לפני מספר ימים התרחשה תקרית חמורה שבה צוררי משיח הפריעו לעבודה של הפצת הבשורה. האם כולכם יודעים על כך? (כן.) לאחר שהמאורע הזה התרחש, החל ארגון מחדש של עבודת הבשורה של בית האל, וכמה אנשים הוקצו מחדש או הועברו מתפקידם, וכמה עניינים הקשורים לעבודה הותאמו גם הם, נכון? (כן.) מאורע גדול מסוג זה התרחש בבית האל, וצוררי משיח הופיעו סביבכם – האם הצלחתם ללמוד כמה לקחים מההיתקלות במאורע כה משמעותי? האם חיפשתם את האמת? האם הבנתם את המהות של כמה בעיות, והצלחתם להפיק כמה לקחים ממאורע כה גדול? כשמשהו מתרחש, האם רוב אנשים לא מפיקים ממנו כמה לקחים ומבינים כמה דוקטרינות רק כלפי חוץ, מבלי להתעמק במהותו ומבלי ללמוד כיצד להתייחס לאנשים ולדברים, ולהתנהל ולפעול על פי האמת? יש אנשים שמהרהרים בהתאם לדעתם ולפי ההערכות שלהם בלבד, ולא משנה מה קורה להם. הם לחלוטין לא עומדים בעקרונות-האמת, וגם אין להם אינטליגנציה וחוכמה. הם רק מסכמים כמה לקחים, ואז הם מקבלים החלטה: "כשהדברים האלה יקרו שוב בעתיד, אני צריך להיות זהיר ולשים לב אילו דברים לא לומר, אילו דברים לא לעשות, וכן מאיזה סוג של אנשים אני צריך להישמר, ולאיזה סוג של אנשים אני צריך להתקרב". האם הדבר נחשב ללימוד לקח ולצבירת ניסיון? (לא.) לכן, כשדברים כאלה מתרחשים, בין אם הם מאורעות גדולים או קטנים, כיצד על אנשים לחוות אותם, להתייחס אליהם ולהיכנס עמוק לתוכם כדי שהם יוכלו להפיק לקחים, להבין אמיתות מסוימות ולצמוח בשיעור קומתם כשהם נתקלים בסביבות האלה? רוב האנשים לא מהרהרים בדברים האלה, נכון? (נכון.) אם הם לא מהרהרים בדברים האלה, האם הם אנשים שמחפשים את האמת? האם הם אנשים שחותרים אל האמת? (לא.) האם אתם חושבים שאתם אנשים שחותרים אל האמת? על סמך אילו דברים אתם מאמינים שאינכם אנשים החותרים אל האמת? ועל סמך אילו דברים אתם חושבים מדי פעם שאתם אנשים שחותרים אל האמת? כשאתם נושאים מעט סבל ומשלמים מחיר קטן בביצוע חובתכם, ומדי פעם אתם מעט יותר רציניים לגבי עבודתכם, או תורמים מעט כסף, או נוטשים את משפחתכם, מתפטרים מעבודתכם, מוותרים על לימודיכם ומוותרים על נישואין כדי להשקיע מעצמכם למען האל, או שאתם נמנעים מללכת אחר מגמות בעולם, או נמנעים מאנשים רעים שאתם נתקלים בהם וכן הלאה – כשאתם מסוגלים לעשות את הדברים האלה, האם אתם מרגישים שאתם אנשים שחותרים אל האמת ושאתם מאמינים אמיתיים? האם לא זה מה שאתם חושבים? (כן.) על סמך מה אתם חושבים כך? האם אתם מתבססים על דברי האל ועל האמת? (לא.) זוהי משאלת לב; אתם פוסקים דין לעצמכם. כשאתם מצייתים מדי פעם לכללים מסוימים ועושים דברים לפי הספר, ויש לכם גילויים מסוימים של אנושיות טובה, כשאתם מסוגלים להיות סבלניים וסובלניים, כאשר כלפי חוץ אתם ענווים, מאופקים, צנועים ולא גאוותנים, וכשאתם מסוגלים להיות בעלי מעט נחישות או הלך רוח אחראי בעבודת בית האל, אתם חושבים שאתם באמת אנשים שחותרים אל האמת. אם כך, האם ביטויים אלה מהווים חתירה אל האמת? (לא.) אם לדייק, הפעולות, ההתנהגויות והביטויים החיצוניים האלה אינם חתירה אל האמת. אם כן, מדוע אנשים חושבים תמיד שהביטויים האלה הם חתירה אל האמת? מדוע הם חושבים תמיד שהם אנשים שחותרים אל האמת? (בתפיסותיהם, אנשים חושבים שאם הם מתאמצים ומשקיעים מעט, אלה ביטויים של חתירה אל האמת. לכן, כשהם משלמים מעט מחיר או סובלים מעט בביצוע חובותיהם, הם חושבים שהם אנשים שחותרים אל האמת, אך קודם לכן, הם מעולם לא ביקשו לדעת מה יש לדבר האל לומר בעניין הזה, או כיצד האל שופט אם אדם חותר אל האמת. כתוצאה מכך, הם חיים תמיד בתוך התפיסות והדמיונות שלהם וחושבים שהם נהדרים.) אנשים לא מוותרים אף פעם על תפיסותיהם, וכשמדובר בעניין המשמעותי של קביעה אם הם אנשים שחותרים אל האמת, הם תמיד מסתמכים על תפיסותיהם שלהם, על דמיונותיהם ומשאלות לבם. מדוע הם פועלים כך? האין זה משום שהם מרגישים בנוח כשהם חושבים ומתנהגים כך, ומאמינים שהם לא צריכים לשלם מחיר כדי לחתור אל האמת, ושהם עדיין יכולים לקבל בסופו של דבר הטבות וברכות? יש סיבה נוספת והיא, שההתנהגויות הטובות כביכול