לפני שנתחיל באספה היום, נאזין לשיחה. שני אנשים משוחחים. הראשון אומר: "אם אני הייתי נגזם, האחים והאחיות לא היו רוצים יותר למלא את חובותיהם". השני אומר: "הם לא היו רוצים למלא את חובותיהם? זה כלום... אם היו מחליפים אותי, האחים והאחיות היו נעשים שליליים וחלשים". הראשון, שרואה שהוא כעת בעמדת נחיתות, אומר: "אילו הייתי מפסיק להאמין, כל האחים והאחיות במקום שבו אני נמצא היו הולכים בעקבותיי". השני, לאחר שהוא שומע זאת, אומר: "טוב, מסתבר שיש לך נוכחות חזקה משלי. למרות זאת, אם היו מרחיקים אותי, הרבה אנשים בכנסייה היו מפסיקים להאמין. מה דעתך על זה? נוכחותי חזקה משלך, לא?" אתם מבינים מה הם אומרים בשיחה הזאת? על מה שניהם מתחרים? (נושא התחרות ביניהם הוא מי משניהם מסוגל יותר לשבות את לב האנשים, מי מסוגל יותר לכונן ממלכה עצמאית משלו; הם רואים מי משניהם מעט תככני יותר מרעהו.) נושא התחרות ביניהם הוא מי תככני יותר, מי מסוגל ליותר, למי יש יכולת רבה יותר ומי מהם שבה את ליבם של רבים יותר. האם הם מתחרים בשאלה למי מביניהם יש יותר מציאות-אמת? למי משניהם יש יותר אנושיות? מי מהם מבין יותר את האמת? (לא. הם מתחרים בשאלה מי מהם, אילו הוחלף או הורחק, היה זוכה ל יותר אנשים שימהרו להגנתו.) איזו מין יכולת היא זו, שעליה הם מתחרים? הם מתחרים בשאלה למי יש יכולת רבה יותר לשלוט, ללכוד אנשים ולהוליכם שולל. נחשו: לאיזה סוג של אנשים משתייכים שני אלה? (שניהם צוררי משיח.) מה הם? האם לא מדובר בצמד רשעים, עריצים? (אכן.) קל לראות שמדובר בצמד רשעים – הם מתחרים בעזות מצח, מי מהם מסוגל יותר לעשות רע, להוליך אנשים שולל ולשלוט בהם, מי מסוגל יותר לשבות את לבם של אנשים, מי מסוגל יותר להתחרות באל על אנשיו הנבחרים. מי מביניהם שמסוגל לשלוט ברבים יותר, יכולתו רבה יותר. על זה הם מתחרים. אימרו לי, האם קיימים צוררי משיח שמנהלים תחרויות כאלה? (קיימים.) האם הם מנהלים אותן בפומבי, או שהם מתחרים זה בזה בחשאי? (בחשאי.) אם כן, האם תוכן השיחה בין השניים שבסיפור אכן קיים? האם הוא אמיתי? (הוא קיים, והוא אמיתי.) היות שהם מתחרים זה מול זה בחשאי, האם הם היו אומרים את הדברים האלה באופן בוטה? רובם המכריע של צוררי המשיח הם ערמומיים ומרושעים; הם לא היו אומרים זאת בפומבי או במישרין, כדי לא לתת לאנשים תחמושת נגדם. אך כך הם חושבים בסודיות, ואכן, זה מה שהם עושים. לא משנה איך הם מנסים לחפות על דברים, להסתיר דברים ולהסוות את עצמם, לא ניתן לטייח את טבעם הזדוני, טבע של צורר משיח. הכול יתגלה, בוודאות. יתכן שהם לא יאמרו דבר בקול, ואין דבר-מה ברור שאחרים יוכלו לשמוע – אך הם פועלים ללא שמץ של הסוואה או עמימות, מבלי להסתתר או לנקוט בסודיות. הם גם אינם הולכים מאחורי גבם של אנשים, ובהחלט אינם עושים כל ויתור. בהתנהגותם ובמעשיהם שנועדו ללכוד אנשים, להטעותם, לשלוט בהם ולכונן מלכות עצמאית אין כל עמימות או רישול. הם מתנגדים לאל באופן בוטה, ולוכדים ומטעים אנשים באופן בוטה. הם מקווים שאם הם ייגזמו, הרבה אחים ואחיות יצאו להגנתם, יתנגדו לאל ולביתו, יהפכו לשליליים, יתרשלו בעבודתם ולא ימלאו את חובותיהם. זה ישמח אותם ויגשים את משאלתם. אם מחליפים אותם, הם רוצים נואשות שרבים יהפכו לשליליים, ישאו דברים למענם, ייחלצו להגנתם וימסרו הסברים וטיעונים לטובתם מאחורי הקלעים. הם רוצים נואשות שאנשים יפרטו את מעלותיהם, יגוננו על צדקתם – ואפילו יחרצו משפט על הסידורים בבית האל ויגנו אותם, כדי לצאת נגד האל בחשאי, בלבם, להתכחש לצדקתו ולהכחיש את העובדה שכל מה שהאל אומר ועושה הוא האמת, אך ורק דברים חיוביים. ואם הם מפסיקים להאמין, הם רוצים נואשות שכולם ילכו בעקבותיהם בחוסר אמונה, שיעזבו יחד איתם, שיהפכו לחסידיהם; הם רוצים נואשות שכולם יכחישו שהאל הוא האמת ויאמינו שהאמת מצויה בידם, שכל מה שהם עושים הוא נכון ושהם יכולים לשנות אנשים ולהושיעם. אם הכנסייה מרחיקה או מגרשת אותם בשל עשיית הרע, הם רוצים נואשות שרבים יתכחשו לקיום האל וישובו אל העולם, שם הם יהפכו לאנשים שאינם מאמינים. זה ימלא אותם בשמחה. זה ישיב על כנו את האיזון שבלבם ויהווה עבורם שחרור. אותם גילויים של צביון שטני, אותן התנהגויות, אותן מהויות ואפילו אותם רעיונות ומחשבות נפתלים ומפורטים – את מי הם מייצגים? האם אלו הם אחים ואחיות אמיתיים? האם יש בהם אמונת-אמת באל? האם הם מתמסרים לאל באמת? האם יש בהם ולו קמצוץ של יראת האל? (לא.) מכאן ניתן לראות שמעצם מהותם, צוררי המשיח עוינים את האל והם אויבי האל. האם זו אמירה מדויקת? האם זו האמת? (היא מדויקת וזו האמת.) כך הם פני הדברים, במאת האחוזים. האמירה היא האמת וכל האמת, כי זו עובדה, עובדה שלעולם לא תשתנה. כך חושבים צוררי משיח וזה מה שהם עושים. כל מעשיהם ופעולותיהם כפופים לשאיפותיהם ורצונותיהם האישיים, ונשלטים ומופעלים על ידי טבעם של צוררי המשיח. אם כן, האם אנשים כגון צוררי משיח יכולים להיוושע? (לא.) הם עוינים את האל מכל בחינה, מכל בחינה עוינים את האמת. כל מי שפוגע, לתפיסתם, באינטרסים שלהם, כל מי שגורם להם לאבדן מוניטין, שולל מהם את רצונותיהם ושאיפותיהם, את תקוותיהם לזכות בברכות – הם יתקוממו נגדו ויהיו לו לאויבים, ולא משנה אם מה שהוא עשה היה מוצדק או פסול. זה טבעם של צוררי משיח. זו הסיבה שלא משנה אילו דברים פסולים ומרושעים עשו אנשים כגון צוררי משיח, או אילו דברים הם עשו שנוגדים את עקרונות בית האל ואת סידורי העבודה בו, הם לא יתירו לאחרים לגזום אותם או לחשוף אותם ולטפל בהם. ברגע שדברים כאלה עומדים לקרות להם, הם לא יסתפקו בכך שלא יתמסרו להם ולא יקבלו אותם, ובכך שלא יודו שהם אכן עשו מעשה מרושע – לא, הם יכו בחזרה וינסו להשיב לעצמם את שמם הטוב בכל דרך. בכל אמצעי שעומד לרשותם, הם ינסו לזרוק את חטאיהם ואת שגיאותיהם על ראשו של אדם אחר, ולא יקחו אף חלק מהאחריות על עצמם. יתרה מזאת: אין דבר שהם רוצים יותר מכך שניתן יהיה להונות ולהטעות אנשים, לגרום להם לתרץ את מעשיהם הרעים ולטעון טיעונים להגנתם, ושיותר אנשים יקומו וידברו לטובתם. זה מה שהם הכי רוצים לראות.

כאן נסיים את סיפורינו. ניחשתם נכון: שני אלה הם אכן צוררי משיח. רק צוררי משיח היו מסוגלים לנהל שיחה כזאת, לתת ביטוי לדברים כאלה ולבקש לעצמם דברים כאלה. אנשים רגילים ומושחתים יחזיקו אולי באי-אילו רעיונות כאלה מדי פעם, אך כשדבר-מה באמת קורה להם, הם ישובו לאל כדי לחפש ולהתפלל. בהדרגה הם יתחילו להתמסר. לכל אלו שהם מאמינים אמיתיים, לכל בעלי המצפון וההגיון יש מעט לב ירא-אל כשגוזמים או מחליפים אותם, יש להם מידה מסוימת של גישה מתמסרת, נכונות להתמסר. הם לא רוצים לעמוד בצדו השני של המתרס מול האל, להיות עוינים לו. כך אדם רגיל עם צביון מושחת אמור להתנהג. אך לצורר משיח אין אף דבר מכל זה. לא משנה כמה דרשות הוא ישמע, הוא לא יוותר על רצונותיו ולא יוותר על שאיפותיו, כגון שליטה באנשים, כיבוש ליבם והולכתם שולל. מלבד זאת, אותן תכונות אינן נחלשות כלל; ככל שהזמן עובר והנסיבות משתנות, שאיפותיהם ורצונותיהם אף יחמירו עוד יותר ויגדלו עוד יותר. זהו ההבדל הקיצוני בין טבע מהותם של צוררי המשיח לזה של אנשים רגילים ומושחתים.

כעת סיימנו את השיתוף בנושא פריט מספר תשע מתוך הביטויים השונים של צוררי המשיח. הפעם נערוך שיתוף בנושא פריט מספר עשר: הם בזים לאמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל. תיעוב האמת, חילול העקרונות בעזות מצח וזלזול בסידורי בית האל – כל אחד מאלה חמור דיו בפני עצמו, ואף אחד מהם אינו גילוי של צביון רגיל ומושחת. ניתן לראות בכל אחד מהם שמהותו של צורר המשיח שגלומה בהם טומנת בחובה אכזריות ורשע. אלה הם שני הרכיבים הברורים והחמורים ביותר. במקרה זה, האם ניתן להשתמש במלים 'יהירות', 'עקשנות' ו'נכלוליות' כדי לתאר את מהותם של צוררי משיח? (לא.) עם תיאורים כאלה יהיה בהחלט קשה להגיע ללב אותן תכונות שבמהותו של צורר המשיח. רק שני הצביונות הללו – אכזריות ורשע – יכולים לשמש כדי לתפוס את מהות צוררי המשיח במלואה.

נעבור עליהם אחד אחרי השני. הם בזים לאמת – מה משמעות המילה "בזים"? (מזלזלים בדבר-מה)(מקטינים, אינם מכבדים, הופכים דבר-מה לטריוויאלי)(חושבים שדבר-מה ראוי לבוז.) כל המילים שהשתמשתם בהן אומרות פחות או יותר את אותו הדבר. "לבוז" לדבר-מה, משמע לא להתייחס אליו, לזלזל בו, להפכו לטריוויאלי, להקטינו ולא לכבד אותו. במונחים כלליים, הכוונה היא להתנגד לדבר-מה, לראות בו דבר דוחה ולמאוס בו מעמקי לבו של אדם, ולא לקבלו, ואפילו גם לגנותו, בצירוף שיפוט עוין והוצאת דיבה. כיצד ניתן להשוות זאת למה שאתם אמרתם מבחינת הרמה? (זה יותר מפורט וספציפי.) זה יותר ספציפי ומעשי לעומת הדברים שאמרתם. רוב ההגדרות שהצעתם היו מילים נרדפות ל"בזים". מה שאני אמרתי מפתח יותר את מהות הפעולה וההתנהגות של "בוז". מדובר בתיאור קונקרטי ומפורט של ההתנהגות והמהות של בוז לאמת. המשמעות היא שכשאדם בז לאמת, אזי במעשיו ובאופן ההתייחסות שלו לאמת בחייו היומיומיים ובגישה שהוא מאמץ בלבו בקשר לעניינים הכרוכים באמת ובדברים חיוביים – אנשים יכולים לראות כי גישתו כלפי האמת היא זו: אי-קבלה, התנגדות וסלידה ממנה – ואפילו חריצת משפט, גינוי והשחרה שלה. כל אלה הן הדרכים הספציפיות שבהן "הבוז לאמת" בא לידי ביטוי ומתגלה – ספציפי עד כדי כך שהדברים כוללים כל אחד מהיבטי גישותיו של אדם כזה כלפי האמת: האמת, דברי האל ודברים חיוביים דוחים אותם. הם מתנגדים להם מעמקי לבם ואינם מקבלים אותם. כשאתה אומר להם שדבר-מה הוא דבר האל, שזוהי האמת, מה תהיה גישתם? "דברי האל, האמת – למי אכפת! אתה משתמש בדברי האל ובאמת כתחליף לכל. האם אין בחיים שאנו חיים דברים נוספים מלבד דברי האל? קראנו כל כך הרבה ספרים, רכשנו כל כך הרבה השכלה – האם כל זה היה לשווא? לבני אדם יש מוח ושכל; יש להם יכולת לחשוב בצורה עצמאית על בעיות. לבסס את הכול על דברי האל ועל האמת – האם זה לא קצת דוגמטי מדי?" מה תהיה גישתם כשמשהו יקרה להם ותאמר להם שעליהם להתפלל לאל, לחפש אותו ולקרוא את דבריו? "לקרוא את דברי האל? כשמשהו קורה לנו, זו הבעיה שלנו. מה הקשר בין בעיותיהם של בני אדם לבין האל? איך הן קשורות לאמת? אתה באמת חושב שהכול נמצא שם, בדברי האל? שמדובר באנציקלופדיה? בדברי האל אין בהכרח התייחסות לכול. בעיותיהם של בני האדם נועדו לכך שבני אדם יטפלו בהן, ובעיות ספציפיות מחייבות פתרונות ספציפיים. ואם אינך מסוגל לטפל בדבר-מה, חפש זאת באינטרנט או התייעץ בעניין עם מומחה. ישנם אפילו פרופסורים באוניברסיטה, כאן בכנסייה שלנו, והרבה מבין האחים והאחיות הם סטודנטים באוניברסיטה. האם כולנו ביחד איננו יכולים להתחרות באמת?" ברגע שאתה מזכיר את חיפוש האל וחיפוש האמת, ברגע שאתה אומר שעליהם לקרוא את דברי האל, הם מכניסים לעצמם לראש שעליהם לבוז לך. הם לא רוצים ליישם את הדברים בפועל באופן הזה; לדעתם זה מבזה ומשפיל מדי, והם חושבים שזה יגרום להם להיראות חסרי-יכולת. האם זו אינה צורה שבוז לדבר-מה עשוי לעטות? מדובר בביטוי של ממש, התנהגות של ממש, של בוז לאמת. אנשים כאלה אינם במיעוט. הם עשויים להאזין לעתים קרובות לדרשות, ולאחוז בידיהם כרכים עם דברי האל, ולבצע חובות בבית האל, אך כשדבר-מה קורה להם ונאמר להם לחפש את האמת ולקרוא את דברי האל, הם חושבים שהדבר מגוחך וסולדים ממנו. הם אינם יכולים לקבל זאת – הדבר אף מעורר בהם סלידה. לכן, כשקורה להם דבר-מה, הם משתמשים בשיטות אנושיות כדי לפתור זאת, וטוענים ש"עניינים ספציפיים מחייבים פתרונות ספציפיים, ובעיותיהם של בני האדם נועדו לכך שבני אדם יפתרו אותן. אין כל צורך לחפש את האל. האל לא צריך לטפל בכול. חוץ מזה, ישנם אי-אילו דברים שהאל אינו יכול לטפל בהם. אלו הם עניינינו הפרטיים, שאין להם שום קשר לאל ושום קשר לאמת. האל לא אמור להתערב בחירות הפרטית שלנו, ולא אמור להתערב בעניינינו הפרטיים. יש לנו את הזכות לבחור בחירות – ויש לנו את הזכות לבחור כיצד נחיה, כיצד נתנהל וכיצד נדבר. האמת ודברי האל נועדו לזמנים של מצוקה, לזמנים קריטיים, לזמנים של הנחיצות הגדולה ביותר, כשקורה למישהו דבר שהוא אינו יכול לפתור, שאין לו כל משאבים כנגדו – זה הרגע שבו עליו להוציא את דברי האל ולקרוא בהם מעט, להקלה, כדי לזכות במעט נחמה רוחנית. זה די והותר". ניתן לראות מכאן שהגישה של אנשים מסוגם של צוררי המשיח כלפי האמת היא בבירור גישה שאינה מכירה בכך שהאמת עשויה להיות חייו של אדם, או שדברי האל קשורים לכל מה שקורה לאנשים בחייהם האמיתיים. עוד פחות מכך הם מאמינים שהאל אוחז בידו את כל השייך לבני האדם.

צוררי המשיח בזים לאמת; משפט זה הוא מאוד מקיף. מהי המשמעות כשאומרים שצוררי המשיח בזים לאמת? מהו ההיקף של זה? נפרק זאת לשלושה חלקים לצורך הניתוח. כך הדבר יהיה לכם ברור יותר. ראשית, הם בזים לזהות האל ולמהותו. האם זהות האל ומהותו אינם מסמלים את האמת? (בהחלט כן.) שנית, הם בזים לבשר שבו האל מתגלם. האם הבשר שבו האל מתגלם והעבודה שהוא עושה אינם האמת? (הם האמת.) מה שנותר הוא שהם בזים לדברי האל. הראשון הוא שהם בזים לזהות האל ומהותו; את השני ניתן לקצר, ולומר שהם בזים למשיח; והשלישי הוא שהם בזים לדברי האל. כעת ננתח כל אחד מהם בפני עצמו.

