2. האינטרסים של צוררי משיח

היום נמשיך בשיתוף על הנושא מן הכינוס האחרון שלנו. בפעם שעברה שיתפנו על הסעיף השני באינטרסים של צוררי משיח, כחלק מפריט מספר תשע אודות הביטויים השונים של צוררי משיח. בסעיף זה שיתפנו על המוניטין והמעמד שלהם עצמם, נכון? (נכון.) שַחזרו ותמצתו לי פחות או יותר את הדברים. על כמה נקודות שיתפנו בראש ובראשונה לגבי המוניטין והמעמד של צוררי משיח? (האל שיתף על שתי נקודות בפעם שעברה. הראשונה הייתה על הגישה של צוררי משיח לכך שגוזמים אותם. צוררי משיח אף פעם לא מקבלים את זה שגוזמים אותם ולא מתמסרים לכך, והם גם לא מקבלים זאת כאמת. הנקודה השנייה הייתה לגבי האופן שבו צוררי משיח מגנים על המוניטין ועל המעמד שלהם בתוך קבוצה של אנשים, ומהם הביטויים שלהם. המהות של צוררי משיח היא מהות של תחרות והם חייבים להתחרות על המוניטין ועל המעמד שלהם.) אם כן, הבה נמשיך לשתף על כך היום. אילו שיעורי בית נתתי לכם בפעם שעברה? על מה ביקשתי מכם לחשוב ולשתף אחרי הכינוס שלנו? אתם זוכרים? (האל ביקש מאיתנו להשוות את עצמנו לשיתוף ולניתוח של הביטויים של צוררי משיח, כדי לראות אילו צביונות של צוררי משיח יש לנו ועל איזה טבע של צוררי משיח אנחנו מסתמכים כדי לעשות דברים.) זה היה הנושא העיקרי. על מה היה תת הנושא? (הוא היה על הטבע התחרותי שצוררי משיח מפגינים בעת שהם שומרים על המוניטין ועל המעמד שלהם, ועל ההשוואה של עצמנו ביחס לטבע התחרותי הזה, כדי לראות איך אנחנו מגלים אותו בחיינו האמיתיים ואיך אנחנו עושים דברים, מה אנחנו אומרים ומה אנחנו עושים בשביל מוניטין ומעמד, ואילו ביטויים של תחרות עם אחים ואחיות על תהילה ועל רווח אנחנו מפגינים כדי להבטיח את המעמד שלנו.) עוד מישהו יכול להוסיף על כך? (האל אמר לנו לא לדבר כל הזמן על אנשים אחרים בזמן שמשתפים על הביטויים האלה של צוררי משיח, אלא להעמיד את עצמנו בהשוואה ביחס אליהם ולשתף על הצביונות ועל הגילויים שלנו שזהים לאלה של צוררי משיח.) זה פחות או יותר העניין. מה היה המוטו של האופן שבו צוררי משיח פועלים בקבוצה של אנשים, ששיתפנו עליו בפעם שעברה? האם הוא לא הותיר עליכם רושם? (המוטו שלהם הוא "אני חייב להתחרות! להתחרות! להתחרות!") אתם זוכרים זאת. איך הצלחתם לזכור את זה? (כי המוטו הזה של צוררי משיח שהאל דיבר עליו, "אני חייב להתחרות! להתחרות! להתחרות!" הוא משהו שאני בעצמי מבטא בדרך כלל וחושף לעתים קרובות. חוץ מזה, הטון בשיתוף של האל היה מלא חיים והאופן שבו האל ביטא את המילים האלה תאם להלך הרוח האישי שלי, אז הוא הותיר עליי רושם די עמוק.) לפעמים כשאני משתף על מגוון הביטויים של צוררי משיח ועל הסוגים השונים של מהויות הטבע שלהם ומנתח אותם, אני משתמש במשלב דיבורי מסוים וגם בשיטות ובטונים מסוימים שקל לאנשים לקבל ושמותירים רושם עמוק על אנשים, וכן אני משתמש בדוגמאות מסוימות שדי קרובות לחיים האמיתיים. כשאני עושה זאת, זה באמת עוזר לאנשים להבין את המהות של צוררי משיח וללמוד להכיר את עצמם. זה גם מועיל גם לאנשים ללמוד להכיר את עצמם ולחוות את דברי האל בחייהם האמיתיים, וזה אפילו עוזר להם יותר לשנות את הסוג הזה של צביון של צוררי משיח, נכון? (נכון.) סיפקתם שִחזור מקורב של השיתוף האחרון, אבל הפרטים חורגים מעבר לדברים האלה – יש עוד הרבה פרטים נוספים. אחרי שאתם מקשיבים לשיתוף, אתם צריכים להכין סיכום. אחרי שמקשיבים לשיתוף, לכל הפחות אתם צריכים להתכנס יחד ולהקשיב לו שוב כמה וכמה פעמים, ואז כולם יכולים להכין יחד סיכום. אחרי שהקשבתי לשחזורים ולסיכומים שלכם מהשיתוף האחרון שלנו, אני יכול לומר שהשיתוף הזה די חלוד אצלכם, כאילו הקשבתם לו לפני שנה או שנתיים והוא לא הותיר עליכם שום רושם. יכול להיות שנשאר לכם מושג מסוים מקטע כלשהו, ממשפט או שניים או מעניין או שניים, ושהם הותירו עליכם רושם כלשהו, אבל נראה שלרוב האנשים אין שום מושג או רושם מעבר לידע החיוני ולניתוח של חשיפת צוררי משיח. לכן אתם חייבים להקדיש מחשבה ולשתף יותר ביניכם לבין עצמכם על העניינים שדנו בהם. אל תסתפקו בהקשבה ואז תניחו אותם בצד בלי להתייחס אליהם בשמץ של רצינות. אם זה מה שתעשו, הכניסה שלכם לאמת תהיה איטית מדי – יש להקדיש מחשבה לדרשות האלה! אם כך, איך אתם עובדים עם הדרשות האלה באופן מתואם בחיי הכנסייה שלכם? האם אתם משתפים על הדרשות האלה מדי שבוע בכינוסים שלכם? או האם אתם מקשיבים לדרשות ולשיתופים האחרונים כמה פעמים, כדי שרובכם תשיגו רושם וידע מעמיק לגביהם, ואז תבינו באמצעותם את האמת? האם אתם עושים זאת? (האל, בכינוסים שלנו מדי שבוע אנחנו קודם כול אוכלים ושותים את השיתופים האחרונים של האל.) מנהיגי כנסייה, מטיפים ומי שאחראים לחיי הכנסייה בקבוצות קבלת ההחלטות חייבים לקחת על כך אחריות; רק כך עבודת הכנסייה יכולה להתבצע כיאות.

ג. רקימת מזימות למען תועלתם האישית

1. מעילה בנכסים של בית האל

היום נשתף על הסעיף השלישי באינטרסים של צוררי משיח – תועלת אישית. מהי תועלת אישית? (קבלת ברכות, ואינטרסים.) ההסבר הזה פשוט מאוד; זו המשמעות המילולית. הרחיבו מעט – מהי תועלת אישית? (אלה האינטרסים החומריים והלא-חומריים, דברים נחשקים או הקלות שאנשים מקבלים עקב ביצוע חובתם או עקב עבודה בחוץ.) ההסבר הזה נכון. תועלת אישית היא מיני הטבות שאנשים מקבלים נוסף על משכורתם, והם כוללים דברים כגון מצרכי יסוד, מזון או שוברי הנחה. תועלת אישית מתייחסת גם להקלות וליחס חומרי ולא-חומרי שאדם מקבל בעת ביצוע חובתו; כל הדברים האלה הם הטבות. עתה, משהסברתי את משמעות המונח, האם כולכם מכירים את התחומים, את הדוגמאות ואת הביטויים שנשתף עליהם בסעיף הזה? התנהגויות ופעולות מסוימות של אנשים מבזיקים בזה הרגע בראשכם, כמו גם האנשים שמסוגלים לעשות את הדברים האלה, נכון? מיהם האנשים הראשונים שעולים בדעתכם? (אנשים שמנצלים את המעמד שלהם כדי לחיות על חשבון הכנסייה.) זה סוג אחד של אנשים. גם האנשים האלה מבצעים את חובותיהם. לחלקם יש מעמד, הם מנהיגים ועובדים בדרגות שונות או ממונים, ואילו אחרים מבצעים חובות רגילות. מהו הביטוי שמשותף לכולם? בעת ביצוע חובותיהם, הם תמיד עושים עבודה מסוימת ועושים דברים מסוימים למען עצמם, למען משפחותיהם ולשם הנאתם האישית. מדי יום הם מתרוצצים ומשלמים מחיר, ודעתם נתונה תמיד לאילו דברים נחשקים הם ישיגו מביצוע המשימה הזאת או מביצוע החובה הזאת. הם כל הזמן מתכננים ומחשבים אילו הקלות ויחס מועדף הם יוכלו להפיק מכך. ברגע שהם יודעים, הם יעשו כל שנדרש כדי להשיג את הדברים האלה, ויתרה מזו, הם בהחלט לא יחמיצו שום הזדמנות להשיג את ההקלות האלה ואת האינטרסים האלה בשביל עצמם. כשמדובר בעניין זה, ניתן לומר שהם דורסניים ומשוללי רגש, והם בהחלט כלל לא מביאים בחשבון את היושרה ואת הכבוד שלהם עצמם. הם אינם חוששים שהאחים והאחיות עשויים לתפוס אותם באופן שלילי, והם בהחלט אינם דואגים לגבי האופן שבו האל עשוי להעריך אותם בשל כך. כל שהם עושים הוא לשקול בסתר ולזמום איך לנצל את החובות שהם מבצעים כך שהם יוכלו ליהנות מכמה שיותר יחס מיטיב. לפיכך אנשים כאלה מחזיקים בסוג של רעיון וטיעון שברמה השטחית לא ניתן להפריכם, כלומר, ש"בית האל הוא המשפחה שלי, ומשפחתי היא בית האל; מה ששלי הוא של האל, ומה ששייך לאל שייך לי. חובותיהם של אנשים הן באחריותם, וכל ההטבות שהם יכולים ליהנות מהן עקב ביצוע חובותיהם הן חסדים שהאל מעניק להם; אנשים אינם יכולים לסרב להן ועליהם לקבלן ממנו. אם אני לא אקבל אותן, מישהו אחר יעשה זאת, אז מוטב שאמשיך ואיהנה מן ההטבות האלה ולא אעמיד פני צנוע, ובוודאי איני צריך לסרב בענווה לקבל דבר מה. אני צריך רק להתאמץ למען ההטבות האלה ולהושיט את ידי לקבל אותן בלב מסור ובגישה כנה." הם רואים בהטבות כאלה סוג של יחס שמגיע להם באופן טבעי ושצריך להיות נחלתם; הדבר דומה לאדם שעובד ומשקיע זמן ועבודה מאומצת, ולכן הוא מרגיש שהוא זכה ביושר בשכר ובפיצוי שהוא מקבל. ולכן, גם אם הוא שלח ידו לדברים האלה או השיג את ההטבות האלה על ידי כך שחתר אליהן, הוא לא רואה בכך פסול או דבר מה שהאל יבחל בו, קל וחומר לא אכפת לו מדעתם של האחים והאחיות, תהיה אשר תהיה. צוררי משיח נהנים מכל הדברים האלה כאילו מדובר בדבר שנכון וטבעי לגמרי לעשותו; הם מתאווים לדברים האלה, ויתרה מזו בתוך תוכם הם מדי יום רוקמים מזימות בנוגע לכל הדברים האלה. זהו המצב הרגיל של צוררי משיח בעת ביצוע חובותיהם, וזהו גם המצב הרגיל של צוררי משיח שחורשים מזימות למען האינטרסים האישיים שלהם בעודם מבצעים את חובותיהם. אם כך, מהו הלך הרוח של צוררי משיח? "בעודם מבצעים את חובתם, אנשים צריכים לנסות להשיג משהו בתמורה. מכיוון שנטשתי את משפחתי בשביל לבצע את החובה הזאת, ומכיוון שהענקתי לאל ולביתו את העבודה המאומצת, את המרץ ואת הזמן שלי, מגיע לי אם כך ליהנות מכל היחס הטוב שנפשי חושקת בו." צוררי משיח רואים בכל אלה דברים שמגיעים להם באופן טבעי, דברים שהאל צריך להעניק לאנשים בלי שהם יצטרכו להשתוקק למענם. זו נקודת המבט של צוררי משיח. וכך, בעודם מבצעים את חובתם, הם עובדים קשה וללא לאות למען הטבות, וכל הזמן חוששים שמא מישהו אחר ייקח את אחת ההטבות האלה ולהם יישאר פחות. זהו המצב של צוררי משיח שמבצעים את חובותיהם. במה מסתכמים בסופו של דבר כל הכוונות, המניעים והמטרות שבביצוע חובתם? הם מסתכמים כולם בכך שהם רוקמים מזימות כדי להשיג את כל ההטבות עבור עצמם, מתוך מחשבה שאחרת הם יהיו בסך הכול אווילים גדולים, וכי לחיים לא תהיה שום משמעות. זהו הלך הרוח של צוררי משיח.

