נספח: דיון קצר בשלושה היבטים של אנושיות רגילה

הפעם לא נספר סיפורים בשיתוף שלנו. נתחיל בנושא שאנו דנים בו לעתים קרובות: מהי אנושיות. דיברנו רבות על הנושא הזה בעבר, ונדבר עליו גם כעת. זהו נושא שמוזכר לעתים קרובות, נושא שאדם נתקל בו בכל יום בחיי היומיום שלו, נושא שאפשר להיתקל בו ולחוות אותו מדי יום. הנושא הוא מהי אנושיות. אנושיות כוללת מספר דברים חשובים. מהם הביטויים הנפוצים של אנושיות בחיי היומיום של אדם? (יושרה וכבוד.) מה עוד? מצפון והיגיון, נכון? (כן.) אתם מדברים על הדברים האלה לעתים קרובות. אילו דברים נוספים יש, שאינכם מרבים לדבר עליהם? כלומר, באילו נושאים אתם בעצם לא נוגעים בשיח הרגיל שלכם על אנושיות? מצפון והיגיון, יושרה וכבוד – נושאים אלה הם מוכרים וידועים, ואנשים נתקלים בהם באופן קבוע. עד כמה חזק הקשר בין מצפון, היגיון, יושרה וכבוד שעליהם אתם מדברים לעיתים קרובות, לבין חייכם האמיתיים? כיצד החומר הזה תורם ועוזר לכם ביישום בפועל ובכניסה בחייכם האמיתיים? עד כמה הוא מועיל? אם כן, אילו פריטים נוספים קשורים באופן הדוק לחיי היומיום ולחיים הרגילים שלכם? אני אדבר על כמה מהם, ונראה אם אלה נושאים שאתם נתקלים בהם באופן קבוע. נתחיל בכך שנניח בצד את השאלה אם החומר שלנו, שעוסק באנושיות, הוא חיובי או שלילי, ואם הוא קשור לאנושיות רגילה או לאנושיות חריגה. מעבר לפריטים שהזכרנו זה עתה, יש נושא אחד שמדבר על גישתם של אנשים ביחסם לסוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים בחיי היומיום שלהם. האין הוא אחד מהם? האם הוא לא קשור לאנושיות? (הוא קשור.) יש נושא נוסף, שהוא האופן שבו אנשים מתייחסים לסביבתם האישית בחיי היומיום שלהם, ועוד נושא, גישתם והתנהגותם של אנשים בקשריהם עם בני המין השני. האם שלושת הפריטים האלה קשורים לאנושיות? (כן.) שלושתם קשורים. באשר לנושא שבו נדון כעת, נניח בצד את הנושאים של חתירה אל האמת, כיצד על אדם המאמין באל להיכנס למציאות-האמת וכיצד עליו לדבוק בכל העקרונות השונים, ונדבר רק על אנושיות. אם כן, האם לשלושת הפריטים הללו יש קשר משמעותי לאנושיות? (כן.) מהם שלושת הפריטים האלה? חיזרו עליהם. (הראשון הוא גישתם של אנשים ביחסם לסוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים בחיי היומיום שלהם. השני הוא האופן שבו אנשים מתייחסים לסביבתם האישית בחיי היומיום שלהם. השלישי הוא גישתם והתנהגותם של אנשים בקשריהם עם בני המין השני בחיי היומיום שלהם.) ובמה כרוכים שלושת הפריטים הללו? (באנושיות.) מדוע אנו אומרים ששלושת הפריטים הללו כרוכים באנושיות, שהם קשורים אליה? למה שנבחר בשלושת הפריטים האלה? למה שלא נדבר על מצפון והיגיון? מדוע, כשנדבר על שלושת הפריטים הללו, נניח בצד את ההיבטים שבהם אנו דנים בדרך? האם שלושת הפריטים הללו מתקדמים יותר או בסיסיים יותר מהמצפון, ההיגיון, היושרה והכבוד הקשורים לאנושיות, שבהם דנו בעבר? (הם בסיסיים יותר.) אם כך, האם דיון בדברים האלה פוגע בכבודכם? (לא.) אז למה שנדון בהם? (הם מעשיים.) הם יותר מעשיים. האם מבחינתכם זו הסיבה לדון בהם? למה שנדבר על כך? מכיוון שמצאתי בעיות; מצאתי מספר בעיות ביחס לתנאים הקיימים ולהתנהגויות שונות שמופיעות בחיי היומיום של אנשים, בעיות שקשורות קשר הדוק לחייהם האמיתיים, ויש צורך לפרוש אותן בזו אחר זו לצורך שיתוף. אימרו לי, אם אנשים, באמונתם באל יתעלמו מהחיים האמיתיים ומההתנהגויות השונות של האנושיות הרגילה ושל חיי היומיום, ופשוט יחתרו בעקשנות אל האמת – אל אמיתות עמוקות, כמו היותם אנשים שהאל אוהב, אילו בעיות יתעוררו בעקבות זאת? מהו התנאי הבסיסי לכך שאדם יוכל להיכנס למציאות-האמת בחתירתו אל האמת? (הוא חייב לעשות זאת בחיים האמיתיים.) מה עוד? (עליו להיות בעל אנושיות רגילה.) זה נכון – עליו להיות ניחן באנושיות רגילה, שמלבד מצפון, היגיון, יושרה וכבוד, מורכבת משלושת הפריטים שהזכרנו זה עתה. יהיה זה מעט חסר ערך אם אדם ידבר על חתירה אל האמת וחיפוש האמת, כשהוא אינו מסוגל לעמוד באמות המידה או להשיג רגילוּת בשלושת הפריטים הללו הנוגעים לאנושיות. לא כל אחד יכול להשיג חתירה אל האמת, חתירה לכניסה אל מציאות-האמת וחתירה לישועה – רק מיעוט של אנשים שאוהבים את האמת, ושהם בעלי אנושיות רגילה, יוכלו להשיג זאת. האם אדם יהיה מסוגל להשיג כניסה למציאות-האמת אם הוא לא יודע במה צריך להיות ניחן אדם בעל אנושיות רגילה, או מה עליו לעשות, או באיזה סוג של גישה ונקודת מבט עליו להחזיק לגבי אנשים, מאורעות ודברים מסוימים? האם חתירתו אל האמת תוכל להניב תוצאות? למרבה הצער, לא.

א. גישתם של אנשים בעת התייחסות לסוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים

נתחיל בשיתוף על הפריט הראשון שקשור לאנושיות: גישתם של אנשים ביחסם לסוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים בחיי היומיום שלהם. המונח "חיי היומיום" מובן לכולם ואין צורך להעמיק בו. אם כן, כשמדובר באנשים, מאורעות ודברים, אילו מהם קשורים בעיקר לאנושיות? כלומר, מה נמצא שם שמגיע לרמה של אנושיות רגילה ונוגע בה, ביחס להיקפה? (אינטראקציה עם אנשים ודברים.) זהו חלק מהעניין. יש גם את הידע והמיומנויות המקצועיות שצריך ללמוד, ויש ידע כללי לגבי חיי היומיום. כל אלה הם דברים שאדם בעל אנושיות רגילה צריך להבין ולהיות ניחן בהם. לדוגמה, יש אנשים שלומדים נגרות או בנאות, ואחרים לומדים נהיגה או תיקון מכוניות. אלה מיומנויות ומלאכות, וידע במלאכה מסוג זה מעיד על בקיאות מקצועית באותה מלאכה. אם כן, באיזו מידה ובאיזה סטנדרט צריך ללמוד מיומנות כדי להיחשב למומחה? אנשים חייבים להיות מסוגלים לפחות לייצר מוצר מוגמר בסטנדרט מקובל. יש אנשים שמבצעים עבודה גרועה למדי. העבודות שהם עושים אינן ברמה מספקת, עד כדי כך שקשה לצפות בהן. מה הבעיה שם? היא נוגעת בגישתם כלפי המקצוע שלהם. יש אנשים שאין להם גישה מצפונית. הם חושבים: "אם מה שאני מייצר עושה את העבודה, זה מספיק טוב. פשוט תסתפק בזה לכמה שנים, ואז תתקן". האם זו גישה שאנשים בעלי אנושיות רגילה צריכים לאמץ? (לא.) יש אנשים בעלי גישה אדישה וחסרת אכפתיות. "מספיק טוב" זה בסדר מבחינתם. זוהי גישה חסרת אחריות. התנהלות כה קלת ראש וחסרת אחריות נובעת מצביון מושחת: לעתים קרובות אנשים מתייחסים לכך כשפלות. בכל מעשיהם, הם מסתפקים ב"זה בסדר פחות או יותר" ו"זה די קרוב"; זוהי גישה של "אולי", "יתכן" ו"כמעט מושלם"; הם מבצעים דברים כלאחר יד, מסתפקים במינימום ומציגים באופן כוזב את עבודתם; הם לא רואים טעם בהתייחסות רצינית וקפדנית כלפי דברים, ובוודאי שהם לא רואים טעם בחיפוש עקרונות-האמת. האין זה דבר הקיים בתוך צביון מושחת? האם זה ביטוי של אנושיות רגילה? לא. נכון להתייחס לזה כאל גאוותנות, ויהיה מתאים לחלוטין לכנות זאת הפקרות – אך כדי לתאר זאת בצורה מדויקת, המילה המתאימה היחידה היא "שיפלות". לרוב האנשים יש שיפלות בתוכם, רק בדרגות שונות. הם רוצים לעשות דברים באופן שטחי ורשלני בכל עניין, וכל פעולה שלהם מלווה בצחנה של רמיה. הם מנצלים כל הזדמנות לרמות אחרים, מקצרים תהליכים היכן שניתן, וחוסכים זמן בכל הזדמנות. הם חושבים לעצמם: "כל עוד אני לא נחשף, לא יוצר בעיות ולא נדרש לתת הסברים, אני יכול להסתדר. אני לא צריך לעשות עבודה טובה במיוחד, זו טרחה רבה מדי!" אנשים כאלה לא לומדים דבר לעומק והם לא משקיעים מעצמם, לא סובלים ולא משלמים מחיר בלימודיהם. הם רוצים רק לקבל מושג בסיסי על הנושא ואז להציג את עצמם כמיומנים בו, הם מאמינים שהם יודעים הכול, ואז מסתמכים על כך כדי להסתדר איכשהו. האין זו גישה שיש לאנשים כלפי אנשים אחרים, מאורעות ודברים? האם זו גישה טובה? לא. במילים פשוטות, זה "להסתדר איכשהו." שיפלות כזו קיימת בכל האנושות המושחתת. אנשים שבאנושיתם יש שפלות מאמצים את ההשקפה והגישה של "להסתדר איכשהו" בכל דבר שהם עושים. האם אנשים כאלה מסוגלים לבצע כראוי את חובתם? לא. האם הם מסוגלים לעשות דברים עם עקרונות? עוד פחות סביר.

יש אנשים שלא מחויבים לשום דבר שהם עושים. הם מרושלים, שטחיים וחסרי אחריות. לדוגמה, יש כאלה שלומדים לנהוג, אך לעולם לא שואלים נהגים מנוסים למה לשים לב בעת נהיגה, או איזו מהירות עלולה להזיק למנוע. הם לא שואלים, הם רק נוהגים – וכתוצאה מכך הם הורסים את המכונית שלהם. הם בועטים במכונית ואומרים: "הדבר הזה שביר. תנו לי מרצדס או ב.מ.וו, אי אפשר לנהוג בגרוטאה הזו – עבר זמנה!" איזו גישה זו? הם לא מטפלים בדברים חומריים באהבה, ולא שומרים עליהם במצב תקין, אלא הורסים ומקלקלים אותם בכוונה תחילה. יש אנשים שחייהם רשלניים וחסרי אחריות. הם עושים הכול, כל היום, בצורה רשלנית וחסרת אכפתיות. איזה מין אנשים אלה? (אנשים לא קשובים.) "אנשים לא קשובים" היא דרך נחמדה לנסח זאת – צריך לכנות אותם "אנשים רשלנים"; יתאים גם לכנותם "אנשים נבזים". האם זה מוגזם? איך אפשר להבדיל בין אנשים אציליים לאנשים נבזים? פשוט התבוננו בגישתם ובמעשיהם בנוגע לחובות, וראו כיצד הם מתייחסים לדברים וכיצד הם מתנהגים כשמתעוררות בעיות. אנשים בעלי יושרה וכבוד הם קפדנים, מצפוניים וחרוצים במעשיהם, והם מוכנים לשלם מחיר. אנשים חסרי יושרה וכבוד פועלים ברשלנות ובחוסר אחריות, תמיד עסוקים בתחבולות, תמיד רוצים רק להסתדר איכשהו. לא משנה איזו טכניקה הם לומדים, הם לא לומדים אותה בשקדנות, הם לא מסוגלים ללמוד אותה, ולא משנה כמה זמן הם מקדישים ללימוד זה, הם נשארים בורים לחלוטין. אלה אנשים בעלי אופי ירוד. רוב האנשים שטחיים בביצוע חובותיהם. איזה צביון בא לידי ביטוי בכך? (שיפלות.) כיצד אנשים שפלים מתייחסים לחובתם? ברור שאין להם את הגישה הנכונה כלפיה, והם בהחלט שטחיים בביצוע חובתם. פירוש הדבר שאין להם אנושיות רגילה. אנשים שפלים מאוד הם כמו חיות. זה כמו להחזיק כלב כחיית מחמד: אם אינך משגיח עליו, הוא ילעס דברים ויהרוס את כל הרהיטים והמכשירים שלך. זה יהיה הפסד. כלבים הם חיות; הם לא יודעים להתייחס לדברים באהבה, ואינך יכול להתווכח איתם – עליך פשוט לטפל בהם. אם לא תטפל בהם, אלא תאפשר לבעל חיים להשתולל ולהפריע לחייך, הדבר מוכיח שמשהו חסר באנושיות שלך. אם כך, אינך שונה בהרבה מבעל חיים. מנת המשכל שלך נמוכה מדי – אתה חסר תועלת. אם כן, איך מתמודדים איתם היטב? אתה צריך לחשוב על דרך לרסן אותם בתוך גבולות מסוימים, או להחזיק אותם בכלוב ולשחרר אותם פעמיים או שלוש פעמים ביום בזמנים קבועים, כך שתהיה להם מספיק פעילות. הדבר ירסן את הלעיסה המופקרת שלהם, וגם יספק להם פעילות גופנית שתשמור על בריאותם. בדרך זו, הכלב מטופל היטב, וגם סביבתך מוגנת. אם אדם לא יכול להתמודד עם הדברים שהוא נתקל בהם ואין לו את הגישה הנכונה, חסר לו משהו באנושיותו. היא לא עומדת באמות המידה של אנושיות רגילה. או, במונחים של בישול: אנשים מן השורה משתמשים במעט שמן כשהם מטגנים בהקפצה, אך יש נשים שמשתמשות בכמות שמן גדולה. גם אם אתה עשיר, אל לך לבזבז שמן – אתה צריך להשתמש בכמות סבירה. אך לנשים האלה לא אכפת; אם הן יוצקות בטעות יותר מדי שמן למחבת, הן פשוט שופכות את השמן העודף על האדמה. זהו בזבוז, הלא כן? איך נקרא בדרך כלל אדם שיש לו גישה כזו לדברים חומריים? "פזרן" – או, כעלבון, "בזבזן". מהיכן מגיעים דברים חומריים? הם ניתנים על ידי האל. יש אנשים שאומרים שהם הרוויחו את הדברים שלהם – אבל כמה היית יכול להרוויח אם הדברים לא היו ניתנים על ידי האל? הוא נתן לך חיים. אם הוא לא היה נותן לך את חייך, לא היה לך דבר ואתה היית כלום, ואם כך, האם הדברים החומריים הללו היו שלך? אולי האל נתן לך יותר מאשר הוא נותן למשק בית ממוצע, אך האם הגישה ונקודת המבט שלך שעל פיהן אתה מבזבז את הדברים היא הגישה הנכונה? כיצד יש לאפיין זאת במונחים של אנושיות? אדם כזה הוא בעל אנושיות לקויה. בזבזנות, פזרנות, חוסר יכולת להתייחס לדברים באהבה – לאדם כזה אין אנושיות רגילה. יש אנשים שאפילו לא חושבים לטפל בזהירות בדברים של בית האל. דבר מסוים שייך לבית האל. הם רואים זאת. אך אם ירד גשם, והדבר הזה יירטב ויינזק, מה הם יחשבו? "לא נורא אם הוא יירטב. זה לא שלי. אני אשאיר את זה כמו שזה". ואז הם הולכים משם. כיצד ניתן לתאר גישה זו? אנוכיות. האם חשיבתם ישרה? אם לא, אז מהם? (נכלוליים.) אם אדם אינו ישר, האין הוא נכלולי? האם אנשים שחשיבתם לא ישרה הם בעלי אנושיות רגילה? בוודאי שלא. באשר לפריט הראשון שלנו, על כמה דברים דיברנו כעת בנוגע לגישתם של אנשים ביחסם לסוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים? יש שיפלות, הם שפלים. מה עוד? (היותם נבזיים ונכלוליים.) שפה יומיומית כזו – האם אתם משתמשים במילים כאלה כשאתם מהרהרים, מכירים ומנתחים את עצמכם בחיי היומיום שלכם? (לא.) אף אחד לא עושה זאת. אם כך, באילו מילים אתם משתמשים? אתם מדברים במונחים גרנדיוזיים – אף אחד לא משתמש בשפה יומיומית כזו.

לאנשים רבים יש תחושה טובה לגבי עצמם מכיוון שהם מאמינים באל. במיוחד אלה שיש להם מיומנות וידע מקצועי מסוים, או אפילו תארים מתקדמים, מרגישים שהם נעלים על אנשים מן השורה. הם מרוצים מעצמם וחושבים: "אפילו ויתרתי על הקריירה היציבה שהייתה לי בעולם, ולא באתי לבית האל כדי לקבל ארוחות חינם. אדם מיומן כמוני יכול לתרום בבית האל. אני משקיע מעצמי וסובל למען האל. אני אפילו חולק לינה ומזון בחיים משותפים עם האנשים הפשוטים האלה. כמה נעלה אני באיכותי!" הם חושבים שיש להם יושרה מכובדת במיוחד, שהם אציליים יותר מכולם. הם שואבים מכך הנאה מתמדת. למעשה, יש דברים כה רבים שחסרים באנושיות שלהם, ולא רק שהם לא יודעים זאת, הם מרגישים שהם ברקיע השביעי, חושבים שהם מורמים מעם, שהאופי שלהם נשגב יותר מזה של אנשים רגילים. למען האמת, אין בהם אפילו דבר אחד שיעמוד בהגדרת המילה "רגיל" המצורף ל"אנושיות" בביטוי "אנושיות רגילה". שום דבר ממה שיש שם לא עומד בסטנדרט הזה; הכול רחוק מאוד מלהיות כזה. מצפונם? אין להם מצפון. האופי שלהם? הוא לא אופי טוב. היושרה והאיכויות שלהם? שום דבר מזה לא טוב. כשכולם גרים יחד ויש אנשים שיש להם חפץ יקר, הם לא יעזו להשאיר אותו גלוי לעין כול. מדוע? סיבה אחת לכך היא שהם לא בוטחים באחרים, והסיבה השניה היא שבמקום שבו יש אנשים רבים, יש אנשים לא אמינים, ולחלקם יש נטיה לגנוב – והם עלולים אפילו לעשות זאת. לאנשים האלה יש אופי ירוד. יש אנשים שכשהם אוכלים, הם בוחרים את המאכלים הטעימים ביותר ואוכלים אותם עד שהם שבעים, בלי להתייחס לכך שיש אנשים שעדיין לא אכלו. האין זה אנוכי למדי? יש כאלה שמתחשבים באחרים כשהם אוכלים. מה הדבר ממחיש? הוא מראה שאלה שמתחשבים באחרים הם אנשים הגיוניים ששמים לב לאחרים. הם יאכלו מעט פחות כדי להשאיר קצת לאחרים. זו המשמעות של להיות אדם איכותי. בבית האל, יש אנשים הניחנים באנושיות, בעוד שהאנושיות של אחרים לוקה בחסר. הם לא יכולים לעמוד אפילו באמות המידה של אנושיות רגילה. אם נתמקד בהתנהגויות שהזכרתי, האם יש ביניכם אנשים רבים עם אנושיות רגילה? או שאין רבים כאלה? בדרך כלל, כאשר אתם מפגינים התנהגויות כאלה, האם אתם מסוגלים להבין שמדובר בבעיות? כאשר אתה חושף צביון מושחת, האם אתה מודע לכך? אם אתה מודע לכך, יכול להרגיש זאת ומוכן לעשות שינוי, הרי שיש לך מידה מסוימת של אנושיות – היא פשוט לא הגיעה לִכדי רְגִילוּת. אם אפילו אינך מודע לכך, האם תוכל להיחשב כאדם בעל אנושיות? לא תוכל. זו לא שאלה של אנושיות טובה או רעה, רגילה או חריגה – אין לך אנושיות. בארוחות, למשל, יש אנשים שעם הגשת קערה של בשר חזיר צלוי, ממהרים ליטול ממנה, הן מחלקי הבשר השמנים והן מהרזים, ואינם חדלים עד שהקערה מתרוקנת. האם ראיתם אי פעם בעלי חיים נלחמים על מזון? (כן.) זהו אותו מחזה, אך עם בעלי חיים; כשמדובר באנשים, האם מאבק כזה על מזון הוא חלק מאנושיות רגילה? (זו לא אנושיות רגילה.) מה היו עושים אנשים בעלי אנושיות רגילה? (הם היו מסתפקים במה שקיבלו, ולא היו תאוותנים.) זהו ניסוח עובדתי למדי. אם כן, איך אפשר שלא להיות תאוותן? מה צריכים להיות השיקולים והגישה בחשיבתם של אנשים בעלי אנושיות רגילה בהקשר לעניין זה, אשר באמצעותם הם יפעלו באופן מדויק? ראשית, החשיבה שלך חייבת להיות נכונה. לדוגמה, אישה הייתה חושבת: "יש היום הרבה בשר חזיר צלוי. הייתי רוצה לאכול עוד, אבל אני נבוכה במקצת, בהיותי מוקפת באחים שלי. מה עלי לעשות? אני מניחה שאמתין עד שהם יאכלו את הבשר. לא הייתי רוצה שאחרים יתהו איך אישה כמוני יכולה להיות כל כך גרגרנית. כמה משפיל זה יהיה!" חשיבה כזו תהיה חשיבה רגילה של אישה, שכן נשים רגישות מעט בדרך כלל. רוב הגברים יחשבו: "בשר החזיר הצלוי מדהים. אני פשוט אקח עוד לעצמי". הם יהיו הראשונים להושיט את מקלות האכילה שלהם, בלי להתחשב במה שאחרים חושבים. אך יש גברים שהם יותר רציונליים. לאחר שהם טועמים, הם מקדישים לכך מחשבה: "רבים מאחוריי עדיין לא אכלו. עלי לעצור ולהשאיר קצת לאחרים". העובדה שהם יכולים לחשוב ולהתנהג כך מעידה שהם אנשים עם היגיון, שמטבעם הם ניחנים באנושיות רגילה. יש אנשים שאומרים דברים מופרכים: "האל לא רוצה שאנשים יאכלו בשר חזיר צלוי, לכן אפילו לא אטעם ממנו. זה אומר שיש לי אפילו יותר אנושיות, הלא כן?" זו חשיבה אבסורדית. מה אני ממחיש באמצעות דוגמה זו? שאנשים צריכים לאמץ גישה נכונה כלפי כל סוג של אדם, מאורע ודבר. אדם משיג גישה נכונה כזו באמצעות מחשבה המונחית מנקודת המבט של הרציונליות, המצפון, היושרה והכבוד של האנושיות. אם תיישם בפועל סוג כזה של צורת חשיבה, תתנהל למעשה באופן שתואם לאנושיות רגילה.

גישתו של אדם כלפי אנשים, מאורעות ודברים אינה אלא האופן שבו ההתמודדות עם אנשים ודברים באה לידי ביטוי בחיי היומיום שלו. ייתכן שהביטויים האלה לא קשורים ישירות לעבודה שעליך לבצע, או שהם רחוקים ממנה, אך האמונה באל אינה ריקה מתוכן: המאמינים באל לא חיים בחלל ריק, אלא בחיים האמיתיים. אל להם להיות מנותקים מהחיים האמיתיים. איזה סוג של גישה ואיזו חשיבה על אנשים לאמץ, בין אם כלפי מיומנויות מקצועיות או כלפי חוכמה או ידע כלליים? האם יהיה נכון להחזיק תמיד בהלך רוח של 'יהיה בסדר'? יש אנשים שתמיד מתנהגים כפזורי נפש לגבי הדברים האלה – האם זה יעבוד? האם נקודת המבט שלהם לא בעייתית? בעיה עם נקודת המבט שלהם היא חלק מהעניין; מעבר לכך, הדבר קשור לאופיים. הדרקון הגדול האדום כאש שולט בסין במשך אלפי שנים, ותמיד היה מעורב בקמפיינים ובמאבקים. הוא לא מפתח את הכלכלה ולא מתחשב בחיי האנשים הפשוטים. בסופו של דבר, אנשים פיתחו סוג של שיפלות שבגינה הם רק נסחפים עם הזרם. הם שטחיים בכל מעשיהם, ויש להם פרספקטיבה קצרת רואי. הם לא שואפים למצוינות בלימודיהם, והם גם לא יכולים להשיג אותה. הם תמיד פועלים מתוך פרספקטיבה קצרת רואי: הם בודקים את צרכי השוק, ואז ממהרים לייצר בלי להשקיע מחשבה נוספת, עד שהם צוברים הון. הם לא מתפתחים מעבר לדבר הבסיסי הזה, לא מבצעים מחקר מדעי נוסף, ולא שואפים למצוינות גדולה יותר, והתוצאה הסופית היא שלתעשיות הקלות, הכבדות ולכל מגזר אחר בסין אין מוצרים מתקדמים על הבמה העולמית. ובכל זאת, הסינים מתרברבים: "בסין קיימת תרבות מסורתית מהמעלה הראשונה בת 5,000 שנה. אנו הסינים אדיבים וחרוצים". אם כן, מדוע סין ממשיכה לייצר חיקויים ולרמות אנשים? למה אין להם כמעט דבר שיכול להתחרות בשוק העולמי? מה קורה שם? האם לסין יש מוצרים חדשניים? לסינים יש דבר אחד "חדשני", והוא המיומנות שלהם בחיקוי ובזיוף – ברמיה. לשיפלות שלהם יש חלק בזה. יש שיאמרו: "למה אתה מתאר אותנו כך? האם אינך חושב שבכך אתה מזלזל בנו ומשפיל אותנו?" האמנם? כשבוחנים חלק ממעשי הסינים, נראה שהטענה הזו נכונה. האם יש סינים כלשהם, בשוק או בקרב פשוטי העם, שמבצעים את עבודתם כראוי? מעטים מאוד, ואלה שמנסים לבצע את עבודתם כראוי, מאבדים את הרצון כשהם רואים עד כמה הסביבה החברתית שלילית, וששום תועלת לא תצמח למי שמבצעים את עבודתם כראוי. הם מפסיקים לנסות ומוותרים.

ניתן ללמוד רבות על אנושיותם של אנשים מתוך גישותיהם, מחשבותיהם ודעותיהם, המתגלות ביחסם לאנשים אחרים, למאורעות ולדברים. על מה הן מעידות? הן מעידות על אופיו של אדם, ואם הוא אדם הגון וישר. מה המשמעות של להיות הגון וישר? האם אדם ששומר על מסורת הוא הגון וישר? האם אדם מנומס ומתורבת הוא הגון וישר? (לא.) האם אדם שמציית לכללים ככתבם וכלשונם הוא הגון וישר? (לא.) שום דבר מאלה אינו מעיד על אדם שהוא הגון וישר. אם כך, מה המשמעות של להיות הגון וישר? לא משנה מה אדם הגון וישר עושה, הוא עושה זאת עם מנטליות מסוימת: "לא משנה אם אני אוהב לעשות את הדבר הזה או לא, או אם הוא תואם את תחומי העניין שלי, או שהוא משהו שאין לי עניין בו – הוא הוטל עליי, ואני אבצע אותו היטב. אלמד אותו מבראשית, ובנחישות אצעד בו צעד אחר צעד. בסופו של דבר, לא משנה כמה רחוק אתקדם במשימה, אעשה כמיטב יכולתי". לכל הפחות, עליכם להיות ניחנים בגישה ובמנטליות מציאותיות. אם מרגע שאתם לוקחים על עצמכם משימה, אתם מבצעים אותה כלאחר יד ואינכם מתייחסים אליה ברצינות – אם אינכם מתייחסים אליה בכובד ראש, אינכם נעזרים במקורות רלוונטיים, לא עורכים הכנות מפורטות ולא מחפשים עזרה ומתייעצים עם אחרים; ואם, בנוסף לכך, אינכם מקדישים יותר זמן ללמידה כדי להשתפר בהתמדה ולהשיג שליטה במיומנות או במקצוע זה, אלא שומרים על גישה מתנשאת כלפיהם וגישה של 'יהיה בסדר', הרי שזו בעיה באנושיות שלכם. האם אין זו פשוט התנהלות כלאחר יד? יש כאלה שאומרים, "לא מוצא חן בעיניי שאתה מטיל עליי את סוג החובה הזה". אם אתה לא אוהב את זה, אל תקבל זאת – ואם אתה מקבל את זה, עליך להתייחס לכך בגישה רצינית ואחראית. זהו סוג הגישה שעליך לאמץ. האם זה לא מה שאנשים בעלי אנושיות רגילה צריכים להיות ניחנים בו? זו המשמעות של להיות הגון וישר. בהיבט זה של אנושיות רגילה, אתה צריך לכל הפחות להיות קשוב, בעל מצפון, ולהיות מוכן לשלם מחיר, יחד עם גישות של מעשיות, רצינות ואחריות. מספיק שיהיו לך הדברים האלה.

בכנסייה יש כל מיני אנשים. אלה שאוהבים את האמת ניחנים באנושיות טובה יותר, וכשהם חושפים צביון מושחת, קל לתקן אותם. אלה שלא אוהבים את האמת, הם בעלי אנושיות גרועה בהרבה. אם אדם לא משקיע מעצמו ואינו ממלא באחריות את התפקיד שהאל הטיל עליו, האם הוא לא בלתי ראוי לאמון? אנושיות כזו היא חסרת ערך וחסרת תועלת. היא נחותה. אתה מאמין באל. אם תתייחס לתפקידך בגישה שטחית וחסרת אחריות, בין אם זהו תפקיד שהוטל עליך על ידי האל או על ידי הכנסייה, האם זו הגישה של אדם בעל אנושיות רגילה? יש שיאמרו: "אני לא מתייחס ברצינות לדברים שאחים ואחיות נותנים לי לעשות, אבל אני מבטיח שאצליח בדברים שהאל מטיל עלי. אטפל בהם היטב". האם זהו הרגש הנכון? (לא.) באיזה מובן הוא לא נכון? למי יוכל להיות נאמן אדם שהוא חסר אמינות וחסר מידות טובות, שאנושיותו חסרה את הדברים האלה? לאף אחד. אפילו בענייניו שלו הוא מרמה ומתנהל בצורה שטחית. האם אדם כזה אינו נבזי וחסר ערך? האם אדם שמסוגל להשקיע מעצמו, לקחת אחריות ולהיות אמין בתפקידים שאנשים אחרים מטילים עליו, יתנהל באופן גרוע יותר בתפקיד שקיבל מהאל? אם הוא בעל מצפון והיגיון ומבין את האמת, לא יתכן שהוא יתנהל באופן גרוע יותר בתפקיד שקיבל מהאל ובביצוע חובתו. ללא ספק, הוא יצליח הרבה יותר מאלה שהם חסרי מצפון וחסרי מידות טובות. זהו ההבדל באופיים. יש כאלה שאומרים: "אם היית מבקש ממני לטפל בכלב או בחתול, לא הייתי מתייחס לכך ברצינות, אבל אם הייתה מוטלת עלי משימה בעניין שהוא חשוב לבית האל, הייתי מבצע אותה היטב, בוודאות". האם הדבר תקף? (לא.) מדוע לא? אם לאדם יש נקודת מבט נכונה, בעניינים גדולים וקטנים כאחד, יהיה אשר יהיה תפקידו, ואם לבו ישר, איכותו אצילית, הוא בעל יושרה, אמין ומוסרי בהתנהלותו, הרי שזהו דבר יקר ערך וייחודי. אנשים כאלה מתייחסים לכל עניין ועניין באופן מוסרי ובאמינות. אם אדם חסר מוסר ואמינות היה אומר: "אם האל יטיל עליי תפקיד באופן ישיר, אבצע אותו היטב בוודאות", האם זה יהיה אמיתי? זה יהיה מעט מוגזם ושקרי. איך תוכל להיות אמין כלפי אחרים ללא מצפון או היגיון? דבריך נשמעים חלולים – הם תחבולה. בבית האל היו פעם שני כלבים קטנים ששמרו על מקום מסוים. אדם מסוים מונה לטפל בהם, והוא דאג להם והתייחס אליהם כאילו היו שלו. האדם הזה לא חיבב כלבים במיוחד, אך הוא טיפל בהם היטב. כשאחד הכלבים חלה, הוא טיפל בו, רחץ אותו והאכיל אותו בדיוק בזמן. אולי הוא לא אהב כלבים, אך הוא התייחס לטיפול בכלבים האלה כתפקידו וכאחריותו. האם אין בכך משהו שראוי שיהיה באנושיות? הייתה לו אנושיות, ולכן הוא ביצע היטב את הדבר. שני הכלבים עברו מאוחר יותר לטיפולו של אדם אחר, ובתוך חודש הם ירדו במשקל באופן מעורר רחמים. מה קרה? אף אחד לא שם לב לכלבים ולא דאג להם כשהם חלו, ומצב רוחם הירוד השפיע על תיאבונם. זו הסיבה שהם רזו כל כך; כך אותו אדם דאג להם. האם יש הבדל בין אנשים? (כן.) במה? (באנושיות שלהם.) האם האדם שטיפל היטב בכלבים הבין מספר רב של אמיתות? לא בהכרח. וזה שטיפל בהם בצורה גרועה, לא בהכרח האמין באל במשך תקופה קצרה יותר. אם כן, מדוע יש הבדל כה גדול בין השניים? כיוון שהאופי שלהם שונה. יש אנשים שראויים לאמון. כאשר הם מתחייבים, אזי בסופו של יום הם יעמדו מאחורי התחייבותם, בין אם הדבר לרוחם ובין אם לא. כשהם לוקחים על עצמם משימה, הם יבצעו אותה לבטח, צעד אחר צעד. הם ראויים לאמון שאחרים רוחשים להם, והם נאמנים לליבם שלהם. יש להם מצפון, ואיתו הם מודדים את כל הדברים. יש אנשים שאין להם מצפון. הם יתחייבו, אך לאחר מכן לא יעשו דבר כדי לממש את התחייבותם. הם לא אומרים: "הם האמינו בי. עליי לעשות זאת היטב כדי לשמור על האמון שלהם בי". לא זה הלב שיש להם, וזו לא הדרך שבה הם היו חושבים. האין זה הבדל באנושיות? אימרו לי, האם האדם שעשה עבודה טובה מצא שהיא מייגעת? הוא לא הרגיש שהיא היתה מתישה או מייגעת מדי. הוא לא אימץ את מוחו בניסיון להבין איך לבצע את הדבר היטב, והוא לא התפלל לעתים קרובות בנוגע לכך. הוא ידע בליבו מה יהיה נכון לעשות, ולכן הוא לקח על עצמו את העול הזה. האדם שלא היה מוכן לשאת בעול, קיבל גם הוא את החובה, וכאשר ביצע אותה הוא הרגיש שהיא מטרד עבורו. כשהכלבים נבחו הוא כעס ונזף בהם: "אתם נובחים? תנבחו פעם נוספת ואני אבעט בכם עד שתמותו!" האם אין כאן הבדל באנושיות? יש, וזהו הבדל גדול. יש אנשים מסוימים, שכאשר אתה מטיל עליהם משימה כלשהי, הם רואים בה מטרד, מעמסה, כאילו אתה מגביל את חירותם. "עוד עבודה? אני עמוס מספיק – אני לא סתם מסתובב בטל!" וכך, הם ממציאים שלל תירוצים כדי להתחמק, כדי להצדיק את עצמם על כך שלא מילאו את אחריותם. אין להם מצפון או היגיון, והם גם לא בוחנים את עצמם, אלא מצדיקים את עצמם ומוצאים תירוצים כדי להצדיק את אנושיותם הירודה. כך מתנהגים אנשים בעלי אנושיות ירודה. אם כך, האם אנשים כאלה יכולים להיכנס למציאות-האמת? (לא.) מדוע לא? הם לא אוהבים את האמת והם לא אוהבים דברים חיוביים. האין זה המצב? הם לא ניחנים לא באנושיות רגילה ולא במציאות של דברים חיוביים. אין בתוכם את המהות הזו. אם כך, מה הקשר בין האמת לבין אנושיות רגילה? מה חייב להיות באנושיותו של אדם כדי שייכנס למציאות-האמת וכדי שיישם את האמת בפועל? תחילה עליו להיות בעל מצפון והיגיון. לא משנה מה הוא עושה, עליו להיות בעל הגישה הנכונה, החשיבה הנכונה ונקודת המבט הנכונה. רק עם אלה אדם יכול להיות בעל אנושיות רגילה – ורק על ידי אחיזה באנושיות רגילה יוכל אדם לקבל את האמת וליישם אותה בפועל.

