נספח: ניתוח של בעיות שמתעוררות בעת תמלול דרשות

שמעתי מכמה אנשים, שהמתמללים השמיטו את הסיפורים שבתחילתן של הדרשות האחרונות, והשאירו בדרשות רק את התוכן הרשמי שלהן, שהופיע אחרי הסיפורים. האם זה נכון? איזה סיפורים הופרדו מהדרשות שבאו אחריהם? ("הסיפור של דבאו ושיאובאו", "הסיפור של דאמינג ושיאומינג", ו"דיון על הון: 'הניחו לזה!'") שלושת הסיפורים האלה הופרדו מתוכן הדרשה, אבל למה? מאיזו סיבה? כפי הנראה, המתמללים חשבו שהסיפורים הקודמים לדרשות אינם מתאימים לתוכן של הדרשות שבהמשך, ולכן הפרידו את הסיפורים מהדרשות. האם מוצדק הדבר? זה בדיוק מה שהמתמללים עשו. בהוצאת הסיפורים ובהעברתם לפרקים נפרדים, שאין בהם תכנים של דרשות, הם פעלו בגאוותנות ובצדקנות. מה אתם אומרים, תוצאת המעשה שהם עשו היא טובה או רעה? יתרה מזאת, האם לדעתכם הסיפור שמסופר לפני הדרשה צריך להתאים לדרשה שאחריו? האם זה באמת נחוץ? (לא.) אם כן, מדוע שגו כך מתמללי הדרשות בהבנת המטלה? איך ייתכן שכך הם האמינו? מה הבעיה כאן? הם חשבו לעצמם: "הסיפורים שסיפרת לא קשורים לנושא. אני אסנן אותם בשבילך, ובעת הפצתם, לא אשים אותם ביחד. הדרשות הן דרשות; על כל אחת מהן להיות ברורה. אסור שתוכנם של הסיפורים המקדימים יפריע לתוכן של הדרשות. עליי לסנן אותם בשבילך, כי אתה לא מבין את זה בעצמך." האם זו כוונה טובה? מאין נובעת הכוונה הטובה הזאת שלהם? האם היא נובעת מתפיסות אנושיות? (כן.) כשאני מטיף, האם עליי להתחשב בכל הדברים באופן מקיף כל כך? האם על כל סיפור שאני מספר להיות תואם לתוכן שבא אחריו? (לא.) אין צורך בכך; זה נקרא תקנה, תפיסה. במה טעו המתמללים? (בכך שהם פעלו על סמך התפיסות והרעיונות שלהם.) ובמה עוד? (בכך שפעלו בפזיזות ובשרירותיות.) התנהגות כזו היא מטבעה קצת פזיזה ושרירותית; אין להם לב ירא-אל. הגיוני לומר זאת, אבל זה עדיין שונה ממהות העניין. כשהם תמללו את הדרשות, איזה סוג של גישה ואיזה סוג של נקודת מבט היתה להם, לגבי כל מה שהאל אמר? בין שהיה מדובר בסיפורים ובין שהיה מדובר בדרשות, מתוך איזו גישה ומאיזו זווית הם הסתכלו על הדברים שנאמרו, והקשיבו לדברים שנאמרו? (מהזווית של ידע ושל למידה). נכון. ההסתכלות על הסיפורים שסופרו, ועל תוכן הדרשות מנקודת המבט של הידע, היא שמביאה לבעיה הזו. הם מאמינים שכשאני נושא דרשה, ולא חשוב על איזה קטע אני רוצה לדבר, על התוכן להיות ברצף מסוים; על כל משפט להיות הגיוני, על כל משפט להיות תואם לתפיסות של כולם, ולכל קטע צריכה להיות מטרה מדויקת. הם מודדים את הדרשות שלי בהתאם לתפיסה הזאת. האם הדבר מצביע על חוסר הבנה רוחנית? (כן.) זהו אכן חוסר הבנה רוחנית! השימוש בהיגיון ובהסקת מסקנות, לצורך התייחסות לדברים שאמרתי מנקודת המבט של ידע – הם טעות חמורה. אני משתף על האמת, לא יוצר נאומים; הנושא הזה צריך להיות ברור לכם. אלה מכם ששמעו את הדרשות בכינוס, ואז הקשיבו שוב לדרשות שהם תמללו, האם שמתם לב לנקודות חשובות או לדברים שנאמרו בזמנו, ושהוסרו? קרה משהו כזה? לדוגמה, אולי שמעתם בכינוס פסקה כלשהי שהיתה מאוד מרגשת ומאוד מלמדת, אבל בהמשך, כשהקשבתם להקלטה של הדרשה, גיליתם שהפסקה הזאת לא נמצאת; היא הוסרה. האם קרה לכם דבר כזה? אם לא הקשבתם בתשומת לב, אולי לא קלטתם. אז להבא, הקפידו להקשיב בתשומת לב. אני הקשבתי פעם לאיזו הקלטה, ובמקום שבו בדיוק התחלתי לדון בביטויים השונים של צוררי משיח, ומניתי אותם מאחת עד 15, הוסרו מכל אחד מהם ההבהרות המפורטות וההסברים, ובמקום זה, פשוט נמנו הביטוי הראשון, הביטוי השני, הביטוי השלישי וכן הלאה. כל ביטוי תואר מהר מאוד, והם תוארו בזה אחר זה, הרבה יותר מהר מאשר מורה שמעביר שיעור. מבחינת רוב האנשים שלא שמעו את הדרשה הזאת קודם ושלא הכירו אותה, לא היה כל מרווח להרהר בדברים במהלך ההקשבה. אם הם רצו להקשיב ביתר תשומת לב, הם היו צריכים לעצור בכל פעם, להקשיב למשפט אחד ולמהר ולרשום סיכומים, ואז לתהות על משמעות המשפט, ורק לאחר מכן להשמיע את המשפט הבא. אחרת, קצב הדברים היה מהיר מדי והם לא היו יכולים לעמוד בו. זו טעות חמורה, שנעשתה בידי אלה שערכו את הקלטות הדרשה. הדרשה היא שיחה, דיון. מהו תוכנן של הדרשות? הן עוסקות באמיתות שונות ובמצבים שונים של בני האדם; בכולן מדובר באמת. אם כך, האם קל לאנשים להבין ולקבל את התכנים האלה שנוגעים לאמת, או שדרושים לשם כך מחשבה, תהייה ועיבוד מנטלי, לפני שאפשר יהיה להגיב בהדרגה? (דרושות לשם כך מחשבה, תהייה ועיבוד מנטלי.) בהתבסס על כל זה, אם כן, באיזה קצב יש לשאת את הדרשה? האם הדרשה תהיה יעילה אם יישאו אותה במהירות של רובה מקלע? (לא.) כמו מורה שמעביר שיעור? (לא.) כמו אדם שנושא נאום? (לא.) זה ממש לא יתאים. במהלך הדרשה צריכות להיות שאלות ותשובות, צריך להיות מקום להרהר בדברים, לתת לאנשים זמן לענות – זה קצב מתאים. הם תמללו את הדרשות בלי להבין את העיקרון הזה; האם זה מצביע על חוסר הבנה רוחנית? (כן.) אכן חסרה להם הבנה רוחנית. הם חשבו: "הדברים האלה שאתה מדבר עליהם, כבר שמעתי אותם. אחרי ששמעתי פעם אחת, אני יכול לזכור את עיקרי הדברים, ואני יודע על מה אתה מדבר. בעזרת הניסיון שלי, והכישורים המעולים שרכשתי במהלך עריכות תכופות של הקלטות של דרשות, אעשה את זה ככה, ואאיץ קצת את הקצב." ההאצה לא נראתה כדבר משמעותי בפני עצמו – אבל איך היא משפיעה על התמליל של הדרשה? היא הופכת את הדרשה למאמר. כשהדרשה הופכת למאמר, כבר לא מתלווה אליה התחושה של הקשבה אישית; האם יכולה להיות לה כך אותה ההשפעה? מוכרח להיות הבדל. האם בגלל ההבדל הזה, הדרשה טובה יותר או פחות? (טובה פחות.) זה הופך אותה לפחות טובה. אנשים שאין להם הבנה רוחנית עושים דברים על דעת עצמם, וחושבים שהם חכמים. הם מאמינים שהם משכילים, מיומנים, מוכשרים ונבונים, אבל בסוף הם עושים דברים לא הגיוניים. האין זה כך? (כן.) בדרשות שלי, למה אני שואל אתכם לפעמים שאלות? יש כאלה שאומרים, "אולי אתה חושש שנירדם". זה העניין? למה אני מדבר לפעמים על נושאים אחרים, סוטה מן הנושא העיקרי ודן בדברים קלילים ושמחים? זה כדי שאתם תוכלו לנוח, כדי לתת לכם מרחב להרהר בדברים. זה גם מאפשר לכם להגיע להבנה מקיפה יותר של היבט מסוים של האמת, כדי שההבנה שלכם לא תהיה מוגבלת למילים, למשמעות מילולית מדי, לדוקטרינות או למבנה דקדוקי. אסור שהדברים האלה יגבילו אותה. ולכן אני מדבר לפעמים על דברים אחרים; לפעמים אני מספר בדיחות, כדי להקליל קצת את האווירה, אבל למעשה אני עושה את זה בעיקר כדי להגיע לתוצאה מסוימת. אתם צריכים להבין את זה.

אתה מבין, כשכומר דתי נושא דרשה, הוא עומד על הדוכן ומדבר רק על נושאים משעממים שאין להם כל קשר לחיים האמיתיים של האנשים, למצבם הנפשי או לבעיותיהם הנוכחיות. מדובר רק במילים מתות ובדוקטרינות. הוא אומר כמה מילים שנשמעות נחמד, וצועק כמה סיסמאות ריקות, ותו לא. זה גורם למאזינים להשתעמם, והם לא מרוויחים מזה דבר. בסופו של דבר נוצר מצב שבו הכומר מדבר מלמעלה, ולמטה אף אחד לא מקשיב; אין שום סוג של אינטראקציה. האם הכומר לא מדבר בעצם לחינם? יש כמרים שנושאים כך דרשות רק לצורך הפרנסה, פשוט כדי לשרוד; הם לא מתחשבים בצרכים של הקהילה שלהם. אנחנו, לעומת זאת, נושאים דרשות לא כטקס דתי או לשם השלמת משימה כלשהי, אלא במטרה להשיג כמה תוצאות. על מנת להשיג תוצאות, יש להתחשב בכל ההיבטים – בצרכים של אנשים שונים, בתפיסות שלהם, בדמיונות, במצבים, ובנקודות המבט שלהם. יש להתחשב בכל אלה. יש להתחשב גם במידה שבה אנשים ממעמדות חברתיים שונים מסוגלים לקבל את השפה שאנו משתמשים בה. יש אנשים משכילים שאוהבים שפה רשמית, ושיש להם צורך לשמוע מילים ספרותיות במבנה שהוא יחסית נכון מבחינה דקדוקית, ושהוא ולוגי. הם מסוגלים להבין אותן. יש גם אנשים רגילים, אנשים מהשכבות הנמוכות יותר בחברה, שלא מכירים שפה רשמית כזאת. אז מה עלי לעשות? אני צריך להשתמש קצת בשפה מדוברת. בעבר לא השתמשתי כל כך בשפה מדוברת, אבל במשך השנים למדתי קצת, ועכשיו אני אפילו זורק לפעמים אמרות שנונות או מספר בדיחות. כך, אחרי שאנשים מקשיבים קצת, כולם מרגישים שקל להבין את כל מה שאני אומר, ללא קשר למעמדם החברתי, ושהדברים נוגעים להם יותר. אבל אם הכול היה בשפה מדוברת, תוכן הדרשה לא היה נשמע עמוק מספיק. לכן חייבים לשלב גם שפה רשמית, ולבטא את הכול בשפת היומיום; רק כך נעמוד בדרישות המינימליות. כשמתחילים להשתמש בשפה מדוברת, אזי השילוב של יותר מדי אמירות כמו "אני רק אומר", "כאילו", "זאת אומרת" וכולי, עלול להשפיע על המידה שבה האמת אכן מועברת. אבל אם הכול היה נאמר בשפה רשמית, באופן מסודר כל כך ורשמי, בהתאם להיגיון דקדוקי ולסדר לוגי, ללא הטעות הקטנה ביותר, כמו בדקלום של מאמר או בהקראת טקסט, כאילו הכול נכתב מראש מההתחלה ועד הסוף, מילה במילה, עד לרמת סימני הפיסוק – אתם חושבים שזה היה עובד? זה היה מעיק מדי, אין לי כוח לזה. זה היבט אחד. בנוסף, כל אדם מפגין היבטים שונים של האנושיות שלו, בלי קשר להיותו משכיל או לא, והביטויים האלה של האנושיות קשורים לחיים האמיתיים. החיים האמיתיים, בתורם, הם בלתי נפרדים משפת היומיום; הם בלתי נפרדים מסביבת החיים שלך. סביבת החיים רוויה בשפה יומיומית כזאת, שמעורבת בה קצת שפה מדוברת, בתוספת כמה מילים פשוטות בסגנון ספרותי-משהו. זה מספיק; באופן עקרוני, זה מכסה וכולל את כל הנושא. בעיקרון, כל אדם יוכל לקלוט את הדברים ולהבין אותם, בין שהוא מבוגר או צעיר, חסר השכלה או בעל ידע כלשהו; אף אחד לא ישתעמם או ירגיש שזה מעבר להבנתו. את כל אלה צריך לקחת בחשבון כשמשתפים וכשנושאים דרשות. יש להתחשב בכל ההיבטים שנוגעים לצורכיהם של האנשים. כדי שהדרשה תשיג את התוצאה המבוקשת, עליך להתחשב בכל ההיבטים האלה: קצב הדיבור, בחירת המילים וצורת הביטוי. בנוסף לכך, כאשר אומרים דבר מסוים ומשתפים על היבט של האמת, מתי הדבר הובהר עד תומו? מתי הוא לא הובהר מספיק? אילו היבטים כדאי להוסיף? יש להתחשב בכל אלה. אם אתה כלל לא מתחשב בהיבטים האלה, הרי שיכולת החשיבה שלך לוקה מאוד בחסר. כאשר האחרים חושבים באופן דו-ממדי, עליך להיות מסוגל לחשוב באופן תלת-ממדי. עליך לראות באופן מקיף ומדויק יותר מהאחרים, ולהיות מסוגל לבחון בבהירות כל מיני נושאים, וגם להרגיש את עקרונות-האמת הכרוכים בדבר. בדרך זו, כל ההיבטים של צביונות מושחתים שאנשים יכולים להעלות על דעתם, לבטא או לחשוף, וכן המצבים הכרוכים בהם, יכוסו כולם ויהיו מובנים על ידי כולם. האם גם המתמללים צריכים להיות ניחנים באיכויות ובדרכי החשיבה האלה? אם אין להם אותן, ובמקום זאת הם מסתמכים תמיד על הידע שצברו כדי לסכם את הנקודה העיקרית של הדרשה, את הרעיון המרכזי שלה, את התמצית של כל קטע, הרי שזה כמו האופן שבו הסטודנטים הסינים לומדים טקסטים ספרותיים. המורה דורש מהם לעבור קודם על הטקסט כולו, ואז לקרוא אותו ביתר תשומת לב. בשיעור הרשמי הראשון, המורה מדבר על תמצית הפסקה הראשונה, מציג את המילים החדשות, ודן במבנה הדקדוקי. אחרי שכל הקטעים נלמדו, עדיין צריך לשנן אותם, ובסוף להרכיב משפטים עם המילים החדשות, ולהבין את הרעיון המרכזי של הטקסט ואת המטרה של הסופר בכתיבתו. באופן הזה מתגבשת הבנה מלאה של המסר של הטקסט. כולם למדו את הדברים האלה, כולם מכירים אותם, אבל אם תיישם את הכללים האלה על התמלול של דרשות, זה בסיסי מדי. אני אומר לך, אם אתה כותב מאמר, אתה יכול להשתמש בהם; אלה בסך הכול כללים של השכל הישר לכתיבה. אבל אם תיישם את דרך החשיבה הזאת, את התיאוריה הזאת, את השיטה הזאת, בתמלול של דרשה, האם לא תוכל לטעות? בהחלט תוכל לטעות. אתה לא יודע למה אני רוצה לספר את הסיפור הזה, אתה לא מנסה להבין את האמת שאתה אמור להבין מהסיפור הזה – זו טעות. בנוסף, האם אתה מסוגל להבין את האמת שנמצאת גם בסיפור וגם בתוכן הדרשה? אם אתה לא מבין אותה, הרי שחסרה לך הבנה רוחנית. איזה כישורים יש בכלל לאדם ללא הבנה רוחנית, כדי לתמלל דרשות?

למה כולכם חושבים שאני מספר סיפורים? מתמללי הדרשות אינם יודעים למה, ולכן הם מוסיפים את נקודות מבטם. הם מאמינים שאם אני רוצה לספר סיפורים, עליהם להתאים לתוכן שיגיע בהמשך – הם לא יודעים למה אני מספר סיפורים. גם אתם אינכם יודעים, נכון? הואיל ואינכם יודעים, אומר לכם את הסיבה. מההתחלה ועד עכשיו, עסקתי כעשר פעמים בהתגלמויות השונות של צוררי משיח, וכיסיתי רק כמחציתם. לו סיימתי לדבר על התוכן הזה כולו בפעם אחת ויחידה, הרי שזה היה משעמם, לא? ולו דיברתי על הדברים מיד בהתחלה בכל פעם – אם הייתי מבקש קודם כול שתחזרו על מה שנאמר בפעם הקודמת, ואז הייתי מתחיל לדבר, ואתם הייתם רושמים סיכומים מהירים, כותבים וכותבים, ומתאמצים שלא להירדם; ואם, בסיום, הייתי מבקש אז מכולם לסכם את הדברים, כשכולם משפשפים עיניים, מרפרפים על הכול מהר ומדקלמים את התוכן שעליו שיתפנו באותו יום; וכשנראה היה שכולם זוכרים את הדברים פחות או יותר, הייתי אומר, "בזאת סיימנו להיום, בואו נעצור כאן ונמשיך לדבר על זה בפעם הבאה", אז כולם היו בוודאי קצת מוטרדים, "כל הפגישות כולן הן בנושאים האלה, ולכולן יש אותו הדפוס; הדברים ארוכים ויבשים מדי". ובנוסף, שיתוף האמת הוא תמיד רב-פנים, והאנשים מתקדמים בו-זמנית בהיבטים השונים של האמת. בדיוק כמו ההיווכחות בחיים של האדם: עליו לצמוח מבחינת הכרתו העצמית, מבחינת שינוי צביונו, מבחינת הכרתו את האל, מודעותו למצבים השונים שלו עצמו, האנושיות שלו, התובנות שלו וכל היבט אחר – על כל אלה להתקדם בו-זמנית. אם במשך הזמן הזה אדון רק בהבחנה בין הביטויים השונים של צוררי משיח, אנשים עלולים להתעלם מהיבטים אחרים של האמת, ולחשוב כל היום, "מי נראה כמו צורר משיח? האם אני צורר משיח? כמה כאלה יש מסביבי?" ובכך תושפע כניסתם להיבטים אחרים של האמת. ולכן אני חושב איך יוכל התוכן של הדרשה לכלול עוד אמת אחת, כדי שהאנשים יוכלו להבין אמת נוספת; כלומר, במהלך הדיון בנושא "חשיפת צוררי משיח", יוכלו האנשים להבין, בדרך אגב, גם היבטים אחרים. תוצאתה של דרשה כזאת תהיה טובה יותר, הלא כן? (כן.) לדוגמה, כשאתה אוכל מוצר מזון בסיסי, לפעמים אתה אוכל לצדו גם תפוח. כך אתה מקבל תזונה נוספת, הלא כן? (כן.) אז אימרו לי, האם חיוני שאספר סיפורים? (כן.) בוודאות. אלמלא כן, מדוע הייתי מספר אותם? השימוש בסיפורים לצורך דיון בנושאים קלילים ועליזים מאפשר לאנשים לרכוש ולהרוויח משהו בהיבטים אחרים של האמת. זה דבר טוב. כשאני מסיים לדון בנושאים הקלילים, אני חוזר לנושא הראשי. הסידור הזה הוא ראוי. מה אתה אוכל לפני המנה העיקרית? (מתאבן). מדובר במתאבן. המתאבנים הם בדרך כלל טעימים מאוד ומעוררים את התיאבון, נכון? אז כשאני מספר סיפור, אתה יכול להרוויח מהסיפור היבט של האמת, שיעמיק את הידע או ההבנה שלך. כל זה טוב ויפה. כמובן, אלה שחסרים הבנה רוחנית, כשהם שומעים סיפורים, הם שומעים בהם רק את הרובד השטחי, הם לא רואים את האמת החבויה בהם, שאותה צריך להבין. הם חסרים הבנה רוחנית – ואין מה לעשות בנדון. לדוגמה, כשמקשיבים ל"סיפור של דבאו ושיאובאו", יש אנשים שזוכרים רק שדבאו היה רע ושיאובאו היה מטופש. הם זוכרים את השמות, אבל לא זוכרים באילו נסיבות האיש שבסיפור גילה את צביונו המושחת, איזה מין צביון נחשף, מה טיבו של הצביון הזה, או מה הקשר שלו לאמת. באילו מצבים היית אתה מגלה צביון שכזה? האם היית אומר מילים כאלה? אם אתה אומר: "לא הייתי אומר מילים כאלה", הרי שזה בעייתי, כי זה מוכיח שלא הבנת את האמת. יש אנשים שאומרים: "אני עשוי לומר מילים כאלה כשאני נתקל במצבים מסוימים, זה סוג של צביון שמתגלה במצב מסוים." מרגע שאתה יודע את זה, פירוש הדבר שלא הקשבת לסיפור הזה לחינם. אחרי שאנשים מקשיבים לסיפור, יש כאלה שאומרים: "איזה מין אדם הוא דבאו? הוא אפילו מפחיד ומרמה ילד קטן. הוא דוחה! אני לא הייתי מרמה ככה ילדים." האם אין זה אומר שהם חסרים הבנה רוחנית? הם רק מדברים על העניין עצמו, אבל לא מבינים את האמת החבויה בתוך הסיפור ששותף. הם לא יכולים לקשר את המצב לעצמם; הדבר מצביע על חוסר בהבנה רוחנית, חוסר ניכר בהבנה רוחנית. מתמללי הדרשות נתקלים בבעיה זו. ברגע שמשהו נוגע באמת, יש אנשים שמגלים השקפות של חסרי-אמונה; ברגע שמדובר באמת, יש אנשים שחסרה בהם הבנה רוחנית; ברגע שמדובר באמת, יש אנשים שנוטים לעיוותים, יש כאלה שנעשים עיקשים, כאלה שנעשים מרושעים, וכאלה שסולדים ממנה. אז איזה צביון יש למתמללי הדרשות? לכל הפחות, הם גאוותנים ויהירים, פועלים על פי יוזמתם הם, אינם מבינים ואינם מבקשים להבין. הם אפילו לא שאלו על זה; הם פשוט הפרידו מיד את הסיפורים מהתוכן שאחריהם. הם חושבים: "נתנו לי לתמלל את הדרשות האלה, ולכן בסמכותי לקבל את ההחלטה הזאת. במחי יד אחת, אגדע את הסיפורים. ככה אנהג בדרשות שנתת לי. אם אתה לא אוהב את זה, אל תיעזר בי". האם אין זה גאוותני ויהיר? הם לא מסוגלים לקלוט את האמת, הם לא מבינים את האמת. הם לא יודעים מהי חובתם ומה עליהם לעשות ולא לעשות – הם לא יודעים אף אחד מהדברים האלה. אנשים שחסרים הבנה רוחנית יכולים לעשות רק דברים לא הגיוניים, דברים לא אנושיים ולא מכובדים. הם גם עושים רק דברים שמפרים את עקרונות-האמת, היות שהם חושבים שהם חכמים וחסרה להם התמסרות. ניתנו להם לצורך התמלול הקלטות של דרשות שלי, והם לא שאלו אותי לגבי שום דעה או מחשבה שהייתה להם באשר לאופן התמלול. האין זו בעיה חמורה מאוד? (כן.) חמורה באיזו מידה? (יש לה טבע של שינוי דברי האל.) אכן יש לה מעט מהטבע הזה.

אני מספר סיפור, דן בהיבט מסוים של האמת, ואחרי כן אני נושא דרשות על היבטים אחרים. האם אני שוקל אם שני הדברים עולים בקנה אחד זה עם זה? אני צריך לשקול זאת מההתחלה, אבל למה לא התעקשתי ששני ההיבטים האלה יעלו בקנה אחד זה עם זה? האם אני מודע לכך? (כן.) אז למה הדבר הזה היה לבעייתי מבחינת מתמללי הדרשה? אני יודע שלסיפור שאני מספר אין קשר לדרשה שאחריו. האם הם מודעים לזה? לא. הם אפילו לא בדקו את העניין בתשומת לב. הם חושבים: "רוח הקודש מנחה אותך; כל עוד זה נשמע כמו האמת, אז הכול בסדר. סיפרת באותו יום סיפור, ואחר כך דנת בתוכן מסוים. מה הקשר בין שני הדברים? מדוע לדבר באופן כזה? איזו תועלת יכולה לצמוח מכך בתום הדיבורים? אתה לא יודע אף אחד מהדברים האלה. זה לא מתאים!" ראשית, הנושא שאדבר עליו, איך אדבר, ומה התוכן הספציפי שאתייחס אליו – הגידו לי, האם אני במצב צלול כשאני מחליט על כל אלה? (כן.) אני אכן במצב צלול, אני בהחלט לא במצב מבולבל; חוט המחשבה שלי בהיר. אם אדם שחסרה בו הבנה רוחנית אינו יודע כיצד לחפש את האמת, והוא מנתח ומסווג את הדברים באופן עיוור, תוך מחשבה שהוא עושה את זה יפה, האם אין הוא פרושי "קלאסי"? הם אוהבים לשמוע רק תיאוריות גדולות וריקות, ולא אוהבים לשמוע דרשות אמיתיות ומעשיות. התוצאה היא שהם לא מבינים אפילו את האמיתות הרדודות ביותר. הדבר מראה על חוסר ניכר בהבנה רוחנית! ללא לב ירא-אל, אנשים הם גאוותנים וצדקנים, ונעשים יותר ויותר חצופים; הם מעזים לשפוט בכל נושא, וחושבים שהם מבינים הכול. המין האנושי המושחת הוא בדיוק זה; זהו צביונו. האם התנהגות נועזת וחסרת מעצורים היא דבר טוב או דבר רע? (דבר רע.) למען האמת, לא משנה אם אתה נועז או ביישן; מה שמשנה הוא אם קיימת בלבך יראת אל. בהמשך, כשתשמעו הקלטה של הדרשה, הבחינו בתשומת לב אם הוסרו מהתמלול דברים משמעותיים. האנשים הנקלים האלה החסרים הבנה רוחנית, לפעמים הדברים שהם עושים גורמים, בהיסח הדעת, להפרעות ולנזקים. הם אומרים שזה לא מכוון – אם זה לא מכוון, האם פירוש הדבר שצביונם אינו מושחת? הוא עדיין צביון מושחת. בזאת סיימנו את הנושא הזה.

תוספת:

החלומות של שיאוגאנג

היום אתחיל שוב בסיפור. האם אתם מעוניינים להקשיב לסיפורים? האם תוכלו ללמוד מסיפורים? בסיפורים קורים דברים, שיש בהם אמיתוֹת. בסיפורים, האנשים נמצאים במצבים מסוימים, חווים גילויים מסוימים, הם בעלי כוונות וצביונות מושחתים מסוימים. למעשה, אלו קיימים בכל אחד, והם נוגעים לכולם. אם אתם מבינים ומסוגלים לזהות דברים אלו בסיפורים, הדבר מוכיח שאתם בעלי הבנה רוחנית. יש שאומרים: "אתה טוען שאני בעל הבנה רוחנית – האם המשמעות היא שאני אדם שאוהב את האמת?" לאו דווקא; אלו שני דברים שונים. יש אנשים שהם בעלי הבנה רוחנית אך אינם אוהבים את האמת. הם מבינים ותו לא, ואינם מודדים את עצמם ביחס לאמת או מיישמים את האמת בפועל. יש אנשים שהם בעלי הבנה רוחנית, ואחרי שהם מקשיבים לסיפורים, הם מגלים שיש להם אותן בעיות ומתלבטים איך להיכנס ואיך להשתנות בעתיד – אנשים אלה השיגו את התוצאות הרצויות. אם כך, היום, אני אספר סיפור. הנושא שלו קליל וכל אחד ישמח לשמוע אותו. ביומיים האחרונים התלבטתי איזה סיפור לספר, אשר רוב המאזינים יתחזקו בזכותו וישיגו דבר-מה, ובנוסף, כזה שיטביע בהם עמוקות היבט של האמת, וגם יאפשר להם לקשרו למציאות ולהפיק ממנו תועלת בכך שיכנסו להיבט של האמת או יתקנו איזה סוג של סטייה. שכחתי לתת שם לסיפור האחרון שסיפרתי, ועל כן היום ניתן שם לסיפור ההוא. איך אתם חושבים שכדאי לקרוא לו? (מתנות מיוחדות). תשמיטו את המילה "מיוחדות"; בואו נקרא לו "מתנות". המילה "מיוחדות" נשמעת קצת מוזרה כאן, ואנשים ימקדו בה את תשומת ליבם. ל"מתנות" יש משמעות עמומה יותר. אם כך, איזה סיפור אספר היום? הסיפור של היום נקרא "החלומות של שיאוגאנג". כפי שכולכם יודעים, "שיאו" פירושו "קטן", ומה לגבי "גאנג"? ("תפקיד"). נכון. כשאתם שומעים את השם הזה, אתם כבר אמורים לדעת את תוכן הסיפור – אתם יכולים לנחש אותו. כעת אתחיל לספר את הסיפור.

שיאוגאנג הוא בחור צעיר ונלהב, שקדן וחרוץ, והוא חכם למדי. הוא אוהב ללמוד, ועל כן למד מעט על טכנולוגיות המחשב הפופולריות של ימינו, ובבית האל, באופן טבעי, מטילים עליו תפקיד בצוות עריכת הווידאו. כשצורף לצוות עריכת הווידאו, שיאוגאנג שמח והרגיש גאווה. מאחר שהוא צעיר ושולט בטכנולוגיות מסוימות, הוא מאמין שהעבודה בעריכת ווידאו היא המומחיות שלו, כמו גם התחביב שלו, ושהוא יכול לנצל את המומחיות שלו בביצוע חובתו ואף להשתפר בתחום הזה בתהליך מתמיד של למידה. בנוסף, רוב האנשים שהוא פוגש כאן צעירים כמוהו, והוא מאוד אוהב את האווירה ונהנה מהחובה הזו. וכך, בכל יום הוא עסוק בעבודה ולומד ברצינות. בגישה כזו הוא קם מוקדם מדי יום כדי להתחיל לעבוד, לעיתים לא נח עד מאוחר בלילה. שיאוגאנג משלם מחיר רב בגלל חובתו וסובל כמה קשיים, ומטבע הדברים, אף לומד כמות לא מבוטלת של ידע מקצועי רלוונטי; הוא חש שכל יום היה פרודוקטיבי מאוד. שיאוגאנג אף מרבה לשתף ולהשתתף במפגשים עם אחיו ואחיותיו, ומרגיש שלאחר שהגיע לפה, התקדם הרבה יותר לעומת כשהאמין באל בעיירת הולדתו, ושהוא התבגר ומסוגל לבצע עבודה. הוא מרגיש מאושר ומרוצה מאוד. כשלמד בעבר טכנולוגיית מחשבים, קיווה שיום אחד יעבוד עם מחשבים, ועכשיו משאלתו התגשמה, כך שהוא מעריך מאוד את ההזדמנות הזו. חולף פרק זמן, ועבודתו ותפקידו של שיאוגאנג לא השתנו. הוא ממשיך בעבודתו, באחריות ובחובה הזו שלו, ונראה שהוא בוגר יותר מבעבר. הוא אף השתפר בהיווכחות בחיים, ומרבה לשתף ולקרוא קריאת-תפילה את דברי האל עם אחיו ואחיותיו בכינוסים חברתיים, והעניין שלו באמונה באל הולך ומתחזק. אפשר אף לומר שהאמונה של שיאוגאנג מתגברת לאט-לאט. וכעת, יש לו חלום חדש: "זה יהיה נהדר אם אוכל להיות אדם מועיל יותר בעבודה במחשב!"

וכך הזמן חולף, יום אחר יום, ושיאוגאנג ממשיך לבצע את אותה חובה. יום אחד הוא צופה בסרט, ומושפע ממנו עמוקות. מדוע? בסרט הופיע בחור צעיר, קרוב לגילו של שיאוגאנג, והוא מתרשם מרמת המשחק של הבחור הצעיר הזה, מהופעתו הקולנועית, מצורת דיבורו ומהתנהגותו, ואף מקנא בו מעט. לאחר שצפה בסרט, מדי פעם הוא מדמיין לעצמו: "זה היה יכול להיות נפלא אם הייתי הבחור הזה מהסרט. בכל יום, אני יושב מול המחשב, מכין ומעלה סרטונים שונים, ולא משנה כמה אני עסוק או עייף, או כמה קשה אני עובד, אני בכל זאת רק עובד מאחורי הקלעים. איך ידעו אנשים כמה קשה אנחנו עובדים? אם יום אחד אופיע על המסך הגדול כמו הבחור הצעיר מהסרט, ואנשים רבים יותר יראו ויכירו אותי, זה יהיה נהדר!" שיאוגאנג צופה בסרט שוב ושוב, כמו גם בצילומים השונים בהם נראה הבחור הצעיר. ככל שהוא צופה יותר, כך הוא מקנא בו יותר, כך ליבו משתוקק יותר, חולם להיות שחקן. וכך נולד החלום החדש של שיאוגאנג. מה החלום החדש שלו? "אני רוצה ללמוד משחק, להיות שחקן מקצועי, להופיע על המסך הגדול, להקרין אותה הילה כמו של הבחור הצעיר הזה, ולגרום לאנשים רבים יותר לקנא בי ולהשתוקק להיות אני." מרגע זה, שיאוגאנג מתחיל לפעול להגשמת החלום שלו. בזמנו הפנוי, שיאוגאנג גולש באינטרנט בחיפוש אחרי מידע על משחק. הוא אף צופה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה שונים, צופה ולומד בו זמנית, תוך שהוא מפנטז על האפשרות להיות שחקן. כך חולפים הימים בזה אחר זה – שיאוגאנג לומד את מקצוע המשחק כשהוא ממשיך בתפקידו. לבסוף, בזכות התמדתו וחריצותו, מצליח שיאוגאנג לשלוט בחלק מיסודות מקצוע המשחק. הוא לומד לחקות, איך לדבר ולהופיע מול קהל, ואין בו ולו שמץ של פחד במה. לבסוף, הפניות החוזרות ונשנות שלו משיגות לו הזדמנות: יש סרט שנדרש עבורו בחור צעיר לתפקיד הראשי. במבחן הבד, הבמאי רואה שהמראה שלו, הסגנון שלו וכישורי המשחק הבסיסיים שלו מתאימים למטרתו. עם מעט יותר הכשרה, הוא יוכל לעשות זאת. כששמע את החדשות האלה, שיאוגאנג שמח מאוד, וחשב לעצמו: "אם אצא סוף-סוף מאחורי הקלעים ואופיע על המסך – חלום נוסף שלי יתגשם!" לאחר מכן, מועבר שיאוגאנג לצוות הפקת סרטים לביצוע חובתו.

לאחר ששיאוגאנג עובר לצוות הפקת סרטים, סביבת העבודה החדשה שלו מעניקה לו תחושת רעננות וחיוניות. הוא מרגיש שכל יום עובר באושר רב, ושאינו משמים, משעמם ומגביל כמו קודם, כי הוא חי ועובד שם, ורבים מהדברים שהוא בא איתם במגע מדי יום שונים לחלוטין מעבודת המחשב שלו – הוא חי בתחום עבודה אחר, בעולם אחר. וכך, שיאוגאנג משקיע את כל כולו בעבודת הפקת סרטים. מדי יום הוא עסוק במשחק ובשינון הטקסטים שלו, ומקשיב להוראות הבמאי ולאחיו ואחיותיו מנתחים את העלילה. החלק הקשה ביותר לשיאוגאנג הוא להיכנס לדמות, ולכן הוא משנן את השורות שלו שוב ושוב וכל הזמן חושב על הדמות שלו, איך עליו לדבר ולפעול, איך עליו ללכת ולעמוד, אפילו איך עליו לשבת, ועליו ללמוד מחדש את כל הדברים האלה. לאחר שהוא עוסק בעבודה המורכבת והמגוונות הזו תקופת-מה, שיאוגאנג מבין סוף-סוף כמה קשה להיות שחקן. בכל יום עליו לשנן אותן שורות. לפעמים הוא מצליח לדקלם אותן באופן מושלם, אבל כשהוא מופיע, הוא תמיד עושה טעויות וצריך לחזור שוב על הסצנה. לעיתים קרובות הוא ננזף על ידי הבמאי מפני שאחת מהפעולות או השורות שלו אינה עומדת ברמה הנדרשת. אם כמה הופעות רצופות שלו לא יהיו טובות מספיק, הוא יעבור גיזום, והוא יושפל ויסבול, ואפילו ימשוך כמה מבטים מוזרים והקנטות. נוכח כל זה, שיאוגאנג מתייאש מעט: "אם הייתי יודע שלהיות שחקן על המסך הגדול יהיה קשה כל כך, לא הייתי עובר לכאן, אבל עכשיו אני בבעיה. אני כבר כאן, כך שזה לא יהיה הגיוני לפרוש לפני שצילומי הסרט יסתיימו, ולא אוכל להצדיק את זה. זה היה החלום שלי, אני חייב להפוך אותו למציאות, אבל כמה עוד נותר לפניי? האם אני יכול להמשיך?" שיאוגאנג מתחיל להתערער. בימים הבאים, שיאוגנאג מתקשה להתמודד עם העבודה היומיומית ועם חיי היומיום. כל יום הופך בלתי נסבל יותר מקודמו, אבל הוא בכל זאת מוכרח לסבול אותו ומאלץ את עצמו להמשיך קדימה. כפי שניתן לדמיין היטב, בטוח שיהיו לשיאוגאנג בעיות בהיבטים שונים. הוא מתחיל לעשות את העבודה שהוטלה עליו בחוסר רצון רב. כשהבמאי אומר לו מה לעשות, הוא מקשיב ותו לו. לאחר מכן, הוא משתדל מאוד לעשות את מה שהוא יכול, אבל אם אינו מצליח, הוא לא מחמיר עם עצמו. באיזה סטטוס נמצא שיאוגאנג ברגע זה? הוא עובר כל יום בחוסר רצון רב, בצורה מאוד שלילית, מאוד פסיבית, ומבלי לקחת לתשומת ליבו כלל את ההדרכה והעזרה הכנים של הבמאי או של אחיו ואחיותיו. הוא מאמין: "ככה אני, אין מקום לשיפור. אתם דוחפים אותי מעבר ליכולות שלי. אם נוכל לצלם את הסרט הזה, בואו נעשה זאת; אם לא, בואו פשוט נשכח מזה. אני אחזור לצוות עריכת הווידאו כדי לבצע את חובתי." הוא נזכר כמה נהדר היה לעבוד עם צוות עריכת הווידאו ולשבת מול המחשב מידי יום. זה היה כל כך נוח וקל; הוא היה מאושר כל כך! כל כולו וכל עולמו היו בלחיצה על המקלדת, הוא יכול היה להשיג כל מה שרצה, פשוט על ידי הפעלת אפקט מיוחד. העולם הווירטואלי הזה אטרקטיבי מאוד לשיאוגאנג. עכשיו שיאוגאנג מתגעגע אף יותר לעברו ולתקופה שבילה בביצוע חובתו בצוות עריכת הווידאו. כך חולפים הימים, ולילה אחד, שיאוגאנג לא מצליח להירדם. למה אינו מצליח להירדם? הוא חושב לעצמו: "האם אני בנוי להיות שחקן? אם איני בנוי לזה, עליי לחזור מיד לצוות עריכת הווידאו. העבודה בצוות עריכת הווידאו היא רגועה וקלה, אני מתיישב מול המחשב ומחצית מהיום עובר, ואיני חייב לבשל לעצמי. החובה הזו אינה כרוכה במאמץ, הכול אפשרי בלחיצה על המקלדת, כל מה שאפשר לדמיין אפשר לעשות. כיום, כשחקן, עליי ללמוד את השורות שלי בכל יום ולדקלם אותן שוב ושוב. עם זאת, הביצוע שלי עדיין לא טוב מספיק, הבמאי נוזף בי, ואחיי ואחיותיי מרבים לבקר אותי. ביצוע חובה זו כרוך במאמץ רב מדי, הרבה יותר טוב לעבוד בצוות עריכת הווידאו!" ככל שהוא חושב על זה יותר, כך הוא מתגעגע לעבודה זו יותר. הוא מתהפך על משכבו מחצית מהלילה, מתקשה להירדם, ורק במחציתו השנייה של הלילה, כשהתשישות גוברת עליו עד שאינו מסוגל להישאר ער, הוא שוקע לבסוף בשינה. כששיאוגאנג פוקח את עיניו מוקדם בבוקר, המחשבה הראשונה שעולה בראשו היא: "בסופו של עניין, האם עליי לעזוב או לא? האם עליי לחזור לצוות עריכת הווידאו? אם אישאר כאן, לא בטוח שאחרי שנסיים את הצילומים הסרט יעמוד בסטנדרטים, ומי יודע כמה קשיים אצטרך לסבול עד אז. אני פשוט לא בנוי להיות שחקן! קודם רציתי להיות שחקן מתוך דחף וגחמה, הייתי ממש מבולבל! אתה מבין, עשיתי מהלך מוטעה אחד ועכשיו קשה לי כל כך להתמודד ואין לי עם מי לדבר על הקושי הזה. לאור המצב הנוכחי שלי, נראה שלא יהיה לי קל להפוך לשחקן טוב, ולכן כדאי שאפרוש כמה שיותר מהר. אני אגיד לבמאי שאני עוזב, כדי שלא אעכב אותם." שיאוגאנג אז אוזר אומץ ואומר לבמאי כך: "תראה, אני לא בנוי להיות שחקן, אבל בכל זאת בחרתם אותי – למה שלא תיתן לי לחזור לצוות עריכת הווידאו?" הבמאי אומר: "אין מצב, כבר צילמנו מחצית מהסרט. אם נחליף שחקנים, זה יעכב את העבודה שלנו, לא?" שיאוגאנג לא מוותר ואומר: "אז מה? תחליף אותי במי שאתה רוצה, אין לזה שום קשר אליי. בכל מקרה, אתה חייב לשחרר אותי מהתפקיד. אם לא, אני לא אשקיע שום מאמץ במשחק!" הבמאי רואה ששיאוגאנג מתעקש לעזוב ושהם לא יצליחו לסיים לצלם את הסרט, והוא מרשה לו לעזוב.