של אנשים, כגון הוויתורים שלהם, הסבל שלהם, המחירים שהם משלמים וכן הלאה, הם דברים שהם יכולים להגשים ולהשיג, נכון? (נכון.) קל לאנשים לוותר על משפחותיהם ועל עבודתם, אך לא קל להם לחתור באמת אל האמת, ליישם את האמת בפועל או לפעול על סמך עקרונות-האמת, לא קל להם להשיג את הדברים האלה. אפילו אם אתה מבין מעט מהאמת, יהיה לך קשה מאוד למרוד ברעיונות ובתפיסות שלך עצמך או בצביונותיך המושחתים, ויהיה לך קשה מאוד לדבוק בעקרונות-האמת. אם אתה אדם שחותר אל האמת, מדוע נראה שלא הייתה לך התקדמות כלשהי בנוגע להיבטים שונים של האמת בשנים שבהן אתה מאמין באל? אין זה משנה אם שילמת מחיר, או על מה ויתרת ומה נטשת, האם התוצאות הסופיות שהשגת, הושגו באמצעות חתירה אל האמת ויישומה בפועל? לא משנה כמה מחירים שילמת, כמה סבלת, או על כמה דברים גשמיים ויתרת, מה השגת בסופו של דבר? האם השגת את האמת? האם השגת דבר כלשהו ביחס לאמת? האם התקדמת בהיווכחותך בחיים? האם שינית את צביונותיך המושחתים? האם אתה ניחן בהתמסרות אמיתית לאל? לא נדבר על לקח או על יישום בפועל כה עמוקים כמו התמסרות לאל, אלא נדבר רק על הדבר הפשוט ביותר. אתה נטשת הכול, סבלת ושילמת מחירים במשך שנים כה רבות – האם אתה יכול לשמור על האינטרסים של בית האל? במיוחד כאשר צוררי משיח ואנשים רעים עושים דברים רעים כדי להפריע לעבודת הכנסייה, האם אתה מעלים עין, שומר על האינטרסים של אותם אנשים רעים ומגן על עצמך, או שאתה עומד לצדו של האל ושומר על האינטרסים של ביתו? האם אתה מיישם בפועל על פי עקרונות-האמת? אם אינך עושה זאת, הסבל שלך והמחירים ששילמת אינם שונים מאלה של פאולוס. מחירים אלה משולמים רק כדי לזכות בברכות, והם חסרי ערך. הם זהים לדברים שפאולוס אמר על כך שהוא נלחם את המאבק וסיים את המירוץ שהיה אמור להשלים, ובסופו של דבר קיבל ברכות וגמול – אין כלל הבדל. אתה הולך בנתיבו של פאולוס; אינך חותר אל האמת. אתה חושב שהוויתורים שלך, המאמצים שלך, הסבל והמחיר ששילמת הם יישום האמת בפועל, אם כך, כמה אמיתות הבנת במהלך השנים האלה? בכמה מציאויות-אמת אתה ניחן? בכמה עניינים שמרת על האינטרסים של בית האל? בכמה עניינים עמדת לצד האמת ולצד האל? בכמה מפעולותיך נמנעת ממעשים רעים ולא הלכת אחר רצונך-שלך משום שיש לך לב ירא-אל? כל אלה הם דברים שעל אנשים להבין ולבחון. אם הם לא יבחנו את הדברים האלה, ככל שהם יאמינו זמן רב יותר באל, ובמיוחד ככל שהם יבצעו חובה במשך זמן רב יותר, כך הם יחשבו יותר שהם תרמו תרומה ראויה לשבח, שהם בהחלט ייוושעו ושהם שייכים לאל. אם יום אחד הם יודחו, ייחשפו ויסולקו, הם יאמרו: "גם אם לא נתתי שירות ראוי לשבח, לפחות עבדתי קשה, ואפילו אם לא עבדתי קשה, לפחות הִתַּשְׁתִּי את עצמי. על בסיס העובדה שסבלתי ושילמתי מחירים במשך שנים כה רבות, בית האל לא צריך להדיח אותי או להתייחס אליי כך. בית האל לא צריך פשוט לזרוק אותי אחרי שעבדתי עבורו!" אם אתה באמת אדם שחותר אל האמת, אל לך לומר את הדברים האלה. אם אתה אדם החותר אל האמת, כמה פעמים יישמת את סידורי העבודה של בית האל בצורה יסודית וככתבם וכלשונם? כמה מהם יישמת? אחר כמה פריטי עבודה ניהלת מעקב? כמה מהם בדקת? עד כמה עשית כמיטב יכולתך במסגרת תחומי האחריות והחובה שלך, ובמסגרת מה שמסוגלות להשיג איכותך, יכולת ההבנה שלך והבנתך את האמת? אילו חובות ביצעת היטב? כמה מעשים טובים עשית? אלה הן אמות המידה לבדיקה אם אדם חותר אל האמת. אם גרמת לאי-סדר בכל הדברים האלה ולא קיבלת תוצאות כלשהן, הדבר מוכיח שאתה סובל ומשלם מחירים במהלך השנים האלה בתקווה לקבל ברכות, שאינך מיישם את האמת בפועל ושאינך מתמסר לאל. כל מה שעשית היה למען עצמך, למען מעמד וכדי לקבל ברכות, וכך לא הולכים בדרכו של האל. אם כך, מהם כל הדברים שעשית? האין הקץ הסופי עבור אנשים כאלה זהה לקיצו של פאולוס? (כן.) כל האנשים האלה הולכים בנתיבו של פאולוס, ובאופן טבעי, סופם יהיה זהה לזה של פאולוס. אל תחשוב שתרמת תרומה ראויה רק משום שאתה מאמין באל, ומשום שוויתרת על עבודתך, משפחתך, או במקרים מסוימים אפילו על ילדיך הקטנים. לא תרמת שום תרומה ראויה, אתה פשוט יציר בריאה, כל מה שאתה עושה הוא למען עצמך, ואלה דברים שעליך לעשות. האם היית יכול לסבול ולשלם מחירים שלא כדי לקבל ברכות? האם תוכל לוותר על משפחתך ועל עבודתך? אל לך להתייחס לוויתור על משפחתך, לנטישת עבודתך, לסבלך ולתשלום מחירים כשווי ערך לחתירה אל האמת ולהשקעה מעצמך למען האל. כך, אתה פשוט מַשְׁלֶה את עצמך.