ב. אחריותם של אנשים כלפי סביבתם האישית

הפריט השני: אחריותם של אנשים כלפי סביבתם האישית בחיי היומיום. איזה תחום באנושיות רגילה מקיף פריט זה? (תחום סביבת המחייה של אדם.) וממה הוא מורכב? הוא מורכב בעיקר משני תחומים רחבים: הסביבה שבה אדם חי המוגבלת לתחום חייו האישיים, וסביבות ציבוריות שבהן הוא מבקר לעתים קרובות. ובאופן ספציפי, ממה מורכבים שני התחומים הרחבים הללו? אורח חייו של אדם, כמו גם ניהול ההיגיינה והסביבה שלו. אם נפרט זאת עוד יותר, ממה מורכב אורח חייו של אדם? עבודה ומנוחה, תזונה ודברים כמו שמירה על הבריאות על בסיס יומיומי, וידע כללי על חיי היומיום. נתחיל עם הדבר הראשון, עבודה ומנוחה. יש לנהל עבודה ומנוחה בצורה סדירה וקבועה. שגרת העבודה והמנוחה צריכה להיות לרוב קבועה ומתוכננת, למעט בנסיבות מיוחדות, למשל, כאשר העבודה מחייבת אדם להישאר ער עד שעות מאוחרות או לעבוד שעות נוספות. זו הדרך הנכונה. יש כאלה שמעדיפים להיות ערים בלילה. הם לא ישנים בערבים, אלא מעסיקים את עצמם בכל מיני דברים. הם לא הולכים לישון עד השעות המוקדמות של הבוקר, כאשר אחרים קמים ומתחילים את עבודתם, וכשאחרים הולכים לישון בלילה, זה הזמן שבו הם קמים ומתחילים לעבוד. האם אין אנשים כאלה? הם תמיד לא מסונכרנים עם אחרים, תמיד מיוחדים – אנשים כאלה אינם הגיוניים במיוחד. באופן כללי ובנסיבות רגילות, קצב החיים של כולם צריך להיות מתואם, למעט במקרים מיוחדים. מה הדבר הבא? (תזונה.) קל לעמוד בדרישות התזונה של אנושיות רגילה, הלא כן? (כן.) זה קל. עם זאת, האם לאנשים אין כמה דעות מופרכות לגבי תזונה? יש שאומרים: "אנחנו מאמינים באל, והכול נתון בידיו. אין שום סוג של מזון שעלול להזיק לקיבתנו. נאכל כל אשר נרצה, ללא כל מגבלה, באופן חופשי. אין בכך כל בעיה, שכן האל מגן עלינו". האם אין אנשים עם הבנה כזו? האם אין בזה משהו קצת מעוות? הבנה כזו היא חריגה; אלה שזאת הבנתם, חשיבתם לא רגילה. יש אחרים שמבלבלים בין ידע רגיל והגיוני לגבי החיים לבין התחשבות בבשר. הם מאמינים שתשומת לב לידע הגיוני לגבי החיים פירושה התחשבות בבשר. האם אין אנשים שמאמינים בכך? (כן.) לדוגמה, יש אנשים הסובלים מבעיות בבטן והם נמנעים מאכילת דברים חריפים וממאכלים שגורמים לגירויים. יש כאלה שאומרים להם: "זו העדפה תזונתית שלך; אתה מגלה התחשבות בבשר. עליך למרוד בזה. יש מקומות שתגיע אליהם ושזה האוכל הקיים בהם, ותצטרך לאכול אותו. איך תוכל לסרב?" האם אין אנשים בעלי סוג כזה של הבנה? (כן.) יש אנשים שלא מסוגלים לאכול דבר מסוים ובכל זאת מתעקשים לאכול אותו כדי למרוד בבשר, למרות אי-הנוחות שנגרמת להם. אני אומר: "אתה רשאי לא לאכול את זה אם אינך רוצה. אף אחד לא יגנה אותך אם לא תאכל זאת". הם אומרים, "לא, אני חייב!" במקרה כזה, אי הנוחות שלהם היא באשמתם. הם הביאו זאת על עצמם. הם קובעים לעצמם כללים, ולכן הם אלה שצריכים לעמוד בהם. אם כך, האם יהיה זה לא נכון אם הם לא יאכלו את הדבר? (לא.) זה לא יהיה לא נכון. יש אחרים שסובלים מבעיות בריאותיות מסוימות, והם אלרגיים לכמה סוגי מזונות. הם צריכים להימנע מהמאכלים האלה ולא לאכול אותם. חלקם אלרגיים לפלפלים חריפים, ולכן אסור להם לאכול אותם, אך הם מתעקשים על כך. הם ממשיכים לאכול אותם מתוך אמונה שזו המשמעות של מרד בבשר. האין זו הבנה מעוותת? זו הבנה מעוותת. אם אסור להם לאכול דבר מה, אל להם לאכול אותו. מדוע הם נלחמים נגד הגוף שלהם? האין זו הפקרות מצידם? (אכן כן.) אין צורך לדבוק בכלל כזה, ואין למרוד בבשר בדרך זו. לכל אחד יש בעיה גופנית משלו: יש כאלה עם קיבה רגישה; יש כאלה בעלי לב חלש; יש שראייתם לקויה; יש כאלה שנוטים להזיע; ויש כאלה שאף פעם לא מזיעים. מצבו של כל אחד שונה; עליך להתאים את עצמך על סמך מצבך שלך. משפט אחד יכול לייצג את המקרים האלה: למד מעט חוכמת חיים. מה המשמעות של "חוכמת חיים" כאן? המשמעות היא שעליך לדעת אילו מאכלים מזיקים לך ואילו מועילים. אם מאכל כלשהו לא טעים לך אך הוא טוב לבריאותך, אתה חייב לאכול אותו, למען בריאותך; אם מאכל כלשהו טעים, אבל אתה נעשה חולה כשאתה אוכל אותו, אל תאכל אותו. זו חוכמת חיים. מעבר לכך, אנשים חייבים להכיר גם כמה דרכים הגיוניות לשמירה על בריאותם. במהלך ארבע עונות השנה, אַפְשֵׁר לזמן, לאקלים ולעונה להכתיב מה יהיו המאכלים שתאכל – זהו עיקרון מרכזי. אל תילחם בגופך – אנשים בעלי אנושיות רגילה צריכים להיות ניחנים במחשבה ובהבנה האלה. יש אנשים הסובלים מדלקת מעיים ומשלשול כשהם אוכלים מזונות שגורמים לגירוי. אם כך, אל תאכל אותם. ובכל זאת, יש כאלה שאומרים: "אני לא מפחד. האל מגן עליי", וכתוצאה מכך סובלים משלשול לאחר ארוחותיהם. הם אפילו אומרים שהאל מעמיד אותם בניסיון ומזכך אותם. האם הם לא אנשים מגוחכים? אם הם לא מגוחכים, הם גרגרנים נוראיים שאוכלים מבלי להתחשב בהשלכות. לאנשים כאלה יש הרבה בעיות. הם לא יכולים לשלוט בתיאבון שלהם, אבל הם אומרים: "אני לא מפחד. האל מגן עליי!" איך הם מבינים את הנושא? הבנתם מעוותת; הם לא מבינים את האמת, ובכל זאת מנסים ליישם אותה באופן עיוור. הם סובלים מדלקת מעיים ובכל זאת אוכלים ללא הבחנה, וכאשר כתוצאה מכך הם סובלים משלשול, הם אומרים שהאל מעמיד אותם בניסיון ומזכך אותם – האין זה יישום עיוור של התקנות? אם אדם כל כך מגוחך אומר משהו כה שטותי – האין זה ניאוץ האל? האם רוח הקודש תפעל על אדם מגוחך שכזה? (לא.) אם אינך מבין את האמת, אל לך להחיל תקנות על דברים בצורה עיוורת. האם האל יעמיד אדם בניסיון ללא הבחנה? בהחלט לא. אתה אפילו לא כשיר לזה; שיעור קומתך לא מגיע לרמה הזאת – ולכן האל לא יעמיד אותך בניסיונות. מי שלא יודע אילו מזונות יגרמו לו לחלות, הוא אוויל בעל תבונה לקויה. האם אנשים בעלי רציונליות ותבונה לקויות יכולים להבין את כוונותיו של האל? האם הם יכולים להבין את האמת? (לא.) אם כך, האם האל היה מעמיד אדם כזה בניסיונות? לא, הוא לא היה עושה זאת. זהו ביטוי לחוסר היגיון ולדברי הבל. לאל יש עקרונות כשהוא מעמיד אנשים בניסיון; הם מכוונים לאנשים שאוהבים את האמת וחותרים אליה, לאנשים שהאל ישתמש בהם ושיוכלו לשאת עדות למענו. הוא מעמיד בניסיונות אנשים בעלי אמונה אמיתית שיכולים לנהות אחריו ולהעיד למענו. רוח הקודש אינה פועלת באף אדם שמחפש רק נוחות והנאה ולא חותר כלל אל האמת, ובוודאי שלא באדם בעל תפיסה מעוותת של דברים. אם כך, האם האל יעמיד אותו בניסיונות? הדבר בלתי אפשרי לחלוטין.

יש אנשים שיכולים להשיג צמחי מרפא או מזונות בריאות סיניים, והם צורכים אותם בקלות ראש. יש נשים שלעתים קרובות ימרחו על פניהן דברים שמגנים על העור, שמלבינים ומותחים אותו. בכל יום הן יבלו שעתיים במריחת איפור ושלוש שעות בהסרתו, ובסופו של דבר יהרסו ללא הכר את העור שלהן. הן אפילו יאמרו: "איש לא יכול להתגבר על חוק הטבע של דעיכת היופי עם הגיל – רק הביטו בעורי המזדקן!" העובדה היא, שהן לא היו נראות כל כך זקנות אם הן לא היו ממשיכות להתעסק בפניהן – דווקא מריחת המוצרים האלה היא שגרמה לעורן להזדקן. מה דעתכם על כך? (הן הביאו זאת על עצמן.) הן קיבלו כגמולן! החיים באנושיות רגילה כרוך בידע מסוים המושתת על שכל ישר, שאותו צריך להבין, כמו ידע כללי לגבי שמירה על הבריאות ומניעת מחלות: למשל, שכפות רגליים קרות עלולות לגרום לכאבי גב, או כיצד לטפל בקוצר ראייה בשלב מוקדם, או מה הנזקים של ישיבה ממושכת מול המחשב. צריך להבין מעט לגבי טיפול הגיוני כזה בבריאות. יש שיאמרו: "כדי להאמין באל, אתה אמור רק לקרוא את דבריו. מה התועלת בלימוד כל הדברים ההגיוניים האלה בתחום הבריאות? תוחלת חייו של אדם נקבעת על ידי האל; שום כמות של ידע בתחום הבריאות לא תועיל. כשיגיע זמנך למות, אף אחד לא יוכל להציל אותך". על פניו, זה נשמע נכון, אבל למעשה, יש בכך אבסורד. אנשים ללא הבנה רוחנית היו אומרים דבר כזה. הם לומדים לדקלם היטב מילים ודוקטרינות שחוקות ונראים רוחניים, כשלמעשה, אין להם הבנה טהורה כלל וכלל. כשדברים קורים להם, הם מנסים ליישם תקנות באופן עיוור, מדברים בנימוס ככל יכולתם, אך לא מיישמים בפועל שום אמת. למשל, יש אנשים שיאמרו להם שדייסת קמח תירס מזינה, שהיא טובה לבריאות. הם לא קולטים את זה. אך ברגע שהם שומעים מישהו שאומר שבריא לאכול בשר חזיר צלוי, הם יאכלו ממנו בשפע בפעם הבאה שיראו אותו, ויאמרו תוך כדי לעיסה: "מה אני יכול לעשות? אני חייב לאכול את זה; זה למען בריאותי!" האין זו ערמומיות? (אכן כן.) זו רמיה. המשמעות של אנושיות רגילה היא להיות ניחן במה שאנשים בעלי אנושיות רגילה צריכים להיות ניחנים בו, לדעת מה שאנשים צריכים לדעת, לדעת מה שיש לדעת בשלב החיים התואם את גילך. יש אנשים בשנות העשרים לחייהם שאוכלים ללא הבחנה. הם יאכלו קוביות קרח ביום קפוא. המבוגרים במשפחתם חוששים לבריאותם, מפצירים בהם להפסיק, ואומרים להם שתכאב להם הבטן. "כאב בטן? אני אהיה בסדר", הם אומרים: "ראו אותי: המצב הגופני שלי מעולה!" הם לא מבינים דברים כאלה בגילם. חכו עד שהם יהיו בני ארבעים; הגישו להם אז קוביית קרח. האם הם יאכלו אותה? (לא.) וכשהם יהיו בני שישים, תשכחו מאכילת קרח – הם לא יעזו להתקרב לקרח. גופם לא יוכל לשאת את הקור הזה. הדבר הזה נקרא ניסיון – לימוד שיעורים לחיים. אם אדם בן שישים עדיין לא יודע שקיבתו לא יכולה לעכל יותר מדי קוביות קרח, שגופו לא יכול לשאת זאת, שהקרח יגרום לו לחלות, מה זה אומר? האם יש לו חוסר באנושיות רגילה? חסר לו ניסיון חיים. אם מישהו בן שישים ומשהו ועדיין לא יודע שקור מזיק לגב, שכפות רגליים קרות גורמות לכאב גב, אזי איך הוא חי במשך שישים ומשהו השנים האלה? כנראה שהוא פשוט צלח אותן כלאחר יד. יש אנשים שבגיל ארבעים כבר מבינים הרבה דברים הגיוניים על החיים: למשל, ידע בריאותי כללי, ויש להם כמה השקפות נכונות לגבי דברים חומריים, כסף ועבודה, ולגבי קרובי משפחתם, וענייני העולם, והחיים וכן הלאה. יש להם הבנה טהורה של הדברים האלה, ואפילו אם הם לא מאמינים באל, הם עדיין מבינים את הדברים האלה מעט יותר טוב מהצעירים מהם. אלה אנשים עם חוש המאפשר להבין מה נכון ומה לא נכון ובעלי חשיבה רגילה. במהלך שני העשורים שחלפו מאז שנות העשרים שלהם הם הבינו דברים רבים, שחלקם מתקרבים לאמת. הדבר מראה שהם אנשים עם יכולת הבנה, ובעלי איכות מעולה. ואם הם חותרים אל האמת, כניסתם למציאות-האמת תגיע הרבה יותר מהר מפני שהם חוו רבות בעשרים השנים האלה וזכו בכמה דברים חיוביים. חוויותיהם יעלו בקנה אחד עם מציאות-האמת שעליה מדבר האל. עם זאת, אם יש אנושיותו של אדם כזה לוקה מאוד בחסר, ואין לו השקפות נכונות, או חשיבה של אנושיות רגילה, ולא כל שכן שאין לו אינטליגנציה של אנושיות רגילה בנוגע לחיים, לאנשים, למאורעות ולדברים שצצים במהלך עשרים השנים האלה, הרי שהוא יחיה את השנים האלה לשווא. בכמה מקומות שבהם ביקרתי, גיליתי שחלק מהאחיות המבוגרות לא יודעות לבשל. הן לא יכולות אפילו לתכנן ארוחה מאוזנת. הן מכינות מרק ממה שצריך לטגן, ומטגנות את מה שצריך להכניס למרק. התוצרת משתנה עם עונות השנה, אך תמיד מוגשות על שולחנן אותן מנות בודדות. מה קורה שם? זהו חוסר אמיתי באינטליגנציה, הלא כן? חסרה להן האיכות של אנושיות רגילה. הן לא יכולות לבשל אפילו את מוצרי המזון השונים שהן נתקלות בהם בחיי היומיום שלהן, דברים כמו כרוב ותפוחי אדמה. הן לא עומדות במשימות הפשוטות ביותר ולא יכולות לבצע אותן. איך הן הסתדרו בחמישים או בשישים השנים האחרונות? האם ייתכן שלבן לא הציב כל דרישה בנוגע לחייהן? אם אדם לא יכול להפיק ניסיון משום דבר שהוא עושה, אזי איזו חובה אדם כזה יכול למלא היטב? העובדה היא שאם אנשים יתמידו ויתאמנו זמן מה, הם יוכלו ללמוד לעשות דברים. אם אדם עדיין לא מצליח לעשות דבר מה לאחר מספר שנים של לימוד, האינטלקט והאיכות שלו חייבים להיות נוראיים!

כעת, הבה נדבר מעט על ניהול היגיינה. לאחרונה הלכתי לשני מקומות שבהם סביבת המגורים הייתה במצב של אי-סדר מוחלט. בעבר, הכול היה שם די מסודר, ואם כך, איך המקומות האלה הפכו בסופו של דבר ל"דירי חזירים" כאלה? הסיבה היא שהאנשים שם לא יודעים לשמור על סדר. אין להם את המודעות שיש לאנושיות רגילה לגבי היגיינה ודרישות ממנה. לא רק שהם עצלנים; מעבר לכך, הם התרגלו לחיות בתנאים כאלה. הם מפזרים אשפה על האדמה ומניחים דברים בכל מקום, ללא סדר או סייג. לאחר שהם מנקים מקום כלשהו, הם יכולים לשמור עליו נקי רק למשך יום או יומיים; כמה ימים לאחר מכן, הוא כל כך מבולגן ומלוכלך שקשה להסתכל עליו. אימרו לי, איך נקראת סביבה כזאת? ומי הם האנשים האלה, שיכולים לאכול בתיאבון ולהירדם בתנאים כאלה? הם כמו חזירים, הלא כן? אין להם מודעות והם לא מבינים דבר לגבי היגיינה, לגבי סביבתם, לגבי סדר וניהול. הם לא מבחינים בלכלוך או באי-סדר, ולא משנה כמה חמורים הם. זה כלל לא מפריע להם; הם לא מודאגים ולא מוטרדים מכך. הם ממשיכים בחייהם כפי שהם, ללא דרישות וללא הקפדה. יש מקומות שבהם ההיגיינה והסביבה מטופלות היטב, ואפשר לחשוב שהאנשים שם דואגים לניקיון, שהם יודעים לנהל את סביבתם – אבל רק בביקורת פתע מתגלה שלפני כל ביקורת הם שולחים אנשים לנקות. אם תאמר להם מבעוד מועד שאתה מתכוון להגיע, מובטח שהמקום יהיה נקי; אם תגיע לשם בלי הודעה מוקדמת, תמצא סביבה אחרת, שבטוח תהיה מלוכלכת ומבולגנת. בחדריהן של חלק מהבנות פזורים בגדים ונעליים, ובחוץ נערמים כלי עבודה כמו מעדרים ומכושים יחד עם בגדים. כמה מאנשי המקום אומרים שהיו כל כך עסוקים עד שלא הספיקו לנקות. עד כדי כך הם היו עסוקים? האם לא היה להם זמן אפילו לנשום? אם זה המצב, הם אכן היו עסוקים מאוד – אבל הם בטח לא היו עסוקים עד כדי כך. מה כל כך קשה בניהול המקום שלהם? מה כל כך מעייף בשמירה על סביבה נקייה ומסודרת? האם יש לכך קשר לאנושיות? למה שאנשים יאהבו כל כך לגור ב"דיר חזירים"? מדוע הם מרגישים כל כך בנוח בסביבה כזו? איך הם יכולים להיות אדישים לגמרי לסביבה כזו? מה קורה שם? מה הסיבה לניהול סביבות בצורה גרועה? כאשר אני מגיע מדי פעם למקום כלשהו ומודיע להם מראש, הם ינקו ויצחצחו את המקום, אך אם אגיע לשם לעיתים קרובות, הם יפסיקו לנקות. הם אומרים: "אתה מגיע לכאן לעתים קרובות, אז נוותר על הפורמליות. ככה אנחנו. זה מתיש לנקות כל הזמן! למי יש אנרגיה לכך? אנחנו כל כך עסוקים בעבודה כל היום, אין לנו זמן אפילו להסתרק!" אלה ההצדקות שלהם. ומה עוד הם אומרים? "כל זה זמני. אנחנו לא צריכים לסדר בצורה מושלמת. זה בסדר כמו שזה". אכן, הכול זמני – אך גם אם היית חי באוהל, עדיין היית צריך לטפל בו, הלא כן? זו אנושיות רגילה. אם אין לך אפילו את טיפת האנושיות הרגילה הזו, במה אתה נבדל מבהמות?

יש כנסייה אחת בבית האל שממוקמת היטב, ליד הרים ומקור מים. כביש נסלל שם, ועצים צומחים לאורך גדות הנהר הסמוך. יש שם אפילו ביתן מוצל, עם סלעי נוי לצידו. באמת, המקום מאוד יפה. יום אחד ראיתי מרחוק משהו קטן וצהוב על הדרך הנקייה הזו. כשהתקרבתי ראיתי שזו קליפת תפוז. מי יודע מי יכול להשליך כך את האשפה שלו כלאחר יד. ובביתן, שגם הוא היה נקי בעבר, מישהו פיצח גרעיני חמניות והשליך את הקליפות על הרצפה. אימרו לי, האם אדם זה מכיר כללים? האם באנושיות רגילה קיימים סטנדרטים נדרשים בנוגע להיגיינה ולסביבה, או שמא לא? יש שיאמרו: "באיזה מובן אין לי סטנדרטים? אני רוחץ את כפות רגליי בכל ערב. יש אנשים שלא עושים זאת. יש אנשים שאפילו לא שוטפים את פניהם כשהם קמים בבוקר". כפות הרגליים שלך אולי נקיות, אך מדוע סביבת העבודה שלך נראית כמו דיר חזירים? מה שווה כל הניקיון הזה שלך? לכל היותר, זה מראה שאתה אנוכי להחריד. אתה רוצה לנהל את כל הדברים – איך תוכל להיות אדון לכל הדברים, אם אינך יכול אפילו לנהל מתחם? זהו חוסר בושה, באמת! לא רק שהאנשים האלה לא יכולים לנהל את הסביבה שלהם – הם אפילו לא מצליחים לנהל את ההיגיינה האישית שלהם, ומשליכים פסולת על הרצפה. איך הם פיתחו את ההרגל הזה? הם עשויים להצדיק השלכת קליפות פרי על האדמה בטענה שזה קומפוסט. אם כך, למה לא להשליך את הקליפות לערימת קומפוסט או לפח אשפה? למה להשליך אותן על הכביש או בביתן ההוא? האם הביתן הוא מקום לשמירת קומפוסט? האם זה לא זלזול בכללים? (זה אכן כך.) זוהי דלות נוראית באנושיות, בהיגיון ובמוסר – הם אנשים שפלים! אימרו לי, האם יש דרך לפתור את הבעיה הזו? כיצד אפשר לעצור זאת? האם פיקוח יעשה את העבודה? מי יכול לפקוח עין על דברים כאלה? מה ניתן לעשות? (לקנוס אותם.) כן, זה המוצא האחרון. יש להקים מערכת מתאימה. לא עוד פטור מעונש. האנשים האלה פשוט כל כך שפלים – הם חסרי תקנה! במקומות מסוימים יש קופסאות קרטון מתפוררות, לוחות עץ רקובים ושאריות נייר פזורות בכל מקום, והאנשים שם אומרים שהם שומרים אותם לשימוש עתידי. בהתחשב בכך שאלה דברים שימושיים, למה לא למיין אותם לפי סוג, בערימות מסודרות? האם זה לא ייראה יפה יותר ויתפוס פחות מקום? רוב האנשים לא יודעים דבר על ניהול תחזוקה. דברים נערמים ומפוזרים באופן אקראי במרחבי המחייה שלהם, כך שאין מקום פנוי. ככל שהערימות גדלות, כך הן גורמות לאי-סדר גדול יותר, ועם אי-הסדר מגיע לכלוך, עד שהמקום הופך למזבלה, ומעורר דחייה אצל כל מי שרואה אותו. האם לאנשים שחיים בסביבות כאלה יש אנושיות רגילה? האם הם אנשים בעלי איכות, אם הם לא יכולים אפילו לשמור על שליטה בסביבה שבה הם חיים? איזה הבדל נותר בין אנשים כאלה לבין בהמות? אחת הסיבות שרוב האנשים לא יודעים איך לנהל את מרחב המחייה שלהם היא שאין להם מודעות להיגיינה, והם לא יודעים כיצד לנהל את סביבתם. הדברים האלה לא מטרידים אותם, והם לא מבינים איך סביבת מחיה צריכה להיראות. הם כמו חיות, ללא מודעות לסוג הסביבה שבה עליהם לחיות. סיבה נוספת קשורה למנהלים שלא יודעים כיצד לנהל את הדברים האלה. המנהלים לא יודעים כיצד לנהל את הדברים האלה, ואלה שמנוהלים לא יוזמים ולא מודעים לדברים האלה. בסופו של דבר, המקום הופך ל"דיר חזירים" תוך "שיתוף פעולה" של כולם. כשהאנשים האלה נמצאים במקום מסוים במשך זמן מה, אני יוצא ממנו עם תחושה מסוימת: "מדוע המקום הזה לא נקי אף פעם? מדוע הוא לא נראה אף פעם כמו בית?" אימרו לי, האם מקום כזה יכול לרומם את מצב רוחו של אדם? (לא.) האם שְׁהִיָּה שם תשפר את מצב הרוח שלכם? (לא נרגיש משהו מיוחד כלפי המקום.) זו תהיה התגובה האמיתית שלכם – אדישות. גיבשתי תוכניות עבור כמה מהמקומות האלה, וכשהעבודה הסתיימה והדברים סודרו מחדש, כולם נהנו ממראה עיניהם. ובכל זאת, כמה ימים לאחר מכן, הכול שוב היה באי סדר. כדי לשמור על היגיינה, הייתי צריך למצוא מישהו מתאים לניהול המשימה. הסיבה לכך היא שרוב האנשים כל כך לא נקיים וגורמים לאי-סדר בכל עבודה שהם מבצעים. יש אנשים שמלקטים ירקות ולא יודעים מהו המקום הנכון לשטוף אותם. הם מתעקשים לחפש מקום נקי לעשות זאת, וכתוצאה מכך המקום הזה מתלכלך. איך היית מרגיש אם היית רואה זאת? האין האנשים האלה עדר בהמות? אין להם אנושיות! רק לראות את האנשים האלה, שלא אכפת להם מהיגיינה ושלא יודעים איך לנהל את סביבתם – זה מעורר כעס! האנשים האלה קיבלו סביבת מחיה נעימה, שהכול בה מטופח ויפה. פרחים שונים ודשא צומחים באביב; יש להם הרים, מים, ביתן; יש להם מקומות עבודה, מקומות מגורים ושירותים שונים. כמה נחמד! אבל מה קרה בסוף? הם התייחסו לכך כמובן מאליו; הם לא העריכו את הטוב שקיבלו. הם חשבו: "המקום הזה נחמד יותר מרוב המקומות האחרים, אבל הוא כפרי, פחות או יותר. האדמה אינה אלא עשבים ובוץ". עם הלך הרוח הזה, הם הרסו את המקום ללא מחשבה. הם לא חשבו לנהל את סביבתם. כמה דברים נעדרים מאנושיות כזו! היא לא כוללת את הדברים שאנושיות צריכה לכלול; האנשים האלה לא יכולים לטפל בהיבטים השונים של סביבת המחיה שלהם אפילו בדרכים הבסיסיות ביותר. אימרו לי, איך ייתכן שאנשים לא יעלו על דעתם להוקיר סביבה נעימה כזו שבה הם חיים? איך הם לא חושבים לטפל בה? מדוע? האם הם כל כך עסוקים בביצוע חובותיהם עד שאין להם זמן? או מה עוד קורה איתם? האם יש אדם שלא עסוק בביצוע חובותיו? יש כאלה שחיים בסביבות גרועות יותר משלכם, ובכל זאת הם מטפלים היטב במרחב המחיה שלהם. אנשים רואים זאת ומשבחים, מעריצים ומעריכים אותם. ולעומת זאת, יש את סביבת המחיה שלכם – אחרים אפילו לא צריכים להיכנס פנימה; מספיק להם מבט מבחוץ כדי לבוז לך. האין זה מעשה ידיך? מעשיך וההתנהגויות שלך יצרו את הסביבה העלובה והמחפירה הזו שבה אתה חי. כשאנשים רואים את הסביבה שבה אתה חי, הם רואים בעצם את מהותך. אם כן, האם אתה יכול להאשים אותם על כך שהם בזים לך? אדם לא נחשב נעלה או נחות, אצילי או נבזי, על פי הערכות של אחרים, אלא על פי מה שהוא מביא לידי ביטוי בחייו. אם אתה ניחן בדברים של אנושיות רגילה, תהיה מסוגל להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי. תוכל להפגין את האיכות האצילית שלך, ואחרים יעריכו ויכבדו אותך. אם אינך ניחן בדברים האלה, ואינך מבין היגיינה בסיסית, ואינך יודע כיצד לטפל בסביבה שלך, וחי כל ימיך ב"דיר חזירים" ומרגיש די מרוצה מכך, האיכות הבהמית שלך נחשפת. המשמעות היא שאתה נבזי ונחות. אדם כה נבזי ונחות, עם אנושיות כה נבזית ונחותה, ללא שמץ של חשיבה, השקפה, דרישות וחתירה שיש לאנושיות רגילה – ללא דבר מאלה, האם אדם כזה יכול להבין את האמת? האם הוא יכול להיכנס למציאות-האמת? (לא.) גם אתם חושבים שהוא לא יכול? מדוע לא? יש שיאמרו: "במהלך שנות אמונתנו באל, נפטרנו כבר מזמן מכל הדברים האלה של העולם. לא אכפת לנו מהדברים האלה! 'לחיות חיים איכותיים' – זה דבר ששייך לעולם!" האין כאלה שאומרים זאת? אם כן, האם האוויר שאתה נושם הוא דבר של העולם? הבגדים שאתה לובש, כל הדברים החומריים שבהם אתה משתמש – האם אלה דברים של העולם? מדוע שלא תמצא מקום כלשהו בחוץ להתכנס בו? למה להתכנס בחדר? האם אנשים שאומרים זאת אינם מגוחכים? אני אביא בפניכם עובדה: אם אדם כזה רוצה להיכנס למציאות-האמת, זה יהיה קשה עבורו. אם אדם רוצה להיכנס למציאות-האמת, קודם כל עליו להיות ניחן באנושיות רגילה. מעבר לכך, עליו להשליך מעליו את ההרגלים הרעים הללו בחייו, ולחתור אל חיים עם סגנון ומטרה שיש בהם איכות, נימוסים ומוסר. האם זו דרך הולמת לנסח זאת? ובכן, האם קל לפתור את הבעיות הללו? כמה זמן לוקח לשנות אורח חיים ולהיפטר מהרגל רע בחיים? באיזו שיטה יש להשתמש כדי להיכנס לזה כמה שיותר מהר? אילו שיטות קיימות, מלבד ענישה? (פיקוח הדדי.) פיקוח הדדי הוא שיטה אחת; תלוי אם אנשים מקבלים זאת על עצמם. לפי דעתי, הטלת קנסות היא מהלך עוצמתי ואכן יעיל. ברגע שמפעילים קנסות כספיים, הדבר נוגע לאינטרסים של אנשים. אין להם ברירה אלא לציית, מחשש שהאינטרסים שלהם ייפגעו. זה מה שניתן להשיג על ידי הטלת קנסות. אך מדוע לא ניתן להשיג דבר על ידי שיתוף על האמת עם האנשים האלה? מפני שאין להם אנושיות רגילה ואין להם את התנאים הנדרשים לקבלת האמת. זו הסיבה לכך ששיתוף האמת הוא שיטה לא יעילה עבורם. בכל סביבת עבודה שהיא, קודם כל לימדו למיין דברים לפי סוג, שנית לימדו לשמור על סדר, שלישית לימדו לשמור על היגיינה וניקיון, ולבסוף, ובנוסף על כך, טפחו את ההרגל של פינוי אשפה. זה מה שצריך להיות באנושיות רגילה.