צוררי משיח לא יוותרו על הכוונות ועל השאיפות האלה שלהם, ולא משנה כמה האל חושף את טבעם או את הביטויים של חוסר אהבת האמת מצידם, הם לא יוותרו על הכוונות ועל העיסוקים האלה שלהם; הם ממשיכים להשתוקק להטבות. לדוגמה, אחרי שאנשים מסוימים מתחילים לבצע את חובת האירוח, הכנסייה או האחים והאחיות קונים קצת אוכל או מכשירי חשמל ואפילו נותנים קצת כסף למשפחות המארחות. אם האדם שמבצע את החובה הזאת הוא צורר משיח, הדברים הנחשקים שהוא מנסה להשיג לעצמו אינם פשוטים כמו סתם גפרור או כפית. הוא אומר: "אני נותן את ביתי כדי לארח את האחים והאחיות האלה ומציע להם שירות בזמן שהם מבצעים את חובותיהם, ולכן בית האל צריך כמובן לספק את כל החומרים והכסף. אני נותן את ביתי ומבשל עבור כולכם ושומר על ביטחונכם; זה יפה כשלעצמו. אשר לכל היתר – מה שאתם אוכלים, שותים ומשתמשים בו – את זה הכנסייה צריכה לספק." אומנם אין פסול בכך שהכנסייה תספק את הדברים האלה, אבל מה שאני רוצה לשתף עליו פה הוא ההבדל באופן שבו צוררי משיח מבצעים חובות אירוח לעומת האופן שבו אנשים אחרים מבצעים את החובה הזאת בכנות. כאשר צוררי משיח מבצעים חובות אירוח, לא ניתן להתייחס לפעולה הזאת כפשוטה; יש להם מניעים נסתרים. הם אומרים בליבם: "אני מבצע את חובת האירוח הזאת, ולכן אני צריך לתכנן איך להפיק ממנה משהו. הכנסייה מספקת קצת אוכל ומצרכים הכרחיים אחרים, אז גם בני משפחתי צריכים לאכול את האוכל הזה יחד עם האחים והאחיות ולהשתמש בכל הדברים האלה כרצונם. משפחתי שייכת לבית האל, אז מה ששייך לבית האל שייך גם למשפחתי." זו הגישה שבה צוררי משיח מבצעים את חובותיהם, נכון? (כן.) ולכן מרגע שאנשים מסוימים מתחילים לבצע חובות אירוח, הם מתחילים להשתנות, הם חושבים כל הזמן על הדברים החומריים ועל הכסף שמשמשים לאירוח אחים ואחיות, ואם איש אינו בודק היטב את הדברים האלה, זוהי שעת הכושר של צוררי המשיח האלה להשיג הטבות מסוימות. איזה מין שעת כושר? הם יחַשבו בסתר ליבם: "זה הסכום שאדם אחד מוציא ביום, אז אם יישאר עודף, אני לא אחזיר אותו לכנסייה; אני פשוט אשמור אותו לעצמי. לכל הפחות זהו כסף שהרווחתי, כך שאף אחד לא יכול להאשים אותי שאני שומר אותו; זה בסך הכול מה שמגיע לי, כמובן!" ואז הם ישלשלו את הכסף שנותר לכיסם. צוררי משיח מסוימים יחפשו כל מיני תירוצים לשמור לעצמם חלק מהדברים החומריים שהאחים והאחיות תורמים או שבית האל מספק. כשהאחים והאחיות חוזרים לשהות נוספת במקומות מסוימים, המזרן במיטה נעלם, הכריות וכיסויי המיטה אינם, הבשר והירקות נעלמו כולם, וכשהם שואלים על כך את מארחיהם, צוררי המשיח האלה אומרים: "כששומרים מזון להרבה זמן הוא כבר לא כל כך טעים, אז אכלנו אותו." האין האנשים האלה חמדנים? (כן.) מרגע שהדברים החומריים שבית האל סיפק, כמו גם הדברים שהאחים והאחיות קנו עבור המשפחה המארחת עוברים לרשותם של צוררי המשיח האלה, הם הופכים לרכושם; הם משתמשים בהם או אוכלים אותם כרצונם, ואפילו מתייחסים אליהם ישירות כרכושם ומסתירים אותם. כשהאחים והאחיות חוזרים לשם, אין זכר לדברים האלה. אם הכנסייה צריכה להשתמש שוב במקום המגורים של צוררי המשיח האלה, היא צריכה להוציא כסף כדי לרכוש מחדש את הדברים האלה, והאחים והאחיות צריכים שוב להביא את הדברים האלה לבתיהם. כשצוררי המשיח רואים זאת, הם עולצים וחושבים בליבם: "אין ספק שנפלא להאמין באל! בשום דרך אחרת אני לא אתעשר כל כך מהר; זו ללא ספק הדרך הנוחה ביותר להשיג דברים. חוץ מזה, אף אחד לא יעז להתלונן במשטרה שרכוש הכנסייה הזה נעלם; אם באמת תנסה להתלונן עליי, אני אתלונן עליך קודם! אז אתה יכול רק לבלום את הפה ולספוג את זה, בשום מקום לא תוכל להתלונן על כך. לקחתי את הדברים האלה לעצמי ואכלתי את האוכל הזה. מה תעשה לי? האל לא מפלה אף אחד לטובה. אני נותן את הבית שלי בשביל לארח אחים ואחיות, אז זאת התרומה שלי והאל יזכור לי את זה. מה יש לי לפחד אם אני לוקח קצת, בסך הכול זה מגיע לי! מה יש לחשוש מאכילת חלק מהאוכל הזה? מה, לכם מותר לאכול אותו ולי לא? אתם חברים בבית האל, אבל גם אני, לא? לא רק שאני ארוויח מהמצב, אני גם הולך לסעוד ולאכול לבד מהאוכל!" זו גישתם של צוררי משיח לחובותיהם. המטרה שלהם בביצוע חובותיהם היא לקבל את הדברים האלה, הם רואים בהם את התועלות הגדולות מכול ואומרים: "זה החסד הגדול ביותר שהאל העניק לנו; שום דבר לא מוחשי יותר מהחסד הזה, ושום דבר לא יותר מעשי ותועלתי באופן מוחשי מאשר הברכה הזאת. זה פשוט נפלא כל כך! כולם אומרים שאמונה באל משמעה 'לקבל פי מאה בעולם הזה, וחיי נצח בעולם הבא'; הדבר הזה מגשים את האימרה הזאת. עכשיו קיבלתי טעימה מהברכה הזאת. זו באמת נדיבותו של האל!" וכך, לצוררי משיח אין שום נקיפות מצפון לגבי ניכוס דברים ששייכים לבית האל, והם לוקחים אותם לעצמם בדורסנות. איך רואים צוררי משיח את הנכסים האלה של בית האל? הם מתייחסים אליהם כאל רכוש ציבורי של כופרים; הם כולם תאווי בצע, כולם רוצים לקחת לעצמם את הדברים של בית האל, ואף על פי כן הם עדיין מאמינים שהדברים האלה הם חסד וברכות שמגיע להם ליהנות מהם בתמורה לביצוע חובותיהם. יתרה מזו, הם אף פעם אינם חשים שום חרטה או בושה עקב כך, וגם אינם מכירים ברשעות או בהיעדר היושרה שלהם עצמם. כמה מצוררי המשיח האלה אפילו נעשים יותר ויותר חמדנים ושאפתנים. בעת ביצוע חובות האירוח שלהם, הם אף פעם לא חושבים שהאל יתעב את מעשיהם או ייפגע מהם. תחת זאת הם פשוט ממשיכים לחשב ולערוך השוואות בראשם ואומרים לעצמם: "המשפחה הזאת הייתה משפחה מארחת וקיבלה את הדברים האלה. אם אני אארח את אותם אנשים, אזי מן הראוי שהדברים האלה יהיו שלי. חיי המארחים האלה נוחים יותר משלי והם גם אוכלים יותר טוב. איך זה שאני לא ניצלתי את המצב באופן דומה?" הם מחשבים ומתחרים גם על הדברים האלה. ברגע שהזדמנות נקרית בדרכם, הם חסרי רחמים ובשום אופן לא יוותרו עליה. וכך, כשצוררי משיח מבצעים חובות אירוח, הם חומדים ומנסים להשתלט על כל מה שניתן – החל בחפצים קטנים כזוג מדרסים וכלה בדברים גדולים כמו פריט ציוד שבית האל רכש. הם מנצלים את ההזדמנות של ביצוע חובותיהם כדי למצוא כל מיני תירוצים ודרכים לקחת לעצמם דברים, והם גונבים את הרכוש של בית האל תוך שהם אומרים בלי בושה שהם עושים זאת רק כדי להגן על הרכוש של בית האל וכי הדברים האלה הם בסך הכול מה שמגיע להם עבור ביצוע חובותיהם. דברים אלה קורים בקרב אנשים שמאמינים באל ונוהים אחריו.

בעת שצוררי משיח מבצעים את חובות האירוח שלהם, הם עשויים להציג את עצמם כלפי חוץ כאילו אינם חומדים דברים או מנסים לקחתם, ומסרבים לקבל תשלום כלשהו עבור אירוח אחים ואחיות, וכשהם רואים חפצים מסוימים שהם חסרי ערך הם ייחפזו לשמור עליהם. ואולם כשמדובר ברכוש בעל ערך של בית האל, הם בשום אופן לא ייוותרו עליו כך. הם עשויים אולי למסור פריט ששוויו יואן אחד, אבל כאשר מדובר בפריטים ששוויים מאה יואן, אלף יואן, עשרת אלפים יואן או דבר מה יקר אף יותר, הם יתחבו אותם בהחלטיות לארנקם וישמרו אותו לעצמם. במקרה של אנשים מסוימים, מצב מסוכן מתהווה באופן מקומי בעודם מטפלים בנכסים של בית האל, כאשר האנשים שיודעים כי הם אמונים על כך נמלטים למקום אחר או נעצרים. וכך, איש מלבדם אינו יודע על הנכסים האלה שהם שומרים עליהם – אלה המצבים שבהם אנשים נבחנים. מי שבאמת מאמינים באל, שאוהבים את האמת וניחנים בלב ירא-אל, יכולים להישאר נאמנים לחובתם בכל עת, ולא יעלה בדעתם למעול בנכסים האלה. ואולם צוררי משיח אינם כאלה; הם יוגיעו את מוחם ויחשבו על כל דרך אפשרית לקחת את הנכסים האלה לעצמם. ברגע שדבר מה קורה לאנשים שיודעים שהם שומרים את הנכסים, צוררי משיח עולצים בסתר ליבם ואפילו קופצים מאושר. הם מיד לוקחים את הנכסים לעצמם בלי לפחד כלל, קל וחומר שהם אינם מרגישים שום תוכחה עצמית או אשמה. צוררי משיח מסוימים משתמשים בנכסים האלה לטובת הוצאות משק הבית האישיות שלהם ונפטרים מהם לפי רצונם, חלקם משתמשים בכסף מיד כדי לרכוש דברים שהם רוצים עבור ביתם, וחלקם אף מפקידים את הכסף ישירות לחשבון הבנק שלהם ושומרים אותו לעצמם. וכשהאחים והאחיות הולכים לאסוף את הנכסים, האם צוררי המשיח מסוגלים אז להודות במה שעשו? צוררי משיח בשום פנים ואופן לעולם לא יודו בכך. המטרה שלהם באמונה באל ובביצוע חובתם היא להשיג דברים נחשקים, והדברים הנחשקים האלה כוללים את מנחות האל, את הרכוש של בית האל ואפילו חפצים אישיים של האחים והאחיות. ועל כן צוררי משיח מבצעים את חובתם מתוך תאוות בצע, בתשוקה ומתוך אמביציה אישית; הם לא פה בשביל לחתור אל האמת, בשביל לקבל את משפט האל ואת ייסורו או לקבל את ישועת האל, אלא הם באו הנה כדי להשיג כל הטבה, את כל ההקלות ואת כל הנכסים. ניתן לומר שהאנשים האלה מלאי תאוות בצע ותשוקה. למה הם לוטשים את עינם? הם לוטשים את עינם לנכסים של בית האל. זו הסיבה שכאשר הם מבצעים חובות אירוח, הם מתמקדים במה שבית האל רוכש ועבור מי, בכמה כסף בית האל נותן ולמי ובעד כמה גדולים היתרונות ואילו דברים נחשקים אנשים מסוימים מקבלים מבית האל ומהאחים והאחיות בתמורה לביצוע חובות אירוח – אלה הדברים שהם מתרכזים בהם. אם הם מתבקשים לארח אחים ואחיות מן השורה ולא משיגים מכך שום דבר נחשק, הם יתרצו כל מיני תירוצים כדי שלא יצטרכו לעשות זאת. ברגע שהם מתבקשים לארח מנהיג בכיר, הגישה שלהם מתהפכת לגמרי ומשתנה, הם מחייכים מאוזן לאוזן ומחכים בשקיקה למנהיג; הם בקושי יכולים לחכות עד שיזמינו לביתם את ה"אח"ם" הזה שהם עתידים לארח, ויסגדו למנהיג הזה כמו לאל. הם חושבים שזוהי שעת הכושר שלהם, שזו הפרה החולבת שלהם, ושאם הם יחמיצו את ההזדמנות הזאת אז הסיכוי שלהם להתעשר יאבד, ולכן איך ייתכן שהם יניחו לה לחמוק מהם? הם מקבלים את החובה הזו, שיכולה להניב עבורם דברים נחשקים, מתוך חמדנות, תשוקה ומוטיבציה וכוונה – מהי מטרתם הסופית? האם המטרה שלהם היא לבצע את חובתם כראוי? האם לארח כראוי את האחים והאחיות? האם להציע את נאמנותם? האם לזכות באמת? לא, אף לא דבר מכל אלה; הם רוצים לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להשיג דברים נחשקים. אנשים מהשורה הם לא יארחו, אבל כשהם שומעים שהם עומדים לארח מנהיג או עובד בעל מעמד, הם יגלו להיטות לעשות זאת ואז יעלו מגוון תירוצים כדי שבית האל ירכוש עבורם כל מיני מצרכי יסוד ופריטי ציוד לבית, ויגידו: "מנהיגים לא יכולים לשהות בתנאים עלובים כשהם באים להתארח פה. האם לא צריך שהכול יהיה מוכן כדי שהאירוח יהיה נוח? אנחנו לא נהנים מהדברים שבית האל מספק; אם כבר אז רק בגלל שהמנהיגים נהנים מהם בביתנו. חוץ מזה, אני חושש שכאשר מנהיג יגיע, הוא לא יהיה רגיל לאוכל שאנחנו אוכלים כאן כל יום. מנהיגים צריכים כל יום לנהל הרבה דברים, ואם הם יחלו, האם לא נתרשל בחובתנו כמארחים? ולכן על הכנסייה להכין עבור המנהיגים שלוש ארוחות ביום. אנחנו חייבים להכין עבורם חלב, לחם, ביצים וכל מיני ירקות, פירות, בשר ותוספי בריאות." האין זה רעיון נפלא ומתחשב? צוררי משיח דוברים בשפת בני האדם, אבל האם הם באמת חושבים בליבם פנימה על המנהיגים? מהי בדיוק המטרה הנסתרת שלהם? המטרה שלהם אינה כה פשוטה. ייתכן שהם עניים ושמעולם קודם לכן הם לא אכלו או ראו דברים יפים, ושהם רוצים לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לזכות בחוויה, לחיות כמו העשירים, לחיות חיים שבהם דואגים לכל הצרכים הבסיסיים שלהם, ולנצל את ההזדמנות הזאת כדי לטפל בבריאותם, לאכול דברים שאנשים מן השורה אינם אוכלים וליהנות מיחס מסוים שאנשים מן השורה אינם נהנים ממנו. זו הסיבה שרעיונותיהם נראים לכאורה כה מתחשבים. אבל מה מסתתר מאחורי ההתחשבות שלהם? הם רוצים לרקום מזימה למען עצמם, הם רוצים להשיג את הדברים האלה, להשתלט עליהם, והם בהחלט חושבים על כל היבט במזימות האישיות שלהם – הם לא היו עושים זאת עבור אף אחד אחר. וכאשר הם מארחים מנהיג, צוררי המשיח האלה באמת חיים את החיים הטובים. לאחר מכן הם תוהים בינם לבינם: "נפלא לחיות כך, אבל הדברים האלה לא באמת שייכים לי. מתי הדברים האלה יהיו שלי? אם אני איפטר מהמנהיג הזה, אני לא אוכל ליהנות יותר מהדברים האלה, אבל אם אני לא איפטר ממנו, אין לי באמת רצון טוב להמשיך לארח אותו. בשום אופן לא הייתי מבצע את החובה הזאת אלמלא הדברים הנחשקים האלה. כל יום אני צריך לקום מוקדם וללכת לישון מאוחר, אני כל הזמן במצב של פחד ואני חייב לשרת אותו. לדעתי במקרה של החובה הזו אתה יוצא כששכרך בהפסדך, והיתרונות וההנאות שאני מפיק ממנה לא מספיקות. מה אעשה אם המנהיג יישאר לגור פה לאורך זמן? אני אצטרך לחשוב על דרך לגרום לו לעזוב, ואז שוב יחזרו לביתי השקט והשלווה." האם כך חושבים אנשים? האם אנשים שניחנים באנושיות תקינה ושבאמת מבצעים את חובתם חושבים כך? (לא.) צוררי משיח חושבים כך. לא משנה כמה גדולים הדברים הנחשקים או היתרונות שהם משיגים, לעולם לא ניתן להשביע את תאוות הבצע והתשוקה שלהם; הם אינם יודעים שובע, הם חושבים שהם לא הרוויחו שום דבר והם לא חושבים שביצוע החובה הזאת הוא התפקיד שהם צריכים למלא. נהפוך הוא, הם חושבים שאלה הקרבה ומחיר נוספים. לא משנה כמה דברים הם משיגים או מה רבים היתרונות שהם מרוויחים, הם מרגישים שהם הפסידו ומאמינים שבית האל הוא שיוצא נשכר על חשבונם, שהאחים והאחיות הם מי שמרוויחים על חשבונם, ושהם עצמם לא מרוויחים מהעניין שום דבר נחשק. עם הזמן הם מרגישים שהדברים הנחשקים האלה אינם מספקים אותם ולא ניתן להשביע את חמדנותם. אמרו לי, איזו אנושיות יש לצוררי משיח? האם הם ניחנים באנושיות כלשהי? (לא.) והאם לאנשים בלי שום אנושיות יש מצפון? האם הם יכולים לבצע את חובתם מתוך רצון פנימי לבצע אותה בכנות, כמו גם מתוך רצון להיות ענווים וכנים ולהשקיע מעצמם מכל הלב? האם הם יכולים לבצע את חובתם בלי לדרוש תשלום, בלי לבקש פיצוי כלשהו ובלי לחפש איזשהו תגמול? (לא.) למה לא? אין להם שום מודעות מצפונית, ולא משנה עד כמה היתרונות שהם משיגים גדולים, הם סבורים שהם לגמרי מגיעים להם. האם ה"מגיע לי" הזה הוא דבר מה שאנשים רגילים חושבים עליו, דבר שהם היו מעלים אי פעם על דעתם? האם ניתן למצוא תחושת בושה כלשהי במחשבה ובגישה שכאלה? (לא.) האם אנשים בלי שום תחושת בושה ניחנים באנושיות כלשהי? העניין הזה חושף טבע שצוררי משיח ניחנים בו, של היעדר בושה או מצפון.