אלה שלא מקבלים את האמת או כלל לא נגזמים, נחשפים ומורחקים בזה אחר זה בכל פעם שבית האל מבצע טיהור גדול. יש אנשים שבעיותיהם אינן חמורות מדי. הם מורשים להישאר תחת השגחה, וניתנת להם הזדמנות להכות על חטא לאחר שהם נחשפים. יש אחרים שבעיותיהם חמורות מדי, הם נותרים חסרי תקנה למרות שנמתחת עליהם ביקורת חוזרת ונשנית, הם עושים את אותם הדברים ואת אותן טעויות שוב ושוב, והם מפריעים, משבשים והורסים את עבודת הכנסייה, כך שבסופו של דבר הם מסולקים ומגורשים בהתאם לעקרונות, ולא ניתנות להם הזדמנויות נוספות. יש אנשים שאומרים: "אני מרגיש רע בגללם, על כך שלא נותנים להם יותר הזדמנויות". האם לא ניתנו להם מספיק הזדמנויות? הם לא מאמינים באל ולא מקשיבים לדבריו, על מנת לקבל את הייסורים ואת השיפוט של דבריו, או כדי לקבל את הטיהור והישועה שלו. הם מנהלים את עסקיהם שלהם. כשהם לוקחים על עצמם את עבודת הכנסייה או מבצעים חובות שונות, הם מתחילים לעסוק בכל מיני עוולות, הם מפריעים ומשבשים את עבודת הכנסייה וגורמים לה נזק חמור, כמו גם הפסדים חמורים לאינטרסים של בית האל. לאחר שהם מקבלים הזדמנויות חוזרות ונשנות, הם מסולקים בהדרגה מקבוצות שונות של ביצוע חובות, ובית האל מארגן עבורם לבצע את חובותיהם בצוות הבשורה, אך לאחר שהאנשים האלה מגיעים לשם, הם לא עובדים קשה בביצוע חובתם והם עדיין עוסקים בסוגים שונים של עוולות, מבלי להכות על חטא ומבלי להשתנות כלל. לא משנה כיצד בית האל משתף על האמת או איזה סוג של סידורי עבודה הוא עושה, ולמרות שהוא נותן לאנשים האלה הזדמנויות, אזהרות ואפילו גוזם אותם, כל זה ללא הועיל. הם לא קהי חושים מדי, הם עיקשים מדי. כמובן, ההתייחסות לעיקשות זו היא מנקודת המבט של צביונותיהם המושחתים. במהותם, הם לא אנשים, הם שדים. כשהם נכנסים לכנסייה, חוץ מזה שהם מתנהגים כשטנים, הם לא עושים דבר כדי להועיל לעבודת בית האל ולעבודת הכנסייה. הם עושים רק דברים רעים; הם באים רק כדי להפריע לעבודת הכנסייה ולהשמיד אותה. לאחר שהם משיגים רק כמה אנשים כשהם מטיפים את הבשורה, הם מרגישים שיש להם הון ושהם תרמו תרומה ראויה, והם מתחילים לנוח על זרי הדפנה וחושבים שהם יכולים לשלוט כמלכים בבית האל, שהם יכולים לתת פקודות ולקבל החלטות בכל היבט של העבודה, ולאלץ אנשים ליישם אותן בפועל ולהחיל אותן. אין זה משנה כיצד העליון משתף על האמת או מארגן את העבודה, האנשים האלה לא מתייחסים לכך ברצינות. בנוכחותכם, הם אומרים דברים שנשמעים נעימים למדי: "סידורי העבודה של בית האל טובים, הם בדיוק מה שאנחנו צריכים, הם תיקנו דברים בדיוק בזמן, אחרת לא היינו יודעים כמה רחוקים היינו". כשהם מפנים את ראשם, הם משתנים ומתחילים להפיץ רעיונות משלהם. אִמְרוּ לי, האם אנשים כאלה הם באמת אנושיים? (לא.) אם הם לא אנושיים, מה הם? על פני השטח הם עוטים שכבה של עור אנושי, אך במהותם הם לא עושים דברים אנושיים – הם שדים! התפקיד שהם ממלאים בכנסייה הוא להפריע במיוחד לפריטי העבודה השונים בבית האל. הם מפריעים בכל עבודה שהם עושים, והם מעולם לא חיפשו את האמת או את העקרונות, לא בחנו את סידורי העבודה ולא פעלו על פיהם. כאשר הם צוברים מעט סמכות, הם מפגינים אותה לראווה ומתנהגים בשתלטנות מול אנשיו הנבחרים של האל. לכל האנשים האלה יש פנים של שדים, ואין להם צלם אנוש. הם מעולם לא שמרו על האינטרסים של בית האל, הם מגנים רק על האינטרסים ועל המעמד שלהם עצמם. לא משנה באיזו רמת מנהיגות הם משרתים, או על איזה פריט עבודה הם מפקחים, ברגע שהעבודה מופקדת בידיהם, היא הופכת להיות שלהם, להם יש את המילה האחרונה ומוטב שאחרים לא יחשבו לבדוק אותה, לפקח עליה או לעקוב אחריה, ועוד פחות מכך עליהם