יש נשים שמסרקות את שיערן ויוצאות, מבלי לטאטא תחילה את קווצות השיער שנפלו. הן עושות זאת כל יום. האם ניתן לשנות הרגל כזה? כשאת מסיימת לסרק את שיערך, את חייבת לנקות ולסדר אחרייך מיד. אל תשאירי לאחרים לנקות זאת – נהלי את סביבתך היטב בעצמך. אם את רוצה לנהל היטב את סביבתך, עלייך להתחיל בעצמך. תחילה נקי את המרחב שלך. מלבד זאת, יש לגלות מודעות אזרחית לגבי הסביבות הציבוריות בהן אנו חיים. למשל, האחריות לניהול המרחבים שבהם אנשים חיים ונחים צריכה ליפול על כולם. אם אתה רואה כמה קליפות תפוז על האדמה, פשוט הרם והשלך אותן לפח. באתרי עבודה מסוימים יש שבבי עץ, נסורת, מוטות ברזל ומסמרים מפוזרים בכל מקום כשהעבודה מסתיימת. אם תלך לשם ולא תהיה זהיר, אתה עלול בקלות לדרוך על מסמר. מאוד לא בטוח ללכת שם. מדוע שהם לא ינקו ויהפכו את הדברים להיגייניים לאחר שהם מסיימים את עבודתם? איזה מין הרגל נבזי זה? האם הם מסוגלים להסביר את עצמם? מה יחשבו אנשים כשיראו מקום עבודה כה מזוהם ומלוכלך? האין זו הדרך שבה בהמות עושות את עבודתן? כשאנשים בעלי אנושיות מסיימים את עבודתם הם חייבים לנקות דברים כראוי, ואחרים יידעו במבט חטוף שהעבודה נעשתה על ידי בני אנוש. בהמות לא מנקות אחרי שהן עושות עבודה, כאילו הניקיון לא חל עליהן ואין להן שום קשר לכך. איזה מין היגיון זה? ראיתי לא מעט אנשים שלא מנקים אחרי שהם מסיימים את עבודתם. לכולם יש את ההרגל הרע הזה. אמרתי להם שבכל יום, כשהם מסיימים את עבודתם, הם חייבים לסדר שמישהו ינקה את כל האשפה. לנקות כל יום. כך האתר יהיה נקי. הם חייבים לטפח הרגל כזה. כדי לטפח הרגל לחיים, אדם חייב להתחיל בשמירה על סביבה ואז להמתין ולהתרגל לכך. ואז, יום אחד, כשהסביבה הזו תשתנה, הוא עצמו יחוש אי נוחות כשיראה שמשהו לא נקי. הדבר דומה לאנשים שחיים בארץ זרה במשך שלוש או חמש שנים, וחושבים שהכול שם טוב יותר. מגיע היום שבו הם חוזרים לעיר הולדתם, והם מרגישים שפתאום הם הפכו למיוחסים. הם מביטים בבוז על אחרים שאינם דואגים להיגיינה ועל אנשים שבתיהם לא נקיים. הם לא יכולים לסבול אפילו כמה ימים בלי להתקלח. האם לא הייתה זו הסביבה שלהם שהכתיבה זאת? ככה זה עובד. לכן, עליך להתחיל בניהול ההיגיינה האישית שלך ושל סביבתך. כך תרגיש נוח בביצוע חובתך, ובזה גם צריכים להיות ניחנים אנשים בעלי אנושיות רגילה. הייתי בכמה מקומות וראיתי בהם חדרי בנות שיש בהם אי-סדר מוחלט, אנדרלמוסיה. יש שיאמרו: "אתה רוצה שנהיה מסודרות; האם זה צריך להיות כמו במחנה אימונים?" אין צורך בכל זה. סדרי את מיטתך ונקי את החדר שלך כל יום. שמרי על ניקיון. עשי זאת להרגל. אם תעשי את הדברים האלה כל יום, והם יהפכו להרגל, לנורמה, ויהיו אוטומטיים כמו אכילה, אזי תטפחי סוג כזה של הרגל בחיי היומיום, ודרישותייך מסביבתך יעלו מדרגה. וכאשר הן יעלו מדרגה, כל ההתנהלות שלך, השקפתך המנטלית, טעמך, האנושיות שלך וכבודך ישתפרו כולם. אך אם תגורי ב"דיר חזירים", מקום שאינו מיועד לבני אנוש, אלא דומה יותר למאורה של בהמה, לא יהיה לך צלם אנוש. למשל, יש אנשים שכשהם נכנסים לחדר ורואים שהחדר והרצפה נקיים, יקדישו זמן מה להסרת הלכלוך מנעליהם בחוץ. הם עדיין ירגישו לא נקיים, ולכן יחלצו את נעליהם לפני שייכנסו לחדר. כשבעל החדר יראה כמה הם נקיים ומכבדים אותו, גם הוא יכבד אותם. אנשים אחרים ייכנסו פנימה עם נעליים מכוסות בוץ, וכלל לא יחשבו על כך שהבוץ ילכלך את הרצפה. הם לגמרי חסרי רגישות לעניין. בעל החדר יראה שמטבעם הם לא מקפידים על הכללים. הוא יתייחס אליהם באופן חמור, יבוז להם ובעתיד לא יאפשר להם להיכנס לחדרו. הוא יגרום לכך שהם יחכו בחוץ, והנה הדבר שישתמע מכך: "לא מגיע לך להיכנס פנימה – אם היית נכנס, היית משחית את המקום, ואני הייתי צריך להשקיע זמן רב בניקוי!" הוא לא יכבד אותם. כשהוא יראה שאין בהם צלם אנוש, הוא לא יכבד אותם. אם אדם מגיע לנקודה הזו בחייו, האם הוא עדיין אנושי בכלל? חיית מחמד היא דבר טוב יותר ממנו. לפיכך, כדי להיקרא אנושיים, אנשים חייבים להביא לידי ביטוי צלם אנוש וכדי להביא לידי ביטוי צלם אנוש, עליהם להיות בעלי אנושיות. בכל מקום שבו אדם חי, לא משנה מה החובה שהוא מבצע, הוא חייב לציית לכללים. עליו לדאוג למרחב ולהיגיינה שלו, להיות בעל תחושת אחריות ולהיות בעל הרגלי חיים טובים. הוא חייב להיות קשוב ורציני בכל מעשיו, ולהמשיך בכך עד שהדבר נעשה היטב ובהתאם לסטנדרט הנדרש. כך, אנשים יראו בביצוע חובתך ובאופן שבו אתה מתייחס לאנשים ולדברים שאתה ישר והגון, שאתה אדם טוב. הם יחושו כלפיך הערכה, ובאופן טבעי יתחילו לכבד אותך. הם יעריכו ויכבדו אותך, ולכן הם לא ישטו בך ולא יתעמרו בך. הם ידברו אליך בצורה רצינית, ללא כל לעג או בוז. אינני יודע איך אנשים תופסים את הופעתי, אך יש לי תחושה: כשאני נפגש עם רוב האנשים, הם לא מתבדחים ולא מדברים בקלות דעת. אינני יודע מדוע זה כך. יכול להיות שאנשים מקבלים תחושה: "אתה פשוט אדם כל כך רציני, ואתה רציני גם בדבריך ובמעשיך. אתה אדם ישר; לא הייתי מעז להשמיע בדיחה כשאני מקיים איתך אינטראקציה. ברור ממבט ראשון שאתה לא אדם כזה". כשאתה מגיע למקום ומדבר עם אנשים, משוחח ומקיים איתם אינטראקציה, אם הם מרגישים שיש משהו באנושיות ובמוסריות שלך – הם אולי לא יוכלו לומר בבירור מה הדבר, אבל אתה תדע על מה אתה חושב בכל יום, ותמיד יהיו לך עקרונות וסטנדרטים לאופן שבו אתה מתייחס לדברים ומתקשר עם אנשים – אם זו הדרך שבה אתה מתקשר עם אחרים, אזי הם יאמרו שאתה כל כך זהיר, כל כך רציני וזהיר בכל מעשיך, כלומר, שאתה בעל עקרונות. איזו תחושה זה יעורר בהם בסופו של דבר? חשוב על כך לעומק. אם התנהלותך משקפת דברים של אדם בעל אנושיות רגילה, אזי לא משנה איך אנשים יעריכו אותך מאחורי גבך. אם הם יחושו בעומק לבם שאתה אדם ישר ושקול, אדם בעל גישה רצינית ואחראית כלפי כל הדברים, ובעל סגולות אציליות, אזי לאחר תקופה של קשר ואינטראקציה ביניכם, הם יתחילו להעריך ולכבד אותך. ואז, יהיה לך ערך כאדם. אם, לאחר זמן מה, הם יראו שאינך מבצע דבר כראוי, שאתה עצלן ורעבתן, לא מוכן ללמוד דבר, שהסטנדרטים שלך מוגזמים ביחס ליכולות שלך, שאתה רכושני ואנוכי ביותר – ויתר על כן, שאינך מקפיד על היגיינה ולא מטפל בסביבתך; אם הם יראו שאינך מבין דבר במעשיך, שאתה בעל איכות ירודה למדי, ושאינך ראוי לאמון ולא מסוגל לבצע היטב שום משימה שמוטלת עליך – אזי אנשים יראו בך אדם חסר ערך ויפסלו אותך כאדם. בסך הכול, אין זה עניין רציני להיות חסר חשיבות בעיני אחרים, מה שחשוב הוא שאם גם בלבו של האל אתה נבזי, נחות וחסר ערך, כמו בהמה, ללא לב או רוח, אזי אתה בצרות. אתה עדיין רחוק מאוד מלהיוושע! האם לאדם שאופיו אינו עומד בסטנדרט הנדרש, שדבריו ומעשיו לחלוטין אינם מוסדרים, שהוא כמו בהמה, יש תקווה להיוושע? כפי שאני רואה זאת, הוא בסכנה. במוקדם או במאוחר, הוא יסולק.

ג. גישתם והתנהגותם של אנשים בהיותם בקשר עם המין הנגדי

הפריט השלישי שלנו הוא גישתם והתנהגותם של אנשים בהיותם בקשר עם המין הנגדי בחיי היומיום שלהם. זו סוגיה שכל מי שחי בקרב אנשים אחרים יתמודד איתה, ולא משנה מה גילו. באיזה היבט של אנושיות הנושא כרוך? הוא כרוך בכבודו של אדם, בתחושת הבושה שלו ובסגנון התנהלותו. יש אנשים שמתייחסים כלאחר יד לקשר עם המין הנגדי. הם מרגישים שזה לא עניין גדול כל עוד שום דבר לא קורה, וכל עוד אף אחד מן הצדדים אינו מתענג על מחשבות תאוותניות או חושף תשוקה נפשעת. האם אדם בעל אנושיות רגילה צריך לחשוב מחשבות כאלה? האם זה סימן לאנושיות רגילה? כאשר אתה מבוגר מספיק כדי להתחתן ולהיות בקשר עם המין הנגדי, ואתה רוצה להיות במערכת יחסים, עשה זאת כרגיל, ואיש לא יתערב. אך יש אנשים שלא מעוניינים במערכת יחסים – הם מפלרטטים במשך כמה ימים עם מישהו שמוצא חן בעיניהם, וברגע שהם פוגשים מישהו שמושך את תשומת ליבם ומתאים להעדפותיהם, הם מתחילים להתרברב. ואיך הם מתרברבים? בהרמת גבה, קריצת עין, או שינוי בטון הדיבור שלהם, או בתנועות גוף מסוימות או בהערות הומוריסטיות כדי למשוך תשומת לב; זו התרברבות. כאשר אדם שאינו נוהג כך בדרך כלל מפגין את ההתנהגויות האלה, אפשר לדעת בוודאות שיש בקרבת מקום בני המין הנגדי שמתאימים לטעמו. מי הם האנשים האלה? אפשר לומר שסגנון ההתנהלות שלהם גרוע, או שהם לא שומרים על גבולות ברורים בין גברים לנשים, אך הם לא מפגינים התנהגות מגונה כלשהי. יש שיגידו שהם פשוט קלי דעת. במילים אחרות, הם מתנהלים בצורה לא מכובדת; אנשים קלי דעת לא ניחנים בתפיסה של כבוד עצמי. יש אנשים שחושפים את המאפיינים האלה בחיי היומיום, אך ביצוע חובותיהם לא מושפע וגם לא משפיע על השלמת עבודתם, ואם כך, האם זו באמת בעיה? יש שאומרים: "כל עוד הדבר לא מפריע להם לחתור אל האמת, האם יש צורך כלשהו לדבר על כך?" למה זה קשור? לבושה ולכבוד באנושיותו של אדם. אנושיותו של אדם לא יכולה להיות נטולת בושה וכבוד, ובהיעדרם, אנושיותו לא יכולה להיות רגילה. אנשיים מסוימים הם אמינים, רציניים, אחראיים ועובדים קשה בכל מעשיהם. אין להם בעיות גדולות, אך הם פשוט לא מתייחסים ברצינות להיבט הזה של חייהם. כשאתה מפלרטט עם בן המין הנגדי, האם זו התנהגות בונה או מזיקה? מה יקרה אם האדם שאתה מפלרטט איתו יתאהב בך? יתכן שתאמר: "לא לזה התכוונתי"; ובכן, אם אתה בכל זאת מפלרטט עם מישהו למרות שלא לזה התכוונת, האם אינך משתעשע בו? אתה פוגע בו! זהו חוש מוסרי שבמידה מסוימת לוקה בחסר. לאנשים שעושים זאת יש אופי עלוב. יתר על כן, אם אינך מתכוון להמשיך במערכת היחסים הזו ואינך רציני לגביה, ובכל זאת אתה עדיין מרים גבה וקורץ למין הנגדי, ומתרברב בשנינות ובהומור, ועושה ככל יכולתך להראות שיש לך סגנון, שאתה נאה למראה או יפה תואר – אם אתה מתרברב כך, מה אתה עושה בעצם? (מפתה אנשים.) יש בכך כוונה לפתות. האם התנהגות מפתה כזו היא דבר אצילי או מכוער? (היא דבר מכוער.) זה המקום שבו אין יותר כבוד. איזה מין אנשים בעולם הזה יפתו אחרים? זונות, נשים מופקרות, נוכלים – אלה בני אדם שלא יודעים בושה. מה פירוש הדבר לא לדעת בושה? המשמעות היא שהם חסרי תחושת בושה. יושרה, בושה, כמו גם כבוד ומוניטין – לא אכפת להם מאף אחד מאלה. אנשים כאלה מסתובבים ומתרברבים ומפלרטטים. פלירטוט עם אדם אחד או שניים לא מספיק להם, ומבחינתם לא יהיה מוגזם לפלטרט עם שמונה או עשרה אנשים. הם זקוקים לאלפים רבים כדי לשמח את עצמם. יש נשים נשואות שנולדו להן שני ילדים, ואף אחד מחוץ לבית לא יודע על כך. מדוע הן מסתירות זאת? הן חוששות שברגע שיידעו שהן נשואות ולא פנויות, הן לא יצליחו יותר בפלירטוטים שלהן, ויאבדו את יכולת הפיתוי ואת הקסם שלהן. זו הסיבה שהן מסתירות זאת. האין אנשים כאלה חסרי תחושת בושה? האם אנושיותו של אדם היא רגילה אם יש בה דברים כאלה? לא. משמעות הדבר היא שאם יש לך אנושיות והתנהגויות כאלה, אזי אתה לוקה בחסר במונחים של אנושיות רגילה; אין בה בושה וכבוד. יש אנשים שבנוכחות בני המין הנגדי מתחילים ללטף את השיער שלהם וליישר את בגדיהם, או שהם מתאפרים בסומק ופודרה, ומנסים ככל יכולתם להתייפות. מה מטרתם בכך? מטרתם היא לפתות. להתנהגות כזו אין מקום באנושיות רגילה. היכולת לפתות אנשים באופן זה, ללא כל רגש, מתוך מחשבה שזהו רגיל ושגרתי למדי, שאין בכך דבר חריג, מעידה על חוסר תחושת בושה ואפילו על חוסר הבנה של מה מותר ומה אסור לעשות. יש אנשים שהיו מוכנים ללכת הלוך ושוב ברחוב עירומים לחלוטין אם היו נותנים להם עשרת אלפים יואן. איזה מין אנשים הם? הם אנשים ללא תחושת בושה. הם יעשו הכול למען כסף, ללא כל בושה. ליושרה, אופי, תחושת בושה וכבוד אין משמעות עבורם והם חסרי ערך בעיניהם. הם חשים שיכולתם להתרברב ולפתות אחרים היא כישרון, וכל אושרם טמון בהשגת אהדתם של יותר אנשים, ומכך שעוד אנשים רודפים אחריהם. זהו הכבוד הגדול ביותר בעיני אישה כזו; זה מה שנשים כאלה מוקירות. הן לא מוקירות דברים כמו כבוד, תחושת בושה או אופי. האם זו אנושיות טובה? (לא.) האם אתם מפגינים התנהגויות כאלה? (כן.) אם כך, האם אתם מסוגלים לרסן אותן? האם אתם מסוגלים לרסן אותן ברוב הזמן, או רק לעיתים רחוקות? האם יש לכם את היכולת לרסן את עצמכם? אנשים שיכולים לרסן את עצמם הם אלה שליבם יודע בושה. לכל אחד יש רגעים חולפים של אימפולסיביות ופריקת עול, אך כאשר אלה שמסוגלים לרסן את עצמם עושים זאת, הם חשים שמעשיהם אינם ראויים, שהם משפילים את עצמם, שהם חייבים לתקן מיד את דרכיהם, ושעליהם להימנע ממעשים כאלה בעתיד. ומאוחר יותר, כשהם נתקלים שוב בדבר כזה, הם מסוגלים לשלוט בעצמם. אם בתוך האנושיות שלך אין לך אפילו את היכולת הזו לרסן את עצמך, אזי במה תוכל למרוד כשאתה נקרא ליישם את האמת בפועל? יש אנשים שהתברכו במראה נאה, והם מוצאים עצמם מושא לרדיפה מתמדת על ידי בני המין הנגדי; ככל שרבים יותר רודפים אחריהם, כך הם מרגישים שהם יכולים להרשות לעצמם להתרברב יותר. האין זה מסוכן עבורם? מה עליך לעשות במצב כזה? (לזהות את המלכודת הזו ולהימנע ממנה.) זו באמת מלכודת שעליך להימנע ממנה – אם לא תימנע ממנה, ייתכן מאוד שתגלה שאדם כלשהו לכד אותך. עליך להימנע מהמלכודת הזו לפני שאתה נופל בפח; זה נקרא ריסון עצמי. אנשים בעלי ריסון עצמי ניחנים בתחושת בושה ובכבוד עצמי. מי שלא יודע לרסן את עצמו, עלול להיסחף אחר כל מי שינסה לפתות אותו, וליפול בפח בכל פעם שמישהו יחזר אחריו, דבר שמביא לצרות. יתר על כן, הוא גם יתרברב במכוון, יתקשט ויתלבש, ויבחר במיוחד ללבוש את כל אותם בגדים שיכולים להפוך אותו לנאה יותר, אטרקטיבי יותר ויפה יותר, וילבש אותם מדי יום; הדבר מסוכן עבורו ומעיד על כך שהוא אדם שמנסה במודע לפתות אחרים. אם הופעתך בבגדים אלה מושכת ומפתה מדי, עליך למרוד בבשרך ולחדול מללבוש בגדים כאלה. אם תהיה נחוש בעניין זה, תוכל לעשות זאת. לעומת זאת, אם לא תהיה לך נחישות כזו ותרצה למצוא בן או בת זוג – קדימה, מצא בת זוג: קיימו ביניכם אינטראקציה רגילה ללא פלירטוטים. אם אינך מחפש בת זוג אך בכל זאת אתה מפלרטט עם אחרות, ניתן לכנות זאת רק כחוסר תחושת בושה. צריך להיות ברור לך במה אתה בוחר. האם כולכם יכולים לציית לעקרונות? (יש לנו את הנחישות הזו.) אם יש לכם את הנחישות הזו, אזי יש לכם את האנרגיה ואת המוטיבציה, ויהיה לכם קל לציית לעקרונות. יש אנשים הגונים מטבעם, ויתרה מזאת, לאחר שמצאו אמונה באל, הם חותרים אל האמת ובוחרים בנתיב הנכון, ולכן אין להם את הרצון הזה והם לא מגיבים לאף אחד שמנסה לפלרטט איתם. יש אנשים שדי נוטים לכך, בעוד שאחרים אינם מייחסים לעניין כל חשיבות; נראה שיש אנשים שיש להם את הנחישות הזו, אך אפילו הם עצמם לא יודעים אם הם אכן ניחנים בה או לא. בנוגע לאינטראקציה עם המין הנגדי, זהו דבר שעליך להתמודד איתו בצורה נכונה, לבחון אותו מחדש, ולזהות אותו כחלק מהכבוד והבושה שיש באנושיות רגילה. איך חוסר תחושת בושה קשור לחוסר אנושיות? הוגן לומר שאם לאדם אין תחושת בושה, אין לו אנושיות. מדוע זה שכל מי שחסר אנושיות לא אוהב את האמת? ומדוע אנו אומרים שאדם יכול לחתור אל האמת אם הוא ניחן באנושיות? אימרו לי, האם אנשים ללא תחושת בושה יודעים מה טוב ומה לא טוב? (לא.) אם כן, האם הם חשים תוכחה עצמית כלשהי כשהם מבצעים מעשים רעים שמתנגדים לאל, בוגדים בו ומפרים את האמת? (לא.) האם הם יכולים לעלות על הנתיב הנכון אם מצפונם לא מציק להם? האם הם יכולים לחתור אל האמת? אנשים חצופים וחסרי בושה הם קהי חושים; הם לא יכולים להבחין בבירור בין דברים חיוביים ושליליים, או מה האל אוהב ומה הוא מתעב. לכן, כשהאל אומר לאנשים להיות כנים, הם אומרים: "מה הבעיה עם אמירת שקר? אמירת שקר אינה משפילה!" האם זה לא משהו שהיה אומר אדם חסר בושה? אם אדם בעל תחושת בושה היה מתנהג בחוסר כנות וכולם היו מגלים זאת, האם פניו לא היו מסמיקות? האם הוא לא היה חש בתוכו אי-נוחות? (אכן כן.) ומה באשר לאדם חסר בושה? "לא מעניין אותי להיות אדם ישר, או מה אחרים חושבים, או מה ערכי בעיניהם, או איזו חשיבות הם מייחסים לי – שום דבר מזה לא משנה לי!" לא אכפת להם. אם כך, האם הם עדיין יכולים לחתור אל האמת? אם תשאל אותם לאחר ששיקרו אם הם מוטרדים בליבם או אם הם חשים אשמה עצמית כלשהי, הם יאמרו: "מה זה אומר להיות שליו? מהי אשמה עצמית? למה זה צריך להיות כה מסובך?" הם נטולי מודעות כזו. האם אנשים בעלי היגיון כה מעורער יכולים לנהות אחר האל? האם הם יכולים לחתור אל האמת? הם לא חותרים אל האמת. מבחינתם, אין הבחנה בין דברים חיוביים לשליליים, בין האמת לבין מה שמפר אותה – כולם אותו הדבר. בכל מקרה, הם חושבים: "יהיה בסדר אם כולם יתאמצו, יבצעו את חובתם וישלמו מחיר. אין הבחנה בין הדברים האלה." הם לא חשים שום אשמה-עצמית כשהם עושים דבר שמתנגד לאל, שמפר את עקרונות-האמת, שגורם להפסד לאינטרסים של אדם אחר, או כשהם עושים משהו שמפריע לעבודת הכנסייה. אין להם שום אשמה-עצמית. בכך, האם הם לא לוקים בתחושת בושה? אנשים חסרי תחושת בושה אינם מבחינים בדברים כאלה. עבורם, הכול מסתכם בעשיית כל העולה על רוחם. הכול מותר; אין צורך להשתמש באמת כבסיס לשיפוט. לפיכך, לא קיימת כל דרך עבור אנשים נעדרי בושה להבין את האמת או ליישם אותה בפועל. זהו הקשר בין היעדר תחושת בושה לבין חוסר אנושיות. מדוע, אם כן, לא יכולתם לומר זאת? כולכם חושבים: "הדברים שעליהם אתה מטיף לא קשורים לאמת; הם די רחוקים ממנה. בדרך כלל אנחנו מסוגלים לתפוס את הדברים האלה בבירור, ואם כך, האם עדיין עלינו להקשיב לדברים האלה?" אם אתם מרגישים שאין לכך שום קשר לאמת, אזי באיזו מידה נכנסתם למציאות-האמת? האם אתם מביאים לידי ביטוי אנושיות רגילה? האם באמת הפכתם לאנשים בעלי אנושיות שיש להם את האמת? שיעור קומתכם נמוך מדי ואינכם יכולים אפילו להבין את הדברים האלה, ואם כך, איזו מציאות-אמת יכולה להיות לכם?

אחד מעשרת הצווים המנהליים של בית האל אומר: האדם הוא בעל צביון מושחת, ומלבד זאת הוא בעל רגשות. לכן, אסור בתכלית האיסור לגבר ואישה לעבוד ביחידות, ללא ליווי, בשירות האל. כל מי שיתגלה שעשה זאת יגורש, ללא יוצא מן הכלל. כיצד אנשים מתייחסים לצו מנהלי זה? אם גבר אחד היה מקיים יחסים בלתי הולמים עם יותר משלושים נשים, אימרו לי, איך היו מרגישים אנשים שהיו שומעים על כך? (הם היו מתקשים להאמין.) היית מופתע לשמוע זאת; היית מזועזע, "אלוהים אדירים, זה המון! זה דוחה, הלא כן?" ואיזו תחושה הייתה לאותו אדם כשהיה מספר לך על כך? (הוא היה מתנהג כאילו הדבר חסר משמעות עבורו.) הדבר היה חסר משמעות עבורו. שאל אותו מה הוא אוכל היום: "אורז". שאל אותו עם כמה נשים הוא היה: "שלושים או יותר". הוא היה אומר את שני הדברים בדיוק באותו טון דיבור והלך רוח. האם יש ישועה לאדם עם אנושיות כזו? אין, גם אם הוא מאמין באל. איך הוא יכול שלא להתבייש כשהוא פולט דבר כזה? זה עניין משפיל! אם כך, איך הוא יכול פשוט לפלוט זאת? אימרו לי, האם נותרה בו תחושת בושה כלשהי? לא. תפיסת המצפון בתוך האנושיות שלו כבר נעשתה קהה, ואין לו יותר יכולת תפיסה. אין זה עניין של שחיתות גרידא – אנשים נטולי בושה וכבוד אינם עוד בני אדם. מבחוץ הם עדיין נראים כבני אדם, אך כל זה מתפורר כאשר הם נדרשים לטפל בעניין כלשהו. הם מסוגלים לכל מעשה, בלי לדעת בושה – ומשמעות הדבר היא שהם אינם עוד בני אדם. כאן נסיים את שיחתנו בנושאים אלה.

הרהרו בשלושת ההיבטים האלה של אנושיות רגילה שדנו בהם היום – האם הם חשובים? האם הדברים האלה באנושיות הרגילה מנותקים מהחתירה אל האמת? (לא.) אם כן, במה הם קשורים לחתירה אל האמת? אם אנושיותו של אדם המאמין באל לא נֵחַנָּה בקפדנות, בתחושת אחריות או ביכולת להיות קשוב במעשיו – אם אין לו אנושיות כזו, מה הוא יכול להשיג מאמונתו באל ומחתירה אל האמת? במהלך השנים שיתפנו על לא מעט אמיתות, אמיתות מכל תחום. אם אנשים לא משקיעים מעצמם או לא מתייחסים לאמיתות האלה עם חשיבה מצפונית, כשהכול נעשה ברשלנות ודבר לא נעשה מתוך מצפון, האם הם יכולים להשיג הבנה כזו של האמת? יש אנשים שאומרים: "אם אינני יכול להגיע להבנת האמת, האם לא אוכל פשוט לשנן את הדוקטרינות והמונחים האלה?" האם בסופו של דבר תהיה מסוגל להשיג את האמת בדרך זו? אם אינך ניחן בסוג זה של אנושיות רגילה, ואינך מחזיק בדברים האלה בתוך האנושיות שלך, כלומר, אין לך גישה מצפונית, קפדנית, רצינית ואחראית כלפי דברים, הרי שהאמת הופכת עבורך לדוקטרינות ולסיסמאות – היא הופכת לתקנות. אינך יכול להשיג את האמת, משום שאינך מסוגל להבין אותה. מעבר לכך, אם אינך מסוגל לנהל היטב את הסביבה, את השגרה ואת סגנון חייך האישיים, האם תוכל להיכנס לאמירות ולעקרונות השונים הכרוכים באמת? לא תוכל. יתרה מזאת, אנשים חייבים לאהוב דברים חיוביים בחיים, ועליהם לשמור במעמקי לבם על גישה של תיעוב וסלידה מדברים שליליים ומרושעים. זו הדרך היחידה להיכנס לכמה אמיתות. פירוש הדבר הוא שכדי לחתור אל האמת, עליך להיות בעל גישה נכונה ושיקול דעת נכון. אתה חייב להיות אדם ישר ורציני. רק אנשים כאלה יכולים לזכות באמת. אם אדם נעדר תחושת בושה, ונותר קהה חושים וחסר מודעות בלבו לאחר שביצע מעשים מרושעים רבים, מעשים רבים שמורדים באל ופוגעים באמת, וחושב שזה עניין של מה בכך – האם האמת תועיל לו? היא כלל לא תועיל לו. האמת לא משפיעה עליו כלל, ולא מסוגלת לרסן אותו, לנזוף בו, להנחות אותו או להצביע בפניו על הכיוון והנתיב, דבר המעיד על כך שהוא בצרות. כיצד יכול אדם ללא תחושת בושה להבין את האמת? כדי שאדם יוכל להבין את האמת, תחילה עליו להיות רגיש בלבו לדברים חיוביים ושליליים. הוא יחוש רתיעה אפילו למשמע אזכור של דבר שלילי או מרושע או מפגש עמו, ואם הוא עצמו יבצע דבר כזה, הוא יחוש בושה וחוסר שקט. הוא יחוש אהבה לאמת ויהיה מסוגל לקבל את האמת לתוך לבו. הוא יהיה מסוגל להשתמש בה כדי לרסן את עצמו ולהפוך על פיהם את מצביו השגויים. האין אלה הדברים שצריכים להיות באנושיות רגילה? (כן.) האם לאדם הניחן בהם, לא יהיה קל לחתור אל האמת? ואם אדם לא ניחן באף אחד מהם, אזי דיבור על חתירה אל האמת הוא רק מילים ריקות מתוכן – כיצד אדם יוכל לעשות זאת ללא דברים חיוביים בלבו? רק כאשר האנושיות הרגילה שלך תהיה ניחנה בדברים האלה, האמת תכה שורש, תפרח ותניב פרי בתוכך – רק אז תהיה לה השפעה. כאשר תבין את האמת, תוכל לשנות את חשיבתך ולרסן את התנהגותך, והמחשבות המושחתות שלך יפחתו בהדרגה. זהו שינוי אמיתי.

בכמה מן הביטויים של אנושיות רגילה שבהם דנו היום אתם ניחנים? כמה מהם חסרים לכם? במה אתם ניחנים? (בתחושת בושה.) תחושת בושה – זהו דבר טוב. תחושת בושה היא המינימום שבו עליכם להיות ניחנים. מה עוד? האם לכולכם יש מנטליות וגישה מצפונית וקפדנית לגבי אנשים, מאורעות ודברים? אני רואה שאתם רשלנים בכל מעשיכם, אתם ישנוניים ומתעצלים, וכשאני רואה את המעשים הללו שאתם מבצעים, החרדה גוברת בלבי. האם אתם יכולים לזהות בעצמכם את הבעיות הללו? האם אתם מודאגים כשאתם מזהים אותן? (כן.) באיזה מובן? דברו על כך. (לאחר ששמעתי כעת את השיתוף של האל, אני חש שחסרה בי אנושיות רבה, ושהיתה לי מנטליות של קלות דעת כלפי חובתי וכלפי המאורעות בחיי. אני כל כך רחוק מהסטנדרטים של דרישות האל. זה קצת מפחיד.) דברים רבים מדי חסרים באנושיות שלכם, האם זה העניין? אתם חשים שאתם מאמינים באל במשך שנים, ושמעתם אמיתות רבות, אך אין לכם אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר באנושיות – איך ייתכן שלא תחושו חרדה? לאנשים מסוימים יש מעט מיומנויות טכניות, אך כל מעשיהם רשלניים. הכול נעשה באופן ירוד, לא עומד בסטנדרט, והם לא בודקים מהן השיטות המתקדמות והתקניות. האין זו חשיבה נחשלת מצידם? לדוגמה, כאשר אדם כזה התבקש להתקין דלת, הוא אמר: "במקום מגוריי, רוב הדלתות עשויות מכנף אחת". אותו מקום קטן שממנו הוא בא לא קובע את התקן. עליו לבחון את סגנון הדלתות בבתי עסק ובבנייני מגורים בערים הגדולות, ואז לבצע את עבודתו בהתאם למציאות בשטח. ובכל זאת, כאן הוא פתח את פיו ואמר: "אצלנו בבית, אנחנו לא מייצרים דלתות דו כנפיות, וגם אין כאן יותר מדי אנשים. גם אם יהיו אנשים רבים, זו לא תהיה בעיה – הם יוכלו פשוט להידחק פנימה". אדם אחר אמר: "משקוף הדלת עלול להישבר אם אנשים יידחקו פנימה במשך פרק זמן ארוך מדי. בוא נשקול זאת. הפעם, באופן חריג, הכן דלת עם שתי כנפיים, בסדר?" ואז הוא אמר: "לא! אני מייצר דלתות עם כנף אחת; אינני יכול לייצר דלתות דו כנפיות. האם אני הוא זה שיודע לעשות זאת, או אתה? אני זה שיודע – אם כך, מדוע אינך מקשיב לי? אתה חייב להקשיב לי!" אמרו לו לעבוד בהתאם למצב, אך הוא לא הקשיב והתעקש לייצר דלת צרה. האין זה מטרד? כשהתבקש להתקין מחיצת זכוכית בין החלל הפנימי לחיצוני על מנת להכניס אור ולמנוע תחושת צפיפות, הוא אמר: "למה שנתקין זכוכית? זה יהיה סיכון ביטחוני, לא? אני לא מתקין זכוכית; שתי הדלתות האלה יספיקו. במקום שממנו אני בא, זה סוג הדלתות היחיד שבו אנו משתמשים". אנשים כאלה מרבים להשתמש בביטויים כגון "המקום שממנו אני בא", "אצלי בבית", "רכשתי ידע טכני", כדי לדכא אחרים. האם הדברים האלה הם האמת? (לא.) מה בהכרח לקוי באנושיותם, כך שהם מאמצים גישה כזו כלפי עניינים חיצוניים? רציונליות. ובאופן ספציפי, איזה דבר חסר בהכרח ברציונליות שלהם? תובנה. הם תמיד חושבים שכל דבר שנעשה במקום שממנו באו הוא נכון, שהכול שם נעלה ביותר, שהכול שם הוא האמת. האם הרציונליות שלהם לא לקויה? כיצד אמורה להיראות רציונליות רגילה? אם היתה לאותו אדם רציונליות רגילה, הוא היה אומר: "אני עוסק במקצוע זה שנים רבות, אבל לא ראיתי סוגים רבים של דלתות. במקום שממנו אני בא, כולנו מייצרים דלתות באופן כזה, ולכן, בואו נבחן מה גודלן של הדלתות כאן. נזרום עם מה שהאנשים כאן עושים. זהו מקום שונה, ובמשימה הזו עלי לגלות גמישות". האין זו רציונליות? (אכן כן.) אם כך, האם לאותו אדם יש רציונליות כזו? לא – הוא נעדר כל היגיון. ואיך העניין טופל בסופו של דבר? היה צורך לבצע את העבודה מחדש. האם ביצוע מחדש של עבודה אינו הפסד? (זהו הפסד.) כן, זהו הפסד. האם יש מקרים רבים כאלה? יש. אותו אדם הוא עקשן ללא תקנה. עד כמה הוא עקשן? הוא לא הקשיב לדברי איש, הוא אפילו לא הקשיב לדבריי, והוא אף חלק עלי. אמרתי: "עליך לשנות זאת. אם לא תעשה זאת, העבודה הזו לא בשבילך". והייתה לו החוצפה לומר: "אני אכין דלת בגודל כזה גם אם לא תזדקק לי!" איזה צביון זה? האם זו אנושיות רגילה? (לא.) זו לא אנושיות רגילה – אם כן, איזו אנושיות זו? כפי שאני רואה זאת, הוא מתנהג במידה מסוימת כמו בהמה. בדיוק כמו ששור צמא: לא משנה כמה סחורות או אנשים הוא נושא בעגלה, ברגע שהוא יראה שלולית או נהר, הוא ימשוך את העגלה ישר לשם. אפילו אנשים רבים לא יצליחו לגרור אותו משם. מדובר כאן בבעל חיים. האם גם לאנשים יש צביון כזה? כאשר יש להם צביון כזה, זו לא אנושיות רגילה, וזה מסוכן. הם ימצאו אמתלה לדחות אותך ויסרבו להקשיב. הם כה עקשנים וטיפשים. בעניינים כאלה בחיי היומיום, אם אין לך גישה של קבלה בענווה, של פתיחות לדעות של אחרים, אם אין לך גישה של למידה, כיצד תוכל לקבל את האמת? איך תוכל ליישם אותה בפועל? כולם אומרים שיהיה מתאים יותר להכין דלת בעלת שתי כנפיים. אינך יכול לעשות אפילו את זה, וזה רחוק מאוד מיישום האמת בפועל – אינך מקשיב אפילו להצעה נבונה. האם היית יכול להקשיב למשהו שנוגע באמת? לא היית מקשיב, כמו תמיד. דבר מה שנוגע באמת לא יצליח לחדור לאדם בעל צביון כזה, והמשמעות היא שהוא בצרות גדולות. אם לאנושיותו של אדם אין אפילו היגיון כזה, איזו אמת הוא יכול ליישם בפועל? למען מי הוא עושה את הדברים האלה שבהם הוא עסוק מדי יום? הוא עושה אותם אך ורק על פי ההעדפות שלו עצמו, על פי הרצונות האנוכיים שלו. מדי יום יש לו השקפה מסוג זה כלפי האנשים, המאורעות והדברים הסובבים אותו בחיי היום-יום: "אעשה כרצוני, אעשה כהבנתי, ואפעל על פי אמונתי". מה טיבה של גישה זו? כל מחשבותיו במשך היום כולו הן רוע מוחלט. ואם הוא כה רע בליבו, מה באשר למעשיו? האם קיים אדם שכל מחשבותיו רעות, אך מעשיו כולם עדיין תואמים לאמת? הדבר לא אפשרי – זו תהיה סתירה. כל מחשבותיו רעות, ונקודת המוצא שלו כולה רעה, כך שלכל הפחות, מעשיו לא יונצחו. ומבין הדברים שלא מונצחים, חלקם שיבושים והפרעות, חלקם הרסניים, בעוד שאחרים אינם חמורים יתר על המידה. אם הדברים האלה היו נבחנים בכובד ראש, היה צריך לגנות אותם. כך זה עובד.