איזה מין אנשים הם אלה שאין להם בושה? איזה סוג של אנשים בקרב המין האנושי אינם ניחנים בבושה? (אנשים סכיזופרנים.) לאנשים חולי נפש אין שום בושה, הם רצים ערומים ברחובות, אינם מודעים לכל האנשים שמסתכלים עליהם, ואולי אפילו צוחקים על אנשים שלובשים בגדים ואומרים: "תראו איזו טרחה זאת בשבילכם ללבוש בגדים. אני רץ ערום ברחוב בלי בגדים ואני מרגיש כל כך חופשי ולא מוגבל!" האין זה מה שנקרא להיות חסר בושה? (כן.) זה מה שנקרא להיות חסר בושה. לאנשים בלי בושה אין שום מודעות מצפונית והם לוקים בנפשם; הם מרוויחים על חשבונם של כל היתר, הם רוצים לקחת כל מה ששייך לאחרים, תאוות הבצע והתשוקה שלהם חורגות מן הטווח של רציונליות אנושית תקינה – הם הגיעו לנקודה שבה הם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם ואין להם שום מודעות מצפונית. האם אנשים כאלה יכולים לזכות באמת? בהחלט לא. הם רודפים רק אחרי תהילה, רווח, מעמד ואינטרסים חומריים, והם אף פעם לא זוכים באמת. אם כך, האם יהיה להם מקום במלכות השמים? האל אינו מושיע אנשים כאלה ולא מביא אותם לידי שלמות. האם יש לרחם על אנשים כאלה? (לא.) יש לשנוא אנשים כאלה; הם מגעילים, מאוסים ומתועבים. האופי של האנשים האלה מתועב ושפל; אין להם לא כבוד ולא בושה. ליבם גדוש בחמדנות, בשאפתנות ובתשוקה. הם רק רוצים לנצל את ההזדמנות לבצע את חובתם כדי לנסות להשיג אינטרסים עבור עצמם, והם אינם מקבלים כלל את האמת, וגם אינם עושים דברים בהתאם לעקרונות-האמת. גם כאשר הם מתפללים לאל, הם מבקשים דברים נחשקים, אינטרסים ואת ברכות האל. הם מתארים לאל את הסבל וההקרבה שלהם, והם באים לפני האל ומתפללים על הדברים האלה רק בשביל להשתמש בסבל שהם חוו ובמחירים שהם שילמו כדי לסגור עסקאות עימו, לבקש ברכות ושכר מן האל ואפילו כדי לפשוט אליו את ידיהם בגלוי ולבקש את ההתייחסות החומרית שבה הם רוצים. כשהם באים לפני האל, הם רוצים לבטא את התלונות שלהם, ההתרסה שלהם, אי שביעות הרצון שלהם, המרמור שלהם ומורת הרוח שלהם, כמו גם את אכזבתם מכך שתאוות הבצע והרצונות שלהם לא באו על סיפוקם. כאשר האל נוכח בביטויים האלה, האם הוא אוהב אותם או שונא אותם? (הוא שונא אותם.) כאשר הם משקיעים מאמץ קטן כלשהו למען הכנסייה, הם מיד מתייצבים לפני האל להכריז על כך ולתבוע נקודות זכות בגינו, לספר לאל אודות ההקרבה שלהם ומה הם השקיעו כשביצעו מגוון חובות או עבודות שונות; הם מבועתים שמא האל לא ידע על הדברים האלה, שמא האל אינו מסוגל לראות את הדברים האלה, ושמא האל ישכח את המחירים שהם שילמו. ועל כן האנשים האלה נתפסים לפני האל כרעים וכחסרי בושה. כאשר הם באים לפני האל בשביל לתאר את המחירים שהם שילמו ולהצהיר עליהם, כדי לתאר באוזניו אילו דברים הם מעוניינים לקבל וכדי לפשוט אליו את ידם ולבקש את הגמול שאותו הם רוצים, האל אומר: "סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע." מהי גישתו של האל? "אנשים כמוך אינם ראויים לבוא לפניי. אני נגעל ממך וסולד ממך. נתתי לך כל מה שרצית; קיבלת כבר פי מאה ממה שאתה מייחל להשיג בחיים האלה. מה עוד אתה רוצה?" מה שהאל רוצה להעניק למין האנושי אינו בראש ובראשונה חומרי, אלא הוא רוצה להעניק למין האנושי את האמת, כדי שבאמצעות האמת הוא יוכל להשיג ישועה. ואולם צוררי משיח מתנגדים לעבודת האל במצח נחושה, אינם מחפשים את האמת ואינם מיישמים בפועל את האמת. תחת זאת הם רוצים לנצל את ההזדמנות של ביצוע חובתם במהלך עבודת האל כדי להשיג באופן בלתי הולם דברים נחשקים עבור עצמם; הם מנצלים פרצות ומרוויחים מכל דבר ודבר על חשבון אחרים, ואף על פי כן לעתים קרובות הם מרגישים שהם מפסידים ושלא הרוויחו הרבה. לעתים קרובות הם גם מרגישים שהם הקריבו והשקיעו יותר מדי, שההפסדים שלהם עולים על הרווחים, ויתרה מזו, הם לעתים קרובות מתחרטים על ההקרבה שלהם וסבורים שלא חשבו מספיק לעומק על הדברים או לא חשבו על נתיב מילוט עבור עצמם. ולכן הם לעתים קרובות כועסים בליבם על כך שלא קיבלו שכר בעיתו עבור ההקרבה שלהם, והם גם מלאי תלונות כלפי האל. בתוך תוכם הם לעתים קרובות עוסקים בחישובים וחושבים: "האין האל צודק? האל אינו מפלה לטובה אף אחד, נכון? האין האל אותו אל שמברך אנשים? האין האל זוכר את כל מעשיו הטובים של אדם ואת כל מה שאדם נתן והשקיע מעצמו? נטשתי את משפחתי למען עבודת האל ושילמתי את המחיר, אבל מה אני מקבל מהאל?" אם תאוות הבצע והרצון שלהם אינם באים על סיפוקם בטווח הקצר, הם נעשים שליליים ומתחילים להתלונן. אם תאוות הבצע והרצון שלהם אינם באים על סיפוקם בטווח הארוך, אזי משטמה מצטברת בעומק ליבם. ומהן ההשלכות של אותה משטמה מצטברת? בליבם הם יתחילו להטיל ספק ולפקפק באל, לשפוט את הצביון הצודק של האל ואפילו לפקפק באהבת האל ובמהותו. אם המשטמה הזאת מצטברת לאורך זמן, הדברים האלה יהפכו לגידולים ממאירים ויתחילו להתפשט, עד כדי כך שהם יהיו מסוגלים לבגוד באל בכל עת. מעת לעת הם יגלו את הרגשות השליליים האלה ויפיצו אותם, במיוחד כשהם לפני אנשים מסוימים שהינם שליליים וחלשים וששיעור הקומה שלהם יחסית לא מפותח, או לפני אנשים מסוימים שחדשים באמונתם, ובתוך כך הם יפיצו את אי שביעות הרצון שלהם מהאל וינאצו את שמו, ואפילו יטעו אנשים מסוימים חסרי הבחנה ויחדירו בהם ספקות באשר לצביונו הצודק של האל ובאשר למהותו. האין צוררי משיח עושים זאת? בגלל שהשאיפות, הרצונות, המרדפים והכוונות שלהם אינם באים על סיפוקם, הם מסוגלים לעשות את הדברים האלה והם עשויים לייצר גישה מעין זו כלפי האל. איזה מין צביון זה? זהו בבירור צביון של צורר משיח וצביון שטני.

תהיה אשר תהיה מנת הסבל שצוררי משיח חווים, ויהיה אשר יהיה המחיר שהם משלמים בכנסייה, לתחושתם אין זה חלק ממחויבותם ואין זו החובה שעל יציר בריאה לבצע, אלא הם רואים בכך את התרומה שלהם, שאותה האל צריך לזכור. הם חושבים שאם האל זוכר את תרומתם, אזי עליו לפעול לאלתר ולהעניק להם ברכות, הבטחות וטובות חומריות מיוחדות, ולאפשר להם לזכות ביתרונות ולהשיג הטבות מיוחדות מסוימות. רק אז יבואו צוררי המשיח על סיפוקם. כיצד צוררי משיח תופסים את החובה? הם אינם חושבים שחובה היא מחויבות שיצירי בריאה צריכים לקחת על עצמם, או אחריות שמחויבים למלא מי שנוהים אחרי האל. תחת זאת הם סבורים שביצוע חובה הוא קלף מיקוח בעיסקה עם האל, דבר מה שניתן לסחור בו בתמורה לגמול מן האל, ודרך לרצות את השאיפות והרצונות האישיים שלהם ולהשיג ברכות בתמורה לאמונתם באל. הם חושבים שקבלת חסד האל וברכתו חייבת להיות תנאי מוקדם לביצוע חובתם, שהדבר מעניק לאנשים אמונת אמת באל, ושאנשים יכולים להיות נינוחים בביצוע חובותיהם רק אם האל מבטיח שהם משוחררים מדאגות עתידיות. הם גם סבורים שהאל צריך לספק כל הקלה ויחס מועדף למי שמבצעים את חובותיהם, ושבמהלך ביצוע חובותיהם, אנשים צריכים ליהנות מכל ההטבות שבית האל מספק. אלה הם הדברים שאנשים צריכים לקבל. זהו האופן שבו צוררי משיח חושבים בסתר ליבם. צורות החשיבה האלה הן בדיוק נקודת ההשקפה ועקרון היסוד של צוררי משיח, והן מייצגות את הגישה שלהם כלפי חובות. לא משנה כמה בית האל משתף ביחס לאמת אודות ביצוע חובתו של אדם, הדברים שצוררי משיח נוצרים בליבם לעולם לא ישתנו. הם לעד ידבקו בנקודת ההשקפה שלהם כלפי ביצוע חובתם. ישנו ביטוי שיכול לשמש אותנו בקשר לביטוי הזה – מהו? תיעדוף דברים חומריים מעל לכול; כלומר, רק דברים שהם יכולים להחזיק בידיים הם אמיתיים, ואין טעם להבטיח הבטחות. מהות הביטויים של האנשים האלה היא חומרנית, נכון? (נכון.) חומרנות היא אתאיזם; הם מאמינים רק במה שהם יכולים לראות ולגעת, רק מה שהם רואים נחשב, והם מתכחשים לקיום של כל דבר שהם אינם מסוגלים לראות. לפיכך ניתן לקבוע שהידע וההבנה של צורר משיח בנוגע לחובות בפירוש סותרים את עקרונות-האמת, וזהים לחלוטין להשקפה של כופרים; לאמיתו של דבר, הם חסרי אמונה. הם אינם מאמינים בקיומו של האל והם אינם מאמינים שכל דברי האל הם האמת, הדרך האמיתית. הם מאמינים רק שתהילה, רווח ומעמד הם אמיתיים, ושכל דבר שהם עוסקים בו ונהנים ממנו ניתן להשיגו רק על ידי מאמץ ומאבק אנושי ועל ידי המחיר שהם משלמים. במה שונה הדבר מן ההשקפה שאומרת: "על אנשים לברוא את אושרם בשתי ידיהם"? אין שום הבדל. הם לא מאמינים שאנשים זוכים בסופו של דבר באמת ובחיים על ידי השקעה מעצמם ועל ידי תשלום המחיר עבור ביצוע נאות של חובותיהם למען האל. הם גם אינם מאמינים שאנשים שפועלים בהתאם לדרישות האל ומשיגים בכך ביצוע הולם של חובותיהם, יכולים לזכות באישור הבורא ובברכותיו. דבר זה מוכיח שהם אינם מאמינים בהבטחת האל לאנושות או בברכות האל. הם אינם מאמינים בעובדת ריבונותו של האל על הכול, ולכן הם אינם ניחנים באמונה אמיתית. הם מאמינים רק ש"אני עושה את חובתי, ולכן אני צריך ליהנות מיחס מיוחד מצד בית האל ומברכות חומריות. בית האל צריך לספק לי כל פריבילגיה והנאה חומריות. זה יהיה מציאותי." אלה הם הלך הרוח ונקודת המבט של צוררי משיח. הם לא מאמינים שהבטחות האל מהימנות, או בעובדה שבאמצעות זכייה באמת זוכים בחיים ובברכת האל. כשמדובר בביצוע חובתם, הם פשוט מאוד אינם מחפשים את האמת, אינם מקבלים את האמת, וקל וחומר שאינם מכירים באמת זו: העובדה שהאדם מסוגל לבצע את החובה של יציר בריאה היא הברכה הגדולה ביותר של האל והיא דבר שהאל יזכור, ותוך כדי התהליך הזה אדם יכול לזכות באמת ובסופו של דבר להיוושע בידי האל – זוהי ההבטחה הגדולה ביותר שנתן האל לאדם. אם אתה מאמין להבטחות שהאל הבטיח לך ויכול לקבל את ההבטחות האלה, אזי יש לך אמונה אמיתית באל. איך מרגישים צוררי משיח וחסרי אמונה כשהם שומעים את הדברים האלה? (הם לא מאמינים למה שהאל אומר והם חושבים שזו הונאה.) הם חושבים שהדברים האלה שהאל אומר הם בסך הכול אשליות שהוא מזין בהן אנשים כדי לגרום לכמה שוטים טיפשים ורפי-שכל לשרת את האל, ואז לאחר שתם שירותם הוא זורק אותם. הם חושבים לעצמם: "לזכות באמת? חה! מי מסוגל לראות את מהות האמת? מי מסוגל לגעת במהות של הבטחות האל? מי קיבל אותן? הבטחות האל אינן מציאותיות; רק השגה של תהילה ורווח והנאה מהטבות המעמד הן מציאותיות; רק שאיפה לתהילה ולרווח והנאה מהטבות המעמד הן אמיתיות. במשך שנים שמעתי על ההבטחות שהאל מרעיף על האדם ועל האמת שהוא מעניק לאדם ולא השתניתי בכלל; לא זכיתי בשום הטבה, וקל וחומר שהדברים האלה לא אפשרו לי לחיות חיים נעלים עם מעמד. אף שאנשים מסוימים נושאים עדות ואומרים שהם זכו באמת והשתנו וקיבלו את ברכות האל, הם עדיין נראים פשוטים כל כך, הם כולם אנשים רגילים, אז איך הם יכולים לזכות בברכות האל ולהיכנס למלכות השמים?" הם חושבים שרק הדברים שהם מסוגלים לתפוס ולהחזיק בידיים הם אמיתיים יותר מכול. האין זו השקפתם של חסרי האמונה? בהחלט כן. ולכן מרגע שצוררי המשיח האלה נכנסים לכנסייה, הם מתייחסים לכול בחשדנות, חושבים תמיד איפה הם יכולים להשיג תועלת כלשהי, איזו שעת כושר הם יכולים לנצל בשביל לשים יד על יתרון כלשהו ולהשיג תועלות מעשיות גדולות יותר מן האמונה שלהם באל – לעתים קרובות הם מחשבים בראשם את הדברים האלה. לתחושתם רק באמצעות השגת תהילה, רווח ומעמד הם יכולים לקבל כל הטבה, ולכן הם בוחרים לרדוף אחרי מעמד ולהקדיש את עצמם באופן בלעדי לשאיפה לדברים האלה. הם אף פעם לא מהרהרים באמת או מחפשים את כוונות האל, והם אוכלים ושותים את דברי האל רק כדי להשקיט את ליבם ולמלא את הריקנות, לא בשביל לחתור אל האמת. אם בכל עת תבקש מצורר משיח לוותר על תאוות הבצע ועל הרצונות שלו, לזנוח לחלוטין את המרדף שלו אחרי תהילה, רווח ומעמד ולוותר על ההטבות האלה שהוא רוצה להשיג מן האמונה שלו באל, הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת. אם תגרום לו לוותר על הדברים האלה הוא יחוש כאילו אתה מנסה לפשוט את עורו או לתלוש את גידיו; בלי הדברים האלה הוא מרגיש כאילו ליבו נעקר ממקומו, כאילו הוא איבד את נשמתו, ובלי השאיפות והרצונות האלה הוא מרגיש שאין שום תוחלת לאמונה שלו באל ושהחיים מאבדים את משמעותם. בעיניו מי שמשקיעים מעצמם למען האל ומקדישים את עצמם ומשלמים מחיר רק למען חובתם, מי שאינם מחפשים תועלות אישיות, הם כולם כסילים. העיקרון להתנהלות בעולם שצוררי משיח מאמצים הוא "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון." הם אומרים לעצמם: "איך אנשים יכולים שלא לחשוב על עצמם? איך אנשים יכולים לא לשאוף לתועלת אישית עבור עצמם?" בתוך תוכם הם בזים למי שוויתרו על הכול ומשקיעים מעצמם בכנות למען האל, הם בזים למי שמבצעים את חובתם נאמנה ושחיים בצמצום רב ובפשטות מבחינת חייהם החומריים, והם בזים למי שנרדפים מחמת אמונתם באל ומחמת ביצוע חובתם ואינם יכולים לחזור הביתה בשל כך. לעתים קרובות הם צוחקים בליבם על האנשים האלה ואומרים: "איבדתם את ביתכם בגלל האמונה שלכם באל. אתם לא יכולים להיות עם משפחתכם ואתם חיים על פת לחם – אתם כל כך טיפשים! לא משנה מה מעשיו של אדם, כולל במסגרת האמונה שלו באל, עליו לאמץ עיקרון להתנהלות בעולם: אסור לו בשום אופן לספוג הפסד. הוא חייב להיות מסוגל לראות את ההבטחות והברכות של האל ולגעת בהן, והגישה הראויה היחידה שיש לאמץ היא זו שלא משחררים את הנץ לפני שרואים את הארנבת. אתם כל כך טיפשים! תראו אותי. אני גם מאמין באל וגם שואף לתהילה, לרווח ולמעמד. אני נהנה מכל הטוב שבית האל מעניק וגם אוּכל בעתיד להשיג ברכות. אני לא צריך לשאת בסבל כלשהו והברכות שאני אקבל יהיו גדולות יותר משלכם. אני לא משלם מחיר כמוכם, שוויתרתם על משפחותיכם ועל מקומות העבודה שלכם ושאינכם יכולים לחזור הביתה, בלי שום ודאות שתוכלו לקבל ברכות כלשהן בעתיד." אילו דברים הם האנשים האלה? הם אינם חותרים אל האמת, הם אינם מבצעים את חובתם בכנות, ואף על פי כן הם בזים למי שחותרים אל האמת ושמוותרים על משפחותיהם ועל מקומות עבודתם, שסובלים ושמשלמים מחיר לשם ביצוע חובתם, תוך שהם משלימים את התפקיד שהאל הטיל עליהם ונוהים אחר רצון האל. האם יש הרבה אנשים כאלה? (כן.) יש כמה כאלה בכל כנסייה. האם האנשים האלה הם מאמינים אמיתיים באל? האם הם יכולים להיוושע? (לא.) הם אינם מאמינים אמיתיים באל, קל וחומר שאין בכוחם להיוושע.