שיאוגאנג חוזר סוף-סוף לצוות עריכת הווידאו מצוות הפקת הסרטים. הוא חוזר לסביבת עבודתו הקודמת, אותה הוא מכיר טוב כל כך. הוא נוגע בכיסא ובמחשב שלו, ומרגיש בבית. הוא מעדיף את המקום הזה. הוא מתקרב ומתיישב; הכיסא רך והמחשב מוכן לעבודה. "עדיף ליצור סרטונים, החובה הזו לא מעייפת. יש יתרונות לעבודה מאחורי הקלעים, אף אחד לא יודע אם אתה עושה טעות, ואף אחד לא מבקר אותך, אתה פשוט מתקן את זה וזהו." שיאוגאנג גילה סוף-סוף את היתרונות בעבודה מאחורי הקלעים. מה מצב הרוח שלו עכשיו? הוא מרגיש נחמה ואושר רב, וחושב: "עשיתי את הבחירה הנכונה. האל נתן לי הזדמנות ואפשר לי לחזור לעבודה הזו. לכבוד הוא לי שקיבלתי את הזכות הזו!" הוא שמח שעשה את הבחירה הנכונה, לשם שינוי. בימים הבאים, שיאוגאנג שומר על שגרת העבודה היומיומית של צוות עריכת הווידאו. שום דבר מיוחד לא קורה בזמן זה, וימיו של שיאוגאנג חולפים בדרך שגרתית.

יום אחד, כשהוא עובד על סרטון, שיאוגאנג מבחין פתאום בתוכנית ריקודים בבחור צעיר, בעל חוש הומור ואלגנטי, שרוקד יפה מאוד. הוא חושב: "הוא בערך בגילי; איך זה שהוא יכול לרקוד ואני לא?" ובעקבות זאת, שיאוגאנג מתפתה שוב. איזה רעיון יש לו? (לרקוד). לשיאוגאנג יש רעיון ללמוד לרקוד. הוא צופה בקטע הווידאו ובריקוד של הבחור הצעיר שוב ושוב. לאחר מכן, הוא עורך כמה בירורים היכן אפשר ללמוד לרקוד, כיצד ללמוד זאת ומהם הריקודים הבסיסיים ביותר. הוא אף מנצל את הנוחות שבעבודה כדי לחפש במחשב שלו חומרי הדרכה, סרטונים ומקורות לימוד הקשורים לריקוד. בחיפושיו, ברור ששיאוגאנג לא רק מסתכל, הוא גם לומד ומתרגל. כדי ללמוד לרקוד, שיאוגאנג קם מוקדם מאוד בכל יום, והולך לישון מאוחר מאוד. על בסיס ההיכרות המוגבלת-מאוד שלו עם התעמלות, הוא מתחיל ללמוד ריקודי עם באופן רשמי, כשהוא קם מוקדם מדי יום לעבוד על גמישות ומתיחוֹת. בתהליך הלימוד, שיאוגאנג סובל כאבים פיזיים רבים, משקיע הרבה מזמנו, ומגיע לבסוף למעט הישגים קטנים. שיאוגאנג מרגיש שההזדמנות שלו הגיעה סוף-סוף, שהוא יכול לרקוד על במה, כי הוא מאמין שהגוף שלו גמיש מעט יותר ושהוא מסוגל לבצע כמה צעדי ריקוד. כמו כן, באמצעות חיקוי ולימוד, הוא כמעט השתלט על כמה מהמקצבים כשהוא מנגן מוזיקה. בנסיבות אלה, שיאוגאנג מרגיש שהגיע הזמן לפנות לכנסייה לשנות את חובתו. שוב, אחרי בקשות חוזרות ונשנות, משאלתו של שיאוגאנג סוף-סוף מתגשמת והוא מצטרף לצוות הריקוד כדי להפוך לרקדן. מרגע זה ואילך, כמו שאר הרקדנים, שיאוגאנג קם מוקדם לאימוני הבוקר ועושה חזרות על תוכנית הריקוד, והוא משתתף בקביעות במפגשים, משתף, ומנתח ומתכנן את תוכנית הריקודים עם האנשים האלה. הוא עושה עבודה זו בכל יום, וכשהיום נגמר, הוא עייף כל כך שהגב והרגליים שלו כואבים. ככה זה בכל יום, ללא יוצא מן הכלל. כששיאוגאנג התחיל, ריקוד סקרן אותו מאוד, אבל ברגע שהבין ולמד להכיר את החיים של רקדן ואת ההיבטים השונים שכרוכים בכך, שיאוגאנג מרגיש שזה כל מה שיש לריקוד להציע. לרקוד צעד מסוים שוב ושוב, לפעמים לעקם את הקרסול, לפעמים הגב התחתון נתפס, וקיימת סכנה לפציעה. כשהוא רוקד, הוא חושב: "אוי לא, גם לעבוד כרקדן זה קשה. בכל יום אני מתאמץ כל כך שכל הגוף שלי מצחין מזיעה. זה לא קל כל כך. זה קשה יותר מעבודת עריכת ווידאו! לא, אני חייב להתמיד!" הפעם הוא לא מוותר בקלות כל כך, ומתמיד עד שלבסוף הוא מגיע לחזרה הגנרלית של תוכנית הריקודים, שלאחריה, ביצועי הריקוד שלהם יעברו הערכה. ביום ההערכה, באיזה מצב רוח נמצא שיאוגאנג? הוא מאוד נרגש ומלא ציפייה לתוצאות עמלו, שהוא אפילו לא אוכל ארוחת צוהריים. "הוא השקיע מאמץ רב, לא?" לבסוף, כשהתוצאות מתפרסמות, הריקוד שלהם לא עובר את סבב ההערכה הראשון. החדשות מכות בשיאוגאנג כרעם ביום בהיר, ומצב הרוח שלו מגיע לשפל. הוא צונח על כיסא, "השקענו כל כך הרבה זמן בריקוד הזה, ואתה דוחה אותו במילה אחת בלבד? אתה בכלל יודע משהו על מחול? אנחנו רוקדים לפי עקרונות, כולנו שילמנו מחיר, ואתה דוחה את הריקוד שלנו פשוט ככה?" ואז הוא חושב: "ההחלטה בידיים שלהם, ואם הם לא מאשרים את הריקוד שלנו, אנחנו מוכרחים לשנות אותו שוב. אין עם מי להתווכח על כך. אין עוד דבר אחר שנוכל לעשות, אז בואו נתחיל מחדש." ביום שבו הריקוד שלהם נדחה בסבב ההערכה הראשון, שיאוגאנג לא אכל את ארוחת הצוהריים שלו, ובחוסר רצון, הוא אוכל מעט בארוחת הערב. אתם חושבים שהוא מצליח להירדם באותו לילה? (הוא לא מצליח להירדם). שוב, הוא לא מצליח להירדם, המחשבות שלו גועשות: "למה דברים לא מסתדרים בכל מקום אליו אני הולך? האל לא בירך אותי. הריקוד שעבדנו עליו חודשיים לא עבר את סבב ההערכה הראשון. אני לא יודע מתי הוא יעבור את סבב ההערכה השני, ואני לא יודע כמה זמן נצטרך להשקיע כדי שזה יקרה. מתי אוכל לעלות על במה ולהופיע באופן רשמי? אין שום תקווה שאצליח להיות באור הזרקורים!" מחשבותיו מתרוצצות ללא הרף, הוא מהרהר ומהרהר, וחושב: "העבודה בעריכת הווידאו טובה יותר. אני פשוט ניגש לשם, מתיישב, מקליד על המקלדת, ואז מופיעים פרחים, צמחים ועצים. הציפורים מצייצות לפי פקודתי, הסוסים דוהרים לפי פקודתי, כל מה שאני רוצה נמצא שם. אבל בריקוד אנחנו צריכים לעבור הערכות, ובכל יום אני מתאמץ כל כך עד שאני מצחין מזיעה. לפעמים אני כל כך עייף שאני לא יכול לאכול או לישון היטב, ואז הריקוד שלנו לא עובר את סבב ההערכה הראשון. גם החובה הזו קשה. האם לא עדיף שאחזור לעבוד בצוות עריכת הווידאו?" הוא חושב וחושב: "אבל זה כל כך פתטי, למה אני שוב מתנדנד? אני לא אמור לחשוב ככה, לך לישון!" הוא נרדם, מבולבל. למחרת הוא קם וכמעט שוכח הכול, אז הוא ממשיך לרקוד וממשיך בחזרה הגנרלית. כשמגיע יום סבב הערכה השני, שיאוגאנג שוב לחוץ. הוא שואל: "האם הריקוד שלנו יכול לעבור את ההערכה הזו?" כולם אומרים: "מי יודע? אם זה לא יצליח, זה יוכיח שהריקוד שלנו לא מספיק טוב, ונמשיך לעבוד עליו. כשהוא יעבור את ההערכה, אז נופיע רשמית ונצלם אותו. עליך לאפשר לדברים להתפתח באופן טבעי ולהתנהל נכון בעניין הזה." שיאוגאנג אומר: "לא, אתם יכולים להתנהל עם זה נכון, אבל לי אין זמן לזה." לבסוף, תוצאות הסבב השני מתפרסמות, והריקוד שלהם שוב לא עבר. שיאוגאנג אומר: "אוף, ידעתי! לא קל להצליח בתחום עבודה זה! אנחנו צעירים, נאים, ואנחנו יודעים לרקוד. האם אלו לא נקודות חוזק? המבקרים האלה מקנאים בנו כי הם לא יודעים לרקוד, ולכן הם לא מעבירים את הריקוד שלנו. נראה שהוא לעולם לא יעבור, לרקוד זה לא קל, אני חוזר בחזרה." באותו לילה, שיאוגאנג ישן בשלווה רבה, כי הוא החליט לארוז, לעזוב ולהיפרד לשלום ביום המחרת.

בכל אופן, סוף-סוף התגשמה שוב משאלתו של שיאוגאנג והוא חוזר לצוות עריכת הווידאו ומתיישב שוב מול המחשב שלו. הוא מהרהר על אותם רגשות מוכרים מהעבר, וחושב, "נולדתי לעשות עבודה מאחורי הקלעים. בחיים האלה, אוכל להיות גיבור אלמוני בלבד, אין לי סיכוי להיות בקדמת הבמה או להיות מפורסם. אני פשוט אתנהג כראוי ואמשיך להקליד על המקלדת. זו החובה שלי, ואני פשוט אעשה את העבודה הזו." הוא ייצב את עצמו לאחר כל ההתחבטויות האלה. החלום השני שלו התנפץ ולא התגשם. שיאוגאנג הוא אדם "חרוץ ושקדן", ואדם "נלהב ושאפתן" – האם אתם חושבים שסביר שהוא יהיה מוכן לשבת ליד המחשב ולעשות עבודה מייגעת כל כך? לא, סביר להניח שלא.

לאחרונה, שיאוגאנג פיתח אובססיה לשירה. איך הוא יכול להשתנות מהר כל כך? מדוע פיתח אובססיה לזה, מדוע הוא לא מסוגל להתרחק מהבמה? יש משהו נסתר בליבו. הפעם, הוא לא מבקש בפזיזות לשנות את חובתו; הוא רק מחפש חומרים בכל יום ומתאמן על הוואקליות והשירה שלו. הוא מתאמן לעיתים קרובות עד שהוא צרוד, ולפעמים, עד שהוא אפילו לא יכול להשמיע קול. למרות זאת, שיאוגאנג עדיין לא התייאש, כי הפעם הוא שינה אסטרטגיה. הוא אומר, "הפעם, אינני יכול לשנות את חובתי מבלי להבין את המצב בפועל. אני באמת צריך להיזהר, אחרת, אנשים ילעגו לי. מה הם יחשבו עליי אם אשנה את חובתי תמיד? הם יזלזלו בי. הפעם, עליי להמשיך להתאמן עד שאחשוב שאוכל להיות זמר כוכב, טוב כמו הזמרים בכנסייה, ואז אצטרף לצוות המזמורים." הוא משקיע כך מאמצים באימונים מדי יום, הן בזמנו החופשי והן בעבודה, ומתאמן ללא לאות. יום אחד, בזמן ששיאוגאנג עובד, מנהיג הצוות שלו אומר לו פתאום: "שיאוגאנג, איזו סוג של עבודה אתה עושה? אם תהיה שוב שטחי בצורה כזו ולא תשקיע מאמץ בעבודתך, לא תורשה לעשות את החובה הזו יותר." שיאוגאנג אומר: "לא עשיתי שום דבר." ואז כולם מתגודדים סביב, ואומרים: "שיאוגאנג, מה קרה? אוי, עשית טעות חמורה כל כך! העליון תיקן סוג כזה של טעות פעמים רבות כל כך, איך יכולת עדיין לעשות זאת? זה משום שאתה מתאמן בשירה בכל יום ולא מתרכז בעריכת הווידאו, ולכן אתה ממשיך לעשות טעויות ולעכב עניינים חשובים. אם תעשה טעות כזו שוב, הכנסייה תגרש אותך. היא לא תרצה בך יותר, וכולנו נדחה אותך!" שיאוגאנג ממשיך בהסבריו: "לא עשיתי את זה בכוונה, אהיה זהיר יותר מעתה ואילך, תנו לי עוד הזדמנות אחת. אל תגרשו אותי, אני מתחנן בפניכם, אל תגרשו אותי! אלי, הושע אותי!" כשהוא זועק, הוא חש יד גדולה שטופחת על כתפו, ומישהו אומר: " שיאוגאנג, התעורר! שיאוגאנג, התעורר!" מה קורה? (הוא חולם). הוא חולם. העיניים שלו עצומות והוא מבולבל, ידיו תופסות ושורטות באוויר. כולם תוהים מה קרה ואז הם רואים את שיאוגאנג רכון מעל למקלדת שלו, ישן. אחד האחים טופח על כתפו, ואחרי כמה דחיפות, שיאוגאנג מתעורר סוף-סוף. כשהוא ער, הוא אומר: "אוי, איזה פחד. עמדתי להיות מגורש." "מאיזו סיבה?" שיאוגאנג חושב על כך ורואה שדבר לא קרה. מתברר שזה היה חלום, בסופו של דבר. הוא התעורר בבהלה מחלום. זה סוף הסיפור, זה היה "החלומות של שיאוגאנג".

על איזו בעיה מדבר הסיפור הזה? על העובדה שלעיתים קרובות, חלומות ומציאות מתנגשים אלה עם אלה. פעמים רבות, אנשים חושבים שהחלומות שלהם אמיתיים, אך הם לא יודעים שחלומות ומציאות הם כלל לא אותו דבר. חלומות הם רק משאלות ליבך, רק אינטרס זמני שלך. רוב הזמן, אלה רק העדפות, שאיפות ורצונות של אנשים, שהופכים ליעדי החתירות שלהם. חלומות של אנשים כלל אינם עולים בקנה אחד עם המציאות. אם לאנשים יש יותר מדי חלומות, אילו טעויות הם יעשו לעיתים קרובות? הם יתעלמו מהעבודה שלפניהם, אותה הם אמורים לעשות באותו רגע. הם יתעלמו מהמציאות, וידחו את החובות שעליהם לבצע, את העבודה שעליהם להשלים, ואת ההתחייבויות ותחומי האחריות שעליהם למלא באותו זמן. הם לא יתייחסו לדברים אלו ברצינות והם פשוט ימשיכו לנהות אחר החלומות שלהם, יתרוצצו ויעבדו קשה באופן מתמיד כדי להגשים אותם, ויעשו דברים רבים חסרי משמעות. בדרך זו, לא רק שהם לא יצליחו לבצע היטב את חובתם, הם אף עלולים לעכב את עבודת הכנסייה ולהפריע לה. אנשים רבים לא מבינים את האמת ולא חותרים אל האמת. איך הם מתייחסים לביצוע חובה? הם מתייחסים לזה כמו לסוג של עבודה, סוג של תחביב, או כהשקעה באינטרסים שלהם. הם לא מתייחסים לזה כמו אל שליחות או משימה שניתנה להם על ידי אלוהים, או אחריות שעליהם למלא. עוד פחות מכך הם מבקשים להבין את האמת או את כוונותיו של האל במהלך ביצוע חובתם, כדי שיוכלו לבצע את חובתם היטב ולהשלים את התפקיד שהוטל על ידי האל. לכן, במהלך ביצוע חובתם, יש אנשים שהופכים חסרי רצון, ברגע שהם סובלים מעט קשיים ורוצים לברוח. כשהם נתקלים בקשיים מסוימים או סובלים כמה כישלונות, הם נסוגים ורוצים לברוח שוב. הם לא חותרים אל האמת; אם משהו משתבש, אזי כמו צבים, הם פשוט מסתתרים בשריון שלהם, וממתינים עד שהבעיה תחלוף לפני שהם מגיחים שוב. יש הרבה אנשים כאלה. בפרט, יש אנשים שכאשר הם מתבקשים לקחת אחריות על עבודה מסוימת, הם אינם לוקחים בחשבון כיצד להפגין את נאמנותם, או כיצד לבצע את החובה הזו ולעשות עבודה זו היטב. במקום זאת, הם חושבים כיצד להתנער מאחריות, כיצד להימנע מפעולת הגיזום, כיצד להימנע מנשיאה באחריות כלשהי, וכיצד לצאת ללא פגע כאשר מתעוררות בעיות או מתגלות טעויות. תחילה הם חושבים על פתח המילוט שלהם וכיצד לרצות את ההעדפות ואת האינטרסים שלהם, לא כיצד לבצע את חובתם היטב ולהפגין את נאמנותם. האם אנשים כאלה יכולים להשיג את האמת? הם לא משקיעים מאמץ ביחס לאמת, ואינם מיישמים בפועל את האמת בכל הנוגע למילוי חובתם. בעיניהם, הדשא תמיד ירוק יותר בצד השני של הגדר. היום הם רוצים לעשות דבר אחד, מחר הם רוצים לעשות משהו אחר, והם חושבים שהחובות של כולם טובות וקלות יותר משלהם. ובכל זאת, הם לא משקיעים מאמץ ביחס לאמת. הם לא חושבים על הבעיות שיש ברעיונות האלה שלהם, והם לא מחפשים את האמת כדי לפתור בעיות. דעתם תמיד מתמקדת במועד ההתגשמות של חלומותיהם, במי נמצא באור הזרקורים, מי זוכה להכרה מהעליון, ומי עושה עבודה מבלי להיגזם ומקבל קידום. דעתם מלאה בדברים האלה. האם אנשים שחושבים תמיד על הדברים האלה יכולים לבצע את חובתם בצורה נאותה? הם לעולם לא יוכלו להשיג זאת. אם ככה, איזה סוג של אנשים מבצעים את חובותיהם בדרך זאת? האם הם אנשים שחותרים אל האמת? ראשית, דבר אחד בטוח: אנשים כאלה לא חותרים אל האמת. הם מבקשים ליהנות מכמה ברכות, להתפרסם ולהגיע לאור הזרקורים בבית האל בדיוק כפי שהם הצליחו להסתדר בחברה. במונחי מהות, איזה סוג של אנשים הם? הם חסרי אמונה. חסרי אמונה מבצעים את חובותיהם בבית האל כפי שהיו עובדים בעולם שבחוץ. אכפת להם מי מקבל קידום, מי הופך למנהיג צוות, מי הופך למנהיג כנסייה, מי זוכה לשבחים מכולם על עבודתו, מי מרומם ומוזכר. אכפת להם מהדברים האלה. זה בדיוק כמו בבית עסק: מי מקודם, מי מקבל העלאה בשכר, מי זוכה לשבחים של המנהיג ומי הופך מקורב למנהיג – לאנשים אכפת מהדברים האלה. אם הם גם מחפשים את הדברים האלה בבית האל ומתעסקים בדברים אלה כל היום, האם הם לא כמו הכופרים? במהותם, הם כופרים; הם חסרי אמונה טיפוסיים. הם יעמלו ויפעלו באופן זמני, לא משנה איזו חובה הם יבצעו. הם לא יקבלו את האמת, לא משנה אילו דרשות ישמעו, ועוד פחות מכך הם יישמו את האמת בפועל. הם האמינו באל שנים רבות מבלי לעבור שום שינוי, והם לא יפגינו את נאמנותם, לא משנה כמה שנים יבצעו את חובותיהם. אין להם אמונה אמיתית באל, אין להם נאמנות, הם חסרי אמונה.

יש שחוששים מקבלת האחריות הכרוכה במילוי חובותיהם בכנסייה. אם הם יקבלו תפקיד בכנסייה, הם יבדקו תחילה אם התפקיד מחייב אותם לשאת באחריות, ואם כן, הם לא ייקחו אותו על עצמם. התנאים שלהם למילוי חובותיהם הם ראשית, שהתפקיד שעליהם לבצע יהיה כזה שלא ידרוש מאמץ. התנאי השני הוא שהתפקיד לא יהיה תובעני או מעייף מדי. והתנאי השלישי, שהם לא יישאו בכל אחריות, ולא משנה מה יעשו. זהו סוג החובה היחיד שהם ייקחו על עצמם. איזה מין אדם הוא זה? האם הוא אינו אדם חלקלק וערמומי? אדם שלא רוצה לשאת ולו באחריות הקטנה ביותר. אנשים אלו חוששים אפילו שעלים שנושרים מעצים יישברו את גולגולותיהם. איזו חובה אדם כזה יכול למלא? איזו תועלת הם יכולים להביא לבית האלוהים? עבודת בית האל נוגעת למאבק בשטן, כמו גם להפצת בשורת המלכות. איזו חובה אינה כוללת אחריות? האם הייתם אומרים שמנהיגות נושאת בחובה אחריות? האם האחריות הנדרשת ממנהיגים אינה גדולה פי כמה וכמה, והאם הם אינם מוכרחים לשאת באחריות רבה עוד יותר? אין זה משנה איזו עבודה תבחרו לעשות – בין אם תפיצו את הבשורה, תישאו עדות, תכינו סרטים וכן הלאה – כל עוד היא נוגעת לעקרונות-האמת, יש בצדה אחריות. אם מילוי חובתכם נטול עקרונות, תהיה לכך השפעה על בית האל, ואם אתם חוששים לקבל על עצמכם אחריות, לא תוכלו למלא שום חובה. האם מי שחושש לשאת באחריות במילוי חובותיו הוא פחדן, או שיש בעיה בצביון שלו? עליכם להיות מסוגלים לראות את ההבדל. העובדה היא שזה לא עניין של פחדנות. אם אותו אדם היה מחפש עושר, או פועל למען טובתו האישית, איך הוא יכול היה להיות אמיץ כל כך? הוא היה מוכן לקחת על עצמו כל סיכון אפשרי. אבל כשהוא פועל למען הכנסייה, למען בית האל, הוא לא לוקח על עצמו סיכון כלל. אנשים כאלה הם אנוכיים ושפלים, הם הבוגדניים מכולם. כל מי שלא מקבל על עצמו אחריות בביצוע חובתו אינו כן עם האל ולו במעט, קל וחומר נאמן לו. איזה מי אדם מעז לקבל על עצמו אחריות? לאיזה אדם יש את האומץ לשאת משא כבד? אותו אחד שברגע המכריע ביותר בעבודת בית האל נוטל את ההובלה ומתקדם, שאינו חושש לשאת באחריות כבדה ולסבול קשיים רבים כשהוא רואה את העבודה החשובה והמכרעת ביותר. אדם שהוא נאמן לאל, החייל הטוב של המשיח. האם כל מי שחושש לקבל על עצמו אחריות בחובתו עושה זאת משום שהוא אינו מבין את האמת? לא; זו בעיה באנושיות שלו. אין לו חוש של צדק או של אחריות. אלו אנשים אנוכיים ושפלים, שאינם מאמינים באל באמת, ושכלל אינם מקבלים את האמת. מסיבה זו, לא ניתן להושיע אותם. המאמינים באל חייבים לשלם מחיר כבד כדי להשיג את האמת, והם ייתקלו במכשולים רבים בפני יישומה בפועל. עליהם לזנוח דברים, לנטוש את האינטרסים של הבשר ואף לעמוד בסבל מסוים. רק אז הם יוכלו ליישם את האמת בפועל. אם כך, האם מי שחושש לקבל על עצמו אחריות יכול ליישם את האמת בפועל? הוא בהחלט לא יכול ליישם את האמת בפועל, קל וחומר שהוא לא יכול להשיגה. הוא מפחד ליישם את האמת בפועל והוא מפחד שהאינטרסים האישיים שלו ייפגעו; הוא מפחד מהשפלה, מזלזול ומשיפוט, ואינו מעז ליישם את האמת בפועל. כתוצאה מכך, הוא לא יכול להשיג את האמת, ולא משנה כמה שנים הוא מאמין באל, הוא לא יזכה בישועת האל. אלו שיכולים לבצע חובה בבית האל חייבים להיות אנשים שעבודת הכנסייה היא עבורם נטל שהם נושאים בו, שמקבלים על עצמם אחריות, שמקיימים את עקרונות-האמת, ויכולים לסבול ולשלם את המחיר. אם אדם לוקה בחסר בתחומים האלה, הוא לא כשיר לבצע חובה והוא לא ניחן בתנאים לביצוע חובה. אנשים רבים מפחדים לקבל על עצמם אחריות בביצוע חובה. הפחד שלהם מתבטא בשלוש דרכים עיקריות. הראשונה היא שהם בוחרים בתפקידים שלא דורשים מהם לשאת באחריות. אם מנהיג כנסייה מסדר עבורם לבצע חובה, הם ישאלו תחילה האם עליהם לשאת באחריות עליה: אם כן, הם לא יקבלו אותה. אם החובה לא דורשת מהם לשאת באחריות ולהיות אחראים על ביצועה, הם יקבלו אותה בחוסר רצון, אך בכל זאת יהיו חייבים לבדוק אם העבודה מעייפת או טורדנית, ולמרות שקיבלו את החובה באי רצון, אין להם את המוטיבציה לבצע אותה היטב, והם יעדיפו לבצעה באופן שטחי. נינוחות, לא לעבוד קשה ובלי מאמצים גופניים – זהו העקרון שלהם. הדרך השנייה היא שכשהם נתקלים בקושי או בבעיה, המוצא הראשון שלהם הוא לדווח על כך למנהיג כלשהו ולבקש ממנו שיטפל בבעיה ויפתור אותה, בתקווה שהם עצמם לא יצטרכו להתאמץ. לא אכפת להם איך המנהיג יפתור את הבעיה והם לא מקדישים לכך מחשבה – כל עוד הם לא נושאים באחריות בעצמם, הכול בסדר מבחינתם. האם ביצוע חובה כזה נאמן לאל? זה מה שנקרא העברת אחריות, זניחת חובות, שימוש בתחבולות. הכול דיבורים; הם לא עושים שום דבר אמיתי. הם אומרים לעצמם, "אם עליי לפתור את הבעיה הזו, מה אם בסופו של דבר אעשה טעות? כשיחפשו אשמים, האם לא יטפלו בי? האם האחריות לכך לא תיפול קודם כל עליי?" אלו הם הדברים שמטרידים אותם. אך האם אתם מאמינים שהאל בוחן הכול? כולם עושים טעויות. אם לאדם שכוונותיו נכונות אין את הניסיון והוא לא טיפל בבעיה כלשהי בעבר, אך עשה כמיטב יכולתו, הדבר גלוי לאל. עליכם להאמין שהאל בוחן את כל הדברים ואת לב האדם. אם אדם אינו מאמין אפילו בזאת, האם אינו חסר אמונה? איזו משמעות יכולה להיות לביצוע חובה על ידי אדם כזה? זה לא באמת משנה אם הוא מבצע את החובה הזו או לא, נכון? הוא חושש לקחת אחריות והוא מתנער מאחריות. כשקורה משהו, הוא לא מנסה לחשוב על דרך לטפל בבעיה, אלא הדבר הראשון שהוא עושה זה לפנות אל המנהיג וליידע אותו. כמובן, יש שמנסים לפתור את הבעיה בעצמם כשהם מיידעים את המנהיג, אך יש שלא עושים זאת, והדבר הראשון שהם עושים הוא להתקשר למנהיג, ואחרי השיחה, הם מחכים מבלי לעשות דבר וממתינים להנחיות. כשהמנהיג מורה להם לנקוט בפעולה, הם עושים זאת; אם המנהיג מורה להם לעשות משהו, הם עושים זאת. ואם המנהיג לא אומר להם דבר ולא נותן להם הנחיות, הם לא עושים דבר ופשוט מתמהמהים. הם לא עושים שום עבודה בכלל אם אין מי שידרבן אותם או יפקח עליהם. הגידו לי, האם אדם כזה ממלא חובה? גם אם הוא עמל, הוא לא נאמן! יש דרך נוספת שבה מתבטא הפחד של האדם מקבלת אחריות בביצוע חובה. יש אנשים שבעת ביצוע חובתם, הם עושים רק מעט עבודה שטחית ופשוטה, שאינה כרוכה בנטילת אחריות. הם ישליכו על אחרים עבודה שכרוכה בקשיים ובנשיאה באחריות, ואם משהו ישתבש, הם יטילו את האשמה על אותם אנשים כדי להימנע מצרות. כשמנהיגי הכנסייה שמים לב שהם חסרי אחריות, הם מציעים עזרה בסבלנות, או שהם גוזמים אותם, כדי שיוכלו לקחת אחריות. אבל הם עדיין לא רוצים, והם חושבים, "קשה לבצע את החובה הזו. כשמשהו ישתבש, אצטרך לקחת אחריות ואולי אפילו ירחיקו ויסלקו אותי, וזה יהיה הסוף עבורי." איזה מין התייחסות היא זו? אם אין להם חוש אחריות בביצוע חובתם, כיצד יוכלו לבצע את חובתם היטב? אלה שלא משקיעים מעצמם למען האל בכוונה אמיתית אינם יכולים לבצע שום חובה היטב, ואלה שחוששים מלקיחת אחריות רק יעכבו דברים כשיבצעו את חובותיהם. אנשים אלו אינם אמינים או מהימנים; הם מבצעים את חובתם רק כדי שיהיה להם מזון לאכול. האם צריך לסלק "פושטי יד" כאלה? אכן צריך. בית האל לא רוצה אנשים כאלה. אלו שלושת הביטויים של אנשים החוששים לקחת אחריות בביצוע חובתם. אנשים שחוששים לשאת באחריות בחובתם לא יגיעו אפילו לרמה של עובד נאמן, ואינם כשירים לבצע חובה. יש שמסולקים בגלל סוג כזה של יחס כלפי חובותיהם. ייתכן שהם לא יודעים את הסיבה אפילו עכשיו והם עדיין מתלוננים ואומרים, "עשיתי את חובתי בהתלהבות יוקדת, ואם כך, מדוע הרחיקו אותי בקרירות כזו?" גם עכשיו הם לא מבינים. אלה שאינם מבינים את האמת חיים את כל חייהם מבלי להבין מדוע סולקו. הם ממציאים תירוצים לעצמם, ומגנים על עצמם שוב ושוב, וחושבים, "אנשים מגנים על עצמם באופן אינסטינקטיבי, והם צריכים לעשות זאת. מי לא צריך לדאוג קצת לעצמו? מי לא צריך לחשוב על עצמו קצת? מי לא צריך לשמור לעצמו פתח מילוט?" אם אתה מגן על עצמך בכל פעם שמשהו קורה לך ומשאיר לעצמך פתח מילוט, דלת אחורית, האם אתה מיישם את האמת בפועל? זהו לא יישום האמת בפועל – זה נקרא להיות ערמומי. כעת אתה מבצע את חובתך בבית האל. מה העקרון הראשון של ביצוע חובה? תחילה עליך לבצע חובה זו בכל ליבך, מבלי לחסוך במאמץ, ולהגן על האינטרסים של בית האל. זהו עקרון-אמת, שאותו עליך ליישם בפועל. להגן על עצמך על ידי השארת פתח מילוט, דלת אחורית, הוא עקרון שעל פיו פועלים כופרים, והשקפת העולם הנעלה ביותר שלהם. אדם שחושב קודם כל על עצמו בכל הדברים ומציב את האינטרסים האישיים שלו לפני כל דבר אחר, מבלי לחשוב על אחרים וללא כל חיבור לאינטרסים של בית האל ולאינטרסים של אחרים, תוך שהוא חושב תחילה על האינטרסים שלו עצמו ואז על פתח מילוט – האין זו מהותו של כופר? זו בדיוק מהותו של כופר. אדם מסוג זה אינו כשיר לבצע חובה. יש עדיין כמה אנשים כמו שיאוגאנג מהסיפור – הוא דוגמה טיפוסית. הם לא יכולים לעשות שום דבר בדרך מעשית. הם רוצים לחסוך לעצמם את הטרחה בכל מה שהם עושים. הם לא רוצים לסבול אפילו מעט קושי או תסכול. בשרם חייב להיות נינוח, הם חייבים להיות מסוגלים לאכול ולישון במועדים קבועים, ואסור שהרוח תנשב עליהם או שהשמש תצרוב אותם. יתר על כן, הם לא מקבלים שום אחריות על עבודתם. כל מה שהם עושים חייב להיות דבר שהם אוהבים, שהם טובים בו, דבר שיש בהם רצון עמוק לעשותו. אם הם לא עושים את מה שהם רוצים, אין בהם ולו שמץ של ציות. הם הפכפכים ומתחבטים באופן תמידי. הם לעולם לא מחויבים במה שהם עושים – הם תמיד עם רגל אחת בחוץ. כשהם סובלים, הם רוצים לסגת. הם לא מסוגלים לסבול את הגיזום. אי אפשר להציב בפניהם דרישות גבוהות. הם לא מסוגלים לסבול. כל מה שהם עושים תלוי לחלוטין באינטרסים האישיים שלהם ובתוכניותיהם הם – אין בהם שמץ של ציות. אם סוג כזה של אדם לא מחפש את האמת ולא מהרהר בעצמו, אזי קשה לשנות את הנוהגים ואת הצביונות המושחתים האלה. ביצוע חובה כמאמין באל דורש לכל הפחות מעט כנות. האם אתם חושבים שאנשים אלה כנים? כשנדרש מאמץ רציני, הם נרתעים. אין בהם ולו שמץ של כנות. זה בעייתי מאוד וקשה לטיפול. הם מרגישים שהם נהדרים, והם מרגישים שנעשה להם עוול גם כשהם מפוטרים או עוברים גיזום. אם אנשים לא מחפשים את האמת או נכנסים למציאות-האמת זה בעייתי מאוד. זה מספיק לנושא הזה – בואו נגיע לעיקר.

ניתוח של האופן שבו צוררי משיח גורמים לאחרים להתמסר רק להם, ולא לאמת או לאל

השיתוף של היום הוא על הפריט השמיני מבין הדרכים השונות שבהן צוררי משיח באים לידי ביטוי: הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל. האם אתם מסוגלים להבין פריט זה? חישבו תחילה אילו ביטויים של פריט זה אתם יכולים להשוות למה שאתם אכן מבינים. הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל – המשמעות המילולית מובנת בקלות, אך יש בתוכה מצבים רבים ושלל צביונות שסוגים שונים של אנשים מפגינים, או מגוון התנהגויות שהצביונות השונים הללו מציגים. זהו נושא רחב; נצטרך לשתף עליו בהתבסס על כמה מהמאפיינים שלו שהם פחות בולטים. כדי להסביר את הפריט הזה על פי משמעותו המילולית, אנשים שמטיפים מילים ודוקטרינות נוהגים לומר: "פירוש הדבר להקשיב להם בכל הדברים – הם מאלצים אנשים להקשיב להם אפילו כאשר מה שהם אומרים לא תואם את האמת. כשהם מטיפים כמה מילים ודוקטרינות, הם גורמים לאחרים להקשיב להם; כשהם אומרים ביטוי הם רוצים שאחרים יקחו אותו לתשומת לבם. הם נוטים תמיד לתת פקודות לאחרים, להעביר עבודה לאחרים והם כופים על אחרים להישמע להם". האין זה הניסוח האופייני להם כשהם מתייחסים למשמעותו המילולית? מה עוד? "הם חושבים שהם צודקים בכל דבר. הם מאלצים את כולם להקשיב להם וגורמים לאנשים להתמסר למה שהם אומרים, למרות שדבריהם לא תואמים את האמת. הם מתייחסים לעצמם כאל האמת וכאל האל, וכשאנשים מקשיבים להם, הם מתמסרים לאמת ולאל. זו המשמעות". אם אתם הייתם מדברים על נושא זה, חישבו איך היה עליכם לעשות זאת. אם הייתם מתחילים עם מה שראיתם או חוויתם באופן אישי, מאיזה אלמנט הייתם מתחילים? ברגע שאנחנו מדברים על המציאות, אין לכם מה לומר. אם כך, האם אין לכם מה לומר גם בשיתוף הרגיל שלכם עם האחים והאחיות? איך תוכלו לבצע היטב את עבודתכם מבלי לדבר? תחילה דברו מעט על כמה דרכים והתנהגויות קונקרטיות של ביטוי זה. אילו מהן ראיתם או נחשפתם אליהן בעבר? האם יש לכם מושג כלשהו? (כשאני מבצע את חובתי, יש לי כמה רעיונות שהם די חזקים, ואני באמת רוצה לפעול על פיהם. לדעתי המחשבות האלה טובות ונכונות, וכשאחרים מעלים ספקות לגביהן, אני אומר שאסור לעכב את העניין, שצריך להסדיר אותו מיד. ואז, אני עושה בכפייה את מה שהתכוונתי לעשות. אחרים אולי ירצו לחפש, אבל אני לא מעוניין לתת להם זמן לכך – אני רוצה שהם יעשו את הדבר בהתאם לרעיונות שלי). זהו ביטוי קונקרטי. מי יאמר עוד משהו? (פעם שיתפתי עם האחים והאחיות על קידום וטיפוח של מישהו. למעשה, כבר גמרתי אומר בלבי לקדם את האדם הזה. הרגשתי שקיבלתי את אישורו של העליון, ושאין שום מניעה לקדם אותו. כמה מהאחים והאחיות לא הבינו עדיין מספיק טוב את העניין, ואני לא שיתפתי על הסיבות שבגינן עלינו לקדם את האדם הזה, מה היו העקרונות, או מה הייתה האמת – פשוט הסברתי להם בתוקף את מעלותיו של אותו אדם ושקידומו עולה בקנה אחד עם העקרונות. כפיתי עליהם לציית לי ולהאמין שמה שעשיתי היה מוצדק). אתם מדברים על קבוצת בעיות, קבוצת מצבים, אשר באופן כללי תואמים לפריט זה. נראה שההבנה המילולית הזו היא כל מה שאתם מבינים מהאמת, ולכן אצטרך לשתף עליה. אם הייתם מבינים פחות או יותר את הפריט הזה, היינו ממשיכים הלאה ומשתפים על הפריט הבא. אך נראה שאנחנו עדיין לא יכולים, וצריכים לשתף עליו כמתוכנן.

