עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'

על הכרת אלוהים
עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'

השיתופים הספורים האלה היו בעלי השפעה רבה על כל אדם ואדם. החל מעכשיו, בני האדם יכולים סוף-סוף לחוש ממש בקיומו האמיתי של אלוהים, ולהרגיש שאלוהים למעשה קרוב אליהם מאוד. על אף שבני האדם האמינו באלוהים שנים רבות, הם מעולם לא הבינו באמת את מחשבותיו ורעיונותיו כמו שהם מבינים אותן כעת, והם לא חוו באמת את מעשיו בפועל כמו שהם חווים אותם כעת. בין אם מדובר בידע או בנוהג מעשי, מרבית האנשים למדו משהו חדש והשיגו הבנה נעלה יותר, והם הבינו את השגיאות של עיסוקיהם בעבר, הבינו את השטחיות של חוויותיהם ושיותר מדי דברים לא תואמים את רצון האל, והבינו שמה שהאדם לוקה בו יותר מכל הוא הכרת טבעו של אלוהים. ההבנה הזו של בני האדם היא סוג של ידע תפיסתי. התעלות לרמה של ידע רציונלי דורשת העמקה וחיזוק הדרגתיים באמצעות חוויותיהם. לפני שבני האדם מבינים באמת את אלוהים, ניתן לומר באופן סובייקטיבי שהם מאמינים בקיומו של אלוהים בלבם, אך אין להם הבנה אמיתית של שאלות מסוימות, כגון איזה מין אל הוא באמת, מה רצונו, מה טבעו, ומה גישתו האמיתית כלפי האנושות. הדבר מערער קשות את אמונם של בני האדם באלוהים – אמונתם פשוט אינה יכולה להשיג טוהר או שלמות. אפילו אם אתם ניצבים פנים אל פנים מול דבר האל, או מרגישים שנפגשתם עם אלוהים באמצעות חוויותיכם, עדיין לא ניתן לומר שאתם מבינים אותו לחלוטין. מכיוון שאינכם יודעים את מחשבות האל, או מה הוא אוהב ומה הוא שונא, מה מכעיס אותו ומה גורם לו אושר, אתם לא מבינים אותו באמת. אמונתכם נבנית על יסודות של ערפול ודמיון, על סמך מאווייכם הסובייקטיביים. האמונה הזו עדיין רחוקה מאמונה אמיתית ואתם עדיין רחוקים מלהיות חסידים אמיתיים. הסברים לדוגמאות מהסיפורים האלה מכתבי הקודש אפשרו לבני האדם להכיר את לבו של אלוהים, להבין מה הוא חשב בכל שלב בעבודתו ומדוע הוא עשה את העבודה הזו, ולהבין מה היו כוונתו המקורית ותוכניתו כשהוא עשה זאת, כיצד הוא הגשים את רעיונותיו ואיך התכונן ופיתח את תוכניתו. באמצעות הסיפורים האלה, באפשרותנו לקבל הבנה ספציפית ומפורטת של כל אחת מכוונותיו של אלוהים, של כל מחשבה אמיתית במהלך ששת אלפי השנים של עבודת הניהול שלו, ושל יחסו אל בני האדם בזמנים שונים ובעידנים שונים. הבנה של מה חשב אלוהים, מה הייתה גישתו, והטבע שהוא חשף בהתמודדות עם כל מצב, יכולה לסייע לכל אדם להבין יותר לעומק את קיומו האמיתי של אלוהים ולחוש בצורה עמוקה יותר את ממשיותו ואמינותו. כשאני מספר את הסיפורים הללו, המטרה שלי היא לא שאנשים יבינו את ההיסטוריה של כתבי הקודש, או שהם יכירו את ספרי הקודש ואת האנשים שבהם, והיא בהחלט לא שהם יבינו את הרקע למעשיו של אלוהים במהלך עידן החוק. מטרתי היא לסייע לאנשים להבין את רצון האל, את טבעו וכל חלק קטן בו, ולהשיג הבנה והיכרות מדויקות ואמיתיות יותר של אלוהים. כך לב האנשים יכול, טיפין טיפין, להיפתח אל אלוהים ולהתקרב לאלוהים, והם יכולים להבין טוב יותר אותו, את טבעו ואת מהותו, ולהכיר טוב יותר את אלוהים האמיתי עצמו.

ההכרה של טבעו של אלוהים, של מה ששייך לאלוהים ושל מה שאלוהים הינו, יכולה להשפיע לטובה על בני האדם. היא יכולה לסייע להם לתת אמון רב יותר באלוהים, ולסייע להם להשיג משמעת וייראה אמיתית כלפיו. אז הם לא ילכו עוד בעקבותיו כעיוורים ולא יעבדו אותו בעיוורון. לאלוהים אין כל רצון בשוטים או בבני האדם הנוהרים בעיוורון אחרי ההמון, אלא קבוצה של אנשים שיש להם בלבם הבנה והכרה ברורות של טבעו של אלוהים ואשר יכולים לשמש לו עדים, אנשים שלעולם לא יפקירו את אלוהים משום מופלאותו, משום מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, ומשום טבעו הצודק. כחסידי האל, אם עדיין יש בלבכם חוסר בהירות, או שיש לכם עמימות או בלבול לגבי קיומו האמיתי של אלוהים, טבעו, מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, ותוכניתו להושיע את האנושות, אמונתכם לא תזכה לשבחיו של אלוהים. אלוהים אינו רוצה שאנשים כאלה יהיו חסידיו, והוא אינו אוהב שאנשים כאלה באים לפניו. מכיוון שאנשים כאלה אינם מבינים את אלוהים, הם אינם יכולים למסור את לבם לאלוהים – לבם סגור בפניו, ולכן אמונתם באלוהים רצופה פגמים. אמונתם באלוהים עיוורת בפירוש. אנשים יכולים להשיג אמונה אמיתית ולהיות חסידיו האמיתיים של אלוהים רק אם יש להם הבנה והכרה אמיתיות של אלוהים אשר יוצרות משמעת וייראה אמיתית מפניו. רק כך הם יכולים לתת את לבם לאלוהים ולפתוח אותו בפניו. זה מה שאלוהים רוצה, מכיוון שכל מה שהם עושים וחושבים יכול לעמוד במבחן של אלוהים, ולשאת עליו עדות. כל מה שאני מתקשר לכם בדבר טבעו של אלוהים, בדבר מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, או בדבר רצונו ומחשבותיו בכל מעשיו, ומכל נקודת מבט שלא תהיה, מכל זווית שאדבר על כך – הכל נועד לסייע לכם להיות בטוחים יותר בקיומו האמיתי של אלוהים, להבין ולהעריך יותר את אהבתו לבני האדם, ולהבין ולהעריך יותר את דאגתו לבני האדם ואת רצונו הכן לנהל ולהושיע את האנושות.

סקירת מחשבותיו של אלוהים, רעיונותיו ומעשיו מאז שברא את העולם

היום נתחיל מסיכום מחשבותיו של אלוהים, רעיונותיו, וכל צעד מאז בריאת האדם, ונביט בעבודה שהוא ביצע מבריאת העולם ועד תחילתו הרשמית של עידן החסד. אז נוכל לגלות אילו מהמחשבות והרעיונות של אלוהים אינם ידועים לאדם, ומשם נוכל להבהיר את הסדר של תוכנית הניהול של אלוהים, ולהבין ביסודיות את ההקשר שבו אלוהים יצר את עבודת הניהול שלו, את מקורה ואת תהליך הפיתוח שלה, וגם להבין לעומק את התוצאות שהוא רוצה מעבודת הניהול שלו – כלומר את הליבה והמטרה של עבודת הניהול שלו. בכדי להבין את הדברים הללו, עלינו לחזור לתקופה מרוחקת, שקטה ורוגעת, שבה לא היו עוד בני אדם...

אלוהים בורא באופן אישי את האדם הראשון

כשאלוהים קם ממיטתו, מחשבתו הראשונה הייתה זו: לברוא אדם חי, בן אנוש אמיתי, חי – מישהו לחיות איתו ושיהיה לו לחברה תמיד. האדם הזה יוכל להקשיב לו, ואלוהים יוכל לדבר איתו ולגלות לו את מה שעל לבו. אז, בפעם הראשונה, אלוהים לקח חופן עפר והשתמש בו כדי לברוא את האדם החי הראשון שדמיין, ואז הוא נתן ליצור החי הזה שם – אדם. לאחר שאלוהים השיג את האדם החי והנושם הזה, כיצד הוא הרגיש? בפעם הראשונה, הוא חש את האושר שבהמצאות אהוב, בן לווייה. הוא גם הרגיש בפעם הראשונה את האחריות שבהורות ואת הדאגה הנלווית לכך. האדם החי והנושם הביא לאלוהים אושר ושמחה. הוא הרגיש נחמה בפעם הראשונה. זה היה הדבר הראשון שאלוהים אי-פעם עשה שלא הושג באמצעות מחשבותיו או דבריו, כי אם נעשה בשתי ידיו. כשהיצור הזה – אדם חי ונושם – עמד בפני אלוהים, עשוי בשר ודם, עם צורה וגוף, ועם יכולת לדבר עם אלוהים, אלוהים חש סוג של אושר שהוא מעולם לא חש בעבר. הוא חש באמת באחריותו, והיצור החי הזה לא רק נגע ללבו, אלא שכל תנועה קלה שלו ריגשה אותו וחיממה את לבו. לכן, כשהיצור החי הזה עמד בפני אלוהים, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב להשיג עוד אנשים כאלה. זו הייתה סדרת האירועים שהחלה עם המחשבה הראשונה הזו של אלוהים. עבור אלוהים, כל האירועים הללו התרחשו בפעם הראשונה, אך באירועים הראשונים האלה, בלי קשר למה שהוא חש באותו זמן – אושר, אחריות, דאגה – לא היה לו עם מי לחלוק זאת. החל מאותו רגע, אלוהים חש באמת בדידות ועצב שהוא מעולם לא חש לפני כן. הוא חש שבני האדם אינם מסוגלים לקבל או להבין את אהבתו ודאגתו, או את כוונותיו עבור האנושות, לכן, הוא המשיך לחוש צער וכאב בלבו. על אף שהוא עשה את הדברים הללו בשביל האדם, האדם לא היה מודע לכך ולא הבין. מלבד האושר, השמחה והנחמה שהאדם הביא לו, הצטרפו לכך במהרה רגשות הצער והבדידות הראשונים שלו. אלה היו מחשבותיו ורגשותיו של אלוהים באותו הזמן. בעת שאלוהים עשה את כל הדברים הללו, בלבו הוא עבר משמחה לצער ומצער לכאב, וכל אלה היו מעורבים בחרדה. כל מה שהוא רצה לעשות היה למהר ולספר לאיש הזה, לאנושות הזו, את מה שעל לבו, ולגרום להם להבין את כוונותיו קודם לכן. אז הם יוכלו להפוך לחסידיו ולהיות תואמים לו. הם כבר לא יאזינו לדברי האל ויוותרו דוממים. הם כבר לא יהיו חסרי מודעות איך להצטרף לאלוהים בעבודתו. מעל לכל, הם כבר לא יהיו שווי נפש נוכח דרישותיו של אלוהים. הדברים הראשונים האלה שאלוהים ביצע הם משמעותיים מאוד ובעלי ערך רב לתוכנית הניהול שלו ולבני האדם כיום.

לאחר שהוא ברא את הכל ואת בני האדם, אלוהים לא נח. הוא לא יכול היה לחכות להוציא אל הפועל את הניהול שלו, או להשיג את האנשים שהוא כל כך אהב מקרב האנושות.

אלוהים מבצע סדרת עבודות חסרות תקדים לפני, אחרי ובמהלך עידן החוק

בשלב הבא, זמן לא רב לאחר שאלוהים ברא את בני האדם, אנחנו מבינים מכתבי הקודש שהיה מבול ענק על פני כל העולם. נח מוזכר בתיעוד המבול, וניתן לומר שנח היה האיש הראשון שקיבל את קריאתו של אלוהים לעבוד עמו כדי להשלים מטלה של אלוהים. כמובן זו הייתה גם הפעם הראשונה שאלוהים דרש מאדם כלשהו על פני האדמה לעשות דבר מה לפקודתו. לאחר שנח סיים לבנות את התיבה, אלוהים הוריד מבול על פני האדמה בפעם הראשונה. כשאלוהים החריב את פני האדמה במבול, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהוא ברא את בני האדם, שהוא הרגיש סלידה עזה כלפיהם. זו הייתה הסיבה לכך שאלוהים נאלץ לקבל את ההחלטה הכואבת להשמיד את האנושות באמצעות מבול. לאחר שהמבול החריב את פני האדמה, אלוהים כרת את בריתו הראשונה עם בני האדם שהוא לעולם לא יעשה זאת שוב. האות לברית הזו היה הקשת בענן. זו הייתה הברית הראשונה של אלוהים עם האנושות, ולכן הקשת הייתה האות הראשון לברית עם אלוהים. הקשת הזו היא דבר ממשי, מוחשי שקיים. עצם קיומה של הקשת בענן הזו גורם לאלוהים לחוש לעתים קרובות עצב על האנושות הקודמת שהוא איבד, והוא משמש לו תזכורת תמידית למה שקרה להם... אלוהים לא האט את הקצב – הוא היה להוט לעשות את הצעד הבא בניהול שלו. לאחר מכן, אלוהים בחר באברהם לעבודה הראשונה שלו בקרב עם ישראל. זו הייתה גם הפעם הראשונה שאלוהים בחר במועמד כזה. אלוהים החליט להתחיל להוציא לפועל את עבודתו להושעת האנושות באמצעות האיש הזה, ולהמשיך את עבודתו בקרב צאצאיו של האיש. אנחנו רואים בכתבי הקודש שזה מה שאלוהים עשה לאברהם. אז אלוהים הפך את ארץ ישראל לארץ הנבחרת הראשונה, והוא החל את העבודה של עידן החוק באמצעות עמו הנבחר, בני ישראל. שוב, בפעם הראשונה, אלוהים נתן לבני ישראל את החוקים והכללים המפורשים שבני האדם חייבים לציית להם, והוא הסביר אותם בפירוט. זו הייתה הפעם הראשונה שאלוהים נתן לבני האדם תקנות כה מפורטות להקרבת קורבנות, לניהול חייהם, למה מותר ומה אסור לעשות, לחגים והמועדים עליהם לשמור ולעקרונות לביצוע כל מעשיהם. זו הייתה הפעם הראשונה שאלוהים נתן לאנושות תקנות ועקרונות כה מפורטים לחייהם.

כשאני אומר "בפעם הראשונה", משמעות הדבר היא שאלוהים מעולם לא ביצע עבודה כזו בעבר. לא היה קיים קודם לכן דבר כזה, ועל אף שאלוהים ברא את האנושות ואת כל הברואים והיצורים החיים, הוא מעולם לא ביצע עבודה כזו. כל העבודה הזו כללה את ניהול בני האדם בידי אלוהים. הכל היה קשור לבני האדם ולהושעה ולניהול שלו את בני האדם. לאחר אברהם, אלוהים בחר שוב בפעם הראשונה – הוא בחר את איוב להיות האיש הכפוף לחוק שיוכל לעמוד בפיתויי השטן ולהמשיך לירוא את אלוהים ולסור מרע, ולשאת עליו עדות. זו הייתה גם הפעם הראשונה שאלוהים אפשר לשטן לפתות אדם והפעם הראשונה שהוא התערב עם השטן. בסוף, בפעם הראשונה, אלוהים זכה לאדם שהיה מסוגל לשאת עליו עדות כשהוא ניצב בפני השטן – אדם שיכול היה לשאת עליו עדות ולבייש לחלוטין את השטן. מאז שאלוהים ברא את האדם, זה היה האיש הראשון שהוא זכה בו שהיה מסוגל לשאת לו עדות. מרגע שאלוהים זכה באדם הזה, הוא היה אף יותר להוט להמשיך את ניהולו ולבצע את השלב הבא בעבודתו, כשהוא הכין את בחירתו הבאה ואת מקום עבודתו.

לאחר שחלקתי עמכם את כל זה, האם אתם מבינים באמת את רצון האל? אלוהים מחשיב את הדוגמה הזו לניהול שלו את האנושות, להושעתו את האנושות, כחשובה יותר מכל דבר אחר. הוא עושה את הדברים האלה לא רק באמצעות מחשבתו, לא רק באמצעות דבריו, ובוודאי שלא כלאחר יד – הוא עושה את כל הדברים הללו עם תוכנית, עם מטרה, עם אמות מידה, ועם רצונו. ברור שהעבודה הזו להושעת האנושות נושאת משמעות רבה עבור אלוהים והאדם גם יחד. בלי קשר לשאלה כמה קשה העבודה, בלי קשר לשאלה כמה גדולים המכשולים, בלי קשר לשאלה כמה חלשים בני האדם או כמה קשה מרדנותם, אף אחד מהדברים האלה לא קשה עבור אלוהים. אלוהים מעסיק את עצמו על-ידי השקעת מאמצים קפדניים וניהול העבודה שהוא עצמו רוצה לבצע. הוא גם מסדר הכול ומחיל את ריבונותו על האנשים שעליהם הוא יעבוד ועל כל העבודה שהוא רוצה להשלים – שום דבר מזה לא נעשה לפני כן. זו הפעם הראשונה שאלוהים עשה שימוש בשיטות האלה ושילם מחיר גבוה כל כך עבור המשימה החשובה של ניהול והושעת האנושות. בעת שאלוהים מבצע את העבודה הזו, הוא מביע בפני בני האדם את עבודתו המאומצת ומשחרר אותה לאנושות, טיפין טיפין וללא סייג, כמו גם את מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, את חוכמתו ואת כול יכולתו וכל היבט של טבעו. הוא משחרר זאת ומביע את הדברים האלה כפי שהוא מעולם לא עשה בעבר. כך, בכל רחבי תבל, מלבד האנשים שאלוהים רוצה לנהל ולהושיע, מעולם לא היו ברואים כה קרובים לאלוהים, שהיה להם קשר כה אינטימי עמו. בלבו, האנושות, אותה הוא רוצה לנהל ולהושיע, היא חשובה ביותר; הוא מעריך את האנושות הזו מעל לכל. על אף שהוא שילם מחיר גבוה עבורה, ועל אף שהוא נפגע ממנה ושהיא ממרה את פיו שוב ושוב, הוא לעולם אינו מתייאש ממנה, והוא ממשיך בעבודתו ללא לאות, ללא תלונות או חרטות. זאת מכיוון שהוא יודע שבמוקדם או במאוחר, בני האדם יתעוררו לקריאתו ודבריו ייגעו ללבם, והם יכירו בו כאדון הבריאה וישובו אליו...

לאחר ששמעתם היום את כל זה, אתם עשויים לחוש שכל מה שאלוהים עושה הוא רגיל לחלוטין. נדמה שבני האדם חשו תמיד במשהו מרצונו של אלוהים עבורם מדבריו ומעבודתו, אך תמיד ישנו ריחוק מסוים בין רגשותיהם או הידע שלהם לבין מה שאלוהים חושב. לכן אני חושב שהכרחי לתקשר עם כל האנשים לגבי הסיבה שאלוהים ברא את האנושות ולגבי הרקע לרצונו להשיב אל קרבו את האנשים שהוא ייחל להם. חיוני לחלוק זאת עם כולם, כך שהכל יהיה ברור להם בלבם. מכיוון שכל מחשבה ורעיון של אלוהים, כל שלב וכל תקופה בעבודתו קשורים ומשתלבים בכל עבודת הניהול שלו, כשאתם מבינים את מחשבותיו של אלוהים, את רעיונותיו ואת רצונו בכל שלב בעבודתו, זה אותו הדבר כמו להבין את העבודה של תוכנית הניהול שלו. על היסוד הזה, הבנתכם את אלוהים מעמיקה. כפי שציינתי קודם, שכל מה שאלוהים עשה כשהוא רק ברא את העולם הוא רק מידע לאנשים כעת ונראה שהוא חסר חשיבות בעיסוק בחיפוש אחר האמת. עם זאת, במהלך חווייתכם, יבוא יום שבו לא תחשבו שזה דבר כה פשוט כמו כמה פיסות מידע או כמה תעלומות. ככל שחייכם יתקדמו וכשיהיה לכם מעט מעמדתו של אלוהים בלבכם, או כשתבינו באופן עמוק ויסודי יותר את רצונו, תבינו באמת את החשיבות והכורח במה שאני מדבר עליו היום. בלי קשר לשאלה עד כמה קיבלתם את הדבר, חיוני שתבינו ותדעו את הדברים הללו. כשאלוהים עושה דבר מה, כשהוא מבצע את עבודתו, בין אם באמצעות רעיונותיו או בידיו, ובין אם הוא עושה זאת בפעם הראשונה או האחרונה – בסופו של דבר, לאלוהים יש תוכנית, ומטרותיו ומחשבותיו מצויות בכל מעשיו. המטרות והמחשבות האלה מייצגות את טבעו של אלוהים, והן מבטאות את מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. כל אדם ואדם צריך להבין את שני הדברים האלה – טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. מרגע שאדם מבין את טבעו של אלוהים ואת מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, באפשרותו להבין בהדרגה מדוע אלוהים עושה את מה שהוא עושה ואומר את מה שהוא אומר. מתוך כך, בני האדם יכולים לפתח אמונה רבה יותר כחסידים של אלוהים, לעסוק באמת ולעסוק בשינוי בטבעם. כלומר הבנת האדם את אלוהים ואמונתו באלוהים הן בלתי נפרדות.

אם בני אדם יזכו בידע אודות טבעו של אלוהים ויבינו מהו, מה שייך לאלוהים ומה אלוהים הינו, אזי הם יזכו בחיים שנובעים מאלוהים. לאחר שהחיים האלה יופחו בכם, יראתכם את אלוהים תלך ותגדל. קצירת היבול הזה מתרחשת באופן טבעי ביותר. אם אין ברצונכם להבין את טבעו ומהותו של אלוהים או לדעת עליהם, ואם אינכם רוצים אפילו לתהות או להתמקד בדברים הללו, אני יכול לומר לכם בוודאות שהדרך שבה אתם עוסקים כיום באמונתכם באלוהים לעולם לא תאפשר לכם לספק את רצונותיו או לזכות בשבחיו. יותר מכך, לעולם לא תוכלו להגיע לישועה אמיתית – אלה ההשלכות הסופיות. כשאנשים לא מבינים את אלוהים ואינם מכירים את טבעו, לבם לעולם לא יכול להיום פתוח בפניו באמת. לאחר שהם יבינו את אלוהים, הם יתחילו להעריך את מה שבלבו ולהתענג בכך בעניין ובאמונה. כאשר תעריכו את מה שבלבו של אלוהים ותתענגו בכך, לבכם ייפתח אליו אט אט, בהדרגה. כשלבכם ייפתח אליו, תחושו את הבושה והביזיון שבהתקשרויותיכם עם אלוהים, דרישותיכם מאלוהים וחשקיכם הראוותניים. כשלבכם ייפתח באמת לאלוהים, תראו שלבו הוא עולם כה אינסופי, ותבואו אל עולם שמעולם לא חוויתם. בעולם הזה, אין כל הולכת שולל, אין כל עורמה, ואין כל חושך או רוע. יש רק כנות ונאמנות – רק אור וצדק, רק יושר ונדיבות. הוא מלא באהבה ותשומת לב, מלא בחמלה וסובלנות, ודרכו תרגישו את האושר והשמחה שבחיים. הדברים הללו הם מה שהוא יגלה בפניכם כשתפתחו את לבכם בפני אלוהים. העולם האינסופי הזה מלא בחוכמתו של אלוהים ובכול יכולתו. הוא גם מלא באהבתו ובסמכותו. כאן תוכלו לראות כל היבט של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, מה שגורם לו שמחה, הדברים שמדאיגים אותו והדברים שמעציבים אותו, הדברים שמכעיסים אותו... זה מה שיכול לראות כל אחד ואחד שפותח את לבו ומאפשר לאלוהים להיכנס. אלוהים יכול להיכנס אל לבכם רק אם אתם פותחים אותו בפניו. תוכלו לראות את מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו ואת רצונו עבורכם רק אם תאפשרו לו להיכנס אל לבכם. באותו הזמן, תגלו שהכל לגבי אלוהים כה יקר, שכל כך ראוי לנצור את מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. בהשוואה לכך, האנשים הסובבים אתכם, החפצים והאירועים בחייכם, ואפילו אהוביכם, בני זוגכם והדברים שאתם אוהבים, כמעט אינם ראויים לציון. הם כה קטנים וכה פשוטים. תרגישו שאין כל חפץ גשמי שיוכל אי-פעם למשוך אתכם שוב, או שחפץ גשמי כלשהו יוכל אי פעם לפתות אתכם שוב לשלם כל מחיר בעבורו. בענוותו של אלוהים, תראו את גדולתו ואת עליונותו. יתרה מזאת, בדבר מה שהוא עשה, שאתם האמנתם שהוא קטן למדי, תראו את חוכמתו האינסופית ואת סובלנותו, ותראו את סבלנותו, את ארך אפיו ואת הבנתו אתכם. הדבר ייטע בכם אהבה כלפיו. באותו יום, תרגישו שהאנושות חיה בעולם כה מטונף, שהאנשים שלצדכם וההתרחשויות בחייכם, ואפילו אהוביכם, אהבתם אליכם והגנתם או דאגתם לכאורה עבורכם אפילו לא ראויים לציון – רק אלוהים הוא אהובכם, ורק את אלוהים אתם נוצרים בלבכם מעל לכל. כשהיום הזה יבוא, אני מאמין שיהיו אנשים שיאמרו: אהבתו של אלוהים כה אדירה ומהותו כה קדושה – באלוהים אין כל עורמה, כל רוע, כל קנאה או סכסכנות, רק צדק ואמת, וכל מה שאלוהים הינו ומה ששייך לאלוהים ראוי שהאדם ייכסף אליו. על בני האדם לשאוף ולחתור לכך. על מה מבוססת יכולתה של האנושות להשיג זאת? היא מבוססת על הבנתם של בני האדם את טבעו של אלוהים ואת מהותו של אלוהים. לכן, הבנת טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, היא שיעור שכל אדם למד לכל אורך חייו, וזו מטרה שכל אדם השואף לשנות את טבעו ולהכיר את אלוהים עוסק בהשגתה לכל אורך חייו.

