוחלט.

כשאנשים מסוימים פוגשים בי או באים עמי במגע, הם רוצים למשוך תשומת לב מיוחדת. הם חושבים: "לא כל יום יש הזדמנות לפגוש את האל בהתגלמותו; זו הזדמנות של פעם בחיים. אני חייב להפגין ביצועים טובים, להעביר את התוצאות של שנות אמונתי באל ואת ההישגים הטובים שהגעתי אליהם מאז שקיבלתי את שלב העבודה הנוכחי של האל, כדי שהאל יידע על כך". מה מטרתם בכך שהם מיידעים אותי? הם מקווים לקבל סיכוי לקידום. אם זה היה בכנסייה, אולי הם לעולם לא היו מקבלים סיכוי להתבלט או לזכות בקידום במהלך חייהם; איש לא היה בוחר בהם. הם חושבים שההזדמנות הגיעה עכשיו, ולכן הם תוהים כיצד לדבר בצורה שלא תחשוף בעיות כלשהן ולא תראה כיצד הם מנסים להציג את עצמם לראווה. הם צריכים להיות יותר מיומנים ובעלי טקט, להשתמש באי-אילו מזימות ותכסיסים ולהיעזר בתחבולות קטנוניות. הם אומרים: "האל, אין ספק שהפקנו תועלת רבה מהאמונה בך במשך השנים האלה! כל המשפחה שלנו מאמינה, כולם נטשו את הכול כדי להשקיע מעצמם לאל. אך זה לא הדבר החשוב ביותר. החשוב ביותר הוא שדבריך הם כה נפלאים ואתה עשית כל כך הרבה עבודה. כולנו נכונים לבצע את חובותינו ולהשקיע מעצמנו למען האל", ועל כך אני אומר: "אך אין למעשה כל תועלת בזה". "יש ויש – החסד שהאל נתן הוא שופע. בדברי האל זכינו בהרבה אור חדש, בתובנות ובהבנות. כל האחים והאחיות כל כך מלאים במרץ וכולם נכונים להשקיע מעצמם למען האל". "האם ישנם אנשים שהם חלשים ושליליים? אנשים שגורמים לשיבושים והפרעות"? "לא, חיי הכנסייה שלנו טובים מאד. כל האחים והאחיות חותרים לאהבת האל, ונוטשים את הכול כדי להפיץ את הבשורה. כל מה שהאל אומר הוא טוב. כולנו חדורי מוטיבציה ואיננו מסוגלים עוד להאמין כמקודם, כשביקשנו חסד ושאפנו לאכול לשובע. עלינו לנטוש הכול למען האל, לתת את עצמנו לאל ולהשקיע מעצמנו למען האל". "אם כן, במהלך השנים האחרונות, האם זכיתם בהבנה כלשהי של דברי האל?" "כן, בהחלט. דבריך, האל, הם כה נפלאים, כל משפט פוגע ישירות בבעיותינו העיקריות וחושף את מהות טבענו! קיבלנו אור גדול בהבנת עצמנו ובדבריך. האל, אתה זה שהציל את חיי משפחתנו כולה, את כל הכנסייה שלנו. בלעדיך היינו אובדים, מי יודע היכן, כבר מזמן. בלעדיך לא היינו יודעים כיצד להמשיך. כולם בכנסייה שלנו מייחלים לראות אותך, מתפללים כל יום לפגוש אותך בחלומותיהם, מקווים להיות איתך כל יום!" האם דבריהם כוללים אי אילו מילים שיוצאות באמת מהלב, דברים אותנטיים? (לא.) אם כן, מהם הדברים הללו? אלה דברים צבועים, ריקים מתוכן וחסרי תועלת. כשאני מבקש מהם לדבר על הכרה עצמית, הם אומרים: "מאז שקיבלתי את עבודת האל, אני מרגיש שאני שד ושטן, ללא אנושיות". "באיזה אופן חסרה אצלך אנושיות"? "אני פועל ללא עקרונות". "באילו פעולות חסרים אצלך עקרונות"? "איני יכול לשתף פעולה באופן הרמוני עם אחרים, במגעים שלי עם אחרים חסרים עקרונות, בהתנהלות שלי עם אחרים חסרים עקרונות. אני שד ושטן, מוצאי מן השטן, השטן השחית אותי עמוקות. אני מתנגד לאל על כל צעד ושעל, תמיד מתייצב נגדו ומתעמת איתו". דברים אלו נשמעים טוב על פני השטח. כשאני שואל אותם: "מה שלום פלוני מהכנסייה שלכם עכשיו?" הם אומרים: "עכשיו מצבו טוב. בעבר החליפו אותו בהנהגת הכנסייה, אך לאחר מכן הוא הכה על חטא והאחים והאחיות בחרו בו שוב". "האם זהו אדם שחותר אל האמת?" "אם האל אומר שהוא חותר אל האמת, הוא חותר; אם האל אומר שהוא לא חותר – אז הוא לא חותר". "אדם זה נראה נלהב, אך איכותו עלובה למדי, לא?" "עלובה? כן, קצת. אחרת, איזו סיבה הייתה לאחים ולאחיות להחליף אותו בפעם הקודמת?" "אם איכותו עלובה, האם הוא יכול לעשות עבודה של ממש? האם הוא יכול למלא את המחויבות הכרוכה בהנהגת הכנסייה?" לשמע דבריי, הם מפרשים אותם כרמיזה לכך שאדם בעל איכות ירודה לא מסוגל למלא את המחויבות, והם אומרים: "אם כך הוא לא יכול למלא את המחויבות. האחים והאחיות בחרו בו בתור הרע במיעוטו; לא היה אף אחד טוב יותר, ולכן הם בחרו בו. כל האחים והאחיות אומרים שאיכותו ממוצעת, אך הוא בכל זאת יכול להנהיג אותנו. אם איכותו ירודה, אני חושב שאולי האחים והאחיות לא יבחרו בו בפעם הבאה. האל, האם עליי לעמול בשכנוע האחים והאחיות?" "עניין זה תלוי בשיעור קומתם של האחים והאחיות בכנסייה שלך. הם בוחרים אדם שהם חושבים שהוא טוב, על בסיס עקרונות – התהליך הזה הוא נכון, אך ישנם אנשים שוטים שאינם מסוגלים לראות אנשים או עניינים לאשורם, ולפעמים הם בוחרים באדם הלא-נכון". למה התכוונתי כשאמרתי זאת? פשוט ציינתי עובדה, לא ניסיתי במתכוון להחליף את האדם הזה. אך כיצד הבין זאת צורר המשיח לאחר ששמע זאת? הוא לא אמר זאת בקול, אך הוא חשב לעצמו: "האם זהו רמז מהאל שיש להחליף את האדם הזה? טוב, עליי לברר ביתר דיוק למה האל מתכוון. אם אדם זה יוחלף, מי עוד יכול להנהיג את הכנסייה? מי יכול לעשות את העבודה הזאת?" צוררי המשיח עיוורים לאל; אין לו כל מקום בלבם. כשהם פוגשים את המשיח, הם מתייחסים אליו בדיוק כאל אדם מן השורה, תמיד מחפשים איתותים מתוך הבעות פניו ובנימת קולו ומשנים את עמדתם בהתאם לנסיבות. הם לעולם לא מספרים מה באמת מתרחש, לעולם לא אומרים דבר כלשהו בכנות – הם אומרים רק מילים ריקות ומדברים בדוקטרינות, מנסים להטעות ולהונות את האל המעשי שניצב לנגד עיניהם. יראת האל לא מצויה כלל וכלל בלבם. הם לא מסוגלים אפילו לדבר אל האל מתוך לבם, לומר משהו אמיתי. הם מדברים כזחול הנחש – במסלול עקלקל ועקיף. האופן והכיוון של דבריהם דומים לזלזל של מלון שמטפס על עמוד. למשל, כשאתה אומר שאדם מסוים הוא בעל איכות טובה וניתן לקדמו, הם מייד מדברים בשבחיו ומספרים על מה שבא לידי ביטוי ומתגלה אצלו; ואם אתה אומר שמישהו הוא רע, הם ממהרים לספר כמה הוא רע ומרושע, כמה הוא גורם להפרעות ושיבושים בכנסייה. כשאתה חוקר אודות מצבים אמיתיים מסוימים, אין להם דבר לומר; הם מדברים בצורה מעורפלת, ממתינים לכך שתגיע למסקנה, קשובים בניסיון למצוא את המשמעות שבדבריך כדי להתאים את דבריהם למחשבותיך. כל מה שהם אומרים הוא מילים יפות, דברי חנופה וכניעות; אף מלה כנה לא יוצאת מפיהם. כך הם באים במגע עם אנשים וכך הם מתייחסים לאל – הם פשוט ערמומיים עד כדי כך. זהו צביונו של צורר משיח.