לחשוב על התערבות בעבודתם. האין אלה צוררי משיח ממשיים? (כן.) והאנשים האלה עדיין רוצים לקבל ברכות! יש לי ארבע מילים לאנשים האלה: בלתי הגיוניים וחסרי תקנה. אלה שלא חותרים אל האמת עלולים להיתקל במכשול כלשהו, והם לא יגיעו רחוק. בעבר, תמיד אמרתי לכם: "אם אתם יכולים לעמול עד הסוף ולהיות עובדים נאמנים, גם זה די טוב". יש אנשים שלא אוהבים את האמת, והם לא מוכנים לחתור אליה. מה צריך לעשות בנידון? הם צריכים להיות עובדים. אם אתה יכול לעמול קשה, ולא לגרום להפרעות ולשיבושים או לעשות רע כלשהו שיוביל לכך שתורחק, ואתה יכול להבטיח שלא תעשה רע ושתמשיך לעמול עד הסוף, הרי שתוכל לשרוד. אף על פי שלא תוכל לקבל ברכות רבות, לפחות תעמול במהלך התקופה של עבודת האל, תהיה עובד נאמן, ובסוף האל לא ינהג בך שלא כשורה. אך כרגע יש עובדים מסוימים שבאמת לא יכולים לעבוד עד הסוף. מדוע? משום שאין להם רוח אנושית. לא נבחן איזה סוג של רוח שוכנת בהם, אך לכל הפחות, אם נתבונן בהתנהגותם מתחילתה ועד סופה, מהותם היא של שד, לא של אדם. הם כלל לא מקבלים את האמת, והם רחוקים עוד יותר מחתירה אליה.

לפני עשר שנים, כשכל אחד מהיבטי האמת לא שותף בפירוט, אנשים לא הבינו מה פירוש הדבר לחתור אל האמת או לטפל בדברים בהתבסס על עקרונות-האמת. יש אנשים שפעלו על סמך הרצונות, הדמיונות והתפיסות שלהם עצמם, או שהם פעלו לפי כללים. אפשר היה לסלוח להם, כי הם לא הבינו. אך כיום, עשר שנים מאוחר יותר, למרות שהשיתוף שלנו על ההיבטים השונים של האמת עדיין לא הסתיים, האמיתות היסודיות השונות שמתייחסות לאנשים שעובדים ומבצעים חובות הוסברו בבירור, לכל הפחות במונחים של עקרונות. אין זה משנה מהו סוג החובה שהם מבצעים, אנשים בעלי לב ורוח, שאוהבים את האמת ויכולים לחתור אליה, צריכים להיות מסוגלים ליישם בפועל חלק מעקרונות-האמת על ידי הסתמכות על מצפונם והגיונם. אנשים לא מצליחים להגיע לאמיתות גבוהות ועמוקות יותר ונכשלים בכך, והם לא יכולים לראות לאשורן את המהות של בעיות מסוימות או את המהויות הקשורות לאמת, אך עליהם להיות מסוגלים ליישם בפועל את האמיתות שאליהן הם יכולים להגיע ואת האמיתות שהוגדרו במפורש. לכל הפחות, עליהם להיות מסוגלים לעמוד בסידורי העבודה שהוגדרו במפורש על ידי בית האל, וליישם ולהפיץ אותם. אולם, אלה ששייכים לשדים לא יכולים לעשות אפילו את הדברים האלה. הם מסוג האנשים שלא יכולים אפילו לעמול עד הסוף. כשאנשים לא יכולים אפילו לעמול עד הסוף, פירוש הדבר שהם יושלכו מקרון הרכבת באמצע המסע. מדוע הם יושלכו מהקרון? אם הם היו יושבים בשקט בקרון, ישנים, נשארים במקום, או אפילו משעשעים את עצמם, כל עוד הם לא היו מפריעים לכולם או להתקדמות הרכבת כולה, מי היה רוצה להשליך אותם מהקרון? אף אחד לא היה עושה זאת. אם הם היו יכולים לעמול באמת, גם האל לא היה משליך אותם מהקרון. אבל עכשיו, שימוש באנשים האלה לצורך עבודה יגרום ליותר הפסדים מאשר לרווחים. ההיבטים השונים של עבודת בית האל ספגו הפסדים גדולים מדי בשל הפרעותיהם של האנשים האלה. הם גורמים לדאגה רבה מדי! הם לא מבינים את האמת, לא משנה איך משתפים עליה, ולאחר מכן הם עדיין עושים דברים רעים. אינטראקציה עם אנשים אלה פירושה באמת לעסוק בדיבורים בלתי פוסקים ולחוות כעס ללא סוף. הנקודה המכרעת היא שהאנשים האלה עשו יותר מדי רע וגרמו להפסדים גדולים מדי לעבודה של הרחבת הבשורה של בית האל. במעט החובות שהם מבצעים, הם גורמים רק לשיבושים ולהפרעות, וההפסדים שהם גורמים לעבודת בית האל לא ניתנים לתיקון. האנשים האלה עושים כל מיני דברים רעים. כשהם נמצאים בקרב החברים הרגילים בכנסייה, הם עושים כרצונם, מבזבזים מנחות, מנפחים את מספר האנשים שהם השיגו בזמן שהפיצו את הבשורה, והם עושים שימוש בלתי הולם באנשים אחרים. הם משתמשים אך ורק בכמה אנשים רעים, באנשים מבולבלים ובאנשים שפורקים כל עול ועושים דברים רעים. הם לא מקשיבים להצעות של אף אחד, והם מדכאים ומענישים כל מי שמביע דעה. הם לא מיישמים את דברי האל, את דרישותיו ואת סידורי העבודה שלו שבתחום אחריותם, ובמקום זאת הם מניחים אותם בצד. האנשים