הפריט השמיני של הביטויים השונים של צוררי משיח הוא: הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל. יש בכך כמה ביטויים למהותו של צורר משיח. זה בהחלט לא עניין אחד, ביטוי אחד, השקפה אחת, או דרך אחת לטפל בדברים; אלא זהו צביון. אם כן, איזה צביון הוא זה? הוא בא לידי ביטוי בכמה דרכים. הדרך הראשונה היא, שאנשים כאלה לא מסוגלים לשתף פעולה עם אף אחד. האם זו דרך לעשות דברים? (לא, זהו צביון) זה נכון – זהו גילוי של צביון שמהותו היא גאוותנות וצדקנות. אנשים כאלה לא יכולים לשתף פעולה עם אף אחד. זה הביטוי הראשון. הדרך השנייה שבה צביון זה בא לידי ביטוי היא שהם רוצים ושואפים לשלוט באנשים ולכבוש אותם. האם זהו צביון? (כן). האם זו דרך לעשות דברים? (לא). האם זה שונה מהדברים שאמרתם? דיברתם על מאורעות בודדים, על דרכים בודדות לעשות דברים – אלה הם לא מהות. האם ביטוי זה אינו חמור יותר מהדברים שאמרתם? (כן.) הוא נוגע בשורש העניין. והדרך השלישית היא לאסור על אחרים להתערב, לערוך בירורים לגביהם או לפקח עליהם בכל עבודה שהם לוקחים על עצמם. האם זו מהות? (כן). בכל אחת מהמהויות האלה כרוכות התנהגויות רבות ודרכים רבות לעשות. שוב, המהות הזאת תואמת את הפריט השמיני, נכון? הדרך הרביעית היא, שלאחר שרכשו מעט ניסיון וידע, ולמדו כמה לקחים, הם מעמידים פנים שהם התגלמות האמת. מה שאומר, שאם הם יכולים לשתף על מעט מן האמת, הם חושבים שהם ניחנים במציאות-האמת ורוצים להראות לאחרים שהם מחזיקים באמת – שהם מיישמים את האמת בפועל, אוהבים את האמת, ויש להם את מציאות-האמת. הם מעמידים פנים שהם התגלמות האמת – האין זה עניין שטבעו חמור? (אכן, כן). האם ביטוי זה תואם את הפריט השמיני? (כן). הוא תואם. הפריט השמיני בא לידי ביטוי בעיקר בארבע הדרכים האלה. חיזרו עליהן, החל מהראשונה. (הראשונה היא שאנשים כאלה לא מסוגלים לשתף פעולה בהרמוניה עם אף אחד). המילה "בהרמוניה" מתייחסת ליכולת לשתף פעולה; אנשים כאלה פשוט לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש. הם עושים דברים בעצמם, לבד במעשיהם; "לבד" הוא המאפיין המגדיר של הביטוי הראשון. כעת, הביטוי השני. (יש להם שאיפה ורצון לשלוט באנשים ולכבוש אותם). האם זה ביטוי חמור? (אכן, כן). ובכן, מהי התכונה המגדירה את הביטוי השני? תארו אותה במילה אחת. (מרושע). "מרושע" הוא שם תואר; הוא מתאר את צביונם. המילה צריכה להיות "שליטה". "שליטה" היא פעולה, מן הסוג שנובע מצביון כזה. והביטוי השלישי. (הם אוסרים על אחרים להתערב, לערוך בירורים לגביהם או לפקח עליהם בכל עבודה שהם לוקחים על עצמם). האין זה צביון נפוץ אצל צוררי משיח? (אכן, כן). זהו צביון אופייני המיוחד לצוררי משיח. האם יש מילה מתאימה שיכולה לתמצת את הביטוי הזה? כן – "התנגדות". כל מי שמגיע, הם מתנגדים לו; ואתם יכולים לשכוח מזה שהם יקבלו את הפיקוח ואת החקירות של האחים והאחיות ושל אנשים מן השורה – הם לא מקבלים אפילו את בחינתו של האל. האין זו התנגדות? (אכן, כן). והביטוי הרביעי. (הם מעמידים פנים שהם התגלמות האמת לאחר שרכשו מעט ניסיון וידע ולמדו כמה לקחים). נסכם זאת בביטוי מתאים: "העמדת פנים". העמדת פנים חמורה יותר מזיוף. ההתנהגויות הבסיסיות והאופייניות, דרכי עשיית הדברים והצביונות הקשורים לפריט השמיני מופיעים כולם בארבעת הביטויים האלה. המאפיין המגדיר של הביטוי הראשון הוא "לבד". הם לא משתפים פעולה עם איש, אלא רוצים לפעול לבדם. הם לא מקשיבים לאיש מלבד לעצמם וגורמים לאחרים להקשיב רק להם ולא לאף אחד אחר. זו הדרך שלהם, או הדרך החוצה. המאפיין המגדיר את הביטוי השני הוא "שליטה". הם רוצים לשלוט באנשים, והם ישתמשו במגוון אמצעים כדי לשלוט בך, במחשבותיך, בדרכים שלך לעשות דברים, בלבך ובהשקפותיך. הם לא משתפים איתך על האמת. הם לא עוזרים לך להבין את עקרונות-האמת, והם לא עוזרים לך להבין את כוונותיו של האל. הם רוצים לשלוט בך לשימושם האישי, כדי שתדבר בשמם, תעשה עבורם דברים, וכדי שתעבוד בשבילם, תרומם אותם ותעיד למענם. הם רוצים לשלוט בך כעבד שלהם, כבובה שלהם. המאפיין המגדיר את הביטוי השלישי הוא "התנגדות", כלומר, להתנגד לכל דבר – כל דבר שעשוי להוות הבחנה או פיקוח או איום על עבודתם ועל דבריהם, הם מתנגדים לו התנגדות גורפת. המאפיין המגדיר של הביטוי הרביעי הוא "העמדת פנים" – מהי העמדת הפנים שלהם? הם מעמידים פנים שהם התגלמות האמת, כלומר הם דורשים מאנשים לזכור מה הם אומרים ומה הם עושים, ואפילו לתעד זאת במחברותיהם. הם אומרים, "איך יתכן שמספיק רק לזכור הערות? אתה צריך לכתוב אותן במחברת שלך. אף אחד מכם לא מבין מה אני אומר – מדובר בעניין עמוק מאוד!" למה הם מחשיבים את דבריהם? לאמת. מכאן, נשתף עליהם כעת אחד אחד.

1. ניתוח של הוסר יכולתם של צוררי משיח לשתף פעולה עם אחרים

הפריט הראשון הוא שצוררי משיח לא מסוגלים לשתף פעולה עם אף אחד. זהו הביטוי הראשון לכך שצוררי המשיח גורמים לאחרים להתמסר רק להם, לא לאמת או לאל. הם לא יכולים לשתף פעולה עם אף אחד – "כל אחד" הזה כולל את כולם. בין אם האישיות שלהם תואמת לזו של מישהו אחר ובין אם לא, ויהיו הנסיבות אשר יהיו, הם פשוט לא יכולים לשתף פעולה. זו לא שאלה של גילוי רגיל של שחיתות – זו בעיה בטבעם. יש כאלה שאומרים: "יש אנשים מסוימים שהאישיות שלהם לא עולה בקנה אחד עם שלי, ולכן אני לא יכול לשתף איתם פעולה". לא מדובר בעניין פשוט של אישיות, אלא בעניין של צביון מושחת. לאדם בעל צביון מושחת יש צביון של צורר משיח, אך אין זה אומר בהכרח שהוא צורר משיח במהותו. אם אדם יכול לחפש את האמת ויכול לציית למה שאחרים אומרים, ולא משנה מיהם, כל עוד הדבר תואם את האמת, האם לא יהיה קל לאדם הזה להשיג שיתוף פעולה הרמוני עם אחרים? (כן). לאנשים שיכולים להתמסר לאמת קל לשתף פעולה עם אחרים; אנשים שלא יכולים להתמסר לאמת לא יכולים לשתף פעולה עם אף אחד. למשל, יש אנשים שהם גאוותנים וצדקנים למדי. הם כלל לא מקבלים את האמת והם לא יכולים לשתף פעולה בהרמוניה עם אף אחד. זו בעיה רצינית – יש להם טבע של צורר משיח, והם לא יכולים להתמסר לאמת או לאל. לאנשים יש צביון מושחת: אם הם יוכלו לקבל את האמת, יהיה להם קל להיוושע; אך אם הם בעלי טבע של צורר משיח והם לא יכולים לקבל את האמת, הם בצרות – לא יהיה להם קל להיוושע. צוררי משיח רבים נחשפו בעיקר בשל אי-יכולתם לשתף פעולה עם אף אחד ובשל התנהגותם הרודנית. האם זו חשיפה של צביון מושחת, או שמא זוהי מהות טבעו של צורר משיח? חוסר היכולת לשתף פעולה עם אף אחד – מהי הבעיה הזאת? במה היא קשורה לכך שהם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, ולא לאמת או לאל? אם נשתף על הפריט הזה באופן ברור, תוכלו להבין שאלה שמהות טבעם היא כשל צורר משיח, לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש, שהם יתנתקו מכל מי שמשתף איתם פעולה, ואף יהפכו ליריבים מושבעים. על פניו נראה כאילו לצוררי משיח מסוימים יש עוזרים או שותפים, אך העובדה היא שכאשר מתרחש דבר מה, צוררי משיח לעולם לא יקשיבו לדבריהם של אחרים, גם אם הם צודקים. הם אפילו לא לוקחים בחשבון את דבריהם, וקל וחומר שהם לא דנים בכך או משתפים על כך. הם מתעלמים לחלוטין, כאילו שאנשים אחרים כלל לא נמצאים שם. כאשר צוררי משיח מקשיבים למה שיש לאחרים לומר, הם פשוט יוצאים ידי חובה או עושים מעשה כדי שאחרים יראו זאת. אך כשבסופו של דבר מגיע הזמן להחלטה הסופית, צוררי המשיח הם אלה שאומרים את המילה האחרונה; אין כל ערך לדברי אחרים, הם כלל לא נחשבים. לדוגמה, אם שני אנשים נושאים באחריות משותפת לדבר מה, ולאחד מהם יש מהות של צורר משיח, כיצד הדבר יבוא לידי ביטוי באדם זה? לא משנה במה מדובר, הוא ורק הוא יהיה זה שיוזם, ששואל את השאלות, שמסדר את העניינים ומוצא פתרון. ורוב הזמן הוא ידאג לכך ששותפו יגשש באפלה. כיצד הוא מתייחס לשותפו? לא ככוח עזר, אלא רק כקישוט. בעיני צורר המשיח, שותפו פשוט לא קיים. בכל פעם שיש בעיה, צורר המשיח שוקל אותה, וכאשר הוא מחליט על דרך פעולה, הוא מודיע לכולם שכך יש לעשות זאת, ולאיש אסור לפקפק בכך. מהי מהות שיתוף הפעולה של צוררי משיח עם אחרים? ביסודו של דבר, מדובר באמירת המילה האחרונה, הימנעות מוחלטת מדיון בבעיות עם אחרים, לקיחת אחריות בלעדית על העבודה, והפיכת שותפיהם לקישוט. הם תמיד פועלים לבד ואף פעם לא משתפים פעולה עם איש. הם אף פעם לא דנים על עבודתם ולא מתייעצים עם אף אחד, לעתים קרובות הם מקבלים החלטות לבד ומתמודדים עם בעיות לבדם, ובמקרים רבים, אנשים אחרים מגלים כיצד דברים הסתיימו או טופלו רק לאחר שהמעשה נעשה. אנשים אחרים אומרים להם: "צריך לדון איתנו בכל הבעיות. מתי טיפלת באדם הזה? כיצד טיפלת בו? איך זה שלא ידענו על כך?" הם לא מספקים הסבר ולא מתייחסים לכך; עבורם, לשותפיהם אין כל שימוש והם רק תפאורה או קישוט. כשקורה דבר מה, הם שוקלים את העניין, מחליטים בעצמם ופועלים כרצונם. לא משנה כמה אנשים יש סביבם, מבחינתם האנשים האלה לא קיימים. עבור צורר המשיח, הם לא יותר מאוויר. בהתחשב בכך, האם יש היבט אמיתי לשותפות שלהם עם אחרים? כלל לא, הם פשוט יוצאים ידי חובה ומעמידים פנים. אחרים אומרים להם: "למה אינך משתף עם כולם כשאתה נתקל בבעיה?" הם עונים: "מה הם יודעים? אני מנהיג הצוות, אני הוא זה שמחליט". האחרים אומרים: "ולמה לא שיתפת עם השותף שלך?" הם עונים: "אמרתי לו, לא הייתה לו דעה בעניין". הם משתמשים בכך שלאנשים אחרים אין דעה, או שהם לא מסוגלים לחשוב בעצמם כתירוצים כדי להסתיר את העובדה שהם עושים דין לעצמם. וזה לא מלווה אפילו בשמץ של התבוננות פנימית. עבור אדם מסוג זה, יהיה זה בלתי אפשרי לקבל את האמת. זו בעיה בטבעו של צורר המשיח.

כיצד ניתן להסביר וליישם בפועל את המונח "שיתוף פעולה"? (לדון בדברים כשהם עולים). כן, זו דרך אחת ליישם זאת בפועל. מה עוד? (איזון בין חולשותיו של האחד לבין חוזקותיו של האחר, פיקוח הדדי). זה מתאים לחלוטין; יישום בפועל באופן זה הוא שיתוף פעולה בהרמוניה. האם יש עוד? לשאול לדעתו של האחר כשדברים קורים – האין זה שיתוף פעולה? (כן). אם אדם אחד משתף על דעותיו, והאחר גם הוא משתף על דעותיו, ובסופו של דבר הם פשוט מקבלים את השיתוף של האדם הראשון, למה לטרוח מלכתחילה? זה לא שיתוף פעולה – זה לא עולה בקנה אחד עם העקרונות, וזה לא מניב את התוצאות של שיתוף פעולה. אם אתה מדבר עוד ועוד, כמו מכונת ירייה, ולא מאפשר לאחרים שרוצים בכך לדבר, ואינך מקשיב לאחרים גם אחרי שביטאת את כל הרעיונות שלך, האם זה דיון? האם זה שיתוף? הדבר נעשה רק כדי לצאת ידי חובה – זהו לא שיתוף פעולה. מהו אם כן שיתוף פעולה? שיתוף פעולה מתקיים כאשר אתה מבקש לשמוע את דעותיו והשקפותיו של האחר לאחר שהבעת את רעיונותיך והחלטותיך, ואז אתם משווים את ההצהרות וההשקפות שלכם אלה מול אלה, כאשר מספר אנשים מחילים עליהן ביחד הבחנה ומחפשים את העקרונות, וכך מגיעים להבנה משותפת וקובעים את הנתיב הנכון ליישום בפועל. זו המשמעות של דיון ושיתוף – זו המשמעות של "שיתוף פעולה". יש אנשים שכמנהיגים, לא יכולים לראות עניין מסוים לאשורו, אך לא ידונו בו עם אחרים עד שלא תהיה להם ברירה. ואז הם אומרים לקבוצה: "אני לא יכול לטפל בעניין הזה באופן אוטוקרטי; אני צריך לשתף פעולה בהרמוניה עם כולם. אאפשר לכולכם להביע את דעותיכם בעניין ולדון בו על מנת לקבוע מהו הדבר הנכון שעלינו לעשות". לאחר שכולם מדברים ואומרים את דברם, הם שואלים את המנהיג מה דעתו. הוא אומר: "אני רוצה את מה שכולם רוצים – גם אני חשבתי כך. זה מה שתכננתי מלכתחילה, ודיון זה מבטיח הסכמה כללית". האם זו הערה כנה? יש בה כתם. הוא כלל לא יכול לראות את העניין לאשורו, ובדבריו יש כוונה להטעות אנשים ולהערים עליהם – הם נועדו לגרום לאנשים להעריך אותו. הבקשה שלו לשמוע את הדעות של כולם היא רק עניין פורמלי, שנועד לגרום לכולם לומר שהוא לא פועל באופן דיקטטורי או אוטוקרטי. הוא משתמש בשיטה הזו כדי להסתיר דברים, ועל ידי כך להימנע מהתווית הזו. העובדה היא שבזמן שכולם מדברים, הוא כלל לא מקשיב וכלל לא מפנים את מה שהם אומרים. כמו כן, הוא לא פועל בכנות כשהוא מאפשר לכולם לדבר. על פניו, הוא מאפשר לכולם לשתף ולקיים דיון, אך במציאות, הוא מאפשר לכולם לדבר רק כדי למצוא שיטה שתואמת את כוונותיו שלו. ולאחר שהוא מחליט מהי הדרך המתאימה לפעול, הוא כופה על אנשים לקבל את מה שהוא מתכוון לעשות, בין אם הוא צודק או לא, וגורם לכולם לחשוב שדרכו היא הנכונה, ושלזה כולם מתכוונים. בסופו של דבר, הוא מבצע זאת בכוחניות. האם זה בעיניכם שיתוף פעולה? לא – אם כך, איך הייתם מכנים זאת? הוא מתנהג כדיקטטור. בין אם הוא צודק או טועה, הוא רוצה שתהיה לו המילה האחרונה והבלעדית. יתר על כן, כאשר משהו קורה והוא לא יכול לראות את הדבר לאשורו, הוא מבקש מכולם לדבר ראשונים. לאחר שהם מדברים, הוא מסכם את השקפותיהם ובוחר מתוכן שיטה שהוא אוהב ונראית לו מתאימה, וגורם לכולם לקבל אותה. הוא מעמיד פנים כאילו הוא משתף פעולה, אך התוצאה היא שהוא עדיין פועל כפי שהוא מתכוון – הוא עדיין זה שיש לו את המילה האחרונה והבלעדית. הוא מוצא פגמים ומחפש נקודות תורפה בדברי כולם, מפרש אותם וקובע את הטון, ואז מסכם הכול לכדי אמירה אחת שלמה ומדויקת המשמשת אותו לקבלת החלטה, ובכך הוא מראה לכולם שהוא נעלה על אחרים. כלפי חוץ נראה שהוא שומע את המסרים של כולם, והוא אכן מאפשר לכולם לדבר. אך העובדה היא שבסופו של דבר הוא לבדו מקבל את ההחלטה. למעשה, ההחלטה מורכבת מן התובנות וההשקפות של כולם, שאותן הוא רק מסכם ומנסח בצורה מעט יותר שלמה ומדויקת. יש אנשים שלא יכולים לראות את הדבר לאשורו, ולכן חושבים שהוא זה שנעלה עליהם. מהו אופיה של פעולה כזו מצדו? האין זו ערמומיות קיצונית? הוא מסכם את דברי כולם ומגדיר אותם כמסרים שלו-עצמו, כדי שאנשים יסגדו לו ויצייתו לו; ובסופו של דבר, כולם פועלים כרצונו. האם זהו שיתוף פעולה הרמוני? זו גאוותנות וצדקנות, דיקטטורה – הוא לוקח את כל הקרדיט לעצמו. אנשים כאלה הם כל כך צבועים, כה גאוותנים וצדקנים כשהם משתפים פעולה עם אחרים, ואנשים יגלו זאת במוקדם או במאוחר. יש שיאמרו: "אתה טוען שאני לא מסוגל לשתף פעולה עם אף אחד – ובכן, יש לי שותף! הוא משתף איתי פעולה היטב: הוא הולך לאן שאני הולך ועושה מה שאני עושה; הוא הולך לאן שאני רוצה שהוא ילך, ועושה כל מה שאני רוצה שהוא יעשה, בכל דרך שאבחר". האם זו המשמעות של שיתוף פעולה? לא. זה נקרא להיות משרת. משרת פועל על פי הוראתך – האם זה שיתוף פעולה? ברור שהוא משרת, ללא רעיונות או השקפות, קל וחומר ללא דעות משלו. ומעבר לכך, החשיבה שלו היא של מי שמחפש לרַצות אחרים. הוא לא מקפיד על שום דבר שהוא עושה, אלא עושה דברים כלאחר יד ובאופן שטחי, והוא לא מקיים את האינטרסים של בית האל. איזו מטרה יכול לשרת שיתוף פעולה כזה? לא משנה מי השותפים שלו, הוא פשוט ממלא אחר רצונם, ומשמש תמיד ככלי שרת. הוא מקשיב לכל מה שאחרים אומרים ועושה כל מה שאומרים לו לעשות. זה לא שיתוף פעולה. מהו שיתוף פעולה? אתם צריכים להיות מסוגלים לדון בדברים זה עם זה ולהביע את השקפותיכם ודעותיכם; עליכם להשלים זה את זה, לפקח זה על זה, לחפש, לשאול ולהנחות זה את זה. כך משתפים פעולה בהרמוניה. למשל, נניח שטיפלת בדבר-מה לפי רצונך שלך, ומישהו אמר: "עשית את זה לא נכון, בניגוד מוחלט לעקרונות. למה טיפלת בזה לפי רצונך ומבלי לחפש את האמת?" על כך אתה עונה: "נכון – אני שמח שאתה מתריע על כך בפני! אם לא היית עושה זאת, זה היה מביא אסון!" זה נקרא הנחייה הדדית. מהו, אם כן, פיקוח הדדי? לכל אדם יש צביון מושחת, והוא עלול לבצע את חובתו באופן שטחי ולהגן רק על מעמדו וגאוותו, ולא על האינטרסים של בית האל. מצבים כאלה קיימים בכל אדם. אם אתה מבין שלמישהו יש בעיה, עליך לקחת יוזמה ולשתף איתו, להזכיר לו לבצע את חובתו על פי העקרונות, ובה בעת, לראות בכך אזהרה גם לעצמך. זהו פיקוח הדדי. איזה תפקיד משרת פיקוח הדדי? הוא נועד להגן על האינטרסים של בית האל, וגם למנוע מאנשים ללכת בדרך הלא-נכונה. לשיתוף פעולה יש תפקיד נוסף מלבד הנחייה ופיקוח הדדיים: לשאול זה את זה שאלות. למשל, כאשר אתה רוצה לטפל באדם, עליך לשתף עם שותפך ולשאול אותו: "לא נתקלתי בדבר כזה בעבר. אני לא יודע איך לטפל בזה. מה תהיה דרך טובה לטפל בכך? אני פשוט לא יודע כיצד לעשות זאת!" הוא אומר: "טיפלתי בבעיות כאלה בעבר. ההקשר אז היה שונה במקצת מהמקרה של אדם זה; אם נטפל בזה באותו אופן זה יהיה כמו ציות לכללים. גם אני לא מכיר דרך טובה להתמודד עם זה כעת". אתה אומר: "יש לי רעיון שהייתי רוצה להציג בפניך. אם לשפוט לפי אופיו, האדם הזה נראה אדם רע, אבל אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בכך בשלב זה. בינתיים, כיוון שהוא מסוגל לעבוד, נניח לו. אם הוא לא יהיה מסוגל לעבוד, וימשיך להפריע ולשבש דברים, אז נטפל בו". שותפך שומע זאת ואומר: "זו דרך טובה. היא נבונה, תואמת לחלוטין את העקרונות, והיא לא מדכאת ולא מהווה פורקן לכעס אישי. אז בוא נטפל בזה כך". שניכם הגעתם להסכמה באמצעות דיון. עבודה שנעשית בדרך זו מתנהלת בצורה חלקה. נניח ששניכם לא משתפים פעולה ולא דנים בדברים, וכשהשותף שלך לא יודע איך להתמודד עם דבר-מה, הוא מעביר את העניין אליך וחושב: "טפל בזה איך שאתה רוצה. אם משהו ישתבש, זו תהיה האחריות שלך, בכל מקרה – אני לא אהיה שותף לזה". אתה יכול לראות ששותפך פועל מתוך חוסר נכונות לקחת אחריות, אך אתה לא מציין זאת בפניו, אלא פועל בפזיזות בהתאם לרצונך, וחושב: "אינך רוצה לקחת אחריות? אתה רוצה שאני אטפל בזה? בסדר, אני אטפל בזה – אני אגרש אותו". אינכם מסכימים זה עם זה; לכל אחד יש את זווית הראייה שלו – וכתוצאה מכך, העניין מטופל ללא מחשבה, תוך הפרה של העקרונות, ואדם שמסוגל לעבוד מורחק באופן שרירותי. האם זהו שיתוף פעולה הרמוני? שיתוף פעולה הרמוני הוא הדרך היחידה להשיג תוצאות חיוביות. אם אדם אחד לא ייקח אחריות והאחר יפעל באופן שרירותי, זה שקול לחוסר שיתוף פעולה. שניהם פועלים על פי רצונם. כיצד ייתכן שביצוע כזה של חובתו של אדם יהיה משביע רצון?

כשדבר מה עולה תוך כדי שיתוף פעולה, עליכם לשאול זה את זה שאלות ולדון בדברים זה עם זה. האם צוררי משיח יכולים ליישם בפועל בדרך זו? צוררי המשיח לא מסוגלים לשתף פעולה עם אף אחד; הם תמיד רוצים לבסס שלטון יחיד. המאפיין של ביטוי זה הוא "לבד". מדוע להשתמש במילה "לבד" כדי לתאר זאת? מפני שלפני שהם נוקטים בפעולה, הם לא באים בפני האל בתפילה ולא מחפשים את עקרונות-האמת, וקל וחומר שהם לא מחפשים מישהו לשתף איתו ולומר לו: "האם זה מהלך מתאים? מה קובעים סידורי העבודה? איך יש לטפל בדברים כאלה?" הם לעולם לא דנים בדברים ולא מנסים להגיע להסכמה עם עמיתיהם ושותפיהם לעבודה – הם פשוט שוקלים דברים ורוקמים מזימות לבדם, ומתכננים תוכניות וסידורים משלהם. הם חושבים שהבינו את סידורי העבודה של בית האל לאחר שהם קוראים אותם באופן שטחי בלבד, ואז הם מסדרים את העבודה באופן עיוור – ועד שהדבר נודע לאחרים, העבודה כבר סודרה. איש לא יכול לשמוע מפיהם על דעותיהם או השקפותיהם לפני מעשה, משום שהם אף פעם לא חולקים את המחשבות וההשקפות שלהם עם אף אחד. יתכן שמישהו ישאל: "האם לא לכל המנהיגים והעובדים יש שותפים?" יתכן שלכאורה יש להם שותף, אך כשמגיע הזמן לעבוד, כבר אין להם שותף – הם עובדים לבד. אף על פי שלמנהיגים ולעובדים יש שותפים, ולכל מי שמבצע חובה כלשהי יש שותף, צוררי משיח מאמינים שיש להם איכות טובה ושהם טובים יותר מאנשים מן השורה, ולכן אנשים מן השורה לא ראויים להיות שותפיהם, וכולם נחותים מהם. זו הסיבה שצוררי משיח אוהבים לקבל החלטות ולא אוהבים לדון בדברים עם איש. הם חושבים שאם יהיה להם שותף, הם ייראו חסרי יכולת וחסרי תועלת. איזו מין נקודת מבט זו? איזה מין צביון זה? האם זה צביון גאוותן? הם חושבים שזה לא מכובד ומשפיל לשתף פעולה ולדון בדברים עם אחרים, לשאול אותם שאלות ולהתייעץ איתם, וזה עלבון לכבוד העצמי שלהם. וכך, כדי להגן על כבודם העצמי, הם לא מאפשרים שקיפות בשום דבר שהם עושים, לא מספרים על כך לאחרים, וקל וחומר שהם לא דנים בכך איתם. הם חושבים שאם הם יקיימו דיונים עם אחרים, הם ייראו חסרי יכולת; שלבקש תמיד דעות של אנשים אחרים פירושו שהם טיפשים ולא מסוגלים לחשוב בעצמם; שעבודה עם אחרים לצורך השלמת משימה או פתרון בעיה כלשהי תגרום לכך שהם ייראו חסרי תועלת. האין זו המנטליות הגאוותנית והאבסורדית שלהם? האין זה צביונם המושחת? הגאוותנות והצדקנות שבהם ברורות למדי; הם מאבדים כל היגיון אנושי רגיל ודעתם לא ממש צלולה. הם תמיד חושבים שיש להם יכולות, שהם יכולים לסיים דברים בעצמם, ואין להם צורך לשתף פעולה עם אחרים. מכיוון שיש להם צביונות מושחתים כאלה, הם לא מסוגלים להשיג שיתוף פעולה הרמוני. הם מאמינים ששיתוף פעולה עם אחרים יחליש את כוחם ויפצל אותו, שאם הם יבצעו עבודה יחד עם אחרים, כוחם האישי יפחת והם לא יוכלו לקבל את כל ההחלטות בעצמם, ובעיניהם זהו חוסר בכוח אמיתי ואובדן עצום. ולכן, אם הם מאמינים שהם מבינים ויודעים מהי הדרך המתאימה להתמודד עם העניין, הם לא ידונו בו עם איש ויקבלו את כל ההחלטות בעצמם, ולא משנה מה קורה להם. הם יעדיפו לעשות טעויות ולא ליידע אנשים אחרים, הם יעדיפו לטעות ולא לחלוק סמכות עם מישהו אחר, והם יעדיפו שידיחו אותם מאשר שאחרים יתערבו בעבודתם. זהו צורר משיח. הם מעדיפים לפגוע באינטרסים של בית האל, מעדיפים להמר על האינטרסים של בית האל, מאשר לחלוק את סמכותם עם מישהו אחר. הם חושבים שכאשר הם מבצעים עבודה או מטפלים בעניין כלשהו, זה לא ביצוע חובה, אלא הזדמנות להציג את עצמם ולהתבלט ביחס לאחרים, ושזוהי הזדמנות להפעיל סמכות. לכן, למרות שהם אומרים שהם ישתפו פעולה עם אחרים בהרמוניה ושכאשר יתרחשו עניינים הם ידונו בהם עם אחרים, האמת היא שבעומק לבם הם לא מוכנים לוותר על כוחם או על מעמדם. הם חושבים שכל עוד הם מבינים כמה דוקטרינות ומסוגלים לעשות זאת בעצמם, הם לא צריכים לשתף פעולה עם אף אחד אחר; הם חושבים שעליהם לבצע ולהשלים זאת לבדם, ושרק כך הם ייחשבו למוכשרים. האם השקפה זו נכונה? הם לא יודעים שאם הם מפרים עקרונות, הם לא מבצעים את חובותיהם, הם לא מסוגלים לבצע את מה שהאל הטיל עליהם, והם רק עובדים ותו לא. במקום לחפש את עקרונות-האמת בעת ביצוע חובתם, הם מפעילים כוח בהתאם למחשבותיהם וכוונותיהם, מתרברבים ומציגים עצמם לראווה. לא משנה מי השותף שלהם או מה הם עושים, הם אף פעם לא רוצים לדון על דברים, הם תמיד רוצים לפעול בעצמם, והם תמיד רוצים לומר את המילה האחרונה. ברור שהם מנצלים את כוחם ומשתמשים בו כדי לעשות דברים. צוררי משיח כולם אוהבים כוח, וכשיש להם מעמד, הם רוצים יותר כוח. כאשר יש לצוררי המשיח כוח, הם משתמשים במעמדם כדי להתרברב ולהציג את עצמם לראווה, כדי שאחרים יעריכו אותם וכדי שישיגו את מטרתם להתבלט מההמון. כך צוררי המשיח מתקבעים על כוח ומעמד, ולעולם לא יוותרו על כוחם, לעולם. לא משנה איזו חובה הם מבצעים, לא משנה מה תחום הידע המקצועי הכרוך בכך, הם יעמידו פנים שהם מבינים אותו, גם כשברור שהם לא מבינים. ואם מישהו יטען שהם לא מבינים ושהם רק מעמידים פנים, הם יאמרו: "אפילו אם אתחיל ללמוד את זה עכשיו, אבין את זה יותר טוב ממך. זה רק עניין של חיפוש משאבים באינטרנט, לא?" עד כדי כך צוררי משיח הם גאוותנים וצדקנים. הם מתייחסים לכל דבר כעניין פשוט, והם לא יהססו לקחת על עצמם הכול ולבד. וכתוצאה מכך, כאשר העליון בודק את העבודה ושואל איך העניין מסתדר, הם אומרים שהעניין מטופל פחות או יותר. העובדה היא שהם פועלים לבד ולא דנים בדברים עם איש – הם מחליטים הכול בעצמם. אם תשאל אותם: "האם יש עקרונות לדרך שבה אתה פועל?" הם יציגו סט שלם של תיאוריות כדי להוכיח שמה שהם עושים הוא נכון ועולה בקנה אחד עם העקרונות. במציאות, החשיבה שלהם מעוותת ושגויה. הם כלל לא דנים בדברים עם אחרים, אבל המילה האחרונה תמיד שלהם והם מקבלים את ההחלטות בעצמם. ברוב המקרים, החלטות המתקבלות על ידי אדם יחיד נוטות להכיל שגיאות, ואם כך, איזה צביון הוא זה, כאשר הם חושבים על עצמם כצודקים ומדויקים? זהו בבירור צביון של גאוותנות. יש להם צביון גאוותן וזו הסיבה שהם מתנהגים ברודנות – זו הסיבה שהם פועלים ללא רסן ועושים מעשים רעים. זו אוטוקרטיה – מונופול. זהו צביונם של צוררי משיח. הם לעולם לא מוכנים לשתף פעולה עם איש, הם חושבים שזה לא לעניין ומיותר. הם תמיד חושבים שהם טובים יותר מאחרים, שאף אחד אחר לא משתווה אליהם. זו הסיבה שבלבם של צוררי משיח אין רצון או שאיפה לשתף פעולה עם אחרים. הם רוצים שהדברים יתנהלו לפי רצונם; הם רוצים שליטה בלעדית. רק אז הם חשים סיפוק – רק אז הם יכולים להפגין את עליונותם ולגרום לאחרים להיות מסורים להם ולסגוד להם.

יש בזה חלק נוסף והוא, שצוררי משיח תמיד רוצים שתהיה להם סמכות מוחלטת, שהם יהיו בעלי המילה הבלעדית והאחרונה. היבט זה של צביונם גם גורם לכך שהם לא יהיו מסוגלים לשתף פעולה עם אחרים. אם תשאל אותם אם הם מוכנים לשתף פעולה, הם יאמרו שהם מוכנים, אך כשמגיע הזמן לעשות זאת, הם לא יכולים. זהו צביונם. מדוע הם לא יכולים לעשות זאת? נניח שצורר משיח הוא עוזר של ראש קבוצה, ומישהו אחר הוא ראש הקבוצה, אותו אדם שמהות טבעו כשל צורר משיח יהפוך מעוזר לראש קבוצה, וראש הקבוצה יהיה אז העוזר שלו. הוא היה הופך את התפקידים. איך הוא היה משיג זאת? יש להם טכניקות רבות. מרכיב אחד של הטכניקות שלהם הוא שהם מנצלים את הפעמים שבהן הם נוקטים פעולה לנוכח האחים והאחיות – הפעמים שבהן כמעט כולם יכולים לראות אותם – כדי לדבר ולפעול רבות ולהתרברב, לגרום לאנשים להעריך אותם ולהכיר בכך שהם הרבה יותר טובים מראש הקבוצה, ושהם נעלים על ראש הקבוצה. ועם הזמן, האחים והאחיות מגיעים למסקנה שראש הקבוצה פחות טוב מהעוזר שלו. צורר המשיח שמח לשמוע זאת; הוא חושב: "סוף סוף הם מודים שאני טוב יותר ממנו. השגתי את מטרתי". בנסיבות רגילות, מהן האחריות והמחויבות שעוזרו של ראש קבוצה צריך למלא? עליו לשתף פעולה עם ראש הקבוצה בביצוע וביישום העבודה שסודרה על-ידי הכנסייה, ולהעלות דברים בפני ראש הקבוצה, להניע אותו ולפקח עליו – ולנהל איתו דיון משותף. ראש הקבוצה חייב למלא את תפקיד המנהיג הראשי; עוזרו של ראש הקבוצה חייב לגבות אותו ולשתף איתו פעולה כדי לוודא שכל פרויקט עבודה מטופל כראוי. בנוסף להימנעות מחבלה בדברים, וכדי שהעבודה תתבצע היטב, הכול חייב להיעשות בשיתוף פעולה עם ראש הקבוצה. אם מעשיו של ראש הקבוצה מפרים את העקרונות, על עוזרו של ראש הקבוצה להצביע על כך בפניו ולעזור לו לתקן את הטעות. באשר לכל מה שראש הקבוצה עושה נכון וכראוי, ושעולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת, עוזרו של ראש הקבוצה חייב לתמוך בו ולשתף איתו פעולה, לעשות מאמץ מירבי בשירות העניינים האלה, ולהיות מאוחד בלב ובנפש עם ראש הקבוצה כדי שהעבודה תתבצע היטב. אם תתרחש או תתגלה בעיה, על שניהם לדון בפתרונה. לפעמים יש שני דברים שצריכים להיעשות בו זמנית; לאחר ששניהם ישוחחו על כך, כל אחד מהם חייב לטפל היטב ובנפרד בעבודתו שלו. זהו שיתוף פעולה – שיתוף פעולה הרמוני. האם צוררי משיח משתפים פעולה עם אחרים בדרך זו? בהחלט לא. אם צורר משיח הוא זה המשמש כעוזרו של ראש קבוצה, הוא יתחיל לחשוב מה עליו לעשות כדי להחליף תפקידים עם ראש הקבוצה, כך שראש הקבוצה יהפוך לעוזר והעוזר יהפוך לראש הקבוצה, ויוכל להשיג שליטה. הוא פוקד על ראש הקבוצה לעשות כך וכך, מראה לכולם שהוא הרבה יותר טוב מראש הקבוצה, ושהוא מתאים להיות ראש הקבוצה. בדרך זו, יוקרתו עולה בקרב אחרים, ואז הוא נבחר באופן טבעי כראש הקבוצה. הוא גורם במכוון לכך שראש הקבוצה ייראה מטופש ויאבד את כבודו, כדי שאחרים יזלזלו בו. ואז הוא לועג לו בדבריו ומתייחס אליו בגיחוך, חושף אותו ומזלזל בו. אט אט הפער בין השניים הולך וגדל, ומקומותיהם בלבם של האנשים הולכים ומשתנים. וכך, בסופו של דבר, צורר המשיח הופך לראש הקבוצה – הוא הצליח להעביר אנשים לצדו. אם כן, עם צביון כמו שלו, האם הוא יכול לשתף פעולה בהרמוניה עם אחרים? לא. בכל מקום שבו נמצאים צוררי משיח, הם רוצים להיות עמוד התווך ובעלי מונופול ולאחוז בכוח. לא משנה מה התואר שלך, אם אתה ראש קבוצה או עוזר, בכיר או זוטר, ואם יש לך מעמד והשפעה, כפי שהם רואים זאת, במוקדם או במאוחר זה חייב להיות שלהם בלבד. הם יישארו תמיד זאבים בודדים שפועלים על דעת עצמם, ולא משנה מי האדם שמבצע איתם חובה, או מבצע עמם פרויקט עבודה כלשהו, או אפילו מתלבט איתם בנושא מסוים. הם לא משתפים פעולה עם איש. הם לא מוכנים שמישהו ישתווה אליהם ביוקרה או בתואר, וגם לא ביכולת או במוניטין. ברגע שמישהו יעלה עליהם ויאיים על מעמדם, הם ינסו להפוך את המצב על פיו בעזרת כל האמצעים העומדים לרשותם. לדוגמה, כולם דנים בעניין מסוים, וכשהדיון עומד להניב תוצאה, הם יבינו זאת מיד וידעו מה עליהם לעשות. הם יאמרו: "האם באמת כל כך קשה לטפל בזה? האם באמת יש עדיין צורך בדיון כזה? שום דבר ממה שאתם אומרים לא יעבוד!" והם יציעו תיאוריה חדשנית או רעיון יומרני שאיש לא חשב עליו, ובסופו של דבר יפריכו את הדעות של כולם. כאשר הם יעשו זאת, הדבר יגרום לאנשים לחשוב: "הוא באמת מבין; איך זה שלא חשבנו על כך? אנחנו פשוט אספסוף נבער. זה לא טוב – אנחנו צריכים שתנהיג אותנו!" זו התוצאה שצורר המשיח רוצה; צוררי משיח מפריחים תמיד רעיונות יומרניים כדי להציג את עצמם כייחודיים וכדי לזכות בהערכה של אחרים. ומהו הרושם שנוצר אצל אנשים בסופו של דבר? שהרעיונות שלהם נשגבים יותר ועולים על אלה של אנשים מן השורה. עד כמה הם נשגבים? אם הם לא נוכחים, הקבוצה לא יכולה להכריע או להשלים דבר, ולכן הם צריכים להמתין שהם יבואו ויגידו דבר מה. כאשר הם באים ואומרים את דברם, כולם מעריצים אותם, ואם דבריהם מופרכים, כולם עדיין אומרים שאלה דברים נעלים. האם הם לא מטעים אנשים על ידי כך? אם כן, מדוע הם לא יכולים לשתף פעולה עם איש? הם מרגישים: "אם אשתף פעולה עם אנשים, אוריד את עצמי לרמה שלהם. האם שני נמרים יכולים לחיות על אותו הר? על ההר יכול למלוך רק מלך אחד, והמלוכה הזאת שייכת למי שיכול להחזיק בה – וזהו אדם מוכשר כמוני שיכול לעשות זאת. אתם כולכם לא כל כך מבריקים; האיכות שלכם ירודה ואתם תמימים. ובנוסף לזה, לא רימיתם ולא הטעיתם אנשים בעולם – רק הוטעיתם על ידי אחרים. רק אני לבדי כשיר להיות כאן מנהיג!" אצלם, דברים רעים הופכים אפוא לדברים טובים. הם מתהדרים בדברים הרעים האלה שלהם – האין זה חוסר בושה? מדוע הם אומרים את הדברים האלה? ומהי אם כך מטרתם כשהם מתנהגים באופן זה? מטרתם להיות המנהיג, לתפוס את המקום הראשון, ולא משנה כמה גדולה קבוצת האנשים שבקרבה הם נמצאים. האין זו כוונתם? (אכן, כן). לכן, הם חושבים על כל דרך אפשרית לזלזל, להשפיל וללעוג לכולם, ואז הם מציעים רעיונות יומרניים משלהם כדי לשכנע את כולם וכדי שכולם יעשו מה שהם אומרים. האם זה שיתוף פעולה? לא – מה זה? הדבר מתאים לפריט השמיני שעליו אנחנו מדברים: הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל. דבר זה נאמר בהקשר של שיתוף פעולה. האם בכל מעשיהם, בשפה שבה הם מדברים או בשיטותיהם צוררי משיח – יכולים לבצע את חובתם בשיתוף פעולה עם אחרים? (לא). הם לא משתפים פעולה, אלא רק דורשים מאחרים לשתף פעולה עם ההצהרות ועם השיטות שלהם. אם כך, האם הם יכולים לקבל עצות מאחרים? בוודאי שלא. הם אדישים למדי לכל עצה שאחרים עשויים להציע להם, ולא משנה מהי. הם לא מבקשים פרטים או סיבות, הם לא שואלים איך באמת צריך לטפל בדברים, וקל וחומר שהם לא מחפשים את עקרונות-האמת. גרוע מכך, הם אפילו לא שואלים אותי כאשר אני עומד מולם – הם מתייחסים אליי כאל אוויר. אני שואל אותם אם יש להם בעיה כלשהי, והם אומרים שלא. ברור שהם לא יודעים מה לעשות בנוגע לדבר מה שקרה זה עתה, אך הם לא שואלים לדעתי למרות שאני נמצא שם מולם. אם כך, האם הם יכולים לשתף פעולה עם מישהו אחר? איש לא כשיר להיות השותף שלהם, אלא רק עבד ומשרת שלהם. האין זה כך? לחלקם אולי יש שותפים, אך למעשה, השותפים האלה הם משרתים שלהם, ממש כמו בובות. הם אומרים: "בוא הנה", ושותפם בא; "לך לשם", ושותפם הולך לשם; השותף שלהם יודע מה הם היו רוצים שהוא ידע, והוא אפילו לא מעז לשאול לגבי מה שהם לא רוצים שהוא ידע. הדברים נעשים לפי מה שהם אומרים. מישהו עשוי לומר להם: "זה לא יעבוד. יש כמה דברים שאתה לא יכול להיות האחראי הבלעדי עליהם. עליך למצוא מישהו ולשתף איתו פעולה, מישהו שיפקח עליך. יתר על כן, בעבר הייתה עבודה כלשהי שלא טיפלת בה כל כך טוב. עליך למצוא מישהו בעל איכות, בעל יכולת לבצע את העבודה, שישתף איתך פעולה ויעזור לך – עליך להגן על עבודת הכנסייה ועל האינטרסים של בית האל!" איך הם יגיבו לזה? "אם תדיח את השותף שלי, אין אף אחד אחר שראוי להיות שותף שלי." למה הם מתכוונים בכך? האם כוונתם שלא יהיה להם שותף, או שהם לא יוכלו למצוא סוג כזה של משרת ועבד? הם חוששים שלא יצליחו למצוא עבד או משרת כזה, "שותף" שימלא רק את רצונם. כיצד לדעתכם יש לפתור את האתגר שהם מעוררים? אתה עשוי לומר: "אה, אתה לא מצליח למצוא שותף? אם כך אין צורך שתעבוד על הפרויקט הזה – מי שיש לו שותף יכול לעשות זאת במקומך". האם כך הבעיה לא תיפתר? אם איש לא מתאים להיות שותף שלך, ואף אחד לא יכול לשתף איתך פעולה, איזה מין דבר אתה? אתה מפלצת, עיוות. אלה שבאמת יש להם היגיון מסוגלים לשתף פעולה לפחות עם האדם הממוצע, אלא אם כן איכותו של האדם הזה ירודה מדי. זה לא יעבוד. הדבר הראשון שאנשים הגיוניים חייבים לעשות הוא ללמוד לשתף פעולה עם אחרים בביצוע חובתם. הם חייבים להיות מסוגלים לשתף פעולה עם כל אחד, אלא אם כן אותו אדם הוא רפה שכל או שד, ובמקרה כזה אין שום דרך לשתף איתו פעולה. היכולת לשתף פעולה עם רוב האנשים היא דבר חשוב מאוד – זהו סימן להיגיון רגיל.

