2. האינטרסים של צוררי משיח

ג. רקימת מזימות למען תועלתם האישית

היום נמשיך בשיתוף שלנו על הפריט התשיעי אודות מגוון הביטויים של צוררי משיח ואודות הסעיף בפריט הזה שמתייחס לאינטרסים של צוררי משיח. בפעם שעברה שיתפתי על הפריט השלישי בנושא האינטרסים של צוררי משיח: הטבות. במסגרת אותו פריט מניתי את הביטויים הספציפיים של כמה היבטים, ובעיקר התייחסתי להתנהגות של צוררי משיח, למחשבות ולהשקפות שלהם ולדברים השונים שהם עושים תחת ההשפעה של אותן מחשבות והשקפות. שיתפתי בפעם שעברה על שני היבטים: הראשון היה מעילה בנכסים של בית האל, והשני ניצול אחים ואחיות כדי שישרתו אותם ויעמלו עבורם. אלה הם שני ביטויים ספציפיים של צוררי משיח הרוקמים מזימות למען תועלתם האישית. עתה ששיתפתי עליהם, האם אתם מבינים את מהות הטבע של צוררי משיח? למעשה אין הבדל מהותי בין בני אדם מושחתים מבחינת הביטויים השונים של צוררי משיח, בין אם בין אם מדובר בצביון שלהם או במהות הטבע שלהם. הם דומים יותר משהם שונים; הם שונים רק בהקשר של היותם בעלי אנושיות טובה או רעה, וקיים הבדל ניכר רק כשמדובר בגישה שלהם לאמת. אף שהצביונות המושחתים של אנשים דומים כולם, צוררי משיח מסוגלים לשנוא את האמת, להתנגד לאל, לשפוט את האל ולנאץ את האל, והם גם מסוגלים לעשות רע ולהפריע לעבודת הכנסייה. אלה הם התחומים שבהם ניכר ההבדל בין צוררי משיח לבין בני אדם מושחתים רגילים. כל אדם ניחן בצביון של צורר משיח, אבל אם הוא לא עושה רע ולא מפריע לעבודת הכנסייה ולא מתעמת ישירות עם האל, אזי לא ניתן להגדירו כצורר משיח. לבני אדם מושחתים יש אמנם מחשבות, השקפות וצביונות מושחתים זהים, או דומים, אבל אם מהות הטבע של אדם אינה כשל אדם רע, אזי זהו הבדל בולט בינו לבין צוררי משיח. רוב האנשים אינם מסוגלים להבחין בהבדל הזה, והם מקבצים יחד אנשים בעלי צביון של צורר משיח ואנשים שהולכים בנתיב של צורר משיח וקובעים שהם צוררי משיח – קל לפגוע כך באנשים טובים! אם אינכם מבינים בבירור את המהות של צוררי משיח, זהו מכשול אדיר גם בפני ההבנה העצמית שלכם. אם אתה רואה שהצביון המושחת שלך הוא כשל צורר משיח, אתה תחשוב שאתה צורר משיח, ואם אתה רואה שהנתיב שאתה נמצא בו הוא כשל צורר משיח, גם אז תחשוב שאתה צורר משיח. אם תראה שהדרך שבה אתה עושה דברים וכן המחשבות וההשקפות שלך זהות לאלה של צורר משיח, אתה עדיין תגדיר את עצמך כצורר משיח. אם אתה רואה את עצמך כצורר משיח בשלושת האופנים האלה, אזי אתה תקבע שהנך צורר משיח. אילו השלכות יהיו לכך? אתה בוודאות תהפוך לשלילי במידה מסוימת ותוותר על עצמך. במידה מסוימת, הבנה של עצמך באופן כזה היא מעוותת. האם בלתי הכרחי אפוא להבין את צביון צורר המשיח שלך? לא, מובן שזה הכרחי. מטרת השיתוף על הצביון של צוררי משיח והניתוח שלו היא לאפשר לכם להשוות את עצמכם ולהגיע למצב של הבנה אמיתית של עצמכם. אם אתה רק מבין שיש שלך צביון מושחת ממוצע אבל אינך מזהה שיש לך צביון של צורר משיח, אזי ההבנה שלך את עצמך היא רדודה וחד צדדית מאוד; היא לא מה שהיא צריכה להיות. ייתכן שעדיין אינכם מודעים לכך כרגע. רוב האנשים חושבים לעצמם: "אני לא הולך בנתיב של צורר משיח, ואני גם לא צורר משיח, וגם אין לי מהות של צורר משיח, אז אין שום צורך שאגיע למצב שבו אני מבין שיש לי צביון של צורר משיח, שאני מסוגל ללכת בנתיב של צורר משיח ושאני עשוי להיעשות לצורר משיח. אם זו הייתה ההבנה שלי את עצמי, האם לא הייתי מבזה את עצמי?" ולכן, אינכם מתעניינים במיוחד בנושאים האלה אודות חשיפת צוררי משיח. לא משנה אם אתה מגלה עניין או לא, אם אתה אדם שחותר אל האמת, בסופו של דבר יבוא יום שתלמד בהדרגה להבין את ההיבטים האלה של האמת ואת האמירות האלה. שמעתי אנשים מסוימים שמשתפים על ההבנה החווייתית שלהם, אבל לא אומרים מאום על צביון צורר המשיח שבו הם ניחנים, או על הנתיב של צורר משיח שבו הם הולכים. ברור שהמחשבות, ההשקפות והצביון שלהם הם בדיוק כשל אלה של צורר משיח – הם זהים – אבל הם אינם מבינים זאת. זו ראיה מספקת לכך שמידת ההבנה העצמית של אנשים רבים היא רדודה מאוד, מעצם כך שהם מסוגלים רק להבין שיש להם צביון מושחת, שהם מתנגדים לאל ומתמרדים כנגדו, שהאנושיות שלהם לא טובה במיוחד ושהם לא מאוד אוהבים את האמת. למעשה, מה שהם מבטאים ומגלים הוא צביון של צורר משיח, והנתיב שהם הולכים בו הוא של צורר משיח, אבל הם אינם מבינים זאת. למה הם לא מבינים זאת? משום שהם לא מבינים את מגוון הביטויים הקשורים לצביון של צורר משיח, וישנם אפילו אנשים רבים שמפחדים לומר שהם ניחנים בצביון של צורר משיח או שהם הולכים בנתיב של צורר משיח. גם אם הם מבינים את זה, הם אינם מעזים לומר זאת; אם הם יגידו את זה בקול, הם כמו יהיו משולים למקוללים או למוקעים. למעשה, האין המצב שלך זהה בין אם אתה אומר זאת ובין אם לאו? האם זה יכול לשנות את העובדה שיש לך צביון של צורר משיח? לא. העובדה שאינך מבין זאת מוכיחה שההבנה שלך את האמת רדודה מדי ושאין לך הבנה אמיתית של עצמך.

3) שימוש במעמדם כדי להשיג מזון, משקאות ודברים נחשקים נוספים באמצעות הונאה

נשתף עכשיו על הביטוי השלישי של צוררי משיח הרוקמים מזימות למען תועלתם האישית – תוך שימוש במעמדם כדי להשיג מזון, משקאות ודברים נחשקים נוספים באמצעות הונאה. כמובן ניתן לקרוא ל"שימוש במעמדם" גם השגה בהונאה של מזון, משקאות ודברים נחשקים נוספים בכסות של אמונה באל. האם ניסיתם בעבר לתהות אי פעם לגבי הפריט הזה והקדשתם לו מחשבה? (לא.) האם ראיתם פעם אדם כזה? האם יש לכם דעות כלשהן ביחס לאדם כזה? האם יש לכם רגשות כלשהם של שאט נפש או של דחייה? האם אתם רוחשים בוז לאדם כזה? (כן.) איזה מין אדם זה? למה דומה האנושיות שלו? למה הוא עושה את הדברים האלה? מהי נקודת המבט שלו באמונה באל? האם אדם כזה הוא מישהו שהאל מושיע? בשורה התחתונה, מהי מטרת האמונה שלו באל? הוא נטש את משפחתו ואת הקריירה שלו והפגין ביטויים של התמודדות עם קשיים ותשלום מחיר, אבל בשורה התחתונה, מהי המטרה שלו בשימוש במעמדו להשגת מזון ומשקאות באמצעות הונאה? כשהוא עושה זאת, האם הוא יודע שהאל מתעב את הדבר ואינו רואה אותו בעין יפה? האם בעבר חשבתם אי פעם על השאלות האלה? למען האמת, רובכם לא חשבתם. ולמה לא חשבתם? יש שיגידו: "יש יותר מדי אנשים כאלה בחברה, אז לא נורא שיש אחדים מהם בבית האל. חוץ מזה, גם אנחנו עצמנו לא בהכרח עד כדי כך טהורים." אתה רואה בעצמך אדם שחותר אל האמת, ואף על פי כן אתה אף פעם לא לוקח את המעשים, את המחשבות ואת הרעיונות האישיים שלך, כמו גם את המעשים ואת ההתנהגויות של אחרים ומקשר ביניהם לבין האמת, תוך שימוש בפרספקטיבה של האמת לצורך התייחסות אליהם והגדרתם. אם כך, האם אתה עדיין אדם שחותר אל האמת? האם האמיתות שהבנת תוך כדי האמונה שלך באל עדיין בעלות ערך ומשמעות עבורך? לא, הן לא. כל מי שמעמידים פני רוחניים כשאין להם כל הבנה רוחנית – הרוחניות שלהם מזויפת, ולא אכפת להם שום דבר חוץ מלהיצמד כל היום באופן נוקשה לתקנות או לומר מילים ודוקטרינות, דבר המשול למה שמלומדים עתיקים היו עושים: "מקדישים את עצמם לחלוטין ללימוד ספרי חכמים ולא מתייחסים כלל לעניינים חיצוניים." אנשים שמעמידים פני רוחניים סבורים שלמעשיהם של אחרים אין כל השפעה עליהם, ושדרך החשיבה של אחרים היא עניינם של אותם אנשים, והם מסרבים ללמוד כיצד להבחין באנשים, לראות דברים לאשורם ולהבין את כוונות האל בהתבסס על דברי האל. רוב האנשים הם כאלה; כאשר הם מסיימים להקשיב לדרשה או לקרוא את דברי האל, הם רושמים זאת על נייר, מאפסנים זאת בליבם ומתייחסים לכך כאל דוקטרינות או כאל תקנות שזוכות מצידם לשימת לב סמלית ותו לא. אשר לאופן שבו מתקשרים לאמיתות האלה הדברים שמתרחשים מסביבם ומגוון ההתנהגויות והביטויים שהם רואים באנשים מסביבם, הם אף פעם לא חושבים על כך או מנסים להרהר בכך בליבם, והם גם לא מתפללים או מחפשים. חייהם הרוחניים של רוב האנשים נמצאים במצב מעין זה. לכן, הכניסה לאמת של אנשים רבים היא איטית ושטחית; החיים הרוחניים שלהם הם מונוטוניים ביותר, הם רק מצייתים לתקנות ואין שום עקרונות באופן שבו הם עושים דברים. ניתן לומר שבמקרה של אנשים רבים, חייהם הרוחניים מנותקים מהחיים האמיתיים וריקים, ולכן גם כשמדובר בהתנהגויות ובביטויים הבוטים של אנשים רעים ושל צוררי משיח, אין להם שמץ של מושג, קל וחומר הגדרות, וגם אין להם שום רעיונות והם לא מפגינים שום הבחנה. אשר להתנהגויות, לביטויים ולאמירות של צוררי משיח הרוקמים מזימות לתועלתם האישית, ייתכן שראיתם לא מעט כאלה, אבל בתוך תוככם מעולם לא ניסיתם לתהות איזה סוג של אנשים הם בדיוק, האם הם יכולים לזכות באמת בעזרת אמונתם באל, אם הם אנשים שחותרים אל האמת ושאלות נוספות מעין אלה. תחת זאת אתם מסתובבים כל היום בטלים ממעש, יוצאים ידי חובתכם בכל דבר שאתם עושים, ולא מבקשים לעצמכם יכולת לזכות באמת או להבין את מציאות-האמת ולהיכנס אליה. צוררי משיח מנצלים את מעמדם כדי לרקום מזימות למען תועלתם האישית ומשתמשים באמונה באל בתור העמדת פנים לשם השגה באמצעות הונאה של כל מיני דברים נחשקים בבית האל. הדברים הנחשקים הללו כוללים כמובן מזון ומשקאות, כמו גם הנאות חומריות מסוימות וכדומה. המהות של אנשים כאלה זהה למהות החומרנית של צוררי משיח שדיברנו עליה קודם – זה האופי של אותו סוג אנשים. הם רק מבקשים ליהנות מכל מיני סוגים של יחס חומרי; הם אינם חותרים אל האמת, ועל אחת כמה וכמה שאינם עוסקים במעשים טובים. הם רק מעמידים פנים שהם חותרים אל האמת ונראים לכאורה כאילו הם עושים זאת. בתוך תוכם הם בעצם חותרים אל תענוגות הבשר שתמיד הם חושבים עליהם: אכילה, שתייה וקבלת יחס מיטיב. יש בסביבה לא מעט אנשים מעין אלה; בכל כנסייה סביר שיהיו אחד או שניים, אולי אפילו יותר. היום לא אדבר על הביטויים, על ההתנהגות ועל המהות של האנשים האלה במובן התאורטי. ראשית אדבר על כמה מקרים מייצגים ספציפיים ואניח לכולכם להקשיב, לזכות בתובנות מהם ולהיווכח איך אנשים כאלה קשורים לפריט הזה שאנחנו משתפים עליו, ואם הם מנצלים את המעמד שלהם ומנופפים באמונה באל כדי להשיג במרמה מזון, משקאות, כסף ודברים חומריים. נסו להבחין בסוג זה של אנשים, ואז חשבו אם האנשים שאתם באים עימם במגע ניחנים בביטויים האלה שאנחנו מדברים עליהם. אם עולה בדעתכם מישהו, אתם גם יכולים לתת כמה דוגמאות. אמרו לי, האם עדיף לתת דוגמאות או רק לשתף כך באופן כללי? (עדיף לתת דוגמאות.) מהו היתרון במתן דוגמאות? קודם כול, רוב האנשים רוצים להקשיב לסיפורים האלה ולמקרים שלקוחים מהחיים האמיתיים. יש בהם דמויות ועלילה ורוב האנשים חושבים שהם מעניינים. בדיוק כמו כשאתה מדבר על חוויה אישית שלך: אם אתה כותב עליה מאמר, אנשים בדרך כלל יקראו אותו פעם או פעמיים וזהו, אבל אם אתה מפיק סרט או מעלה מחזה, יותר אנשים יצפו בו, והם לא יצפו בו רק פעם אחת. כך, אנשים יסתכלו על הפן הזה של האמת או על האנשים, המאורעות והדברים הרלוונטיים באופן מעמיק יותר וביתר בהירות, והדבר יותיר עליהם רושם עמוק יותר. מעבר לכך, מתן דוגמאות ספציפיות אחדות עוזר לאנשים לערוך השוואות מדויקות יותר ולמצוא קשרים בין כל ההיבטים של האמת לבין עצמם.

