2. האינטרסים של צוררי משיח

ד. סיכוייהם העתידיים וגורלם

על איזה נושא שיתפנו בכינוס האחרון שלנו? (האל שיתף על הדרכים שבהן צוררי משיח מתייחסים לתפקיד "נותן שירות". האל שיתף קודם כול על האופן שבו האל מגדיר את התפקיד של "נותן שירות". האל שיתף גם על ההבדל בין אדם שהותיר מאחור את המצב של נותן שירות לבין אדם שעודנו נותן שירות, ולבסוף האל ניתח את נקודות המבט והחתירות של צוררי משיח בהקשר של תפקיד זה.) אם כך, מהן נקודת המבט והגישה של צוררי משיח ביחס לתפקיד "נותן שירות"? מה הם אומרים ועושים? (גישתם של צוררי משיח כלפי התפקיד של "נותן שירות" היא של אי-קבלה ושל דחייה. הם לא מקבלים את התפקיד ולא משנה מי מטיל אותו, והם מאמינים שלהיות נותן שירות זה משפיל. לדעתם נותני שירות אינם מוגדרים בידי האל על סמך מהות האנושות, אלא האל קורא תיגר על הזהות ועל הערך האנושיים ולועג להם.) (צוררי משיח אומרים את המשפט הידוע הבא: "אני לא מתכוון לעמול מאחורי הקלעים בזמן שאחרים מקבלים את אור הזרקורים". צוררי משיח רוצים רק לגרום לאחרים לשרת אותם והם חושבים שמתן שירות לאל הוא דבר מביש, ולכן, כשהם מבינים שהם עצמם נותני שירות, הם לא רוצים להמשיך לתת שירות בבית האל, ובמקום זה מתחילים לחפש דרך לברוח, ואפילו מחוללים שיבושים והפרעות ועושים דברים הרסניים.) אם לשפוט על פי גישתם של צוררי משיח לתפקיד "נותן שירות", איזו מהות שלהם אנו מזהים? (המהות שלהם היא כזו שעוינת לאל ושונאת את האמת.) ואיזה צביון הוא זה, כשהמהות שלהם היא כזו שעוינת לאל ולאמת? (זהו צביון מרושע ואכזרי.) נכון, זהו צביון מרושע ואכזרי. אילו מוטיבציה וכוונה יש בראש ובראשונה לצוררי משיח באמונתם באל? מה הם רוצים להשיג? מהם השאיפות והרצונות שלהם? האם הם באים להיות נותני שירות? האם הם באים בכוונה להיות אדם טוב וללכת בנתיב הנכון דרך אמונה באל? (לא.) אם כך, בשביל מה הם באים? למען הדיוק, הם באים בשביל ברכות, וספציפית הם רוצים למלוך כמלכים, למלוך יחד עם האל, והם משחרים לדברים נשגבים ודגולים. לכן, כשהאל אומר שאנשים הם נותני שירות, הדבר מנוגד לחלוטין לשאיפות ולרצונות של צוררי משיח לשחר לברכות ולמלוך כמלכים, זה מנוגד לציפיות שלהם והם מעולם לא חשבו שהאל יעניק את התפקיד הזה לאנשים. צוררי משיח אינם יכולים לקבל את העובדה הזאת. ואילו דברים הם מסוגלים לעשות כשהם לא יכולים לקבל את העובדה הזאת? האם הם מבקשים לקבל את העובדה הזאת ולהשתנות? הם לא מבקשים לקבל את העובדה הזאת וגם לא לשנות את השאיפות ואת הצביונות שלהם. לפיכך, אם אומרים להם שהם נותני שירות, והכוונה והרצון שלהם לזכות בברכות נלקחים מהם, הם לא מסוגלים עוד לעמוד איתן בכנסייה. ברגע שהם מבינים את האמת ויודעים שאנשים כמותם שניחנים בביטויים כאלה הם נותני שירות, הם מוותרים כליל על התקווה וחושפים את פניהם האמיתיות. הם לא מבקשים לשנות את המצב שלהם כנותני שירות, וגם לא מבקשים לשנות את הגישה ואת נקודת המבט השגויות שלהם ביחס לתפקיד "נותן שירות" וללכת בנתיב החתירה אל האמת. לכן, לא משנה אילו סידורים האל עורך, אנשים כאלה לא יתמסרו ולא יקבלו אותם, ולא יחפשו את האמת. תחת זאת הם מוגיעים את מוחם בניסיון לחשוב על דרך אנושית להיפטר מהתווית הזאת, והם עושים כל דבר אפשרי בשביל להשליך מעליהם את הזהות הזאת. אם לשפוט על פי הביטוי הזה שצוררי משיח מפגינים, הם סולדים מהאמת בכל רמ"ח איבריהם. הם לא אוהבים את האמת, הם לא מקבלים את האמת, ויש להם רעיונות ותפיסות משלהם לגבי האמת – רק שלא באופן הרגיל. במקום זאת, מעומק ליבם הם חשים סלידה עמוקה, שנאה ואפילו עוינות ביחס לדברים חיוביים ולאמת – זוהי המהות של צוררי משיח.

מהתשובות שלכם עכשיו אני מבין שלא סיכמתם את התוכן של כל השיתופים ושלא קראתם אחר כך קריאת-תפילה או הגיתם בהם. בפעם שעברה שיתפנו על שלושה היבטים עיקריים: הראשון היה ההגדרה מהם נותני שירות; השני היה הדרכים שבהן צוררי משיח מתייחסים לתפקיד "נותן שירות" או, ספציפית, מהם בדיוק הביטויים וההתנהגות שלהם כשאינם רוצים להיות נותני שירות, ומהן בדיוק הסיבות לכך; והשלישי היה מהן כוונותיהם של צוררי משיח, היות שאינם רוצים להיות נותני שירות, כלומר, מה הם רוצים לעשות, מהן השאיפות שלהם ומהי המטרה שלהם באמונתם באל. ביסודו של דבר, מתוך שלושת ההיבטים האלה שיתפנו על תת הנושא "הדרכים שבהן צוררי משיח מתייחסים לתפקיד 'נותן שירות'", ובאמצעות שלושת ההיבטים האלה ניתחנו את הנְהגים וההתנהגויות השונים שצוררי משיח נוקטים בגישתם לתפקיד "נותן שירות", כמו גם את המחשבות ונקודות המבט שלהם לגביו. אינכם הוגים בתוכן של כל שיתוף אחרי שאתם שומעים אותו. אתם זוכרים את הדברים האלה רק לזמן מוגבל, אבל עם חלוף הזמן אינכם מסוגלים אפילו לזכור את הדברים האלה. אם אתם רוצים להבין את האמת ולזכות בה, חובה עליכם להתאמץ בליבכם, ולעתים תכופות לקרוא קריאת-תפילה ולהגות – הדברים האלה חייבים להיות בליבכם. שאם לא כן, אם אינכם לוקחים את הדברים האלה לתשומת ליבכם ואינכם עושים שום מאמץ, ואינכם חושבים על הדברים האלה בליבכם, אזי לא תזכו בדבר. יש האומרים: "הנושא של צוררי משיח ממני והלאה. אין לי כוונה להיעשות צורר משיח ואני לא אדם רע כמותם. אני פשוט אציית ואהיה האדם חסר החשיבות ביותר, וזה בסדר מבחינתי. אעשה כל מה שמבקשים ממני לעשות ולא אלך בנתיב של צורר משיח. חוץ מזה, גם אם יש לי קצת צביון של צורר משיח, עם הזמן אני אשנה זאת בהדרגה; זה בסך הכול צביון מושחת רגיל, זה לא חמור כל כך. אין טעם להקשיב לזה." האם נקודת המבט הזאת נכונה? (לא.) למה לא? אם מישהו רוצה להשיג שינוי בצביון, אז יותר מכל דבר הוא חייב להבין אילו מצבים, מחשבות ונקודות מבט עלולים הצביונות המושחתים שלו לגרום בכל מיני סיטואציות. רק על ידי הבנה של הדברים האלה הוא יכול לדעת מהם הצביונות המושחתים האישיים שלו, באילו תחומים הוא מתנגד לאל ופועל בניגוד לאמת, ואילו דברים יש בו שמנוגדים לאמת; ברגע שהוא יידע את הדברים האלה, יהיה בידו לפתור את הבעיות ואת הצביונות המושחתים הללו ולהשיג כניסה למציאות-האמת. אם אין לך שום הבנה של הצביונות המושחתים השונים שנחשפים או של מגוון המצבים שעשויים להיווצר בסיטואציות מסוימות, ואין לך שום הבנה של הדרכים שבהן הדברים האלה מנוגדים לאמת או היכן הבעיות נוצרות, איך תוכל לפתור את הבעיות האלה? אם אתה רוצה לפתור את הבעיות האלה, עליך קודם כול להבין מה מקורן, מהם מצביהן, היכן נוצרות בעיות ספציפיות, ואז לגשת לפתרון שאלת הכניסה. באופן זה, הצביונות המושחתים שלך ומגוון המצבים שנוצרים יכולים להיפתר בזה אחר זה. נראה שעדיין לא ברורים לכם מספיק הכניסה למציאות-האמת או הפתרון של צביונות מושחתים והשגת שינוי בצביון; אתם עדיין לא במסלול הנכון.

5. כיצד צוררי משיח מתייחסים למעמדם בכנסייה

היום נשתף על הנושא האחרון הנוגע לאינטרסים של צוררי משיח: איך צוררי משיח מתייחסים למעמדם בכנסייה. כשמדובר במעמדם בכנסייה, אילו ביטויים צוררי משיח מפגינים, אילו דברים הם עושים, ומהן נקודות המבט ומהות הצביון שלהם כשהם עושים את הדברים האלה – נחלק אותם לשלושה היבטים וננתח אותם לפי הסדר. ההיבט הראשון הוא "תוך העמדת פנים", השני הוא "תוך התחזות" והשלישי הוא "תוך התנשאות מעל כולם". כל אחד משלושת ההיבטים האלה מתומצת במילים אחדות ועשוי להיחשב מרוכז, ועם זאת כל אחד מהם כולל רבים מהאמירות, מהמעשים ומהביטויים השונים של צוררי משיח, כמו גם את הגישות והצביונות שלהם. חישבו כעת למה נקבתי בשלושת ההיבטים האלה לשיתוף בנושא של היום. איך הגדרתם לעצמכם את הנושא כיצד צוררי משיח מתייחסים למעמדם בכנסייה אחרי שקראתם אותו? אילו רעיונות עלו בראשכם? מה שרוב האנשים מעלים בדעתם הוא ללא ספק העריצות של צוררי משיח, הפגנת המעמד שלהם, כיבוש ליבם של אנשים, ותפיסת השלטון בכנסייה, כלומר, הם כל הזמן רוצים להיות בעלי תפקידים, להפגין את מעמדם, להחזיק בכוח ולשלוט באנשים – אלה, ביסודו של דבר, הדברים שאנשים חושבים עליהם. אלה הם היבטים יחסית מובנים מאליהם שצוררי משיח מבטאים לעתים קרובות בכנסייה, אז חוץ מאלה, אילו ביטויים אחרים ישנם, שאנשים לא מצליחים להבחין בהם? מה עוד צוררי משיח עושים כדי לבסס את עצמם בכנסייה, כדי להשיג מעמד ויוקרה רבה ואף כדי להשתלט על יותר אנשים ולשלוט בהם? אילו עוד דברים הם מבטאים? דברים אלה הם האמצעים המטעים, הבוגדניים והסמויים יותר שצוררי משיח נוקטים, והם עשויים להיות גם מחשבות נסתרות וכוונות ומטרות סמויות בסתר ליבם, נכון? אם כך, הבה נשתף עליהם לפי הסדר.

א. תוך העמדת פנים

ההיבט הראשון הוא "תוך העמדת פנים". קל להבין את המשמעות המילולית של הביטוי "העמדת פנים", והיא בבירור לא חיובית. כשאומרים על אדם שהוא טוב בהעמדת פנים, שכל דבר שהוא עושה הוא העמדת פנים, שכל דבר שהוא עושה בלתי חדיר לאחרים ושהוא פועל ומדבר עם אחרים רק ברמה שטחית, אזי מי שפועל ומתנהג באופן זה הוא בהחלט אדם ערמומי מאוד. הוא אינו אדם כן והוא אינו אדם פשוט ותמים, אלא הוא טוב מאוד במשחקי מוחות, הוא מתוחכם מאוד והוא טוב מאוד בהטעיה של אחרים. זוהי ההבנה הבסיסית ביותר של הביטוי "העמדת פנים". אם כך, מה הקשר בין ההתנהגות והמעשים של צוררי משיח לבין סוג זה של התנהגות? מה הם עושים שמוכיח שיש להם מהות של העמדת פנים? מהי בדיוק המטרה שלהם כשהם מעמידים פנים? מהי בדיוק כוונתם? למה הם חייבים להעמיד פנים? הדברים האלה קשורים קשר הדוק לנושא שנשתף עליו היום.

צוררי משיח הם אנשים שאינם מוכנים להשתרך מאחור. הם לא מוכנים להיות תלויים באחרים, לא מוכנים לקבל הוראות, הנחיות ופקודות מאחרים, ולא מוכנים להיות כמו כולם ושאחרים יתנשאו מעליהם. נהפוך הוא, הם אנשים שמייחלים ליוקרה ושאחרים יעריכו ויוקירו אותם. יתרה מזו, בכנסייה ובקרב אנשים אחרים, הם רוצים עוד יותר להיות אלה שמחלקים הוראות ומורים לאחרים לעשות דברים עבורם. הם רוצים לממש את שאיפותיהם באמצעות היוקרה, ההשפעה והכוח האישיים שהם משיגים, והם לא רוצים להיות אנשים מהשורה שכל אחד יכול לחלק להם פקודות ולהורות להם לעשות דברים. אלה הם השאיפות והרצונות שיש לצוררי משיח בסביבת אנשים אחרים. צוררי משיח רגישים למדי כשמדובר במעמדם בקרב אנשים אחרים. כשהם בקבוצה, הם סבורים שלגילם או לבריאותם אין כל חשיבות. לשיטתם מה שחשוב הוא איך רוב האנשים תופסים אותם, אם רובם מעניקים להם זמן ושומרים להם מקום בדבריהם ובמעשיהם, אם המעמד והתפקיד שלהם בלב רוב האנשים גבוהים או רגילים, אם רוב האנשים רואים בהם אנשים חשובים או רגילים או שום דבר מיוחד, וכן הלאה; חשוב להם איך רוב האנשים תופסים את כישורי האמונה שלהם באל, איזה משקל יש לדבריהם בקרב האנשים, כלומר כמה אנשים תומכים בהם, כמה אנשים משבחים אותם, כמה אנשים בעדם וכמה מקשיבים להם ברוב קשב ומתייחסים ברצינות לדבריהם. יתרה מזו, חשוב להם אם רוב האנשים סבורים שהם ניחנים באמונה רבה או פחותה, ומה דעתם לגבי הנחישות שלהם לשאת בסבל, לגבי מידת הוויתור שלהם וכמה הם משקיעים מעצמם, לגבי התרומה שלהם לבית האל, ולגבי השאלות אם התפקיד שלהם בבית האל בכיר או זוטר, מה הם סבלו בעבר ואילו דברים חשובים הם עשו – אלה הם הדברים שטורדים אותם יותר מכול. צוררי משיח מדרגים בראשם לעתים קרובות את התפקיד והמעמד, ומשווים לעתים קרובות מי הכי מוכשר בכנסייה, מי הכי רהוט ובעל יכולת הבעה בכנסייה, מי טוב במיומנויות מקצועיות ומי הכי שולט בטכנולוגיה. בעודם משווים את הדברים הללו, הם משקיעים כל הזמן מאמץ ברכישת מגוון מיומנויות מקצועיות ושואפים להגיע לרמה של שליטה בהן. צוררי משיח מתמקדים בעיקר במאמץ לשאת דרשות ולהסביר את דברי האל באופן שיבליט אותם ויגרום לאחרים להעריכם. בעודם משקיעים את המאמץ הזה, הם לא מבקשים להבין את האמת או להיכנס למציאות-האמת, אלא חושבים איך לשנן את המילים האלה, ואיך הם יכולים להתרברב ביכולות שלהם בפני אנשים רבים אף יותר, כדי שעוד יותר אנשים יגלו שהם באמת משהו מיוחד, שהם לא סתם אנשים מהשורה, שהם מוכשרים ושהם חשובים יותר מאנשים מן השורה. צוררי משיח שמטפחים רעיונות, כוונות והשקפות מעין אלה חיים בקרב אנשים ועושים כל מיני סוגים של דברים. בגלל שאלה הן ההשקפות שלהם, ובגלל שאלה הם העיסוקים והשאיפות שלהם, הם מפגינים בהכרח התנהגויות טובות, אמירות נכונות ומעשים טובים מכל מיני סוגים, גדולים כקטנים. ההתנהגויות והמעשים האלה גורמים לאותם אנשים שאין להם שום הבנה רוחנית, שלמעשה אינם חותרים אל האמת ומתמקדים אך ורק בהתנהגות טובה, לקנא בצוררי המשיח ולהעריצם, ואפילו לחקותם ולנהות אחריהם, וכך מושגת מטרתם של צוררי המשיח. כשצוררי משיח מטפחים כוונות ושאיפות מעין אלה, איך הם מתנהגים? על כך נשתף היום. זה נושא שראוי לשתף עליו, ויתרה מזו זהו נושא שראוי שכל אחד מכם יתמקד בו ויכיר.