ישנם אנשים שבאים עמי במגע ולא יודעים אילו דברים או עניינים אני אוהב לשמוע; אך אפילו מבלי לדעת זאת הם מוצאים דרך. הם בוחרים בנושאים מסוימים כדי לדון בהם עמי, והם חושבים: "הנושאים האלה עשויים לעניין אותך, אולי זה מה שאתה רוצה לדעת או לשמוע אך אתה מנומס מכדי לשאול על כך, ולכן אטול את היוזמה ואספר לך". כשאנו נפגשים הם אומרים: "לאחרונה היו גשמים עזים באזור שלנו, שגרמו להצפות בכל העיר. גם הסדר הציבורי מידרדר – יש כל כך הרבה גנבים עכשיו. כשיוצאים מהבית, קיים סיכון ליפול קרבן לגנבה או לשוד. שמעתי שבמקומות מסוימים נחטפו ילדים רבים, ואנשים נתונים בפאניקה. הכופרים אומרים שהחברה נעשתה כאוטית מדי, לגמרי לא נורמלית. אנשים בעולם הדת עדיין נאחזים בכתבי הקודש, מטיפים את הבשורה ואומרים שאחרית הימים הגיעה, שהאל עומד לרדת ושאסונות ופורענויות גדולים עומדים להתרחש". בנוסף, ישנם כאלה שאומרים מייד כשהם פוגשים אותי: "לפני כמה ימים הופיעו שלושה ירחים בשמיים במקום אחד והרבה אנשים צילמו זאת. כמה מגידי עתידות אומרים שחזיונות גדולים עומדים להופיע בשמיים, שהאדון האמיתי הופיע". הם אומרים דברים כגון אלה – הם מתעניינים במיוחד בהתרחשותם של אי סדר חברתי, אסונות ושאר מאורעות לא רגילים ותופעות אסטרונומיות, ואוספים עליהם מידע. כשהם פוגשים בי, הם משתמשים בזה כנושא לשיחה כדי לכונן עמי מערכת יחסים הדוקה יותר. יש המאמינים: "האל בהתגלמותו הוא אדם מן השורה. ההבדל בינו לבין אחרים נעוץ בכך שהוא עושה את עבודת האל ומייצג את האל. אם כן, בעוד שרוב האנשים מקווים לשלום עולמי, לכך שבני האדם יחיו בהרמוניה ובשביעות-רצון, המשיח בהתגלמותו אינו כמו אנשים רגילים. הוא מייחל לאי-סדר עצום בעולם, לכך שיבואו חזונות ואסונות גדולים, לכך שעבודתו הגדולה של האל תתגשם במהירות ושתוכנית הניהול של האל תושלם במהרה, כדי שהדברים שאמר יתקיימו. אלו הנושאים שאכפת לו מהם, ושבהם הוא מתעניין. אם כן, כשאפגוש אותו אדבר על הדברים הללו וזה ישביע את רצונו במיוחד. ייתכן שבזכות שביעות הרצון הזו אקודם ואולי יהיה סיכוי שאבלה ימים רבים יותר לצדו". האם קיימים אנשים כאלה? פגשתי פעם נערה צעירה שדיברה במתק-שפתיים; היא הייתה רהוטה, מהירת מחשבה וידעה בדיוק מה לומר ולמי, והייתה מיומנת במופעי ראווה לקהל וזוהרת בכל הכיוונים. היא הייתה מיומנת במיוחד ביצירת מגעים עם אלו שבעמדות הכוח, בעלי המעמד. כשהיא יצרה אתי מגע, כשהייתה בינינו אינטראקציה, היא הייתה אומרת מייד בעת פגישתנו: "העולם התחתון משתולל במקום זה וזה; אפילו במשטרה המקומית יש חברי כנופיות. מנהיג כנופיה אחד עשה הרבה דברים רעים ברמה המקומית. יום אחד הוא פגש בדרך פקיד בכיר, שד גדול. מכוניתו עקפה את מכוניתו של השד הגדול, והשד הגדול אמר לשומר הראש שלו: 'של מי המכונית הזאת? איני רוצה לראות אותו שוב!' למחרת חיסלו אותו". האם קיימים דברים כאלה בחברה? (כן.) דברים כאלה אכן קיימים, אך האם זה מועיל להפוך אותם לנושא השיחה העיקרי כשפוגשים אותי? אלה לא הנושאים שאכפת לי מהם או שברצוני לשמוע, אך היא לא ידעה זאת. היא חשבה שאני אוהב לשמוע את הסיפורים המרתקים האלה. אמרו לי, האם אסונות, חזונות, פורענויות טבעיות ומעשה ידי אדם הם הנושאים שאכפת לי מהם, הנושאים שאני מייחל לשמוע? (לא.) זה בסדר להקשיב לדברים האלה כדי להעביר את הזמן, אבל אם אתה חושב שאני ממש אוהב לשמוע אותם, אתה טועה. איני מתעניין בדברים האלה ולא מעניין אותי לשמוע עליהם. יש כאלה ששואלים: "האם אתה מקשיב כשאנשים מדברים על הדברים האלה?" איני מתנגד להקשבה, אך זה לא אומר שאני אוהב להקשיב, וזה גם לא אומר שברצוני לאסוף את המידע הזה, את הסיפורים האלה. מה זה אומר? זה אומר שבמעמקי לבי אין בי כל סקרנות אודות העניינים האלה, איני מתעניין כלל. ישנם אנשים שאפילו חושבים: "האם אין בלבך שנאה מיוחדת לדרקון הגדול האדום כאש? אם אתה שונא את הדרקון הגדול האדום כאש, אספר לך על עונש שנחת על הדרקון הגדול האדום כאש: בין פקידים בכירים בתוך הדרקון הגדול האדום כאש התחוללו מלחמות פנימיות, מספר סיעות לחמו זו בזו וכמעט הרגו שד ראשי מסוים. אותם שדים ראשיים שרדו כמה ניסיונות התנקשות, זה ממש מסוכן! האם תשמח לשמוע זאת?" האם כולכם תשמחו לשמוע על דברים כאלה? אם זה ישמח אתכם, שמחו; אם אינכם אוהבים לשמוע זאת, אל תקשיבו – זה לא קשור אלי. בקצרה, ביחס לעניינים כאלה, בין אם מדובר במגפה במדינה מסוימת, בסיבות למגפה, כמה אנשים מתו, איזו מדינה חוותה אסון גדול, מצבה של הממשלה במדינה מסוימת, כמה ברוטליים הם המאבקים הפנימיים בדרגים הבכירים של מדינה מסוימת, או מהומות חברתיות – יתכן שאקשיב אם יצא לי לשמוע על זה, אך לא אתאמץ לחפש פרטים ספציפיים על המאורעות האלה, להקשיב לחדשות, לקרוא עיתונים או לחפש באינטרנט תוכן שקשור למאורעות כאלה, רק משום שאיני יודע עליהם. בהחלט לא אעשה זאת ולעולם איני עושה דברים כאלה. איני מתעניין בנושאים כאלה. יש אנשים שאומרים: "כל זה נמצא תחת שליטתך, את כל זה אתה עשית; זו הסיבה שאינך מתעניין". האם אמירה זו היא נכונה? היא נכונה במונחי דוקטרינה, אך במהותו של דבר, זה לא המצב. האל אוחז בריבונות על גורל האדם, ועל כל גזע, קבוצת אנשים, או עידן. זה בהחלט נורמלי שיתרחשו אי אילו אסונות ומאורעות חריגים בכל עידן – כל זה נתון בידי האל. כשמגיע זמנו של עידן להתחלף, העידן חייב לחלוף, גם אם לא חל כל שינוי ולו בעלה דשא או בעץ בודד, וזאת ללא קשר לעידן ולא משנה אם התרחשו בו מאורעות משמעותיים או זניחים. זהו עניין של ריבונות האל. אם עידן לא אמור להסתיים, אזי אפילו אם חלים שינויים כבירים בתופעות שמיימיות או בכל הדברים שעל פני האדמה – העידן לא יסתיים. כל אלה הם ענייניו של האל, מעבר להתערבות או לסיוע אנושיים. מה שאנשים אמורים לעשות בעיקר הוא לא להעסיק עצמם בעניינים אלה, ולא לאסוף ראיות ומידע אודות מאורעות אלה כדי להשביע את סקרנותם. באשר לדברים שהאל עושה, עליך להבין כמה שתוכל ולא לנסות להבין דברים בכוח כאשר אין זה בגדר האפשר. בקרב האנושות המושחתת, העניינים האלו רגילים לחלוטין ושכיחים מאד. כל אותם עניינים – התחלפות העידנים, השינוי בסדר העולמי, גורלו של גזע, המשילות ומצבו של משטר מסוים, וכן הלאה – כל אלה נתונים בידי האל, הכול תחת ריבונותו. אנשים צריכים רק להאמין, לקבל ולהתמסר; זה מספיק. אל תטפח את הרעיון להבין תעלומות רבות יותר, מתוך מחשבה שככל שתבין יותר תעלומות, כך הדבר יראה יותר אופנתי, כאילו שבזכות אמונתך באל יש לך שיעור קומה ורוחניות אדירים. אם הלך רוחך כזה, זה אומר שהשקפתך על האמונה באל שגויה. עניינים אלה אינם משמעותיים. העניין המשמעותי באמת, מה שאנשים צריכים להעסיק בו את עצמם ביותר, הוא ליבתה של תכנית הניהול של האל – ישועת האנושות, לאפשר לאנושות להיוושע במסגרת העבודה של תכנית הניהול של האל. זהו העניין הגדול והמרכזי ביותר. אם אתה מבין את האמיתות והחזונות הקשורים לעניין זה, קבל את מה שהאל עושה בקרבך ואת האמת שהוא מספק לך, וקבל כל מקרה שבו אתה עובר גיזום, שיפוט וייסורים. אם תקבל את כל אלה, אזי יהיה לכך ערך רב יותר מאשר חקר תופעות שמימיות, תעלומות, אסונות או פוליטיקה.

ישנם אנשים שלומדים מעט היסטוריה, מבינים קצת פוליטיקה ובמובן אחד הם אוהבים למשוך תשומת לב מיוחדת; במובן אחר הם חושבים: "האל בהתגלמותו ניחן במהות האל ובאמת. ידועה לו העובדה שהאל אוחז בריבונות על כל הדברים ומבין את הפרטים שבתוכם. אם כן, אם אבין פוליטיקה והיסטוריה, האם אוכל לשרת את צרכיו? האם אוכל להשביע את סקרנותו אודות כל אותם דברים?" אני אומר לך, אתה טועה! מה שדוחה אותי ביותר הוא בראש וראשונה פוליטיקה, ובמקום השני היסטוריה. אם אתה מדבר על היסטוריה ואתה משתף אנקדוטות סיפוריות ומלאות הומור, או שיח אגבי כדי להעביר את הזמן, זה בסדר. אבל אם אתה מתייחס לדברים האלה, לעניינים האלה, כאל דבר-מה רציני לדון בו אתי, כדי להתחנף אלי ולבנות מערכת יחסים, אזי אתה טועה; אין בי כל רצון להקשיב לדברים האלה. יש כאלה שחושבים בטעות: "אתה משתף את האמת ומארגן כינוסים למען אנשים כי אתה חייב לעשות כן; במעמקי לבך, מה שאתה אוהב ביותר הוא אי-סדר עצום בעולם. אתה חושש שהעולם לא כאוטי דיו. בכל פעם שישנו אסון, מי יודע כמה מאושר אתה מאחורי הקלעים, אולי אתה אפילו מדליק זיקוקים כדי לחגוג!" אני אומר לכם, זה לא כך. אפילו אם הדרקון הגדול האדום כאש יאבד ויקרוס, אני אישאר כפי שאני. ישנם אנשים ששואלים: "האם לא תהיה מאושר אם הדרקון הגדול האדום כאש יקרוס? כאשר הדרקון הגדול האדום כאש יושמד וייענש, האם לא ראוי שתדליק זיקוקים? האם לא ראוי שתערוך נשף גדול ותחגוג עם אנשיו הנבחרים של האל?" אמרו לי, האם זה מה שעלי לעשות? האם זה נכון או פסול לעשות זאת? האם זה תואם את האמת? יש האומרים: "הדרקון הגדול האדום כאש רדף כל כך את אנשיו הנבחרים של האל, הפיץ שמועות על האל והכפיש את שמו, ניאץ ושפט את האל. האם לא יהיה זה מן הראוי לחגוג מעט מעט כשהוא יבוא על עונשו?" אם תחגגו, אני מתיר זאת מכיוון שיש לכם מצבי רוח משלכם. אם כולכם תהיו עליזים, תישארו ערים במשך שלושה ימים ולילות, תתכנסו יחדיו כדי לקרוא את דברי האל, לשיר מזמורים ולרקוד על מנת לשבח את צדקת האל, ותעלזו משום שהאל סוף סוף השמיד ורמס את הדרקון הגדול האדום כאש, את האויב, ואנשיו הנבחרים של האל שוב לא יסבלו ממנו רדיפות ועינויים, לא יהיו עוד מנועים מלשוב לביתם ויוכלו סוף-סוף לשוב למשפחותיהם, אזי מצב הרוח הכללי יהיה מובן. אם תרצו לחגוג ולהירגע כך, אני מסכים. אך בכל הנוגע אליי, אני אעשה את מה שעלי לעשות; איני עוסק בפעילויות אלה. ישנם אנשים ששואלים: "מדוע יש לך גישה כזאת? האם זה לא מעיב על שמחת האנשים? מדוע אינך מראה קצת רגש? אם אינך נוכח ברגע הקריטי ביותר, כיצד נוכל לחגוג?" אין זה פסול לחגוג, אך ישנו דבר אחד שעליו עלינו לשתף בבירור: הבה נניח שהדרקון הגדול האדום כאש נענש, האל סילק אותו; אותו מלך שדים, שבעבר שימש להפיכת אנשיו הנבחרים של האל למושלמים, הושמד וחוסל – ואם כך, מה לגבי שיעור קומתם של אנשיו הנבחרים של האל? כמה אמת הבנתם? אם כולכם יכולים לבצע את חובותיכם כהלכה, כולכם יצירי בריאה כשירים המסוגלים לירוא את האל ולסור מרע, כשכל אחד מכם ניחן בשיעור קומתם של איוב ושל פטרוס וכולכם כבר נושעתם, אז זהו בהחלט רגע משמח, דבר שראוי לחגוג. אך אם ביום מן הימים הדרקון הגדול האדום כאש יקרוס ושיעור קומתכם לא יגיע לרמה שבה תבצעו את חובותיכם נאמנה, אם עדיין לא תהיה בכם יראת האל ולא תהיו מסוגלים לסור מרע, ותהיו רחוקים ביותר משיעור קומתם של איוב ושל פטרוס, כשאינכם מסוגלים להתמסר באמת לריבונות האל ולא יכולים להיחשב כיצירי בריאה ראויים, אזי איזו סיבה תהיה לכם להיות מאושרים? האם אינכם פשוט מתענגים על שמחה חסרת תועלת? חגיגה כזאת תהיה חסרת משמעות וערך. יש אנשים שאומרים: "הדרקון הגדול האדום כאש רודף אותנו כל כך; זה בסדר, מן הסתם, שנשנא אותו? זיהוי מהותו אמור להיות בסדר, נכון? הוא רדף אותנו כל כך; מדוע איננו יכולים להיות מאושרים כשהוא יסולק?" זה בסדר להיות מאושרים, להביע את רגשותיכם. אך אם אתם חושבים שהשמדת הדרקון הגדול האדום כאש מסמנת את סיום תכנית הניהול של האל ואת הושעת האנושות, ומבחינתכם השמדת הדרקון הגדול האדום כאש שקולה להשלמת תכנית הניהול של האל וכן לישועתכם אתם ולהבאתכם לידי שלמות, האין זו הבנה שגויה? (כן.) ובכן, מה אתם מבינים עכשיו? גורלו ומצבו של אויב האל, הדרקון הגדול האדום כאש, הם ענייניו של האל, ואין להם כל קשר לחתירתכם לשינוי בצביונכם או לישועתכם. הדרקון הגדול האדום כאש הוא רק ניגוד, כלי שרת, הכפוף לתזמורי האל. מה שהוא עושה והאופן שבו האל משתמש בו לצורך מתן שירות – אלה הם ענייניו של האל ואינם קשורים לבני האדם. לפיכך, אם אתה מוטרד מדי בנוגע לגורלו ומאפשר לדבר להסיח את תשומת לבך, אזי זו צרה, זו בעיה. האל אוחז בריבונות על כל הדברים, ובכללם הדרקון הגדול האדום כאש וכל השדים והשטנים, ולכן כל מה שעושים השדים והשטנים, ולא משנה מצבם, לא קשור להיווכחותך בחיים או לשינוי בצביונך. מה כן נוגע לך? עליך להכיר במהותה המרושעת והאכזרית של התנגדותו לאל, במהותו העוינת לאל ובהיותו אויב האל – זה מה שעליך להבין. באשר לשאר, אילו אסונות ממיט עליו האל, כיצד האל מתזמר את גורלו, זה לא נוגע לך כלל, ואין טעם לדעת זאת. מדוע אין בכך טעם? מכיוון שאפילו אם תדע, לא תוכל להבין מדוע האל פועל באופן כזה. אפילו אם תראה זאת, לא תדע מדוע האל בוחר לפעול כך, לא תוכל לתפוס לעומק את האמת שמאחורי העניין. עם מעט ההערות הקצרות האלה אסיים כאן את הנושא הזה.