מקרה ראשון: העמדת פנים שהם עובדים במטרה לאסוף מזון ומשקאות

ראשית כול הבה ניתן כמה דוגמאות שנפוצות בקרב אנשיו הנבחרים של האל. מנהיגים ועובדים מסוימים מגיעים למקום עבודה חדש, ובו הם פוגשים אחים ואחיות שונים ומגלים כמה דברים טובים וחושבים לעצמם: "אלה דברים טובים. למה שהם לא יהיו שלי?" האין המחשבות שבנבכי ליבם בלתי ראויות? תאוות הבצע שלהם זקפה את ראשה. ברגע שתאוות הבצע זוקפת את ראשה, האנשים הנאלחים, הבזויים וחסרי הבושה האלה עוצרים הכול ומוצאים כל תירוץ לעבוד באותו מקום ולא לעזוב. מהי מטרתם בכך שאינם עוזבים? (שביום מן הימים הם יוכלו להפיק תועלת.) נכון, הם רוצים להפיק תועלת. אם הם לא ישיגו את התועלת הזאת, הם לא יישנו טוב בלילה. הם חוששים שאם הם ילכו למקום אחר, אדם אחר ייהנה מהתועלת הזאת ולהם לא תהיה הזדמנות נוספת, אז הם מוצאים תירוץ להטיף ולעבוד באותו מקום. לאמיתו של דבר, מחשבתם נתונה תמיד לדברים הנחשקים האלה, ועיניהם תמיד לטושות אליהם. לבסוף הם קובעים את מקומם באותו מקום, ורוב האחים והאחיות, שיודעים שהם מטיפים, מחבבים אותם, סוגדים להם ומעריצים אותם. זו שעתם של המנהיגים והעובדים האלה לציין שיש דבר מה שהם רוצים, אז הם הוגים כל מיני דרכים שונות להעלות את הנושא, אבל ככל שהם אומרים יותר, כך הם נעשים מודאגים יותר. הם תוהים בינם לבין עצמם: "איך עליי להציג את הבקשה הזאת? אני לא יכול להניח לאחים ולאחיות לדעת שהדבר הזה מוצא חן בעיניי ושאני רוצה אותו. אני חייב לגרום להם לתת לי אותו מרצונם; אסור לי לגרום להם לחשוב שאני מבקש אותו, אלא שזה דבר שהם נותנים לי מרצונם, וכמובן שזה דבר שמגיע לי לקבל." אחר כך הם שואלים את האחים והאחיות: "מה מצב ההיווכחות בחיים שלכם לאחרונה?" האחים והאחיות משיבים: "מאז שהגעת חיי הכנסייה שלנו השתפרו וכולם מלאי מרץ." "העובדה שאתם מלאי מרץ משמעה שהמצב של הנפש שלכם טוב יותר. גם העסק שלכם מצליח. אם ירצה האל, בעתיד העסק שלכם עוד יותר יעשה חיל." בעוד המנהיגים והעובדים מדברים, הם מסיטים את השיחה לעבר אותו דבר שהם רוצים. כשמתחוור לאחים ולאחיות שהמנהיגים והעובדים רוצים את הדבר הזה, הם אומרים להם לקחת לעצמם קצת כשילכו. המנהיגים והעובדים אומרים: "לא, אני לא יכול לקחת כלום. זה לא תואם לעקרונות. האל לא יהיה מרוצה." "זה שום דבר. מגיע לך קצת." "גם אם מגיע לי, אני לא יכול." אחרי שהם אומרים זאת, הם חוששים שהאחים והאחיות באמת לא ייתנו להם את זה, אז הם הולכים סחור סחור ואומרים כמה דברים כדי לגרום לאחים ולאחיות להודות להם על חסדם, ובה בעת מעלים באופן יזום את אותו דבר שהם רוצים, כדי שהאחים והאחיות יזכרו לתת להם קצת. אחר כך מתחוור לאחים ולאחיות מה כוונת המנהיגים והעובדים, והם אומרים: "אולי לא נדבר על הנושא הזה עכשיו. אנחנו יכולים לדבר על זה כשתעזוב." כשהמנהיגים והעובדים שומעים את האחים והאחיות אומרים זאת, ליבם עולה על גדותיהם משמחה והם אומרים לעצמם: "מצוין. סוף סוף אני אקבל את מה שאני רוצה!" והם חושבים לעצמם: "אם אני אעזוב כבר בבוקר, יהיה ברור מדי לאנשים שאני רוצה את הדבר הזה. במקום זה אני אעזוב בעוד יומיים או שלושה." משמגיע לבסוף היום השלישי והם עוזבים, האחים והאחיות מעניקים להם חבילה כבדה מאוד. המנהיגים והעובדים רואים שהחבילה היא הדבר שהם רוצים, אבל הם מעמידים פנים שלא ראו זאת, ואינם מסרבים לקבלה. הם פשוט לוקחים אותה מבלי לומר מילה. איזה מין אנשים הם אלה? הם אנשים שמשתמשים בעבודה שלהם כאמצעי ובעמל שלהם כמטבע עובר לסוחר – במסגרת מזימה להשיג דברים נחשקים, והם אנשים שסוחטים דברים מאחים ומאחיות. האין זה סוג של הונאה? מהי תכלית העבודה שלהם? להשיג דברים נחשקים באמצעות הונאה של אחרים. ברגע שהם מגלים מקום שיש בו דבר מה רצוי ושיש בו דבר מה שהם רוצים, הם נעמדים במקומם ולא רוצים לעזוב. הם לוקחים לביתם כל דבר טוב. אחרי כמה שנים שהם משמשים מנהיגים ועובדים, יש בביתם דברים רבים שנלקחו במרמה מאחים ומאחיות. מקצתם חילצו מאחים ומאחיות במרמה מתכונים משפחתיים סודיים או פריטי רכוש שעוברים מדור לדור, ואחרים השיגו באמצעות הונאה מוצרים ייחודיים למקום. על פניו נראה כי האמונה של האנשים האלה באל מתבטאת בכך שהם עוברים ממקום למקום ועובדים בלי לבקש דבר בתמורה, אבל למעשה הם הוציאו מאחים ואחיות במרמה יותר מדי דברים נחשקים.

אחרי שמנהיג מגיע לכנסייה מסוימת, מתברר לו שפירות השיזף של אותו אזור נודעים בכל הארץ והוא חושב לעצמו: "אני אוהב לאכול שיזף. לו נולדתי פה הייתי יכול לאכול פירות שיזף כל היום, אבל לרוע המזל אני לא יכול להישאר ימים רבים והשיזף עדיין לא בשל. מתי אוכל לאכול את פירותיו? אני יודע – אני יכול למצוא סיבה להישאר עד שהשיזף יבשיל, ואז אוכל לאכול אותו, לא?" לאחר מכן הוא ממציא תירוץ ואומר שמצבם של רוב האחים והאחיות במקום גרוע והם אינם משיגים דבר בעבודתם, ולכן הוא חייב להיות מוצב כאן לטווח ארוך כדי להתאמץ להסדיר כל פרט בעבודה בטרם יעזוב. ואולם האם זה באמת מה שהוא חושב בסתר ליבו? (לא.) בליבו הוא מחשב: "ברגע שהשיזף יבשיל ואני אוכל לקחת איתי קצת, אז אעזוב." המחשבה הזאת ממלאת את ליבו, היא גורמת לו לעצור במקום והוא מציב את עצמו שם. בתקופת שהותו שם הוא מטיף כמה מילים ודוקטרינות ועושה כמה דברים שטחיים, אבל לא משיג הרבה מבחינת עבודה. לבסוף השיזף מבשיל וליבו עולה על גדותיו מרוב אושר: "סוף סוף אני יכול לאכול שיזף. סוף סוף הגיע היום שחלמתי עליו!" מיד כאשר פירות השיזף מבשילים הוא מתחיל לאכול אותם, ובה בעת הוא מהרהר לעצמו: "זה לא בסדר שאני כל יום רק אוכל פה שיזף. אני לא יכול להישאר רק בשביל לאכול שיזף. מה אם האחים והאחיות ישימו לב? אני צריך לחשוב איך לגרום להם לתת לי חלק בשביל לקחת איתי. אם הם לא ייתנו לי את הפירות, אהיה חייב להתאמץ ולומר משהו נוסף כדי לקדם את הדבר הזה." ברגע שהאחים והאחיות שמתגוררים שם נוכחים לדעת שהוא אוהב לאכול שיזף, הם אומרים שהם ייתנו לו קצת לקחת איתו כשהוא יעזוב. כשהוא שומע זאת הוא שמח, אבל פיו אומר: "אני לא יכול. זה לא תואם לעקרונות. מאמינים לא יכולים לחמוד זאת. זה לא יהיה ניצול שלכם? אני לא יכול לקחת זאת בלי לשלם לכם. כשאעזוב אשלם לכם." הדברים האלה שהוא אומר הם מילים ותו לא. אחרי שהוא כבר אכל ושבע למדי ומגיעה השעה לעזוב, בליבו הוא עדיין חושב: "האם הם לא ייתנו לי כלום? או שרק ייתנו לי כמה מקולקלים? אני רוצה לאכול גדולים וטובים." יומיים לפני שהוא עומד לעזוב, הוא חוזר ואומר: "כל השיזף כבר נקטף פחות או יותר, לא? מתי הוא יבשיל בשנה הבאה?" כוונתו בכך להזכיר לאחים ולאחיות שלא ישכחו לתת לו חלק מן הפירות לקחת איתו. מיד כשהם שומעים זאת, האחים והאחיות מבינים כולם: "נראה שאנחנו ממש חייבים לתת לו קצת לקחת איתו לפני שהוא ילך, ואנחנו חייבים לבחור פירות טובים בשביל לתת לו; אחרת הוא עשוי להקשות עלינו." כשמגיעה סוף סוף שעתו ללכת, האחים והאחיות נותנים לו שלושה ארגזים גדולים לקחת איתו. הוא לא מסוגל לסחוב אותם בעצמו ודואג שאנשים אחרים שכפופים לו יעזרו. ממש לפני שהוא עוזב הוא אוכל כפי יכולתו – גם אם זה גורם לו בחילה, הוא מרגיש שהדבר שווה את זה. הוא חושש שהוא לא יוכל לאכול שוב את הפירות אחרי שהוא יעזוב. גם כשהוא עוזב זה עדיין בחוסר רצון, והוא אומר לעצמו: "הפעם הספיק לי. אני אחזור שוב בשנה הבאה. אני לא צריך להגיע מוקדם מדי, אבל אני לא יכול להגיע מאוחר מדי. אני צריך לבוא בדיוק כשהשיזף בשל. כך אוכל לאכול גם פירות טריים, וכשהם יתייבשו אוכל לאכול גם יבשים. כשאעזוב אוכל גם לקחת עוד קצת." האין הוא מחשב זאת לפרטי פרטים? כל מעייניו נתונים לדברים האלה. הוא תמיד חושב על הפקת תועלת ועל רקיחת מזימות כדי להשיג דברים נחשקים, כמו גם על הוצאה במרמה מאחים ומאחיות של דברים שהם לתועלתו. הוא לא יפסח על אף דבר רצוי שעיניו רואות. גם אם זהו דבר מה שאינו מתבלט, כל עוד הוא לוכד את עינו ומתקבע במחשבתו, מובטח שהוא בסופו של דבר ייפול לידיו. האין זו התנהגות של צורר משיח? האין האנושיות והאופי של אנשים מעין אלה בזויים במיוחד? לא משנה עד כמה אנשים כאלה סובלים לכאורה קשיים ומשלמים מחיר, ובאיזו מידה הם מסוגלים לנטוש את משפחתם ולזנוח את הקריירה שלהם, האם ניתן לומר שהם אנשים שחותרים אל האמת? בשום פנים ואופן לא. האנשים האלה הם מהסוג שמשיג במרמה מזון ומשקאות על ידי כך שהוא מנופף בדגל של אמונה באל.

אנשים מסוימים הולכים לכל מיני מקומות כדי להפיץ את הבשורה ולעבוד, וכשהם חוזרים הביתה הם מביאים איתם מכל מקום מוצרים מקומיים שונים וייחודיים, או אפילו דברים שהם סחטו מאחים ומאחיות. כל עוד דבר כלשהו לוכד את עינם, בין אם אלה בגדי מעצבים או מוצרי אלקטרוניקה, הם אינם פוסחים עליו ומבקשים לקבל אותו. אם לא תיתן להם אותו, הם יהגו כל מיני תירוצים לגזום אותך, יגרמו לך להבין למה הם גוזמים אותך, ולא יוותרו עד שלבסוף תיתן להם אותו. האנשים האלה משיגים עבור עצמם במרמה כל מיני דברים נחשקים על ידי נפנוף בביצוע חובתם, והם בלתי נלאים בניסיונם להשיג את הדברים הנחשקים האלה. לפעמים אחים ואחיות נותנים להם דבר מה קטן, אבל לדעתם של האנשים האלה הוא לא שווה הרבה כסף והם אומרים: "לא, תודה. האל בירך אותי בשפע. לא חסר לי דבר." הם משתמשים במילים מעין אלה כדי לסרב להצעה, וגורמים בעורמה לאחים ולאחיות לחבב ולהעריך אותם. ואולם אם אותו דבר שהאחים והאחיות נותנים להם הוא דבר מה שהאנשים האלה חלמו עליו, ודבר שהם צריכים וחושבים עליו כל הזמן, כשהם רואים את הדבר הזה הם רוצים לגנוב אותו והם בהחלט לא עוצרים בעד עצמם. נשים מסוימות מוציאות מידי האחים והאחיות מוצרי קוסמטיקה, בגדים טובים ונעליים טובות, וגברים מסוימים מוציאים מהם במרמה מכשירי חשמל, אופנועים או מוצרי אלקטרוניקה. הם פועלים להשגת כל דבר רצוי. לא משנה אילו דברים טובים יש לאחים ולאחיות, כל עוד הם לוכדים את עינם של האנשים האלה, הם יהגו כל מיני דרכים להשיגם במרמה. בנוסף האנשים האלה אף הוגים כל מיני עילות ומוצאים כל מיני תירוצים לאכול יחד ארוחת ערב ולהלעיט את עצמם באוכל ובמשקאות. באיזו מידה הם עושים זאת? בכל מקום שהם הולכים אליו, הם בודקים לאיזו משפחה יש כסף ואיזו משפחה אוכלת היטב, ואז הם נשארים אצל אותה משפחה ולא עוזבים. אחר כך הם מעלים כל מיני תירוצים לקיים כינוסים עם עמיתים וארוחות ערב. ומהן מילות הפתיחה שלהם בכל ארוחת ערב? "המפגש שלנו היום הוא כינוס של המלכוּת. שולחן המזון הזה מעניק לנו טעימה מוקדמת ממשתה המלכות." מלחכי הפנכה שלהם נחפזים לומר: "אמן. הודו לאל!" ישנם כמה מנהיגים ועובדים כביכול שבכל מקום שהם הולכים אליו מאביסים את עצמם במזון ובמשקאות. בכל ארוחה חייבים להיות רכיבים מזינים וחייבים להיות דגים ובשר, והמאכלים אף חייבים להשתנות מדי שבוע ולא יכולים לחזור על עצמם. אחרי ארוחת הערב הם חייבים לשתות תה משובח ומשמיעים תירוצים באומרם: "אני לא יכול להסתדר בלי תה. כל יום יש לי עומס כבד בעבודה ואני חייב לעבוד בלילה. אם לא אשתה קצת תה שיעיר אותי, אני לא אהיה מסוגל לעבוד בלילה." זה מה שפיהם אומר, אבל מה הם חושבים בסתר ליבם? "לא קל היה להגיע למעמד שיש לי היום. אני צריך להפעיל קצת את הסמכות שלי, לא? חוץ מזה, גם חלמתי ליהנות מחלק מהדברים הטובים שיש בחיים, אז האם אני לא צריך להגות כל מיני דרכים כדי ליהנות מהדברים האלה עכשיו? אם לא אנצל עכשיו את הכוח שיש לי, לא תהיה לי הזדמנות לעשות זאת שוב כשהוא ייעלם. אני צריך לאכול ולשתות ככל יכולתי. מי יודע, אולי יבוא יום שבו לא יהיה לי עוד המעמד הזה ואני לא אוכל ליהנות מהדברים האלה. לא תהיה לי עוד הזדמנות כזאת. האם זה לא יהיה בזבוז של חיי?" אנשים כאלה משיגים במרמה מזון ומשקאות, על ידי כך שהם מתרברבים בביצוע עבודתם. הם עובדים קצת ומטיפים כמה מילים ודוקטרינות, ואז רוצים להוציא במרמה דברים נחשקים ולאכול דברים טובים.