התגלמותו הראשונה של אלוהים בבשר על מנת לבצע עבודה

זה עתה דיברנו על כל העבודה שאלוהים השלים – שורת הדברים שהוא עשה בפעם הראשונה. כל אחד מהדברים הללו רלוונטי לתוכנית הניהול של אלוהים ולרצונו של אלוהים. הם רלוונטיים גם לטבעו של אלוהים ולמהותו. אם נרצה להבין יותר ממה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, לא נוכל לעצור בתנ"ך או בעידן החוק. עלינו להתקדם עם הצעדים שאלוהים נקט בעבודתו. אם כן, כשאלוהים חתם את עידן החוק והחל את עידן החסד, צעדינו שלנו הגיעו אל עידן החסד – עידן מלא חסד וגאולה. בעידן הזה, אלוהים שוב עשה דבר מה חשוב ביותר בפעם הראשונה. העבודה בעידן החדש הזה הייתה נקודת פתיחה חדשה עבור אלוהים והאדם כאחד. נקודת הפתיחה החדשה הזו הייתה עבודה חדשה נוספת שאלוהים עשה בפעם הראשונה. העבודה החדשה הזו הייתה משהו חסר תקדים שאלוהים ביצע, שבני האדם וכל הברואים לא יכלו להעלות על דעתם. זה דבר שכיום ידוע היטב לכל בני האדם – זו הייתה הפעם הראשונה שאלוהים הפך לבן אנוש, הפעם הראשונה שהוא החל עבודה חדשה בדמות אדם, עם זהות של אדם. העבודה החדשה הזו סימלה שאלוהים השלים את עבודתו בעידן החוק, ושהוא לא יעשה או יאמר עוד דבר כחלק מהחוק. הוא גם לא יאמר או יעשה דבר בצורת החוק או בהתאם לעקרונות או כללי החוק. כלומר כל עבודתו המבוססת על החוק נעצרה לנצח ולא תימשך, מכיוון שאלוהים רצה להתחיל עבודה חדשה ולעשות דברים חדשים, ולתוכניתו הייתה שוב נקודת פתיחה חדשה. לכן, אלוהים היה צריך להוביל את האנושות אל העידן הבא.

השאלה אם היה מדובר בחדשות משמחות או מבשרות רעות לבני האדם הייתה תלויה במהותם. ניתן לומר שאלה לא היו חדשות משמחות, אלא חדשות מבשרות רעות לאנשים מסוימים, מכיוון שכאשר אלוהים החל את עבודתו החדשה, אותם אנשים שרק צייתו לחוקים ולכללים, שרק נצמדו לדוקטרינות אך לא יראו את אלוהים, נטו לעשות שימוש בעבודתו הישנה כדי לגנות את עבודתו החדשה. עבור האנשים הללו, היו אלה חדשות מבשרות רעות. אולם עבור כל אדם שהיה תמים ופתוח, שהיה כן בפני אלוהים ומוכן לקבל את גאולתו, התגלמותו הראשונה של אלוהים הייתה בשורה משמחת ביותר. זאת משום שמאז שהיו בני אדם, זו הייתה הפעם הראשונה שאלוהים התגלה וחי בקרב האנושות בצורה שלא הייתה רוח הקודש. במקום זאת, הוא נולד מבת אנוש וחי בקרב האנשים כבר האנוש ועבד בקרבם. ה"פעם הראשונה" הזו הפרה את התפיסות של בני האדם וגם הייתה מעל לכל דמיון. בנוסף, כל חסידי האל זכו ליתרון מוחשי. לא רק שאלוהים סיים את העידן הישן, אלא שהוא גם הפסיק את שיטות עבודתו וסגנון עבודתו הישנים. הוא כבר לא התיר לשליחיו למסור את רצונו, הוא כבר לא היה נסתר בעננים, והוא כבר לא נראה ודיבר אל בני האדם בציוויים באמצעות רעם. בשונה מכל דבר אחר לפני כן, באמצעות שיטה שלא תעלה על הדמיון האנושי, שיטה שבני האדם התקשו להבין או לקבל – התגלמות כבשר ודם – הוא הפך לבר האנוש כדי לפתח את עבודת העידן ההוא. מהלך זה של אלוהים הפתיע לחלוטין את האנושות והביך אותה, מכיוון שאלוהים החל שוב בעבודה חדשה שהוא מעולם לא עשה לפני כן. היום, נביט בעבודה החדשה שאלוהים השיג בעידן החדש. בכל העבודה החדשה הזו, מה אנחנו יכולים להבין מטבעו של אלוהים וממה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו?

הדברים הבאים מתועדים בברית החדשה.

1. ישוע קוטף שיבולים למאכל ביום השבת

מתי י"ב 1 בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה; תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֺף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֺל.

2. בר האנוש הוא אדון השבת

מתי י"ב 6-8 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁגָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא כָּאן. אַךְ אִלּוּ יְדַעְתֶּם מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זֶבַח', לֹא הֱיִיתֶם מַרְשִׁיעִים אֶת הַנְּקִיִּים, שֶׁהֲרֵי בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת.

נביט קודם בפסוק הזה: "בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה; תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֺף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֺל".

מדוע בחרנו בפסוק הזה? מה הקשר בינו לבין טבעו של אלוהים? בפסוק הזה, הדבר הראשון שאנחנו יודעים הוא שזה היה יום השבת, אך ישוע אדוננו יצא להוביל את תלמידיו בשדה הקמה. מה שאף יותר "בוגדני" הוא שהם אפילו "הֵחֵלּוּ לִקְטֺף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֺל." בעידן החוק, חוקיו של יהוה אלוהים אסרו על אנשים לצאת סתם או לקחת חלק בפעילויות בשבת – היו דברים רבים שהיו אסורים בשבת. הפעולה הזו מצדו של ישוע אדוננו הייתה תמוהה בעיני בני האדם שחיו זמן רב תחת החוק, והדבר אף עורר ביקורת. באשר לתחושת הבלבול שלהם והאופן שבו הם דיברו על מעשהו של ישוע, נניח את אלה בצד לעת עתה, ונדון ראשית בשאלה מדוע בחר ישוע אדוננו לעשות זאת בשבת, מכל הימים, ומה הוא רצה ללמד באמצעות המעשה הזה את האנשים שחיו תחת החוק. זהו הקשר בין הפסוק הזה לבין טבעו של אלוהים, שעליו ברצוני לדבר.

כשישוע אדוננו בא, הוא השתמש בפעולות מעשיות כדי לתקשר לאנשים: אלוהים עזב את עידן החוק והחל בעבודה חדשה, והעבודה החדשה הזו לא הצריכה שמירת שבת. כשאלוהים חרג מהמגבלות של יום השבת, זו הייתה רק טעימה מוקדמת של עבודתו החדשה. עבודתו האמיתית והגדולה טרם התרחשה. כשישוע אדוננו החל את עבודתו, הוא כבר הותיר מאחוריו את כבלי עידן החוק והשתחרר מההגבלות של התקנות והעקרונות של העידן הזה. לא היה בו זכר לכל דבר הקשור לחוק. הוא השיל את החוק מעליו לחלוטין ולא ציית לו עוד, והוא לא דרש עוד מהאנושות לציית לחוק. אם כך, כאן אתם רואים שישוע אדוננו הלך בשדה הקמה בשבת. אלוהים לא נח, אלא יצא לעבוד. הפעולה הזו ערערה את תפיסותיהם של אנשים והעבירה להם את המסר שהוא אינו חי יותר תחת החוק ושהוא חרג מגבולות השבת והופיע בפני האנושות ובקרבה בדמות חדשה, עם דרך עבודה חדשה. הפעולה הזו בישרה לאנשים שהוא הביא עמו עבודה חדשה שהחלה עם עזיבת החוק והשבת. כשאלוהים ביצע את העבודה החדשה שלו, הוא לא נצמד עוד אל העבר והוא לא היה מעוניין עוד בתקנות של עידן החוק. הוא גם לא הושפע מעבודתו בעידן הקודם, אלא עבד כרגיל בשבת, וכשתלמידיו היו רעבים, הם יכלו לקטוף שיבולים לאכול. הדבר היה רגיל לחלוטין בעיני אלוהים. לאלוהים יש אפשרות להתחלה חדשה לחלק ניכר מהעבודה שהוא רוצה לעשות והדברים שהוא רוצה לומר. ברגע שיש לו התחלה חדשה, הוא אינו מזכיר את עבודתו הקודמת ואינו ממשיך אותה. זאת משום שלאלוהים יש העקרונות שלו בעבודתו. כשהוא רוצה להתחיל עבודה חדשה, הוא רוצה להביא את האנושות אל שלב חדש בעבודתו, ובשלה בזה עבודתו מגיעה לשלב גבוה יותר. אם אנשים ימשיכו לפעול לפי האמירות או התקנות הישנות, או ימשיכו לדבוק בהן, הוא לא יזכור או ישבח זאת. זאת מפני שהוא כבר הביא עבודה חדשה ושלב חדש בעבודתו. כשהוא יוזם עבודה חדשה, הוא מופיע בפני האנושות בדמות חדשה לחלוטין, מזווית חדשה לחלוטין, ובדרך חדשה לחלוטין, כדי שבני האדם יוכלו לראות היבטים שונים של טבעו ושל מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. זו אחת ממטרותיו בעבודתו החדשה. אלוהים לא דבק בישן ולא נצמד לשביל המוכר. כשהוא עובד ומדבר, הדבר אינו מגביל כמו שאנשים מדמיינים. באלוהים, הכל חופשי ומשוחרר ואין איסורים או הגבלות – מה שהוא מביא לאנושות הוא חירות ושחרור. הוא אל חי, אל שקיים באמת ובתמים. הוא אינו בובה או פסל חרס, והוא שונה לחלוטין מהאלילים שאנשים מקדשים ועובדים. הוא חי וחיוני ומה שדבריו ועבודתו מביאים לבני האדם זה חיים ואור, חירות ושחרור, מכיוון שהוא בעל האמת, החיים והדרך – הוא אינו מוגבל בשום צורה בעבודתו. בלי קשר למה אנשים אומרים ולאופן שבו הם רואים או מעריכים את עבודתו החדשה, הוא יבצע את עבודתו ללא פקפוק. הוא לא יחשוש מתפיסותיו של איש או מאצבעות המופנות כלפי עבודתו ודבריו, או אפילו מהתנגדותם החריפה של בני אדם מסוימים לעבודתו החדשה. איש מקרב הבריות אינו יכול להשתמש בהיגיון אנושי או דמיון, ידע או מוסריות אנושיים כדי למדוד או להגדיר את מה שאלוהים עושה, כדי להטיל ספק בעבודתו, להפריע לה או לחבל בה. אין כל הגבלה בעבודתו או במעשיו, ואף אדם, דבר או חפץ לא יגבילו אותה, וכוחות עוינים לא יפריעו לה. בכל הנוגע לעבודתו החדשה, הוא מלך שמנצח תמיד וכל כוח עוין וכל כפירה ודבר שקר מצד האנושות נרמסים תחת הדום רגליו. כל שלב חדש בעבודה שהוא מבצע לבטח יתפתח ויורחב בקרב האנושות ולבטח יבוצע ללא עיכוב בכל רחבי התבל עד שעבודתו הגדולה תושלם. אלה כול יכולתו של אלוהים, חוכמתו, סמכותו ועוצמתו. לפיכך, ישוע אדוננו יכול היה בצורה פתוחה לצאת ולעבוד בשבת מכיוון שבלבו לא היו חוקים, ולא היו ידע או דוקטרינה שנבעו מהאנושות. הדברים שהיו לו היו עבודתו החדשה של אלוהים ודרכו. עבודתו הייתה הדרך לשחרור האנושות, להוצאתה לחופשי, לאפשר לה להתקיים באור ולאפשר לה לחיות. ובני האדם שעובדים אלילים או אלוהי שקר חיים בכל יום כשהם נתונים בכבלי השטן, ומגודרים בכל מיני כללים ואיסורים – היום דבר אחד אסור, מחר אחר – אין כל חירות בחייהם. הם כמו אסירים בשלשלאות, ללא כל שמחה. מה מייצג "איסור"? הוא מייצג מגבלות, כבלים ורוע. ברגע שאדם עובד אליל, הוא עובד אל שקר, רוח רעה. האיסור נלווה לכך. אסור לכם לאכול דבר כזה או אחר, היום אסור לכם לצאת, מחר אסור לכם להדליק אש, ביום שלאחר מכן אסור לכם לעבור לבית חדש, יש לבחור בימים מסוימים לחתונות ולוויות ואף ללידה. איך נקרא הדבר? הדבר הזה נקרא איסור. זוהי כבילה של האנושות, ואלו הן שלשלאות השטן והרוחות הרעות אשר שולטות בבני האדם ומגבילות את לבם וגופם. האם האיסורים האלה קיימים אצל אלוהים? בדברכם על קדושתו של אלוהים, עליכם לחשוב קודם כל על כך: אצל אלוהים אין כל איסורים. לאלוהים יש עקרונות בדבריו ובעבודתו, אך אין איסורים, מכיוון שאלוהים עצמו הוא האמת, הדרך והחיים.

כעת, בואו נסתכל על הפסוק הבא: "וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁגָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא כָּאן. אַךְ אִלּוּ יְדַעְתֶּם מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זֶבַח', לֹא הֱיִיתֶם מַרְשִׁיעִים אֶת הַנְּקִיִּים, שֶׁהֲרֵי בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת" (מתי י"ב 6-8). למה מתייחסת כאן המילה "מקדש"? במילים פשוטות, "מקדש" מתייחס לבניין גבוה ומפואר, ובעידן החוק, בית המקדש היה המקום שבו הכוהנים עבדו את אלוהים. כשישוע אדוננו אמר, "גָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא כָּאן," למי מתייחסת המילה "מקום"? ברור שהמילה "מקום" מתייחסת לאדון ישוע בעצמו, משום שרק הוא היה גדול מן המקדש. מה אמרו המילים הללו לאנשים? הן אמרו לאנשים לצאת מהמקדש – אלוהים כבר יצא ולא עבד בו יותר, לכן על האנשים לחפש אחר עקבותיו של אלוהים מחוץ לבית המקדש וללכת בעקבותיו בעבודתו החדשה. הרקע לאמירה הזו של ישוע אדוננו היה שתחת החוק, אנשים החלו לראות את בית המקדש כדבר גדול יותר מאלוהים עצמו. כלומר אנשים עבדו את בית המקדש במקום לעבוד את אלוהים. לכן ישוע אדוננו הזהיר אותם לא לעבוד אלילים, אלא לעבוד את אלוהים, משום שהוא עליון. לפיכך, הוא אמר: "חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זֶבַח". ברור שבעיני ישוע אדוננו, מרבית האנשים תחת החוק לא עבדו יותר את יהוה, אלא פשוט ביצעו את התהליך של הקרבת קורבנות, וישוע אדוננו קבע שהתהליך הזה היה עבודת אלילים. עובדי האלילים הללו היו ראו את בית המקדש כדבר גדול ונשגב יותר מאלוהים. בלבם היה רק בית המקדש, ולא אלוהים. ואילו הם איבדו את בית המקדש, הם היו כאילו מאבדים את מקום מגורם. בלי בית המקדש, לא היה להם מקום לעבוד את אלוהים ולהקריב את קורבנותיהם. מקום מגורם, לכאורה, הוא המקום שבו הם פעלו תחת נס עבודת יהוה אלוהים, מה שאפשר להם להישאר בבית המקדש ולקיים את ענייניהם שלהם. קורבנותיהם לכאורה היו רק לשם עיסוקיהם האישיים המבישים במסווה של קיום עבודתם בבית המקדש. זו הייתה הסיבה לכך שאנשים באותו הזמן ראו את בית המקדש כגדול יותר מאלוהים. מכיוון שהם השתמשו בבית המקדש ככיסוי, ושהם השתמשו בקורבנות כמסווה לרמאות כנגד אנשים וכנגד אלוהים, ישוע אדוננו אמר זאת כדי להזהיר אנשים. אם תיישמו את הדברים הללו ביחס להווה, הם עדיין תקפים וענייניים באותה מידה. על אף שאנשים כיום חוו עבודה שונה של אלוהים בהשוואה לאנשים בעידן החוק, מהות הטבע שלהם נותרה דומה. בהקשר של העבודה היום, אנשים עדיין עושים אותו סוג של דברים כמו "בית המקדש גדול מאלוהים". לדוגמה, אנשים רואים את מילוי חובותיהם כתפקידם. הם רואים בנשיאת עדות על אלוהים ובמאבק בתנין הגדול האדום כאש תנועות פוליטיות להגנה על זכויות אדם, על הדמוקרטיה ועל חירות. הם מנצלים את חובתם כדי להשתמש בכישוריהם לטובת הקריירות שלהם, אך מבחינתם, יראת אל והישמרות מרע הם רק פיסות דוקטרינה שעליהם לציית להן, וכן הלאה. האין ההתבטאויות האלה מצד בני האדם למעשה זהות ל"בית המקדש גדול מאלוהים"? אלא שלפני אלפיים שנה, אנשים קיימו את ענייניהם הפרטיים בבית המקדש הגשמי, אך כיום, אנשים מקיימים את ענייניהם הפרטיים במקדשים בלתי מוחשיים. אותם אנשים הנוצרים את החוקים רואים בהם דבר מה גדול מאלוהים. אותם אנשים שאוהבים מעמד רואים בו גדול מאלוהים. אותם אנשים שאוהבים את הקריירות שלהם רואים בהן גדולות מאלוהים, וכן הלאה. משום כל התבטאויותיהם אני אומר: "אנשים מהללים את אלוהים כגדול מכל בדבריהם, אך בעיניהם הכל גדול יותר מאלוהים." זאת מכיוון שברגע שבהיותם חסידים של אלוהים, נקרית הזדמנות בדרכם של אנשים להציג את כישרונותיהם שלהם, או לנהל את ענייניהם שלהם או את הקריירה שלהם, הם מתרחקים מאלוהים ושוקעים בקריירות שהם אוהבים. באשר למה שאלוהים הפקיד בידיהם ובאשר לרצונו, הדברים הללו הושלכו זה מכבר. בתרחיש הזה, מה ההבדל בין האנשים הללו לבין אלה שניהלו את עסקיהם בתוך בית המקדש לפני אלפיים שנה?

כעת, בואו נביט במשפט האחרון בפסוק הזה מכתבי הקודש: "שֶׁהֲרֵי בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת". האם ישנו צד מעשי למשפט הזה? האם אתם יכולים לראות את הצד המעשי בו? כל דבר שאלוהים אומר בא מלבו. אם כן, מדוע הוא אמר זאת? כיצד אתם מבינים זאת? אתם עשויים להבין את משמעות המשפט הזה כעת, אך בזמנו מעטים הבינו זאת, מכיוון שהאנושות זה עתה יצאה מעידן החוק. עבורם, היציאה מהשבת הייתה קשה מאוד לביצוע, שלא לדבר על הבנת השבת האמיתית.

המשפט "בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת" אומר לאנשים שכל הנוגע לאלוהים אינו מוחשי, ועל אף שאלוהים יכול לספק את כל צורכיכם המוחשיים, לאחר שכל צורכיכם המוחשיים מומשו, האם הסיפוק מהדברים הללו יכול להחליף את עיסוקכם באמת? הדבר בבירור אינו אפשרי! טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, אשר שיתפנו לגביהם, שניהם אמת. לא ניתן למדוד זאת במחירם הכבד של חפצים גשמיים או בערכו של כסף, משום שזה אינו חפץ גשמי, והוא מספק את צורכי הלב של כל אחד ואחד. עבור כל אדם, הערך של האמיתות הבלתי מוחשיות האלה צריך להיות גדול מהערך של כל דבר גשמי שנושא חן בעיניו, נכון? עליכם להתעכב על האמירה הזו. הנקודה החשובה במה שאמרתי היא שמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, וכל כולו של אלוהים, הם הדברים החשובים ביותר לכל אדם ואדם, ולא ניתן להחליפם בחפצים חומריים. אתן לכם דוגמה: כשאתם רעבים, אתם זקוקים למזון. המזון הזה יכול להיות מזין יחסית או לוקה יחסית, אבל כל עוד תאכלו לשובע, תחושת הרעב הלא נעימה תחלוף – היא תיעלם. אתם יכולים לשבת בשלווה וגופכם ינוח. את רעבם של אנשים ניתן לפתור באמצעות מזון, אך כאשר אתם חסידים של אלוהים ואתם מרגישים שאינכם מבינים אותו, כיצד תוכלו לפתור את הריקנות שבלבכם? האם ניתן לפתור זאת באמצעות מזון? כאשר אתם הולכים בעקבות אלוהים ואינכם מבינים את רצונו, במה תוכלו להשביע את הרעב שבלבכם? במהלך חוויית הישועה שלכם באמצעות אלוהים, תוך כדי העיסוק בהשגת שינוי בטבעכם, אם אינכם מבינים את רצונו של אלוהים ואינכם יודעים מה האמת, אם אינכם מבינים את טבעו של אלוהים, האם אינכם חשים חוסר נוחות? האם אינכם חשים רעב וצמא עזים בלבכם? האם הרגשות האלה לא מונעים מכם לחוש שלווה בלבכם? אם כן, כיצד תוכלו להשביע את הרעב הזה שבלבכם – האם יש דרך לפתור זאת? יש אנשים שיוצאים לקניות, יש כאלה שמגלים את מה שעל לבם לחברים, יש כאלה שישנים כמה שרק אפשר, אחרים קוראים עוד מדברי האל, או שהם עובדים קשה יותר ומשקיעים מאמצים רבים יותר במילוי חובותיהם. האם הדברים הללו יכולים לפתור את הקשיים האמיתיים שלכם? כולכם מבינים לחלוטין נוהגים כאלה. כשאתם חשים חסרי אונים, כשאתם חשים תשוקה עזה להשיג נאורות מאלוהים, שתאפשר לכם להכיר את מציאות האמת ואת רצונו, למה אתם זקוקים ביותר? מה שאתם זקוקים לו אינו ארוחה דשנה ולא כמה מילים טובות. יותר מכך, אלה לא הנוחיות והסיפוקים החולפים של הגוף – מה שאתם זקוקים לו הוא שאלוהים יאמר לכם ישירות ובבירור מה עליכם לעשות וכיצד לעשות זאת, ושהוא יאמר לכם בבירור מה האמת. לאחר שהבנתם זאת, אפילו אם זה רק קצת, האם אינכם חשים מסופקים יותר בלבכם מאשר לאחר שאכלתם ארוחה טובה? כשלבכם מסופק, האין לבכם וכל ישותכם זוכים לשלווה אמיתית? באמצעות ההשוואה והניתוח האלה, האם אתם מבינים כעת מדוע רציתי לחלוק איתכם את המשפט הזה, "בֶּן־הָאָדָם הוּא אֲדוֹן הַשַּׁבָּת"? המשמעות היא שמה שמגיע מאלוהים, מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, וכל כולו, גדולים מכל דבר אחר, לרבות האדם או הדבר שפעם האמנתם שהוא היקר לכם ביותר. כלומר אם אדם לא יכול לקבל דברים מפיו של אלוהים, או שהוא אינו מבין את רצון האל, הוא לא יוכל להשיג שלווה. בחווייתכם העתידית, תבינו מדוע רציתי שתראו את הפסוק הזה היום – זה חשוב מאוד. כל מה שאלוהים עושה הוא אמת וחיים. האמת של האנושות היא דבר שהיא אינה יכולה להחסיר מחייה, ואשר היא לעולם אינה יכולה להסתדר בלעדיו. אפשר גם לומר שזה הדבר הנעלה ביותר. על אף שאינכם יכולים לראותו או לגעת בו, לא ניתן להתעלם מחשיבותו עבורכם. זהו הדבר היחיד שיכול להביא שלווה ללבכם.