1. תיעוב הזהות והמהות של האל

נשתף תחילה על טיב הגישה של צוררי משיח לזהות האל ולמהותו, מה שיוכיח שהם בזים לאמת מבחינה זו. מהי גישתו של צורר משיח כלפי זהות האל ומהותו? מה הם חושבים על עניינים אלו? כיצד הם מגדירים אותם? כיצד הם מחשיבים אותם? מה כרוך במהות האל? צביונו הצודק של האל, כול-יכולתו, קדושתו וייחודו. באשר לעובדה שזהותו היא הבורא, שהוא הריבון על גורלה של האנושות כולה – האם צוררי משיח מודים שכך הדבר? (לא.) מהו הביטוי הספציפי לכך שהם אינם מודים בזה? (צוררי המשיח אינם מוכנים לקבל את האנשים, המאורעות והדברים שמגיעים אליהם מדי יום מהאל; הם פשוט מנתחים עניינים אלה יתר על המידה, ומטפלים בהם באמצעות תפיסות ודמיונות אנושיים.) הם מטפלים בהם בתפיסות ודמיונות אנושיים? החלק הראשון של מה שאמרת היה נכון: כשמשהו קורה לצורר משיח, הוא רק ינתח זאת יתר על המידה. אך החלק השני, שבו אמרת שהוא יטפל בדברים באמצעות תפיסות ודמיונות אנושיים – אלו התנהגויות שאופייניות לאנשים רגילים ומושחתים. כאן אנו משתפים וחושפים את העובדה שצוררי משיח בזים לאמת ולעובדת ריבונות האל על גורל האנושות. כדי למצוא לכך ראיות, עליך למצוא דרכי-פעולה והתנהגויות רלבנטיות של צוררי משיח. העובדה היא שצוררי משיח אכן מודים, בדבריהם, ש"האדם נברא בידי האל וגורל האדם נתון בידי האל, ולכן על בני האדם להתמסר לריבונות האל" – אך האם זהו האופן שבו הם מקבלים זאת כשדברים קורים להם? הדברים הללו שהם אומרים הם אכן יפים ונכונים למדי, אך זה אינו האופן שבו הם מיישמים את הדברים בפועל כשמשהו קורה להם. גישתם לדברים כשמשהו קורה להם היא שמגלה שהדברים שהם אומרים הם סיסמאות ולא ידע אמיתי. כשדברים קורים להם, אילו דעות, אילו מחשבות, הצהרות וגישות יש להם, שמוכיחות שיש להם מהות של צורר משיח? כשצרה מתרגשת על צורר משיח, האם הוא מסוגל לקבל עובדה זו כתגובתו הראשונית? להירגע ולהתמסר לאל, ולקבל את הסביבה שהאל פרש בפניו, בין אם היא טובה או רעה ובין אם היא מועילה לו או שלא – האם זוהי גישתו? ברור שלא קיימת אצלו כלל גישה כזו. מחשבתו הראשונה כשקורה לו משהו היא כיצד הדבר משפיע על האינטרסים שלו ועל עמדתו; ואז הוא זומם דרכים להשתחרר מכך, למצוא מסלול יציאה, לחמוק מכך. היות שאינו חפץ לקחת אחריות על העניין, הוא מחפש היגיון ותרוצים בדרכי-עקיפין; הוא משתמש בשיטות אנושיות כדי לפתור זאת והוא משתמש בשכלו כדי לנתח את העניין ולטפל בו. הוא אפילו יוריד מעצמו אחריות ויעמיס אותה על אחרים, יתלונן שאדם זה אינו צודק ושהאחר אינו עושה כפי שנאמר לו, והוא יצטער על כך שהתרשל מלכתחילה, שדברים היו כפי שהיו מלכתחילה. ברור שהוא מציג גישה של התנגדות, חמקנות, סירוב וחוסר-קבלה כלפי הנסיבות שאליהן נקלע, הנסיבות שהאל מתזמר. תגובתו הראשונית לנסיבות אלו היא להילחם נגד הגעתן; השנייה היא להשתמש בשיטות אנושיות כדי לרכך אותן, לצלוח את הסערה באמצעים אנושיים ואפילו להשתמש באמצעים אנושיים כדי לטייח את העובדות ולטייח את ההפסדים שהם גורמים לעבודת הכנסייה וללהיווכחות-בחיים של האחים והאחיות. הם מקדישים את מלוא האנרגיות השכליות שלהם לשימוש באמצעים אנושיים כדי לטייח ולהסתיר את מעשיהם הרעים. הם אינם מודים בטבעם של הדברים הרעים שעוללו, או אילו עקרונות-אמת הם הפרו, והם אפילו מורים לסובבים אותם: "אל תתן לזה לצאת החוצה. שאף אחד מאיתנו לא יאמר דבר; אסור שמישהו אחר ידע". לא רק שהם לא מתמסרים ומסרבים לקבל את אותן נסיבות – הם גם יכו בחזרה, ישטו באחרים ויסתירו מידע, ינסו לטייח את העובדות לאשורן, מתוך תקווה להפוך את ההרלעכבר, להפוך זאת לעניין טריוויאלי כדי שלא לאפשר למנהיגים שמעליהם או לאל לדעת על העניין. כך מטפלים צוררי משיח בדברים שאליהם הם נקלעים. האם אופן הטיפול שלהם בעניינים תואם את הסיסמאות שהם צועקים? בין הסיסמאות שהם צועקים לבין גישתם כשדברים קורים להם, איזה מהם הוא גילוי של מהות טבעם? (גישתם כשדברים קורים להם.) אם כך, מהי הגישה הזאת בדיוק? האם יש בהם גישה של התמסרות? האם יש בהם גישה כזו, שתקבל בענווה הטלת משמעת וגיזום מידי האל? האם יש בהם נכונות להתמסר לריבונות האל? האם גישתם והתנהגויותיהם האמיתיות משקפות אמונה אמיתית בכך שלא משנה מה קורה להם, האל הוא הריבון על כל מה ששייך לבני האדם? (לא.) בכלל לא. אם כן, מהי גישתם? הדבר ברור לעין: הם מתכוונים לסרב לדברים, לטייח דברים ולהטעות; הם מתכוונים להתנגד עד הקץ ולא לאפשר לאל לפעול או להיות ריבון. הם חושבים שהם ניחנו ביכולת לתקן את הכול. בשטח שלהם, לאף אחד אסור להתערב בעבודתם או לנהל אותם – הם חייבים להיות הגדולים מכולם. אז האם האל שהם מאמינים בו עדיין קיים באותו הרגע? כבר לא – עכשיו מדובר בקליפה ריקה. אם כך, מהי אמונתם באותו הרגע? היא מעורפלת וחלולה, וטמונה בקרבה תרמית. אין בהם אמונה אמיתית.

כאשר שום דבר לא קרה לצורר-משיח, הוא יעמיד פנים שהוא מאזין לדרשות, קורא את דברי האל ולומד מזמורים. הוא ישתתף בחיי הכנסייה, ישתתף מיזמתו בכל הפרויקטים של עבודת הכנסייה ויאמר לעתים קרובות: "אנו מאמינים באל ולכן עלינו להאמין בריבונותו ולהתמסר לריבונותו. הכול בידי האל וכל מה שהוא עושה הוא טוב". יתרה מכך – הם יורו תכופות לאחרים: "אנשים לא אמורים להתעקש לפעול בדרכם הם. כשמשהו קורה, עליהם להתפלל לאל כי הכול בידיו". הם צועקים את הסיסמאות האלה באופן די נשגב, וגישתם נראית נחושה והחלטית, אך הם לא עומדים בציפיות, מפני שכשהם נקלעים לצרה, העובדות לאשורן – מה שהם באמת מגלים – חושף את שיעור קומתם ואת מהותם האמיתיים בצורה מלאה וגמורה. זה חושף שהם לא מאמינים בעובדת זהות הבורא ומהותו, ולא בעובדה שהאל ריבון על הכל. הם לא רוצים לקבל עובדות אלה, ובהחלט לא להודות בהן. מה שחמור אף יותר, לא זו בלבד שהם אינם מודים בהן או מקבלים אותן – הם ממשיכים לגלות התנגדות עיקשת עד הסוף. כשמשהו קורה להם הם מוטרדים – אם לא מדבר אחד, אז מדבר אחר. הם לא מתייצבים בפני האל, לא מתנהגים יפה ולא מתמסרים כדי לחפש את רצונותיו וכוונותיו; הם לא מתייצבים בפני האל במסירות, אינם מתמסרים לריבונותו ולסידוריו ואינם מקבלים את תזמוריו וריבונותו; והם לא מקבלים במסירות את המשמעת שהוא מטיל עליהם. במקום זאת הם מנסים לרכך את העניין באמצעות טכניקות ומזימות אנושיות, באמצעים אנושיים – כדי למחוץ את העניין, לזרות חול בעיני אחרים ובעיני האל. הם מאמינים שבכך שהם ירככו את העניין, הם יסיימו למעשה את הפרשה – שבכך שהם ירככו את העניין, מגרעותיהם וצביונם המושחת יטויחו ואיש לא ידע עליהם, לא יוכל להבחין שדבר-מה אינו כשורה אצל צורר-המשיח, ולא יוכל להמשיך ולהתעסק בעניין. בכך הם ישיגו הישג עצום ואז תנוח דעתם. אם לשפוט על פי דבריו והתנהגותו של צורר משיח, לפי מעשיו ופעולותיו כשדבר-מה קורה לו, וכן לפי מהות התנהגותו וביצועיו, הוא מתנגד בעקשות לריבונות האל. הוא לוחם בה בעקשנות עד הסוף. לא משנה אילו דברים פסולים שהוא עשה, הוא לא יאפשר לאל לגזום אותו או להתוות סביבות שבאמצעותן תוטל עליו משמעת, והוא בהחלט לא יאפשר לאל לגלות ולחשוף אותו. ברגע שבו הוא נחשף, ברגע שבו המרצע יצא מן השק, צורר המשיח יכנס לפאניקה ויחווה בלבול ותסכול; הוא אף יהפוך את הקערה על פיה ויטיח האשמות כפעולה מונעת, באמרו שהאל לא הצליח להגן עליו, לא בירך אותו, שהאל אינו הוגן – כי אם אותם דברים קרו לו ולאדם אחר, איזו סיבה אחרת יש לכך שהאל אינו חושף את האדם האחר וחושף רק אותו? איזו עוד סיבה יש לכך שהאל אינו מטיל משמעת על האדם האחר, אלא רק עליו? הוא אף יאמר: "לאור העובדה שהאל אינו צודק, אצטרך לגונן על עצמי בשיטות אנושיות – בשיטות שלי". הוא מאמין שהאל אינו יכול להטיל עליו משמעת ולחשוף אותו כשהוא עושה דבר-מה פסול, אלא שעל האל לחפות עליו, לתת לו אור ירוק בכל הצמתים, לספק לו מוצא קל, ולסבול את כל העוולות שהוא עושה. הוא מאמין שזה מה שהאל אמור לעשות. אם האל חושף אותו ואינו מפלה אותו במיוחד לטובה כשדברים קורים לו, ואינו מעניק לו חזון מיוחד או מנהיגות, הוא מרגיש שאל כזה אינו חביב, שהאל אינו כשיר לאחוז בריבונות על גורלו. לכן, כשדבר-מה קורה לו, הוא לא רוצה להתמסר לאל ולקבל כיציר בריאה את כל מה שבא מהאל; במקום זאת הוא רוצה שהאל ישרת אותו, יעניק לו יתרון בכל העניינים, ואפילו שלא ינזוף בו ולא יטיל עליו משמעת בשל אף אחת מהעבירות שהוא עובר, או בשל אף שחיתות, מרדנות או התנגדות שהוא מגלה. ניתן לראות בכל התנהגות ובכל ביטוי של צורר משיח שאין לו אמונה אמיתית באל. אותה אמונה אמיתית, כביכול, שלו היא רק ניסיון לגרוף רווחים ולהשיג יתרונות. הוא אינו מתמסר לתזמורי האל אלא מבכר לתזמר את האל, ושואף לנצל אותו כך שהאל יעשה עבורו את כל הדברים ויפתח עבורו דלתות. כיציר בריאה מושחת הוא לא מקבל את ריבונות האל וסידוריו, או את ישועתו; במקום זאת הוא חש שהוא מעניק לאל טובה יוצאת מן הכלל בכך שהוא מאמין בו, ושעל האל לזכור זאת, לגונן עליו ולברך אותו ללא תנאים, ולסלוח לו, לא משנה איזה דבר רע עשה – לתת לו חנינה מיוחדת. אנשים שהם צוררי משיח הם רשעים אמיתיים. אין בהם כל בושה כלל. הם אפילו לא יודעים איזה מין דבר הם או מי הם, ולכן כשדבר-מה קורה להם, הם לא נרתעים ממתן הצדקות ותרוצים, הם מתחננים ומתעקשים על גרסתם, מעבירים את האחריות לאחרים ומסתירים את העובדות. הם מתנגדים לאל עד הסוף, מפחד שאם הם ייחשפו ואנשים יראו בברור את טיבם, הם יאבדו את מעמדם ואת המוניטין שלהם. אמונתם באל היא מן השפה ולחוץ; הם אינם משקיעים דבר, אינם מתמסרים באמת ובהחלט אינם מתקרבים בכלל לקבלה. לפיכך, בכל הנוגע לזהות האל, ניתן לראות במהותו של צורר משיח שהוא מתנגד לה בעמקי לבו – הוא לא מוכן לאפשר לאל לאחוז בריבונות על גורלו ולתזמר את כל מה ששייך לו. הוא לא רוצה לתת לאל להיות ריבון – ובריבונותו של מי הוא מעוניין? הוא רוצה לומר בעצמו את המילה האחרונה, ובעקיפין משמעות הדבר היא לאפשר לשטן לתמרן את העניינים ולאפשר לצביון המושחת ולמהותו המושחתת של השטן להיות חייו ולמשול כמלך בלבו. כך הם פני הדברים, ובאשר למהות האל – מהו יחסו של צורר המשיח לכך? בלבו של צורר המשיח מקננים ספקות אודות הרכיבים שמכילה מהות האל; הוא אינו מאמין – הוא מפקפק; יש לו אפילו תפיסות אודות כל אותם רכיבים, ולצדן גינוי. לעתים הוא אף משתמש בדמיונותיו, בידע שלו ובשכלו כדי לנתח ולפרש את אותם מרכיבים. ישנם אנשים טפשים שאף מאמינים שפרשנויותיהם טובות למדי, רוחניות, לגיטימיות ומעשיות. זה דוחה אף יותר.