היה פעם אדם שעבד במקום מסוים, והאחים והאחיות שגרו באותו מקום נאלצו מדי יום לשחוט עבורו תרנגולת. הוא פיתח הרגל לאכול תרנגולת אחת ביום, מדי יום. עתה ששמעתם את זה, איך אתם מרגישים? (נגעלים.) האחים והאחיות גידלו תרנגולות בשביל הביצים שלהן, והיו שוחטים תרנגולת למאכל רק כשהיא הייתה זקנה. מאז שאותו אדם הגיע, אפילו תרנגולות מטילות היה צריך לשחוט, וכפועל יוצא היו פחות ופחות תרנגולות והאחים והאחיות היו אובדי עצות. מאוחר יותר הוא פוטר וחזר הביתה, אבל עדיין לא יכול היה לשנות את הפגם הבעייתי הזה. הוא אילץ את אשתו לשחוט למענו מדי יום תרנגולת למאכל; אחרת הוא היה מתווכח איתה. איזה מין אדם זה? אכילת עוף הפכה לחלק מזהותו. הוא אכל עוף מדי יום, בכל ארוחה. גם אחרי שהוא פוטר הוא עדיין היה חייב לאכול תרנגולת – הוא הפך תלוי בזה. האם אין לאיש הזה בעיה? מה דעתכם, האם אנשים כאלה הם טובים? (לא.) בקצרה, כל מי שמנופף בדגל של אמונה באל ומנצל הזדמנויות שנקרות במהלך ביצוע חובותיו כדי לסחוט מהאחים והאחיות את רכושם על ימין ועל שמאל, ולהשיג תמיד במרמה מזון ומשקאות, אינו אדם טוב. המהות שלו היא מהותו של צורר משיח. לא משנה לאן הם הולכים לעבוד או איזה סוג של עבודה הם מבצעים, הם קודם כל בוחרים משפחות מארחות אמידות יחסית וכאלה שחיות בנוחות יחסית כדי שיקבלו אותם. לשם מה הם מחפשים את המקומות האלה? כדי לאכול היטב ולשהות בבית נאה – לרצות את הבשר. ישנם מקומות שהם לא יכולים לשהות בהם בגלל הסביבה המסוכנת, אבל האם הם ירפו מתאוות הבצע שלהם ומן המחשבות האלה שלהם? לא. הם יחפשו מקומות דומים אחרים שיקבלו אותם. כתוצאה מכך, אחרי שהאנשים האלה עובדים כמה שנים במקומות זרים הם נראים אחרת לגמרי, וכשהם חוזרים הביתה האחים והאחיות שם לא מזהים אותם – הפנים שלהם יהיו מלאות יותר, בטנם עגולה יותר; הם יהיו לבושים יפה יותר; הם יהיו בררניים יותר ורברבנים. מה יהיה מצב הצמיחה שלהם בחיים? חייהם לא יצמחו בכלל; הם רק יאכלו ויתלבשו היטב, ישמינו ויאכלו עד שסנטרם יידלדל ובטנם תהיה עגולה כחבית. תהיה אשר תהיה החובה שאדם מבצע, בסביבה איומה כמו סין, זהו עניין מורט עצבים. אף שלעתים הם עשויים לאכול היטב ומשפחות אמידות עשויות לקבל אותם, הם לא יוכלו לעלות במשקל. אם כך איזה מין אנשים הם מי שמסוגלים לאכול עד שסנטרם מידלדל ובטנם עגולה כחבית? (אנשים שמשתוקקים להטבות המעמד.) אלה אותם אנשים שתמיד חושבים מה הם יאכלו וישתו וממה הם ייהנו בשלוש הארוחות שהם אוכלים ביום. אם אנשים מעין אלה אינם אוכלים ארוחה טובה, אין להם מצב רוח לעבוד או לבצע את חובותיהם. אם קיבתם אינה מרוצה, נפשם אינה מאוזנת: "האוכל היום היה כל כך עלוב. לא היה בכלל בשר, ואחרי האוכל לא הצעתם לי תה. ולכן אני אתעלם מכם. כשתשתפו על עבודת הכנסייה, אני לא אדבר. אני אנקום בכם. מי אמר שזה בסדר שלא תגישו לי ארוחות טובות? אני נאלץ לאכול אוכל כזה, ובכל זאת אתם רוצים שאני אשתף איתכם. בשום אופן לא!" זה מה שהם אומרים בליבם, אבל הם לא יכולים לומר זאת בקול רם. הם רק אומרים: "עבדתי עד מאוחר אתמול בלילה, אז אני חייב לחטוף תנומה אחר הצהריים." האין הם נוכלים גדולים? הם ישנים עד ארבע או חמש אחר הצהריים ואנשים רבים ממתינים להם, אבל הם לא רוצים לקום. פתאום הם מריחים תפוחים ומזנקים ממיטתם, מחשש שהם לא יזכו לטעום מהם. כך הם עובדים וכך הם מבצעים את חובותיהם. לא משנה לאן האנשים האלה הולכים, ולא משנה כמה הם אוכלים ושותים את דברי האל או מקשיבים לדרשות, הם לא ישנו את כוונותיהם ואת יעדיהם, והם לא ירפו מן השאיפות והרצונות שלהם. כל דבר חומרי הוא מטרת עיסוקם בחיים האלה; מטרות האמונה שלהם באל בחיים האלה הן לאכול היטב, להתלבש יפה וליהנות מיחס מיטיב. הם חושבים שאם הודות לאמונה שלהם באל בחיים האלה יעלה בידם לאכול תמיד דברים טובים, ללבוש בגדים נאים ולגור בבתים יפים, וגם שהאחים והאחיות יפרנסו אותם – אם הם יצליחו להשיג את הדברים האלה במרמה, הם יהיו מרוצים בחיים האלה. בעולם הזה, עבודה קשה בתפקיד רגיל לא תניב לאדם ממון רב ולא קל להרוויח כסף מעסקים, ולכן הם לא יהיו מסוגלים ליהנות מדברים כאלה. משום כך, אחרי שהם חוככים בדעתם, הם עדיין סבורים שמוטב להאמין באל, משום שהם לא צריכים להשקיע הרבה מאמץ. כל שהם צריכים לעשות הוא לומר כמה מילים, להתרוצץ קצת ולהסתכן מעט, ואז הם יוכלו לאכול ולהתלבש היטב, ואפילו לגרום לאנשים רבים לשרת אותם וליהנות מיחס של אח"ם. הם חושבים שנפלא לחיות כך ושהם התברכו בשפע הודות לאמונתם באל. משכך הם לעתים קרובות אומרים לפני אחים ואחיות דברים בלתי כנים כמו: "האל הרעיף עלינו יותר מדי שפע ומתנות, יותר ממה שאדם יכול לבקש או לקוות לו." הדברים האלה נכונים, אבל הם לחלוטין לא תואמים את העיסוקים האישיים שלהם ואת אופיים, ולא את המחשבות, הכוונות והיעדים שלהם. כל מה שהם אומרים מטעה אנשים. גם הופעתם החיצונית, על ההתרוצצות והשקעת המאמץ שלהם, נועדה כל כולה להטעות אנשים. רק החישובים, הכוונות ותאוות הבצע שבליבם אמיתיים. זהו אופיים של האנשים האלה. לא משנה מה הם עושים או לאן הם הולכים, ההנאות החומריות האלה הן בראש מעייניהם, והם לעולם לא ירפו מהן ולעולם לא ישכחו אותן. לא משנה כמה אתה משתף על האמת וכמה אתה משתף על כוונות האל, הם יבצעו את חובותיהם תוך היצמדות עיקשת לתאוות הבצע הזאת ולרצונות האלה ויטפחו את הכוונות ואת היעדים האלה. בין אם יש להם מעמד ובין אם לאו, כוונותיהם לא ישתנו.

מקרה שני: טינה על כך שאינם יכולים לצאת מגבולות המדינה

כשעבדתי בסין, היה מנהיג שחשב שיוכל לצאת איתנו מגבולות המדינה ושמח על כך מאוד. הוא חשב לעצמו: "סוף סוף הצלחתי. סוף סוף אני יכול ליהנות מברכות גדולות עם האל! בעבר היו לי קשיים עם האל. היום סוף סוף זכיתי בתגמול. זה מגיע לי. אני מנהיג, לפחות, וחוויתי הרבה מצוקות, ולכן כשהדבר הטוב הזה נקרה על דרכי, עליי לקחת בו חלק – עליי להיות מסוגל ליהנות מהדבר הנחשק הזה." זה מה שהוא חשב. ואולם אחרי ששהיתי במחיצתו פרק זמן ממושך, הבחנתי שהוא חסר עקרונות בדברים שהוא אומר ועושה, שאין לו אנושיות טובה, שהכוונה והרצון שלו להתברך חזקים מאוד, ושלפעמים הוא זקוק לגיזום. אחרי שהוא נגזם כמה פעמים, הוא חשב בליבו: "עכשיו זה אבוד מבחינתי. העליון עמד על טיבי באופן מדויק ולא הזכיר שוב יציאה למדינה זרה. נראה שאפסה התקווה שלי לצאת מגבולות המדינה." הוא הפך בדברים האלה שוב ושוב בליבו. למעשה, ראינו שהוא לא אדם שחותר אל האמת, שהוא מיסודו לא מתאים לנסוע למדינה זרה, ושגם לו היה נוסע, הוא לא היה מסוגל לבצע שום עבודה, ולכן לא דיברנו איתו על כך. הוא הרגיש שאפסה תקוותו לצאת מגבולות המדינה, אז הוא התחיל לתכנן תוכניות אחרות. יום אחד הוא יצא ולא שב עוד. הוא רק השאיר מכתב שבו נאמר: "האמנתי באל שנים רבות כל כך וביצעתי עבודה מסוימת. עכשיו אתם נוסעים למדינה זרה אבל אני לא מתאים להתלוות אליכם. בימים הבאים אני אקדיש זמן לפיצוי על כך. האל שונא אותי, אז אני אעזוב אותו. אני לא אגרום לו להסתכל על מישהו שהוא שונא. אני אסתתר." המילים האלה נשמעו הגיוניות ולא הייתה בעיה של ממש איתן. בהמשך הוא כתב: "כך זה תמיד מאז שנולדתי. לא משנה עם מי אני, רק מנצלים אותי. אני יכול לחוות קשיים עם אנשים אחרים, אבל לא ליהנות איתם מברכות." למה הוא התכוון בזה? (הוא חשב שהאל ניצל אותו.) בדיוק לזה הוא התכוון. במיוחד כשהוא אמר: "לא משנה עם מי אני, אני יכול רק לסבול איתם, אני לא יכול ליהנות איתם מברכות," הכוונה שלו הייתה: "סבלתי כל כך הרבה קשיים והסתכנתי כל כך הרבה איתכם, ואף על פי כן כשהגיעה השעה ליהנות איתכם מברכות, אתם לא רוצים." כשהוא אמר את הדברים האלה הוא התלונן, וכתוצאה מהעניין הזה התפתחה אצלו טינה. בפיו הוא אמר: "האל שונא אותי. אני אעזוב את האל. אני לא אגרום לו לחוש שנאה," אבל בליבו הוא בעצם חש טינה: "אתם יוצאים מגבולות המדינה כדי ליהנות מברכות ורוצים להיפטר ממני!" האם זה באמת מה שקרה? (לא.) אז מה קרה? הוא חשב שגזמנו אותו בגלל שרצינו להיפטר ממנו, לא בגלל שהוא לא חתר אל האמת או שהיה חסר עקרונות במה שהוא אמר ועשה. הוא לא הבין שיש לו בעיה. במקום זה הוא חשב לעצמו: "חוויתי איתך קשיים, אז אני צריך ליהנות איתך מהברכות. אתה בפירוש חייב לתת לי להיכנס למלכוּת ולהניח לי להיעשות לאחד מאנשי המלכות. לא משנה מה אני עושה, אסור לך אף פעם לנטוש אותי." זה מה שהוא חשב, הלוא כן? (כן.) מהי המהות של צורת החשיבה הזאת? (זו אותה מהות של פאולוס, כשהוא ניסה לעשות עיסקה עם האל בתמורה לכתר.) נכון, זו המהות של פאולוס. הוא האמין באל, נהה אחרי האל, סבל קשיים ושילם מחיר כדי לקבל כתר ולזכות בברכה. לא הייתה לו אמונה אמיתית, והוא גם לא חתר אל האמת. הוא רק ניסה לסגור עיסקאות עם האל. לו העסקה הייתה נכשלת, הוא לא היה מבורך והוא היה מרגיש מקופח, ואז הוא היה נמלא זעם, מרגיש שהכול אבוד, זונח את הזהירות ומפתח טינה. אלה הדברים שהוא הפגין בעת שדיבר. מה היה הדבר הבא שהאיש הזה עשה? לאחר מכן, האיש הזה פנה לעסקים וכמה נשים צעירות כרכרו סביבו. אף על פי שהוא לא אמר שהוא לא מאמין באל, הוא לא ביצע את חובתו ולא נהה אחרי האל. איש לא העלה אי פעם בדעתו שהוא יוותר על ההזדמנות שלו לנהות אחרי האל ואז יפנה לעסקים רק בגלל שגזמו אותו קצת. ההתנהגות הזועמת שלו והאופן שבו הוא ביטא את עצמו לפני כן היו כשל שני אנשים שונים. הטבע שלו חשף את עצמו. בעבר הוא לא עשה זאת רק בגלל שהסיטואציה הנכונה לא נקרתה בדרכו. זה היבט אחד. היבט נוסף הוא, שהוא הסתיר את מהותו האמיתית, העמיד פנים שזה לא מי שהוא, והתאפק לא לעשות זאת. אם אתה באמת אדם טוב, אתה קודם כול חייב לעמוד איתן במקומך ולדעת מי אתה, ולא משנה באיזו סיטואציה אתה נתקל. חוץ מזה, האם אנשים שבאמת יש להם אנושיות כלשהי יכולים לעשות דברים ומעשים רעים נטולי אנושיות? (לא.) הם בשום אופן לא יכולים. מהעניין הזה ברור, שכאשר אנשים אינם מסוגלים לקבל את האמת, זוהי המרדנות הגדולה ביותר והם נתונים בסכנה הגדולה ביותר. אם הם לעולם לא מסוגלים לקבל את האמת, אזי הם חסרי אמונה. אם הרצון של אדם כזה להתברך מתנפץ לרסיסים, הוא יעזוב את האל. למה? (כי מה שהוא חותר אליו זה להתברך וליהנות מחסד.) הוא מאמין באל אבל אינו חותר אל האמת. עבורו, הישועה מהווה קישוט ומילה ערבה לאוזן. מה שהוא חותר אליו בליבו זה פרסים, כתר ודברים נחשקים – הוא רוצה לקבל פי מאה בחיים האלה וחיי נצח בעולם הבא. אם הוא לא יכול להשיג את הדברים האלה, אזי הוא לא יאמין; פניו האמיתיות ייחשפו, והוא יעזוב את האל. מה שהוא מאמין בו בסתר ליבו הוא לא עבודת האל, וגם לא האמיתות שהאל מבטא, ומה שהוא חותר אליו זה לא ישועה, קל וחומר ביצוע טוב של חובתו כיציר בריאה, אלא בדיוק כמו פאולוס הוא חותר להתברך בברכות שופעות, להחזיק בכוח רב, לחבוש כתר גדול ולהשתוות בדרגתו אל האל. אלה הן השאיפות והרצונות שלו. לפיכך, בכל פעם שיש בבית האל הטבה כלשהי או דבר נחשק, הוא נלחם לשים עליהם את ידו, מתחיל לדרג אנשים בהתאם לכישורים ולוותק שלהם ומהרהר: "אני מתאים. מגיע לי נתח בזה. אני חייב להילחם כדי להשיג זאת." הוא מעמיד את עצמו ראש וראשון בבית האל, ואז חושב שאך הולם שהוא ייהנה מההטבות האלה של בית האל. לדוגמה, בעניין הנסיעה מחוץ לגבולות המדינה, המחשבה הראשונה של אותו אדם הייתה שמגיע לו להשתתף, שרוב האנשים אינם טובים כמוהו, לא סבלו כל כך הרבה קשיים כמוהו, לא היו ראויים כמוהו, לא האמינו באל שנים רבות כמוהו, ולא היו מנהיגים זמן רב כמוהו. כדי לדרג את עצמו, הוא השתמש בכל תירוץ ושיטה של הערכה. לא משנה איך הוא דירג אנשים, הוא תמיד העמיד את עצמו במקום הראשון, ובשורותיהם של מי שעמדו בדרישות. לבסוף, הוא הרגיש שאך הולם שהוא ייהנה מהיחס הזה. ברגע שהוא לא קיבל זאת, ברגע שהתנפצה הפנטזיה שלו אודות קבלת ברכות וזכייה בדברים שישרתו את טובתו, הוא היה נחוש לעשות דבר מה בקשר לכך, נמלא זעם וניסה לשכנע את האל במקום להתמסר ולחפש את האמת. ברור שליבו כבר היה מלא באותם דברים שאליהם הוא חתר, ודי בכך כדי להוכיח שהדברים שאליהם הוא חתר לחלוטין אינם תואמים לאמת. לא משנה כמה עבודה הוא עשה, המטרה והכוונה שלו – כמו המטרה והכוונה של פאולוס – היו אך ורק לקבל כתר, והוא נצמד אליהן בחוזקה ואף פעם לא ויתר. לא משנה כמה שיתפו איתו על האמת, לא משנה כמה גזמו אותו, חשפו אותו וניתחו אותו, הוא עדיין דבק בעיקשות בכוונה להתברך ולא הרפה ממנה. כאשר הוא לא קיבל את אישור האל ונוכח שהרצון שלו להתברך התנפץ, הוא נעשה שלילי ונסוג, נטש את חובתו וברח. הוא לא באמת מילא את חובתו או נתן שירות טוב בהפצה של בשורת המלכות, והדבר חושף באופן מלא את זה שהוא לא ניחן באמונה אמיתית באל, שהוא לא באמת התמסר ושהוא לא ניחן בקמצוץ של עדות חווייתית אמיתית – הוא היה בסך הכול זאב בעור של כבש האורב בתוך עדר של כבשים. בסופו של דבר, אדם שהיה חסר אמונה עד לשד עצמותיו נחשף לחלוטין וסולק, וחייו כמאמין הגיעו לקיצם. זה מקרה אחד.