האם הבנתכם את האמת משולבת במצבכם האישי? במציאות, עליכם לחשוב ראשית אילו אמיתות מתייחסות לאנשים, לדברים ולחפצים שנתקלתם בהם. בין האמיתות האלה תוכלו, למצוא את רצון האל ולחבר בין מה שחוויתם לבין רצונו. אם אינכם יודעים אילו היבטים של האמת מתייחסים לדברים שנתקלתם בהם, אלא שאתם הולכים ישירות לחפש אחר רצון האל, הגישה הזו עיוורת למדי, והיא אינה יכולה להשיג תוצאות. אם ברצונכם לעסוק באמת ולהבין את רצון האל, ראשית עליכם להסתכל בסוגי הדברים שנתקלתם בהם, להבין לאילו היבטים של האמת הם קשורים, ולחפש אמת בדבר האל המתייחס למה שחוויתם. לאחר מכן, חפשו את דרך הנוהג שנכונה עבורכם באותה אמת. כך תוכלו לזכות בהבנה בלתי ישירה של רצון האל. החיפוש אחר האמת ומימושה אין פירושם יישום מכני של דוקטרינה או מילוי נוסחה. האמת אינה נוסחתית וגם אינה חוק. היא אינה מתה – היא החיים, היא דבר חי, והיא הכלל שברייה חייבת לציית לו, והכלל שבן אנוש זקוק לו בחייו. זהו דבר שעליכם להבין יותר מניסיון. בלי קשר לשאלה לאיזה שלב הגעתם בחווייתכם, אתם בלתי נפרדים מדבר האל או מהאמת. הדברים שאתם מבינים מטבעו של אלוהים והדברים שאתם יודעים לגבי מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו כולם מבוטאים בדברי האל. הם קשורים לאמת בקשר בלתי ניתן להתרה. טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו הם עצמם האמת. האמת היא ביטוי אמיתי של טבעו של אלוהים ושל מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. היא הופכת את מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו לממשי וקובעת זאת במפורש. היא אומרת לכם בצורה ישירה יותר מה אלוהים אוהב, מה הוא לא אוהב, מה הוא רוצה שתעשו ומה הוא אינו מתיר לכם לעשות, אילו אנשים הוא מתעב ואילו אנשים משמחים אותו. מאחורי האמיתות שאלוהים מביע אנשים יכולים לראות את ההנאה, הכעס, הצער והאושר שלו, כמו גם את מהותו – זוהי חשיפת טבעו. מלבד ההיכרות עם מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו והבנת טבעו מדבריו, מה שחשוב ביותר הוא הצורך להשיג את ההבנה הזו באמצעות ניסיון מעשי. אם אדם מנתק עצמו מהחיים האמיתיים כדי להכיר את אלוהים, הוא לא יוכל להשיג זאת. אפילו אם ישנם אנשים שיכולים להשיג מידה מסוימת של הבנה מדבר האל, ההבנה הזו מוגבלת להשערות ומילים, ויש שונות לעומת מה שאלוהים הינו באמת.

מה שאנחנו מתקשרים לגביו כעת כולו בתחום הסיפורים המתועדים בכתבי הקודש. באמצעות הסיפורים האלו ובאמצעות ניתוח הדברים הללו שקרו, אנשים יכולים להבין את טבעו של אלוהים ואת מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, ואת מהשהוא הביע. זה יאפשר להם להכיר כל היבט של אלוהים בצורה רחבה יותר, עמוקה יותר, מקיפה יותר ויסודית יותר. אם כך, האם הדרך היחידה להכיר כל היבט של אלוהים היא באמצעות הסיפורים הללו? לא! זאת משום שמה שאלוהים אומר והעבודה שהוא עושה בעידן המלכות יכולים לסייע לאנשים להכיר את טבעו בצורה מלאה וטובה יותר. עם זאת, אני חושב שקצת יותר קל להכיר את טבעו של אלוהים ולהבין את מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו באמצעות כמה דוגמאות או סיפורים המתועדים בכתבי הקודש ואשר אותם אנשים מכירים. אם אקח את דברי השיפוט והייסורים והאמיתות שאלוהים מבטא היום כדי לגרום לכם להכיר אותו מילה במילה, תרגישו שזה משמים ומייגע מדי ויהיו אנשים שאפילו ירגישו שדברי האל נשמעים נוסחתיים. אך אם אקח את הסיפורים האלה מכתבי הקודש כדוגמאות שיסייעו לאנשים להכיר את טבעו של אלוהים, הדבר לא יישמע להם משעמם. אפשר לומר שבמהלך הסברת הדוגמאות האלה, הפרטים של מה שהיה בלבו של אלוהים באותו הזמן – מצב רוחו או תחושותיו, או מחשבותיו ורעיונותיו – סופרו לאנשים בשפת בני האדם. המטרה של כל זה היא לאפשר להם להעריך ולהרגיש שמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו אינו נוסחה. אין זו אגדה או דבר מה שאנשים אינם יכולים לראות או לחוש. זהו דבר שקיים באמת, שאנשים יכולים להרגיש ולהעריך. זוהי המטרה הסופית. אפשר לומר שאנשים שחיים בעידן הזה התברכו. הם יכולים לשאוב מהסיפורים מכתבי הקודש הבנה רחבה יותר של עבודתו הקודמת של אלוהים. הם יכולים לראות את טבעו מהעבודה שעשה. הם יכולים להבין את רצון האל עבור האנושות באמצעות הטבע הזה שהוא הביע. בנוסף, הם יכולים להבין את הביטויים הממשיים של קדושתו ושל דאגתו לבני האדם כדי להשיג היכרות מעמיקה ומפורטת יותר עם טבעו של אלוהים. אני מאמין שכולכם יכולים להרגיש זאת!

במסגרת העבודה שישוע אדוננו השלים בעידן החסד, אפשר לראות היבט נוסף של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. הדבר הובע באמצעות גופו ובני האדם יכול לראות ולהעריך זאת באמצעות אנושיותו. בבר האנוש אנשים ראו כיצד אלוהים כבשר ודם הביא לידי ביטוי את אנושיותו, והם ראו את אלוהיותו של אלוהים מתבטאת כבשר ודם. שני סוגי הביטוי האלה אפשרו לאנשים לראות אל ממשי מאוד, ולקבל תפיסה שונה של אלוהים. עם זאת, בזמן שחלף בין בריאת העולם ותום עידן החוק, כלומר לפני עידן החסד, מה שבני האדם ראו, שמעו וחוו היה רק ההיבט האלוהי של אלוהים. זה היה מה שאלוהים עשה ואמר בעולם בלתי מוחשי והדברים שהביע מישותו הממשית שלא ניתן היה לראות או לגעת בה. לעתים קרובות, הדברים הללו גרמו לאנשים להרגיש שאלוהים כה גדול ושהם אינם יכולים להתקרב אליו. הרושם שאלוהים נתן לאנשים בדרך כלל היה שהוא מופיע ונעלם שוב, ואנשים אפילו חשו שכל מחשבה ורעיון שלו היו כה מסתוריים וחמקמקים שאין כל דרך להגיע אליהם, לא כל שכן לנסות להבין ולהעריך אותם. עבור בני האדם, כל דבר הנוגע לאלוהים היה מרוחק מאוד – כה מרוחק עד שאנשים לא יכלו לראות או לחוש זאת. נדמה היה שהוא למעלה בשמיים ושהוא לא קיים כלל. אז עבור אנשים, הבנת לבו של אלוהים ודעתו או משהו ממחשבותיו לא הייתה בת השגה. על אף שאלוהים עשה עבודה ממשית בעידן החוק והוא גם דיבר דברים מסוימים והביע טבע מסוים שאפשרו לאנשים להעריך ולראות ידע אמיתי לגביו, אך בסופו של דבר, זו הייתה הבעה של אלוהים את מה ששייך לו ומה שהוא הינו בעולם בלתי מוחשי. מה שאנשים הבינו, מה שהם ידעו היה עדיין לגבי ההיבט האלוהי של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. האנושות לא יכולה לקבל תפיסה ממשית מההבעה הזו של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, והרושם שלה מאלוהים היה עדיין מוגבל לתחום של "גוף רוחני שקשה להתקרב אליו, שמופיע ונעלם". מכיוון שאלוהים לא עשה שימוש בחפץ או דמות מסוימים בעולם המוחשי כדי להיראות לאנשים, הם עדיין לא יכלו להגדיר אותו במושגים אנושיים. בלבם ובמוחם של בני האדם, הם תמיד רצו להשתמש בשפתם שלהם כדי לקבוע אמת מידה לאלוהים, להפוך אותו למוחשי ולהאניש אותו, למשל מה גובהו, מה גודלו, כיצד הוא נראה, מה הוא אוהב במיוחד ומה אישיותו הספציפית. למעשה, אלוהים ידע בלבו שאנשים חושבים כך. צורכיהם של בני האדם היו ברורים לו מאוד, והוא גם ידע כמובן מה עליו לעשות. לכן, הוא ביצע את עבודתו בצורה שונה בעידן החסד. הדרך הזו הייתה אלוהית ומואנשת גם יחד. בפרק הזמן שבו ישוע אדוננו עבד, אנשים יכלו לראות שלאלוהים היו ביטויים אנושיים רבים. לדוגמה, הוא יכול לרקוד, להשתתף בחתונות, לשתף אנשים, לדבר עמם ולשוחח עמם. בנוסף לכך, ישוע אדוננו השלים גם עבודה רבה שייצגה את אלוהיותו, ומובן שכל עבודתו הייתה הבעה וגילוי של טבעו של אלוהים. במהלך הזמן הזה, כשאלוהיותו של אלוהים התגשמה בגוף בשר ודם שאנשים יכלו לראות ולחוש, הם לא חשו עוד שהוא מופיע ונעלם ושהם אינם יכולים להתקרב אליו. להיפך, הם יכלו לנסות לתפוס את רצון האל או להבין את אלוהיותו בכל תנועה של בר האנוש, בדבריו ובעבודתו. בר האנוש בהתגלמותו הביע את אלוהיותו של אלוהים באמצעות אנושיותו, והעביר את רצונו של אלוהים עבור האנושות. ובאמצעות הבעת רצון האל וטבעו, הוא גם חשף בפני אנשים את אלוהים שלא ניתן לראות או לחוש בעולם הרוחני. מה שאנשים ראו היה אלוהים עצמו, מוחשי ובעל בשר ודם. כך, בר האנוש בהתגלמותו הפך דברים כמו זהותו של אלוהים, מעמדו, דמותו, טבעו ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו לממשיים ומואנשים. על אף שהמראה החיצוני של בר האנוש היה בעל מגבלות מסוימות מבחינת דמותו של אלוהים, מהותו ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, היו מסוגלים לחלוטין לייצג את זהותו ואת מעמדו של אלוהים – פשוט היו כמה הבדלים בצורת הביטוי. בין אם מדובר באנושיותו של בר האנוש או באלוהיותו, איננו יכולים להכחיש שהוא ייצג את זהותו ומעמדו של אלוהים. עם זאת, במהלך הזמן הזה אלוהים עבד כבשר ודם, דיבר מנקודת המבט של בשר ודם ועמד לפני האנושות עם הזהות והמעמד של בר האנוש, והדבר נתן לאנשים את ההזדמנות לפגוש ולחוות את דבריו האמיתיים ועבודתו האמיתית של אלוהים בקרב האנושות. הדבר גם אפשר לאנשים להשיג תובנות על אלוהיותו ועל גדולתו מתוך ענווה, כמו גם לקבל הבנה ראשונית והגדרה ראשונית של האמיתות והממשות של אלוהים. על אף שהעבודה שביצע ישוע אדוננו, דרכי עבודתו ונקודת המבט שממנה דיבר היו שונות מישותו האמיתית של אלוהים בעולם הרוחני, הכל לגביו ייצג באמת את אלוהים עצמו שבני האדם מעולם לא ראו לפני כן – לא ניתן להכחיש זאת! כלומר בלי קשר לשאלה באיזו צורה אלוהים מופיע, מאיזו נקודת מבט הוא מדבר, או באיזו דמות הוא ניצב בפני האנושות, אלוהים אינו מייצג דבר מלבד עצמו. הוא אינו יכול לייצג שום אדם – הוא אינו יכול לייצג שום אדם מושחת. אלוהים הוא אלוהים עצמו ולא ניתן להכחיש זאת.

כעת נביט במשל שסיפר ישוע אדוננו בעידן החסד.

3. משל הכבשה האובדת

מתי י"ח 12-14 מַה דַּעְתְּכֶם? אִם יֵשׁ לְאִישׁ מֵאָה כְּבָשִׂים וְאָבַד אֶחָד מֵהֶם, הַאִם לֹא יַעֲזֺב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה עַל הֶהָרִים וְיֵלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹבֵד? וְכַאֲשֶׁר יִמְצָא אוֹתוֹ, אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, יִשְׂמַח עָלָיו יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה שֶׁלֹּא אָבְדוּ. כָּךְ אֵין רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה.

פסקה זו היא משל – איזו הרגשה היא גורמת לאנשים? צורת הביטוי שמשמשת במשל זה היא ביטוי שגור בשפת בני האדם. זהו דבר המצוי בתוך טווח הידע האנושי. אם אלוהים היה אומר דבר דומה בעידן החוק, אנשים היו מרגישים שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם מי שאלוהים הינו, אך כאשר בר האנוש מסר את הפסוק הזה בעידן החסד, הדבר נתן לאנשים תחושה מנחמת, חמה ואינטימית. כשאלוהים התגלם כבשר ודם, כשהוא הופיע בצורת אדם, הוא השתמש במטאפורה הולמת ביותר כדי להשמיע את קול לבו בקרב האנושות. הקול הזה ייצג את קולו של אלוהים ואת העבודה שרצה לעשות בעידן ההוא. הוא ייצג גם גישה שהייתה לאלוהים כלפי אנשים בעידן החסד. מנקודת המבט של גישתו של אלוהים לאנשים, הוא השווה כל אדם לכבשה. אם כבשה אובדת, הוא יעשה כל מה שיידרש כדי למצוא אותה. הדבר מייצג את עיקרון עבודתו של אלוהים בקרב האנושות, הפעם כבשר ודם. אלוהים השתמש במשל הזה כדי לתאר את נחישותו ואת גישתו בעבודה הזו. זה היה היתרון של התגלמות אלוהים כבשר ודם: הוא יכול היה לנצל את הידע האנושי ואת שפת בני האדם כשהוא דיבר אל האנשים, כדי להביע את רצונו. הוא הסביר או "תרגם" לאדם את שפתו האלוהית, העמוקה, שאנשים התקשו להבין בשפת בני האדם, בצורה אנושית. הדבר סייע לאנשים להבין את רצונו ולדעת מה הוא רוצה לעשות. הוא יכול היה גם לשוחח עם אנשים מנקודת המבט האנושית, באמצעות שפה אנושית, ולתקשר עם אנשים באופן שהם מבינים. הוא אפילו יכול היה לדבר ולעבוד באמצעות השפה והידע של בני האדם כדי שאנשים יוכלו להרגיש את טוב לבו ואת קרבתו של אלוהים, כדי שהם יוכלו לראות את לבו. מה אתם רואים בכך? שאין כל איסור בדבריו ומעשיו של אלוהים? כפי שאנשים רואים זאת, אין דרך שבה אלוהים יכול להשתמש בידע, בשפה או בצורת הדיבור של בני האדם כדי לשוחח על מה שאלוהים עצמו רצה לומר, העבודה שרצה לעשות, או כדי להביע את רצונו. זו חשיבה שגויה. אלוהים השתמש בסוג הזה של מטאפורה כדי שאנשים יוכלו להרגיש את הממשות והכנות של אלוהים ולראות את גישתו כלפי האנשים במהלך אותה תקופה. המשל הזה העיר מחלום אנשים שחיו זמן רב תחת החוק, והדבר גם נתן השראה לדור אחר דור של אנשים שחיו בעידן החסד. באמצעות קריאת פסוקיו של המשל הזה, אנשים מכירים את כנותו של אלוהים בהושעת האנושות ומבינים את משקלה של האנושות בלבו.

בואו נביט שוב במשפט האחרון בפסוקים האלה: "כָּךְ אֵין רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה". האם היו אלה דבריו של ישוע אדוננו, או דברי אביו שבשמיים? על פניו, נראה שזהו ישוע אדוננו שמדבר, אך רצונו מייצג את רצון האל עצמו, לכן אמר: "כָּךְ אֵין רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה". אנשים באותו הזמן הכירו רק באב השמיימי כאלוהים, והאיש הזה שהם ראו לנגד עיניהם רק נשלח על ידו, והוא לא יכול לייצג את האב השמיימי. לכן היה על ישוע אדוננו לומר גם זאת, כדי שיוכלו להרגיש באמת את רצונו של אלוהים עבור האנושות ואת האמיתות והדיוק שבדבריו. על אף שזה היה דבר פשוט לומר, הוא היה מלא תשומת לב וחשף את ענוותו ונסתרותו של ישוע אדוננו. בין אם אלוהים התגלם כבשר ודם ובין אם עבד בעולם הרוחני, הוא הכיר טוב יותר מכל את לב האדם והבין טוב יותר מכל למה אנשים נזקקים. הוא ידע מה מדאיג אותם ומה מבלבל אותם, ולכן הוא הוסיף את המשפט הזה. המשפט הדגיש בעיה חבויה באנושות: אנשים היו ספקנים לגבי דבריו של בר האנוש, כלומר שכאשר ישוע אדוננו דיבר, היה עליו להוסיף: "כָּךְ אֵין רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה". רק על סמך ההנחה הזו, יכלו דבריו לשאת פרי, לגרום לאנשים להאמין בדיוקם ולשפר את אמינותם. הדבר מראה שכשאלוהים הפך לבר אנוש רגיל, בין אלוהים לבין האנושות הייתה מערכת יחסים מוזרה למדי, ושמצבו של בר האנוש היה מביך מאוד. הדבר גם מראה כמה לא משמעותי היה מעמדו של ישוע אדוננו בקרב בני האדם באותו הזמן. כשהוא אמר זאת, זה היה כדי לומר לאנשים: אתם יכולים להיות רגועים ובטוחים – הדבר לא מייצג את מה שבלבי, אלא שזהו רצונו של האל אשר בלבכם. עבור האנושות, האין זה דבר אירוני? על אף שהיו יתרונות רבים לעבודתו של אלוהים כבשר ודם, שלא היו בישותו, היה עליו לעמוד בספקותיהם ובדחייתם, כמו גם בעמימות ובקהות החושים שלהם. אפשר לומר שתהליך עבודתו של בר האנוש היה תהליך החוויה של דחייה מצד האנושות ושל התחרות של האנושות נגדו. יותר מכך, זה היה תהליך של מאמץ לזכות כל העת באמונה של האנושות ולכבוש את האנושות באמצעות מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, באמצעות מהותו שלו. העניין הוא לא שאלוהים בהתגלמותו פתח במלחמה על הקרקע נגד השטן. העניין היה שאלוהים הפך לאדם רגיל והחל במאבק עם חסידיו, ובמאבק הזה, בר האנוש השלים את עבודתו באמצעות ענוותו, באמצעות מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, ובאמצעות אהבתו וחוכמתו. הוא זכה באנשים שהוא רצה, בזהות ובמעמד שהגיעו לו, ושב אל כס מלכותו.

כעת, בואו נסתכל על שני הפסוקים הבאים מכתבי הקודש:

4. לסלוח שבעים ושבע פעמים

מתי י"ח 21-22 כֵּיפָא נִגַּשׁ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אֲדוֹנִי, כַּמָּה פְּעָמִים יֶחֱטָא לִי אָחִי וְאֶסְלַח לוֹ? הַאִם עַד שֶׁבַע פְּעָמִים?" הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אֵינֶנִּי אוֹמֵר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים אֶלָּא עַד שִׁבְעִים וָשֶׁבַע".

5. אהבת האדון

מתי כ"ב 37-39 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "'וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֺדֶךָ.' זֺאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה. הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.'"

מבין שני הפסוקים הללו, אחד מדבר על מחילה והאחר על אהבה. שני הנושאים הללו מדגישים מאוד את העבודה שישוע אדוננו רצה לבצע בעידן החסד.

כשאלוהים התגלם כבשר ודם, הוא הביא שלב בעבודתו – הוא הביא את העבודה הספציפית ואת הטבע שהוא רצה להביע בעידן זה. באותה תקופה, כל מה שבר האנוש עשה סבב סביב העבודה שאלוהים רצה לבצע בעידן זה. הוא יעשה לא יותר ולא פחות. כל דבר ודבר שהוא אמר וכל סוג עבודה שביצע היו קשורים כולם לעידן זה. בין אם הוא הביע זאת בצורה אנושית ובשפה אנושית או בשפה אלוהית – לא משנה באיזו דרך ומאיזו נקודת מבט – מטרתו הייתה לעזור לאנשים להבין מה הוא רוצה לעשות, מה רצונו ומהן דרישות מהאנשים. הוא עשוי להשתמש באמצעים שונים מנקודות מבט שונות כדי לסייע לאנשים להבין ולדעת את רצונו, להבין את עבודתו להושעת האנושות. אם כן, בעידן החסד אנחנו רואים את ישוע אדוננו עושה שימוש רוב הזמן בשפה אנושית להבעת הדברים שרצה לתקשר לאנושות. יותר מכך, אנחנו רואים אותו מנקודת המבט של מדריך רגיל שמדבר עם אנשים, מספק את צורכיהם, עוזר להם בדברים שהם רצו. דרך העבודה הזו לא נראתה בעידן החוק שבאה לפני עידן החסד. הוא נעשה יותר אינטימי ויותר רחום כלפי האנושות, כמו גם נהיה מסוגל יותר להשיג תוצאות מעשיות הן בצורה והן בהתנהגות. המטפורה אודות הסליחה לאנשים שבעים ושבע פעמים ממש מבהירה את הנקודה הזו. המטרה שהשיג המספר במטפורה זו היא לאפשר לאנשים להבין את כוונתו של ישוע אדוננו כשהוא אמר את הדברים הללו. כוונתו הייתה שעל אנשים לסלוח לאחרים – לא פעם או פעמיים ואף לא שבע פעמים, כי אם שבעים ושבע פעמים. איזה מין רעיון זה, "שבעים ושבע פעמים"? הרעיון הוא לגרום לאנשים להפוך את המחילה לאחריותם, דבר שעליהם ללמוד ודרך שעליהם לשמור. אף על פי שהייתה זו מטפורה, היא שירתה נקודה חיונית. היא סייעה לאנשים להעריך כראוי את כוונתו ולמצוא את דרכי הנוהג הנכונות ואת העקרונות ואמות המידה בפועל. המטפורה הזאת סייעה לאנשים להבין בבירור ונתנה להם תפיסה מדויקת שעליהם ללמוד לסלוח, ולסלוח פעמים אין ספור ללא תנאים, אלא תוך גישה של סובלנות והבנת האחר. כשישוע אדוננו אמר זאת, מה היה בלבו? האם באמת חשב על שבעים ושבע פעמים? לא. האם יש מספר פעמים שאלוהים יסלח לאדם? ישנם אנשים רבים שמאוד מתעניינים ב"מספר הפעמים" המוזכר, שרוצים מאוד להבין את המקור והכוונה של המספר הזה. הם רוצים להבין מדוע המספר הזה יצא מפיו של ישוע אדוננו. הם מאמינים שישנה כוונה עמוקה יותר במספר הזה. למעשה, זו הייתה רק התבטאות של אלוהים באנושיות. יש לקחת כל כוונה או השלכה בצירוף עם דרישותיו של ישוע אדוננו מהאנושות. כשאלוהים לא התגלם כבשר ודם, אנשים לא הבינו הרבה ממה שהוא אמר, מכיוון שהדברים באו מאלוהיות מוחלטת. נקודת המבט וההקשר של דבריו היו בלתי נראים ומחוץ להשגתם של בני האדם. הדבר הובע מעולם רוחני שאנשים לא יכלו לראות. זאת משום שאנשים שחיו כבשר ודם לא יכלו לעבור דרך העולם הרוחני. אך לאחר שאלוהים התגלם כבשר ודם, הוא דיבר אל האנושות מנקודת המבט של האנושות, והוא יצא מתחום העולם הרוחני ועבר אותו. הוא יכול היה לבטא את טבעו האלוהי, את רצונו ואת גישתו באמצעות דברים שבני אדם יכולים לדמיין ודברים שהם ראו ונתקלו בהם בחייהם, ובאמצעות שיטות שבני אדם יכלו לקבל, בשפה שהם יכולים להבין וידע שהם יכולים לקלוט. זאת כדי לאפשר לאנושות להבין ולהכיר את אלוהים, להבין את כוונתו ואת אמות המידה שדרש בגדר יכולותיהם, ברמה שהם מסוגלים לה. אלה היו השיטה והעיקרון של עבודת אלוהים באנושות. על אף שדרכיו של אלוהים ועקרונותיו בעבודה כבשר ודם הושגו בעיקר באמצעות אנושיות, העבודה הזו באמת השיגה תוצאות שלא היו מושגות מעבודה ישירות באלוהיות. עבודת אלוהים באנושיות הייתה יותר ממשית, אמיתית וממוקדת. השיטות היו גמישות הרבה יותר, ובצורתה היא עלתה על עידן החוק.