אחד המאפיינים הברורים ביותר של מהותם של צוררי משיח הוא אחיזתם במונופול על הכוח והעובדה שהם מנהלים דיקטטורות משלהם: הם לא מקשיבים לאחרים, הם לא מכבדים אף אחד, והם לא שמים לב לאיש, ולא משנה איזה חוזקות יש לאנשים, או אילו השקפות נכונות או דעות חכמות הם עשויים להביע, או אילו שיטות מתאימות הם עשויים להציג; נדמה שאיש אינו כשיר לשתף איתם פעולה או לקחת חלק בדבר מן הדברים שהם עושים. זהו סוג הצביון שיש לצוררי משיח. יש אנשים שאומרים שזו אנושיות רעה – אך איך ייתכן שאנושיות רעה שגרתית? זהו צביון שטני לחלוטין, וצביון כזה הוא מרושע ביותר. מדוע אני אומר שצביונם מרושע ביותר? צוררי משיח מפקיעים הכול מבית האל ומרכוש הכנסייה, מתייחסים לכך כאל רכושם הפרטי שאותו הם מנהלים, ולא מרשים לאיש להתערב בכך. כשהם מבצעים את עבודת הכנסייה, הם חושבים אך ורק על האינטרסים האישיים שלהם, מעמדם שלהם וגאוותם. הם לא מאפשרים לאיש לפגוע באינטרסים שלהם, וקל וחומר שהם שלא מאפשרים לאף אחד שהוא בעל איכות, או לכל מי שמסוגל לשאת עדות חווייתית, לאיים על שמם הטוב ועל מעמדם. וכך, הם מנסים לדכא ולהדיר כמתחרים את אלה שמסוגלים לשאת עדות חווייתית ושיכולים לשתף על האמת ולדאוג לאנשיו הנבחרים של האל, והם מנסים נואשות לבודד לחלוטין את האנשים האלה, להכתים את שמם ולהשפילם. רק אז צוררי המשיח ירגישו שלווים. אם האנשים האלה אף פעם לא שליליים, ומסוגלים להמשיך לבצע את חובתם, לשאת את עדותם ולתמוך באחרים, צוררי המשיח יפנו למוצא האחרון שלהם, שהוא למצוא בהם פגמים ולגנות אותם, או להפליל אותם ולהמציא סיבות כדי לייסר ולהעניש אותם, עד להרחקתם מהכנסייה. רק אז צוררי המשיח יירגעו לחלוטין. אלה הדברים הבוגדניים והזדוניים ביותר בצוררי משיח. האנשים שחותרים אל האמת ושניחנים בעדות חווייתית אמיתית הם הדבר שגורם לצוררי משיח לפחד ולחרדה הגדולים ביותר, מפני שאנשים בעלי עדות כזו, הם אלה שאנשיו הנבחרים של האל מאשרים ותומכים בהם יותר מכול, בניגוד לאלה המלהגים דברי הבל על דברים ודוקטרינות. לצוררי משיח אין עדות חווייתית אמיתית, והם גם לא מסוגלים ליישם את האמת בפועל. במקרה הטוב, הם מסוגלים לעשות כמה מעשים טובים כדי למצוא חן בעיני אנשים. אך לא משנה כמה מעשים טובים הם עושים או כמה דברים מסברי אוזן הם אומרים, עדיין אי אפשר להשוות את כל אלה ליתרונות ולתועלות שעדות חווייתית טובה יכולה להביא לאנשים. אין דבר שיכול לשמש תחליף להשפעות של התמיכה וההשקיה המסופקות לאנשיו הנבחרים של האל על ידי אלה שמסוגלים לשאת את עדותם החווייתית. וכך, כאשר צוררי משיח שומעים מישהו שמדבר אודות עדותו החווייתית, מבטם נעשה חד כפגיון. זעם מתלקח בלבם, שנאה מתפרצת, והם להוטים להשתיק את הדובר ולמנוע ממנו לומר מילה נוספת. אם הוא ימשיך לדבר, המוניטין של צוררי המשיח ייהרס לחלוטין ופניהם המכוערות ייחשפו לגמרי לעיני כול, ולכן צוררי המשיח ימצאו תירוץ להפריע לאדם שנושא עדות וידכאו אותו. צוררי משיח מרשים רק לעצמם להטעות אנשים באמצעות מילים ודוקטרינות; הם לא מאפשרים לאנשיו הנבחרים של האל לפאר את האל על ידי נשיאת עדותם החווייתית, והדבר מצביע על סוג האנשים שצוררי המשיח שונאים ופוחדים מהם יותר מכול. כשמישהו מצטיין בעבודתו, או כאשר מישהו מסוגל לשאת עדות חווייתית אמיתית, ואנשיו הנבחרים של האל מקבלים מכך תועלת, חיזוק ותמיכה, והדבר זוכה לשבחים רבים מכולם, בלבם של צוררי המשיח מתעוררות קנאה ושנאה, והם מנסים להדיר ולדכא את האדם הזה. הם בשום פנים ואופן לא מאפשרים לאנשים כאלה לבצע עבודה כלשהי, כדי שלא יהוו איום על מעמדם. כשאנשים שניחנים במציאות-האמת נמצאים בנוכחותם של צוררי משיח, הם מדגישים ומבליטים את דלותם, עליבותם, כיעורם ורשעותם של אלה, ולכן, כאשר צוררי משיח בוחרים שותף או עמית לעבודה, הם לעולם לא בוחרים באנשים שאוחזים במציאות-האמת, במי שיכולים לשאת עדות חווייתית, או באנשים כנים או כאלה שמסוגלים ליישם את האמת בפועל. אלה האנשים שבהם צוררי משיח מקנאים ושאותם הם שונאים יותר מכול, והם כעצם בגרונם של צוררי המשיח. לא משנה עד כמה הדברים שעושים אותם אנשים שמיישמים את האמת בפועל טובים או מועילים לעבודת בית האל, צוררי המשיח ינסו ככל יכולתם לטשטש את המעשים האלה. הם אפילו יסלפו את העובדות כדי לתבוע את הקרדיט על דברים טובים, תוך שהם מעבירים את האשמה על דברים רעים אל אחרים, כאמצעי לרומם את עצמם ולזלזל באנשים אחרים. צוררי משיח חשים קנאה עזה ושנאה כלפי אלה שחותרים אל האמת ומסוגלים לשאת את עדותם החווייתית. הם חוששים שהאנשים האלה יאיימו על מעמדם, ולכן הם עושים כל שביכולתם כדי לתקוף ולהדיר אותם. הם אוסרים על האחים והאחיות ליצור עמם קשר או להתקרב אליהם, או לתמוך באנשים האלה שמסוגלים לשאת את עדותם החווייתית ולשבח אותם. זה מה שחושף יותר מכול את טבעם השטני של צוררי משיח, טבע שסולד מהאמת ושונא את האל. וכך, הדבר גם מוכיח שצוררי משיח הם זרם נגדי רע בכנסייה, שהם אלה שאשמים בהפרעה לעבודת הכנסייה ובפגיעה ברצונו של האל. יתר על כן, לעתים קרובות צוררי המשיח בודים שקרים ומעוותים עובדות בקרב האחים והאחיות, כשהם נוקטים זלזול וגינוי כלפי אנשים שיכולים לשאת את עדותם החווייתית. לא משנה איזו עבודה האנשים האלה עושים, צוררי משיח מוצאים תירוצים להדיר ולדכא אותם, הם שיפוטיים לגביהם, ואומרים שהם גאוותנים וצדקנים, שהם אוהבים להתרברב ושיש להם שאיפות. למעשה, לאנשים האלה יש עדות חווייתית כלשהי והם ניחנים במציאות-אמת מסוימת. הם בעלי אנושיות טובה יחסית, יש להם מצפון והיגיון, והם מסוגלים לקבל את האמת. ואף על פי שייתכן שיש להם כמה חסרונות, ליקויים וגילויים מזדמנים של צביון מושחת, הם מסוגלים להרהר בעצמם ולהכות על חטא. אלה הם האנשים שהאל יושיע, ושיש להם תקווה להפוך למושלמים בידי האל. לסיכום, אנשים אלה מתאימים לבצע חובה. הם עומדים בדרישות ובעקרונות לביצוע חובה. אך צוררי המשיח חושבים לעצמם: "אין שום סיכוי שאני אשלים עם זה. אתה רוצה שיהיה לך תפקיד בתחום שלי, להתחרות בי. זה בלתי אפשרי; אל תחשוב על כך אפילו. אתה יותר משכיל ממני, רהוט יותר ממני, יותר פופולרי ממני, ואתה חותר אל האמת בחריצות רבה יותר ממני. אם הייתי משתף איתך פעולה ואתה היית לוקח את כל הקרדיט, מה הייתי עושה אז?" האם הם מתחשבים באינטרסים של בית האל? לא. על מה הם חושבים? הם חושבים רק על איך לשמור על מעמדם. אף על פי שצוררי משיח יודעים שהם לא מסוגלים לעשות עבודה אמיתית, הם לא מטפחים ולא מקדמים אנשים בעלי איכות טובה שחותרים אל האמת. האנשים היחידים שהם מקדמים הם אלה שמחניפים להם, אלה שנוטים לסגוד לאחרים, שמאשרים ומעריצים אותם בלבם, אלה שהם חלקלקים, שאין להם הבנה של האמת ושאין להם יכולת הבחנה. צוררי המשיח מקרבים אליהם את האנשים האלה כדי שישרתו אותם, שיתרוצצו למענם ושיעבירו את ימיהם כשהם מכרכרים סביבם. הדבר מאפשר לצוררי המשיח להיות בעלי השפעה בכנסייה, והמשמעות היא שאנשים רבים מתקרבים אליהם ונוהים אחריהם, ושאיש לא מעז לפגוע בהם. כל האנשים האלה שצוררי משיח מטפחים הם אנשים שלא חותרים אל האמת. לרובם אין הבנה רוחנית והם לא יודעים דבר מלבד ציות לכללים. הם אוהבים לנהות אחר מגמות ואחר מי שנמצאים בעמדת שליטה ושררה. הם מסוג האנשים שמתחזקים כשיש להם אדון רב עוצמה – הם כנופיה של אנשים מבולבלים. איך אומרים הכופרים? מוטב להיות משרת של אדם טוב מאשר להיות אב קדמון נערץ לאדם רע. צוררי משיח עושים בדיוק את ההפך – הם מתנהגים כאבות קדמונים נערצים של אנשים כאלה, ומטפחים אותם אותם כמי שנושאים את דגלם ומריעים להם. בכל פעם שלצורר משיח יש השפעה בכנסייה, הוא יגייס תמיד כעוזריו אנשים מבולבלים ואת אלה שמבזבזים את זמנם בעיוורון, ובה בעת ידיר וידכא את אותם אנשים בעלי איכות שיכולים להבין את האמת וליישם אותה בפועל, ומסוגלים לקחת על עצמם עבודה – ובמיוחד את המנהיגים והעובדים שמסוגלים לבצע עבודה מעשית. כך נוצרים בכנסייה שני מחנות: במחנה האחד נמצאים אלה שהאנושיות שלהם כנה יחסית, שמבצעים את חובתם בכנות, ואנשים שחותרים אל האמת. המחנה השני הוא כנופיה של אנשים מבולבלים שמכלים את זמנם בעיוורון, תחת הנהגתם של צוררי משיח. שני מחנות אלה ימשיכו להילחם זה בזה עד שצוררי המשיח ייחשפו ויסולקו. צוררי משיח תמיד נלחמים ופועלים נגד אלה שמבצעים את חובתם בכנות וחותרים אל האמת. האם אין זה מפריע באופן חמור לעבודת הכנסייה? האין זה משבש את עבודת האל ומפריע לה? האם כוח זה של צוררי משיח אינו אבן נגף ומכשול המעכב את ביצוע רצון האל בכנסייה? האין זה כוח מרושע המתנגד לאל? מדוע צוררי משיח מתנהגים כך? משום שבמוחם ברור להם שאם האנשים החיוביים האלה היו קמים והופכים למנהיגים ולעובדים, הם היו מתחרים של צוררי משיח; הם היו הכוח המנוגד לצוררי משיח, ובשום אופן לא היו מקשיבים לדבריהם של צוררי משיח ולא היו מצייתים להם; בשום אופן הם לא היו מצייתים לכל דרישה של צוררי משיח. די באנשים אלה כדי להוות איום על מעמדם של צוררי המשיח. כאשר צוררי משיח רואים את האנשים האלה, שנאה מתעוררת בלבם; ליבם לא יהיה שלו ורגוע אם הם לא ידירו ויביסו את האנשים האלה ויהרסו את שמם. לכן, הם חייבים לפעול במהירות כדי לטפח את כוחם שלהם ולחזק את שורותיהם. כך הם יוכלו לשלוט ברבים יותר מאנשיו הנבחרים של האל, ולעולם לא יצטרכו עוד לדאוג שקומץ אנשים החותרים אל האמת יאיימו על מעמדם. צוררי משיח יוצרים כוח משלהם בכנסייה, והם לוקחים את אלה שמקשיבים להם, מצייתים להם ומתייחסים אליהם בחנופה, ומקדמים אותם להיות אחראים על כל היבט של עבודה. האם דבר זה מועיל לעבודת בית האל? לא. לא רק שזה לא מועיל, זה גם יוצר הפרעה לעבודת הכנסייה ומשבש אותה. אם יותר ממחצית האנשים יעמדו לצדו של הכוח המרושע הזה, הוא עלול להפיל את הכנסייה. הסיבה היא שמספר האנשים בכנסייה החותרים אל האמת מהווה מיעוט, בעוד שהעובדים וחסרי האמונה שנמצאים שם רק כדי לאכול לשובע, מהווים לפחות מחצית. אם במצב כזה צוררי משיח ימקדו את כוחם בהטעיה ובמשיכת האנשים האלה לצד שלהם, באופן טבעי ידם תהיה על העליונה כאשר הכנסייה תבחר מנהיגים. לכן, בית האל מדגיש תמיד שבזמן בחירות יש לשתף על האמת עד שהיא מתבהרת. אם אינכם מסוגלים לחשוף צוררי משיח ולהביס אותם על ידי שיתוף על האמת, צוררי המשיח עלולים להטעות אנשים ולהיבחר כמנהיגים ולתפוס את השליטה בכנסייה. האם זה לא יהיה דבר מסוכן? אם צורר משיח אחד או שניים היו מופיעים בכנסייה, לא היה צורך לפחד, אך אם צוררי משיח היו הופכים לכוח ומשיגים רמה מסוימת של השפעה, זה היה מצדיק פחד. לכן, יש לעקור צוררי משיח ולגרשם מהכנסייה לפני שישיגו את רמת ההשפעה הזו. משימה זו היא בעדיפות הגבוהה ביותר, והיא חייבת להתבצע. יתר על כן, אותם חסרי אמונה בכנסייה, ובמיוחד אלה הנוטים לסגוד לאדם ולנהות אחריו, שאוהבים לנהות אחר כוח, שאוהבים להיות שותפים ועוזרים לשדים ואוהבים ליצור קליקות – את חסרי האמונה האלה ושדים כמותם יש להרחיק מהר ככל האפשר. זו הדרך היחידה למנוע מהאספסוף הזה ליצור כוח שיפריע לכנסייה וישלוט בה. זהו דבר שאנשיו הנבחרים של האל חייבים לראות בבירור, דבר שאלה שמבינים את האמת צריכים לקחת על עצמם. כל אלה הנושאים בעול עבודת הכנסייה, כל אלה שמתחשבים בכוונותיו של האל, חייבים לתפוס את הדברים האלה כפי שהם. במיוחד עליהם לראות את צוררי משיח ושכמותם כפי שהם, כמו גם את השדים העלובים שאוהבים להתחנף לאנשים ולסגוד להם, ואז להגביל אותם או להרחיק אותם מהכנסייה. יש צורך כה גדול בנוהג שכזה. אנשים כמו צוררי משיח נחושים ליצור קשרים טובים במיוחד עם אנשים מבולבלים, פוחזים חסרי תועלת ואנשים נאלחים מעין אלה, שאינם מקבלים את האמת ולא אוהבים אותה. הם מגייסים אותם ו"משתפים איתם פעולה" בצורה הרמונית למדי, ובאופן אינטימי ונלהב. איזה מין יצורים הם האנשים האלה? האין הם חברים בכנופיות של צוררי המשיח? אם העליון היה מחליף את "אבותיהם הקדמונים הנערצים", צאצאים צייתנים אלה לא היו מסכימים לכך – הם היו שופטים את העליון כבלתי הוגן, והם היו מתאחדים כדי להגן על צוררי המשיח. האם בית האל יכול לאפשר להם לשלוט? כל מה שהוא יכול לעשות זה להשליך את רשתו עליהם ולהרחיק את כולם. הם שדים של כנופיות צוררי המשיח, ואין לאפשר לאף אחד מהם להימלט. אנשים כמו צוררי משיח פועלים לבדם רק לעתים רחוקות; בדרך כלל הם יוצרים קבוצה המורכבת משניים או משלושה אנשים לפחות כדי לנקוט יחד בפעולה. עם זאת, יש כמה מקרים בודדים שבהם צוררי משיח פועלים כיחידים. הסיבה לכך היא שאין להם כישרונות, או שאולי לא הייתה להם הזדמנות. אך מה שמשותף להם ולאחרים הוא אהבתם המיוחדת למעמד. אל תניח שהם לא אוהבים מעמד משום שאין להם כישורים או השכלה. זה לא נכון. לא ראית את מהותו של צורר המשיח לאשורה באופן ברור – כל עוד מישהו הוא צורר משיח, הוא אוהב מעמד. לאור העובדה שצוררי משיח לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש, מדוע אפוא הם מטפחים קבוצה כזו של אנשים מבולבלים, אנשים שהם אשפה ושְׁרָצִים, שיתרפסו בפניהם? האם הם מתכוונים לשתף פעולה עם האנשים האלה? אם הם באמת היו יכולים לשתף איתם פעולה, אזי האמירה ש"צוררי המשיח לא מסוגלים לשתף פעולה עם אף אחד" לא הייתה מחזיקה מים. הם לא יכולים לשתף פעולה עם אף אחד – "אף אחד" מתייחס בעיקר לאנשים חיוביים, אך אם לוקחים בחשבון את צביונם של צוררי משיח, הם לא יכולים לשתף פעולה גם עם שותפיהם. אם כך, מה מטרתם בכך שהם מטפחים את האנשים האלה? הם מטפחים קבוצה של אנשים מבולבלים שקל לצוות עליהם, שקל לתמרן אותם, שאין להם השקפות משלהם, שעושים כל מה שצוררי המשיח אומרים – אנשים שיתאגדו כדי לשמור על מעמדם של צוררי המשיח. אם צורר משיח היה מסתמך על עצמו, הוא היה נשאר לגמרי לבדו, ולא היה לו קל לשמור על מעמדו. לכן הם מגייסים קבוצה של אנשים מבולבלים שמתגודדים סביבם כל יום ועושים למענם דברים. הם מוליכים שולל אפילו את אנשיו הנבחרים של האל: הם מדברים על האופן שבו האנשים האלה חותרים אל האמת ועל סבלם; הם אומרים שמגיע להם שיטפחו אותם; הם אפילו טוענים שכאשר לאנשים האלה יש בעיה, הם פונים אליהם ומתייעצים איתם לגביה – שהם כולם אנשים צייתנים ומסורים. האם הם מבצעים את חובתם תוך שיתוף פעולה? צורר המשיח מגייס קבוצה של אנשים שיפעלו עבורו, שיהיו עושי דברו ושותפיו לדבר עבירה, על מנת לבסס את מעמדו. זה לא שיתוף פעולה – זהו ניהול העסק האישי שלהם. כזה הוא כוחם של צוררי משיח.

מה דעתכם, האם קשה לשתף פעולה עם אנשים אחרים? האמת היא שזה לא קשה. אפשר אפילו לומר שזה קל. אך מדוע אנשים עדיין מרגישים שזה קשה? מפני שיש להם צביונות מושחתים. לאלה שניחנים באנושיות, במצפון ובהיגיון, קל יחסית לשתף פעולה עם אחרים, והם יכולים להרגיש שזה דבר מהנה. הסיבה לכך היא שלאף אחד לא קל להשיג דברים בכוחות עצמו, ולא משנה באיזה תחום הוא עוסק או מה הוא עושה, תמיד טוב שיש מישהו שיצביע על דברים ויציע עזרה – כך הרבה יותר קל מאשר לעשות זאת לבד. כמו כן, יש גבולות למה שאיכותם של אנשים מסוגלת לעמוד בו ולמה שהם יכולים להתנסות בו באופן אישי. איש לא יכול להיות מומחה בכל התחומים: בלתי אפשרי שאדם אחד יידע הכול, שיהיה מסוגל להכול, שישיג הכול – הדבר בלתי אפשרי, וכל אחד צריך להיות ניחן בהיגיון כזה. וכך, לא משנה מה אתה עושה, בין אם זהו דבר חשוב או לא, תמיד תזדקק למישהו שיעזור לך, ידגיש דברים בפניך, ייתן לך עצות או יעשה איתך דברים בשיתוף פעולה. זו הדרך היחידה להבטיח שתעשה דברים בצורה נכונה יותר ושתעשה פחות טעויות, והסיכון שתסטה מהדרך יהיה קטן יותר – זה דבר טוב. שירות האל הוא עניין חשוב במיוחד, ואם לא תפתור את צביונך המושחת אתה עלול לסכן את עצמך! כאשר לאנשים יש צביונות שטניים, הם יכולים למרוד באל ולהתנגד לו בכל עת ובכל מקום. אנשים שחיים על פי צביונות שטניים יכולים להתכחש לאל, להתנגד לו ולבגוד בו בכל עת. צוררי המשיח טיפשים מאוד, הם לא מבינים זאת, הם חושבים: "היה לי מספיק קשה להשיג שליטה, למה שאחלוק אותה עם מישהו אחר? מתן שליטה לאחרים משמעו שלא יהיה לי שום דבר לעצמי, לא? איך אני יכול להפגין את הכישרונות והיכולות שלי ללא שליטה?" הם לא יודעים שמה שהאל הפקיד בידי אנשים אינו כוח או מעמד, אלא חובה. צוררי משיח מקבלים רק כוח ומעמד, הם מתעלמים מחובותיהם ואינם עושים עבודה מעשית. במקום זאת, הם רק חותרים אל תהילה, רווח ומעמד, ורק רוצים לתפוס את השליטה, לשלוט באנשיו הנבחרים של האל ולהתענג על יתרונות המעמד. מסוכן מאוד לעשות כך דברים – זו התנגדות לאל! כל מי שחותר אל תהילה, רווח ומעמד במקום לבצע כראוי את חובתו, משחק באש ומשחק בחייו. מי שמשחק באש ובחייו יכול לחרוץ את גורלו בכל רגע. כיום, אתה משרת את האל כמנהיג או כעובד, וזה לא דבר רגיל. אינך עושה דברים עבור אדם מסוים, וקל וחומר שאתה לא עובד כדי לשלם חשבונות ולספק מזון; במקום זאת, אתה מבצע את חובתך בכנסייה. במיוחד לאור העובדה שחובה זו באה מהתפקיד שהאל הטיל, מה משתמע מביצועה? שאתה נושא באחריות על חובתך בפני האל, בין אם אתה מבצע אותה היטב ובין אם לא; בסופו של דבר, יש לתת דין וחשבון לאל, חייבת להיות תוצאה. קיבלת את מה שהאל הטיל עליך, וזו אחריות מקודשת, כך שלא משנה כמה חשובה או שולית אחריות זו, מדובר בעניין רציני. עד כמה הוא רציני? בקנה מידה קטן, הוא נוגע לשאלה אם אתה יכול לזכות בָּאֱמֶת בחיים האלה, והוא נוגע לאופן שבו האל מתייחס אליך. בקנה מידה גדול יותר, הוא קשור באופן ישיר לסיכויים ולגורל שלך, לקץ שלך; אם תבצע מעשים רעים ותתנגד לאל, האל יגנה אותך ויעניש אותך. כשאתה מבצע את חובתך, האל מתעד את כל מה שאתה עושה ויש לו עקרונות ואמות מידה משלו לגבי האופן שבו ביצוע חובתך נמדד ומוערך. האל קובע את קיצך על סמך כל מה שבא לידי ביטוי כשאתה מבצע את חובתך. האם זה עניין רציני? אכן כן! לכן, אם הוטלה עליך משימה, האם זהו עניין שמיועד לטיפול על ידך באופן בלעדי? (לא). עבודה זו היא לא דבר שאתה יכול להשלים בעצמך, אך נדרשת ממך לקיחת אחריות עליה. האחריות היא שלך; אתה חייב להשלים את התפקיד. למה זה קשור? זה קשור לשיתוף פעולה, לאופן שבו עליך לשתף פעולה בשירות, לאופן שבו עליך לשתף פעולה כדי לבצע את חובתך, לאופן שבו עליך לשתף פעולה כדי להשלים את התפקיד שהוטל עליך, לאופן שבו תוכל לשתף פעולה על מנת לנהות אחר רצונו של האל. זה קשור לדברים האלה.

בשיתוף פעולה הרמוני כלולים דברים רבים. לכל הפחות, אחד מהדברים הרבים האלה הוא לאפשר לאחרים להביע את דעתם ולהציע הצעות שונות. אם אתה באמת הגיוני, לא משנה איזה סוג של עבודה אתה מבצע, עליך ללמוד תחילה לחפש את עקרונות-האמת, וכמו כן עליך לנקוט יוזמה ולבקש לשמוע את דעותיהם של אחרים. כל עוד תתייחס ברצינות לכל הצעה, ולאחר מכן תפתרו בעיות כשאתם מאוחדים בלב ובנפש, תשיג למעשה שיתוף פעולה הרמוני. בדרך זו, תיתקל בהרבה פחות קשיים בביצוע חובתך. לא משנה אילו בעיות יצוצו, יהיה קל לפתור אותן ולהתמודד איתן. זוהי ההשפעה של שיתוף פעולה הרמוני. לפעמים יש מחלוקות על עניינים טריוויאליים, אך כל עוד הם לא משפיעים על העבודה, הם לא יהוו בעיה. עם זאת, בעניינים חשובים ומרכזיים הקשורים לעבודת הכנסייה, עליכם להגיע להסכמה ולחפש את האמת כדי לפתור אותם. כמנהיג או כעובד, יהיה זה בעייתי אם תמיד תחשוב שאתה מעל אחרים ותתענג על חובתך כאילו מדובר במשרה ממשלתית, תתמכר תמיד להטבות של מעמדך, תתכנן תמיד תוכניות משלך, תרצה תמיד ליהנות מהתהילה, הרווח והמעמד שלך עצמך, תפעל תמיד באופן עצמאי, ותמיד תשאף להשיג מעמד גבוה יותר, לנהל יותר אנשים ולשלוט בהם, ולהרחיב את היקף השפעתך. מסוכן מאוד להתייחס לחובה חשובה כאל הזדמנות ליהנות מתפקידך כאילו אתה פקיד ממשלתי. אם תתנהג כך תמיד, לא תרצה לשתף פעולה עם אחרים, לא תרצה להפחית את השפעתך ולחלוק אותה עם איש, אם לא תרצה שאף אחד אחר יאפיל עליך ויגנוב את אור הזרקורים, אם תרצה ליהנות לבדך מהכוח, אזי אתה צורר משיח. אך אם תחפש את האמת לעתים קרובות, תיישם בפועל מרידה בבשר, במניעים וברעיונות האישיים שלך, ותהיה מסוגל לשתף פעולה עם אחרים, לפתוח את לבך ולהתייעץ עם אחרים ולבקש מהם עזרה, להקשיב בקשב רב לרעיונות ולהצעות של אחרים, ולקבל עצות נכונות התואמות את האמת, ולא משנה מי הציע אותן, הרי שכך תיישם בפועל בצורה חכמה ונכונה, ותהיה מסוגל להימנע מללכת בנתיב הלא נכון, וזו הגנה עבורך. אתה חייב לוותר על תארי מנהיגות, לוותר על אווירת המעמד המזוהמת, להתייחס לעצמך כאל אדם מן השורה, להתייצב בעמדה שווה לאחרים, ולהיות בעל גישה אחראית כלפי חובתך. אם תתייחס תמיד לחובתך כאל תואר ומעמד רשמיים, או כסוג של אות כבוד, ותדמיין שאחרים נמצאים שם כדי לעבוד ולשרת אותך בתפקידך, זה בעייתי, והאל יתעב אותך ויחוש כלפיך שאט נפש. אם תאמין שאתה שווה לאחרים, אלא שהאל פשוט הטיל עליך תפקיד ואחריות מעט יותר גדולים, אם תוכל ללמוד להציב את עצמך בעמדה שווה עם אחרים, ואף להשפיל קומתך ולשאול לדעתם של אנשים אחרים, ואם תוכל להקשיב לדעתם ברצינות ובתשומת לב, אזי כך תשתף פעולה בהרמוניה עם אחרים. איזו השפעה ישיג שיתוף הפעולה ההרמוני הזה? תהיה לו השפעה עצומה. תשיג דברים שלא היו לך מעולם, שהם אור האמת והמציאויות של החיים; תגלה את היתרונות של אחרים ותלמד מנקודות החוזק שלהם. יש דבר נוסף: אתה תופס אנשים אחרים כטיפשים, רפי-שכל, אווילים ונחותים ממך, אך אם תקשיב לדעותיהם, או שאנשים אחרים ייפתחו אליך, מבלי משים תגלה שאף אחד אינו אדם פשוט כפי שחשבת, שכל אחד יכול להציע מחשבות ורעיונות שונים, ושלכל אחד יש יתרונות משלו. אם תלמד לשתף פעולה בהרמוניה, מעבר לכך שרק תלמד מחוזקותיהם של אחרים, הדבר יכול לחשוף את הגאוותנות והצדקנות שלך, ולמנוע ממך לדמיין שאתה חכם. כאשר לא תחשיב את עצמך כחכם וטוב יותר מכולם, לא תחיה יותר במצב נרקיסיסטי זה ובהערכה עצמית כזו. וזה יגן עליך, הלא כן? זהו הלקח שעליך ללמוד והתועלת שעליך להפיק משיתוף פעולה עם אחרים.

במגעיי עם אנשים, אני מקשיב קשב רב למה שרוב האנשים אומרים. אני מקפיד לבחון אנשים מכל הסוגים, להקשיב לדבריהם, וללמוד את השפה והסגנון שבהם הם משתמשים. אתה נהגת להניח, למשל, שרוב האנשים לא משכילים במיוחד ושאין להם כישורים מקצועיים, ולכן אין צורך לקיים איתם אינטראקציה. למעשה, זה לא נכון. כאשר אתה מקיים קשר עם האנשים האלה, או אפילו עם אנשים בעלי ייחוד, אתה מסוגל להבין דברים עמוקים בלבם שאינך יכול לראות או לתפוס – דברים כמו המחשבות וההשקפות שלהם, שחלקן מעוותות וחלקן נאותות. כמובן, " נְאוֹתוּת" זו עלולה להיות רחוקה למדי מן האמת; יכול להיות שאין לה שום קשר לאמת. אך תוכל להכיר היבטים נוספים של הטבע האנושי. האין זה דבר טוב בשבילך? (זה דבר טוב). זו מהותה של תובנה; זוהי דרך לשפר את התובנה שלך. יש שיאמרו: "מה הטעם בשיפור התובנה שלנו?" הדבר מועיל להבנתך את סוגי האנשים השונים, ליכולת שלך להבחין בהם ולנתח אותם, ואף יותר מכך, ליכולתך לסייע לסוגים שונים של אנשים. זהו הנתיב שבו נעשית עבודה רבה. יש אנשים שהם רוחניים באופן כוזב והם מאמינים: "עכשיו כשאני מאמין באל, אני לא מקשיב לשידורים או לחדשות, ואינני קורא עיתונים. אני לא מקיים אינטראקציה עם העולם החיצוני. כל האנשים, מכל תחומי החיים והמקצועות, הם שדים!" ובכן, אתה טועה. אם אתה אוחז באמת, האם עדיין תפחד מאינטראקציה עם שדים? אפילו לאל יש לפעמים קשרים עם השטן בממלכת הרוח. האם הוא משתנה בגלל הדבר? אפילו לא במעט. אתה מפחד לקיים קשרים עם שדים, ובתוך הפחד הזה יש בעיה. הדבר האמיתי שצריך לפחד ממנו הוא חוסר הבנתך את האמת, זה שיש לך הבנה והשקפה שגויות על האמונה באל ועל האמת, שיש לך תפיסות ודמיונות רבים, ושאתה דוגמטי יתר על המידה. לכן, בין אם אתה מנהיג, עובד או ראש קבוצה, וללא קשר לעבודה שעליה אתה אחראי ולתפקיד שאתה ממלא, אתה חייב ללמוד לשתף פעולה עם אחרים ולהתנהל מולם. אל תפריח רעיונות נשגבים, ואל תתנהג תמיד כאילו אתה נאצל כדי לגרום לאנשים להקשיב לך. אם תפריח תמיד רעיונות נשגבים, ולא תהיה מסוגל אף פעם ליישם את האמת בפועל, או לשתף פעולה עם אחרים, אתה תעשה צחוק מעצמך. מי יטרח להקשיב לך אז? כיצד התרחשה נפילתם של הפרושים? הם הטיפו תמיד לתיאוריות תיאולוגיות והפיצו רעיונות נשגבים. ככל שהם המשיכו לעשות זאת, האל כבר לא היה בלבם – הם התכחשו לו, ואפילו השתמשו בתפיסותיו, חוקיו וכלליו של האדם כדי לגנות את האל, להתנגד לו ולצלוב אותו. הם היו שקועים כל היום בכתבי הקודש שלהם, קראו וחקרו אותם, והיו מסוגלים לדקלם פסוקים באופן רהוט. ומה יצא מזה בסופו של דבר? הם לא ידעו היכן האל או מהו צביונו, ואף על פי שהוא הביע אמיתות רבות, הם לא קיבלו אף לא אחת מהן, אלא התנגדו לו וגינו אותו. האם זה לא היה סופם? אתם יודעים בבירור מה היו התוצאות. האם יש לכם השקפות מופרכות כאלה באמונתכם באל? האם אינכם אטומים? (אנחנו אטומים). האם אני נראה לך מנותק? לפעמים אני קורא חדשות, ולפעמים אני צופה בראיונות עם אורחים מיוחדים ובתוכניות דומות נוספות; לפעמים אני משוחח שיחת חולין עם האחים והאחיות, ולפעמים אני משוחח עם מישהו שמבשל או מנקה. אני משוחח מעט עם כל מי שאני פוגש. אל תחשוב שאתה מיוחד יותר מאחרים משום שלקחת על עצמך משימה, או משום שיש לך כישרון מיוחד, או אפילו משום שלקחת על עצמך שליחות מיוחדת. זה לא נכון. ברגע שתחשוב שאתה מיוחד יותר מאחרים, מבלי משים ההשקפה המוטעית הזו תנעל אותך בכלוב – היא תקיף אותך מבחוץ בחומות של ברזל ונחושת. אז תרגיש שאתה נעלה מכולם, שאינך יכול לעשות דבר זה או אחר, שאינך יכול לדבר או לתקשר עם פלוני, שאתה לא יכול אפילו לצחוק. ומה יקרה בסוף? למי תפנה? (אהיה בודד ומבודד). אתה תהפוך לבודד ומבודד. ראה איך בימים עברו הקיסרים אמרו תמיד דברים כמו "אני, בבדידותי, עושה כך וכך"; "אני, בבידודי, כזה וכזה"; "אני לבדי חושב" – הם תמיד הצהירו שהם לבדם. אם תמיד תצהיר על עצמך שאתה לבדך, עד כמה נשגב אתה חושב שאתה? כל כך נשגב עד שבאמת הפכת לבן השמיים? האם זה מה שאתה? במהותך, אתה אדם מן השורה. אם תחשוב תמיד שאתה אדם גדול ובלתי רגיל, אתה בצרות. מצבך יתדרדר. אם תתנהל בעולם עם השקפה מוטעית כזו, הדרכים והאמצעים של פעולותיך ישתנו – עקרונותיך ישתנו. אם תחשוב תמיד שאתה מובדל, שאתם נעלה מעל כולם, שאל לך לעשות דברים כאלה או אחרים, שעשיית דברים כאלה היא מתחת לכבודך ולמעמדך, האם הדברים לא יתדרדרו? (הם יתדרדרו). אתה תרגיש: "עם מעמד כמו שלי, אינני יכול פשוט לומר הכול לאחרים!" "עם מעמד כמו שלי, אינני יכול להגיד לאחרים שאני מרדן!" "עם מעמד כמו שלי, אינני יכול לספר לאחרים על דברים משפילים כמו החולשות, הפגמים, הליקויים וחוסר ההשכלה שלי – אני בהחלט לא יכול לאפשר לאיש לדעת על הדברים האלה!" זה יהיה מתיש, הלא כן? (אכן, כן). אם היית חי בצורה כה מתישה, האם היית יכול לבצע היטב את חובתך? (לא). היכן מתעוררת הבעיה? היא מתעוררת בהשקפותיך על חובתך ועל מעמדך. לא משנה עד כמה תפקידך ה"רשמי" חשוב, ולא משנה מהו תפקידך או על כמה אנשים אתה מופקד, האמת היא שזו לא יותר מחובה מסוג אחר. אינך שונה מאחרים. אינך יכול לראות את הדברים כפי שהם, אבל אתה מרגיש תמיד בלבך: "זו לא חובה שונה – זהו בעצם הבדל במעמד. אני צריך להיות מעל אחרים; איך אוכל לשתף פעולה עם אחרים? באותה המידה הם יכולים לשתף פעולה איתי – לא אני איתם!" אם תמיד תחשוב כך, תמיד תרצה להיות נעלה על כולם, להשיג תועלת מאחרים ולהתנשא עליהם, לא יהיה לך קל לשתף פעולה עם אנשים. תמיד תחשוב: "מה האדם הזה יודע? אם הוא היה יודע דברים, האחים והאחיות היו בוחרים בו כמנהיג. אם כך, למה הם בחרו בי? מפני שאני טוב יותר ממנו. לכן, אני לא צריך לדון איתו בדברים. אם הייתי עושה זאת, זה היה אומר שאני לא אדם גדול. כדי להוכיח שאני אדם גדול, אינני יכול לדון עם איש על דברים. אין אף אחד שראוי לדבר איתי על העבודה – אף אחד!" כך חושבים צוררי משיח.