המקרה הזה לא היה היחיד. זה לא היה האדם היחיד שמעד ושנחשף בגלל העניין של יציאה מגבולות המדינה. הדוגמה שזה עתה נתנו הייתה של גבר, אבל הייתה דוגמה נוספת של אישה. בתחילה, התוכנית הייתה לתת גם לאישה הזאת להצטרף אלינו ולצאת מגבולות המדינה. כשהדבר קרה היא שמחה מאוד בתוך תוכה, והתחילה לתכנן ולהתכונן לעניין, אבל בסופו של דבר, מסיבות שונות, היא לא יכולה הייתה לנסוע. באותו זמן לא יידעו אותה כי המצב היה מסוכן מדי. פעם אחת, במפגש של עמיתים לעבודה, נודע לה על ההחלטה הזאת. נתחו זאת: מה עשויה הייתה להיות התוצאה כשהאישה הזאת גילתה? (סביר להניח, שמישהו בעל חשיבה של אדם רגיל לא היה מגיב באופן משמעותי במיוחד לאחר גילוי כזה. הוא היה מביא בחשבון שהוא לא יכול לצאת מגבולות המדינה מפני שהמצב מסוכן, והוא היה מסוגל לטפל נכונה בעניין. אבל אם האישה הזו הייתה מגלה, יכול להיות שהיא הייתה נמלאת זעם ומנסה להתמקח עם האל.) נכון, תפסתם במידה מסוימת את האופי של אנשים מהסוג הזה. כך הם האנשים האלה – בלי קשר למהות העניין, הם לא יסכינו עם קיפוח אלא ינצלו את העניין לטובתם. בכל דבר הם חייבים להתעלות על אחרים ולהיות טובים מכולם. בכל דבר הם חייבים להיות הטובים ביותר; הם חייבים לקבל כל דבר נחשק, ולא מקובל עליהם שלא יהיה להם נתח בדבר כלשהו. מיד כשנודע לאישה על העניין הזה, היא השליכה את עצמה על הרצפה בהתקפת זעם. הפן השטני שלה התגלה, והיא הטיפה לעמיתיה ופרקה עליהם את זעמה. מאין נבע הזעם שלה? לכאורה היא כעסה על האחים והאחיות, אבל על מי היא באמת כעסה? (היא כעסה על האל.) זה מה שקרה. אם כך מה הייתה הסיבה לכעס שלה? מה היה מקור הכעס? (זה שהרצונות שלה לא באו על סיפוקם.) זה שהיא לא השיגה דבר נחשק ושהמטרה שלה לא הושגה. הפעם לא עלה בידה להפיק תועלת; במקום זה אנשים אחרים הפיקו תועלת והיא לא יכולה הייתה להשתתף, ולכן היא רתחה מזעם; היא לא הייתה מסוגלת יותר להעמיד פנים; היא נתנה פורקן לזעמה ולכל המרמור והטינה שבליבה. בעבר, היא תמיד חייבת הייתה להיות הראשונה לדעת מה העליון עושה. היא רצתה תמיד להיות בקשר עם העליון, ולא תִקשרה עם אחים ואחיות. היא תמיד התייחסה לעצמה כאל אישיות רמת מעלה, לא כאל חברה מן השורה, ולכן היא חשבה שהפעם, גם היא – מי אם לא היא – צריכה לנסוע אל מחוץ לגבולות המדינה. היא הייתה המועמדת המובילה והגיע לה ליהנות מיחס כזה. זה מה שהיא באמת חשבה בליבה. עתה התחוור לה שהיא לא תיהנה מיחס כזה, שכל הקושי שהיא סבלה במשך כל אותן שנים היה לשווא; היא נותרה בלי דבר מהמעמד שהיא טיפחה בשקידה ומהיחס שהיא רצתה. באותו רגע כל הדברים האלה התפרקו ולא נותר מהם זכר. באופן בל ייאמן, לא היה בכוחה להשיג במרמה דבר נחשק כה רב ערך; באופן בל ייאמן היא נזנחה, ולכן היא חשבה שהיא לא תופסת מקום חשוב בלב האל ושהיא אדם מן השורה. בתוך תוכה קו ההגנה שלה קרס כליל, והיא לא העמידה עוד פנים ולא הסתירה דברים. היא נתקפה זעם, צרחה על אנשים, פרקה את תסכולה, כעסה וחשפה את הטבע שלה, בלי לדאוג מה אחרים יגידו ואיך הם רואים זאת. לאחר מכן היא נשלחה לקבוצה לבצע חובה. במהלך ביצוע חובתה היא עשתה הרבה דברים רעים, ובסופו של דבר האחים והאחיות בקבוצה כתבו יחד מכתב ודרשו שהיא תגורש. מה הייתה הסיבה לגירושה? האחים והאחיות מסרו שאת הרע שהיא עשתה אפשר לתאר במשפט אחד: כל כך הרבה רע, שלא ניתן להעלות הכול על הכתב! במילים אחרות, היא עשתה יותר מדי רע, וטבע הדברים שהיא עשתה היה חמור מדי – לא ניתן היה להמחיש אותו כהלכה רק במשפט או שניים, וגם סיפור או שניים לא היו מספיקים כדי לשטוח אותו. היא עשתה אינספור דברים רעים וזה הכעיס אנשים, ולכן הכנסייה גירשה אותה. הדברים הרעים האלה שהיא עשתה לא נעשו לפני שעלה הנושא של הנסיעה אל מחוץ לגבולות המדינה, אז למה היא הייתה מסוגלת לעשות את הדברים האלה אחרי שהוא עלה? משום שהנושא של היציאה מגבולות המדינה לא התממש כפי שהיא קיוותה. מובן שהדברים הרעים שהיא עשתה והכיעור שהיא חשפה היו סוג של נקמה ושל פורקן שנגרמו אך ורק בגלל שהיא לא קיבלה את הדבר הנחשק הזה. אמרו לי, כאשר אדם שבאמת חותר אל האמת ושניחן באנושיות נתקל במצב כזה, גם אם הוא אינו מבין אמיתות רבות, האם הוא מסוגל לאפשר ביטויים כאלה? האם הוא מסוגל לחשוף את הדברים האלה? כל מי שניחן במעט אנושיות, במעט מצפון ובמעט תחושת בושה, לא יעשה את הדברים האלה אלא ירסן את עצמו. הוא אמנם לא שמח, לא שבע רצון ופגוע מעט, אך הוא חושב על כך שהוא רק אדם מן השורה, שהוא לא צריך להילחם כדי לקבל את הדבר הזה, שמי שמאמינים באל צריכים לחתור אל האמת, להתמסר לתיזמורי האל בכל דבר ושלא צריכה להיות להם שום ברירה, ושאנשים הם יצירי בריאה ואינם מרשימים בשום אופן שהוא. הוא יהיה עצוב כמה ימים, אבל אחר כך זה יהיה נחלת העבר. הוא עדיין יאמין כפי שהוא אמור, והוא לא יעשה רע או ינקום בגלל העניין הזה, וגם לא יפרוק את זעמו בגללו. לעומת זאת, אנשים שאינם חותרים אל האמת ושהאופי שלהם שפל, מסוגלים להפגין את כל המעשים הרעים האלה שהם מעולם לא הפגינו קודם לכן רק בגלל עניין פעוט אחד. דבר זה מסביר את הבעיה. הוא מסביר את המהות האנושית של אנשים מסוג זה, ומסביר את העיסוקים האמיתיים של אנשים כאלה, היינו, פרצופם האמיתי מתגלה דרך החשיפה של העניין הזה. ראשית, המהות שלהם כולה היא מהות של צורר משיח. שנית, הם מעולם לא חתרו אל האמת וגם מעולם לא התייחסו לעצמם כמושא לישועה ולא התמסרו לתיזמורי האל ולסידוריו. הם אינם חותרים להתמסרות לאל; הם חותרים רק למעמד ולהנאות; הם חותרים רק ליחס מיטיב ולהשתוות בדרגתם לאל. כל דבר שהאל נהנה ממנו, גם הם נהנים ממנו. כך הם אינם נוהים אחרי האל לחינם. אלה הם הדברים שהם חותרים אליהם. זוהי מהות הטבע של אנשים מסוג זה; זה פרצופם האמיתי, והנוף הפנימי של ליבם. אותו עניין שם קץ לעשרים שנות אמונה של האישה הזאת – הכול ירד לטמיון.

אמרו לי, איפה אמורים להיות עכשיו שני האנשים האלה? בכנסייה או במקום אחר? (בעולם הכופרים.) למה אתם אומרים זאת? איך קבעתם את זה? על מה דבריכם מתבססים? (בגלל שהם חסרי אמונה, והאמונה שלהם באל היא לא לשם חתירה לביצוע חובותיהם כיצירי בריאה. בסוף אנשים כאלה לא מסוגלים לעמוד איתן באמונתם ויכולים רק לחזור לעולם.) בסוף, הם לא מסוגלים לעמוד איתן באמונתם אבל זה עדיין לא הסוף, אז איך זה שהם נעלמו? עליך להתבונן במה שהם חשבו בסתר ליבם. הם יכולים היו לעשות דברים כאלה ולבחור בחירות כאלה אך ורק כשפעילות מסוימת התרחשה בליבם. מהו האופן שבו הם ניתחו והעריכו את העניין הזה, ואשר גרם להם לבחור בנתיב כזה? בסתר ליבם הם אמרו לעצמם: "האמנתי באל כל השנים האלה וסבלתי קשיים רבים. כמהתי תמיד ליום שיהיה לי שם טוב. בזכות זה שאני עם העליון, יוצא לי שם טוב ואני יכול להראות את פניי. עכשיו סוף סוף יש לי הזדמנות לצאת מגבולות המדינה. זה אדיר! זה דבר שמעולם לא העזתי להעלות בדעתי לפני שהאמנתי באל. זה כמו לקבל כתר הודות לאמונה באל, אבל מתברר שאני לא אהיה חלק מדבר נחשק גדול שכזה. אני לא יכול לקבל את זה. בעבר חשבתי שיש לי מקום בטוח בלב האל, אבל עכשיו אני רואה שזה לא כך. נראה שאיני יכול לקבל שום דבר נחשק מן הנהייה אחרי האל. הם לא חשבו עליי כשדובר על דבר גדול כמו נסיעה אל מחוץ לגבולות המדינה, אז הסיכוי שאקבל כתר בעתיד קטן אפילו יותר, הלוא כן? לא בטוח מי יקבל אותו, ונראה שאפסה התקווה שזה יהיה אני." האם הם היו נכונים עדיין לנהות אחרי האל כשהם חשבו שאפסה התקווה? מה הייתה המטרה שלהם בקשיים שהם חוו ובמחיר שהם שילמו קודם לכן? רק הודות לתקווה הקלושה הזאת, הודות לרעיונות הקטנים האלה שהם טיפחו בליבם, הם פעלו באופן הזה וביטאו את עצמם כך. האם הם יכולים להמשיך להאמין עתה, שתקוותיהם נגוזו ורעיונותיהם הם לשווא? האם הם יכולים להמשיך להיות מרוצים אם יישארו בבית האל ויבצעו את חובתם? האם הם יכולים להיות מוכנים לא להרוויח מאום ולהתמסר לתיזמורי האל ולסידוריו? השאיפות והרצונות של צוררי משיח כה גדולים, שהם בשום אופן לא יהיו מוכנים שזו תהיה התוצאה של המאמצים ושל המחיר שהם שילמו. הם חולמים שהמחיר שהם משלמים והמאמצים שלהם ישיגו להם כתר ודברים נחשקים, ושלא משנה איזה דבר נחשק יש לבית האל, הם צריכים לקבל נתח ממנו – זה בסדר שאנשים אחרים לא יקבלו, אבל הם חייבים לקבל. האם אנשים בעלי שאיפות ותאוות בצע חזקות כל כך יכולים לבצע את חובתם בלי לקבל דבר בתמורה, ולהשקיע מאמץ בלי לקבל דבר בתמורה? הם בשום אופן לא יכולים לעשות זאת. יש האומרים: "תנו להם לחתור אל האמת. ברגע שהם יקשיבו להרבה אמיתות, האם הם לא יוכלו להשיג זאת?" אחרים אומרים: "אם האל ייסר וישפוט אותם, זה לא ישנה אותם?" האם כך זה עובד? האל אינו מייסר ושופט אנשים באופן הזה ואינו מושיע כך אנשים. זה בדיוק סוג האנשים שהוא ייפטר מהם. מה שונה בין מה שאני אמרתי לבין מה שאתם אמרתם זה עתה? האם מה שאתם אמרתם הוא האופן האמיתי שבו ליבם פועל? האם זהו ביטוי המהות של אנשים מעין אלה? (לא.) אם כך מה אמרתם? (תחושות ותאוריות חלולות.) מעצם טבעם, הדברים שאמרתם נוטים מעט לכיוון ניתוח והערכה, ומדובר בהערכה ובהגדרה שלהם על בסיס תאוריה. אין אלה המחשבות והגילויים האמיתיים שלהם, וגם לא ההשקפות האמיתיות שלהם. זהו ביטוי של אנשים מעין אלה שניחנים במהות של צורר משיח. אם קיים דבר נחשק שהם לא קיבלו, הטבה שהם לא נהנו ממנה או יתרון שהם לא השיגו, הם רותחים מזעם, מאבדים את אמונם באמונה באל ובחתירה אל האמת, אינם מוכנים להאמין באל, רוצים לברוח ורוצים לעשות דברים רעים. הם עושים דברים רעים כדי לפרוק זעם ולהתנקם – לפרוק את אי ההבנות שלהם לגבי האל ואת הטינה שלהם כלפי האל. האם יש לטפל באנשים האלה? האם צריך להתיר להם להמשיך לבצע את חובתם בכנסייה? (לא.) אם כך איך צריך לטפל באנשים האלה? (צריך לגרש אותם.) האם קיים אדם שהפסיק להאמין בגלל שלא התאפשר לו לצאת מגבולות המדינה? (כן.) מהם האנשים האלה? (חסרי אמונה. הם מאמינים באל רק בשביל לחתור אל קבלת ברכות, וכשהשאיפות והרצונות שלהם אינם באים על סיפוקם הם בוגדים באל.) הם מסוגלים להפסיק להאמין באל בגלל דבר פעוט מעין זה. על אנשים כאלה לא ניתן לומר שהם ניחנים באמונה אמיתית או באמונת שקר – האופי שלהם הוא כל כך שפל!

מקרה שלישי: בלתי אפשרי עבורם להמשיך לחיות לאחר החזרה הביתה לכפר

ישנם אנשים שנולדים בכפר ולמשפחותיהם אין כסף רב למחייתם. החפצים שהם משתמשים בהם בחיי היומיום שלהם הם פשוטים, וחוץ ממיטה קשה, ארון ושולחן כתיבה אין שום ריהוט אחר בביתם. הרצפה שלהם עשויה מלבנים או מעפר – אין להם אפילו רצפת בטון. תנאי החיים שלהם צנועים מאוד. אחרי שהם מתחילים להאמין באל, הם מבצעים את חובתם בהפצת הבשורה ומגיעים לאזורים אמידים מסוימים. הייתה אישה כזאת שהסתכלה מסביבה וראתה שלרוב האחים והאחיות יש בבית רצפת עץ או ריצוף מאריחים; על הקירות היו טפטים; הבתים שלהם היו נקיים מאוד והם יכלו להתרחץ מדי יום. בנוסף היו בביתם רהיטים רבים: מקלטי טלוויזיה וארונות גדולים, כמו גם ספות ומזגנים. בחדרי השינה שלהם היו מיטות של סימונס ובמטבחים מכשירי חשמל מכל הסוגים: מקררים, תנורי מיקרוגל, תנורי אפייה, כיריים, קולטי אדים וכדומה. זה היה מראה מסחרר. חוץ מזה, בערים גדולות כגון אלה היו מקומות מסוימים שבהם אפשר היה לעלות ולרדת במעלית בין הקומות. המקום הזה פקח את עיניה, ואחרי שהיא עבדה שם זמן מה בהפצת הבשורה היא לא רצתה לחזור. למה? היא חשבה לעצמה: "בית העפר של משפחתי אינו משתווה למקום הזה מכל בחינה שהיא. כולנו מאמינים באל, אז איך יכול להיות שהאנשים האלה חיים בתנאים הרבה יותר טובים מאשר המשפחה שלי? החיים של האנשים האלה הם גן עדן. המשפחה שלי חיה בדיר חזירים – הרבה יותר גרוע מאשר האנשים האלה!" אחרי שהיא עשתה את ההשוואה הזאת היא הרגישה מדוכדכת וחשה שהיא קשורה למקום הזה עוד יותר, והרצון שלה לחזור פחת עוד יותר. היא חשבה בליבה: "אם אוכל לעבוד פה לטווח ארוך, לא אצטרך לחזור הביתה, נכון? אותו חור מעפר לא ראוי למגורי אדם." היא נשארה בעיר הגדולה במשך זמן מה ולמדה לאכול, להתלבש וליהנות מהחיים כמו העירוניים, וגם למדה לחיות כמו העירוניים. באותם ימים היא הרגישה שהחיים טובים כל כך. היה לה טוב שיש לה כסף. בעוני לא היה כל עתיד לאנשים. העניים היו מושא לזלזול מצד אחרים, ואפילו הם זלזלו בעצמם. ככל שהיא חשבה על כך יותר, כך היא רצתה פחות לחזור, אבל לא היה בכוחה לעשות דבר – היא הייתה חייבת לחזור הביתה. אחרי שהיא חזרה הביתה, היא חשה בליל של רגשות מעורבים בליבה והיה לה קשה מאוד להתמודד. ברגע שהיא נכנסה הביתה היא ראתה את רצפת העפר, וכשהיא התיישבה על המיטה מעל משטח ההסקה התחושה הייתה כל כך קשה ולא נוחה. כשהיא נגעה בקירות, ידה התכסתה בלכלוך. כשהיא ציינה דבר מה טעים שברצונה לאכול איש לא הבין את השמות, ולא היו שום אמצעים שבהם היא יכלה להשתמש כשרצתה להתרחץ לפני השינה. היא חשבה שחיים כאלה הם נחותים מדי, נטרה טינה להוריה על היותם כה עניים עד שלא יכלו להרשות לעצמם דבר ממה שהיא רצתה, וכל הזמן התרגזה עליהם. מאז שהיא חזרה, היא כמו הפכה לאדם אחר. היא הסתייגה מבני משפחתה ומכל דבר בביתה וחשבה שהוא כל כך פרובינציאלי עד שהיא לא מסוגלת לגור שם עוד, ושאם היא תמשיך לגור שם היא תמות מרוב מרמור. העזיבה את הבית פקחה את עיניה, אבל דבר זה היה לרועץ וגרם להוריה לכעוס עליה מאוד. באותה נקודת זמן צץ בראשה רעיון: "אם ההורים שלי לא היו מאמינים באל, ואם אני לא הייתי מאמינה באל, אז החיים שלנו בטוח היו טובים יותר ממה שהם עכשיו. גם אם לא היינו יכולים לישון על מיטות סימונס, לפחות היינו אוכלים טוב יותר והיינו יכולים לרצף את הרצפה באריחים." היא חשבה שזה פועל יוצא של האמונה באל, שהאמונה באל משמעה שאדם חייב להיות עני, שאדם לא יכול לנהל חיים טובים אם הוא מאמין באל, וגם לא לאכול דברים טובים וללבוש בגדים יפים. מאותו רגע, אותה אישה אמיצה ויוצאת מגדר הרגיל' שהגיעה להישגים בכמה מחוזות, לא הייתה מסוגלת לקום על רגליה והרגישה ישנונית במשך היום כולו. היא התקשתה לקום בבוקר והדבר הראשון שהיא עשתה היה להתארגן ולהתאפר, ואז ללבוש בגדים שאנשים בעיר לובשים בדרך כלל. אחר כך היא הייתה עוטה הבעה זעופה ומהרהרת בינה לבינה מתי תוכל להיפטר מחיי הכפר האלה ולחיות באופן שאנשים חיים בעיר. הדרשות שהיא נהגה להטיף והנחישות שלה נעלמו כולן – היא שכחה מכל זה. היא לא ידעה אפילו אם היא מאמינה. היא השתנתה עד כדי כך מהר. בגלל שעיניה נפקחו מעט וסביבת המחיה שלה ואיכות החיים שלה השתנו, היא נחשפה.