להלן, בואו נדבר על אהבתו של אלוהים ועל "ואהבת לרעך כמוך". האם הדבר הזה מובע ישירות באלוהיות? ברור שלא! את כל הדברים הללו בר האנוש אמר באנושיות. רק אנשים היו אומרים דברים כמו "ואהבת לרעך כמוך. אהבת האחר, כמוה כאהבת חייך שלך", ורק אנשים היו מדברים כך. אלוהים מעולם לא דיבר כך. לכל הפחות, לאלוהים זה לא סוג של שפה באלוהיותו, מכיוון שהואט אינו זקוק לעיקרון כמו "ואהבת לרעך כמוך" כדי לקבוע כללים לאהבתו לאנושות. זאת מכיוון שאהבתו של אלוהים לאנושות היא גילוי טבעי של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. מתי אי-פעם שמעתם שאלוהים אמר דבר כמו "אני אוהב את האנושות כפי שאני אוהב את עצמי"? זאת מכיוון שהאהבה היא במהותו של אלוהים ובמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. אהבתו של אלוהים לאנושות והאופן שבו הוא מתייחס לאנשים, וכן גישתו, הם ביטויים וגילויים טבעיים של טבעו. הוא אינו צריך לעשות זאת במכוון בדרך מסוימת, או לפי שיטה או מוסר מסוימים כדי להשיג את אהבת רעו כעצמו – הוא כבר מגלם בתוכו מהות שכזו. מה אתם רואים בכך? כשאלוהים עבד באנושיות, הרבה משיטותיו, דבריו ואמיתותיו הובעו כולם בדרך אנושית. אך באותו הזמן, טבעו של אלוהים, מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו ורצונו, הובעו כדי שאנשים יכירו ויבינו אותם. מה שהם הכירו והבינו היה בדיוק מהותו ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, המייצגים את הזהות והמעמד הטבועים באלוהים עצמו. כלומר בר האנוש כבשר ודם הביע את הטבע והמהות הטבועים באלוהים עצמו במידה הרבה ביותר והמדויקת ביותר האפשרית. לא רק שאנושיותו של בר האנוש לא היוותה מכשול או מחסום לתקשורת ולמגע של האדם עם אלוהים שבשמיים, אלא שלמעשה, זה היה הערוץ היחיד והגשר היחיד עבור האנושות ליצור קשר עם אדון הבריאה. בשלב הזה, האם אינכם חשים שיש נקודות דמיון רבות בין הטבע והשיטות של העבודה שעשה ישוע אדוננו בעידן החסד לבין שלב העבודה הנוכחי? השלב הנוכחי בעבודה עושה גם הוא שימוש רב בשפת בני האדם כדי להביע את טבעו של אלוהים וכן עושה שימוש רב בשפה ובשיטות מחיי היום-יום של האנושות ומהידע האנושי כדי להביע את רצונו של אלוהים. ברגע שאלוהים מתגלם כבשר ודם, בין אם הוא מדבר מנקודת מבט אנושית או אלוהית, חלק ניכר משפתו ודרכי ההתבטאות שלו נעשה באמצעות שפה ושיטות של בני האדם. כלומר כשאלוהים מתגלם כבשר ודם, זו ההזדמנות הטובה ביותר בשבילכם לראות את כל יכולתו של אלוהים ואת חוכמתו ולהכיר כל היבט ממשי של אלוהים. כשאלוהים התגלם כבשר ודם, במהלך התבגרותו, הוא החל ללמוד, להבין ולתפוס חלק מהידע, ההיגיון, השפה ושיטות ההבעה של האנושות. לאלוהים בהתגלמותו היו הדברים הללו שבאו מבני האדם שהוא ברא. הם הפכו לכלים של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם להבעת טבעו ואלוהיותו ואפשרו לו לעשות את עבודתו עניינית יותר, אמיתית יותר ומדויקת יותר בעת שהוא עבד בקרב האנושות, מנקודת מבט אנושית ובאמצעות שפה אנושית. הדבר הפך את עבודתו לנגישה יותר וקלה יותר להבנה עבור אנשים, וכך הושגו התוצאות שאלוהים רצה. האין זה מעשי יותר שאלוהים יעבוד כך כבשר ודם? האין זו חוכמתו של אלוהים? כשאלוהים התגלם כבשר ודם, כשגופו של אלוהים היה מסוגל לקחת על עצמו את העבודה שהוא רצה לבצע, זה הזמן שבו הוא הביע את טבעו ועבודתו באופן מעשי, וזה היה גם הזמן שבו הוא יכול היה להתחיל באופן רשמי את כהונתו כבר האנוש. משמעות הדבר הייתה שלא היה עוד "פער דורות" בין אלוהים לאדם, שבקרוב אלוהים יחדל מעבודתו שבה הוא מתקשר באמצעות שליחים, ושאלוהים עצמו יכול באופן אישי להביע את כל הדברים והעבודה כבשר ודם, כרצונו. המשמעות הייתה גם שהאנשים שאלוהים מושיע היו קרובים יותר אליו, ושעבודת הניהול שלו נכנסה לשטח חדש, ושכל האנושות ניצבה בפני עידן חדש.

כל מי שקרא את כתבי הקודש יודע שדברים רבים קרו כשישוע אדוננו נולד. העיקרי שביניהם הוא רדיפתו בידי מלך השדים, עד כדי שחיטת כל הילדים עד גיל שנתיים באזור ההוא. ניכר שאלוהים לקח על עצמו סיכון רב בהתגלמותו כבשר ודם בקרב בני האדם. המחיר הכבד שהוא שילם עבור השלמת הניהול שלו להושעת האנושות ניכר גם הוא. התקוות הגדולות שהיו לאלוהים לגבי עבודתו כבשר ודם בקרב האנושות ניכרות גם הן. כשגופו של אלוהים יכול היה לקחת על עצמו את העבודה בקרב האנושות, כיצד הוא הרגיש? אנשים אמורים להצליח להבין זאת קצת, נכון? לכל הפחות, אלוהים היה שמח, מכיוון שהוא יכול היה להתחיל לפתח את עבודתו החדשה בקרב האנושות. כשישוע אדוננו הוטבל והחל רשמית בעבודתו למימוש כהונתו, לבו של אלוהים הוצף בשמחה, מכיוון שלאחר שנים כה רבות של המתנה והכנה, הוא יכול היה סוף סוף לעטות גוף של אדם ממוצע ולהחל בעבודתו החדשה בדמות אדם בשר ודם, שאנשים יכלו לראותו ולגעת בו. סוף סוף, הוא יכול היה לדבר פנים אל פנים ולב אל לב עם אנשים באמצעות זהות של בן אדם. אלוהים יכול היה סוף סוף לעמוד פנים אל פנים מול האנושות בשפה אנושית, בדרך אנושית. הוא יכול היה לספק את צורכי האנושות, להפוך את בני האדם לנאורים ולסייע להם באמצעות שפה אנושית. הוא יכול היה לשבת עמם סביב אותו שולחן ולחיות עמם באותו מרחב. הוא יכול היה גם לראות בני אדם, לראות דברים ולראות הכול בדרך שבה בני אדם רואים ואפילו מבעד לעיניהם. עבור אלוהים, זה היה כבר ניצחונו הראשון בעבודתו כבשר ודם. אפשר גם לומר שזו הייתה השלמה של עבודה גדולה – זה כמובן מה ששימח את אלוהים יותר מכל. באותו הזמן החלה הפעם הראשונה שאלוהים הרגיש נחמה מסוימת בעבודתו בקרב האנושות. כל האירועים הללו היו כה מעשיים וכה טבעיים, והנחמה שאלוהים חש הייתה כה אמיתית. עבור האנושות, בכל פעם שמושלם שלב חדש בעבודתו של אלוהים ובכל פעם שאלוהים חש סיפוק, האנושות יכולה הייתה להתקרב יותר אל אלוהים ובני האדם יכלו להתקרב יותר אל הישועה. עבור אלוהים, זוהי גם תחילתה של עבודתו החדשה, כאשר תוכנית הניהול שלו התקדמה שלב נוסף, וחשוב מכך, כאשר רצונו התקרב למימוש מלא. עבור האנושות, הגעתה של הזדמנות כזו היא רבת מזל וטובה מאוד. עבור כל מי שהמתין לישועתו של אלוהים, אלה חדשות משמחות ורבות חשיבות. כשאלוהים מבצע שלב עבודה חדש, יש לו התחלה חדשה, והעבודה וההתחלה החדשות האלה מושקות ומוצגות בקרב האנושות כאשר התוצאה של שלב העבודה הזה כבר הוכרעה והושגה ואלוהים כבר ראה את תוצאותיה הסופיות ואת פירותיה. זו גם העת שבה ההשפעות הללו גורמות לאלוהים סיפוק ולבו שמח כמובן. מכיוון שבעיני אלוהים, הוא כבר ראה וקבע מיהם האנשים שהוא מחפש, וכבר הרוויח את הקבוצה הזו, קבוצה שמסוגלת להפוך את עבודתו למוצלחת ולהביא לו סיפוק, אלוהים חש בטוח. הוא הניח בצד את דאגותיו וחש מאושר. במילים אחרות, כשבשרו ודמו של אלוהים מסוגלים לפתוח בעבודה חדשה בקרב בני האדם והוא מתחיל לעשות את העבודה שעליו לעשות ללא הפרעה וכאשר הוא מרגיש שהכל הושלם, הוא כבר ראה את הסוף. ומשום הסוף הזה הוא מסופק ולבו שמח. כיצד מתבטאת שמחתו של אלוהים? האם אתם יכולים לדמיין מה תהיה התשובה? האם אלוהים רשאי לבכות? האם אלוהים מסוגל לבכות? האם אלוהים מסוגל למחוא כפיים? האם אלוהים מסוגל לרקוד? האם אלוהים מסוגל לשיר? מה יהיה השיר הזה? מובן שאלוהים מסוגל לשיר שיר יפהפה ונוגע ללב, שיר שיכול להביע את האושר והשמחה שבלבו. הוא מסוגל לשיר אותו בשביל האנושות, לשיר אותו בשביל עצמו ולשיר אותו בשביל כל הדברים. את אושרו של אלוהים ניתן לבטא בכל דרך – כל זה רגיל לחלוטין, מכיוון שלאלוהים יש שמחות וצער ואת רגשותיו השונים ניתן לבטא בדרכים שונות. זו זכותו ודבר אינו יכול להיות רגיל והולם יותר. אל לבני האדם לחשוב אחרת ואל לכם לנסות להשתמש כלפי אלוהים ב"כישוף חישוק הזהב"^[א] ולומר שאסור לו לעשות כך או אחרת, או שאסור לו לנהוג באופן כזה או אחר, ולהגביל את אושרו או כל הרגשה אחרת שיש לו. בלבם של בני האדם, אלוהים לא יכול להיות מאושר, הוא אינו יכול להזיל דמעות, הוא אינו יכול לבכות – הוא אינו יכול להביע כל רגש. באמצעות מה שתקשרנו בשתי הפעמים הללו, אני מאמין שלא תראו עוד את אלוהים כך, אלא תאפשרו לאלוהים חופש ושחרור מסוימים. זה דבר טוב מאוד. בעתיד, אם תוכלו לחוש באמת את עיצבונו של אלוהים כשתשמעו שהוא עצוב, ותוכלו לחוש באמת את אושרו כשתשמעו שהוא מאושר – לכל הפחות, תוכלו לדעת ולהבין בבירור מה עושה את אלוהים מאושר ומה מעציב אותו – כשתוכלו להרגיש עצובים מפני שאלוהים עצוב ולהיות מאושרים מפני שאלוהים מאושר, אז הוא כבר זכה בלבכם באופן מלא ולא יהיה עוד מכשול עמו. כבר לא תנסו להגביל את אלוהים בדמיון, בתפיסות ובידע אנושיים. בעת הזו, אלוהים יהיה חי וברור בלבכם. הוא יהיה אלוהי חייכם והאדון של כל כולכם. האם יש לכם שאיפות מהסוג הזה? האם אתם בטוחים שתוכלו להשיג זאת?

כעת, בואו נקרא את הפסוקים הבאים.

6. הדרשה על ההר

הברכות (מתי ה' 3-12)

מלח ואור (מתי ה' 13-16)

חוק (מתי ה' 17-20)

זעם (מתי ה' 21-26)

ניאוף (מתי ה' 27-30)

גירושין (מתי ה' 31-32)

נדרים (מתי ה' 33-37)

עין תחת עין (מתי ה' 38-42)

אהוב את אויביך (מתי ה' 43-48)

הוראות לגבי נתינה (מתי ו' 1-4)

תפילה (מתי ו' 5-8)

7. משלי ישוע אדוננו

משל הזורע (מתי י"ג 1-9)

משל החיטים והעשבים הרעים (מתי י"ג 24-30)

משל גרגר החרדל (מתי י"ג 31-32)

משל החמץ (מתי י"ג 33)

הסבר על משל החיטים והעשבים הרעים (מתי י"ג 36-43)

משל האוצר (מתי י"ג 44)

משל הפנינה (מתי י"ג 45-46)

משל הרשת (מתי י"ג 47-50)

8. הדברות

בואו נתסכל תחילה על כל חלק ב"דרשה על ההר" למה כל הקטעים האלה מתקשרים? ניתן לומר בבטחה שהם כולם נעלים יותר, ממשיים יותר וקרובים יותר לחייהם של אנשים מאשר התקנות של עידן החוק. במונחים מודרניים, הדברים רלוונטיים יותר לנוהג של האנשים בפועל.

בואו נקרא את תוכנם הספציפי של הדברים הבאים: כיצד עליכם להבין את הברכות? מה עליכם לדעת לגבי החוק? כיצד יש להגדיר חרון אף? כיצד יש להתמודד עם נואפים? מה נאמר ואילו סוגי חוקים קיימים לגבי גירושין ולמי מותר או אסור להתגרש? מה לגבי נדרים, עין תחת עין, אהוב את אויביך, הוראות לגבי נתינה? וכך, כל הדברים הללו נוגעים לכל היבט של הנוהג של אמונת האנושות באלוהים ושל היותם של בני האדם חסידים של אלוהים. חלק מהנוהגים הללו עדיין ישימים כיום, אך הם בסיסיים יותר מהדרישות הנוכחיות מהאנשים. אלה אמיתות יסודיות למדי שאנשים נתקלים בהן באמונתם באלוהים. מהזמן שישוע אדוננו החל בעבודתו, הוא כבר החל לעבוד על טבע החיים של בני האדם, אך העבודה הזו התבססה על יסוד החוקים. האם לכללים ולאמירות בנושאים הללו יש קשר כלשהו לאמת? מובן שכן! כל התקנות הקודמות, העקרונות והדרשה בעידן החסד היו כולם קשורים לטבעו של אלוהים ולמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, וכמובן לאמת. בלי קשר למה שאלוהים מביע, לאופן שבו הוא מביע זאת ולשפה שהוא משתמש בה, היסודות, המקור ונקודת ההתחלה מבוססים כולם על העקרונות של טבעו ושל מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. איך בכך כל רבב. כך שעל אף שעכשיו הדברים הללו שהוא אמר נראים מעט שטחיים, בכל זאת אינכם יכולים לומר שהם אינם אמת, מכיוון שהם היו דברים שהיו חיוניים לאנשים בעידן החסד כדי לספק את רצון האל ולהשיג שינוי בטבע חייהם. האם אתם יכולים לומר שמשהו מהדברים שבדרשה לא עולה בקנה אחד עם האמת? לא תוכלו! כל אחד מהם הוא האמת, מכיוון שכולם היו דרישות של אלוהים מהאנושות. כולם היו עקרונות ותחום מוגדר שאלוהים נתן לאופן שבו יש להתנהל והם מייצגים את טבעו של אלוהים. עם זאת, בהסתמך על רמת גדילתם בחיים ב אותו הזמן, הם יכלו להבין ולקבל רק את הדברים הללו. מכיוון שחטאה של האנושות עדיין לא נפתר, ישוע אדוננו יכול היה רק לומר את הדברים הללו והוא יכול היה להשתמש רק בלימוד פשוט שכזה בגדר התחום הזה כדי לומר לאנשי התקופה כיצד עליהם לנהוג, מה עליהם לעשות, במסגרת אילו עקרונות ואיזה תחום עליהם לעשות דברים, וכיצד עליהם להאמין באלוהים ולעמוד בדרישותיו. כל זאת נקבע על סמך שיעור הקומה של האנושות באותה העת. לא היה קל לאנשים שחיו תחת החוק לקבל את הלימוד הזה, ולכן הדברים שישוע אדוננו לימד היו צריכים להישאר בגדר התחום הזה.

כעת, בואו נביט במה שב"משלי ישוע אדוננו".

הראשון הוא משל הזורע. זהו משל מעניין ביותר. זריעה היא אירוע שכיח בחייהם של אנשים. השני הוא משל החיטים והעשבים הרעים. אשר לעשבים הרעים, כל מי שזרע יבול והוא מבוגר ידע מה הם. השלישי הוא משל גרגר החרדל. כולכם יודעים מהו חרדל, נכון? אם אינכם יודעים, תוכלו לעיין בכתבי הקודש. ביחס לרביעי, משל החמץ, מרבית האנשים יודעים שמדובר בהתפחת בצק. זהו דבר שאנשים משתמשים בו בחיי היום-יום. כל המשלים להלן, לרבות השישי, משל האוצר, השביעי, משל הפנינה, והשמיני, משל הרשת, לקוחים כולם מחייהם של אנשים. כולם באים מהחיים האמיתיים של אנשים. איזו תמונה מציירים המשלים הללו? זו תמונה של אלוהים הנהפך לאדם רגיל וחי לצד האנושות, תוך שימוש בשפת היום-יום, בשפה אנושית, כדי לתקשר עם בני אדם ולספק להם את צורכיהם. כשאלוהים התגלם כבשר ודם וחי זמן רב בקרב האנושות, לאחר שהוא חווה את סגנונות החיים השונים של אנשים וראה אותם, החוויות הללו הפכו לספר הלימוד שלו לשינוי שפתו האלוהית לשפה אנושית. כמובן הדברים הללו שהוא ראה ושמע בחיים גם העשירו את החוויה האנושית של בר האנוש. כשהוא רצה לגרום לאנשים להבין אמיתות מסוימות, להבין חלק מרצון האל, הוא יכול היה להשתמש במשלים דומים לאלו המופיעים לעיל כדי לספר לאנשים על רצון האל ועל דרישותיו מהאנושות. המשלים הללו היו כולם קשורים לחייהם של אנשים. אף לא אחד מהם היה מנותק מחיי האדם. כשישוע אדוננו חי בקרב האנושות, הוא ראה חקלאים מטפחים את שדותיהם, הוא ידע מהם עשבים ומהו חמץ. הוא הבין שבני אדם אוהבים אוצרות, ולכן הוא השתמש במטאפורות של האוצר ושל הפנינה. לעתים קרובות בחייו הוא ראה דייגים פורשים את רשתותיהם. ישוע אדוננו ראה את הפעילות הזאת ופעילויות אחרות הקשורות לחיי האנושות והוא גם חווה חיים מסוג זה. הוא היה כמו כל אדם רגיל אחר שחווה שלוש ארוחות ביום ואת שגרת יומם של בני האדם. הוא חווה בעצמו את חייו של אדם ממוצע והוא חזה בחייהם של אחרים. כשהוא חווה בעצמו את כל זה וכשהוא ראה את כל זה, מה שהוא חשב עליו לא היה איך לחיות חיים טובים או באופן חופשי ונוח יותר. כשהוא חווה חיים אנושיים אמיתיים, ישוע אדוננו ראה את הקשיים בחייהם של אנשים – הוא ראה את הקושי, האומללות והעצב של האנשים תחת השפעתו המשחיתה של השטן, החיים בתחומו של השטן, חיים בחטא. בעת שהוא חווה אישית חיים אנושיים, הוא חווה גם את חוסר האונים של אנשים החיים בקרב שחיתות, והוא ראה וחווה את התנאים האומללים של בני האדם שחיו בחטא אשר היו אבודים בעינויי השטן והרוע. כשישוע אדוננו ראה את הדברים הללו, האם ראה אותם באמצעות אלוהיותו או אנושיותו? אנושיותו הייתה קיימת באמת – היא הייתה חיה מאוד – הוא יכול היה לחוות ולראות כל זאת, וכמובן, הוא גם ראה זאת במהותו ובאלוהותו. כלומר המשיח עצמו, ישוע אדוננו האיש, ראה זאת וכל מה שהוא ראה גרם לו להרגיש את החשיבות והכורח בעבודה שהוא לקח על עצמו כבשר ודם באותה העת. על אף שהוא עצמו ידע שהאחריות שעליו לקחת על עצמו כבשר ודם כה עצומה, ועל אף שהוא ידע כמה אכזר הכאב שיהיה עליו לשאת, כשהוא ראה את האנושות חסרת ישע בחטא, כשהוא ראה את אומללות חייהם של בני האדם ואת מאבקיהם הקלושים תחת החוק, הוא חש יגון הולך וגובר והשתוקק יותר ויותר להציל את האנושות מחטא. בלי קשר לשאלה אילו קשיים עמדו בפניו או איזה כאב הוא יסבול, הוא הלך ונעשה יותר נחוש לגאול את האנושות החייה בחטא. לאורך התהליך הזה, ניתן לומר שישוע אדוננו החל להבין יותר ויותר בבירור את העבודה שעליו לעשות ואת מה שהופקד בידיו. הוא גם נעשה להוט יותר ויותר להשלים את העבודה שהוא עתיד לקחת על עצמו – לקחת על עצמו את כל חטאי האנושות, ולכפר על האנושות, כדי שהיא לא תחיה עוד בחטא, וכדי שאלוהים יוכל לשכוח את חטאי האדם בזכות קורבן החטאת, מה שיאפשר לו לקדם את עבודתו של הושעת האנושות. ניתן לומר שבלבו, ישוע אדוננו היה מוכן למסור את עצמו למען האנושות – להקריב את עצמו. הוא היה מוכן גם לשמש קורבן חטאת ולהיצלב, והוא היה להוט להשלים את העבודה הזו. כשראה את התנאים העלובים של חיי בני האדם, הוא רצה עוד יותר להגשים את שליחותו מהר ככל האפשר, ללא עיכוב אפילו של דקה או שנייה. כשהייתה לו התחושה הזו של דחיפות, הוא לא חשב על עוצמת הכאב שיחווה בעצמו ולא חשב עוד על ההשפלה שיהיה עליו לסבול – בלבו היה משוכנע בדבר אחד בלבד: כל עוד הוא יקריב את עצמו, כל עוד ייצלב כקורבן חטאת, רצון האל יתבצע והוא יוכל להתחיל עבודה חדשה. חייהם של בני האדם בחטא ומצב קיומם בחטא ישתנו לחלוטין. אמונתו ומה שהוא היה נחוש לעשות נגעו להושעת האדם, ומטרתו הייתה אחת: להוציא אל הפועל את רצונו של אלוהים, כדי שהוא יוכל להתחיל בהצלחה את השלב הבא בעבודתו. זה מה שהיה בדעתו של ישוע אדוננו באותו הזמן.