א. תיעוב צדקתו של האל

אנשים מסוגם של צוררי המשיח מתייחסים תמיד לצדקתו ולצביונו של האל באמצעות תפיסות, ספקות והתנגדות. הם חושבים: "זו רק תיאוריה, שהאל הוא צודק. האם קיים באמת צדק בעולם? בכל שנות חיי, מעולם לא מצאתי ולא ראיתי אותו. העולם הוא כה אפל ומרושע, רשעים ושדים מסתדרים יפה ומרוצים מחייהם. לא ראיתי אותם מקבלים את מה שמגיע להם. איני יכול לראות היכן נמצאת כאן צדקת האל; אני תוהה, האם צדקת האל אפילו קיימת? מי ראה אותה? איש לא ראה אותה ואיש אינו יכול להעיד עליה". כך הם חושבים לעצמם. הם לא מקבלים את כל עבודת האל, את כל דבריו ואת כל תזמוריו על בסיס האמונה שהוא צודק, אלא תמיד מפקפקים וחורצים משפט, תמיד מלאים בתפיסות, שהם לעולם לא מחפשים את האמת כדי ליישבן. זהו תמיד האופן שבו צוררי משיח מאמינים באל. האם יש להם אמונת-אמת באל? לא. צוררי משיח תמיד שומרים על גישה של ספקנות כשמדובר בצדקת האל. כמובן, יש להם ספקות משלהם בעניין צביונו של האל, קדושתו, תכונות האל ומהותו. הם לא מאמינים באלו, ופועלים אך ורק על פי מה שהעין מסוגלת לראות – אם הם לא מסוגלים לראות דבר-מה במו עיניהם, הם לעולם לא יאמינו בו. הם בדיוק כמו תֹאמא, תמיד מפקפק בישוע אדוננו, לא מאמין שישוע אדוננו קם לתחייה מן המתים, לא מאמין בעוצמתו האדירה של האל. האם פסולת אנושית כגון צוררי המשיח, שאין להם הבנה רוחנית ואינם חותרים אל האמת, מאמינים שדברי האל הם האמת? האם הם מסוגלים להאמין בכול-יכולתו וחכמתו? הם לא מאמינים בדבר מכל זה; בלבם תמיד מקננים ספקות. אם נשפוט על פי מהותם של צוררי המשיח, הם פועלים על פי מה שהעין רואה, ואם כן, הם חומרניים. הם לא יכולים לראות את כול-יכולתו של האל והם לא מאמינים שדבריו הם האמת, שמדובר בעובדות שהאל כבר גרם להתרחשותן. היות שהם נעדרים הבנה רוחנית ואין בהם אמונה אמיתית, אין להם כל דרך לראות את מעשי האל. העובדה היא שיש מניעים נסתרים מאחורי אמונתם באל. הם עושי-צרות מופקרים – משרתי השטן. האם אדם שאינו מקבל את האמת ולא מאמין בקיום האל, שמתבונן בכל הדברים בעיניים אנושיות, יכול לגלות את קיום האמת? האם הוא מסוגל לגלות את עובדת ריבונות האל על האנושות? בהחלט לא. הוא מתבונן בדברים במבט בוחן, בעין חשדנית, בגישה ספקנית, ואף מתנגד לכל מעשי האל, ולכן צוררי משיח אינם מאמינים בצביונו הצודק של האל. יש בהם ספקות והם לא מקבלים זאת. אילו התנהגויות של צוררי משיח מראות לאחרים שהם לא מקבלים את האמת ולא מכירים במהות האל? ישנן הרבה התנהגויות ספציפיות כאלה. לדוגמה: כשנוצרת בעיה בעבודת הכנסייה, לא משנה מהי חומרת האשמה בגינה או מהן השלכותיה, תגובתו הראשונה של צורר משיח היא לטהר את עצמו ולהעביר את האשמה למקום אחר. כדי שלא יראו בו אחראי, הוא אף ינחה את מבטי האחרים הרחק ממנו, יאמר אי-אילו דברים נכונים ונעימים לאוזן ויטרח באופן שטחי, כדי להסתיר את האמת הנוגעת לעניין. בזמני שגרה אנשים לא מסוגלים להבחין בכך, אך כשצורר משיח נקלע לצרה, הכיעור שבו נחשף. כמו קיפוד שכל קוציו דרוכים, הוא מגונן על עצמו בכל מאודו ומעוניין להימנע מלקיחת כל אחריות שהיא. איזו מין גישה היא זאת? האין זו גישה של אי-אמונה בצדקתו של האל? הוא לא מאמין שהאל בוחן את הכול או שהוא צודק; הוא שואף להשתמש בשיטותיו-הוא כדי לגונן על עצמו. הוא מאמין ש"אם לא אגונן על עצמי, איש לא יגן עליי וגם האל לא מסוגל להגן עליי. הם אומרים שהוא צודק, אך כשאנשים נכנסים לצרות, האם הוא באמת מתייחס אליהם בהגינות? בשום אופן – האל לא עושה כך". כשהוא ניצב בפני בעיה או רדיפה, הוא חש שאינו מקבל עזרה וחושב: "אז איפה האל? אנשים לא יכולים לראותו או לגעת בו. איש אינו יכול לעזור לי; איש אינו יכול להעניק לי צדק ולתמוך בהגינות כלפיי". הוא חושב שהדרך היחידה לגונן על עצמו היא בשיטותיו-הוא, אחרת הוא יספוג הפסד, יפול קרבן לבריונות ורדיפה – ושבית האל אינו יוצא מכלל זה. עוד לפני שצורר המשיח ייקלע לצרות, הוא כבר יתכנן הכול למען עצמו. חלק מהעניין הוא הקדשת מאמץ רב לנסיון להסוות עצמו כאדם כה רב-עוצמה, שאיש לא יעז להטרידו, להתעסק עמו או לנהוג בו בבריונות. החלק האחר הוא נאמנותו לפילוסופיות של השטן ולחוקי הקיום שלו בכל דבר ועניין. מהם אלה בעיקר? "כל אדם ידאג לעצמו והשטן יקח את האחרון", "תן לדברים להדרדר אם הם אינם משפיעים עליך במישרין", "בני אדם נבונים שומרים על עצמם ותמיד שואפים רק להימנע מטעויות", לפעול כפי שמתירות הנסיבות, להיות חלקלק, "לא נתקיף אלא אם נותקף", "הרמוניה היא אוצר; הבלגה היא גאונות", "אמור דברים נאים התואמים את רגשותיהם והגיונם של אחרים – דברים כנים מרגיזים את הזולת", "אדם חכם נכנע לנסיבות", וכעוד כהנה וכהנה פילוסופיות שטניות. הם לא אוהבים את האמת, אך מקבלים את הפילוסופיות של השטן כאילו מדובר בדברים חיוביים, ומאמינים שהן יוכלו לגונן עליהם. הם חיים על פי הדברים הללו; הם לא אומרים את האמת לאיש אלא, ללא יוצא מן הכלל, אומרים דברי נועם ודברי חנופה, אינם פוגעים באיש, וחושבים על דרכים להציג עצמם לראווה כדי שאחרים יעריכו אותם. אכפת להם רק מחתירתם לתהילה, לרווח ולמעמד, והם לא עושים דבר כדי לתמוך בעבודת הכנסייה. כשמישהו עושה דבר רע ופוגע באינטרסים של בית האל, צורר המשיח אינו חושף אותו ולא מדווח עליו, אלא נוהג כאילו לא הבחין בכך. כשבוחנים את עקרונותיהם לטיפול בדברים וכיצד הם מטפלים במתרחש סביבם, האם יש להם ידע כלשהו אודות צביונו הצודק של האל? האם יש בהם אמונה כלשהי בכך? כלל לא. המשמעות של "כלל לא" בהקשר זה אינה שאין בהם מודעות לכך, אלא שיש בלבם ספקות אודות צביונו הצודק של האל. הם לא מכירים בכך שהאל הוא צודק ואינם מודים בכך. כשהם רואים שרבים מעידים שהאמת והצדק מושלים בבית האל, הם מתנגדים לכך ושופטים זאת בלבם, באמרם: "מדוע הדרקון הגדול האדום כאש לא ספג מכת-נגד על שרדף כל כך את אנשיו הנבחרים של האל? הרשעים שבין הכופרים נוהגים בבריונות באנשיו הנבחרים של האל, מוציאים את דיבתם רעה וחורצים עליהם משפט – וגם הם לא ספגו מכת נגד. כולם חשים בנוח – מדוע המאמינים באל הם תמיד אלו שסופגים התעללות?" בלבם הם לא מאמינים בצביונו הצודק של האל. הם לא מאמינים שהאל מתייחס לכל אדם במידת הצדק, ואינם מאמינים ברעיונות שלפיהם האל יתן לכל אדם את המגיע לו על פי מעשיו, וכי רק החותרים לאמת יזכו בברכת האל וישיגו לעצמם יעד נפלא. צוררי המשיח אינם מאמינים בדברים האלה. הם אומרים לעצמם: "אם אלו הן עובדות, כיצד יתכן שלא ראיתי אותן? אתה אומר שהחותרים אל האמת יזכו בברכת האל. ובכן, אחד בכנסייה שלנו חותר אל האמת, משקיע מעצמו למען האל וממלא את חובתו בנאמנות מלאה. ומה עולה בגורלו? הוא נרדף על ידי הדרקון הגדול האדום כאש, עד כדי כך שהוא כמעט אינו יכול ללכת הביתה; משפחתו נקרעה לגזרים – הוא אפילו אינו יכול לראות את ילדיו. האם זו צדקת האל? וישנו גם אחד שהושלך בשל אמונתו באל לכלא, שם עינו אותו כמעט עד מוות. היכן היה אז צביונו הצודק של האל? הוא עמד איתן בעדותו; הוא לא היה כיהודה איש קריות. מדוע האל לא ברך אותו וגונן עליו? ומדוע האל התיר לדרקון הגדול האדום כאש להכות אותו כמעט עד מוות? היה גם מנהיג בכנסייה שלנו שוויתר על משפחתו ועל מקצועו למען עבודת הכנסייה. הוא מילא את חובתו במשך שנים ועבר לא מעט תלאות, ובסופו של דבר הוא ספג גינויים והורחק כי עשה כמה דברים רעים והפריע לעבודת הכנסייה. איפה היה צביונו הצודק של האל? וישנם כמה אחים ואחיות שממלאים חובות בבית האל בגיל די צעיר, סובלים תלאות ועמלים, אך ברגע שהם עושים שגיאה ומפרים את העקרונות – הם נגזמים. כמה מהם בוכים מרה מפחד שירחיקו ויסלקו אותם, ואין שם אף אחד שינחם אותם. מדוע איני יכול לראות בכך את צדקת האל? באיזה אופן בדיוק בא לידי ביטוי צביונו הצודק של האל בעניינים האלה? מדוע איני יכול לראות זאת? וישנו גם המקרה שלי – יתכן שאני קצת שטחי במילוי חובתי, ויתכן שאני מגלה מדי פעם קצת צביון מושחת, אך בכל זאת יש לי כשרון. מדוע בית האל אינו מקדם אותי"? בכל העניינים הללו, צוררי משיח אינם מסוגלים לראות בבירור את המתרחש. הם רואים רק תופעות חיצוניות, אך אינם יכולים לראות מהן כוונות האל שמאחורי הדברים. עומק לבם מלא בספקות וחששות, ברעיונות ותפיסות – וישנם בלבם הרבה קשרים שהם לא מסוגלים להתיר. כל אימת שהם חושבים על אותם דברים הם נמלאים טינה, גינויים וכפירה בצביונו הצודק של האל. במצוקתם הם אומרים לעצמם: "אם האל צודק, מדוע אנשים תמימים נגזמים? אם האל צודק, מדוע אינו מוחל לאנשים על שגילו מעט שחיתות? אם האל צודק, מדוע ישנם אנשים שמילאו את חובתם וסבלו כל כך הרבה, שמפוטרים רק מפני שלא עשו עבודה של ממש? אם האל צודק, מדוע אנו – אלה שהולכים בעקבותיו במסירות עיקשת – נרדפים ומעונים, עלולים להישלח לכלא ובמקרים מסוימים אפילו להיות מוכים למוות?" לצוררי המשיח אין הסבר ברור לאף אחת מתופעות אלה. הם לא יודעים מה קורה איתם; הם לא יכולים לראות זאת בבירור. לעתים קרובות הם שואלים את עצמם: "האם האל שאני מאמין בו צודק או לא? האם האל הצודק קיים או לא? היכן הוא? כשאנו נתקלים בקשיים, כשאנו נרדפים – מה הוא עושה? האם הוא יכול להושיענו או לא? אם האל צודק, מדוע אינו משמיד את השטן? מדוע הוא לא משמיד את הדרקון הגדול האדום כאש? מדוע הוא לא מעניש את האנושות המרושעת הזאת? מדוע אינו מעניק לנו צדק ותומך בהגינות כלפינו, אנו שמאמינים בו וסבלנו נוראות? מדוע אינו מגונן עלינו? אנו שונאים שדים ואת השטן, ואנו שונאים רשעים – מדוע האל אינו נוקם את נקמתנו?" "מדוע" אחד אחר השני, שיוצאים ללא הרף מלבו של צורר משיח כמו מתת מקלע, באופן בלתי נשלט לחלוטין. כשהם לא יכולים לשלוט בדברים אלו, מדוע אינם מתייצבים בפני האל כדי להתפלל ולחפש, ואינם קוראים את דבריו או מבקשים שיתוף עם אחים ואחיות? האם הם לא יישבו כך את הבעיות הללו, אחת אחרי השניה? האם באמת קשה לפתור בעיות אלו? אם אתה מאמץ גישה של התמסרות לאל ולאמת, גישה של קבלת האמת, בעיות אלה חדלות להיות בעיות, ואת כולן ניתן לפתור. מדוע צוררי משיח אינם מסוגלים לעשות זאת? מפני שהם לא מקבלים את האמת, לא מאמינים שדברי האל הם האמת ולא מכירים באמת. הם לא מסוגלים להתמסר למלוא ריבונות האל וסידוריו, ובהחלט לא לקבל מידי האל את כל הדברים שמתרחשים. זו הסיבה שלבם של צוררי משיח מלא בספקות באשר לצדקת האל. כשהם ניצבים מול מבחנים, הספקות שממלאים את לבם מתפרצים החוצה ובתוכם פנימה הם מפקפקים באל: "אם האל צודק, מדוע הוא מאפשר לנו לסבול כה הרבה? אם האל צודק, מדוע אינו מרחם על אלה מבינינו שספגו מנה הגונה של אומללות בעודם הולכים בדרכו של המשיח? אם האל צודק, מדוע אינו מגונן על אלה מבינינו שמשקיעים מעצמם למענו ומבצעים את חובותינו או מגוננים על משפחותינו? אם האל הוא צודק, מדוע הוא מאפשר לאנשים מסוימים שמאמינים בו בכנות למות בכלא, בידי הדרקון הגדול האדום כאש"? ואז הם מתחילים להקים מהומה נגד האל: "אם האל צודק, הוא לא אמור לאפשר לנו לסבול כל כך הרבה; אם האל צודק, הוא לא אמור להטיל עלינו משמעת ולחשוף אותנו בשרירותיות; אם האל צודק, הוא אמור לגלות סובלנות לכל מעשינו הרעים, למחול על כל השליליות והחולשה שלנו ולגלות מידה של חסד לכל עבירותינו. אם אינך יכול אפילו לעשות את הדברים הללו, אינך אל צודק!" כל אלה הם דברים שקיימים בתודעתו של צורר משיח. הם מלאים בתפיסות אודות האל, ואינם מחפשים כלל את האמת כדי ליישב אותן. ביום שבו הם ייחשפו, חזקה על התפיסות הללו שיתפרצו החוצה. זהו הלך רוחם המכוער ואלו פניהם האמיתיות של צוררי המשיח.

צוררי המשיח אינם מכירים באמת ואינם מקבלים אותה, ואף יותר מכך אינם מכירים בעובדה שהאל הוא הבורא, ולכן מבחינתם, צביונו הצודק של האל נותר בגדר שאלה גדולה ופתוחה. ככל שהזמן חולף, ארועים מתרחשים ובעיות שונות מתעוררות, אותו סימן שאלה שקיים אצלם גדל עוד ועוד – ובהדרגה הוא הופך לאיקס. מה משמעותו של האיקס הזה? המשמעות היא שהם מכחישים נחרצות את העובדה שהאל צודק. ולאחר שנכתב אותו האיקס – כשצורר משיח מכחיש שהאל הוא צודק – כל הפנטזיות והמשאלות שלו מתנדפות. חישבו על כך: מהי נקודת הפתיחה שמובילה לתוצאה כזו? (צוררי משיח חושבים שהיות שהם מאמינים באל, הם אמורים לקבל ברכות ולזכות בהגנתו. לכן, כשהאל עושה עבודה שאינה תואמת את תפיסותיהם ודמיונותיהם, הם חשים שהוא אינו צודק ואינם מסוגלים לקבל זאת ממנו. כמו כן, הם לא מתפללים לאל ואינם מחפשים את האמת לאחר שהתעוררו בהם תפיסות אודות האל, והם לא יכולים ליישב אותן במהרה. כך מצטברות ונערמות תפיסותיהם – זה מה שמוביל לתוצאה כזו בסוף.) אתם מדברים על תופעות ברמה השטחית; אינכם יורדים לשורש העניין. מדוע אני אומר זאת? מכיוון שקיים דבר-מה בשורש היכולת של צוררי המשיח להתנהג כך ולהחזיק בהשקפות כאלה; בשורש יכולתם לפקפק באל ולהתכחש לו. הדבר נקבע על ידי מהות טבעו של צורר המשיח, כמובן. זהו השורש ולא ניכנס לפרטים. אם כן, הגורם השורשי והעיקרי הוא שממש מההתחלה, לצוררי המשיח לא הייתה אהבה לאמת והם לא קיבלו אותה. מדוע הם לא מקבלים את האמת? גם לזה יש שורש: הם לא מכירים בכך שהאל הוא האמת, שדבריו הם האמת – והיות שאינם מכירים בכך, הם לא יכולים לקבל זאת. היות שהם לא מקבלים את האמת, האם הם יכולים להתבונן באיזושהי בעיה במבטה של האמת? (לא.) הם לא יכולים לעשות זאת, ואם כן, מהן ההשלכות? הם לא יכולים לראות לאשורם את הדברים שקורים להם, יהיו אשר יהיו – דברים גדולים וקטנים שמתרחשים סביבם, וכן מילותיהם של אחרים. הם לא יכולים לראות אנשים או מאורעות לאשורם – הם לא יכולים לראות שום דבר לאשורו. ישנם דברים שנראים כלפי חוץ כמו שהם אומרים, אך זו אינה מהותם של אותם דברים. עניין זה קשור לאמת. אם אינך מבין או מקבל את האמת, האם תוכל להבין את האמת הכרוכה באותם דברים? לא תוכל, ולכן כל מה שתוכל לעשות הוא לנתח ולעיין בדברים במבט אנושי, עם ידע אנושי ועם מוח אנושי. אילו תוצאות יופקו מלימוד כזה? האם הן יתאמו לאמת? האם הן יתאמו לדרישותיו וכוונותיו של האל? לא, זה לעולם לא יקרה. הדבר דומה לסיפורו של איוב, אותו מכירים כל המאמינים באל. כל מי שמכיר באמת, מקבל אותה ומסוגל להאמין באל ולהתמסר לו משבח ומעריץ את איוב בלבו; כולם שואפים להיות אדם מסוגו של איוב. הם גם משבחים ומעריצים את הבעות השבח מצדו של איוב לאל, ואת ידיעת האל מצדו של איוב בעודו שרוי בניסיונות. אנשים מסוגלים להבין בלבם שהתלאות והמכאובים שנפלו בחלקו של איוב היו עבודת האל. בראייה כוללת, איוב כאדם ניצב כשאיפה נעלה עבור כל החותרים אל האמת. כולם רוצים ללכת בעקבות הדוגמה שהוא הציג ולהיות אדם כמותו. אם כן, כיצד מושגת תוצאה כה חיובית? מהו הבסיס שלה? האמונה מהלב וההכרה בכך שזוהי האמת, שכל זה הוא עבודת האל – זהו הבסיס שעליו אדם מגיע, צעד אחר צעד, אל השאיפה להיות אדם מסוגו של איוב, אל השאיפה להפוך לאדם שירא את האל וסר מרע. הם מאמינים בכל זה ומכירים בכך בלבם, ובסופו של דבר הם מגיעים לכדי שאיפה לכך, ואת זאת הם מנסים להשיג בחייהם. כדי להגיע לתוצאה כזו, הדבר הבסיסי ביותר שנדרש הוא שאדם יכיר בכל זה ויאמין בכך בלבו. אם כן, האם קיימות הכרה ואמונה כאלה אצל צוררי המשיח? לא. כיצד צוררי משיח רואים את כל מה שאיוב עבר? האם הם חושבים שישנה משמעות לכל מה שעשה האל? האם הם מסוגלים לראות שהאל משל בכל זה? הם לא רואים זאת, ולא רואים שישנה משמעות לכל מה שהאל עשה. מה הם רואים בזה? לאיוב היה עושר גדול, עם כבשים ושוורים בכמות שיכלה למלא הר, וגם הבנים והבנות היפים ביותר בארץ. את זה הם רואים. ואז, לאחר כל סבלותיו, אלוהים ברך אותו בשנית. מה הם רואים בכך? הם יאמרו: "האיש כרת עסקה עבור הברכות האלה – הוא הרוויח אותן. זה פשוט דבר צודק מצד האל להעניק אותן". בהבנתם הכוללת את העניין, האם מנקודת התצפית של צוררי המשיח הם מקבלים את האמת ומתמסרים לאל? (לא.) אם כך, איזו נקודת תצפית הם מאמצים בקשר לכך? ישנה רק נקודת תצפית אחת שממנה צוררי משיח מתבוננים בכל העניין הזה, וזוהי נקודת התצפית של אדם חסר אמונה. אדם חסר אמונה בוחן האם מופק רווח, מושג יתרון, או נוצרים הפסדים; כיצד לנצל וכיצד לא לנצל; מה יוליך להפסד ולסבל; מה לא כדאי לעשות ומה כן. זוהי נקודת מבטם של חסרי האמונה. חסרי האמונה מתבוננים בכל דבר, מתייחסים אליו ועושים אותו באופן הזה, עם מהות מסוג זה. זוהי גישתם של צוררי משיח כלפי צביונו הצודק של האל.