בעבר האישה הזאת הסתובבה והטיפה בכל מקום ועשתה עבודה. היא ניחנה בנחישות רבה ובכוח רב, אבל הללו היו רק כלפי חוץ. עמוק בתוכה היא אפילו לא ידעה למה היא חותרת, מה היא אוהבת ואיזה מין אדם היא. התנסות אחת של חיים בעיר שינתה מן היסוד את מצב החיים שלה, ופרק זמן אחד של התנסות בסגנון חיים מלא שפע שינה לחלוטין את כיוון חייה. מה בדיוק הייתה הסיבה? מי שינה אותה? זה לא יכול היה להיות האל, נכון? מובן שלא. אם כך מה הייתה הסיבה? זה היה משום שהסביבה חשפה אותה, חשפה את מהות הטבע שלה וחשפה את מה שעניין אותה ואת הנתיב שהיא הלכה בו. באיזה נתיב היא הלכה? זה לא היה נתיב של חתירה אל האמת, וגם לא הנתיב של פטרוס או הנתיב של מי שזוכים בישועה והופכים למושלמים, וגם לא הנתיב של שאיפה למלא חובה של יציר בריאה; למעשה זה היה נתיב של צורר משיח. הנתיב של צורר משיח הוא ספציפית נתיב של מרדף אחרי מוניטין, מרדף אחרי מעמד ומרדף אחרי תענוגות חומריים. זו המהות של אנשים כאלה. אם לא אלה היו הדברים שהיא חתרה להשיג, ואם היא הייתה אדם שחותר אל האמת, אזי שינוי קטן שכזה בסביבה בשום אופן לא היה חושף אותה. לכל היותר היא הייתה חשה רפיון מסוים, או מעט דכדוך ומכאוב, או שהיא הייתה מפגינה כמה ביטויים מטופשים, אבל לא עד כדי כך שהיא הייתה נחשפת באורח בוטה שכזה. מהי מהות החתירה של אנשים כאלה? הם חותרים אל אותם דברים כמו כופרים, ואל אותם דברים כמו כל אדם בעולם הזה שרודף אחרי תהילה, אחרי רווח ואחרי מגמות רעות. הם אוהבים את הבגדים האופנתיים של הכופרים ואת האופן שכופרים נוהים אחרי מגמות רעות, ועוד יותר מכך הם אוהבים את האובססיה של כופרים לסגנון חיים ראוותני של הבשר. לכן, שינוי אחד בסביבתה של האישה הזו גרם לשינוי מוחלט בהשקפתה על החיים ובגישה שלה כלפי העולם הזה וכלפי החיים. היא חשבה שהאמונה באל וחתירה אל האמת אינן הדבר החשוב ביותר, ושכאשר אנשים חיים בעולם הזה הם צריכים ליהנות מהבשר וליהנות מהחיים, לרדוף אחרי אופנות ולהידמות לדמויות הכריזמטיות והמרשימות של החברה, שגורמות לראשים להסתובב בהליכתן ומעוררות קנאה וסגידה אצל אנשים. יש אנשים שחותרים אל האמת ומבינים את כוונות האל, ומשום כך, אחרי שהם מכירים סביבות נוספות ומתוודעים לכל מיני אנשים ועיניהם נפקחות, יש להם יכולת לעמוד טוב יותר על טיבן של האופנות הרעות האלה ועל טיב המין האנושי. ליבם מסוגל יותר לשנוא את הנתיב שאנשים ארציים הולכים בו, וגם להבחין בו ולנטוש אותו כליל בעודם חותרים להליכה בנתיב שהאל מנחה אותם ללכת בו. אשר לאותם אנשים שאינם חותרים אל האמת ושניחנים במהות של צורר משיח, ברגע שהעיניים שלהם נפקחות והם נחשפים לסביבות שונות, השאיפות והרצונות שלהם לא זו בלבד שאינם פוחתים, אלא הם צומחים וגדלים. אחרי שהשאיפות והרצונות שלהם גדלים, האנשים האלה מקנאים עוד יותר בחייהם של אותם אנשים בעולם שנהנים מדברים טובים ושיש להם כסף והשפעה, ובתוך תוכם הם מפתחים בוז כלפי חייהם של מאמינים. הם חושבים שרוב המאמינים אינם נוהים אחרי העולם, שאין להם כסף, מעמד, או השפעה ושהם לא ראו עולם, שבניגוד לכופרים אין להם כריזמה או הבנה איך ליהנות מהחיים, ושהם אינם מרבים להתרברב כמו הכופרים. כתוצאה מכך, עמוק בתוך ליבם מתפתחים התנגדות ואנטגוניזם כלפי האמונה באל. לפיכך, עבור אנשים רבים בעלי מהות של צורר משיח, מתחילת אמונתם באל ועד עתה לא ניתן לומר אם הם אכן בעלי מהות של צורר משיח, אבל ביום מן הימים, כשתיקרה על דרכם הסביבה הנכונה, היא תחשוף אותם. בעבר, טרם חשיפתם של אותם אנשים שנחשפו, גם הם פעלו על פי הכללים ועשו את שהיו אמורים לעשות. הם עשו את כל מה שבית האל ביקש מהם לעשות והיו מסוגלים לשאת סבל ולשלם מחיר. על פניו נדמה היה שהם צייתנים, אנשים שהולכים בנתיב הנכון וניחנים בצלם ובהתנהגות של מי שמאמינים באל. ואולם, לא משנה מה הם עשו כלפי חוץ, המהות שלהם והנתיב שהם הלכו בו לא עמדו במבחן הזמן או במבחן של סביבות שונות. אם אדם ניחן במהות של צורר משיח ונמצא בנתיב של צורר משיח, אזי לא משנה כמה שנים הוא מאמין באל או עד כמה איתן הבסיס של אמונתו, הוא בהכרח ירדוף אחרי הנאות חומריות, אחרי סגנון חיים ראוותני ואחרי יחס חומרי עשיר, ויתרה מזו – הוא ירדוף אחרי כל סוג של דבר נחשק, ובה בעת יקנא בגישה של אנשים ארציים כלפי החיים. דבר זה ודאי. לפיכך, אף שהכול עתה מקשיבים לדרשות, אוכלים ושותים את דברי האל ומבצעים את חובותיהם – אנשים שעושים את הדברים האלה אבל אינם חותרים אל האמת, בהכרח ירדפו אחרי דברים חומריים. הדברים האלה יהיו בעדיפות עליונה אצלם, וברגע שהסביבה או הנסיבות המתאימות ייקרו על דרכם, הרצונות שלהם יגדלו וייכנסו לפעולה. ברגע שהדברים יגיעו לשלב זה, הם ייחשפו. אם אנשים אינם חותרים אל האמת, במוקדם או במאוחר היום הזה יגיע. כאשר הפיתויים והסביבות האלה מגיעים לאנשים שחותרים אל האמת, מבינים את האמת ושעבורם האמת היא הבסיס, הם מסוגלים לגשת אליהם נכונה, לדחות אותם ולשאת עדות לאל. כאשר הפיתויים האלה מגיעים, הם גם מסוגלים להבחין בין מה שחיובי למה ששלילי, והם יודעים אם זה דבר שהם רוצים בו. בדיוק כמו נשים מסוימות שלא מעוניינות בגברים שרודפים אחריהן ולא משנה כמה כסף יש להם. למה הן לא מעוניינות? בגלל שלגברים אין אופי טוב. יש נשים שלא מחפשות בן זוג בגלל שאין גברים עשירים שרודפים אחריהן. אם גבר בעל ממון היה מחזר אחריהן וקונה להן שמלת מעצבים שעולה עשרים אלף יואן, הן היו נמשכות, ואם הוא היה קונה להן אחר כך מעיל פרווה ששווה מאה אלף יואן או יהלום גדול, בית גדול ויפה ומכונית, הן מיד היו מוכנות להתחתן איתו. אם כך, כאשר הנשים האלה אמרו בעבר שהן לא יתחתנו, האם זה היה אמת או שקר? זה היה שקר. ולכן, יש אנשים רבים שאומרים שהם אינם נוהים אחרי העולם ואחרי האפשרויות והתענוגות שיש בו, אבל זה כאשר אין שום פיתויים שמונחים לפתחם; הסביבה אינה מאפשרת זאת. ברגע שנקרית בדרכם סביבה מאפשרת, הם ייפלו עמוק לתוכה ולא יהיו מסוגלים לחלץ את עצמם. בדיוק כמו בדוגמה שזה עתה נתנו. האישה לא חילצה את עצמה מן המצב. אחרי שהיא נהנתה זמן מה מחיי העיר, היא לא ידעה מי היא ואיבדה את דרכה. לו היו מציבים אותה בארמון, האם היה עליה לגרום להוריה להתאבד בהקדם האפשרי כדי שלא יכתימו את שמה? אנשים כאלה מסוגלים לעשות כל סוג של דבר מטופש לשם ההנאה, המוניטין, אורח החיים הראוותני ואיכות החיים הגבוהה שלהם. הם חסרי ערך וניחנים באופי בזוי. האם אנשים כאלה חתרו אי פעם אל האמת? (לא.) אם כך מנין באו הדרשות שהיא הטיפה? האם היו לה דרשות להטיף? מה שהיא הטיפה לא היה דרשות אלא דוקטרינה. היא לא הטיפה דרשות, אלא העמידה פנים והוליכה אנשים שולל. היא הטיפה כל כך הרבה דרשות, אז איך יכול להיות שהיא לא הייתה מסוגלת אפילו לפתור את הבעיות האישיות שלה? האם היא ידעה שהיא מסוגלת להגיע למצב הזה? האם היא ראתה דברים לאשורם? היא הטיפה כל כך הרבה דרשות, ואף על פי כן אחרי שהיא נהנתה זמן מה מהחיים בעיר, היא לא הייתה מסוגלת להתגבר על פיתויים כאלה ולא הייתה מסוגלת לשאת עדות. אם כך, האם מה שהיא הטיפה היה דרשות? ברור שלא. זהו המקרה השלישי.

מקרה רביעי: שימוש כוזב במנחות לצורך תשלום חובות

בעבר, כשהייתי בסין, היה עלינו למצוא מקום בטוח יחסית למפגשי עובדים, ולכן מצאנו משפחה מארחת. המשפחה הזאת מוכנה הייתה לארח אותנו ועזרה להגן על אותו מקום. ואולם אחרי זמן מה התחילה המשפחה לחשוב: "נראה שאתם מתכוונים להיפגש כאן בטווח הארוך. אתם לא יכולים להיפגש בשום מקום חוץ מאשר בבית שלנו, אז עלינו לנצל את ההזדמנות כדי להפיק תועלת מהמצב. האם לא יהיה טיפשי מצידנו לא לעשות זאת?" פעם אחת, כשהתכנסנו לישיבת עובדים ולפני הגעת כל המשתתפים, אדם בא לבית המשפחה המארחת ללא שום סיבה נראית לעין, התיישב בסלון ולא עזב. המשפחה המארחת באה ואמרה שהאיש הזה הגיע לגבות חוב, ושהם לוו ממנו כסף לפני כמה שנים ולא החזירו אותו. מה לדעתכם קרה פה? האיש הזה יכול היה לבוא לפני כן, או שהוא יכול היה לבוא מאוחר יותר, אבל במקרה הוא בא בדיוק באותו זמן כדי לגבות חוב. האם זה היה סתם צירוף מקרים, או שמא מישהו תכנן זאת כך בכוונה? קשה היה שלא לחשוד. היה שם משהו חשוד. מה התרחש שם? האין זה שלמשפחה היו כוונות רעות, והיא הזמינה את אותו אדם בכוונה? (כן.) אמרתי: "תוציאו אותו מפה מיד." המשפחה אמרה: "הוא לא ילך עד שלא ישלמו לו." אמרתי: "למה אתם לא מחזירים לו את הכסף?" המשפחה התחילה לגמגם ורמזה שהם לא היו משלמים לו גם אם היה להם כסף – הם רצו הלוואה בחינם. גובה החובות המתין שם ולא עזב גם בזמן שכמה מהעובדים האחרים עמדו להגיע. מה תכננה המשפחה המארחת לעשות? האם לא הייתה זו מזימה מתוכננת מראש? (כן.) מאוחר יותר אמרתי למישהו לתת למשפחה כסף ולגרום לה להיפטר מיד מגובה החובות. גובה החובות עזב בתוך חצי שעה מרגע שניתן להם הכסף. השכל הישר אומר שגובה החובות לא היה אמור לחזור, אבל העניין הזה טרם בא על סיומו. חודש לאחר מכן, גובה החובות הופיע שוב לפני ישיבת העובדים. המשפחה המארחת אמרה שבפעם שעברה שולם רק חלק מהחוב ולא כולו. מה הייתה המטרה שלהם באומרם זאת? לגרום לבית האל לפרוע שוב חוב של המשפחה. בדיוק כמו בפעם הקודמת, גובה החובות עזב לאחר שניתן להם הכסף. מאז לא שב עוד גובה החובות כשהלכנו לשם להיפגש, משום שכבר שילמנו את חובה של המשפחה בשני תשלומים. הם חששו שאם הם יבקשו כל כך הרבה כסף מראש לא נסכים לשלם, ולכן הם ביקשו אותו בשני חלקים. איך יש להתייחס לכסף הזה? האם בית האל הלווה אותו למשפחה, או שמא המשפחה תמרנה את בית האל לתת לה אותו? (היא תמרנה את בית האל.) למעשה, המשפחה הערימה על בית האל לתת לה את הכסף. אם כך, למה בית האל נתן לה את הכסף? האם לא יכולנו לא לתת להם את הכסף? אחרי הכול, הגיוני וחוקי מבחינתנו לא לתת להם אותו, אבל משמעות הדבר הייתה שהעובדים לא היו יכולים להיפגש. אם כך מה היה הרציונל שלנו בנתינת הכסף למשפחה? באותו זמן, חשבתי להתייחס לכסף הזה כאל שכר דירה. לו שכרנו אכסניה או אולם ספורט, האם זה לא היה עולה לנו כסף גם? אנחנו לא יכולים להיפגש במקומות האלה וזה גם לא בטוח. כאן המשפחה עוזרת להגן על המקום הזה והביטחון שלנו ודאי, ולכן האם הגיוני שבית האל יוציא סכום מסוים כדי לפרוע את חובותיה? (כן.) העניין הוא שהכסף לא ניתן באופן גלוי לב. ואולם בסביבה כמו ארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, לעתים קרובות הכרחי לעשות דברים כאלה.

אנשים מסוימים ניחנים באנושיות רעה ולא לגמרי מעוניינים לבצע את חובת האירוח. אנחנו משתמשים בהם כדי להגן על המקום שאנחנו נמצאים בו, ולכן אנחנו חייבים לאפשר להם לנצל את המצב במידה מסוימת. עם זאת, אחרי שהם מנצלים את המצב, האם הם יכולים עדיין להשיג ישועה? לא. זה לא שהאל לא רוצה להושיע אותם, אלא שאדם מסוג זה לא מסוגל להשיג ישועה. הוא מערים על כולם ומנצל את כולם. כאשר הוא מבצע את חובותיו ומנסה להכין כמה מעשים טובים, הוא תמיד צריך להפיק מהם במרמה דבר מה נחשק, ולא משנה עם מי הוא בקשר, הוא מציית לעיקרון שיש תמיד להפיק תועלת ולעולם לא לצאת מקופח. זהו העיקרון שהוא פועל על פיו לשם ביצוע חובות בבית האל. אם כך, מאין באים ה"מעשים הטובים" האלה? בית האל קונה אותם ומשלם עבורם, במקום שהאנשים האלה יכינו את המעשים הטובים בעצמם; הם אינם מכינים מעשים טובים. הם מספקים מקום, בית האל מוציא כסף ומתייחס לכך כאל שכר דירה. אין לזה שום קשר למעשים טובים, ואין זה מעשה טוב שהם עשו. איזה מין התנהגות זו כשאדם מנפנף בכך שהוא מספק מקום לאחים ולאחיות בשם בית האל בשביל להשיג באופן כוזב כסף או פריטים מבית האל? איזה מין אופי יש לאדם מעין זה? האם ההתנהגות שלו ראויה להנצחה על ידי האל? מהו הדירוג שניתן לאופי שלו בלב האנשים ובלב האל? הכנת מעשים טובים היא דבר מה שאתה אמור לעשות – אתה מכין מעשים טובים לטובת הייעוד שלך, וכל מה שאתה עושה הוא למען עצמך, לא למען אחרים. כבר מעצם כך שאתה עושה את מה שאתה אמור לעשות, קיבלת תגמול והשגת את הדבר הנחשק שהתכוונת אליו, אז איך האל רואה אותך בליבו? אתה עושה דברים טובים במטרה להשיג דבר מה לטובת האינטרסים שלך, לא כדי לזכות באמת או לזכות בחיים, קל וחומר בשביל לרצות את האל. האם האל יכול עדיין להושיע אנשים כאלה? לא. הם בסך הכול מכינים מעשה טוב קטן ומבצעים מחויבות פעוטה וחובה, ואף על פי כן הם פושטים את ידם ומבקשים מבית האל תשלום, מתחשבנים עם בית האל על סכומים זעומים, הוגים כל מיני דרכים להערים על בית האל ולהשיג דברים נחשקים, ומוודאים שלעולם לא ייצאו מקופחים, כאילו הם עושים עסקים. כיוון שכך, המעשה הטוב הזה איננו מעשה טוב – הוא הופך למעשה רע, ולא זו בלבד שהאל לא ינציח אותו, הוא גם ינשל את האנשים האלה מזכותם להיוושע. כשאותה משפחה גרמה לבית האל לשלם עבורה את חובה, האם היה בכך שמץ מרמה? זה מה שצוררי משיח עושים. כשהם רוצים כסף הם לא עושים זאת בגלוי, אלא הם עושים זאת בדרך שטבעה כוזב ומנצלים הזדמנות לסחוט דברים. האם האל מושיע את מי שסוחטים את מנחות האל? (לא.) אם האנשים האלה מתחרטים וניחנים באמונה אמיתית, האם צריך להושיע אותם? (לא.) למה? (העובדה שהאנשים האלה היו מסוגלים להתנהג כלפי בית האל באופן כוזב, פירושה שלאל אין מקום בליבם – הם חסרי אמונה טיפוסיים.) האם חסרי אמונה יגלו חרטה? חסרי האמונה שהם צוררי משיח לא יגלו חרטה. האינטרסים האישיים שלהם ניצבים בלב כל דבר שהם עושים, והם לעולם לא יגלו חרטה, גם אם ימותו. הם אינם מודים שהם עשו דבר מה שגוי, וגם אינם מודים שהם עשו רע, אז על מה הם יתחרטו? חרטה מיועדת לאנשים שניחנים באנושיות, שיש להם מצפון והיגיון ושמסוגלים לראות נכוחה את השחיתות שלהם ולהודות בה. כאשר אותה משפחה מארחת ביצעה חובה פעוטה, היא הייתה חייבת להפיק מכך במרמה דבר מה נחשק, ואפילו הזדמנות כזאת היא לא החמיצה. הם היו נוכלים גדולים. זה המקרה הרביעי.