בחייו כבשר ודם, אלוהים בהתגלמותו היה בעל אנושיות רגילה. היו לו רגשות ומסקנות של אדם רגיל. הוא ידע מהו אושר, מהו כאב, וכשהוא ראה את האנושות בחיים כאלה, הוא חש תחושה עמוקה שלימוד בלבד – לתת לאנשים דבר מה או ללמד אותם דבר מה –, לא יוביל אותם מן החטא. גם אם הוא יגרום להם לציית לדיברות, הוא לא יגאל אותם מן החטא. רק כאשר ייקח על עצמו את חטאי האנושות ויהפוך לדמות של בשר ודם חוטא, הוא יוכל להמיר זאת בחירות לאנושות ובמחילת אלוהים לאנושות. כך, לאחר שישוע אדוננו חווה את חיי בני האדם בחטא וחזה בהם, התגלמה בלבו תשוקה עזה – לאפשר לבני האדם להתפטר מחיי המאבק בחטא. התשוקה הזו גרמה לו להרגיש יותר ויותר שעליו ללכת אל הצלב ולקחת על עצמו את חטאי האנושות בהקדם האפשרי, במהירות האפשרית. אלה היו מחשבותיו של ישוע אדוננו באותו הזמן, לאחר שהוא חי עם אנשים וראה, שמע והרגיש את האומללות של חייהם בחטא. העובדה שאלוהים בהתגלמותו יכול לרצות דבר כזה עבור האנושות, שהוא יכול להביע ולגלות טבע שכזה – האם לאדם ממוצע יכול להיות דבר כזה? מה יראה אדם ממוצע שחי בסביבה כזו? מה הוא יחשוב? אילו אדם ממוצע היה ניצב בפני כל זאת, האם הוא היה מביט בבעיות מנקודת מבט מוגבהת? בהחלט לא! על אף שהופעתו של אלוהים בהתגלמותו הייתה זהה בדיוק לזו של בן אדם, ועל אף שהוא למד ידע אנושי ודיבר בשפת בני אדם, ושלפעמים הוא אף הביע את רעיונותיו באמצעים וביטויים אנושיים, האופן שבו הוא ראה את בני האדם, את מהות הדברים היה שונה לחלוטין מהאופן שבו אנשים מושחתים רואים את האנושות ואת מהות הדברים. נקודת המבט שלו והגובה שבו הוא ניצב אינם בני השגה לאדם מושחת. זאת משום שמכיוון שאלוהים הוא האמת, הבשר שהוא עוטה מכיל גם הוא את המהות של אלוהים ומחשבותיו ושל מה שהוא מביע באמצעות אנושיותו – כולם אמת גם כן. עבור אנשים מושחתים, הדברים שהוא הביע כבשר ודם הם אספקות של האמת ושל החיים. האספקה הזו לא מיועדת לאדם אחד בלבד, אלא לאנושות כולה. עבור כל אדם מושחת, בלבו ניצבים רק אותם אנשים מעטים המקורבים אליו. רק אותם אנשים מעטים שיקרים לו, שהוא דואג להם. כאשר אסון ניצב באופק, הוא חושב ראשית על ילדיו, על אשתו, או על הוריו, ואדם נדיב יותר יחשוב לכל היותר על קרוב משפחה או חבר טוב. האם הוא יחשוב על נוספים? לעולם לא! מכיוון שאחרי הכל, בני אדם הם בני אדם, והם מסוגלים להביט בכל רק מנקודת המבט של אדם ומגובה של אדם. עם זאת, אלוהים בהתגלמותו שונה לחלוטין מאדם מושחת. בלי קשר לשאלות כמה רגיל, כמה שגרתי, וכמה נחות גופו של אלוהים בהתגלמותו, או אפילו כמה אנשים מתנשאים עליו, מחשבותיו וגישתו לאנושות הם דברים שאיש לא יוכל להחזיק או לחקות. הוא תמיד צופה באנושות מנקודת מבט אלוהית, ממרומי מעמדו כבורא העולם. הוא תמיד רואה את האנושות דרך המהות ודפוס החשיבה של אלוהים. הוא בפירוש אינו יכול לראות את האנושות מגובהו של אדם ממוצע ומנקודת המבט של אדם מושחת. כשאנשים מביטים באנושות, הם מסתכלים בראייה אנושית והם משתמשים בדברים כמו ידע אנושי וכללים והשערות אנושיים כמדד. זה בתחום שאנשים יכולים לראות בעיניהם – בתחום שאנשים מושחתים יכולים להשיג. כשאלוהים מביט באנושות, הוא מביט בראייה אלוהית ומשתמש במהותו ובמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו כמדד. התחום הזה כולל דברים שאנשים לא יכולים לראות וזו הנקודה שבה אלוהים בהתגלמותו ובני אדם מושחתים נבדלים לחלוטין. ההבדל הזה נקבע על פי המהויות השונות של אלוהים ושל בני האדם. המהויות השונות הללו הן אלה שקובעות את זהויותיהם ועמדותיהם, כמו גם את נקודות המבט והגבהים שמהם הם רואים את הדברים. האם אתם רואים את ההבעה והגילוי של אלוהים עצמו באדון ישוע? ניתן לומר שמה שישוע אדוננו עשה ואמר היה קשור לכהונתו של אלוהים עצמו ולעבודת הניהול שלו, שהכל היה הבעה וגילוי של מהותו של אלוהים. על אף שהייתה לו התגלמות אנושית, לא ניתן להכחיש את מהותו האלוהית ואת גילוי אלוהיותו. האם ההתגלמות האנושית הזו הייתה באמת ביטוי של אנושיות? התגלמותו האנושית הייתה במהותה שונה לחלוטין מההתגלמות האנושית של אנשים מושחתים. ישוע אדוננו היה אלוהים בהתגלמותו, ואילו היה באמת אחד מהאנשים הרגילים, המושחתים, האם יכול היה לראות את חיי האנושות בחטא מנקודת מבט אלוהית? בהחלט לא! זה ההבדל בין בר האנוש לבין אנשים רגילים. אנשים מושחתים חיים כולם בחטא וכשמישהו רואה חטא, אין לו רגשות ספציפיים בעניין. כולם אותו הדבר, בדיוק כמו חזיר שחי בבוץ וכלל אינו מרגיש מלוכלך או שלא בנוח – הוא אוכל לשובע וישן היטב. אם מישהו ינקה את דיר החזירים, החזיר יחוש לא בנוח והדיר לא יישאר נקי. בתוך זמן קצר, החזיר יתגלגל שוב בבוץ, בנוחות מלאה, מכיוון שהוא יצור מטונף. כשבני אדם רואים חזיר, הם מרגישים שהוא מטונף ואם תנקו אותו, החזיר לא ירגיש טוב יותר – זו הסיבה לכך שאיש לא מגדל חזיר בתוך הבית. הדרך שבה בני אדם רואים חזירים תמיד תהיה שונה ממה שהחזירים עצמם מרגישים, מכיוון שבני אדם וחזירים אינם מאותו מין. ומכיוון שבר האנוש בהתגלמותו אינו מאותו מין כמו אנשים מושחתים, רק אלוהים בהתגלמותו יכול לעמוד בנקודת מבט אלוהית ובמרומי מעמדו של אלוהים לראות את האנושות – לראות הכל.

כשאלוהים מתגלם כבשר ודם וחי בקרב האנושות, איזה סבל הוא חווה בגופו? האם מישהו מבין באמת? יש אנשים שאומרים שאלוהים סובל רבות ועל אף שהוא אלוהים עצמו, אנשים לא מבינים את מהותו ותמיד מתייחסים אליו כאל אדם, מה שגורם לו להרגיש פגוע – הם אומרים שסבלו של אלוהים גדול באמת. אנשים אחרים אומרים שאלוהים תמים וחף מחטא, אך הוא סובל בדיוק כמו האנושות והוא נרדף, מוכפש ונעלב ביחד עם האנושות. הם אומרים שהוא גם סובל את אי-ההבנות ואת חוסר הציות של חסידיו – סבלו של אלוהים באמת לא ניתן להערכה. נראה שאינכם מבינים באמת את אלוהים. למעשה, הסבל הזה שאתם מדברים עליו אינו נחשב לסבל אמיתי בעיני אלוהים, מכיוון שיש סבל גדול מזה. אם כך, מהו סבל אמיתי בעיני אלוהים עצמו? מהו סבל אמיתי עבור בשרו של אלוהים בהתגלמותו? עבור אלוהים, האופן שבו האנושות לא מבינה אותו לא נחשב לסבל, והעובדה שאנשים חסרים הבנה מסוימת של אלוהים ולא רואים אותו כאל אינה נחשבת לסבל. עם זאת, אנשים מרגישים לעתים קרובות שאלוהים ודאי סבל עוול חמור, שבזמן שאלוהים מתגלם כבשר ודם הוא אינו יכול להראות את ישותו האמיתית לאנושות ולאפשר לה לראות את גדולתו, ושאלוהים חבוי בענווה בבשר חסר משמעות, כך שזה ודאי עינוי עבורו. אנשים לוקחים ללבם את מה שהם מבינים ואת מה שהם יכולים לראות מסבלו של אלוהים וכופים סוגים שונים של חמלה על אלוהים, ולעתים קרובות הם גם משבחים זאת מעט. במציאות, ישנו הבדל – ישנו פער בין מה שאנשים מבינים מסבלו של אלוהים לבין מה שהוא חש באמת. אני אומר לכם את האמת. בעיני אלוהים, גם אם מדובר ברוחו או בגופו הממשי, הסבל הזה אינו סבל אמיתי. אם כן, ממה אלוהים סובל באמת? בואו נדבר על סבלו של אלוהים רק מנקודת המבט של אלוהים בהתגלמותו.

כשאלוהים מתגלם כבשר ודם והופך לאדם רגיל, ממוצע, החי בקרב בני האדם ולצדם, האם הוא אינו יכול לראות ולחוש את השיטות, החוקים ופילוסופיות החיים של האנשים? כיצד חוקי החיים ושיטות החיים הללו גורמים לו להרגיש? האם הוא חש תיעוב בלבו? למה לו לחוש תיעוב? מהם חוקי החיים ושיטות החיים של האנושות? באילו עקרונות הם נטועים? על מה הם מבוססים? השיטות, החוקים וכו' לחיי האנושות – כל הללו נוצרים על סמך היגיון, ידע ופילוסופיה שטניים. בני אדם החיים תחת חוקים כאלה הם חסרי אנושיות ואמת – כולם מתריסים נגד האמת ועוינים את אלוהים. אם נביט במהותו של אלוהים, נראה שהיא הפוכה בדיוק להיגיון, לידע ולפילוסופיה השטניים. מהותו מלאת צדק, אמת וקדושה ואמיתות אחרות של כל הדברים החיוביים. אלוהים, שלו המהות הזו והוא חי בקרב אנושות כזו – מה הוא מרגיש בלבו? האין הוא נמלא כאב? לבו דואב והכאב הזה הוא משהו שאף אדם אינו יכול להבין או לתפוס. מכיוון שכל מה שהוא ניצב בפניו, פוגש, שומע, רואה וחווה הוא כל שחיתותה של האנושות, ואת כל רשעותה ומרדנותה והתנגדותה לאמת. כל מה הנובע מבני אדם הוא מקור סבלו. כלומר מכיוון שמהותו אינה כמו זו של בני אדם מושחתים, שחיתות בני האדם הופכת למקור סבלו הגדול ביותר. כשאלוהים מתגלם כבשר ודם, האם הוא מסוגל למצוא מישהו שחולק עמו שפה משותפת? לא ניתן למצוא זאת בקרב האנושות. לא ניתן למצוא איש המסוגל לתקשר, המסוגל לנהל חילופי דברים אלו עם אלוהים – איזו הרגשה יש לאלוהים לדעתכם? הדברים שאנשים מדברים עליהם, שהם אוהבים, שהם עוסקים בהם ומייחלים להם, כולם קשורים לחטא ולנטיות רעות. כשאלוהים ניצב בפני כל זאת, האין הדבר כמו סכין בלבו? כשהוא ניצב בפני הדברים הללו, האם יכול להיות אושר בלבו? האם הוא יכול למצוא נחמה? בני האדם שחיים עמו מלאי מרדנות ורוע – כיצד ייתכן שלבו לא יסבול? עד כמה גדול הסבל הזה באמת, ולמי אכפת ממנו? מי מקשיב? ומי יוכל להעריך זאת? לאנשים אין כל יכולת להבין את לבו של אלוהים. סבלו הוא דבר שאנשים במיוחד אינם מסוגלים להעריך והאדישות וקהות החושים של האנושות מעמיקים את סבלו של אלוהים עוד יותר.

ישנם אנשים המזדהים לעתים קרובות עם מצוקתו של המשיח, מפני שיש פסוק בכתבי הקודש שאומר: "לַשּׁוּעָלִים יֵשׁ מְאוּרוֹת וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם קִנִּים, אַךְ בֶּן־הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֺאשׁוֹ". כשאנשים שומעים זאת, הם לוקחים זאת ללבם, ומאמינים שזהו הסבל הגדול ביותר שאלוהים סובל והסבל הגדול ביותר שהמשיח סובל. כעת, אם נביט בכך מנקודת המבט של העובדות, האם זה המצב? אלוהים אינו מאמין שהקשיים האלה הם סבל. הוא מעולם לא הזדעק משום האי-צדק של קשיי הגוף והוא מעולם לא הכריח את בני האדם לגמול לו או לפצות אותו בשום צורה. עם זאת, כשהוא חוזה בכל הדברים של האנושות, בחיים המושחתים וברוע של בני אדם מושחתים, כשהוא חוזה באנושות בידיו של השטן, כשהיא כלואה בידי השטן ללא יכולת בריחה, בכך שאנשים החיים בחטא אינם יודעים מה האמת – הוא אינו יכול לשאת את כל החטאים הללו. תיעובו כלפי בני האדם גובר מדי יום, אך הוא חייב לשאת כל זאת. זהו סבלו הגדול של אלוהים. אלוהים לא יכול להביע באופן מלא את קול לבו או את רגשותיו בקרב חסידיו, ואיש מקרב חסידיו אינו יכול להבין באמת את סבלו. איש אינו מנסה אפילו להבין או לנחם את לבו – לבו נושא את הסבל הזה יום אחר יום, שנה אחר שנה, שוב ושוב. מה אתם רואים בכל זאת? אלוהים אינו דורש מבני האדם דבר בתמורה למה שהוא נתן, אך משום מהותו של אלוהים, הוא לחלוטין אינו מסוגל לסבול את הרוע, השחיתות והחטא של האנושות, אלא חש תיעוב ושנאה קיצוניים, מה שמוביל לכך שלבו וגופו של אלוהים סובלים סבל בלתי נגמר. האם תוכלו לראות את כל זאת? סביר להניח שאיש מכם לא יוכל לראות זאת, מכיוון שאיש מכם אינו יכול באמת להבין את אלוהים. עם הזמן, תוכלו בהדרגה לחוות זאת בעצמכם.

כעת, בואו נסתכל על הפסוקים הבאים מכתבי הקודש:

9. ישוע עושה ניסים

א. ישוע מאכיל חמשת אלפים איש

יוחנן ו' 8-13 אֶחָד מִתַּלְמִידָיו, וְהוּא אַנְדְּרֵי אָחִיו שֶׁל שִׁמְעוֹן כֵּיפָא, אָמַר לוֹ: "יֵשׁ פֺּה נַעַר וְלוֹ חָמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי דָּגִים, אַךְ מָה אֵלֶּה בִּשְׁבִיל עַם רַב כָּזֶה?" אָמַר יֵשׁוּעַ: "הוֹשִׁיבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים!" הַרְבֵּה עֵשֶׂב הָיָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהָאֲנָשִׁים יָשְׁבוּ. מִסְפָּרָם הָיָה כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים. לָקַח יֵשׁוּעַ אֶת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם, בֵּרֵךְ וְחִלֵּק לָהֶם כְּאַוַּת נַפְשָׁם, וְכֵן גַּם עָשָׂה בַּדָּגִים. כַּאֲשֶׁר שָׂבְעוּ אָמַר לְתַלְמִידָיו: "אִסְפוּ אֶת מַה שֶּׁנּוֹתָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֺאבַד מְאוּמָה." וְהֵם אָסְפוּ, וּמִלְּאוּ שְׁנֵים־עָשָׂר סַלִּים בִּשְׁיָרֵי חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם הַשְּׂעוֹרִים שֶׁהוֹתִירוּ הָאוֹכְלִים.

ב. הקמתו לתחייה של אלעזר מפארת את אלוהים

יוחנן י"א 43-44 לְאַחַר שֶׁאָמַר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!" יָצָא הַמֵּת כְּשֶׁרַגְלָיו וְיָדָיו כְּרוּכוֹת בְּתַכְרִיכִים וּפָנָיו עֲטוּפוֹת בְּמִטְפַּחַת. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הַתִּירוּ אוֹתוֹ וְהַנִּיחוּ לוֹ לָלֶכֶת."

מתוך הנסים שעשה ישוע אדוננו, בחרנו רק בשני אלה מכיוון שהם מספיקים כדי להדגים את מה שברצוני לדבר עליו כאן. שני הנסים האלה מדהימים באמת, והם מייצגים היטב את נסיו של ישוע אדוננו בעידן החסד.

ראשית, בואו נביט בקטע הראשון: ישועמאכיל חמשת אלפים איש.

איזה מין רעיון הוא "חמש כיכרות ושני דגים"? לכמה אנשים יספיקו בדרך כלל חמש כיכרות לחם ושני דגים? אם תמדדו על סמך תאבונו של אדם ממוצע, הם יספיקו רק לשני אנשים. זהו הרעיון הבסיסי ביותר של חמש כיכרות ושני דגים. עם זאת, כתוב בקטע הזה שחמש כיכרות ושני דגים האכילו כמה אנשים? הדבר מתועד בכתבי הקודש כך: "הַרְבֵּה עֵשֶׂב הָיָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהָאֲנָשִׁים יָשְׁבוּ. מִסְפָּרָם הָיָה כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים". בהשוואה לחמש כיכרות ושני דגים, האם חמשת אלפים הוא מספר גדול? מה משמעות גודלו הרב של המספר הזה? מנקודת מבט אנושית, חלוקת חמש כיכרות ושני דגים בין חמשת אלפים איש תהיה בלתי אפשרית, מכיוון שההפרש ביניהם גדול מדי. אפילו אם כל אדם היה אוכל רק נגיסה קטנה, הכמות עדיין לא הייתה מספיקה לחמשת אלפים איש. אבל כאן, ישוע אדוננו עשה נס – לא רק שאפשר לחמשת אלפים איש לאכול לשובע, אלא שגם נותר עודף. בכתבי הקודש כתוב: "כַּאֲשֶׁר שָׂבְעוּ אָמַר לְתַלְמִידָיו: 'אִסְפוּ אֶת מַה שֶּׁנּוֹתָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֺאבַד מְאוּמָה.' וְהֵם אָסְפוּ, וּמִלְּאוּ שְׁנֵים־עָשָׂר סַלִּים בִּשְׁיָרֵי חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם הַשְּׂעוֹרִים שֶׁהוֹתִירוּ הָאוֹכְלִים". הנס הזה אפשר לאנשים לראות את הזהות והמעמד של ישוע אדוננו וגם שאין דבר שהוא בלתי אפשרי עבור אלוהים – הם ראו את האמת של כול יכולתו של אלוהים. חמש כיכרות ושני דגים הספיקו להאכיל חמשת אלפים, אך לולא היה מזון כלל, האם אלוהים היה מסוגל להאכיל חמשת אלפים איש? מובן שכן! זה היה נס, כך שבאופן בלתי נמנע אנשים לא יכלו להבין זאת וחשו שהדבר מסתורי ובלתי יאמן, אך עבור אלוהים, עשיית דבר שכזה הייתה לא כלום. מכיוון שהדבר היה רגיל עבור אלוהים, מדוע יוחד הסיפור לפרשנות? מכיוון שמה שניצב מאחורי הנס הזה מכיל את רצונו של ישוע אדוננו, שהאנושות מעולם לא גילתה.

ראשית, בואו ננסה להבין אילו מין אנשים היו חמשת האלפים הללו. האם הם היו חסידיו של ישוע אדוננו? מכתבי הקודש, אנחנו יודעים שהם לא היו חסידיו. האם ידעו מיהו ישוע אדוננו? בהחלט לא! לכל הפחות, הם לא ידעו שהאדם שניצב בפניהם הוא המשיח, או שאולי כמה אנשים ידעו מה היה שמו, וידעו דבר מה או שמעו דבר מה על דברים שהוא עשה. הם היו רק סקרנים לגבי ישוע אדוננו מהסיפורים, אך בהחלט לא ניתן לומר שהם היו חסידיו, לא כל שכן שהבינו אותו. כשישוע אדוננו ראה את חמשת אלפי האנשים הללו, הם היו רעבים ויכלו לחשוב רק על אכילה לשובע, וזה היה ההקשר שבו ישוע אדוננו סיפק את רצונם. כאשר סיפק את רצונם, מה היה בלבו? מה הייתה גישתו כלפי האנשים הללו שרק רצו לאכול לשובע? באותו הרגע, מחשבותיו של ישוע אדוננו וגישתו היו קשורים לטבעו של אלוהים ומהותו. כשהוא עמד בפני אותם חמשת אלפים אנשים עם קיבות ריקות, שרק רצו לאכול ארוחה משביעה, אותם אנשים מלאי סקרנות ותקוות לגביו, ישוע אדוננו חשב רק על השימוש בנס הזה כדי להעניק להם חסד. עם זאת, הוא לא פיתח תקווה גדולה מדי שהם יהפכו לחסידיו, כיוון שהוא ידע שהם רק רצו ליהנות ולאכול לשובע. לכן, הוא הפיק את המיטב ממה שהיה לפניו והשתמש בחמש כיכרות לחם ובשני דגים כדי להאכיל חמשת אלפי אנשים. הוא פקח את עיני אותם האנשים שנהנו מבידור, שרצו לראות נסים, והם ראו במו עיניהם את הדברים שאלוהים בהתגלמותו יכול היה לבצע. על אף שישוע אדוננו השתמש בדבר מוחשי כדי לספק את סקרנותם, הוא כבר ידע בלבו שאותם חמשת אלפים רק רצו ארוחה טובה, לכן הוא לא אמר דבר ולא הטיף בפניהם – הוא רק נתן להם לחזות בהתרחשות הנס. הוא לא יכול היה בשום אופן להתייחס אל האנשים הללו באותה הדרך שהתייחס לתלמידיו, שבאמת היו חסידיו, אך בלבו של אלוהים, כל הברואים הם תחת שלטונו והוא יאפשר לכל הברואים בטווח הראייה שלו ליהנות מחסדי אלוהים, כשהדבר נחוץ. על אף שהאנשים הללו לא ידעו מיהו ולא הבינו אותו, ולא היה להם רושם מסוים כלשהו לגביו או הכרת תודה אליו, אפילו לאחר שהם אכלו את הלחם והדגים, זה לא היה דבר שאלוהים חלק עליו – הוא נתן לאנשים האלו הזדמנות נהדרת ליהנות מחסדו של אלוהים. יש אנשים שאומרים שאלוהים פועל בצורה עקרונית ואינו משגיח או מגן על חסרי אמונה, ובמיוחד אינו מאפשר להם ליהנות מחסדו. האם זה באמת המצב? בעיני אלוהים, כל עוד אלה יצורים חיים שהוא עצמו ברא, הוא ינהל אותם וידאג להם. הוא יטפל בהם, יתכנן תוכניות עבורם וימשול בהם בדרכים שונות. אלה המחשבות של אלוהים וזו גישתו כלפי כל הדברים.

על אף שחמשת אלפי האנשים שאכלו את כיכרות הלחם ואת הדגים לא התכוונו להפוך לחסידים של ישוע, הוא לא החמיר עמם. לאחר שכולם אכלו לשובע, אתם יודעים מה ישוע אדוננו עשה? האם הוא הטיף בפניהם? לאן הוא הלך לאחר שעשה זאת? בכתבי הקודש לא מתועד שישוע אדוננו אמר להם דבר. כשהוא השלים את הנס, הוא עזב בשקט. אם כן, האם הוא דרש דבר מה מהאנשים הללו? האם הייתה שנאה? לא היה דבר מהדברים הללו – הוא פשוט לא רצה עוד לחשוב על האנשים הללו שלא יכלו להיות חסידיו, ובאותו הזמן לבו נמלא כאב. מכיוון שהוא ראה את השחיתות של האנושות, והרגיש שהאנושות דוחה אותו. כשהוא ראה את האנשים הללו או היה בקרבתם, האטימות והבורות של בני האדם גרמו לו עצב וכאב לב רבים. לכן, הוא רצה רק לעזוב את האנשים הללו בהקדם האפשרי. לאדון לא היו כל דרישות מהם בלבו. הוא לא רצה לחשוב עליהם. הוא במיוחד לא רצה להוציא עליהם את מרצו והוא ידע שהם לא יכולים להיות חסידים שלו – חרף כל זאת, גישתו כלפיהם עדיין הייתה ברורה מאוד. הוא רק רצה להתייחס אליהם בטוב לב ולהעניק להם חסד – זו הייתה גישתו של אלוהים לכל ברייה תחת שלטונו: להתייחס לכל ברייה בטוב לב, לספק את צרכיו ולהזין אותו. בדיוק מאותה הסיבה שישוע אדוננו היה אלוהים בהתגלמותו, באופן טבעי מאוד, הוא חשף את מהותו האמיתית של אלוהים והתייחס אל האנשים הללו בטוב לב. הוא התייחס אליהם בטוב לב, עם לב רחום ובסובלנות. בלי קשר לשאלה איך האנשים הללו ראו את ישוע אדוננו ובלי קשר לתוצאה, הוא פשוט התייחס לכל ברייה על סמך מעמדו כאדון כל הבריאה. ללא יוצא מן הכלל, מה שהוא גילה היה טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. אם כך, ישוע אדוננו עשה דבר מה בשקט ואז עזב בשקט – איזה היבט של טבעו של אלוהים הוא זה? האם תוכלו לומר שזהו חסדו של אלוהים? האם תוכלו לומר שאלוהים בלתי אנוכי? האם אדם רגיל יכול היה לעשות זאת? בהחלט לא! במהותם, מי היו חמשת אלפי האנשים הללו שישוע אדוננו האכיל בחמש כיכרות ושני דגים? האם אפשר לומר שהם היו תואמים לו? האם אפשר לומר שכולם היו עוינים לאלוהים? אפשר לומר בבטחה שהם בפירוש לא היו תואמים לאלוהים ושמהותם הייתה בהחלט עוינת לאלוהים. אך כיצד התייחס אליהם אלוהים? הוא השתמש בשיטה להפגת עוינותם כלפי אלוהים – השיטה הזו מכונה "טוב לב". כלומר על אף שישוע אדוננו ראה בהם חוטאים, בעיני אלוהים הם עדיין היו ברואיו, לכן הוא עדיין התייחס אל החוטאים הללו בטוב לב. זוהי סובלנותו של אלוהים, וזהותו ומהותו של אלוהים הן אלה שקובעות את הסובלנות הזו. אם כן, זהו דבר שאף אדם שאלוהים ברא אינו יכול לעשות – רק אלוהים יכול לעשות זאת.