האלה הופכים לבריונים ורודנים מקומיים; הם הופכים לעריצים. אמרו לי, האם אפשר להשאיר אנשים כאלה? (לא.) נכון לעכשיו, יש אנשים שהודחו, ולאחר שהודחו הם מדברים על "התמסרות לסידורים של בית האל" כדי להראות שהם כה אציליים, כה מתמסרים וחותרים כל כך אל האמת. באומרם זאת, הם מתכוונים לכך שאין להם דבר לומר על כל מה שבית האל עושה, ושהם מוכנים להתמסר לסידוריו. הם אומרים שהם מוכנים להתמסר לסידורים של בית האל – אם כך, מדוע הם עשו כל כך הרבה רע, שהוביל את הכנסייה להדיח אותם? מדוע הם לא מבינים זאת? מדוע הם לא נתנו על כך דין וחשבון? כאשר הם עבדו, הם גרמו סוגים שונים של צרות והפסדים לעבודה של בית האל – האין הם צריכים להיפתח ולחשוף את עצמם בנוגע לכך? אם הם פשוט לא מזכירים את העניין, האם הוא סגור? הם אומרים שהם רוצים להתמסר לסידורים של בית האל כדי להראות עד כמה הם אציליים ונהדרים – אלה לחלוטין העמדת פנים ואחיזת עיניים! אם הם לומדים להתמסר לסידורים של בית האל, מדוע הם לא התמסרו לסידורי העבודה הקודמים של בית האל? מדוע הם לא יישמו אותם? מה הם עשו אז? למי הם באמת מצייתים? מדוע הם לא נותנים על כך דין וחשבון? מיהו אדונם? האם הם ביצעו כל אחד מההיבטים של העבודה שסודרו על ידי בית האל? האם הם השיגו תוצאות? האם עבודתם יכולה לעמוד בבחינה מדוקדקת? כיצד הם יפצו על ההפסדים שנגרמו לעבודת בית האל כשהם פרקו כל עול ועשו רע? האם העניין הזה לא ראוי להערה כלשהי? האם הם יכולים פשוט לומר שהם מתכוונים להתמסר לסידורים של בית האל, וזהו? אמרו לי, האם לאנשים כאלה יש אנושיות? (לא.) הם נטולי אנושיות, היגיון ומצפון, ואין להם כל בושה! הם לא מרגישים שהם עשו כל כך הרבה רע וגרמו לבית האל הפסדים כה גדולים. הם גרמו לכל כך הרבה הפרעות ושיבושים מבלי לחוש כל חרטה, כל תחושת חוב או הכרה כלשהי בכך. אם תנסה להטיל עליהם אחריות, הם יגידו: "לא הייתי האדם היחיד שעשה זאת" יש להם את התירוצים שלהם. כוונתם היא שאי אפשר לאכוף עונשים אם כולם עבריינים, ושמכיוון שכולם עשו רע, הם כפרטים לא צריכים לשאת באחריות. זה לא נכון. הם חייבים לתת דין וחשבון על הרוע שהם עשו – כל אדם חייב לתת דין וחשבון על כל רע שהוא עשה. עליהם להתמסר לסידורים של בית האל ולהתייחס כראוי לבעיותיהם שלהם. אם תהיה להם גישה כזו, הם יוכלו לקבל הזדמנות נוספת ולהישאר, אבל אסור להם לעשות רע אף פעם! אם אין מודעות במצפונם, אם הם לא יכולים להרגיש שהם חייבים לאל כהוא זה, ואם הם כלל לא מכים על חטא, מנקודת מבט אנושית, אפשר לתת להם הזדמנות ולאפשר להם להמשיך לבצע את חובותיהם ולא לשאת באחריות, אך כיצד האל מתייחס לכך? אם אנשים לא יטילו עליהם אחריות, האם גם האל לא יטיל עליהם אחריות? (לא.) האל מתייחס לכל האנשים והדברים עם עקרונות. האל לא יתפשר איתך ויחליק את העניינים, הוא לא יהיה מי שמחפש לרצות אחרים, כמוך. לאל יש עקרונות, יש לו צביון צודק. אם אתה מפר את העקרונות ואת הצווים המנהליים של בית האל, הכנסייה ובית האל חייבים להתמודד איתך בהתאם לעקרונות ולהתניות של הצווים המנהליים. באשר להשלכות הנובעות מכך שאתה פוגע באל, למעשה, בלבך אתה יודע כיצד האל רואה אותך ומתייחס אליך. אם באמת תתייחס לאל כאל אלוהיםי, עליך להתייצב בפניו כדי להתוודות, להודות בחטאיך ולהכות על חטא. אם אין לך את הגישה הזו, אתה חסר אמונה, אתה שד, אתה אויב של האל, וצריך לקלל אותך! מה הטעם שתקשיב לדרשות? עליך לעזוב; לא מגיע לך להקשיב דרשות! אמיתות נאמרות כדי שבני אנוש מושחתים רגילים יוכלו לשמוע אותן; למרות שלאנשים כאלה יש צביון מושחת, הם נחושים ומוכנים לקבל את האמת, הם יכולים להרהר על עצמם בכל פעם שמשהו קורה להם, והם יכולים להתוודות, להכות על חטא ולשנות את עצמם כשהם עושים משהו לא בסדר. אנשים כאלה יכולים להיוושע, ואמיתות נאמרות למענם. אנשים שאין להם גישה של חרטה, ואין זה משנה אילו דברים פוקדים אותם, אינם בני אדם מושחתים רגילים, הם משהו אחר לגמרי; מהותם היא של שד, לא של אדם. למרות שיתכן שגם אנשים מושחתים רגילים לא חותרים אל האמת, בדרך כלל אין להם כוונה