מקרה חמישי: דרישת משכורת תמורת עבודתם למען בית האל

בסין ישנה עבודה מסוימת שהיא מסוכנת יחסית, ושלביצועה נדרשים אנשים נבונים ובעלי הסמכות מסוימות. באותו זמן היה אדם שהחזיק בהסמכות האלה, ולכן העליון ארגן שהוא יעשה עבודה מסוימת. בעודו מבצע את העבודה הזאת, הוא העלה בקשה ואמר כי מרגע שהתחיל לבצע את אותה עבודה, הוא לא יכול היה עוד ללכת מדי יום לעבודה הקבועה שלו, ומשפחתו התקשתה מעט להסתדר. בית האל נתן לו קצת כסף להוצאות מחיה, והוא שמח בכך מאוד ונטל על עצמו את העבודה שניתנה לו; ואולם הביצועים שלו בעבודה היו ממוצעים בלבד. אחרי תקופה מסוימת למשפחתו לא הייתה שום בעיה להסתדר, אבל הוא העלה בפני בית האל דבר מה אחר שצץ, ובית האל נתן לו עוד קצת כסף להוצאות מחיה, כדי לוודא שהוא יוכל להסתדר. הוא הסכים באי רצון להמשיך בביצוע העבודה שלו, אבל האם הוא עשה אותה היטב? זה היה בלגן אחד גדול. אם התחשק לו לעשות משהו הוא עשה מעט, ואם לא התחשק לו לעשות כלום הוא לא עשה דבר. דבר זה עיכב את העבודה והסב לעבודת הכנסייה הפסדים מסוימים, ואנשים אחרים נאלצו להסדיר זאת. מאוחר יותר, בית האל יצר איתו קשר כדי להורות לו להשקיע מאמץ בעבודתו, ושבית האל ימשיך לעזור לו לפתור כל קושי שיש לו. הוא לא אמר זאת לבית האל באופן ישיר, פנים אל פנים, אבל לכמה אחים ואחיות הוא אמר ביחידות: "הוצאות מחיה זה מה שחסר לי? איזו בעיה גדולה יכול לפתור הכסף המועט הזה? כשאני מבצע את העבודה הזאת אני פותר בעיה כל כך גדולה עבור בית האל. גם בית האל צריך לפתור בעיות גדולות עבורי. כרגע לבן שלי אין כסף לשכר לימוד, והבעיה הזאת לא נפתרה. מעט הכסף הזה הוא לא מה שחסר לי." אלה היו הדברים שהוא חשב באמת, אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו לומר אותם לבית האל פנים אל פנים; תחת זאת הדבר התגלה כשהוא פרק את מה שעל ליבו ביחידות. איך היה צריך לפתור את המצב הזה? האם בית האל היה צריך להמשיך להשתמש בו, או למצוא מישהו אחר? (למצוא מישהו אחר.) למה? האופי והמהות שלו כבר נחשפו. לא רק שהוא רצה שבית האל יתמוך בהוצאות המחיה של משפחתו, הוא גם רצה שבית האל ישלם עבור שכר הלימוד של בנו, ומאוחר יותר הוא אמר שאשתו חולה ורצה שבית האל ישלם על הטיפול בה. האם הוא לא ביקש עוד ועוד? הוא חשב שבכך שהוא עושה את הדבר הפעוט הזה עבור בית האל הוא תורם תרומה גדולה, ושבית האל צריך לספק בלי תנאים כל דבר שהוא זקוק לו. לו הוא היה עובד בעבודה רגילה, האם הוא היה מסוגל להרשות לעצמו לשלוח את בנו לאוניברסיטה? האם הוא היה מסוגל להרשות לעצמו את הטיפול באשתו? לא בהכרח. ולכן, כשהוא עשה את העבודה הפעוטה הזאת בבית האל, למה הוא חזר וביקש כסף מבית האל? מה הוא חשב? מה הייתה ההשקפה שלו בעניין? הוא חשב שבלעדיו לא יהיה לבית האל אף אחד אחר שיבצע את העבודה, ולכן הוא חייב לנצל את ההזדמנות הזאת כדי למצוא סיבות לבקש מבית האל עוד כסף, ושאל לו לוותר על ההזדמנות ולצאת בידיים ריקות, כי אם הוא יחמיץ את שעת הכושר הזאת, היא תחלוף לבלי שוב. האם לא לזה הוא התכוון? הוא חשב שביצוע העבודה הזאת כמוהו כעבודה בשכר, ולכן עליו לסחוט את בית האל. אחר כך, כשהוא הבין שהוא לא יכול לסחוט את בית האל, הוא לא ביצע את עבודתו. האם זהו אדם שבאמת מאמין באל? (לא.)

אנשים שבאמת מאמינים באל אינם מפחדים להתמודד עם קשיים במהלך ביצוע חובתם. ישנם אנשים שבעת ביצוע חובתם אינם מזכירים קשיים שיש למשפחתם. אנשים מסוימים באזורים עניים מבצעים חובות אירוח, וכאשר אחים ואחיות באים ואין אורז לאכול, הם יוצאים ולווים כסף מבלי לומר דבר. לו הם היו אומרים משהו, האם בית האל יכול היה לתת להם את הכסף? (כן.) בית האל יכול להרשות לעצמו את הדברים הדרושים בשביל לארח אחים ואחיות. אם כך, למה הם לא אומרים שום דבר? לו היית מציע להם זאת, הם היו דוחים את ההצעה. לאחר שהם יוצאים ולווים את הכסף, הם מחזירים אותו בהדרגה בעצמם. הם לא רוצים כסף מבית האל. צוררי משיח הם ההפך הגמור. הם מציבים תנאים ופושטים את ידם ומעלים דרישות לפני שעשו עבודה כלשהי. איך זה שכל כך קל להם לפשוט את היד? איך הם יכולים לפשוט את ידם באופן "מלא ביטחון" שכזה? לאנשים כאלה אין שום בושה, הלא כן? אחרי שהם מבקשים קצת כסף, הם רוצים עוד. אם לא נותנים להם כסף, הם לא יבצעו שום עבודה – הם לא ייתנו דבר לפני שיקבלו תמורה: "אני אעבוד בדיוק לפי מה שתשלם לי. אם לא תשלם לי, אתה יכול לשכוח מכך שאעשה עבורך עבודה נוספת. בשבילי זאת עבודה, ואם אין לי שום תועלת להפיק ממנה אני לא אבצע אותה. אני מעמיד את עצמי בסיכון כדי לבצע את חובתי, ולכן חייבת להיות תמורה כלשהי בשבילי, והיא חייבת להלום את המאמץ שלי. אני לא יכול לצאת בהפסד!" ולכן הם צריכים לבקש את הדברים שלדעתם מגיעים להם, והם צריכים לחפש תירוצים כדי לבקש אותם – הם צריכים להוגיע את מוחם כדי לבקש זאת, והם הוגים כל מיני דרכים לבקש את זה. אם ניתן לתת להם את הדבר – מה טוב, ואם הוא לא ניתן להם, אזי הם יעזבו הכול וילכו, ולא יספגו שום הפסדים. חוץ מזה, הם חושבים שכל העבודה הזאת שבית האל עושה כרוכה בסיכון, ושאם בית האל לא ייתן להם את הדברים שהם מבקשים, הוא יחשוש שהם ידווחו עליו; הם סבורים שאין לבית האל אף אדם מתאים אחר ולכן הוא חייב להשתמש בהם – ושאם הוא משתמש בהם, הוא חייב לשלם להם. האין לדבר זה טבע כוזב במקצת? האין הוא נצלני משהו מטבעו? האם אנשים כאלה נחשבים למאמינים? אלה הם חסרי אמונה שאינם חלק מבית האל – הם אפילו לא ידידי הכנסייה. כאשר ידידי הכנסייה רואים שמאמינים הם אנשים נהדרים, הם מסייעים להם במתן מחסה ועוזרים בביצוע דברים מסוימים. אנשים כאלה יכולים להתברך מעט. לעומת זאת, צוררי משיח מאמינים באל אך ורק כדי להשיג דברים נחשקים. אם הם לא יכולים לקבל דברים נחשקים, אזי הם לא יבצעו שום חובה או מחויבות ולא ישקיעו מעצמם כלל. כאשר בית האל מסדר שהם יבצעו חובה, הם קודם כל שואלים באילו דברים נחשקים היא כרוכה, ואם היא אינה כרוכה בשום דבר נחשק, אזי הם לא יבצעו אותה. מהו ההבדל בינם לבין הנוכלים של עולם הכופרים? האנשים האלה עדיין רוצים להיוושע ושהאל יברך אותם. האין הם מבקשים לעצמם דברים בלתי אפשריים? אלמלא היה לאנשים האלה אופי בזוי והם לא היו חסרי בושה, איך ליבם היה מסוגל להגות כאלה דרכי פעולה מעוותות? איך ייתכן שזה סוג הגישה שיש להם כלפי ביצוע חובתם? האם אתם מסוגלים לעשות את הדברים האלה? (כן, גם אנחנו מסוגלים.) באיזו מידה? האם יש גבול? באיזו נקודה זה יהיה לדעתכם חמור מאוד, ולא תוכלו להמשיך עוד לבצע את הדברים האלה? (לפעמים אני חש תוכחה בלב ונקיפות מצפון. גם קורה לפעמים שאני מפחד שאחרים יחשפו דברים שעשיתי, אז אני לא עושה אותם עוד.) לא משנה מה אנשים עושים, יש חשיבות אדירה לאופי שלהם. אדם שאין לו שמץ של בושה מסוגל לעשות דברים רעים מכל סוג ומין. הוא אדם רע מיסודו. אין גבול לאף דבר שהוא עושה, והוא אינו פועל בהתאם למצפון שלו. איזה מין אנשים הם מי שהאנושיות שלהם משוללת מצפון? הם בהמות ושדים והאל לא יושיע אותם. אנשים שמסוגלים להשיג באופן כוזב את מנחות האל ולסחוט את המנחות בעוד האל מבצע את עבודתו, ושמבקשים תשלום מבית האל, אינם אנשים טובים. הם חושבים שקל להערים על בית האל, ושאין אף אחד שבאחריותו להשגיח על הדברים בבית האל, ושאיש אינו הבעלים של הדברים שבבית האל, ולכן הם יכולים במרמה לקחת את הדברים האלה לרשותם כאוות נפשם. הם חושבים שבעשותם זאת הם זוכים ביתרון. האם באמת קל כל כך להשיג את היתרון הזה? היתרון שהשגת אינו גדול, אבל מהן השלכות השגתו? אובדן החיים שלך.

אם אדם ניחן באנושיות כלשהי ובמעט מצפון, האם הוא יהיה מסוגל לעשות את הדברים האלה? אתה מאמין באל, אבל אתה מסוגל להונות אותו ולסחוט את המנחות שמעלים לו. איזה מין אדם אתה? האם אתה בכלל אדם? רק שדים עושים דברים כאלה. בהמות אינן עושות את הדברים האלה. קח כלב למשל. הבעלים של הכלב גידל אותו והוא מגן על הבית למען בעליו. כשאדם רע נכנס, הוא מתריע ותוקף אותו. הוא רודף אחרי כל מי שלוקח את רכוש בעליו. כאשר התרנגולות, הברווזים והאווזים שבבית בעליו בורחים, הוא עוזר לחפש אותם. כשהחזירים בבית בעליו רבים, הוא מנסה להפריד ביניהם. הכלב יודע שבעליו רוצים שהוא ישגיח על החזירים, ולכן הוא מסוגל למלא את האחריות הזאת. הכלב לא מתמקח עם בעליו ואומר: "השגחתי על החזירים בשבילך, אז איך זה שאתה לא נותן לי איזו תרנגולת או דבר כלשהו לאכול?" הוא אף פעם לא אומר זאת. אפילו כלב מסוגל להגן על בית בעליו ולבצע את מחויבויותיו למען הבעלים שלו בלי תגמול, אבל האנשים האלה לא משתווים אפילו לחיות. אחרי שהם מבצעים מחויבות פעוטה הם חושבים שקיפחו אותם, ואחרי שהם ממלאים אחריות מסוימת ומשקיעים מאמץ כלשהו הם מרגישים לא בנוח, שהסידור לא היה שוויוני ושהם נוצלו, ואז הם הוגים כל מיני דרכים כדי להשיג שוויון. כשאתה מאמין באל, האל מגן עליך ומוביל אותך ומרעיף עליך כל כך הרבה אמיתות. איך ייתכן שלא עולה בדעתך לגמול לו? אתה לא מעלה בדעתך לגמול לו, אבל האל אינו ממשיך לדוש בכך. ואולם כאשר אתה מבצע מחויבות פעוטה אתה הולך לאל ורוצה תמורה הולמת. כאשר אתה מבצע מחויבות פעוטה אתה רוצה לסחוט דברים ולהשיג דבר מה באופן כוזב – אתה חושב על כל מיני דרכים לפצות על כך. האין אתה מבקש את מותך? האם האל לא נתן לך דברים רבים? מבחינת הביטויים של אנשים, מה מגיע להם? האם מה שיש היום ברשות אנשים ומה שהם נהנים ממנו נמצא ברשותם משום שהגיע להם? לא. אלה הם דברים שהאל העניק לך ודברים שהוא בירך אותך בהם. קיבלת כבר הרבה. האל העניק לך את החיים, את האמת ואת הדרך בלי לבקש דבר בתמורה. איך אתה גומל לו? כשאתה מבצע מעט ממחויבויותיך וחובותיך, בתוכך אתה חש שקשה לשאת זאת ושספגת הפסד, ואתה חושב על כל מיני דרכים לפצות על כך. אם אתה רוצה פיצוי האל יכול להעניק לך דבר מה בתמורה, אבל אחרי שתקבל אותו האם תוכל עדיין להיוושע? יבוא יום שבו שהאנשים האלה יידעו בדיוק מהו הדבר החשוב ביותר ומהו היקר ביותר. אנשים שניחנים במהות של צורר משיח לעולם לא ידעו את ערך האמת. בבוא היום, כשהקץ שלהם ייחשף והכול ייצא לאור ויהפוך פומבי, אז הם יידעו. האם לא יהיה מאוחר מדי אז? קץ כל הדברים קרוב, וכל הדברים יחלפו. רק דברי האל והאמת שלו יישארו לנצח. מי שניחנים באמת ומיישמים בפועל את דברי האל יישארו יחד עם דבריו ועם האמת שלו. זהו הערך והעוצמה של דברי האל. ואולם צוררי משיח לעולם לא יבינו את העובדה הזאת לאשורה, ולכן הם מוגיעים את מוחם והוגים כל מיני דרכים ומשתמשים בכל אמצעי אפשרי כדי לרקוח מזימות להשגת מגוון תועלות בכך שהם מנפנפים באמונה באל, ומשתמשים באופן מגושם עוד יותר באמצעי הונאה כדי להשיג את מנחות האל, למעול במנחותיו ולשים עליהן את ידם. כל מעשי האנשים האלה והתנהגויותיהם מתועדים במדויק במחברתו של האל. בבוא היום שבו ייחשף הקץ שלהם, האל יקבע את הקץ של כל אדם בהתבסס על הרישומים הללו. כל הדברים האלה הם אמת. בין אם אתה מאמין בכך ובין אם לא, כל הדברים האלה ייחשפו. זהו המקרה החמישי. איזה מין אדם הוא האיש הזה? האם האופי שלו נאצל או בזוי? (בזוי.) בעיני האל הוא אינו אדם בעל כבוד; הוא שפל. מכנים אותו בקיצור "מנוול".