כשתהיו מסוגלים להעריך באמת את מחשבותיו וגישתו של אלוהים כלפי האנושות, כשתוכלו באמת להבין את רגשותיו ודאגתו של אלוהים כלפי כל ברייה, תוכלו גם להבין את המסירות והאהבה שהוא מעניק לכל אדם ואדם שהבורא ברא. כשהדבר יקרה, תשתמשו בשני ביטויים כדי לתאר את אהבתו של אלוהים – מה הם הביטויים הללו? יש אנשים שאומרים "בלתי אנוכית" ויש שאומרים "נדבנית". מבין שני אלה, הביטוי "נדבנית" מתאים פחות מכל לתיאור אהבתו של אלוהים. זו מילה שאנשים משתמשים בה לתיאור מחשבותיו ורגשותיו הפתוחים של אדם. אני ממש מתעב את המילה הזאת, מכיוון שהיא מתייחסת להפצת צדקה בצורה אקראית, ללא אבחנה וללא עקרונות. זהו ביטוי רגשני מדי של אנשים מטופשים ומבולבלים. כשהמילה הזו משמשת לתיאור אהבתו של אלוהים, בלתי נמנע שיהיה הֶקשר של חילול הקודש. יש לי שני ביטויים שיתארו טוב יותר את אהבתו של אלוהים – מהם הביטויים האלה? הראשון הוא "אדירה". האין זו מילה חזקה מאוד? השני הוא "עצומה ". ישנה משמעות ממשית מאחורי שני הביטויים הללו שאני משתמש בהם לתיאור אהבתו של אלוהים. באופן מילולי, "אדירה" מתארת נפח או קיבולת של דבר מה, אך לא משנה עד כמה הדבר גדול – זה משהו שאנשים יכולים לראות ולחוש. זאת מכיוון שהדבר קיים, הוא אינו מופשט, והוא נותן לאנשים את התחושה שהוא יחסית מדויק ומעשי. בלי קשר לשאלה אם אתם מסתכלים עליו מזווית שטוחה או תלת-ממדית, אתם לא צריכים לדמיין את קיומו, מכיוון שהוא דבר שקיים באמת. על אף שהשימוש במילה "אדירה" לתיאור אהבתו של אלוהים יכול לגרום לתחושה שהוא מכמת את אהבתו, הוא גם יכול לתת את התחושה שהיא בלתי ניתנת לכימות. אני אומר שאהבתו של אלוהים ניתנת לכימות, מכיוון שאהבתו אינה סוג של דבר שאינו קיים, והיא אינה נובעת מאיזו אגדה. במקום זאת, היא דבר שמשותף לכל הדברים שתחת שלטון אלוהים ואשר כל הברואים נהנים ממנו בדרגות שונות ומנקודות מבט שונות. על אף שאנשים לא יכולים לראותה או לגעת בה, האהבה הזו מזינה ומחייה את כל הדברים, בעת שהיא מתגלה טיפין טיפין בחייהם, והם נמנים ונושאים עדות על אהבת האל עליה הם מתענגים בכל רגע ורגע. אני אומר שאהבתו של אלוהים אינה ניתנת לכימות מכיוון שהמסתורין של אלוהים המזין ומספק את צורכי הכל הוא דבר שקשה לבני האדם להבין לעומק, כמו גם מחשבותיו של אלוהים עבור כל הדברים, ובמיוחד למען האנושות. כלומר איש אינו מודע לדם ולדמעות שהבורא הזיל למען האנושות. איש אינו יכול להבין את עומקה או את משקלה של אהבת הבורא לאנושות שהוא ברא במו ידיו. תיאור אהבתו של אלוהים כאדירה משמש כדי לסייע לאנשים להעריך ולהבין את עומקה ואת אמיתות קיומה. הוא משמש גם כדי שאנשים יוכלו להבין יותר לעומק את המשמעות הממשית של המילה "בורא", וכדי שאנשים יוכלו להשיג הבנה עמוקה יותר של המשמעות האמיתית של התיאור "בריאה". מה מתארת המילה "עצום" בדרך כלל? היא משמשת בדרך כלל לתיאור האוקיינוס או היקום, למשל היקום העצום, או האוקיינוס העצום. רוחבו ועומקו השקט של היקום נשגב מהבנה אנושית, דבר השובה את דמיון האנשים, הנמלאים הערצה אליו. המסתורין והעומק שלו נמצאים בטווח ראייה, אך מחוץ להישג יד. כשאתם חושבים על האוקיינוס, אתם חושבים על רוחבו – הוא נראה חסר גבולות ואתם יכולים לחוש את היותו מסתורי וכוללני. זו הסיבה לכך שהשתמשתי במילה "עצום" לתיאור אהבתו של אלוהים. היא משמשת לסייע לאנשים להרגיש כמה היא יקרה ולחוש את היופי העמוק של אהבתו ושהעוצמה של אהבתו של אלוהים היא אינסופית ונרחבת. היא משמשת לסייע להם להרגיש את קדושת אהבתו, את כבודו של אלוהים ואת היותו בלתי ניתן לפגיעה, כפי שמתגלה באמצעות אהבתו. כעת האם אתם סבורים ש"עצומה" היא מילה טובה לתיאור אהבתו של אלוהים? האם אהבתו של אלוהים יכולה לעמוד במבחן של המילים הללו, "אדירה" ו"עצומה"? בהחלט! בשפת בני האדם, רק שתי המילים הללו מתאימות יחסית וקרובות יחסית לתיאור אהבתו של אלוהים. אינכם סבורים כך? אם הייתי דורש מכם לתאר את אהבתו של אלוהים, האם הייתם משתמשים בשתי המילים האלה? סביר להניח שלא, מכיוון שהבנתכם והערכתכם לאהבתו של אלוהים מוגבלת לנקודת מבט שטוחה ולא התעלתה לגובה של מרחב תלת-ממדי. לכן, אם הייתי דורש מכם לתאר את אהבתו של אלוהים, הייתם מרגישים שחסרות לכם המילים. אפילו תיוותרו ללא מילים. שתי המילים שעליהן דיברתי היום עשויות להיות קשות לכם להבנה, או שאולי פשוט אינכם מסכימים. הדבר יכול להעיד רק על העובדה שהערכתכם והבנתכם את אהבתו של אלוהים שטחיות ומוגבלות לתחום צר. אמרתי בעבר שאלוהים חסר אנוכיות – אתם זוכרים את הביטוי "חסר אנוכיות". האם ניתן לומר שאפשר לתאר את אהבתו של אלוהים רק כחסרת אנוכיות? האין זה תחום צר מדי? עליכם להרהר בנושא הזה יותר כדי לקבל ממנו משהו.

הדברים לעיל הם הדברים שראינו מטבעו של אלוהים ומהותו מן הנס הראשון. על אף שזהו סיפור שאנשים קוראים מזה כמה אלפי שנים, עלילתו פשוטה והוא מאפשר לאנשים לראות תופעה פשוטה, אך בעלילה הפשוטה הזו, אנחנו יכולים גם לראות משהו בעל ערך רב יותר, שהוא טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. הדברים הללו, ששייכים לאלוהים ושאלוהים הינו, מייצגים את אלוהים עצמו, והם ביטוי למחשבותיו של אלוהים עצמו. כשאלוהים מביע את מחשבותיו, זהו ביטוי לקול לבו. הוא מקווה שיהיו אנשים שיכולים להבין אותו, להכיר אותו ולהבין את רצונו, והוא מקווה שיהיו אנשים שיכולים לשמוע את קול לבו ואשר יוכלו לשתף פעולה באופן פעיל כדי למלא אחר רצונו. והדברים הללו שישוע אדוננו עשה, היו ביטוי אילם של אלוהים.

כעת, בואו נביט בפסוק הזה: הקמתו לתחייה של אלעזר מפארת את אלוהים.

מה התרשמותכם לאחר שקראתם את הפסוק הזה? משמעות הנס הזה שישוע אדוננו עשה, הייתה גדולה בהרבה מהנס הקודם, מכיוון שאין נס מפליא יותר מאשר השבת מת מן הקבר. הפעולה הזו של ישוע אדוננו הייתה משמעותית עד מאוד בעידן ההוא. מכיוון שאלוהים התגלם כבשר ודם, אנשים יכלו לראות רק את הופעתו הגשמית, את הפן המעשי שלו והפן חסר המשמעות שלו. אפילו אם אנשים מסוימים ראו והבינו משהו מאופיו של אלוהים, או ראו והבינו או עוצמות מסוימות שנראה שיש לאלוהים, איש לא ידע מהיכן ישוע אדוננו בא, מה הייתה מהותו האמיתית ומה עוד הוא באמת יכול לעשות. האנושות לא ידעה את כל אלה. יותר מדי אנשים רצו בהוכחות לכך, ורצו לדעת את האמת. האם אלוהים יכול היה לעשות משהו כדי להוכיח את זהותו? עבור אלוהים, הדבר היה קל – "קלי קלות". הוא יכול היה לעשות משהו בכל מקום ובכל זמן כדי להוכיח את זהותו ומהותו, אך אלוהים עשה דברים עם תוכנית ובשלבים. הוא לא עשה דברים ללא אבחנה. הוא חיפש את הזמן המתאים וההזדמנות הנכונה לעשות דבר משמעותי ביותר כדי שהאנושות תראה. הדבר הוכיח את סמכותו ואת זהותו. אם כן, האם הקמתו לתחייה של אלעזר הוכיחה את זהות ישוע אדוננו? בואו נסתכל בפסקה זו בכתבי הקודש: "לְאַחַר שֶׁאָמַר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: 'אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!' יָצָא הַמֵּת...". כשישוע אדוננו עשה זאת, הוא אמר דבר אחד בלבד: "אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!" אז יצא אלעזר מקברו – הדבר הזה הושג בזכות משפט אחד שהאדון הגה. בזמן הזה, ישוע אדוננו לא הקים מזבח, והוא לא ביצע כל פעולה אחרת. הוא רק אמר דבר אחד. האם הדבר הזה נקרא נס, או ציווי? או שמא זה היה איזה מין מעשה קסם? על פניו, נראה שאפשר לכנות זאת נס, ואם תביטו בו מנקודת מבט עכשווית, מובן שתוכלו עדיין לכנות זאת נס. עם זאת, בהחלט אי-אפשר לכנות זאת כישוף להשבת נשמה מן המוות ובפירוש לא מעשה קסם. נכון לומר שהנס הזה היה הדגמה קטנטנה ורגילה ביותר של סמכות הבורא. זו סמכותו ויכולתו של אלוהים. לאלוהים יש הסמכות לגרום לאדם למות, לנשמתו לעזוב את הגוף ולשוב אל השאול, או לכל מקום שאליו עליה ללכת. מתי אדם ימות ולאן ילך לאחר מותו – אלוהים קובע את הדברים הללו. הוא יכול לעשות זאת בכל זמן ובכל מקום. בני אדם, אירועים, חפצים, מרחב או מקום לא מגבילים אותו. אם ברצונו לעשות זאת הוא יכול לעשות זאת, מכיוון שכל הדברים והיצורים החיים נתונים למרותו, וכולם מתרבים, חיים וגוועים על פי דברו וסמכותו. הוא יכול להחיות מת – גם זה דבר שהוא יכול לעשות בכל זמן ובכל מקום. זו הסמכות שנמצאת רק בידי הבורא.

כשישוע אדוננו עשה דבר כמו השבת אלעזר לחיים, מטרתו הייתה לספק הוכחה שבני האדם והשטן יכלו לראות, וליידע את בני האדם ואת השטן שכל דבר של האנושות, החיים והמוות של האנושות נתונים ביד אלוהים ושעל אף שהוא התגלם כבשר ודם, כמו תמיד, הוא נותר בשליטה על העולם הגשמי הנראה, כמו גם על העולם הרוחני שבני האדם אינם יכולים לראות. זאת כדי ליידע את בני האדם והשטן שאף דבר של האנושות אינו נתון לשליטת השטן. זו הייתה חשיפה והדגמה של סמכותו של אלוהים וזו הייתה גם דרך שבה אלוהים העביר מסר לכל הדברים, שחייה ומותה של האנושות נתונים בידי אלוהים. הקמתו לתחייה של אלעזר בידי ישוע אדוננו – הגישה הזו הייתה אחת מדרכי הבורא ללמד ולהדריך את האנושות. זו הייתה פעולה ממשית שבה הוא עשה שימוש ביכולתו ובסמכותו כדי להדריך את האנושות ולספק את צורכיהם של בני האדם. זו הייתה דרך ללא מילים בשביל הבורא לאפשר לאנושות לראות את האמת של היותו בשליטה על כל הדברים. זו הייתה דרך בשבילו לספר לאנושות באמצעות פעולות מעשיות, שאין ישועה אלא דרכו. האמצעי האילם הזה להדרכתו את האנושות נשמר לנצח – הוא בל ימחה והוא הביא אל לבם של בני האדם הלם ונאורות שלעולם לא ידהו. הקמתו לתחייה של אלעזר פארה את אלוהים – יש לכך השפעה עמוקה על כל אחד ואחד מחסידי האל. היא טובעת בכל אדם שמבין את האירוע הזה לעומק את ההבנה ואת החזון שרק אלוהים יכול לצוות על החיים והמוות של האנושות. על אף שלאלוהים יש סמכות כזו, ועל אף שהוא העביר מסר לגבי ריבונותו על חייה ומותה של האנושות באמצעות הקמתו לתחייה של אלעזר, זו לא הייתה עבודתו העיקרית. אלוהים לעולם אינו עושה דבר ללא משמעות. לכל דבר ודבר שהוא עושה יש ערך עצום והוא אבן יקרה במחסן האוצרות. הוא לחלוטין לא היה הופך השבה של אדם מקברו למטרה העיקרית או היחידה של עבודתו. אלוהים אינו עושה דבר שהוא חסר משמעות. הקמת אלעזר לתחייה פעם אחת מספיקה להדגמת סמכותו של אלוהים. זה מספיק להוכחת זהותו של ישוע אדוננו. זו הסיבה לכך שישוע אדוננו לא חזר על נס שכזה. אלוהים עושה דברים בהתאם לעקרונותיו. בשפה אנושית, היינו אומרים שאלוהים נותן דעתו לעבודה רצינית. כלומר כשאלוהים עושה דברים הוא אינו סוטה ממטרת עבודתו. הוא יודע איזו עבודה הוא רוצה לבצע בשלב הזה, מה הוא רוצה להשיג, והוא יעבוד בצמוד לתוכניתו. אם לאדם מושחת הייתה יכולת שכזו, הוא היה חושב רק על דרכים לחשוף את יכולתו כדי שאחרים יידעו כמה הוא מעורר יראת כבוד, כדי שהם ישתחוו בפניו, וכדי שהוא יוכל לשלוט בהם ולטרוף אותם. זהו הרוע הנובע מהשטן – לזה קוראים שחיתות. לאלוהים אין טבע כזה או מהות כזו. מטרתו בעשיית דברים אינה להתרברב ביכולותיו, אלא לספק לאנושות גילויים והדרכה נוספים. לכן, אנשים רואים דוגמאות מעטות בלבד לדברים כאלה בכתבי הקודש. אין פירוש הדבר שיכולותיו של ישוע אדוננו היו מוגבלות, או שהוא לא יכול היה לעשות דברים כאלה. אלוהים פשוט לא רצה לעשות זאת, מכיוון שהקמת אלעזר לתחייה בידי ישוע אדוננו הייתה בעלת משמעות מעשית ביותר, וגם מכיוון שהעבודה העיקרית של התגלמות אלוהים כבשר ודם לא הייתה עשיית נסים, ולא הייתה תחיית מתים, אלא הייתה עבודת גאולה למען האנושות. לכן, הרבה מהעבודה שישוע אדוננו השלים הייתה לימוד אנשים, סיפוק צורכיהם וסיוע להם, ודברים כמו תחיית אלעזר היו רק חלקים קטנים מהכהונה שישוע אדוננו ביצע. יתרה מזאת, אפשר לומר ש"התרברבות" אינה חלק ממהותו של אלוהים. לכן, אי עשיית נסים נוספים לא הייתה הפגנת איפוק מכוונת וגם לא נבעה ממגבלות סביבתיות, והיא בהחלט לא הייתה חוסר יכולת.

כשישוע אדוננו הקים את אלעזר לתחייה, הוא השתמש במשפט אחד: "אֶלְעָזָר, צֵא הַחוּצָה!" הוא לא אמר דבר מלבד זאת – מה מייצגות המילים האלה? הן מייצגות שאלוהים יכול להשיג כל דבר בדיבור, לרבות תחיית מתים. כשאלוהים ברא את כל הדברים, כשהוא ברא את העולם, הוא עשה זאת במילים – בציוויים מדוברים, מילים בעלות סמכות, וכך כל הדברים נבראו. זה הושג כך. המשפט היחיד הזה שישוע אדוננו אמר היה בדיוק כמו המילים שאלוהים אמר כשהוא ברא את השמיים ואת הארץ ואת כל צבאם. הוא נשא באותה מידה את סמכותו של אלוהים, ואת יכולתו של הבורא. כל הדברים נוצרו והתייצבו בזכות מילים מפי אלוהים, ובאותו אופן, אלעזר יצא מקברו בזכות המילים מפיו של ישוע אדוננו. זו הייתה סמכותו של אלוהים, שהודגמה והוגשמה בהתגלמותו כבשר ודם. הסוג הזה של סמכות ויכולת שייכים לבורא, ולבר האנוש שבו התגשם הבורא. זו ההבנה שאלוהים לימד את האנושות בכך שהוא השיב את אלעזר מהקבר. זה הכל בנושא הזה. כעת, בואו נקרא בכתבי הקודש.

10. שפיטת הפרושים את ישוע

מרקוס ג' 21-22 שָׁמְעוּ זֺאת קְרוֹבָיו וְיָצְאוּ לִתְפֺּס אוֹתוֹ, כִּי אָמְרוּ: "יָצָא מִדַּעְתּוֹ!" וְהַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר יָרְדוּ מִירוּשָׁלַיִם אָמְרוּ: "בַּעַל־זְבוּל בּוֹ וּבְעֶזְרַת שַׂר הַשֵּׁדִים הוּא מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים."

11. תוכחת ישוע כלפי הפרושים

מתי י"ב 31-32 עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם, אַךְ גִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח. כָּל הַמְדַבֵּר דָבָר נֶגֶד בֶּן־הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ, אֲבָל כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֺּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא.

מתי כ"ג 13-15 אֲבָל אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי סֹגְרִים אַתֶּם מִפְּנֵי הָאָדָם אֵת מַלְכוּת הַשָׁמָיִם הֵן אַתֶּם לֹא־תָּבֹאוּ בָהּ וְאֵת הַבָּאִים לֹא תַנִּיחוּ לָבוֹא׃ וְאוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי־בֹלְעִים אַתֶּם אֶת־בָּתֵּי הָאַלְמָנוֹת וּמַאֲרִיכִים בִּתְפִלָּה לְמַרְאֵה עֵינָיִם תַּחַת זֹאת מִשְׁפָּט גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד תִּשָׁפֵטוּ׃ אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי־סוֹבֲבִים אַתֶּם בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה לְמַעַן גַּיֵּר אִישׁ אֶחָד וְכִי יִתְגַּיַּר תַּעֲשׂוֹּ אוֹתוֹ לְבֶן־גֵּיהִנֹּם כִּפְלַיִם כָּכֶם.

ישנם שני קטעים נפרדים לעיל – בואו נביט קודם בראשון: שפיטת הפרושים את ישוע.

בכתבי הקודש, הערכת הפרושים את ישוע עצמו ואת הדברים שעשה הייתה: "אָמְרוּ: 'יָצָא מִדַּעְתּוֹ!' ...'בַּעַל־זְבוּל בּוֹ וּבְעֶזְרַת שַׂר הַשֵּׁדִים הוּא מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים'" (מרקוס ג' 21-22). שפיטתם של הסופרים והפרושים את ישוע אדוננו לא הייתה חזרה מכנית על דברים או דמיון חסר בסיס – זו הייתה מסקנתם לגבי ישוע אדוננו ממה שהם ראו ושמעו על מעשיו. על אף שהסקתם נעשתה לכאורה בשם הצדק ונראתה לאנשים כמבוססת היטב, היוהרה שבה הם שפטו את ישוע אדוננו הייתה קשה להכלה אפילו על ידם. האנרגיה המטורפת של שנאתם כלפי ישוע אדוננו חשפה את שאיפותיהם הפרועות ואת פניהם השטניים, כמו גם את טבעם המרושע של התנגדות לאלוהים. הדברים הללו שהם אמרו בשפיטתם את ישוע אדוננו הונעו משאיפותיהם הפרועות, מקנאה ומהטבע המכוער והמרושע של עוינותם כלפי אלוהים והאמת. הם לא חקרו את מקור פעולותיו של ישוע אדוננו ולא את מהות דבריו או מעשיו. במקום זאת, באופן עיוור, חסר סבלנות ומטורף ובזדון מכוון, הם תקפו את מעשיו והטילו בהם דופי. הם עשו זאת עד כדי הטלת דופי ללא אבחנה ברוחו, כלומר ברוח הקודש, רוחו של אלוהים. זו הייתה כוונתם כשהם אמרו, "יָצָא מִדַּעְתּוֹ", ו"בעל זבוב" ו"שַׂר הַשֵּׁדִים". כלומר הם אמרו שרוח האל היא בעל זבוב ונשיא השדים. הם הגדירו את העבודה שעשה הבשר שעטתה רוח האל כטירוף. לא רק שהם אמרו דברי כפירה נגד רוח האל וכינו אותה בעל זבוב ונשיא השדים, אלא שגם גינו את עבודתו של אלוהים. הם גינו את ישוע אדוננו המשיח ואמרו דברי כפירה נגדו. מהות התנגדותם וכפירתם נגד אלוהים הייתה זהה לחלוטין למהות השטן ולהתנגדותו וכפירתו נגד אלוהים. לא רק שהם ייצגו בני אדם מושחתים, הם גם היו התגלמות השטן. הם היו ערוץ לשטן בקרב האנושות, והם היו שותפיו ומשרתיו של השטן. מהות כפירתם והשמצתם את ישוע אדוננו המשיח הייתה מאבקם עם אלוהים על מעמד, התחרותם עם אלוהים ובחינתם הבלתי פוסקת את אלוהים. מהות התנגדותם לאלוהים וגישתם העוינת כלפיו, כמו גם דבריהם ומחשבותיהם, היו חילול קודש מובהק והם הכעיסו את רוח האל. לפיכך, אלוהים קבע שיפוט סביר של מה שהם אמרו ועשו, וקבע שמעשיהם היו חטא כפירה נגד רוח הקודש. החטא הזה היה בלתי נסלח בעולם הזה ובעולם הבא, בדיוק כפי שכתוב בפסוקים הבאים מכתבי הקודש: "...גִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח", "...כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֺּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא". בואו נדבר היום על המשמעות האמיתית של המילים האלה מפי אלוהים, "לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא". כלומר נסיר את המיתוס מהאופן שבו אלוהים מקיים את המילים "לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא".