ב. תיעוב כול יכולתו של האל

כיצד רואים צוררי משיח את כול-יכולתו של האל? ניתן לומר בבטחה כי מבחינתו של צורר-משיח, הצירוף "כול-יכול" הוא מאד רגשי – כזה שיכול לגרות את שאיפותיו ורצונותיו. זה מפני שהוא היה רוצה מאד להיות אדם כזה. להיות כול-יכול וכול-נוכח, להיות מסוגל לכול, לדעת כיצד לעשות הכול, לא להיות מוגבל בשום צורה – אם מישהו היה זוכה ביכולת כזאת, אילו הייתה לו היכולת הזאת, הכול היה עבורו קלי-קלות. הוא לא היה צריך לחשוש מאיש; הייתה לו הסמכות העליונה, המעמד העליון, והוא היה מסוגל למשול על האחרים. היה לו כוח מוחלט לשלוט באנשים אחרים ולתמרן אותם. זה הרבה מעבר להישג ידו של צורר-משיח, והדבר מסגיר את שאיפותיו, את רצונותיו ואת טיבו האמיתי. חלק מזה הוא העובדה שהביטוי "כול-יכולתו של האל" ממלא אותו בכל מיני דמיונות, סקרנות ותפיסות. חלק אחר הוא רצונו לזכות בתובנה באשר לכול-יכולתו של האל באמצעות האמונה בו, וזאת כדי להרחיב את אופקיו, להגביר את התובנה שבו ולהשביע את סקרנותו. חלק נוסף בעניין הוא שאיפתו, בנוסף, להיות כול-יכול, שיסגדו לו אלפים, ושיותר ויותר אנשים ישתטחו בפניו וישמרו לו מקום בלבם. אם כן, האם לצוררי משיח יש ידיעה אמיתית באשר לכול-יכולתו של האל? האם יש בהם אמונה אמיתית בכך? שוב, זה כפי שהיה בקשר לצביונו הצודק של האל – צוררי משיח אינם אך ורק מלאים בתפיסות, עם דמיונות מעורפלים וחלולים שאינם תואמים לעובדות – הם גם מתמלאים בספקות עמוקים באשר לכול-יכולתו של האל. הם מפקפקים; הם לא מאמינים בכך: "כול-יכולת? איפה בעולם הזה ישנו מישהו שהוא כול-יכול? איפה יש מישהו כול-נוכח וכול-יכול? אין אדם כזה! יש הרבה אנשים גדולים ומפורסמים בעולם, ויש הרבה אנשים עם כוחות על-טבעיים: נביאים, למשל, וכל מיני אסטרולוגים ומפרשי נבואות, ואפילו הם אינם כול-יכולים. יש עדיין להציב סימן שאלה מאחורי 'כול-יכולתו של האל' – יש לחקור זאת ביסודיות". אם כן, מבחינתו של צורר משיח, מהותו הכול-יכולה של האל אינה קיימת מפני שלאמונתו, "איני יכול לתאר לעצמי או להבין כיצד האל יכול להיות כול-יכול, ולכן אותה 'יכולת-כול' שלו אינה קיימת. איני מכיר בה. כמה אדירות הן באמת יכולותיו של האל? אף אחד בעבר, בהווה או בעתיד לא ראה ולא יראה אותן". בליבם, צוררי משיח תמיד מפקפקים ואינם בטוחים, ולכן כל מה שקורה בכנסייה או לאחים ולאחיות נעשה נושא למחקרם ונכלל בהיקף המחקר. מה הם חוקרים? הם חוקרים בכל מה שמתרחש, בכל מה שקורה לקבוצה או לאדם, את מה שהאל עשה, כיצד האל עבד, האם ישנם בעניין אותות ומופתים כלשהם, התרחשויות חדשות וייחודיות שנמצאות מעבר למה שאדם עשוי לתפוס, או מעבר ליכולתו והישג ידו של אדם. בנוסף, הם חוקרים האם אחים ואחיות כלשהם דיברו על התנסות שבה האל עשה בהם עבודה שמתעלה מעל ציפיותיו של אדם. דוגמה לכך תהיה נערה שמגיחה מתוך קונכייה של חלזון הנהרות – כמו באגדה – ומכינה עבורם סעודה חגיגית כאשר רעבונם בשיאו. דוגמה אחרת תהיה זהב המופיע משום מקום בביתם, ברגע שבו חסר להם כסף, או שתוך כדי מרדף רודפיהם מוכים לפתע בעיוורון ואינם מסוגלים לראות דבר, ומלאך יורד ואומר להם: "אל תפחד, ילדי – אני כאן כדי לעזור לך". דוגמה אחרת תהיה שכאשר האחים והאחיות סופגים מהלומות כבדות ועינויים אכזריים, אורו הגדול של האל יזהר מטה, יסמא את עיני המענים ויותיר אותם מתגלגלים על הרצפה, מתחננים לרחמים ולא מעיזים שוב לעולם להכות את האחים והאחיות לאחר שהאל נקם את נקמתם; או, כאשר הם קוראים את דברי האל אך אינם מסוגלים להבין אותם גם לאחר מאמצים רבים, ועומדים להירדם, הם רואים דמות בערפל שאומרת להם: "אל תישן, תתעורר – זוהי משמעות דבריי"; או, כשדבר-מה התרחש והם עמדו לעשות טעות, הם הוזהרו באמצעות נזיפה פנימית רבת-עוצמה והטלת משמעת, שזו תהיה שגיאה לעשות זאת כך, ויהיה זה נכון לעשות זאת אחרת. אם אחד מאותם דברים, שאנשים רגילים אינם מסוגלים לחוות או לעשות, היה מתרחש בכנסייה, בבית האל, אצל מישהו שהולך בעקבות האל – היה די בכך כדי להוכיח שהאל הוא כול-יכול. אם שום דבר כזה אינו מתרחש, או אם דברים כאלה מתרחשים לעתים נדירות, ואפילו אם הם כן מתרחשים מדובר בעדות-שמיעה בלבד ולכן ספק רב אם זוהי עובדה ואם ניתן להאמין בה – האם כול-יכולתו של האל היא עובדה, או לא? האם האל ניחן במהות כול-יכולה, או לא? בלבו של צורר משיח, הוא מציב סימני שאלה מאחורי רעיונות אלה.

צוררי משיח מחפשים תמיד את האותות, המופתים והכוחות העל-טבעיים בעוד האל עובד, מדבר ומושיע את בני האדם. הם מחפשים דברים שאינם תואמים את המציאות או את העובדות. הדברים שהם מחפשים אינם נוגעים כלל וכלל לעבודת האל להושעת האדם, או לאמת, או לשינוי בצביונו של אדם. למרות זאת, הם מחפשים אותם בנחישות. הם מלאים בסקרנות אודות כול-יכולתו של האל. לעתים קרובות, בתפילותיהם, הם יבקשו מהאל: "אלוהים, האם תחשוף בפניי את כול-יכולתך? אלוהים, האם אינך כול-יכול? אם אתה כזה, אני מבקש ממך ליישב עבורי את העניין הזה. אלוהים, אם אתה כול-יכול וכול-נוכח, אני מתחנן שתעזור לי, היות שאני עומד עכשיו בפני אתגרים. אלוהים, אם אתה כול-יכול, אני מתחנן בפניך שתיקח מגופי את התחלואים, שתיקח ממני את הנסיבות שעומדות מולי, שתעזור לי להימנע מסכנה. אלוהים, אם אתה כול-יכול, אני מתחנן בפניך שבעודי מבצע את חובתי, תהפוך אותי לחכם, פיקח, כשרוני ומחונן בן-לילה, כדי שאוכל לקלוט את המיומנויות המקצועיות מבלי שאאלץ ללמוד אותן, שאיהפך למומחה ואבלוט לעומת האחרים. אלוהים, אם אתה כול-יכול, אני מבקש ממך להעניש את אלו שמשמיצים ולועגים לאמונתי בך ולנקום בהם. הפוך אותם לעיוורים וחרשים, עם פצעים על ראשם ומוגלה בכפות רגליהם. גרום להם למות ככלבים. אלוהים, אם אתה כול-יכול, אני מתחנן בפניך, הנח לי לראות את כול-יכולתך". האל אמר דברים כה רבים ועשה עבודה כה רבה, אך צוררי משיח מעלימים מכך עין ומטאטאים זאת הצדה; הם לעולם לא לוקחים ללב ולא לוקחים ברצינות את דברי האל, את עבודתו ואת כל אחד מהשלבים שבעבודתו החשובה להושעת בני האדם. במקום זאת, הם נחושים בדעתם לבקש אותות ומופתים, שהאל יחולל נסים תוך כדי עבודתו, הם מבקשים שהאל יעשה דברים מיוחדים שיפקחו את עיניהם וישביעו את סקרנותם כדי להוכיח את קיומו, להוכיח שהוא כול-יכול. מה שמגוחך עוד יותר הוא שצוררי-משיח אף עותרים לאל בתפילתם: "אלוהים, איני יכול לראות אותך ולכן אמונתי קטנה. אני מבקש שתגלה לי את דמותך האמיתית, אפילו אם רק בחלום – אני מבקש שתגלה לי את כול-יכולתך כדי שאוכל להאמין בך ולהיות בטוח באמונתי בקיומך. אם לא תעשה זאת, אמונתי בך תהיה תמיד כרוכה בהסתייגויות". הם לא יכולים לראות את קיומו של האל או להכיר את מהותו ואת צביונו מתוך עבודתו ודבריו, והיו מעדיפים שהוא יעשה דברים נוספים, דברים שאדם אינו מסוגל לתפוס, כדי לחזקם ולבסס את אמונתם. האל אמר דברים רבים ועשה עבודה רבה, אך לא משנה עד כמה דבריו מעשיים והאמיתות שהוא אומר מחכימות אנשים, לא משנה באיזו דחיפות עליהם להבין אותם, צוררי משיח אינם מעוניינים ואינם מתייחסים אליהם ברצינות. אכן, ככל שהאל מדבר יותר, ככל שהוא עושה יותר עבודה ספציפית, כך הם חשים יותר דחיה והתנגדות ונעשים נוחים לכעוס. בנוסף יתעוררו בלבם אפילו גינוי לאל וכפירה בו; הם יקראו כנגדו: "האם כול-יכולתך מצויה בדברים הללו? זה כל מה שאתה עושה – מביע דברים? אלמלא היית מדבר, האם לא היית כול-יכול? אם אתה כול-יכול, אל תדבר. אל תשתמש בדיבור או בשיתוף אודות האמת ואל תצייד את בני האדם באמת כדי לאפשר לנו לזכות בחיים ולהשיג לשינוי בצביוננו. אילו היית גורם לכולנו להפוך למלאכים בן-לילה, לשליחיך – זו הייתה יכולת-כול!" כאשר האל אומר את דבריו ועושה את עבודתו, טבעם של צוררי-משיח מתגלה ונחשף בהדרגה, ללא כל הסתרה, ומהותם, של סלידה מהאמת והתנגדות לה, נחשפת אף היא במערומיה. צביונם ומהותם של צוררי משיח, שמתעבת את זהות האל ומהותו, נחשפת ומתגלה אף היא, בהדרגה, כחלוף הזמן וככל שהאל מתקדם בעבודתו ללא הרף. צוררי משיח חותרים לדברים מעורפלים; הם מבקשים לראות אותות ומופתים, ומושלות בהם אותה שאיפה ואותה תשוקה, שאינן תואמות את המציאות. טבעם, של סלידה מהאמת ושנאה כלפיה, יוצא לאור. לעומת זאת, אלו שבאמת חותרים אל המציאות ואל האמת, שמאמינים בדברים חיוביים ואוהבים אותם, רואים את כול-יכולתו של האל בתהליך עבודתו ודבריו – ומה שאותם אנשים יכולים לראות, מה שהם יכולים לזכות בו ומה שהם יכולים לדעת, הם בדיוק הדברים שצוררי משיח לעולם אינם מסוגלים לדעת או לזכות בהם. צוררי משיח מאמינים שאם אנשים אמורים לזכות מהאל בחיים, חייבים להתקיים אותות ומופתים; הם מאמינים שללא אותות ומופתים אי אפשר לזכות בחיים ובאמת אך ורק מתוך דברי האל, ובכך להשיג שינוי בצביון ולזכות לישועה. מבחינתו של צורר משיח, זה דבר לחלוטין בלתי אפשרי – אין בכך כל היגיון. זו הסיבה לכך שהם אינם מתעייפים מלהמתין ולהתפלל, בתקווה שהאל יגלה אותות ומופתים ויחולל עבורם נסים – ואם לא יעשה כן, כול-יכולתו אינה קיימת. מה שמשתמע מכך הוא שאם כול-יכולתו של האל אינה קיימת, אזי האל בהחלט אינו קיים. זהו ההיגיון של צוררי משיח. הם מגנים את צדקת האל ומגנים את כול-יכולתו.

בעוד האל מושיע אנשים, צוררי משיח אינם מתעניינים כלל בדבריו, בדרישותיו לסוגיהן ובכוונותיו. הם מתנגדים לאותם דברים וסולדים מהם מעומק לבם. מה שהם מתעניינים בו אינו מציאותם של כל הדברים החיוביים ולא הישועה וההבאה לשלמות, שבני האדם יכולים להשיג כתוצאה מהחתירה לאמת ומההתמסרות לתזמורי האל. אם כן, במה הם מתעניינים? הם רוצים שהאל יגלה אותות ומופתים ויחולל נסים אותם יוכלו לראות, שהאל יאפשר להם לזכות בתובנה בעשותו כן, ויאפשר להם להפוך לבני-אדם ראויים לציון, לעל-אנושיים, לאנשים עם כוחות מיוחדים, לאנשים יוצאים מגדר הרגיל. הם שואפים להיפטר, באמצעות כול-יכולתו של האל, מתוויות, זהויות ומעמדים כמו 'אנשים רגילים', 'אנשים מן השורה' או 'אנשים מושחתים'. לכן, כשהם נתקלים בתפיסות או בבעיות כלשהן בעבודתו של האל, הם לא מחפשים את האמת כדי לפתור אותן. לא זו בלבד שהם לא מסוגלים להבין את האמת או להשיג שינוי בצביונם – לא, הם גם יחרצו משפט על האל, יגנו אותו ויתנגדו לו בגלל כל מה שהאל עושה שאינו תואם את תפיסותיהם. בעיניהם של צוררי משיח, כל העבודה המעשית שהאל עושה היא מה שהם לא מכירים בו אלא מגנים. בסופו של דבר, השקפות והגדרות אלה של האל גורמות להם להתכחש לחלוטין בלבם לקיומה של מהות האל, ולגנות, להכתים ולכפור בצורה מלאה יותר בקיומה של מהות האל. זה מפני שאמונתם באל בנויה על הבסיס לפיו האל הוא כול-יכול, שהאל יתקן את העוולות שנגרמו להם וינקום את נקמתם, שלמענם האל יכריע את כל אלה שהם שונאים ורואים כנחותים מהם – שהאל ישביע את רצונותיהם ושאיפותיהם. זהו הבסיס לאמונתם באל. אך משהגיעו אל ההווה, אותם אנשים רעים רואים כעת שאל כזה אינו קיים, ושאין כל אפשרות שהאל יעשה עבורם דבר-מה. מנקודת מבטם, זהו מצב מאוד לא נוח עבורם – זה נורא. אם כן, לאחר שחוו דברים רבים, חששותיהם וספקותיהם באשר לאל מתגברים יותר ויותר, עד שהם גומרים בדעתם לעזוב את האל ואת ביתו, לחפש את דרכם בעולם, לנהות אחר מגמות רעות ולהשליך עצמם אל חיבוקו של השטן. כך מסתיים העניין עבור אותם אנשים. אם נשפוט על פי הגישה המקננת בלבם של צוררי משיח באשר לצביונו הצודק של האל ולכול-יכולתו, צוררי משיח הם אכן חסרי אמונה. אין בהם ולו שמץ של אמונה באל, ולא שמץ של התמסרות או קבלה של מה שהאל עושה. כשמדובר בדברים חיוביים ובאמת, אלה דוחים אותם והם מתנגדים להם. זו הסיבה לכך – ולא משנה כיצד אתה מסתכל על זה – שאכן קיימת אצל צוררי משיח מהות של אדם חסר אמונה. זה לא דבר שאחרים כופים עליהם, ולא מדובר בהפיכת זבוב לפיל – אותה מהות שלהם מוגדרת על יסוד כל ההשקפות והגישות שהם מגלים כשהם נקלעים לצרות.

צוררי-משיח מאמינים באל במשך שנים מבלי שהם מסוגלים לראות את העובדה שהאל ריבון על גורל האדם. הם לא מסוגלים להבין עובדה זו. הם לא מסוגלים להבין עובדה, למרות שהיא מונחת לנגד עיניהם – האין זה עיוורון? צביונו הצודק וכול-יכולתו של האל מתגלים תכופות בעבודת הכנסייה, אצל אנשיו הנבחרים של האל ובכל מיני דברים שמתרחשים. האל מאפשר לאנשים לראות את הדברים הללו בכל מקום – אך צוררי משיח, בהיותם עיוורים, אינם מסוגלים לראותם. לאחר שצוררי-משיח הולכים בעקבות האל במשך שנים רבות, הם אומרים את אותו משפט ידוע: "אני מאמין באל כל כך הרבה שנים, ובמה זכיתי?" נראה שהם באמת לא זכו בדבר. האל שפך את חייו עבור בני האדם, אך צוררי משיח לא זכו בדבר. האין זה מעורר רחמים? בהחלט כן! אותו משפט מפי צוררי משיח ממחיש את הבעיה בצורה כה טובה. כל מי ששומע את דברי האל וחווה את עבודתו, שמקבל את דבריו כחייו, יאמר: "אנו מאמינים באל כל כך הרבה שנים וזכינו ממנו בכל כך הרבה. לא רק חסד וברכות, הגנתו ורחמיו – מה שחשוב יותר הוא שמהאל הבנו וזכינו בכל כך הרבה אמיתות. אנו חיים עם צלם אנוש, עם כבוד. אנו יודעים כיצד להתנהל. אנו חייבים כל כך הרבה לאל. בהשוואה למחיר שהאל משלם, למה שהאל עושה למעננו, מצוקותינו הקטנות אינן שוות אפילו אזכור. בני אדם חייבים לגמול לאל על אהבתו". אך צוררי משיח הם בדיוק להפך. הם אומרים: "האל עסק בעבודתו בשנים האחרונות, אז איך זה שלא זכיתי בדבר? כולכם אומרים שזכיתם בזה או בדבר אחר, שהייתה לכם התנסות כזו או אחרת – אך האם ההתנסויות האלה יאכילו אתכם? מה ערכן של ההתנסויות האלה? בהשוואה לברכות, לחסד, לראיית אותות ומופתים, האם הן בכלל ראויות לאזכור? זו הסיבה שאני חש שבכל שנות אמונתי הרבות באל לא זכיתי בדבר. בהשוואה לסבל שעברתי, למה שנטשתי והשקעתי למען האל, הדברים שזכיתי בהם כלל לא היו כדאיים! מהי האמת אם לא כמה אמירות ותאוריות? מהי אם לא כמה דוקטרינות? שמעתי את הדברים האלה, את האמיתות האלה, ואיני מרגיש שהושג בי איזה שינוי מונומנטלי! בתור התחלה, שכלי אינו כה זריז וקל כשאני חושב על דברים. יותר מזה, השנים עוברות עלי ובריאותי אינה משתפרת לעומת מצבה הקודם. שערי אפור, בפניי ישנם יותר קמטים – אפילו איבדתי כמה שיניים ולא צמחו לי בחזרה חדשות. האל אומר שאלו שנושעים הם כמו ילדים רעננים ותוססים, והנה אני, שק עצמות זקן עם פנים של אדם זקן. לא הפכתי לילד. לפי דברי האל, אנשים זקנים עם שיער אפור יכולים להפוך לבחורים בעלי שיער שחור כעורב. איך יתכן שלא השתניתי? האל אומר שהוא ישנה אנשים לגמרי, אך זה לא קרה לי; לא הפכתי לאדם חדש. אני עדיין עצמי, וכשדברים קורים לי אני עדיין צריך לגלות כיצד לטפל בהם בעצמי. גם קשיי הגשמיים מתגברים – לעתים קרובות אני חלש ושלילי, ויותר מזה, זכרוני גרוע בשנתיים האחרונות. אני קורא כל כך הרבה את דברי האל, אך הוא לא חיזק את זכרוני. האם האל לא יכול לתת לאנשים איזו יכולת מיוחדת, כזו שתמנע מגופם להזדקן? אני מרגיש שהסוגייה הגדולה ביותר עכשיו היא שינוי מלא ויסודי אצל אנשים; לא נראה שבכוחה של האמת לפתור את הבעיה הזאת. אם האל היה אומר משהו שבאמת היה יכול להפוך מישהו לאדם חדש, עם מראה של מלאך זוהר שיכול להתקיים ללא גוף, שיכול לברוח דרך קירות מוצקים, שיכול לומר מילות כישוף ולהיעלם כאשר הוא נרדף ושרוי בסכנה, שיכול להיות לנצח מעבר להישג היד; אם, מתוך קריאה תכופה של דברי האל, שערם של בני האדם לא היה מאפיר, פניהם לא היו נחרשות קמטים ושיניים חדשות היו צומחות כדי להחליף את אלו שהם איבדו – זה היה נפלא! זו המשמעות של לעבור שינוי מלא! אילו האל היה עושה את הדברים האלה, הייתי מאמין שהוא האל, ללא כל הסתייגות. אם הוא ימשיך לדבר ולהטיף את האמת, אמונתי תתבלה כליל בקרוב; בקרוב לא אוכל עוד להמשיך להאמין, ויתכן שלא אוכל לבצע עוד את חובתי. לא ארצה לעשות זאת". בפרק הזמן שבו צורר-משיח הולך בעקבות האל תתעורר בלבו דרישה כזו או אחרת מהאל, וכל מיני ספקות ודרישות תובעניות יופיעו בקרב תפיסותיו, ובתגובה לסביבותיו ולרצונותיו האישיים יעלו בו כל מיני מחשבות משונות. אך ישנו רק עניין אחד: הוא לא מסוגל להבין את הדברים שהאל אומר, ואינו יכול לראות את העובדה שהאל עובד כדי להושיע את בני האדם, לא כל שכן להבין שכל מה שהאל עושה נועד להושיע את בני האדם, ושהכול נועד לאפשר לבני האדם להשיג שינוי בצביונם. וכך, ככל שהוא ממשיך להאמין, הוא מאבד את הכוח המניע שבו; ככל שהוא ממשיך להאמין מתעוררות בלבו תחושות של שליליות וייאוש עגום, ויש בו רגשות ומחשבות שעיקרם נסיגה וויתור. באשר למהות האל – שכחו מהשאלה אם הוא יאמין בה, יכיר בה או יקבל אותה – בעודו ממשיך להאמין, הוא לא יטרח אפילו להעסיק עצמו בשאלה הזו. זו הסיבה לכך שכשאתה אומר בשיתוף שדבר מסוים מעיד על צדקת האל, כול-יכולתו וריבונותו, שאנשים אמורים להתמסר לכך ולדעת זאת, צוררי משיח אינם משמיעים קול כלפי חוץ; הם לא יביעו אף עמדה בכלל. אך בקרבם גואה סלידה: הם לא ירצו להאזין; הם לא יהיו מוכנים להאזין; חלקם פשוט יקומו ויעזבו. כשכולם מאזינים לדרשות, כשאחרים משתפים את דברי האל, כשהאחים והאחיות משתפים את עדותם החווייתית בהתלהבות רבה – מה עושים צוררי משיח? שותים תה, קוראים כתבי-עת, משחקים בטלפון שלהם, מרכלים בעצלתיים. ובכך שהם מוחים ומתנגדים באמצעות אותם מעשים דוממים, הם מנסים לקבוע באמצעות התנהגותם שכל מעשי האל הם חסרי תוחלת: "אתם פשוט מנסים למצוא היגיון בדברים ואתם משטים בעצמכם – האל והאמת פשוט לא קיימים, ופשוט לא יתכן שהאנושות תיוושע בידי האל!" בעיניהם, כל המאמינים באמת, המתמסרים לאל ומאמינים בכך שהאל יכול להושיע את האנושות הם שוטים – כולם חסרי-מוח וכולם נפלו קרבן להונאה. הם מאמינים שגורלו של אדם נמצא בידיו-הוא, שאדם אינו יכול לאפשר לאחרים לתזמר עבורו את גורלו, שאנשים אינם בובות על חוט אלא שיש להם שכל ויכולת לחשוב בצורה עצמאית על בעיות, ושאם אדם אינו מסוגל אפילו להשתלט על גורלו-הוא, מדובר בזבל אנושי, באדם נחות. לכן, יהיה אשר יהיה, הם לא רוצים למסור את גורלם בידי האל כדי שהאל ישלוט בו. זוהי גישתם של צוררי משיח כלפי כל מעשי האל. לאורך כל הדרך הם נשארים משקיפים מהצד וחסרי אמונה שממלאים את תפקיד משרתיו הנקלים של השטן. הם אוכלי-חינם ועושי-צרות – הם עושי-רע שהתגנבו פנימה.