יש אנשים המחזיקים בהשקפה שגויה מסוימת, אשר מעוררת דחייה בקרב אחרים. לאנשים האלה יש כמה כישרונות או חוזקות, או אולי מיומנות באומנות, או יכולת מיוחדת בתחום כלשהו, ולאחר שהם מתחילים להאמין באל, הם רואים את עצמם כאנשים מכובדים. האם גישה זו נכונה? מה דעתכם על השקפה זו? האם הדבר שייך לחשיבה של אנושיות רגילה? לא. אם כן, איזה מין רעיון זה? האין הוא חסר היגיון? (אכן כן.) הם מאמינים: "אני נעלה על אנשים מן השורה משום שאני בקיא במלאכה זו, ואני טוב יותר מהאדם הממוצע בבית האל. אני אדם הניחן ביד אומן וביכולת, ואני נואם רהוט ומוכשר. אני דמות מרשימה בבית האל. אני הדובדבן שבקצפת. איש אינו יכול לתת לי פקודות, איש אינו יכול להנהיג אותי ואיש אינו יכול לצוות עלי לעשות דבר. יש לי את המיומנות הזאת, לכן אעשה כרצוני. אינני צריך להתחשב בעקרונות – כל מעשיי נכונים ותואמים לאמת". מה דעתכם על השקפה זו? האין אנשים כאלה? אנשים כאלה אינם מיעוט, והם באים לבית האל כדי להתרברב. אם הם היו משתמשים בחוזקותיהם או בכישוריהם כדי לבצע חובה בבית האל, זה היה בסדר, אך אם מטרתם להתרברב, אזי זו בעיה שטבעה שונה. מדוע זה נקרא "להתרברב"? הם רואים את המאמינים באל כטיפשים, כלא כלום. האם משהו לא השתבש בחשיבתם? האם אין משהו לקוי ברציונליות שלהם? האם כך הם באמת פני הדברים? האם האנשים שמאמינים באל באמת חסרי ערך? (לא.) אם כך, מדוע אותם אנשים רואים אותם ככאלה? למה שתהיה להם מחשבה כזאת? מה מעורר מחשבה כזו? האם הם לומדים זאת מכופרים? הם חושבים שאנשים שמאמינים באל הם לא כלום, שכולם עקרות בית ועקרי בית, שהם כולם איכרים, ושהם מהשכבות הנמוכות של החברה. השקפתם היא זו של הדרקון הגדול האדום כאש. הם חושבים שאנשים שמאמינים באל חסרי יכולת, שהם לא הצליחו לפלס את דרכם בחברה, ופנו לאמונה באל רק מפני שלא היה להם נתיב אחר, שלא היה להם לאן לפנות. הם חושבים שמכיוון שיש להם יכולת מסוימת, שהם בקיאים מעט בתחום מקצועי כלשהו, או שיש להם ידע טכני כלשהו, הדבר הופך אותם לאנשים מוכשרים בבית האל. האם המחשבה הזו נכונה? (לא.) מה לא נכון בה? הם מאמינים שאין אנשים מוכשרים בבית האל, ועם מעט הידע המקצועי שלהם, הם היו רוצים להפעיל סמכות ולהיות בעלי המילה האחרונה בדברים. האם יש אנשים כאלה בחוץ? האם יש אנשים כאלה לצדכם, או בקרב אלה שאתם מכירים או יודעים עליהם? יש מספר אנשים המיומנים בתחום מסוים, וכאשר מבקשים מהם לשמש כמנהיג קבוצה או כמפקח, הם מרגישים כאילו זכו במשרה רשמית. הם מרגישים שיש להם את המילה האחרונה בבית האל, שאיש אינו דואג לאינטרסים של בית האל כפי שהם עושים זאת או מגן על האינטרסים של בית האל יותר מהם, ושאף אחד לא נאמן כמוהם. הם רוצים לנהל הכול ולהשתתף בכל דבר, אך הם לא מנהלים שום דבר היטב והם גם לא מחפשים את עקרונות-האמת. הם לא מקשיבים אפילו לי. האם יש אנשים כאלה בחוץ? (כן.) יש אנשים כאלה. באצטלה של המיומנות המסוימת שלהם, הם רוצים לנהל את כולם ולכהן במשרה רשמית. לדוגמה, כשאחים ואחיות מסוימים עושים דבר מה שאינו לרוחם, הם יאמרו: "אנחנו צריכים לטפל באנשים האלה – הם בלתי נסבלים!" כאשר מתעוררת בעיה בקרב מאמינים באל, יש לשתף איתם על האמת. זה לא מחנה צבאי שיש להנהיג בו משטר צבאי. בענייני הכנסייה, ניתן לפתור בעיות רק על ידי שיתוף על דברי האל והבאת אנשים לכדי הבנת האמת. אלה שלא מקבלים את האמת ופועלים באופן שרירותי וגחמני עלולים להיגזם – רק אלה שמסרבים בתוקף לקבל את האמת יעמדו לדין משמעתי. יש אנשים המשרתים כמפקחים או כמנהיגים וכעובדים, וברור שאין להם את מציאות-האמת, אך הם עדיין רוצים תמיד להפעיל השפעה ולומר את המילה האחרונה בבית האל. האם לאנשים האלה יש מצפון והיגיון? הם בסך הכול מכירים כמה מרזי המקצוע ולא מבינים את האמת כלל וכלל. הם רואים את עצמם כמועילים וכשירים, חושבים שהם טובים יותר מהאדם הממוצע בבית האל, והם רוצים לעשות כרצונם בכנסייה מתוך עמדת כוח – ולהיות בעלי המילה האחרונה והבלעדית. הם לא מחפשים את עקרונות-האמת, אלא פועלים על פי רצונם, על פי העדפותיהם. מה הבעיה כאן? האין זה צביונו של צורר משיח? האם לאנשים כאלה יש את ההיגיון של אנושיות רגילה? אין להם שמץ ממנו. כאן נסיים את השיתוף שלנו על אנושיות רגילה.

ניתוח של האופן שבו צוררי משיח גורמים לאחרים להתמסר רק להם, ולא לאמת או לאל

3. דיון באיסור של צוררי משיח על אחרים להתערב, לחקור או לפקח עליהם במהלך עבודתם

בהמשך לנושא של השיתוף האחרון שלנו, להלן הפריט השמיני מבין הדרכים השונות שבהן צוררי משיח באים לידי ביטוי: הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל. חילקנו את הפריט הזה לארבעה תתי-סעיפים. על שניים מהם דנו בכינוס האחרון: הראשון היה שהם לא מסוגלים לשתף פעולה עם איש, והשני היה שיש להם רצון ושאיפה לשלוט באנשים ולכבוש אותם. מהו השלישי? איסור על אחרים להתערב, לחקור או לפקח עליהם במהלך עבודתם. מה יכולה לכלול עבודה כלשהי שהם לוקחים על עצמם? היא כוללת כל תוכנית עבודה שמנהיג או עובד עשויים להיות אחראים עליה, כמו גם עבודה שמפקח קבוצה או מנהיג קבוצה עשויים להיות אחראים עליה; זו יכולה להיות גם עבודה מקצועית בתחום כלשהו, או עבודה של אדם יחיד. אותו אדם שלקח על עצמו עבודה כלשהי יכול להיות מנהיג או עובד, או שהוא יכול להיות אח או אחות מן השורה. אם הם אוסרים על אחרים להתערב, לחקור או לפקח עליהם, באיזה מצב הם נמצאים? אילו התנהגויות קשורות לאיסור זה? זוהי התנהגות נוספת המשתייכת לביטוי השמיני של צוררי משיח, חשיפה נוספת של מהותם. בכל סוג של תפקיד קיימת עבודה מקצועית מסוימת, ויש עבודה שכרוכה באופן ישיר בהיווכחות בחיים. עבודה מקצועית כוללת את כל ההיבטים של דברים כמו טכניקה, ידע, למידה ואיוש תפקידים. כל אלה כלולים בה. יש אנשים שלוקחים על עצמם עבודה ומתחילים לבצע אותה לבדם. הם לא דנים בה עם אחרים, וכשהם נתקלים בקשיים, הם לא מעוניינים בחוות דעתם של אחרים; רצונם היחיד הוא להיות הפוסקים היחידים ובעלי המילה האחרונה. אנשים אחרים עשויים להציע את רעיונותיהם ותרומתם, מתוך תקווה לסייע להם במידה מסוימת – אך האם הם מקבלים זאת? (לא.) לא, הם לא מסוגלים. איזה מין צביון זה? איזה צביון שולט בהם, עד כדי כך שהם אוסרים על אחרים להתערב, לחקור או לפקח על ביצוע חובתם? הם מאמינים: "אני מכיר את תחום העבודה הזה ואת התיאוריה שלו. הכנסייה הטילה עליי את המשימה הזו ולכן אבצע אותה בעצמי". לעתים קרובות הם טוענים שהם מבינים את המקצוע ושהם יודעי דבר, כדי להצדיק את סירובם לחשוף בפני אחרים כל מידע הקשור לעבודה או להתקדמות העבודה. הם אפילו לא רוצים ליידע אחרים לגבי שגיאות, טעויות או תקלות שצצות בעבודה. כאשר אדם אחר שומע על כך ורוצה לשאול, להיות מעורב או לברר פרטים נוספים, הם מסרבים לענות ואומרים: "דברים שנמצאים בטווח העבודה שלי הם ענייני בלבד. אין לך זכות לחקור. הכנסייה לא הטילה עליך את המשימה הזו – אלא עליי, ועלי לשמור על כך בסודיות". האם זו הצדקה היגיונית? האם נכון מצדם "לשמור על סודיות"? (לא.) מדוע לא? האם שיתוף עם אחרים על מצב העבודה, טעויות ובעיות שנתגלו בה, ותוכניתה וכיוונה, יהווה הפרת סודיות? (לא.) הדבר לא יהווה הפרת סודיות, אלא אם כן יהיה מדובר בפרטים מסוימים שחשיפתם עלולה לסכן את בטיחות הכנסייה, ויהיה זה בלתי ראוי לספר עליהם לאחרים. במקרים כאלה, ראוי לא לגלותם. אך אם כך, מהי הבעיה אם הם משתמשים בשמירת הסודיות כהצדקה, ולא מאפשרים לאחרים לדעת דבר הנוגע לתחום עבודתם, ומתנגדים ומסרבים לבירורים, שאלות או בקשות למידע, הן של אחים ואחיות מן השורה והן של מנהיגים ועובדים? לדוגמה, ייתכן שהם מעוניינים לבצע דבר מה בדרך מסוימת. אדם אחר אומר: "אם תעשה זאת כך, הדבר יגרום הפסד לאינטרסים של בית האל, ותסטה מהמסלול. מה דעתך שבמקום זאת נעשה את זה כך?" הם חושבים לעצמם: "אם אעשה זאת כפי שאתה מציע, הדבר יראה לאחרים שדרכי לא טובה, הלא כן? ואז הקרדיט על העבודה יגיע לך, נכון? זה לא מקובל עלי; אני מעדיף לסטות מהמסלול מאשר לעשות זאת בדרכך. אני חייב לדבוק בדרכי. לא אכפת לי אם זה יגרום הפסד לאינטרסים של בית האל; המוניטין והמעמד שלי, הם החשובים – היוקרה שלי היא החשובה!" גם אם מעשיהם שגויים, הם פשוט ידבקו בטעותם ולא יאפשרו לאיש להתערב. האין זה צביונו של צורר משיח? (אכן כן.) מהי המהות של מניעת התערבות של אחרים? זהו עיסוק בעניינים אישיים. האינטרסים של בית האל לא חשובים להם, והם לא מתמקדים בעבודתו. הם לא עובדים לפי העיקרון הזה. במקום זאת, בעבודתם הם מתמקדים באינטרסים האישיים שלהם, במעמדם וביוקרתם; עבודת בית האל והאינטרסים שלו חייבים לשרת את מעמדם ואת האינטרסים שלהם עצמם. זו הסיבה שהם לא מאפשרים לאחרים להתערב או לחקור את עבודתם. הם מאמינים שברגע שמישהו יתערב בעבודתם, מעמדם והאינטרסים שלהם יהיו תחת איום, ושהחסרונות והפגמים שלהם, כמו גם הבעיות והחריגות בעבודתם, עלולים להיחשף. לכן הם נחושים בדעתם למנוע מאחרים להתערב בעבודתם, והם לא מקבלים את שיתוף הפעולה או את הפיקוח של אף אחד אחר.

לא משנה באיזו עבודה עוסקים צוררי משיח, הם מפחדים שהעליון ילמד עליה יותר ויערוך חקירות. אם העליון אכן חוקר לגבי מצב העבודה או איוש התפקידים, הם יספקו תיאור שטחי בלבד של כמה פרטים שוליים, כמה דברים שלטעמם העליון יכול לדעת עליהם, ושלידיעתו אודותיהם לא יהיו השלכות לגביהם. אם העליון ילחץ ויחקור לגבי יתר פרטי העניין, הם יאמינו שהעליון מתערב בחובתם וב"ענייניהם הפנימיים". הם לא יאמרו דבר נוסף, אלא יעמידו פני אוויל, ירמו ויטייחו דברים. האין הם מסרבים לפיקוח של בית האל? (כן.) ומה תהיה תגובתם אם מישהו יגלה בעיה בעבודתם ויתכוון לחשוף אותם ולדווח על כך לעליון? הם יחסמו אותו וימנעו זאת – הם אפילו יאיימו: "אם תאמר זאת והדבר יוביל לכך שהעליון יגזום אותי, האשמה תהיה עליך. אתה הוא זה שצריך להיגזם!" האם הם לא מנסים להקים מלכות עצמאית? (אכן כן.) הם לא מאפשרים אפילו שהעליון יחקור, ולאיש אין זכות לדעת על דברים המצויים בתחום עבודתם, או לחקור אותם, וקל וחומר להגיש המלצות. אם הם מניחים את ידיהם על תוכנית עבודה, רק להם יש את המילה האחרונה בעניינים הכלולים במסגרת העבודה הזו; רק הם יכולים לשמש כבוררים; רק הם יכולים לפעול ולדבר כרצונם, ולא משנה איך יפעלו, יש להם תירוץ לכך. באיזו דרך פעולה הם נוקטים כאשר מישהו מבקש לחקור? שטחיות וטיוח. ומה עוד? (מרמה.) זה נכון: מרמה – הם אפילו יציגו בפניך חזות כוזבת. לדוגמה, בכנסייה מסוימת, מנהיג או דיקן בשורה מצליחים לצרף בתוך חודש שלושה אנשים בלבד לכנסייה שעליה הם אחראים, מספר נמוך בהרבה מאשר בכנסיות אחרות. הם מרגישים שאין להם שום דרך להסביר זאת לעליון – ולכן, מה הם עושים? כשהם מגישים דו"ח על עבודתם, הם מוסיפים את הספרה אפס לספרה שלוש ואומרים שהם השיגו שלושים אנשים. אדם אחר שומע על כך ושואל אותם: "האין זו מרמה?" "מרמה?" הם אומרים. "ובכן, זה יהיה בסדר כשבחודש הבא נשיג שלושים איש ונשלים את החסר, הלא כן?" יש להם תירוץ לכך. אם אדם אחר היה מתייחס לעניין ברצינות והיה רוצה לדווח לעליון על העובדות, הם היו מאמינים שאותו אדם מתנכל להם ופועל נגדם. ולכן, הם ידכאו אותו ויטפלו בו – הם יגרמו לו לבעיות. בכך, האין הם מענישים אנשים? האם הם לא עושים רע? בעבודתם הם לעולם לא מחפשים את עקרונות-האמת, ואם כך, מהי מטרתם בביצוע העבודה? מדובר בהבטחת מעמדם ופרנסתם. לא משנה מהם הדברים הרעים שהם עושים, הם לא מגלים לאנשים את כוונתם ואת המניע למעשיהם. הם חייבים לשמור על כך בסודיות מוחלטת; הדברים האלה הם מידע מסווג מבחינתם. מהו הנושא הרגיש ביותר עבור אנשים כאלה? הנושאים הרגישים ביותר עבורם הם כשאתה שואל אותם: "מה עשית לאחרונה? האם מילוי חובתך הניב תוצאות כלשהן? האם היו שיבושים או הפרעות בתחום עבודתך? כיצד התמודדת איתם? האם אתה עומד בקצב הנדרש בעבודתך? האם ביצעת את חובתך נאמנה? האם החלטות שקיבלת לגבי עבודתך גרמו להפסדים לאינטרסים של בית האל? האם מנהיגים שאינם כשירים הוחלפו? האם קודמו וטופחו אנשים בעלי איכות טובה שבאופן יחסי חותרים אל האמת? האם דיכאת אנשים שהיו סרבנים כלפיך? איזה ידע יש לך על צביונך המושחת? איזה מין אדם אתה?" אלה הנושאים הרגישים ביותר עבורם. הם מפחדים ביותר כששואלים אותם את השאלות הללו, ולכן, במקום להמתין עד שתשאל אותם, הם ימהרו למצוא נושא אחר כדי לטייח את העניין. הם רוצים להטעות אותך בכל האמצעים, ולמנוע ממך לדעת מה המצב לאשורו באותה עת. הם תמיד ממדרים אותך, תמיד מונעים ממך לדעת עד כמה רחוק הם באמת הגיעו בעבודתם. אין שם שמץ של שקיפות. האם לאנשים כאלה יש אמונה אמיתית באל? האם יש בהם יראת-אל? לא. לעולם הם לא מדווחים באופן יזום על העבודה, וגם לא על תקלות בעבודתם; אף פעם הם לא שואלים, מחפשים או נפתחים לגבי האתגרים והבלבול שבהם הם נתקלים בעבודתם, אלא מרחיקים לכת עד כדי הסתרת הדברים האלה, תוך שהם מטעים ומרמים אחרים. בעבודתם אין שקיפות כלל, ורק כאשר העליון לוחץ עליהם להגיש דיווח עובדתי ומפורט, הם יאמרו דברים מעטים בחוסר רצון. הם היו מעדיפים למות מאשר לדבר על נושאים כלשהם הקשורים למוניטין ולמעמד שלהם – הם היו מעדיפים למות ולא לומר על כך ולו מילה אחת. במקום זאת, הם מעמידים פנים שהם לא מבינים. האין זה צביונו של צורר משיח? איזה מין אדם הוא זה? האם בעיה מסוג זה נפתרת בקלות? אם העליון היה מדריך אותם בעבודתם, מה הייתה גישתם לכך? שטחיות. נראה כאילו הם מסכימים, ואפילו יוציאו מחברת או מחשב וירשמו הערות במרץ – אך לאחר מכן, האם הם יבינו את ההנחיות ויתחילו לעבוד? (לא.) הם יוצרים בפניך מצג שווא, עושים הצגה כדי להטעות אותך. מה הם באמת חושבים? "מכיוון שהעבודה הזו ניתנה לי לביצוע, דעתי היא הקובעת. איש לא יכול להתערב במה שאני מתכוון לעשות. 'לממונים המקומיים יש יותר שליטה מהממונים מטעם המדינה', ולכן יש לי את הזכות הזו. אם לא כך הוא הדבר, אל תטיל עלי לטפל בזה. פטר אותי." כך הם חושבים וכך הם פועלים. איזה צביון הוא זה? האין זה צביון של צורר משיח? (אכן כן.) המשמעות היא צרות. אינך רשאי להתערב, לברר, לחקור או לשאול שאלות. הם מאוד רגישים לזה. הם חושבים: "האם זהו העליון שמנסה לבדוק את הבעיות שלי ולפקח על עבודתי? מי הלשין?" הם מתאמצים בבהלה ובנחישות לגלות מי בדיוק פגע בהם. בסופו של דבר, החשדות שלהם מצטמצמים לשני אנשים, והם שולחים אותם לדרכם. איזו בעיה זו? זהו צביון של צורר משיח.

מהו סימן ההיכר העיקרי של צביונו של צורר משיח? היאחזות במעמד ושליטה באחרים. הם משיגים מעמד כדי לשלוט באחרים. כל עוד יש להם מעמד, הם ישלטו באנשים באופן לגיטימי. מדוע אני אומר שהם יעשו זאת באופן לגיטימי? מכיוון שתפקידם הוקצה להם על ידי בית האל, הם נבחרו על ידי האחים והאחיות לעשות זאת. האם בכך הם לא ירגישו שהם פועלים באופן לגיטימי? (כן.) לכן, הדבר משמש אותם כאמצעי להפקת תועלת, מתוך המחשבה הבאה: "אתם בחרתם בי, נכון? אם בחרתם בי, עליכם לסמוך עליי. יש את האמרה הזו של הכופרים: 'אל תפקפק באלה שבהם אתה משתמש, ואל תשתמש באלה שבהם אתה מפקפק'". כאן, הם אפילו משתמשים באמירה שטנית. האם האמרה הזו היא האמת? (לא.) אלה דברי כפירה שטניים ומופרכים. אם תחקור על עבודתם, הם יציגו תיאוריה כזו: "'אל תפקפק באלה שבהם אתה משתמש ואל תשתמש באלה שבהם אתה מפקפק'. אם אתה משתמש בי, אינך יכול לחשוד בי. אם אינך יודע איזה מין אדם אני, אם אינך יכול לראות אותי לאשורי, אל תשתמש בי. אך אתה משתמש בי, ובהתחשב בכך, אני חייב לעמוד איתן בעמדתי. דבריי חייבים להתבצע." מה שהם אומרים חייב להתבצע בכל ענייני העבודה; אי אפשר שלא לאפשר להם זאת, או למצוא להם שותף, או שאחרים יפקחו עליהם וידריכו אותם. אם אדם בא לבדוק את עבודתם, הם פשוט מסרבים לכך – לדעתם הם לא עשו שום טעות ואין צורך לבדוק אותם. מכוח זכויותיהם, הם מנצלים את מעמדם וסמכותם כדי להשתלט על אחרים, על אתר העבודה ועל עבודת הכנסייה. האין הם מקימים מלכות עצמאית? האין זה צורר משיח? בית האל אולי דורש מהם לבצע את העבודה ואת החובה הללו, אך הוא לא יאפשר להם להשתמש בכוח כרודנים. האם אנשים כאלה לא מבינים שלא כהלכה את כוונת האל ואת סידורי ביתו? מדוע הם תמיד נאחזים במעמד ובכוח במקום למלא היטב את חובתם? (צביונו של צורר משיח שולט בהם.) זה נכון – זהו צביונו של צורר משיח. מדוע כאשר הכנסייה מסדרת עבורם עבודה הם לא מבינים זאת כהלכה? משום שבמהותם הם אוהבים לשלוט באנשים. זוהי מהות טבעם – זו מהותם. סדרו להם עבודה, והם ירגישו שעכשיו יש להם כוח ומעמד, וכך יש להם שליטה במגרש שלהם. אם תיכנס למגרש שלהם, יהיה עליך לציית להם. לדוגמה, בית האל סידר פעם שמנהיג מסוים יבדוק את עבודתו של צורר משיח. אותו מנהיג וצורר המשיח ההוא היו שניהם מנהיגי כנסייה; היתה להם אותה דרגה. צורר המשיח אמר: "אתה מנהיג כנסייה, ואני מנהיג כנסייה. אנחנו באותה דרגה. אתה לא תתערב בענייני ואני לא אתערב בענייניך. אל תשתף איתי – אתה לא בעמדה לעשות זאת! ואתה רוצה לשאול איך הדברים מתנהלים בכנסייה שלנו – האם העליון הורה לך לעשות זאת? תוכיח לי". המנהיג אמר: "העליון פשוט ביקש ממני להעביר מסר. לך תשאל אם אינך מאמין לי". צורר המשיח אמר: "אם כך, מאין לך הזכות לשתף איתי ולהאשים אותי? מאין לך הזכות לחקור דברים הנוגעים לעבודתי? אתה לא בעמדה לעשות זאת!" האם הדברים האלה תואמים את האמת? (לא.) מהו אופן הפעולה הזה? זהו אופן פעולה של צורר משיח בלבד. יש אמרה בקרב הכופרים: "הכוח הוא הצדק". הם מתחרים ביניהם כדי לראות דרגתו של מי גבוהה יותר, למי יש יותר כוח, מי מוכשר יותר. הם מתחרים כדי לראות מי אחראי על מספר רב יותר של אנשים. ובבית האל, צוררי משיח מתחרים עם אחרים על אותם הדברים. האם הם לא הגיעו למקום הלא נכון? האם זו בדרך כלל החשיבה של אדם בעל צביונות מושחתים, שאינו צורר משיח, כשהוא נתקל במנהיג כנסייה שדרגתו זהה לשלו? הוא יחשוף דבר מה, אך בדרך כלל יוכל לשתף עם אותו מנהיג כנסייה. הוא בהחלט לא יאמר: "האם עמדתך מאפשרת לך לחקור את עבודתי?" הוא לא יאמר זאת, מפני שיש לו היגיון רגיל ויש לו לב ירא-אל. איך יתנהג אדם שניחן בהיגיון רגיל? הוא יחשוב: "היותנו מנהיגי כנסייה – זה האל שמרומם אותנו; זה התפקיד שהאל מטיל עלינו וזו חובתנו. אם האל לא היה מטיל זאת עלינו, היינו כלום ושום דבר. אין זה מינוי רשמי רגיל. אני יכול לשתף איתך על עבודת הכנסייה ועל הדרך שבה הדברים מתנהלים עם האחים והאחיות, ועל חוויית העבודה שלי". האם צורר משיח ישתף עם אחרים על הדברים האלה? לא – הוא בהחלט לא יחשוף אותם. זו הסיבה לכך שאחד המאפיינים של צוררי משיח הוא הרצון למעמד וכוח שעולה על זה של אנשים מן השורה, ומעבר לכך, זו הסיבה שהם בוגדניים וערמומיים יותר מאנשים מן השורה. היכן באה לידי ביטוי הבוגדניות והערמומיות שלהם? (הם לא אומרים לך כלום. הם לא אומרים לך דבר באופן ישיר.) הם מתייחסים לכל עניין כאל סוד, משהו שאל להם לדבר עליו עם אחרים. בכל עניין, הם נשמרים מפני אחרים; הם שומרים על הכול עטוף, מכוסה ומוסתר. אם כך, האם הם יכולים לקיים אינטראקציה ותקשורת רגילות במגעיהם עם אחרים? האם הם יכולים לומר דבר מה מהלב? לא. הם רק תורמים כמה קלישאות שטחיות ומילים נעימות, כדי למנוע ממך לאמוד את המצב הבסיסי. לאחר שתהיה איתם בקשר במשך זמן מה, אתה תרגיש: "על פי מראית עין, האדם הזה לא נראה רע, אך מדוע אני מרגיש תמיד שלבו כל כך רחוק מאנשים אחרים? למה תמיד הקשר איתו מלווה תמיד באי נוחות? תמיד אני מרגיש שאני לא מבין אותו". האם אתה מרגיש כך? (כן.) זהו צביונם של צוררי משיח: הם נשמרים מפני כולם. ומדוע הם נשמרים? מפני שמבחינתם, כל אחד עלול להוות איום על מעמדם. אם הם לא יישמרו, אם הם ירפו מההגנה שלהם, הם עלולים לאפשר לאחרים לדעת מה באמת קורה איתם, עם האני האמיתי שלהם – ואז מעמדם לא יוכל להמשיך ולהתקיים. לכן, כשהם נתקלים במישהו ששואל על מצב עבודתם וחובתם, או על המצב האישי שלהם, הם יסתירו ויכסו ככל יכולתם. הם ימצאו דרך לטשטש את מה שלא יוכלו להסתיר, או שהם יתחמקו ממך. יש צוררי משיח בעלי צביון מוזר: אף על פי שהם חיים בקרב אחרים, לא תראה אותם מקיימים אינטראקציה רגילה עם איש, ואין להם תקשורת רגילה עם אחרים. בכל יום הם מתבודדים, מופיעים בזמן הארוחה ולאחר מכן נעלמים שוב. הם תמיד נוקטים בהיעלמות. מדוע הם לא מקיימים אינטראקציה עם אחרים? הם מספרים הכול למשפחתם, ואם כך, מדוע אין להם מה לומר לאחים ולאחיות? לכופרים יש אמרה: "מי שמדבר הרבה טועה הרבה". אנשים כאלה מחויבים לתפיסה הזו; הם לא ירשו לעצמם לדבר ברשלנות, מכיוון שדבר מה שהם יאמרו עלול בהחלט לחשוף את המשחק שלהם ואת חולשתם. אין לדעת איזו מילה עשויה לגרום לאחרים לזלזל בהם ולאפשר לאחרים לדעת מה באמת קורה איתם, ולכן הם עושים כל שביכולתם כדי להתחמק מאחרים. האם ההתחמקות הזו שלהם בלתי מכוונת, או שיש משהו פנימי ששולט בה? יש שם משהו ששולט בה. האם הדבר הזה צודק ומכובד, או שהוא מפוקפק? (הוא מפוקפק.) כמובן שהוא מפוקפק. זו לא הדרך היחידה שבה צוררי משיח מתנהגים – ברוב הזמן הם לא מתקשרים ולא מקיימים אינטראקציה עם אחרים באופן רגיל. עם זאת, לעיתים הם מאוד רהוטים ומסוגלים לדבר – אך על אילו דברים הם מדברים? מה תוכן הדברים? הם מטיפים את המילים והדוקטרינות ומתרברבים. הם אומרים שהם יכולים לעשות עבודה מעשית ולפתור בעיות אמיתיות, כשלמעשה, אין להם שום כישורים אמיתיים. שאלו אותם אילו חסרונות יש להם, או אם יש להם צביון גאוותן, והם יאמרו: "מי בקרב האנושות המושחתת אינו גאוותן?" ראו את זה – אפילו לגאוותנות שלהם יש הצדקה. הגאוותנות שלהם כוללת את כולם בתוכה, כאילו שהיא ראויה למדי. הם לעולם לא יחפשו את האמת, ונראה שהם לא מבחינים שיש בעיות או קשיים כלשהם בעבודה. ואתה לא תבין את המצב האמיתי על ידי כך שתשאל אותם. כשאין להם מה לעשות, הם פשוט יושבים שם בשקט, ובכל פעם שהם משמיעים את קולם, הם מדברים על הכישורים שלהם. הם אף פעם לא נפתחים, הם אף פעם לא אומרים אילו מרדנות או רצונות ראוותניים יש בתוכם, או איך הם מנסים לסגור עסקאות עם האל, או למי הם משקרים, או מהן שאיפותיהם בביצוע עבודתם. הם אף פעם לא מעלים את הנושאים האלה, וכשאחרים עושים זאת, הם לא מתעניינים בכך. אפילו לגבי שאלות שנוגעות בדברים שבתחום עבודתם, הם פשוט ידברו מעט ובצורה שטחית. בקצרה, כל מי שבא איתם במגע למשך זמן כלשהו ורוצה ללמוד יותר אודות כל דבר הקשור בחובתם, יתקשה מאוד, בין אם הדבר קשור לכוח אדם, לפרקטיקה מקצועית או להתקדמות העבודה. אתה לא תקבל תשובות בקלות, ולא משנה מה תהיה גישתך – בין אם תשאל בעקיפין או באופן ישיר, או שתפנה את שאלתך לאדם המקורב אליהם. הדבר כה מייגע. האין זו בוגדנות? (כן.) מדוע כה קשה לקבל מהם מידע כלשהו על דברים כפי שהם? מדוע הם מקפידים כל כך להסוות דברים? מה מטרתם? הם רוצים להבטיח את מעמדם ואת מקור פרנסתם. הם מאמינים: "לא היה קל להשיג את המעמד הזה, להגיע למקום שבו אני נמצא היום – האם האם לא אסתבך אם אעשה מעצמי צחוק בגלל טעות ברגע של חוסר זהירות? ובנוסף לכך, אם בית האל יידע על מעשיי הרעים, מי יודע אם הם יטפלו בי?" לא משנה כמה תדבר על פתיחות, על להיות אדם כן, ועל ביצוע חובה נאמנה, האם זה יחלחל אליהם? לא, זה לא יקרה. מבחינתם, יש רק אני מאמין אחד: סוד גלוי הוא סכנה. אם תגלה הכול לאחרים, אתה לא כשיר – אתה חסר תועלת! זה האני מאמין שלהם. כזה הוא צביונם של צוררי משיח.