לא משנה באיזו בעיה צוררי משיח נתקלים או מה הם עושים, הדבר הראשון שהם חושבים עליו הוא לא אם הם יכולים לזכות באמת ולהשיג ישועה, אלא על כל הטבות הבשר שלהם. בתוך תוכם כל ההטבות הקשורות לבשרם זוכות לחשיבות הרבה ביותר, לתיעדוף הגבוה ביותר, למקום הראשון. בליבם הם אף פעם לא מתחשבים בכוונות האל או בעבודת האל, ועל אחת כמה וכמה שאינם מתחשבים בחובה שאדם צריך לבצע. לא משנה כמה האל דורש מאנשים לבצע את חובתם כראוי, לא משנה כמה האל דורש מאנשים להיות יצירי בריאה העומדים בדרישות – צוררי משיח אדישים לגמרי. לא משנה אילו שיטות האל מאמץ או אילו דברים הוא אומר, אין בכוחו לרגש את האנשים האלה ולגרום להם בכך לשנות את מטרותיהם ולוותר על החמדנות ועל התשוקות שלהם. בקרב צוררי משיח האנשים האלה הם חומרניים וחסרי אמונה, הן בשם והן בפועל. אם כך האם האנשים האלה יכולים להיחשב לנפולת של צוררי המשיח? (כן, משום שצוררי משיח מסוימים עדיין מסוגלים לתת שירות מסוים בעבור מעמד, ואילו אנשים אלה אפילו לא רוצים לתת שירות.) נכון. האנשים האלה רוצים הטבות, הדברים היחידים שהם לוטשים אליהם את מבטם וחושבים עליהם כל היום הם הטבות, וכל דבר שהם עושים חג סביב הטבות. ישנם אנשים שמבצעים חובות אירוח וכשאוזלים להם הביצים, האורז או הקמח הם מיד אומרים לכנסייה לשלוח מישהו לקנות את הדברים האלה. הם לא קונים שום דבר בעצמם; כאילו הם אף פעם לא אכלו את הדברים האלה בביתם לפני שהתחילו לבצע חובות אירוח. לפני שהם התחילו לבצע את החובה הזאת הם קנו את כל הדברים האלה בעצמם, אבל ברגע שהם מתחילים בחובה הזאת, הם משמיעים תירוצים, הם מרגישים צודקים ובטוחים בעצמם, והם הופכים לגובי חובות, לנושים של בית האל, כאילו בית האל חייב להם משהו – אנשים כאלה אינם טובים.

בסין שהיתי בכמה בתים מארחים, וחלק מהאחים והאחיות ניחנו באנושיות נפלאה. גם אם הם האמינו רק שנתיים או שלוש ולא הבינו הרבה אמת, עדיין הם ביצעו את חובות האירוח שלהם בכנות. כשבית האל ניסה לתת להם כסף, הם דחו אותו; הם שילמו בתמורה לכל דבר שהאחים והאחיות נתנו להם, והם שמרו בשימת לב על כל דבר ששייך היה לבית האל; אם דבר מה שבית האל רכש לא היה בשימוש, הם אפילו נתנו לבית האל את שווי ערכו בכסף. כמה מהם שמצבם הכלכלי היה טוב יותר, אירחו ברצון ולא הסכימו לקבל ולו אגורה שבית האל נתן. אחרים לא היו מבוססים כלכלית, ואף על פי כן לא הסכימו לקבל כספים שבית האל נתן. לא משנה מה הכנסייה או האחים והאחיות נתנו לביתם לצורך האירוח, הם לא מעלו בדבר. האם זה משום שהם הבינו את האמת? לא, זה היה עניין של יושרה. יתרה מזו, וחשוב מכך, הם היו מאמינים אמיתיים, והם יכלו לעשות זאת בשילוב עם האופי הטוב שהם ניחנו בו, אחרת הם לא היו מסוגלים לכך. שהיתי בכמה בתי אירוח והמארחים הוציאו למעני את מיטב כיסויי המיטה והשמיכות, ואני אמרתי: "הם חדשים לגמרי ולא היו בשימוש. החזירו אותם לאריזותיהם, אני לא אשתמש בהם." הם התעקשו שאשתמש בהם. היו גם כמה משפחות מארחות שקנו לשימושי דברים חדשים לגמרי, ואני אמרתי: "אל תקנו דברים חדשים, זה בזבוז של כסף. אני אשתמש רק במה שיש לכם פה. אל תוציאו כסף. אני לא מציע שאנשים יקנו כל מיני דברים בכל מקום שאני מגיע אליו. אין צורך להשתמש תמיד בדברים חדשים." אנשים מסוימים בכל זאת התעקשו להוציא את הכסף הזה. היו גם כמה משפחות מארחות שהכינו הרבה מאכלים בארוחות. הם לא ידעו מה אני אוהב לאכול, ולכן הכינו הרבה מאוד מאכלים כדי שתהיה לי אפשרות בחירה, משום שלו היו מכינים רק מספר מנות, הם היו דואגים שאני לא אוכל היטב. יש לא מעט אנשים כאלה. ואולם כמה בתים מארחים הם שונים. כשהלכתי אליהם, המארחים הביאו כמה מצרכי יסוד אקראיים שאסתדר איתם, הרכיבים שהם השתמשו בהם בבישול היו אך ורק דברים שאחים ואחיות הביאו להם, וכשהם היו צריכים ללכת לקנות עוד, הם פשטו אליי את ידם לבקש כסף. וישנם כמה בתים מארחים אחרים, שבהם השארתי מספר חפצים לשמירה. משלא חזרתי לשם במשך זמן מה, הם פתחו את המגירה וחיטטו בה, וכמה דברים נעלמו. הם כולם מאמינים באל וכולם מבצעים חובות אירוח, אבל האם ההבדל ביניהם משמעותי? ישנם מאמינים באל שמסוגלים לדברים כאלה – האם זה דבר שבני אדם עושים? זה מה שגנבים, שודדים, נוכלים ורמאים עושים. האם מאמינים אמיתיים מסוגלים לעשות דברים כאלה? כשמאמין אמיתי שומר דבר מה למענך, אז לא משנה כמה זמן תיעדר, גם אם זה שמונה או עשר שנים, הוא תמיד ישמור לך עליו; הוא לא ייגע בו, לא יסתכל עליו ולא יחטט בו. ואולם אם תשאיר דבר מה אצל משפחות מארחות מסוימות, הם יפתחו אותו ויציצו בו ברגע שתצא מהדלת. במה הם מחטטים? הם יחטטו בתיק שלך לראות אם יש בו דבר מה בעל ערך, כמו למשל תכשיטים, טלפון נייד או כסף – הם מחטטים בכל הדברים האלה. במה נשים מסוימות נוטות לחטט? הן רוצות לראות אם יש לך בגדים יפים כלשהם. אחרי שהן נוברות להן, הן אומרות בליבן: "הבגדים האלה כל כך יפים. אני אמדוד אותם." אמרו לי, האם דברים כאלה לא קורים? (כן.) איך אתם יודעים? האם ראיתם דבר כזה מתרחש? יש לי הוכחה מוצקה לאמירה שהדברים האלה מתרחשים. פעם, בשלהי הסתיו של אותה שנה, השארתי כמה בגדים בבית מארח. יום אחד נזכרתי פתאום בחלק מהבגדים האלה שאני צריך ללבוש ותכננתי לקחת אותם, אז הלכתי לאותו בית מארח. נחשו מה קרה. כשנכנסתי לבית, המארחת הזקנה הייתה בעיצומה של מדידת מעיל הצמר שלי. ראיתי זאת רק בגלל צירוף מקרים. שאלתי אותה, "מה את עושה?" היא נדהמה. היא לא העלתה אי פעם בדעתה צירוף מקרים כזה שבו אני אראה אותה בפעולה, והיא הייתה נבוכה כל כך. ואולם אנשים כאלה הם בעלי עור של פיל, והיא מיד השיבה: "הממ, אתה לא חושב שמעיל הצמר שלך מושלם עליי?" אמרתי: "זה המעיל שלי. אני לא יכול ללבוש אותו אם את לובשת אותו." היא אמרה: "בבקשה, אני לא רוצה אותו." השבתי: "למה את מודדת אותו אם את לא רוצה אותו? האם דלת הארון לא הייתה נעולה?" היא אמרה: " במקרה לא היה לי מה לעשות היום, אז הוצאתי אותו כדי להסתכל." אמרתי: "זה לא שלך אז לא היית צריכה לגעת בו." זו דוגמה של דבר שבאמת קרה. אני לא יודע מה הייתה כוונתה במה שהיא עשתה. אמרו לי, האם אדם כזה הוא אדם שמאמין באל? האם עליי להתייחס אליו כאל מאמין באל וכאל חבר במשפחת האל? (לא.) אדם כזה אינו ראוי להיות חסיד של האל, הוא חלק מכנופיית השטן, חסר בושה, חסר מצפון או רציונליות, חסר כל אנושיות – הוא נוכל. האם האל יושיע אנשים כאלה? לאנשים כאלה אין אפילו שמץ של יושרה וכבוד עצמי, ולא שביב של כבוד לאל – האל בשום אופן לא יכול להושיע אותם. האמת שהאל דובר והחיים שהוא מספק לאדם אינם ניתנים לאנשים כאלה; האנשים האלה אינם חברים במשפחת האל, אלא הם חסרי אמונה מחוץ לבית האל, והם בני מינם של שדים. חוץ מזה שמהות הטבע של צוררי משיח היא כזו שאינה אוהבת את האמת וסולדת מן האמת, האופי שלהם הוא גם נחות ונתעב להפליא, ואנשים כאלה הם מגעילים, בזויים ונתעבים. די בביטויים שזה עתה דיברנו עליהם, של אנשים אלה שמועלים בנכסים של בית האל, כדי להראות שלא משנה איזו חובה האנשים האלה מבצעים, הם אף פעם לא משקיעים מעצמם באמת והם אף פעם לא עושים זאת בכנות. תחת זאת הם באים עם תוכניות משלהם, עם תאוות בצע ועם תשוקות, והם מגיעים בריצה לקבל הטבות ולא בשביל לזכות באמת. ולכן, לא משנה איך אתה מסתכל על זה, האנושיות של אנשים כאלה אינה הולמת את האל. אם כך אמרו לי, האם אתם חושבים שהאנושיות של אנשים כאלה הולמת, והאם אתם סבורים שהם אנשים טובים? (לא.) גם אתם בזים לאנשים כאלה, נכון? (נכון.) כשאנשים מסוימים שומעים שבית האל קנה דבר מה, הם רוצים את הנתח שלהם, וכשהם רואים שאחים ואחיות תורמים בגדים, הם מנסים להשיג אותם ומזנקים לפעולה בתושייה רבה יותר משל כל אדם אחר, ולא משנה אם מגיע להם לקבלם או אם יש להם צורך בהם; כשהם שומעים שבבית האל יש עבודה שצריך לעשות או שיש עבודות שחורות או מייגעות כלשהן שצריך לבצע, הם מיד מתחבאים ולא תמצא אותם בשום מקום. אנשים כאלה הם ערמומיים ונכלוליים, בעלי אופי שפל – הם בזויים, נתעבים ומגעילים!