צוררי משיח סולדים מן האמת, הם כלל לא מקבלים את האמת – מה שמצביע בבירור על עובדה אחת: צוררי משיח לעולם אינם פועלים בהתאם לעקרונות-האמת, הם אף פעם לא מיישמים בפועל את האמת – וזהו הביטוי הבולט ביותר של צורר משיח. מלבד מוניטין ומעמד וקבלת ברכות ותגמולים, דבר נוסף שהם רודפים אחריו הוא ההנאה ממנעמי הבשר ומהטבות המעמד; ולכן הם מחוללים באופן טבעי שיבושים והפרעות. העובדות האלה מוכיחות שמה שהם חותרים אליו, וכן ההתנהגות והביטויים שלהם, אינם חביבים על האל. ואלה בשום אופן אינן הפעולות וההתנהגויות של אנשים שחותרים אל האמת. לדוגמה, צוררי משיח מסוימים שדומים לפאולוס ניחנים בנחישות לסבול בעת ביצוע חובתם, הם יכולים להישאר ערים כל הלילה ולא לאכול כשהם מבצעים את עבודתם, הם מסוגלים לדכא את גופם ולהתגבר על כל חולי ואי-נוחות. ומהי מטרתם בעשותם את כל זה? מטרתם היא להראות לכולם שכאשר מדובר בתפקיד שהאל הטיל, הם מסוגלים להקריב מעצמם ולשים את עצמם בצד; שעבורם ישנה רק החובה. הם מפגינים את כל זה לעיני אחרים. כשישנם אנשים בסביבה, הם לא נחים כשהם צריכים לנוח, ואף מאריכים במתכוון את שעות עבודתם, משכימים מוקדם והולכים לישון מאוחר. אבל מה בדבר יעילות העבודה והאפקטיביות של חובתם כשהם עומלים כך מבוקר עד ליל? הדברים האלה אינם מהווים חלק משיקוליהם. הם רק מנסים לעשות את כל הדברים האלה לעיני אחרים, כדי שהם יראו אותם סובלים וייווכחו שהם משקיעים מעצמם למען האל בלי שום מחשבה על עצמם. אשר לשאלה אם החובה שהם מבצעים והעבודה שהם עושים מתבצעות בהתאם לעקרונות-האמת, על כך הם לא חושבים כלל. כל שהם חושבים עליו הוא אם כולם נוכחו בהתנהגותם הטובה כלפי חוץ, אם כולם מודעים לה, אם הם הותירו רושם על כולם ואם הרושם הזה יעורר הערצה ואישור מצד כולם, אם מאחורי גבם האנשים האלה יהיו בעדם וישבחו אותם ויגידו: "הם באמת מסוגלים לשאת קשיים, כוח הסבל שלהם וההתמדה הבלתי רגילה שלהם הם מעל ומעבר למה שאנחנו מסוגלים. אלה אנשים שחותרים אל האמת, שמסוגלים לסבול ולשאת נטל כבד, הם עמודי תווך בכנסייה." צוררי המשיח שומעים זאת וחשים סיפוק. בליבם הם חושבים: "הייתי כה חכם שהעמדתי כך פנים, זה היה מאוד פיקחי מצידי לעשות זאת! ידעתי שכולם יסתכלו רק על פני השטח, ושהם אוהבים את ההתנהגויות הטובות האלה. ידעתי שאם אפעל כך אזכה באישור של האנשים, שזה יגרום להם להיות בעדי, שזה יגרום להם להעריץ אותי מעומק ליבם, לראות אותי באור חדש לגמרי, ושאיש לא יזלזל בי שוב לעולם. ואם יבוא היום והעליון יגלו שלא ביצעתי עבודה אמיתית וידיחו אותי, ללא ספק יהיו אנשים רבים שייחלצו להגנתי, שיזעקו את זעקתי, יפצירו בי להישאר וידברו בעדי." בסתר ליבם הם שמחים בהתנהגותם המזויפת – והאין שמחתם חושפת גם את מהות הטבע של צורר משיח? איזו מהות היא זו? (רשעות.) נכון – זוהי המהות של רשעות. המהות הזאת של רשעות שולטת בצוררי משיח והם יוצרים מצב של שאננות ושל הערצה עצמית, שגורם להם להרים קול צעקה בסתר ליבם על האל ולהתנגד לו. על פניו, הם לכאורה משלמים מחיר רב ובשרם נושא בסבל רב, אבל האם הם באמת מתחשבים בעול האל? האם הם משקיעים מעצמם בכנות למען האל? האם הם מסוגלים לבצע את חובתם נאמנה? לא. בסתר ליבם הם מתחרים עם האל וחושבים לעצמם: "האם לא אמרת שאני משולל אמת? האם לא אמרת שאני ניחן בצביונות מושחתים? האם לא אמרת שאני גאוותן ויהיר ושאני מנסה לייסד מלכות משלי? האם לא אמרת שאין לי שום הבנה רוחנית, שאני לא מבין את האמת ולכן אני נותן שירות? אני אראה לך איך אני נותן שירות ומה האחים והאחיות חושבים עליי כשאני נותן שירות ופועל כך. אני אראה לך שכשאני פועל כך אני יכול לזכות בהערצה של אנשים רבים אף יותר. ויום אחד, כשתרצה לשלח אותי ולהוקיע אותי, אראה אז בדיוק איך זה ילך לך!" באופן זה צוררי משיח מתחרים בליבם עם האל ומנסים להחליף את החתירה אל האמת בהתנהגויות הטובות האלה. בעשותם כן הם מנסים לשלול את האפקט המעשי של עבודת האל ושל ההובלה שלו את האנשים ליישום בפועל של האמת לצורך השגת שינוי בצביונם. למעשה, הם משתמשים בפרשנות הזאת כדי לשלול ולהוקיע את עבודת האל להושעת האדם באמצעות משפט וייסור, והם סבורים שלא נכון ובלתי יעיל שהאל ישפוט אנשים. הרעיונות וההשקפות האלה של צוררי משיח הם מרושעים, חתרניים ומתנגדים לאל. אם האל לא מוקיע אותם מפורשות, הם מתחילים להתחרות עימו בליבם; אם האל לא חושף אותם ומוקיע את התנהגותם, הם מתחילים להשתמש בהעמדת פנים כדי להטעות אחרים ולכבוש את לב האנשים במטרה להתכחש לדברי האל ולהתכחש לעובדה שרק חתירה אל האמת יכולה להוביל לשינוי בצביון ולריצוי כוונות האל. האין זו מהות הפרשנות שלהם? האין צוררי משיח ניחנים בצביון מרושע? מאחורי הסבל שלהם הם מטפחים כאלה שאיפות וטומאות, וזו הסיבה שהאל מתעב אנשים כאלה וצביון שכזה. אולם צוררי משיח אף פעם לא מבחינים או מכירים בעובדה הזאת. האל בוחן כליות ולב של האדם, ואילו האדם רואה רק את החזות החיצונית; הדבר הטיפשי ביותר בצוררי משיח הוא שהם לא מכירים בעובדה הזאת ולא מסוגלים להבחין בה. וכך הם עושים כל שביכולתם כדי להשתמש בהתנהגות טובה בשביל להציג את עצמם באור מחמיא כך שאחרים יחשבו שהם מסוגלים לסבול ולשאת קשיים, לשאת בסבל שאנשים מהשורה אינם מסוגלים לו ולעשות עבודה שאנשים רגילים לא מסוגלים לה – כדי שאחרים יחשבו שיש להם כוח סבל, שהם מסוגלים לדכא את גופם ושהם כלל לא מביאים בחשבון את האינטרסים של הבשר או את הנאתם האישית. לעתים הם אף ילבשו את בגדיהם במתכוון עד שהם יתלכלכו קצת ולא יכבסו אותם, גם כשהם יתחילו להסריח; הם עושים כל מה שגורם לאחרים לסגוד להם. ככל שיותר מסתכלים עליהם, כך הם עושים כל שביכולתם להתרברב בשביל שאחרים יראו אותם כשונים מאנשים רגילים, כמי שהרצון שלהם להשקיע מעצמם למען האל גדול יותר משל אנשים רגילים, כמי שהנחישות שלהם לסבול רבה יותר משל אנשים רגילים, וכמי שכוח הסבל שלהם גדול יותר משל אנשים רגילים. צוררי משיח מפיקים התנהגויות כאלה בנסיבות מעין אלה, ומה שעומד מאחורי ההתנהגויות האלה הוא הרצון הנסתר של צוררי משיח שאנשים יסגדו להם ויעריכו אותם. וכאשר הם משיגים את מטרתם, כשהם שומעים את שבחי האנשים ורואים אותם שולחים בהם מבטים מקנאים, מעריצים ומלאי הערכה – או-אז הם חשים בליבם שמחה וסיפוק.

מהו ההבדל בין התנהגותם הטובה השטחית של צוררי משיח, של נשיאה בסבל ותשלום מחיר, לבין התחשבות כנה בכוונות האל, נאמנות והשקעה כנה מעצמך למען האל? (יש שוני בכוונה. מי שבכנות משקיעים מעצמם למען האל, יתמקדו בחיפוש העקרונות, בתוצאות העבודה וביעילות העבודה. צוררי משיח לכאורה משקיעים מעצמם למען האל, אבל הדבר נועד רק לגרום לאחרים להעריכם. הם לא מתחשבים בכלל ביעילות העבודה או בתוצאות העבודה.) נכון, יש הבדל בכוונה, במוטיבציה ובמקור לדיבור ולמעשים שלהם – הם שונים בתכלית. אנשים שסובלים כמותם וחותרים אל האמת מחפשים את העקרונות תוך כדי הסבל הזה. חיפוש העקרונות מעיד לכל הפחות שיש להם מנטליות של התמסרות; הם לא מנסים לעשות דברים על דעת עצמם או לעשות דברים למען עצמם, יש במעשיהם התמסרות ולב ירא-אל, והם יודעים בבירור שהם מבצעים את חובתם ולא עוסקים בענייני האדם. אף שצוררי משיח גם הם לכאורה סובלים, הם רק יוצאים ידי חובה ומציגים הצגות למען אחרים; הם לא מחפשים את עקרונות-האמת, אין במעשיהם התמסרות או לב ירא-אל, ליבם אינו חי לפני האל, והם מנסים להשתמש בהתנהגות ובביטויים מעין אלה כדי לכבוש אנשים ולקנות את אהדתם. יש כאן הבדל, נכון? אם לשפוט על פי מהות התנהגותם של צוררי משיח, האם אנו יכולים לומר שסבלם הוא העמדת פנים? (כן.) די בכך כדי להוכיח שהתנהגותם וביטוי הסבל שלהם הם בסך הכול יציאה ידי חובה וביום הצגה בשביל שאנשים יצפו בה – הם לא פועלים לפני האל. זהו היבט אחד. היבט נוסף הוא שאיש אינו מוכשר יותר מצוררי המשיח בהעמדת פנים וברמייה – ועל כן הם מסתגלים בקלות רבה ולעתים קרובות נוקטים אמצעים ערמומיים מסוימים כדי להוליך שולל ולהטעות אנשים בשביל להשיג את מטרתם לגרום לאנשים לסגוד להם. הם טובים בכך יותר מבכל דבר אחר, זה בעצמותיהם, הם ניחנים באופן אינהרנטי במהות הערמומית והמשתנה הזאת. ישנם, למשל, צוררי משיח אחדים שדבריהם והתנהגותם נראים אדיבים וצנועים מאוד, הם לעולם לא חושפים את חולשותיהם של אחרים, הם אדיבים, לא ממהרים לשפוט או לגנות אחרים, וכאשר אנשים הם שליליים וחלשים, הם מושיטים להם מיד עזרה. הם יוצרים רושם של אדיבים ובעלי לב חם, של אנשים טובים. כשאנשים נקלעים לקושי, הם לפעמים עוזרים במילים ולפעמים בכמה מעשים, ולעיתים אף תורמים קצת כסף או דברים חומריים כדי לעזור להם. על פני השטח, התנהגותם נראית טובה. בעיני רוב האנשים, זה סוג האדם שהם רוצים לפגוש ולהתרועע איתו. אנשים כאלה לא יאיימו עליהם או יפריעו להם, ואפשר יהיה לקבל מהם עזרה רבה – סיוע חומרי או נפשי, לדוגמה, אפילו עזרה בתיאוריות רוחניות נשגבות, וכדומה. כלפי חוץ, אנשים כאלה אינם עושים שום דבר רע. הם לא משבשים או גורמים להפרעות בכנסייה, ונדמה שהם משרים הרמוניה בכל קבוצה שבה הם נמצאים. בהנחייתם ובתיווכם כולם נראים מאושרים, אנשים מסתדרים ואין מריבות או מחלוקות. כשהם נוכחים, כולם מרגישים כמה טוב הם מסתדרים זה עם זה, עד כמה הם קרובים. כשהם אינם, אנשים מסוימים מתחילים לרכל ביניהם, לנדות זה את זה, לקנא ולריב על דברים; רק כשצוררי המשיח האלה נמצאים בקרבם ומשכינים שלום כולם מפסיקים להתווכח. צוררי המשיח האלה לכאורה מאוד מוכשרים בעבודתם, אבל ישנו דבר אחד שמוכיח מה הם באמת זוממים: כל מי שהם מלמדים ומובילים מסוגל להשמיע דברים ודוקטרינות, כולם יודעים להתנשא על אחרים ולהטיף להם, כולם יודעים להחניף לאנשים ולסחוט מהם טובות, הם יודעים איך להיות חמקמקים וערמומיים, הם יודעים מה לומר למי, הם נעשים למי שמרַצים את כולם, וכלפי חוץ נראים שלווים לחלוטין. למה הפכו צוררי המשיח האלה את הכנסייה? לארגון דתי. והתוצאה? אנשים חיים על פי הפילוסופיה השטנית שלהם ואינם מוכנים לחתור אל האמת, אין להם שום היווכחות בחיים והם איבדו לחלוטין את העבודה של רוח הקודש. זה האופן שבו צוררי משיח מזיקים לאחים ולאחיות ומפקירים אותם – ואף על פי כן הם בכל זאת חושבים שהם תרמו רבות, שהם עשו דברים גדולים למען האחים והאחיות והביאו להם ברכות רבות. לעתים קרובות הם מלמדים את האחים והאחיות להיות צנועים וסבלניים, להיות סובלניים ומתחשבים כשהם רואים שאח או אחות מתמודדים עם בעיה, לא לדבר בגסות או לומר דברים פוגעניים, והם מדריכים אחרים באיזו תנוחה לשבת או לעמוד ואילו בגדים ללבוש. מה שהם מלמדים לעתים קרובות את האחים והאחיות אינו כיצד להבין את האמת או כיצד להיכנס אל מציאות-האמת, אלא כיצד לפעול לפי כללים ולהתנהג היטב. בהנחייתם, יחסי הגומלין בין אנשים אינם מבוססים על דברי האל או על עקרונות-האמת אלא על פילוסופיה בינאישית של ריצוי אחרים. כלפי חוץ, איש אינו פוגע ברגשותיו של האחר, איש אינו מציין את חסרונותיו של האחר, אולם איש אינו מגלה לאחר מה הוא באמת חושב. הם לא נפתחים ומשתפים אודות השחיתות, המרדנות, החסרונות והעבירות שלהם. במקום זאת, הם מקשקשים באופן שטחי על מי סבל ושילם מחיר, מי היה נאמן בביצוע חובתו, מי הביא תועלת לאחים ולאחיות, מי מרים תרומה גדולה לבית האל. מי נכלא ונידון – הם מדברים רק על הדברים האלה. צוררי משיח לא משתמשים בהתנהגות טובה – הפגנה כלפי חוץ של צניעות, סבלנות, סובלנות ועזרה – רק כדי להסוות את עצמם; הם גם מנסים להוות דוגמה אישית כדי להדביק אחרים בהתנהגות הטובה הזאת ולעודד אותם לחקותה. מטרת התנהגותם הטובה היא רק להעמיד את עצמם במרכז תשומת הלב של אנשים ולגרום לאנשים להעריך אותם. כאשר אנשיו הנבחרים של האל מדברים על הידיעה העצמית שלהם ומנתחים את הצביונות המושחתים האישיים שלהם, הם ממלאים את פיהם מים ולא עושים שום ניסיון לנתח את השחיתות של עצמם. כשהאחים והאחיות חושפים וגוזמים זה את גילויי השחיתות של זה, צוררי משיח הם היחידים שמיישמים בפועל ענווה, סבלנות וסובלנות כלפי כולם; הם לא חושפים את השחיתות שאנשים מגלים, ואפילו משבחים ומהללים את האחים והאחיות על התנהגותם הטובה ועל השינוי שחל בהם; הם ממלאים את תפקיד המרַצים, מעמידים פני אוהבים, מתחשבים, מכילים ומנחמים. אלה הם ביטוייהם של צוררי משיח המיומנים ביותר בהעמדת פנים, ברמייה ובהטעיה של אנשים.