ג. תיעוב הקדושה והייחודיות של האל

צוררי משיח אינם מכירים כלל בצדק וביכולת-הכול שבמהות צביונו של האל, אינם מאמינים בהם, ובהחלט אינם יודעים דבר על תכונות אלה. כמובן, עוד יותר קשה להם להאמין בקדושתו וייחודו של האל, להודות בהם ולהכיר אותם. לכן, כשהאל מציין שהוא רוצה שבני האדם יהיו ישרים, שהם יהיו יצירי בריאה עם רגליים על הקרקע שמסוגלים להישאר במקומם הראוי, צוררי משיח מפתחים רעיונות ועולה בהם מעין גישה או הרגשה. הם אומרים: "האם האל אינו נעלה? האם אינו עליון? אם כן, הדרישות שהוא מציב בפני בני האדם אמורות להיות נשגבות ומרוממות. חשבתי שהאל הוא כה מסתורי; לא הייתי חושב שהוא יציב דרישות כה פעוטות בפני בני האדם. האם ניתן לחשוב על דרישות כאלה כעל האמת? הן פשוטות מדי! היה זה הולם אילו דרישות האל היו נעלות: אדם אמור להיות על-אנושי, אדם דגול, אדם בעל יכולת – זה מה שהאל אמור לדרוש מבני האדם לעשות. והאל רוצה שנהיה ישרים – האם זו באמת עבודת האל? האם אין זה זיוף"? במעמקי לבם, צוררי משיח לא רק מתנגדים לאמת – כשהם עושים זאת, מופיעה אצלם גם כפירה. האם בכך הם אינם מתעבים את האמת? הם מלאי בוז וזלזול כלפי דרישות האל; הם מגדירים אותן ומתייחסים אליהן בגישה של לעג, התעלמות, סרקזם ולגלוג. מובן כי מהות צביונם של צוררי משיח היא מתועבת; הם לא מסוגלים לקבל מילים או דברים נכונים, יפים ומעשיים. מהות האל היא אמיתית ומעשית, ודרישותיו מבני האדם עולות בקנה אחד עם צורכיהם. "נשגבות ומרוממות", כפי שמעלים צוררי המשיח – במה מדובר? הדבר שקרי, ריקני וחלול; הוא משחית בני אדם ומוליך אותם שולל; גורם להם ליפול ומרחיק אותם מהאל. לעומת זאת, האמיתות שהאל מבטא וחייו הם נאמנים, חביבים ומעשיים. לאחר שאדם מתנסה בדברי האל וחווה אותם לזמן מה, הוא מגלה שרק חיי האל הם הדבר החביב ביותר, שרק דבריו יכולים לשנות בני אדם ולהיות להם לחיים, ושהם מה שבני האדם צריכים – ואילו אותם רעיונות ואמירות נשגבים ומרוממים שהשטן וצוררי משיח מציגים מנוגדים בתכלית לאמיתותן ולמעשיותן של דרישות האל מבני האדם. לפיכך, על יסוד מהותם זאת של צוררי השטן, הם לחלוטין אינם מסוגלים לקבל את קדושת האל וייחודו. הם לא יודו בדברים האלה בשום אופן. באשר להיבטים השונים של צביונם המושחת ומהותם המושחתת של בני האדם, אותם חושף האל – עקשנותם ויהירותם, צביונותיהם הנכלוליים, המרושעים, הסולדים מן האמת והאכזריים – צוררי משיח אינם מקבלים זאת כלל וכלל. בנוסף, באשר לכך שהאל שופט אנשים ונוזף בהם בחומרה – לא רק שצוררי משיח אינם מסוגלים להכיר בכך את קדושתו וחביבותו של האל – להפך, בלבם הם סולדים מאותם הדברים שהאל אומר, ומתנגדים להם. בכל פעם שהם קוראים את דברי האל שמייסרים, שופטים וחושפים את צביונם המושחת של בני האדם, הם שונאים את הדברים ורוצים לקלל. אם מישהו אומר שצורר המשיח הוא אדם יהיר, עיקש, מרושע שסולד מן האמת, הוא יתווכח עם אותו אדם ויקלל את אבותיו; ואם מישהו חושף את מהותו המושחתת ומגנה אותו, זה כאילו שאותו אדם התכוון להרגו – צורר המשיח לא יקבל זאת בשום אופן. זה מפני שלצוררי משיח יש כזו מהות והם מגלים כאלה דברים, שהם מזוהים מבלי שיידעו זאת, ומבודדים ונחשפים בלי כוונה, בבית האל ובכנסייה. לעתים קרובות שאפתנותם ורצונם אינם באים על סיפוקם, וכך גואה שנאתם כלפי הדברים שהאל אומר, כלפי קיומו וכלפי המשפט "האמת מושלת בבית האל". אם תאמר להם משפט זה, הם ירצו להיאבק בך עד מוות, לענותך ולהענישך עד מוות. האם עובדה זו לבדה אינה מראה שצוררי משיח עוינים את האל? היא מראה זאת, ועוד איך! אם מישהו יאמר: "האל הוא ייחודי; לבני האדם אסור לסגוד לאף אדם מלבד האל, ולאף אליל", האם צורר משיח יהיה מוכן לשמוע זאת? (לא.) מדוע לא? דברים אלו מהווים מבחינתו גינוי, הלא כן? האם דברים אלו אינם שוללים ממנו את הזכות להיות האל? האם הוא יהיה מאושר ללא הזכות להיות האל, לאחר שחוסלה תקווה זו? (לא.) זו הסיבה לכך שאילו היית חושף אותו, מחריב את מעמדו ואת שמו הטוב, מותיר אותו בלי אף אחד שיעריץ אותו, ללא יכולת לכבוש את לב האנשים, וללא מעמד – הוא היה תוקף אותך בטפריו המרושעים והשטניים כדי לענותך. כשדברים קורים בכנסייה ומישהו מתכוון לדווח עליהם לעליון, האם מנהיג הכנסייה (אם הוא צורר משיח) יאפשר לו להכין את הדו"ח? המדווח לא יצליח לעבור אותו. מנהיג הכנסייה יאמר: "אם תכתוב את הדו"ח הזה, ההשלכות יהיו על ראשך! אם העליון יגזמו אותנו וירחיקו אנשים בכנסייה שלנו, אני אדאג לכך שתצטער – אני אגרום לכולם לנטוש אותך. אז תרגיש מה זה להיות אדם שמורחק!" האין זה מפחיד את האדם שתכנן להכין דו"ח ומאיים עליו? צורר המשיח אומר: "האל הוא ייחודי, לא? טוב; גם אני אהיה ייחודי. הכנסייה תתנהל לפי מה שאני אומר. לא משנה מה אתה רוצה לעשות, אתה צריך לעבור דרכי ואתה לא תעקוף אותי. אתה רוצה לעקוף אותי? תצטרך לעשות זאת על גופתי המתה! אני שולט בכנסייה שלנו; מה שאני אומר זה החוק כאן. אני האמת – אני הייחודי!" האין זה שטן שמגלה את פניו? בהחלט כן – פניו השטניות נחשפות, דבריו השטניים נאמרים.

באשר לאופן שבו צוררי משיח מתייחסים למהות האל – הם עוברים מחוסר אמונה וספקות להמתנה ובחינה, ובסופו של דבר לשפיטה וחילול הקודש. זה מוביל אותם צעד אחר צעד לביצה טובענית, לתהום ללא תחתית, וזה מוביל אותם אל נתיב ההתנגדות לאל ולהפיכה לאויבו, להתנגדות מלאה לאל ולהקמת מהומה נגדו עד הסוף, ומשם אין חזרה. לא רק שהם לא מכירים בקיומה של מהות האל – במקום זאת, עולים אצלם כל מיני דמיונות ותפיסות שקשורים לכל אחד מהיבטי מהות האל, שבאמצעותם הם מוליכים שולל את הסובבים אותם ואת אלה שהם באים עמם במגע. מטרתם היא להפוך אנשים רבים ככל האפשר לדומים להם, לכאלה שמפקפקים בקיום האל ובקיומה של מהותו. במותם, הם אף גוררים אחרים מטה יחד עמם. הם לא מסתפקים בעשיית דברים רעים לבדם – הם רוצים למצוא אחרים שיתלוו אליהם, שיעשו עימם דברים רעים, שיתנגדו לאל ויפריעו לעבודת ביתו יחד איתם, שיפקפקו באל ויתכחשו לו יחד איתם. צוררי משיח מלאים בתפיסות ודמיונות אודות כל אחד מהיבטי מהות האל. לא רק שהם אינם מסוגלים להכיר את מהות האל מתוך כל מה שהאל עושה – הם גם מנתחים, לומדים, בוחנים ושופטים בקפידה את מהות האל ואף מתחרים באל בסודיות, ואומרים: "האם אינך ייחודי? האם אינך האל שאוחז בריבונות על גורל האנושות? איך היית מסוגל לאפשר לדברים כאלה לקרות לאנשים שמאמינים בך? אם אתה האל הייחודי, אינך אמור לאפשר לאף כוח אויב להסיג גבול במקום העבודה שלך". איזו מין אמירה זו? בכל פעם שמשהו קורה בכנסייה, צוררי משיח יהיו הראשונים שיקומו ויאמרו דברי חתרנות, דברי שלילה ושפיטה. הם יהיו הראשונים שיקומו להתווכח עם האל, להתעמת אתו, לדרוש שהוא יעשה כך וכך. עליצותם של צוררי משיח גוברת בפרט בזמנים כאלה, כשבית האל עומד בפני קשיים או בעיות טורדניות; אלו הזמנים שבהם הם מאושרים ושבעי-רצון ביותר, שבהם הם מנתרים לגובה מרוב שמחה. לא רק שאינם מסוגלים לתמוך באינטרסים של בית האל – לא, הם עומדים בצד, צופים וצוחקים, ממתינים בכליון עיניים למרד שיתעורר בבית האל, לכך שכל אנשיו הנבחרים ייתפסו ויפוזרו ולכך שעבודת בית האל לא תוכל להתקדם הלאה. הם יהיו מאושרים באותו רגע כמו בערב ראש השנה. ובכל פעם שדבר שמתרחש בבית האל בא על תיקונו ומסתדר, כשהאחים והאחיות לומדים מכך לקח – זה הרגע שבו יינתן "משפטם" של צוררי המשיח. זה גם הרגע שבו צוררי משיח מדוכדכים, עצובים ומיואשים ביותר. הם אינם יכולים לסבול זאת כשהם רואים את האחים והאחיות מצליחים, או את חסידי האל איתנים באמונתם ומלאי ביטחון כשהם הולכים בדרכו של האל; הם לא יכולים לסבול זאת כשהם רואים כיצד צביונם של האחים והאחיות משתנה תחת הדרכת דברי האל, והם מבצעים את חובתם נאמנה והעבודה משתפרת עוד ועוד. הם לא יכולים לסבול זאת כשהם רואים את הכנסייה משגשגת, או את תכנית הניהול של האל מתפתחת בהדרגה בכיוון טוב – והם מתעבים עוד יותר כשאנשים מצטטים תמיד בדרשותיהם את דברי האל, מעידים למענו ומשבחים את חביבותו ואת צביונו הצודק. בנוסף – זה מאוס עליהם כשאנשים מחפשים את האל, מתפללים אליו ומחפשים את דבריו ללא קשר למה שקורה להם, מתמסרים לאל ונשמעים לתזמורו. אפילו כשצוררי משיח אוכלים בבית האל, נהנים מדבריו ונהנים מכל היתרונות שבביתו, לעתים קרובות הם מייחלים להזדמנות לצחוק על בית האל. הם ממתינים בכליון עיניים לכך שכל המאמינים באל יפוזרו ולכך שעבודת האל לא תוכל להתקדם יותר. לכן, כשמשהו קורה לבית האל, במקום לגונן עליו או לחשוב על דרכים ליישב את העניין, לגונן על האחים והאחיות בכל כוחם או להצטרף אליהם כדי לטפל בעניין כאיש אחד, להתייצב ביחד בפני האל ולהתמסר לריבונותו, צוררי משיח יעמדו בצד, יצחקו, יציעו עצות גרועות, יהרסו ויפריעו. ברגע קריטי הם אף יציעו עזרה לאנשים מבחוץ על חשבון בית האל, ובכך יפעלו כמשרתיו הנקלים של השטן, יפריעו וישברו דברים במתכוון. האם אדם כזה אינו אויבו של האל? ככל שהרגע יותר קריטי, כך יחשף צלמם השטני ביתר בהירות; ככל שהרגע יותר קריטי ויותר גדוש בהתרחשויות, כך נחשף יותר צלמם השטני, לפרטי פרטים ובמלוא היקפו; ככל שהרגע יותר קריטי, כך הם יגישו יותר עזרה לגורמים חיצוניים על חשבון בית האל. איזה מין דבר הם? האם אנשים כאלה הם אחים ואחיות? מדובר באנשים שעושים דברים הרסניים שראויים לכל גנאי; הם אויבי האל; הם שדים, שטנים; הם אנשים מרושעים, צוררי משיח. הם לא אחים ואחיות ולא מועמדים לישועה. אילו הם היו באמת אחים ואחיות, אנשי בית האל, אזי כל אימת שבעיה הייתה מתעוררת בבית האל הם היו מאחדים את ליבם ומחשבתם עם אחיהם ואחיותיהם כדי לעמוד מולה ולטפל בה כאיש אחד. הם לא היו עומדים בצד ובהחלט לא היו מתבוננים וצוחקים. רק אנשים כגון צוררי משיח היו עומדים בצד וצוחקים, וממתינים בכיליון עיניים לדברים רעים שיתרגשו על בית האל.

מהותם של צוררי משיח עשויה להיחשף בכל דבר ועניין. בהחלט אי אפשר להסוותה. כל מה שהם עושים בכל נושא, כל הדעות והצביונות שהם חושפים הם מתועבים בעיני בני האדם ובעיני האל. לא רק שהם גורמים להרס, לשיבושים ולהפרעות בכל מיני דברים שעולים, וצוחקים מן הצד – הם גם מתעמתים תכופות עם האל ובוחנים אותו. מה משמעות הדבר, לבחון את האל? (בליבם הם לא מאמינים באל, והם אומרים אי-אילו דברים או משתמשים באי-אילו תכסיסים כדי לבחון את מחשבותיו, כשהם מנסים לפענח את מהותו.) אתם רואים את זה קורה לעתים קרובות. בפרשת איוב, כיצד בחן השטן את האל? (בפעם הראשונה שהשטן דיבר, הוא אמר שאם האל יכה באיוב בביתו וברכושו, איוב לא ימשיך לסגוד לאל; בפעם השנייה השטן אמר שאם האל יכה בבשרו ובעצמותיו של איוב, איוב יתכחש לאל. השטן רצה לבחון את האל באמצעות המטת אסונות על איוב.) האם זהו מבחן? האם זו הגדרה מדויקת של המונח? (לא.) במהותו של דבר, אותן מובאות דנות בכתב אישום. כוונת השטן באמרו את הדברים האלה הייתה: "האם לא אמרת שאיוב הוא אדם מושלם? עם כל הדברים הטובים שנתת לו, איך יתכן שהוא לא יסגוד לך? אם תיקח ממנו את אותם דברים טובים, האם אתה חושב שהוא ימשיך לסגוד לך?" זהו כתב אישום. איזה מין דבר הוא מבחן, אם כן? השטן הביא עבריינים ששדדו ובזזו את רכושו של איוב. מבחינתו של איוב זה היה מבחן. מאיזו בחינה מדובר במבחן? כך: "האם אינך מאמין באל? לאחר שאקח ממך את הדברים הללו, בוא ונראה אם עדיין תאמין בו!" אך כיצד הבין זאת איוב? איוב האמין שמדובר בניסיון מהאל, הוא לא נאבק ולא נלחם והוא גם לא אמר דבר – הוא התמסר וקיבל זאת מידי האל. ישנם גם הדברים שאירעו לישוע אדוננו: השטן ניסה לגרום לו להפוך אבנים למזון, הראה לישוע אדוננו את כל תפארת העולם ואוצרותיו וניסה לגרום לו להשתחוות ארצה ולסגוד להם. אלו היו פיתויים. עכשיו, אילו דברים עושים צוררי משיח כמבחנים לאל? (אין בליבם של צוררי משיח יראה לאל; הם עושים את הרע אפילו ביודעין; הם רוצים לבחון את האל ולראות אם הוא יעניש אותם. היות שאינם מאמינים בצביונו הצודק של האל, כשהם עושים את הרע הם לא מודעים לכך.) מדובר במבחן. הם נכנסים לכך בהלך-רוח של "בוא ננסה ונראה"; הם רוצים לראות מה בדיוק יעשה האל: "האם האל אינו מלכותי ומלא חימה? ובכן, אני נוהג בכנסייה כעריץ ועשיתי כל כך הרבה דברים רעים מאחורי גבם של האל ושל אנשים – האם האל יודע על כך, או שלא? אם אין בי כל עצבות ואיני סופג ענישה גופנית כלשהי, זה אומר שהאל לא יודע". הם יוצאים לגיחות קטנות כדי לבחון אם האל הוא כול-יכול, לבחון אם הוא בוחן כליות ולב – אלה מבחנים. הם רוצים לאשר את אמיתות העניין, לבחון האם האל אכן יפעל והאם הוא באמת קיים. אלה מבחנים.