הביטויים של צוררי משיח כשהם משתמשים בהתרפסות, חנופה ומילים יפות נמצאים כמובן גם אצל אנשים רגילים ומושחתים, אך מה מבדיל בין צוררי משיח לבין אנשים רגילים ומושחתים? בהתרפסותם, בחנופתם ובמילותיהם היפות אין כל כבוד וכל כנות. במקום זאת, מטרתם היא להשתעשע באל בהתגלמותו, לבחון אותו ולהשתמש בו, ומכאן נובעות ההתנהלויות האלה; יש להם מטרות משלהם. הם מבקשים להשתעשע עם האדם הרגיל שהם רואים מולם, על ידי כך שהם מתרפסים בפניו, מחניפים לו ומשמיעים באוזניו מלים יפות כדי לשטות במשיח, ולמנוע ממנו להבין לעומק מי הם באמת, אילו צביונות מושחתים יש להם, באיזו מין יושרה ומהות הם ניחנים, ולאיזו קטגוריה של בני אדם הם משתייכים. הם רוצים לשטות ולהטעות, נכון? (כן.) בתוך ההתרפסות, החנופה והמלים היפות שלהם האם ישנה מלה כנה אחת? אף לא אחת. כוונתם ומטרתם של צוררי משיח היא להטעות, לשטות ולהשתעשע בזולת. האם הנוהגים האלה אינם תמצית הבוז שרוחשים צוררי משיח לאמת? (כן.) הם חושבים שכל האנשים הרגילים אוהבים לשמוע דברי נועם, נהנים מחנופה ורוצים שאחרים ישתטחו לרגליהם, מה שנותן להם תחושה של חשיבות וגורם למעמדם להראות כמכובד ונעלה יותר מזה של האדם הממוצע. לעומת זאת, אם מישהו מתרפס באופן מוגזם בפני המשיח, כשהוא נטול יושרה וכבוד עצמי, מדבר בלשון חמקמקה, תמיד מנסה להטעות ותמיד מתאמץ לטייח עובדות, בעודו מתייחס למשיח תוך העמדת פנים ובצורה כוזבת – לא רק שהמשיח לא יקנה שום דבר מכל זה, הוא יתרגז עליך בלבו. באיזו מידה? האל היה אומר שזהו אדם דוחה, שלא אומר ולו אמת אחת ורק חושב כיצד להתרפס; אדם שאין בו מן הטוב ושאינו טיפוס חיובי – אדם כזה אינו אמין ואינו מהימן. לא אמין ולא מהימן – זו ההגדרה שתינתן לאנשים כאלה. על פני השטח אלה רק שני הביטויים האלה ותו לא, אך לאמיתו של דבר אדם כזה לא אוהב את האמת, לא יכול להשיג את האמת ולא סביר שייוושע. מהי המשמעות ומהו הערך של אמונתו באל של אדם כזה, אם אינו יכול להשיג את האמת ולא סביר שייוושע? אם הוא לא גורם לשיבושים או להפרעות, הוא יכול רק למלא את התפקיד של ניגוד או של כלי שירות בבית האל, בדיוק כמו הדרקון הגדול האדום כאש. מה זה אומר, למלא את התפקיד של דבר-מה? זה אומר באופן זמני, עד כמה שניתן, כמו משיכת עגלה, שממשיכים בה כל עוד לא הופכים אותה על פיה. מדוע גורמים להם למלא תפקיד? מכיוון שאנשים כאלה לא חותרים אל האמת. הם בזים לאמת ומזלזלים בה בלבם, לועגים לה ומשתעשעים בה עד כדי כך, שמובטח כי אחריתם תהיה כמו זו של פאולוס והם לא יוכלו להגיע עד הסוף. לפיכך, אדם מסוג זה יכול רק למלא תפקיד של נותן שירות זמני בבית האל. מבחינה אחת, הם מאפשרים צמיחה של כושר ההבחנה ושל ההבנה אצל אלו שבאמת חותרים אל האמת. מבחינה אחרת, הם עושים את כל מה שהם מסוגלים לו בבית האל ונותנים שרות ככל יכולתם, מכיוון שאנשים כאלה לא יכולים לצלוח את הנתיב עד סופו.

כשיצאתי החוצה ביום מן הימים נתקלתי במכרה. לפני שהספקתי לדבר היא הקדימה ושאלה אותי: "עבר זמן כה רב מאז פגישתנו האחרונה. חיכיתי לך כאן כל יום והתגעגעתי אליך כל כך, עד שאיני יכולה להישאר בבית. אני מחפשת אותך כאן כל העת, בתוך המון העוברים ושבים!" חשבתי לעצמי, יתכן שהאישה הזאת קצת לוקה בנפשה. האם קבעתי איתך פגישה? איזו סיבה יש לך לחכות לי כאן מדי יום? היות שנתקלנו זה בזו, הבה נדבר על משהו עם משמעות. שאלתי אותה: "מה שלומך לאחרונה?" היא השיבה: "אם אתחיל לדבר על זה לא נסיים. מאז פגישתנו האחרונה אני כל כך טרודה במחשבות עליך, שאיני יכולה לאכול או לישון. רק קיוויתי שביום מן הימים אראה אותך". אמרתי: "בואי נדבר על משהו עם משמעות. מה היה מצבך במהלך התקופה הזאת?" "די טוב. היה בסדר". "האם נערכו בחירות בכנסייה שלכם? האם זה עדיין אותו מנהיג?" "לא, הם בחרו בפלוני". "איך הוא?" "הוא בסדר". "אז למה הוחלף מנהיג הכנסייה הקודם?" "לא בטוחה – הוא היה בסדר". "היי ספציפית יותר, אל תגידי רק 'בסדר' כל הזמן. הסיבה הייתה שהוא לא יכול היה לעשות עבודה ממשית?" "אני חשבתי שהוא בסדר". "מה לגבי האנושיות של המנהיג החדש שנבחר? איך הבנתו את האמת? האם הוא מסוגל לעשות עבודה ממשית?" "הוא בסדר". לא משנה מה שאלתי אותה, תשובתה הייתה תמיד "בסדר", מה שמנע כל אפשרות של שיחה, ולכן עזבתי. מה אתם חושבים על הסיפור הזה? מה צריכה להיות כותרתו של הסיפור הזה? ("בסדר".) הסיפור הזה הוא "בסדר". במגעיי עם הרבה אנשים, מעטים מדברים ממקום של היגיון אנושי, ועוד פחות מכך בהתאם לעקרונות-האמת. פיהם של רוב האנשים מלא בשקרים, בשטויות, ברעיונות מופרכים ובמלים יומרניות; אין אפילו הצהרה אמיתית אחת. אני אפילו לא דורש שכל משפט שתאמרו יהיה תואם לאמת או למציאות-האמת, אבל לכל הפחות עליכם להיות מסוגלים לדבר כמו בן אדם, להפגין כנות מסוימת, להראות מעט רגש אמיתי. בלי אלה, האם יכול להתקיים דו-שיח? זה בלתי אפשרי. אתם תמיד אומרים מלים ריקות ודברי-שקר; כשאתם מתמודדים עם מצבים שונים, יוצאים מפיכם שטויות, רעיונות מופרכים, עלבונות ודברים יומרניים ומופיעים דברי הצטדקות והתגוננות, שלא מאפשרים להסתדר או לתקשר, נכון? (נכון.)