לכאורה, מילותיהם של צוררי המשיח אדיבות, מתורבתות ומכובדות במיוחד. לא משנה מי מפר עיקרון או משבש את עבודת הכנסייה ומפריע לה, צורר המשיח לא יחשוף את האנשים האלה ולא ימתח עליהם ביקורת; הוא מעלים עין ומניח לאנשים לחשוב שהוא רחב לב בכל עניין. לא משנה אילו שחיתויות אנשים חושפים ואילו מעשים רעים הם עושים, צורר המשיח מבין ומכיל. הוא לא מתרגז ולא נתקף זעם, והוא לא יתעצבן ויאשים אנשים כשהם עושים דבר מה שגוי ומזיקים לאינטרסים של בית האל. לא משנה מי עושה רע ומפריע לעבודת הכנסייה, הוא לא מתייחס, כאילו אין לו שום קשר לכך, והוא לעולם לא יפגע באנשים בגלל זה. מה הדבר שהכי מעסיק צוררי משיח? כמה אנשים מעריכים אותם וכמה אנשים רואים אותם בסבלם ומשבחים אותם על כך. צוררי המשיח סבורים שאסור לעולם שסבל יהיה לשווא; לא משנה איזה קושי הם סובלים, איזה מחיר הם משלמים ואילו מעשים טובים הם עושים, לא משנה כמה הם דואגים, מתחשבים ואוהבים כלפי אחרים, כל זה חייב להתבצע לעיני אחרים כדי שיותר אנשים יוכלו לראות זאת. ומהי מטרתם כשהם פועלים כך? לרכוש את אהדת האנשים, לגרום ליותר אנשים לאהוד בליבם את פעולותיהם, את התנהלותם ואת אופיים, ולהיות בעדם. ישנם אפילו צוררי משיח שמנסים לבסס תדמית של עצמם כ"אנשים טובים" באמצעות ההתנהגות הזאת, הטובה כלפי חוץ, כדי שיותר אנשים יבואו אליהם לבקש עזרה. לדוגמה, אדם נחלש ומאמין שרוב האנשים חסרי אהבה, אנוכיים מאוד, לא אוהבים לעזור לאחרים ואינם חמי לב, ואז הוא חושב על אותו "אדם טוב", שלמעשה הינו צורר משיח; או אדם שנתקל בקושי בעבודתו ולא יודע כיצד לפתור אותו: הוא לא מצליח להעלות בדעתו מישהו שיכול לעזור, והאדם הראשון שהוא חושב עליו הוא אותו "אדם טוב", שלמעשה הינו צורר משיח; מישהו שלא רוצה לבצע עוד את חובתו, שרוצה לצאת לעולם, לרדוף אחרי כוח וכסף ולחיות חיים משלו, ואף על פי שהוא נעשה כה שלילי וחלש, הוא לא מתפלל לאל ולא משתף עם אף אחד, ובמצב הזה הוא חושב על אותו "אדם טוב", שלמעשה הינו צורר משיח. בעוד הדברים נמשכים כך, האנשים האלה אינם מתפללים לאל, וכשהם נתקלים בבעיות הם לא קוראים עוד את דברי האל אלא רוצים להסתמך על עזרתו של אותו "אדם טוב", שלמעשה הינו צורר משיח. הם נפתחים ואומרים את מה שעל ליבם רק למרַצה האנשים הזה ומבקשים ממנו לפתור את הקשיים שלהם; הם מקבלים את צורר המשיח הזה ונוהים אחריו. האין מטרתו של צורר המשיח מושגת בכך? כאשר צורר המשיח משיג את מטרתו, האין מעמדו בכנסייה נעשה גבוה מזה של אנשים מן השורה? וכאשר עולה בידו להיות ראש וראשון ולהיעשות הבכיר מכולם בכנסייה, האם הוא באמת מרוצה? לא. איזו מטרה הוא רוצה להשיג? הוא רוצה לגרום לכך שעוד יותר אנשים יאהדו אותו, יעריכו אותו ויסגדו לו, הוא רוצה לתפוס מקום בלב האנשים ובמיוחד לגרום לאנשים להעריץ אותו, להסתמך עליו ולנהות אחריו כשהם נתקלים בקשיים באמונתם באל ואין להם למי לפנות. דבר זה חמור בהרבה מאשר צורר המשיח שרוצה להיות ראש וראשון ובכיר מכולם בכנסייה. מה כל כך חמור בזה? (הוא מתחרה עם האל על מעמד בלב האנשים. הוא רוצה להחליף ישירות את האל.) (קשה להבחין באנשים כאלה. הם משתמשים בהתנהגות טובה שטחית כדי להטעות אחרים, דבר שגורם לאחרים לא לחפש עוד את האמת בדברי האל ולא לשתף על האמת כשיש להם בעיה, אלא להסתמך על צוררי המשיח האלה ולשאת אליהם את עיניהם, לפנות אליהם שיפתרו את בעיותיהם ולהתייחס לדבריהם כאל האמת, והתוצאה היא שהאנשים האלה מתרחקים יותר ויותר מהאל. זו שיטה בוגדנית וזדונית יותר.) נכון, כולכם הבנתם וציינתם את הנקודה החשובה, והיא שצוררי משיח תופסים מקום בלב האנשים ומכים בו שורש ורוצים לתפוס את מקום האל. מישהו אומר: "כשאני הולך לחפש את האל, אני לא מוצא אותו; אני לא יכול לראותו. כשאני מחפש את דברי האל הספר כל כך עבה, מכיל יותר מדי מילים וקשה למצוא תשובות. אבל כשאני הולך לאותו אדם אני מקבל תשובות מיד; זה גם נוח וגם מועיל." אתה מבין, הפעולות שלהם כבר גרמו לאנשים לא רק לסגוד להם בליבם, אלא גם להשאיר בו מקום עבורם. הם רוצים לתפוס את מקום האל – זו מטרתו של צורר המשיח בעשותו את הדברים הללו. גלוי וברור שבעשותו את הדברים האלה צורר המשיח כבר נחל הצלחה ראשונית; יש כבר מקום עבורו בלב האנשים חסרי ההבחנה האלה, ואנשים מסוימים כבר סוגדים לו ומעריצים אותו. זו המטרה שצורר המשיח רוצה להשיג. כשלאדם יש בעיה והוא מתפלל לאל במקום לחפש את צורר המשיח, הלה לא מרוצה וחושב לעצמו: "למה אתה כל הזמן פונה לאל? למה אתה כל הזמן חושב על האל? למה אתה לא רואה אותי ולא חושב עליי? אני כל כך צנוע וסבלני, אני מסוגל לנטוש דברים ולהשקיע מעצמי כל כך הרבה, ואני נותן נדבות, אז למה אתה לא בא אליי? אני עוזר לך כל כך הרבה. למה אין לך שום מצפון?" הם חשים צער ודכדוך והם כועסים – כועסים על אותו אדם ועל האל. כדי להשיג את מטרתם הסופית הם ממשיכים בהעמדת הפנים, ממשיכים לתת נדבות ולהישאר סבלנים ומכילים, הם מצטיירים כצנועים, דבריהם מלאי רצון טוב, הם אף פעם לא פוגעים באחרים, ולעתים קרובות הם מנחמים אנשים שמנסים להכיר את עצמם. אדם אומר: "אני מרדן; אני שד ושטן." הם משיבים: "אתה לא שד ולא שטן. זו בסך הכול בעיה פעוטה. אל תזלזל בעצמך כל כך ותמעיט בערכך. האל רומם אותנו; אנחנו לא אנשים מהשורה ואסור לך לזלזל בעצמך. אתה הרבה יותר טוב ממני; אני יותר מושחת ממך. אם אתה שד, אז אני שד מרושע. אם אתה שד מרושע, אז אני חייב לרדת לשאול וללכת לאבדון." כך הם עוזרים לאנשים. כשאדם מודה שהסב הפסד לאינטרסים של בית האל או לעבודת הכנסייה, צורר המשיח אומר לו: "הסבה של הפסד לעבודת הכנסייה בעת ביצוע חובתך וסטייה קטנה הן לא עניין רציני. בעבר הסבתי הפסדים הרבה יותר גדולים משלך והלכתי בנתיבים הרבה יותר עקלקלים. עליך פשוט לשנות בעתיד את האופן שבו אתה עושה דברים, זו לא בעיה. אם אתה מרגיש שהמצפון שלך לא עומד בזה, יש לי קצת כסף ואני אשלם עבורך על הנזק, אז אל תדאג. אם יש לך בעיה כלשהי בעתיד, רק תבוא אליי ואעשה כל שביכולתי לעזור לך, וכל מה שאני יכול לעשות אעשה מיד." הם מפגינים מעין "נאמנות אישית", אבל בשביל מה הם באמת עושים את זה? האם הם באמת עוזרים לך? הם מזיקים לך ומובילים אותך לתעלה בצד הדרך: השטן הצליח לפתות אותך. הם כורים לך בור ואתה מזנק היישר פנימה; אתה נופל בפח ועדיין חושב שנפלא שם, ובלי שתדע זאת אפילו, צורר המשיח הזה הורס אותך – איזו טיפשות! זה האופן שבו השטן וצוררי משיח מתייחסים לאנשים, מוליכים אותם שולל ומזיקים להם. צורר המשיח אומר: "זה בסדר כל עוד בעתיד תתחשב קצת באינטרסים של בית האל ותיזהר קצת. אפשר להסדיר את העניין הזה, אף אחד לא היה עושה זאת במזיד. מי מאיתנו מושלם? אף אחד מאיתנו לא מושלם; כולנו מושחתים. בעבר הייתי הרבה יותר גרוע ממך. להבא, הבה נחזק זה את זה. חוץ מזה, גם אם בית האל יספוג כמה הפסדים, האל לא יזכור אותם. האל כה סלחן וסובלני כלפי האדם. אם אנחנו מסוגלים לגלות סובלנות זה כלפי זה, האל חייב לגלות אף יותר סובלנות, הלא כן? אם האל אומר שהוא לא יזכור את העבירות שלנו, אז לא ייזקפו לחובתנו עוד שום עבירות." לא משנה גודל המשגה שאדם עשוי לעשות, צורר המשיח פשוט מגמד אותו בקריצה ופוסח עליו, ומדגים בכך את רוחב ליבו וכמה שהוא מיטיב, נהדר ומכיל, אולם הדבר גורם לאנשים להאמין בטעות שהאל באמירותיו חושף כל הזמן אנשים, עושה תמיד עניין מהצביונות המושחתים של אנשים ונטפל אליהם כל הזמן. אם אדם עבר עבירה או התמרד, האל גוזם, שופט ומייסר אותו, ונדמה שהאל לא מתחשב באנשים. אולם צורר המשיח יכול להכיל ולסלוח לאנשים בכל מצב; הוא כה נהדר ומכובד. האין זה כך? ישנם גם צוררי משיח מסוימים שאומרים: "הכופרים נוהגים לומר: 'במשק בית גדול ועתיר רכוש, מעט בזבוז זה שום דבר'. בית האל הוא כה גדול, והאל מעניק ברכות בשפע. זה לא נורא להיות קצת בזבזן; האל מעניק לנו כל כך הרבה. האם לא בזבזנו הרבה? ומה האל עשה לנו? האם האל לא הכיל הכול? האדם חלש ומושחת והאל ראה זאת לפני זמן רב, אז אם הוא ראה זאת, למה הוא לא העניש אותנו? זה מוכיח שהאל סבלני ורחום!" איזו מין אמירה זאת? הם משתמשים במילים שלכאורה נכונות ועולות בקנה אחד עם תפיסות של אנשים כדי להוליך אנשים שולל ולגרום להם להתפתות, לערפל את ראייתם ולהטעות אותם, ולגרום להם לא להבין נכונה את האל, כך שלא יהיה להם אפילו שמץ תשוקה או משאלה להתמסר לו. אנשים שצוררי משיח מדרבנים, מוליכים שולל ומסיטים מהדרך מאבדים את מעט המצפון שיש להם ומתחילים כולם לציית ולהתמסר לצוררי המשיח.

צוררי משיח מיומנים במיוחד בהעמדת פניםכשהם בנוכחות אנשים אחרים. בדיוק כמו הפרושים, כלפי חוץ הם לכאורה סובלניים מאוד לאנשים וסבלניים, צנועים ונוחי מזג – הם נראים כה רחומים עם כולם ומכילים. כשהם מטפלים בבעיות הם כל הזמן מראים עד כמה הם סובלניים להדהים, ממעמדם הרם, כלפי אנשים, ולכאורה הם רחבי לב ורחבי אופקים בכל היבט, לא נטפלים לאחרים בקטנות, ומראים לאנשים כמה הם נפלאים וטובי לב. למעשה, האם צוררי משיח באמת ניחנים במהויות האלה? הם פועלים לטובת הזולת, סובלניים עם אנשים ויכולים לעזור לאנשים בכל מצב, אבל מהו המניע הנסתר העומד מאחורי הדברים האלה? האם הם היו עדיין עושים את הדברים האלה אלמלא היו מנסים לכבוש אנשים ולקנות את אהדתם? האם זה באמת האופן שבו צוררי משיח מתנהגים בדל"ת אמותיהם? האם הם באמת כפי שהם נראים כשהם בנוכחות אנשים אחרים – צנועים וסבלניים, מכילים ועוזרים לאחרים באהבה? האם הם ניחנים במהות כזאת ובצביון כזה? האם זה אופיים? כלל וכלל לא. כל מה שהם עושים הוא העמדת פנים, ונעשה כדי להוליך אנשים שולל ולרכוש את אהדת האנשים במטרה להותיר רושם טוב על עוד יותר אנשים אפילו, וכדי שאנשים יחשבו עליהם דבר ראשון כשיש להם בעיה ויבקשו את עזרתם. לשם כך צוררי משיח מתכננים ביודעין להתרברב בנוכחות אחרים ולומר ולעשות דברים טובים. מי יודע כמה פעמים הם מסננים או מעבדים בראשם את מילותיהם קודם שהם מדברים. הם במכוון יזממו ויוגיעו את מוחם, ישקלו את ניסוחיהם, את הבעותיהם, את גובה קולם, את הטון ואפילו את המבט שהם ייתנו באנשים ואת גון הקול שבו הם ידברו. הם ישקלו מיהו בן שיחם, אם הוא זקן או צעיר, אם מעמדו גבוה או נמוך משלהם, אם הוא מעריך אותם, אם הוא נוטר להם טינה בסתר, אם אישיותו תואמת לשלהם, איזו חובה אותו אדם מבצע ומהו מעמדו בכנסייה ובלב אחיו ואחיותיו. הם יתבוננו בקפידה ויהגו בשימת לב בדברים האלה, ולאחר שהם יהרהרו בהם הם יהגו דרכים לגשת לכל מיני סוגים של אנשים. לא משנה באילו דרכים צוררי משיח מתייחסים לסוגים שונים של אנשים, מטרתם אינה אלא לגרום לאנשים להעריכם, לא לראות בהם שווים אלא לשאת אליהם עיניים; לגרום לעוד יותר אנשים להעריצם ולשאת אליהם עיניים כשהם מדברים, לתמוך בהם ולנהות אחריהם כשהם עושים דברים, ולמחול להם ולהגן עליהם כשהם טועים; לגרום לעוד יותר אנשים לצדד בהם, להתלונן מרות בשמם ולנקוט עמדה בוויכוח עם האל ולהתנגד לו כשחושפים ודוחים אותם. כשהם מאבדים את מעמדם, אנשים רבים כל כך מתגייסים לעזרתם, מביעים את תמיכתם בהם ויוצאים להגנתם, דבר שמוכיח שהמעמד והכוח שצוררי המשיח זממו במכוון לטפח בכנסייה היכו שורש עמוק בלב האנשים, וש"המאמץ הדקדקני" שלהם לא היה לשווא.