בסין, המפלגה הקומוניסטית מדכאת אמונה דתית. זו סביבה נוראית. מאמינים באל עומדים בפני סכנת מעצר בכל עת, ולכן, מנהיגים ועובדים לא מתכנסים לעתים קרובות. לפעמים, הם אפילו לא יכולים לקיים מפגשים חודשיים של עמיתים לעבודה; הם ממתינים עד שהתנאים יאפשרו להתכנס, או עד שימצאו מקום מתאים. אם כך, כיצד מתבצעת העבודה? כשיש סידורי עבודה, צריך למצוא מישהו שיעביר אותם. פעם מצאנו אח שהתגורר בסמיכות והעביר סידורי עבודה למנהיג אזורי. אח זה היה מאמין מן השורה, וכאשר העביר את סידורי העבודה, מנהיג האזור קרא אותם ואמר: "הממ. זה מה שציפיתי". במה הוא התהדר בנוכחות אותו אח? הוא הפגין את סמכותו בראוותנות כדי שכולם יאמרו: "וואו, זה היה כל כך מכובד. איזה סגנון!" וזה עוד כלום – מיד אחר כך הוא אמר: "זה הבחור שהם שולחים כדי למסור לי סידורי עבודה? דרגתו אינה גבוהה מספיק!" כוונתו הייתה: "אני מנהיג אזורי, מנהיג חשוב. איך ייתכן שישלחו מאמין מן השורה למסור לי דברים? האין זו חציית גבולות? העליון באמת מתנשא עלי. אני מנהיג אזורי, ולכן היו צריכים לשלוח לפחות מנהיג מחוז שיעביר זאת, ובכל זאת הם שלחו מאמין מן השורה ובדרגה הנמוכה ביותר – הדרגה שלו לא מספיק גבוהה!" איזה מין אדם הוא המנהיג הזה! הוא מחשיב את מעמדו עד כדי כך שהוא אומר שדרגתו של המוסר לא מספיק גבוהה? הוא משתמש בתוארו כאמתלה להפעלת סמכותו. האין הוא דבר שטני? (אכן, כן). הוא אכן דבר שטני. בעבודת הכנסייה, האם אנו בררנים לגבי מי שנשלח למסור דברים או הודעות? בסביבה כמו סין, אחים ואחיות עומדים בפני סיכונים כה גדולים בדרכם לבצע משלוחים, ובכל זאת כאשר האח הזה הגיע עם סידורי העבודה, נאמר לו על ידי המנהיג שהוא אינו בדרגה גבוהה מספיק, מה שמרמז שיש למצוא מישהו בעל דרגה מספקת, מישהו מקביל למנהיג במונחים של עמדה ומעמד, וכי לנהוג אחרת פירושו להתנשא על המנהיג – האין זה צביונו של צורר משיח? (אכן, כן). זהו צביונו של צורר משיח. האדם השטני הזה לא יכול לעשות שום עבודה מעשית ואין לו כישורים, ובכל זאת הוא דורש דרישות כאלה – הוא עדיין שם דגש על מעמד. מה היה משפט המחץ שלו? "הדרגה שלו לא מספיק גבוהה". כשמישהו מדבר איתו, קודם כל הוא שואל: "מהי דרגתך כמנהיג? אתה ראש קבוצה קטנה? הסתלק – דרגתך לא מספיק גבוהה!" אם האח העליון מקיים כינוס, הוא תמיד ינוע קדימה ויאמר: "האח הזה הוא הגדול ביותר מבין מנהיגי הכנסייה, ואני הבא אחריו. בכל מקום שבו הוא יושב, אני אתיישב לצידו, בהתאם לדרגות". עד כדי כך הדבר חד משמעי לגביו. האין זה חוסר בושה? (כן). הוא כל כך חסר בושה – אין לו שום מודעות עצמית! עד כמה הוא חסר בושה? מספיק כדי לעורר באנשים שאט נפש. למרות שיש לו תואר מנהיג, מה הוא מסוגל לעשות? כמה טוב הוא עושה זאת? עליו להציג כמה תוצאות לפני שיוכל להתרברב בכישוריו – זה יהיה הולם; זה יהיה הגיוני. אבל הוא מבדיל בין אנשים לפי דרגתם מבלי שהשיג תוצאות כלשהן, מבלי שעשה עבודה כלשהי! ומהי דרגתו? כמנהיג אזורי, הוא לא עושה הרבה עבודה מעשית – הוא לא ראוי לדרגה הזו. אילו הייתי מבדיל בין אנשים לפי דרגתם, האם יש מישהו שהיה יכול היה להתקרב אליי? לא. האם לדעתכם אני מבדיל על בסיס דרגה כשאני מקיים אינטראקציה עם אנשים? לא – לא משנה מי האנשים שאני פוגש, אם אני יכול, אני משוחח איתם מעט, ואם אין לי זמן, אני רק מברך אותם. אך צורר המשיח הזה לא חושב כך. הוא מתייחס לעמדה, למעמד ולערך חברתי כחשובים יותר מכל דבר אחר, כיקרים אף יותר מחייו שלו. האם אתם מבדילים בין אנשים על בסיס דרגה כאשר אתם מבצעים יחד את חובתכם? יש אנשים שמבדילים בין אנשים לפי דרגתם בכל דבר שהם עושים; בלי להניד עפעף הם יאמרו שאנשים אחרים חורגים מגבולות דרגתם בעבודה שהם מבצעים ובדיווחים שהם מוסרים. מאיזו דרגה הם חורגים? קודם כול, בצע את חובתך היטב. אינך יכול לבצע היטב שום חובה או לבצע עבודה כלשהי, אך עדיין אתה מבדיל בין אנשים על בסיס דרגה – מי ביקש ממך לעשות זאת? עדיין לא הגיע הזמן לבדל על בסיס דרגה. אתה עושה זאת מוקדם מדי; אין לך מודעות עצמית. לפעמים אנחנו הולכים למקום כלשהו ומוצאים שם אנשים שיעזרו לפתור בעיה. האם אנחנו מחפשים אנשים מתאימים על בסיס דרגתם? ככלל, אנחנו לא עושים זאת. אם אתה אחראי על העבודה, נחפש אותך, ואם לא תהיה במקום, נמצא מישהו אחר. אנחנו לא מבדילים בין אנשים על בסיס דרגה, ולא על בסיס מעמד גבוה או נמוך. אם אדם עושה הבחנות כאלה, הוא חסר מודעות עצמית והוא לא מבין את העקרונות. אם בבית האל אתה מבדיל בין אנשים על בסיס מעמד, דרגה ותארים בדיוק כפי שעושים כופרים, אתה באמת חסר היגיון! אינך מבין את האמת, אתה כה חסר הבנה. אינך מבין מהי אמונה באל.

זה עתה דיברנו על יישום בפועל של שיתוף פעולה עם אחרים. האם קל לעשות זאת? כל מי שיכול לחפש את האמת, שיש לו מעט תחושת בושה וכן אנושיות, מצפון והיגיון, יכול ליישם בפועל שיתוף פעולה עם אחרים. אותם אנשים שהם חסרי אנושיות, שתמיד רוצים שיהיה להם מונופול על מעמד, שתמיד חושבים על כבודם שלהם, על מעמדם, תהילתם ורווחיהם, הם אלה שלא יכולים לשתף פעולה עם איש. כמובן, זהו גם אחד הביטויים העיקריים של צוררי משיח: הם לא משתפים פעולה עם איש, ולא יכולים להשיג שיתוף פעולה הרמוני עם אף אחד. הם לא מיישמים בפועל את העיקרון הזה. מה הסיבה לכך? הם לא מוכנים לוותר על שליטה; הם לא מוכנים לאפשר לאחרים לדעת שיש דברים שאותם הם לא יכולים לראות לאשורם, שיש דברים שלגביהם הם צריכים לבקש עצה. הם מציגים לאנשים אשליה, גורמים להם לחשוב שאין דבר שהם לא יכולים לעשות, שאין דבר שהם לא יודעים, שהם לא מבינים, שיש להם את כל התשובות, ושהכול בר ביצוע, אפשרי ובר השגה עבורם – שהם לא זקוקים לאחרים וגם לא לעזרה, לתזכורות או לעצות מאחרים. זו סיבה אחת. מלבד זאת, מהו הצביון הבולט ביותר של צוררי משיח? כלומר, מהו הצביון שאותו תוכל לראות לאשורו כאשר תבוא איתם במגע, רק מעצם כך שתשמע משפט או שניים שהם יאמרו? גאוותנות. עד כמה הם גאוותנים? הם גאוותנים מעבר לכל היגיון – גאוותנותם היא כמו מחלת נפש. לדוגמה, אם הם לוגמים מים ובעשותם זאת הם מושכים את תשומת לבם של אחרים, ואזי הם מתייחסים לכך כמשהו שראוי להתרברב בו: "ראו כמה טוב אני נראה כשאני שותה מים". הם מצטיינים במיוחד בהתהדרות ובהתרברבות; הם חסרי בושה וכלל לא נבוכים. כאלה הם צוררי משיח. כפי שהם רואים זאת, איש לא משתווה אליהם. הם טובים במיוחד בהתרברבות והם חסרי מודעות עצמית לחלוטין. יש צוררי משיח שהם מכוערים במיוחד, עם פנים סגלגלות, עיניי שקד וגבות מקושתות, אך הם עדיין חושבים שהם נראים טוב. אין להם אפילו שמץ של מודעות עצמית. אדם ממוצע בן שלושים או ארבעים, יעריך פחות או יותר במדויק את המראה שלו ואת יכולותיו. לצוררי משיח, לעומת זאת, אין רציונליות כזו. איזו בעיה יש כאן? שצביונם הגאוותני חורג מגבולות הרציונליות הרגילה. עד כמה הם גאוותנים? גם אם הם נראים כמו קרפדה, הם יאמרו שהם נראים כמו ברבור. יש בכך חוסר יכולת מסוימת להבחין בין מה שיש לבין מה שאין, והפיכת דברים על פיהם. מידה כזו של גאוותנות מגיעה לכדי חוסר בושה מוחלט; היא בלתי נשלטת. כשאנשים מן השורה מדברים טובות על הופעתם שלהם, הם מרגישים שזה לא במקום ונעשים נבוכים. כשהם מדברים על כך, הם מתביישים ומסמיקים לאורך כל אותו היום. צוררי משיח לא מסמיקים. הם ישבחו את עצמם על המעשים הטובים שהם עשו ועל החוזקות שלהם, על כל דבר שבו הם טובים יותר מאחרים – המילים האלה פשוט זורמות מפיהם, כאילו היו דברים רגילים. הם אפילו לא מסמיקים! זוהי גאוותנות מעבר לכל מידה, בושה או רציונליות. זו הסיבה לכך שבעיני צוררי משיח, כל אדם רגיל – במיוחד מי שמחפש את האמת וניחן במצפון, בהיגיון של אנושיות רגילה ובחשיבה רגילה – הוא אדם בינוני וחסר כישרונות, הוא נחות מהם, וחסר את החוזקות והמעלות שהם מייחסים לעצמם. ניתן לומר שבגלל שהם מתנשאים ומאמינים שאין איש שמשתווה להם – הם לא רוצים לשתף פעולה או לדון בדברים עם אף אחד, בכל מעשיהם. הם עשויים להקשיב לדרשות, לקרוא את דברי האל, להבין את חשיפת דבריו או להיגזם לעיתים, אך בכל מקרה, הם לא יודו ששחיתותם נחשפה ושהם עברו עבירות, וקל וחומר שהם לא יודו שהם גאוותנים וצדקנים. הם לא מסוגלים להבין שהם רק אנשים מן השורה ושאיכותם רגילה. הם לא יכולים להבין דברים כאלה. לא משנה איך תגזום אותם, הם עדיין יחשבו שאיכותם טובה ושהם נעלים על אנשים רגילים. האין זה חסר תקווה? (אכן, כן). זה חסר תקווה. כאלה הם צוררי משיח. לא משנה איך גוזמים אותם, הם פשוט לא יכולים לחוש בושה ולהודות שהם לא ראויים או חסרי יכולת. כפי שהם רואים זאת, הודאה בבעיות, בפגמים או בשחיתות שלהם, כמוה כהוקעה שלהם או כהשמדתם. כך הם חושבים. הם חושבים שכאשר אחרים יראו את הפגמים שלהם, כאשר יכירו בכך שאיכותם ירודה ושאין להם הבנה רוחנית, אמונתם באל תתרופף והם יגלו שהיא חסרת משמעות, מכיוון שמעמדם כבר לא יהיה מובטח – למעשה הם יאבדו את מעמדם. הם חושבים: "האם יש טעם לחיות ללא מעמד? עדיף למות!" ואם יש להם מעמד, הם חסרי מעצורים בגאוותנותם, משתוללים בטירוף ועושים דברים רעים; וכשהם נתקלים בקשיים ונגזמים, הם רוצים לנטוש את תפקידם והם שליליים ורשלנים. אתה מצפה מהם לפעול על פי עקרונות-האמת? אל תחשוב על כך אפילו. במה הם מאמינים? "מה דעתך שתיתן לי תפקיד ותאפשר לי לפעול על דעת עצמי? אתה רוצה שאני אשתף פעולה עם אחרים? זה בלתי אפשרי! אל תמצא לי שותף – אני לא זקוק לאף אחד; איש לא ראוי להיות שותף שלי. או שבעצם אל תשתמש בי – שמישהו אחר יעשה זאת!" איזה מין יצור זה? "יכול להיות רק זכר אלפא אחד" – זהו הלך הרוח של צוררי משיח ואלה הם ביטוייהם. האין זה חסר תקווה? (אכן, כן).

בפריט הראשון, שאומר שצוררי המשיח לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש, מה כרוך ב"לא מסוגלים"? שהם לא משתפים פעולה עם איש, ושהם לא יכולים להשיג שיתוף פעולה עם אחרים – האין אלה שני צדדים של אותו מטבע? שתי המשמעויות האלה כרוכות בכך, כפי שנקבע על ידי מהותם של צוררי משיח. למרות שאנשים עשויים לעבוד יחד איתם, מהות הדבר אינה שיתוף פעולה אמיתי – הם רק משרתים, מספקים גיבוי, עושים סידורים ומטפלים בעניינים עבורם. זה רחוק מלהיחשב שיתוף פעולה. כיצד אם כן נגדיר "שיתוף פעולה"? העובדה היא שהמטרה הסופית של שיתוף פעולה היא להשיג הבנה של עקרונות-האמת, לפעול לפיהם, לפתור כל בעיה, לצמצם טעויות בעבודה, ולקבל את ההחלטות הנכונות – החלטות שתואמות את העקרונות, ללא סטייה, כך שלא תעשה דבר למעט ביצוע חובתך, מבלי לנהוג כראות עיניך ולאבד רסן. חוסר יכולתם של צוררי משיח לשתף פעולה עם איש הוא הביטוי הראשון לכך שהם גורמים לאחרים להתמסר רק להם, ולא לאמת או לאל. יש שיאמרו: "חוסר היכולת לשתף פעולה עם איש אינו זהה לדרישה שאחרים יתמסרו רק להם". חוסר היכולת לשתף פעולה עם איש פירושו שהם לא מקשיבים לדבריו של אף אחד ולא מבקשים הצעות מאף אחד – הם אפילו לא מחפשים את כוונותיו של האל או את עקרונות-האמת. הם פועלים ומתנהגים אך ורק לפי רצונם שלהם. מה משתמע מכך? הם אלה ששולטים בעבודתם, לא האמת, לא האל. לכן, עקרון עבודתם הוא לגרום לאחרים להקשיב למה שהם אומרים, ולהתייחס לדבריהם כאילו הם האמת, כאילו אלה דברי האל. האין זה טבעו של העיקרון שלהם? יש שיאמרו: "אם הם לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש, אולי זה משום שהם מבינים את האמת ולא זקוקים לשיתוף פעולה". האם זה מה שקורה? ככל שאדם מבין יותר את האמת ומיישם אותה בפועל, כך הוא חוקר ומחפש יותר מקורות כאשר הוא פועל. הוא דן בדברים ומשתף יותר עם אנשים, במאמץ למזער נזקים וכדי למנוע טעויות. ככל שאדם מבין יותר את האמת, כך יש לו יותר היגיון, וכך הוא מוכן ומסוגל יותר לשתף פעולה עם אחרים. האין זה כך? וככל שאדם פחות מוכן ומסוגל לשתף פעולה עם אחרים, והוא לא מקשיב לאף אחד אחר, לא שוקל את הצעותיו של איש, וכאשר הוא פועל, הוא אינו מתחשב באינטרסים של בית האל ולא מוכן לבדוק אם מעשיו עולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת – אנשים כאלה מחפשים את האמת עוד פחות ומבינים אותה פחות ופחות. מהי האמונה השגויה שלהם? "האחים והאחיות בחרו בי להיות המנהיג שלהם; האל העניק לי את ההזדמנות הזו להיות מנהיג. לכן, כל מה שאני עושה עולה בקנה אחד עם האמת – כל מה שאני עושה הוא נכון". האין זו אי הבנה? מדוע שתהיה להם אי הבנה כזו? דבר אחד בטוח: אנשים כאלה לא אוהבים את האמת. ודבר נוסף: אנשים כאלה פשוט לא מבינים את האמת. אין בכך כל ספק.

צוררי משיח לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש. זו בעיה רצינית. לא משנה איזו חובה צורר משיח מבצע, לא משנה מי שותפו, תמיד יהיו קונפליקטים ומחלוקות. יש שיאמרו: "אם הוא אחראי על הניקיון ומסדר באופן קבוע, למה שהוא לא ישתף פעולה עם אחרים?" יש בכך בעיית צביון: לא משנה עם מי הם מקיימים אינטראקציה או עם מי הם מבצעים עבודה, תמיד הם יבוזו לאדם זה, תמיד ירצו להרצות לו ולגרום לו לעשות כדברם. האם הייתם אומרים שאנשים כאלה יכולים לשתף פעולה עם אחרים? הם לא יכולים לשתף פעולה עם איש; הסיבה לכך היא שצביונם המושחת חמור מדי. לא רק שהם לא יכולים לשתף פעולה עם אחרים, הם גם תמיד מרצים לאחרים ומגבילים אותם – הם תמיד רוצים לשלוט באנשים ולכפות עליהם לציית להם. זו לא רק בעיית צביון – זו גם בעיה רצינית באנושיות שלהם. אין להם מצפון או היגיון. זו דרכם של אנשים רעים. הם לא יכולים לשתף פעולה עם איש; הם לא יכולים להסתדר עם אף אחד. אילו דברים משותפים לאנשים באנושיות שלהם? אילו מהם תואמים? מצפון והיגיון, וגישתם לאהבת האמת – אלה הדברים המשותפים. אם שני הצדדים ניחנים באנושיות רגילה, הם יוכלו להסתדר. אם הם לא ניחנים בה, הם לא יוכלו להסתדר; ואם אחד מהם ניחן באנושיות רגילה והאחר לא ניחן בה, אזי גם אז הם לא יוכלו להסתדר זה עם זה. אנשים טובים ואנשים רעים לא יכולים להסתדר אלה עם אלה – אנשים נדיבים ואנשים רעים לא יכולים להסתדר אלה עם אלה. יש תנאים מסוימים שחייבים להתקיים כדי שאנשים יסתדרו אלה עם אלה באופן רגיל: לפני שיוכלו לשתף פעולה זה עם זה, עליהם להיות לפחות בעלי מצפון והיגיון, ועליהם להיות סבלניים וסובלניים. כדי שאנשים יהיו מסוגלים לשתף פעולה בביצוע חובתם, עליהם להיות מאוחדים בנפשם; עליהם להסתמך על נקודות החוזק של האחר ולפצות על חולשותיהם שלהם, להיות סבלניים וסובלניים, ולשמור על רמת התנהלות בסיסית. כך מסתדרים בהרמוניה, ולמרות שמעת לעת יכולים להיות קונפליקטים ומחלוקות, שיתוף הפעולה יכול להימשך, ולפחות לא תתעורר איבה. אם לאדם אחד אין בסיס כזה, והוא אינו מונחה על ידי מצפון או הגיון, ועושה דברים בצורה ממוקדת רווח, כשהוא מחפש רווח בלבד ורוצה תמיד להרוויח על חשבון אחרים, שיתוף פעולה לא יהיה אפשרי. כך זה בקרב אנשים רעים ובקרב מלכי השדים שנלחמים זה בזה ללא הפסקה. הרוחות הרעות השונות של ממלכת הרוח לא מסתדרות זו עם זו. למרות שלעתים שדים עשויים ליצור בריתות, מדובר בניצול הדדי לצורך השגת מטרותיהם האישיות. הבריתות שלהם ארעיות, ועד מהרה הן מתפרקות מעצמן. בקרב אנשים המצב דומה. אנשים ללא אנושיות הם תפוחים רקובים שהורסים את הערימה כולה; קל לשתף פעולה רק עם אלה שהם בעלי אנושיות, אלה שהם סבלניים וסובלניים כלפי אחרים, שמסוגלים להקשיב לדעותיהם של אחרים, שמסוגלים להניח בצד את מעמדם כשהם מבצעים עבודה ושעושים את עבודתם תוך כדי דיון עם אחרים. גם להם יש צביונות מושחתים, והם תמיד רוצים שאחרים יקשיבו להם – גם להם יש כוונה כזו – אך יש להם מצפון והיגיון, והם יכולים לחפש את האמת, להכיר את עצמם ולהרגיש שהדבר אינו הולם, ומשום כך הם חשים נזופים והם מסוגלים לרסן את עצמם, ולכן דרכיהם ואמצעי פעולתם ישתנו אט אט, וכך הם יוכלו לשתף פעולה עם אחרים. הם חושפים צביון מושחת, אך הם לא אנשים רעים ואין להם מהות של צוררי משיח. לא תהיה להם בעיה מיוחדת לשתף פעולה עם אחרים. אם הם היו אנשים רעים או צוררי משיח, הם לא היו מסוגלים לשתף פעולה עם אחרים. כאלה הם כל האנשים הרעים וצוררי משיח שבית האל מרחיק. הם לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש, וכתוצאה מכך כולם נחשפים ומסולקים. ועדיין יש אנשים רבים בעלי צביון של צוררי משיח, אשר הולכים בנתיב של צוררי משיח, ואשר לאחר שעברו גיזום רב, יכולים לקבל את האמת, להכות על חטא באמת ובתמים, ויכולים להיות סבלניים וסובלניים כלפי אחרים. אנשים כאלה מסוגלים להגיע בהדרגה לכדי שיתוף פעולה הרמוני עם אחרים. צוררי משיח לבדם לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש. לא משנה עד כמה הם חושפים צביון מושחת, הם לא יחפשו את האמת כדי לפתור זאת, אלא יתמידו בדרכם שלהם, ויהיו חסרי מצפון וחסרי מעצורים. לא רק שהם לא יכולים לשתף פעולה בהרמוניה עם אחרים – אם הם רואים שמישהו מבחין בהם ולא מרוצה מהם, הם אפילו יגמרו אומר לענות את האדם הזה, ויאמצו גישה מדירה ועוינת כלפיו. הם יהיו עוינים כלפיו גם אם הדבר יגרום להפרעה לעבודת הכנסייה. הדבר נובע ממהות טבעם של צוררי משיח.

מהם הלקחים שעליכם ללמוד כשאתם מתאמנים על שיתוף פעולה בהרמוניה? ללמוד כיצד לשתף פעולה הוא מרכיב אחד ביישום בפועל של אהבת האמת, וזהו גם אחד הסימנים שלה. זוהי דרך אחת שבה באה לידי ביטוי אחיזתו של אדם במצפון וברציונליות. יכול להיות שאתה אומר שיש לך מצפון, כבוד ורציונליות, אך אם אינך יכול לשתף פעולה עם איש, ואינך מסתדר עם המשפחה שלך, עם אנשים אחרים או עם חברים, והאינטראקציות שלך מתפרקות, ויש לך מחלוקות אינסופיות במשימות משותפות עם אחרים, ואתה הופך לאויב שלהם – אם לעולם אינך מסוגל להסתדר עם איש, אתה בסכנה. אם התנהגות כזו נמנית עם ההתנהגויות של צביונך המושחת, או שהיא התנהגות אחת מבין אלה שאינן תואמות את האמת, ואינה אלא התנהגות שאתה מודע לה, ושביחס אליה אתה מחפש ומשתנה ללא הרף, עדיין יש לך סיכוי. יש עדיין מקום לישועה; זו לא בעיה גדולה. אך אם מטבעך אתה אדם כזה, שבאופן מולד לא מסוגל להסתדר עם איש, ושום שיחה על כך לא מועילה – ואתה פשוט לא יכול לרסן את עצמך – אזי זו בעיה רצינית. אם ללא קשר לאופן שבו משתפים איתך על האמת אינך לוקח זאת לתשומת לבך, ולא משנה איך משתפים איתך על האמת, אלא אתה מרגיש שזו לא בעיה גדולה, שאלה הם החיים הרגילים שלך, הדרך העיקרית שבה צביונך המושחת בא לידי ביטוי, אזי מהותך היא המהות של צורר משיח. ואם זו מהותך, הרי שזה עניין שונה מהליכה בנתיב של צוררי משיח. יש אנשים שהולכים בנתיב של צוררי משיח, ויש כאלה שהם עצמם צוררי משיח. האם אין הבדל בין השניים? (כן). אלה ההולכים בנתיב של צוררי משיח מפגינים במעשיהם התנהגויות של צוררי משיח; הם יחשפו צביון של צורר משיח באופן מעט יותר בולט וברור מזה של אדם ממוצע, אך הם עדיין מסוגלים לבצע עבודה שעולה בקנה אחד עם האמת, ושיש בה אנושיות והיגיון. אם אדם לא מסוגל לבצע שום עבודה חיובית, ובמקום זאת כל מעשיו הם רק התנהגויות של צוררי משיח אשר חושפות את מהותו כצורר משיח – אם כל העבודה שהוא עושה והחובות שהוא מבצע הם גילויים כאלה, ללא שום דבר שעולה בקנה אחד עם האמת – במקרה כזה הוא צורר משיח.

בעבר, כמה מנהיגים ועובדים חשפו לעתים קרובות צביונות של צורר משיח: הם פעלו באופן מופקר ושרירותי, ודברים היו צריכים תמיד להיעשות בדרך שלהם. עם זאת, הם לא ביצעו מעשים רעים מובהקים, והאנושיות שלהם לא הייתה גרועה. באמצעות גיזום, באמצעות עזרה מאחים ומאחיות, על ידי כך שהועברו מתפקידם או הוחלפו, או על ידי כך שהיו שליליים במשך זמן מה, הם לומדים להכיר בסופו של דבר שמה שחשפו בעבר היה צביון מושחת, הם מוכנים להכות על חטא וחושבים: "הדבר החשוב ביותר הוא להתמיד בביצוע חובתי, יהיה אשר יהיה. למרות שהלכתי בנתיבו של צורר משיח, לא סווגתי ככזה. אלה רחמיו של האל, ולכן עליי לעבוד קשה באמונתי ובחתירתי. אין שום דבר רע בנתיב החתירה אל האמת". לאט לאט הם משתנים, ואז הם מכים על חטא. יש בהם ביטויים טובים, הם מסוגלים לחפש את עקרונות-האמת כשהם מבצעים את חובתם, והם מחפשים את עקרונות-האמת גם כשהם באים במגע עם אחרים. מכל הבחינות, הם נכנסים לכיוון חיובי. אם כך, האם הם לא השתנו? הם נטשו את הנתיב של צוררי משיח ובחרו ללכת בנתיב של יישום האמת בפועל ושל חתירה אליה. יש תקווה וסיכוי שהם יזכו בישועה. האם ניתן לסווג אנשים כאלה כצוררי משיח משום שבעבר הם הציגו ביטויים מסוימים של צורר משיח או הלכו בנתיב של צוררי משיח? לא. צוררי משיח מעדיפים למות מאשר להכות על חטא. אין להם שום תחושת בושה; בנוסף, יש להם צביון רע ומרושע, והם סולדים מהאמת באופן קיצוני. האם אדם שכל כך סולד מהאמת יכול ליישם אותה בפועל, או להכות על חטא? זה יהיה בלתי אפשרי. העובדה שהם כה סולדים מהאמת, פירושה שהם לעולם לא יכו על חטא. יש דבר אחד בטוח לגבי אנשים שמסוגלים להכות על חטא והוא, שהם עשו טעויות אך הם מסוגלים לקבל את השיפוט והייסור של דברי האל, הם מסוגלים לקבל את האמת ומסוגלים לנסות כמיטב יכולתם לשתף פעולה בעת ביצוע חובותיהם, תוך שהם מתייחסים לדברי האל כאל עקרונות אישיים שלהם, והופכים אותם למציאות חייהם. הם מקבלים את האמת, ועמוק בתוכם הם לא מתנגדים לה. האין זה ההבדל? זהו ההבדל. לעומת זאת, צוררי משיח לא מסתפקים בסירוב להיגזם – הם לא מקשיבים לאף אחד שדבריו תואמים את האמת, הם לא מאמינים שדברי האל הם האמת, והם לא מכירים בהם ככאלה. איזה מין טבע יש להם? זהו טבע של סלידה מהאמת ושנאה קיצונית כלפיה. כשמישהו משתף על האמת או נושא עדות חווייתית, הם דוחים זאת בשאט נפש, והם עוינים את האדם שמשתף. אם מישהו בכנסייה מפיץ טיעונים מופרכים ומרושעים שונים, ואומר דברים אבסורדיים ומגוחכים, זה משמח אותם מאוד; הם יצטרפו אליו מיד ויתפלשו יחד איתו בבוץ תוך שיתוף פעולה הדוק. זהו מקרה של "מצא מין את מינו", אנשים דומים שנמשכים זה לזה. אם הם שומעים את אנשיו הנבחרים של האל משתפים על האמת או נושאים עדות חווייתית אודות הכרת עצמם ואודות הכאה כנה על חטא, הדבר מעורר בהם זעם, והם שוקלים כיצד להדיר את אותו אדם ולתקוף אותו. בקצרה, הם לא מתייחסים בחיבה לאף אחד שחותר אל האמת. הם רוצים להדיר אותו ולהיות אויבו. הם מחבבים ומעריכים מאוד את כל מי שמיומן בהטפה ראוותנית של מילים ודוקטרינות, כאילו מצאו איש סוד ושותף לדרך. אם מישהו יאמר: "מי שעושה את רוב העבודה ותורם את התרומה המשמעותית ביותר יתוגמל ויוכתר, וימלוך יחד עם האל", הם יתלהבו עד אין קץ, עם פרץ של התרגשות. הם ירגישו שהם הרבה יותר טובים מאחרים, שסוף סוף הם בולטים בהמון, ושעכשיו יש להם במה להציג את עצמם ואת ערכם. ואז הם יהיו שבעי רצון למדי. האין זו סלידה מן האמת? נניח שאתה אומר להם במהלך שיתוף: "האל לא אוהב אנשים כמו פאולוס והוא חש שאט נפש כלפי אנשים שהולכים בנתיבם של צוררי משיח, וכלפי אלו שמסתובבים כל היום ואומרים: 'אדון, האם לא עשיתי עבודה רבה למענך?' הוא חש שאט נפש כלפי אנשים שמסתובבים כל היום ומתחננים בפניו לגמול ולכתר". המילים האלה הן ללא ספק האמת, אך איזו תחושה נותרת בהם כשהם שומעים שיתוף כזה? האם הם אומרים 'אמן' ומקבלים מילים כאלה? מהי תגובתם הראשונה? סלידה מהלב וחוסר נכונות להקשיב – כוונתם היא: "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח במה שאתה אומר? האם אתה הוא זה שקובע? אני לא מאמין למה שאתה אומר! אני אפעל כפי שאבחר לפעול. אהיה כמו פאולוס ואבקש כתר מהאל. כך אוכל להיות מבורך ויהיה לי יעד טוב!" הם מתעקשים לדבוק בהשקפותיו של פאולוס. האין הם נלחמים אפוא באל? האין זו התנגדות ברורה לאל? האל חשף וניתח את מהותו של פאולוס; הוא אמר על כך דברים כה רבים, וכל חלק בהם הוא האמת – אך צוררי המשיח האלה לא מקבלים את האמת או את העובדה שכל מעשיו והתנהגויותיו של פאולוס היו מנוגדים לאל. במוחם, הם עדיין שואלים: "כשאתה אומר דבר מה, האם זה אומר שהדבר נכון? על סמך מה? בעיניי, דבריו ומעשיו של פאולוס היו נכונים. אין בהם שום טעות. אני חותר אל כתר וגמול – לזה אני מסוגל! האם אתה יכול לעצור בעדי? אני אחתור לבצע עבודה; לאחר שאעשה עבודה רבה, יהיה לי הון – אתרום תרומה, ומכיוון שכך, אוכל להיכנס למלכות השמיים ולקבל גמול. אין בזה שום דבר רע!" עד כדי כך הם עקשנים. הם לא מקבלים את האמת כהוא זה. אתה יכול לשתף איתם על האמת, אך היא לא תחלחל אליהם; הם סולדים ממנה. זו גישתם של צוררי משיח כלפי דברי האל והאמת, וזו גם גישתם כלפי האל. אם כך, מהי תחושתכם כאשר אתם שומעים את האמת? אתם מרגישים שאינכם חותרים אל האמת ושאינכם מבינים אותה. אתם חשים שאתם עדיין רחוקים ממנה, ושיהיה עליכם לשאוף למציאות-האמת. ובכל פעם שתשוו את עצמכם אל דברי האל, תרגישו שאתם לוקים מאוד בחסר, בעלי איכות ירודה וחסרי הבנה רוחנית – שאתם עדיין פועלים באופן שטחי ושעדיין יש בכם רשעות. ואז תהפכו לשליליים. האין זה מצבכם? צוררי משיח, לעומת זאת, לעולם אינם שליליים. הם תמיד כל כך נלהבים, אף פעם לא מהרהרים בעצמם ולא מכירים את עצמם, אך חושבים שאין להם בעיות גדולות. כאלה הם אנשים המתנהגים תמיד בגאוותנות ובצדקנות – ברגע שהם משיגים כוח, הם הופכים לצוררי משיח.

2. ניתוח של האופן שבו צוררי משיח מחזיקים תמיד ברצון ובשאיפה לשלוט באנשים ולכבוש אותם

נמשיך בשיתוף על הפריט הבא: צוררי משיח מחזיקים תמיד ברצון ובשאיפה לשלוט באנשים ולכבוש אותם. בעיה זו חמורה יותר מחוסר יכולתם לשתף פעולה עם איש. איזה מין אנשים, לדעתכם, הם אלה שרוצים לשלוט על אחרים ולכבוש אותם? לאיזה מין אדם יש את השאיפה והרצון לשלוט באחרים ולכבוש אותם? אתן לכם דוגמה. האם אלה שאוהבים במיוחד מעמד, נהנים לשלוט באחרים ולכבוש אותם? האין הם דומים לצוררי משיח? הם מוליכים שולל, שולטים ומכניעים אנשים אחרים, שלאחר מכן סוגדים להם ומקשיבים להם. כך הם זוכים להערכה ולכבוד מאנשים, וגורמים להם לסגוד להם ולהעריץ אותם. האם אין להם אז מקום בלבם של אנשים? האם אנשים היו סוגדים להם אם הם לא היו משתכנעים על-ידם ולא היו מסכימים איתם? בהחלט לא. לכן, אחרי שלאנשים האלה יש מעמד, הם עדיין צריכים לשכנע אחרים, לזכות בהם לחלוטין ולגרום להם להעריץ אותם. רק אז אנשים יסגדו להם. זהו סוג אחד של אנשים. יש סוג נוסף – אלה שהם גאוותנים במיוחד. הם מתייחסים לאנשים באותו אופן: הם מתחילים בכך שהם מכניעים אנשים, וגורמים לכולם לסגוד להם ולהעריץ אותם. רק אז הם מרוצים. גם אנשים מרושעים מאוד אוהבים לשלוט באחרים, לגרום לאנשים להקשיב להם, להיות נתונים להשפעתם ולעשות דברים עבורם. כשמדובר באנשים שהם גם גאוותנים מאוד וגם בעלי צביונות מרושעים, אזי ברגע שהם תופסים שליטה הם הופכים לצוררי משיח. לצוררי משיח יש תמיד שאיפה ורצון לשלוט באחרים ולכבוש אותם; במפגשיהם עם אנשים, הם תמיד רוצים לברר כיצד אחרים רואים אותם ואם יש להם מקום בלבם, ואם אחרים מעריצים אותם וסוגדים להם. כשהם נתקלים במישהו שמצטיין בחנופה, התרפסות ולקקנות הם שמחים מאוד; ואז הם מתחילים להתנשא, להרצות לאנשים ולפטפט על רעיונות נשגבים, ובכך מחדירים באנשים תקנות, שיטות, דוקטרינות ותפיסות. הם גורמים לאנשים לקבל את הדברים האלה כאמת, ואף מסווים אותם במעטה חיובי: "אם תקבל את הדברים האלה, תהיה אדם שאוהב את האמת וחותר אליה". אנשים חסרי הבחנה יחשבו שמה שהם אומרים הוא הגיוני, ולמרות שהדברים לא ברורים להם, והם לא יודעים אם הם עולים בקנה אחד עם האמת, הם מרגישים רק שאין בדברים שהם אומרים שום פסול ושהם לא מפרים את האמת. וכך, הם מצייתים לצוררי המשיח. אם אדם מסוגל להבחין בצורר משיח ולחשוף אותו, הדבר יקומם את צורר המשיח, אשר ללא גינונים מיותרים יטיל עליו אשמה, יגנה אותו ויאיים עליו תוך הפגנת כוח. אלה שאין להם הבחנה נכנעים לחלוטין לצורר המשיח ומעריצים אותו מעומק לבם, מה שגורם להם לסגוד לצורר המשיח, להסתמך עליו ואף לפחד ממנו. יש להם תחושה שהם משועבדים לצורר המשיח, כאילו יתערערו בליבם אם יאבדו את מנהיגותו, תורתו ותוכחותיו. בלי הדברים האלה, נדמה שלא תהיה להם תחושת ביטחון, וייתכן שהאל לא ירצה בהם יותר. ואז, כולם לומדים להתבונן בהבעת פניו של צורר המשיח כאשר הם פועלים, מחשש שהוא לא יהיה מרוצה. כולם מנסים לרצות אותו; אנשים כאלה נחושים בדעתם לנהות אחר צורר המשיח. בעבודתם, צוררי משיח מטיפים מילים ודוקטרינות. הם יודעים כיצד ללמד אנשים לדבוק בתקנות מסוימות; הם לעולם לא אומרים לאנשים מהם עקרונות-האמת שבהם עליהם לדבוק, מדוע עליהם לפעול כך, מהן כוונותיו של האל, אילו סידורים קבע בית האל לעבודה, מהי העבודה החיונית והחשובה ביותר או מהי העבודה העיקרית שיש לבצע. צוררי משיח לא אומרים כלום על הדברים האלה, שהם בעלי החשיבות הרבה ביותר. כשהם מבצעים עבודה ומסדרים אותה, הם לעולם לא משתפים על האמת. הם עצמם לא מבינים את עקרונות-האמת, ולכן כל מה שהם יכולים לעשות הוא ללמד אנשים לדבוק בכמה תקנות ודוקטרינות – ואם אנשים יתנגדו לאמירות ולתקנות שלהם, צוררי המשיח ינזפו בהם ויוכיחו אותם. לעתים קרובות צוררי משיח מבצעים עבודה תחת דגלו של בית האל, נוזפים באחרים ומטיפים להם מעמדת התנשאות. יש אנשים שאף נסערים כל כך מההטפות שלהם, עד שהם מרגישים שהם חייבים לאל על כך שלא פעלו בהתאם לדרישות של צוררי המשיח. האם אנשים כאלה לא נתונים לשליטתם של צוררי המשיח? (אכן, כן). איזו מין התנהגות זו מצד צוררי המשיח? זו התנהגות של שעבוד. במילותיה של אומתו של הדרקון הגדול האדום כאש, "שעבוד" נקרא "שטיפת מוח". הדבר דומה בדיוק למצב שבו הדרקון הגדול האדום כאש לוכד מאמינים באל. מלבד עינויים, הוא נוקט בטכניקה נוספת: שטיפת מוח. הדרקון הגדול האדום כאש משתמש בשלל דברי הכפירה והכזבים שלו – אתיאיזם, אבולוציה ומרקסיזם-לניניזם – כדי לשטוף את מוחם של אנשים, בין אם הם חקלאים, עובדים או אינטלקטואלים; הוא מטמיע בכוח את הדברים האלה באנשים, ולא משנה עד כמה הם חשים שאט נפש כלפיהם או מתעבים אותם, ואז הוא משתמש ברעיונות ובתיאוריות הללו כדי לכבול את גופם של האנשים ולשלוט בלבם. כך הדרקון הגדול האדום כאש מונע מאנשים להאמין באל, לקבל את האמת ולחתור אליה כדי לזכות בישועה ולהפוך למושלמים. באותו אופן, לא משנה לכמה דרשות יקשיבו אנשים הנשלטים על ידי צוררי משיח, הם לא יוכלו להבין את האמת, או מהי באמת אמונה באל, או מהו סוג הנתיב שבו עליהם ללכת, או מהי ההשקפה הנכונה שעליהם לאמץ בכל פעולה, או מהי העמדה שבה עליהם לנקוט. הם לא מבינים אף אחד מהדברים האלה; כל מה שיש בלבם הוא המילים, הדוקטרינות, והתיאוריות החלולות של צוררי המשיח הללו. ולאחר שצוררי משיח מוליכים אותם שולל ושולטים בהם במשך זמן רב, הם נעשים דומים להם לחלוטין: הם הופכים לאנשים שמאמינים באל, אך כלל לא מקבלים את האמת, ואפילו מתנגדים לאל ומתייצבים נגדו. איזה מין אנשים הם אלה שצוררי משיח מוליכים אותם שולל ושולטים בהם? ללא ספק, איש מהם אינו אוהב האמת – כולם צבועים, אנשים שלא חותרים אל האמת באמונתם באל ושלא מטפלים כראוי בעניינים בעת ביצוע חובותיהם. באמונתם באל, האנשים האלה לא נוהים אחר האל. במקום זאת, הם נוהים אחר צוררי משיח, הם הופכים לעבדים של צוררי המשיח, וכתוצאה מכך הם לא יכולים לזכות באמת. תוצאה זו היא בלתי נמנעת.