לא משנה מה העבודה שצוררי משיח מבצעים, הם אוסרים על אחרים להתערב או לחקור, ויתרה מכך, הם אוסרים על בית האל לפקח עליהם. מה מטרתם בכך? הם בעיקר רוצים לשלוט באנשיו הנבחרים של האל, להבטיח את מעמדם ואת כוחם, ומשמעות הדבר היא שהם מבטיחים את מקור פרנסתם. זו מטרתם העיקרית. אם אתם מנהיגים או עובדים, האם אתם חוששים שבית האל יחקור את עבודתכם ויפקח עליה? האם אתם חוששים שבית האל יגלה מעידות וטעויות בעבודתכם ויגזום אתכם? האם אתם חוששים שאחרי שהעליון יכיר את האיכות ואת שיעור הקומה האמיתיים שלכם, הוא יראה אתכם באור אחר ולא ישקול לקדם אתכם? אם יש בך את הפחדים האלה, הדבר מוכיח שהמניעים שלך אינם למען עבודת הכנסייה, אלא שאתה פועל למען מוניטין ומעמד, והדבר מוכיח שיש לך צביון של צורר משיח. אם יש לך צביון של צורר משיח, אתה עלול לצעוד בנתיב של צוררי משיח ולבצע את כל הרע שצוררי משיח מחוללים. אם אין בלבך פחד שבית האל יפקח על עבודתך, ואתה מסוגל לספק תשובות אמיתיות לשאלות ולחקירות של העליון מבלי להסתיר דבר, ולומר את כל מה שאתה יודע, אזי לא משנה אם מה שאתה אומר נכון או לא נכון, ולא משנה איזו שחיתות חשפת – ואפילו אם גילית צביון של צורר משיח – אתה בשום אופן לא תוגדר כצורר משיח. המפתח טמון ביכולתך להכיר בצביון צורר המשיח שלך, ובהיותך מסוגל לחפש את האמת כדי לפתור את הבעיה הזו. אם אתה אדם שמקבל את האמת, ניתן לתקן את צביון צורר המשיח שלך. אם אתה יודע היטב שיש לך צביון של צורר משיח, ובכל זאת אינך מחפש את האמת כדי לפתור זאת, אם אתה מנסה אפילו להסתיר או לשקר לגבי בעיות שמתעוררות, ומתנער מאחריותך, ואם אינך מקבל את האמת כשגוזמים אותך, הרי שזו בעיה רצינית, ואינך שונה מצורר משיח. בהיותך מודע לכך שיש לך צביון של צורר משיח, מדוע אינך מעז להתמודד עם הדבר? מדוע אינך יכול להתייחס לכך בכנות ולומר: "אם העליון ישאל על עבודתי, אני אגיד את כל מה שאני יודע, ואפילו אם הדברים הרעים שעשיתי יתגלו, והעליון יפסיק להשתמש בי לאחר שיידע זאת, ואני אאבד את מעמדי, עדיין אומר בבירור את מה שעליי לומר"? הפחד שלך שבית האל יפקח על עבודתך ויחקור אודותיה מוכיח שאתה מעריך את מעמדך יותר מאשר את האמת. האין זה צביונו של צורר משיח? יותר מכול, צביונו של צורר משיח מוקיר את המעמד. מדוע אתה מעריך כל כך את מעמדך? אילו יתרונות אתה יכול להפיק ממעמד? אם המעמד יביא עליך אסון, קשיים, מבוכה וכאב, האם עדיין תעריך אותו? (לא.) למעמד יש יתרונות כה רבים, דברים כמו קנאה, כבוד, הערכה וחנופה מצד אנשים אחרים, כמו גם הערצה ויראת כבוד. המעמד גם טומן בחובו תחושת עליונות ופריבילגיה, שמעניקה לך גאווה ותחושת ערך עצמי. בנוסף, אתה גם יכול ליהנות מדברים שאחרים לא נהנים מהם, כמו יתרונות המעמד ויחס מיוחד. אלה הדברים שאינך מעז אפילו לחשוב עליהם, ואתה משתוקק אליהם בחלומותיך. האם אתה מוקיר את הדברים האלה? אם מעמד הוא חלול, חסר משמעות אמיתית, וההגנה עליו אינה משרתת מטרה אמיתית, האין זה טיפשי להוקיר אותו? אם תוכל לוותר על דברים כמו אינטרסים והנאות של הבשר, אזי תהילה, רווח ומעמד לא יכבלו אותך יותר. אם כך, כדי לפתור בעיות הקשורות להערכת מעמד ורדיפה אחריו, מה צריך לפתור קודם? ראשית, יש לראות לאשורו את טבע הבעיה של עשיית רע ושל עיסוק בתחבולות, הסתרה וטיוח, וכן של דחיית הפיקוח, הבדיקה והחקירה של בית האל, במטרה ליהנות מיתרונות המעמד. האין זו התנגדות גלויה והתקוממות בוטה נגד האל? אם תצליח להבין לאשורם את הטבע וההשלכות הכרוכים בחמדנות של יתרונות המעמד, הבעיה של רדיפת מעמד תיפתר. אם אינך יכול להבין לאשורה את מהות התאווה ליתרונות המעמד, הבעיה הזו לא תבוא על פתרונה לעולם.

האם אתם משתפים פעולה בעבודה ובביצוע חובותיכם? האם אתם מקבלים פיקוח? האם עשיתם דבר מה כדי למנוע מאחרים להתערב או לחקור? אם מישהו מבקש לחקור, האם אתם מתנגדים לו ואומרים: "מי אתה שתתערב בענייני? מבחינת מעמד, דרגתי גבוהה יותר משלך ודעתי היא הקובעת בעבודתי. העליון לא ערך חקירות, ואם כך, מה נותן לך את הזכות לעשות זאת?" משהו דומה? מהו הצביון העיקרי של צוררי משיח? כיבוש מעמד ואחיזה בכוח; התנהלות שטחית ושקרית כלאחד יד, תוך הימנעות מעשיית דברים שמועילים לעבודת בית האל או נובעים מהתחשבות באינטרסים שלו. כלפי חוץ נראה שהם עסוקים במרץ במשימותיהם, אך התבוננו במעשיהם: קודם כל, הם לא מתקדמים במעשיהם; שנית, הם לא יעילים; ושלישית, אין להם השפעה רבה – הכול הופך לאי-סדר מוחלט. יש רק דבר אחד שעליו הם לא מוותרים והוא, ניצול ההזדמנות שמספקת עבודתם כדי לאחוז בכוח ולא להרפות. הם מרגישים טוב כל עוד יש להם כוח. עבודתם נטולת שקיפות באופן מוחלט, בין אם היא קשורה למקצוע, לקשרי חוץ, למיומנות טכנית או להיבטים אחרים. האם חוסר השקיפות הזה אינו מכוון? הוא מכוון – מה שאינו מכוון אינו צביון, אלא קשור לאיכות לקויה ולחוסר ידיעה כיצד לבצע את העבודה. אם כך, מדוע אני אומר שהצביון הזה הוא צביונו של צורר משיח? הם פועלים מתוך כוונה. יש להם כוונה בתוכם: באופן מודע הם מונעים ממך לדעת את הדברים האלה, ובמודע מסתתרים ממך ונמנעים מלראות אותך. הם ממזערים את הדיבור והתקשורת שלהם איתך; הם ממזערים את חילופי הדברים שלהם איתך. הם ממזערים את חשיפתם לדברים האלה, כך שלא תאשים ותחקור אותם תמיד, לא תדע יותר מדי על מה שבאמת מתרחש ולא תבחין בפרצופם האמיתי. האין זה מכוון? האם אין בזה כוונה? מה כוונתם ומטרתם? הם רוצים להערים עליך, להשתמש בתחבולות כדי להתקדם; הם יוצרים רושם מוטעה ומונעים ממך לדעת איך הדברים מתנהלים באמת. בדרך זו, הם יבטיחו את מעמדם, והדבר ישמח אותם. האין זה טבע העניין? (אכן כן.) זהו צביונם של צוררי משיח, לרמות, להונות ולהסתיר דברים במודע. הכול נעשה באופן מודע. אמור לי, איזו תוכנית עבודה גורמת לאנשים להיות עסוקים כל כך עד שאין להם זמן להיפגש עם אחרים? אין תוכנית כזאת, נכון? אף תוכנית עבודה לא מעסיקה אדם עד כדי כך שאין לו זמן לאכול או לישון, וגם אין לו זמן להיפגש עם אחרים. לא קיים עדיין עומס כזה. אפשר להקדיש זמן לדברים האלה. אם כך, מדוע לאנשים האלה אין זמן? הם לא רוצים להיפגש איתך; הם לא רוצים שתחקור אותם על עבודתם. האין זה צביונו של צורר משיח? (אכן כן.) איזה מין אנשים הם? האין הם חסרי אמונה? הם חסרי אמונה – כל צורר משיח, ללא יוצא מן הכלל, הוא חסר אמונה. אלמלא כן, הם לא היו מנכסים לעצמם את עבודת בית האל, ולא היו שולטים תחת השפעתם על אלה הנוהים אחר האל. הם לא היו עושים דברים כאלה. ההתנהגות הראשונה של חסרי אמונה היא היעדר מוחלט של לב ירא-אל. הם זוממים למען האינטרסים שלהם עצמם, באמתלה של אמונה באל – הם חצופים ומופקרים, וכלל לא מפחדים. אמונתם באל אינה אמונה אמיתית, אלא סיסמה. אין להם שום יראת-אל בלבם.

איזו גישה מאמצים אנשים מסוימים כאשר הם שומעים שמישהו מתכוון להתערב בעבודתם ולפקח עליה? "פיקוח זה בסדר. אני מקבל פיקוח. גם לחקור זה בסדר – אבל אם אתה אכן מפקח עליי, לא תהיה לי שום דרך להתקדם בעבודתי. ידיי יהיו כבולות. לא אוכל לעבוד אם תמיד תהיה לך המילה האחרונה ותהפוך אותי לכלי ביצוע בלבד. 'יכול להיות רק זכר אלפא אחד'". האין זו תיאוריה? זו תיאוריה של צוררי משיח. איזה צביון יש לאדם שאומר זאת? האם זה צביון של צורר משיח? מה זה אומר: "יכול להיות רק זכר אלפא אחד"? הם לא יקבלו אפילו חקירות מצדו של העליון. אם העליון לא היה עורך חקירות, האם פעולותיך לא היו מפרות את האמת? האם היית פועל באופן שגוי בגלל חקירות? האם העליון היה מכשיל את עבודתך? אמור לי, האם העליון מספק הנחיות לעבודה, עורך חקירות ומפקח עליה במטרה שהיא תתבצע באופן טוב יותר, או גרוע יותר? (טוב יותר.) ובכן, מדוע אנשים מסוימים לא מקבלים את התוצאות המשופרות הללו? (צביונו של צורר משיח שולט בהם.) זה נכון. יש להם צביון של צורר משיח – אין להם שליטה על כך. כאשר מישהו עורך חקירה לגבי העבודה שעליה הם אחראים, הדבר מכעיס אותם. הם מרגישים שהאינטרסים שלהם יועברו לאחרים, וכך גם מעמדם וסמכותם. לכן הם נעשים מוטרדים. הם מרגישים שהתוכניות והנהלים שלהם השתבשו. והאם זה יתאים להם? אם העליון מקדם מישהו ומבקש ממנו לשתף איתם פעולה, הם חושבים: "לא תכננתי להשתמש באדם הזה, אבל העליון עומד על כך שהוא טוב, וקידם אותו. אני לא מרוצה מזה. איך אעבוד יחד איתו בשיתוף פעולה? אם העליון ישתמש בו, אני פשוט אתפטר!" הם אומרים זאת במילים, אך האם הם באמת יוותרו על מעמדם? הם לא יעשו זאת – מה שהם עושים הוא בגדר לעומתיות. האם הם יסכימו שמישהו יבצע עבודה שמסכנת את מעמדם, שלא מבליטה אותם, שמחבלת במצבם הנוכחי? לא, הם לא יסכימו לכך. לדוגמה, כאשר העליון מקדם או מחליף מישהו, מה הם חושבים? "איזו סטירת לחי! אפילו לא התייעצו איתי. למרות הכול, אני עדיין מנהיג – למה לא אמרו לי כלום לפני כן? מתייחסים אלי כאילו אני חסר משמעות!" מי אתה בכלל? האם זה תפקידך? ראשית, זה לא מגרש המשחקים שלך, ושנית, האנשים האלה לא נוהים אחריך, ואם כך, מדוע שתהיה לך משמעות בעיניהם? האם הדבר עולה בקנה אחד עם האמת? איזו אמת? יש עקרונות לקידום אדם על ידי העליון או להחלפתו באדם אחר. מדוע העליון מקדם מישהו? כי הוא נחוץ לעבודה. מדוע העליון מחליף מישהו? מכיוון שהוא כבר לא נחוץ לעבודה – הוא לא יכול לבצע את העבודה. אם לא תחליף אותו, ואפילו לא תאפשר לעליון לעשות זאת, האם אינך אטום להיגיון? (כן.) יש שאומרים: "כשהעליון מדיח מישהו – הדבר כל כך מבייש אותי. אם בכוונתו להחליף אדם, עליו לומר לי זאת באופן אישי, ואני אעשה זאת. זה תפקידי; זהו חלק מתחום האחריות שלי. אם אני אחליף אותו, כולם יראו עד כמה אני חד הבחנה לגבי אנשים, ושאני יכול לעשות עבודה מעשית. איזה כבוד זה יהיה!" האם אתם חושבים כך? יש אנשים שרוצים לשם טוב וגאווה, והם מציגים הצדקות כאלה. האם הדבר מתקבל על הדעת? האם הוא הגיוני? מצד אחד, בית האל מבצע את עבודתו בהתאם לעקרונות-האמת. מצד שני, הוא פועל בהתאם לנסיבות הקיימות. לא קיים דבר כזה עקיפה של דרג ניהולי, במיוחד כשמדובר בקידומים ובהחלפות על ידי העליון, או כשמדובר בהנחיות ובהוראות שלו עבור פרויקט עבודה כלשהו – במקרים כאלה, זה עוד פחות עניין של עקיפת הדרג הניהולי. אם כך, מדוע צוררי משיח מחפשים את ה"פגמים" האלה? דבר אחד ברור: הם לא מבינים את האמת ולכן הם מעריכים את עבודת בית האל באמצעות המוח האנושי שלהם ובאמצעות אותם תהליכים שקיימים בעולם. מעבר לכך, המטרה העיקרית שלהם היא עדיין לשמור על עצמם, והם חייבים לדאוג לגאוותם. הם חלקלקים וממולחים בכל מעשיהם; הם לא יכולים לאפשר לאנשים שתחתם לראות שיש בהם פגמים או ליקויים כלשהם. באיזו מידה הם ישמרו על מראית עין? עד כדי כך שאחרים יראו אותם כחפים מפגמים, וכנטולי שחיתות או ליקויים כלשהם. אחרים יחשבו שהם אנשים מושלמים, ומן הראוי שהעליון ישתמש בהם ושהאחים והאחיות יבחרו. האם לא כך הם היו רוצים שהדברים יהיו? האין זה צביונו של צורר משיח? (אכן כן.) כן, זהו צביונו של צורר משיח.

השיתוף שלנו זה עתה עסק באחת ההתנהגויות העיקריות של צוררי משיח – הם אוסרים על אחרים להתערב, לחקור או לפקח עליהם במהלך עבודתם. יהיו אשר יהיו הסידורים שבית האל יעשה כדי לעקוב אחר עבודתם, או כדי ללמוד עליה יותר או לפקח עליה, הם ישתמשו בכל סוג של טכניקה כדי לסכל אותם ולסרב להם. לדוגמה, העליון מטיל על אנשים מסוימים פרויקט כלשהו, ועובר זמן מה מבלי שחלה כל התקדמות. הם לא אומרים לעליון אם הם עובדים על הפרויקט, או כיצד הוא מתקדם, או אם התעוררו קשיים או בעיות. הם לא מספקים כל משוב. חלק מהעבודות דחופות ואי אפשר לעכב אותן, ובכל זאת הם מתמהמהים ומושכים את העבודה זמן רב מבלי לסיים אותה. העליון חייב אז לחקור. כשהעליון עושה זאת, החקירות גורמות לאותם אנשים מבוכה עמוקה שקשה להם לשאת, והם מתנגדים להן בלבם: "עברו רק כעשרה ימים מאז שהתפקיד הזה הוטל עלי. עדיין לא הבנתי את הכיוון שלי והעליון כבר עורך חקירות. הדרישות שלו מאנשים פשוט גבוהות מדי!" כך הם, מחפשים פגמים בחקירות. מה הבעיה כאן? אימרו לי, האין זה רגיל לגמרי שהעליון יבצע חקירות? חלק מזה הוא רצון לדעת יותר על מצב ההתקדמות של העבודה, כמו גם אודות הקשיים שעדיין יש לפתור; בנוסף לכך, הרצון הוא לדעת יותר על סוג האיכות של האנשים שעליהם הוטלה עבודה זו, ואם הם באמת יוכלו לפתור בעיות ולבצע היטב את העבודה. העליון רוצה לדעת את העובדות כפי שהן, ובנסיבות כאלה הוא לרוב עורך חקירות. האם זה לא משהו שעליו לעשות? העליון מודאג מכך שאינך יודע כיצד לפתור בעיות ושאינך יכול להתמודד עם העבודה. זו הסיבה שהוא עורך חקירות. יש אנשים שמתנגדים לכך מאוד ודוחים חקירות כאלה. הם לא מוכנים לאפשר לאנשים לחקור, וכל עוד אנשים עושים זאת, הם מתנגדים ויש להם התחבטויות, והם תמיד שוקעים בדאגות: "למה הם חוקרים תמיד ורוצים לדעת עוד? האם הם לא סומכים עליי ומזלזלים בי? אם הם לא סומכים עליי, הרי שהם לא צריכים להשתמש בי!" הם אף פעם לא מבינים את החקירות והפיקוח של העליון, אלא מתנגדים להם. האם לאנשים כאלה יש היגיון? מדוע הם לא מתירים לעליון לחקור ולפקח עליהם? ומלבד זאת, מדוע הם מתנגדים ומתריסים? מה הבעיה כאן? לא אכפת להם אם ביצוע חובתם יעיל או אם הוא יעכב את התקדמות העבודה. כשהם מבצעים את חובתם, הם לא מחפשים את עקרונות-האמת אלא עושים כרצונם. הם לא מקדישים מחשבה לתוצאות העבודה או ליעילותה, ואינם חושבים כלל על האינטרסים של בית האל, לא כל שכן על מה שהאל מתכוון ודורש. דרך החשיבה שלהם היא: "יש לי דרכים ושגרה משלי לביצוע חובתי. אל תדרוש ממני יותר מדי ואל תדרוש שאפרט דברים יותר מדי. זה טוב שאני בכלל מסוגל לבצע את חובתי. אני לא יכול להתעייף או לסבול יותר מדי". הם לא מבינים את החקירות ואת הניסיונות של העליון לדעת יותר על עבודתם. מה חסר בהבנתם הלקויה? האם לא חסרה בה התמסרות? האם לא חסרה בה תחושת אחריות? נאמנות? אילו הם היו אחראים ונאמנים באמת בביצוע חובתם, האם הם היו דוחים את חקירותיו של העליון בנוגע לעבודתם? (לא.) הם היו מסוגלים להבין זאת. אם הם באמת לא מבינים זאת, יש רק אפשרות אחת: הם רואים בחובתם ייעוד ופרנסה, והם מנצלים זאת, ומתייחסים לחובה שהם מבצעים כתנאי וכקלף מיקוח שבאמצעותו ישיגו תמיד גמול. הם פשוט יבצעו מעט עבודה שיש בצדה יוקרה כדי להסתדר עם העליון, מבלי שינסו כלל להתייחס לתפקיד שהטיל האל כחובתם וכמחויבותם. לכן, כאשר העליון עורך חקירה על עבודתם או מפקח עליה, הם נכנסים להלך רוח של דחיה והתנגדות. האין זה כך? (זה אכן כך.) מהיכן נובעת בעיה זו? מה מהותה? גישתם לפרויקט העבודה שגויה. הם חושבים רק על נוחות הבשר ונוחיותו, על מעמדם וגאוותם, במקום לחשוב על יעילות העבודה ועל האינטרסים של בית האל. הם כלל לא מחפשים לפעול על פי עקרונות-האמת. אם באמת היו להם מעט מצפון והיגיון, הם היו מסוגלים להבין את החקירות ואת הפיקוח של העליון. הם היו מסוגלים לומר מעומק לבם: "טוב שהעליון עורך חקירות. אחרת, תמיד הייתי פועל לפי רצוני בלבד, והדבר היה פוגע ביעילות העבודה או אפילו מכשיל אותה. העליון משתף ובודק דברים, וכך למעשה נפתרות בעיות אמיתיות – איזה דבר נהדר זה!" זה יעיד על כך שהם אנשים אחראים. הם חוששים שאם הם ייקחו על עצמם את העבודה לבד, ואם תתרחש טעות או תקלה, והדבר יגרום נזק לעבודת בית האל ואי אפשר יהיה לתקן זאת, זו תהיה אחריות שהם לא יוכלו לשאת. האין זו תחושת אחריות? (אכן כן.) זו תחושת אחריות וזה סימן שהם ממלאים את נאמנותם. מה עובר במוחם של אנשים שלא מאפשרים לאחרים לחקור את עבודתם? "מאחר שאני זה שעליו הוטלה העבודה הזו, היא ענייני. בעניינים שלי אני קובע; אני לא צריך שאף אחד אחר יתערב!" הם שוקלים דברים בעצמם, ועושים כרצונם וכפי שמכתיבה האישיות שלהם. הם עושים כל מה שיועיל להם, ואיש אינו רשאי לשאול על דברים – איש אינו רשאי לדעת מה מצב העניינים האמיתי. אם תשאל אותם: "איך הולך עם המשימה הזאת?" הם יאמרו: "חכה". אם תשאל לאחר מכן: "איך היא מתקדמת?" הם יאמרו: "כמעט סיימתי". לא משנה מה תשאל אותם, הם יאמרו רק מילה או שתיים. הם יפלטו רק כמה מילים בכל פעם, ולא יותר מזה – הם לא יספקו ולו משפט אחד מדויק וספציפי. האם אינך חושב שמחליא לדבר עם אנשים כאלה? ברור שהם לא רוצים להגיד לך שום דבר נוסף. אם תציג עוד שאלות, הם ייעשו חסרי סבלנות: "אתה ממשיך לשאול לגבי הדבר הפעוט הזה, כאילו שאני לא מסוגל לבצע דברים – כאילו שאני לא מתאים למשימה!" הם פשוט לא מוכנים שאנשים ישאלו שאלות. ואם תמשיך לשאול אותם, הם יאמרו: "מה אני בעיניך, איזה חמור או סוס שאפשר לשלוט בו? אם אתה לא סומך עליי, אל תשתמש בי; אם אתה משתמש בי, אתה חייב לבטוח בי – ולבטוח בי פירושו שאל לך לערוך חקירות!" זה סוג הגישה שיש להם. האם הם מתייחסים לתוכנית העבודה כאל חובה שעליהם לבצע? (לא.) צוררי משיח לא מתייחסים לעבודה כאל חובתם, אלא כאל קלף מיקוח שבאמצעותו ניתן להשיג ברכות וגמול. הם מסתפקים בעמל בלבד, ותמורתו הם רוצים לקבל ברכות. זו הסיבה שהם עובדים בגישה שטחית. בין היתר, הם לא רוצים שאחרים יתערבו בעבודתםכדי לשמור על כבודם וגאוותם. הם מאמינים שהחובה והעבודה שהם מבצעים שייכות להם באופן אישי, שהן ענייניהם הפרטיים. זו הסיבה שהם לא מאפשרים לאחרים להתערב. החלק הנוסף הוא, שאם הם מבצעים היטב את העבודה, הם יכולים לתבוע עליה קרדיט ולבקש גמול. אם מישהו יתערב, הקרדיט כבר לא יגיע רק להם. הם מפחדים שאחרים יחטפו מהם את הקרדיט. זו הסיבה שהם לא יסכימו בשום אופן להתערבות של אחרים בעבודתם. האין אנשים כצוררי משיח אלה אנוכיים ונאלחים? לא משנה מה החובה שהם מבצעים, הם מבצעים אותה כאילו הם מטפלים בענייניהם הפרטיים. לא משנה באיזו מידה הם מצליחים כשהם עושים דבר מה בעצמם, הם לא יאפשרו לאחרים להתערב או להשתתף. אם הם עושים זאת היטב, הם ידאגו שרק הם יקבלו את הקרדיט, כדי שאף אחד אחר לא יוכל לתבוע חלק ממנו ומתוצאות העבודה. האין זה בעייתי? איזה צביון זה? זהו צביונו של השטן. כשהשטן פועל, הוא לא מרשה לאף אחד אחר להתערב, הוא רוצה שתהיה לו המילה האחרונה בכל מעשיו, הוא רוצה לשלוט בכול, ואיש אינו רשאי לפקח או לחקור דבר. אם מישהו מתערב או מפריע, הדבר אפילו עוד פחות מקובל עליו. כך מתנהג צורר משיח; לא משנה מה הוא עושה, איש אינו רשאי לחקור דבר, ולא משנה כיצד הוא פועל מאחורי הקלעים, איש אינו רשאי להתערב. זוהי התנהגותם של צוררי משיח. הם מתנהגים כך משום שבמובן אחד יש להם צביון גאוותן ביותר, ובמובן אחר, הם חסרי היגיון באופן קיצוני. הם נטולי התמסרות לחלוטין, והם לא מרשים לאיש לפקח עליהם או על עבודתם. אלה באמת ובתמים פעולותיו של שד, שהן שונות לחלוטין מאלה של אדם רגיל. כל מי שעובד זקוק לשיתוף פעולה של אחרים, הוא זקוק לעזרה, להצעות ולשיתוף פעולה של אנשים אחרים, וגם אם יש מישהו שמפקח או משגיח, זה לא דבר רע, אלא הכרחי. אם במקרה מתרחשות טעויות בחלק אחד של העבודה, והן מזוהות על ידי האנשים הבודקים ומתוקנות מיד, ונמנעים הפסדים לעבודה, האין זו עזרה רבה? וכך, כשאנשים חכמים עושים דברים, הם אוהבים להיות תחת פיקוח, השגחה וחקירות של אנשים אחרים. אם במקרה אכן מתרחשת טעות, ואותם אנשים מסוגלים להצביע עליה, וניתן לתקן את הטעות באופן מיידי, האין זו תוצאה רצויה במיוחד? אין אדם בעולם הזה שלא זקוק לעזרתם של אחרים. רק אנשים עם אוטיזם או עם דיכאון אוהבים להיות לבד ולא להיות בקשר עם אנשים אחרים או לתקשר איתם. כאשר אנשים סובלים מאוטיזם או מדיכאון, הם כבר לא אנשים רגילים. הם לא יכולים יותר לשלוט בעצמם. אם לאנשים יש שכל והיגיון רגילים, אך הם פשוט לא רוצים לתקשר עם אחרים, והם לא רוצים שאנשים אחרים ידעו דבר על מעשיהם, אלא הם רוצים לעשות דברים בחשאי, בפרטיות, ולפעול מאחורי הקלעים, ולא מקשיבים לשום דבר שמישהו אחר אומר, הרי שאנשים כאלה הם צוררי משיח, הלא כן? הם צוררי משיח.

פעם, כאשר פגשתי את המנהיג של אחת הכנסיות, שאלתי אותו מה קורה עם האחים והאחיות שמבצעים את חובותיהם. שאלתי: "האם יש כרגע מישהו בכנסייה שמפריע לחיי הכנסייה?" האם אתה יכול לנחש מה הוא אמר? "הכול בסדר; הם בסדר". שאלתי: "איך האחות פלונית מבצעת את חובתה?" הוא אמר: "בסדר". ואז שאלתי, "כמה שנים היא מאמינה באל?" הוא אמר, "זה בסדר". אמרתי: "השולחן הזה לא צריך לעמוד כאן; צריך להזיז אותו". הוא אמר: "אני אחשוב על זה". שאלתי: "האם לא צריך להשקות את חלקת האדמה הזאת?" הוא ענה: "נשתף על כך". אמרתי: "זה היבול ששתלת בחלקה הזאת השנה. האם תשתול את אותו הדבר בשנה הבאה?" הוא ענה: "לקבוצת קבלת ההחלטות שלנו יש תוכנית". זה סוג התשובות שהוא ענה. איזו תחושה יש לך כשאתה שומע אותן? האם אתה מבין מהן דבר מה? האם אתה מקבל מידע כלשהו? (כלל לא.) אפשר להבחין מיד שהוא משטה בך, חושב שאתה אוויל, אדם זר. הוא לא יודע בדיוק מיהו הזר; הכופרים קוראים לזה "אורח המשמש כמארח". הוא לא יודע מהי זהותו שלו. אמרתי: "חיים כאן כל כך הרבה אנשים, ואין זרימת אוויר טובה. עליך להתקין מאוורר, אחרת יהיה כאן חם מדי ואנשים עלולים לקבל מכת חום". הוא אמר: "נדבר על זה". תגובותיו לכל מה שאמרתי לו היו: צריך לדבר על זה, לשתף על זה ולחשוב על זה. כל הסידורים שעשיתי, כל מה שאמרתי, לא היו חשובים לו. מבחינתו, אלה לא היו סידורים או פקודות, והוא לא יישם אותם. אם כן, כיצד הוא התייחס לדבריי? (כהצעות שאותן הוא יכול לשקול.) האם הצעתי לו הצעות כדי שישקול אותן? לא – אמרתי לו מה עליו לעשות, מה הוא חייב לעשות. האם הוא לא הבין מה אמרתי? אם הוא לא הבין, זה אומר שהוא טיפש שלא יודע מה זהותו או איזו חובה הוא מבצע. גרו שם כל כך הרבה אנשים, ללא מיזוג אוויר פנימי וללא תנועת אוויר. לאור זאת שהוא לא התקין שם מאוורר, כמה אינטליגנטי הוא יכול להיות? הוא צריך ללכת הביתה מיד – הוא חסר ערך, ובית האל אינו זקוק לחסרי ערך. אנשים לא יודעים הכול על הכול, אבל הם יכולים ללמוד. יש כמה דברים שאני לא מבין, ולכן אני דן בהם עם אחרים: "מה לדעתך תהיה דרך טובה לעשות זאת? אתה חופשי להציע את ההצעות שלך". אם יש אנשים שחושבים שדרך מסוימת תהיה הטובה ביותר, אני אומר: "בסדר, הבה נעשה כדבריך. בכל מקרה, עדיין לא חשבתי לעומק מה עלינו לעשות. נעשה כדבריך". האין זו חשיבה של אנושיות רגילה? זו המשמעות של להסתדר עם אחרים. כשהם מסתדרים עם אחרים, אל לאנשים להבחין מי עליון ומי נחות יותר, או מי זוכה לאור הזרקורים ומי לא, או למי יש את זכות המילה האחרונה בדברים. אין צורך לעשות את ההבחנות הללו – מי שדרכו נכונה ותואמת לעקרונות-האמת, הוא זה שיש להקשיב לו. האם אתם מסוגלים לעשות זאת? (כן.) יש אנשים שלא מסוגלים לזה. צוררי משיח לא מסוגלים לכך – הם מתעקשים שתהיה להם לא פחות מאשר המילה האחרונה. איזה מין דבר זה? גם אם אחרים מציעים הצעה הגיונית, היא לא תתקבל אצלם; הם יודעים שהיא נכונה והגיונית, אך הם לא יקבלו שום דבר שמישהו אחר הציע – הם שמחים כל עוד הם אלה שהציעו הצעה כלשהי. אפילו בעניין הפעוט הזה, הם נלחמים על עליונות. איזה צביון זה? צביונו של צורר משיח. הם מייחסים ערך מופרז למעמד, למוניטין ולגאווה. כמה ערך הם מייחסים לכך? הדברים הללו חשובים להם יותר מחייהם – הם ישמרו על מעמדם ועל המוניטין שלהם, אפילו אם זה יעלה להם בחייהם.