מקרה שישי: השקעת מאמצים כבירים בהשגת משרה למען מזון ובגדים

אנשים רבים, לאחר שהגיעו לאמונה באל, רודפים כל הזמן אחרי מעמד וחותרים לכך שאנשים אחרים יעריכו אותם. בבית האל הם רוצים תמיד להתבלט מעל היתר ולעמוד בראש המחנה. למען הדברים האלה הם נוטשים את משפחותיהם ומוותרים על הקריירות שלהם, סובלים קשיים ומשלמים מחיר, ולבסוף משיגים את מבוקשם ונעשים מנהיגים. אחרי שהאנשים האלה נעשים מנהיגים, חייהם שונים מאוד. הם מבטאים כל היבט שטיפחו בראשם לגבי התדמית והסגנון של אנשים בעלי משרה, החל מהאופן שהם מתלבשים ומתאפרים וכלה באופן שהם מדברים ופועלים. הם לומדים לדבר כמו נושאי משרה, איך לחלק פקודות לאנשים ואיך לגרום לאנשים לטפל עבורם בענייניהם האישיים. במילים פשוטות, הם לומדים איך להיות נושאי משרה. כשהם מגיעים לכהן כמנהיגים במקום מסוים, פירוש הדבר שהם הולכים לשם להיות נושאי משרה. למה הכוונה להיות נושא משרה? שהם "משקיעים מאמצים כבירים בהשגת משרה למען מזון ובגדים." זהו עניין שנוגע להנאות גופניות. אחרי שהם הופכים למנהיגים, מה שונה בחייהם לעומת המצב הקודם? מה שהם אוכלים, לובשים והדברים שהם משתמשים בהם שונים. כשהם אוכלים, הם מקפידים שזה יהיה מזין וטעים. הם מקפידים על המותג ועל הסגנון של הבגדים שהם לובשים. אחרי שהם מכהנים כמנהיגים במקום מסוים במשך שנה, הם נעשים שמנים כמו סופגנייה; הם לבושים מכף רגל ועד ראש בבגדי מעצבים; הטלפון הנייד שלהם, המחשב והמכשירים שבביתם כולם של מותגי יוקרה. האם הם נהנו מהתנאים האלה לפני שהם נעשו למנהיגים? (לא.) אחרי שהם נעשו למנהיגים הם לא השקיעו מאמץ בעשיית כסף, אז מאיפה הם השיגו את הכסף לקנות את כל הדברים האלה? האם האחים והאחיות תרמו להם את הדברים האלה, או שמא בית האל הקצה להם אותם? האם שמעתם אי פעם שבית האל מקצה את הדברים האלה לכל מנהיג ועובד? (לא.) אם כך איך הם השיגו אותם? מכל מקום, הם לא השיגו את הדברים האלה באמצעות עבודה קשה, אלא באמצעות סחיטה של אחרים ובאמצעות הונאה ולקיחת רכוש, וזאת לאחר שזכו במעמד, הפכו ל"נושאי משרה" וכתוצאה מכך נהנו מהטבות המעמד. בכנסיות באשר הן, האם היו אנשים כאלה בקרב כל הדרגים השונים של מנהיגים ועובדים שהייתם איתם במגע? כשהם הפכו לראשונה למנהיגים לא היה להם דבר, ואולם בתוך פחות משלושה חודשים יש להם מחשבים וטלפונים ניידים ממותגים ויוקרתיים. אחרי שאנשים מסוימים נעשים למנהיגים, הם סבורים שעליהם ליהנות מיחס בסטנדרט גבוה – כשהם יוצאים הם צריכים לנסוע במכונית; המחשבים והטלפונים הניידים שהם משתמשים בהם צריכים להיות טובים יותר מאלה שבהם משתמשים אנשים מן השורה וחייבים להיות ממותג יוקרתי, וכשהדגם ישן הם חייבים להחליף אותו בחדש. האם יש כללים כאלה לבית האל? לבית האל מעולם לא היו כללים כאלה, ואין ולו אח אחד או אחות אחת שסבורים כך. אם כך מאיפה מגיעים הדברים האלה שהמנהיגים נהנים מהם? ראשית כול, הם השיגו את הדברים האלה באמצעות סחיטה של אחים ואחיות ועל ידי כך שנפנפו בביצוע העבודה של בית האל והשפיעו על אנשים עשירים לקנות עבורם את הדברים. מעבר לזה, הם קנו את הדברים האלה בעצמם על ידי מעילה במנחות וגניבתן. האין הם חלאות אדם שמשיגים במרמה מזון ומשקאות? האם זה שונה במשהו מהאנשים במקרים הקודמים ששיתפתי? (לא.) מה משותף להם? כולם ניצלו את המעמד שלהם כדי למעול במנחות ולהשיג מנחות באמצעות סחיטה. יש האומרים: "האם משום שהם עובדים בבית האל ומשמשים מנהיגים או עובדים, לא מגיע להם ליהנות מהדברים האלה? האם הם לא ראויים לחלוק את מנחות האל יחד עימו?" אמרו לי, האם הם ראויים לכך? (לא.) במקרה שהם צריכים לקנות דברים מסוימים כדי לבצע את העבודה בבית האל, לבית האל יש כללים שאומרים שהם יכולים לקנות את הדברים האלה, אבל האם האנשים האלה קונים דברים במסגרת התנאים שקובעים הכללים? (לא.) מה אתם רואים שמוכיח לכם שהם לא עושים זאת? (אם הם באמת היו צריכים את זה בשביל העבודה, הם היו סבורים שדבר כלשהו הוא טוב כל עוד ניתן להשתמש בו, אבל מה שצוררי משיח רודפים אחריו זה פריטי מעצבים יוקרתיים, ובכל דבר הם משתמשים בטוב ביותר. אם לשפוט על פי זה, אנחנו רואים שהם משתמשים במעמד שלהם כדי ליהנות מהדברים החומריים האלה.) נכון. לו היה הדבר נדרש לעבודה, הוא היה טוב כל עוד ניתן להשתמש בו. למה הם צריכים להשתמש בדברים יקרים ומפוארים כאלה? חוץ מזה, כשהם קנו את הדברים האלה, האם אנשים אחרים השתתפו בהחלטה והסכימו עימה? האין זה בעייתי? אם אנשים אחרים היו משתתפים בהחלטה, האם כולם היו יכולים להסכים איתם על רכישת הדברים היוקרתיים האלה? בשום פנים ואופן לא. ברור לחלוטין שהם השיגו את הדברים האלה על ידי גניבת מנחות. זה ברור כשמש. חוץ מזה, בבית האל יש כלל – העבודה לעולם לא נעשית על ידי אדם אחד, בין אם כל כנסייה שומרת על מנחות או משתפת פעולה בעבודה. אם כך, למה האנשים האלה יכולים היו, כיחידים, להשתמש במנחות ולבזבז אותן כרצונם? הדבר אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות. האם מעצם טבעם הדברים האלה שהם עושים אינם גניבת מנחות? הם קנו את הדברים האלה והשיגו אותם בלי לקבל את הסכמתם ואישורם של מנהיגים ועובדים אחרים, קל וחומר בלי ליידע אנשים אחרים, ובלי שמישהו אחר יידע מה הם עושים. האין דבר זה דומה במעט בטבעו לגניבה? זה נקרא גניבת מנחות. גניבה היא רמאות. למה זה נקרא רמאות? בגלל שהם קנו את הדברים המפוארים האלה והשיגו אותם באמצעות נפנוף בעשיית העבודה של בית האל. סוג זה של התנהגות נקרא הונאה, והוא נקרא רמאות. האם הרחקתי לכת בהגדרתו באופן הזה? האם אני עושה עניין מכלום? (לא.) יתרה מזאת, לאחר שאותם מנהיגים, כביכול, שוהים במקום מסוים במשך זמן מה, הם מגששים ומבררים מהי העבודה שהאחים והאחיות שבמקום עושים בעולם, אילו קשרים חברתיים יש להם, מה ההטבות שהם יכולים להוציא במרמה ולקבל מהאנשים האלה, ואילו קשרים הם יכולים לנצל. לדוגמה, הם מבררים אילו אחים ואחיות עובדים בבית חולים, במשרד ממשלתי או בבנק, או מי מהם הוא יזם, למשפחה של מי יש חנות, למי יש מכונית או בית גדול וכן הלאה – הם מגששים אחר הדברים האלה לעומק. האם הדברים הללו הם חלק מעבודת המנהיגים האלה? מה המטרה שלהם כשהם מגששים אחר הדברים האלה? הם רוצים להשתמש בקשרים האלה ולנצל את אותם אחים ואחיות שיש להם תפקידים מיוחדים בעולם כדי שייתנו להם שירות, ישרתו אותם ויספקו להם הטבות. אתה חושב שהם עושים את זה כדי לבצע את עבודת הכנסייה ולשתף על האמת כדי לטפל בקשייהם של אנשיו הנבחרים של האל? האם זה מה שהם עושים? יש כוונה ומטרה מאחורי כל הדברים האלה שהם עושים. כאשר מנהיגים ועובדים מבצעים עבודה, הם מתמקדים בפתרון בעיות ומתרכזים בביצוע טוב של עבודת הכנסייה. הם לא מקדישים שום שימת לב לדברים שאין להם כל קשר לעבודת הכנסייה. הם רק מתמקדים בשאלה מי בכנסייה מבצע את חובתו בכנות, מי יעיל בביצוע חובתו, מי יכול לקבל את האמת וליישם את האמת בפועל, ומי נאמן בביצוע חובתו. ואז הם מקדמים אותו וחוקרים את אותם אנשים שמחוללים שיבושים והפרעות ומטפלים בהם בהתאם לעיקרון. רק אנשים שמיישמים כך בפועל הם מנהיגים ועובדים אמיתיים. האם צוררי משיח עושים את הדברים האלה? (לא.) מה הם עושים? הם מבצעים דברים ועושים הכנות כדי לקושש דברים נחשקים למען עצמם ולמען האינטרסים האישיים שלהם, אבל אינם רותמים את עצמם לעבודת הכנסייה ואינם מייחסים לה חשיבות. לכן, כשהם זוכים בדריסת רגל במקום מסוים, כבר יש להם מושג די טוב אילו אחים ואחיות יכולים לספק להם שירותים, ומהם השירותים האלה. לדוגמה, מי שעובד במפעל תרופות יכול לתת להם תרופה בחינם כשהם חולים או תרופה מיובאת איכותית; מי שעובד בבנק יכול להקל עליהם בביצוע הפקדות או משיכות; וכן הלאה. הם מגששים אחר כל הדברים האלה באופן ברור מאוד. הם מקבצים את האנשים האלה לפניהם, ולא משנה אם האנושיות שלהם טובה או לא. כל עוד האנשים האלה נוהים אחריהם ומוכנים להיות העוזרים שלהם ובני לווייתם, צוררי משיח יעניקו להם דברים נחשקים וישמרו אותם קרוב אליהם ויטפחו אותם ויגנו עליהם, בעוד האנשים האלה עובדים בשביל לבצר את מעמדם של אותם צוררי משיח בכנסייה ולשמר את כוחם. ולכן כשאתה רוצה לראות אם מנהיג כנסייה עושה עבודה אמיתית, שאל אותו על המצב הממשי של האחים והאחיות באותה כנסייה ואיך עבודת הכנסייה מתקדמת, ותוכל לראות בבירור אם הוא אכן אדם שמבצע עבודה אמיתית. אנשים מסוימים מגששים בבירור אחרי העניינים המשפחתיים ותנאי המחיה של אחים ואחיות בכנסייה. אם תשאל אותם מי עובד במפעל תרופות, למשפחה של מי יש חנות, לאיזו משפחה יש רכב, המשפחה של מי חובקת עסקים גדולים או מי עובד במחלקה כלשהי בעירייה ויכול לעשות דברים עבור אחים ואחיות – הם יוכלו לומר לך בדיוק. אם תשאל אותם מי חותר אל האמת, מי מבצע את חובתו באופן שטחי, מי צורר משיח, מי מנסה לצרף אנשים, מי יעיל בשיתוף הבשורה או כמה מקבלי בשורה פוטנציאליים ישנם באזור – הם אינם יודעים את הדברים האלה. איזה מין אנשים הם? הם רוצים לנצל את כל הקשרים החברתיים במקום שהם נמצאים בו, ולאחד אותם בשביל ליצור קבוצה חברתית קטנה. לפיכך, המקום שהמנהיגים האלה נמצאים בו לא יכול להיקרא כנסייה. כשהם מסיימים איתו, הוא הופך לקבוצה חברתית. כשהאנשים האלה מתכנסים, הם לא פותחים את ליבם ומשתפים על ההבנה החווייתית של כל אחד; במקום זה הם בודקים למי יש קשרים טובים יותר, למי יש מעמד גבוה בחברה והוא מיומן במיוחד, מי ידוע מאוד בחברה, למי יש השפעה בחברה ומי יכול לספק למנהיג שירותים נוחים ודברים נחשקים במיוחד. לאנשים האלה יש מעמד מיוחד בלב המנהיג, ולא משנה מיהם. האין זה מה שצוררי משיח עושים? (כן.) מהו הדבר שצוררי משיח עושים? האם הם בונים את הכנסייה? הם מפרקים את הכנסייה והורסים את הכנסייה ומפריעים ומשבשים את העבודה של בית האל. הם יוצרים מלכות עצמאית משלהם, קבוצה פרטית וקליקה משלהם. זה מה שצוררי משיח עושים.

יש לי קשר איתכם שנים כה רבות, אבל האם אני שואל אתכם מה המשפחות שלכם עושות, מהו מצבן הכלכלי ומה הרקע שלכם? (לא.) למה אני לא שואל את הדברים האלה? אין טעם לשאול את הדברים הללו. בית האל אינו החברה. אין צורך להתחנף לאחרים או לטפח קשרים עם אחרים. לשאלות על הדברים האלה אין שום קשר לאמונה באל. אל תהפכו את בית האל לחברה. לא משנה מה הרקע של המשפחה שלך, בין אם היא ענייה או אמידה, באיזו סביבה אתה חי, בין אם זה עיר או כפר, זה לא משנה. אין זה משנה עד כמה מעמדך בחברה היה גבוה, אם אינך חותר אל האמת, אין לזה חשיבות. אני לא אסתכל על זה. כשאני משוחח עם אנשים, לעולם איני שואל על מצב המשפחה שלהם. אם הם רוצים לדבר על כך, אני מקשיב, אבל מעולם לא התייחסתי לדברים האלה כאל מידע חשוב שאני חייב לברר, קל וחומר לא ניסיתי לקושש מידע כלשהו במטרה לנצל באמצעותו אנשים. ואולם כאשר צוררי משיח מבררים את הדברים האלה, הם בהחלט לא עושים זאת רק כדי לשוחח; למעשה, הם עושים זאת כדי ללקט מידע אודות דברים נחשקים מסוימים. לדוגמה, הם יתחנפו למשפחה כלשהי שבבעלותה חנות שמוכרת מוצרי בריאות ויכולה לאפשר להם לקנות מוצרי בריאות במחיר סיטונאי; או שהם יזכרו כל אדם שיש לו חבר שהם יכולים לנצל כדי שיעזור להם לקנות דברים נחמדים. הם מנהלים רשימה של אותם "קשרים" ושל אותם אנשים שלדעתם הם כישרונות מיוחדים, ומנצלים אותם ברגעים מכריעים. הם חושבים שהאנשים האלה כולם מוכשרים ובעלי תועלת רבה עבורם. האם ההשקפה הזאת נכונה? (לא.) אנשים שאינם חותרים אל האמת, ושמשתייכים לעולם ולשטן, רואים את הדברים האלה כחשובים יותר מאשר החיים והאמת. אם מנהיג שומע שאדם מסוים היה בעבר עובד מן השורה בחברה, ומרגע זה לא רוצה להקדיש לו שום תשומת לב, ולא משנה עד כמה אדם זה חותר בכנות באמונתו, אבל כשהמנהיג רואה שמישהו שהיה בעבר בעל כישורים ומשפחתו אמידה מנהל אורח חיים ברמה גבוהה וחיי את החיים הטובים, והוא מתחנף אליו, האם זה מנהיג טוב? (לא.) האם הייתם נתונים אי פעם ליחס שכזה? מה חשבתם בליבכם אחרי שהייתם נתונים ליחס מעין זה? האם הרגשתם שאין אהבה או חום בבית האל? האם צוררי משיח מייצגים את בית האל? הם אינם מייצגים את בית האל. הם מייצגים את השטן. האופן שבו הם פועלים ומתנהלים והמהות שלהם מקורם כולם בשטן ואין להם שום קשר שהוא לאמת. הם מייצגים אך ורק את עצמם. ישנם גם כמה צוררי משיח שאחרי שהם משיגים את ה"קשרים" האלה ויוצרים איתם מגע, הם משתמשים בהם כדי לטפל בענייניהם הפרטיים, ואפילו לסדר עבודה לבני משפחתם. אמרו לי, האם דברים מעין אלה מתרחשים? (כן.) צוררי משיח מסוגלים בהחלט לבצע את הדברים האלה. אדם חסר מצפון, שאין לו בושה, ושהוא אנוכי ובזוי באופן קיצוני, מסוגל לעשות הכול – הוא מסוגל לעשות כל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם האמת, ושנוגד לחלוטין את המוסר והמצפון. בעיני צוררי משיח, אם כן, השימוש במעמדם כדי לטפל בענייניהם הפרטיים, לקושש הטבות וכן הלאה הוא הדבר הרגיל ביותר בעולם, ואין צורך להעלות אותו לדיון ולהבחין בו או להבינו. בדיוק כפי שכופרים אומרים: "עשה מאמצים כבירים כדי להשיג משרה למען מזון ובגדים." זו גם המטרה שצוררי משיח חותרים אליה על ידי כך שהם מכהנים כמנהיגים. בדיוק כמו החתירה שלהם, הם עובדים קשה גם בכיוון זה בלי קמצוץ של תוכחה עצמית, ומשתמשים בכוח שבידיהם ומנצלים את מעמדם כדי לאיים על אחים ואחיות לבצע דברים כאילו אך הגיוני הדבר, והם מעלים לפני האחים והאחיות כל מיני נהגים ודרישות שאינם תואמים לעקרונות. המנהיגים האלה מנצלים אנשים מבולבלים מסוימים שהינם חסרי הבחנה ומחלקים להם פקודות בניגוד לרצונם, וייתכן שיש אפילו אנשים מסוימים שמוציאים כסף מכיסם כדי לבצע למענם דברים, אבל לא מסוגלים לומר דבר וחושבים שבעשותם כן הם מבצעים את חובתם ומכינים מעשים טובים. הרשה לי לומר לך: למעשה טעות בידך. בעשותך כן, אתה לא מכין מעשים טובים אלא מסייע לאדם רע בביצוע דברים רעים, ואתה מעצים את כוחו של אדם רע. למה אני אומר את זה? כשאתה עושה את הדברים האלה, זה אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות. אתה לא מבצע את חובתך. אתה עוזר לצורר משיח לרקום מזימות למען התועלות האישיות שלו ומטפל עבורו בענייניו הפרטיים. זו לא החובה שלך; זו לא האחריות שלך. זה לא התפקיד שהאל הטיל עליך וזו גם לא העבודה של בית האל. בעשותך כן אתה עוזר לשטן ועובד עבור השטן. האם האל יזכור אותך בשל עבודתך למען השטן? (לא.) אם כך מה האל יזכור? יש פסוק בכתבי הקודש. ישוע אדוננו אמר: "אָמֵן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם" (מתי כ"ה 40). זה מה שהאל קבע. מה משמעות המילים האלה? אם אתה מסוגל לעשות דבר מה למען הפחות שבאחים והאחיות, אזי דבר זה בהחלט נעשה בהתאם לעקרונות ובהתאם לדרישות האל. אתה לא מסתכל על רום מעמדו של האדם, אלא עושה דברים בהתאם לעיקרון. אנשים מסוימים עושים דברים, משקיעים מאמץ ועובדים אך ורק למען מי שניחנים במעמד ותומכים בהם בהתלהבות, אבל כשאדם שאין לו מעמד מבקש מהם לעשות דבר מה, גם אם זו חובה או אחריות שעליהם לעשות, הם לא מתייחסים אליו. אם כך, איך מוגדרים הדברים שהם עושים? מנקודת המבט של האל, הדברים האלה מוגדרים כעבודה למען השטן, והוא לא יזכור את הדברים האלה בכלל. זהו המקרה השישי. האם מישהו מכם ראה מקרים כאלה? (אני ראיתי מקרה אחד, האל. בעבר, צוררת משיח שהייתה מנהיגה במקום שהיינו בו השתמשה במעמד שלה כדי לשמור לעצמה את האוכל הטוב, פריטים שימושיים ואיפור ודברים אחרים שנתרמו על ידי האחים והאחיות. דברים מסוימים כבר היו פגי תוקף, ובכל זאת היא לא נתנה אותם לאחים ולאחיות; היא גנבה את כל הדברים האלה. בנוסף היא קנתה מעיל פוך, אבל אחר כך, כשהיא ראתה שאחת האחיות קנתה מעיל פוך איכותי שלא היה יקר כל כך, היא הגתה כל מיני דברים לומר לאחות כדי להוציא ממנה את המעיל שלה במרמה, וגרמה לאחות להוציא יותר כסף כדי לקנות מעיל פוך משלה.) ניתן לומר שכל צורר משיח הוא אדם רע ושאין לו שום אנושיות ושום מצפון, ושהאופי שלו בזוי במיוחד. את האנשים האלה חייבים בסופו של דבר לחשוף ולסלק.