הרבה אנשים אוכלים ושותים את דברי האל, ומאמינים שדברים אלה נוגעים אך ורק לאל שבשמיים, רק לרוח האל ורק לאל הבלתי-נראה, שאינו מוחשי. היות שהאל הוא כה רחוק, דבריו נחשבים לעמוקים מספיק כדי להיקרא "האמת". אך אותו אדם רגיל שניצב מולם, אדם שניתן לראותו ולשמוע אותו מדבר – לגביו חושבים שהקשר בינו לבין האמת, עם האל או עם מהות האל הוא קלוש. זה מפני שניתן לראותו, ושהוא קרוב מאוד לבני האדם; הוא לא משפיע בשום צורה על ליבם או על עיניהם והוא לא יוצר אצלם כל תחושה של סקרנות מסתורית. אנשים מרגישים שקל מדי לפענח את טיבו של אותו אדם רגיל, מוחשי ומדבר – הוא שקוף מדי. הם אף חושבים שהם מסוגלים לחדור ולראות לעומקו במבט חטוף. כתוצאה מכך ובאופן בלתי-מודע, אנשים מתייחסים אל המשיח כפי שהיו מתייחסים לבן-אדם – כפי שהיו מתייחסים לכל אדם שמעמדו רם או לאדם בעמדת כוח. האם זה עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת? כיצד ניתן להשוות את המשיח לבני אדם מושחתים, בעלי מעמד וכוח? מי שמתרפסים בפני אנשים מושחתים עם מעמד וכוח, ומחניפים להם, זוכים להערכתם של אלה ומפיקים מכך תועלת. המושחתים נהנים מזה – הם משתוקקים להתרפסות, חנופה ולקקנות מצד אחרים, היות שזה גורם להם להראות יותר אציליים ונעלים, מה שמדגיש עוד יותר את מעמדם וכוחם. אך המשיח, שניחן במהות האל, הוא בדיוק ההפך מכך. כשאדם נהנה ממעמד רם ומתהילה, זה לא מפני שהוא ניחן במהות או באופי נאצלים; לכן עליו להשתמש בכל מיני אמצעים כדי לגרום לאחרים להעריץ אותו ולהחניף לו, וכך להציג לראווה את תהילתו ומעמדו. לעומתם, המשיח ניחן במהות האל ולכן מעצם טבעו הוא מחזיק בזהות של האל ומעמדו הוא מעמדו של האל – ואלה נעלים על מהותו ומעמדו של כל יציר בריאה. זהותו ומהותו קיימים באופן אובייקטיבית ולא זקוקים להערצה מופרזת מצד יצירי בריאה, כאישור; המשיח גם לא זקוק להתרפסות או לחנופה מצד יצירי בריאה כדי להוכיח את זהותו, את מהותו או את מעמדו הנאצל. זה מפני שמעצם טבעו המשיח ניחן במהות האל; אף אדם לא העניק לו זאת, ועל אחת כמה וכמה שהוא לא זכה בכך באמצעות שנים של ניסיון בקרב האנושות. במילים אחרות, זהותו ומהותו של האל נותרים בעינם גם בהיעדרם של כל יצירי הבריאה; ללא אף יציר בריאה שיסגוד לאל או ינהה אחריו, מהות האל נותרת כשהייתה – זו עובדה שלא משתנה. צוררי משיח מאמינים בטעות כי ללא קשר לדברים שיאמר המשיח או למה שיעשה, בני האדם חייבים לומר מלים יפות, להריע, ללכת בעקבותיו ולהתרפס כדי לשרת אותו על פי העדפותיו ולא לסתור את כוונותיו; הם חושבים שבכך הם עשויים לגרום למשיח להרגיש כי זהותו ומעמדו אכן שרירים וקיימים. זו טעות חמורה! כיצד אדם כלשהו מקרב האנושות המושחתת, שיש לו מעמד, כוח ותהילה, זוכה בתהילתו ובכוחו? (באמצעות התרפסות וחנפנות.) זהו היבט אחד. מלבד זאת, זה קורה בעיקר באמצעות מאבקיו ומאמציו בקרב בני האדם, אפילו באמצעות מניפולציות, ובכך שהוא זוכה בכך או חוטף זאת בכוח באמצעים שונים. מדובר בסך הכול במוניטין, בעמדה רמה או בדירוג גבוה בקרב בני האדם. השם הטוב, הדירוג הגבוה והמעמד הרם גורמים לאדם לבלוט בקרב הקהל, להפוך למנהיג, למקבל החלטות שלו הזכות לקבוע את סדר היום. אך מהי מהותו של אותו אדם עם בעל מעמד רם ורב תהילה, שמתבלט מעל לאחרים, בקרב בני האדם? האם קיים הבדל כלשהו בינו לבין אחרים? זהותו ומהותו זהות בדיוק לאלו של כל אדם מושחת מן השורה; מדובר ביציר בריאה רגיל, שהושחת תחת כוחו של השטן, שמסוגל לבגוד באמת ובדברים חיוביים, לבלבל בין רע וטוב, לצאת נגד העובדות, לעשות מעשים רעים, להתנגד לאל, להתריס ולקלל את השמיים. זהותו ומהותו האמיתיים הם של אדם שהשטן השחית, אדם שמסוגל להתנגד לאל, מה שהופך את תהילתו ומעמדו בסך הכול לתארים ריקים מתוכן. אותם אנשים שיש בהם מידה מספקת של אכזריות, ברוטליות ורשע, שנכונים להרוג אחרים או לפגוע בהם תמורת מעמד ותהילה, זוכים בעמדות רמות. אלו שמסוגלים לחרוש מזימות, שיש להם שיטות ומסוגלות לרקום תוכניות זדוניות, הופכים למנהיגיהם של האחרים. אותם אנשים הם יותר מרושעים וברוטליים מאנשים מושחתים מן השורה. הם אוהבים שמתייחסים אליהם אך ורק במלים יפות, לקקנות, התרפסות וחנופה. אם תאמר להם את האמת, תסכן את חייך. צוררי משיח מביאים את אותם כללי-משחק ארציים ואת אותן פילוסופיות להתנהלות בעולם אל בית האל, והם מיישמים זאת בפועל במגעיהם עם המשיח. הם מניחים שאם המשיח רוצה לבסס לעצמו מעמד איתן, הוא גם מחבב בהכרח את ההתרפסות בפניו. את החנופה ואת המלים היפות שיאמרו לו אחרים. בכך הם מתייחסים בצורה מרומזת אל הבשר שבו מתגלם האל, כאל חבר רגיל באנושות המושחתת, וזו גישתם של צוררי משיח. לפיכך, אין ספק שהצביון שמפגינים צוררי משיח במגעיהם עם המשיח הוא מרושע. צביונם מרושע, הם אוהבים לשער השערות ולתהות אודות מחשבותיהם של אנשים; הם אוהבים לאמוד את דברי האנשים ואת הבעות פניהם, והם אוהבים להשתמש באמצעים ובכללי משחק מסוימים שבהם משתמשים אנשים חילוניים כלפי המשיח, ובעניינים הנוגעים למגעיהם עמו. מהי שגיאתם החמורה ביותר? מדוע הם מסוגלים לנהוג כך? היכן טמון שורש העניין? האל אומר שהאל בהתגלמותו הוא אדם מן השורה. כשצוררי משיח שומעים זאת הם שמחים מאוד ואומרים: "ובכן, אם כך אתייחס אליך כאל אדם רגיל; כעת יש לי בסיס לאופן שבו אתייחס אליך". כשהאל אומר שהבשר שבו מתגלם האל ניחן במהות האל, צוררי משיח משיבים: "מהות האל? איך יתכן שאיני רואה זאת? איפה היא? כיצד היא באה לידי ביטוי? מה הוא מגלה כהוכחה לכך שהוא ניחן במהות האל? אני יודע רק להתרפס ולהתחנף בפני בעלי המעמד. איני יכול לטעות כשאני מתרפס ומתחנף לאנשים; זו תמיד דרך הפעולה הנכונה. על כל פנים, זה עדיף מאשר לומר את האמת". זו רשעותם של צוררי משיח. זה האופן שבו צוררי משיח לא מאמינים באמת ולא מקבלים אותה, והם חיים אך ורק על פי הפילוסופיה של השטן.

ישנם אנשים שאומרים: "כולם אוהבים את אלה שמסוגלים להתרפס, להתחנף ולומר מלים יפות; רק האל לא מחבב אנשים כאלה. אם כן, איזה סוג של אדם מוצא חן בעיני האל? כיצד אדם אמור לבוא במגע עם האל כדי להתחבב עליו?" אתם יודעים? (האל אוהב אנשים כנים; אנשים שמדברים אל האל בגילוי לב, אנשים שפותחים את ליבם ומשתפים עם האל ללא רמיה.) עוד משהו? (אלה שניחנים בלב ירא-אל, שמסוגלים להקשיב לדברי האל ולקבלם.) (אלה שבית האל יקר לליבם, שמאוחדים בלב עם האל.) כולכם ציינתם מספר היבטים שמאפיינים אדם כן, שיש ליישמם בפועל. האל דורש מבני האדם שיהיו כנים. זוהי אמת שעל בני האדם ליישם בפועל. אם כן, מהם העקרונות שעל בני האדם להקפיד עליהם במגעיהם עם האל? היו כנים: זהו עיקרון שיש לפעול לפיו כשבאים במגע עם האל. אל תתרפסו ואל תתחנפו, כמנהג הכופרים; לאל אין כל צורך בהתרפסות ובחנופה מבני האדם. מספיק להיות כן. ומה זה אומר, להיות כן? כיצד ניתן ליישם זאת בפועל? (פשוט להיפתח בפני האל, מבלי להעמיד פנים, להסתיר משהו או לשמור סודות – לבוא במגע עם האל בלב כן ולהיות ישיר, ללא כל כוונות רעות או תכסיסנות.) זה נכון. כדי להיות כן, עליך להניח תחילה בצד את רצונותיך האישיים. במקום להתמקד באופן שבו האל מתייחס אליך, עליך לחשוף עצמך בפני האל ולומר את כל מה שעל לבך. אל תהרהר ואל תשקול את ההשלכות העתידיות של דבריך; אמור את מה שאתה חושב, הנח בצד את מניעיך ואל תאמר דברים אך ורק כדי להשיג מטרה כלשהי. יש לכם יותר מדי כוונות אישיות וטומאות; אתם תמיד מחושבים באופן שבו אתם מדברים, ואתם חושבים כך: "עליי לדבר על זה ולא על זה, עליי להיזהר בדבריי. אנסח זאת בצורה שתועיל לי ותחפה על מגרעותיי, ואותיר רושם טוב על האל". האם זה לא טיפוח מניעים אישיים? לפני שתפתח את פיך, תודעתך מלאה במחשבות עקלקלות, אתה עורך מספר פעמים את מה שברצונך לומר וכך, שכשהמלים יוצאות מפיך הן כבר לא כל כך טהורות ואינן אמיתיות ולו במקצת; הן כוללות את מניעיך האישיים ואת מזימות השטן. זו לא כנות; מדובר כאן במניעים אפלים ובכוונות זדון. יתרה מכך, כשאתם מדברים אתם תמיד מבינים כיצד להמשיך מתוך הבעות הפנים של אנשים והמבט שבעיניהם: אם הבעת פניהם חיובית, אתם ממשיכים לדבר; אם לא – אתם נוצרים זאת ולא אומרים דבר; אם מעיניהם נשקף מבט רע ונראה שמה שהם שומעים לא מוצא חן בעיניהם, אתם חושבים על כך שוב ואומרים לעצמכם – "נו, אני אגיד משהו שמעניין אותך, שמשמח אותך, שאתה תאהב ושבעקבותיו גישתך כלפיי תהיה טובה". האם זוהי כנות? לא. ישנם אנשים שלא מדווחים כשהם רואים אדם שעושה מעשים רעים וגורם להפרעה בכנסייה. הם חושבים – "אם אהיה הראשון שידווח על כך, אפגע באותו אדם ואם יתברר שטעיתי, אאלץ לעבור גיזום. אחכה שאחרים ידווחו על כך, ואצטרף אליהם. אפילו אם אנו טועים, זו לא בעיה רצינית – אחרי הכול, אי אפשר להרשיע קהל אנשים. כמו שאומרים – 'הציפור שמושיטה את צווארה היא זו שנורית'. אני לא אהיה הציפור הזאת; מי שמתעקש לבלוט הוא טיפש". האם זהו אדם כן? בהחלט לא. אדם כזה הוא ערמומי, בהחלט; אם הוא יהפוך למנהיג כנסייה, או למפקח, האם הוא לא יגרום הפסד לעבודת הכנסייה? בהחלט כן. בשום אופן אין להשתמש באדם כזה. האם אתם מסוגלים להבחין באדם מסוג זה? נאמר, למשל, שישנו מנהיג שעשה אי אילו דברים רעים והפריע לעבודת הכנסייה, אך איש לא מבין מה בעצם קורה עם אותו אדם, וגם העליון לא יודע מה טיבו – רק אתה יודע מה קורה איתו למעשה. האם בנסיבות כאלה תציג את העניין בכנות בפני העליון? זו הסוגייה שחושפת ביותר את האדם. אם אתה מסתיר את העניין ולא אומר דבר לאיש, אפילו לא לאל, וממתין ליום שבו יתברר שאותו מנהיג עשה כל כך הרבה דברים רעים, עד כי עבודת הכנסייה השתבשה וכולם כבר חשפו אותו וטיפלו בו, ואז אתה קם ואומר: "ידעתי לכל אורך הדרך שהוא לא אדם טוב. העניין הוא שאנשים מסוימים חשבו שהוא טוב; אילו אמרתי משהו, אף אחד לא היה מאמין לי. לכן לא דיברתי. עכשיו, כשהוא עשה אי אילו דברים רעים וכולם מסוגלים להבין במי מדובר, אני יכול לספר מה באמת קורה איתו". האם זו כנות? (לא.) אם בכל פעם שבעיותיו של אדם נחשפות, או שבעיה מדווחת, אתה הולך בעקבות ההמון ואתה האחרון שקם וחושף אותו או מדווח על הבעיה, האם אתה כן? אין פה שמץ של כנות. אם ישנו אדם שאינך מחבב, או שאדם כלשהו פגע בך, ואתה יודע שלא מדובר באדם רע אך היות שאתה קטנוני, אתה מפתח כלפיו שנאה ומבקש להתנקם בו ולבזות אותו, יתכן שתחשוב על דרכים ותחפש הזדמנויות לומר עליו דברים רעים לעליון. יתכן שרק תנקוב בעובדות ולא תגנה אותו, אך כשתנקוב באותן עובדות, כוונתך תתגלה: אתה שואף להשתמש בידו של העליון, או לגרום לכך שהאל יאמר משהו כדי לטפל בו. בכך שאתה מדווח לעליון על בעיות, אתה מנסה להשיג את מטרתך. ברור כי הדבר מהול בכוונות אישיות, וזו בבירור לא כנות. אם מדובר באדם רע שמפריע לעבודת הכנסייה ואתה מדווח על כך לעליון כדי לגונן על אותה עבודה, ומלבד זאת אתה מדווח על בעיות שהן עובדתיות לחלוטין, זה שונה מטיפול בעניינים על פי פילוסופיות שטניות. זה נובע מחוש צדק ואחריות, ובכך אתה מממש את נאמנותך – כך כנות באה לידי ביטוי.