מהו העיקרון שלפיו האל מתייחס לאנשים? האם זה כוח? האם זו שליטה? לא – זה בדיוק ההפך משליטה. מהו העיקרון של האל באופן שבו הוא מתייחס לאנשים? (הוא נותן להם בחירה חופשית). כן, הוא נותן לך בחירה חופשית. הוא מאפשר לך להגיע להבנה עצמית בתוך הסביבות שהוא מציב, כך שתפיק באופן טבעי הבנה אנושית וניסיון. הוא מאפשר לך להבין באופן טבעי היבט של האמת, כך שכאשר תיתקל שוב בסביבה כזו, תדע מה לעשות ובמה לבחור. כמו כן הוא מאפשר לך להבין מעומק לבך מה נכון ומה לא נכון, כך שבסופו של דבר תבחר בנתיב הנכון. האל לא שולט בך והוא לא כופה עליך. לעומת זאת, צורר משיח פועל בדיוק להפך: הוא יבצע בך שטיפת מוח ויחדיר בך דוקטרינות על ידי הטעייתך, ואז ימשיך ויהפוך אותך לעבד שלו. מדוע אני משתמש במילה "עבד"? מהו עבד? זה אומר שלא תבחין אם צורר המשיח צודק או טועה, וגם לא תעז להבחין – לא תדע אם הוא צודק או טועה; תהיה מבולבל ופזור נפש בלבך. לא יהיה ברור לך מה נכון ומה לא נכון; לא תדע מה עליך לעשות ומה אסור לך לעשות. פשוט תמתין כמו בובה להוראותיו של צורר המשיח ולא תעז לפעול אלא אם צורר המשיח יאשר זאת, ותעז לפעול רק לאחר שתקבל את הוראותיו. אתה תאבד את היכולות הטבעיות שלך, ורצונך החופשי לא יתפקד. תהפוך למת מהלך. יהיה לך לב, אך לא תהיה מסוגל לחשוב; יהיה לך שכל, אך לא תוכל לשקול בעיות – לא תדע להבחין בין טוב לרע, או אילו דברים הם חיוביים ואילו שליליים, או מהי הדרך הנכונה לפעול ומהי הדרך הלא נכונה לפעול. מבלי משים, צורר המשיח ישתלט. על מה בדיוק הוא ישלוט? האם על לבך או על שכלך? הוא ישלוט על לבך; ואז, באופן טבעי, שכלך יהיה תחת שליטתו. הוא יקשור את איבריך בחוזקה, יכבול אותם מהר ובכוח, כך שעם כל צעד שתצעד, תשקע בהיסוס ובספק ותיסוג לאחור; ואז תרצה לצעוד עוד צעד, לנקוט פעולה כלשהי, אך שוב תיסוג לאחור. בכל דבר שתעשה, הראייה שלך תהיה מעורפלת ומטושטשת. זהו חלק בלתי נפרד מהערותיו המטעות של צורר המשיח. מהי הטכניקה העיקרית שבאמצעותה צוררי משיח שולטים באנשים? כל הדברים שהם אומרים תואמים את התפיסות והדמיונות של אנשים, עם רגשות אנושיים ועם היגיון אנושי. כשהם מדברים, נראה שיש בהם מעט אנושיות, אך הם לא ניחנים במציאויות-אמת כלשהן. אימרו לי, האם אנשים הנשלטים על ידי צוררי משיח ונוהים אחריהם, יכולים לבצע חובות בבית האל בכל לבם ובכל מאודם? (לא). מה הסיבה לכך? הם לא מבינים את האמת – זו הסיבה העיקרית. ויש סיבה נוספת: צוררי משיח עוסקים במשחקי כוח; הם לא מיישמים את האמת בפועל כשהם מבצעים את חובתם, והם גם לא מבצעים את חובתם בכל לבם ובכל מאודם. אם כך, האם משרתיהם יכולים ליישם את האמת בפועל? משרתיו של צורר משיח יהיו בדיוק כמוהו. צוררי משיח מתווים את הדרך בהימנעות מיישום האמת בפועל, בהתנגדות לעקרונות, בבגידה באינטרסים של בית האל, בחוסר היגיון, והם פועלים כדיקטטורים. האם משרתיהם לא יושפעו מכך? אין שום סיכוי שזה לא ישפיע עליהם. אם כך, מה יעלה בגורלם של אנשים המוגבלים ונשלטים על ידי צוררי משיח? הם יזהרו זה מזה, יחשדו זה בזה ויתקוטטו זה עם זה – הם יתחרו על תהילה ועל רווח, על הזדמנות לבלוט ועל הון. עמוק בפנים, כל מי שנשלטים על ידי צורר משיח נמצאים במצב של מחלוקת ואינם מאוחדים עוד בנפש. הם זהירים במעשיהם; הם לא מתנהגים בפתיחות זה עם זה, ואין ביניהם יחסי אנוש רגילים. אין ביניהם שיתוף רגיל, אין קריאת-תפילה, אין חיים רוחניים רגילים. הם מפוצלים, בדיוק כמו כמו הקבוצות השטניות של הכופרים ברחבי עולם. ככה זה כשצורר משיח נמצא בשלטון. יש חשדנות בין אנשים, מאבקים גלויים ונסתרים, חבלות, קנאה, שיפוטיות והשוואה בין מי שמקבלים על עצמם פחות אחריות: "אם לא תיקח על עצמך אחריות, גם אני לא אקח אחריות. על סמך מה אתה רוצה שאתחשב באינטרסים של בית האל, כאשר אתה עצמך לא מתחשב בהם? אם כך, אני פשוט לא אתחשב בהם!" האם מקום כזה הוא ביתו של האל? לא. איזה מין מקום זה? זהו מחנה של השטן. האמת לא שולטת בו; אין בו עבודה של רוח הקודש, ואין את ברכתו של האל או את מנהיגותו. וכך, כל אחד מהאנשים שם הוא כמו שד קטן. למראית עין, דברי השבח שלהם על אחרים נשמעים יפים: "אה, הם באמת אוהבים את האל; הם באמת מגישים מנחות; הם באמת סובלים כשהם מבצעים את חובתם!" אך בקש מהם להעריך אדם, ומה שהם יאמרו לך מאחורי גבו יהיה שונה ממה שהם יאמרו בנוכחותו. אם אחים ואחיות ייפלו לידיו של מנהיג שקר, הם יהיו מפוררים כמו ערימת חול נודד בביצוע חובותיהם – הם לא ישיגו תוצאות, לא תהיה בהם עבודה של רוח הקודש, ורובם לא יחתרו אל האמת. אם כן, מה יקרה אם הם יהיו נתונים לשליטתו של צורר משיח? כבר לא ניתן יהיה לקרוא לאנשים האלה כנסייה. הם יהיו שייכים לחלוטין למחנה השטן ולכנופיית צורר המשיח.

מדוע צוררי משיח רוצים תמיד לשלוט באנשים? הסיבה לכך היא שהם לא שומרים על האינטרסים של בית האל, ולא אכפת להם מההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל. הם דואגים אך ורק לכוחם, למעמדם ולכבודם. הם מאמינים שכל עוד יש להם שליטה על לבם של אנשים ושכולם סוגדים להם, שאיפתם ורצונם יתממשו. באשר לעניינים הנוגעים לאינטרסים של בית האל, או לעבודת הכנסייה או להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל, הדברים האלה כלל לא מעניינים אותם. גם כשמתעוררות בעיות, הם לא יכולים לראות אותן. הם לא מבחינים בבעיות כגון סידורי איוש לא נאותים בבית האל; או מקרים שבהם חלוקת הרכוש של בית האל נעשתה בחוסר היגיון כך שנגרמו הפסדים גדולים מדי, ומי בזבז את הרכוש; או מי גורם לשיבושים ולהפרעות בעבודה; מי מנצל אנשים בצורה לא ראויה; או מי מבצע את עבודתו באופן שטחי – וקל וחומר שהם לא מטפלים בבעיות האלה. במה הם כן מטפלים? באילו דברים הם מתערבים? (בעניינים שוליים). איזה סוג של דברים הם עניינים שוליים? פרטו בבקשה. (יש מנהיגים שנחושים לפתור את ענייני משק הבית של אחים ואחיות מסוימים – לדוגמה, בן משפחתם שלא מסתדר עם אדם אחר. אלה עניינים של חיי היומיום בלבד). זה משהו שמנהיגי שקר עושים. ומה עושים צוררי משיח? (לא אכפת להם מההיווכחות בחיים של האחים והאחיות, וגם לא מדברים שמנוגדים לעקרונות-האמת; אכפת להם רק מדברים שנוגעים לכבודם ולמעמדם – למשל, אנשים שלא מבצעים את הוראותיהם, או אנשים מסוימים שלא אוהבים אותם. הם מטפלים בדברים כאלה). זה חלק מהעניין. דברים כאלה קורים. צוררי משיח בודקים נוכחותו של מי לא רצויה מבחינתם, מי לא מתייחס אליהם ומי יכול להבחין בהם. הם שמים לב לדברים האלה וזוכרים אותם; דברים כאלה חשובים להם מאוד. מה עוד? (אם אדם שנבחר בכנסייה מסוימת מסוגל להבחין בהם ואינו תמים דעים איתם, הם יחפשו דרכים למצוא בו פגמים ויחליפו אותו. הם אוהבים לעשות את הדברים האלה). אין זה משנה אילו פגמים או בעיות יש לאדם שעושה דברים רעים, או לאילו הפרעות ושיבושים הוא גורם, צורר משיח לא מתייחס לכך – הוא מוצא פגמים במיוחד באנשים שמבצעים את חובתם ובאלה שחותרים אל האמת, ומחפש הצדקות ותירוצים כדי להחליף את האנשים האלה. יש עוד דרך עיקרית אחת שבה באה לידי ביטוי שליטתם של צוררי משיח באחרים: בנוסף לשליטה באחים ואחיות מן השורה, הם מנסים לשלוט באנשים האחראים על כל היבט של העבודה. הם תמיד רוצים לאחוז בעצמם בכל הכוח. לכן הם בודקים הכול; הם פוקחים עין וצופים בכל דבר כדי לראות איך אנשים עושים דברים. הם כלל לא משתפים עם אנשים על עקרונות-האמת, ולא נותנים לאנשים חופש פעולה. הם רוצים לגרום לכך שכולם יבצעו את הוראותיהם ויתמסרו להם. הם תמיד מפחדים שכוחם יבוזר ויילקח מהם על ידי אנשים אחרים. כאשר דנים בנושא מסוים, לא משנה כמה אנשים משתפים עליו או אילו תוצאות השיתוף שלהם מניב, הם ידחו הכול כשהנושא יגיע אליהם ויהיה צורך להתחיל בדיון מחדש. ומה תהיה התוצאה הסופית? הדברים לא יסתיימו עד שכולם יקשיבו להם, ואם זה לא יקרה, הם יצטרכו להמשיך לשתף. השיתוף הזה נמשך לפעמים עד אמצע הלילה, ולאף אחד אסור ללכת לישון; הדיון לא יסתיים עד שהאחרים ישעו לדבריהם. כך עושים צוררי משיח. האם יש אנשים שמאמינים שצורר משיח לוקח אחריות על העבודה כשהוא עושה זאת? מה ההבדל בין לקיחת אחריות על העבודה לבין רודנותם של צוררי משיח? (ההבדל הוא בכוונה). כשאנשים נוהגים במצפוניות ובאחריות כלפי העבודה, הם עושים זאת על מנת לשתף בבהירות על עקרונות-האמת, כדי שכולם יוכלו להבין את האמת. צוררי משיח, לעומת זאת, מתנהגים כרודנים כדי לשמור על כוחם, להשיג עליונות, ולדחות את כל הדעות שהן שונות מדעותיהם ושעלולות לגרום לכך שהם יאבדו את כבודם. האם אין הבדל בין הכוונות הללו? (יש). מה ההבדל ביניהן? האם אתם יכולים להבחין בהבדל? הבאת אנשים לכדי הבנת עקרונות-האמת באמצעות שיתוף, לעומת תחרות על הערכה – מה ההבדל בין השניים? (כוונות). לא רק כוונות – כמובן שהכוונות שונות. (אחת מהגישות הללו תועיל יותר לבית האל). הבדל נוסף הוא מי מהן מביאה תועלת רבה יותר לבית האל – להתחשבות באינטרסים של בית האל. אך מהו ההבדל העיקרי? כאשר אדם באמת משתף על האמת, כשמקשיבים לדבריו ניכר שלא מדובר בהצטדקות או בהגנה עצמית. כל מה שהוא משתף נועד לגרום לכולם להבין את כוונותיו של האל, הכול עדות לכוונותיו של האל. שיתוף כזה מבהיר את עקרונות-האמת, ולאחר שאנשים שומעים אותו, יש להם נתיב להתקדם בו – הם יודעים מהם העקרונות, הם יודעים מה עליהם לעשות בעתיד, סביר להניח שהם לא יתנגדו לעקרונות בביצוע חובתם, ומטרתם ביישום בפועל תהיה מדויקת יותר. שיתוף כזה אינו נגוע כלל בשמץ של הצטדקות אישית או הגנה עצמית. אך איך מטיפים אותם אנשים שרוצים להטות את הדברים לטובתם ולהביא לידי כך שאחרים יהיו תחת שליטתם? על מה הם מטיפים? הם מטיפים על ההצטדקויות העצמיות שלהם, ועל המחשבות, הכוונות והמטרות שמאחורי כל מה שעשו, כדי שאנשים יקבלו זאת, יאמינו בכך, ולא יישגו בהבנתם. אין זו אלא הצדקה עצמית; אין בכך שום אמת. אם תקשיב היטב, תשמע שאין אמת בשיתוף שלהם – הכול אמרות, תירוצים והצטדקויות אנושיות. אלה הדברים ותו לא. ואחרי שהם מדברים, האם כולם מבינים את העקרונות? לא – אך הם מבינים לא מעט לגבי כוונותיו של הדובר. זוהי שיטתם של צוררי משיח. כך הם שולטים באנשים. ברגע שהם מרגישים שמעמדם ויוקרתם נפגעים וסופגים מכה בתוך הקבוצה, הם מזמנים מיד כינוס כדי לנסות להציל אותם בכל דרך שהם יכולים. וכיצד הם מצילים את מעמדם ויוקרתם? על ידי תירוצים, על ידי הצטדקויות, על ידי כך שהם אומרים מה הם חשבו באותה עת. מהי מטרתם כשהם אומרים את הדברים האלה? מטרתם היא להבהיר את כל אי ההבנות שיש לכולם לגביהם. זה בדיוק כמו הדרקון הגדול האדום כאש: אחרי שהוא מענה ומעניש מישהו, הוא יזכה אותו וינקה אותו מכל אשמה. מה המטרה בכך? (טיוח). הוא מצדיק אותך ומפצה אותך לאחר שפגע בך, כדי שתחשוב שאחרי הכול, הדרקון הגדול האדום כאש הוא למעשה טוב וראוי לאמון. בדרך זו, אין איום על שלטונו. כך גם צוררי משיח: כל מה שהם אומרים או עושים הוא למען עצמם; הם לא יאמרו דבר למען האמת, וקל וחומר שהם לא יאמרו או יעשו דבר למען האינטרסים של בית האל. כל מה שהם אומרים ועושים הוא למען המוניטין והמעמד שלהם עצמם. יש שיאמרו, "לא צודק מצידך להגדיר אותם כצוררי משיח, מכיוון שהם עמלים רבות, עושים את עבודתם בחריצות רבה, עובדים ומתרוצצים למען בית האל מעלות השחר ועד רדת החשיכה. לפעמים הם עסוקים מכדי לאכול. הם סובלים סבל כה רב!" ולמען מי הם סובלים? (למען עצמם). למען עצמם. אם לא היה להם מעמד, האם הם היו עושים את אותו הדבר? הם מתרוצצים כך למען המוניטין והמעמד שלהם – הם עושים זאת כדי שיקבלו גמול. אם הם לא היו מתוגמלים, או אם לא היו להם תהילה, רווח או מעמד, הם היו פורשים מזמן. הם עושים את הדברים האלה בפני אחרים, ובעודם עושים זאת, הם רוצים שהאל יידע על כך, ורוצים לגרום לו לתת להם את הגמול המגיע להם לאור כל מה שהם עשו. בסופו של דבר, הם רוצים גמול; הם לא רוצים לזכות באמת. אתה חייב לראות את הנקודה הזו לאשורה. כאשר הם חשים שצברו מספיק כוח, כשיש להם הזדמנות לדבר בפני אחרים, מהו תוכן דבריהם? ראשית, הם מתרברבים בתרומתם – זו מתקפה פסיכולוגית. מהי מתקפה פסיכולוגית? לגרום לכולם לדעת, עמוק בלבם, שהם עשו דברים טובים רבים למען בית האל, תרמו תרומות, לקחו על עצמם סיכונים, ביצעו עבודה מסוכנת, התרוצצו רבות וסבלו לא מעט – הם מציגים את הישגיהם ומדברים עליהם בפני אחרים. שנית, הם מדברים באופן ראוותני ומטופש על כמה תיאוריות לא מציאותיות, שאנשים מרגישים שהם מבינים, למרות שהם לא מבינים. תיאוריות אלה נשמעות עמוקות, מסתוריות ומופשטות למדי, והן גורמות לאנשים לסגוד לצוררי המשיח. ואז הם מדברים בצורה מרשימה ומבלבלת על נושאים שלדעתם אף אחד לא מבין אף פעם – למשל, טכנולוגיה, החלל החיצון, כספים וחשבונאות, ועניינים חברתיים ופוליטיים – ואפילו על ענייני העולם התחתון והונאות. הם מספרים את ההיסטוריה האישית שלהם. אם כן, מה זה? הם מתרברבים, ומטרתם בהתרברבות היא לפתוח במתקפה פסיכולוגית. האם לדעתכם הם טיפשים? אם הדברים שהם אומרים לא היו משפיעים על אנשים, האם הם היו אומרים אותם בכל זאת? לא. יש להם מטרה בדבריהם: הם רוצים להציג הישגים, להתרברב ולהתהדר.

יתר על כן, מהו הסגנון שבו נוקטים צוררי משיח לעתים קרובות? לא משנה לאן הם הולכים, הם מאמצים סגנון של בעל בית – בכל מקום אליו הם הולכים, הם אומרים, "על מה אתם עובדים? איך הולך? האם יש קשיים? מהרו לטפל בדברים שהוטלו עליכם! אל תהיו שטחיים. כל העבודה של בית האל חשובה ואי אפשר לעכב אותה!" הם בדיוק כמו בעל בית, שתמיד מפקח על עבודת האנשים בביתו. מה זה אומר, שהם בעלי בית? זה אומר שכל אחד העובד בביתם עלול לטעות או ללכת בנתיב הלא נכון, ולכן הם צריכים להשגיח עליהם; אם הם לא ישגיחו עליהם, אף אחד לא יבצע את חובתו – כולם ייכשלו בסופו של דבר. צוררי משיח מאמינים שכולם אווילים, ילדותיים, שאם הם לא ישגיחו עליהם, אם יסיטו מהם את מבטם לרגע, חלקם יעשו טעויות וילכו בנתיב שגוי. איזו מין השקפה זו? האם הם לא מתנהגים כמו בעלי בית? (אכן, כן). אם כך, האם הם מבצעים עבודה ממשית? לעולם לא; הם מסדרים שאחרים יבצעו את כל העבודה, מתעסקים רק בבירוקרטיה ובשליטה, וכשאחרים מסיימים את העבודה, זה כאילו שהם עשו אותה בעצמם – כל הקרדיט מגיע להם. הם פשוט נהנים מהיתרונות של מעמדם; הם אף פעם לא עושים דברים שמועילים לעבודת בית האל, ואפילו אם הם מגלים שמישהו מתנהג באופן שטחי או מזניח את ביצוע חובתו, שמישהו מפריע לעבודת הכנסייה ומשבש אותה, הם אומרים לו רק כמה דברי תוכחה ומנחמים אותו, אך הם אף פעם לא חושפים או מגבילים אותו – הם אף פעם לא פוגעים באיש. אם אף אחד לא רוצה להקשיב להם, הם יאמרו, "לבי נשבר לרסיסים מרוב דאגה לכולכם; דיברתי עד שפי יָבַשׁ – התשתי את עצמי עד כדי כך שכמעט נשברתי! אתם מעמיסים עלי כל כך הרבה דאגות!" האין זה חוסר בושה מצדם לומר זאת? האם דבריהם מעוררים בכם שאט נפש? זוהי אחת הדרכים שבהן בא לידי ביטוי הרצון המתמיד של צוררי משיח לשלוט באנשים. כיצד צוררי משיח כאלה משתפים עם אנשים? למשל, הם אומרים לי: "האנשים שמתחתיי לא עושים מה שאומרים להם. הם לא מתייחסים לעבודת הכנסייה ברצינות. הם שטחיים, והם מבזבזים ללא הבחנה את הכספים של בית האל. הם באמת בהמות, האנשים האלה – הם נחותים יותר מכלבים!" מהי נימתם כאן? הם הופכים את עצמם ליוצאים מן הכלל; כוונתם היא: "אני מתחשב באינטרסים של בית האל – והם לא." כיצד צוררי משיח רואים את עצמם? "שגריר מותג". מהו שגריר מותג? ראו את שגרירי המותגים ממדינות מסוימות – איזה מין אנשים הם? הם נבחרים בשל יופיים; הם מאוד יפים, יודעים לדבר ברהיטות, וכולם עברו הכשרה. מאחורי הקלעים, יש להם מהלכים וקשרים עם גברים גבוהים, עשירים ונאים, עם פקידים בכירים ועם אנשי עסקים עשירים – זו הסיבה שהם שגרירי מותג. על מה הם מסתמכים כדי להיות שגרירי מותג? האם זהו אך ורק המראה היפה, הגזרה הנאה והרהיטות שלהם? הם מסתמכים בעיקר על הקשרים שיש להם מאחורי הקלעים. האם לא כך זה עובד? (כן). כן, כך זה עובד. צוררי משיח, שהסגנון שלהם הוא תמיד כשל מנהיג או בעל בית, רוצים תמיד להשתמש בסגנון הזה, בעמדה הזאת, כדי להטעות אנשים ולשלוט בהם. האין זה דומה במעט לסגנון של שגריר מותג? הם עומדים שם, כשידיהם שלובות מאחורי גבם, וכשהאחים או האחיות מהנהנים ומשתחווים להם, הם אומרים: "יפה – עשו עבודה טובה!" מי הם שיגידו זאת? לאיזה תפקיד הם מינו את עצמם? אני לא אומר דברים כאלה בשום מקום שאליו אני הולך – האם שמעתם אותי אי פעם אומר דבר כזה? (לא). מדי פעם אני אומר: "לא קל להשיג את ההזדמנות הזאת שיש לכם, לבצע את חובתכם בשקט נפשי! עליכם לנצל את ההזדמנות הזו, ולבצע היטב את חובתכם – אל תגרמו לכך שישלחו אתכם מכאן על ידי כך שתעשו רע ותגרמו להפרעות". אבל מתוך מה אני אומר זאת? מתוך כנות. אך האם כך חושב צורר משיח? לא כך הוא חושב ולא כך הוא מתנהג. הוא אומר לאחרים לעשות עבודה טובה – האם הוא עושה כך בעצמו? לא. הוא רוצה שאחרים יעשו עבודה טובה, שיתאמצו בשבילו, שיעבדו קשה בשבילו, ובסופו של דבר, הוא זה שמקבל את כל הקרדיט. האם כעת, כשאתם עובדים ומבצעים את חובותיכם, אתם מתאמצים מאוד למעני? (לא). אתם גם לא עמלים למעני; אתם מבצעים את חובותיכם ואת ההתחייבויות שלכם, ואז בית האל דואג לכם. האם יהיה זה מוגזם לומר שאני דואג לכם? (לא). זו לא אמירה שגויה, ולמעשה, כך הם באמת פני הדברים. אך אם הייתם מבקשים ממני לומר זאת, לא הייתי אומר – דבר כזה לעולם לא היה יוצא מפי. הייתי אומר רק שבית האל דואג לכם: אתם מבצעים את חובותיכם בבית האל, והאל דואג לכם. אם כך, למען מי אתם מבצעים את חובותיכם? (למען עצמנו). אתם מבצעים את חובותיכם ואת ההתחייבויות שלכם; זוהי האחריות שעליכם למלא כיצירי בריאה. אתם עושים זאת לפני נוכחות האל. אל לכם לומר שאתם עובדים למעני – אני לא זקוק לזה. אני לא צריך שאף אחד יעבוד עבורי. אני לא הבוס, וגם לא נשיא של חברה כלשהי. אינני מרוויח מכם כסף, ואתם לא ניזונים מהאוכל שלי. אנחנו פשוט משתפים פעולה. אני משתף על האמיתות שעליי לשתף איתכם כדי שתוכלו להבין אותן, ואתם עולים על הנתיב הנכון, וכך, לבי רגוע – האחריות והמחויבות שלי מבוצעות בשלמותן. זהו שיתוף פעולה הדדי, כשכל אחד ממלא את חלקו. זה רחוק מלהיות המקרה של מי מנצל את מי, מי משתמש במי, מי מאכיל את מי. אל תאמצו את הסגנון הזה – הוא חסר תועלת, והוא דוחה. עשו את העבודה היטב באמת ובתמים, כך שהדבר יהיה ברור לכולם, ובסופו של דבר, תהיו בעמדה טובה כדי לתת דין וחשבון בפני האל. האם לצוררי משיח יש היגיון כזה? לא. אם הם לוקחים על עצמם מעט אחריות, תורמים מעט ומבצעים עבודה כלשהי, הם מתרברבים על כך בצורה שבכנות מעוררת שאט נפש – הם אפילו רוצים להיות שגרירי מותג. אם לא תנסה להיות שגריר מותג, ותתמקד בעבודה מעשית, כולם ירחשו לך כבוד. אם תתנהג כמו שגריר מותג, אך לא תהיה מסוגל לעשות שום עבודה ממשית, ותגרום לכך שהעליון יהיה חייב לדאוג ולתת הנחיות באופן אישי לכל העבודה, ולנהל מעקב על ידי פיקוח עליך והדרכה שלך, כשהוא בעצם עושה כל היבט של העבודה, בעוד אתה ממשיך לחשוב שאתה כשיר, שנעשית מיומן יותר ושאתה הוא זה שעשה הכול – האין זה חוסר בושה? צוררי משיח מסוגלים לכך. הם גוזלים מהאל את תהילתו. כשאנשים רגילים חווים כמה דברים, הם יכולים להבין מעט מהאמת, ולהבין ש"האיכות שלי פשוט כל כך ירודה – אני כלום. לא הייתי מסוגל לעשות כלום ללא דאגתו והשגחתו של העליון, ואם הוא לא היה אוחז בידי כדי לעזור לי. הייתי סתם גולם. עכשיו למדתי להכיר את עצמי מעט. אני מודע למגבלות שלי. לא אתלונן אם העליון יגזום אותי שוב בעתיד. אני פשוט אתמסר". כשתהיה מודע להיותך חסר ערך, תבצע את העבודה שעליך לבצע בצורה טובה, עם שתי רגליים על הקרקע. לא משנה מה יטיל עליך העליון, אתה תבצע זאת היטב, בכל לבך ובכל מאודך. האם זה מה שצוררי משיח עושים? לא – הם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל או בעבודת בית האל. מהו האינטרס הגדול ביותר של בית האל? האם זהו עושרה של הכנסייה? האם מדובר במנחות לאל? לא. אם כך, מהו? מהו ההיבט המרכזי בעבודה, סביבו נסוב ביצוע חובתו של כל אחד? הפצת הבשורה ונשיאת עדות למען האל, כדי שכל האנושות תבין את האל ותשוב אליו. זהו האינטרס הגדול ביותר של בית האל. והאינטרס הגדול הזה מסתעף כלפי מטה, מתפצל לכל קבוצה ולכל היבט של העבודה, ואז מתפצל בצורה מדוקדקת יותר עד לחובות השונות שכל אדם מבצע. זהו האינטרס של בית האל. האם הבנתם זאת בעבר? לא, לא הבנתם! כשאני מדבר על האינטרסים של בית האל, אתם חושבים שמדובר בכסף, בתים ומכוניות. איזה סוג של אינטרסים הם אלה? האין הם רק כמה דברים חומריים? האם יהיו אנשים שיאמרו: "מכיוון שאלה לא אינטרסים, בואו נבזבז אותם כרצוננו"? האם זה בסדר? (לא). בהחלט לא! בזבוז מנחות הוא חטא חמור.

מה עוד מעניין צוררי משיח, מלבד הרצון והשאיפה שלהם לשלוט באנשים? בעיקרו של דבר, לא כלום. הם לא מתעניינים במיוחד בשום דבר אחר; אם כל אחד מבצע את חובתו כראוי, אם איוש התפקידים מסודר כראוי, אם יש מישהו שמפריע לעבודת הכנסייה ומשבש אותה, אם כל אחד מן ההיבטים של עבודת הכנסייה מתקדם בצורה תקינה, אם בחלק של העבודה יש בעיה, אם חלק כלשהו של העבודה עדיין חלש, אם יש חלק שעדיין לא חשבו עליו, והיכן העבודה לא מתבצעת כראוי – צוררי משיח לא מתערבים בדברים כאלה, וגם לא מתעניינים לגביהם. אף פעם לא אכפת להם מהם; הם לעולם לא עושים את העבודה הממשית הזאת. לדוגמה, עבודת תרגום, עריכת וידאו, הפקת סרטים, עבודה מבוססת טקסט, העבודה של הפצת הבשורה וכן הלאה – הם לא בודקים באופן יסודי אף היבט של העבודה. כל עוד דבר כלשהו לא נוגע לתהילה, לרווח או למעמד שלהם, הוא כאילו לא קשור אליהם. אם כך, מהו הדבר היחיד שהם עושים? הם מטפלים רק בעניינים כלליים מסוימים – עבודה שטחית שאנשים מבחינים בה ורואים אותה. הם מסיימים עם עבודה זו, ואז מציגים אותה כהישג שלהם ומתחילים ליהנות מיתרונות מעמדם. האם לצוררי משיח אכפת מההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל? לא; אכפת להם רק מהמוניטין ומהמעמד שלהם, מעניינים שבהם הם יכולים להתבלט ולגרום לכך שאנשים יעריכו אותם ויסגדו להם. לפיכך, יהיו אשר יהיו הבעיות שיתעוררו בעבודת הכנסייה, הם לא מתעסקים בהן ולא מתעניינים בהן. לא משנה כמה חמורה הבעיה, לא משנה כמה גדול ההפסד שהיא גורמת לאינטרסים של בית האל, הם לא מרגישים שזו בעיה. אימרו לי, האם יש להם בכלל לב? האם הם אנשים נאמנים? האם הם אנשים שאוהבים את האמת ומקבלים אותה? יש להעלות סימני שאלה לגבי הדברים האלה. ובכן, במה הם עסוקים כל היום, עד כדי כך שהם משבשים את עבודת הכנסייה? די בכך כדי להראות שהם לא מתחשבים כלל בכוונותיו של האל. הם לא מבצעים את העבודה החיונית שהאל הפקיד בידיהם, אלא עסוקים אך ורק בעניינים שטחיים וכלליים, כדי שאנשים יחשבו שהם עובדים. כלפי חוץ הם מבצעים חובה כדי להראות לאנשים שיש להם להט ואמונה. הדבר מעוור את עיניהם של אנשים מסוימים. אך הם לא מבצעים ולו היבט אחד של העבודה החיונית של הכנסייה – הם כלל לא מבצעים את העבודה של ההשקייה ושל אספקת האמת. הם לעולם לא משתמשים באמת כדי לפתור בעיות; הם מטפלים רק בכמה עניינים כלליים, ומבצעים מעט עבודה שמעלה את קרנם. בכל מה שנוגע לעבודה החיונית של הכנסייה, הם פשוט שטחיים וחסרי אחריות – אין להם שמץ של תחושת אחריות. לא משנה כמה בעיות יתעוררו, הם אף פעם לא מחפשים את האמת כדי לפתור אותן, והם מבצעים את חובתם כלאחר יד. ולאחר שהם מטפלים בכמה עניינים כלליים ושטחיים, הם חושבים שעשו עבודה מעשית. כאשר צוררי משיח מבצעים את חובותיהם, הם עושים דברים רעים בצורה שלוחת רסן ומתנהגים באופן שרירותי ודיקטטורי. הם משבשים את עבודת הכנסייה וגורמים לאי-סדר מוחלט. אף היבט של העבודה לא נעשה על פי הרף הנדרש וללא שגיאות; שום היבט של העבודה לא נעשה היטב מבלי שהעליון יצטרך להתערב, לבדוק ולפקח עליו. ואף על פי כן, יש כאלה שמלאים בטרוניות ובהתנגדות לאחר שמחליפים אותם; הם מעלים טיעונים שקריים להגנתם, ומטילים את האחריות על מנהיגים ועובדים בדרגים הגבוהים. האין זה בלתי סביר לחלוטין? לא ניתן לראות את יחסו האמיתי של אדם לאמת כאשר דבר לא קורה, אך כאשר הוא נגזם ומוחלף, יחסו האמיתי לאמת מתגלה. אנשים שמקבלים את האמת מסוגלים לעשות זאת בכל מצב. אם הם טועים, הם יכולים להודות בטעותם; הם יכולים להתמודד עם העובדות ולקבל את האמת. אנשים שלא אוהבים את האמת, לא יודו שהם טועים גם אם טעותם נחשפה; וקל וחומר שהם לא יהיו מוכנים לקבל את הטיפול של בית האל – ובמה משתמשים כמה מהם כדי להצדיק את עצמם? "כוונתי היתה טובה – פשוט לא הצלחתי. אי אפשר להאשים אותי עכשיו שלא הצלחתי. התכוונתי לטוב, וסבלתי, שילמתי מחיר והשקעתי מעצמי – לא לעשות משהו היטב זה לא אותו דבר כמו לעשות רע!" האם ראוי שאדם ישתמש בהצדקה הזו, בתירוץ הזה, כדי לסרב לכך שבית האל יטפל בו? יהיו אשר יהיו ההצטדקויות והתירוצים של אדם, הוא לא יכול להסתיר את גישתו כלפי האמת וכלפי האל. הדבר קשור למהות טבעו, וזהו הדבר המשקף ביותר. לא משנה אם קרה דבר מה או לא, גישתך לאמת מייצגת את מהות טבעך. זו גישתך כלפי האל. ניתן לראות כיצד אתה מתייחס לאל רק על ידי התבוננות באופן שבו אתה מתייחס לאמת.

מה כיסינו זה עתה בדיון על התנהגותם של צוררי משיח השולטים באנשים? (צוררי משיח מעוניינים אך ורק לשלוט באנשים). נכון. לאנשים גאוותנים במיוחד שאוהבים מאוד מעמד, יש "אינטרס" רב לשלוט באנשים. ה"אינטרס" הזה אינו חיובי – הוא רצון ושאיפה, הוא שלילי והוא בזוי. מדוע הם רוצים לשלוט באנשים? מנקודת מבט אובייקטיבית, זהו טבעם, אך יש סיבה נוספת: לאנשים שרוצים לשלוט באחרים יש תשוקה וחיבה מיוחדות למעמד, תהילה, רווח, יהירות וכוח. האם נכון לנסח זאת כך? (כן). והאם התשוקה והחיבה המיוחדות האלה לא דומות לאלה של השטן? האין זו מהותו של השטן? השטן מהרהר כל היום כיצד להטעות אנשים ולשלוט בהם. בכל יום הוא מחדיר באנשים רעיונות והשקפות מופרכים, בין אם באמצעות הטמעה וחינוך, או באמצעות התרבות המסורתית, מדע, ידע נשגב ותורות – וככל שהוא מטמיע יותר את הדברים האלה באנשים, כך הם סוגדים לו יותר. מהי מטרת השטן בהחדרת הדברים האלה באנשים? כאשר הוא עושה זאת, אנשים מאמצים את רעיונותיו. הם מחזיקים בפילוסופיות שלו ובדרך קיומו. כך השטן מכה שורש בלבם של האנשים. הם חיים על פי השטן, וחייהם הם חייו של השטן – אלה הם חייהם של שדים. האין זה כך? האין זה גם טבעם של צוררי משיח השולטים באנשים? הם רוצים להפוך את כולם לאנשים כמוהם; הם רוצים לגרום לכך שכולם יחיו למענם, יעמדו לרשותם ויעשו דברים בשבילם. והכול חייב להיות תחת שליטתם: מחשבותיהם ודבריהם של אנשים, סגנון דיבורם, רעיונותיהם והשקפותיהם, נקודת המבט והגישה שלפיהן הם פועלים, ואפילו גישתם לאל, אמונתם, רצונם ושאיפתם לבצע את חובותיהם – כל אלה חייבים להיות בשליטתם. עד כמה עמוקה השליטה הזו? הם מתחילים בשטיפת מוח והחדרת דוקטרינות באנשים, ואז גורמים לכל האנשים לעשות את אותם הדברים שהם עושים בעצמם. הם הופכים ל"סנדקים". צוררי משיח משתמשים בשיטות רבות כדי לגרום לאנשים להיות כאלה: הטעיה, הטמעה, הפחדה, ומה עוד? (מתקפות פסיכולוגיות). זה חלק מההטעיה. מה עוד? (כפייה ושוחד). איך הם משחדים אנשים? יש אנשים שמאבדים כל רסן כשהם עושים דברים רעים בעת ביצוע חובותיהם בבית האל. האם צוררי משיח יכולים לראות זאת בבירור? הכול מאוד ברור להם. אם כך, האם הם מטפלים בזה? לא. ומדוע הם לא מטפלים בכך? הם רוצים להשתמש בעניין כדי לשחד את האנשים האלה; הם אומרים להם: "אני עושה לך טובה בכך שאני לא מטפל בך. אתה צריך להודות לי. ראיתי אותך עושה דבר רע, אבל לא דיווחתי עליך ולא טיפלתי בך. הייתי סלחני. האם אינך חייב לי חוב של הכרת תודה מעתה והלאה?" לאחר מכן, האנשים האלה אסירי תודה כלפיהם ורואים בהם את מיטיביהם. ואז, צוררי המשיח והאנשים האלה הם בדיוק כמו חזירים המתפלשים באותה מכלאה. בעודם שולטים, צוררי משיח יכולים לשחד אנשים כאלה: את אלה שעושים מעשים רעים, שפוגעים באינטרסים של בית האל, ששופטים בסתר את האל ושחותרים בסתר תחת עבודת בית האל. זה סוג הכנופייה של אנשים רעים שעליהם מגינים צוררי משיח. האין זה סוג של שליטה? (אכן, כן). העובדה היא שצוררי משיח יודעים עמוק בלבם שהאנשים האלה הם לא מי ששומרים על האינטרסים של בית האל. כולם יודעים זאת – יש הבנה שבשתיקה – וכך הם עובדים בשיתוף פעולה מלא. "אנחנו דומים כמו שתי טיפות מים. אתה לא מתחשב באינטרסים של בית האל. אתה מרמה את האל, וכך גם אני; אתה לא חותר אל האמת, וגם אני לא." צוררי משיח משחדים אנשים כאלה. האם זה לא שוחד? (אכן, כן). הם לא מהססים לפגוע באינטרסים של בית האל. על חשבון האינטרסים של בית האל הם סולחים לאנשים האלה שמשתוללים בטירוף ועושים דברים רעים, וחיים על חשבון בית האל. זה כאילו שהם דואגים לאנשים האלה, והאנשים האלה אסירי תודה להם באופן לא מודע. כשמגיע הזמן שבו בית האל מטפל באנשים הרעים האלה, כיצד הם מתייחסים לצוררי המשיח? הם אומרים לעצמם: "אוי, לא. הם כבר הודחו. אם לא היו מדיחים אותם, היינו יכולים להמשיך ליהנות עוד קצת – עם ההגנה שלהם, אף אחד לא היה יכול לטפל בי". הם עדיין מרגישים כל כך קשורים לצוררי המשיח! ברור שכל הדברים האלה שצוררי משיח עושים הם שיבושים והפרעות, דברים שמטעים אנשים, ומעשים רעים שמתנגדים לאל. כל אדם שלא אוהב את האמת לא ישנא את המעשים הרעים האלה, ואפילו יחפה עליהם. למשל, היה מנהיג מסוים שהגן על צוררי משיח. העליון שאל אותו אם מישהו בכנסייה גורם להפרעות ולשיבושים, או מתפרע ועושה דברים רעים, או אם יש צוררי משיח שמוליכים אנשים שולל. המנהיג אמר, "ובכן, אני אשאל אנשים. תן לי לבדוק זאת עבורך". האם לא היה זה חלק מעבודתו? עם הנימה הזו – "תן לי לבדוק עבורך" – הוא התחמק מהעליון, וזה האחרון לא שמע ממנו יותר. הוא לא בדק – הוא לא רצה להעליב את האנשים האלה! וכשהעליון שאל אותו שוב: "האם בדקת?" הוא ענה: "בדקתי – אין כאלה". האמנם? הוא היה צורר המשיח הגדול מכולם, האשם העיקרי בהפרעה לעבודת הכנסייה ובפגיעה באינטרסים של בית האל. הוא עצמו היה צורר משיח – מה היה לו לבדוק? כיוון שהוא היה שם, אף אחד לא יכול היה לבדוק את הדברים האלה, את כל הדברים הרעים שהאנשים מתחתיו עשו, את כל השיבושים וההפרעות שהם גרמו. הוא מנע מהם לעשות זאת. האם בנסיבות כאלה לא משתמע מכך שהוא הפריד את האנשים שתחתיו מהאל? כן, הוא עשה זאת. ולמי הקשיבו האנשים האלה לאחר שהוא הפריד אותם מהאל? האם הם לא הקשיבו לו? וכך הוא הפך לבריון העיירה, למנהיג השודדים, לעריץ המקומי – הוא השיג שליטה על האנשים הללו. באיזו שיטה הוא השתמש? הוא רימה את העליון והוליך שולל את אלה שמתחתיו. את אלה שמתחתיו הוא שיחד ואמר להם מילים נעימות, והשתמש בתחבולות מול העליון – הוא לא איפשר לעליון לדעת מה קורה בשטח. הוא לא אמר על כך דבר לעליון, והוא גם יצר חזות כוזבת. איזו חזות כוזבת הוא יצר? הוא אמר לעליון: "יש מישהי בכנסייה שלנו שכל האחים והאחיות מדווחים שהיא בעלת אנושיות ירודה, זדונית ביותר וחסרת יכולת לבצע חובה כלשהי. מה דעתך – האם כדאי שאטפל בה?" לפי דבריו, הביטויים של אותה אישה הבהירו שהיא אדם רע ושצריך לטפל בה. לכן, העליון אמר: "במקרה כזה אתם רשאים לטפל בה. האם טיפלתם בה?" המנהיג ענה: "טיפלנו בה בחודש שעבר והרחקנו אותה". האם העובדות היו באמת כפי שהוא אמר? מה באמת התברר לאחר תשאול מפורט יותר? האישה הזאת לא הסתדרה איתו. והייתה סיבה לכך שהם לא הסתדרו: המנהיג הזה לא ביצע עבודה מעשית ותמיד יצר כנופיות וקליקות בקרב האחים והאחיות – הוא הפגין ביטויים של צורר משיח, והאישה הזו הבחינה בו, דיווחה על הבעיות האלה וחשפה אותן. מיד לאחר שדיווחה על כך, היא נתפסה על ידי עושי דברו של המנהיג, נענשה והורחקה על ידו. צורר המשיח הזה הצליח לגרום לכל מי שתחתיו להתקומם נגד אותה אישה ולדחות אותה, ובסופו של דבר הוא טיפל בה והרחיק אותה, ולאחר מכן הוא דיווח לעליון על "החדשות הטובות" האלה. למעשה, זה לא מה שבאמת קרה. האם דברים כאלה קורים בכנסייה? כן, הם קורים. צוררי המשיח האלה מדכאים את האחים והאחיות; הם מדכאים את אלה שיכולים להבחין בהם ולדווח על בעיותיהם, כמו גם את אלה שיכולים לראות את מהות טבעם לאשורה. הם אפילו מקדימים ומגישים תלונות נגד הקורבנות שלהם, ומדווחים לעליון שאותם אנשים הם אלה שגורמים להפרעה. מי בעצם גורם להפרעות? אלה צוררי המשיח שמפריעים לכנסייה ושולטים בה.