לגרום במפגיע להפרעות ושיבושים, והם יכולים להימנע מעשיית דברים רעים בהתבסס על מצפונם, על קורטוב הבושה שיש לאנושיות הרגילה שלהם, ועל מעט ההיגיון שיש להם. בנסיבות רגילות, אנשים כאלה יכולים לעבוד, ללכת עד הסוף ולשרוד. עם זאת, יש סוג של אנשים שאין להם מצפון או היגיון, שאין להם שום תחושה של כבוד או של בושה, שאין להם לב מלא חרטה ולא משנה כמה רע הם עושים, שלא יודעים להכות על חטא, והם מסתתרים ללא בושה בבית האל, ועדיין מקווים לקבל ברכות. כשמישהו אומר: "גרמת להפרעות ולשיבושים בכך שעשית זאת", הם אומרים: "באמת? אז עשיתי טעות, אני אשתפר בפעם הבאה". האדם האחר עונה: "אם כך, עליך להכיר בצביונות המושחתים שלך", והוא אומר: "להכיר באיזה צביונות מושחתים? פשוט הייתי בור וטיפש. אני פשוט אשתפר בפעם הבאה". חסרה להם הבנה עמוקה, והם פשוט מרמים אנשים בדבריהם. האם אנשים עם גישה זו יכולים להכות על חטא? אין להם אפילו בושה – הם לא אנשים! יש אנשים שאומרים: "אם הם לא אנשים, האם הם חיות?" הם חיות, אבל הם שפלים אפילו יותר מכלבים. חישבו על כך, כשכלב עושה משהו רע או לא מתנהג יפה, אם תנזוף בו פעם אחת, הוא מיד ירגיש רע, והוא ימשיך לכשכש בזנבו אליך, כשכוונתו: "אל תשנא אותי בבקשה, לעולם לא אעשה זאת שוב". כאשר משהו כזה יקרה שוב, הכלב יעיף לעברך מבט כדי לומר לך: "אני לא אעשה את זה, אל תדאג". לא משנה אם הכלב מפחד לקבל מכות או מנסה לזכות באהדתו של אדונו, לא משנה איך מסתכלים על זה, כשהוא יודע שהאדון שלו לא אוהב משהו או לא מרשה לו לעשות משהו, הכלב לא יעשה זאת. הוא מסוגל לרסן את עצמו; יש לו תחושה של בושה. אפילו לבעלי חיים יש תחושה של בושה, אבל לאנשים האלה אין. אם כך, האם הם עדיין אנשים? הם אפילו פחותים מבעלי חיים, לכן הם יצורים לא אנושיים ודברים לא חיים, הם שדים אמיתיים. אף פעם הם לא מהרהרים בעצמם או מתוודים, לא משנה כמה רע הם עושים, והם בוודאי לא יודעים להכות על חטא. יש אנשים שמתביישים לעמוד מול אחיהם ואחיותיהם כי הם עשו קצת רע, ואם האחים והאחיות יבחרו בהם כשמתקיימות בחירות, הם יאמרו: "לא אקח על עצמי את התפקיד הזה, אני לא כשיר. בעבר עשיתי כמה דברים טיפשיים שגרמו להפסדים מסוימים בעבודת הכנסייה. אני לא ראוי לתפקיד הזה". לאנשים כאלה יש תחושה של בושה, ויש להם מצפון והיגיון. אבל לאנשים הרעים האלה אין תחושת בושה. אם תבקש מהם להיות מנהיגים הם יקומו מיד ויאמרו: "תראה! מה דעתך על כך? בית האל לא יכול בלעדיי. אני אדם חשוב, אני מאוד מוכשר!" אמור לי, האין זה קשה לגרום לאנשים האלה לחוש בושה? עד כמה זה קשה? זה קשה יותר מאשר לטפס על חומות מַעֲבָר שנהאי בסין – הם חסרי בושה! לא משנה כמה רע הם עושים, הם עדיין מתבטלים בכנסייה ללא בושה. באינטראקציות שלהם עם האחים והאחיות הם מעולם לא נהגו בענווה, הם עדיין חיים כפי שחיו תמיד, ומדי פעם הם אפילו מתפארים ב"הישגיהם הגדולים", בוויתורים שלהם, במאמצים שלהם, בסבלם, במחירים שהם שילמו, ו"בתהילה ובגדולה" שבעברם. ברגע שתהיה להם הזדמנות, הם מיד יקומו כדי להתהדר ולהתרברב בעצמם, ידברו על המצוינות שלהם ויציגו לראווה את כישוריהם, אך הם לעולם לא ידברו על כמה רע הם עשו, על כמות מנחות האל שהם בזבזו או על ההפסדים שהם גרמו לעבודתו של בית האל. הם לא מתוודים אפילו כשהם מתפללים לאל בפרטיות, והם אף פעם לא מזילים דמעה בגלל הטעויות שהם עשו או בגלל ההפסדים שהם גרמו לבית האל. עד כדי כך הם עיקשים וחסרי בושה. האין הם לא הגיוניים וחסרי תקנה לחלוטין? (כן.) הם חסרי תקנה ולא ניתן להושיע אותם. לא משנה כמה הזדמנויות אתה נותן להם או כמה אתה דוחף אותם לעשות דברים, הדבר דומה לדיבור אל קיר לבנים, או להורדת ענן לאדמהי, או לבקשה מהשדים ומהשטן לעבוד את האל. לכן, כשמדובר באנשים האלה, הגישה של בית האל היא לוותר עליהם בסופו של דבר. אם הם מוכנים לבצע חובות, הם יכולים לעשות זאת, בית האל ייתן להם הזדמנות כלשהי. אם הם לא מוכנים לבצע חובות והם אומרים: "אני מתכוון לעזוב כדי לעבוד, להרוויח כסף, וליהנות מחיי; אני הולך לנהל את העסק שלי", הם יכולים ללכת, הדלת