האל לא אוהב אנשים שמתרפסים, מתחנפים ואומרים מילים יפות. אם כן, איזה סוג של אדם מוצא חן בעיני האל? כיצד האל מעוניין שאנשים יבואו עמו במגע וישתפו עמו? האל מחבב אנשים כנים, הוא רוצה שאנשים יהיו כנים כלפיו. אינך צריך להביא בחשבון את נימת דיבורו והבעת פניו ואינך צריך לנסות למצוא חן בעיניו; עליך רק להיות כן, לדבר בגילוי לב, לא להסתיר להסוות ולחפות דבר ממה שעל ליבך, ולאפשר להופעתך החיצונית לתאום את אשר על ליבך. כלומר, כשאתה בא במגע עם המשיח ומתייחס אליו, אינך צריך לעשות כל מאמץ, להכין "שיעורי בית" כלשהם, להתכונן או לעשות דבר-מה מראש; שום דבר מכל זה לא נחוץ. האל אוהב כנות: שיחה או מגעים רגילים, טבעיים, מלב אל לב. אפילו אם תאמר דבר-מה שגוי או שתשתמש במילים לא הולמות, זו לא בעיה. למשל, נניח שאני הולך למקום כלשהו והטבח שואל: "האם יש לך הגבלות תזונתיות? אילו מזונות אתה אוכל וממה אתה נמנע? מה עליי להכין?" אני אומר: "לא מלוח מדי, לא מזון מתובל, וגם לא מדי שמנוני ולא מזונות מטוגנים. כמזון בסיסי, אורז או אטריות הם בסדר". האם אלו הוראות מעמיקות? (לא.) כל מי שיודע לבשל יבין מייד, ללא צורך בהשערות, תהייה, הנחיות מיוחדות או הסברים. פשוט בשל על פי ניסיונך, זה לא מסובך. אך אפילו הדבר הפשוט ביותר נמצא מחוץ להישג ידם של אנשים, כי הם אנוכיים ובעלי צביון מושחת. אני אומר "לא שמנוני מדי" אך אז, במהלך הבישול, הוא מוסיף כף גדולה של שמן לצלחת ירקות קטנה, ולמעשה מטגן אותם ונותן להם טעם שמנוני מאוד. אני אומר "לא מדי מלוח" והם שמים ממש קמצוץ של מלח, כך שזה כמעט חסר טעם. עם כל כך הרבה שמן וכזה טעם תפל, האם זה יהיה מעורר תיאבון? הטבח אפילו לא יכול לעשות כזה דבר קטן כמו שצריך, והוא אף אומר: "קשה לתפוס את כוונות האל. כל מילה מדברי האל היא האמת; קשה לאנשים ליישם זאת בפועל!" מה המשמעות של "קשה ליישם בפועל"? זה לא שהדבר קשה ליישום בפועל, אלא שאתה לא מיישם אותו בפועל. אתה אנוכי מדי; תמיד יש לך כוונות ויסודות לא טהורים משלך. א תה תמיד רוצה לעשות דברים כרצונך אתה, לעשות הכול לפי טעמך האישי. אני אומר: "אל תכין מנות מתובלות כשאתה מבשל. אם כולכם אוהבים מזון מתובל, תכינו כמה מתכונים לא מתובלים בשבילי". אך כשהוא מבשל, הוא מתעקש שזה יצא מתובל; הוא מתנפל על האוכל וחושב שזה נפלא. אני אומר: "אמרתי לך לא להכין אוכל מתובל. למה תיבלת כל כך?" "המתכון הזה צריך להיות מתובל. זה לא טעים בלי התבלינים, זה מאבד את הטעם בלעדיהם". איזה מין אדם זה? יש לו כוונות טובות? יש אנשים שאוהבים לאכול בשר; אני אומר: "אם אתה אוהב בשר, תכין לעצמך מנה עתירת בשרים. שים פחות בשר במנות שאתה מבשל בשבילי, או שפשוט תכין לי מנה צמחונית". הוא מסכים ברצון, אך כשהוא מבשל הוא מתעלם מבקשתי, מוסיף נתחי בשר גדולים לקדרה ואף מוסיף פלפלים חריפים. הבשר כבר שמנוני, והוא עוד מטגן אותו ומתאים את הכול לטעמו החזק. אם איני מאפשר לו לעשות את זה, זה לא מקובל עליו והוא אף אומר: "קשה מדי להשביע את רצונך. זה מעדן! כולם אוכלים את זה, למה אתה לא? אני לא מבשל את זה בשבילך? זה טוב לבריאותך אם תאכל עוד – זה יתן לך אנרגיה. אם תהיה בריא, תוכל לשאת יותר דרשות, הלא כן? אני מתחשב הן בטובתך והן בטובת האחים והאחיות שבכנסייה". האם האיש הזה אינו מטרד נוראי? יש לו רצונות חזקים בכל עניין, דעות ורעיונות משלו בכל עניין. לא משנה אם הוא מחזיק באמת כלשהי או לא – לאדם כזה אין אפילו את האנושיות הבסיסית ביותר. האם זו כנות? (לא.) בהתחלה, כשאותו אדם פנה אליי בשאלות, ההרגשה הייתה שהוא הגון, ושהוא מסוגל לבשל טוב בסך הכול. אך כאשר מוגשת הארוחה, אני יודע – הוא מדבר יפה, נראה שהוא טוב אליי, אך למעשה מדובר פשוט בברנש אנוכי ובזוי.

ישנה אישה כזו שאני פוגש לעתים קרובות; היא מחושבת ומהירת-מחשבה מטבעה. כשהיא באה איתי במגע, היא ממהרת להביא מים מיד כאשר אני נוטל את התרופה שלי; כשאני עומד לצאת, היא מייד אוחזת בתיק שלי וכשהיא רואה שקר בחוץ, היא מביאה גם צעיף וכפפות. אני חושב: היא מהירה, אך למה זה מרגיש מוזר? לא משנה אם אני נכנס או יוצא, מתלבש, נועל נעליים או חובש כובע – תמיד יש מישהו שיותר מהיר ממני. איך אתם חושבים שאני מרגיש? האם אני אמור להיות מאושר או להתרגז? (להתרגז.) האם התנהגות כזו הייתה מרגיזה אתכם? (כן.) אם את כולכם זה היה מרגיז, האם אתם חושבים שאותי זה מרגיז? (כן.) יש אנשים שמרגישים די שבעי רצון וגאים בעצמם אחרי שעשו בשבילי את כל זה, והם אומרים: "כשעבדתי, הבוס חיבב אותי. בכל מקום שאני הולך אליו, אנשים מחבבים אותי כי אני מהיר-מחשבה". משתמע מכך שאותו אדם יודע כיצד ללקק, להתרפס ולהתחנף; הוא לא קהה חושים, איטי או טיפש; הוא מהיר פעולה וחריף מחשבה, ולכן מחבבים אותו בכל מקום. אדם כזה אומר שכולם מחבבים אותו, והכוונה היא שגם אני אמור לחבב אותו. האם אני מחבב אותו? הוא מעצבן אותי כהוגן! אני נמנע מאנשים כאלה בכל פעם שאני רואה אותם. ישנם אחרים, שלאחר שראו כיצד שומרי-ראש ומשרתים מלחכי פנכה של בוסים מהעולם התחתון ושל שדים ראשיים פותחים את דלת המכונית ומגוננים על ראשו של הבוס בעולם, הם נוהגים כך גם כלפיי. לפני שאני אפילו נכנס למכונית, הם מושיטים ידם לפתוח את הדלת, הם מגוננים על ראשי בידם ומתייחסים אלי כמו שכופרים מתייחסים לצוות המוביל. אנשים כאלה מעוררים בי גועל. אנשים כאלה לא חותרים אל האמת ולו במקצת, האנושיות שלהם היא אנוכית, בזויה ומטונפת, ואין בהם שום תחושת בושה. כשאתה בא במגע עם אנשים, מתרפס ומתחנף בפני בעלי המעמד והתהילה ולא מפסיק ללחך פנכה, יש אפילו אנשים הגונים שמוצאים שהדבר דוחה ומתייחסים לאותם אנשים בבוז. אם אתה עושה זאת איתי, אני מוצא שזה דוחה אף יותר. אל תתנהג כך איתי לעולם; איני זקוק לזה, זה מגעיל אותי. מה שאני צריך ממך אינו התרפסות, חנופה או לקקנות. אני צריך שתהיה כן אתי, שתדבר עמי מלב אל לב כשאנו נפגשים, שתדבר על הבנתך, חוויותיך ומגרעותיך, שתדון בשחיתות שאתה מגלה במהלך ביצוע חובתך ובדברים שאתה חושף כשאתה מבצע את חובותיך, ועל דברים שלהרגשתך אתה לוקה בהם בחסר במהלך החוויות שלך. אתה יכול לעסוק בחיפוש ובשיתוף בקשר לכל הדברים האלה, ואתה יכול גם לדון בהם. לא משנה על איזה נושא אנו משתפים או משוחחים – עליך להיות כן ולהיות ניחן בכזו גישה ובכזה לב. אל תחשוב שאם תתרפס, תלקק, תתחנף או תנסה למצוא חן תוכל להותיר רושם טוב – אין בזה שום טעם. להיפך – לא רק שהתנהגות כזו לא מביאה כל תועלת, היא עלולה גם לגרום לך למבוכה גדולה ולחשוף את טיפשותך.

איזה סוג אנשים הם אלו שלא מסוגלים להיות כנים אפילו עם המשיח? אם אתה מתייחס לאחרים בכנות, אתה חושש שהם ידעו את מצבך האמיתי ויפגעו בך; אתה חושש שהם עלולים להתל בך, לנצל אותך, לעשות ממך צחוק או לבוז לך. אך מה אתה חושש שיקרה אם תהיה כן עם המשיח? אם מקננים בלבך חששות, זו בעיה. אם אינך יכול להיות כן, גם זו הבעיה שלך; מדובר בתחום שבו עליך לחפש את האמת ולשאוף לשינוי. אם אתה באמת מאמין ומודה בכך שהאדם שלפניך הוא האל שבו אתה מאמין, האל שאתה נוהה אחריו – כדאי שלא תבוא איתו במגע באמצעות התרפסות, חנופה ואמירת מלים יפות. במקום זאת היה כן, אמור את שעל לבך ואמור דברים עובדתיים. אל תאמר דברים שנועדו להסוואה, אל תספר שקרים או דברי הסתרה ואל תעסוק בתכסיסנות או במזימות. זוהי הדרך הטובה ביותר לבוא במגע עם המשיח. אתם מסוגלים להגיע לכך? איזה מאלה הוא חיובי: להיות כן, או להתרפס ולהתחנף? (להיות כן.) להיות כן זה דבר חיובי, ואילו להתרפס ולהתחנף הם דברים שליליים. אם אנשים לא יכולים להשיג את הדבר החיובי הזה, להיות כנים – זה מצביע על בעיה אצלם, על צביון מושחת. האם זו דרישה מופרזת מצדי? אם אתם חושבים שזה מופרז, אם אינכם חושבים שאני ראוי ליחס כזה, שאיני ראוי לכך שתבואו עמי במגע בצורה כנה שכזו ועם גישה כנה שכזו, האם יש לכם שיטה יותר טובה? דרך יותר טובה? (לא.) אם כך, ישמו בפועל את הגישה הזאת. הבה נסיים את השיתוף שלנו בנושא בנקודה זו.