באילו טכניקות משתמשים צוררי משיח כדי לגרום לאנשים להתמסר להם? טכניקה אחת היא שימוש באמצעים שונים כדי לשלוט בך – לשלוט במחשבותיך, בשיטות שלך, בנתיב שבו אתה הולך, ואפילו לשלוט בחובה שאתה מבצע באמצעות הכוח שהם מפעילים. אם תתקרב אליהם, הם יתנו לך לבצע חובה קלה שתאפשר לך להתבלט; אם אף פעם לא תציית להם, ותמיד תצביע על הכשלים שלהם, ותחשוף את בעיית השחיתות שלהם, הם יסדרו עבורך עבודה שאנשים לא אוהבים לבצע – למשל, להטיל על אחות צעירה לבצע עבודה מלוכלכת ומתישה. הם מסדרים עבודות קלות ונקיות לכל מי שמתקרב אליהם, מתחנף אליהם ואומר ותמיד את מה שהם רוצים לשמוע. כך צוררי משיח מתייחסים לאנשים ושולטים בהם. כלומר, כשמדובר בשליטה על איוש והעברות, הם קובעים מי יעשה מה והם מחזיקים בשליטה בלעדית. האם זה רק סוג של שאיפה ורצון? לא. האם זה לא תואם בדיוק לפריט השמיני של הביטויים של צוררי משיח: "הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל"? למה מתייחס המשפט "הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל"? מה לא בסדר בביטוי הזה? באיזה אופן הוא לא בסדר? זה שהם רוצים שאנשים יתמסרו להם, נוגד לחלוטין את האמת. הדבר לא תואם לעקרונות-האמת. הוא נוגד לחלוטין את האינטרסים של בית האל ואת כוונותיו של האל. אין בזה שמץ של שמירה על האינטרסים של בית האל, ושום דבר מזה לא תואם את האמת. הם רוצים שאנשים יתמסרו לחלוטין לשאיפות, לרצונות, להעדפות, לאינטרסים ולתפיסות שלהם עצמם. האין זו מהות הבעיה? זוהי אחת הדרכים שבהן באה לידי ביטוי מהותם של צוררי משיח. האם זה לא נוגע בלב העניין? קל להבחין בדרך הפעולה של צוררי משיח. יש כמה מנהיגים ועובדים שמציגים השקפות נכונות וצודקות, ולמרות שיש אנשים שאינם משוכנעים ואינם יכולים לקבל אותן, מנהיגים אלה מסוגלים להתמיד בהטמעת ההשקפות הנכונות האלה ויישומן בפועל. מה ההבדל בין התנהגות זו לבין התנהגותם של צוררי משיח? על פני השטח, שתי ההתנהגויות נראות דומות, אך יש הבדל במהותן. צוררי משיח מתנגדים במכוון לאמת ולעקרונות העבודה של בית האל, וגורמים לאנשים לעשות את מה שהם אומרים במסווה של ביצוע חובה למען בית האל ושל התמסרות לאמת. דבר זה לא נכון – הוא שגוי באופן בוטה ואבסורדי. יש מנהיגים ועובדים שמחזיקים בהשקפות נכונות. יש לקיים את מה שתואם את עקרונות-האמת; לא מדובר בגאוותנות ובצדקנות, וגם לא בהגבלת אנשים – זו שמירה על האמת. שתי ההתנהגויות דומות כלפי חוץ, אך מהותן שונה: האחת היא שמירה על עקרונות-האמת, והאחרת היא שמירה על השקפות שגויות. כל מה שצוררי משיח עושים מפר את האמת, עוין אותה, וּמוּנָע לחלוטין על ידי שאיפותיהם ורצונותיהם האישיים – זו הסיבה לכך שצוררי משיח דורשים מאנשים להתמסר רק להם ולא לאמת או לאל. זהו עיקר הפריט הזה. הדברים שדיברנו עליהם זה עתה הם עובדה מבוססת. למה הכוונה כאן ברצונות ושאיפות? הכוונה היא שיש אנשים מסוימים שלא עושים דברים שברור שצורר משיח היה עושה, אך עדיין יש להם נטיות כאלה. יש להם את הנטיות והביטויים האלה, כלומר, יש להם את הרצונות והשאיפות האלה. לא משנה לאיזו קבוצה הם משתייכים, הם תמיד רוצים לפקד על אנשים כמו בעלי תפקיד רשמי: "אתה, לך להכין אוכל!" "אתה, לך להודיע לזה וזה!" "עבוד קשה בביצוע חובתך, והיה נאמן יותר – האל משגיח!" האם הם צריכים לומר את הדברים האלה? איזה מין טון זה? מי הם שיתנהגו תמיד כמו אדון ושליט? הם כלום, ובכל זאת הם מעזים לומר דברים כאלה – האין זה חוסר היגיון? יש שיאמרו: "הם טיפשים". אך הם לא טיפשים רגילים – הם טיפשים באופן מיוחד. במה הם מיוחדים בטיפשותם? כאשר הם מתווכחים או מתלבטים לגבי עניין כלשהו עם אדם אחר, בין אם הם צודקים או לא, הם חייבים לנצח בסופו של דבר; הם חייבים לומר את המילה האחרונה, להכריע ולקבל את ההחלטות, בין אם הם צודקים ובין אם לאו. יהיה מעמדם אשר יהיה, הם רוצים לקבל את ההחלטות. כאשר אדם אחר מביע דעה נכונה והיא גוברת על שלהם, הם כועסים; הם מוותרים על תפקידם ומפסיקים את עבודתם – הם פורשים באומרם: "אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים – בכל מקרה אתם לא עושים מה שאני אומר!" האם אין להם את השאיפה והרצון האלה? אילו השלכות נובעות מכך שאנשים כאלה הם אדונים ושליטים, שהם אלה האחראים, שהם הופכים למנהיגים? הם הופכים לצוררי משיח לכל דבר. האם לכם יש ביטויים כאלה? זה לא יהיה דבר טוב! האם לא יהיה זה אסון גדול אם מאמין באל לא יזכה באמת, אלא יהפוך במקום זאת לצורר משיח?

כיצד כופרים מתייחסים לאנשים? כאשר הם נתקלים באדם, הם מסתכלים תחילה על ההופעה והלבוש שלו; כשהם מקשיבים לדבריהם של אחרים, הם תמיד רוצים לראות אם הם מלומדים. אם הם מוצאים שהההופעה שלך ולבושך לא מרשימים במיוחד, ואינך משכיל או בעל ידע רב, הם בזים לך ורוצים להשיג עליונות כשהם מדברים איתך. אני אומר: "אם אתה רוצה להתווכח, קדימה – דבר". אני שומר על שתיקה; אני מוותר. בכל מקום שאליו אני הולך בבית האל, רוב האנשים מקשיבים לי. לכן אני מחפש הזדמנויות להקשיב לאחרים, לאפשר לאחרים לדבר יותר – אני מנסה לתת לכולם לדבר מהלב, ולדבר על הקשיים שבתוכם ועל הידע שלהם. כשאני מקשיב, אני שומע כמה חריגות. אני יכול לשמוע כמה מהבעיות והחסרונות שלהם, אילו בעיות התעוררו לגבי הנתיב שבו הם הולכים, ואיזה תחום בעבודת הכנסייה לא נעשה היטב, אילו בעיות נותרו בו ואם נדרש עבורן פתרון. אני מתרכז בהקשבה לדברים האלה. אם אנחנו מתלבטים בנושא כלשהו – למשל, אם אני אומר שכוס עשויה מנייר, ואתה עומד על כך שהיא עשויה מפלסטיק, אני אומר: "בסדר. אתה צודק". לא אתווכח איתך. יש אנשים שחושבים: "אם אתה צודק, למה שלא תתווכח?" זה תלוי בנושא. אם זה דבר שנוגע לאמת, עליך להקשיב לי. אם זה עניין חיצוני כלשהו, אני לא אתערב ולא משנה מה תאמר – לדברים כאלה אין שום קשר אליי. אין טעם להתווכח על דברים כאלה. יש אנשים שדנים בענייני מדינה מסוימים. להם אני אומר: "לפי הבנתי, כך הוא הדבר". אני מוסיף "לפי הבנתי" בהתחלה; יש בכך מידה של מודעות עצמית. אני מציין עובדה שאני מכיר כדי להמחיש את העניין, ואומר: "זה המצב כרגע, אך אם יש נסיבות מיוחדות, אינני מודע להן". כל מה שאני יכול לעשות הוא להעריך את העניין על בסיס עובדה כזו, אבל אינני מתרברב בידע שלי. אני רק מספק להם מעט מידע כנקודת התייחסות – אינני מתכוון להתנשא עליהם ולדכא אותם כדי להראות להם כמה אני מבריק, שאני יודע הכל ושהם לא יודעים כלום. זו לא נקודת המבט שלי. כשאנשים מסוימים משוחחים איתי, אני מזכיר מעט מידע שהם לא מכירים, והם אומרים: "אתה מעביר את כל היום בפנים – מה אתה יודע?" אין להם את המידע הזה, אך הם רוצים להתווכח איתי ולהילחם איתי על כך. אני אומר, "נכון. אני לא יוצא, אבל אני כן יודע את הדבר האחד הזה. אני רק מספר לך על כך, זה הכול – אתה יכול להאמין או לא". על מה יש להתווכח בזה? וויכוח על דברים כאלה הוא צביון. יש אנשים שרוצים להתחרות על עליונות אפילו כשמדובר בעניין חיצוני, ואומרים: "איך נודע לך על זה? למה אני לא יודע על כך? למה אתה יכול לדבר על כל פרטי העניין, ואני לא?" לדוגמה, אני אומר: "במהלך השנים שאני שוהה כאן, גיליתי משהו ייחודי על האקלים: הוא לח למדי". זו אבחנה שהגעתי אליה אחרי ששהיתי במקום הזה זמן רב – זו עובדה. עם זאת, יש אנשים ששומעים זאת ואומרים: "האם כך הם הדברים באמת? איך זה שלא הרגשתי את הלחות?" רק משום שלא הרגשת את הלחות, זה לא אומר שהאקלים לא לח. אי אפשר להסתמך רק על תחושות – צריך להסתמך על נתונים. תחזיות מזג האוויר היומיות מפורטות מאוד, ולאחר שתצפה בכמה מהן, תדע שאכן לח כאן. זה לא משהו שדמיינתי, ואני לא מתבסס על תחושה. ומדוע זה? לאורך כל השנה, אפשר למצוא טחב בבסיסים המוצלים של הקירות; יש מקומות חלקלקים כל כך, עד שלא הייתי מעז ללכת בהם באביב. ההבחנה הזו נובעת מכך שעברתי זאת, חוויתי זאת, ראיתי זאת במו עיניי והרגשתי זאת באופן אישי. דברים כאלה לא נוגדים את העובדות, נכון? אך יש אנשים שקוראים עלי תיגר בנוגע לדברים האלה כשהם מדברים איתי – אני אומר שלח כאן, והם פשוט אומרים שזה לא נכון. האין אלה אנשים פזורי נפש? (אכן). חלק מההצהרות נאמרות על בסיס המציאות, מכיוון שהן נובעות מניסיון, ולא מדמיינים אותן יש מאין. מדוע אני אומר שהן לא דמיונות? משום שהן מציגות את הפרטים בצורה ברורה, יסודית ושיטתית, וכאשר אדם רואה וחווה את מה שתואר בהצהרות האלה, הדבר תואם בדיוק את מה שנאמר. האם הצהרות אלה אינן מדויקות? (הן מדויקות). אבל גם נוכח ההצהרות המדויקות האלה, יש אנשים שתמיד חולקים עליהן ומתווכחים איתי כך. על מה הם מתווכחים? האם זהו מאבק לחיים ולמוות? האם הם נלחמים על חייהם? לא על זה הם מתווכחים, הם פשוט רוצים להתחרות על מי שיודע יותר. הם פשוט אוהבים להתווכח – זהו צביון. כיצד צריך לדעתכם להתייחס לאנשים כאלה? האם צריך לחשוף אותם ולהתווכח איתם עד שפניכם יאדימו מכעס? (לא). אין טעם להתווכח עם אנשים בורים כאלה. זה מבזה. פשוט הניחו להם. האם זה לא יעבוד? מה הטעם להתווכח עם אנשים טיפשים ופזיזים כאלה? אם מתעורר ויכוח או דיון משום שמישהו לא מבין עניין שנוגע לאמת, זה מקובל – אך האם אין זו בּוּרוּת להתווכח על העניינים החיצוניים האלה? בראש ובראשונה, צביונם של צוררי משיח הוא אי-קבלת האמת, גאוותנות וצדקנות, וסלידה מהאמת. צוררי משיח לא מקבלים אפילו מילים נכונות, או הערות ואמירות שתואמות את העובדות, והם יחקרו אותן, יריבו איתך ויתווכחו איתך עליהן – וזה לא אומר כלום על האמת. האין זה צביון? (אכן, כן). איזה צביון הוא זה? גאוותנות. כוונתם היא: "אתה מבין רק מעט מהאמת, נכון? אינך מבין בעניינים חיצוניים, אז עדיף שתקשיב לי בנוגע אליהם! אל תדבר שטויות – זה ממש מרגיז אותי. העניינים החיצוניים האלה אינם נוגעים לך. בנושא האחריות שלך, בנושא אמירת האמת, אקשיב לך – אבל הפסק לדבר על העניינים החיצוניים האלה. אולי תשתוק! מעולם לא נתקלת בעניינים האלה, אז מה אתה יודע? עליך להקשיב לי!" בכל דבר, הם רוצים שאנשים יקשיבו להם. הם רוצים לכבוש את כולם, אפילו בלי לבדוק במי מדובר. איזה צביון הוא זה? האם יש בכך היגיון כלשהו? (לא.)

אימרו לי, האם קל או קשה להסתדר איתי? (קל). איך אתם יודעים זאת? מדוע אתם אומרים שזה קל? אומר לכם, ואתם תוכלו לראות אם ההסבר שלי על עצמי נכון ומדויק. ראשית, הרציונליות שלי רגילה. איך אפשר להסביר את הרגילוּת הזאת? המשמעות היא שיש לי אמות מידה מדויקות ופרספקטיבה מדויקת ביחס לכל העניינים. אם כך, האם השקפותיי והצהרותיי בנוגע לכל סוג של דבר, וגישתי כלפי כל סוג של דבר, אינן רגילות? (כן). הן רגילות – לכל הפחות, הן תואמות את אמות המידה עבור אנושיות רגילה. שנית, האמת מרסנת אותי. אלה שני דברים שיש לכל הפחות ברציונליות רגילה. ויש לכך היבט נוסף: אתם יכולים לראות שקל להסתדר איתי כיוון שיש לי את שיקול הדעת הנכון ואני מכיר את אמות המידה כשמדובר באנשים מכל סוג. יש לי שיקול דעת נכון, כמו גם דרכים ואמצעים להתייחסות כלפי מנהיגים וכלפי אחים ואחיות רגילים, כלפי מבוגרים וצעירים, וכלפי אנשים גאוותנים שנוטים להתרברב, וכן כלפי אלה שיש להם הבנה רוחנית ואלה שאין להם הבנה כזו, וכן הלאה, כלפי כל סוג של אדם. מהו בראש ובראשונה שיקול הדעת הנכון הזה, ומהם הדרכים והאמצעים הללו? הם הקפדה על עקרונות-האמת, מבלי לעשות דברים באקראי. למשל, נניח שהייתי מעריך אותך על היותך סטודנט באוניברסיטה, או מזלזל בך על היותך איכר – אלה לא העקרונות. אם כך, איך אני תופס את העקרונות האלה? דרך התבוננות באיכותו ובאנושיותו של אדם, בחובה שהוא מבצע, באמונתו באל וביחסו לאמת. אני מתייחס לאנשים על בסיס של שילוב ההיבטים השונים האלה. יש סיבה נוספת לכך שאתם רואים בי כמי שקל להסתדר איתו, וזהו דבר שלאנשים רבים יש אולי תפיסות לגביו והם לא מסוגלים לקבל אותו. הם חושבים: "יש לך מעמד, אך מדוע אינך נראה כבעל מעמד? אינך טוען למעמד; אינך מתנשא. לדעתם של אנשים, עליהם להעריץ אותך – אך מדוע כשאנשים רואים אותך, הם מוצאים לנכון להתייחס אליך כמי שנמצא ברמה שווה לזו שלהם, או אפילו להתנשא עליך?" וכך, הם חושבים שקל להסתדר איתי והם נרגעים. האין זה כך? ככה זה. כתוצאה מכך, הם חושבים שאין מה לפחד ממני, ושלהסתדר איתי כך זה נהדר. אימרו לי, אילו הייתי מדכא אתכם על כל צעד ושעל, גוזם אתכם ללא סיבה מוצדקת, גוער בכם ומרצה בפניכם כל היום כשעל פניי הבעה אפלה, האם הדברים לא היו נראים אחרת? הייתם חושבים: "כל כך קשה להסתדר איתך, עם אישיותך האקסצנטרית ומצבי הרוח המשתנים שלך!" במקרה כזה לא היה קל להסתדר איתי. בדיוק משום שאני נראה לכם רגיל בכל היבט שלי, באישיותי, בהנאותיי ובכעסיי, בצערי ובשמחותיי, ומשום שבעיני רוחכם אתם חושבים שאנשים בעלי עמדה ומעמד גבוה צריכים להיות מורמים ואדירים, אך האני שאתם רואים כעת הוא עד כדי כך רגיל – זו בדיוק הסיבה לכך שאתם מרגישים איתי בנוח ומרגישים שקל להסתדר איתי. בנוסף, האם לדעתכם אני משתמש בשפה בירוקרטית בדבריי? (לא). אני לא משתמש בשפה כזאת – כשמדובר בדברים שאינכם מבינים, אני עוזר לכם ככל יכולתי ובכל דרך, ורק לעתים רחוקות אני לועג לכם. מדוע אני לועג לכם לעתים רחוקות? לפעמים אני מאוד נסער ולא יכול שלא לומר לכם כמה מילות לעג, אך אני חייב גם לקחת בחשבון שדבריי עלולים להחליש אתכם, ולכן אני ממעיט מאוד לדבר אליכם כך. במקום זאת, אני סובלני, סלחן וסבלני. אני עוזר לכם ככל יכולתי בכל עת שאני יכול, ואני מלמד אתכם ככל יכולתי את מה שאני מסוגל ללמד – זה מה שאני עושה ברוב המקרים. ומדוע זה? הסיבה לכך היא שרוב האנשים לוקים מאוד בחסר בנוגע לענייני עדות למען האל והבנת האמת – אך כשמדובר באכילה, שתייה ובילויים, או בגדים ואיפור, או גיימינג, או כל עניין אחר של העולם, אנשים יודעים הכול על הדברים האלה. לעומת זאת, בענייני אמונה באל ובעניינים הנוגעים לאמת, האנשים בורים. אין להם מה לומר כשמדובר בעדות למען האל ובשימוש במיומנויות המקצועיות שלהם, בחוזקותיהם ובכישוריהם, לצורך ביצוע מעט מעבודת העדות למען האל וכדי לייצר עבודה כלשהי שמעידה למען האל. מה עליי לעשות כשאני נתקל במצב כזה? אני חייב ללמד אתכם ולאמן אתכם טיפין טיפין כמיטב יכולתי. אני בוחר את הדברים שאני מבין, יודע, ויכול לעשות, ומלמד אתכם את הדברים האלה, עוד ועוד, עד שהעבודה מסתיימת. אני מלמד אתכם את כל מה שאני יכול, כמה שאני יכול. מי מביניכם שהוא בעל איכות ירודה ושלא ניתן ללמדו, עליך להבין ככל שתוכל, ולתת לדברים להתפתח באופן טבעי – לא אכפה עליך. בסופו של דבר, יש כאלה שאומרים: "אלו מאיתנו שמבינים בתחום מקצועי מסוים הוכנעו על ידי הדיוט. אנחנו, שיש לנו ידע בתחום הזה, לא הצלחנו לעשות שום דבר, ואנחנו עדיין זקוקים להדיוט הזה כדי שינחה אותנו ויעזור לנו להשלים דברים – זה כל כך משפיל!" למעשה, זה לא משפיל, מפני שבאמונתו של אדם, נשיאת עדות למען האל כרוכה באמת, והאמת היא מרחב לא נודע לאנושות. אף אדם מושחת לא נולד כשהוא מבין את האמת. רק באמצעות העבודה האישית שמבצע האל כדי להפוך אנשים למושלמים, הם יכולים להבין את האמת. אילו אנשים היו נולדים עם היכולת להעיד למען האל, איש לא היה מתנגד לו! מכיוון שאנשים הם מסוגו של השטן ומהות טבעם עוינת לאל, הם לא מסוגלים לעשות דברים הכרוכים באמת ובעדות למען האל. אם כך, מה אנשים צריכים לעשות? כל עוד הם משקיעים את מירב המאמצים כדי לעשות ככל יכולתם, זה מספיק. אם יש לי כוח להציע עזרה ואימון, אני עוזר. אם לא, או אם אני עסוק בדברים אחרים ולא יכול לפנות את זמני, אזי עליכם פשוט לעשות כמיטב יכולתכם. הדבר עולה בקנה אחד עם העקרונות, הלא כן? אין דרך אחרת. אינני כופה עליכם לעשות דברים החורגים מהיכולות שלכם. זה חסר תועלת – זה בלתי אפשרי. בסופו של דבר, אנשים חושבים: "די קל להסתדר איתך, וקל לעמוד בדרישות שלך. אתה אומר לנו מה לעשות, ואנחנו נעשה זאת לפי דבריך". אנשים מסוימים עשויים להיגזם מדי פעם. רובם יוצאים מזה בשלום, עם ההבנה הנכונה. יש אנשים שמוותרים על עבודתם, ויש שגורמים להפרעות בסתר, לא מתאמצים לבצע את חובתם ולא עושים עבודה מעשית. אנשים כאלה מוחלפים לאחר מכן. אם אתה לא מוכן לבצע את העבודה, פנה את מקומך. למה דווקא אתה חייב להיות זה שמשתמשים בו? נחליף אותך – זה הכול. פשוט, הלא כן? אם בעתיד האנשים האלה יכו על חטא, ישתנו ויבצעו היטב את עבודתם, תינתן להם הזדמנות נוספת – ואם הם עדיין יגרמו להפרעות ולשיבושים באותו אופן, לעולם לא ישתמשו בהם שוב. עדיף שאשתמש באדם צייתן. מה הטעם להסתבך עם אנשים כאלה כל הזמן? נכון? זה יהיה קשה עבורם ומתיש עבורי. יש עקרונות לאופן שבו אני מטפל בדברים האלה, ויש גם עקרונות לאופן שבו אני מסתדר עם אחרים. סיבה נוספת לכך שקל להסתדר איתי היא שבמגעים שלי עם אנשים, לעולם אינני דורש מהם דברים תובעניים מדי. עשה מה שאתה יכול; לגבי הדברים שאינך יכול לעשות, אני אסביר לך אותם, אחד אחד. עשה מה שאתה יכול בכל לבך; אם לא תעשה זאת מכל הלב, לא אכפה עליך לעשות זאת. באשר לשאר הדברים, כלומר, איך אתה מאמין באל, זהו עניינך. אם בסופו של דבר לא תשיג כלום, לא יהיה לך את מי להאשים. מה דעתכם על עקרונותיי לגבי האופן שבו אני מתייחס לאנשים? האם אתם מרגישים שהם סלחניים מעט? זה ממש לא המקרה – הדרך שבה אני מטפל בכך תואמת לחלוטין את העקרונות. אילו עקרונות הם אלה? הקשיבו לי, ותבינו.

אני, האל בהתגלמותו, פועל בקרב האנושות – האם אני יכול להחליף לחלוטין את רוח הקודש או את רוח האל בביצוע עבודה? לא, אינני יכול. לכן, אני לא מנסה לחרוג מגבולותיי ואינני אומר שהייתי רוצה להחליף את האל שבשמיים ולעשות את כל עבודתו. זה יהיה בגדר האדרה של עצמי – אינני מסוגל לעשות זאת. אני אדם רגיל. כל מה שאני יכול לעשות, אני עושה. מה שאני יכול לעשות, אני עושה היטב; אני עושה זאת עד תום, ואני עושה זאת כראוי. אני משקיע בכך את לבי ואת כל כוחי. זה מספיק. זו העבודה המוטלת עליי. אך אם לא הייתי יכול להבין זאת, והייתי מתריס כנגד העובדה הזאת, ולא הייתי מכיר בה, אלא הייתי מנסה תמיד להעמיד פנים שאני נעלה, ותמיד הייתי מנסה להבריק, ולהתרברב בכמה כישורים מדהימים, האם זה היה תואם לעקרונות? לא. האם לדעתכם אני מבין את העניין הזה? אני מבין אותו, טוב למדי! תחום הדברים שבשר האל יכול לומר והעבודה שהבשר יכול לעשות הוא תחום העבודה שהוא עושה כבשר. מעבר לתחום הזה, כל הדברים הם עניינו של האל – אנשים שחווים באופן אישי את הטלת המשמעת והגיזום של האל, את הנאורות וההכוונה של רוח הקודש, ואפילו הענקת חזיונות על ידי האל, זהות האנשים שהאל יהפוך למושלמים ואלה שהוא יסלק, ומהן הגישה וההשקפה שיש לאל ביחס לכל האנשים. אם יש לכם קשר קרוב אלי, גם אני יכול לראות את הדברים האלה – אך לא משנה מה אני רואה, כמה אני יכול לראות? יש גבול למספר האנשים שאני יכול לראות ולמספר האנשים שאיתם אני בא במגע – איך יתכן שכל אדם ואדם יהיה כלול בכך? זה יהיה בלתי אפשרי. האם העניין הזה לא אמור להיות ברור לך? אמור לי, האם הבהרתי את העניין הזה? הבהרתי אותו. זה מה שאדם רגיל צריך לעשות. אינני חושב על דברים שאותם אני לא צריך לעשות. האם אנשים מסוגלים לכך? הם לא מסוגלים – חסרה להם הרציונליות הזאת. יש כאלה ששואלים אותי: "האם אינך בוחן תמיד דברים בסתר? האם אינך מברר תמיד מי עושה מה ואילו דברים רעים אומרים עליך בסתר, או מי שופט אותך בחשאי ועורך עליך מחקר?" אהיה כן איתך: מעולם לא חקרתי את הדברים האלה. מי אחראי על הדברים האלה? רוח האל היא האחראית – האל בוחן הכול. הוא בוחן את הארץ כולה והוא בוחן את לבם של האנשים. אם אינך מאמין בבחינתו של האל, האם ההיגיון שלך לא חריג? (כן, הוא חריג). אם כך, אתה לא אדם שבאמת מאמין באל, אתה מאמץ את העמדה הלא נכונה, ונוצרת בעיה גדולה. אני דורש מכם להאמין באל ואני מאמין בכך באופן מוחלט. אם כן, דבריי ומעשיי בנויים על היסוד הזה. אינני עושה דברים שחורגים מגבולותיי; אינני עושה דברים מעבר לטווח היכולות שלי. האין זה צביון? (אכן, כן). יש אנשים שלא רואים זאת כך. הם חושבים שיש לי את הזהות הזאת, את המעמד הזה ואת הכוח הזה, ולכן הם תוהים מדוע אינני מתנהג כך. הם חושבים שאני צריך להבין יותר דברים ולתפוס יותר דברים, כדי שייראה שיש לי עמדה ומעמד גבוהים יותר, יותר כוח, וסמכות רבה יותר. אני ניחן אך ורק בסמכות ובכוח שהאל מעניק לי. אלה לא דברים שאני נאבק עליהם, וגם לא דברים שאני חוטף. סמכותו של האל, עוצמתו וכול יכולתו אינם דברים שבשר חסר חשיבות יכול לייצג. אם דבר זה לא ברור לך, הרי שמשהו לא בסדר עם ההיגיון שלך. אם אינך יכול לראות את העניין הזה לאשורו אחרי שנים רבות של אמונה באל, אזי אתה יותר מדי טיפש ובור. יש דברים רבים שאני לא שואל לגביהם – אך האם אני יודע עליהם בלבי? (אתה יודע עליהם). מה אני יודע? האם אני מכיר את השמות של כולם? האם אני יודע כמה שנים כל אדם מאמין באל? אני לא צריך לדעת את הדברים האלה. מספיק שאכיר את המצבים של כולם, את מה שחסר לכל אחד, את המידה שבה הם זכו בהיווכחות בחיים, ואילו אמיתות כולם צריכים לשמוע, ובמה להשקות אותם ומה לספק להם. מספיק לי לדעת את הדברים האלה. האין זה מה שמוטל עלי? האין זו רציונליות לדעת מה מוטל עליי – מה עליי לומר ומהי העבודה שעליי לעשות? (אכן, כן). כיצד מתהווה רציונליות כזו? אם לאל בהתגלמותו לא הייתה אפילו הרציונליות הזו, אם לא הייתה לו אפילו אמת המידה הזו למדידת כל הדברים וכל המאורעות, על איזו אמת הוא יכול היה לדבר אז? אילו האל בהתגלמותו היה נלחם ברוח האל ומתחרה איתו על מעמד, האם משהו לא היה משתבש? האם זה לא היה שגוי? האם הדברים יכולים להיות כאלה? לא – זה דבר שלעולם לא יכול היה לקרות.

יש אנשים שתמיד דואגים ואומרים: "האם אתה תמיד מברר וחוקר עלינו בסתר? האם האל תמיד מנסה להעריך מה אנו חושבים עליו וכיצד אנו רואים אותו בליבנו?" אני לא חושב על דברים כאלה. הם מיותרים! מה הטעם לחשוב על הדברים האלה? כל אלה נתונים לבחינתו של האל. יש תחום לפעולות של רוח האל, ועל אחת כמה וכמה לפעולות של האל בהתגלמותו. האל בהתגלמותו הוא האל, הוא הַמּוֹצָא והביטוי של האמת, והעבודה שהוא עושה בשלב הזה מייצגת את השלב הזה ולא את השלב האחרון. האל בהתגלמותו יכול לעשות רק את העבודה שנמצאת במסגרת התקופה הזו ובתחום הזה. אם כך, האם עבודה זו יכולה לייצג את השלב הבא? ובכן, אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד. זהו עניינו של האל. אינני מרחיק לכת. אני עושה מה שעלי לעשות; אני עושה את הדברים שאני צריך ויכול לעשות. אף פעם אינני מותח את הגבולות שלי ואומר: "אני כל יכול! אני גדול!" זוהי רוח האל. האל בהתגלמותו מייצג רק ביטוי ומוצא לעבודה שהאל עושה במהלך התקופה הזו. היקף עבודתו וסוג העבודה שעליו לעשות כבר נקבעו על ידי האל. אם היית אומר: "המשיח בהתגלמותו הוא כל יכול", האם היית צודק או טועה? צודק למחצה וטועה למחצה. רוח האל היא כול-יכולה. אי אפשר לומר שהמשיח הוא כל יכול. עליך לומר שהאל הוא כול יכול. זו דרך עניינית ומדויקת לנסח זאת, והיא תואמת את העובדות. באיזו רציונליות אני חייב להיות ניחן? כולם אומרים שאני האל, האל עצמו, שאני האל בהתגלמותו, אם כך, האם אני מאמין שאוכל למלא את המקום של האל עצמו, של רוחו? לא הייתי יכול. אפילו אם האל היה מעניק לי את הכוח והיכולת האלה, לא הייתי יכול להשיג זאת. אילו הייתי יכול לייצג כך את האל, האם לא היה זה סוג של ניאוץ ווירטואלי נגד צביונו ומהותו? הבשר כל כך מוגבל! זו לא הדרך להבין זאת; זו לא הזווית שממנה ניגשים לנושא הזה. האין זה כך? (אכן, כן). לכן, מכיוון שאלה מחשבותיי, אלה העקרונות שלי לעשיית דברים ואלה השיקולים שלי בעשיית כל דבר, אני לא נראה כמו האל בעיני אנשים רבים, ויש אפילו כאלה, שלפני שהם באים איתי במגע, מטפחים פנטזיות, דמיונות ותפיסות, והם זהירים במעשיהם, ואז, כאשר הם פוגשים אותי, הם חושבים: "הוא רק בן אדם, הלא כן? אין בו שום דבר מפחיד". לאחר מכן, הם משחררים את הרסן – הם מתחצפים ומעזים להשתולל ולבצע מעשים רעים. איך הם נקראים? חסרי אמונה. אם אתה מאמין רק באל בהתגלמותו ולא ברוח האל, אתה חסר אמונה; ואם אתה מאמין רק ברוח האל, ולא באל בהתגלמותו, גם אז אתה חסר אמונה. האל בהתגלמותו ורוח האל אחד הם – הם אחד. הם לא רבים זה עם זה, וקל וחומר שהם לא נפרדים זה מזה, ובוודאי שאין להם ישויות נפרדות. הם אחד – רק שהאל בהתגלמותו כבשר ודם חייב להתייחס לעבודתו ולאל מנקודת המבט של הבשר. זה עניינו של הבשר, ואין לזה שום קשר אליכם – זה עניינו של המשיח, ואין לכך שום קשר לאנושות. אינך יכול לומר: "אם כך, גם אתה חושב שאתה אדם רגיל. טוב, אנחנו אותו סוג של אנשים אם כך – כולנו אותו הדבר". האם נכון לומר זאת? זו טעות. יש אנשים שאומרים: "נראה שדי קל להסתדר איתך, אז בוא נעזוב את הפורמליות. בוא נתייחס זה לזה כמו חברים, כמו ידידים; בוא נהיה אנשי סוד זה של זה – בוא נתיידד זה עם זה". האם זה בסדר? לאנשים האלה אין הבנה רוחנית; הם חסרי אמונה. ככל שתחלוק איתם יותר את רגשותיך ותדבר איתם על האמת, על העובדות ועל מציאות-האמת, כך הם יבוזו לך יותר – האנשים האלה הם חסרי אמונה. ככל שתרבה לדבר על תעלומות עמוקות, דוקטרינות ורעיונות מופשטים ותשתמש באמרות כנף, וככל שתטען יותר למעמדך, תתהדר ותתרברב יותר, כך הם יעריכו אותך יותר – כאלה הם חסרי אמונה. כאשר הם רואים אדם בעל עקרונות ושקול במעשיו, שמעשיו תואמים את האמת, ושיכול להתייחס לדברים חיוביים ושליליים עם גבולות ברורים ועם הבחנה – ככל שהוא יותר כזה, כך הם מתייחסים אליו בביטול רב יותר ומוצאים אותו כלא ראוי לתשומת לבם – אלה הם חסרי אמונה.