צוררי משיח אוסרים על התערבות, חקירה או פיקוח של אחרים בכל עבודה שהם עושים, ואיסור זה בא לידי ביטוי בכמה דרכים. דרך אחת היא דחיה, פשוטו כמשמעו. "הפסק להתערב, לחקור ולפקח עליי כשאני עובד. כל עבודה שאני מבצע היא באחריותי, אני יודע כיצד לבצע אותה ואני לא צריך אף אחד שינהל אותי!" זוהי דחיה ישירה. ביטוי נוסף הוא מראית עין של פתיחות כשהם אומרים: "בסדר, בואו נשתף ונראה כיצד העבודה צריכה להיעשות", אך כשאחרים באמת מתחילים לחקור ולנסות לברר עוד על עבודתם, או כשהם מצביעים על כמה בעיות ומציעים כמה הצעות, מהי גישתם? (הם לא מקבלים זאת.) זה נכון – הם פשוט מסרבים לקבל, הם מוצאים תירוצים ותואנות כדי לדחות הצעות של אחרים, הם הופכים דבר לא נכון לדבר נכון ולהיפך, אך למעשה, בלבם הם יודעים שהם מכופפים את ההיגיון, שהם אומרים מילים נשגבות, שדבריהם תיאורטיים בלבד ושאין בהם את המציאות שגלומה בדברי אנשים אחרים. ובכל זאת, כדי להגן על מעמדם – ובידיעה מלאה שהם טועים ושאנשים אחרים צודקים – הם עדיין הופכים את צדקתם של אנשים אחרים לדבר שגוי ואת טעותם שלהם לדבר נכון, וממשיכים לעשות זאת, מבלי לאפשר להציג או ליישם במקום בו הם נמצאים דברים נכונים שעולים בקנה אחד עם האמת. האין הם מתייחסים לעבודת הכנסייה כאל משחק, כאל בדיחה? האם הם לא מסרבים לקבל חקירה ופיקוח? הם לא מבטאים את ה"איסור" הזה שלהם בחוצפה, על ידי כך שהם אומרים לך: "אסור לך להתערב בעבודתי". לא כך נראים מעשיהם, אך זה הלך הרוח שלהם. הם ישתמשו בתחבולות מסוימות, וייראו אדוקים למדי כלפי חוץ. הם יאמרו: "במקרה אנחנו אכן זקוקים לעזרה, ואם אתה כבר כאן, שתף איתנו מעט!" המנהיג הבכיר שלהם יאמין שהם כנים, ולכן ישתף איתם, ויספר להם על הנסיבות כפי שהן. כאשר הם ישמעו את המנהיג, הם יתחילו לחשוב: "כך אתה רואה את הדברים – ובכן, אצטרך להתעמת איתך על כך, כדי להפריך ולסתור את השקפתך. אני אבייש אותך". האם זו גישה של קבלה? (לא.) אם כן, איזו גישה זו? זהו סירוב לסבול התערבות, חקירה או פיקוח עליהם מצד אחרים במהלך העבודה שהם מבצעים. בהתחשב בכך שצוררי משיח נוהגים כך, מדוע, אם כן, הם מעמידים חזות כוזבת בפני אנשים ומציגים גישה של קבלה? העובדה שהם מרמים אנשים בדרך זו מראה עד כמה הם ערמומיים. הם מפחדים שאנשים יראו אותם לאשורם. במיוחד כיום, יש אנשים שניחנים במידה מסוימת של יכולת הבחנה, כך שאם צורר משיח יסרב באופן ישיר לפיקוח ולעזרה של אחרים, אנשים יוכלו להבחין בו ולראות אותו לאשורו. אז הוא יאבד את גאוותו ואת מעמדו, ולא יהיה לו קל להיבחר בעתיד למנהיג או לעובד. לכן, כאשר מנהיג בכיר יותר בודק את עבודתו, הוא מעמיד פנים שהוא מקבל את בדיקתו, אומר דברים נעימים ומתחנפים, וגורם לכולם לחשוב, "ראו כמה אדוק המנהיג שלנו, כמה הוא מחפש את האמת! המנהיג שלנו דואג לחיינו ולעבודת הכנסייה. הוא לוקח אחריות בביצוע חובתו. נבחר בו שוב בבחירות הבאות". אף אחד לא מעלה בדעתו, שברגע שהמנהיג הבכיר יותר יעזוב, צורר המשיח יאמר משהו כגון זה: "מה שאמר אותו אדם שבדק את העבודה היה בסדר, אבל זה לא בהכרח מתאים לתנאים בכנסייה שלנו. בכל כנסייה הדברים שונים. אנחנו לא יכולים לקבל את כל מה שהוא אמר – עלינו לשקול זאת לאור המצב האמיתי אצלנו. אנחנו לא יכולים פשוט ליישם תקנות בלי לחשוב!" וכולם חושבים שהדברים האלה נכונים. האם הם לא הוטעו? חלק ממה שצורר משיח עושה הוא לומר מילים נעימות ולהעמיד פנים שהוא מקבל את הפיקוח של אחרים; מיד לאחר מכן, הוא מתחיל בעבודת ההטעיה ושטיפת המוח מבפנים. הוא מיישם בו זמנית את שני חלקי הגישה הזו. האם יש לו תחבולות? אכן, תחבולות רבות! כלפי חוץ, הוא מדבר יפה ומעמיד פנים שהוא מקבל, וגורם לכולם להאמין שהוא מרגיש אחראי למדי על העבודה, שהוא יכול לוותר על עמדתו ומעמדו, ושהוא לא סמכותני, אלא יכול לקבל פיקוח מהעליון או מאנשים אחרים – תוך כדי כך, הוא "מבהיר" לאחים ולאחיות את היתרונות והחסרונות של הדברים ו"מבהיר" את המצבים השונים. מה מטרתו? לא לקבל התערבות, חקירה או פיקוח מצד אנשים אחרים, ולגרום לאחים ולאחיות לחשוב שהתנהגותו מוצדקת ונכונה, עולה בקנה אחד עם סידורי העבודה של בית האל ותואמת לעקרונות הפעולה, וכי כמנהיג, הוא מציית לעקרונות. למעשה, רק אנשים מעטים בכנסייה מבינים את האמת. רובם, ללא ספק, לא מסוגלים להבחין, הם לא יכולים לראות את צורר המשיח הזה כפי שהוא באמת, ובאופן טבעי הוא מוליך אותם שולל. למשל, יש אנשים שלא ישנים בלילה בגלל סיבה מסוימת. הם נשארים ערים כל הלילה. יש שני סוגים של אנשים, שאצלם חוסר השינה הזה מתבטא בשתי דרכים שונות. אנשים מהסוג הראשון מוצאים הזדמנות לנוח מעט במהלך היום, ברגע שהם יכולים. הם לא מגלים לאחרים שהם לא ישנו בלילה. זה מצב אחד, דרך אחת שבה הדברים מתנהלים. אין שום כוונה מאחורי הדבר. אנשים מהסוג השני מנמנמים במהלך הארוחות ואומרים לכולם: "לא ישנתי הלילה!" מישהו שואל: "למה לא?" והם אומרים: "היה כינוס מקוון, ומצאתי כמה בעיות בעבודה. נשארתי ער כל הלילה כדי לפתור אותן". הם ממשיכים ללא הרף להכריז שלא ישנו כל הלילה. האם הם לא רצו להישאר ערים כל הלילה? מדוע הם מסבירים זאת לקבוצה? והאם יש משהו בהסבר הזה? מה מטרתם? הם רוצים ליידע את כל העולם לגבי מה שעשו, מחשש שאחרים לא יידעו. הם רוצים שכולם יידעו שהם סבלו, שהם נשארו ערים כל הלילה, שהם מוכנים לשלם מחיר באמונתם באל, שהם לא משתוקקים לנוחות. בכך הם מתכוונים לזכות באהדתם ובאישורם של האחים והאחיות. הם קונים את לבם של האנשים על ידי ההופעה השטחית הזו, ובכך הם גורמים לאחרים להעריך אותם, וזוכים ליוקרה בלבם של אנשים. אין ספק שכאשר יהיה להם מעמד, הם ידברו בסמכותיות. וברגע שהם ידברו בסמכותיות, האם הם לא יוכלו ליהנות אז מהיחס המיוחד הנלווה למעמד? (כן.) האם לדעתך הם ניצלו היטב את ההזדמנות הזו? האם אתם מספרים לאחרים שלא ישנתם בלילה, או שנשארתם ערים עד שעה מאוחרת? (כן.) כשסיפרתם זאת, האם זה היה לא מכוון, או שהייתה כוונה כלשהי מאחורי הדבר? האם פשוט סיפרתם זאת למישהו כבדרך אגב, או שהצהרתם הצהרה מרשימה ועשיתם הצגה? (זה היה כבדרך אגב.) אין שום כוונה מאחורי אמירה כבדרך אגב; הדבר לא מרמז על בעייה בצביון. טבעה של אמירה ללא כוונה שונה לחלוטין מאמירה שנעשית מתוך כוונה. כאשר צורר משיח פועל, מהו המניע מאחורי מעשיו – בין אם על פניו הוא נראה כמי שמקבל את התערבותם וחקירותיהם של אחרים, או אם הוא דוחה אותן על הסף? הוא נאחז במעמד ובכוח והוא לא מוכן לוותר עליהם. האין זה המניע שלו? (אכן כן.) זה נכון – צוררי משיח בהחלט לא יאפשרו לכוחם, למעמדם וליוקרתם אשר הושגו בעמל כה רב, לחמוק בקלות ברגע של חוסר תשומת לב; הם לא יאפשרו לאיש להחליש את כוחם והשפעתם על ידי התערבות בעבודתם או חקירות לגביה. הם מאמינים בזה: ביצוע חובה וקבלת אחריות על תוכנית עבודה הם לא באמת חובה, והם לא צריכים להיעשות כהתחייבות. במקום זאת, מדובר באחיזה בכוח מסוים ובפיקוד על כמה אנשים. הם מאמינים שעם הכוח, אין להם עוד צורך להתייעץ עם איש, אלא שיש להם כעת את ההזדמנות והכוח להיות בעמדת שליטה. זה סוג הגישה שלהם כלפי חובה.

יש אחרים, שכאשר העליון חוקר אותם על עבודתם, הם פשוט מתייחסים לכך כלאחר יד. ביצועיהם שטחיים והם מתעניינים בכמה עניינים חסרי חשיבות, כאילו הם מחפשים את האמת. למשל, אם מתרחשת תקרית שבבירור מהווה הפרעה ושיבוש, הם ישאלו את העליון אם יש לטפל באדם שגרם לכך. האם דבר כזה אינו חלק מעבודתם? (כן.) מה הם מנסים להשיג כשהם שואלים על כך את העליון? הם מתכוונים ליצור בפניך חזות מסוימת, להראות לך שאם הם שואלים אפילו על עניינים כאלה, זו הוכחה לכך שהם לא בטלים, שהם עובדים. הם מייצרים חזות בלבד כדי להטעות אותך. העובדה היא שיש בלבם כמה בעיות אמיתיות, והם לא יודעים כיצד לשתף על האמת כדי לפתור אותן, והם גם לא יודעים אילו עקרונות עליהם ליישם בפועל. בטיפול באנשים ובעניינים כאחד יש דברים שלא ברורים להם, אך הם לעולם לא שואלים עליהם ולא מנסים לברר אותם. בהתחשב בכך שהם לא בטוחים בלבם לגבי הדברים האלה, האם הם לא צריכים לשאול עליהם את העליון? (כן.) הם לא בטוחים לגביהם ולא יכולים להבין אותם לאשורם, אך ממשיכים לפעול באופן עיוור – מה יהיו ההשלכות של הדבר? האם הם יוכלו לחזות מה יקרה? האם הם יהיו מסוגלים לשאת באחריות לגבי התוצאות? לא, זה לא יקרה. אם כך, מדוע הם לא שואלים לגבי הדברים האלה? בכך שהם לא שואלים מעורבים שיקולים. האחד הוא פחד שהעליון יחשוף אותם: "אם אני לא יכול לטפל אפילו בעניין הטריוויאלי הזה, ואצטרך לשאול לגביו, העליון יחשוב שהאיכות שלי לא כל כך טובה. האם הדבר לא יאפשר לעליון לראות אותי לאשורי?" קיים אצלם גם השיקול שאם הם אכן ישאלו, והחלטת העליון תסתור את השקפתם שלהם ותהיה שונה ממנה, הם יהיו נתונים ללחץ כבד מאוד כדי לבחור. אם הם לא יעשו כדברי העליון, הוא יאמר שהם מפרים את עקרונות העבודה; אם הם יעשו כדבריו, הם יספגו הפסד לאינטרסים שלהם עצמם. ולכן, הם לא שואלים. האין זה השיקול שלהם? (כן.) זה השיקול שלהם. איזה מין אנשים הם, שחושבים על הדברים האלה? (צוררי משיח.) הם אכן צוררי משיח. בכל דבר, בין אם הם שואלים לגביו ובין אם לאו, בין אם הם מבטאים אותו או רק חושבים עליו, הם לא מחפשים את האמת ולא מתייחסים לדבר הזה בהתאם לעקרונות; בכל הדברים הם מעמידים את האינטרסים שלהם בראש סדר העדיפויות. יש בלבם רשימה של דברים שהם יכולים לאפשר לעליון לחקור ולדעת עליהם, ודברים שהם לא רוצים שהעליון יידע כלל. הם מגדירים את התחומים הללו ומחלקים אותם לשתי קטגוריות. הם ידברו עם העליון באופן שטחי על אותם עניינים חסרי חשיבות שלא יכולים להוות איום על מעמדם כדי להסתדר איתו; אך לגבי דברים שעלולים להוות איום על מעמדם, הם לא יאמרו ולו מילה אחת. ואם העליון ישאל לגבי הדברים האלה, מה הם יעשו? הם ישתמשו בכמה מילים כדי להתנער ממנו; הם יאמרו: "בסדר, נדון בזה... נמשיך לחפש..."- והרי לכם שלל אישורים, בלי שום דבר שיכול להתפרש כהתנגדות. למראית עין, הם מסורים למדי – אך העובדה היא שיש להם שיקולים משלהם. אין להם שום כוונה לאפשר לעליון להחליט; אין להם שום כוונה לבקש את הצעותיו של העליון ולאפשר לו לקבל את ההחלטות, או לבקש ממנו נתיב כלשהו. אין להם תוכניות כאלה. הם לא רוצים לאפשר לעליון להתערב או לדעת מה באמת קורה. ברגע שהעליון אכן יידע, איזה איום הדבר יהווה עליהם? (מעמדם לא יהיה בטוח.) לא רק שמעמדם לא יהיה בטוח – אלא שתוכניותיהם ומטרותיהם לא יהיו מעשיות יותר, וכך לא תהיה עוד לגיטימציה למעשיהם הרעים; הם לא יוכלו עוד לפעול לפי התוכניות שלהם באופן לגיטימי, בגלוי ובחוצפה. זו הבעיה שאיתה הם יתמודדו. אם כך, האם הם מסוגלים לברר כיצד לפעול באופן שיועיל להם? אין ספק שיש להם מחשבות ושיקולים בנוגע לכך. האם גם אתם מוצאים את עצמכם מתמודדים עם דברים כאלה? אם כן, מה דעתכם לגבי הדברים האלה? כיצד אתם מתייחסים אליהם? אתן דוגמה. היה פעם בחור שהפך למנהיג והתגאה בכך מאוד; הוא תמיד אהב להתרברב בפני אחרים כדי לזכות בהערכתם. הוא נתקל בכופר שאותו הוא הכיר. אותו כופר רצה ללוות כסף והפציר בו בצורה כה מעוררת רחמים, עד כדי כך שהמנהיג, בלהט הרגע ומתוך דחף רגעי, נעתר לבקשתו, ולאחר מכן חשב בנחת וללא נקיפות מצפון: "אני מנהיג הכנסייה – אני זה שצריך לומר את המילה האחרונה בנוגע לכספי הכנסייה. כשמדובר בדברים ששייכים לבית האל, לכנסייה ולמנחות – זה התפקיד שלי, ולכן דבריי הם הקובעים. אני מנהל את הכספים, וגם את ענייני כוח האדם – אני זה שקובע לגבי כל הדברים האלה!" וכך, הוא הלווה לכופר את כספו של בית האל. כשעשה זאת, הוא הרגיש מעט לא בנוח ושקל אם עליו לספר על כך לעליון. אם הוא יספר, ייתכן שהעליון לא יסכים לעניין – לכן, הוא החל להמציא שקרים ולמצוא תירוצים כדי לרמות את העליון. העליון שיתף איתו על עקרונות-האמת, אך הוא לא התייחס לכך ברצינות. כך הוא ביצע בסתר את המעשה הרע של מעילה במנחות. כיצד אדם כזה מעז לרקום מזימות בנוגע למנחות? אתה בסך הכול מנהיג כנסייה – האם יש לך את הזכות לנהל מנחות? האם אתה הוא הקובע בענייני מנחות וכספים? אם אתה אדם בעל אנושיות והיגיון רגילים, אדם שחותר אל האמת, כיצד עליך להתייחס למנחות האל? האם לא צריך להפנות לעליון את ענייני המנחות, כדי לראות מה בית האל מחליט? האם אין לעליון זכות לדעת לגבי נושא כה חשוב? כן. זה משהו שצריך להיות ברור לך בלבך; עליך להיות ניחן בהיגיון הזה. כשמדובר בעניינים כספיים, גדולים וקטנים כאחד, לעליון יש זכות לדעת עליהם. אם העליון לא שואל, זה דבר אחד – אך ברגע שהעליון שואל, אתה חייב לענות ביושר, ועליך להתמסר לכל החלטה של העליון. האם אין זה סוג ההיגיון שצריך להיות לך? (אכן כן.) אך האם צוררי משיח מסוגלים לכך? (לא.) זהו ההבדל בין צוררי משיח לבין אנשים רגילים. אם הם חושבים שיש סיכוי של מאה אחוז שהעליון לא יסכים לכך ושגאוותם תיפגע, הם ימציאו דרכים שונות להסתיר זאת כדי שהעליון לא יידע על כך. הם אפילו יפעילו לחץ על האנשים הכפופים להם ויאמרו: "אם מישהו יחשוף את הדבר, הוא פועל נגדי. הוא ישמע ממני. אני אטפל בו, יהיה אשר יהיה!" ונוכח המילים המפחידות הללו שהם משמיעים, איש לא מעז לדווח לעליון על העניין. למה שהם יעשו זאת? הם מאמינים: "העניין בתחום סמכותי. יש לי את הזכות לפרוס ולחלק את האנשים, את הכסף ואת החומרים שנמצאים בתחום סמכותי!" מהם העקרונות שלהם לפריסה ולחלוקה? הם עושים סידורים כרצונם, הם משתמשים בכסף ובחומרים ומחלקים אותם באופן שרירותי, מבלי לדבוק בעקרונות כלשהם, הם מפזרים ומבזבזים את הדברים האלה ללא הבחנה, ולאף אחד אחר אין זכות להתערב – הם חייבים להיות בעלי המילה האחרונה בכל העניין. האם לא כך הם חושבים? כמובן, הם לא יאמרו זאת בקול רם ובמונחים מפורשים – אך בלבם, זה בדיוק מה שהם חושבים: "מה הטעם בתפקיד? האם לא הכול הוא עניין של כסף, מזון ולבוש? עכשיו אני בתפקיד; יש לי את המעמד הזה. האם לא יהיה זה טיפשי מצדי לא לנצל את סמכותי ולעשות כרצוני?" האין זה מה שהם מאמינים בו? (אכן כן.) מכיוון שיש להם צביון כזה, והם מאמינים בכך, הם מעזים להסתיר עניין כזה ללא שמץ של נקיפות מצפון, בכל דרך ואמצעי שהם יכולים להעלות על הדעת ובלי להתחשב בהשלכות, האין זה כך? (אכן כן.) הם לא מקיימים הערכה אם הדבר נכון או לא, או מה הדבר הנכון לעשות, או מהם העקרונות. הם לא לוקחים בחשבון את הדברים האלה; השיקול היחיד שלהם הוא מי ישמור על האינטרסים שלהם. צורר משיח הוא דבר בוגדני, אנוכי ונאלח! עד כמה הוא נאלח? אפשר לתאר זאת בשתי מילים: הוא חסר בושה! האנשים האלה לא שייכים לך, וגם לא הדברים האלה, וקל וחומר שהכסף לא שייך לך – ובכל זאת אתה רוצה לקחת אותם כאילו היו שלך ולנהוג בהם כרצונך. לאחרים אין אפילו את הזכות לדעת על כך; גם אם אתה מפזר ומבזבז את הדברים האלה, לאחרים אין זכות לחקור. עד כמה הרחקת לכת? אתה חסר בושה לחלוטין! האין זה חוסר בושה? (אכן כן.) זהו צורר משיח. איזה גבול יש לאדם הממוצע, שאותו הוא לא יחצה כשמדובר בכסף? הוא חושב שאלה מנחות האל, ושמנחות ניתנות לאל על ידי אנשיו הנבחרים, ולכן הן שייכות לאל – הן "רכושו האישי", כפי שאחדים נוהגים לומר. מה ששייך לאל אינו נחלת הכלל, ולא שייך לאף אדם. מיהו אדון בית האל? (האל.) כן, זהו האל. ומה כולל בית האל? בכל כנסייה הוא כולל את אנשיו הנבחרים, וכן את כל האספקה והרכוש של כל כנסייה. כל הדברים האלה שייכים לאל. הם בהחלט לא שייכים לאדם אחד, ולאיש אין זכות לנכס אותם. האם צורר משיח היה חושב כך? (לא.) צוררי משיח מאמינים שהמנחות שייכות למי שמנהל אותן, למי שיש לו הזדמנות להשתמש בהן, ושלמנהיג יש זכות ליהנות מהן. זו הסיבה שהם רודפים אחר מעמד בכל כוחם וללא הרף. ברגע שהם משיגים אותו, סוף סוף כל תקוותיהם מתגשמות. מדוע הם חותרים אל מעמד? אילו הייתם מבקשים מהם להנהיג את אנשיו הנבחרים של האל בצורה מצפונית, כשפעולותיהם מבוססות על עקרונות, אך לא הייתם מתירים להם לגעת ברכוש הכנסייה או במנחות האל, האם הם עדיין היו כה להוטים להתאמץ? בהחלט לא. הם היו ממתינים באופן פסיבי, ומאפשרים לדברים להתנהל מעצמם. הם היו חושבים: "אם אבחר, אעשה את העבודה ואבצע היטב את חובתי; אם לא אבחר, לא אתחנף לאף אחד. לא אגיד ולא אעשה דבר בקשר לכך". צורר משיח חושב שכמנהיג, יש לאדם את הזכות להחליט על הכול וליהנות מכל רכוש הכנסייה, ודווקא משום כך הוא מאמץ את מוחו בניסיונותיו לשאוף כלפי מעלה, עד כדי חוסר בושה, כדי לזכות במעמד וליהנות מכל מה שהמעמד הזה מביא. מה זה אומר להיות חסר בושה? זה אומר לעשות דברים מבישים – זו המשמעות של להיות חסר בושה. אם מישהו יאמר לו: "מעשיך כל כך מבישים!" לא יהיה לו אכפת, אלא הוא יחשוב: "מה מביש בזה? מי לא אוהב מעמד? האם אתה יודע מה ההרגשה כשאתה בעל מעמד? כשאתה שולט בכסף? האם אתה מכיר את השמחה הזו? האם אתה מכיר את תחושת הפריבילגיה הזו? האם טעמת ממנה?" כך צוררי משיח מתייחסים למעמד בנבכי ליבם. ברגע שצורר משיח יזכה במעמד, הוא ירצה לשלוט על הכול. הוא ייקח תחת שליטתו גם את מנחות האל. צוררי משיח רוצים לומר את המילה האחרונה לגבי כל חלק בעבודת הכנסייה שיש לו ערך כספי, ולעולם אינם מתייעצים עם העליון. הם הופכים לאדונים על הכסף של בית האל, ובית האל הופך להיות שלהם. יש להם את הזכות להחליט לגביו, להכתיב מה יקרה עם הכסף, לתת אותו לאדם זה או אחר כרצונם, להכתיב כיצד כל חלק ממנו יבוזבז. הם לעולם לא פועלים בזהירות ועל פי העקרונות לגבי מנחות האל; במקום זאת, הם בזבזנים באופן מופרז, ומה שהם אומרים קובע. אנשים כאלה הם צוררי משיח אמיתיים.

היה פעם אדם שמעל בסתר במנחות האל, וזו בעיה חמורה. לא מדובר בעבירה רגילה; זו בעיה במהות טבעו של האדם. בזמן שטיפל בעניינים מסוימים הוא קיים אינטראקציה עם כופרים ולא הפסיק להתרברב כדי לגרום לאנשים לחשוב שיש לו כסף וסמכות. כתוצאה מכך, אנשים ביקשו ממנו להלוות להם כספים. לא רק שאותו אדם לא סירב להם, למעשה הוא התחייב להלוות להם כסף, ואז עשה זאת על ידי שימוש בטקטיקות מטעות נגד בית האל. לאותו אדם הייתה בעיה רצינית. בעניין כה חשוב, עליך לדווח לעליון ולהסביר את העובדות; אינך יכול להתנהל מול אנשים תוך שימוש במנחות האל למען הקרדיט והגאווה שלך עצמך. כך היה אדם רציונלי בעל יראת-אל מטפל בעניינים כאלה כשהיה נתקל בהם. אך האם כך עושים צוררי משיח? מדוע הם נקראים צוררי משיח? מפני שאין להם ולו שמץ של לב ירא-אל; הם עושים כרצונם, מתעלמים מהאל, מהאמת ומדברי האל. אין להם כלל התמסרות אמיתית לאל, אלא הם נותנים מקום של כבוד לאינטרסים, לתהילה, לרווח ולמעמד שלהם. הם משתמשים באמצעים שקריים כדי להטעות את מנהיגי הכנסייה ועובדיה, וכדי להלוות כסף לכופרים. האם זהו כספם? הם מלווים אותו באמצעות מילים ספורות – האם כך הם לא הופכים את מנחות האל למתנה? כך עושים צוררי משיח, וחלקם אכן עושים דברים כאלה. כדי שיהיו מסוגלים לעשות דבר כזה, צביונם חייב להיות חסר רסן, גאוותן להחריד וגם בוגדני למדי. ברור גם שהם טיפשים ברמה שאין דוגמתה – סופם ליפול ברשת שטוו לעצמם. אימרו לי, כיצד יש לטפל באנשים כאלה? (יש לגרש אותם.) זה הכול? גירוש? מי יפצה על ההפסדים? יש לחייב אותם לשלם פיצויים, ואז לגרשם. האם צוררי משיח שמסוגלים לעשות דבר כזה אינם חצופים? במה הם שונים מהארכי-מלאך? הארכי-מלאך היה אומר בחוצפה: "אני הוא זה שברא את השמיים והארץ ואת כל הדברים – האנושות נתונה לשליטתי!" הוא רומס ומשחית את האנושות כרצונו. ברגע שצורר משיח תופס את השלטון, הוא אומר: "כולכם חייבים להאמין בי ולנהות אחרי. אני שולט כאן והמילה האחרונה היא שלי. פנו אלי בכל העניינים, והביאו אלי את כספי הכנסייה!" יש אנשים שאומרים: "למה שניתן לך את כספי הכנסייה?" וצורר המשיח אומר: "אני המנהיג. זכותי לנהל זאת. אני צריך לנהל הכול, כולל את המנחות!" ואז, הם נוטלים את השליטה בכל הדברים. לצוררי משיח לא אכפת אילו בעיות או קשיים יש לאחים ולאחיות בהיווכחותם בחיים, או אילו ספרים של דרשות ודברי האל חסרים להם. אכפת להם רק מי אחראי על שמירת כספי הכנסייה, כמה כסף יש, ולמה הוא משמש. אם העליון יחקור בנוגע למצב הכספי של הכנסייה, לא רק שהם לא ימסרו את כספי הכנסייה – הם אפילו לא יאפשרו לעליון לדעת את העובדות. מדוע הם לא יעשו זאת? מכיוון שהם רוצים למעול בכספי הכנסייה ולקחת אותם לעצמם. צוררי משיח מגלים עניין רב ביותר בדברים חומריים, בכסף ובמעמד. הם רחוקים מאוד ממה שהם מצהירים כלפי חוץ: "אני מאמין באל. אני לא חותר אל העולם, ואינני חומד כסף". הם בהחלט לא כפי שהם מציגים את עצמם. מדוע הם חותרים למעמד ושומרים עליו בכל כוחם? מכיוון שהם רוצים להחזיק בבעלות על כל מה שנמצא תחת סמכותם או לשלוט בדברים אלה ולנכס אותם לעצמם – במיוחד כסף ודברים חומריים. הם נהנים מהכסף ומהדברים החומריים הללו כאילו היו היתרונות של מעמדם. הם צאצאים אמיתיים של הארכי-מלאך, הם בעלי מהות טבעו של השטן להלכה ולמעשה. ברור שכל מי שחותר למעמד ומעריך כסף, יש בעיה במהות צביונו. הדבר לא מסתכם אך ורק בהיותם בעלי צביון של צורר משיח: הם שאפתנים מאוד. הם רוצים לשלוט בכסף של בית האל. אם הם נעשים אחראים על פריט עבודה כלשהו, אזי קודם כל, הם לא יאפשרו לאחרים להתערב, והם לא יקבלו מהעליון חקירות או פיקוח; מעבר לכך, כשהם מפקחים על פריט עבודה כלשהו, הם ימצאו דרכים להתרברב, להגן על עצמם ולרומם את עצמם. הם רוצים תמיד להיות בעמדת כוח, להפוך לאנשים ששולטים ומושלים באחרים. הם גם רוצים לאחוז במעמד גבוה יותר ולהתחרות עליו, ואפילו לשלוט בכל חלק של בית האל – במיוחד בכספו. לצוררי משיח יש אהבה מיוחדת לכסף. כשהם רואים כסף, עיניהם בורקות; הם תמיד חושבים על כסף ועושים מאמצים להשיגו. כל אלה הם סממנים ומאפיינים של צוררי משיח. אם תשתף איתם על האמת, או תנסה ללמוד על מצבם של האחים והאחיות, ותשאל שאלות כגון כמה מהם חלשים ושליליים, אילו תוצאות כל אחד מהם משיג בביצוע חובתו ומי מהם לא מתאים לחובתו, צוררי משיח לא יגלו בכך עניין. אך כשמדובר במנחות האל – הדברים החשובים להם ביותר הם כמות הכסף, מי שומר עליו, היכן הוא נשמר, קודי הגישה אליו וכן הלאה. לצורר משיח יש שליטה יוצאת דופן בדברים האלה. הוא מכיר אותם כמו את כף ידו. גם זה סימן לצורר משיח. צוררי משיח טובים ביותר באמירת מילים שנשמעות יפה, אך הם לא מבצעים עבודה מעשית. במקום זאת, הם תמיד עסוקים במחשבות על הנאה ממנחות האל. אימרו לי, האם צוררי משיח אינם חסרי מוסריות? אין להם אנושיות כלל – הם שדים לכל דבר ועניין. בעבודתם, הם תמיד אוסרים על התערבות, חקירה ופיקוח של אחרים. זו ההתנהגות השלישית שבה מוצג הביטוי השמיני של צוררי משיח.

לפני זמן מה, אחת הכנסיות במדינה מסוימת קנתה מבנה, והיה צורך לשפץ אותו. במקרה, דווקא מנהיגת הכנסייה באותה מדינה הייתה צוררת משיח שעדיין לא חשפה את פרצופה האמיתי. אותה צוררת משיח השתמשה לצורך השיפוצים באדם שאיש לא הכיר היטב, ואיש לא ידע איזה סוג של מערכת יחסים יש ביניהם. כתוצאה מכך, אותו אדם רע ניצל את המצב, וכסף רב בוזבז שלא לצורך במהלך השיפוצים. בבית היו כמה רהיטים שמישים, שכולם פונו והוחלפו בחדשים. הרהיטים הישנים שפונו נמכרו אז על ידי אותו אדם רע תמורת כסף. למעשה, הם לא היו פגומים ועדיין ניתן היה להשתמש בהם, אך אותו אדם רע הוציא סכום כסף נוסף לקניית רהיטים חדשים, וניצל את המצב במטרה להרוויח כסף. האם צוררת המשיח ידעה על הדברים האלה? היא ידעה. אם כך, מדוע היא השלימה עם התנהגותו? כנראה משום שהייתה להם מערכת יחסים חריגה. כמה אנשים ראו את הבעיה והתכוונו לעקוב ולבדוק את השיפוץ, כדי לראות איך הוא מתקדם. ברגע שהם אמרו שהם מתכוונים לבדוק את הבנייה, אותה צוררת משיח נעשתה מודאגת וחרדה, ואמרה: "לא! תאריך היעד עדיין לא הגיע – איש לא רשאי לבדוק!" תגובתה הייתה כה חריפה ועצבנית – האם משהו קרה שם? (כן.) אותם אנשים, שעכשיו היו מעט מבוהלים, דנו בעניין: "זה לא יכול להיות. היא לא מאפשרת לנו לבדוק את הבנייה. אין ספק שיש כאן בעיה; אנחנו חייבים ללכת ולבדוק את האתר". אך צוררת המשיח עדיין לא אפשרה לראות את המבנה עד למועד שבו העבודה הייתה אמורה להסתיים. אימרו לי, האם האנשים האלה לא היו פזורי נפש? העובדה שצוררת המשיח לא אפשרה לראות את הבנייה, הוכיחה שדבר מה התרחש שם. היה עליהם למהר ולדווח על כך לעליון, או לאחד כוחות ולהדיח אותה, או ללכת לבדוק את הבנייה בכפייה. זו הייתה אחריותם. אם הם לא היו מסוגלים לקחת על עצמם את האחריות הזו, פירוש הדבר שהם פחדנים חסרי תועלת וחסרי יכולת. אותם פחדנים חסרי יכולת לא התעקשו. הבעיה לא נגעה לבתיהם שלהם, ולכן הם פשוט התעלמו מהעניין. עד כדי כך הם היו אנוכיים וחסרי אחריות. וכשהעבודה הסתיימה, ראיתי באמצעות סרטון שיש בעיה. איזו בעיה ראיתי? באמצע חדר ישיבות עמד שולחן, ומסביבו היו כיסאות עור כמו אלה המשמשים במשרדים מפוארים. הכיסאות שאני יושב עליהם הם כולם כיסאות רגילים, ואם כך, האם האנשים הרגילים הללו צריכים להשתמש בדברים מפוארים כל כך? (לא.) זה היה סוג הרהיטים שהשניים האלה התקינו, והאנשים שם היו מאוד מרוצים לשבת על הכסאות הללו. ברגע שגיליתי את הבעיה, זימנתי את הנבל הזה והתחלתי לחקור את העניין. בכל מקום, בכל חדר, הבדיקה חשפה בעיות והפסדים כספיים כה רבים. חלק מהריהוט המקורי של הבית היה שמיש, אך אותו אדם רע הוציא אותו ומכר אותו כדי להרוויח ממנו כסף; יתרה מזאת, הוא הרוויח כסף כשקנה את הריהוט החדש והיקר הזה; ובנוסף, הוא התקין ציוד שלא אמור להיות בכנסייה. אותו אדם רע עשה זאת מבלי להתייעץ עם איש. כשהוא עשה זאת, האם צוררת המשיח ידעה על כך? סביר להניח שכן. היא הגיעה לאתר העבודה מדי יום, ולאחר שראתה את המתרחש, לא דיווחה, אלא העלימה עין מהתנהגותו הבזבזנית. חוצפה! האם היא מאמינה באל? אחרי עשרים שנות אמונה באל, היא הייתה כל כך מתועבת, ועשתה דבר כזה – איזה מין אדם היא? היא לא אדם! אפילו אנשים טובים מקרב הכופרים לא עושים זאת. איזה חוסר מוסריות! בכל פעם שהעליון שאל אותה שאלות לגבי עבודות הבנייה, היא העמידה פני טיפשה כדי להטעות את העליון, ולהסוות ולהסתיר דברים, ובסופו של דבר התעוררו בעיות כה רבות. אם כן, האם יהיה זה מוגזם לגרש אותה ולאפשר לה למצוא עבודה כדי שתרוויח כסף ותפצה על ההפסדים? (לא.) אימרו לי, אפילו אם צוררת המשיח הזאת תוכל להחזיר את הכסף, האם היא תמצא שלווה בחיים האלה? האם היא תדע נחת? אני חושש שהיא תצטרך להעביר את כל חייה בייסורים. אם היא ידעה שמעשיה יביאו למצב הזה, מדוע בשם אלוהים היא התנהגה כך אז? מדוע היא עשתה זאת מלכתחילה? זה לא שהיא האמינה באל שנה או שנתיים בלבד ולא הכירה את הכללים בביתו, או שהיא לא ידעה מה זה אומר להיות ניחן בלב ירא-אל, או מהי נאמנות – אחרי כל השנים האלה של אמונה בו, היא לא השתנתה כלל, ואף על פי שהיא הייתה מסוגלת להעניק מעט שירות, היא עדיין עשתה רוע כזה! על היותה כה מתועבת, יש לסלק אותה ולקלל אותה!