צוררי משיח שואפים לנהל כמיטב יכולתם את המעמד, היוקרה, המוניטין והסמכות שלהם בקרב אנשים – הם לא יתרשלו, לא יגלו מורך לב ועל אחת כמה וכמה לא יהיו בלתי זהירים. הם בוחנים את ההבעה בעיניו של כל אדם, את האישיות שלו, את שגרת היומיום שלו, את העיסוקים שלו, את הגישה שלו לדברים חיוביים ושליליים, ואף יותר מכך הם בוחנים את האדיקות והנאמנות של כל האחרים באמונתם באל, כמו גם את הגישה שלהם להשקעה מעצמם למען האל ולביצוע חובותיהם, וכן הלאה – הם משקיעים מאמץ רב בדברים האלה. וכך, בהסתמך על גישתם זו, הם נמנעים ונשמרים מפני מי שחותרים אל האמת ועשויים להבחין בהם, ובנוכחות אנשים כאלה הם מדברים ופועלים בזהירות. כשהם בנוכחות אנשים שניחנים באישיות חלשה יחסית, אנשים שלעתים קרובות הם שליליים ולא מבינים את האמת, או אנשים טיפשים מסוימים שניחנים בהבנה מועטה של האמת, הם לעתים קרובות עושים כמיטב יכולתם להתרברב, מעלים כל הזמן מופע דמוי קרקס ומנצלים כל הזדמנות להופיע. בכינוסים, לדוגמה, כאשר רוב האנשים תומכים בהם, מיעוט חש דחייה כלפיהם, ולאנשים רבים אין הבחנה לגביהם, הם מתחילים במופע ומחפשים שעת כושר לשתף. הם משתפים על חוויותיהם האישיות, על "תקופת הזוהר" בעברם, על הזכויות שהם רשמו לזכותם בבית האל, ואפילו על כך שהעליון מעריכים אותם וגוזמים אותם באופן אישי – הם לא מסוגלים לתת ולו להזדמנות אחת שכזאת לחמוק מידם. לא משנה עם מי הם נמצאים או באיזה אירוע מדובר, צוררי משיח עושים דבר אחד בלבד: הם מופיעים; כלומר, הם מתאמצים להרשים. זו המהות של צוררי משיח: הם סולדים מן האמת, מרושעים וחסרי בושה. עד כמה הם מרחיקים לכת במופעיהם? ייתכן שצפיתם בכמה מהם בעצמכם. אצל כמה מהם ניתן לראות בבירור שהם מביימים מופע, מתרברבים, כובשים את לב האנשים ומנצלים הזדמנויות לגרום לאחרים להעריך אותם. אנשים מסוימים בזים להם, חלק מתעלמים מהם ואף לועגים להם, אבל להם לא אכפת. ממה כן אכפת להם? מה שאכפת להם הוא שהמופע שלהם יותיר על אנשים רושם עמוק ויגרום להם להיווכח שהם מעזים לומר דברים, שהם ניחנו בעוז-רוח, סגנון מנהיגותי, כישרון מנהיגות ואומץ לא לקבל פחד במה מול קהל, ואף יותר מכך, יכולת לטפל בדברים בלי להיתפס לחרדה. הם מרוצים כשהם גורמים לאנשים להבין את הדברים האלה ולהיווכח בהם, וזו הסיבה שהם עושים כל שביכולתם כדי להופיע ברגע שהם מקבלים הזדמנות לעשות כן, והם מופיעים נטולי רסן, ללא נקיפות מצפון ובלי שום בושה. זה מה שצוררי משיח עושים. אם אני כל הזמן משתף על הנושא העיקרי בכינוסים, אנשים מסוימים שמקשיבים מתחילים לנמנם בזמן שאני מדבר. לחלופין, דעתם של אנשים נתונה עדיין לדברים אחרים כשאני משתף על הנושא העיקרי, ולא קל להם לשים לב למה שאני אומר. במצבים כאלה אני מגלגל שיחה קלה ומספר סיפור או בדיחה. הדברים והסיפורים האלה בדרך כלל קשורים לצביונות ולמצבים מושחתים מסוימים שאנשים חושפים בחייהם. אני משתמש בסיפורים או מספר בדיחה כדי להעיר קצת אנשים, בשביל שהם יוכלו להבין קצת יותר טוב. כשצוררי משיח רואים זאת, הם חושבים לעצמם: "אתה מספר בדיחות בדרשות שלך בכינוסים. גם אני יכול, אני לא פחות טוב ממך. אני פשוט אשמיע כבדרך אגב בדיחה גרועה ואגרום לכולם לפרוץ בצחוק, וכולם ייהנו מזה – כמה שזה נפלא! אני סתם אספר סיפור כבדרך אגב, ואז אף אחד לא ירצה להשתתף יותר בכינוסים, כולם ירצו רק לשמוע את הסיפורים שלי." הם מתחרים בי על כך. האם יש טעם כלשהו בזה שהם מתחרים איתי על כך? למה אני מספר סיפורים? למה אני מגלגל שיחה קלה? אנשים יכולים להבין דברים מסוימים מהשיחות ומהסיפורים שלי וזה עוזר להם להבין את האמת בדרך נינוחה – זו המטרה שלי. אולם צוררי משיח נאחזים בדבר ומנסים לנצל זאת, באומרם: "בכינוסים, בזמן זה שהינו כה קריטי וחשוב, אתה מגלגל שיחה קלה, אז גם אני אעשה את זה." האם שיחה קלה זהה תמיד? צוררי משיח, אותם זבלים, אפילו לא מבינים את האמת, אז מה יכול לצאת מהשיחה הקלה שלהם? מה יכול לצאת מהסיפורים או מהבדיחות שלהם? הבהמות האלה נטולות ההבנה הרוחנית לוקחות עניינים רציניים של שיתוף על האמת ומספרות סיפורים בשטחיות ובאגביות רבות מדי. איזה מין אנשים עושים זאת? צוררי משיח, אנשים משוללי הבנה רוחנית ואנשים שאינם חותרים אל האמת אוהבים לעשות דברים מעין אלה.

עיניהם של אחים ואחיות, עיניהם של רוב האנשים, לא יכולות לאתר כמעט שום פגם בהעמדות הפנים של צוררי משיח. למה? בגלל שצוררי משיח מכסים ומסתירים את פגמיהם ולא יניחו לך לראותם; הם שומרים את הפן המרושע שלהם, את הפן המושחת ואת הפן הרע שלהם מוסתרים מאחורי דלתיים סגורות. היכן זה "מאחורי דלתיים סגורות"? אלו הם המקומות שאינך יכול לראות, כלומר בביתם, בחברה, במקום עבודתם, לפני קרובי משפחתם וחבריהם; אלה הם האזורים שאינך יכול לראות או לבוא עימם במגע. המילים וההתנהגויות שלהם שאותן אתה יכול לראות ושאיתן אתה יכול לבוא במגע הן כל-כולן הצד שמהווה העמדת פנים, הצד שלהם שעבר עיבוד. הצד שלהם שאינך יכול לראות הוא המהות האמיתית שלהם, פניהם האמיתיות. ומהן פניהם האמיתיות? כשהם יחד עם משפחתם הכופרת, הם אומרים כל מיני דברים רעים – תלונות, מילים מלאות טינה ומילים עוינות נגד אחרים, דברים שמותחים ביקורת על אחים ואחיות ומוקיעים אותם, תלונות על כך שבית האל אינו צודק – הם אומרים את כל הדברים האלה ולא משמיטים דבר, לא שומרים לעצמם שום דבר. כשהם בחברת קרוביהם וחבריהם הם דנים בעולם החילוני ומרכלים על משפחות של אנשים אחרים, הם מצטרפים לכל הפעילויות החילוניות של הכופרים ואפילו משתתפים באופן פעיל בחתונות ובהלוויות. הם מרכלים עם כופרים, הם מותחים ביקורת ומקללים אחרים, מפיצים שמועות על אנשים ומשמיצים אותם מאחורי גבם – הם אומרים את כל הדברים האלה. כשהם בחברת הכופרים, בעיסוקיהם עם אנשים אחרים, הם מרמים אנשים, יוצרים חבורות, תוקפים אנשים, ובמקום העבודה הם עשויים להפליל אנשים אחרים, לספר סיפורי בדים על אחרים ולדרוך עליהם כדי להגיע לתפקיד בכיר יותר – גם את כל הדברים האלה הם מסוגלים לעשות. כשהם עם משפחותיהם או עם כופרים הם לא סבלניים, מכילים או צנועים, אלא חושפים את פניהם האמיתיות במלואן. בבית האל הם זאבים בעור של כבש, וכשהם בחברת כופרים, אנשים שאינם מאמינים באל, הם חושפים לעיני כול את פני הזאב שלהם; הם נלחמים בכופרים לשם האינטרסים שלהם, לשם מילה, לשם אמירה, והם יתווכחו עם כופרים בלי סוף למען האינטרס הפעוט ביותר עד שפניהם יאדימו. אם הם לא זוכים בשום תועלת או אם גוזמים אותם בבית האל, הם הולכים הביתה ומקימים מהומה, הם עושים צרות ופועלים באופן שגורם לבני משפחתם לפחד מהם. בין כופרים אין להם שום הגינות נוצרית, והם גם לא נושאים עדות כפי שנוצרים אמורים לעשות – הם זאבים גמורים, אפילו לא אנושיים. בבית האל ולפני אחים ואחיות הם מבטיחים, הם נשבעים, מבטאים את נחישותם, ונראים מוכנים להשקיע מעצמם למען האל וכמי שיש להם אמונה באל. אולם כשהם באים בחברת כופרים, העיסוקים והאמונות שלהם זהים לאלה של הכופרים. חלקם אפילו נוהים אחרי ידוענים כפי שעושים הכופרים ומחקים מדי יום את מה שהידוענים לובשים, חושפים את פלג גופם העליון, מתהלכים בשיער פרוע ומתאפרים בכבדות – הם לא נראים כבני אדם וגם לא כרוחות רפאים. הם לובשים בגדים אופנתיים ודואגים מדי יום להיות מעודכנים, חשים שהחיים הם כה מלאי טעם, ועמוק בסתר ליבם הם לא חשים שום גועל מדרך החיים של הכופרים. צוררי משיח עושים דברים רבים ומתאמצים רבות להבטיח לעצמם מקום בכנסייה, ויוקרה ומעמד בלב האנשים. המאמץ הזה נעשה כל כולו במטרה להשיג את מטרותיהם ולגרום לאחרים להעריך אותם ולסגוד להם. ההתנהגויות, הגישות והגילויים החיצוניים האלה יוצרים ניגוד ברור לאופן שבו הם חיים בדל"ת אמותיהם, ומעשיהם והתנהגותם מאחורי גבם של אנשים הם בשום אופן לא דברים שנוצרים אמורים לעשות. נוכח ניגוד ברור שכזה, אנו יכולים לקבוע שכל דבר שהם עושים וחושפים בנוכחות אחים ואחיות הוא כל כולו העמדת פנים, שהוא לא אמיתי ולא מהווה גילוי טבעי. צוררי משיח מעמידים פנים רק כדי להשיג את מטרותיהם, אחרת הם לעולם לא היו משפילים את עצמם ועושים דברים כאלה. אם לשפוט על סמך הדברים שהם עושים ועל סמך גילויי הצביונות שלהם מאחורי דלתיים סגורות, כמו גם על סמך העיסוקים האישיים שלהם, הם לא אוהבים את האמת, הם לא אוהבים דברים חיוביים, הם לא אוהבים הגינות ויושרה, ועל אחת כמה וכמה הם לא אוהבים לסבול ולשלם מחיר או ללכת בנתיב הנוצרי. לפיכך, ההתנהגויות הטובות האלה שהם מפגינים אינן נובעות מליבם, אינן נעשות מתוך רצון ואינן כנות, אלא מנוגדות לשאיפותיהם ונעשות בשביל שאחרים יראו אותן ובשביל לרכוש אהדה ולכבוש את לב האנשים. יש האומרים: "איזו תועלת הם מפיקים מכך שהם כובשים את לב האנשים?" בנקודה זו צוררי משיח שונים מאנשים רגילים; התועלת הזאת חשובה להם ביותר. אם כך, מהי התועלת הזאת? התועלת היא שכאשר הם בנוכחות אנשים, אין איש שאינו מכיר אותם, שאינו בעדם, שאינו מהלל אותם, שאינו סוגד להם. אנשים מחפשים את צורר המשיח כשיש להם בעיה, במקום לחפש את האל ולהתפלל אליו. וכשכולם סוגדים לצורר המשיח וחגים סביבו, איך הוא מרגיש? הוא מרגיש דמוי אל או כאדם יוצא דופן, והוא מרחף על עננים, מאושר עד השמים, בשונה מהאופן שבו אנשים רגילים חיים. כשהוא בנוכחות אנשים הכול חולקים לו שבחים ורוחשים לו הערצה ומהללים אותו כמו כוכבים המתקבצים סביב הירח – איזו הרגשה נפלאה היא זו, וכמה הנאה, נחת ושמחה יש בליבם! זה בדיוק מה שצוררי משיח רוצים. ואולם אם אף אחד בקבוצת אנשים אינו מקדיש תשומת לב כלשהי לצורר המשיח, אם מעטים מכירים את שמו, אם איש אינו מודע לחוזקותיו, ואם רוב האנשים מתייחסים אליו בליבם כאל אדם מן השורה, כאל אדם בלי שום מאפיינים מיוחדים, בלי שום חוזקות, בלי שום ייחוד, בלי שום דבר שאנשים אחרים יעריכו או יכבדו או ידברו עליו בהערצה – אזי דבר זה מעורר אצל צורר המשיח תחושה רעה ולא נוחה בליבו; הוא לא חש כאל או כמי שמרחף על עננים. עבורו חיים כאלה יותר מדי משעממים, לא נוחים, חונקים, לא מספקים ולא ראויים. הוא חושב שאם נגזר עליו להיות כל חייו רק אדם מן השורה, לבצע קצת חובות ולהיעשות ליציר בריאה ראוי, אז מה ההנאה בחיים שכאלה? איך יכולה להיות כה מעט הנאה באמונה באל? עבורו זה סטנדרט נמוך מדי שיש להגביהו. אבל כיצד ניתן להגביהו? הוא חייב להגדיל את הפופולריות שלו כדי שאנשים יעריצו ויעריכו אותו וכדי שהוא יוכל לחיות חיי פאר. זו הסיבה שכאשר צוררי משיח מתפללים, הם לא מתפללים בבית לבדם אלא חייבים ללכת לכנסייה, להתפלל כשהאחים והאחיות מכונסים עימם, להתפלל בקול רם, בדקדוק, באופן הגיוני ומסודר וברוב מחשבה, להתפלל כך שכל הנוכחים יוכלו להסכית, כך שכולם יוכלו לשמוע את רהיטות דיבורם ואת צלילות מחשבתם ויידעו שיש להם חתירה משלהם. גם כשהם קוראים את דברי האל, הם לא קוראים אותם לבד בביתם. ראשית הם מתכוננים בבית, ואז הם קוראים באוזני אחרים כדי שהללו יראו שדברי האל שהם קוראים כולם חשובים, כולם קריטיים. לא משנה מה הם עושים, הם תמיד עושים את שיעורי הבית שלהם בדל"ת אמותיהם, ורק כשהם מוכנים, כשאחרים חושבים אותם למכובדים ואוהדים אותם, הם מתייצבים לפני אחרים. ישנם אפילו כאלה שעושים הכנה מוקדמת ומתכוננים בבית לפני המראה קודם שהם מעלים זאת לפני אחרים. כשהם מעלים זאת לפני אחרים, זה לא במצב המקורי ביותר אלא כבר עבר עיבוד פעמים רבות, עוּבד ועבר דרך מחשבותיו של צורר המשיח, דרך השקפותיו, צביונותיו המושחתים, מזימותיו הערמומיות ואמצעיו המפוקפקים. כדי להשיג את מטרתם לזכות במעמד ובאהדה בכנסייה ובקרב אנשים, צוררי משיח לא יהססו לשלם כל מחיר עבור הדברים האלה. אם כך, איך נקראים כל הדברים האלה? האם אלה גילויים אמיתיים? האם אלה נהגים שאדם אשר חותר לשינוי בצביון צריך ליישם? (לא.) הם נובעים כולם מהעמדת פנים; צוררי משיח עוסקים בכל כך הרבה העמדות פנים שמתחשק לך להקיא!

ישנם אנשים שלא ישתפו בכינוסים אלא אם הכינו קודם טיוטה. הם חייבים להכין קודם טיוטה מאחורי דלתיים סגורות, לתקן אותה פעמים רבות, לערוך אותה וללטש אותה, ורק כשהיא מוכנה הם ישתפו לפני אחים ואחיות. מישהו אומר לאדם כזה: "כולנו פה אחים ואחיות. פשוט דבר ביושר ובכנות בכינוסים. אמור פשוט כל מה שעולה בדעתך. זו הדרך הטובה ביותר." הוא משיב: "לא, אני לא יכול. אם אעשה זאת אחים ואחיות יזלזלו בי." אתה מבין, שלא במודע הם אומרים דבר אמיתי. מכל בחינה הם עושים דברים כדי לשמור על המוניטין והמעמד שלהם. אנשים מסוימים שבחברה הם כישרונות בלתי רגילים – מרצים באוניברסיטה, סטודנטים, דוקטורנטים או מדענים – נוקטים התנהגויות מסוימות של העמדת פנים והתנהגויות מעובדות כדי לתקשר עם אנשים ובמטרה להוכיח את עצמם ולשמור על המעמד והמוניטין שלהם. כלומר, הם עוטים מסכה כדי לתקשר עם אנשים, ואנשים אף פעם לא יודעים מה באמת הם רוצים, אם יש להם חולשות כלשהן, מה בדיוק הם זוממים מאחורי דלתיים סגורות, ותמיד יש שמץ ספק, תמיד מרחף סימן שאלה כשמדובר בחייהם הפרטיים ובאופן שבו הם מתנהלים. האין האנשים האלה מעמידים פנים עד כדי כך? אם כך, איך עליכם לגשת לאנשים האלה? האם בגלל שאינם אמיתיים איתך, עליך להיות לא אמיתי איתם? לדוגמה, הם אומרים רק דברי נימוסין כשהם פוגשים אותך, אז גם אתה תמיד רק מנומס איתם – האם זה קביל? (לא.) אם כך, מה הדרך הראויה להתרועע איתם? (כשמגלים שהם מפגינים את הביטויים האלה, צריך קודם כול לחשוף אותם, לשתף איתם על מהות הטבע של סוג הצביון הזה ואיזו כוונה שולטת בו. אם הם לא מקבלים את מה שאומרים, לא צריך לשתף איתם שוב.) אתם חייבים לחשוף אותם, ואם הם לא מקבלים את מה שאתם אומרים, התרחקו מהם. האם יש ביניכם מישהו שהם עדיין יכולים להוליך שולל, מישהו שעדיין יכול לסגוד להם? הודות לשיעור הקומה שיש לכם עכשיו, אתם בעצם מסוגלים לזהות קצת את הפרושים המובהקים האלה, אבל אם אתם נתקלים במישהו מוכשר יותר, שמסוגל להעמיד פנים, שמסווה את עצמו היטב, האם תהיו מסוגלים לזהותו? אם הוא כל הזמן אומר ועושה את הדברים הנכונים, אם לכאורה אין לו שום פגמים והוא לא טועה לעולם, אם אתה נעשה לפעמים שלילי וחלש בעניינים מסוימים והוא אף פעם לא (ואם כן, הוא מסוגל לפתור זאת בעצמו ועד מהרה לצאת מזה, ואילו אתה לא מסוגל) – אזי כשאתה נתקל באנשים כאלה אתה תחוש כלפיהם אהדה ותסגוד להם, ואתה תלמד מהם ותנהה אחריהם; אם אינך מסוגל להבחין באנשים כאלה, אזי קשה לומר אם הם יוליכו אותך שולל או לא.