ב. בחינה וניתוח, לצד סקרנות

כעת אנו מגיעים אל הפריט השני – בחינה וניתוח, לצד סקרנות. האם קל להבין את הפריט הזה? בכל מה שנוגע למעשיו ולדבריו של האל בהתגלמותו, וכן ביחס לאישיותו או לצביונו שנגלה בכל דבריו ומעשיו, או אפילו ביחס להעדפותיו – אנשים רגילים אמורים להתייחס לאלו כראוי. מי שבאמת נוהים אחר האל וחותרים אל האמת מתייחסים לאותם גילויים חיצוניים של המשיח כאל ההיבט הרגיל של בשרו. באשר לדברים שאומר המשיח, הם מסוגלים להקשיב להם ולתפוס אותם מתוך גישה לפיה הם האמת, ומתוך אותם דברים הם מבינים את כוונות האל, מבינים את עקרונות היישום בפועל ומוצאים נתיב ליישום בפועל כדי להיכנס למציאות-האמת. אך צוררי משיח מתנהגים אחרת. כשהם מתבוננים במשיח כשהוא מדבר ופועל, מה שמצוי בליבם אינו קבלה או התמסרות אלא בחינה: "מאין באים דברים אלו? כיצד הם נאמרים? משפט אחר משפט – האם הוא חשב עליהם מראש או שזו השראת רוח הקודש? האם אלו דברים שנלמדו או הוכנו מראש? מדוע איני יודע? חלק מהדברים האלה נשמעים די שגרתיים, פשוט שיח רגיל. זה לא נראה כמו האל; האם האל באמת מדבר בצורה כה רגילה, כה עממית? איני מסוגל לפענח את זה באמצעות בחינה, ולכן אתבונן במה שהוא עושה ברקע. האם הוא קורא עיתונים? האם הוא קרא אי אילו ספרים ידועים? האם הוא לומד דקדוק? עם איזה סוג של אנשים הוא בא במגע בדרך כלל"? הם לא נוקטים גישה של התמסרות או קבלת האמת – במקום זאת הם בוחנים את המשיח, תוך הפגנת גישתו של מלומד שעורך מחקר מדעי או לומד נושאים אקדמיים. הם בוחנים את תוכן דברי המשיח ואת אופן דיבורו, את המאזינים שהמשיח פונה אליהם וכן את גישתו ומטרתו של המשיח בכל פעם שהוא מדבר. כל מה שהם יכולים לראות וכל מה שהם שומעים עליו בכל פעם שהמשיח מדבר או פועל נעשה מושא לבחינה מצדם. הם בוחנים כל מילה וכל משפט שאומר המשיח, כל פעולה שהוא נוקט, כל אדם שהוא מטפל בו, את דרך התייחסותו לאנשים, את חיתוך דיבורו והתנהלותו, את מבטו והבעות פניו, אפילו את הרגלי חייו ושגרות חייו, את האופן שבו הוא בא במגע עם אחרים ואת גישתו כלפיהם – הם בוחנים את כל אלה. הבחינה הזו מובילה את צוררי המשיח למסקנה הבאה: לא משנה איך אני מתבונן במשיח, נראה שהוא ניחן באנושיות רגילה; הוא די רגיל, אין בו שום דבר מיוחד מלבד היכולת להביע את האמת. האם יתכן שהוא באמת האל בהתגלמותו? לא משנה עד כמה הם בוחנים, הם לא יכולים להגיע למסקנה נחרצת; לא משנה עד כמה הם בוחנים, הם לא מסוגלים לוודא אם המשיח הוא האל שהם מכירים בו בלבם. הם אלה שבוחנים את המשיח, לא אלה שחווים את עבודת האל – איך הם יכולים להגיע לכדי הכרת האל?

כאשר צוררי משיח בוחנים את המשיח, הם לא מסוגלים לראות את גדולת האל או את צדקתו, כול-יכולתו והסמכותיות שלו. לא משנה כמה הם בוחנים, הם לא יכולים להגיע למסקנה שהמשיח ניחן במהותו של האל; הם לא מסוגלים לרדת לעומקם של דברים ולהבין זאת. יש האומרים: "במקום שבו אינך יכול לרדת לעומק הדברים או להבין, ישנה אמת שניתן לחפש", ועל כך צורר משיח היה עונה: "אני לא רואה שום אמת שניתן לחפש כאן; ישנם רק פרטים חשודים הראויים לבחינה מעמיקה". לאחר שבחנו וניתחו הם מגיעים למסקנה הבאה: המשיח הזה מסוגל רק לומר אי אילו דברים, וחוץ מזה הוא לא נבדל בדבר מאנשים רגילים. אין לו כישרונות מיוחדים, אין לו יכולות ייחודיות ואפילו אין בו את הכוחות העל-טבעיים כדי לחולל אותות ומופתים כפי שעשה ישוע. כל מה שהוא אומר הם דבריו של בן-תמותה. אם כן, האם הוא באמת המשיח? התשובה לכך מצריכה בחינה וניתוח נוספים. לא משנה כיצד הם מתבוננים, הם לא יכולים לראות את מהות האל במשיח; לא משנה עד כמה הם בוחנים, הם לא יכולים להסיק שהמשיח ניחן בזהותו של האל. בעיניו של צורר משיח, הבשר שבו האל מתגלם אמור להיות ניחן בכוחות יוצאים מגדר הרגיל, בכישרונות מיוחדים, ביכולת להציג ניסים ו במהות וביכולת לבטא ולהוציא אל הפועל את סמכות האל. אך לאדם הרגיל הזה שלנגד עיניהם חסרות כל אותן מעלות, ודיבורו לא רהוט במיוחד; אפילו כשהוא מתאר דברים רבים, הוא משתמש בשפה עממית שלא תואמת לתפיסות אנושיות ואפילו לא מגיעה לרמתו של פרופסור באוניברסיטה. לא משנה כיצד צוררי משיח בוחנים את דברי המשיח, כיצד הם בוחנים את פעולותיו, וכן את גישתו ואת האופן שבו הוא עושה דברים, הם לא מסוגלים לראות שהמשיח – אותו אדם רגיל – ניחן במהות האל. לפיכך, בלבם של צוררי משיח, מה שהופך את האדם הרגיל הזה לראוי ביותר לכך שינהו אחריו, אלו אותם דברים רבים ותופעות רבות שהם לא יכולים לרדת לעומקם – זהו הדבר שראוי לבדיקה ולניתוח מצדם – זהו המניע החזק ביותר שלהם ללכת בעקבות אותו אדם. איזה תוכן ואילו נושאים ראויים לבחינה ולניתוח מצדם? אלו הם הדברים שאומר המשיח אודות ההיווכחות בחיים; אלו דברים שאנשים רגילים באמת ובתמים לא יכולים לומר – דברים אלה באמת לא מצויים ברשותם, ואותם דברים אכן לא מצויים ברשותו של אף אדם אחר מקרב האנושות – לא ידוע מאין הם נובעים. צוררי משיח בוחנים שוב ושוב, אך לעולם לא מצליחים להגיע לכלל מסקנה בנושא זה. למשל, כשאני מדבר על טיבו של אדם מסוים, מהי מהותו ומהו צביונו, אנשים רגילים יתאימו בקפידה את אותם פרטים אל האדם עצמו ויאמתו את העניין. כאשר צוררי משיח שומעים את הדברים האלה, הם לא מאמצים גישה של הסכמה וקבלה שתגרום להם להתאים ולהבין את העניין – אלא מנתחים. מה הם מנתחים? "כיצד אתה יודע על מצבו של האדם הזה? כיצד אתה יודע שיש לו צביון כזה? מהו הבסיס שלפיו אתה מאפיין זאת? לא היו לך הרבה מגעים איתו, אז איך אתה מבין אותו? אנחנו נמצאים איתו במגע כל כך הרבה זמן, למה אנחנו לא יכולים לרדת לעומקו או להבין אותו? אני צריך להתבונן ולא רק לסמוך על המילה שלך בנושא. יתכן שמה שאתה אומר לא מדויק או לא נכון". במהלך התקופה שבה אנשים מסוימים באים איתי במגע, אני יכול להנחות אותם גלבי משרה או מקצוע מסוימים. אם האופן והשיטה שלפיהם אני מנחה אותם תואמים את הידע הטכני שיש להם ומשביעים את רצונם, הם יבצעו את הדברים באי-רצון. אך אם הדברים לא משביעים את רצונם, הם יתנגדו בליבם ויתהו: "למה אתה עושה זאת כך? האם זה לא עומד בסתירה לתחום הזה? למה שאקשיב לך? אם מה שאתה אומר לא נכון, איני יכול להקשיב לך; אני חייב ללכת בדרך שלי. אם אתה צודק, עלי להבין באיזה אופן אתה צודק, איך הדבר נודע לך. האם למדת את זה? אם לא למדת, איך יתכן בכלל שאתה יודע? אם לא למדת את זה, אתה לא אמור להבין את זה; אם אתה כן מבין את זה, זה לא נורמלי. איך אתה מבין את זה? מי אמר לך? או שלמדת את זה בחשאי בעצמך?" בתוך-תוכם הם מנתחים ובוחנים. כל משפט שאני אומר, כל עניין שאני מטפל בו, חייב לעבור את הסינון של צוררי המשיח, לעבור ביקורת מצדם. הם יקבלו את הדבר רק אם הוא עובר בהצלחה את הביקורת שלהם; אם לא – הם ימתחו ביקורת, יחרצו משפט ויתנגדו.

מבחינת כל בני האדם, הבשר שבו מתגלם האל הוא התעלומה הגדולה ביותר. איש לא יכול להבין מה באמת קורה מבחינה זו ואיש לא יכול להבין כיצד מתגשמת מהות האל בבשר הזה – כיצד האל הפך לאדם, כיצד אדם זה מסוגל לומר את הדברים מפי האל ולבצע את עבודת האל, וכיצד בדיוק רוח האל מנחה ומכוונת את האדם הזה. בכל העבודה הזו אנשים לא ראו חזונות גדולים ולא הבחינו בתנועות משמעותיות כלשהן מצד הבשר הזה – לא נראה שמתרחש משהו מיוחד; הכול נראה רגיל. באופן בלתי נתפס, האל הביא את התהילה שהייתה בישראל אל המזרח. כך החל עידן חדש באמצעות דבריו ועבודתו של האדם הזה, והעידן הקודם תם מבלי שאיש הבין כיצד הדבר התרחש. אך אלו שמאמינים באל באמת, שהם פשוטים וליבם פתוח, שניחנו באנושיות ובהיגיון, לא בוחנים עניינים אלה. אם הם לא בוחנים, מה הם עושים? פשוט ממתינים בפסיביות? לא – הם רואים שהדברים הללו הם האמת, מאמינים שהאל הוא המקור לכל אותם דברים ובכך הם מכירים בעובדה שהאדם הרגיל הזה הוא המשיח והם מקבלים אותו כאדונם וכאלוהיהם, מבלי לחשוב על כל דבר אחר. לעומתם צוררי משיח לא יכולים לראות שכל אותם דברים וכל אותה עבודה מגיעים מהאל, שהמקור לכל אותם דברים ולכל אותה עבודה הוא האל, ולפיכך הם לא מקבלים את האדם הרגיל הזה כאדונם וכאלוהיהם. במקום זאת, הם בוחנים במשנה-מרץ ומתנגדים בליבם. למה הם מתנגדים? "לא משנה כמה אתה מדבר, לא משנה כמה אדירה העבודה שאתה עושה, לא משנה מיהו המקור שלך – כל עוד אתה אדם רגיל, כל עוד אופן דיבורך לא תואם את תפיסותיי, כל עוד הופעתך לא נשגבת מספיק כדי ללכוד את עיניי ולזכות בכבוד ממני – אני אבחן אותך ואנתח אותך. אתה מושא לבחינה מצדי; איני יכול לקבל אותך כאדוני, כאלוהיי". במהלך הבחינה והניתוח מצדם, לא רק שצוררי משיח לא מוצאים פתרון לתפיסותיהם, למרדנותם ולצביונם המושחת – אלא שתפיסותיהם צומחות מיום ליום ומחמירות יותר ויותר. למשל, כאשר ראש כנסייה נחשף כצורר משיח וכמי שגורם להפרעות ולהרס באותה כנסייה, אזי כשמאורע שכזה מתרחש, תגובתם הראשונה של צוררי משיח היא לשאול: "האם המשיח יודע על זה? מי מינה את ראש הכנסייה הזה? מהי תגובת המשיח לכך? איך הוא מטפל בזה? האם המשיח מכיר את האדם הזה? האם המשיח אמר בעבר שאדם זה הוא צורר משיח, או שהוא ניבא את המאורע הזה? עכשיו, כשבעיה כה רצינית התעוררה בכנסייה, האם המשיח היה הראשון שידע על כך?" אני אומר שלא ידעתי, גם לי הדבר נודע ממש לאחרונה. "זה לא בסדר – אתה האל, אתה המשיח; מדוע אינך יודע? אתה אמור לדעת". איני נדרש לדעת בדיוק מפני שאני המשיח, אדם מן השורה. לכנסייה יש צווים מנהליים ועקרונות משלה לטיפול באנשים. כשמופיעים צוררי משיח יש להרחיקם ולגרשם על פי עקרונות הכנסייה. זה משקף את כוח האחיזה של האל; זה משקף את כוח האחיזה של האמת. איני צריך לדעת הכול. אם הכנסייה לא מטפלת בעניינים על פי צוויה המנהליים ועקרונותיה לטיפול באנשים, אני אתערב בעניין. אך אם האחים והאחיות מבינים את עקרונות בית האל בכל הנוגע להרחקת אנשים וגירושם, איני צריך להיות מעורב. במקום שבו האמת מושלת, איני צריך להתערב. האם זה לא תקין מאד? (כן.) אך צוררי משיח מסוגלים ליצור בעיות ולפתח תפיסות בנושא הזה, ואפילו להשתמש באותן תפיסות כדי להתכחש למשיח ולגנות את העובדה שהמשיח ניחן במהות האל. זה בדיוק מה שעושים צוררי משיח. היות שדבר מסוים לא תואם את תפיסותיהם, דמיונותיהם או ציפיותיהם, הם מסוגלים להתכחש למהות המשיח. כשהם בוחנים כל היבט והיבט של המשיח, זה מוביל אותם למסקנה הבאה: הם לא רואים במשיח את מהות האל ולכן הם לא מסוגלים להגדיר את אותו אדם כמי שניחן במהות האל ובזהותו. זה מוביל למצב שבו, כל עוד לא קורה דבר הכול בסדר – אך ברגע שקורה דבר-מה, צוררי משיח הם הראשונים שקופצים, מתכחשים לזהות המשיח ומגנים את המשיח. אם כן, מהי בדיוק מטרת הבחינה שעורכים צוררי משיח? הבחינה והניתוח מצדם לא נועדו להשגת הבנה טובה יותר של האמת, אלא למציאת ראיות ולקניית עמדת כוח, להכחיש את עובדת התגלמותו של האל בבשר, ולהכחיש את העובדה שהבשר שבו מתגלם האל הוא המשיח, הוא האל. זהו המניע וזו המטרה שלשמה צוררי משיח בוחנים את המשיח ומנתחים אותו.