של בית האל פתוחה, הם יכולים למהר ולעזוב! אני לא רוצה לראות שוב את פניהם, הם כל כך מגעילים! מדוע הם מעמידים פנים? מעט הסבל שהם סבלו, המחירים הקטנים שהם שילמו, המאמצים והוויתורים הקטנים שלהם, כל אלה היו רק תנאים מוקדמים שהם הכינו כדי שיוכלו לעשות רע. אם הם יישארו בבית האל, איזה סוג של שירות הם יוכלו להעניק לו? אילו יתרונות הם יוכלו להביא לעבודה של בית האל? האם יש לכם מושג כמה הפרעות ושיבושים יכולים ליצור המעשים הרעים והדברים הרעים שעושה אדם מרושע אחד, צורר משיח אחד, בשישה חודשים של עבודת הכנסייה? אמרו לי, כמה אחים ואחיות יצטרכו לעבוד כדי לפצות על כך? האם השימוש באדם הרע הזה, בצורר המשיח הזה, כדי שייתן מעט שירות, שווה את הטרחה? (לא.) לא נדבר על גודל ההפסדים שיכולים להיגרם על ידי כנופיה של צוררי משיח המתאגדים יחד כדי לעשות דברים רעים, אך כמה נזק יכול להיגרם לעבודת הכנסייה כתוצאה מהצהרה כוזבת ושטנית אחת שנאמרת על ידי צורר משיח, או על ידי פקודה אבסורדית אחת שניתנה על ידי צורר משיח? אמרו לי, כמה אנשים יצטרכו לעבוד, ובמשך כמה זמן, כדי לפצות על כך? מי ייקח על עצמו אחריות על האובדן הזה? אף אחד לא יוכל לעשות זאת! האם ניתן לפצות על הפסד זה? (לא.) יש אנשים שאומרים: "אם נקבל עוד כמה אנשים לעזרה, והאחים והאחיות ישאו בקצת יותר סבל, אולי נוכל לפצות על כך". אף על פי שאולי תצליחו לפצות על חלק מכך, כמה כוח אדם ומשאבים חומריים יצטרך בית האל להשקיע? בפרט, מי יוכל לפצות על הזמן האבוד ועל ההפסדים שייגרמו לאנשיו הנבחרים של האל מבחינת היווכחותם בחיים? אף אחד לא יוכל. לכן, לא ניתן לסלוח על העוולות שנעשו על ידי צוררי משיח! יש אנשים שאומרים: "צוררי המשיח אמרו, 'נפצה על הכסף שאבד'". כמובן שהם חייבים לפצות על כך! "צוררי המשיח אמרו, 'נביא עוד אנשים כדי לפצות על אלה שאיבדנו'". זה המעט שהם יכולים לעשות. הם חייבים לפצות על הרוע שהם ביצעו! אך מי יפצה על הזמן שאבד? האם הם יכולים? בלתי אפשרי לפצות על כך. לכן, העוולות שהאנשים האלה עשו הם החטאים השפלים ביותר! אי אפשר לסלוח להם. אמרו לי, האין זה כך? (אכן, כן.)

כשאנשים מסוימים רואים שבית האל מטפל בצוררי משיח באופן חמור למדי – לא נותן להם הזדמנות ומגרש אותם – יש להם כל מיני מחשבות על כך: "האם בית האל לא אמר שהוא נותן לאנשים הזדמנויות? כשאדם עושה טעות קטנה, האם בית האל לא רוצה אותו יותר? האם הוא לא נותן לו הזדמנות? הוא צריך לתת לו הזדמנות, בית האל הוא נטול אהבה!" אימרו לי, כמה הזדמנויות ניתנו לאנשים האלה? לכמה דרשות הם הקשיבו? האם הם קיבלו מעט מדי הזדמנויות? כשהם עובדים, האם הם לא יודעים שהם מבצעים חובות? האם הם לא יודעים שהם מפיצים את הבשורה ועושים את עבודת בית האל? האם הם לא יודעים את הדברים האלה? האם הם מנהלים עסק, חברה או מפעל? האם הם מנהלים את העסקים שלהם-עצמם? כמה הזדמנויות נתן בית האל לאנשים האלה? כל אחד מהם קיבל הזדמנויות רבות מאוד. האם מישהו מאלה שהועברו מקבוצות שונות לצוות הבשורה הודח מתפקידו החדש כעבור ימים בלבד? אף אחד מהם לא הודח, אלא אם כן הרוע שהוא עשה היה שערורייתי מדי, ואז הוא הודח. לכל אחד מהם ניתנו מספיק הזדמנויות, אלא שהם לא יודעים להוקיר זאת או להכות על חטא. הם הולכים בדרכם-שלהם, הם הולכים תמיד בנתיבו של פאולוס. הם מדברים במילים מאוד נעימות וברורות, אך הם לא מתנהגים כמו בני אדם. האם עדיין צריך לתת הזדמנויות לאנשים כאלה? (לא.) כשניתנה להם הזדמנות, התייחסו אליהם כאל בני אדם, אבל הם לא בני אדם. הם לא עושים את הדברים שבני אדם עושים, ולכן, אני מצטער מאוד, דלת ביתו של האל פתוחה – הם יכולים לעזוב. בית האל לא ישתמש בהם יותר. לבית האל יש חופש כשמדובר בשימוש באנשים, יש לו את הזכות הזו. האם זה יהיה בסדר אם בית האל לא ישתמש בהם? אם הם רוצים להאמין, הם יכולים לעשות זאת מחוץ לבית האל. בכל מקרה, בית האל לא ישתמש בהם – הוא לא יכול, הם גרמו לדאגה רבה מדי! הם גרמו להפסדים גדולים מדי לבית האל, ואיש לא יכול לשלם את החשבון על כך – הם לא יכולים לעמוד בו! זה לא שהם חסרי