על כמה היבטים שיתפנו בנושא הזה של העמדת פנים? היבט אחד הוא שהם משתמשים בסבלם לצורך העמדת פנים. בליבם הם לא באמת רוצים לסבול והם חשים התנגדות רבה לכך, ולמרות זאת הם סובלים באי רצון רב, מוותרים על דברים ומשלמים מחיר כדי להשיג את מטרותיהם. אחרי שהם סבלו הם עדיין לא מסכינים עם זה, וחשים שהסבל הזה לא השתלם בגלל שאנשים רבים אינם מודעים לו. לכן הם הולכים ומייחצנים אותו בכל מקום, מספרים להרבה אנשים שלא ידעו עליו. בסוף, אנשים מסוימים מתוודעים למה שקרה ומתרשמים מהם עמוקות, מעריכים אותם וסוגדים להם, וכך הם משיגים את מטרותיהם. ישנם גם כאלה שמפרסמים את עצמם כאנשים טובים, מנומסים וצייתנים ורוצים להתרועע עם אנשים תוך שימוש בתדמית, בזהות ובאישיות מעין אלה כדי שאנשים יאמינו שהם אנשים טובים ויתקרבו אליהם. הם רואים לעצמם מטרה להיות אדם טוב שכזה כדי לזכות בהערצתם של יותר אנשים אפילו, כדי שאנשים יעריכו אותם והם יוכלו להגדיל את הפופולריות שלהם. האין זה כך? (כן.) זה עתה, תוך שימוש בגישות מסוימות שצוררי משיח נוקטים, חשפנו וניתחנו את המטרות הסמויות שבבסיס העמדת הפנים של צוררי משיח ואת מהות העמדת הפנים שלהם; חשפנו וניתחנו אילו דברים הם עושים ואומרים ואילו ביטויים הם מגלים שמוכיחים שהם עוסקים בהעמדת פנים. נסיים פה את השיתוף על ההיבט הזה.

ב. תוך התחזות

עתה נשתף על ההיבט השני. צוררי משיח משתמשים לעתים קרובות בצביעות כדי להשיג מעמד; הם אומרים דברים מסוימים שאנשים אוהבים לשמוע ושתואמים לתפיסות האנשים, והם עושים על פני השטח דברים מסוימים שגורמים לאנשים לתמוך בהם ולהעריצם, ובכך מגבירים את האהדה כלפיהם – זוהי דרך נוספת שבה צוררי משיח מטעים אנשים. האם יש הבדל בין התחזות להעמדת פנים? מבחינת התנהגות חיצונית, העמדת פנים והתחזות הן בדרך כלל מצב אחד; הן קשורות זו לזו. נשתף עליהן בנפרד כדי שהן יהיו ברורות יותר לאנשים, וכדי שאנשים יוכלו ללמוד להכירן ביתר בהירות. המשמעות העיקרית של "התחזות" היא לא זיוף אלא גילום של אדם אחר. לָמה צוררי משיח מתחזים? באופן טבעי יש להם מטרות מסוימות: צוררי משיח מתחזים כדי להשיג מעמד ויוקרה; אחרת הם לעולם לא היו מתחזים, הם לעולם לא היו עושים דבר טיפשי שכזה. מי שיש להם עיניים מבחינות מסוגלים לראות זאת בקלות. אם אנשים מתחזים לעתים קרובות, הם ירוויחו ביושר באופן טבעי את הגועל, את התיעוב ואת הביקורת החריפה של אחרים – אז למה צוררי משיח בכל זאת פועלים כך? פשוט כי זה טבעם: לא אכפת להם מה נדרש כדי להשיג מוניטין ומעמד, הם כבר חסרי בושה. כדי לזכות במעמד בעיני אנשים, הדבר הראשון שצוררי משיח עושים הוא לגרום לאנשים לבטוח בהם, להעריצם, לסגוד להם. אז איך הם משיגים את המטרה הזאת? פרט לזיוף התנהגות טובה וביטויים מסוימים שתואמים לתפיסות של אנשים, הם גם מנסים להידמות לאישים דגולים וידועים, ומחקים את אופן דיבורם כדי לגרום לאנשים להעריכם ולהעריצם. באופן זה אנשים מסוימים בכנסייה מתחילים, בלי לשים לב, לסגוד להם, להחניף להם ולתמוך בהם, הם מסתכלים על צוררי המשיח כעל דמויות רוחניות או אישים מפורסמים, ופירוש הדבר שבכנסייה, ובלב שיעור מסוים של אנשים, צוררי המשיח נערצים ואהודים כדמויות רוחניות. זאת משום שרוב האנשים משוללי כל הבחנה וסוגדים לכל מי שליבם מעריץ ונוטה אליו. בכנסייה, לאיזה מין אדם צוררי משיח מתחזים בעיקר? הם מתחזים לאישים רוחניים, משום שרוב האנשים מעריצים אישים רוחניים. ביהדות, הפרושים היו אישים רוחניים שאנשים סגדו להם הודות לידע שלהם, לאדיקותם הכוזבת ולהתנהגותם הטובה; וכך ביהדות הפרושים היו אהודים מאוד והעריצו אותם רבות. היום ישנם בכנסייה אנשים מסוימים שגם הם אוהבים לסגוד לאישים רוחניים. ראשית כול הם סוגדים לאנשים בכנסייה שמאמינים באל שנים רבות, שיש להם חוויות ועדויות מסוימות רוחניות כביכול, שקיבלו את חסדי האל ואת ברכותיו, שחזו בחזיונות גדולים ושהתנסו בחוויות יוצאות דופן מסוימות. בנוסף, ישנם גם אלה שמתרברבים בנוכחות אנשים ומדברים בלשון חלקלקה, ומעוררים באחרים סגידה והערצה. ישנם גם מי שהאמצעים, הדרכים והעקרונות שעל פיהם הם פועלים תואמים לכללי הכנסייה ושהתנהגותם כלפי חוץ לכאורה אדוקה. וישנם גם מי שלכאורה ניחנים באמונה גדולה באל. כל האנשים האלה מקבלים את התואר 'אנשים רוחניים'. אם כך, איך צוררי המשיח מתחזים לאנשים רוחניים? מה שהם עושים, פשוט מאוד, הוא לומר את הדברים שאנשים רוחניים אומרים, ולעשות את הדברים שאנשים רוחניים עושים, כדי לגרום לאנשים לראות בהם אדם רוחני. אבל האם הם אומרים ועושים את הדברים האלה מהלב? לא: זה חיקוי, היצמדות לכללים, הם עושים את זה רק כדי שאחרים יראו. לדוגמה, כשקורה להם משהו, הם מיד מתפללים – אבל הם לא באמת מחפשים ולא באמת מתפללים, הם רק מעמידים פנים, מביימים מופע כדי שאנשים יגידו שהם כה אוהבים את האל ושיראת-האל שלהם כה עזה. יתרה מזו, כאשר הם חולים וזקוקים לטיפול, הם לא הולכים לטיפול או נוטלים את התרופה שהם אמורים ליטול. אנשים אומרים: "אם לא תיקח תרופות, המחלה שלך עלולה להחמיר. יש עת לקחת תרופות ויש עת להתפלל. אתה צריך רק לפעול על פי אמונתך ולא לנטוש את חובתך." הם משיבים: "זה בסדר – האל לצידי, אני לא מפחד." כלפי חוץ הם מעמידים פנים שהם שלווים, שהם לא מפחדים ושהם מלאי אמונה, אבל בתוך תוכם הם מבועתים, ובסתר הם רצים אל הרופא ברגע שהם חשים אי נוחות כלשהי. ואם מישהו מגלה שהם הלכו לרופא ולקחו תרופות, הם מנסים למצוא סיבות או תירוצים לחפות על כך. הם גם אומרים לעתים קרובות: "מחלה היא ניסיון מן האל. כשאתה חי במחלה, אתה נעשה חולה; כשאתה חי בדברי האל, אינך חולה כלל. אסור לנו לחיות במחלה – אם נחיה בדברי האל, המחלה הזאת תיעלם." בגלוי זה מה שהם לעתים קרובות מנחילים לאנשים, הם משתמשים בדברי האל כדי לעזור לאנשים; אבל בסתר הם מטפלים במחלה שלהם באמצעים אנושיים. לפני אנשים אחרים הם אומרים שהם סומכים על האל ושהכול בידי האל, הם אומרים שהם לא מפחדים ממחלה או ממוות; אבל בליבם הם מפחדים יותר מכולם, הם מפחדים לחלות וללכת לבית חולים ומבועתים עוד יותר ממוות. אין להם כלל אמונה אמיתית. לפני אנשים אחרים הם מתפללים ואומרים: "אני מתמסר בשמחה לריבונות האל ולסידוריו. הכול נובע מהאל ואסור לאנשים להתלונן." בינתיים, הם חושבים לעצמם בלב: "ביצעתי את חובתי באופן כה נאמן, איך יכול להיות שחליתי במחלה הזאת? ואיך יכול להיות שאף אחד אחר לא חלה בה? האם האל משתמש בזה כדי לחשוף אותי, כדי לעצור בעדי מביצוע חובתי? האם האל מתעב אותי? אם הוא מתעב אותי, האם אני נותן שירות? האם האל משתמש בי כדי לתת שירות? האם בעתיד יהיה לי קץ?" הם לא מעזים להתלונן בקול רם, אבל בליבם החלו לנקר ספקות לגבי האל, הם חושבים לעצמם שלא כל מה שהאל עושה הוא בהכרח נכון. אולם כלפי חוץ הם מעמידים פנים שהכול בסדר, הם עושים רושם שאפילו כשהם חולים הדבר אינו עוצר בעדם ושהם יכולים עדיין לבצע את חובתם ולהיות מסורים ונאמנים, שהם יכולים עדיין להשקיע מעצמם למען האל. האין זו העמדת פנים והתחזות? האמונה וההתמסרות שלהם מזויפות; הנאמנות שלהם מזויפת. אין פה שום התמסרות אמיתית, שום אמונה אמיתית, לא כל שכן תלות וכניעה אמיתיות. הם אינם מחפשים את כוונות האל, הם לא בוחנים את הצביונות המושחתים של עצמם וגם לא מחפשים את האמת כדי לפתור את הבעיות שלהם. בליבם הם חושבים אך ורק על האינטרסים של הבשר שלהם, על הקץ שלהם ועל היעד שלהם; ליבם מלא בתלונות, באי הבנות ובחשדות לגבי האל – ואף על פי כן כלפי חוץ הם יוצרים רושם של אישים רוחניים, ולא משנה מה קורה להם, הם אומרים: "זו כוונתו הטובה של האל, אסור לי להתלונן". פיהם אינו מתלונן, אבל ליבם מיטלטל: התלונות, אי ההבנות והספקות לגבי האל ממשיכים להתגעש בליבם. לכאורה הם קוראים לעתים קרובות את דברי האל ולא מתעכבים בביצוע חובתם, אבל בליבם הם כבר ויתרו על חובתם. האין זו המשמעות של התחזות? זוהי התחזות.

צוררי משיח יתחזו תמיד, ללא קשר למצב; האירוע לא משנה להם. לדוגמה, כשהם משתתפים בכינוסים, אחים ואחיות מסוימים מברכים זה את זה לשלום. איך צוררי משיח מתייחסים לכך? הם אומרים: "תפסיקו לקשקש, אנחנו בכינוס! איפה אתם חושבים שאתם, שאתם מקשקשים על דברים כאלה? אין לכם לב ירא-אל. תהיו רציניים!" אנשים מסוימים עושים הפסקה בעת ביצוע חובתם, וכשצורר משיח רואה זאת הוא אומר: "שוב אתה שטחי, מה? אז אתה צריך מיד לקרוא את דברי האל ולבוא לפניו להתפלל." כשאחים ואחיות מחליפים ביניהם דעות כדי לרכוש מיומנויות מקצועיות זה מזה, הוא אומר: "אתם צריכים קודם לשתף על דברי האל ולהתפלל, ואחר כך להחליף דעות ורעיונות." אם מישהו לא מתפלל לפני תחילת הכינוס, צורר המשיח נוזף בו, מתייג אותו כסוג מסוים של אדם ויש לו משהו לומר עליו. מכל בחינה צוררי משיח גורמים לאחרים להבין שהם רוחניים מאוד, רציניים מאוד, שהם מסורים מאוד לאמת ומשתדלים בכל מאודם לחתור אליה, שהם אחראיים מאוד בביצוע חובתם, שהם יכולים לקרוא את דברי האל באופן סדיר מדי יום, שיש להם חיי רוח רגילים, שהם משתתפים באופן סדיר בכינוסים, שכאשר הם משתתפים בכינוסים הם מתפללים, קוראים את דברי האל ומשתפים באופן הנדרש, ושהם אף פעם לא מפטפטים או מדברים על עניינים ביתיים. אם מישהו אומר להם: "השיער שלך התארך. אתה צריך להסתפר. מזג האוויר חם עכשיו אז יהיה לך קריר יותר אם תסתפר", הם משיבים: "זה לא משנה שהשיער שלי התארך קצת. העבודה חשובה. גם אם אניח לשיער שלי לגדול עוד כמה ימים, לא תהיה לי שום בעיה עם החום." מישהו אומר: "הבגדים שלך בלויים. אם תמשיך ללבוש אותם, אנשים יצחקו עליך." צורר המשיח אומר: "זה לא משנה. האם אנחנו המאמינים באל דואגים אם יצחקו עלינו? כולנו סבלנו כה רבות וכל הזמן הזה נרדפנו על ידי הדרקון הגדול האדום כאש. הלכנו בנתיב של דחייה מצד אנשי העולם. אז מה אם אנשים צוחקים עליי בגלל הבגדים הבלויים שלי? כל עוד האל מקבל אותי, זה כל מה שחשוב." האם זה דבר שראוי לומר? (הם מעמידים פנים שהם רוחניים.) אנשים מסוימים רואים שאני שואל שאלות וגורם לכולם לשתף עליהן אחרי דרשה, אבל אנשים לא יכולים להשיב עליהן בשיתוף, אז כך הם מסכמים: "מצאתי פה אור מסוים חדש. האל אף פעם לא אוכל שום דבר בחינם, אבל אנחנו אפילו כרוב אוכלים בחינם." האם שמעתם את זה נאמר בעבר? (לא.) הם אומרים שהאל אף פעם לא אוכל שום דבר בחינם, ומתכוונים שהאל מטיף דרשות לאנשים וכך הוא מרוויח את לחמו. אנחנו לא מסוגלים לשתף על שום דבר, אז אפילו כרוב אנחנו אוכלים בחינם. אנשים מסוימים בלי הבחנה מתייחסים לזה כאל האמת והולכים ומספרים זאת בכל מקום. הם לא מאמינים ששיתוף על מודעות עצמית, שרצון להתמסר לאל ולאהוב אותו ושנושאים נפוצים אחרים מעין אלה שנידונים לעתים קרובות בידי אנשים יכולים להיחשב רוחניים, נשגבים או כאור חדש. עבורם רק מה שאותו אדם אמר הוא האור החדש והוא נשגב! מה שאותו אדם אמר נשמע נכון, אבל לאחר שיקול זהיר התחושה היא כי זוהי אמירה דוחה ושטותית. זה דבר שהמציאו מי שאין להם שום הבנה רוחנית, ואף על פי כן רוצים עדיין להעמיד פני רוחניים, להעמיד פנים שיש להם ידיעה של האמת, ולהעמיד פנים שהם מבינים את האמת – האין זו שטות? (כן.) הם לומדים לומר מילים ודוקטרינות מלאות רהב וריקות מתוכן ומתמחים בכך, והם לא מייחסים שום חשיבות ליישום בפועל של האמת ולכניסה למציאות-האמת. זו הסיבה שהם מתמחים בהשמעת דוקטרינה רוחנית, ואף פעם לא מנתחים את עצמם כדי לברר אם הם ניחנים במציאות-האמת – האין האנשים האלה צבועים? האל מתעב אנשים כאלה יותר מכול.