בעבר הייתה משפחה של שלוש נפשות שהגיעה למדינה זרה לבצע את חובתה. אחרי הגעתם, בני המשפחה אילצו את האחים והאחיות לקחת אותם מדי יום לקנות דברים – חלקם רצו מעילי פוך, חלקם רצו מכנסיים, ואחרים רצו נעליים. הם השמיעו תירוצים ואמרו שלא הביאו איתם מספיק כסף. אם הם לא הביאו מספיק כסף, הם לא היו אמורים לקנות דברים, אבל הם בכל זאת רצו לקנות, והם לא רצו דברים ממוצעים אלא יוקרתיים, שהאחים והאחיות שילמו עבורם מכספם. לאחר שהמשפחה ביצעה את חובתה במשך זמן מה, אנשים החלו להסתייג מהתנהגותה – האוכל שהם אכלו, המקום שהם חיו בו והדברים שהם השתמשו בהם היו כולם בזבזניים מדי! אבי המשפחה אף אילץ את האחים והאחיות לקנות לו חלב, וכשהיה צמא שתה את החלב כאילו מדובר במים. כמה אנשים בעולם הזה יכולים לשתות חלב כמו מים? איזה סוג אנשים הם אלה? מאוחר יותר הוא אילץ את האחים והאחיות לקנות קלמנטינות ותפוזים, והם קנו שק אחד גדול שהמשפחה חיסלה בתוך יומיים. אחרי כן הוא אמר שהם רוצים תוספת של ויטמינים מסוימים, ולכן הורה לאחים ולאחיות לקנות קצת דובדבנים, ואף השתמש בי כתירוץ כשאמר: "חייבים לקנות דובדבנים בשביל האל!" אמרתי, "חורף עכשיו. זו לא העונה לאכול דובדבנים. אני לא אוכל אותם; אל תקנה אותם בשבילי." הוא השיב: "אנחנו בכל זאת חייבים לקנות אותם!" כאשר האחים והאחיות קנו אריזה אחת של דובדבנים, משפחתו חיסלה אותה בן רגע. מעודי לא ראיתי מישהו שמסוגל לאכול כך – הם אכלו פירות כאילו זה אורז ושתו חלב כאילו זה מים. ואז, כשהגיעה שעת הארוחה, הם ראו שיש דגים ואכלו אותם ברעבתנות. האופן שבו הם אכלו היה מעורר בכם גועל – הם היו כמו רוחות רפאים מורעבות שמעולם לא אכלו שום דבר טוב. הם חשבו שיש לנצל את ההזדמנות הזאת ליהנות מדברים טובים, ולכן הם מיהרו בשקיקה להאביס את עצמם. בסוף הילד אכל כל כך הרבה, שמשהו לא היה בסדר איתו. אחרי כן הילד אמר דבר מה שהתאפיין בהיגיון מעוות: "אם לא הייתי אוכל את הדג במקום של האל, לא הייתי חולה!" אפילו לא הייתי שם כשהוא אכל אותו, ולא ידעתי על כך דבר. הוא אכל אותו מרצונו – איך הוא יכול היה להאשים בכך אותי? אבל הוא כן האשים אותי. איך יש לטפל באנשים כאלה? (צריך להרחיק אותם.) מה הם? (שדים ושטנים.) הם שדים. בזמנו אמרתי למנהיגי הכנסייה המקומית: "הרחיקו אותם והוציאו אותם מפה, כמה שיותר רחוק. אני לא רוצה לראות את הפנים שלהם שוב לעולם!"

ביקרתי בכמה כנסיות והייתי בקשר עם לא מעט אחים ואחיות. ראיתי כל מיני סוגים של אנשים רעים, אבל מספר האנשים שאני יכול להתרועע עימם בדרך כלל הוא קטן יחסית. האמת היא שאין שום דרך לתקשר עם רוב האנשים, ויש יותר מדי אנשים שאטומים להיגיון. כל מה שהם אומרים מתאפיין בהיגיון מסולף ושגוי, והם מציגים שקרים כאילו הם אמת – הם פשוט בהמות, שדים ושטנים, ואין להם שמץ אנושיות או היגיון. אנשים כאלה מהווים לפחות שליש מהאנשים בכל כנסייה. אף אחד מהם לא שווה כלום, ואיש מהם לא יכול להיוושע; את כולם יש לסלק בהקדם האפשרי. האנשים שאני אוהב לתקשר איתם הם מי שמסוגלים לקבל את האמת, שהם כנים יחסית ושיכולים לדבר באופן גלוי לב. בלי קשר לשחיתויות שהם מגלים או לחריגות שיש להם, כל עוד הם מוכנים לשתף על האמת ומסוגלים לקבל את האמת, אני יכול להסתדר איתם. אשר לאנשים ערמומיים ולמי שאוהבים לנצל אחרים, אני כלל לא מתייחס אליהם. אנשים מסוימים רוצים תמיד להתפאר בעצמם כשהם בנוכחותי ולגרום לי להעריך אותם. לפניי הם מתנהגים באופן מסוים ומאחורי גבי באופן אחר, כדי להערים עליי. אנשים כאלה הם שדים, והם צריכים להישלח רחוק ככל האפשר; אני לא רוצה לראות אותם שוב לעולם. כשאנשים ניחנים בחולשות ובליקויים אני יכול לתמוך בהם ולסייע להם, וכשיש להם צביונות מושחתים, אני יכול לשתף איתם על האמת, אבל אני לא מתעסק עם שדים או מקשיב למה שיש לשדים לומר. אנשים מסוימים הם מאמינים חדשים וישנן אמיתות מסוימות שהם לא מבינים, ולכן הם מסוגלים לדבר ולפעול מתוך בורות. אנחנו יכולים לשתף על האמת, אבל אם אתה מבין אמיתות מסוימות ואז מחולל במכוון מהומה ופועל באופן בלתי הגיוני כלפיי ומותח עליי ביקורת, אז אני לא אשלים עם ההתנהגות שלך. למה אני לא אשלים עם ההתנהגות שלך? אתה לא מישהו שיכול להיוושע, אז למה אני צריך להשלים עם זה? להשלים עם מישהו משמעו שאני יכול לסבול אותו ולהיות סבלני איתו. אני סבלני עם אנשים בורים ועם האדם המושחת הממוצע, אבל לא עם אויבים או עם שדים. אם שדים ואויבים מעמידים פנים שהם אומרים לך דברים ערבים לאוזן ומשחדים אותך, מערימים עליך או מעניקים לך אושר רגעי, האם אתה יכול להאמין למה שהם אומרים? (לא.) למה? בגלל שהם לא מסוגלים לקבל את האמת, כבר נוכחת בכך בבירור, והאנשים האלה כבר נחשפו. הם אינם כנים בדבריהם, כשהם משתפים על האמת הכול נגוע בצביעות, וקשה להבחין אם מה שהם אומרים הוא אמת או שקר. אם אתה מסוגל לראות את הדברים האלה לאשורם, אזי אתה יכול להיות בטוח שהם שדים ושטנים. הבעיה יכולה להיפתר מיסודה רק על ידי הרחקתם או גירושם. אנשים מסוימים אומרים: "למה לא נותנים להם קצת מרחב תמרון?" לאנשים האלה אין שום סיכוי להכות על חטא; בלתי אפשרי עבורם להכות על חטא. הם בדיוק כמו השטן – לא משנה כמה כל יכול וחכם הוא האל, מנקודת המבט שלו זו אינה המהות שצריכה להיות לאל. הוא אינו מתייחס לאל כמו לאל, והוא חושב שמזימותיו הערמומיות הן חוכמה, שמהות הטבע שלו היא האמת, ושהאל אינו האמת. זהו שטן טהור, ונגזר שהוא יהיה עוין כלפי האל עד הסוף. ולכן על אנשים רעים נגזר שלא יהיו מסוגלים לאהוב את האמת ולחתור אל האמת, וכיוון שכך האל אינו מושיע אותם. הרחקתם מן הכנסייה וגירושם מבית האל היא ההחלטה הנכונה ביותר ואין היא שגויה כלל.

צוררי המשיח עליהם שיתפתי ושאותם ניתחתי היום לעולם לא ישנו את הכיוון ואת המטרות שהם חותרים אליהם. בכל דבר שהם חותרים אליו הם מעמידים את האינטרסים האישיים שלהם בראש סדר העדיפויות, מנצלים את כל כוחם ומוגיעים את מוחם כדי להשיג במרמה מזון ומשקאות בבית האל. הם מעולם לא השקיעו מעצמם בכנות למען האל; הם רק רוצים להשיג במרמה מזון ומשקאות, אינטרסים ויחס טוב. הם חושבים שהאל אינו רואה זאת, אינו יודע על כך ולא יכול לבחון זאת, ולכן הם רודפים אחרי הדברים האלה בנחישות. מובן שזוהי מהות הטבע שלהם – הם לא אוהבים את האמת, והם גם לא יכולים ללכת בנתיב של חתירה אל האמת, ולכן נגזר עליהם שיגדירו אותם כצוררי משיח. זה סוג האנשים שהאל נפטר מהם, וסוג האנשים שבית האל צריך לגרש ברגע שהם מתגלים. החל בגילוי שאדם הולך בנתיב של צורר משיח, דרך שורת הדברים שהוא עושה שאינה תואמת לאמת ועד היום שהוא מוגדר כצורר משיח, כל זה מוכיח לכולם שצוררי משיח אינם משתנים. הקץ הסופי שלהם הוא גירוש בידי בית האל וסילוק בידי האל – הם לא מסוגלים להשתנות. אם כך, במה זה תורם לך לדעת את הדברים האלה? יש האומרים: "אנחנו לא משיגים מזון ומשקאות במרמה. אנחנו חותרים אל האמת ורוצים לבצע את החובה שלנו כיצירי בריאה. אנחנו נוהים אחרי האל ומתמסרים לתזמוריו ולסידורים שלו. אנחנו לא פועלים כמו צוררי משיח וגם לא מתכננים ללכת בנתיב של צוררי משיח. איזו תועלת נפיק מכך שנדע על המקרים האלה?" עבור אחים ואחיות מן השורה, הביטויים והגילויים האלה של צוררי משיח יכולים לשמש אזהרה לכל אדם ואדם, ולאפשר להם לדעת מהו הנתיב הנכון ואילו התנהגויות ודרכי עשייה של דברים תואמות לכוונות האל. עבור מנהיגי כנסייה ועובדים בכל הדרגות, זוהי הוכחה ממשית להבחנה בצוררי משיח. איזו תועלת נודעת להבחנה בצוררי משיח מבחינת עבודת הכנסייה? הדבר עוזר לכם לזהות צוררי משיח באופן מדויק ולגרש אותם מהכנסייה בזמן המתאים, וכך להפוך את הכנסייה לטהורה יותר ללא ההפרעות, השיבושים והנזק של צוררי המשיח האלה, כך שלמי שבאמת חותרים אל האמת ושמשקיעים מעצמם בכנות למען האל יש סביבה נקייה ושלווה, בלי ההפרעות של שדים ושטנים. ולכן, כשמדובר באמת של הבחנה בצוררי משיח, לא משנה אם אתם מבחינים בהם מנקודת המבט של עובדות וביטויים או בהתבסס על עקרונות-האמת, אתם חייבים לשלוט בשני ההיבטים האלה. הדבר תורם להיווכחות בחיים שלכם ולעבודת הכנסייה – זה דבר שאתם צריכים להבין.

דיברתי היום על כמה וכמה מקרים. כל העניינים האלה נוגעים להתנהגויות מסוימות, לדרכי ביצוע של דברים ולביטויים של רשעותם של צוררי משיח, של חוסר הבושה שלהם ושל ההיעדר המוחלט של כל גבול מוסרי. כל המקרים אמורים להיות כאלה שהתרחשו מסביבכם, וניתן לומר שבמידה מסוימת, הדרכים של צוררי משיח לבצע דברים והביטויים שלהם מתקיימים כולם בכם. במילים אחרות, לכולכם יש צביונות מסוימים של צוררי משיח וכמה מהנהגים של צוררי משיח. ועל כן, בעודכם מבחינים בצוררי משיח, עליכם גם לבדוק את ההתנהגות האישית שלכם, לבחון אותה ולהרהר בה. יש שיאמרו: "אתה כל הזמן מדבר על מקרים כאלה, על רכילות כזאת, ואתה יורד לכל כך הרבה פרטים. איך זה תורם לכניסה שלנו לאמת? כרגע אנחנו באמת עסוקים בחובות שלנו, ואנחנו לא רוצים להקדיש תשומת לב לדברים האלה או להקשיב להם. כשנכנסים לאמת, מספיק לדבוק בשני דברים – האחד הוא התמסרות לאל, והשני הוא ביצוע ראוי של חובתך. זה כל כך פשוט!" זה עשוי להיות כל כך פשוט בתאוריה, אבל אם להעמיד דברים על דיוקם, זה לא כל כך פשוט. אם אתה מבין אמיתות מועטות, הכניסה שלך תהיה קשה ורדודה, ואם האמיתות שאתה מבין הן כלליות, אזי הפרטים שאתה חווה גם הם יהיו מעטים במספר ואתה לעולם לא תטוהר בנוכחות האל. האל מבקש מאנשים לחתור אל האמת ולהיכנס אל מציאויות-האמת, ולכן אנשים חייבים להבין את הפרטים האלה. מה אתם מבינים מזה? האל גמר אומר בדעתו להושיע אתכם, ולכן הוא חייב להיות גלוי לב איתכם ובשום אופן לא להיות פזיז, פזור נפש או שבע רצון מהיותו "מספיק קרוב" או "פחות או יותר צודק". עבור האל, "להיות פחות או יותר צודק", "שמונים אחוז", "אולי" ו"יכול להיות" לא קיימים. אם אתה רוצה להיוושע ורוצה ללכת בנתיב הישועה, אתה חייב להבין את כל הפרטים האלה של האמת. אם אתה לא מוכן כרגע, זה בסדר – לא מאוחר מדי להתחיל עכשיו להיכנס לפרטי האמת. אם אתה מסתפק בכך שיש לך גישה לביצוע הולם של חובתך בלי לעשות טעויות, ושאתה מסוגל להתמסר כשדברים קורים לך, אזי אתה לעולם לא תיכנס למציאויות-האמת. כל אמת שהאל מספק לאנשים מורכבת מהרבה פרטים ספציפיים, ואם אנשים אינם מבינים את הפרטים האלה, הם לעולם לא יבינו את האמת ולא יבינו את כוונות האל. האם זה טוב שהאל רציני עם אנשים? (כן.) בין אם זה בקשר לביצוע חובותיהם, להתמסרות שלהם, ליחסים הבינאישיים שלהם או לאופן שהם ניגשים לעניין הסיכויים והגורל שלהם, ואפילו ביחס לדברים שאני מדבר עליהם עכשיו, כמו איך להבחין בצוררי משיח, איך לא ללכת בנתיב של צורר משיח ואיך להשליך את הצביון של צורר משיח – הם צריכים לתפוס את הדברים האלה בזה אחר זה. ברגע שבאמת תהיה מסוגל להבחין בפרטים האלה ולא תדע רק איך להטיף קצת דוקטרינה פשוטה ונבובה, או-אז תיכנס למציאויות-האמת. רק לאנשים שנכנסים למציאויות-האמת יש סיכוי ותוחלת להיוושע; הטפה של מילים ודוקטרינות לבדה היא רק עמל. אם אנשים רוצים להיכנס למציאויות-האמת, הם חייבים להתחיל בפרטים האלה. אחרת הם לעולם לא ישיגו שינוי בצביון.

4 באפריל 2020