כאשר צוררי משיח הולכים בעקבות המשיח ומתחזים לחסידיו, הם נוקטים גישה של בחינה וניתוח ובסופו של דבר לא מבינים את האמת ולא מאששים את העובדה שהמשיח הוא האדון, הוא האל. אם כן, מדוע הם בכל זאת נוהים אחריו בכזה אי-רצון, ודרים בבית האל? עניין אחד שדנו בו בעבר הוא שהם נושאים בקרבם את הכוונה לקבל ברכות; הם שאפתנים. עניין אחר הוא שאצל צוררי משיח קיימת סקרנות שלא מצויה אצל אנשים רגילים. איזו מין סקרנות? הם נשבים בקסמן של התרחשויות משונות וחריגות. צוררי משיח סקרנים במיוחד לגבי כל ההתרחשויות המשונות והחריגות, כל המאורעות בעולם, שמתעלים מעבר לחוקי הטבע. יש בהם רצון להתעמק בדברים רבים ולהבינם עד היסוד. מהי המהות של אותה התעמקות? מדובר פשוט בגאוותנות, ברצון להבין הכול, לדעת את האמת שמאחורי הכול, שמא הם ייראו כחסרי-יכולת. ללא קשר לעניין עצמו, הם רוצים להיות הראשונים שידעו, להיות המיודעים ביותר והידענים ביותר לגבי פרטי פרטיו של אותו עניין – הם רוצים להיות "הכי הכי", מכל הבחינות. לכן הם לא פוסחים על דבר ולא מחמיצים דבר גם בכל הקשור להתגלמותו של האל בבשר. הם אומרים: "התגלמותו של האל היא התעלומה הגדולה ביותר בעולם האנושי. מה בדיוק קורה עם התעלומה הגדולה הזאת, עם הדבר הכה-נפלא הזה? היות שהוא מתעלה על ציפיות רגילות והיות שהבשר הזה שונה מאנשים רגילים, היכן טמון ההבדל? אני מוכרח לראות ולהבין זאת בעצמי". למה הם מתכוונים כשהם אומרים "לראות ולהבין בעצמי?" הם מתכוונים לומר: "אני נסעתי לארצות שונות בעולם, ביקרתי בהרים ובאתרים היסטוריים ידועים וראיינתי אנשים ידועים וחכמים; הם כולם פשוט אנשים רגילים. היחיד שלא פגשתי ולא למדתי ממנו הוא המשיח הזה. מהי בדיוק מהותו של המשיח הזה? אני מוכרח לראות ולהבין זאת בעצמי". מה בדיוק הם רוצים לראות ולהבין? "שמעתי שהאל יכול לחולל אותות ומופתים. הם אומרים שישוע הוא האדון, הוא המשיח; אילו אותות ומופתים הוא חולל כדי להשביע את סקרנותם של אנשים? אני זוכר מקרה אחד שבו, אחרי שהאדון ישוע קילל עץ תאנים, העץ פשוט קמל. האם המשיח הזה יכול לעשות עכשיו את אותו הדבר? אני מוכרח לראות ולהבין, ואם תהיה לי ההזדמנות, לבחון אותו כדי לראות אם הוא מסוגל לבצע מעשים כאלה. נאמר שהאל בהתגלמותו ניחן בסמכותו של האל, שהוא מאפשר למשותקים להלך, לעיוורים לראות, לחרשים לשמוע ולחולים להחלים. אלו הם מאורעות פלאיים וחדשניים; בעולם האנושי הם נחשבים כיכולות יוצאות מגדר הרגיל, שאנשים מן השורה לא ניחנים בהן. זה דבר שאני חייב לראות בעצמי". בנוסף מעסיק אותם ישנו עניין אחר, משמעותי ביותר. הם אומרים: "מה בדיוק העניין עם חיים קודמים ועכשוויים, ועם מחזור גלגולי הנשמות בעולם האנושי הזה? אנשים רגילים לא יכולים להסביר זאת בבירור. היות שהאל התגלם בבשר והאל מושל בכל, האם המשיח יודע על זה? כשתיווצר ההזדמנות אני מוכרח לשאול אותו ולברר את העניין הזה; אני אתן לו לבחון את הופעתי ולראות אם גורלי טוב, מה הייתי בחיי הקודמים, האם הייתי חיה או אדם. אם הוא יודע את הדברים האלה, אני אתרשם; זה יהפוך אותו ליוצא מגדר הרגיל, מעבר לאנשים רגילים ואולי למשיח. חוץ מזה, אומרים שכס מלכותו ומקום מושבו של האל נמצאים בשמיים, אז האם האל בהתגלמותו הזה יודע איפה מקום מושבו של האל ומלכות השמיים? אומרים שבמלכות השמיים הרחובות מרוצפים בזהב, בוהקים ומרהיבים; אם האל הזה בהתגלמותו יוכל לקחת אותנו לסיור, נכון שהיה כדאי לחיות את כל החיים האלה ואמונתנו לא הייתה לשווא? יותר מזה – לא נצטרך לעבוד בחקלאות; כשנרעב, המשיח יוכל פשוט להפוך אבנים למזון במשפט אחד. עם חמש כיכרות לחם ושני דגים הוא האכיל חמשת אלפים איש; האם זה לא יהיה יתרון אדיר מבחינתנו? ומה לגבי דברי המשיח? אומרים שהוא מספק מים חיים, אך היכן מי החיים האלה? איך הם מסופקים, איך הם זורמים? כל אלה נושאים שראויים לבירור, וכל אחד מהם חדשני בהחלט. אם אוכל להיות עד אפילו לאחד מאלה במו עיניי, אזי אהפוך לבעל תובנה בחיים האלה, לא סתם אדם מן השורה". האם הסקרנות הזו לא משתלטת עליהם? (כן.)

יש אנשים מגיעים לאמונה באל, לקבלת המשיח ולנהייה לא כדי להשיג את האמת, אלא מפני שיש בדעתם רעיונות אחרים. ישנם אנשים ששואלים אותי ברגע שהם פוגשים אותי: "מה המשמעות של שבע המכות ושל שבע הקערות בספר ההתגלות? מה מסמל הסוס הלבן? האם הקטסטרופה בת שלוש וחצי השנים כבר באה?" אני משיב: "על מה אתה שואל? מהו ספר ההתגלות?" הם מטיחים בחזרה: "אתה אפילו לא יודע על ספר ההתגלות? הם אומרים שאתה האל, אבל אני לא כל כך בטוח!". אחרים שואלים: "כשאנו מפיצים את הבשורה, אנו פוגשים אנשים ששואלים על נושאים מיסטיים. מה עלינו לעשות?" אני אפילו לא מחכה שיסיימו, ואני אומר: "כל מי שתמיד שואל על תעלומות במקום לחפש את האמת אינו אדם שמקבל את האמת; לא ניתן יהיה להושיעו בעתיד. אלו שתמיד מחפשים תעלומות הם חסרי תועלת; אל תפיצו את הבשורה לאנשים כאלה". מדוע אני אומר זאת? אחרי הכול, מי שואל את השאלות האלה? לא מדובר במישהו אחר; מדובר בהם עצמם. הם רוצים לשאול את השאלות האלה והם יודעים את התשובות, והם חושבים שאיני יודע מי שואל, כאילו שאיני יכול לרדת לסוף דעתם! אחרי שאני אומר את זה, הם שומעים זאת וחושבים: "האל אמר שאני חסר תועלת, לכן לא אשאל עוד". מה דעתכם על הגישה שלי? האם היא לא סכרה את פיהם ביעילות? אילו עניתי להם, האם זה לא היה משחק לידיהם? הם היו לוקחים אצבע ורוצים את כל היד, ולא היו מפסיקים לשאול שאלות. האם אני מחויב להסביר להם את הדברים האלה? מה היית מסוגל בכלל לעשות עם הידע הזה? אפילו אם אני יודע, לא אומר לך. איזו סיבה יש לי לומר לך? האם אני פרשן של כתבי הקודש? האם באת לכאן ללימודים תיאולוגיים? באת לבחון אותי; האם אני צריך פשוט לפתוח את לבי כדי שתבחן אותי? האם זה ראוי? באת לבחון אותי; האם אני אמור לאפשר לך לבחון אותי? האם זה ראוי? אתה לא כאן כדי לקבל את האמת; אתה בא ושואל שאלות מתוך גישה של עוינות, ספק וחקרנות. לא יתכן שאסכים לתת לך תשובות. יש אנשים שאומרים: "האין זה הכרחי לענות על כל שאלה?" זה תלוי בעניין עצמו. כשמדובר באמת ובעבודת הכנסייה, אני צריך בכל זאת לשקול את המצב. אם כבר אמרתי לך קודם ואתה עדיין מעמיד פנים שאינך יודע, מעמיד פנים שאתה שואל מתוך ענווה – לא אענה לך. אגזום אותך ולאחר מכן תבין. מנקודת המבט של האופן שבו צוררי משיח בוחנים את המשיח ומנתחים אותו, ושל סקרנותם אודות מהות המשיח והאל, מה בדיוק בוחנים צוררי משיח? הם בוחנים את האמת. הם מתייחסים לכל מה שהאל עושה כאל מושא לבחינה וניתוח מצדם, והם משתמשים בזה כדרך להעביר זמן. הם נוהים אחר האל כאילו היו מלומדים שלומדים תחום מסוים או גוף מסוים של ידע, בדיוק כמו חסרי אמונה שלומדים בבית ספר לתיאולוגיה. האן אנשים כאלה יכולים לקבל את נאורות האל? האם הם יכולים לקבל אור? האם הם יכולים להבין את האמת? (לא.)