כאשר האנשים הרוחניים כביכול האלה מתכנסים יחד, הם מתפלספים, דנים בדברים נסתרים ומדברים על מודעות עצמית ועל ידיעת האל. הדברים שהם מדברים עליהם נשגבים כל כך וכלל לא נשמעים כדיבורים ארציים. הם מדברים ומדברים, נסחפים ומדברים על דברים בכלל לא רלוונטיים. למה הכוונה "מדברים על דברים בכלל לא רלוונטיים"? הם מדברים ומדברים עד שהם מתחילים להגיד שטויות, הם מתחרים זה בזה לראות מי קרא יותר מדברי האל וכמה פרקים של דברי האל הם מסוגלים לשנן ולהטיף, מי יכול להטיף באופן נשגב ומעמיק יותר מאחרים ומי מסוגל להטיף באופן שנוסך יותר אור מאחרים. הם מתחרים בדברים האלה, ודבר זה נקרא "להתחרות ברוחניות". לפעמים אנשים מפטפטים ביניהם, מדברים על מצבם לאחרונה או על עניינים חיצוניים כלשהם. ואז "אדם רוחני" ניגש אליהם, וכשהוא שומע שכולם מדברים על הדברים האלה הוא לוקח את הספר שלו של דברי האל והולך למצוא פינה לקרוא בו. האין אדם כזה נראה בלתי חברותי ומוזר? כשאני משתף עם אנשים מסוימים על נושא מרכזי, אנחנו עושים הפסקה באמצע ומדברים על עניינים חיצוניים – האין זה רגיל? בזמן השיחה הזאת אנשים מסוימים לא משמיעים הגה. כוונתם בכך היא: "אני אקשיב לך כשתשתף על האמת, אבל אם תתחיל לפטפט אני אפסיק להקשיב. אם תמשיך לפטפט זמן רב, אעזוב." לאן הם הולכים? הם הולכים למצוא מקום כלשהו להתפלל, ואומרים בביטחון: "אלוהים, בבקשה קח בחזרה את ליבי. הנח לי להיות שקט לפניך, הנח לי לא להתפתות לענייני עולם הכפירה ולהיתפס אליהם והנח לי לא להיסחף אחרי אופנות חולפות של העולם." האם דבר זה רוחני מאוד? הם סבורים שכן. כשאתה משוחח על ענייני הבית ומה מצבך לאחרונה, הם חושבים שזה לא שיתוף על האמת, שדברי האל לא מוזכרים כלל, ולכן הם עוזבים והולכים להתפלל לפני האל. האין זה מוזר קצת? זו ההתחזות של מי שמבקשים להיות רוחניים – הם כל כך טובים בהתחזות! מטרתם בהתחזות היא לגרום לאחרים להיווכח שהם רוחניים, שהם רציניים בחתירה שלהם, שהם תמיד חיים לפני האל, שיש אור בדבריהם, שהם חותרים אל האמת, שהעולם החילוני שבחוץ או חיבה משפחתית אינם מגבילים אותם, שאין להם שום צרכים כאלה של הבשר, שהם שונים מאנשים רגילים, שהם כבר השליכו מעליהם את העולם החילוני ואינטרסים וולגריים שכאלה. כשאנשים מסוימים אומרים כמה מילים לכופרים, הם מעירים: "זה לא בסדר. הכופרים האלה רעים. ברגע שאתה מדבר איתם ונעשה מעורב בעניינים שלהם, אתה מרגיש מעורער מבפנים וחייב למהר ללכת לפני האל כדי להתוודות ולהתפלל. אתה חייב למהר לקרוא מדברי האל, לתת לדבריו להעסיק ולמלא אותך." וכך, כשהם רואים כופרים, אנשים שאינם מאמינים באל, הם נמנעים מהם ולא מדברים איתם. גם באופן רגיל הם לא יתקשרו איתם, ואנשים חושבים שהם מוזרים. הבסיס להתנהגות זו שלהם הוא: "כל הכופרים הם שדים ואסור לנו לדבר איתם. האל מתעב שדים, ולכן אם נתרועע עם שדים ונתקרב אליהם האל יתעב זאת גם כן. עלינו לתעב את מה שהאל מתעב, ועלינו לדחות את מה שהאל דוחה." כשהם רואים אח או אחות מדברים עם בן משפחה או חבר כופר, מנהלים עימם שיחה גלויה או מדברים על עניינים ביתיים, הם שופטים אותם לכף חובה וחושבים לעצמם: "הוא מאמין מנוסה שמאמין באל שנים רבות. הוא לא מנסה להימנע מכופרים אלא מתקרב אליהם מאוד. בכך הוא בוגד באל, וכשהוא ייתקל בבעיה הוא בטוח יהפוך לבוגד." הם מתייגים אנשים כאלה. לאנשים מסוימים יש הורים שלא מאמינים באל, ואף על פי כן אינם מתנגדים לכך שילדם יאמין בו. מדי פעם הם מתקשרים להוריהם לשאול לשלומם, וכשההורים חולים הם חוזרים הביתה לטפל בהם – זה רגיל לחלוטין והאל אינו מגנה זאת. ומה עושים אותם אנשים רוחניים, אותם צוררי משיח? האם כך הם רואים את הדברים? הם עושים מזה עניין ואומרים: "בדרך כלל אתה מדבר יפה כל כך ואתה גורם לאחרים לשחרר את הקשרים המשפחתיים שלהם כך שהם לא יגבילו אותם. אבל אני רואה שהקשרים המשפחתיים שלך חזקים עוד יותר. ההורים שלך לא מאמינים באל, ולכן עליך לדחות אותם." אותו אדם משיב: "ההורים שלי לא מאמינים באל אבל גם לא עומדים בדרכי. הם מאוד תומכים בי." צורר המשיח משיב: "גם אם הם אכן תומכים בך, זה לא מקובל והם עדיין שדים. איך אתה יכול עדיין לבשל עבורם?" הוא משיב: "האין זו חיבה אנושית רגילה? האם לבשל כמה ארוחות להוריך ולהפגין כלפיהם אהבה של ילד להוריו זה לא דבר רגיל? האל לא מגנה זאת, אז למה אתה כן?" צורר המשיח משיב: "האל לא היה מטריח את עצמו בעניין פעוט שכזה! מכיוון שהאל לא יטריח את עצמו בכך, עלינו לנקוט עמדה ולעמוד איתן בעדותנו. אתה מאמין באל כל כך הרבה שנים ובכל זאת אין לך שום הבחנה ושום שיעור קומה, ואתה מסוגל להתייחס לשדים יפה כל כך – הקשרים המשפחתיים שלך חזקים מדי!" הם מוקיעים אפילו את זה! הם מוקיעים אנשים ומתייגים אותם על כל דבר שהם עושים כדי להוכיח שיש להם שיעור קומה, שהם רציניים בחתירה שלהם, שיש להם אמונה, אבל בסופו של דבר כשקרוב משפחה שלהם עצמם הולך לעולמו, הם בוכים ימים כה רבים שהם לא מסוגלים לצאת מהמיטה ורוצים אפילו לנטוש את אמונתם. מישהו אומר לצורר המשיח: "האינך אדם רוחני?" הוא משיב: "האם אנשים רוחניים לא יכולים גם כן להיות חלשים? האם איני יכול להיות חלש לזמן מה?" האין זו התחכמות? אנשים רוחניים מזויפים מסוגלים להעמיד פנים, וזה נקרא התחזות. הם מעמידים פנים שאין להם שום חולשה, שהם מסורים, שיש להם אמונה באל ושהם נאמנים לאל, שהם מסוגלים לשמור את נדריהם, שהם יכולים לסבול ולהשקיע מעצמם, שהם לא מתנהגים בדרך כלשהי שאנשים עשויים לחשוב לבלתי ראויה או בלתי מופתית. אם אנשים שופטים אותם על סמך התנהגותם החיצונית, הם אוהדים אותם ולא יכולים למצוא בהם שום פגם; לכאורה הם עקביים בהגינותם הנוצרית ואף לא נעשים שליליים או חלשים. כשהם רואים שמישהו מרגיש חלש או שלילי, הם לעתים קרובות נוזפים בו בחומרה ואומרים: "אתה נעשה חלש בגלל עניין כל כך חסר חשיבות – האין זה פוגע מאוד באל? האם יש לך מושג מהי העת עכשיו? האל ביטא כל כך הרבה דברים לפנינו, אז איך אתה יכול עדיין להיחלש? איך אתה יכול להבין כה מעט את לב האל? לא משנה באיזו בעיה אתה נתקל, אתה חייב תמיד ללכת לפני האל להתפלל, ללמוד לאהוב את האל ולהיות נאמן לו, ואתה חייב להתמסר ולא להיחלש. אם אתה מתחשב תמיד בבשר שלך, האינך מורד באל?" לכאורה אין שום בעיה עם דבר ממה שהם אומרים פה, אבל כל זה נבוב ולא יכול לפתור בעיות של אנשים. הם אומרים: "יש לך מושג מהי העת עכשיו?" – האם זה קשור איכשהו לכך שאנשים מרגישים חלשים? האם זה קשור איכשהו להתמרדות? לאנשים יש צביונות מושחתים והם חיים בתוך הבשר שלהם, ואנשים יכולים תמיד להיחלש ולהתמרד.

צוררי משיח רוצים למלא את התפקיד של אנשים רוחניים, של הטובים מכל האחים והאחיות, ושל אנשים שמבינים את האמת ומסוגלים לעזור למי שחלשים ולא בוגרים. מהי מטרתם במילוי התפקיד הזה? ראשית, הם מאמינים שהם כבר הרחיקו מעבר לבשר ולעולם החילוני, שהם השליכו מעליהם את החולשה ואת צורכי הבשר של אנושיות רגילה. הם סבורים שהם אלה בבית האל שיכולים ליטול על עצמם משימות חשובות ולהתחשב בכוונות האל, ושליבם מלא בדברי האל. הם מהללים את עצמם על כך שכבר ענו על דרישות האל וריצו אותו, על כך שהם מסוגלים להתחשב בכוונות האל ועל כך שהם מסוגלים להשיג את היעד הנפלא שהאל הבטיח. לפיכך הם לעתים קרובות מרגישים זחוחים וטובים מאחרים. הם משתמשים במילים שהם מסוגלים לזכור ולהבין בראשם כדי להטיף לאחרים וכדי להוקיע ולשפוט אותם. לעתים קרובות הם גם נוקטים גישות ואמרות מסוימות שהם דמיינו בתפיסותיהם כדי להגביל אחרים ולהנחות אותם, ומאלצים אנשים אחרים לשמור על התקנות ולציית להן כדי שיוכלו להגן על מעמדם בכנסייה. הם סבורים שכל עוד הם יכולים להטיף מכלול של דוקטרינות רוחניות, לקרוא סיסמאות אופנתיות, להוביל, להיות נכונים להתנדב ולקחת על עצמם עבודה ולשמור על הסדר התקין בכנסייה – הם יהיו אנשים רוחניים והמעמד שלהם יהיה יציב. לפיכך הם מציגים את עצמם כאנשים רוחניים ומהללים את עצמם על היותם כאלה, ובה בעת מציגים את עצמם ככל יכולים, כמוכשרים ביותר וכמושלמים. לדוגמה, אם תשאל אדם כזה אם הוא יודע להקליד, הוא יגיד: "כן, הקלדה לא קשה לי." אתה שואל אותו: "האם אתה יכול לתקן מכונות?" הוא עונה: "העקרונות של כל המכונות זהים. כן, אני יכול לתקן אותן." אתה שואל: "אתה יכול לתקן טרקטורים?" הוא משיב: "האם תיקון של המכונה הפרימיטיבית הזאת נחשב תיקון של מכונות?" אתה שואל אותו: "אתה יודע לבשל?" הוא עונה: "אני אוכל, אז מובן שאני יודע לבשל!" אתה שואל: "אתה יודע להטיס מטוס?" הוא עונה: "אף פעם לא למדתי, אבל אם הייתי לומד הייתי מסוגל לעשות זאת. יכולתי להיות טייס בלי בעיה." הם חושבים שהם יכולים לעשות הכול, שהם טובים בכול. המחשב של מישהו מתקלקל והוא מבקש מאדם כזה לתקן אותו. הלה אומר שהוא יכול לתקן אותו בקלות, אבל למעשה אין לו מושג והוא לא יודע איך לתקן אותו, ובסוף אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לתקנו, הוא מוחק את כל המידע במחשב. בעל המחשב שואל אותו: "אתה יכול לתקן אותו או לא?" והוא משיב: "תיקנתי בעבר מחשבים, אבל עכשיו שכחתי איכשהו איך לעשות את זה. מוטב שתבקש ממישהו אחר לתקן אותו." הם כל כך טובים בהעמדת פנים, נכון? אנשים כאלה ניחנים בצביון של ארכי-מלאך; הם אף פעם לא מסוגלים לומר: "אני לא יודע איך עושים את זה" או "אני לא יכול לעשות את זה" או "אני לא טוב בזה" או "מעודי לא ראיתי את זה" או "אני לא יודע" – הם אף פעם לא מסוגלים לומר דברים כאלה. לא משנה מה העניין, אם תשאל אותם עליו, ואפילו אם הם לא יודעים איך לעשות זאת ומעולם לא ראו זאת קודם, הם בכל זאת יהיו חייבים להמציא סיבות ותירוצים כדי שתאמין בטעות שהם טובים בכול, שהם יודעים ומסוגלים לעשות הכול ושכל דבר הוא בר ביצוע. איזה מין אדם הם רוצים להיות? (על-אדם, אדם כול-יכול.) הם רוצים להיות כול-יכולים, שיחשבו שהם מלאכי אור – האין הם כאלה? בגלל שצוררי משיח רוצים תמיד להעמיד פנים שהם טובים בכול, כשאתה מבקש מהם לעבוד עם אחרים, להחליף דעות, לדון, לשתף ולתקשר עם אחרים לגבי בעיות, הם לא מסוגלים לעשות זאת. הם אומרים: "אני לא צריך אף אחד שיעבוד איתי. אני לא צריך עוזר. אני לא צריך עזרה של אף אחד בשביל לעשות משהו. אני יכול לעשות זאת בעצמי, אני יודע איך לעשות הכול, אני כול-יכול ואין שום דבר שאני לא מסוגל לעשות, שום דבר שאני לא מסוגל להשיג ושום דבר שאני לא יכול להשלים. מי אני? אתם לא יודעים לעשות שום דבר, וגם אם אתם יודעים לעשות משהו, אתם לא מיומנים בו. אפילו שלמדתי לעשות רק דבר אחד, אני יודע לעשות הכול. אם אני מיומן בדבר אחד, אני מיומן בכול. אני יודע לכתוב מאמרים ויודע לדבר שפות זרות. גם אף אני לא יכול לדבר כרגע שום שפה זרה, אם אלמד, לא תהיה בשבילי שום בעיה לרכוש חמש שפות זרות." מישהו שואל אותם אם הם יכולים לשחק בסרטים, לשיר ולרקוד, והם אומרים שהם יכולים לעשות את כל הדברים האלה. הם מצוינים בהתרברבות, נכון? הם מעמידים פנים שהם יכולים לעשות כל דבר ושהם יודעים לעשות הכול – אכן יש להם טבע של ארכי-מלאך! מישהו שואל אדם כזה אם הוא נחלש אי פעם בשנות אמונתו באל, והלה משיב: "ממה יש להיחלש? דברי האל נאמרים באופן כה ברור. אסור לנו להיחלש. כשאנחנו נחלשים אנחנו מאכזבים את האל. אנחנו צריכים לעשות מאה ועשרים אחוז מאמץ לגמול על אהבת האל!" בן שיחו שואל: "האם התגעגעת אי פעם לבית, מאז שעזבת אותו לפני כל כך הרבה שנים? האם אתה בוכה כשאתה מתגעגע הביתה?" הוא משיב: "על מה יש לבכות? האל אצלי בלב. כשאני חושב על האל, אני לא מתגעגע עוד לבית. כל בני המשפחה הכופרים שלי הם שדים ושטנים. אני מתפלל שהם יקוללו." בן שיחו שואל: "האם בשנות אמונתך סטית אי פעם מהדרך?" הוא משיב: "דברי האל נאמרים בצורה כה ברורה, איך אפשר לסטות מהדרך? מי שסוטים מהדרך הם אנשים מגוחכים שאין להם שום הבנה רוחנית. האם אדם בעל איכות כמו שלי יכול לסטות מהדרך? האם אני יכול ללכת בנתיב שגוי? בשום אופן לא." הם סבורים שהם טובים בכול, שהם טובים יותר מכל אחד אחר. מה הם חושבים על אנשים שנעשים שליליים וחלשים? הם אומרים: "אנשים שנעשים שליליים וחלשים, פשוט אין להם שום דבר טוב יותר לעשות." האם זה באמת העניין? שליליות וחולשה מסוימות הן רגילות, ולאחרות יש סיבה, אז איך הם יכולים לתאר את הבעיה הזאת באומרם שלאנשים האלה "אין שום דבר טוב יותר לעשות"? באופן זה צוררי משיח מעמידים פנים שהם רוחניים, הם מעמידים פנים שהם מסוגלים לעשות כל דבר, הם מעמידים פנים שאין להם שום פגם או חולשה, ויתרה מזו הם מעמידים פנים שהם לא מרדנים ושהם מעולם לא ביצעו שום עבירות.