כל מה שדיברנו עליו קשור לטבעו של אלוהים ולגישתו לאנשים, לעניינים ולדברים. באופן טבעי, שני הפסוקים לעיל אינם חורגים מכך. הבחנתם במשהו בשני הפסוקים הללו? יש אנשים שאומרים שהם רואים את כעסו של אלוהים. יש אנשים האומרים שהם רואים את הצד של טבעו של אלוהים שלא סובל את עלבונות האנושות ושאם אנשים עושים דבר כפירה נגד אלוהים, הם לא יזכו למחילתו. חרף העובדה שאנשים רואים ותופסים את כעסו של אלוהים ואת חוסר סובלנותו לעלבונות האנושות בשני הפסוקים הללו, הם עדיין לא מבינים באמת את גישתו. שני הפסוקים האלה מכילים השתמעות של גישתו האמיתית של אלוהים כלפי בני האדם שמחללים את הקודש ומכעיסים אותו. הפסוק הזה בכתבי הקודש מכיל את המשמעות האמיתית של גישתו: "כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֺּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא". כשאנשים אומרים דברי כפירה נגד אלוהים וכשהם מכעיסים אותו, הוא מוציא פסק דין, ופסק דין זה הוא תוצאה שהוא גוזר. הדבר מתואר בכתבי הקודש כך: "עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם, אַךְ גִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח" (מתי י"ב 31), ו"אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים" (מתי כ"ג 13). אולם האם מתועד בכתבי הקודש מה הייתה התוצאה עבור אותם סופרים ופרושים, כמו גם עבור אותם אנשים שאמרו שישוע אדוננו מטורף לאחר שהוא אמר את הדברים הללו? האם מתועד אם הם ספגו עונש כלשהו? בוודאות לא היה דבר כזה. המשמעות של המילים "לא היה" היא לא שלא היה תיעוד, אלא שלא הייתה תוצאה שיכלה להיראות בעיני אדם. המילים "לא היה" הזה מבהירות סוגייה, כלומר את גישתו ועקרונותיו של אלוהים בטיפול בדברים מסוימים. יחסו של אלוהים לאנשים שמחללים את הקודש או מתנגדים לו, או אפילו לאלו שמוציאים את דיבתו – אנשים שבמכוון תוקפים, מוציאים דיבה ומקללים אותו – הוא לא עוצם את עיניו או סותם את אוזניו. יש לו גישה ברורה כלפיהם. הוא מתעב את האנשים הללו, ובלבו הוא מגנה אותם. הוא אפילו מצהיר בריש גלי את התוצאה עבורם, כדי שאנשים יידעו שיש לו גישה ברורה כלפי בני האדם שמדברים כפירה נגדו, וכדי שיידעו כיצד הוא יקבע את תוצאתם. עם זאת, לאחר שאלוהים אמר את הדברים הללו, אנשים עדיין יכלו לראות רק לעתים נדירות את האמת על יחסו של אלוהים לאנשים הללו והם לא יכלו להבין את העקרונות שמאחורי תוצאתו של אלוהים – פסק הדין שלו עבורם. כלומר האנושות לא יכולה לראות את הגישה והשיטות הספציפיות של אלוהים בטיפולו בהם. הדבר קשור לעקרונות הפעולה של אלוהים. אלוהים משתמש בהופעתן של עובדות כדי לטפל בהתנהגויותיהם הרעות של אנשים מסוימים. כלומר הוא לא מצהיר על חטאיהם ולא קובע את תוצאותיהם, אלא עושה שימוש ישיר בהופעתן של עובדות כדי לאפשר להם להיענש – לקבל את הגמול המגיע להם. כשהעובדות האלה מתרחשות, בשרם של האנשים הוא שנושא את העונש. כל הדברים הללו יכולים להיראות בעיניים אנושיות. כשאלוהים מטפל בהתנהגות רעה של אנשים מסוימים, הוא רק מקלל אותם במילים, אך באותו הזמן הוא שופך עליהם את חמתו והעונש שהם מקבלים עשוי להיות דבר שאנשים אינם יכולים לראות. אולם תוצאה כזו עלולה להיות חמורה עוד יותר מהתוצאות שאנשים יכולים לראות, של ענישה או מוות. זאת מכיוון שבנסיבות שבהן אלוהים מחליט לא להושיע אנשים כאלה, לא להראות להם עוד חמלה או סובלנות, ולא לתת להם עוד הזדמנויות, גישתו אליהם היא להניח אותם בצד. מה המשמעות של המילים "להניח בצד"? משמעות המונח הזה לבדו היא להניח דבר מה בצד אחד, לא להתייחס אליו יותר. כאן, כשאלוהים "מניח מישהו בצד", יש שני הסברים שונים למשמעות: ההסבר הראשון הוא שהוא מסר את חייו של אותו אדם, את כל כולו של אותו אדם, לטיפולו של השטן. אלוהים לא יהיה אחראי יותר והוא לא ינהל אותו יותר. בין אם האדם הזה מטורף או טיפש, ובין אם בחייו או במותו, או אם עונשו הוא לרדת שאולה, לאלוהים אין כל קשר לכך. פירוש הדבר הוא שלאותו ברוא לא יהיה עוד קשר עם הבורא. ההסבר השני הוא שאלוהים קבע שהוא עצמו רוצה לעשות משהו עם אותו אדם במו ידיו. ייתכן שהוא יעשה שימוש בשירות של אדם כזה, או שהוא יעשה שימוש באדם כזה כניגוד. ייתכן שתהיה לו דרך מיוחדת לטפל באנשים כאלה, דרך להתייחס אליהם, בדיוק כמו פאולוס. זה העיקרון וזו הגישה בלבו של אלוהים לקביעת אופן הטיפול באנשים כאלה. לכן, כשאנשים מתנגדים לאלוהים, מוציאים את דיבתו ומדברים כפירה נגדו, אם הם מכעיסים את טבעו, או אם מגיעים לשורה התחתונה של אלוהים, לא ניתן להעלות על הדעת את ההשלכות. ההשלכה החמורה ביותר היא שאלוהים מוסר את חייהם ואת כל כולם לשטן, אחת ולתמיד. לנצח לא ייסלח להם. פירוש הדבר הוא שהאדם הזה הפך למזון בפי השטן ולצעצוע בידיו, ושמכאן והלאה לאלוהים לא יהיה כל קשר אליו. האם אתם יכולים לדמיין את האומללות כשהשטן פיתה את איוב? כשאסור היה לשטן לפגוע בחייו של איוב, איוב עדיין סבל רבות. והאין זה קשה עוד יותר לדמיין את החורבן שהשטן ימיט על אדם לאחר שהוא נמסר לו כליל, על אדם שנתון לחלוטין בידי השטן, שאיבד לחלוטין את דאגתו וחמלתו של אלוהים, שאינו נמשל עוד בידי הבורא, שנלקחה ממנו הזכות לעבוד את אלוהים והזכות להיות ברוא הנמשל בידי אלוהים, אדם שיחסיו עם אדון הבריאה נגדעו כליל? רדיפת השטן את איוב הייתה דבר שניתן לראות בעיני אדם, אך אם אלוהים מוסר את חייו של אדם לשטן, ההשלכות יהיו דבר שלא ניתן לדמיין. הדבר שווה ערך לאנשים שנשמתם מתגלגלת אל פרה או חמור, או אנשים שנאחזים דיבוק ושרוחות רעות תוקפות אותם, וכן הלאה. זו התוצאה – זה סופם של אנשים מסוימים שאלוהים מוסר לשטן. מבחוץ, נראה שאותם אנשים שלעגו, הוציאו דיבה, גינו ודיברו כפירה נגד ישוע אדוננו לא סבלו השלכות כלשהן. אולם האמת היא שלאלוהים יש גישה להתמודדות עם הכל. הוא עשוי שלא להשתמש בשפה ברורה כדי לומר לאנשים את התוצאה של התמודדותו עם כל סוג של אנשים. לפעמים הוא אינו מדבר בצורה ישירה, אך הוא עושה דברים בצורה ישירה. העובדה שהוא אינו מדבר על כך לא אומרת שאין תוצאה – ייתכן שהתוצאה חמורה עוד יותר. למראית עין, נדמה שאלוהים לא מדבר אל אנשים מסוימים כדי לגלות את גישתו. למעשה, אלוהים לא רצה להתייחס אליהם זמן רב. הוא אינו רוצה לראות אותם יותר. משום הדברים שהם עשו, משום התנהגותם, ומשום טבעם ומהותם, אלוהים רק רוצה שהם ייעלמו מעל פניו. הוא רוצה למסור אותם ישירות לשטן – לתת את רוחם, את נשמתם ואת בשרם לשטן ולאפשר לשטן לעשות כרצונו. ברור באיזו מידה אלוהים שונא אותם, ובאיזו מידה הוא נגעל מהם. אם אדם מכעיס את אלוהים עד כדי כך שאלוהים לא רוצה אפילו לראות אותו שוב, עד כדי כך שאלוהים יוותר עליו לחלוטין, עד כדי כך שאלוהים לא רוצה אפילו להתמודד עמו בעצמו – אם הדבר מגיע לכדי כך שאלוהים ימסור את אותו אדם לשטן שיעשה כרצונו, שישלוט באותו אדם, יכלה אותו ויטפל בו בכל דרך שירצה – האדם הזה גמור בהחלט. זכותו להיות בן אדם נשללה לעד וזכותו כברוא הגיעה לקצה. האין זה העונש החמור ביותר?

כל הדברים לעיל הם הסבר מלא של המילים: "לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא", וזו גם פרשנות פשוטה של הפסוקים האלה. אני סבור שאתם מבינים זאת עכשיו!

כעת, בואו נקרא את הפסוק הבא.

12. דברי ישוע לתלמידיו לאחר תחייתו

יוחנן כ' 26-29 אַחֲרֵי שְׁמוֹנָה יָמִים שׁוּב הָיוּ הַתַּלְמִידִים בַּבַּיִת וְתֺאמָא אִתָּם. כַּאֲשֶׁר הָיוּ הַדְּלָתוֹת סְגוּרוֹת בָּא יֵשׁוּעַ, עָמַד בֵּינֵיהֶם וְאָמַר: "שָׁלוֹם לָכֶם." אָז אָמַר לְתֺאמָא: "הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין." הֵשִׁיב תֺּאמָא וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתָ אוֹתִי הֶאֱמַנְתָּ. אַשְׁרֵי אֵלֶּה שֶׁאֵינָם רוֹאִים וְעִם זֺאת מַאֲמִינִים."

יוחנן כ"א 16-17 שָׁאַל אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה: "שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן, הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" הֵשִׁיב לוֹ: "כֵּן, אֲדוֹנִי, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "נְהַג אֶת צֺאנִי." שָׁאַל אוֹתוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית: "שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן, הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" הִתְעַצֵּב כֵּיפָא עַל שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ בַּשְּׁלִישִׁית "הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" וְאָמַר אֵלָיו: "אֲדוֹנִי, הַכֺּל אַתָּה יוֹדֵעַ; אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "רְעֵה אֶת צֺאנִי."

מה שהפסוקים הללו מספרים הם כמה דברים שישוע אדוננו עשה ואמר לתלמידיו לאחר תחייתו. ראשית, בואו נביט בהבדלים באדון ישוע לפני ואחרי תחייתו. האם הוא עדיין היה אותו אדון ישוע של ימים עברו? כתבי הקודש מכילים את הפסוקים הבאים, המתארים את ישוע אדוננו לאחר תחייתו: "כַּאֲשֶׁר הָיוּ הַדְּלָתוֹת סְגוּרוֹת בָּא יֵשׁוּעַ, עָמַד בֵּינֵיהֶם וְאָמַר: 'שָׁלוֹם לָכֶם.'" ברור מאוד שישוע אדוננו באותו הזמן לא היה עוד גוף גשמי, כי אם רוחני. זאת מכיוון שהוא התעלה מעל מגבלות הגוף וכשהדלתות היו סגורות הוא בכל זאת יכול היה לבוא אל האנשים ולאפשר להם לראות אותו. זהו ההבדל הגדול ביותר בין ישוע אדוננו לאחר תחייתו לבין ישוע אדוננו החי כבשר ודם לפני תחייתו. על אף שלא היה כל הבדל בין מראהו של הגוף הרוחני של אותו הרגע לבין מראהו של ישוע אדוננו לפני כן, ישוע באותו הרגע נהיה לישוע שהאנשים הרגישו כאילו הוא אדם זר, מכיוון שהוא הפך לגוף רוחני לאחר שהוא קם לתחייה, ובהשוואה לגופו הגשמי הקודם, הגוף הרוחני הזה היה מבלבל יותר עבור האנשים. הדבר גם יצר ריחוק רב יותר בין ישוע אדוננו לבין האנשים, ואנשים חשו בלבם שישוע אדוננו באותו הרגע נעשה מסתורי יותר. ההבנות וההרגשות האלה של בני האדםן החזירו אותם פתאום לעידן של אמונה באל שלא ניתן לראות או לחוש. אם כן, הדבר הראשון שישוע אדוננו עשה לאחר תחייתו היה לאפשר לכולם לראות אותו, לאשר את קיומו ואת עובדת קימתו לתחייה. בנוסף, הדבר שיקם את יחסיו עם האנשים למה שהם היו כשהוא עבד כבשר ודם וכשהוא היה המשיח שהם יכלו לראות ולגעת בו. כך, תוצאה אחת היא שלאנשים לא היה כל ספק שישוע אדוננו קם לתחייה לאחר שהוא נצלב ולא היה כל ספק בעבודתו של ישוע אדוננו לגאול את האנושות. ותוצאה נוספת היא שעובדת הופעתו של ישוע אדוננו בפני אנשים לאחר תחייתו והעובדה שהוא אפשר להם לראות ולגעת בו, עיגנה את האנושות בבטחה בעידן החסד. מרגע זה ואילך, אנשים לא יכלו לחזור לעידן הקודם, עידן החוק, משום "היעלמותו" או "נטישתו" של ישוע אדוננו. במקום זאת, הם ימשיכו קדימה, ויהיו חסידים של הדברים שישוע אדוננו לימד ושל העבודה שהוא עשה. לפיכך, החל רשמית שלב חדש בעבודת עידן החסד, והאנשים שהיו קודם תחת החוק יצאו מהחוק מאותו זמן והלאה ונכנסו אל עידן חדש עם התחלה חדשה. אלה המשמעויות הרבות של הופעתו של ישוע אדוננו לפני האנושות לאחר תחייתו.

מכיוון שהוא היה גוף רוחני, כיצד יכלו אנשים לגעת בו ולראות אותו? הדבר נוגע למשמעות של הופעתו של ישוע אדוננו בפני האנושות. הבחנתם במשהו בפסוקים הללו? על פי רוב, לא ניתן לראות גופים רוחניים או לגעת בהם, ולאחר תחייתו, העבודה שישוע אדוננו לקח על עצמו כבר הושלמה. אם כן, על פניו, נראה שלא היה לו שום צורך לחזור אל קרב האנשים בדמותו המקורית להיפגש עמם, אך הופעתו של ישוע אדוננו בגופו הרוחני בפני אנשים כמו תומא הפכה את חשיבות הדבר לממשית יותר, והדבר חדר עמוק יותר אל לב האנשים. כשהוא בא אל תומא, הוא נתן לתומא הספקן לגעת בידו ואמר לו: "הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין". המילים האלה והפעולות האלה לא היו דברים שישוע אדוננו רצה לומר ולעשות רק לאחר שקם לתחייה, אלא דברים שהוא רצה לעשות לפני שנצלב. ניכר שישוע אדוננו לפני שנצלב כבר הבין אנשים כמו תומא. מה אנחנו יכולים לראות מכך? הוא עדיין היה אותו אדון ישוע לאחר תחייתו. מהותו לא השתנתה. ספקותיו של תומא לא החלו רק עתה, אלא היו עמו בכל הזמן שהוא היה חסידו של ישוע אדוננו, אך זה היה ישוע אדוננו אשר חזר מן המתים ומעולם הרוח בדמותו המקורית, עם טבעו המקורי ועם הבנתו את האנושות מהתקופה שבה הוא חי כבשר ודם. לכן, הוא הלך קודם למצוא את תומא, כדי לאפשר לתומא לגעת בצלעו, וכדי לאפשר לו לא רק לראות את גופו הרוחני לאחר התחייה, אלא לאפשר לו לגעת בו ולראות את קיומו של הגוף הרוחני, להרפות לחלוטין מספקותיו. לפני שישוע אדוננו נצלב, תומא תמיד פקפק בהיותו המשיח ולא יכול היה להאמין בכך. אמונתו באלוהים התבססה רק על מה שיכול היה לראות במו עיניו ולגעת בו במו ידיו. לאדון ישוע הייתה הבנה טובה של אמונתם של אנשים כאלה. הם האמינו רק באלוהים שבשמיים ולא האמינו כלל, ולא קיבלו את האחד שאלוהים שלח או את המשיח בשר ודם. כדי שהוא יכיר ויאמין בקיומו של ישוע אדוננו, וידע שהוא באמת אלוהים בהתגלמותו, ישוע אפשר לתומא להושיט את ידו ולגעת בצלעו. האם ספקותיו של תומא היו שונים לפני ואחרי תחייתו של ישוע אדוננו? הוא תמיד היה ספקן, ומלבד הופעת גופו הרוחני של ישוע אדוננו בעצמו בפניו וההזדמנות לתומא לגעת בסימני המסמרים שעל גופו, איש לא יכול היה להפיג את ספקותיו או לשחררו מהם. כך, מהרגע שישוע אדוננו אפשר לו לגעת בצלעו ולהרגיש באמת את קיומם של סימני המסמרים, ספקותיו של תומא פגו, הוא ידע באמת שישוע אדוננו קם לתחייה, והוא הכיר והאמין בכך שישוע אדוננו הוא המשיח האמיתי, ושהוא אלוהים בהתגלמותו. על אף שבאותו הזמן תומא לא פקפק עוד, הוא איבד לנצח את ההזדמנות להיפגש עם המשיח. הוא איבד לנצח את ההזדמנות להיות עמו, להיות חסידו ולהכיר אותו. הוא איבד את ההזדמנות לכך שהמשיח יעשה אותו מושלם. הופעתו ודבריו של ישוע אדוננו סיפקו מסקנה ופסק דין על אמונתם של הספקנים. הוא השתמש במעשיו ובדבריו הממשיים כדי לומר לספקנים, לבני האדם שהאמינו רק באלוהים שבשמיים אך לא במשיח: אלוהים לא שיבח את אמונתם ולא את היותם חסידים מלאי ספקות. היום שבו הם יאמינו לחלוטין באלוהים ובמשיח יכול היה להיות רק היום שבו אלוהים ישלים את עבודתו הגדולה. מובן שהיום הזה היה גם היום שספקותיהם יזכו לפסק דין. גישתם לישוע קבעה את גורלם, ספקנותם העיקשת גרמה לכך שאמונתם לא תניב להם עוד תוצאות, וקשיותם גרמה לכך שתקוותיהם יהיו לשווא. מכיוון שאמונתם באלוהים שבשמיים ניזונה מאשליות, ושספקותיהם לגבי המשיח היו למעשה גישתם האמיתית כלפי אלוהים, על אף שנגעו בסימני המסמרים על גופו של ישוע אדוננו, אמונתם עדיין הייתה חסרת תועלת וניתן לתאר את תוצאתם רק כמאמצים עקרים – לשווא. מה שישוע אדוננו אמר לתומא היה גם אמירה ברורה מאוד לכל אדם: ישוע אדוננו שקם לתחייה הוא אותו ישוע שהעביר תחילה שלושים ושלוש שנים וחצי בעבודה בקרב האנושות. על אף שהוא נצלב וחווה את גיא צלמוות וקימה לתחייה, אף היבט שלו לא עבר שינוי. על אף שעתה היו סימני מסמרים על גופו, ועל אף שהוא קם לתחייה ויצא מן הקבר, טבעו, הבנתו את האנושות וכוונותיו כלפי האנושות לא השתנו בכלל. בנוסף, הוא אמר לאנשים שהוא ירד מהצלב, ניצח את החטא, ניצח את הקשיים וניצח את המוות. סימני המסמרים היו רק עדות לניצחונו על השטן, ראייה להיותו קורבן חטאת לגאולה מוצלחת של כל האנושות. הוא אמר לאנשים שהוא כבר לקח על עצמו את חטאי האנושות והשלים את עבודת הגאולה שלו. כשהוא חזר לפגוש את תלמידיו, הוא אמר להם בהופעתו: "עודני חי, עודני קיים. היום אני באמת עומד לפניכם כדי שתוכלו לראותי ולגעת בי. תמיד אהיה עמכם." ישוע אדוננו רצה גם להשתמש במקרה של תומא כאזהרה לאנשי העתיד: על אף שאתם מאמינים באדון ישוע, לא תוכלו לראותו או לגעת בו, אולם תוכלו להתברך באמונתכם האמיתית ולראות את ישוע אדוננו דרך אמונתכם האמיתית. אדם כזה הוא מבורך.

הדברים האלה שמתועדים בכתבי הקודש, שישוע אדוננו אמר כשהוא הופיע בפני תומא, הם עזרה גדולה לכל האנשים בעידן החסד. הופעתו ודבריו לתומא היו בעלי השפעה עמוקה על דורות עתידיים, ומשמעותם נצחית. תומא מייצג סוג של בן אדם שמאמין באלוהים, אך מפקפק באלוהים. אנשים כאלה חשדנים מטבעם, לבם מרושע, הם בוגדניים, והם אינם מאמינים בדברים שאלוהים מסוגל לעשות. הם אינם מאמינים בכל יכולתו של אלוהים ובשליטתו והם אינם מאמינים באלוהים בהתגלמותו. אולם קימתו לתחייה של ישוע אדוננו הייתה סטירה בפניהם, והיא סיפקה להם הזדמנות לגלות את ספקותיהם שלהם, להכיר בספקותיהם ולהודות בבגידתם, ובכך להאמין באמת בקיומו ובתחייתו של ישוע אדוננו. מה שקרה עם תומא היה אזהרה לדורות מאוחרים יותר, כדי שיותר אנשים יוכלו להזהיר את עצמם שלא להיות ספקנים כמו תומא, משום שאם הם כן יהיו כמוהו, הם ישקעו אל החשכה. אם תהיו חסידיו של אלוהים, אך כמו תומא, תרצו תמיד לגעת בצלע שלו ולחוש את סימני המסמרים כדי לאשר, לאמת ולשער אם אלוהים קיים או לא, אלוהים ייטוש אתכם. אם כן, ישוע אדוננו דורש מאנשים שלא יהיו כמו תומא, ולא יאמינו רק במה שהם יכולים לראות במו עיניהם, אלא להיות אנשים טהורים, ישרים, לא להחזיק בספקות לגבי אלוהים, אלא רק להאמין בו ולהיות חסיד שלו. אנשים שכאלה הם מבורכים. זוהי דרישה קטנה מאוד של ישוע אדוננו מאנשים ואזהרה לחסידיו.

זו גישתו של ישוע אדוננו כלפי בני האדם שמלאים ספקות. אם כן, מה ישוע אדוננו אמר ועשה לבני האדם שהיו מסוגלים באמת ובתמים להאמין בו ולהיות חסידיו? זה הדבר הבא שנדבר עליו, ביחס למשהו שישוע אדוננו אמר לפטרוס.

בשיחה הזו, ישוע אדוננו חוזר ושואל את פטרוס דבר אחד: "שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן, הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" זהו רף גבוה יותר שישוע אדוננו דרש מאנשים כמו פטרוס לאחר תחייתו, אנשים שהאמינו במשיח באמת ושאפו לאהוב את אלוהים. השאלה הזו הייתה מעין חקירה, מעין תחקור, אך יותר מכך, זו הייתה דרישה וציפייה מאנשים כמו פטרוס. הוא השתמש בשיטת התשאול הזו כדי שאנשים יחשבו על עצמם ויתבוננו אל תוך עצמם: "מהן דרישותיו של ישוע אדוננו מאנשים? האם אני אוהב את אלוהים? האם אני אדם שאוהב את אלוהים? כיצד עליי לאהוב את אלוהים?" על אף שישוע אדוננו שאל רק את פטרוס את השאלה הזו, האמת היא שבלבו הוא רצה להשתמש בהזדמנות הזו שבה הוא שאל את פטרוס כדי להפנות את השאלה הזו לעוד אנשים שרוצים לאהוב את אלוהים. פטרוס התברך בזכות לפעול כנציגם של אנשים כאלה ולקבל תשאול מפיו של ישוע אדוננו.

בהשוואה למשפט "הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין", שישוע אדוננו אמר לתומא לאחר תחייתו, שלוש הפעמים שבהן הוא שאל את פטרוס: "שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן, הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" מאפשרות לאנשים לחוש טוב יותר את חומרת גישתו של ישוע אדוננו ואת הדחיפות שהוא חש בעת שהוא תשאל אותו. באשר לתומא הספקן וטבעו הנכלולי, ישוע אדוננו אפשר לו להושיט את ידו ולגעת בסימני המסמרים, מה שאפשר לו להאמין שישוע אדוננו הוא בר האנוש שקם לתחייה, ולהכיר בזהותו של ישוע אדוננו כמשיח. על אף שישוע אדוננו לא נזף בתומא קשות ולא הביע במילים אף שפיטה ברורה שלו, הוא יידע אותו שהוא מבין אותו באמצעות פעולות מעשיות, תוך הצגת גישתו ויחסו כלפי אנשים כאלה. לא ניתן לראות את דרישותיו וציפיותיו של ישוע אדוננו מאנשים כאלה מדבריו. זאת מכיוון שלאנשים כמו תומא פשוט אין כל שביב של אמונה אמיתית. דרישותיו של ישוע אדוננו מהם מגולמות רק כאן, אך הגישה שהוא גילה כלפי אנשים כמו פטרוס שונה לגמרי. הוא לא דרש מפטרוס להושיט את ידו ולגעת בסימני המסמרים, וגם לא אמר לו: "וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין". במקום זאת, הוא חזר ושאל את פטרוס את אותה שאלה. זו הייתה שאלה משמעותית ומעוררת מחשבה, שבלתי נמנע שהיא תגרום לכל אחד מחסידי המשיח לחוש חרטה ויראה, אך גם את החרדה והצער שבהלך רוחו של ישוע אדוננו. כאשר הם סובלים ודואבים, הם מסוגלים להבין טוב יותר את חששו ודאגתו של ישוע אדוננו המשיח. הם מבינים את הלימוד הרציני שלו ואת דרישותיו הנוקשות מאנשים טהורים וישרים. שאלתו של ישוע אדוננו מאפשרת לאנשים להרגיש שציפיותיו מאנשים, הנגלות במילים פשוטות אלה, אינן רק להאמין בו וללכת אחריו, כי אם להשיג אהבה, את אהבת אדונכם, את אהבת אלוהיכם. אהבה שכזו היא דאגה וציות. פירושה הוא אנשים שחיים למען אלוהים, מתים למען אלוהים, מקדישים הכל לאלוהים ומשקיעים ונותנים הכל למען אלוהים. אהבה כזו פירושה גם לתת נחמה לאלוהים, לאפשר לו ליהנות מעדות ולהיות במנוחה. זה גמולה של האנושות לאלוהים, אלה אחריותה, מחויבותה וחובתה וזו דרך שעל האנושות ללכת בה כל חייה. שלוש השאלות האלה היו דרישה ודחיקה של ישוע אדוננו בפטרוס ובכל האנשים שרוצים להפוך למושלמים. שלוש השאלות האלה הן אלה שהובילו והניעו את פטרוס להשלים את דרכו בחיים, והשאלות בעת עזיבתו של ישוע אדוננו הן אלה שהובילו את פטרוס להתחיל בדרך להפיכתו למושלם. הן אלה שהובילו אותו, משום אהבתו לאלוהים, לדאוג ללבו של אלוהים, להישמע לאלוהים, להציע נחמה לאלוהים ולהקדיש את כל חייו ואת כל ישותו, משום האהבה הזו.

במהלך עידן החסד. עבודתו של אלוהים נעשתה בעיקר עבור שני סוגים של אנשים. הסוג הראשון היה של אנשים שהאמינו בו והיו חסידים שלו, שיכלו לציית למצוותיו, שיכלו לשאת את עול הצלב ולהתמיד בדרך של עידן החסד. אנשים כאלה יזכו לברכתו של אלוהים ולחסדיו. הסוג השני של אנשים היו כמו פטרוס, אנשים אשר יכלו להיהפך למושלמים. לכן, לאחר שישוע אדוננו קם לתחייה, הוא קודם כול עשה את שני הדברים המשמעותיים ביותר – האחד לתומא, והאחר לפטרוס. מה מסמלים הדברים האלה? האם הם מסמלים את כוונתו האמיתית של אלוהים להושיע את האנושות? האם הם מסמלים את כנותו של אלוהים כלפי האנושות? העבודה שהוא עשה עם תומא נועדה להזהיר אנשים שלא יהיו ספקנים, אלא פשוט יאמינו. העבודה שהוא עשה עם פטרוס נועדה לחזק את אמונתם של אנשים כמו פטרוס ולהבהיר את הדרישות מאנשים מהסוג הזה, להראות להם באילו מטרות עליהם לעסוק.