לצוררי משיח יש מכנה משותף בדרך שבה הם עובדים: לא משנה איזו עבודה הם מבצעים, הם אוסרים על אחרים להתערב או לחקור. הם תמיד רוצים להסתיר ולטייח דברים. כנראה שיש להם מה להסתיר; הם לא מאפשרים לאנשים לגלות את הבעיות בעבודתם. אם הם היו עושים דברים בצורה ישרה וגלויה, בדרך שעולה בקנה אחד עם האמת והעקרונות, עם מצפון נקי, איזו סיבה הייתה להם לדאוג? מה במעשיהם היה בלתי ראוי שיזכירו אותו? מדוע הם לא מאפשרים לאחרים לחקור ולהתערב? ממה הם מודאגים? ממה הם מפחדים? ברור שהם זוממים משהו – זה פשוט כל כך ברור! צוררי משיח אכן עובדים ללא כל שקיפות. כשהם עושים משהו רע, הם חושבים על דרכים להסתיר ולכסות זאת, מייצרים מראית עין כוזבת, ואפילו עוסקים בהונאה בוטה. מהן התוצאות של הדבר? האל בוחן הכול, ואף על פי שיכול להיות שאנשים אחרים לא יודעים משהו במשך זמן מה, ועלולים ללכת שולל במשך פרק זמן מסוים, יבוא היום שבו האל יגלה זאת. הכול גלוי לעיני האל, הכול נחשף. יהיה זה חסר תועלת עבורך להסתיר דבר מה מהאל. הוא כול יכול, וכאשר הוא יחליט לחשוף אותך, הכול ייחשף לאור יום. צוררי משיח, אותם טיפשים שאין להם הבנה רוחנית, ושהם בעלי טבע של ארכי-מלאך, הם היחידים שמאמינים: "כל עוד אני שומר על שליטה מוחלטת על דברים, ולא מאפשר לך להתערב או לחקור, או לפקח על דברים, לא תדע דבר – ואני אהיה בשליטה מלאה על הכנסייה הזאת!" הם מאמינים שאם הם ישלטו כמלכים, הם יהיו מסוגלים לשלוט במצב. האם באמת כך הם פני הדברים? הם לא יודעים שהאל הוא כול יכול; הם מתפארים בחוכמתם. האל בוחן הכול. למשל, נניח שהיום עשית רע. האל בוחן זאת, אך הוא לא חושף אותך – הוא נותן לך הזדמנות להכות על חטא. למחרת, שוב אתה עושה רע, ועדיין אינך נותן על כך דין וחשבון ואינך מכה על חטא; האל עדיין נותן לך הזדמנות, וממתין שתכה על חטא. אך אם לא תכה על חטא, האל לא ירצה לתת לך את ההזדמנות הזו. הוא יחוש כלפיך שאט נפש ויתעב אותך, ובעומק לבו, הוא לא ירצה להושיע אותך והוא ינטוש אותך לחלוטין. במקרה כזה, יהיה זה עניין של דקות עד שהוא יחשוף אותך, ואיך שלא תנסה לטייח דברים או לשבש אותם, זה יהיה חסר תועלת לחלוטין. לא משנה כמה גדולה כף ידך, האם תוכל להסתיר איתה את אור השמש? לא משנה עד כמה אתה מוכשר, האם תוכל לכסות את עיני האל? (לא.) אלה הם רעיונותיו המטופשים של האדם. באשר למידת כול יכולתו האמיתית של האל, אנשים כבר מסוגלים להרגיש מעט מכך בדבריו. יתר על כן, כל בני האנושות המושחתת הזו שחטאו במעשים רעים לרוב והתנגדו לאל באופן ישיר ספגו עונשים שונים, וכל מי שרואה זאת משוכנע לחלוטין ומכיר בכך כעונש. אפילו כופרים יכולים לראות שצדקת האל לא מתירה כל עבירה, כך שאלה שאכן מאמינים בו צריכים להיות מסוגלים להבין זאת על אחת כמה וכמה. אין שיעור לכול יכולתו ולחוכמתו של האל. לאדם אין דרך לראות אותם בבירור. יש שיר אחד – איך הוא מתחיל? ("לא ניתן למדוד את מעשי האל.") זוהי מהות האל, הגילוי האמיתי של זהותו ומהותו. אין צורך שתשער השערות או שתניח הנחות. עליך פשוט להאמין במילים הללו – ואז לא תעשה מעשים מטופשים כל כך. כל האנשים כולם חושבים את עצמם לחכמים; הם מכסים את עיניהם בכף ידם ושואלים: "האם אתה יכול לראות אותי?" האל אומר, "לא רק שאני יכול לראות אותך בשלמותך, אני רואה אפילו את לבך, ויודע כמה פעמים היית בעולם האנושי", והאנשים נותרים מוכי אלם. אל תחשבו שאתם חכמים, אל תחשבו: "האל לא יודע על הדבר הזה ולא על הדבר ההוא. אף אחד מהאחים והאחיות לא ראה. איש לא יודע. יש לי תוכנית קטנה משלי. ראו כמה חכם אני!" מבין כל אותם האנשים בעולם הזה שלא מבינים את האמת ולא מאמינים שהאל הוא ריבון על הכול, אף אחד אינו חכם. לא משנה מה הם אומרים או עושים, בסופו של דבר, הכול טעות, הכול הפרה של האמת, כולם מתנגדים לאל. יש רק סוג אחד של אנשים חכמים. איזה סוג זה? סוג האנשים שמאמינים שהאל בוחן הכול, שהוא יכול לראות הכול ושהוא הריבון על הכול. אנשים כאלה הם חכמים מאין כמותם, מפני שבכל מעשיהם הם מסורים לאל – כל מעשיהם עולים בקנה אחד עם האמת, וזוכים לאישור האל ולברכתו. השאלה אם אדם חכם או לא, תלויה ביכולתו להתמסר לאל; הדבר תלוי בשאלה אם מה שהוא אומר ועושה עולה בקנה אחד עם האמת. אם אתה מחזיק ברעיון הבא: "הנה מה שאני חושב על העניין הזה, וזה מה שהייתי רוצה לעשות מכיוון שהדבר יועיל לי – אבל אני לא רוצה לספר על כך לאחרים, ואני גם לא רוצה שהם ידעו על כך" – האם זו דרך חשיבה נכונה? (לא.) מה עליך לעשות כאשר אתה מבין שזו לא דרך חשיבה נכונה? עליך לתת לעצמך סטירת לחי רצינית, כדי ללמד את עצמך לקח. האם אתה חושב שאם לא תאמר זאת, האל לא יידע? העובדה היא שבזמן שאתה חושב על כך, האל יודע את לבך. כיצד הוא יודע? האל רואה לאשורה את מהות טבעו של האדם. אם כך, מדוע הוא לא חושף אותך בעניין זה? גם אם הוא לא יחשוף זאת, תוכל להבין זאת בהדרגה בעצמך, מכיוון שאתה אוכל ושותה כל כך הרבה מדבריו. יש לך מצפון והיגיון, שכל וחשיבה רגילה; עליך להיות מסוגל להבין בעצמך מה נכון ומה שגוי. האל נותן לך זמן והזדמנות לחשוב ולהבין דברים באיטיות, להבין אם אתה טיפש או לא. אתה תראה תוצאות לאחר שתחשוב על העניין במשך מספר ימים: אז תדע שאתה טיפש ואוויל, ושאל לך לנסות להסתיר את העניין הזה מהאל. עליך לחשוף הכול בפני האל ולהיות גלוי לב בכל העניינים – אלה הם התנאי והעמדה היחידים שעליך לשמר בפני האל. גם כאשר אינך נפתח, אתה פתוח בפני האל. מנקודת מבטו של האל, הוא יודע את העובדות, בין אם אתה מדבר על כך בפתיחות ובין אם לא. האם אינך טיפש מאוד אם אינך מסוגל להבין את הדבר לאשורו? אם כך, כיצד תוכל להיות אדם חכם? על ידי כך שתפתח את עצמך בפני האל. אתה יודע שהאל בוחן הכול ויודע הכול, ולכן, אל תחשוב שאתה חכם ושאולי הוא לא יודע; מכיוון שאין ספק שהאל מתבונן בסתר בלבם של אנשים. על החכמים להיות מעט יותר גלויי לב, מעט יותר טהורים, ועליהם להיות כנים – זהו הדבר הנבון לעשותו. האם נכון לחשוב תמיד שאתה חכם; לרצות תמיד לשמור על הסודות הקטנים שלך; לנסות תמיד לשמור על מעט פרטיות? זה בסדר לנהוג כך עם אנשים אחרים, משום שיש אנשים שאינם בעלי אופי חיובי והם לא אוהבים את האמת. אתה יכול להסתיר מעט מאנשים כאלה. אל תחשוף את לבך בפניהם. למשל, נניח שאתה שונא מישהו ודיברת עליו רעות מאחורי גבו. האם כדאי לספר לו על כך? אל תעשה זאת – די בכך שלא תעשה דבר כזה שוב. אם היית מדבר על כך, הדבר היה פוגע ביחסים ביניכם. אתה יודע בלבך שאתה אדם לא טוב, שבתוכך אתה מזוהם ומרושע, שאתה מקנא באחרים, שכדי להתחרות על תהילה ורווח, דיברת רעות על אדם אחר מאחורי גבו במטרה להכפיש אותו – כמה נאלח! אתה מכיר בכך שאתה מושחת; אתה יודע שמה שעשית היה שגוי, ושהטבע שלך מרושע. ואז אתה בא בפני האל ומתפלל אליו: "הו אלוהים, מה שעשיתי בסתר היה מעשה מרושע ונאלח – אני מבקש את סליחתך, אני מתחנן בפניך שתוביל אותי, ואני מתחנן בפניך שתנזוף בי. אני אשתדל לא לעשות דבר כזה שוב". התנהגות כזו היא ראויה. תוכל להשתמש בטכניקות מסוימות במסגרת האינטראקציות שלך עם אנשים, אך מוטב שבפני האל תיפתח בצורה טהורה, ואם יש לך כוונות ואתה משתמש בטכניקות, אזי תהיה בצרות. בראשך חשוב תמיד: "מה אוכל לומר כדי לגרום לאל להעריך אותי, מבלי שיידע מה אני חושב בתוך-תוכי? מהו הדבר הנכון לומר? אני חייב להסתיר יותר את מחשבותיי, אני חייב להיות מעט יותר בעל טקט, חייבת להיות לי שיטה; אולי אז האל יעריך אותי". האם אתה חושב שאם תמיד תחשוב כך, האל לא יידע? האל יודע את כל מחשבותיך. מתיש לחשוב כך. הרבה יותר פשוט לדבר בכנות וביושר, וכך חייך יהיו קלים יותר. האל יאמר שאתה כן וטהור, שיש לך לב פתוח – והדבר יקר ערך לאין שיעור. אם תהיה גלוי לב ובעל גישה כנה, הרי שגם אם יהיו מקרים שבהם תרחיק לכת ותנהג בטיפשות, בעיני האל זו לא תהיה עבירה. עדיף שתנהג כך מאשר שתהיה כל כך מחושב, וזה טוב יותר מההתלבטויות וההתחבטויות הבלתי פוסקות שלך. האם צוררי משיח מסוגלים לדברים האלה? (לא, הם לא מסוגלים.)

כל אלה שהולכים בנתיב של צוררי משיח הם אנשים בעלי צביון של צורר משיח, ואנשים בעלי צביון של צורר משיח הולכים בנתיב של צוררי משיח – אך יש הבדל מסוים בין אנשים בעלי צביון של צורר משיח לבין צוררי משיח. אם לאדם יש צביון של צורר משיח והוא יילך בנתיב של צוררי משיח, אין זה מעיד בהכרח שהוא צורר משיח. אך אם הוא לא מכה על חטא ולא יכול לקבל את האמת, הוא עלול להפוך לצורר משיח. יש עדיין תקווה וסיכוי שאנשים שהולכים בנתיבם של צוררי המשיח יכו על חטא, מכיוון שהם טרם הפכו לצוררי משיח. אם הם יעשו דברים רעים מסוגים שונים ויסווגו כצוררי משיח, ולפיכך יורחקו ויגורשו מיד, לא תהיה להם עוד הזדמנות להכות על חטא. אם אדם שהולך בנתיב של צוררי משיח טרם עשה הרבה דברים רעים, הרי זה מראה לפחות שהוא עדיין לא אדם רע. אם הוא יכול לקבל את האמת, יש לו שביב של תקווה. אם הוא לא יקבל את האמת, ולא משנה מה, יהיה לו קשה מאוד להיוושע, גם אם הוא לא עשה רע מסוגים שונים. מדוע צורר משיח לא יכול להיוושע? משום שהוא כלל לא מקבל את האמת. בית האל משתף על כך שצריך להיות אדם כן, שאדם חייב להיות פתוח וגלוי לב, לומר את מה שיש לו לומר ולא לעסוק במרמה – אבל לא משנה כיצד השיתוף נעשה, הוא פשוט לא יכול לקבל זאת. צוררי משיח מרגישים תמיד שאנשים מפסידים בכך שהם כנים, ושטיפשי לומר את האמת. הם נחושים בדעתם לא להיות אנשים כנים. זהו טבעם של צוררי משיח, שסולד מהאמת ושונא אותה. איך אדם יכול להיוושע אם הוא כלל לא מקבל את האמת? אם אדם שהולך בנתיב של צוררי משיח יכול לקבל את האמת, יש הבדל ברור בינו לבין צורר משיח. כל צוררי משיח הם אנשים שלא מקבלים ולו מעט מן האמת. לא משנה כמה דברים שגויים או רעים הם ביצעו, לא משנה כמה גדולים ההפסדים שהם גרמו לעבודת הכנסייה ולאינטרסים של בית האל, הם לעולם לא יהרהרו בעצמם ולא יכירו את עצמם. אפילו אם גוזמים אותם, הם כלל לא מקבלים שום אמת. זו הסיבה שהכנסייה מסווגת אותם כאנשים רעים, כצוררי משיח. לכל היותר, צורר משיח רק יודה שמעשיו מפרים את העקרונות ואינם עולים בקנה אחד עם האמת, אך הוא בהחלט לא יודה לעולם שהוא עושה רע או מתנגד לאל מתוך כוונה. הוא יודה רק בטעויות, אך הוא לא יקבל את האמת; ולאחר מכן, הוא ימשיך לעשות רע כמקודם, מבלי ליישם בפועל אמת כלשהי. מתוך העובדה שצוררי משיח לעולם לא מקבלים את האמת, ניתן לראות שמהות טבעם היא סלידה מהאמת ושנאתה. לא משנה כמה שנים מאמינים באל, הם נשארים אנשים שמתנגדים לאל כתמיד. לעומת זאת, בני המין האנושי הרגיל ניחנים אולי כולם בצביון של צורר משיח, אך יש הבדל בינה לבין צוררי משיח. יש כמה אנשים שלאחר שהם שומעים את דברי השיפוט והחשיפה של האל יכולים להפנים אותם בליבם, להרהר בהם שוב ושוב ולהרהר בעצמם. ואז הם עשויים להבין: "אם כן, זהו צביונו של צורר משיח. זו המשמעות של הליכה בנתיב של צוררי משיח. איזו בעיה רצינית! יש בי את אותם מצבים והתנהגויות; יש לי מהות כזאת – אני אדם מהסוג הזה!" ואז הם שוקלים כיצד יוכלו להשליך מעליהם את הצביון של צורר משיח ולהכות על חטא באמת ובתמים, וכך עולה בידם לקבל החלטה נחושה שלא ללכת בנתיב של צוררי משיח. בעבודתם ובחייהם, ובמסגרת גישתם לאנשים, למאורעות ולדברים ולתפקיד שהטיל עליהם האל, הם יכולים להרהר על הסיבה שבגינה הם לא יכולים להתמסר לאל, מדוע הם חיים תמיד על פי צביון שטני, מדוע הם לא יכולים למרוד בבשר ובשטן. וכך, הם יתפללו לאל, יקבלו את השיפוט והייסור שלו, ויתחננו לאל שיושיע אותם מצביונם המושחת ומהשפעת השטן. העובדה שיש להם נחישות לעשות זאת מעידה על כך שהם יכולים לקבל את האמת. גם הם חושפים צביון מושחת ופועלים על פי רצונם שלהם; ההבדל הוא שלצורר משיח יש לא רק שאיפות ורצונות להקים מלכות עצמאית – הוא גם לא יקבל את האמת, יהיה אשר יהיה. זהו עקב אכילס של צורר משיח. לעומת זאת, אם אדם בעל צביון של צורר משיח יוכל לקבל את האמת, להתפלל לאל ולהסתמך עליו, ואם הוא ירצה להשליך את צביונו המושחת של השטן וללכת בנתיב החתירה אל האמת, אזי באילו דרכים התפילה והנחישות הללו יועילו להיווכחות בחייו? לכל הפחות הן יגרמו לו להרהר בעצמו ולהכיר את עצמו כשהוא מבצע את חובתו, ולהשתמש באמת כדי לפתור בעיות, כך שהוא יוכל לבצע את חובתו באופן משביע רצון. זו אחת הדרכים שהדבר יועיל לו. מעבר לכך, ההכשרה שהוא יקבל בביצוע חובתו תאפשר לו לעלות על נתיב החתירה אל האמת. יהיו אשר יהיו הקשיים שבהם הוא ייתקל, הוא יהיה מסוגל לחפש את האמת, להתמקד בקבלת האמת וביישומה בפועל; הוא יהיה מסוגל להשליך בהדרגה את צביונו השטני, להתמסר לאל ולעבוד אותו. הוא יוכל להשיג את ישועת האל באמצעות יישום כזה בפועל. יתכן שאנשים בעלי צביון של צורר משיח יחשפו שחיתות מדי פעם, ויתכן שהם עדיין ידברו ויפעלו בניגוד לרצונם למען התהילה, הרווח והמעמד שלהם, והם עדיין עלולים להגיב לפי רצונם שלהם – אך ברגע שהם יבינו שהם חושפים את צביונם המושחת, הם יחושו חרטה ויתפללו לאל. הדבר מוכיח שהם אנשים שיכולים לקבל את האמת ושהם מתמסרים לעבודת האל – ושהם חותרים להיווכחות בחיים. לא משנה כמה שנים אדם חווה או כמה שחיתות הוא חושף, בסופו של דבר הוא יהיה מסוגל לקבל את האמת ולהיכנס למציאות-האמת. הוא אדם שמתמסר לעבודת האל. וכשהוא עושה את כל זאת, הדבר מוכיח שהוא כבר הניח יסודות על דרך האמת. אך מי שהולכים בנתיב של צוררי משיח לא יכולים לקבל את האמת. הישועה תהיה עבורם קשה להשגה בדיוק כמו עבור צוררי משיח. אנשים כאלה לא מרגישים דבר כשהם שומעים את דברי האל שחושפים צוררי משיח, אלא הם אדישים וחסרי רגש. כשהשיתוף עוסק בצביונו של צורר משיח, הם יודו שיש להם צביון כזה ושהם הולכים בנתיב של צוררי משיח. הם יביעו זאת היטב. אך כשיגיע הזמן ליישם את האמת בפועל, הם עדיין יסרבו לעשות זאת, ועדיין יפעלו על פי רצונם שלהם, תוך הסתמכות על צביון צורר המשיח שלהם. אם תשאל אותם: "האם יש מאבק בלבך כשאתה חושף צביון של צורר משיח? האם אתה חש תוכחה עצמית כשמטרת דבריך היא לשמור על מעמדך? האם אתה מהרהר בעצמך ולומד להכיר את עצמך כשאתה חושף צביון של צורר משיח? האם אתה חש בלבך חרטה כאשר אתה מבין שצביונך מושחת? האם לאחר מכן אתה מכה על חטא או משתנה במשהו?" אין ספק שלא תהיה להם תשובה, מכיוון שהם לא חוו חוויות ומפגשים כאלה. הם לא יהיו מסוגלים לומר דבר. האם אנשים כאלה מסוגלים להכות על חטא באמת ובתמים? אין ספק שהדבר לא יהיה להם קל. במקרה של אנשים שבאמת חותרים אל האמת, כל גילוי של צביון של צורר משיח בעצמם יגרום להם כאב וחרדה. הם יחשבו: "מדוע אינני יכול פשוט להשליך את הצביון השטני הזה? מדוע אני מגלה תמיד צביון מושחת? מדוע הצביון המושחת הזה שלי כה עקשן ומסובך? למה כל כך קשה להיכנס למציאות-האמת?" הדבר מוכיח שחוויית חייהם רדודה, ושצביונם המושחת כלל לא נפתר. זו הסיבה לכך שכאשר דבר מה פוקד אותם, המאבק מתחולל בליבם בעוצמה כה רבה, וזו גם הסיבה שהם נושאים בנטל הייסורים הזה. אף על פי שהם נחושים להשליך את צביונם השטני, אין ספק שהם לא יכולים להימנע מהמאבק נגדו בלבם – ומצב המאבק הזה מתעצם מיום ליום. וככל שהידע שלהם על עצמם מעמיק יותר, והם מבינים עד כמה עמוקה שחיתותם, הם משתוקקים עוד יותר לזכות באמת ולהוקיר אותה, והם יהיו מסוגלים לקבל את האמת באין מפריע וליישם אותה בפועל במהלך הכרת עצמם והכרת צביונם המושחת. שיעור קומתם יגדל בהדרגה, וצביון חייהם יתחיל להשתנות באמת. אם הם ימשיכו לנסות לחוות בדרך זו, מצבם ישתפר יותר ויותר, משנה לשנה, ובסופו של דבר, הם יהיו מסוגלים להתגבר על הבשר ולהשליך מעליהם את שחיתותם, ליישם את האמת בפועל לעתים קרובות, ולהשיג התמסרות לאל. היווכחות בחיים אינה קלה! הדבר דומה בדיוק לניסיון להחיות אדם שעומד למות: האחריות שאדם יכול למלא היא זו של שיתוף על האמת, תמיכה בו, דאגה לו או גיזום שלו. אם הוא יוכל לקבל זאת ולהתמסר, יש לו תקווה; יתכן שיתמזל מזלו להינצל, והדברים לא יגיעו לידי מוות. אך אם הוא יסרב לקבל את האמת, ולא יכיר את עצמו כלל, אזי הוא בסכנה. יש צוררי משיח שלאחר שסולקו, חולפות שנה או שנתיים מבלי שהם מכירים את עצמם ואינם מכירים בטעויותיהם. במקרה כזה, לא נותר בהם סימן חיים, וזו הוכחה שאין להם עוד תקווה להיוושע. האם אתם יכולים לקבל את האמת כשגוזמים אתכם? (כן.) אם כן, יש תקווה – זהו דבר טוב! אם אתם יכולים לקבל את האמת, יש לכם תקווה להיוושע.

אם אתה רוצה להיוושע, עליך לעבור מכשולים רבים. אילו מכשולים אלה? מאבק בלתי פוסק בצביונך המושחת, ומאבק בצביונם של השטן ושל צוררי משיח: צביונך רוצה לשלוט בך ואתה רוצה להשתחרר ממנו, הוא רוצה להטעות אותך, ואתה רוצה להיפטר ממנו. אם תגלה שאינך יכול להשתחרר מצביונך המושחת גם לאחר שהכרת בו, תהיה נתון במצוקה ובכאב, ותתפלל. לעיתים, כשתבין שחלף זמן מה ועדיין לא הצלחת להתנער מהשליטה של צביון השטן, תרגיש שהדבר חסר תקווה אך לא תיכנע, ותרגיש שאינך יכול להמשיך להיות כה שלילי ומדוכדך – שאתה חייב להמשיך להיאבק. במהלך ביצוע החובה וההתנסות בעבודת האל, לאנשים יש תגובות פנימיות שונות, בדרגות שונות. בקצרה, אלה שיש להם חיים הם אלה שחותרים אל האמת, ובתוך-תוכם הם משתנים ללא הרף. בחשיבתם ובהשקפותיהם יהיה שינוי תמידי, וכן בהתנהגותם ובאופן בו יישמו בפועל, ואפילו בכוונות, ברעיונות ובמחשבות המקננים עמוק במוחם. יתרה מזאת, הם יבחינו בבהירות הולכת וגוברת מה נכון ומה לא נכון, אילו דברים שגויים הם עשו, אם צורת חשיבה מסוימת נכונה או שגויה, אם השקפה מסוימת עולה בקנה אחד עם האמת, ואם העקרונות העומדים מאחורי פעולה בדרך מסוימת עולים בקנה אחד עם כוונות האל, וכן אם הם מתמסרים לאל ואוהבים את האמת. הדברים האלה יתבהרו בהדרגה בלבם. אם כן, מהו הבסיס שעליו בנויה השגת התוצאות הללו? הבסיס של יישום בפועל וכניסה לאמיתות כפי שהם מבינים אותן. מדוע צוררי משיח פשוט לא יכולים להשיג שינוי? האם הם לא מסוגלים להבין את האמת? (הם מסוגלים.) הם יכולים להבין אותה, אך הם לא מיישמים אותה בפועל, גם כשהם שומעים אותה. יתכן שהם מבינים ומקבלים אותה כדוקטרינה, אך האם הם יכולים בכלל ליישם בפועל את פיסות הדוקטרינות והתקנות שהם מסוגלים להבין? לא, כלל וכלל לא; גם אם תכפה עליהם, גם אם הם יתישו את עצמם בניסיון ליישם אותן בפועל, הם עדיין לא יהיו מסוגלים לעשות זאת. זו הסיבה לכך שעבורם, כניסה לאמת נותרת ריק נצחי. לא משנה כמה צורר משיח עשוי לדבר על היותו אדם כן, לא משנה כמה גדולים מאמציו, הוא עדיין לא יכול להצהיר ולו הצהרה כנה אחת; ולמרות שהוא מדבר על כך שהוא מתחשב בכוונות האל, הוא עדיין לא מוכן לוותר על מניעיו האנוכיים והנאלחים. הוא פועל מנקודת מבט אנוכית. כשהוא רואה דבר מה טוב, משהו שיועיל לו, הוא אומר: "תן את זה – זה שלי!" הוא אומר כל דבר שיועיל למעמדו, והוא עושה כל דבר שיועיל לעצמו. זו מהותם של צוררי משיח. בשיא רגעי של תשוקה הם עשויים להרגיש שהם הבינו מעט אמת. להט משתלט עליהם, והם משמיעים בקול כמה סיסמאות: "אני צריך ליישם בפועל ולהשתנות, ולרצות את האל!" אך כשמגיע הזמן ליישם את האמת בפועל, האם הם עושים זאת? הם לא עושים זאת. לא משנה מה האל אומר, לא משנה כמה אמיתות ועובדות הוא מטיף לצד דוגמאות אמיתיות רבות, הדבר לא יכול לרגש צורר משיח ולא יכול להשפיע על שאיפתו. זהו מאפיין וסימן של צוררי משיח. הם פשוט כלל לא מיישמים בפועל ולו שמץ של אמת; כשהם מדברים בצורה נעימה, הם עושים זאת כדי שאחרים ישמעו, ולא משנה עד כמה יפה הם מדברים, זהו רק סוג של דיבור גבוה וריקני – זו תיאוריה עבורם. כיצד אנשים כאלה ממקמים למעשה את האמת בלבם? כפי שכבר אמרתי לכם, מהי מהות טבעו של צורר משיח? (שנאת האמת.) זה נכון. הם שונאים את האמת. הם מאמינים שרשעותם, אנוכיותם ודרכם הנאלחה, גאוותנותם, השתלטותם על מעמד ועושרם, ושליטתם באחרים, הם האמת העליונה, הפילוסופיה הגבוהה ביותר, וששום דבר אחר אינו נשגב כמו הדברים האלה. ברגע שהם משיגים מעמד ויכולים לשלוט באנשים, הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, וכל השאיפות והרצונות שלהם ניתנים להשגה. זוהי מטרתו הסופית של צורר משיח.

צוררי משיח סולדים מהאמת ושונאים אותה. האם תוכל לגרום לאדם שסולד מהאמת לקבל אותה וליישם אותה בפועל? (לא.) פעולה כזו דומה לניסיון לגרום לפרה לטפס על עץ או לזאב לאכול חציר – האם לא תהיה זו בקשה בלתי אפשרית? לעיתים תראה זאב מסתנן לעדר כבשים כדי להיות בקרבתן. זו תחבולה, הוא ממתין לשעת כושר כדי לטרוף את הכבשים. טבעו לא ישתנה לעולם. בדומה לכך, ניסיון לגרום לצורר משיח ליישם בפועל את האמת דומה לניסיון לגרום לזאב לאכול חציר ולזנוח את אינסטינקט אכילת הכבשים שלו: הדבר בלתי אפשרי. זאבים הם חיות טורפות. הם טורפים כבשים – הם טורפים כל מיני בעלי חיים. זהו טבעם ולא ניתן לשנות אותו. אם מישהו אומר: "אני לא יודע אם אני צורר משיח, אבל בכל פעם שמשתפים על האמת, לבי רותח מזעם ואני שונא אותה – ואני שונא עוד יותר את כל מי שרוצה לגזום אותי". האם האדם הזה הוא צורר משיח? (כן.) מישהו אומר: "כשדברים קורים לך, אתה צריך להתמסר ולחפש את האמת", והאדם הראשון אומר, "להתמסר, שטויות! שתוק כבר!" איזה מין דבר זה? האם זהו מזג רע? (לא.) איזה צביון הוא זה? (שנאת האמת.) הוא לא יסכים אפילו לדבר על כך, וברגע שתשתף על האמת טבעו יתפרץ והוא יחשוף את פרצופו האמיתי. צוררי משיח לא אוהבים לשמוע כל אזכור של חיפוש האמת או התמסרות לאל. עד כמה גדולה סלידתם מכך? כשהם שומעים דיבורים כאלה, הם מתפרצים. הנימוס שלהם נעלם; הם לא חוששים להוציא את השד מהבקבוק. עד כדי כך עמוקה שנאתם. אם כך, האם הם יכולים ליישם את האמת בפועל? (לא.) האמת לא מיועדת לרוע, היא מיועדת לאנשים הניחנים במצפון ובהיגיון, שאוהבים את האמת ואת הדברים החיוביים. הדבר דורש מאותם אנשים לקבל את האמת וליישם אותה בפועל. ובאשר לאותם אנשים מרושעים בעלי מהות של צורר משיח, שעוינים מאוד את האמת ואת הדברים החיוביים, הם לא יקבלו את האמת לעולם. לא משנה כמה שנים הם מאמינים באל, לא משנה כמה דרשות הם שמעו, הם לא יקבלו את האמת ולא יישמו אותה בפועל. אל תניחו שהם לא מיישמים את האמת בפועל משום שהם לא מבינים אותה, ושהם יבינו כשהם ישמעו עליה יותר. הדבר בלתי אפשרי, מכיוון שכל אלה שסולדים מהאמת ושונאים אותה הם מסוגו של השטן. הם לא ישתנו לעולם, ואף אחד לא יוכל לשנות אותם. הדבר דומה בדיוק לארכי-מלאך, לאחר שבגד באל: האם שמעתם אי פעם את האל אומר שהוא יושיע את הארכי-מלאך? האל מעולם לא אמר זאת. אם כן, מה האל עשה לשטן? הוא השליך אותו אל בין שמיים לארץ וגרם לו לשרת אותו על פני האדמה, לעשות את שהוטל עליו לעשות. וכשהוא יסיים לתת שירות, ותוכנית הניהול של האל תושלם, הוא ישמיד אותו, וזה יהיה סופו. האם האל אומר לשטן ולו דבר אחד נוסף? (לא.) מדוע לא? משום שבמילה אחת, זה יהיה חסר תועלת. מיותר לומר לו אפילו דבר אחד. האל רואה זאת: מהות טבעו של צורר משיח לא יכולה להשתנות לעולם. זהו טבע הדברים.

כשאתם נתקלים בצורר משיח, כיצד עליכם להתייחס אליו? היו כמה מנהיגים שאופיינו כמנהיגי שקר או כצוררי משיח, והוחלפו. במקרה של אחד מהם, האחים והאחיות דיווחו זמן מה לאחר מכן שהוא עדיין מסוגל לעבוד במידה מסוימת, ושבינתיים הוא הכה על חטא וביצועיו היו טובים. לא ברור בדיוק אם הוא תפקד היטב מבחינה התנהגותית, או אם הוא דיבר בצורה נעימה, או אם הוא נעשה ממושמע יותר בתפקידו. מכיוון שהאחים והאחיות אמרו שהוא מתפקד היטב, ולאור העובדה שהיה מחסור בכוח אדם עבור חלק מהעבודה, סודר שהוא יבצע עבודה מסוימת. כתוצאה מכך, בתוך פחות מחודשיים לאחר מכן, האחים והאחיות דיווחו: "החליפו אותו מיד – הוא מדכא אותנו בצורה בלתי נסבלת. אם הוא לא יוחלף לא נוכל לבצע את חובותינו". הם לא הסכימו בשום פנים ואופן להשתמש בו או לבחור בו כמנהיג; הוא היה אותו נוכל מוכר – הוא דיבר יפה, אך למעשה הוא לא השתנה כהוא זה. מה קרה? טבעו נחשף לחלוטין. כיצד לדעתך צריך לטפל בעניין זה? העובדה שלאחים ולאחיות הייתה תגובה כה חריפה מוכיחה שאכן הייתה להם מידה מסוימת של הבחנה. היו מי שהוטעו על ידו, ואחרי שהעליון טיפל בו, אנשים מסוימים יצאו להגנתו, ומאוחר יותר חלק אמרו שהוא היכה על חטא. וכך הוא קודם פעם נוספת, ולאחר זמן מה הוא נחשף לגמרי. האחים והאחיות ראו אותו עכשיו לאשורו והתאחדו כדי להדיח אותו. העליון ראה שלאנשים אלה יש כעת הבחנה. הם לא עברו השקיה לחינם. לכן, לאור הסירוב של כולם להשתמש בו, העליון החליף אותו. מהיכן הגיעה יכולת ההבחנה שלהם? (מהבנת האמת.) כן – הם הבינו את האמת. הבחנה נובעת מהבנת האמת. האם לא היו אלה האמת והאל שעדיין שלטו שם? (כך היה.) הייתה זו הבחנה בזמן הנכון: לאחר שהודח, האחים והאחיות לא סבלו יותר משליטתו. אנשים סבלו רבות תחת עריצותו. לא הייתה לו אנושיות כלל וכלל. הוא לא ביצע את עבודתו באופן ראוי, אלא הפריע לאחים ולאחיות בביצוע חובתם – הוא רמס אותם ברגל גסה וניצל את סמכותו לרעה. מי יסכים לכך? רק טיפש! האם לאחר שאנשים כאלה מוחלפים, יש להם רגשות כלשהם לגבי העניין? בפעם הקודמת, אותו אדם הודח על ידי העליון; הפעם, הוא הודח על ידי האחים והאחיות וגורש בקריאות בוז מהבמה – סיום לא זוהר! מלכתחילה, הוא רצה לקבל תפקיד, אך בסופו של דבר הוא לא השיג את מבוקשו, אלא צנח בבת אחת, והוחזר לצורתו המקורית. האם לא היה עליו להרהר בעצמו? (כן.) אילו הוא היה אדם רגיל, רק עם צביון מושחת מאוד, האם גם אז לא היה עליו להרהר בעצמו? (כן.) יש סוג של אנשים שלא מהרהרים. הם חושבים שהם צודקים, שכל מעשיהם נכונים; הם לא מקבלים עובדות, הם לא מקבלים דברים חיוביים, והם לא מקבלים הערכות של אחרים לגביהם. אלה אנשים שמהות צביונם היא של צורר משיח. רק צוררי משיח לא יודעים להרהר בעצמם. על מה הם מהרהרים במקום זאת? "הממ! יבוא יום ואני אשוב לגדולה. חכו עד שתהיו בידי – ואז תראו איך אענה אתכם!" האם תהיה להם הזדמנות לעשות זאת? (לא.) אין להם סיכוי. ככל שהאחים והאחיות יבינו יותר ויותר אמיתות, וכשהם יוכלו להבחין בכל שלל המצבים של אנשים שונים, ובמיוחד יבחינו בצוררי משיח, המרחב שיוותר לצוררי משיח לעשות רע ילך ויצטמצם, ויהיו להם פחות ופחות הזדמנויות לעשות זאת. לא יהיה קל עבורם לנסות לשוב לעמדת כוח. הם מקווים שהעליון יטיף מעט פחות על הבחנה ולא יבחין יותר מי הם. כשהם שומעים שיתוף על אמיתות כאלה, הם יודעים שזה הסוף עבורם, וחושבים שלא נותרה תקווה לחזרתם. ההרהורים שלהם אינם כאלה: "הם חושפים את הדברים הנכונים ומבחינים בהם – הם משקפים לחלוטין את מצבי. כיצד עלי להשתנות? אם אמשיך פשוט להתנהל כך, האם לא יהיה זה סופי? גורלי ייחרץ. איזו תועלת יכולה לצמוח מהליכה בדרכו של ארכי-מלאך ולעורר התנגדות כלפי האל?" האם יהיו להם הרהורים כאלה? (לא.) הם לא יהרהרו כך, והם בוודאי לא יהרהרו בעצמם וינסו להכיר את עצמם; במקום זאת, הם מוכנים למות לפני שיכו על חטא. זהו טבעם. לא משנה כיצד תשתף על האמת, הדבר לא יעורר אותם ולא יגרום להם להכות על חטא. האם יש פתח מילוט כשאין חרטה? (לא.) הם לא מתחרטים. הם הולכים בנתיב עד סופו המר, אל חורבנם העצמי, כפי שמכתיב טבעם של צוררי משיח.