ניתוח הדאגה של צוררי משיח לתועלות האישיות שלהם באמצעות הביטויים השונים שהם מפגינים כאשר הם מועלים בנכסי בית האל מאפשר לנו להיווכח בכל היבט שהאנשים האלה הם חסרי אמונה, חומרניים, בעלי אופי בזוי, ירוד ונחות, נתעבים ומי שאינם מהווים מושא לישועת האל. את ההגדרה של אנשים כאלה אין צורך לרומם לרמה של סלידתם מן האמת; ניתן לעמוד על טיבם כבר מבחינת האנושיות והאופי שלהם, אז אין שום צורך לרומם זאת לרמה גבוהה שכזאת של הקשר שלהם לאמת. ועל כן, אנשים כאלה תמיד יהיו השפלים ביותר וחסרי היושרה יותר מכולם, בין אם בבית האל או בכל קבוצה של אנשים. מובן שאם יאמדו אותם בבית האל על פי האמת, הם ייראו עוד יותר בזויים ושפלים. האם יש לכם דוגמאות נוספות כלשהן לביטוי הזה אצל צוררי משיח? (צורר משיח טיפל בעניין של הדפסת ספרים עבור בית האל, והוא מעל במאות אלפי יואן ממנחות האל באמצעות זיופים בהנהלת החשבונות. אחרי שחקרו אותו, התברר שלפני שהוא התחיל לבצע את החובה הזאת, למשפחתו היה מעט מאוד כסף, ואילו אחרי שהוא התחיל בביצוע החובה הזאת הוא קנה בית ומכונית, אבל לא ניתן היה לאתר את הדברים האלה בחשבונות. כל המשפחה שלו הייתה ממש מרושעת ולכן לא ניתן היה להשיג בחזרה את המנחות.) האם מנהיגים ועובדים לא נשאו באחריות ישירה למקרה הזה? (כן. מאוחר יותר, משנודעו פרטים נוספים, התברר שהמנהיגים והעובדים שנשאו באחריות באותו זמן לא בדקו אף פעם את החשבונות שנוהלו על ידי אותו צורר משיח. הם התרשלו בחובתם והמצב נגרם כתוצאה מכך שהם לא היו אחראיים. הם בהחלט נשאו באחריות ישירה.) אם כך, האם העבירות שלהם צריכות להירשם ביומנו של האל? (כן.) איך טיפלו באנשים האלה לאחר שהדבר התגלה? (חלקם הורחקו וגורשו, וחלקם משלמים ומחזירים את המנחות.) זו דרך ראויה לטפל בהם. המנהיגים והעובדים הזניחו את חובתם וכשלו במילוי אחריות הפיקוח שלהם בעניין זה. בעיקר, הם השתמשו באדם הלא נכון ולא עשו שום מאמץ להשגיח או לפקח על אותו אדם, הם לא גילו בזמן את הבעיות עם אותו אדם שהם השתמשו בו, ולכן נגרמו השלכות חמורות, שהסבו הפסדים ניכרים למנחות האל ולנכסיו של בית האל; זו הייתה האחריות של כל אותם אנשים שהדבר היה באחריותם הישירה, וצריך לתעד את כל העבירות שלהם. זו הייתה התוצאה הרת האסון שהם המיטו על עצמם בכך שלא השתמשו באדם הנכון לתפקיד, והדבר גרם לבית האל לספוג הפסד, ובסופו של דבר מנחות האל היו המחיר ששולם. אמרו לי, האם צוררי משיח תמיד תאווי בצע, או שמא הרעיונות הרעים האלה עולים במוחם רק כשהם רואים דבר מה בעל ערך? (הם תמיד תאווי בצע.) זו הסיבה שבגללה ניתן בהחלט לגלות את תאוות הבצע ואת הרצונות של אנשים כאלה כאשר מתרועעים איתם. התוצאה הזו נגרמה על ידי חוסר אחריות של מנהיגים ושל עובדים, שלא הבחינו באנשים, לא עמדו בבירור על טיבם של אנשים וניצלו אנשים לרעה, ועל כן במידה רבה האחריות נופלת עליהם והגיע להם שהם גורשו.

שיתפנו לפנים אודות ההיבטים העיקריים של הטבע, המהות והצביונות של צוררי משיח ועל הנתיב שבו הם הולכים. היום אנחנו מנתחים ומשתפים על ביטויים בתחום אנושיותם של צוררי משיח, וזאת בהקשר של החיים האמיתיים. אף שזהו היבט שולי, הוא בכל זאת יכול לעזור לאנשים לזהות ביטויים מסוימים של צוררי משיח; בין היתר, אלה הם מאפיינים מובהקים מסוימים, סימנים וסמלים של צוררי משיח. לדוגמה, צורר משיח אוהב מעמד, תהילה, רווח והשפעה, הוא מאוד אנוכי, בזוי ומרושע והוא לא אוהב את האמת – אם כך למה דומים האנושיות והאופי שלו? יש שיגידו: "אף על פי שצוררי משיח מסוימים אוהבים מוניטין ומעמד, עדיין יש להם אופי מכובד ואצילי, והם ניחנים במצפון ובהיגיון." האם זה נכון? (לא.) למה לא? בואו לא נדבר על מהות הצביון שיש לצוררי משיח; הסתכלו קודם על האנושיות ועל האופי שלהם. הם בהחלט לא אנשים טובים, הם לא אנשים בעלי כבוד, מצפון או יושרה נאצלת, ועל אחת כמה וכמה הם לא אנשים שאוהבים את האמת. האם אנשים שניחנים באנושיות כזאת הולכים בנתיב הנכון? בהחלט לא, משום שהאופי שלהם אינו ניחן במהות שהולכת בנתיב הנכון, ולכן האנשים האלה בשום אופן לא מסוגלים לאהוב את האמת, קל וחומר לקבל אותה. אם לשפוט על פי הכוונה והגישה שבה צוררי משיח מבצעים את חובתם, האופי והאנושיות של צוררי משיח גורמים לאנשים לדחות אותם ולסלוד מהם, ועוד יותר מכך, האל דוחה אותם בתיעוב. לא משנה איזו חובה הם מבצעים, הם רוצים תמיד למעול בנכסים של בית האל, והם מבקשים מן האל גמול, כסף, חפצים והטבות. ובאיזה אופן האל תופס אותם? האנשים האלה הם בפירוש לא אנשים טובים. אם כך, איך בדיוק האל מגדיר אנשים כאלה, לשיטתו? איזה שם הוא מעניק לאנשים כאלה? יש סיפור מעידן החסד שמתועד בכתבי הקודש: יהודה איש קריות גנב לעתים קרובות מארנק הכסף, ובסוף האל השתמש בו בשביל לתת שירות, זה של בגידה בישוע אדוננו. ישוע אדוננו נצלב ויהודה איש קריות, שמילא את תפקיד הבוגד באדונו ובחבריו, מת מכך שבטנו נתבקעה. ועל כן האנשים האלה שמועלים בנכסים של בית האל וגונבים מנחות שהועלו לאל הם כולם בוגדים בעיני האל, וההשלכה היא שהאל מכנה את האנשים האלה בשם "יהודה איש קריות". אף שצוררי המשיח האלה שמוקעים עכשיו כבוגדים אינם עושים דברים כמו בגידה באדונם ובחבריהם כפי שעשה יהודה איש קריות, מהות הטבע שלהם זהה. מה יש להם במשותף? הם מנצלים את מעמדם ואת ההזדמנות של ביצוע חובתם כדי לגנוב ולמעול בנכסים של בית האל. זו הסיבה שהאל מכנה אנשים כאלה בשם "יהודה איש קריות", היות שהם שקולים לאותו אדם שמכר את אדונו ואת חבריו. כלומר, צוררי המשיח האלה שמועלים בנכסים של בית האל ולוקחים אותם לעצמם שקולים ליהודה איש קריות שבגד באדונו ובחבריו, ולא נדרשת מחשבה רבה כדי להבין איזה סוף צפוי לאנשים כאלה.

2. ניצול של אחים ושל אחיות כדי שישרתו אותם ויעמלו עבורם

ההטבות שצוררי משיח שואפים להשיג תוך כדי ביצוע חובתם אינן מוגבלות לדברים שכבר דנו בהם – כסף, חפצים חומריים, מזון ודברים שימושיים – היקף ההטבות האלה רחב מאוד. לדוגמה, כאשר צוררי משיח מבצעים חובה, הם מנצלים אחים ואחיות בשם ביצוע אותה חובה, גורמים לאחים ולאחיות לשרת אותם ולעמול עבורם ומחלקים להם פקודות – האין זו הטבה שצוררי משיח שואפים להשיג? (כן.) ישנם אנשים שלפני שהם הופכים למנהיגי כנסייה עושים תמיד הכול בעצמם בביתם, ולכאורה אין להם שום שאיפות או כוונות רעות. ואולם ברגע שהם נבחרים למנהיגי כנסייה וזוכים במעמד, האם הם עדיין עושים הכול בעצמם? מרגע שהם זוכים במעמד הם חושבים שהם שונים, שהם צריכים לקבל יחס מיוחד בבית האל, ושהם חייבים ללמוד כיצד לרתום את "עוצמת ההמונים" כדי להשלים במשותף את ה"חובה" האישית שלהם; כל עבודה בביתם הופכת לעבודה שבתחום האחריות של הכנסייה, והם מחלקים את מטלות הבית ואת המשימות היומיות שלהם בין האחים והאחיות. לדוגמה, כאשר יש מלאכה מסוימת שצריכה להתבצע בביתם, הם אומרים לאחים ולאחיות: "ביומיים-שלושה האחרונים הייתי עסוק בעבודת הכנסייה. האם יש למישהו מכם זמן לעזור לי עם עבודה מסוימת?" שלושה או חמישה אנשים מתנדבים, ובתוך זמן קצר המלאכה נשלמת. המנהיגים האלה חושבים לעצמם: "ריבוי ידיים עובדות מקל את העבודה. טוב להיות מנהיג, אני רק צריך להגיד משהו וזה מתבצע. להבא, בכל פעם שיהיה צורך לעשות משהו בבית שלי, אני אדאג שהאחים והאחיות יעזרו לי." בעוד דבר זה נמשך, הם לא מבצעים הרבה מהעבודה של מנהיגי כנסייה, אבל הם עושים הרבה מאוד סידורים כדי שאנשים ילכו לעבוד בשביל ביתם, והם אפילו מכניסים את זה ללוח הזמנים – אכן מנהיגי כנסייה "עסוקים"! לפני שהם נעשו למנהיגים מעולם לא היה להם כל כך הרבה מה לעשות בביתם, והנה פתאום אחרי שהם הפכו למנהיגים, יש הרבה יותר עבודות לבצע בבית. חלק מהאחים והאחיות שותלים עבורם יבולים, חלקם משקים למענם את האדמה, חלקם שותלים עבורם ירקות, חלקם מנכשים עשבים, חלקם מדשנים, וחלקם עוזרים להם במכירת הירקות שלהם ואז מוסרים להם את כל הכסף שקיבלו, בלי לשמור אגורה לעצמם. אחרי שהם הופכים למנהיגי כנסייה, חיי הבית שלהם משגשגים; לא משנה מה הם עושים, אנשים תמיד תומכים בהם ועוזרים להם, ולכל מילה שלהם יש השפעה רבה. הם מרגישים כה שמחים ומרוצים, והם חושבים לעצמם יותר ויותר: "התואר הזה של מנהיג כנסייה הוא אדיר, ומעמד הוא דבר נפלא. בכל פעם שחסר לי אוכל בבית, אני רק צריך להגיד מילה ואנשים ייתנו לי אוכל, והם אפילו לא רוצים כסף בתמורה. אילו חיים נוחים! האל באמת בירך אותי הודות לאמונתי. זוהי ברכה גדולה, וזה אכן חסד האל! האל כל כך נפלא; השבח לאל!" בכל פעם שאדם מסיים לשרת אותם או לקבל מהם פקודות, הם תמיד "מודים לאל" ו"מקבלים זאת מהאל." עד כדי כך מנהיגי הכנסייה חסרי החשיבות האלה מסוגלים לנצל את מעמדם; האם אתם הייתם מסוגלים לעשות זאת? האם הייתם מסוגלים לעשות דבר כזה? למה אנשים מתחרים כדי להיעשות מנהיגים? למה הם מתחרים על מעמד? אלמלא היה בכך יתרון כלשהו, האם היה מישהו מתחרה על מעמד? אם משמעות המעמד שהם התחרו עליו הייתה עמל ויגיעה כשל סוס עבודה, אזי איש לא היה טורח. בדיוק מכיוון שיש כל כך הרבה יתרונות שניתן להפיק ממעמד, אנשים משקיעים מאמצים מרובים כדי להתחרות עליו ולהשיגו. להיותם מנהיגי כנסייה חסרי חשיבות יש הטבות אדירות שכאלה והדבר מביא לחייהם נוחות רבה כל כך ושלל יתרונות – איזה מין אדם מתנהג כך? האם הם אנשים שחותרים אל האמת? האם הם אנשים שניחנים באנושיות ובמצפון? האם הם אנשים בעלי לב ירא-אל? (לא.) הם מאמינים שהם פועלים כמנהיגי כנסייה עבור כולם ועבור בית האל, והם לא רואים בכך חובה. הם סבורים שכל עבודה שהם עושים בתור מנהיגי כנסייה נעשית על בסיס הקרבתם את חיי המשפחה שלהם, ועל כן האחים והאחיות צריכים לפצות אותם עבור המחיר שהם משלמים. אם אין להם זמן לבצע מטלות בית, אזי האחים והאחיות צריכים לעזור להם בכך; אם אין להם זמן לעבד את השדות, אזי האחים והאחיות צריכים להופיע בשדות שלהם ולבצע עבורם את כל העבודה, כאילו הם חייבים בכך. יהיה אשר יהיה הדבר שהם ויתרו עליו בגלל היותם מנהיגי כנסייה, על האחים והאחיות לפצותם עבורו כפליים. אלה כמה מהדברים שצוררי משיח מנצלים לשמם אחים ואחיות כדי שיעמלו בשירותם, וכן כמה מהדברים שהם פוקדים על אחים ואחיות לבצע לטובת חייהם האישיים בעודם מבצעים את חובתם. ברגע שצורר משיח הופך למנהיג, הוא בשום אופן לא יניח להזדמנות כזאת להישמט מידיו והוא בשום אופן לא יעמוד מנגד ויצפה ביתרונות האלה חומקים מבעד לאצבעותיו. במקום זה הוא יעשה את ההפך המוחלט: הוא ימצה כל רגע ויתפוס כל הזדמנות כדי לנצל אחים ואחיות כך שיעמלו בשירותו, וכדי לגרום להם לעבוד למענו כבהמות משא. הם מנצלים לרעה את טיפשותם וכנותם של האחים והאחיות, וכדי לגרום להם לשרתם אף מנצלים את אותה מנטליות של האחים והאחיות של ביצוע חובותיהם ותשלום מחיר לאל בחפץ לב. בתוך כך הם אף מעמידים פנים שדברים מסוימים הם האמת, והם מנצלים אותם כדי לחנך את האחים והאחיות כך שהללו ילמדו את הרעיון הבא: גם מנהיגים הם אנושיים, גם למנהיגים יש משפחות, וגם מנהיגים צריכים לחיות את חייהם, ואם למנהיג אין כלל זמן לטפל בענייני משק הבית שלו, אזי על האחים והאחיות לראות את העניינים האלה כחובותיהם האישיות; הם לא צריכים שהמנהיג יבקש מהם לעשות את הדברים האלה, אלא צריכים לבצע באופן פעיל ומרצונם את אותם דברים שהמנהיג אינו יכול לבצע. כשהם נתונים לסוג כזה של כישוף והשפעה, אחים ואחיות רבים משרתים את המנהיגים האלה ברצון. זו המטרה שצוררי משיח מבקשים להשיג באמצעות צבירת כוח ומעמד, וזו אחת המשימות שהם רוצים לבצע ואחת ההטבות שהם מקווים לחתור אליהן באמצעות צבירת כוח ומעמד. האם יש הרבה אנשים כאלה? (כן.) האנשים האלה הם שטנים. אנשים משוללי אמת ומי שאינם הולכים בנתיב הנכון מסוגלים לדברים כאלה, גם אם יש להם רק שמץ של מעמד – האם האנשים האלה מעוררי רחמים? מה דעתכם על האופי שלהם? האם יש להם מצפון או היגיון כלשהם?