פעם היה צורר משיח אחד בסין היבשתית שהוליך שולל קבוצה של אנשים. הוא ראה כיצד בית האל מארגן מקהלות ושר מזמורים בחו"ל, וחשב: "אם אתם יכולים לנהל מקהלות בחו"ל גם אנחנו יכולים לעשות זאת כאן". וכך הוא קיבץ אנשים ממקומות שונים כדי שישירו במקהלה. הוא גם אסף עבורם קהל גדול – זו הייתה סצינה ראויה לשמה. מדוע הוא עשה זאת? מבחינה אחת, הוא כונן לעצמו ממלכה נפרדת ועל כך אין צורך להרחיב. מבחינה אחרת הוא התכוון לזה: "האל שאנו מאמינים בו הוא האל האמיתי, ושוכנת בנו עבודתה של רוח הקודש. אנו אולי בסביבה עוינת, כשהדרקון הגדול האדום כאש רודף אותנו ומנהל אחרינו מעקב צמוד וקפדני, אך בואו נראה לאנשים אם האל מגונן עלינו או שלא. בואו נראה אם משהו יכול לקרות לנו; בואו נראה אם ניתן לשים אותנו במעצר". איזה מין הלך-רוח הוא זה? (של מבחן.) מדובר במבחן – הוא מניף כרזות כאלה ומשתמש בסיסמאות לפיהן הוא מאמין שהאל הוא כול-יכול וכול-נוכח, וזאת כדי לבחון מה יעשה האל בפועל, לערוך עמו התערבות ולהתחרות בו. זה נקרא "לבחון". יש אנשים מסוימים, שכאשר אחרים אומרים להם "אינך יכול לאכול זאת, זה יגרום לך לקלקול קיבה", הם אומרים: "אני לא מאמין לך. אני אוכל זאת! בוא נראה אם האל יגרום לי לקלקול קיבה או שלא". וכך הם אוכלים זאת ואכן, הדבר גורם להם לקלקול קיבה. הם חושבים לעצמם: "מדוע האל לא גונן עלי? זה קלקל את קיבתם של אחרים, אך זה מפני שהם לא מאמינים באל. אני מאמין באל; מדוע המזון קלקל את קיבתי כמו שקרה לכולם?" איזו מין התנהגות היא זו? (בחינה.) זה נגרם כי הם לא מכירים את האל. אך אצל צוררי משיח קיים דבר נוסף: הם לא מכירים כלל בקיומה של מהות האל, ולכן הם עושים דברים מתוך מאמציהם ודמיונותיהם האישיים ולא מתוך אמונה. במקום זאת הם בוחנים את האל. הם משתמשים בהתנהגותם, במחשבותיהם ובדחפיהם הרגעיים כדי לחקור אם האל קיים, אם כול-יכולתו היא אמיתית ואם הוא באמת מסוגל לגונן עליהם. אם ניסיונם מוכתר בהצלחה, אמונתם תמשיך על היסוד הזה; אם הוא כושל, אם האל מאכזב אותם, מה הם יעשו? הם יאמרו: "איני מאמין עוד באל. זה לא שאכפת לו מאנשים. כולם אומרים שהאל הוא מפלטו של האדם – כפי שאני רואה זאת, אלו אינם בהכרח פני הדברים. ביחס למילים האלה, אנשים צריכים להכין לעצמם תכניות גיבוי לעתיד; הם לא יכולים להיות כל כך טיפשים לגבי העניינים. אנשים צריכים לסדר בעצמם את ענייניהם – הם לא יכולים להסתמך על האל בכל הדברים". זו התוצאה שאליה הגיעו מתוך המבחן שערכו. מה דעתכם על התוצאה הזאת? האם זו תהיה התוצאה אצל אנשים שחותרים לאמת? (לא.) מדוע לא? אם אנשים יחתרו לאמת, הם יגיעו בסופו של דבר להישג ולגמול טוב וחיובי. במילים אחרות, לא משנה אילו דברים יעשו אנשים, לאל דרכים ועקרונות משלו בנוגע לתגובותיו ולאופן שבו הוא מחשיב דברים כאלה, ולאנשים ישנן מחויבויות לבצע ואינסטינקטים משלהם. האל מעניק להם את האינסטינקטים שלהם; הוא כבר נתן להם עקרונות, ולכן אנשים אמורים לפעול על פי אותם עקרונות בהנחיית דברי האל. בקשר לעניינים מסוימים, על פני השטח נראה כאילו שהאל אמור לגונן על בני האדם, אך האם אותו "אמור" נובע מבני האדם או מהאל? (מבני האדם.) זהו דמיון שעולה בדעתם של בני האדם. אותו "אמור" אינו האמת; זו אינה אחריותו של האל. אם כן, מה בדיוק יעשה האל? לאל יש דרכי פעולה משלו ועקרונות משלו. לעתים, בכך שהאל אינו מגונן עליך הוא חושף אותך, רואה באיזה נתיב אתה בוחר. לעתים, באמצעות סביבה עוינת, הוא מביא את הידע שלך לידי שלמות בתחום מסוים ומאפשר לך לזכות בהיבט מסוים של האמת ולהשתנות מבחינה מסוימת. הוא מחזק אותך וגורם לך לצמוח. בקצרה, לא משנה כיצד פועל האל, יש לו עקרונות וסיבות משלו וגם מטרות ויעדים. אם אתה מאמץ כאמת את הרעיון שלפיו "האל אמור לגונן עלי ועליו לפעול כך וכך", ואתה עומד מאחורי הרעיון הזה ומציב לאל דרישות באמצעותו, אזי כשהאל אינו פועל כך, ייווצר ניגוד בינך לבין האל. כאשר נוצר ניגוד כזה, לא תהיה זו אשמת האל. מי יהיה אשם בכך? (האדם.) זה מתחיל בבעייתיות בהשקפתם של אנשים, בכך שהם נוקטים בגישה שגויה ותופסים את העמדה הלא נכונה. כשאתה מבקש מהאל לפעול בצורה מסוימת אתה תחוש שזה מוצדק למדי. אך אם ניקח צעד אחורה, כשאתה מסוגל להתמסר ולקבל, אתה תחוש אז שההצדקות שלך לא עומדות במבחן המציאות ושמדובר בצביונותיך המושחתים ובדרישותיך הבלתי-הגיוניות. כשאתה מסוגל לקבל, האל יעניק לך את מידת האמת והידע שבהן אתה אמור לזכות. כפי שהאל רואה זאת, זהו אותו רכיב של האמת שעליך לזכות בו ביותר, ולא איזה חסד או ברכה קלי-ערך. האל לבדו יודע מה חשוב עבורך ביותר, והוא יעניק לך זאת בזמן הנכון ובמנות מדודות. אך צוררי משיח אינם מכירים באמת או בעבודתה של רוח הקודש. לא משנה מי ישתף אודות האמת ויעיד על אהבת האל וישועתו – לא רק שצורר משיח יסרב לקבל זאת, הדבר יעורר בו דחייה והוא יתנגד לכך. זהו ההבדל בין צוררי משיח לאנשים מושחתים ורגילים.

כאן נסיים את שיתופנו בנושא תכונתם זו של צוררי משיח, כלומר הכחשת זהות האל ומהות הייחוד שבו. יש לכם שאלות נוספות? (האל, יש לי שאלה. אני נתקל בהרבה מאמינים באדון כשאני מפיץ את הבשורה, וכולם תומכים בנחישות בדעתו של פאולוס לפיה "לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ". הם סבורים שאם הם מסוגלים לעמוד באמת-המידה של דברי פאולוס, הם יכולים להפוך לאל. האם זה גילוי נוסף של צוררי משיח, וגם הכחשה של מהות הייחוד שבאל?) פחות או יותר. הסיבה העיקרית לכך שצוררי המשיח מתכחשים לייחודיותו של האל היא שהם רוצים להיות אלוהים גם הם. דבריו של פאולוס הם האהובים עליהם יותר מכל: "הן עבורי לחיות פירושו המשיח, לחיות פירושו אלוהים. עם חייו של אלוהים, אני אלוהים." הם מאמינים שאם התפיסה הזו נכונה, יש להם סיכוי להפוך לאלוהים, למלוך כמלכים ולשלוט בבני אדם. אם היא לא נכונה, תקוותיהם למלוך כמלכים ולהפוך לאלוהים מתנפצות. בקצרה, השטן תמיד רוצה ליהנות ממעמד זהה לזה של האל, והדבר נכון גם לגבי צוררי המשיח: גם הם ניחנים במהות הזו. לדוגמה, מבין חסידיו של האל, יש בני האדם שמהללים את האל ללא-הרף ומעידים עליו, נושאים עדות על עבודתו ועל האופן שבו השיפוט והייסורים של דבריו משפיעים על האדם. הם משבחים את כל העבודה שהאל עושה כדי להושיע את האדם, והם גם משבחים את המחיר שהאל משלם. האם צוררי המשיח רוצים גם הם ליהנות מכל זה, או לא? הם רוצים ליהנות מתמיכה, חנופה ותהילה – אפילו שבחים – מבני האדם. ואילו רעיונות מבישים אחרים הם הוגים? הם רוצים שבני האדם יאמינו בהם ויסתמכו עליהם בכל הדברים. בני האדם רשאים גם להסתמך על האל, אך אם, לצד היתלותם באל, הסתמכותם על צוררי המשיח תהיה אמיתית אף יותר, כנה אף יותר, הרי שצוררי המשיח יהיו מרוצים עד מאוד. אם לצד השבחים שאתם מחלקים לאל ומניית החסדים שהאל העניק לכם, אתם גם סופרים את כל ההישגים הראויים לשבח של צוררי המשיח, ושרים להם שירי הלל בקרב האחים והאחיות שלכם, תוך שאתם מפרסמים בראש חוצות את כל מעשיהם, הרי שהם יזכו לשביעות רצון אדירה בלבם, והם יהיו שבעי רצון. לכן, מנקודת המבט של מהות הטבע של צורר המשיח, כשאתם אומרים שהאל מחזיק בסמכות, שהוא צודק ושהוא מסוגל להושיע בני אדם, כשאתם אומרים שרק האל ניחן במהות כזו, שרק האל יכול לעשות עבודה כזו ושאף אחד אחר לא יכול לתפוס את מקומו או לייצג אותו במעשים האלה, שאף אחד לא יכול להיות בעל מהות כזו ולעשות את הדברים האלה – כשאתם אומרים זאת, צוררי המשיח לא מקבלים את הדברים האלה בלבם, והם מסרבים להכיר בהם. מדוע הם לא מקבלים אותם? מפני שיש להם שאיפות – זה צד אחד של הבעיה. הצד השני הוא שהם לא מאמינים בהתגלמותו של האל כבשר ודם ולא מכירים בה. בכל פעם שמישהו אומר שהאל ייחודי, שרק האל צודק, הם יוצאים חוצץ בלבם ומתנגדים לכך באופן פנימי, באומרם: "לא נכון – גם אני צודק!" כשאתם אומרים שרק האל קדוש, הם אומרים: "לא נכון – גם אני קדוש!" פאולוס הוא דוגמה לכך: כשאנשים הפיצו את דברו של אדוננו ישוע המשיח ואמרו שאדוננו ישוע המשיח הקריב את דמו היקר למען האנושות, שהוא שירת כקורבן חטאת והושיע את כל האנושות, וגאל את כל האנושות מחטא – איך פאולוס הרגיש כשהוא שמע זאת? האם הוא הכיר בכך שכל אלה הם מעשיו של אלוהים? האם הוא הכיר בכך שהאחד שהיה מסוגל לעשות כל זאת הוא המשיח, ושרק המשיח יכול היה לעשות כל זאת? והאם הוא הכיר בכך שרק האדם שהיה מסוגל לעשות כל זאת יכול לייצג את אלוהים? לא. הוא אמר: "אם ניתן היה לצלוב את ישוע, ניתן גם לצלוב בני אדם! אם הוא יכול היה להקריב את דמו היקר, גם בני אדם יכולים לעשות זאת! יתר על כן, גם אני יכול להטיף, אני ידען יותר ממנו, ואני יכול לעבור סבל! אם אתם אומרים שהוא המשיח, גם אני צריך להיקרא משיח, הלא כן? אם אתם מפיצים את שמו הקדוש, אתם צריכים להפיץ גם את שמי, הלא כן? אם הוא ראוי להיקרא משיח, אם הוא יכול לייצג את אלוהים, ואם הוא בנו של אלוהים, הרי גם אנחנו כאלה, הלא כן? אנחנו שיכולים לסבול ולשלם מחיר, ואשר יכולים לעמול ולעבוד למען אלוהים – האם איננו יכולים להיקרא גם אנחנו למשיחים? אלוהים יכול לאשר גם אותנו, וגם אנחנו יכולים להיקרא משיחים, הלא כן? במה זה שונה מהמשיח?" בקצרה, צוררי משיח לא מצליחים לתפוס ההיבט של מהות האל שהוא ייחודו, והם לא מבינים מהי הייחודיות של האל. הם סבורים ש"להיות משיח או אל זה דבר שאדם יכול לפעול להשיגו על בסיס כישרון ויכולת, בדיוק כפי שבני אדם משיגים כוח באמצעות מאבק. אתה לא זוכה להיקרא משיח כי יש לך את המהות של האל. זוהי תוצאה של כישרון אישי, שהושגה בעמל רב. כאלה הם פני הדברים בעולם – האדם המוכשר והכשיר ביותר הוא זה שזוכה להיות הפקיד המרומם, והוא זה שיכול לומר את המילה האחרונה. זה ההיגיון שלהם. צוררי משיח לא מכירים בדבר האל כאמת. הם לא מסוגלים לתפוס את המהות והצביון של האל כפי שהם מתוארים בדברי האל. הם הדיוטות, זרים מבחוץ, ואין להם שמץ של מושג. לכן אמירותיהם מורכבות כולן מדבריהם של זרים מבחוץ, דברים החסרים הבנה רוחנית. אם הם עבדו כמה שנים וחושבים שהם מסוגלים לסבול ולשלם מחיר, שהם יכולים לנשוף הרבה אוויר חם בזמן שהם מטיפים דוקטרינות, שהם למדו להיות צבועים ושהם יכולים לשטות באחרים, ושהם זכו לאישורם של בני אדם מסוימים. אז הם סבורים שמובן מאליו שהם מסוגלים להפוך למשיח ולהפוך לאל.