בכנסייה ישנן אי אילו מטלות שאיש לא נתקל בהן בעבר, ובחלקן כרוכה עבודה מקצועית. כשאני מנחה עבודה כזו, ישנם אנשים שמקשיבים ברצינות ובענווה. הם תופסים את העקרונות שיש להקפיד עליהם בעת ביצוען של אותן חובות, ואת מציאות-האמת שיש ליישם בפועל ולהיכנס לתוכה. אך ישנם אנשים שמאמצים את מוחם תוך שהם בוחנים בליבם; הם חושבים: "לא למדת את התחומים האלה. חוץ מזה, האם אתה באמת מסוגל ללמוד כל כך הרבה תחומים? מי יכול להבין ולדעת הכול? על איזה בסיס אתה מנחה אותנו? למה שנקשיב לך? גם אם לפעמים מה שאתה אומר כשאתה מנחה אותנו הוא באמת הגיוני, איך אתה יודע את זה? אם אני לא לומד משהו, אני לא אדע על כך. אני צריך לחשוב, לשאוף ללמוד יותר, לראות יותר, לשמוע יותר ולנסות להגיע לנקודה שבה איני זקוק להכוונה מצדך ואני מסוגל לעשות זאת בעצמי. נראה שגם אתה לומד תוך כדי התקדמות ומשתלט על זה צעד אחר צעד". הם פשוט מתבוננים כיצד נראים הדברים כלפי חוץ ואינם רואים שמצד אחד יש עקרונות, ולא משנה מה האיש הזה אומר או עושה – לא משנה איזו עבודה זוכה להכוונה, הדברים נעשים לפי עיקרון, והעיקרון הזה קשור לצרכים האמיתיים של אנשים ולתוצאות שרצוי שיושגו מתוך העבודה הממשית. מצד אחר, וחשוב מכול – האדם הזה לא למד כלום; הידע שלו, הדברים שלמד, תובנותיו וניסיונו לא מרשימים. אך יש דבר אחד שאסור שאנשים ישכחו: לא משנה אם התובנה, הידע, הניסיון והמומחיות שלו עשירים או ראויים לציון, המקור שאחראי לביצוע העבודה הנוכחית אינו הבשר החיצוני הזה, אלא המהות של אותו בשר – האל עצמו. לפיכך, אם אתה שופט על פי ההופעה של הבשר הזה – גובהו ומראהו, נימת דיבורו, חיתוך ואופן דיבורו – לא תהיה מסוגל להסביר או להבין מדוע הוא מסוגל לקחת על עצמו את המטלות האלה ולהפגין מיומנות, לא תוכל לרדת לעומק העניין. האם אי-היכולת לרדת לעומק העניין, אין משמעה שמדובר בעניין שלא ניתן לפתרון? לא; ניתן לפתור זאת. אינך צריך לרדת לעומקו; אתה צריך פשוט לדעת, לזכור ולהכיר בדבר אחד: המשיח הוא הבשר שבו מתגלם האל. העקרונות, העמדה והגישה שצריכה להיות לאנשים כלפי המשיח אינם לבחון, לנתח או להשביע את סקרנותם, אלא להכיר בו, לקבל, להקשיב ולהתמסר. אם תבחן ותנתח, האם זה יאפשר לך בסופו של דבר לראות את מהות האל? לא. האל לא מאפשר לאיש לבחון אותו או לנתח אותו; ככל שתבחן ותנתח יותר, כך האל יסתתר מפניך יותר. מה אנשים מרגישים כשהאל מסתתר? הם מרגישים שמושג האל שבלבם נעשה מעורפל, מושג האמת שיש להם נעשה לא ברור וכל הדברים שנוגעים לנתיב שבו עליהם ללכת מיטשטשים. זה כאילו שישנה חומה שחוסמת את שדה הראייה שלך; אינך יכול לראות את הכיוון שמוביל קדימה – הכול מעורפל. היכן האל? מיהו האל? האם האל באמת קיים? אותן שאלות הן כמו חומה שחורה שניצבת לפניך, וזהו האל שמסתיר ממך את פניו, וגורם לכך שלא תוכל לראותו. כל אותם חזיונות נעשים מעורפלים מבחינתך, הם הולכים לאיבוד והאופל ממלא את לבך. כשלבך מתקדר, האם עדיין נמצא לפניך נתיב? האם אתה עדיין יודע מה לעשות? אינך יודע. לא משנה עד כמה הכיוון והמטרות המקוריים שלך היו ברורים – כאשר אתה בוחן את האל ומנתח אותו, הם ייעשו מעורפלים ואפלים. כשאנשים שוקעים לתוך מצב כזה, הם בסכנה; זה מה שקורה לאלה שמתמקדים בבחינת האל. צוררי משיח שרויים תמיד במצב כזה, כשלפניהם אפלה מוחלטת. הם לא מסוגלים להבחין מהם דברים חיוביים ומהי האמת. לא משנה מה האל עושה, הם לא מסוגלים לוודא שזהו אכן האל, שזה האל עצמו; לא משנה כיצד הם מתבוננים, הם רואים את ההתגלמות רק כאדם, מפני שהם תמיד בוחנים ומנתחים, ולכן גם האל ממשיך לסמא את עיניהם. אתה רואה אותם כשעיניהם פעורות לרווחה, נוצצות וגדולות, אך הם בכל זאת עיוורים. כשהאל מסתיר את פניו מאנשים, זה כאילו שליבם נאטם והם הוטלו לתוך חשכה גמורה. הם רואים רק את התופעות שעל פני השטח ואינם מסוגלים לקלוט את הנתיב ששוכן בקרבן, אינם משכילים להבין את האמת שביסוד הדברים – ויותר מכך, הם לא מסוגלים לראות את מהות האל או את צביונו.

העמדת הופעתו ועבודתו של האל לניתוח ובחינה לא תניב כל תוצאות. חיוני להימנע משקיעה לתוך מצב של ניתוח ובחינה; זהו נתיב של שליליות. ומהו אפוא הנתיב החיובי? ברגע שאתה מאמין בתוקף שזו עבודת האל, שהאדם הרגיל הזה הוא הבשר שבו האל מתגלם ושהוא ניחן במהות האל – עליך לקבל ולהתמסר ללא תנאים. אנשים מרגישים שלבשר הזה יש הרבה היבטים בלתי-נעימים, הרבה היבטים שנוגדים תפיסות ודמיונות אנושיים; זו בעיה אצל אנשים. האל פועל כך, ומה שצריך להשתנות הוא התפיסות של בני האדם, צביונותיהם המושחתים וגישותיהם כלפי האל, לא הבשר שבו מתגלם האל. אנשים צריכים לחפש כאן את האמת, לחפש את כוונות האל ולקבל על עצמם את הפרספקטיבה והעמדה ההולמות אותם, ולא להכיר בו כבאל ועם זאת לשאוף לבדוק אותו, או לנתח ולדון במה שהוא עושה ואומר. זו תהיה בעיה חמורה. כאשר עמדתך והזווית שבה אתה מקבל את האמת הן מוטעות, התוצאה של האופן שבו אתה רואה את כל הדברים תשתנה, מה שישפיע על הנתיב שבו אתה חותר ועל כיוון חתירתך. בכל מה שהאל עושה או אומר, השאלה אם זה תואם את התפיסות האנושיות או שלא, היא רק בעיה זמנית. התרומה והערך של כל מה שהאל עושה למען האנושות, הערך שזה מביא לחיי האדם – אלה נצחיים. זה לא נתון לשינוי מצד אף אדם, אף תחום אקדמי, אף טיעון או תיאוריה ואף מגמה. זה ערכה של האמת. יתכן שבהווה, אין בכוחם של הדברים והמעשים של האדם הרגיל הזה להשביע את סקרנותך או את יהירותך, וגם אין בכוחם לשכנע אותך באופן מלא או לכבוש את לבך ואת דברך; אך התרומות של כל הדברים שהוא אומר היום ושל כל העבודה שהוא עושה בעידן הזה ובמהלך התקופה הזו למען כל האנושות, למען העידן כולו ולמען תכנית הניהול הכוללת של האל, כל אלה הם לנצח בלתי ניתנים לשינוי – וזו עובדה. לכן יום אחד תבין זאת: "לפני עשרים או שלושים שנה בחנתי, נתתי פרשנות שגויה, התנגדתי ואפילו שפטתי וגיניתי אמירה מסוימת מפי אותו אדם רגיל. עשרים או שלושים שנה מאוחר יותר, כשאני עובר שוב על האמירה הזו, ליבי נמלא בתחושת חבות ותוכחה עצמית". בני אדם מושחתים הם שפלים וחסרי משמעות למול האל, הם לנצח פעוטות ואינם ראויים לאזכור. לא משנה כמה עבודה עושה אדם, בהשוואה למה שתורמת כל מילה שאומר האל בכל תקופה ובכל הקשר שהוא לאנושות כולה – ההבדל הוא כמו בין שמיים וארץ! לכן עליך להבין שהאל אינו מושא לבחינה, לניתוח ולספקות מצד אנשים. עבודת האל והבשר שבו האל מתגלם אינם כאן כדי להשביע את סקרנותם של אנשים. האל עושה את כל העבודה הזאת, לא כדי להעביר זמן או למצוא עיסוק למלא בו את ימיו – כוונת האל היא להושיע את האנשים החיים בעידן מסוים, להושיע את כל האנושות, ותוצאותיה של העבודה שבכוונתו להשלים נועדו להחזיק מעמד לנצח. צוררי משיח מתייחסים למשיח כאל אדם רגיל, שאותו ניתן לבחון, לנתח ולהשביע בו את סקרנותם. מה טבעו של העניין? האם ניתן להבין זאת או לסלוח על כך? מדובר בחוטאים חסרי תקנה, אנשים מקוללים שלנצח אין להם מחילה! אם אדם ניחן באנושיות, מבין את האמת ומציאות-האמת מצויה ברשותו, אזי עצם הבחינה שלו מעוררת שאט נפש. להתייחס אל המשיח כאל אדם רגיל, לבחון אותו בעמקי נפשך, להתייחס לכל מעשיו בעוינות ותוך הוצאת דיבה ולבקש רק להשביע את סקרנותך ביחס לדברים שהוא אומר – ישנם אפילו אנשים מסוימים שאומרים כשהם רואים אותי: "שתף קצת יותר אמת, שתף יותר על שפת הרקיע השלישי, אמור עוד דברים שאיננו יודעים" – איך הם מתייחסים לאדם הזה? כאל אדם שנועד להפיג את השעמום שלהם? כיצד האל מאפיין את העניין הזה? האם לא מדובר בכפירה באל? אם יחס זה מופנה כלפי אנשים, זה נקרא לעג ולגלוג; אם הוא מופנה כלפי האל, זה זהו ניאוץ.

במסגרת תוכנו של הביטוי הזה – בחינה, ניתוח וסקרנות – מהות טבעם של צוררי משיח נחשפת כרשעות, כתיעוב האמת. הם מתעלמים מכל הדברים החיוביים; הם בזים להם ומתייחסים אליהם בזלזול, ואף לא חוסכים זאת מהבשר שבו מתגלם האל. הם חייבים להשביע את סקרנותם בכל עניין ולהכפיף הכול לבחינה מצדם, מתוך רצון להסיק מסקנות ולהבין את הכול לעומק, לפענח את מה שמתרחש כדי להיראות ידענים ואינטליגנטיים. זה צביונם המושחת של בני האדם. משהתרגלו לבחון כל דבר, כעת הם עוברים לבחון את האל. ומה זה נותן להם? הבאה לידי שלמות וישועה? לא, זה מביא להם רק אבדון והשמדה! כך מאופיינים צוררי משיח. הם מקוללים וראויים לגנאי. בגישתם כלפי הבשר שבו מתגלם האל, הם לעולם לא מאמצים את עמדת החסידים או יצירי הבריאה כדי לקבלו ולראותו; במקום זאת, הם קולטים אותו בחושיהם ומתייחסים אליו מהזווית, או מנקודת הראות של אדם מלומד, של "יודע-כל", של אדם הגדוש בסקרנות עד להתפקע, או של אדם גאוותן שלא מסוגל להבין את האמת ובז לדברים חיוביים. ברור לגמרי שאנשים כאלה לא מסוגלים להיוושע.

6 ביוני 2020