לאחר שישוע אדוננו קם לתחייה, הוא הופיע בפני האנשים שבפניהם ראה לנכון להופיע, דיבר עמם והציב בפניהם דרישות, תוך שהוא הותיר מאחור את כוונותיו ואת ציפיותיו מאנשים. כלומר בתור אלוהים בהתגלמותו, הן במהלך חייו כבשר ודם והן בגוף הרוחני לאחר שנצלב וקם לתחייה, דאגתו לאנושות ודרישותיו מאנשים לא השתנו. הוא דאג לתלמידים הללו לפני שהוא נצלב. בלבו, היה ברור לו מצבו של כל אדם ואדם, הוא הבין את ליקוייו של כל אדם ומובן שהבנתו את כל בני האדם נותרה זהה לאחר שהוא מת, קם לתחייה והפך לגוף רוחני, כפי שהיא הייתה כשהוא חי כבשר ודם. הוא ידע שאנשים לא היו בטוחים לחלוטין בזהותו כמשיח, אך במהלך חייו כבשר ודם הוא לא דרש דרישות מחמירות מאנשים. אולם לאחר שהוא קם לתחייה והופיע בפניהם, הוא גרם להם להיות בטוחים לחלוטין שישוע אדוננו בא מאלוהים, ושהוא אלוהים בהתגלמותו. הוא השתמש בעובדת הופעתו ותחייתו כחיזיון וההנעה הגדולים ביותר לעיסוק חייהם של בני האדם. תחייתו לא רק חיזקה את כל חסידיו, אלא הפעילה במלואה את עבודתו בעידן החסד בקרב האנושות, וכך בשורת ישועתו של ישוע אדוננו בעידן החסד החלה בהדרגה להתפשט לכל פינה באנושות. האם הייתם אומרים שהופעתו של ישוע אדוננו לאחר תחייתו הייתה בעלת משמעות כלשהי? אילו הייתם תומא או פטרוס באותו הזמן, והייתם פוגשים בדבר היחיד הזה בחייכם שהיה כה משמעותי, איזה השפעה הייתה לכך עליכם? האם הייתם רואים זאת כחיזיון הגדול והטוב ביותר של חייכם באמונה באלוהים? האם הייתם רואים זאת ככוח המניע אתכם ללכת אחרי אלוהים, לשאוף לספק את רצונו ולחפש את אהבתו של אלוהים בחייכם? האם הייתם משקיעים מאמצים של חיים שלמים כדי להפיץ את הגדול שבחזיונות? האם הייתם הופכים את הפצת ישועתו של ישוע אדוננו למינוי שקיבלתם מאלוהים? על אף שלא חוויתם זאת, שני המקרים של תומא ושל פטרוס כבר מספיקים בשביל לתת לאנשים בני ימינו הבנה ברורה של רצון האל ושל אלוהים. אפשר לומר שלאחר שאלוהים התגלם כבשר ודם, ולאחר שחווה באופן אישי את החיים בקרב האנושות, את חיי האדם, ולאחר שהוא ראה את השחיתות של האנושות ואת מצב חיי האדם, אלוהים בהתגלמותו חש בצורה עמוקה יותר כמה חסרת אונים, מעציבה ומעוררת רחמים היא האנושות. אלוהים רכש חמלה רבה יותר למצב האנושי משום אנושיותו במהלך חייו כבשר ודם, משום חושיו הטבעיים כבשר ודם. הדבר גרם לו לדאוג יותר לחסידיו. אלה ודאי דברים שלא תוכלו להבין, אך ביכולתי לתאר את דאגה ותשומת הלב של אלוהים כבשר ודם לכל אחד מחסידיו באמצעות הביטוי הזה: דאגה עזה. על אף שהביטוי הזה בא משפת בני האדם ועל אף שזהו ביטוי אנושי מאוד, הוא מתאר ומביע באמת את רגשותיו של אלוהים כלפי חסידיו. באשר לדאגתו העזה של אלוהים לבני האדם, במהלך חווייתכם תחושו זאת בהדרגה ותזכו לטעימה מכך. אולם ניתן להשיג זאת רק באמצעות הבנה הדרגתית של טבעו של אלוהים על סמך עריכת שינוי בטבעכם שלכם. הופעתו של ישוע אדוננו מימשה את דאגתו העזה לחסידיו באנושיות ומסרה אותה לגופו הרוחני, ואפשר לומר לאלוהיותו. הופעתו אפשרה לאנשים חוויה נוספת ותחושה של דאגתו ותשומת לבו של אלוהים, תוך כדי הוכחה עוצמתית שאלוהים הוא האחד שמתחיל עידן, שמפתח עידן, והוא האחד שמסיים עידן. באמצעות הופעתו הוא חיזק את אמונתם של כל האנשים ובאמצעות הופעתו הוא הוכיח לעולם את העובדה שהוא אלוהים עצמו. הדבר נתן לחסידיו אישור נצחי, ובאמצעות הופעתו, הוא גם התחיל שלב חדש של עבודתו בעידן החדש.

13. ישוע אוכל לחם ומסביר את כתבי הקודש לאחר תחייתו

לוקס כ"ד 30-32 כַּאֲשֶׁר הֵסֵב עִמָּהֶם לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע אוֹתוֹ וְנָתַן לָהֶם. אָז נִפְקְחוּ עֵינֵיהֶם וְהִכִּירוּהוּ, וְהוּא נֶעְלַם מֵהֶם. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: "הֲרֵי לִבֵּנוּ הָיָה בּוֹעֵר בְּקִרְבֵּנוּ כְּשֶׁדִּבֵּר אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ וּפָתַר לָנוּ אֶת הַכְּתוּבִים!"

14. התלמידים מאכילים את ישוע דג צלוי

לוקס כ"ד 36-43 עוֹדָם מְדַבְּרִים כָּזֺאת וְהוּא עָמַד בְּתוֹכָם. אָמַר לָהֶם: "שָׁלוֹם לָכֶם", אַךְ הֵם נִבְהֲלוּ וְנִתְמַלְּאוּ פַּחַד, וְחָשְׁבוּ כִּי רוּחַ הֵם רוֹאִים. אָמַר לָהֶם: "מַדּוּעַ נֶחֱרַדְתֶּם וּמַדּוּעַ עוֹלִים סְפֵקוֹת בִּלְבַבְכֶם? רְאוּ אֶת יָדַי וְאֶת רַגְלַי – שֶׁאֲנִי הוּא. מַשְּׁשׁוּנִי וּרְאוּ; הֲרֵי לְרוּחַ אֵין בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים בִּי." וּבְאָמְרוֹ זֺאת הֶרְאָה לָהֶם אֶת יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו. מֵאַחַר שֶׁעוֹד לֹא הֶאֱמִינוּ מֵרֺב שִׂמְחָה וְהָיוּ מְלֵאֵי פְּלִיאָה, אָמַר לָהֶם: "הַאִם יֵשׁ לָכֶם פֺּה אֵיזֶה אֺכֶל?" הֵם נָתְנוּ לוֹ חֲתִיכַת דָּג צָלוּי, וְהוּא לָקַח וְאָכַל לְעֵינֵיהֶם.

כעת, נביט בפסוקים שלעיל: הקטע הראשון מספר על ישוע אדוננו שאוכל לחם ומסביר את כתבי הקודש לאחר תחייתו, והקטע השני מספר על ישוע אדוננו שאוכל דג צלוי. איזו עזרה מספקים הפסוקים האלה להבנת טבעו של אלוהים? האם אתם יכולים לדמיין את התמונה שמתקבלת מהתיאורים הללו של ישוע אדוננו אוכל לחם ואז דג צלוי? האם אתם יכולים לדמיין, אילו ישוע אדוננו היה עומד לפניכם ואוכל לחם, איך הייתם מרגישים? אילו הוא היה סועד אתכם באותו שולחן, אוכל דג ולחם עם אנשים, איזו מין הרגשה הייתה לכם אז? אם אתם מרגישים שהייתם קרובים מאוד לאלוהים, שהוא נוהג בכם באינטימיות רבה, אז תחושתכם נכונה. זו בדיוק התוצאה שישוע אדוננו רצה שתקרה כאשר הוא אכל לחם ודג לעיני ההמון שנאסף לאחר תחייתו. אילו ישוע אדוננו היה רק מדבר עם אנשים לאחר תחייתו, לולא הם היו יכולים לחוש את בשרו ואת עצמותיו, אלא שהם היו מרגישים שהוא רוח בלתי ניתנת להשגה, כיצד היו מרגישים? האם הם לא היו מאוכזבים? ולאחר שהם התאכזבו, האם הם לא היו חשים עזובים? האם הם לא היו חשים ריחוק מישוע אדוננו המשיח? איזו השפעה שלילית תהיה לריחוק כזה על יחסיהם של אנשים עם אלוהים? אנשים בהחלט היו מרגישים מפוחדים ולא היו מעזים להתקרב אליו, וגישתם הייתה לשמור על ריחוק מכובד ממנו. מאותו רגע, הם היו גודעים את יחסיהם האינטימיים עם ישוע אדוננו המשיח, ושבים ליחסים שבין האנושות לבין אלוהים שבשמיים, כפי שהיה לפני עידן החסד. הגוף הרוחני שאנשים לא יכלו לחוש או לגעת בו היה מוביל להפגת האינטימיות שלהם עם אלוהים והיה גם גורם ליחסים האינטימיים הללו – שהושגו במהלך חייו של ישוע אדוננו המשיח כבשר ודם, ללא ריחוק בינו לבין בני האדם – להפסיק להתקיים. רגשותיהם של אנשים כלפי הגוף הרוחני הם רק יראה, התחמקות ובהייה אילמת. הם אינם מעיזים להתקרב או לשוחח עמו, לא כל שכן ללכת אחריו, לתת בו את אמונם או לתלות בו את תקוותיהם. אלוהים הסתייג מלראות את הסוג הזה של רגש כלפיו מצד בני האדם. הוא לא רצה לראות אנשים נמנעים או מתרחקים ממנו. הוא רצה רק שאנשים יבינו אותו, יתקרבו אליו ויהיו לו למשפחה. אם משפחתכם שלכם וילדיכם שלכם היו רואים אתכם אך לא מזהים אתכם, ולא היו מעיזים להתקרב אליכם, אלא תמיד היו נמנעים מכם – אם לא הייתם מסוגלים לעורר בהם הבנה של כל מה שעשיתם למענם – כיצד הייתם מרגישים? האם הדבר לא היה כואב לכם? האם לבכם לא היה נשבר? זה בדיוק מה שאלוהים מרגיש כשאנשים נמנעים ממנו. לכן, לאחר תחייתו, ישוע אדוננו עדיין הופיע בפני אנשים בדמות בשר ודם ואכל ושתה עמם. אלוהים רואה באנשים משפחה והוא רוצה שהאנושות תראה אותו באותו אופן. רק כך אלוהים יוכל באמת להשיג בני אדם ובני האדם יוכלו באמת לאהוב את אלוהים ולעבוד אותו. כעת, האם אתם יכולים להבין את כוונתי בבחירת שני הקטעים האלה מן המקורות שבהם ישוע אדוננו אוכל לחם ומסביר את כתבי הקודש לאחר תחייתו, ותלמידיו מאכילים אותו דג צלוי?

אפשר לומר שסדרת הדברים שישוע אדוננו אמר ועשה לאחר תחייתו היו מתחשבים, ושהם נעשו מתוך כוונת נדיבות. הם היו מלאי רוחב לב וחיבה של אלוהים לאנושות, והם היו מלאי הוקרה וטופלו בקפדנות על ידיו ביחסים האינטימיים שהוא פיתח עם האנושות במהלך חייו כבשר ודם. יותר מכך, הם היו מלאים בנוסטלגיה ובכמיהה שלו לחיים שבהם הוא אכל והתגורר יחד עם חסידיו במהלך חייו כבשר ודם. לפיכך, אלוהים לא רצה שאנשים יחושו ריחוק בין אלוהים לאדם או שהאנושות תתרחק מאלוהים. יותר מכך, הוא לא רצה שהאנושות תרגיש שישוע אדוננו לאחר תחייתו כבר לא היה האדון שהיה כה קרוב לאנשים, שהוא כבר לא היה ביחד עם האנושות משום שהוא חזר לעולם הרוחני ושב אל האב שאנשים מעולם לא יכלו לראות או להגיע אליו. הוא לא רצה שאנשים ירגישו בהבדל כלשהו במעמד בינו לבינם. כשאלוהים רואה אנשים שרוצים להיות חסידיו אך שומרים על ריחוק מכובד ממנו, לבו דואב מכיוון שמשמעות הדבר היא שלבם רחוק ממנו מאוד ושיהיה לו קשה מאוד לזכות בהם. לפיכך, אם הוא היה מופיע בפני אנשים בגוף רוחני שלא יכלו לראות או לחוש, הדבר היה גורם לריחוק מחודש בין האדם לבין אלוהים, והיה מוביל את האנושות לתפיסה שגויה של המשיח לאחר תחייתו כמי שנעשה מרומם, ממין שונה מהאדם, מישהו שלא יכול עוד לחלוק שולחן ולאכול עם בני האדם מכיוון שהם מלאי חטא, ומטונפים ושהם לעולם לא יוכלו להתקרב לאלוהים. כדי להיפטר מאי-ההבנות האלה של האנושות, ישוע אדוננו עשה מספר דברים שהוא עשה לעתים קרובות כבשר ודם, כמתועד בכתבי הקודש, "לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע אוֹתוֹ וְנָתַן לָהֶם". הוא גם הסביר להם את כתבי הקודש, כפי שהוא נהג לעשות. כל הדברים הללו שישוע אדוננו עשה גרמו לכל אדם שראה אותו להרגיש שהאדון לא השתנה, שהוא עדיין אותו אדון ישוע. על אף שהוא נצלב וחווה את המוות, הוא קם לתחייה ולא עזב את האנושות. הוא שב אל בני האדם וכל כולו לא השתנה. בר האנוש שעמד בפני האנשים הוא עדיין אותו אדון ישוע. התנהגותו ושיחתו עם האנשים גרמו להרגשה כה מוכרת. הוא עדיין היה כה מלא באהבה וטוב לב, חסד וסובלנות – הוא עדיין היה אותו אדון ישוע אשר אהב את רעיו כמוהו, ושיכול היה לסלוח לאנושות שבעים ושבע פעמים. כמו תמיד, הוא אכל עם אנשים, דן איתם בכתבי הקודש, וחשוב מכך, בדיוק כמו בעבר, הוא היה עשוי בשר ודם ואפשר היה לראות אותו ולגעת בו. כך בר האנוש אפשר לאנשים לחוש את אותה אינטימיות, לחוש בנוח ולחוש את האושר שבהשבת דבר מה שאבד. הם אפילו חשו מספיק בנוח כדי להתחיל באומץ ובבטחה לסמוך על בר האנוש שיכול למחול לאנושות על חטאיה ולהעריץ אותו. בני האדם גם החלו להתפלל לשמו של ישוע אדוננו ללא היסוס, להתפלל לקבלת חסדו וברכתו ולקבלת שלווה ואושר ממנו, להשגת דאגה והגנה ממנו. הם גם החלו לרפא חולים ולגרש שדים בשם ישוע אדוננו.

במהלך הזמן שבו ישוע אדוננו עבד כבשר ודם, רוב חסידיו לא יכלו לאמת באופן מלא את זהותו ואת הדברים שהוא אמר. כשהוא עלה על הצלב, גישת מאמיניו הייתה גישה של ציפייה. כשהוא נצלב ועד שהוא נקבר, גישת האנשים אליו הייתה גישה של אכזבה. במהלך הזמן הזה, אנשים כבר החלו לעבור בלבם מספקנות להתכחשות לדברים שישוע אדוננו אמר במהלך חייו כבשר ודם. וכשהוא עלה מן הקבר והופיע לפני האנשים בזה אחר זה, מרבית האנשים שראו אותו במו עיניהם או שמעו את הידיעה על תחייתו עברו בהדרגה מהתכחשות לספקנות. כשישוע אדוננו נתן לתומא לשים את ידו בצדו, וכשישוע אדוננו בצע לחם ואכל אותו לפני ההמון לאחר תחייתו, ואחר כך אכל דג צלוי לפניהם – רק אז הם קיבלו באמת את העובדה שישוע אדוננו הוא המשיח כבשר ודם. אפשר לומר שזה היה כאילו הגוף הרוחני בעל הבשר והדם הניצב לפני אותם אנשים העיר כל אחד מהם מחלום: בר האנוש העומד לפניהם היה האחד שהתקיים מראשית הזמן. היו לו צורה, בשר ודם, והוא כבר חי ואכל עם האנושות במשך זמן רב... באותה העת, האנשים חשו שקיומו כה ממשי וכה נפלא. הם היו גם שמחים ומאושרים, ובו בזמן מלאי רגש. והופעתו המחודשת אפשרה לאנשים לראות באמת את ענוותו, לחוש בקרבתו, בכמיהתו ובחיבור שלו לאנושות. האיחוד הקצר הזה גרם לאנשים שראו את ישוע אדוננו להרגיש כאילו עברו חיים שלמים. לבם האבוד, המבולבל, המפוחד, החרד, הכמה וחסר התחושה מצא נחמה. הם לא היו עוד ספקנים או מאוכזבים, מכיוון שהם הרגישו שכעת יש תקווה ויש משהו לסמוך עליו. בר האנוש הניצב לפניהם יעמוד מאחוריהם לנצח – הוא יהיה מבצר כוחם ומקלטם לעולם ועד.

על אף שישוע אדוננו קם לתחייה, לבו ועבודתו לא עזבו את האנושות. הוא אמר לאנשים בהופעתו שבלי קשר לצורתו, הוא תמיד ילווה אנשים, ילך עמם ויהיה עמם בכל זמן ובכל מקום. ובכל זמן ובכל מקום הוא יספק את צורכי האנושות ויהיה לה רועה, יאפשר לבני האדם לראותו ולגעת בו, ויוודא שלעולם לא יחושו עוד חסרי ישע. ישוע אדוננו גם רצה שאנשים יידעו זאת: חייהם בעולם הזה אינם לבד. לאנושות ישנה דאגת האל – אלוהים עמה. אנשים יכולים תמיד להישען על אלוהים. הוא משפחתם של כל אחד מחסידיו. עם אלוהים כמשענתה, האנושות לא תהיה עוד בודדה או חסרת ישע, ובני האדם שמקבלים אותו כקורבן החטאת שלהם לא יהיו עוד כבולים בחטא. בעיניים אנושיות, החלקים האלה של עבודתו, שישוע אדוננו ביצע לאחר תחייתו, היו דברים קטנים מאוד, אך כפי שאני רואה זאת, כל דבר ודבר היה כה משמעותי, כה רב ערך, וכולם היו כה חשובים ובעלי משקל.

על אף שזמן עבודתו של ישוע אדוננו כבשר ודם היה מלא קשיים וסבל, באמצעות הופעתו בגופו הרוחני כבשר ודם, הוא הגשים באופן מלא ומושלם את עבודתו באותו הזמן כבשר ודם להושעת האנושות. הוא החל את כהונתו בהתגלמות כבשר ודם וסיים את כהונתו בהופעה לפני האנושות בצורתו הגשמית. הוא בישר על עידן החסד, והוא החל את עידן החסד באמצעות זהותו כמשיח. באמצעות זהותו כמשיח, הוא ביצע את העבודה בעידן החסד והוא חיזק והוביל את כל חסידיו בעידן החסד. אפשר לומר, ביחס לעבודתו של אלוהים, שהוא באמת מסיים את מה שהוא מתחיל. ישנם שלבים ותוכנית, והיא מלאה בחוכמתו של אלוהים, בכול יכולתו ובמעשיו המופלאים. היא גם מלאה באהבתו של אלוהים ובחסדו. כמובן, הנושא העיקרי לכל אורך עבודתו של אלוהים הוא דאגתו לאנושות. היא מתפשטת עם רגשות הדאגה שהוא לעולם אינו יכול להניח בצד. בפסוקים האלה של כתבי הקודש, בכל דבר ודבר שישוע אדוננו עשה לאחר תחייתו, מה שהתגלה היה תקוותיו הבלתי משתנות ודאגתו לאנושות, כמו גם דאגתו הטהורה לבני האדם והוקרתו אותם. עד עתה, דבר מזה לא השתנה – האם אתם רואים זאת? כאשר אתם רואים זאת, האין לבכם מתקרב באופן אוטומטי לאלוהים? אילו הייתם חיים בעידן ההוא, וישוע אדוננו היה מופיע לפניכם לאחר תחייתו בצורה מוחשית כדי שתוכלו לראותו, ואילו הוא היה יושב לפניכם, אוכל לחם ודג ומסביר לכם את כתבי הקודש, ומשוחח אתכם, כיצד הייתם מרגישים אז? האם הייתם מרגישים שמחה? אולי אשמה? אי ההבנות וההימנעות הקודמות ביחס לאלוהים, העימותים עמו והספקות כלפיו – האם כל הללו לא היו פשוט נעלמים? האם היחסים בין אלוהים לאדם לא היו הופכים נאותים יותר?

באמצעות הפירושים לפרקים המוגבלים האלה מכתבי הקודש, האם גיליתם פגמים כלשהם בטבעו של אלוהים? האם גיליתם הפחתה כלשהי באהבתו של אלוהים? האם ראיתם רמאות או רוע בכול יכולתו של אלוהים או בחוכמתו? ודאי שלא! כעת, האם אתם יכולים לומר בוודאות שאלוהים קדוש? האם אתם יכולים לומר בבטחה שכל רגשותיו של אלוהים חושפים את מהותו ואת טבעו? אני מקווה שלאחר שקראתם הדברים האלה, מה שהבנתם מהם יסייע לכם ויביא לכם תועלת בחיפושכם אחר שינוי בטבעכם ואחר יראת אל. אני מקווה גם שהדברים האלה יישאו עבורכם פרי אשר יגדל מדי יום, כדי שבמהלך העיסוק הזה, תתקרבו עוד ועוד לאלוהים, ותתקרבו עוד ועוד לאמת המידה שאלוהים דורש, כדי שלא תשתעממו עוד מן העיסוק באמת ולא תרגישו עוד שחיפוש האמת והשינוי בטבעכם הם דברים טרחניים או מיותרים. למעשה, זו ההבעה של טבעו האמיתי של אלוהים ושל המהות הקדושה של אלוהים שמניעה אתכם להיכסף לאור ולצדק ולשאוף לעסוק באמת, לעסוק בסיפוק רצונו של אלוהים ולהפוך לאדם הנופל בנחלתו של אלוהים – להפוך לאדם אמיתי.

היום דיברנו על כמה דברים שאלוהים עשה בעידן החסד, כשהוא התגלם כבשר ודם בפעם הראשונה. מהדברים האלה, ראינו את הטבע שהוא הביע וחשף כבשר ודם, כמו גם כל היבט של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. כל ההיבטים הללו של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו נראים מואנשים מאוד, אך המציאות היא שבמהותו, כל מה שהוא חשף והביע הוא בלתי נפרד מטבעו שלו. כל שיטה וכל היבט של אלוהים בהתגלמותו המביעים את טבעו באנושות, קשורים הדוקות למהותו. לפיכך, בואו של אלוהים אל קרב האנושות בדרך ההתגלמות כבשר ודם חשוב מאוד, והעבודה שעשה כבשר ודם חשובה מאוד גם היא. והטבע שהוא חשף והרצון שהביע חשובים עוד יותר לכל אדם שחי כבשר ודם, ולכל אדם שחי בשחיתות. האם זה דבר שאתם מסוגלים להבין? לאחר הבנת טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, האם הגעתם למסקנות כלשהן לגבי הדרך שבה עליכם להתייחס לאלוהים? בתגובה לשאלה הזו, לסיכום, ברצוני לתת לכם שלושה דברי תוכחה: ראשית, אל תבחנו את אלוהים. בלי קשר לשאלה כמה אתם מבינים לגבי אלוהים, ובלי קשר לשאלה כמה אתם יודעים על טבעו, בשום פנים ואופן אל תבחנו אותו. שנית, אל תתחרו באלוהים על מעמד. בלי קשר למעמד שאלוהים נותן לכם או לעבודה שהוא מטיל עליכם, בלי קשר לתפקיד שאליו הוא מקדם אתכם, ולמה שהשקעתם והקרבתם למען אלוהים, בשום פנים ואופן אל תתמודדו נגדו על מעמד. שלישית, אל תתחרו באלוהים. גם אם אתם מבינים או אם אתם יכולים להישמע למה שאלוהים עושה עמכם, למה שהוא מסדר עבורכם ולדברים שהוא מביא אליכם, אל תתחרו בו בשום פנים ואופן. אם אתם יכולים לעמוד בדרישות האלה, תוכלו להיות בטוחים יחסית, ולא תכעיסו את אלוהים בקלות. זה כל מה שיש לחלוק היום!

23 בנובמבר, 2014

הערות שוליים:

א. "כישוף חישוק הזהב" הוא כישוף של הנזיר טאנג שואנזנג ברומן הסיני "מסע אל המערב". הוא משתמש בכישוף זה כדי לשלוט בסון ווקונג בכך שהוא מהדק חישוק מתכתי סביב ראשו של האחרון וגורם לו לכאבי ראש קשים, ובכך מכפיף אותו לשליטתו. הדבר היה למטפורה לדבר שכובל את האדם.