האם יש לכם שאלות נוספות? (האל, האם תואיל לשתף עמנו מעט יותר על מה זה אומר לבחון את האל? באילו צורות מתגלה אצל אנשים בחינת האל?) בחינת האל מתרחשת כשאנשים לא יודעים כיצד האל פועל, לא מכירים אותו ולא מבינים אותו, ולכן הם מציבים בפניו תכופות דרישות לא הגיוניות. למשל, כשאדם חולה הם עשויים להתפלל לכך שהאל ירפא אותו. "אני לא אפנה לטיפול – בואו נראה אם האל ירפא אותי או שלא". וכך, לאחר שהתפלל במשך זמן מה ללא כל פעולה מצד האל, הוא אומר: "היות שהאל לא עשה דבר, אקח תרופות ואראה אם הוא יפריע לי. אם התרופה תיתקע בגרוני או שיישפכו לי המים, יתכן שזו דרכו של האל להפריע לי ולמנוע ממני לקחת את התרופה". זהו מבחן. או למשל כשאומרים לך להפיץ את הבשורה. בנסיבות רגילות כולם מחליטים, באמצעות שיתוף והרהורים, מה נדרש מבחינת חובותיך ומה עליך לעשות, ואז אתה פועל ברגע הנכון. אם דבר-מה קורה בעודך פועל, זוהי ריבונות האל – אם האל יעצור בעדך, הוא יעשה זאת מיזמתו. אך נניח שבתפילתך אתה אומר: "אלוהים, אני יוצא היום להפיץ את הבשורה. האם זה תואם את כוונתך שאצא החוצה? איני יודע אם האדם שאמור לקבל את הבשורה היום מסוגל לקבלה או שלא, ואיני יודע כיצד בדיוק אתה מתכוון לפסוק בנושא. אני מבקש ממך סידורים והכוונה, מבקש שתראה לי את הדברים האלה". לאחר התפילה אתה יושב שם ללא תנועה, ואז אומר: "מדוע אין לאל שום דבר לומר בנושא הזה? אולי העניין הוא שאיני קורא מספיק את דבריו, ולכן הוא אינו יכול להראות לי את הדברים הללו. אם זה המצב, אצא מייד. אם אפול על פניי בחוץ, יתכן שזהו האל שמונע ממני ללכת, ואם הכול יתנהל באופן חלק והאל לא יעצור בעדי, יתכן שבכך האל מאפשר לי ללכת". זהו מבחן. מדוע אנו מכנים זאת מבחן? עבודתו של האל היא מעשית; זה בסדר כשאנשים פשוט מבצעים את החובות המוטלות עליהם, מסדירים את חייהם היומיומיים וחיים את חייהם, חיי אנושיות רגילה, באופן שתואם את העקרונות. אין כל צורך לבחון כיצד האל מתעתד לפעול או איזו הכוונה הוא ייתן. דאג אך ורק לעשיית הדברים שאתה אמור לעשות; אל תחזיק תמיד במחשבות נוספות כגון: "האם האל מתיר לי לעשות זאת, או שלא? אם אעשה זאת, כיצד יטפל בי האל? האם נכון מצדי לעשות זאת כך?" אם משהו נכון בבירור, דאג אך ורק לעשותו; אל תתחיל לחשוב על כול מיני דברים. זה בסדר להתפלל, כמובן – להתפלל להכוונה מהאל, שהאל ינחה את חייך ביום הזה, שהאל ינחה את החובה שאתה מבצע היום. די בכך שלאדם יהיו לב וגישה של התמסרות. למשל, אתה יודע שאם תיגע בידך בחשמל, אתה תקבל הלם ואולי תקפח את חייך. אך אתה חושב על כל העניין: "אין סיבה לדאוג, האל מגן עליי. אני פשוט חייב לנסות זאת, כדי לראות אם האל יגן עליי ולראות מה ההרגשה כשהאל מגן עליי". ואז אתה נוגע בחשמל בידך, וכתוצאה מכך אתה חוטף הלם – זהו מבחן. ישנם דברים פסולים בבירור, שאסור לעשותם. אם אתה עושה אותם בכל זאת, כדי לראות מה תהיה תגובת האל, זהו מבחן. ישנן נשים שאומרות: "זה לא מוצא חן בעיני האל כשאנשים מתלבשים באופן ראוותני ועוטים איפור כבד. אז אני אעשה זאת ואראה מהי ההרגשה כשהאל מוכיח אותי מבפנים". וכך, לאחר שהתאפרו, הן מציצות במראה: "בחיי, אני נראית כמו רוח רפאים, אך אני מרגישה רק שזה קצת דוחה ואיני מסוגלת להביא עצמי להסתכל במראה. אין כל הרגשה נוספת מלבד זה – איני מרגישה מיאוס מצד האל ואיני מרגישה את דבריו יורדים אליי מיד כדי להכותני ארצה ולשפוט אותי". איזו מין התנהגות זאת? (בחינה.) אם לעתים אתה ממלא את חובתך כלאחר-יד ואתה יודע בבירור שכך עשית, די בכך שפשוט תכה על חטא ותשנה את התנהלותך. אך אתה תמיד מתפלל: "אלוהים, התרשלתי – אני מבקש שתטיל עליי משמעת!" איזו מטרה המצפון שלך משרת? אם יש לך מצפון, עליך לקחת אחריות על התנהגותך. עליך להתעשת. אל תתפלל לאל – אותה תפילה תהפוך למבחן. לקחת דבר מאד רציני ולהפוך אותו לבדיחה, למבחן, זה דבר שמאוס בעיני האל. כשאנשים מתפללים לאל ומחפשים אותו כשהם מתמודדים עם בעיה, וגם כשמדובר באי-אילו גישות, דרישות ודרכי פעולה שלהם מבחינת התייחסותם לאל, לעתים קרובות צצים מבחנים כלשהם. מה בעיקר כוללים אותם מבחנים? רצון שלך לראות כיצד יפעל האל, רצון לראות אם האל יכול או אינו יכול לעשות משהו. היית מעוניין לבחון את האל; היית מעוניין להשתמש באותה פרשה כדי לוודא מה טיבו של האל, לוודא אילו דברים שאמר האל הם נכונים ומדויקים, אילו מהם עשויים להתגשם, ואילו מהם האל יכול להשיג. כל אלה הם מבחנים. האם דרכים אלו לעשות דברים מופיעות אצלכם בסדירות? נניח שישנו דבר שאינכם יודעים אם עשיתם נכון, או אם הוא עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. בעניין זה ישנן שתי שיטות שבאמצעותן ניתן לוודא אם מה שעשיתם באותו עניין הוא מבחן, או שמדובר בדבר חיובי. שיטה אחת היא שיהיה לך לב עניו שמחפש את האמת, ושתאמר: "כך טיפלתי באותו דבר שקרה לי וכך ראיתיו, וזהו המצב כעת כתוצאה מכך שטיפלתי בו באופן הזה. אין לי מושג אם זה מה שהייתי אמור לעשות בפועל". מה דעתכם על גישה זו? זוהי גישה של חיפוש האמת – אין כאן כל מבחן. נניח שאתה אומר: "כולם מחליטים על העניין הזה ביחד, לאחר שיתוף". מישהו שואל: "מי ממונה על זה? מיהו מקבל-ההחלטות העיקרי"? ואתה אומר: "כולם". כוונתך היא זו: "אם הם יאמרו שהדבר הזה טופל בהתאם לעקרונות, אומר שאני עשיתי זאת. אם הם יאמרו שזה לא טופל בהתאם לעקרונות, אפתח בכך שלא אספר מי עשה זאת ומי קיבל את ההחלטה. כך, אפילו אם הם יתעקשו וינסו לתלות את האשמה במישהו, הם לא יתלו אותה בי, ואם מישהו יבויש, זה לא יהיה רק אני". אם אתה מדבר מתוך כוונה כזו, מדובר במבחן. מישהו עשוי לומר: "האל מתעב זאת כשאנשים נוהים אחר דברים ארציים. הוא מתעב דברים כגון ימי זכרון וחגים אנושיים". עכשיו כשאתה יודע את זה, אתה יכול פשוט לעשות את המיטב כדי להימנע מאותם דברים, עד כמה שהנסיבות מתירות זאת. אך נניח שאתה נוהה במתכוון אחר עניינים ארציים כשאתה עושה דברים בחג, וכשאתה עושה אותם, הכוונה שבליבך היא זו: "אני פשוט בודק אם האל יטיל עלי משמעת כי אני עושה זאת, האם הוא ישים לב אליי בכלל. אני רק בודק איזו גישה יש לו כלפיי באמת, כמה עמוק התיעוב שלו. הם אומרים שהאל מתעב זאת, הם אומרים שהוא קדוש ובוחל ברע, אז אני אראה כיצד הוא בוחל ברע וכיצד הוא יטיל עלי משמעת. אם כשאעשה את הדברים הללו האל יגרום לי להפרשות, להיות מטושטש לחלוטין, לא להיות מסוגל לצאת מהמיטה – אז ייראה שהאל אכן בוחל בדברים האלה. הוא לא רק ידבר – העובדות יוכיחו זאת". אם אתה תמיד מקווה לראות סצינה כזאת, איזו התנהגות ואילו כוונות יש לך? אתה בוחן. אסור לבני האדם לבחון את האל לעולם. כשאתה בוחן את האל, הוא מסתתר ממך ומסתיר ממך את פניו, ולתפילותיך אין טעם. ישנם כאלה שאולי ישאלו: "זה לא יעבוד אפילו אם ליבי כן?" אכן, אפילו אם ליבך כן. האל אינו מאפשר לאנשים לבחון אותו; הוא בוחל ברע. כשאתה מעסיק עצמך באותם רעיונות ומחשבות מרושעים, האל יסתתר מפניך. הוא לא ימשיך להפוך אותך לנאור אלא ידחק אותך הצידה, ואתה תמשיך לעשות דברים טיפשיים, דברים שמשבשים ומפריעים, עד שתיחשף דמותך האמיתית. זוהי התוצאה שנובעת מכך שאנשים בוחנים את האל.

(האל, יש לי שאלה. אני מנהל ציוד בכנסייה. גישתי כלפי חובתי זאת היא תמיד קלת-דעת וחסרת רצינות. האחים והאחיות ציינו בפניי את שגיאותיי וגזמו אותי, והם שיתפו איתי את הדוגמה שהאל נתן פעם, על אדם ששתה בסתר סירופ נגד שיעול: האל לא הטיל עליו משמעת ולא נזף בו, אלא סילק אותו לאחר ששתה זאת. צביונו של האל לא סובל את עבירות האדם – אני מכיר את המימרה הזו, אך להשקפתי האל הוא רחמן ואוהב, וכנראה לא יתייחס אליי כפי שהתייחס לאותו אדם. לכן לא פחדתי. על פי שיתופו של האל היום, אני חש שיש לי גישה ספקנית ביחס לצביונו הצודק, וכן התנהגות של צוררי משיח – של בחינת האל, תמיד ללא פחד ממנו.) גישת האל כלפי אדם לא מבוססת על השאלה אם אותו אדם מפחד ממנו, ולא על השאלה איזו גישה חולפת אולי יש לו בנושא נתון. האל לא מחשיב כבעיות רציניות את ההרגלים הרעים ואת חוסר האחריות שאדם עשוי להפגין ולגלות בצורות שונות בעניינים חסרי-חשיבות שבחיים. די בכך שתוכל להקדיש עצמך לחובתך העיקרית ולשאת באחריות לגביה. אם אתה חש שלעולם אינך מסוגל לשאת באחריות לניהול הציוד ואינך יכול להקדיש את כל כוחותיך כדי לעשות זאת היטב, מה זה מראה? באופן חלקי זה מראה שאינך טוב בניהול; מלבד זאת, זה מראה שאינך מתאים במיוחד לתפקיד. אם אתה חש שהישארותך בתפקיד עלולה להוביל יום אחד לאסון, עדיף שתמליץ על אדם אחר למשרה זאת; תן למישהו מהכנסייה שמתאים לתפקיד להחליף אותך, ואז לך ועשה עבודה שאתה טוב בה ושמעניינת אותך, ובצע חובה זו בנאמנות. יותר מזה, אם אדם באמת אוהב את האמת וחפץ באמת לירוא את האל, לסור מרע ולחיות בכבוד, ושאחרים לא יתעבו אותו אלא יכבדו אותו, עליו להיות נחוש לעשות הכול היטב. כשהוא נוהג כך עליו להיות נכון לומר בפני האל: האל, אנא הטל עליי משמעת אם ביצועיי רעים – אנא עשה את עבודתך. אנשים לא מנהלים היטב את זולתם; במקרה הטוב, הם עשויים ללמד מישהו להפוך לכשרון בתחום יחיד. אך כשמדובר בנתיב שאדם צועד בו, בהשקפותיו על החיים, במטרות שהוא בוחר לעצמו בחיים ואיזה סוג של אדם הוא בוחר להיות, איש לא מסוגל לעזור לו. רק דברי האל והאל עצמו מסוגלים לשנות אנשים. כיצד הדבר מיושם? אנשים הם חסרי אונים בפני עצמם – עליהם לאפשר לאל לטפל בעניינים. אם כן, באילו קריטריונים על אדם לעמוד כדי לאפשר לאל לעבוד, לפני שהאל יהיה מוכן לעבוד? ראשית הם זקוקים לכזה רצון, לכזו שאיפה, לומר: "אני יודע שמעולם לא הצלחתי לבצע את המטלה הזו היטב. האחים והאחיות לא היו מרוצים – אני עצמי לא הייתי מרוצה, אך אני כן רוצה לעשות זאת היטב. מה עליי לעשות? אתייצב בפני האל בתפילה ואאפשר לו לעבוד בקרבי". אם אתה רוצה שהאל יעבוד בקרבך, תחילה עליך להיות מוכן לסבול – כשהאל מטיל עליך משמעת, כשהוא נוזף בך, עליך להיות מוכן לקבל זאת. להיות צייתן ולקבל זאת בלבך – כך מתחילים לעשות דבר-מה על הצד הטוב. הוגן לומר שאצל כולם יקננו ספקות בקשר לצדקת האל ולכול-יכולתו לפני שייוושעו לחלוטין. ההבדל הוא שאנשים רגילים ומושחתים מסוגלים – למרות ספקותיהם (ולא מדובר ביותר מספקות) – לבצע את חובתם באופן רגיל, לחתור לאמת ולהכיר בהדרגה את האל; שאיפתם הסובייקטיבית היא פעילה וחיובית. צוררי משיח הם בדיוק ההפך מכך: שאיפותיהם הסובייקטיביות אינן לקבל ולציית, והם לא שואפים להכיר בדברים; במקום זאת, הם מתנגדים. הם לא מקבלים. אם כן, מה טוב אצל אנשים רגילים ומושחתים? בעמקי לבם הם מקבלים ואוהבים דברים חיוביים. העניין הוא רק שבשל צביונם המושחת, לעיתים הם לא יכולים להימנע מכך, כשביצועיהם חלשים ודברים נמצאים מעבר להבנתם, מחוץ להישג ידם – גישתם שלילית לעתים קרובות וחולשה מקננת בליבם; הם חשים שהאל לא חפץ בהם, שהוא מתעב אותם. האם זו הרגשה טובה? זו הרגשה שטוב שתהיה – משמעותה שיש לך סיכוי להיוושע, וזהו סימן שניתן להושיעך. אם אתה אפילו לא מרגיש את זה, תקוותיך לזכות באמת ולהיוושע הן די קלושות. ההרגשה הזאת בדיוק היא מה שמראה שעדיין יש לך מצפון, כבוד ויושרה – שעדיין קיים אצלך היגיון. אם אפילו אין בך את הדברים הללו, אתה באמת צורר משיח, חסר אמונה. כעת יש לך רק אי-אילו התנהגויות של אדם חסר אמונה, קצת ממה שהם חושפים, קצת ממהצביון שלהם, אך אינך חסר אמונה. כפי שהאל רואה זאת, אתה מאמין בו ואתה חסידו, גם אם נותרו לך אי-אילו בעיות ומגרעות בנתיב האמונה באל ובחתירתך, ובהשקפותיך, ובכל פן של חייך האישיים. אם כן, איך ייפתרו בעיות אלה? זה קל. כל עוד אתה עומד בדרישות הבסיסיות, כלומר יש לך מצפון והיגיון, אתה חותר לאמת ואוהב דברים חיוביים, ניתן לפתור את כל הבעיות האלה, זה רק עניין של זמן. כל עוד אתה יכול לקבל את האמת, את הייסורים ואת הטלת המשמעת שבאים מהאל, כבר צלחת את המכשול הראשון. המכשול השני הוא שמצדך, עליך ללמוד לפתור את צביונך המושחת ואת המצבים השונים שמתעוררים בכך כשכל דבר קורה לך, וללמוד לפתור בעיות באמצעות דברי האל, כשאתה קורא את דברי האל ומאזין לשיתוף ולעדויותיהם החווייתיות של האחים והאחיות. העניין הוא שעליך להיות מסוגל להתייצב בפני האל לעתים קרובות, לספר לו על נסיבותיך ועל המצבים השונים שאתה חווה, וגם על הבעיות שעומדות בפניך, לספר אותן לאל בפתיחות ולקבל ממנו בכנות גיזום, משמעת וייסורים, ואפילו את חשיפתך בידי האל ואת גישתו כלפיך – לבך חייב להישאר פתוח בפניו, לא אטום. כל עוד לבך נותר פתוח, מצפונך והגיונך עשויים לשמש למטרה מסוימת והאמת תוכל להיכנס אליך ולעורר אצלך שינוי. אז יוכלו כל הבעיות הללו להיפתר. הן לא בלתי-פתירות – אף אחת מהן אינה בעיה חמורה. זהו דבר שכיח אצל אנשים, לבצע את חובתם כלאחר יד. זה המצב השכיח ביותר, שבו נמצאת כל האנושות המושחתת. מצב אחד הוא להיות מלא בשקרים ומצב אחר הוא להתבטל, להיות שטחי וחסר אחריות בכל העניינים, להיות במצב של התנהלות מגושמת, במצב של להסתדר איכשהו – זו הנורמה בקרב כל האנושות המושחתת. אלה הם דברים הרבה פחות נוראיים מהתנגדותו של האדם לאל וסירובו לאמת. אלה אינם אפילו הדברים שהאל מתבונן בהם אצל בני האדם. אילו האל היה בוחן אנשים בזכוכית מגדלת, אזי אם אדם היה אומר דבר אחד פסול, האל לא היה חפץ בו; אם הוא היה עושה שגיאה קטנה, האל לא היה חפץ בו; אם אנשים היו פזיזים בשל גילם הצעיר ופועלים בחוסר-סבלנות, הם לא היו מוצאים חן בעיני האל, והם היו אז אלה שהאל היה נוטש ומסלק. אם כך היו פני הדברים, אפילו אדם אחד לא היה נושע. ישנם כאלה שיאמרו: "האם לא אמרת שהאל מגנה אנשים ומחליט על גורלם על פי התנהגותם?" זה עניין אחר. בנתיב האנושי של החתירה לאמת כדי להשיג שינוי בצביון וישועה, אותם מצבי קיום אצל בני האדם הם – כפי שרואה זאת האל – הדברים השכיחים ביותר, לא יתכן דבר יותר רגיל ושגור מזה. האל אפילו לא מסתכל על זה. על מה האל מסתכל? האל בוחן האם יש דבר חיובי שאתה חותר אליו, ומהי גישתך כלפי האמת ודברים חיוביים, וכלפי החתירה לשינוי בצביונך. האל רוצה לראות אם יש בך רצון כזה, האם אתה חותר. כשהאל רואה שיש לך את הדברים האלה, שמצפונך נוזף בך כשאתה עושה דבר פסול, שאתה יודע לשנוא זאת, שאתה יודע להתייצב בפני האל בתפילה, להתוודות בפניו ולחזור בך מדרכך הרעה, האל אומר שיש לך תקווה, שלא תסולק. האם אתה חושב שצביונו הצודק של האל, שרחמיו ואהבתו הם אך ורק משפטים חלולים? לאל יש גישה כלפי כל סוג של אדם בדיוק מפני שלאל ישנה מהות כזאת, ואותן גישות הן מעשיות ביותר – הן לא חלולות כלל וכלל.

השיחה הזאת על מהותם של צוררי משיח, שלה הקדשנו עכשיו זמן ניכר, נועדה לכך שכולם ישמעו אותה, גם כדי שיוכלו להבין צוררי משיח ולהבחין בהם, לקבוע מיהם ולדחות אותם – וגם כדי להודיע לכולם שבכל אחד קיים צביון של צורר משיח, בדיוק כפי שיש לצוררי משיח, אך שרק צוררי משיח אמיתיים מיועדים לסילוק ולנטישה, ואילו אנשים רגילים בעלי צביון של צורר משיח הם אלו שהאל יושיע, לא אלו שהוא יסלק. השיתוף עם אנשים על מהותם של צוררי משיח ועל כל היבט של צביונם לא נועד להוקיע אנשים אלא להושיע אנשים, לתת להם נתיב, לאפשר להם לראות בבירור אילו צביונות מושחתים יש להם למעשה, למה באמת האל מתכוון כשהוא אומר שהאנושות היא אויבו, ומדוע הוא אומר זאת – אילו סוגים בדיוק של צביון מושחת אצל בני האדם, ואילו גילויים של התנגדות ומרדנות כנגד האל אצל בני האדם, גורמים לאל לומר זאת ולהביע את הגינויים הללו. האל מדבר ועובד ללא לאות בצורה הזאת בדיוק מפני שהוא רוצה להושיע את האדם, מפני שאינו נוטש את האנושות, את חסידיו, או את אלה שהוא בחר. האל מדבר ועובד כך לא רק כדי שאנשים יבינו עד כמה הוא חביב, עד כמה הוא רציני וסבלני עם בני האדם וכמה מאמץ הוא השקיע. מה הטעם בהבנת דברים אלו? כשאנשים מבינים את הדברים האלו אין בהם יותר ממעט הכרת-טובה כלפי האל – אך צביונם המושחת לא נפתר כלל. האל מדבר באותה סבלנות רצינית כדי לאפשר לאנשים לראות שהוא הקדיש מאמצים וגמר בדעתו להושיע אנשים – האל לא מתבדח; האל רוצה להושיע את האנושות והוא נחוש לעשות זאת. כיצד ניתן לראות זאת? לא קיים היבט של האמת שהאל מדבר עליו מבחינה אחת או מזווית אחת, והאל לא מדבר בצורה אחת – במקום זאת, האל מספר את הדברים לאנשים מזוויות שונות, בסגנונות שונים, בשפה שונה וברמות שונות כדי שאנשים יכירו את צביונם המושחת ואת עצמם, ומתוך כך יבינו את הכיוון שבו עליהם לחתור, ובאיזה מין נתיב עליהם ללכת. האל עושה זאת כדי שאנשים ינטשו וישנו את צביונם השטני והמושחת ויעזבו את הפילוסופיות שלהם להתנהלות ארצית, אופני הישרדות ודרכים וצורות חיים שבאמצעותן השטן משחית אנשים, וכדי שבמקום זאת אנשים יחיו באופנים, בדרכים, בכיוונים ולפי המטרות שהאל הציג לבני האדם וסיפר להם עליהם. האל לא עושה את כל זה כדי 'למכור' לאנשים את הדרך, לאפשר להם לראות את כוונותיו הנדיבות שעליהן הוא טורח רבות, או כמה קשה לעשות את כל מה שהאל עושה. אינכם צריכים לדעת זאת. התמקדו רק במציאת הדברים שעליכם ליישם בפועל מתוך הדברים שאומר האל, ולהבין את האמת ואת כוונות האל שבהם; היווכחו במציאות-האמת; חיו על פי עקרונות-האמת, התנהלו והתנהגו בהתאם לעקרונות-האמת והשלימו את התפקיד שהאל מטיל עליכם, כדי שתגיעו לישועה. כך האל ישבע נחת ועניין ישועת האדם יוגשם במלואו, מה שיועיל גם לבני האדם. ובאשר לאותם זמנים שבהם קיימת עדיין מידה רבה של דוקטרינה בדברי האנשים, כשהם שטחיים מדי במעשיהם, כשהם תמיד יוצאים ידי חובה, כשתכונותיהם הבזויות משתלטות – בפרט אצל אנשים צעירים שלא נוטים לפעול על פי כללים, שלעתים נהנים לישון עד מאוחר, שיש להם אי-אילו הרגלים שלא נראים כה הגיוניים או מועילים לאחרים – אל תכפו את הדברים האלה. קחו את הזמן איתם. כל עוד אתה נכון לחתור אל האמת, מסוגל לעשות מאמץ עם דברי האל ויכול להתייצב תכופות בפני האל ולפתוח כלפיו את לבך, האל יעבוד. איש לא יכול לשנות אדם אחר באמצעות עוצמה אנושית או אמצעים אנושיים, וזה כולל את הוריך, שלא מסוגלים לשנותך.