לא משנה מה ההקשר, בכל מקום שבו צורר המשיח ממלא את חובתו, הוא ינסה ליצור את הרושם שהוא אינו חלש, שהוא תמיד חזק, מלא ביטחון, שהוא לעולם אינו שלילי. הוא לעולם לא יחשוף את ההשקפה האמיתית שלו או את הגישה האמיתית שלו כלפי אלוהים. האם בעומק לבו הוא באמת מאמין שאין דבר שאינו יכול לעשות? האם הוא באמת מאמין שאין לו חולשות, שאין בו שליליות או התפרצויות של שחיתות? בשום פנים ואופן לא. הוא מצטיין בהצגות, מיומן בהסתרת דברים. הוא אוהב להראות לאנשים את הצד החזק והמכובד שלו. הוא לא רוצה שהם יראו את הצד החלש והאפל שלו. המטרה שלו ברורה: לשמור על כבודו בנוכחות אחרים, להגן על המקום שיש לו בלבם של האנשים האלה. הוא חושב שאם יהיה גלוי לב בפני אחרים ביחס לשליליות ולחולשה שלו, אם יחשוף את הצד המרדני והמושחת שבו, הדבר יהווה איום חמור על מעמדו ועל המוניטין שלו – ויביא יותר צרות מתועלתו. אז הוא מעדיף להסתיר את החולשות ואת המרדנות שלו מפני האחרים. ואם יבוא יום שבו כולם יראו את הצד החלש והמורד שבו, הוא יהיה חייב להמשיך לעשות הצגה. הוא חושב שאם יודה שיש לו טבע מושחת, שהוא אדם רגיל, קטן וחסר חשיבות, הוא יאבד את מקומו בלבם של האנשים וינחל כישלון חרוץ. וכך, יהיה מה שיהיה, הוא אינו יכול פשוט להיפתח בפני אנשים. יהיה מה שיהיה, הוא אינו יכול למסור את הכוח והמעמד שלו לידי מישהו אחר. במקום זאת, הוא מנסה ככל יכולתו להתחרות והוא לעולם לא יוותר. בכל פעם שהם נתקלים בסוגיה, הם נוטלים את היוזמה לעבור למרכז הבמה ולהציג את עצמם לראווה. ברגע שמתגלעת בעיה ויש לה השלכות, הם מסתלקים במהירות ומתחבאים או מנסים להטיל את האחריות על מישהו אחר. כשהם נתקלים בסוגיה שהם מבינים, הם מיד מפגינים את יכולתם ומנצלים את ההזדמנות שאחרים יתוודעו אליהם, כדי שאנשים ייווכחו שיש להם כישורים ומיומנויות ייחודיות ויוכלו להעריך אותם ולסגוד להם. כשקורה דבר מה בעל חשיבות ומישהו מבקש מהם לבאר את המאורע, הם מתאפקים ולא חושפים את דעותיהם, אלא מניחים לאחרים לדבר קודם. לאיפוקם יש סיבה: או שיש להם דעה אומנם אבל הם חוששים שמא דעתם שגויה ושאם הם יביעו אותה בקול רם אחרים יסתרו אותה ויביישו אותם, וזו הסיבה שהם אינם אומרים אותה; או שאין להם דעה, ומכיוון שהם לא מסוגלים להבין את העניין לאשורו הם לא מעזים לדבר באופן שרירותי מחשש שאנשים ילעגו למשגה שלהם – וכך השתיקה היא בחירתם היחידה. לסיכום, הם לא נכונים להביע את דעותיהם כי הם חוששים לחשוף את ערוותם ברבים ולהניח לאנשים להיווכח שהם דלים ומעוררי רחמים, ושתהיה לכך השפעה על תדמיתם. ולכן, אחרי שכולם סיימו לשתף את הדעות, המחשבות והידע שלהם, הם נתפסים לטענות מסוימות נשגבות שקל יותר להגן עליהן, ומציגים אותן כביכול היו הדעות ופרי ההבנה שלהם עצמם. הם מתמצתים אותן ומשתפים אותן עם כולם, ובכך זוכים למעמד גבוה בלב האחרים. צוררי משיח הם ערמומיים ביותר: כשמגיע הזמן להביע באמת ובתמים נקודת מבט, הם אף פעם לא נפתחים בפני אנשים לגבי המצב האמיתי שלהם או מאפשרים לאנשים לדעת מה הם באמת חושבים, מהי איכותם, מהי האנושיות שלהם, מהן יכולות ההבנה שלהם והאם יש להם ידע אמיתי אודות האמת. וכך, בעודם מתרברבים ומעמידים פנים שהם רוחניים ומושלמים, הם עושים כמיטב יכולתם כדי להסתיר את פרצופם האמיתי ואת שיעור קומתם האמיתי. הם לעולם אינם חושפים את חולשותיהם בפני האחים והאחיות ולעולם אינם מכירים בחסרונותיהם ובנקודות התורפה שלהם. במקום זאת, הם עושים כמיטב יכולתם על מנת להסתירם. אנשים שואלים אותם: "אתה מאמין באלוהים כל כך הרבה שנים, האם היו לך ספקות כלשהם ביחס לאלוהים?" הם עונים, "לא". הם נשאלים: "האם התחרטת אי פעם שנטשת הכול למען האל?" הם משיבים: "לא." "כשהיית חולה, האם היית עצוב והתגעגעת הביתה?" הם משיבים: "מעולם לא." אם כך, עיניך הרואות, צוררי משיח מציירים את עצמם כחזקים, כנחושים וכמי שמסוגלים לנטוש ולסבול, כמי שפשוט חפים מפגמים ונטולי מגרעות או בעיות כלשהן. אם מישהו מצביע על השחיתות ועל החסרונות שלהם, מתייחס אליהם כשווים, כאל אח או אחות רגילים, ונפתח ומשתף איתם, איך הם מתייחסים לעניין? הם עושים כמיטב יכולתם להצדיק את עצמם ולהוכיח שהם צודקים, ובסופו של דבר כדי לגרום לאנשים להבין שאין להם שום בעיות ושהם אנשים רוחניים מושלמים. האין כל זה התחזות? כל מי שחושבים את עצמם לחפים מפגמים וקדושים, כולם מתחזים. למה אני אומר שכולם מתחזים? אמרו לי, האם קיים אדם אחד באנושות המושחתת שהוא חף מפגמים? האם קיים אדם שהוא באמת קדוש? (לא.) בפירוש לא. איך האדם יכול להשיג מושלמות כשהשטן השחית אותו כה עמוקות, וממילא כשהוא אינו ניחן באמת באופן אינהרנטי? רק האל קדוש; כל האנושות המושחתת טמאה. אם אדם היה מתחזה לקדוש ואומר שהוא חף מפגמים, מה היה אותו אדם? הוא היה שד, שטן, ארכי-מלאך – הוא היה צורר משיח מובהק. רק צורר משיח היה טוען שהוא אדם קדוש וחף מפגמים. האם צוררי משיח מכירים את עצמם? (לא.) ומאחר שהם אינם מכירים את עצמם, האם הם ישתפו על הידיעה העצמית שלהם? (לא.) האם קיימים צוררי משיח שישתפו על הידיעה העצמית שלהם? (כן.) אילו מין אנשים עושים זאת? (צבועים.) נכון. האנשים האלה מעמידים פנים שהם מכירים את עצמם, מנפחים דברים ומדביקים לעצמם כמה תוויות גדולות כשהם אומרים שהם שטנים ושדים ומעמידים פנים שיש להם ידיעה עצמית מעמיקה. האין הם אנשים רוחניים מזויפים? האין הם צבועים? כשהם משתפים על הידיעה העצמית שלהם, האם הם באמת יודעים את עצמם? (לא.) אז מה הם אומרים על הידיעה העצמית שלהם? (כשצוררי משיח מדברים על הידיעה העצמית שלהם, הם לא מדברים על מצבם האמיתי, הם רק אומרים דברים ריקים ומילים של דוקטרינות, שאינם מעשיים כלל; לכאורה יש להם ידע מעמיק מאוד, אבל אין שום סימן לחרטה.) האם זו ידיעה עצמית אמיתית? אין שום חרטה כנה, אז האם הם השיגו את האפקט של שנאה עצמית? כשאין שום חרטה ושום שנאה עצמית, הם לא באמת יודעים את עצמם. הידיעה העצמית שצוררי משיח מדברים עליה כוללת רק את הדברים שכולם יודעים עליהם, שכולם רואים. הם גם פונים להתפלפלות ולהצדקה עצמית כדי לגרום לכולם להרגיש שהם לא עשו שום דבר פסול, ושלמרות זאת הם יכולים עדיין לדבר על הידיעה העצמית שלהם, כדי שאנשים יעריכו אותם אף יותר. אנשים הנוכחים שהם לא עשו שום פסול ובכל זאת הם מהרהרים בעצמם ומנסים להכיר את עצמם, חושבים: "אם הוא באמת יעשה דבר מה פסול, סביר אף יותר שתהיה לו ידיעה עצמית. כמה שהוא אדוק!" מהי התוצאה של מעשה זה של צורר המשיח? הוא מטעה אנשים. הוא לא באמת מנתח או מבין את הצביון המושחת שלו עצמו כדי שאנשים אחרים יוכלו להפיק ממנו לקח, אלא הוא משתמש בשיתוף על הידיעה העצמית שלו כדי לגרום לאחרים להעריך אותו יותר. מה טבע המעשה הזה? (להעיד למען עצמך כדי להטעות אנשים.) נכון. הם מטעים אנשים. האם דבר זה נחשב לידיעה עצמית? זו הונאה, פשוטו כמשמעו. הם משתמשים בדיבורים על הידיעה העצמית שלהם כדי להוליך אנשים שולל, כדי לגרום לאנשים לחשוב שהם רוחניים ושהם יודעים את עצמם, וכדי לגרום לאנשים להעריך אותם ולסגוד להם. זהו נוהג נתעב ונקלה – וזוהי הרשעות של צוררי המשיח.

ישנם בכנסייה מי שמבצעים את חובתם ושבבירור אינם מסוגלים ליטול על עצמם עבודות טכניות תובעניות, ואף על פי כן מתעקשים להיות חלק מהצוות. לשיטתם, בעבר הם למדו מיומנות מקצועית רלוונטית והם מבינים את המומחיות הזאת ובקיאים בה, ולכן הם מתעקשים לעשות את העבודה הזאת. הם לא מבינים את האמת, ויתרה מזו, עקב כך שהם אינם מבינים את האמת הם לא משתפים ולא עובדים עם אחרים, לא כל שכן מחפשים את עקרונות-האמת, והם מתעקשים שהם מבינים אותם ויודעים עליהם. ולכן האם ישנו הבדל בין מקצועיות ובקיאות מחד, לבין הבנה של עקרונות-האמת מאידך? האם מקצועיות ובקיאות פירושן שאדם מבין את עקרונות-האמת? (לא.) אנשים אלה המשוללים כל הבנה רוחנית סבורים שמקצועיות פירושה שהם מבינים את עקרונות-האמת, ולכן הם מרהיבים עוז ומבצעים את העבודה באופן חופשי, לא מקשיבים לאיש וסבורים שהם אינם כפופים לכללים של בית האל בעת ביצוע העבודה. הם סבורים שזה עניינם ושאף אחד אחר לא יכול להתערב או לשאול אותם על כך – העבודה תהיה כפי שהם יבצעו אותה, ומה שהם עושים נחשב לסטנדרט. האין זה האופן שבו צוררי משיח מתנהגים? האין זו בעיה חמורה? אם אדם ניחן רק במיומנות מקצועית ואינו מבין את האמת, אילו השלכות יהיו לביצוע חובתו? (הוא יפריע לעבודת הכנסייה.) רק יפריע? האם הוא לא ייעשה גאוותן ויהיר? האם הוא לא יעשה דברים שמביישים את האל? (כן.) על ידי ביצוע חובתך, ההשפעה שתשיג היא לשאת עדות לאל; אתה לא עוסק אך ורק במקצוע, אלא אתה משיג את האפקט של נשיאת עדות לאל באמצעות ביצוע חובתך, ולפיכך המיומנות המקצועית הזאת היא בשירות החובה שאתה מבצע ותו לא. מיומנות מקצועית אינה ייצוג של האמת, והיותך מקצועי אין משמעו שאתה מבין את האמת או שאתה יכול לבצע את העבודה בהתאם לעקרונות-האמת. אנשים מסוימים מתנגדים לכך ואומרים: "באתי לבית האל, אני מקצועי בתחום הזה, אני בקי, אז בית האל צריך לתת לי משימות חשובות ולהעריך אותי. הוא לא אמור להביך אותי או לתחוב את האף שלו לשום דבר שקשור לתחום המקצועי שלי. אני זה שצריך ללמד אחרים. בית האל לא צריך לסדר שמי שלא בקיאים בתחום יעבדו איתי. לאנשים האלה לא מגיע לעבוד איתי." האם זו צורת חשיבה נכונה? (לא.) לאנשים אחרים לא מגיע לעבוד איתם – האין זו הדרך שבה צורר משיח חושב? אם אין איש בבית האל שראוי שיעבוד איתך, האם מגיע לך לבצע את החובה הזאת? מי אתה חושב שאתה? האם הפכו אותך למושלם? לא מגיע לך לבצע את החובה הזאת! ניתנת לך ההזדמנות לבצע את החובה הזאת רק בגלל שבית האל מרומם אותך. עליך להבין את העקרונות של ביצוע חובתך. אתה נושא כעת עדות לאל, לא עוסק במקצוע. אותה מיומנות מקצועית פעוטה שיש לך משמשת אך ורק כדי לתת שירות ומנוצלת לטובת החובה הזאת. לפיכך, לא משנה עד כמה החובה שאתה מבצע תובענית מבחינה טכנית, עליך להתמקד תמיד בעקרונות-האמת בכל חלק וחלק של חובתך כדי שתוכל להשיג את האפקט של נשיאת עדות לאל. אם לא תהיה מסוגל להשיג את האפקט הזה והחובה שאתה מבצע תמיט בושה על האל, איזו תועלת תהיה ביכולות הטכניות שלך? האם יהיה להן ערך כלשהו? לא. לכן אל תראה במקצועיות וביכולת הטכנית הפעוטות האלה אמת – הן אינן האמת ואינן ראויות להוקרה. אלמלא בית האל השתמש בך, אלמלא האל רומם אותך, המקצועיות והיכולת הטכנית הפעוטות שלך לא היו שוות מאום. בהשוואה לאמת, הדברים האלה לא שווים פרוטה!

ניתן לומר שההתחזות של צוררי משיח היא אמצעי שהם נוקטים כדי לתפוס מקום בלב האנשים – הם משתמשים באמצעי של ההתחזות כדי להוליך אנשים שולל ולהטעותם. זה שהאנשים האלה מסוגלים להתחזות מעיד לא רק שהם אינם מקבלים את האמת או מכירים בה מעיקרה, אלא גם שיש פרשנות מציאותית יותר שניתן לייחס לאנשים האלה: שאין להם שום הבנה רוחנית. למה הכוונה "אין להם שום הבנה רוחנית"? הכוונה היא שהם לא מבינים את דברי האל או את האמת. ובגלל שהם לא מבינים את האמת, אין להם שום מושג איזה סוג אנשים האל אוהב, ולכן הם מדמיינים אדם רוחני מעין זה ואז מתחזים ומעמידים פנים. הם מתנהגים כמו אדם מעין זה, ומאמינים שבעשותם כן הם יכולים לגרום לאל ולאנשים אחרים לחבב אותם. למעשה ההפך הוא שקורה, משום שאנשים כאלה הם בדיוק אלה שהאל מתעב ומגנה. ולכן אל תהיה כמותם. אם גם אתה רוצה להיות כמותם, אם לעתים קרובות אתה מתחזה ומעמיד פנים באופן הזה ומטעה כך אנשים, אזי אתה הולך בנתיב של צורר משיח. עליך ללמוד לומר: "יש לי חולשות, יש לי שליליות, יש לי צביונות מושחתים. אני אדם רגיל, אני לא מיוחד בכלום. יש דברים רבים שאיני מבין ואיני יודע איך לעשות. לעתים קרובות אני חלש והולך שולל אחרי השטן ומתפתה לו. מבחינת רכישה של מיומנויות מקצועיות, אני יכול ללמוד לכל היותר אחת או שתיים, ואני מסוגל ללמוד לבצע אותן באופן כללי. רכשתי את המיומנות המקצועית הפעוטה הזאת ואני מקצועי בדבר זה. אני אדם רגיל, אני לא בעל איכות גבוהה והתפיסה שלי היא בינונית. מבחינת האמת, אני מבין רק כמה שהאל משתף. אני לא יכול להבין שום דבר שהאל לא חושף או מסביר בבירור, והאיכות שלי בינונית. אחים ואחיות בוחרים בי להיות מנהיג כנסייה או ראש צוות, ובכך האל מרומם אותי, זה לא בגלל שאני טוב מאחרים. אין לי שום דבר להתפאר בו." האם אתם מסוגלים לומר דבר כזה? האם אמרתם אי פעם דבר כזה? האם אתם חושבים כך בליבכם? אם אתה תמיד מרגיש בליבך שאתה נהדר, נפלא, טוב מכולם, יחיד סגולה, שאתה מיוחד בכל קבוצה שבה אתה מוצא את עצמך ושאתה מעולה; ושאם תבלה חודש או חודשיים בקבוצה של אנשים כולם ייווכחו במומחיות, בכישורים, באיכות ובתפיסה שלך, וכל אלה ייתפסו כטובים יותר מאלה של אנשים מן השורה – אם אתה כל הזמן מודד וממצב את עצמך בליבך באופן הזה, אזי אתה נתון בסכנה רבה ובצרה גדולה.