בכנסיות מסוימות ישנם אחים ואחיות שבדרך כלל אינם גרים בביתם, אלא גרים תקופה ממושכת בביתו של מנהיג הכנסייה שלהם. למה הם גרים בבית המנהיג שלהם לעתים קרובות? מפני שמאז שהמנהיג קיבל את תפקיד ה"מנהיג", ביתו זקוק לעוזרת בית לטווח ארוך. הם בוחרים אחות, והאחות הזאת הופכת לעוזרת הבית הייעודית של בית המנהיג. האחות הזאת הופכת לעוזרת בית, וכיוון שכך, מה קורה לחובה שלה? היא לא מבצעת את העבודה שהוטלה עליה או עבודה שקשורה לכנסייה, ובמקום זה היא משרתת את כל בני המשפחה של המנהיג לדורותיהם בחיי היומיום שלהם, והיא מרגישה שזה מוצדק לחלוטין שהיא תטפל במטלות הבית עבור המנהיג, ואין לה שום תלונות או תפיסות לגבי זה. מי הבעיה פה? לא משנה כמה עבודה יש למנהיג כנסייה או כמה אנשים הוא מנהיג, האם הוא באמת עד כדי כך עסוק? האם הוא באמת לא יכול להסתדר בחיי היומיום שלו? גם אם לא, זה עניינו הפרטי. איך זה קשור למישהו אחר? אם אחים ואחיות אינם קשובים או בטלים ממעש, מנהיגים כאלה נוזפים בהם ומנצלים זאת כדי "לשתף על האמת" איתם, ובגלל העניין הזה גוזמים את האחים והאחיות – מה קורה פה? כאשר המצעים בביתם מלוכלכים, האחים והאחיות צריכים לכבס אותם, כאשר הבית שלהם מוזנח, האחים והאחיות צריכים לסדר ולנקות אותו, והאחים והאחיות צריכים לבשל את הארוחות; המנהיגים האלה הופכים לבטלנים, וזה האופן שבו הם פועלים כמנהיגים. כאשר אנשים כאלה מפגינים ביטויים כאלה וניחנים באנושיות שכזו, האם הם מסוגלים לחתור אל האמת? (לא.) למה לא? (לאנשים כאלה חסרה יותר מדי אנושיות והם מתועבים מדי. האמת פשוט לא תעניין אותם.) אם האמת לא תעניין אותם, למה הם נעשים מנהיגים? (הם עושים את זה בשביל לרדוף אחרי מוניטין ומעמד וכדי להתרברב.) אתם לא מסוגלים להסביר את זה בבירור, נכון? איזה מין אנשים יכולים לנצל לרעה אחים ואחיות בשביל שהם יעמלו בשירותם? האין זה אחד המאפיינים המובהקים של צוררי משיח? חיפוש ההטבות האישיות שלהם בלבד בכל דבר ודבר, דאגה רק לרווח וההפסד שלהם ואי התחשבות בשאלה אם פעולה באופן זה עולה בקנה אחד עם האמת, אם יש בה אנושיות, אם היא משביעה את רצון האל, אם האחים והאחיות יכולים להפיק ממנה תועלת או יתרון כלשהו – הם אינם מגלים התחשבות בדברים האלה, אלא מתחשבים רק ברווח ובהפסד האישיים שלהם ואם בכוחם להשיג תועלות מוחשיות. זהו הנתיב שצוררי משיח הולכים בו, וזהו האופי של צוררי משיח. זה סוג אחד של אדם שניחן במעמד. ישנם אנשים שאין להם שום מעמד והם מבצעים חובות רגילות, וכשהם זוכים בסמכויות כלשהן, הם גם רוצים לגרום לאחרים לשרת אותם. אנשים מסוימים מבצעים חובות אחדות הכרוכות בסיכון ורוצים גם לחלק פקודות לאחרים כדי שישרתו אותם. ישנם גם כאלה שמבצעים חובות מיוחדות ומתייחסים לחובותיהם כאל תנאי בסיסי, כאל קלף מיקוח וכמעין הון שניתן באמצעותו לגרום לאחים ולאחיות לשרת אותם. לדוגמה, אנשים מסוימים הם בעלי מיומנויות מקצועיות מיוחדות, שאחרים לא למדו או הבינו. כשהם מתחילים לבצע חובה בבית האל שקשורה למיומנויות המקצועיות האלה, הם חושבים שהם שונים מאנשים אחרים, שמציבים אותם בתפקיד חשוב בבית האל, שעכשיו הם חלק מהדרג הבכיר, ובעיקר הם מרגישים שערכם הוכפל ושהם מכובדים. כתוצאה מכך הם סבורים שישנן משימות מסוימות שהם לא צריכים לבצע בעצמם, שאך טבעי הוא לצוות על אחרים לשרת אותם בלי תגמול כשמדובר במשימות יומיומיות כמו להגיש להם אוכל או לכבס עבורם. ישנם אפילו כאלה שמשתמשים בתירוץ שהם עסוקים בחובה שלהם כדי לגרום לאחים ולאחיות לבצע כל מיני דברים עבורם. פרט לדברים שהם ממש חייבים לבצע בעצמם, הם מטילים על אחרים כל דבר שבו הם יכולים לגרום להם לשרת אותם או לצוות עליהם להוציא לפועל. למה הם עושים זאת? הם אומרים בליבם: "יש לי הון, אני מכובד, אני כישרון נדיר בבית האל, אני מבצע חובה מיוחדת ואני אחד ממקבלי הטיפוח העיקריים של בית האל. איש מכם אינו טוב כמוני, כולכם נחותים ממני בדרגתכם. אני יכול לתרום תרומה מיוחדת לבית האל, ואתם לא. לכן אתם צריכים לשרת אותי." האין אלה דרישות מופרזות וחסרות בושה? כולם אוצרים בליבם את הדרישות האלה, אבל צוררי משיח כמובן דורשים ביתר שאת את הדברים האלה, באכזריות ובלי בושה, ולא משנה איך תשתף איתם על האמת, הם לא יוותרו עליהם. גם אנשים רגילים ניחנים בביטויים האלה של צוררי משיח, ואם יש להם מעט כישרון או שהם תורמים תרומה קטנה כלשהי, הם סבורים שהם זכאים ליהנות מיחס מיוחד כלשהו. הם אינם מכבסים בעצמם את בגדיהם ואת גרביהם ומטילים זאת על אחרים שיבצעו זאת למענם, והם מעלים דרישות מסוימות בלתי הגיוניות שאינן עולות בקנה אחד עם אנושיות – הם כל כך חסרי היגיון! הרעיונות והדרישות האלה שיש לאנשים אינם בתחום הרציונליות; אם נתבונן תחילה בקצה התחתון של הסולם, הם אינם תואמים לאמות המידה של אנושיות ושל מצפון, ואילו בקצה העליון של הסולם הם אינם תואמים לאמת. את כל הביטויים הללו ניתן להכניס לקטגוריה של צוררי משיח השואפים להטבות אישיות. כל מי שניחנים בצביונות מושחתים מסוגלים לבצע את הדברים האלה, והם גם מעזים לבצעם. כשלאדם יש מעט כישרון והון והוא תורם תרומה מסוימת, הוא רוצה לאחר מכן לנצל אחרים לרעה, לנצל את ההזדמנות של ביצוע חובתו כדי לשאוף להטבות אישיות והוא רוצה שדברים יהיו מוכנים וזמינים עבורו וליהנות מן האושר ומן היחס שנובעים מחלוקת פקודות לאחרים כדי שישרתו אותו. ישנם אף מי שמוותרים על משפחותיהם ועל מקומות העבודה שלהם כדי לבצע את חובתם, ובזמן הזה לוקים במחלה קלה כלשהי וכתוצאה מכך נעשים רגשניים ומתלוננים שאיש לא דואג להם או מטפל בהם. אתה מבצע את החובה שלך למען עצמך, אתה מבצע את החובה האישית שלך וממלא את האחריות האישית שלך – איך זה קשור לאנשים אחרים? לא משנה איזו חובה אדם מבצע, היא לעולם לא מתבצעת עבור אדם אחר או בשירות אדם אחר, ולכן לאף אחד אין שום מחויבות לשרת אחרים בלי תגמול או לקבל מהם פקודות. האין זו האמת? (כן.) אף שהאל דורש שאנשים יהיו אוהבים ושהם יהיו סבלניים וסובלניים כלפי אחרים, אינך יכול באופן סובייקטיבי לדרוש מאחרים להיות כך, ואין זה הגיוני לעשות כן. אם אדם מסוגל להיות סובלני וסבלני כלפיך ולרחוש לך אהבה בלי שתדרוש זאת, זה תלוי בו. ואולם אם אחים ואחיות משרתים אותך בגלל שאתה דורש זאת מהם, אם אתה כופה עליהם לציית לך והם מנוצלים על ידך או משרתים אותך עקב הטעיה מצידך, אזי הבעיה נעוצה בך. יש שאף מנצלים את ההזדמנות לבצע את חובתם ולעתים קרובות משתמשים בה כעילה לסחיטת דברים מאחים ואחיות אמידים מסוימים, וגורמים להם לקנות להם כל מיני דברים ולספק להם שירותים. לדוגמה, אם הם צריכים עוד בגדים, הם אומרים לאח או לאחות: "אתה יכול לתפור בגדים, נכון? לך תכין לי משהו ללבוש." האח או האחות אומרים: "אם כך שלוף את הארנק שלך. אתה תקנה את הבד ואני אכין לך משהו." הם לא פותחים את ארנקם, ובמקום זה מאלצים את האח או האחות לקנות את הבד עבורם – האין זה מעשה ערמומי מטבעו? ניצול לרעה של היחסים בין האחים והאחיות, ניצול לרעה של ההון הפרטי שלהם, ניצול לרעה של ההזדמנות לבצע את חובתם כדי לדרוש כל מיני שירותים ויחס מן האחים והאחיות, וכדי לצוות על האחים והאחיות לעמול למענם – כל אלה הם ביטויים ליושרה הירודה של צוררי משיח. האם אנשים כאלה יכולים לחתור אל האמת? האם הם מסוגלים בכלל להשתנות? (לא.) כאשר אנשים מסוימים שומעים אותי משתף באופן הזה, הם עשויים להבין שעשיית הדברים האלה היא דבר רע והם יוכלו לרסן את עצמם מעט, אבל האם ריסון עצמי שקול ליכולת לחפש את האמת וליישם אותה בפועל? ריסון עצמי אינו אלא הכרה והערכה כלפי דימוי עצמי ויוהרה אחרי שהאנשים האלה שומעים אותי מבצע את הניתוח הזה, הם מבינים את חומרת הבעיה ומבינים שהם לא יכולים למעוד שוב, ושאם הם יתירו לאחים ולאחיות להבחין בהם, הם ייחשפו וידחו אותם. ההבנה שלהם מגעת רק עד לנקודה זו, אבל את התשוקות ואת תאוות הבצע שלהם לא ניתן לעקור מליבם.