עצם זה שבאת היום אל בית האל, זו עבודת האל. ועצם זה שאתה יכול להקשיב כאן לדרשות בבטחה ובקביעות, אפילו בעידן הזה, בין כל המגמות המרושעות, ולבצע את חובתך מבלי להרוויח אגורה – זו עבודת האל. מדוע האל עושה זאת? מה בך מוצא חן בעיני האל? שיש לך רמה מסוימת של חוש צדק ושיש לך מצפון; שאתה סולד ממגמות מרושעות ושאתה אוהב דברים חיוביים; ושאתה מצפה לביאת מלכות האל, לשלטון המשיח והאמת. קיימות אצלך השאיפות האלה והאל רואה זאת בחיוב, וזו הסיבה שהוא הביא אותך אל ביתו. האם אתה חושב שהאל לא רואה את אותם הרגלים רעים ומגרעות שבך? האל קולט את מגרעותיך – הוא מכיר את כולן. אם האל יודע, מדוע הוא לא מטפל בהן? דברים כאלה יוצרים רגשות מעורבים אצל אנשים במקרים רבים. הם אומרים: "האם האל יושיע אדם כמוני? האם אדם כמוני יכול להגיע לישועה? אני כה מרושע ומושחת, כה חסר רצון להתמסר למשמעת, כה מרדן – ואני מתנגד לאל ומפקפק בו. כיצד האל מסוגל לבחור בי בכל זאת"? מה אוכל אותך? רק האל יכול להושיעך; עליך להאמין שהוא מסוגל לכך. די בכך שפשוט תתמקד בהאזנה לדברי האל, שתקבל אותם ותיישם אותם בפועל. אל תיתקע באותם עניינים אחרים – אל תיתפס תמיד לשליליות בגללם. איש לא אוחז בשערך; לאיש אין תחמושת נגדך. האל לא מסתכל על הדברים האלה. אם אותם הרגלים רעים, מגרעות או תכונות בזויות שמתעוררים בשל אותן הסתבכויות בעשבים השוטים של החיים מפריעים לך בחתירתך לנתיב הנכון ולאמת, האין זה הפסד? האין זה בלתי-כדאי? (כן.) כרגע אמור להיות מספר נכבד של אנשים שתקועים במצב כזה. ישנם אנשים שאומרים שזוהי אישיותם, להיות פזיזים מדי, שהם כה מגושמים בכל מה שהם עושים ושהם לא אוהבים ללמוד. הם אומרים שגם יש להם הרגלים רעים; הם לא אוהבים לקום בבוקר או ללכת למיטה בערב, והם אוהבים לשחק במשחקים; הם אוהבים לשקוע לעתים בשיחות בטלות, ולעתים הם אוהבים לספר בדיחות. הם שואלים: האם האל יושיע אותי? האין זו בעיה, שיש לך כל כך הרבה תפיסות ודמיונות בקשר לעצמך? מדוע אינך מחפש מעט? מהי למעשה עמדתו של האל, ומה באמת נאמר בדבריו? האם אותם דברים מוזכרים בדבריו כבעיות? ישנם אנשים שאומרים שהם אוהבים להתלבש יפה וחייבים תמיד לרסן את עצמם. אחרים אומרים שהם אוהבים לאכול בשר בתאבון מופרז. אלו בעיות קטנות. המגרעות, דפוסי האישיות או הרגלי החיים האלה הם לכל היותר פגמים באנושיותו של אדם; הם לא נחשבים כצביון מושחת. מה שאנשים באמת צריכים לתקן הוא את צביונם המושחת. אל תשכח את התמונה הגדולה. כשאתה לומד שצביונך מושחת ואתה מתחיל להתמקד בהרהורים בנושא ובהבחנה בנושא, ואתה משקיע בכך מאמץ ומתחיל לשנוא זאת, אותן מגרעות קטנות שיש לך ישתנו באיטיות – הן כבר לא יהוו בעיות. ישנם צעירים שאוהבים ליהנות. לאחר שהם טיפלו בעבודתם כראוי, זה בסדר ליהנות לזמן-מה. ישנן נשים צעירות שאוהבות להתייפות, להתלבש יפה ולהתאפר. גם זה בסדר, כל עוד זה לא מוגזם והן לא לובשות תלבושות משונות או עוטות איפור כבד. בסדר; איש לא מגביל אותן. אף אחד מהדברים הללו לא מהווה בעיה. אותם הרגלים בחיים, דרישות בנוגע לאיכות חייך והבעיות הקטנות של האישיות – אף אחד מאלו לא יכול לגרום לך להתנגד לאל, ולא יכול לגרום לך לצאת נגד האמת. מה שבאמת גורם לך להתנגד לאל, מה שמונע ממך להתייצב בפניו וגורם לך למרוד בו, הוא צביונך המושחת. כשאתה יכול לגלות, להכיר ולשנוא את צביונך המושחת, ואתה משיג את הרצון הסובייקטיבי ליישם בפועל בהתאם לעקרונות האמת, ניתן לפתור את כל אותן מגרעות קטנות. ולאחר שנפתר צביונך המושחת – נפתרה הבעיה הגדולה ביותר, התנגדותך לאל – האם אותן מגרעות קטנות שיש לך עדיין ייחשבו לבעיות? כשיגיע הרגע ההוא, אותם עניינים קטנים כגון האופן שבו אתה מתנהל, כיצד אתה חי, מה אתה אוכל, מה אתה שותה, כיצד אתה נרגע, כיצד אתה מבצע את חובתך וכיצד אתה מסתדר עם אחרים – יתחילו להתנהל לאט לאט על פי עקרונות. רק אז תלמד שפתרון צביונו המושחת של אדם היה ונותר הנושא הגדול בחייו של אדם, ושלאחר שנפתר צביונו המושחת של אדם, כך קורה גם לכל שאר הבעיות. כשפתרת את בעיית המרידה באל, אז תחיה בצלמו של בן אדם, בכבוד. יתכן שכעת יהיו אי-אילו מגרעות קלות שכבר לא תפגין. יתכן שאנשים ישבחו אותך, יאמרו שאתה בחור לעניין, שאתה כן באמונתך באל, שאתה נראה כמאמין באל. אך אם האל אומר שייתכן שעדיין תמרוד בו, אזי אין טעם בהתנהגויותיך הטובות כלפי חוץ, ולא משנה עד כמה הן נפלאות. הבעיה היסודית לא נפתרה – צביונך המושחת טרם נפתר וייתכן עדיין שתמרוד באל. אתה עדיין כה רחוק מישועה! במה זה מסייע לך שיש לך בסך הכול התנהגויות טובות? האם אינך משטה בעצמך באמצעותן?

איזו בעיה עליכם לפתור כעת בחשיבות עליונה? (בעיית הצביון המושחת.) ישנם כאלה שיאמרו: "אני אוהב ללבוש בגדים צבעוניים, אך הם לא מוצאים חן בעיני בית האל, ולכן אמרוד בהם". אינך צריך – לבש אותם אם אתה רוצה. ישנן האומרות: "אני אוהבת להתפדר ולהתאפר, להיראות יפה כשאני פוגשת אנשים מדי יום – זה כל כך נחמד!" כל עוד יש לך זמן לכך, זה בסדר. ישנם האומרים: "אני אוהב לאכול אוכל גורמה – אני אוהב מזון מתובל וגם דברים חמוצים". כל עוד יש לך את האמצעים, את ההזדמנות ואת הזמן החופשי – אתה יכול לאכול זאת לשביעות רצונך. אפילו אילו הותרת דברים אלו ללא סיפוק, ריסנת אותם ומרדת בהם, צביונך המושחת לא היה נפתר. מה היה יוצא מכך שהיית מרסן זאת? היית חווה סבל רב של הבשר, אך בלבך היית מרגיש שנעשה לך עוול – ואיזו השלכה שלילית הייתה לזה עליך, כתוספת? היית חש שסבלת מאד למען האל, שזכית באמת, אך למעשה לא היה לך דבר ולא היית שום דבר. אתה יכול להתלבש באלגנטיות, בצורה מכובדת ופיכחת, אתה יכול להראות כאח או כאחות ולהיות מתון ומסודר – אך אם אינך יכול אפילו למצוא את עקרונות-האמת כשאתה נדרש לבצע חובה, ואם אתה עלול בהמשך הדרך לשבש את עבודת הכנסייה ולהפריע לה, האם נפתרה בעייתך היסודית? (לא.) לפיכך, לא משנה כיצד תסתכל על כך, הדבר היסודי ביותר הוא הבנת דברי האל, האמת וההיווכחות במציאות-האמת, ופתרון צביונך המושחת. אל תקדיש את מאמציך לאי-אילו בעיות פעוטות והתנהגויות חיצוניות, אל תשקע בהרהורים אודותיהן מבלי להרפות, אל תחוש תמיד אשם ובעל חוב בלבך, כשאתה תמיד עסוק בפתרון עניינים אלה כאילו היו דברים שברומו של עולם. מה שיוצא מזה הוא שצביונך המושחת לא ייפתר לעולם. אם אפילו אתה לא יודע איזה מין אדם אתה או איזה מין צביון מושחת יש לך – אם אין לך שמץ של הבנה בנושא, האם זה לא ייצור בלגן? כשאתה מתחיל להכיר את מהותך המושחתת, אותן בעיות קטנות שיש לך כבר לא יהיו בעיות. מטבע הדברים, ככל שאתה מבין את האמת, נכנס אל מציאות-האמת, ונעשה יותר ויותר מסוגל לפעול על פי עקרונות-האמת, אתה תיפטר בהדרגה מאותן בעיות קטנות. אותו הדבר נכון כשמדובר באישיות עצבנית או באנשים איטיים, או בדברנים או בשתקנים – אלו לא בעיות. אלו עניינים שקשורים לאישיות. ישנם אנשים שיש להם חיתוך דיבור ברור, ולאחרים אין; אנשים מסוימים הם נועזים יותר ומעזים לדבר בפני אנשים רבים, ואילו אחרים נועזים פחות ולא מעזים לדבר כשישנם בסביבה אנשים רבים; ישנם אנשים מוחצנים, ואילו אחרים הם מופנמים. אף אחת מהתכונות הללו לא מהווה בעיה. מהי בעיה? צביונם של צוררי משיח שמתנגד לאל – זו בעיה. זו הבעיה הגדולה מכולן, המקור לכל השחיתות האנושית. אם תפתור את בעיית הצביון המושחת, אף בעיה אחרת כבר לא תהיה בעיה.

שאלות נוספות? (האל, יש לי שאלה: בחתירתי אל האמת, יש לי חיים רוחניים רגילים אך הלב שלי של אהבה וחתירה אל האמת אינו במצב כה נפלא. כשאני חש שמצבי אינו כשורה, אני חותר בחריצות למשך כמה ימים, אך משעברו אותם ימים אני מרפה שוב. מצב זה מופיע שוב ושוב, ואני יודע שמדובר בצביון שסולד מהאמת, אך איני יכול לתקן זאת ברמת השורש.) אין דרך לעקוף זאת – כך היא היווכחותו של אדם בחיים. בכך שאתה תמיד רוצה לפתור בעיה זו, אתה עושה שגיאה. לדוגמה: ישנן נשים, שכשהן מנסות למצוא לעצמן בעל, יש להם אמת מידה לפיה אין זו בעיה גדולה אם הוא בסך הכול בעל מראה ממוצע – אך עליו להיות רומנטי. עליו לזכור מתי והיכן הם נפגשו לראשונה, את יום הולדתה, את יום הנישואין שלהם, וכך הלאה. עליו לזכור כל תאריך ראוי לציון ועליו לזכור גם לומר: "אני אוהב אותך, יקירתי!" מפעם לפעם ולקנות לה מתנות מפעם לפעם. היא תבחן אותו: "באיזה יום יצאנו לראשונה? מתי יום ולנטיין?" לעתים קרובות הן מחפשות רומנטיקה וגירויים כאלה, ואם חייהן נעשים תפלים עוד יותר, הן מעקמות את הפרצוף ומתלוננות בפני בעליהן: "תסתכל על עצמך, טמבל. אין לך מושג ברומנטיקה. כל כך משעמם לבלות איתך את ימיי! חיי נהרסו בידיך!" האם אין נשים רבות שמפגינות את המגרעה הזאת? וכשאת אומרת שבעלה של מישהי אחרת הוא רומנטי, שהוא יודע כיצד לשדל אישה, שהוא מתייחס לאשתו כאל נסיכה, אותן נשים נעשות קנאיות במידה בלתי נסבלת, ומשאלתן הן שהן יוכלו לחטוף את הבעל ההוא לעצמן. הן פשוט לא מעוניינות לחיות חיים שגרתיים ורגילים. האם הצגתן את המגרעה הזאת? (כן.) כשהאל עובד ומושיע אנשים, לא קיימים כל כך הרבה קטעים מרתקים ומסעירים, והאל לא יצור עבורך הפתעות. העניינים שגרתיים ורגילים – זו המשמעות של "להיות מעשי". החתירה אל האמת לא מחייבת רגש. כל עוד החתירה נמצאת שם, בלבך; וכל עוד שאתה בוחן מדי פעם אם יש סטייה בנתיב שאתה הולך בו, ואם ישנם דברים שהחמצת או הפסדת בשל טעות אנוש בחובה שאתה מבצע, ואתה משתף כדי להבין אם באותה העת לאחים ולאחיות יש אי-אילו תובנות חדשות או ידע אודות ביצוע חובה, שחסרים לך – כדי להבין אם נפלו עיוותים בהבנתך את דברי האל כשקראת אותם, כדי להבין אם ישנם שם דברים שמעבר לתפיסתך או שלא חווית, או שלא שמת לב אליהם, וכן הלאה – כל עוד כל הנתיבים, המטרות והכיוונים מסוג זה הם רגילים ונכונים, די בכך. כל עוד הכיוון הכללי שלך נכון, זה מספיק. אל תחפש התרגשות ואל תחפש הפתעות. איש לא מתעתד להפתיע אותך. האמונה באל והחתירה אל האמת הן בדיוק האופן שבו אנשים רגילים חיים את חייהם. הדברים מתנהלים בסך הכול ללא אירועים מיוחדים רוב הזמן, כי אתה חי בעולם הזה, שבו דבר אינו על-טבעי ודבר אינו מנותק מהחיים הממשיים. עד כדי כך הדברים הם שגרתיים. אך ישנו הבדל בין חיי שגרה מסוג זה לחייהם של אלו שלא מאמינים: כאשר אתה מאמין באל ומבצע את חובתך, אתה כל הזמן לומד על צביונך המושחת, תמיד מתקן ומשנה את מערכת היחסים שלך עם האל, ותמיד לומד על האמיתות שאינך מבין, מכיר ומקבל את האמיתות שאינך יודע או מבין. זה ההבדל. מדובר כבר בהבדל גדול למדי – ובכן, מה עוד אתם יכולים לבקש? האם לא מתרחשים מספיק דברים בבית האל, בכנסייה ומסביבך? הדברים שקרו מתחילת עבודתו של האל ועד עתה, די בהם לבני האדם. הימים חולפים כל כך מהר: עשר, עשרים שנה עוברות בחטף, ואז, בהבזק נוסף חלפו שלושים, חמישים שנה. זה פחות או יותר כך כשמדובר בחיי אדם. איזו התרגשות אחרת ניתן עוד לחפש? דברים אלו מרגשים דיים. כל הדברים שקורים מסביבך אמורים לאפשר לך לגלות דברים ייחודיים, לחשוף את האמת ולהיות מפתיעים מבחינתך. זה לא שגרתי, נכון? (לא.) לחתור אל האמת, אין משמעו לחפש התרגשות. כך הם הדברים אצל אנשים שחיים באנושיותם הרגילה, בעולם חומרי זה. אל תחפשו התרגשות – החיפוש אחר התרגשות ורגש הוא הדבר שאנשים בעלי בטן מלאה עושים בעצלתיים. כשאנשים מבצעים את חובותיהם וחותרים אל האמת, יש להם לקחים חדשים ללמוד מדי יום. ישנם שיאמרו: "אז למה אני לא לומד"? ובכן, יתכן שהתקדמותך היא על הצד האיטי; אם ישנם דברים שאתה לומד מדי חודש, זה מספיק. כל עוד אתה מתקדם וחותר אל האמת, יהיו לך הישגים כתוצאה מכך. האם השיתוף הזה פתר את העניין? (כן.) כיצד? אילו מילים פתרו זאת? (זה נפתר היות שאני יודע שדעותיי בנושא החתירה באמונתי באל אינן מעשיות – דרכי אינה דרך פרגמטית לחתור. אני תמיד מנסה לחפש גירוי, תמיד חותר להרגיש דברים ואני רק רואה את האל דרך תפיסות ודמיונות, כשאני מנהל איתו מערכת יחסים של ריחוק מכבד אך מתעלם מכך שלאנשים תהיה חולשה במהלך היווכחותם בחיים, שהם יצמחו ככל שהם מתקדמים, ושהם יעמדו בפני נסיבות מכל מיני סוגים. זה תקין.) הבנת את זה נכון. בהיעדרן של נסיבות כלשהן, אנשים צריכים לבצע את חובותיהם כפי שעליהם לעשות, ולהמשיך בחתירתם כפי שעליהם לעשות. אל תחפש התרגשות, או להרגיש דברים; אל תהיה רגיש מדי ותאמר: "מדוע אני במצב-רוח רע היום? מערכת יחסיי עם האל היא מרוחקת – אמהר להתפלל!" אין צורך ברגישות-יתר כזו. לאל לא אכפת; אותם ענייני מה-בכך שלך לא מעסיקים אותו! אולי תאמר: "כבר ימים שלא התפללתי, אך אני מחפש את האל לעתים קרובות בלבי כשאני פועל, ואני שומר על יראת-האל בלבי". אין כאן בעיה. ישנם שיאמרו: "הייתי כה עסוק בחובותיי שלא קראתי את דברי האל כבר כמה ימים". לא פעלת לפי הנוהל הזה – התעלמת ממנו – אך במהלך ביצוע חובתך גילית בעיות רבות וחשפת מידה מסוימת של צביון מושחת, והקשבת לאחרים ששיתפו באותו פרק זמן, מה שתרם לך רבות. האין זה רווח של ממש? האם אינך קורא את דברי האל כדי להבין את האמת ולזכות בה? מהי התועלת שבהתעקשות שתעשה זאת באופן מסוים או בדרך מסוימת? טוב, נסיים כאן את השיתוף להיום. להתראות! (תודה, האל, ולהתראות!)

30 במאי 2020