במשך כל הזמן הזה דיברנו על הנושא של הבחנה בצוררי משיח. איזו תחושה לדעתכם יש לצוררי משיח כשהם מקשיבים לכך? כשמגיע הזמן להתכנס, הם מרגישים ייסורים בלתי נסבלים והם מתנגדים בלבם. האין הם צוררי משיח? (הם צוררי משיח.) כשאנשים רגילים בעלי צביון מושחת יודעים שיש להם צביון של צורר משיח, הם משתוקקים מאוד לשמוע ולהבין יותר, מכיוון שברגע שהם יבינו, או-אז הם יהיו מסוגלים לחתור אל שינוי. הם חושבים שאם הם לא יבינו, הם יסטו מדרך הישר, וייתכן שיבוא יום שבו הם יילכו בנתיב של צוררי משיח, יבצעו רוע גדול, וכך ייפרץ הסכר והם יאבדו את סיכוייהם לישועה וייהרסו. הם מפחדים מזה. הלך הרוח של צוררי משיח שונה. הם נואשים לעשות הכול כדי למנוע מאחרים לדבר ולשמוע דרשות כאלה על הבחנה; הם מייחלים שכולם יהיו מבולבלים וחסרי הבחנה, ושהם יוכלו להוליך אותם שולל. זה מה שיגרום להם אושר. מהי משאלתו הגדולה ביותר של צורר משיח? להשיג שליטה. האם אתם תרצו להשיג שליטה? (לא.) לא בלבכם, אך לעיתים הדבר עולה בדעתכם כמשהו שהייתם רוצים, ולכן למעשה, זהו דבר שהייתם רוצים לעשות. ייתכן שיש בך משאלה סובייקטיבית, כמיהה עמוקה בלבך שלא להיות אדם כזה, לא ללכת בנתיב הזה, אך כשקורה לך דבר מה, צביונך המושחת מטלטל ומניע אותך. אתה מאמץ את מוחך כדי לחשוב איך להגן על מעמדך והשפעתך, בכמה אנשים תוכל לשלוט, כיצד לדבר בסמכותיות כדי לזכות בהערכה של אחרים. כשאתה חושב תמיד על הדברים האלה, אינך שולט עוד בלבך. מה שולט בו? (צביון מושחת.) כן – לבך נמצא תחת שליטתו של צביונו המושחת של השטן. אדם מהרהר כל היום בעניינים שנוגעים לאינטרסים של הבשר; הוא תמיד נאבק עם אחרים, ובמהלך המאבקים האלה, הוא לא מרוויח דבר, וזה מכאיב לו כל כך – הוא חי רק למען הבשר והשטן. לכן הוא מחליט לבצע היטב את חובתו ולחיות למען האל, אך כשקורים לו דברים הוא מוצא את עצמו נאבק שוב על מעמדו ועל האינטרסים שלו: מאבק מתמיד ומתיש עד כאב שלא מביא לו כל תועלת. אימרו לי, האין זו דרך חיים מתישה? (אכן כן.) הם חיים כך יום אחר יום, ולפני שהם מבינים זאת, חולפות עשרות שנים. יש אנשים שמאמינים באל במשך עשר או עשרים שנה – בכמה מן האמת הם זכו? עד כמה השתנה צביונם המושחת? למען מי הם חיים בכל יום? במה הם מעסיקים את עצמם? למען מה הם מאמצים את מוחם? הכול למען הבשר. האל אמר ש"יצר מחשבות לבו של אדם רק רע תמיד". האם יש טעות במילים האלה? טעם אותן; התענג עליהן. כשאתה חושב על המילים האלה, כשאתה חווה אותן, האם אינך מפחד? יתכן שתאמר: "אני אכן חש פחד מסוים. כלפי חוץ, אני משלם מחירים כל היום; אני נוטש, משקיע מעצמי וסובל. זה מה שגוף הבשר עושה – אך כל המחשבות שבלבי רעות. כולן מתנגדות לאמת. ברבים ממעשיי, המקור, המניעים והמטרות נסובים אך ורק על הרצון לבצע את הרוע שרוקם דמיוני שלי". מה נובע מהתנהגות כזו? מעשים רעים. האם האל יזכור אותם? יש שיאמרו: "אני מאמין באל במשך עשרים שנה. ויתרתי על הכול – ועדיין, האל לא זוכר זאת". הם עצובים וכואבים. מה מכאיב להם? אילו האל היה מחמיר באמת עם האדם, לא היה לאדם במה להתפאר. כל זה הוא חסדו של האל, רחמיו – האל כה סובלני כלפי האדם. חישבו על כך: האל כה קדוש, כה צודק, כל כך כול יכול, והוא פשוט מתבונן בנוהים אחריו החושבים כל היום מחשבות רעות לחלוטין, מחשבות שנוגדות את האמת, וחושבים אך ורק על עניינים הנוגעים למעמד, לתהילה ולרווח שלהם. האם האל יסבול שהנוהים אחריו יתנגדו לו ויבגדו בו בדרך זו? בהחלט לא. אנשים נשלטים על ידי הרעיונות, המחשבות, הכוונות והמניעים האלה, והם עושים דברים באופן בוטה מתוך מרדנות באל לו, ומתרברבים תמיד שהם מבצעים את חובתם ומשתפים פעולה עם עבודת האל. האל רואה את כל הדברים הללו, ובכל זאת, עליו לשאת זאת. כיצד הוא נושא זאת? הוא מספק את האמת; הוא משקה וחושף; הוא גם מעניק נאורות ומאיר, הוא מדריך, מייסר ומטיל משמעת – וכשהטלת המשמעת הזו חמורה, הוא חייב אפילו להרגיע. כמה סבלני צריך להיות האל כדי לעשות את כל זאת! עינו הפקוחה רואה את הצביונות המושחתים השונים של האנשים האלה, את העובדה שכל הגילויים, ההתנהגויות והרעיונות השונים שלהם רעים – ובכל זאת, הוא מסוגל לשאת זאת. אימרו לי, האם אדם היה מסוגל לעשות זאת? (לא.) הסבלנות שהורים מפגינים כלפי ילדיהם היא אמיתית, אך הם עדיין עלולים לנטוש אותם או אפילו לנתק את הקשר איתם כאשר הדברים נעשים בלתי נסבלים. אם כך, מה לגבי הסבלנות שהאל מגלה כלפי האדם? כל יום של חייך הוא יום שבו האל מעצים את סבלנותו לגביך. עד כדי כך הוא סבלני. מה יש בסבלנות הזאת? (אהבה.) לא רק אהבה – יש לו ציפייה ממך. מהי אותה ציפייה? הוא רוצה לראות תוצאה וגמול באמצעות העבודה שהוא עושה, ולאפשר לאדם לטעום את אהבתו. האם לאדם יש אהבה כזו? לא. אדם שרכש מעט לימוד והשכלה, ושניחן במעט כישרון או כישורים, מרגיש שהוא בעל מעמד אצילי יותר מאחרים, ושאנשים מן השורה לא יכולים כלל להגיע לרמתו. זהו המיאוס של האדם. האם כך פועל האל? ההיפך הוא הנכון: האל מושיע את האנושות שהיא מזוהמת באופן בלתי נתפס ומושחתת עמוקות; יתרה מכך, הוא חי איתה, מדבר איתה ותומך בה, פנים אל פנים. אדם לא יכול לעשות זאת.

להלן עוד שיתוף הנוגע בבעיה נוספת. כאשר אנשים מסוימים נושאים עדות, הם אומרים: "בכל פעם שדברים קורים לי, אני חושב על אהבת האל ועל חסדו, ואני מתרגש. בכל פעם שאני חושב על הדברים האלה אני מפסיק לחשוף את צביוני המושחת". רוב האנשים מרגישים שההצהרה הזו טובה, שהיא באמת יכולה לפתור את בעיית הגילויים של צביון מושחת. האם באמת יש בסיס למילים האלה? לא, אין להן בסיס. אהבת האל, כל יכולתו, סובלנותו כלפי האדם וכל העבודה שהוא עושה באדם יכולות רק לרגש אדם – את החלק שבו שהוא אנושיותו, מצפונו והרציונליות שלו, אולם הן לא יכולות לפתור את צביונו המושחת של האדם, והן לא יכולות לשנות את המטרה והכיוון בחתירתו של אדם. זו הסיבה לכך שהאל מבצע את עבודת השיפוט של אחרית הימים: הוא מבטא את האמת ומספק אותה על מנת לפתור את בעיית צביונו המושחת של האדם. מהו הדבר המכריע ביותר שהאל עושה? הוא מבטא את האמת ומספק אותה, ושופט ומייסר את האדם. הוא לא רוצה לרגש אותך בפעולותיו או במעשיו כדי לשנות את הכיוון והמטרה של חתירתך. הוא לא היה עובד כך. לא משנה מה האל אומר על מידת סבלנותו כלפי האדם, או על האופן שבו הוא מושיע את האדם, או באיזה מחיר הוא עושה זאת, האל רוצה רק לגרום לאדם להבין את כוונתו להושיע אנשים, ולא משנה כיצד יציג זאת. הוא לא אומר את הדברים האלה כדי לרכך את לבם של האנשים ולאפשר להם לשנות את דרכם בשל היותם נרגשים מכך ששמעו אותו. הדבר אינו אפשרי. מדוע לא? צביונו המושחת של אדם הוא מהות טבעו, ומהות הטבע הזה היא היסוד שעליו אנשים מסתמכים כדי לשרוד. אין זה מנהג או הרגל רעים שישתנו עם דחיפה קלה; מהות טבעו של אדם לא תשתנה ברגע שהוא יהיה מאושר, או בשל כמות מסוימת של ידע שצבר או מספר ספרים שקרא. הדבר בלתי אפשרי. איש אינו יכול לשנות את טבעו של אדם. אדם יכול להשתנות רק על ידי קבלת האמת וזכייה בה – האמת לבדה היא שיכולה לשנות אנשים. אם אתם רוצים להשיג שינוי בצביון חייכם, עליכם לחתור אל האמת, וכדי לחתור אל האמת, עליכם להתחיל בהשגת הבנה ברורה של האמיתות השונות שמשמיע האל. יש אנשים שמאמינים שאם אדם הבין דוקטרינה, אזי הוא הבין את האמת. אין טעות גדולה מזו. אם אתה מבין את הדוקטרינה של האמונה באל ויכול לדבר על כמה תיאוריות רוחניות, אין זה אומר שהבנת את האמת. חשוב על כך: למה בדיוק מתייחסת האמת? מדוע אני תמיד אומר שיש אנשים כה רבים שלא מבינים את האמת? הם מניחים: "אם אני יכול להבין את משמעות דברי האל, פירוש הדבר שאני מבין את האמת", וכי: "כל דברי האל נכונים; כולם מדברים אל ליבנו, ולכן הם השפה המשותפת שלנו". אימרו לי, האם ההצהרה הזו נכונה או לא? מה למעשה פירוש הדבר להבין את האמת? מדוע אנחנו אומרים שהם לא מבינים את האמת? ראשית, נדבר מעט על מהות האמת. האמת היא המציאות של כל הדברים החיוביים. אם כן, כיצד המציאות של הדברים החיוביים הללו קשורה לאדם? (אלוהים, כפי שאני מבין זאת, כשאדם מבין את האמת, הדרך שבה הדבר בא לידי ביטוי היא שלא משנה באילו אנשים, מאורעות ודברים הוא נתקל, יש לו עקרונות, הוא יודע כיצד להתייחס אליהם, ויש לו נתיב ליישום בפועל; האמת מסוגלת לפתור את קשייו ולהפוך למציאות בחייו. האל אמר זה עתה שכאשר אדם מבין דוקטרינה, אין זו הבנה של האמת – הוא מרגיש כאילו הוא הבין את האמת, אך הוא לא יכול לפתור אף אחד מהבעיות ומהקשיים שיש לו בחייו האמיתיים. אין לו נתיב לכך; הוא לא יכול לקשר דברים עם האמת.) זו המשמעות של אי הבנת האמת. חלק ממה שנאמר זה עתה נוגע בדיוק בנקודה: מהי האמת? (האמת יכולה לאפשר לאנשים ללכת בנתיב של יישום בפועל ולפעול על פי עקרונות; היא יכולה לפתור קשיים של אנשים.) זה נכון. הנתיב הוא להשוות את עצמך לעקרונות-האמת וליישם בפועל על פיהם. הדבר מוכיח שזו הבנה של האמת. אם אתה מבין רק דוקטרינה, וכשמשהו קורה לך אינך יכול ליישם אותה ולא יכול למצוא את העקרונות, אזי זו לא הבנה של האמת. מהי האמת? האמת היא העקרונות והקריטריונים לעשיית כל הדברים. האין זה כך? (זה אכן כך.) כשאני אומר שאינכם מבינים את האמת, אני מתכוון לכך שכשאתם יוצאים מדרשות, אתם מבינים דוקטרינה בלבד. אינכם מבינים מהם העקרונות והקריטריונים של האמת שבתוכה, או אילו דברים שקורים לכם קשורים לאותו היבט של האמת, או אילו מצבים קשורים בכך, ואתם גם לא יודעים כיצד ליישם את ההיבט הזה של האמת. אינכם יודעים אף אחד מהדברים האלה. למשל, נניח ששאלתם שאלה. העובדה ששאלתם את השאלה משמעותה שאינכם מבינים את האמת הרלוונטית. האם תבינו אותה לאחר שתשתפו עליה? (כן.) ייתכן שתבינו מעט לאחר השיתוף, אך אם לא תבינו זאת כשדבר דומה יקרה לכם שוב, זו לא הבנה אמיתית של האמת. אינך מבין את העקרונות והקריטריונים של האמת הזו; אינך תופס אותם. ייתכן שיש אמת שאתה חושב שהבנת – אך באשר למציאויות שהיא מתייחסת אליהן, ובנוגע למצביו של אדם אליהם היא מכוונת, אם הבנת את האמת הזו, האם תוכל אז להעמיד את מצבך שלך מולה לשם השוואה? אם אינך יכול, ואף פעם אינך יודע מהו מצבך האמיתי, האם אתה מבין את האמת? (לא.) זו לא הבנה של האמת. כשמדובר בהיבט אחד של האמת ושל העקרונות, אם אתה יודע אילו עניינים ומצבים כרוכים באותה אמת, ואילו סוגים של אנשים או אילו מהמצבים שלך עצמך מתייחסים לאמת הזו, ואתה גם מסוגל להשתמש באמת הזו כדי לפתור אותם, פירוש הדבר שאתה מבין את האמת. אם אתה מקשיב לדרשה וחש שאתה מבין אותה, אך כשאתה מתבקש לשתף, אתה רק מדקלם את הדברים ששמעת ללא יכולת לדבר עליהם ולהסביר אותם במונחים של מצבים ומקרים אמיתיים, האם אתה מבין את האמת? לא, זו לא הבנת האמת. אם כן, האם ברוב הזמן אתם מבינים את האמת, או לא? (אנחנו לא מבינים.) מדוע לא? מכיוון שלגבי רוב האמיתות, לאחר שאתם מקשיבים להן אתם מבינים רק דוקטרינה. כל מה שאתם יכולים לעשות הוא לדבוק בה כתקנה; אינכם יודעים כיצד להשתמש בה בצורה גמישה. כשדבר מה קורה לך, אתה המום; כשדבר מה קורה לך, אינך יכול ליישם בשטח את מעט הדוקטרינה שהבנת – הדבר חסר תועלת. האם זו הבנה של האמת, או שלא? (זו לא הבנת האמת.) זו המשמעות של אי הבנת האמת. אם אינך מבין את האמת, מה אז? עליך לשאוף כלפי מעלה ולהשקיע מאמץ כדי להבין זאת. יש מספר דברים שחייבים להיות קיימים באנושיות שלך: אתה חייב להיות בעל מצפון וקפדן לגבי הדברים שאתה לומד ומבצע. אם אתה רוצה לחתור אל האמת אך אין לך את המצפון וההיגיון של אנשים רגילים, אזי לעולם לא תהיה מסוגל להבין את האמת, ואמונתך היא אמונה של אדם פזור נפש. הדבר לא תלוי באיכותך, הוא תלוי רק בשאלה אם אתה ניחן באנושיות כזו. אם אתה ניחן בה, הרי שגם אם איכותך בינונית, תוכל עדיין להבין אמיתות בסיסיות. לכך לפחות יש נגיעה באמת. ואם אתה בעל איכות טובה מאוד, אזי הדברים שאתה מבין עשויים להיות ברמות העמוקות של האמת, ובמקרה כזה תהיה מסוגל להיכנס עמוק יותר לתוכה. הדבר קשור לאיכותך. אך אם אין באנושיות שלך גישה של מצפוניות וקפדנות, ואתה תמיד במצב מעורפל וחסר ודאות, פזור נפש, ותמיד במצב של חוסר בהירות – חסר בהירות, קהה חושים ושטחי ביחס לכל העניינים, אזי עבורך, האמת תמיד תהיה תקנות ודוקטרינה. לא תוכל לזכות בה. כשאתם שומעים אותי אומר זאת, האם אתם מרגישים כעת שקשה לחתור אל האמת? יש בכך מידה מסוימת של קושי, אך זו יכולה להיות רמת קושי גדולה, או קטנה. אם תשקיע מחשבה ומאמץ, מידת הקושי תצטמצם, ותזכה בכמה אמיתות. אם לא תשקיע מאמץ כלשהו באמת, אלא רק בדוקטרינה וביישומים בפועל שהם חיצוניים, אזי לא תוכל לזכות באמת.

האם דרך השיתוף השיטתי שלי על האמיתות האלה הבנתם לאשורם את עיקרי הדברים? האם הגעתם לתובנות כלשהן? האם כל אחד מתחומי האמת לא מכיל דברים מפורטים יותר מאשר כל אחד ממכלולי הידע של כל קורס אקדמי? (יש.) יש כל כך הרבה פרטים. אנשים יכולים לתפוס את חומר הלמידה במאמץ של מספר שנים בלבד, באמצעות תרגול מתמיד וניסיון מעשי, כל עוד הם יכולים לשנן ולהבין אותו. בלימוד נושא אקדמי, אפשר להשתלט בהדרגה על חומר הלימוד על ידי השקעת זמן ואנרגיה בלבד, והשקעת מעט מחשבה. אך שימוש במוח בלבד לא יספיק להבנת האמת – אתה חייב להשתמש בלבך. אם לא תהרהר בלבך בדברי האל ולא תחווה אותם בלבך, לא תהיה מסוגל להבין את האמת. רק אנשים בעלי הבנה רוחנית, שניחנים במצפון וביכולת הבנה, יכולים להגיע אל האמת. אנשים שאין להם הבנה רוחנית, שהם בעלי איכות ירודה וחסרי יכולת הבנה, לעולם לא יוכלו להגיע לאמת. האם אתם אנשים נטולי תשומת לב, או שאתם קפדנים? (אנחנו אנשים נטולי תשומת לב.) האין זה מסוכן? האם אתם יכולים להיות קפדניים? (אנחנו יכולים.) זה דבר טוב; אני אוהב לשמוע זאת. אל תאמרו תמיד שאתם לא יכולים – איך תדעו בטרם תנסו? עליכם להיות מסוגלים לזה. עם הנחישות והגישה הנוכחיות שאתם נוקטים בחתירתכם, יש תקווה שתבינו אמיתות בסיסיות. הדבר בר השגה. כל עוד אנשים מוכנים להשתמש בלבם ולשלם מחיר, וכל עוד הם עובדים קשה למען האמת שבלבם, רוח הקודש תפעל בהם ותהפוך אותם למושלמים. אם הם לא יעבדו קשה למען האמת שבלבם, אזי רוח הקודש לא תפעל. זכרו: כדי שאדם יגיע להבנת האמת, עליו להשקיע מאמץ באופן יזום ולשלם מחיר, אך כך ניתן להשיג רק מחצית מהתוצאות הרצויות, רק את החלק שבו על האדם למלא את תפקידו. המחצית השניה היא החלק המכריע בהבנת האמת, שאליה אנשים לא מצליחים להגיע, וכדי להשיג חלק זה, עליהם להסתמך על עבודתה של רוח הקודש ועל הפיכתם למושלמים בידיה. למרות שבכל הנוגע לרכישת ידע ולמידה בתחום המדע מספיק להסתמך על השקעת מאמץ, אל לכם לשכוח שהבנת האמת לא עובדת כך. אין טעם להסתמך על השכל בלבד – אדם חייב להשתמש בלבו, ועליו לשלם מחיר. מה משיגים על ידי תשלום מחיר? את עבודת רוח הקודש. אך מהו הבסיס לעבודת רוח הקודש? לפני שהאל יעבוד, תודעתו של אדם חייבת להיות קפדנית במידה מספקת; לבו חייב להיות שקט ומיושב ועליו להיות גלוי לב במידה מספקת. עבודתה של רוח הקודש מתוחכמת, ומי שטעם ממנה יודע זאת. אנשים שמשקיעים מאמצים תכופים למען האמת יכולים לחוש לעתים קרובות את הנאורות של רוח הקודש, וכך, בעת ביצוע חובתם, נתיב היישום בפועל שלהם מתנהל באופן חלק, ובלבם הולכת וגוברת הבהירות. אנשים חסרי ניסיון לא יכולים לחוש בעבודתה של רוח הקודש, ולעולם לא יוכלו לראות את הנתיב הנכון. כל העניינים מעורפלים ולא ברורים עבורם; הם לא יודעים מהי הדרך הנכונה. למעשה, לא קשה להשיג הבנה של האמת ולראות בבירור את נתיב היישום בפועל: אם בלבו של אדם קיימים התנאים האלה, רוח הקודש תפעל. אך אם לבך יסטה מהתנאים האלה, לא תוכל לזהות את עבודת רוח הקודש. הדבר לא מופשט או מעורפל. אם תחפש, תתאמץ, תהרהר ותתפלל כשאתה נמצא במצבים האלה וכשבלבך קיימים התנאים האלה, רוח הקודש תפעל בך. אך אם דעתך תהיה מוסחת, תרצה תמיד לחתור למעמד ולהיאבק למען תהילה ורווח, ותמיד תרצה להרשים ולהשקיע מאמצים בחיצוניות – אם תמיד תתחמק ותסתתר מהאל, תימנע ממנו ותדחה אותו, לא תהיה גלוי לב, ולבך לא יהיה פתוח אליו – רוח הקודש לא תפעל, היא לא תתייחס אליך, והיא אפילו לא תנזוף בך. כמה אמת יכול להבין אדם שאפילו לא חווה את תוכחת רוח הקודש? לעיתים, רוח הקודש נוזפת בך כדי שתדע מהי הדרך הנכונה ומהי הדרך השגויה כשאתה עושה דבר מה. כשהיא נותנת לך תחושה כזו, מה תרוויח מכך בסופו של דבר? תזכה ביכולת להבחין בין טוב לרע, ובמבט חטוף העניין הזה יהיה ברור לך למדי: "הדרך הזאת שגויה – היא לא עולה בקנה אחד עם העקרונות. אינני יכול לעשות זאת". כך תדע בבירור מהם העקרונות, מהי כוונתו של האל ומהי אכן האמת, וכך תדע מה עליך לעשות. אך אם רוח הקודש לא תפעל, אם היא לא תטיל עליך משמעת כזו, תהיה לנצח פזור נפש וחסר בהירות בנוגע לדברים כאלה. כשהם יקרו לך, תהיה המום; כשהם יקרו לך, לא תבין מה קורה, ובלבך תהיה פזור נפש ביותר – לא יהיה ברור לך מה עליך לעשות. יתכן שתהיה מלא חרדה – אך מדוע רוח הקודש לא תחל לפעול? אולי יש בתוכך כמה מצבים שגויים ואתה מתנגד. כיצד אתה מתנגד? אם אתה נאחז בהשקפה או בתפיסה שגויות כלשהן, האל לא יעבוד אלא ימתין עד שתבין שהתפיסה או ההשקפה הללו שגויות. רוח הקודש תפעל רק מהיסוד הזה. כאשר רוח הקודש פועלת, היא לא מסתפקת בכך שתבין באופן מודע מה נכון ומה לא נכון. במקום זאת, היא מאפשרת לך לראות בבהירות מהו הנתיב, לאן הוא מוביל, מהי המטרה, ועד כמה ההבנה שלך רחוקה מהאמת. היא מאפשרת לך להבין זאת בבהירות. האם היו לכם חוויות כאלה? אם אדם מאמין באל במשך עשר או עשרים שנה ללא חוויות ספציפיות כאלה, איזה מין אדם הוא? אדם נטול תשומת לב. הוא יכול להציע רק כמה דוקטרינות וביטויים שחוזרים על עצמם באופן מילולי, והוא יכול לפתור בעיות רק עם האסטרטגיות המעטות והטכניקות הפשוטות שלו. לכן, הוא נועד להתקדם התקדמות מועטה – הוא לעולם לא יבין את האמת, ורוח הקודש לא תפעל בו. אנשים כה נטולי תשומת לב, שהאמת מחוץ להישג ידם לחלוטין, לא יכולים להבין אותה, גם אם רוח הקודש תהפוך אותם לנאורים. לפיכך, רוח הקודש לא תפעל בהם. מדוע לא? האם האל מפלה? לא. אם כך, מה הסיבה? הסיבה היא שאיכותם ירודה מדי, והדבר מעבר ליכולתם. הם לא מבינים את האמת אפילו אם רוח הקודש פועלת; אם היו אומרים להם שדבר מה הוא עיקרון, האם הייתה להם היכולת להבין זאת? לא. לכן האל לא יעשה זאת. האם היו לכם חוויות כאלה? האמת אובייקטיבית. כאשר אתה חותר אליה, כשאתה מתעמק בה, רוח הקודש תפעל ואתה תזכה בה. אך אם אתה עצלן ומחפש נוחות, ולא מוכן כלל להתאמץ לגבי האמת, רוח הקודש לא תפעל, ואתה לא תוכל לזכות באמת, ולא משנה מי אתה. האם אתם מבינים עכשיו? האם אתם חותרים כעת אל האמת? מי שחותר אליה יזכה בה, ומי שבסופו של דבר יזכה באמת יהפוך לשכיית חמדה. מי שלא יוכלו לזכות בה, יוכלו לקנא, אך ללא הועיל: אם הם יחמיצו את ההזדמנות הזו, היא תיעלם.

מהי תקופת הזמן הטובה ביותר לחתירה אל האמת? התקופה שבה האל מבצע עבודה בבשר, מדבר ומשתף אתך פנים אל פנים, מנחה אותך ועוזר לך. מדוע אני אומר שזו התקופה הטובה ביותר? מפני שעבודתו ודבריו של האל בהתגלמותו יכולים לגמרי לאפשר לך להבין את כוונותיה של רוח הקודש, ולאפשר לך להבין כיצד רוח הקודש פועלת. האל בהתגלמותו מסוגל להבין את העקרונות, הדפוסים, הדרכים והאמצעים של עבודת רוח הקודש בשלמותה, והוא מספר לך על כך כדי שלא תצטרך לגשש אחריהם בעצמך. קח את קיצור הדרך הזה, ותוכל להגיע לכך מיד. כשהאל בהתגלמותו יפסיק לדבר ויסיים את עבודתו, תצטרך לגשש ולחפש זאת בעצמך. אין איש שיכול להחליף את הבשר הזה בהתגלמותו, שיוכל לומר לך במפורש מה לעשות, לאן ללכת, ובאיזו דרך ללכת. אין אף אחד שיוכל לומר לך את הדברים האלה; לא משנה כמה רוחני אדם מסוים, הוא לא יוכל לעשות זאת. יש לכך דוגמאות. הדבר דומה בדיוק למאמינים בישוע, שמאמינים כבר אלפיים שנה: חלקם עושים עכשיו צעד אחורה כדי לקרוא את הברית הישנה ולקיים את חוקיה; וחלקם נושאים צלבים, ובכל זאת תולים את עשרת הדיברות בחדריהם ומקפידים על התקנות והדברות. מה הם מרוויחים בסופו של דבר? רוח הקודש פועלת, אך אם דבריו המפורשים של האל נעדרים, אנשים תמיד רק מגששים. מה המשמעות של היעדר מילים מפורשות? המשמעות היא שמה שאנשים מגששים אחריו ומה שהם משיגים אינו חד משמעי. אין איש שיכול להעניק לך וודאות, ושיכול לומר שנכון עבורך לעשות דבר זה ולא נכון לעשות דבר אחר. אין איש שיכול לומר לך זאת. אפילו אם רוח הקודש תהפוך אותך לנאור, ואתה תאמין שהדבר נכון, האם האל יאשר זאת? גם אתה לא בטוח, הלא כן? (לא, אנחנו לא בטוחים.) אותם דברים של ישוע אדוננו, שהוא הותיר מאחור לפני אלפיים שנה ושתועדו בכתבי הקודש – כעת, אלפיים שנה לאחר מכן, המאמינים באל מציעים הסברים מכל הסוגים לעניין חזרתו, ואיש אינו יודע מהו ההסבר המדויק באמת. לכן, זהו מאמץ גדול עבורם לקבל את השלב הזה של העבודה. מה הדבר מוכיח? שעבור המילים הדו-משמעיות הללו שלא ניתנו במפורש, לעשרה אנשים יש עשרה הסברים, ולמאה אנשים, מאה הסברים. לכל אחד יש הצדקות וטיעונים משלו. איזה מהם הוא ההסבר המדויק? כל עוד האל לא אומר או מספק מסקנה, שום דבר שהאדם אומר לא משנה. לא משנה כמה גדול הזרם הדתי שלך, לא משנה כמה חברים יש בו, האם האל מתחשב בכך? (לא.) האל לא מסתכל על הכוח שלך. גם אם אף אדם בעולם לא יוכל לקבל את מעשי האל, מעשיו נכונים וזו האמת. זוהי עובדה נצחית ובלתי משתנה! כל הדתות והזרמים מסבירים זאת כך או כך, ומה קורה בסופו של דבר? האם בהסבר שלך יש תועלת כלשהי? (לא.) האל מפריך אותו במשפט אחד. לא משנה איך תמשיך להסביר זאת, האם האל ישים לב אליך? (לא.) מדוע האל לא ישים לב אליך? האל החל לבצע עבודה חדשה, שנמשכת כבר כמעט שלושים שנה. האם הוא ייתן את דעתו לאותם אנשים, ולא משנה עד כמה גאוותניות זעקותיהם? (לא.) הוא לא ישים אליהם לב. אנשי דת יאמרו: "אם לא תשים לב אליהם, האם אותם אנשים לא יוכלו להיוושע?" העובדה היא שדברי האל הבהירו הכול זה מכבר, ודבריו הם הקובעים. כוחו של העולם הדתי לא יועיל, ולא משנה עד כמה הוא רב – לא משנה כמה רב מספרם, הדבר לא מוכיח שיש להם את האמת. האל עושה מה שעליו לעשות; במקום שבו הוא צריך להתחיל, שם הוא מתחיל; במי שהוא צריך לבחור, אותו הוא בוחר. האם הוא מושפע ומוגבל על ידי העולם הדתי? (לא.) אפילו לא במעט. זוהי עבודת האל. ובכל זאת, האנושות המושחתת רוצה להתווכח עם האל ומציעה לו הסברים ללא הפסקה – האם יש בכך תועלת? הם אפילו נאחזים בדברים של כתבי הקודש ומפרשים אותם כראות עיניהם – הם בבירור מוציאים אותם מהקשרם, ואפילו רוצים לדבוק בהם כל חייהם ולחכות שהאל יגשים אותם. הם חולמים! אם אדם לא מחפש את האמת בדברי האל, ותמיד רוצה לבקש מהאל לעשות את הדבר הזה ואת הדבר ההוא, האם עדיין יש לו היגיון? מה הם מנסים לעשות? האם הם רוצים להתמרד? האם הם רוצים להתעמת עם האל? כשהקטסטרופות הגדולות יגיעו, כולם יהיו המומים; הם יבכו ויצעקו, ללא הועיל. האין זה מה שיקרה? כן.

עכשיו הוא פרק הזמן הטוב ביותר – זה הזמן שבו האל מושיע אנשים והופך אותם למושלמים. אל תמתינו עד שיגיע היום שבו תחמיצו את התקופה הזו, ואז תהרהרו: "מה פירוש הדבר הזה שהאל אמר? היה עדיף לשאול בזמנו, כעת אינני יכול לשאול יותר. אם כך, אני רק אתפלל; רוח הקודש תפעל, זה אותו הדבר". האם זה יהיה אותו הדבר? (לא.) אם זה היה אותו הדבר, הרי שאנשים שהאמינו באדון במשך אלפיים השנים הללו לא היו כפי שהם. רק הביטו בדברים שנכתבו על ידי אותם קדושים לכאורה, במחצית הראשונה של האלף השני – כמה רדודים הם וכמה מעוררי רחמים! יש עכשיו ספר עב כרס של מזמורים שאותם שרים אנשים מכל הדתות והזרמים הדתיים, והמזמורים הללו מדברים רק על חסדו של האל ועל ברכתו – על שני הדברים האלה ותו לא. האם זהו ידע על האל? לא. האם יש בכך שמץ של אמת? (לא.) הם רק יודעים שהאל אוהב את אנשי העולם. יש אימרה שתמיד נשמעת בעולם ואף פעם לא משתנה: "האל הוא אהבה". זהו המשפט היחיד שהם מכירים. ובכן, כיצד האל אוהב אנשים? האל נוטש ומסלק אותם – האם הוא עדיין אהבה? כפי שהם מבינים זאת, לא – לא עוד. לכן הם מגנים אותו. העובדה שאדם לא חותר אל האמת ולא יכול להבין אותה היא הדבר המצער ביותר. כיום יש הזדמנות כה גדולה. האל התגלם כדי לבטא את האמת ולהושיע אנשים באופן אישי. יהיה זה כל כך חבל אם לא תחתור אל האמת ולא תשיג אותה. אם היית חותר אליה, והיית עושה זאת בנחרצות, אך בסופו של דבר לא היית מצליח להבין אותה, מצפונך היה נקי – לכל הפחות לא היית מאכזב את עצמך. האם התחלתם עכשיו את חתירתכם? האם ביצוע חובה נחשב לחתירה אל האמת? הדבר נחשב לסוג של שיתוף פעולה, אך במונחים של השגת חתירה אל האמת, מבחינת ההתייחסות לכך כאל חתירה אל האמת, זה עדיין לא שם. זו רק צורה של התנהגות, סוג של פעולה – זו אחיזה בגישה של חתירה אל האמת. אם כך, איך דבר כלשהו יכול להיחשב כחתירה אל האמת? אתה חייב להתחיל בהבנת האמת. אם אינך מבין את האמת, ואינך מתייחס ברצינות לשום דבר, ומבצע את חובתך כלאחר יד, ועושה כל דבר כרצונך מבלי לחפש את האמת ומבלי לשים לב לעקרונות-האמת, האם תהיה מסוגל להבין את האמת? אם אינך מבין את האמת, כיצד תוכל לחתור אליה? האין זה נכון? (אכן כן.) איזה מין אנשים הם אלה שאינם חותרים אל האמת? הם שוטים. אם כן, כיצד חותרים אל האמת? עליך להתחיל בהבנתה. האם נדרש מאמץ כדי להבין את האמת? לא. התחל עם הסביבות שאיתן אתה בא במגע ועם החובה שאתה מבצע, ויישם בפועל והתאמן על פי עקרונות-האמת. פעולה זו תראה שהתחלת ללכת בדרך החתירה אל האמת. ראשית, התחל לחפש, להרהר, להתפלל ולזכות טיפין טיפין בנאורות מתוך העקרונות הללו – הנאורות שתזכה בה היא האמת שעליך להבין. חפש תחילה את האמת מתוך ביצוע חובתך, וחתור לפעולה על פי עקרונות-האמת. כל הדברים האלה הם חלק בלתי נפרד מהחיים האמיתיים: האנשים, המאורעות והדברים שאתה פוגש בחיים, ועניינים הקיימים במסגרת חובתך. התחל בעניינים האלה ותגיע להבנה של עקרונות-האמת – או-אז תזכה בהיווכחות בחיים.

23 באוקטובר 2019