יש אנשים שחושבים לעצמם: "אני משקיע מאמץ למען בית האל, תרמתי רבות כל כך לבית האל, אני מבצע חובה שבה אף אחד לא יכול להחליף אותי. כשיש לי צרכים, האחים והאחיות ובית האל מחויבים להושיט לי עזרה כדי לענות על הדרישות שלי. הם תמיד צריכים לשרת אותי בלי תנאים ובלי תגמול." האין זו צורת מחשבה מבישה? האין זה ביטוי לאופי לקוי? לדוגמה, כל אחד חולה לפעמים, אבל ישנם אנשים שכאשר הם חולים, הם אף פעם לא מסתובבים ומספרים על כך לאנשים אחרים, ותחת זאת ממשיכים לבצע את חובותיהם כנדרש. איש אינו יודע או מטפל בהם, והם לא מתלוננים בסתר או מעכבים את חובותיהם. ואולם ישנם אנשים שמעמידים פני חולים גם כשאינם כאלה, הם מתנהגים כמו קיסריות או כבני אצולה, מנסים בכל דרך לגרום לאנשים לשרת אותם ועושים כל מה שניתן כדי להשיג יחס מיוחד. הם מעמידים פני חולים כשאינם כאלה, ואם הם אכן נעשים חולים באמת, אזי הטרחה רבה אף יותר – אין לדעת כמה אנשים יסבלו אז מידיהם וייאלצו לסור למרותם. כשאדם כזה חולה, זהו ביש מזל לכולם; חלק מכינים להם מרק עוף, חלק מעניקים להם עיסוי, חלק מאכילים אותם וחלק עוזרים להם ללכת – הרבה אנשים סובלים, הלא כן? (כן.) במקור זו הייתה רק מחלה קלה רגילה, אבל הם חייבים להעמיד פנים שזו מחלה סופנית חמורה. למה הם חייבים להעמיד פנים? הם עושים זאת במטרה להערים על האחים והאחיות כדי שיעניקו להם שירות, וכדי שיעמדו לרשותם וישרתו אותם. האין האנשים האלה מבישים? (כן.) האם יש הרבה אנשים כאלה? האין כולכם כאלה? (אני עדיין לא זיהיתי זאת בעצמי.) אם טרם זיהיתם זאת, זה מוכיח שאתם לרוב לא בוחנים את ההתנהגות שלכם בחיי היומיום, שאינכם בוחנים את המחשבות ואת מהות הטבע שלכם, ושאתם לא מקבלים את הבחינה של האל. יש אנשים שמתעייפים קצת יותר בעת ביצוע חובותיהם ומתקשים מעט לישון בלילה, והם עושים מזה עניין גדול. כשהם קמים בבוקר המחרת, הם נאנקים: "לא עצמתי עין דקה בלילה. ביומיים האחרונים הייתי כל כך עסוק בחובה שלי, שהייתי עייף מדי בשביל לישון. הביאו מהר מישהו שיעשה לי עיסוי!" למעשה הם ישנו שש שעות. לא משנה אילו בעיות יש להם, הם תמיד יתלו את האשמה בחובה שלהם; בין אם הם עייפים, סובלים או חולים ומרגישים לא בנוח, הם תמיד מאשימים את החובה שלהם בדברים האלה. למה הם מאשימים את החובה שלהם? רק כדי לזכות בכמה יתרונות, לגרום לכולם לחוש כלפיהם אהדה, ואז ניתן יהיה להצדיק את הבקשה שלהם שאנשים יעמדו לרשותם וישרתו אותם. איזה מין דברים הם האנשים האלה, שרוצים תמיד להתנהג כמו קיסרים וקיסריות ולגרום לאחרים לשרת אותם? האנשים האלה הם בעלי אופי שפל והם מגעילים. כשאנשים מסוימים מרגישים קצת לא טוב, ומדי פעם לא מסוגלים לעכל שום מזון, הם מתנהגים כאילו זה עניין חמור ביותר, מקימים מהומה נוראית ומוצאים מיד מישהו שיעניק להם עיסוי. כאשר העיסוי מכאיב להם קלות, הם זועקים וצורחים בקול, כמו לומר: "אפילו עיסוי מסב לי סבל. אם האל לא יגמול לי ויהפוך אותי למושלם, אני ממש אצא מופסד!" כאשר הם סובלים קלות ומשלמים מחיר פעוט, הם רוצים להכריז על כך קבל עם ועדה כדי שכל האנשים בעולם ידעו על כך. האם אינך מבצע את חובתך למען עצמך? האם אינך מבצע את חובתך לפני האל? בשביל מה אתה מכריז על הסבל שלך קבל עם ועדה? זה לא רדוד? אנשים כאלה ניחנים באופי נחות והם כל כך מגעילים! באילו עוד דרכים האנשים האלה נחותים? הם מפגינים גם מוזרויות והרגלים מיוחדים, בתקווה שאנשים יידעו שהם שונים מכל האחרים ורבי ערך מאוד וזקוקים להרבה טיפול והגנה. לדוגמה, כשמישהו אומר שאין לו תיאבון ושהוא לא מסוגל לאכול שום דבר, אדם כזה יתפוס בבטנו ויאמר שגם לו יש קלקול קיבה, אבל שהוא מתמיד בביצוע חובתו, ויורה למישהו להזדרז ולהביא לו תרופה כלשהי לקיבה. היה גם מישהו שאמרתי לו: "הבן, אני מסוגל לאכול רק מנות קטנות והקיבה שלי לא מסוגלת לעכל מאכלים ומשקאות קרים." כשאותו אדם שמע אותי אומר זאת, הוא השיב: "לקיבה שלך יש אי סבילות לדברים קרים? גם לשלי." אמרתי: "באיזה אופן יש לקיבה שלך אי סבילות לדברים קרים?" הוא השיב: "ברגע שנעשה קר, הבטן שלי כואבת; יש לה אי סבילות לדברים קרים." בעודו אומר זאת, הוא קילף בננה וטרף אותה בנגיסות אחדות. אמרתי לו: "לבטן שלך יש מן הסתם אי סבילות מדהימה לדברים קרים, לאור העובדה שאתה בולע בננה בכמה נגיסות. האם באמת לבטן שלך יש אי סבילות לדברים קרים?" האין אנשים כאלה חסרי בושה ונטולי רציונליות? אם אדם משולל רציונליות וחסר תחושת בושה באנושיות הרגילה שלו, הוא אינו אנושי כלל אלא בהמה. בהמות אינן מבינות את האמת ואינן ניחנות ביושרה, בכבוד עצמי, במצפון ובהיגיון של אנושיות תקינה. מכיוון שלאנשים האלה אין שום בושה או כבוד עצמי, כשהם מבצעים קצת חובה וחווים מעט קושי, הם רוצים להכריז על כך קבל עם ועדה כדי שהכול יכירו במאמצים שלהם ויסתכלו עליהם בהערצה מחודשת, וכדי שהאל יעניק להם יחס מיוחד, ינהג בהם באדיבות ויברך אותם. בה בעת מישהו חייב מיד לשרת אותם, להיענות לדרישותיהם ולהיות זמין עבורם. כאשר הם צמאים, מישהו צריך למזוג להם תה; כשהם רעבים, מישהו צריך להגיש להם אוכל. הם חייבים שתמיד יהיה מישהו שישרת אותם, יעשה כדברם ויספק את מחסורם. כביכול בשרם נולד לדבר מה אחר, והם זקוקים באופן אינהרנטי לכך שמישהו יעמוד לרשותם; נדמה כי אם איש אינו משרת אותם, הם נכים ונטולי יכולת לדאוג לעצמם. כשאין להם למי לחלק הוראות, או אין להם מישהו שהם יכולים לצוות עליו לעמול בשירותם, הם מרגישים בודדים וריקנים וכי לחיים אין שום משמעות או תוחלת. כשהם מוצאים הזדמנות ותירוץ לגרום לאחרים לשרת אותם ולעמוד לרשותם, הם חשים סיפוק ואושר, כאילו הם ברקיע השביעי. הם חושבים שהחיים הם כה נפלאים, שהאמונה באל כל כך נפלאה, שזו משמעות האמונה באל ושזו הדרך שבה מאמין צריך להאמין באל. להבנתם, החובה היא השקעת מאמץ ומילוי האחריות שלהם על בסיס זה שאחרים ישרתו אותם ושהם יוכלו לצוות בחופשיות על אחרים – זו החובה שלהם. הם סבורים שהם צריכים תמיד לקבל תגמול בתמורה לחובתם, שהם חייבים תמיד להשיג משהו ולנסות לקבל דבר מה. אם הם אינם מנסים להשיג כסף או דברים חומריים, אזי הם מנסים להשיג הנאות בשר ותענוגות, ולכל הפחות הבשר שלהם צריך להיות במצב של עונג ונוחות, ואז הם יחושו מאושרים, אז יהיה להם המרץ לבצע את חובתם והם יוכלו לעשות זאת בנאמנות מסוימת. האם אנשים כאלה ניחנים בהבנה מסולפת של האמת, או שמא הם פשוט לא מקבלים את האמת בגלל האופי הנחות שלהם? (יש להם אופי נחות, ולכן הם לא מקבלים את האמת.) האנשים האלה הם חסרי אמונה מכל וכול, צאצאיהם של צוררי משיח והתגלמות של צוררי משיח.

יש בבית האל כמה שחקנים שנהנו להופיע ואהבו את מקצוע המשחק כשהיו בעולם שבחוץ, אבל לא הצליחו לממש שם את השאיפות שלהם. עתה, לאחר שבאו לבית האל, סוף סוף משאלותיהם מתגשמות: הם יכולים לעבוד במקצוע שהם אוהבים, ליבם מלא באושר שאין לתאר, ובה בעת הם מודים לאל על שהעניק להם את ההזדמנות הזאת. התמזל מזלו של אחד האנשים האלה והוא השיג תפקיד ראשי, ואז הוא הרגיש שהוא אדם בעל מעמד וערך וכי עליו לעשות דבר מה לטובת המעמד והערך שלו. הוא הסתכל מה עושים ידוענים וכוכבים בעולם, איך הם מתנהגים, מה הסגנון שלהם ומהו אורח החיים שלהם, והוא העתיק וחיקה אותם, ומתוך אמונה שאלה הם חיי איכות ואצולה. וכך, מהרגע שבו הוא זכה בתפקיד הראשי והפך ל"כוכב", הוא התחיל להתנשא. באיזו מידה הוא התנשא על אחרים? פעם אחת התרחשה תקרית שולית, שעשויה להסביר את הבעיה הזאת. כשכולם על הסט היו מוכנים לתחילת הצילומים, אחת הגבות של אותו "כוכב" מסוים לא שורטטה כראוי, וכולם נאלצו לחכות לו, לכרכר סביבו ולשרת אותו. חלפו עשר דקות, ואז עשרים דקות, והכוכב שהרגיש שהגבה שלו לא שורטטה כנדרש, גרם למאפר למחות אותה ולשרטט אותה מחדש. עברה שעה וכל השחקנים וצוות ההפקה המתינו ל"כוכב" הזה עד שהגבה שלו תשורטט יפה בטרם יוכלו להתחיל בצילומים – כולם נדרשו לשרת את האדם הזה ולכרכר סביבו. איזה מין אדם זה? האם זה אדם רגיל? האם זה אדם בעל אנושיות? לא. זה אדם ממחנה השטן, הוא שייך לשטן והוא לא מישהו מבית האל. האם בבית האל יש כוכבים? בבית האל אין כוכבים, רק אחים ואחיות; יש רק חובות שונות, אין שום הבחנה בין מעמדות גבוהים לנמוכים. אם כך, על סמך מה האדם הזה גרם לאחים ולאחיות להמתין לו? דבר אחד בטוח, הוא חשב שהוא חשוב יותר מאנשים אחרים, שהחובה שלו חשובה יותר משל אנשים אחרים, שלא ניתן לצלם את המופע בלעדיו, ושבלעדיו אנשים אחרים היו מבצעים את חובתם לחינם. זו הסיבה שכל היתר נאלצו לשרת אותו, לשלם מחיר ולהתאזר בסבלנות כדי לחכות לו, ושאיש לא היה אמור להתלונן. חוץ מזה שאנשים אלה הם חסרי אנושיות, מנין הם שואבים את העקרונות להתנהלות כזו? האם העקרונות שלהם נובעים מן האמת ומדברי האל, או שמא הם נובעים מצביונות אנושיים מושחתים? (מצביונות אנושיים מושחתים.) לא רק שמי שבאים ממחנה השטן ניחנים בצביונות מושחתים של השטן, אלא גם מעשיהם, התנהגותם והביטויים שלהם בתוך קבוצות של אנשים הם מתועבים. למה הם מתועבים? הם רוצים תמיד להשתלט על המצב, לתמרן אנשים אחרים ולגרום לאנשים אחרים לכרכר סביבם ולהפוך אותם לדמות המרכזית. בעשותם כן, הם ממצבים את עצמם בבירור במעמד גבוה משל כל היתר; הם רוצים להיתמר מעל לכל האחרים ולשלוט בהם. האם זהו דבר שאנשים צריכים לעשות? (לא.) מי עושה זאת? (השטן.) זה משהו שהשטן עושה. האם בין האמיתות שעל פיהן האל דורש מאנשים לבצע את חובותיהם ישנה דרישה כלשהי שאנשים ישתלטו על המצב וישלטו במחשבות ובהתנהגות של כולם בעת ביצוע חובותיהם? (לא.) אם כך ממה הדבר נובע? זהו טבע שטני שאנשים נולדים איתו. אנשים הם שטנים והם ניחנים בטבע הזה מלידה. הם לא צריכים ללמוד אותו, הם לא צריכים אף אחד שילמד אותם את זה, ולא משנה איך אתה משתף איתם על האמת, הם לא ירפו מהדבר הזה. היה גם מישהו, שכמה משערות ראשו לא סודרו במקומן לפני שעלה לבמה להופיע. מבחינת המראה שלו, הוא נראה בסדר גמור, ואף על פי כן הוא לא הסכים לעלות לבמה בזמן כדי להופיע; לא משנה כמה האחים והאחיות הפצירו בו, הכול היה לשווא. הוא ראה בעצמו כוכב, האור שלפני המחנה; הוא גרם לכולם לשלם מחיר ולהשקיע את זמנם בשביל כמה קווצות שיער, וכולם היו צריכים לשרת רק אותו. האם אדם בעל אנושיות תקינה אמור לבטא דבר מה כזה? מהו טבע המעשה הזה? האם הוא לא התנשא? הוא היה חסר אחריות ואטום לכל היגיון. מבחינתו, שום חובה של שום אדם לא הייתה חשובה כשלו, וכולם היו צריכים לשרת אותו. הוא אמר בליבו: "אם נדרש יום שלם לסדר בפן את שתי קווצות השיער כדי שיהיו במקומן, אזי תצטרכו לחכות לי יום שלם; אם זה ייקח יומיים, כולכם תצטרכו לחכות יומיים; ואם זה ייקח נצח, כולכם תצטרכו לחכות נצח. יהיו אשר יהיו העבודה והאינטרסים של בית האל – האינטרסים שלי קודמים לכול! אם אני לא יכול לעשות פן כדי לסדר את השיער שלי, התדמית שלי עלולה להינזק כשאתייצב לפני המצלמה, הלא כן? התדמית שלי כל כך חשובה. לאינטרסים של בית האל אין שום משמעות!" איזה מין דבר הוא האדם הזה? אדם כזה גם היה אומר: "אני אוהב את האל, אני נושא עדות לאל, אני מבצע את חובתי למען האל, ואני נוטש הכול." האין כל זה שקר? הוא לא מסוגל לוותר על משהו כמו פן לשערה או שתיים, אז על מה הוא יכול לוותר? מה הוא יכול לנטוש? כל הנטישה שלו מזויפת! אנשים כאלה הם בלתי רציונליים לחלוטין, הם נעדרי מצפון והם בעלי אופי נחות, והם רחוקים עוד יותר מאהבת האמת. מכיוון שהאנושיות שלהם לוקה בחסר, איש לא ידבר איתם על האמת, הם לא ראויים לכך, והאופי שלהם אינו עונה על הציפיות. ועם כזו אנושיות בזויה, לדבר איתם על האמת זה כמו לדבר על האמת עם חזיר או כלב, הלוא כן? כאשר יהיה להם צלם אנוש כלשהו, והם יהיו מסוגלים לדבר כמו בן אנוש, או אז אנשים ידברו איתם על האמת, ואולם כרגע הם אינם ראויים לכך. יש הרבה מאוד אנשים כאלה, יש לא מעט. אם כך, למה אנשים מסוימים אינם מבטאים את הדברים האלה? זה משום שהם עדיין לא מצאו הזדמנות; זה רק משום שהאיכות והכישרון שלהם כל כך רגילים, ושעדיין לא נקרתה להם ההזדמנות לזכות בתשומת לב ולהשיג הון כלשהו, אבל בליבם הם זוממים, תוכניותיהם עודן בשלב ההתפתחות. זו הסיבה שהם לא הפגינו עדיין גילוי מעין זה. ואולם זה שהם לא הפגינו אותו אין פירוש הדבר שהם אינם ניחנים בטבע הזה. אם אינך חותר אל האמת ואתה הולך בנתיב של צוררי משיח, אזי במוקדם או במאוחר יבוא היום שתניח לגילוי הזה לחמוק ולצאת. אתה זה אתה, ולהיות חסר אנושיות זה להיות חסר אנושיות; אינך יכול להיעשות לאדם בעל אנושיות באמצעות העמדת פנים או בגלל שאין לך שום כישרון והאיכות שלך נמוכה. ולכן יש רק נתיב אחד: כאשר אדם יכול לקבל את האמת ולקבל גיזום, אזי ניתן לשפר במידה מסוימת את האופי שלו. כאשר הוא מסוגל להתמודד עם העובדות האלה, לגשת לעובדות האלה באופן נכון, ולאחר מכן לבדוק ולבחון לעתים קרובות את ההתנהגות האישית שלו ואת נבכי ליבו – או אז הוא יכול להשתפר ולרסן את עצמו מעט. איזו מטרה ניתן להשיג באמצעות מעט ריסון עצמי? אתה לא תביך את עצמך כל כך, המוניטין שלך ישתפר מעט, לא תעורר שאט נפש באנשים, האל לא ישנא אותך ובאופן זה ייתכן שיהיה לך עדיין סיכוי שהאל יושיע אותך. האין זה המינימום הנדרש של היגיון שאדם צריך שיהיה לו? האם כך לא קל לאדם בעל קורטוב מצפון והיגיון ליישם בפועל ולהיכנס?