כשאני בא במגע עם אנשים ומקיים איתם אינטראקציה, לא משנה מי הם או כמה זמן נמשכת האינטראקציה, האם מישהו מהם מרגיש: "הוא תמיד מנסה לשלוט בי, הוא מנהל את כל ענייני הבית שלי, הוא תמיד מנסה לכבוש אותי"? אני לא כובש אותך! איזה טעם יהיה בזה? קרא את דברי האל בעצמך, הרהר בהם והיכנס אליהם באיטיות. אם אתה אדם שחותר אל האמת, רוח הקודש תפעל בך, והאל יברך וידריך אותך. אם אינך חותר אל האמת, אם תמיד תתריס כלפי כל מה שאני אומר, ולא תרצה לשמוע את דברי ולא תקבל אותם, אזי תמיד תיחשף בסופו של דבר, ודברים תמיד ישתבשו כשתפעל – האל לא ינהיג אותך. איך זה קורה? (האל בוחן את כולם). זה לא רק שהאל בוחן את הכול. עִבְרוּ זאת וחוו בעצמכם. כשאני אומר דבר מה, בין אם האנשים מסכימים עם דבריי ובין אם לאו, ובין אם הם מקבלים אותם או לא, האם רוח הקודש תומכת בכך או לא מתערבת? (היא תומכת בכך). רוח הקודש בהחלט תומכת בכך ובהחלט לא תערער על כך. כדאי לכם לזכור זאת. בין אם אנשים יכולים לקבל את מה שאני אומר או לא, יבוא יום שבו העובדות יתבהרו, וכולם יאמרו מיד: "מה שאמרת היה נכון לאורך כל הדרך! אמרת זאת לפני זמן רב – מדוע לא היה לי מושג בנוגע לזה?" אין זה משנה אם בזמנו האמנת שדבריי נבעו מדמיוני, ממחשבותי או מהידע שלי – יבוא יום שבו, לאחר שתחווה דברים מסוימים, תחשוב: "דבריך היו האמת לאורך כל הדרך!" וכיצד תגיע להבנה הזאת? מתוך ניסיון. אם תהיה מסוגל להשיג את הידע הזה, האם זה יהיה באמצעות ניתוח מנטלי? בהחלט לא; רוח הקודש תוביל אותך – זה יהיה מעשה ידיו של האל. כופרים מעבירים את כל חייהם עם מעט ידע על חלק מהחוקים של השמים, הארץ וכל הדברים, אך האם הם יכולים לזכות באמת? (לא). אז מה הם מחמיצים? (אין להם את עבודתה של רוח הקודש). נכון. אין להם את עבודתה של רוח הקודש – זה מה שחסר להם. לכן, לא משנה כיצד אתה מתייחס אליי ומעריך אותי כאדם, ולא משנה באיזה אופן אתה מתייחס לדברים שאני אומר ועושה, בסופו של דבר חייבת להיות לכך תוצאה. האל יפעל, והוא יגלה אם בחירתך הייתה נכונה או שגויה, אם גישתך הייתה נכונה או שגויה, ואם משהו השתבש בהשקפתך. האל תומך בעבודת בשרו. אם כך, מדוע האל לא תומך באנשים אחרים? מדוע הוא לא תומך בצוררי משיח? הסיבה לכך היא שהרוח והבשר חד הם; יש להם אותו מקור. למעשה, זו לא תמיכה – כלומר, בין אם אלה דברים שהאל בהתגלמותו אמר ובין אם אלה דברים שבאו אליך מהנאורות של רוח הקודש, כאשר תחווה אותם עד הסוף, הם יהיו עקביים. הם לעולם לא יסתרו זה את זה; הם יהיו תואמים. האם יש לכם אישור לכך? לאנשים מסוימים יש, בעוד שאחרים עדיין לא הגיעו לנקודה זו בחווייתם, ואין להם אישור לכך. משמעות הדבר היא שאמונתם עדיין לא הגיעה לנקודה זו; אמונתם עדיין קטנה מאוד. במילים אחרות, כאשר אמונתך תגיע לרמה מסוימת, יבוא לפתע יום שבו תרגיש שביטוי רגיל שנאמר על ידי בשר רגיל זה, ביטוי שלא הרשים אותך במיוחד כששמעת אותו, הפך להיות חייך. איך הוא יהפוך לחייך? אתה תסתמך עליו במעשיך מבלי שתהיה מודע לכך. הוא יהפוך למדריך בחיי היומיום שלך. וכשלא יהיה לך נתיב, הביטוי הזה יהפוך למציאות שלך ולמטרה שתראה לך את הדרך; כאשר תחווה כאב, הביטוי הזה יאפשר לך לצאת מהשליליות ולהבין מהי הבעיה שלך. אחרי חוויה כזו, אתה תבין שלמרות היותו ביטוי רגיל כל כך, יש במילותיו משקל וחיים – שזו האמת! אם לא תתמקד בחתירה אל האמת ולא תאהב את האמת, אתה עלול לגנות את האל, את התגלמותו ואת האמיתות שהוא מבטא. אם אתה אדם שחותר אל האמת, אזי יבוא יום בחווייתך שבו תאמר: "קל למדי להסתדר עם האל. קל מאוד להסתדר עם האל בהתגלמותו" – אך איש לא יאמר: "אני מסתדר איתו כאילו היה אדם." מדוע זה? מפני שחווייתך את דברי המשיח, והעבודה שרוח הקודש עושה בך במהלך חיי היומיום שלך מבלי שאתה רואה אותה, הן היינו הך. מה יעורר בך ה"היינו הך" הזה? אתה תאמר: "האל אימץ חזות רגילה ופשוטה, דמות של בשר, ולכן אנשים מתעלמים ממהותו. אנשים לא יכולים לראות את מהותו של האל בדיוק משום שיש להם צביונות מושחתים. הם רואים רק את הצד שאדם מסוגל לראות. לאנשים באמת חסרה האמת!" האין זה כך? (אכן, כן). ככה זה. לדוגמה, אם יש עבודה מסוימת שאינני יכול לבצע היבטים רבים שלה, אנשים רבים יפתחו בוודאות תפיסות שגויות. אך כשאני מסוגל לעשות חלק מכל היבט של העבודה, כולם רגועים מעט יותר ומתנחמים בלבם: "בסדר. הוא נראה כמו האל – זה כל מה שאני יכול לומר. הוא נראה כמו האל בהתגלמותו, הוא נראה כמו המשיח. הוא כנראה המשיח". זהו סוג ההגדרה היחיד שיש לאנשים. אולם, אילו הייתי רק משתף על האמת ומבטא חלק מדברי האל, ולא הייתי עושה יותר מכך – אילו לא הייתי מייעץ עצות מעשיות לגבי כל עבודה שהיא, ולא הייתי מסוגל לתת עצות מעשיות, הדבר היה גורם לאנשים להעריך פחות את הבשר הזה ומקטין החשיבות שהם מייחסים לו. אנשים מאמינים שהבשר חייב להיות ניחן ביכולות ובכישרונות מסוימים. האם למעשה זהו כישרון? לא. האל יכול להעניק לאנשים כל מיני כישרונות, כישורים ויכולות, ואם כך, אימרו לי, האם לאל עצמו יש את הדברים האלה? בשפע! לכן, יש אנשים שלא יכולים לפתור את החידה הזאת, ואומרים: "איך אתה יכול להורות לנו לשיר כשאתה בעצמך לא יכול לשיר? האין זה הדיוט שנותן הוראות למקצוענים? האין זה נוגד את העקרונות?" אומר לכם, אני הוא היוצא מן הכלל. מדוע זה? אם אינכם יכולים לעשות דבר מה כהלכה, אני צריך להושיט את ידי כדי לעזור לכם; אם אתם יכולים לעשות דבר מה, אני אניח לכם, אינני רוצה להתערב – זה יעייף אותי. אם אתם יכולים לעשות משהו היטב, מדוע שאצטרך להושיט את ידי ולעזור לכם? אינני מתרברב כאן ואני לא מפריח רעיונות נשגבים. אני רק רוצה ללמד אתכם, הן בתחום המיומנויות המקצועיות והן בתחום עקרונות-האמת. כאשר כולכם תלמדו את המיומנויות ותתפסו את העקרונות, משא כבד יירד מלבי, שכן הדברים האלה חורגים מן העבודה שמוטלת עליי. יש כאלה שאומרים: "אם זו לא עבודה שמוטלת עליך, מדוע אתה מבצע אותה?" היא חייבת להתבצע ואנשים רחוקים מלהיות מסוגלים לבצע אותה. אם לא הייתי מייעץ כפי שאני נוהג לעשות, לא היה שום ייחוד לעבודות המבוצעות, ועדות למען האל הייתה מניבה תוצאות בינוניות. אם לא היו לי עבודות משמעותיות לזקוף לזכותי, גם אני הייתי חוטא לתפקידי במידה מסוימת ולא רגוע, ולכן אני מבצע מעט עבודה, כפי שהאנרגיה והמצב הגופני שלי מאפשרים. מדוע? יש מספר שיקולים. כשהאנושות כולה רואה את הדברים שאנשים יצרו וסופגת אותם, אזי נקודות המוצא של אנשים זהות ביסודן, וההבדלים בין נקודות המבט, ההשקפות ויכולות ההבנה שיש לאנשים נובעים רק ממשך הזמן שהם מאמינים, מניסיונם ומאיכותם. נקודות המוצא שלהם הן החוויות שלהם ממציאויות-האמת על בסיס הבנתם את האמת. אלה הדברים שהאנושות יכולה לעשות. לא יכולתי לעשות דברים או לייצר עבודות מנקודת מבט של אדם רגיל. אם כך, מאיזו נקודת מבט עלי לפעול? נקודת מבטו של הבשר? גם זה לא יהיה אפשרי. זה לא יהיה הולם, האם אינכם חושבים כך? כמובן, הייתי מאמץ את נקודת המבט של האל ואת עבודתו מתוך הבשר, כדי לומר ולעשות את הדברים האלה וכדי להביע את ההשקפות האלה. האם בקרב האנושות ניתן להעריך את ערכם של הדברים האלה בכסף? (לא). זה לא ניתן. הסיבה לכך היא שלאחר שהדברים האלה הופכים לעבודות מוגמרות, הם דברים שיתקיימו לנצח עבור האנושות. כמובן שגם העבודות הרגילות הללו יתקיימו לנצח. אבל העבודות האלה יתקיימו לנצח ובעתיד יתרמו לאנושות כולה, בין אם כהדרכה לאמונה באל או כעזרה ותמיכה, ולכן עליי לבצע כמה עבודות כבדות משקל יותר, נכון? לכן אני חייב לומר דברים ולייצר עבודות מנקודת מבט שהאנושות לא מסוגלת לנקוט בה. לשם מה אני עושה זאת? כדי להגדיל את תהילת הכנסייה. האם המניע הזה נכון? (כן). אימרו לי, האם הגברת תהילתה של הכנסייה מועילה לעדות למען האל? (כן). האם היא מקדמת אותה או מעכבת אותה? (היא מקדמת אותה). ללא ספק – היא בהחלט מקדמת אותה. כאשר כופרים וקבוצות דתיות מסוימים רואים את העבודות האלה, הם משתאים עד כמה הסרטים האלה עשויים היטב, ותמיד רוצים לפגוש את היוצר שמאחורי הקלעים. אני לא אפגש עם האנשים האלה. אין לי זמן לפגוש אותם ואני לא יודע מה תהיה מטרתם בפגישה עמי. לכן, איזו תועלת תהיה בכך שאפגש איתם? אם האנשים שרואים את הסרטים האלה יכולים לקבל את האמת, אזי זה מספיק, ואם הם מוכנים לחקור את הדרך האמיתית, זה אפילו טוב יותר. אין צורך שהם ייפגשו איתי. בקיצור, אני עושה כמה עבודות בעלות חשיבות כדי שכאשר האנושות תראה את הדברים האלה, זה יהיה להם לתועלת רבה יותר. האם זה דבר טוב או רע, להשאיר את הדברים האלה לאנושות? (דבר טוב). זה כדאי; ראוי לעשות זאת.

זו דרכי להסתדר איתכם. היחסים שלי איתכם, הם אלה שאתם רואים וחשים. אם כך, איזה סוג של יחסים יש לאל איתכם? האם ניתן לחוש בהם? אלה הם אותם יחסים. אל תחשבו: "האל בהתגלמותו הוא אדם. קל להסתדר איתו. אך עם האל שבשמיים לא קל להסתדר, עם המלכותיות וחרון האף שלו – הוא מפחיד!" האל הוא כמוני. הוא לא יכבוש אותך ולא ישלוט בך באמצעות אמירה או שיטה, ולא בכוח. הוא לא יעשה זאת. הוא יסתדר איתכם בדיוק כפי שאתם מרגישים שאני מסתדר איתכם: אני מלמד אתכם את מה שאני יכול ללמד, ואני מאפשר לכם להבין את כל מה שאני יכול. באשר לדברים שאינכם יכולים להבין, אני לא מחדיר אותם בכם בכפייה. יש שיאמרו: "אתה אומר שאתה לא מחדיר בנו דברים בכפייה – ובכן, מה אתה עושה בכך שתמיד אתה מטיף את האמת?" האם זו החדרה? זה נקרא לקיים אתכם – אינני מאלץ אתכם להתקדם, זו השקיה. השקיה היא דבר ראוי; זהו דבר חיובי. יש שיאמרו: "האם כיבוש אנשים על ידי צוררי משיח אינו זהה לכיבושו של האל?" (זה לא אותו הדבר). באיזה אופן זה לא אותו הדבר? אותה מילה משמשת לכיבוש אנשים על ידי צוררי משיח ולכיבוש אנשים על ידי האל. מה ההבדל במהות בין שני השימושים האלה במילה? האם תוכלו להסביר זאת בצורה ברורה? אם אינכם יכולים לעשות אפילו את זה, הבנתכם את האמת פשוט לקויה מדי. (כיבוש אנשים על ידי השטן הוא שליטה בכפייה, ואילו כיבושו של האל הוא מתן האמת – הוא אומר לאנשים את עקרונות-האמת, ואז הם יכולים ליישם אותם בפועל, ובכך לזכות בחיים). אם כך, אני שואל אתכם: השטן שולט באנשים וכובש אותם, אך האם יש לו את האמת? (לא). מהו השטן? על סמך מה הוא כובש אנשים? במילים אחרות, מה מכשיר את השטן לכבוש אנשים ולנסות לזכות בהם? לשטן אין כלום. אם כן, במה הוא משתמש כדי לכבוש אנשים? מה הוא יכול לספק לאנשים לאחר שהוא כובש אותם? הוא יכול רק להשחית אותך; הוא יכול רק להשתעשע בך ולהרוס אותך, ובסופו של דבר, כשהוא יסיים להרוס אותך, הוא ישלח אותך לגיהינום. מהו סוג הכיבוש והשליטה שלו? זו פשוט התעללות. בכך שהוא שולט עליך וכובש אותך, מטרתו היא למנוע ממך להתמסר לאל ולאמת, ולגרום לך להתמסר לו. בעיני השטן, התמסרותך לאל שגויה, והתמסרות לו היא נכונה. אם אכן תתמסר לו, והוא ישלוט בך ויכבוש אותך, אתה תעזוב את האל ותדחה אותו לחלוטין. כיצד, אם כן, פועל כיבוש אנשים על ידי האל? האל עצמו הוא האמת; הוא המציאות של כל הדברים החיוביים, המקור של כל הדברים החיוביים, המקור של האמת. אם כן, מהם אנשים? אנשים הם סוג המושחת על ידי השטן. אין להם את האמת. לפיכך, האל חייב לשפוט אנשים ולייסר אותם, ולנסות לזכך אותם באמצעות הבעת האמת וחשיפת צביונותיהם המושחתים, כדי שיוכלו להבין את דבריו, להכיר בו כבורא ובעצמם כיצירי הבריאה שלו, לבוא בפניו, להשתטח בפניו ולקבל את ריבונותו וסידוריו. האם כל זה לא עולה בקנה אחד עם האמת? (אכן, כן). אם כך, מהו הכיבוש הזה? זו זכיה באנשים, זו ישועה; זהו דבר חיובי. הוא לא פוגע בך. האין הבדל בין זה לבין כיבושו של השטן? ראוי שהאל יכבוש אנשים. הוא האמת, המקור של כל הדברים החיוביים. הביטוי "הוא כובש את האנושות" הוא ביטוי הולם ביותר! לאנושות אין את האמת, השטן השחית אותה עמוקות והפך אותה לשכמותו. זו הסיבה לכך שאנשים לא מתמסרים לאל, מתכחשים לו ודוחים אותו. מה ניתן לעשות בנידון? האל חייב לבטא את האמת ולהשתמש בשיטות של ייסור ושיפוט כדי לגרום לאנשים להבין מיהו האל, מיהו הבורא, מי הם יצירי הבריאה ומיהו השטן, ולגרום להם להכיר באדון ולשוב אליו, להכיר בבורא, ולהכיר בעצמם כיצירי בריאתו בנוכחותו. זו משמעות הכיבוש. האם אנשים שהאל כבש מבינים את האמת או שהם לא מבינים אותה? (הם מבינים). ואנשים שאותם השטן כבש – מה הם משיגים? הם לא מבינים אמיתות, והם סרים מהאל, בוגדים בו ודוחים אותו, יש להם תפיסות לגביו, והם אפילו נוהים אחר השטן ואחר צוררי משיח. הם עלולים אפילו לשפוט את האל, למרוד בו ולקלל אותו, לסרב להכיר בריבונותו, וקל וחומר שהם לא יתמסרו לריבונותו. האם אלה יצירי בריאה מקובלים? (לא). הם ניגוד מוחלט של אנשים שהאל כובש; התוצאה היא הפוכה מכיבוש אנשים על ידי האל.

אם למישהו כמו צורר משיח יש מעמד, והוא מגיע למקום שבו אנשים לא יודעים שהוא מנהיג, האם הוא יהיה מרוצה מכך? לא. בכל מקום שאליו הוא ילך, הוא ישתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לומר לכולם: "אני המנהיג; הכינו לי אוכל. אני חייב לאכול משהו טעים!" מהי לדעתכם השקפתי בנוגע למעמד? (זה לא מעניין אותך). איך חוסר העניין הזה בא לידי ביטוי? כשאני הולך למקום כלשהו, אני משתדל ככל האפשר לומר לאנשים שם לא להפיץ את דבר זהותי ולא לגלות אותה לאחרים. מדוע אני עושה זאת? מכיוון שכאשר אנשים יודעים על כך, הדבר ממש מעיק. אם הם לא יידעו על זהותי, הם עשויים לשתף אותי מעט במה שבלבם. כאשר הם יודעים, זה מעיק – הם נסגרים בפניי. אימרו לי, האם לא אהיה בודד אם איש לא יפתח בפניי את לבו? אני מנסה ככל יכולתי לא ליידע אנשים, כדי שהם יוכלו להתייחס אליי כאילו הייתי אדם רגיל, ויאמרו לי את כל מה שהם רוצים לומר. כל כך נעים כשאנשים מרגישים חופשיים ומשוחררים, שאני לא מגביל אותם תמיד, ושהם לא כנועים כל כך תמיד בנוכחותי. אין צורך שהם יתנהגו כך; אינני אוהב את זה. אלה שלא מבינים את האמת חושבים: "ברור שאתה כזה, לכן כך אתייחס אליך". כשאני רואה אנשים כאלה, אני מסתתר. כשאני רואה מישהו שתמיד מתרפס ומתחנף, אני מסתתר במהירות האפשרית. אני בהחלט לא רוצה להיות בקשר עם אנשים כאלה – זו טרחה רבה מדי, יותר מדי צרות! לעומת זאת, צוררי משיח הם שונים. הם מקווים לזכות בכבוד של אנשים, לקבל יחס מיוחד בכל מקום אליו הם הולכים. וּלְמַה הם מקווים אף יותר? שכל עוד הם בסביבה, שהאנשים תחת הנהגתם יצייתו לחלוטין לפקודותיהם, ושיצייתו להם ללא פשרות, עד לרמה של ציות מוחלט; ואז הם חושבים: "ראה – מה דעתך על החיילים שאני מוביל, על הצוות שאני מנהיג? כולם עושים כדבריי, בצייתנות". יש להם תחושה מיוחדת של הישג. הם מאמנים אנשים להיות כבובות, להתנהג כמו עבדים, ללא חשיבה עצמאית וללא דעות או השקפות משלהם; הם הופכים כל אחד מהם לקהה חושים ורפה-שכל. ואז צוררי המשיח שמחים ומרוצים עמוק בלבם, מרגישים שעבודתם השיגה תוצאות, שרצונותיהם ושאיפותיהם התגשמו. אם הדברים לא קורים כך, הם מתעצבים בלבם: "למה אנשים לא עושים פשוט מה שאני אומר? באיזו שיטה עליי להשתמש כדי לגרום להם לציית לי? בסדר – אם אינך יודע שאני מדהים, אצטרך פשוט להראות לך! יש לי תואר שני; אני נושא איתי את הדיפלומה שלי כל יום כדי שתראה אותה. עברתי את המבחן באנגלית לסטודנטים ברמה הגבוהה ביותר, והייתי יו"ר אגודת הסטודנטים. מכיוון שאינכם מבינים אותי כל כך טוב, אני אתרברב מעט בפניכם!" בכל פעם שהם דנים בעבודה, הם אומרים: "לא משנה אילו מחשבות יש לכולכם, אימרו אותן; הביעו את השקפותיכם בחופשיות – אל תרגישו שאני מגביל אתכם". וכך, האנשים שם מתחילים להביע את דעותיהם. לאחר שהם עושים זאת, ה"אדם העליון" הזה, שהוא בעל תואר שני, אומר: "השקפותיכם אינן טובות. כולן רגילות, כולן השקפות של אנשים פשוטים. באמת שאני צריך להתערב – ראו: אינכם יכולים לבצע את העבודה! למעשה, אינני רוצה לקחת על עצמי את העבודה הזאת, אך אם לא הייתי כאן, באמת לא הייתם מסוגלים לשאת את העול הזה, ולכן אני צריך להושיט יד. חשבתי על העניין הזה לעומק. כך נטפל בו. אף אחת מהתחבולות שהזכרתם לא תעבוד; אני אציע לכם תחבולה טובה יותר. זה מה שסידורי העבודה חייבו אותנו לעשות בעבר – מעכשיו, לא ניצמד לתקנות האלה. לא נעשה זאת כך יותר". יש כאלה שאומרים: "אם לא נפעל בהתאם לסידורי העבודה, הדבר יגרום להפסד גדול כל כך לבית האל." הם משיבים: "אל תחשבו על זה כל כך הרבה – האם לבית האל יהיה אכפת מסכום הכסף הקטן הזה? בואו נתמקד בתוצאות – זה מה שחשוב. מעכשיו, פשוט תעשו מה שאני אומר. אם משהו ישתבש, זה עליי!" אף אחד לא יכול להניא אותם. האם הם לא רק מפריחים רעיונות נשגבים? מהי מטרתם בכך? מטרתם היא להתרברב ולהזכיר תמיד לכל אדם ואדם את קיומם, כמו גם עד כמה הם מבריקים. באיזה אופן הם מבריקים? בעצם היותם בלתי ניתנים לפענוח עבור אנשים מן השורה. אפילו אם צוררי משיח חולקים את אותה ההשקפה כמו אנשים אחרים, הם עדיין ידחו את ההשקפה הזו כאשר אחרים יביעו אותה, ולאחר מכן הם יתחילו מחדש וייטלו את ההובלה על ידי ניסוחה מחדש. הקבוצה שומעת אותם ואומרת: "האם זה לא אותו רעיון?" הם אומרים: "אותו רעיון או לא, אני זה שהעליתי אותו. לא אתם העליתם אותו. אני הוא זה שהובלתי את הרעיון הזה". לא משנה כמה הם מתפתלים עם דבריהם, מטרתם היא לשכנע את כולם ולהבהיר לאנשים: "יש סיבה לכך שאני מנהיג; אני לא ראש הקבוצה והאחראי לשווא. אני לא רק מדבר באוויר – לא הייתי יכול להיות בעמדה הזו בלי הכישרונות, הכישורים והיכולות שלי". אם יקרה דבר מה בזמן שהם לא שם, אף אחד אחר לא יוכל לקבל החלטות, ואם הם נמצאים שם, הם אלה שחייבים לקבל את ההחלטות. כולם חייבים להיות עירניים לגבי הבעות פניהם. כולם יכולים לנשום לרווחה רק כשהם מקבלים את ההחלטות; אם לא, כולם מרגישים חרדה. אם לא יאפשרו להם לקבל את ההחלטות, לא ניתן יהיה להשלים את המשימה. האם אין להם מטרה בעשותם זאת? לפעמים הם חושבים לעצמם: "האם אני פועל נכון? מוטב שלא אעשה זאת – אני עושה מעצמי צחוק. האין זו הדרך שבה צוררי משיח מתנהגים? זה לא מקובל; גאוותי היא מעל הכול. 'צורר משיח'? העליון לא גינה אותי, ולכן אני לא כזה!" והם ממשיכים להתנהג כבעבר. לפעמים, הם יודעים היטב שמה שהם עושים מפר את סידורי העבודה ואת עקרונות-האמת, שהם מתחשבים בבירור בגאוותם ובמעמדם, שיש להם כוונות משלהם – אך הם ממשיכים לעשות את מה שהם עושים מבלי לחשוב על ההשלכות, על אחת כמה וכמה ללא לב ירא-אל. האין זו בעיית צביון? לאיזו התנהגות מוביל אותם סוג זה של צביון? להיות אנוכיים ביותר ולעשות דברים רעים ללא כל רסן. האם הם באמת לא יודעים בלבם מהי הדרך הנכונה לפעול? האם הם באמת לא מבינים שמה שהם עושים מפר את העקרונות? האם הם באמת לא מודעים לכך שהם מטעים אחרים ושולטים בהם, שהם עושים רע? הם יודעים ומבינים את הדברים האלה. אם כן, העובדה שהם יכולים להמשיך לפעול באותו אופן, פירושה שהם לא אוהבים את האמת וסולדים ממנה. הם דוחים כל השקפה, דרך, שיטה או אמירה, כל עוד זה לא בא מהם. האין זו שאפתנות? (אכן, כן). יש בכך שאפתנות וכוונות רעות. אילו כוונות רעות? מה מסתתר מאחורי זה? (לגרום לאנשים לעשות מה שהם אומרים). לגרום לאנשים לעשות מה שהם אומרים – הם בהחלט לא מסוגלים להחמיץ שום יתרון או הזדמנות להתבלט, או לאפשר להם ליפול לידיו של מישהו אחר. בכל פעם, הם אלה שחייבים לקבל את ההחלטות; בכל פעם, הם אלה שחייבים לקבוע; בכל פעם, תוצרי העבודה חייבים להיות שלהם בלבד ולהיזקף לזכותם בלבד. בסופו של דבר, הם גורמים לכולם לפתח נטייה. איזו נטייה? הנטייה לחשוב שהעבודה יכולה להתבצע רק כשהם בקבוצה – בלעדיהם, זה כאילו שאף אחד אחר לא יכול לשאת בעומס. האם בכך הם לא השיגו את מטרתם? האנשים האלה נתונים לשליטתם. מהו הסימן המקדים לכך שאנשים נתונים לשליטה? כיבוש ותבוסה מלאים שלהם – צוררי משיח מענים אותך עד שתיכנע להם, כך שלא תבחין בין טוב לרע, ולא תנסה כלל להבחין בהם או לקשר אליהם היבט כלשהו של האמת, ותאמין באמונה שלמה שכל מה שהם עושים הוא נכון, ולא תעז יותר לנתח אם הם צודקים או טועים. אלה הן התוצאות הנגרמות לאחר שצוררי משיח מוליכים שולל אנשים ושולטים בהם, ומיד לאחר מכן, האנשים האלה נוהים אחר צוררי המשיח. האין זה כך? (אכן, כן). האין זה בבירור ביטוי לכך שצוררי משיח גורמים לאחרים להתמסר רק להם, לא לאמת או לאל? (אכן, כן). מהם המניעים והכוונות הרעות מאחורי כל מעשיהם, ומה מקור מעשיהם, דרכיהם ואמצעיהם ואפילו הצהרותיהם? זה שהם רוצים להביס אותך, לדכא אותך, לגרום לך להיכנע להם, ולהראות לך מי הבוס, מי כשיר להוביל, למי יש את המילה האחרונה שם, ושלא האמת היא המילה האחרונה – שאף אחד מלבדם לא יכול להיות אדון האנשים האלה, או לקבל את ההחלטות, או להכתיב את כללי המשחק. אתה רוצה לדבר על האמת, אבל אין לך שום דרך לעשות זאת. היית רוצה להעלות דעות שונות – אך אל תחשוב על כך אפילו. איזה צביון הוא זה של צוררי משיח? זו רשעות; הם רוצים לכבוש אנשים ולשלוט בהם. בין אם אתה בודק מהם הרצונות והשאיפות של צוררי משיח, או מהם מעשיהם האמיתיים, כל אלה ממחישים את צביונם המרושע ואת סלידתם מהאמת. הדרכים, הגילויים והביטויים האלה שיש לצוררי משיח לגבי כיבוש אנשים ושליטה בהם, כמו גם מהותם, תואמים באופן שלם לנושא העיקרי שעליו אנו משתפים. צוררי משיח רוצים שאנשים יתמסרו רק להם – משמעות הדבר היא שאנשים חייבים לעשות כדבריהם, שלעשות זאת פירושו להתמסר לאל. אם מישהו יעלה דעה שונה ויאמר שמה שהם עושים מנוגד לאמת, הם יענו: "בניגוד לאמת? אמור לנו – מהי האמת? אם תוכל להסביר זאת בבירור, אני אקבל את דבריך – אך אם לא תוכל, אני אעמיד אותך במצב מביך!" כשהם אומרים זאת, יש אנשים שבאמת מפחדים ואומרים: "אני באמת לא יכול להסביר זאת בבירור, אז אני פשוט אעשה כדבריכם". בכך השיגו צוררי המשיח את מטרתם. האם יש אנשים שעושים זאת? (כן). האם אתם עושים דברים כאלה? (לא). לצוררי משיח יש את המיומנות הזו. אדם רגיל מוותר כשהוא מבין שהוא לא יכול לשכנע אחרים; אין לו את הטכניקה הזאת. במובן אחד, הוא לא מסוגל לדבר ולהביע את עצמו בדרך זו – אין לו יכולת לדבר ולנהל דיון בצורה טובה. במובן אחר, הוא לא מספיק דורסני בלבו. מי שיכולים לעשות את הדברים האלה חייבים להיות בעלי צביון מרושע בתוך-תוכם. הם חייבים להיות מרושעים ודורסניים מספיק, ושלא יהיה אכפת להם מרגשותיו של אדם אחר. אם מישהו יחלוק על דעתם, הם יתעללו בו בצורה מרושעת ביותר, ולא משנה כמה אכזריים הם יהיו, מצפונם לא יחוש כל חרטה ולא יהיה מודע לכך. מישהו יאמר: "הם מספיק מעוררי רחמים גם כך; למה שאגרום להם לעשות כדבריי? אני אוותר להם – הם מאמינים באל, לא בי. הם יכולים פשוט להקשיב לכל מי שמדבר באופן שתואם את האמת – ולא משנה מי זה. אני פשוט אוותר הפעם". האם צוררי משיח חושבים כך? לא; לצוררי משיח בהחלט אין רציונליות כזו. הם חד משמעיים לגבי השאיפות והרצונות שלהם. הם נאחזים בהם ולא מרפים, ממש כמו זאב שתופס כבשה בין לסתותיו. אם תנסה לנהל משא ומתן עם זאב, ותמנע ממנו לטרוף כבשה – האם זה יעבוד? זה לא יעבוד. מדוע לא? כי זהו צביונו. במה מאמין הזאב? "אני רעב. אני אוהב לאכול כבשים. זה נכון. בין אם אני רוצה לאכול את הכבשה או לא, זה בסדר". זו הפילוסופיה שלו, אמת המידה והמקור של פעולותיו. באופן דומה, כאשר צוררי משיח כובשים אנשים ושולטים בהם, האם הם חושבים: "אני לא האל. כמה חסר בושה מצדי לשלוט באנשים. אם אנשים ילמדו להבחין בי, איך אוכל להראות את פניי בכל מקום?" האם יש להם תחושת בושה כזו? (לא). אין להם תחושת בושה. אם כך, מה חסר באנושיות שלהם? בושה, רציונליות ומצפון. הדברים האלה לא קיימים באנושיות שלהם. האם הם עדיין אנושיים בלי הדברים האלה? לא. לא כל מי שיש לו עור אנושי הוא בהכרח אנושי – חלקם שדים, חלקם מתים מהלכים וחלקם חיות. אם כן, איזה מין דבר הם צוררי משיח? הם שדים; חלקם שדים רעים ואחרים הם רוחות רעות. לסיכום, הם לא אנושיים. צוררי משיח מסוגלים להתחרות עם האל על אנשים ועל לבם משום שהם לא ניחנים בהיגיון, במצפון ובבושה שיש באנושיות רגילה. הדבר מראה שמהות טבעם מרושעת. לא ניתן להצדיק את התחרות שלהם עם אחרים על מעמד, ובוודאי שלא תחרות עם האל על מעמד ועל אנשים! זה מוכיח עוד יותר שהם צוררי משיח אמיתיים, שהם שדים ושטנים.

שיתפנו כעת על הביטויים של צוררי משיח עד לפריט השמיני. האם אתם יכולים ליצור כעת השוואות בין עצמכם לבין צוררי משיח, כמו גם עם אנשים שהולכים בנתיבם של צוררי משיח ועם אלה שניחנים בצביונם, כדי לבדוק איזה סוג של בני אדם אתם? (כן). אתם יכולים ליצור חלק מההשוואות האלה. אילו בעיות של אנשים יכולה פעולה זו לפתור? (זה יכול למנוע מאיתנו לבחור בנתיב השגוי). זה יכול למנוע מכם לבחור בנתיב השגוי. מה עוד? (הדבר יאפשר לנו להבחין באנשים, במאורעות ובדברים שסביבנו). זה יאפשר לכם להבחין בכמה מהאנשים סביבכם. יכולת הבחנה באחרים היא חלק מזה; אך בעיקר, עליך לדעת כיצד להבחין בעצמך, בצביונו של צורר המשיח שבתוכך ובנתיב שבו אתה הולך. זה יעזור לך לא לסטות מביצוע חובתך ולא ללכת בנתיב של צוררי משיח. ברגע שמישהו עולה על נתיב של צוררי משיח, האם קל לו לחזור לאחור? לא; ברגע שהוא יוצא לדרך, לא קל לו לחזור לאחור. האם אתה יודע מה הסיבה לכך? (רוח הקודש לא פועלת בו). זו הסיבה העיקרית. העלייה על הנתיב השגוי מסוכנת, שכן בחרת להיאבק באל, להתחרות בו על אנשיו הנבחרים ולהילחם בו עד הסוף; אינך מחפש את האמת ואינך מחפש לקבל את ישועתו של האל. אם תעלה על נתיב כזה, תהיה בצרות. אתה תצא נגד האל – תתייצב נגדו מתוך רצונך האישי; כלומר, מחשבותיך, השקפותיך, דעותיך ובחירותיך יהיו כולן עוינות לאל. אם לפני שתעלה על הנתיב הזה, יהיו לך ביטויים, צביונות ומהויות אובייקטיביים מסוימים שמנוגדים לאל ועוינים אותו, אך בכל עת תהיה זהיר בלבך שלא ללכת בנתיב העוינות לאל או בנתיב של צוררי משיח, אזי יהיה לך סיכוי להיוושע. אם אכן תצא לנתיב של צוררי משיח, לנתיב של עוינות לאל, אזי אתה בסכנה. עד כמה גדולה הסכנה? גדולה מספיק כדי שלא יהיה לך קל לחזור אחורה. יש כאלה שאמרו זה עתה שרוח הקודש לא תפעל בך יותר – הדבר כל כך ברור! איך ייתכן שרוח הקודש תפעל באדם כזה? ברגע שתעלה על נתיב כזה, ברגע שתעשה את הבחירה הזו, תהיה בסכנה. אם תבין זאת בלבך, אך עדיין תעשה זאת, תלך בדרך הזו ותבחר בכך, ותתקדם תמיד על פי עקרונותיך שלך ודרכיך הקודמות והישנות כשתפעל, מבלי לחזור לאחור או להכות על חטא ומבלי לשנות את מסלולך, הדבר מעיד על בחירתך – גמרת אומר ללכת בנתיב זה של עוינות כלפי האל. זה לא שאינך מבין מה אתה עושה – אתה מבצע חטא ביודעין. זה בדיוק כמו פאולוס שאמר: "מי אתה, אדון? מדוע אתה רוצה להפיל אותי?" הוא ידע היטב שישוע אדוננו הוא האדון, שהוא המשיח, אך הוא עדיין התנגד לו עד הסוף. זו עשיית חטא ביודעין. פאולוס לא העיד למען האדון ולא רומם אותו. הוא חשב: "האין אתה רק אדם רגיל? האם אינך מפיל אותי ארצה רק משום שיש לך את הכוח לעשות זאת? אולי יש לך את הכוח, אך אני עדיין מאמין באל שבשמיים. אתה, ההתגלמות בבשר, אינך האל; אינך קשור לאל. אתה בנו של האל, ואתה כמונו". האם לא זו הייתה השקפתו? מה היה הבסיס להשקפה זו של פאולוס? לאחר שהוא הבין שישוע אדוננו הוא המשיח בהתגלמותו, הוא עדיין החזיק בהשקפה זו, כפי שעשה בעבר. זו הייתה בעיה רצינית, ואיתה הוכרע קיצו. בהתחשב בכך שהוא החזיק בהשקפה זו כל הזמן, האם ייתכן שהנתיב שבו הוא הלך השתנה? הנתיב שבו אדם הולך מבוסס על השקפותיו: יהיו השקפותיך אשר יהיו, זהו הנתיב שבו אתה הולך. ולהפך, לא משנה באיזה נתיב תלך, אלה הן ההשקפות שיתעוררו בך, ההשקפות שיהיו לך, ההשקפות שישפיעו עליך ויכוונו אותך. ברגע שתעלה על נתיב העוינות לאל, השקפות אלה יתגבשו וישתרשו בתוכך, ואז, דבר אחד יהיה ודאי: שומה עליך שתתנגד לאל עד הסוף; שומה עליך שתיאחז תמיד בהשקפות, בידע ובגישה המוטעים שלך עצמך, ותרים קול צעקה נגד האל עד הסוף. אתה לא תשנה את מסלולך כהוא זה – לא אם מישהו יאמר לך לעשות זאת, לא אם רוח הקודש תהפוך אותך לנאור, או אם האחים והאחיות יטיפו לך, ולא אם האל יאיר אותך. לא יהיה לזה מקום. זו בחירתך. אתה תקבל הזדמנות ראשונה, שנייה ושלישית – ואם לא תכה על חטא לאחר שתקבל שלוש הזדמנויות, לא יהיו לך יותר הזדמנויות בעתיד. לא משנה איך תעבוד אז ואיך תשלם מחיר, זה לא יקרב אותך לאל – הוא כבר יחרוץ את דינך. מה האל יחליט לגביך? שתיאלץ לתת שירות, שייעשה בך שימוש; ואחרי שישתמשו בך, הוא יציב אותך במקום שבו תעבור ייסור ותיענש, כפי שהוא יחליט. איך זה קורה שהאל מחליט כך? האם זה בגלל מחשבה רגעית שלך? האם הדבר מבוסס על הרעיונות החולפים שלך? על צעד רגעי בנתיב השגוי? לא; האל מבסס זאת על ההשקפות שיש לך עמוק בלבך, על הגישה ארוכת הטווח שלך כלפי האמת ועל הנתיב שאתה מחליט ללכת בו. גמרת אומר לפעול בדרך זו, ולא משנה מה אומרים לך, זה חסר טעם; החלטת להשתמש בתיאוריה זו כבסיס לנתיב בו תלך בעתיד. ומכיוון שהחלטת, האם האל לא צריך לקבוע את קיצך? הקץ שלך נקבע לפני זמן רב; אין צורך שהאל יחכה עד הסוף ממש כדי לעשות זאת. האל בודק תמיד את הביטויים של אנשים מסוימים – כאשר אנשים אלה מגיעים לסוף הדרך, הקץ שלהם נקבע בסופו של דבר על פי הביטויים השונים שלהם. יש אנשים שמעשיהם הטובים רבים יותר ממעשיהם הרעים. הם מחזיקים בגישות טובות וחיוביות רבות יותר כלפי האל מאשר גישות שליליות ומעשים רעים, וקיצם הסופי נקבע על בסיס על האומדן של סך ההתנהגויות והביטויים השונים שלהם. עם זאת, יש אחרים שהאל קובע את קיצם לאחר מבט חטוף על הנתיב שבו הם הולכים. אם כן, האם האל נותן לאנשים הזדמנויות לפני שהוא קובע את קיצם? כן. כמה הזדמנויות? סביר להניח שאין מספר קונקרטי. הדבר תלוי במהות טבעו של האדם, והוא מבוסס גם על חתירתו. יש אנשים שעשויים לקבל שלוש הזדמנויות. יש כאלה שהם חסרי תקנה, טיפשים ועיקשים ביותר, וכלל לא מקבלים אמיתות כלשהן – קיצם נקבע עוד לפני שניתנו להם שלוש הזדמנויות. עם זאת, יש אנשים שעבורם האל מסדר סביבות מסוימות על סמך מצבם, ועל סמך גילם והדברים שהם עברו. הוא עשוי לתת להם חמש הזדמנויות. זה מבוסס על טבעם, מהותם וגישתם כשהם מקבלים את האמת. האל קובע את קיצו וייעודו של אדם על סמך הדברים האלה.

לאנשים קורים כל מיני דברים, ולעתים קרובות הם לא יודעים כיצד להתמודד איתם; האם זה יהיה בסדר אם הם לא ישאפו להבין את האמת? קל לאנשים ללכת בנתיב השגוי כשהם לא מבינים את האמת. מדוע אני אומר זאת? אנשים חיים לפי הצביונות המושחתים של השטן, והדברים שיוצאים מתוכם נחשפים באופן טבעי, ואף אחד מהם לא תואם את האמת ואינו בגדר בגידה באל. אם כך, מדוע הם מקשיבים תמיד לדרשות? האל בוחן אם האלמנטים המפורטים שבהם נוקטים אנשים כחלק מהיישום בפועל שלהם משיגים תוצאות – אם הם מקשיבים תמיד לדרשות, מהרהרים בהן ומפנימים אותן; אם הם תמיד מתפללים ומחפשים; מתייצבים בפני האל עם לב ירא-אל, באדיקות, בלב שמשתוקק לאמת; אם הם מקדישים בכל יום זמן קבוע להקדשות, לתפילה ולאכילה ושתייה של דברי האל; אם הם משתפים עם אחרים, ומשתפים פעולה בהרמוניה כדי לבצע עבודה; אם הם פועלים בכל יום על פי העקרונות האלה ודבקים בהם בכל יום. יש שישאלו: "האין אלה רק תהליכים ותו לא?" מהו תהליך? אלה אינם דברים חיצוניים – אתה יכול להיאחז בדברים האלה רק אם יש לך את הרצון לעשות זאת. בלי הרצון הזה, כמה ימים היית יכול לדבוק בהם? לא היית מסוגל לדבוק בהם. יש מנהיגים שלעולם אינם אוכלים ושותים את דברי האל ולעולם לא עוסקים בהקדשות. מה זה אומר? שהם לא מאמינים אמיתיים. אם הם לא מאמינים אמיתיים, איך הם יכולים להיות מנהיגים? במקומות מסוימים אין אף אחד מתאים לתפקיד, ולכן הכנסייה נאלצת להסתפק באנשים האלה. הם חושבים בטעות: "נבחרתי למנהיג. אני יכול לבצע את העבודה הזו גם מבלי לאכול ולשתות את דברי האל – כל עוד לאנשים יש רגליים ופה, הם יכולים לבצע את העבודה הזו." זו איוולת. האל לא בודק אם אתה יכול לבצע את העבודה – הוא בודק את מה שעשית. גם אדם אחר יכול לבצע את העבודה שאתה מסוגל לבצע. כל אחד עם מעט אינטליגנציה רגילה יכול לבצע אותה. אל תחשוב שבגלל שנבחרת כמנהיג ואתה יכול לבצע את העבודה הזו, ההצלחה שלך מובטחת, שהפכת למושלם, שיש לך סיכוי לשרוד. זה לא עובד כך. האל אף פעם לא בודק כמה אתה עושה. הוא בודק את מה שעשית, את הנתיב שבו אתה הולך. אל תשלה את עצמך לגבי הדבר. אתה עשוי לחשוב: "יש כל כך הרבה אנשים שלא נבחרו, ובכל זאת אני נבחרתי. נראה שאני יוצא מן הכלל, שאני איכותי יותר וטוב יותר מאחרים". מה טוב בך? גם אם אתה טוב, הרי אין לך זכות לא ליישם את האמת בפועל ולפעול בניגוד לאמת. גם אם אתה טוב, לבטח אינך רשאי לא לעסוק בהקדשות או בתפילה, ולא לחפש את האמת כשאתה פועל. אינך רשאי לפעול כך. שום מעמד או תואר אינם ההון שלך. אלה דברים חולפים, דברים חיצוניים. האל בודק את נאמנותך; הוא בודק כיצד אתה מיישם את האמת בפועל, כיצד אתה חותר אליה ומהי גישתך כלפיה. הוא בודק את ההתמסרות שלך; הוא בודק את הגישה שלך כלפי חובתך ושליחותך. יש אנשים שאולי משקיעים מאמץ רב בביצוע חובתם, אך הם לא עושים זאת בהתאם לעקרונות-האמת. אם תאמר להם שעליהם לפעול על פי עקרונות-האמת, הם יתנגדו, יכעסו ולא יקבלו זאת. וכך בדיוק הם נחשפים. מה נחשף? שהם לא מקבלים את האמת. איזה מין אנשים הם אלה שלא מקבלים את האמת? חסרי אמונה. במה עסוקים חסרי אמונה מתוך עיוורון? מדוע הם כל כך מלאי אנרגיה בעיסוק שלהם? יש להם מטרה – הם רואים ש"יש לי סיכוי להפוך כאן לפקיד רשמי, ואם אהיה פקיד רשמי, אוכל להרוויח מהכנסייה וכולם יסגדו לי. המקום הזה נהדר! מקור הפרנסה הזה קל מאוד להשגה, וכך גם היוקרה והרווח הללו; המעמד הזה כל כך קל להשגה – כל כך קל להיות כאן פקיד רשמי!" הם מעולם לא חשבו שהם יזכו להיות "פקידים רשמיים" בחיים האלה. אך ברגע שהם מאבדים את "משרתם", הם חושפים את פרצופם האמיתי. הם כבר לא עושים מאמצים כלשהם למען בית האל. האם הם עדיין יוכלו לסבול ולשלם מחיר? לא. האם הם לא נחשפים אז? יש אנשים שכאשר יש להם מעמד, הם משקיעים את כל מרצם מתאמצים ומזיעים, לא מתלוננים ולא משנה כמה הם סובלים – אך ברגע שאין להם יותר מעמד, הם נעשים שליליים, עד כדי כך שהשליליות שלהם משתלטת עליהם. האם אז הם לא נחשפים? המעמד חושף אותם. האם יש צורך כלשהו להעמיד אותם בניסיונות? לא. נסיים כאן את השיתוף של היום.

1 באוקטובר 2019