מעטים מאוד בקרב המין האנושי כולו באמת מסוגלים להבין את האמת, ומעטים עוד יותר הם האנשים המושלמים או אנשים שמסוגלים לעשות הכול; כולם רגילים. אנשים מסוימים חושבים שהם בלתי רגילים; מאיפה בא הרעיון הזה? הוא בא מכך שיש להם דבר שהם טובים בו; חלקם טובים בשירה, חלקם במשחק, חלקם בדברים טכניים, חלקם בעבודה פיזית, חלקם בקשרים חברתיים, חלקם בפוליטיקה, חלקם בעסקים, וכן הלאה. לאף אחד מהדברים האלה אין קשר לאמת, ואף על פי כן הם לעתים קרובות מחוללים אצלך אי הבנה כשהם גורמים לך לחשוב בטעות שאתה טוב מאחרים. למה זה פסול שהדברים האלה יגרמו לך לחשוב בטעות שאתה טוב מאחרים? הדברים האלה שאתה טוב בהם ואותו "טוב מאחרים" כביכול, אין פירושם שאתה יכול להבין את האמת, שאתה מסוגל להתעלות על אנשים רגילים מבחינת הבנה של האמת, או שאתה ניחן במצבים עדיפים מבחינת החתירה לישועת האל ומבחינת ההבאה לידי שלמות – לא זו משמעותם. אתה חייב להבין את העניין הזה לאשורו! עד היום האל אמר אינספור דברים וביצע אינספור מלאכות מהרגע שהוא התחיל לבטא את דבריו ולבצע את עבודתו, אך האם ישנו בנמצא ולו אדם אחד מקרב האנושות המושחתת כולה שראה באמירות האל שהוא הבורא ושהדברים שהוא אומר הם האמת? האם ישנו ולו אדם אחד שראה בדברי האל את הזהות שלו ואת המעמד שלו, ואז קם לשאת עדות לזהות האל ולמעמדו? אין ולו אחד! עובדה זו מוכיחה שמבחינת האיכות, הנפשות והתפיסה של כל המין האנושי, הם אינם ניחנים במצבים הנדרשים להבנה של האמת, ומה גם שישנה העובדה שכל בני האנוש ניחנים בצביונות המושחתים של השטן. יש האומרים: "אם איננו ניחנים במצב הנדרש להבנה של האמת, איך יכול להיות שאנחנו מבינים עכשיו קצת מהאמת?" האין זה משום שדיברתי עליה כה רבות? דיברתי כל כך הרבה שאפילו לא מתחשק לי לדבר עוד ונמאס לי לדבר. בכל פעם שאני מדבר ומשתף איתכם, אני חייב לחלק את הנושאים לנושאים ראשיים, לנושאים משניים ולתתי נושאים וכל הזמן להסביר דברים בפירוט, ובכל זאת אינכם מבינים. אם כך מהי בהכרח האיכות שלכם? ישנם אנשים שעודם גאוותנים וצדקנים ביותר, אבל על מה יש לכם להיות גאוותנים? ברובכם אני לא רואה שום דבר ראוי להערצה. אחרי שביצעתם עבודות טכניות שנים כה רבות, כמה מכם באמת מבינים את עקרונות-האמת, מסוגלים לפעול על פי עקרונות-האמת ולבצע את עבודותיכם בהתאם לעקרונות-האמת? שום עבודה ולא משנה מהי אינכם עושים היטב, ותמיד העליון צריך להנחות אתכם באופן אישי כיצד לבצע דברים. אחרת, שום דבר לא יוצא כראוי, ואם עבודה כלשהי מתקדמת בלי שהעליון עוקב אחריה ומנחה אתכם כיצד לבצעה, מתעוררות בעיות. אמרו לי, האם יש לאנשים כאלה במה להתפאר? לא, ואף על פי כן הם עדיין מעמידים פנים שהם מושלמים מכל בחינה, רוחניים, נהדרים ונעלים – האין הם חסרי בושה? אתם באמת בעייתיים! לא משנה על איזה נושא אני משתף, אני חייב לעשות זאת בפירוט, ומוטב ביתר פירוט. לא יעזור שאסביר דברים בצורה מעט פשוטה יותר. כאלה הן איכות אנשים והתפיסה המועטה שיש להם; הם עלובים ביותר, ולמרות זאת הם עדיין חושבים שהם נהדרים. בזאת אסיים את השיתוף שלי על ההיבט הזה.

ג. תוך התנשאות מעל כולם

עתה נשתף על ההיבט השלישי: תוך התנשאות מעל כולם. לא משנה מה צוררי משיח עושים, הם תמיד רוצים להתנשא מעל כולם – זהו הביטוי הבולט ביותר של טבעם. כשכל אחד רוצה להתנשא מעל כולם, הבעיה הזאת חמורה מאוד, ואנשים כאלה הם כולם צוררי משיח אמיתיים. למה הכוונה ב"התנשאות מעל כולם"? צוררי משיח ניחנים במהות של השטן, של הארכי-מלאך; הם מטבעם אינם מוכנים להיות אנשים רגילים או פשוטים. אם יאלצו אותם להיות אנשים פשוטים ולחיות חיים רגילים, הם לא יהיו מוכנים לעשות זאת, הם יחושו מרמור ויהיו נתונים במאבק תמידי. למה הם יהיו נתונים במאבק תמידי? בגלל שהם רוצים לעורר תסיסה ולעשות כמה תכסיסים לעיני אחרים, כדי שאנשים אחרים ידעו שבין השמים לארץ יש 'בוס גדול' כמותם. הם רוצים לעשות לעצמם שם כדי שאחרים ידעו שהם בליגה אחרת, כמאמר הכופרים. מהם האנשים האלה שבליגה אחרת? הם רוחות רעות וטמאות, ארכי-מלאכים, שטנים ושדים. באופן אינהרנטי, צוררי משיח לא רוצים להעביר את זמנם כשהם שבעי רצון ממנת חלקם וחיים את חייהם של אנשים פשוטים; הם לא מסתפקים במילוי שקט של חובתם או מתנהגים כאנשים פשוטים ומתורבתים – לא מספק אותם להיות כאלה. לכן, לא משנה איך הם מתנהגים כלפי חוץ, בעומק ליבם הם תמיד חשים לא מרוצים ממנת חלקם והם יעשו דברים מסוימים. אילו דברים? הם יעשו דברים מסוימים שאנשים רגילים לעולם לא היו מעלים בדעתם. הם אוהבים להיות באור הזרקורים והם לא יהססו לסבול ולשלם מחיר מסוים. ישנו ביטוי: "החדשים בתפקיד להוטים להרשים". מרגע שצורר משיח הופך למנהיג, הוא מרגיש שהוא חייב לחולל נפלאות כלשהן ולהשיג "הישגים בקריירה שלו" כדי להוכיח שהוא לא כמו כולם. מהי הבעיה החמורה ביותר פה? אף על פי שהוא עושה דברים בכנסייה ומאמץ לעצמו דמות של אדם שמבצע את חובתו, הוא אף פעם לא מתייעץ עם האל כיצד לבצע את חובתו או כיצד לבצע היטב את עבודת הכנסייה; הוא גם לא מנסה בכנות לוודא מהם הכללים בבית האל, מהם עקרונות-האמת או איך לפעול באופן שיתרום לעבודה של בית האל ולאחים והאחיות, לא ימיט בושה על האל, יישא עדות לאל, יאפשר לעבודת הכנסייה להתקדם באופן חלק, ויבטיח שלא יקרו שום טעויות רשלניות בעבודתו. הוא אף פעם לא שואל על הדברים האלה ואף פעם לא מברר אותם – ליבו אינו נתון להם, הדברים האלה אינם ממלאים את ליבו. אם כך, מה הוא מברר? במה ליבו מלא? הוא מלא במחשבות על האופן שבו הוא יכול להתפאר בכישוריו, להראות שהוא שונה מכולם, ולהתרברב בסגנון המנהיגות שלו בכנסייה כך שאנשים אחרים יוכלו להיווכח שהוא עמוד תווך של הכנסייה, שהכנסייה לא יכולה להסתדר בלעדיו, ושרק איתו כל עבודת הכנסייה יכולה להתקדם באופן חלק. אם לשפוט על פי הביטויים של צוררי משיח, ועל פי המוטיבציה והדחף המקורי למעשיהם, באיזו עמדה הם מציבים את עצמם? הם מציבים את עצמם כמתנשאים מעל כולם. ואיך זה מתבטא? (הם מתריסים נגד כולם ורוצים תמיד להיות הפוסקים האחרונים ולגרום לאנשים לעשות מה שהם אומרים.) יש בעיה עם ההתרסה שלהם נגד כולם; יש בה משמעות חבויה, והיא שכאשר הם מבצעים את עבודת הכנסייה, הם לא מבצעים את חובתם וגם לא מתחשבים בכוונות האל, ולכן הם לא חשים שיש צורך כלשהו לחפש את עקרונות-האמת ולטרוח לברר מהם כללי הכנסייה או אילו עקרונות בית האל דורש – הם אפילו לא מקדישים תשומת לב לשום דבר שאני אומר. באילו עקרונות הם דבקים? הם דבקים בעקרונות ובמניעים כגון שירות הכנסייה ושירות האחים והאחיות כדי לנהל עסק משלהם. כל עוד הם יכולים לדרוס דריסת רגל בכנסייה ובקרב האחים והאחיות, וליהנות מיוקרה ומהכוח לקבל החלטות, די בכך, והם ישיגו את ה"תוצאה" שלהם, כביכול, בביצוע חובתם. מהי מטרתם? מטרתם אינה למלא את חובתו של יציר בריאה או להתחשב בנטל האל, אלא לשרת את הכנסייה ואת האחים והאחיות ובתוך כך לשלוט בכל הדברים האלה. למה אני אומר שהם רוצים לשלוט בכל הדברים האלה? בגלל שכאשר הם עושים דברים, הם קודם כול זוכים בדריסת רגל לעצמם, זוכים במוניטין מסוים, יוצא להם שם, הם זוכים בכוח לקבל החלטות ולהכריע, ואז הם יכולים להפוך את האל לבובה בלבד ולתפוס את מקומו. בתחום השפעתם הם הופכים את האל בהתגלמותו לדמות סמלית ותו לא, לבובה על חוט, וזו הכוונה ב"מתנשאים מעל כולם". האין זה מה שצוררי משיח עושים? כך צוררי משיח מתנהגים. צוררי משיח מנצלים את ההזדמנות של ביצוע חובתם כדי להפגין את כל הכישורים והיכולות שלהם ולהציג את מחשבותיהם ומעשיהם הייחודיים בשביל לגייס אהדה של אנשים וכדי שאנשים רבים יותר יבחינו בהם. לאחר מכן הם משיגים את הכוח להכריע, לקבל החלטות ולשלוט בדברים בכנסייה, ודבר זה מוביל לכך שאנשים רבים מצייתים להם ומתמסרים להם, ולכך שהאל הופך לזר שבא מבחוץ – האין הם הופכים בכך את האל לבובה בלבד? זוהי המטרה שצוררי משיח רוצים להשיג במעשיהם, וזה מה שקורה בסוף בכל מקום שבו שולטים צוררי משיח.

כשבכנסייה מסוימת שולט צורר משיח, באיזה מצב יהיו האחים והאחיות החברים בה? הם יעשו רק מה שצורר המשיח אומר, הם רק ייצמדו לתקנות בכל דבר שהם עושים, הם לא יבינו את האמת והם לא יחפשו את האמת. לא משנה כמה הם סובלים וכמה גדול המחיר שהם משלמים, הם לא יתקדמו בכלל בהיווכחות בחיים. אפילו אותי ידחו בכנסייה כזאת כשאלך לשם. להלכה צורר המשיח הזה הוא מנהיגם, אבל בפועל הוא הפך לאדון ולאל שלהם. בכל כנסייה שנשלטת בידי צורר משיח, האמת והאל הופכים לסמלים בלבד. זו המשמעות כשצורר משיח מתנשא מעל כולם. האין זה חמור? כשאנשים מבחוץ באים לכנסייה לבצע עבודה, והאנשים בה נשלטים בידי צורר משיח, הם יהיו חייבים בכל פעם שהם מדברים ופועלים לקבל אות מאדונם, הלא כן? הם נתונים לשליטה מרוכזת, הם פועלים כאיש אחד ואיש אינו מעז לפצות את פיו בלי רשות. די במבט אחד מאדונם כדי שהאנשים האלה ידעו את משמעותו ויתנהגו בהתאם. כשאני שואל אותם משהו, הם משוחחים ביניהם בניב משלהם. פירוש הדבר שהם לא רוצים שאדע מה הם אומרים, הם רוצים להתחמק ממני, והם חושבים עליי כעל זר. האין זה בעייתי? מהו הטבע של רצונם לחמוק ממני? זהו הצביון והמהות של צוררי משיח – הם רוצים לשלוט בכנסייה ולשלוט באנשים. לא משנה מה צוררי משיח עושים, הם בשום אופן לא יעשו דברים בהתאם לעקרונות-האמת, לא כל שכן יתחשבו באינטרסים של בית האל; הם מנסים לייסד מלכויות משלהם ולנהל עסק משלהם. האם זה ביצוע של חובתם? זה ייסוד של מלכויות משלהם במסווה של ביצוע חובתם. צוררי משיח ניחנים בטבע שכזה: גם אם הם לא אומרים שהם אוהבים מעמד ושהם רוצים מעמד באופן סובייקטיבי, ברגע שהם עושים דבר מה ומושיטים את ידם, הם דוהרים בנתיב של צוררי משיח, טבעם השטני נחשף והם מנסים לייסד מלכויות משלהם. ברגע שהם עושים דבר מה, הם מנסים לנהל עסק משלהם; מרגע שהם עושים משהו, הם מנסים להתקדם בהתאם לאמצעים ולשיטות הפרטיים שלהם. כאשר העליון מסדרים דבר-מה ואותו דבר מגיע אליהם, צוררי משיח אינם מטמיעים אותו אלא לומדים אותו, מהרהרים בו ומשתפים עליו. מה מטרתם בשיתוף עליו? לגרום לכולם לדון בו כדי לראות אם הוא יאומץ או לא, ואם ניתן ליישמו או לא. מטרתם אינה להטמיע אותו. כל מה שהאל אומר ועושה הוא האמת, אבל כשהוא מגיע לצוררי משיח הוא משתנה, הופך לדבר-מה שהם צריכים ללמוד. הם לומדים אותו, מנתחים אותו ודנים בו, ובסופו של דבר הם גורמים לכולם לפעול בניגוד לדרישות של האל מהאדם ובניגוד לסידורי האל. בליבם הם חושבים: "אינך האמת, אתה בסך הכול אדם פשוט. מה שאתה אומר לא נחשב בכלל, ואם אתה רוצה זכות הכרעה בתחום השיפוט שלי, שכח מזה! אני האחראי פה עכשיו וכולם צריכים לעשות מה שאני אומר. יש לי כוח מוחלט להחליט ולהכריע, ואתה יכול להיות פה רק דמות סמלית. זכות ההכרעה בכל דבר בתחום עבודתי והשפעתי חייבת להיות שלי. גם אם אתה מבין את האמת וכל מה שאתה אומר הוא האמת, זה לא יעבוד עליי!" האין זה צורר משיח ושד? וכך, כשסידורי העבודה של הכנסייה, דרישות העליון ועקרונות-האמת מגיעים לטריטוריה של צורר משיח, הם אינם מוטמעים כלל. מה ניתן לעשות בנוגע לכך שהדברים האלה אינם מוטמעים? כשכנסייה אינה מטמיעה אותם, פירוש הדבר שדבר-מה לא בסדר במנהיגים ובעובדים שם, ושיש לטפל באבני הנגף ובמכשולים האלה. האם אתה סבור שבית האל לא יכול לעשות לך שום דבר? אם בית האל יכול להשתמש בך, הוא יכול גם לטפל בך. האם זה העולם, לדעתך? האם אתה חושב שאם תהיה לך השפעה, אם תפעל כעריץ ואם תהיה אכזרי, רודני ורשע מספיק, איש לא יוכל לעשות לך דבר? אם כך, טעות בידך! כאן זה בית האל, בבית האל מושלת האמת, והוא מתייחס לאנשים על פי עקרונות. בית האל עשוי להשתמש בך, ובית האל עשוי לא להשתמש בך ולסלק אותך – מילה מהאל קובעת אם ישתמשו בך או לא. אם אתה מפריע ומכשיל פה דברים באופן בלתי הגיוני, בסופו של דבר תסולק; אם אתה עושה מאמצים לתת שירות, אם אתה נשאר פה ויודע את מקומך ומתנהג יפה, אזי בית האל ישאיר אותך בשביל לתת שירות וכדי לראות כיצד מתבצע השירות שלך.

המהות של צוררי משיח המייסדים מלכויות משלהם היא כזו של התנשאות מעל כולם, של התעלמות מהאל, של התעלמות מהאמת ושל התעלמות מכללי הכנסייה. הם רק משרתים את השם "כנסייה", הם רק משרתים את השם "בית האל", הם רק משרתים את קבוצת האנשים הנקראת "אחים ואחיות", והם אף פעם לא מבצעים את החובה של יציר בריאה, לא כל שכן נוהים אחרי האל או מתמסרים לדבריו – ובכך הם מייסדים מלכויות משלהם. זו המהות של צוררי משיח, ומהות זו היא של התנשאות מעל כולם. כעת, האם המהות הזאת מוקעת או מקובלת? (מוקעת.) ומאחר שהיא מוקעת, יש לבער מקרבכם את האנשים האלה. אנשים מסוימים שהינם מבולבלים, חסרי ידיעה ועיוורים נוהים אחרי אנשים כאלה כשהם רואים אותם, הם משבחים אותם, מעריצים אותם וסוגדים להם ואף רוצים להשתחוות בפניהם – הם כל כך טיפשים! לאן צוררי משיח יכולים להוביל אותך? כשהם מובילים אותך, זה כאילו שהדרקון הגדול האדום כאש מוביל אותך, והם לא יעצרו עד שהם יובילו אותך לעברי פי פחת או אל בור ללא תחתית. ברגע שהם יהרסו אותך כליל, הם יבעטו בך; לא תרוויח דבר, ואמונתך באל תהיה לחינם. אם אתם עיוורים ולא יכולים לעמוד על טיבם של האנשים האלה, ואתם מצייתים להם, מתמסרים להם ונוהים אחריהם, אזי אתם בורים להפליא ומגיע לכם למות. אם כך, מה עליכם לעשות כשאתם נתקלים באדם כזה? כשאתם נתקלים בכנסייה באדם שמעמיד פנים ומתחזה, שמתנשא מעל כולם בכל דבר שהוא עושה, שבז לאמת, בז לאל ובז לכללי הכנסייה – כולם צריכים לעשות מעשה, לגזום אותו ולדחות אותו. אם הוא מסוגל לעבוד בבית האל ולהתנהג בצורה הולמת, אפשר להשאיר אותו שיעבוד; אם התנהגותו אינה הולמת והוא כל הזמן מכשיל דברים באופן בלתי הגיוני, אזי עליכם ליישם את הצווים המנהליים של בית האל ולטהר את הכנסייה ממנו.

23 במאי 2020