כשאתם שומעים אותי מדבר אליכם על אנשים כאלה, אתם מרגישים נינוחים למדי, אבל אם הייתי מדבר על אנשים מסוימים מביניכם, איך הייתם מרגישים אז? האם הייתם מגיבים באופן רגיל? הרשה לי לומר לך, אם אתה רוצה להשיג שינוי בצביון ולהיכנס למציאות-האמת, אתה חייב לעבור מבחן אחר מבחן. אל תזלזל בעניינים האלה; אם האנושיות שלך לוקה בחסר, אזי לא זו בלבד שתעורר שאט נפש באחים ובאחיות, גם האל לא יהפוך אותך למושלם ולא יושיע אותך. כדי שהאל יושיע מישהו, התנאים הבסיסיים ביותר הם שיהיו לאותו אדם אנושיות, היגיון ומצפון, והוא חייב לדעת בושה מהי. כשאדם כזה יבוא לפני האל וישמע את דבריו, האל יאיר, יוביל וינחה אותו. אנשים שאינם ניחנים באנושיות, במצפון, בהיגיון או בתחושת בושה, לעולם לא יהיו ראויים לבוא לפני האל. אתה לא תהפוך לנאור גם אם אתה מקשיב לדרשות ויודע כמה דוקטרינות, ולכן לנצח לא תהיה מסוגל להיכנס למציאות-האמת. אם אינך מסוגל להיכנס למציאות-האמת, אזי לא קשה להבין שאפסו התקוות שלך להשגת ישועה. אם אתה ניחן רק בביטויים האלה של צוררי משיח, ובצביון ובמהות של צוררי משיח, ואין לך אף אחד מהביטויים של אנושיות תקינה שהאל דורש שיהיו לך, אזי אתה בסכנה גדולה. אם אתה מזהה בעצמך כל אחד מהביטויים והמהויות האלה של צוררי משיח שאני חושף, כמו גם את המעשים והגילויים שלהם, אם אתה ניחן בכולם במידה כזו או אחרת – אזי הדבר מסוכן לך מאוד. אם עדיין אינך חותר אל האמת אלא מחכה עד שיסווגו אותך כצורר משיח – אתה תהיה גמור סופית. מה מאלה הוא מחלה אנושה: מהות של צורר משיח או צביון של צורר משיח? (מהות של צורר משיח.) האומנם? (כן.) חשבו על כך היטב, ואז השיבו שוב. (שתיהן מחלות אנושות – מהות של צורר משיח וצביון של צורר משיח.) למה? (כי אנשים בעלי מהות של צורר משיח לא יחתרו אל האמת, ואותו דבר נכון לגבי אנשים בעלי צביון של צורר משיח. לא משנה באיזו בעיה הם נתקלים, אנשים בעלי צביון של צורר משיח אף פעם לא מתמקדים בחתירה אל האמת, ואין להם ולו מינימום של אנושיות והיגיון; אנשים כאלה לא מסוגלים לזכות באמת, וגם אינם מסוגלים להשיג ישועה – גם זו מחלה אנושה.) מי עוד רוצה לדבר? (להבנתי, אף אחד מאלה אינו מחלה אנושה, אבל אם מישהו לא חותר אל האמת – זו מחלה אנושה.) זו פרשנות טובה של העניין. ואולם יש תנאי מוקדם לכך, והוא המהות של צורר משיח – אותם אנשים שניחנים במהות של צורר משיח פשוט אינם חותרים אל האמת, הם חסרי אמונה – הדבר המסוכן ביותר הוא להיות ניחנים במהות של צורר משיח. למה הכוונה מהות של צורר משיח? הכוונה שהאנשים האלה פשוט אינם חותרים אל האמת; הם חותרים רק למעמד, הם באופן אינהרנטי אויבים של האל, הם צוררי משיח, הם התגלמות השטן, הם שטנים מלידה, הם חסרי אנושיות, הם חומרניים, הם חסרי אמונה טיפוסיים, ואנשים כאלה סולדים מן האמת. למה הכוונה ב"סולדים מן האמת"? הכוונה שהם אינם מאמינים שהאל הוא האמת, שהם לא מכירים בעובדה שהאל הוא הבורא, ועל אחת כמה וכמה שאינם מכירים בעובדה שהאל הוא ריבון על כל הדברים ועל כל דבר ודבר. אם כן, כשאנשים כאלה מקבלים הזדמנות לחתור אל האמת, האם הם מסוגלים לכך? (לא.) בגלל שהם לא מסוגלים לחתור אל האמת, ובגלל שהם לעד אויבי האמת ואויבי האל, הם לעולם לא יוכלו לזכות באמת. חוסר יכולת נצחית לזכות באמת היא מחלה אנושה. מבחינת צביון, כל מי שניחנים בצביון של צורר משיח חולקים קווי דמיון עם מי שניחנים במהות של צורר משיח: הם מפגינים את אותם ביטויים, את אותם גילויים, ואפילו האופן שבו הם מפגינים את הביטויים ואת הגילויים האלה, צורת החשיבה שלהם והתפיסות והדמיונות שלהם לגבי האל – כולם אותו דבר. ואולם כל עוד האנשים שניחנים בצביון של צורר משיח לא חותרים אל האמת – ולא משנה אם הם יכולים לקבל את האמת ולהכיר בעובדה שהאל הוא הבורא – אזי צביון צורר המשיח שלהם הופך למחלה אנושה, וזו הסיבה שהסוף שלהם יהיה זהה לזה של בעלי המהות של צורר משיח. עם זאת, למרבה המזל כמה מבין אלה שיש להם צביון של צורר משיח ניחנים באנושיות, בהיגיון, במצפון ובתחושת בושה, הם אוהבים דברים חיוביים ומקיימים את התנאים לישועת האל. בגלל שהם חותרים אל האמת, האנשים האלה משיגים שינוי בצביון, משליכים מעליהם את הצביונות המושחתים שלהם ואת צביון צורר המשיח שלהם, כך שהוא איננו עוד מחלה אנושה עבורם וקיימת אפשרות שהם ייוושעו. באילו נסיבות ניתן לומר שהיותך בעל צביון של צורר משיח הוא מחלה אנושה? יש לכך תנאי מקדים, והוא שאף על פי שהאנשים האלה מכירים בקיום האל, מאמינים בריבונות האל, מאמינים ומכירים בכל דבר שהאל אומר ומסוגלים לבצע את חובותיהם, ישנו דבר אחד שאינו כשורה: הם אף פעם לא מיישמים בפועל את האמת או חותרים אל האמת. ולכן צביון צורר המשיח שלהם הופך לקטלני עבורם ועשוי לגבות את חייהם. כשמדובר באנשים בעלי מהות של צורר משיח, ובלי קשר לנסיבות, בלתי אפשרי עבורם לאהוב את האמת או לקבל את האמת, והם לעולם לא יוכלו לזכות באמת. האם אתם מבינים? (כן.) אתם מבינים. חזרו על כך עבורי. (אנשים בעלי מהות של צורר משיח הם באופן אינהרנטי אויביו של האל. הם בשום פנים ואופן לא אנשים שאוהבים את האמת ומסוגלים לקבל אותה, ובלתי אפשרי עבורם לזכות אי פעם באמת, ולכן מבחינתם צביון של צורר משיח הוא מחלה אנושה. לעומת זאת, עבור אנשים מסוימים שניחנים בצביון של צורר משיח, הם הולכים בנתיב הנכון ועבורם הצביון של צורר משיח אינו מחלה אנושה – ובלבד שמתקיים התנאי המוקדם של היותם ניחנים באנושיות, בהיגיון, במצפון ובתחושת בושה ושהם אוהבים דברים חיוביים וחותרים אל האמת, ואז משיגים שינוי צביוני באמצעות חתירה אל האמת. כל זה נקבע על פי מהות האנשים האלה ועל פי הנתיב שהם הולכים בו.) כלומר, בלתי אפשרי לאנשים בעלי מהות של צורר משיח לחתור אי פעם לאמת, והם אף פעם לא יכולים להשיג ישועה, בעוד שאת מי שהם בעלי צביון של צורר משיח ניתן לסווג לשני סוגים: סוג אחד חותר אל האמת ויכול להשיג ישועה, וסוג שני אינו חותר אל האמת בכלל ולא יכול להשיג ישועה. מי שאינם יכולים להשיג ישועה הם כולם עובדים; עובדים נאמנים מסוימים יכולים להישאר, וקיימת אפשרות שהתוצאה שלהם תהיה שונה.

למה אנשים בעלי מהות של צורר משיח לא יכולים להשיג ישועה? משום שהאנשים האלה אינם מכירים באמת וגם אינם מכירים בכך שהאל הוא האמת. האנשים האלה אינם מכירים בכך שישנם דברים חיוביים, והם לא אוהבים דברים חיוביים. תחת זאת הם אוהבים דברים מרושעים ודברים שליליים; הם התגלמות כל הדברים המרושעים והשליליים, והם מבטאי כל הדברים השליליים והמרושעים, וזו הסיבה שהם סולדים מן האמת, עוינים כלפי האמת ושונאים את האמת. עם מהות כזאת, האם הם יכולים לחתור אל האמת? (לא.) ולכן בלתי אפשרי לגרום לאנשים האלה לחתור אל האמת. האם ניתן להפוך חיה אחת לחיה אחרת? לדוגמה, האם ניתן להפוך חתול לכלב או לעכבר? (לא.) עכבר תמיד יהיה עכבר, שמתחבא לעתים קרובות בחורים וחי בין הצללים. חתול תמיד יהיה האויב הטבעי של העכבר, ואת זה לא ניתן לשנות – זה לעולם לא יכול להשתנות. ואולם בקרב בעלי הצביון של צורר משיח ישנם כמה שאוהבים את האמת ודברים חיוביים, שמוכנים להשקיע הכול כדי ליישם בפועל את האמת ולחתור אליה; הם מיישמים בפועל כל מה שהאל אומר, הם נוהים אחרי האל ולא משנה כיצד הוא מוביל אותם, הם עושים כל מה שהאל מבקש, הנתיב שהם הולכים בו תואם לחלוטין לנתיב שהאל דורש, והם חותרים בהתאם לכיוון וליעדים שהאל מתווה. אשר לאחרים, פרט לעובדה שהם אינם חותרים אל האמת, הם גם הולכים בנתיב של צורר משיח, ולא נדרש הרבה כדי להבין מה יהיה סופם של אנשים אלה. לא זו בלבד שהם לא יזכו באמת, הם גם יפסידו את הסיכוי להיוושע – האנשים האלה כל כך מעוררי רחמים! האל נותן להם הזדמנויות וגם מספק להם את האמת והחיים, אבל הם אינם מוקירים את הדברים האלה ואינם הולכים בנתיב להפיכתם למושלמים. זה לא שהאל מעדיף אנשים מסוימים על פני אחרים ולא נותן לאנשים האלה הזדמנויות, אלא שהם מחמיצים את ההזדמנות להיוושע משום שהם לא מוקירים את ההזדמנויות האלה ולא פועלים כפי שהאל דורש. ולכן צביון צורר המשיח שלהם נעשה קטלני וגורם להם לקפח את חייהם. הם חושבים שהבנה של כמה דוקטרינות והפגנה של כמה פעולות חיצוניות וקצת התנהגות טובה פירושן שהאל לא יבדוק את העניין של צביון צורר המשיח שלהם, שבכוחם להסוות אותו, ושכתוצאה מכך הם באופן טבעי אינם צריכים ליישם בפועל את האמת ויכולים לעשות כל מה שמתחשק להם; הם סבורים שהם יכולים לפעול בהתאם להבנה, לשיטות ולמשאלות האישיות שלהם. בסופו של דבר, הם מתמידים בדבקות בדרכם האישית, הולכים בנתיב של צורר משיח והופכים לאויבי האל, ולא משנה אילו הזדמנויות האל מעניק להם. הם לא הופכים לאויבי האל בגלל שהאל מלכתחילה הגדיר אותם ככאלה – האל לא העניק להם שום הגדרה בהתחלה, מכיוון שבעיני האל הם לא אויביו או אנשים בעלי מהות של צורר משיח, אלא פשוט אנשים בעלי צביונות שטניים ומושחתים. לא משנה כמה אמיתות האל מבטא, בחתירתם הם עדיין לא שואפים לאמת. הם אינם מסוגלים לעלות על הנתיב לישועה, ותחת זאת הם הולכים בנתיב של צורר משיח ובסופו של דבר מאבדים את הסיכוי שלהם להיוושע. זה לא חבל? זה חבל מאוד! האנשים האלה כל כך מעוררי רחמים. למה הם מעוררי רחמים? הם מבינים כמה מילים ודוקטרינות וחושבים שהם מבינים את האמת; הם משלמים מחיר פעוט ומפגינים התנהגות טובה מסוימת בעודם מבצעים את חובתם, וחושבים שהם מיישמים בפועל את האמת; יש להם איכות, מתנות וכישרונות מסוימים, הם מסוגלים לומר מילים ודוקטרינות מסוימות, הם עושים עבודה מסוימת, מבצעים כמה חובות מיוחדות, והם חושבים שזכו בחיים; הם מסוגלים לסבול קצת ולשלם מחיר פעוט והם סבורים בטעות שהם יכולים להתמסר לאל ולוותר על הכול למען האל. הם משתמשים בהתנהגות החיצונית הטובה שלהם, במתנות שלהם ובמילים ובדוקטרינות שבהן הם הצטיידו כתחליף ליישום בפועל של האמת – זו הבעיה הגדולה ביותר שלהם, הפגם הקטלני. הדבר גורם להם להאמין בטעות שהם כבר עלו על הנתיב לישועה, ושהם כבר ניחנים בשיעור קומה ובחיים. בכל מקרה, אם האנשים האלה אינם מסוגלים להשיג בסוף ישועה, אזי אין להם את מי להאשים מלבד את עצמם, משום שהם עצמם אינם מתמקדים באמת ואינם חותרים אל האמת, והם להוטים ללכת בנתיב של צוררי משיח.

ישנם כיום אנשים מסוימים, שעדיין אינם יודעים מהי האמת או מהי דוקטרינה, למרות שהקשיבו לדרשות במשך שלושים שנה. כאשר הם פוצים את פיהם, כל מה שהם משמיעים זה תאוריות נבובות, הטפות מוסר לאחרים וסיסמאות חלולות, והם רק מדברים כל הזמן על סבלם בעבר ועל המחיר שהם שילמו, ובכך מדגישים את הוותק שלהם. הם אף פעם לא מדברים על הידיעה העצמית שלהם, על זה שהם מקבלים שיגזמו אותם, על זה שהם מגלים צביונות מושחתים, על זה שהם מתחרים על תהילה ורווח, או על הגילויים של צביון צורר המשיח שלהם. הם אף פעם לא מדברים על הדברים האלה; הם מדברים רק על התרומות שלהם ולא על העבירות שלהם. האין האנשים האלה בסכנה גדולה? ישנם אנשים שמקשיבים לדרשות זה עשרים או שלושים שנה, ועדיין אינם יודעים מהי מציאות-האמת או למה הכוונה בהתמסרות לתיזמורי האל ולסידוריו, ועל כן אני חושד שלאנשים האלה אולי אין יכולת להבין את דברי האל. אחרי שלושים שנה שהם הקשיבו לדרשות, הם חושבים שיש להם שיעור קומה, אבל כשאין להם מעמד הם בכל זאת עלולים להיות שליליים, ובסתר הם יבכו ויתלוננו, והם עשויים אפילו לעזוב את העבודה שלהם. כאשר מפטרים אותם, אחרי שהם הקשיבו לדרשות שלושים שנה, הם עשויים עדיין להיות כעוסים ובלתי הגיוניים ולהתייצב כנגד האל. מה הם הבינו אחרי שנים רבות כל כך שהקשיבו לדרשות? אם הם לא הבינו את מהות האמת אחרי שהקשיבו לדרשות רבות כל כך, אזי האם הם לא האמינו לחינם? זה מה שנקרא אמונה מבולבלת!

14 במרץ 2020