מזל, זה לא שבית האל לא נותן להם הזדמנות, זה לא שבית האל נטול אהבה וקשה מדי כלפיהם, וזה בהחלט לא שבית האל נפטר מהם לאחר שסיימו את עבודתם. העניין הוא שהאנשים האלה הלכו רחוק מדי, אי אפשר היה לסבול אותם יותר, והם לא יכלו לתת דין וחשבון על הדברים שהם עשו. בית האל סיפק עקרונות עבודה עבור כל פריט עבודה, והעליון סיפק הדרכה, בדיקות ותיקונים באופן אישי. בית האל והעליון לא רק קיימו כמה כינוסים או אמרו כמה מילים; הם אמרו דברים רבים וערכו כינוסים רבים כשהם מדרבנים אנשים ברצינות, ובסופו של דבר, מה שהם קיבלו בתמורה היו תחבולות, ועבודת הכנסייה שובשה והופרעה והפכה לתסבוכת מוחלטת. אימרו לי, מי יהיה מוכן עדיין לתת לאנשים האלה הזדמנות? מי יהיה מוכן להחזיק אותם? הם יכולים לפרוק כל עול בעשיית רע, אבל הריהם בוודאי לא אוסרים על בית האל לנהוג בהם על פי העקרונות, נכון? אין לכנות את הטיפול בהם בדרך זו כנטול אהבה, יש לכנותו בעל עקרונות. אהבה ניתנת לאנשים שאותם ניתן לאהוב, לאנשים בורים שניתן לסלוח להם; אהבה לא ניתנת לאנשים רעים, לשדים או לאלה שגורמים במכוון להפרעות ולשיבושים, היא לא ניתנת לצוררי משיח. צוררי משיח ראויים רק לקללה! מדוע הם ראויים רק לקללה? מפני שלא משנה כמה רע הם עושים, הם לא מתחרטים, לא מתוודים ולא משתנים, הם מתחרים באל עד הסוף. הם מתייצבים בפני האל ואומרים: "כשאמות, אמות בעמידה. אני לא נכנע. כשאבוא בפניך, לא אכרע ברך ולא אשתחווה. לא אודה בתבוסה!" איזה מין דבר זה? אפילו כשהם עומדים למות הם עדיין יאמרו: "אמשיך עד הסוף להתנגד לבית האל. לא אתוודה על חטאי – לא עשיתי שום דבר רע!" אם הם לא עשו שום דבר רע, הם יכולים לעזוב. בית האל לא ישתמש בהם. האם זה יהיה בסדר אם בית האל לא ישתמש בהם? זה יהיה בסדר גמור! יש אנשים שאומרים: "אם בית האל לא ישתמש בי, אין אף אחד שהוא יכול להשתמש בו". האנשים האלה צריכים להסתכל ולראות אם באמת אין אף אחד – האם משהו מהעבודה בבית האל נשען על אנשים? ללא עבודתה של רוח הקודש וללא הגנתו של האל, מי יכול היה להגיע למקום שבו הוא נמצא כיום? איזה חלק מהעבודה ניתן היה לבצע עד כה? האם האנשים האלה חושבים שהם בעולם החילוני? אם קבוצה כלשהי בעולם החילוני תאבד את ההגנה של צוות אנשים מוכשרים או כישרוניים, היא לא תוכל להשלים אף אחד מהפרויקטים שלה. העבודה בבית האל שונה. האל הוא זה ששומר, מוביל ומנחה את העבודה בבית האל. אל לכם לחשוב שהעבודה בבית האל תלויה בתמיכתו של אדם כלשהו. זה לא המקרה, וזו נקודת המבט של אדם חסר אמונה. האם אתם חושבים שראוי שבית האל ינטוש אנשים רעים כמו צוררי משיח וחסרי אמונה? (כן.) מדוע זה ראוי? משום שההפסדים הנגרמים כתוצאה מהשימוש באנשים אלה לביצוע עבודה גדולים מדי, אנשים כאלה מבזבזים ללא ריסון הן כוח אדם והן משאבים כספיים, ואין להם עקרונות כלל. הם לא מקשיבים לדבר האל, והם פועלים אך ורק על סמך שאיפותיהם ורצונותיהם. הם כלל לא מכבדים את דברי האל או את סידורי העבודה של בית האל, אך כשצורר משיח אומר משהו, הם מכבדים אותו מאוד ומיישמים בפועל על פיו. שמעתי על אדם טיפש שגר באירופה, אבל עבד על משימות שבסיסן היה באסיה. בית האל אמר שהוא יעביר אותו לעבוד על הפצת הבשורה באירופה, כדי לחסוך ממנו התמודדות עם הפרשי השעות, אך הוא לא הסכים לכך, והוא סירב לחזור לעבוד על משימות באירופה, אפילו כשבית האל סידר זאת, מכיוון שצורר המשיח שהוא סגד לו נמצא באסיה והוא לא היה מוכן לעזוב את אדונו. האין הוא טיפש? (כן.) אימרו לי, האם הוא ראוי לבצע את חובתו? האם אנחנו רוצים אותו? סידורי העבודה שעשה בית האל היו הולמים. אם אתה נמצא באירופה, עליך לעבוד על משימות שבסיסן באירופה, ולא באסיה. עליך לעבוד על משימות ביבשת שבה אתה נמצא, וכך תוכל להימנע מהתמודדות עם הבדלי שעות – זה דבר נהדר! ובכל זאת, האדם הזה לא הסכים. דברי בית האל לא שכנעו אותו; בית האל לא הצליח לגרום לו לעבור, הוא פעל על פי החלטותיו של אדונו. אם אדונו היה אומר, "חזור לעבוד על משימות באירופה", הוא היה חוזר לעבוד על המשימות האלה. אם אדונו היה אומר, "אינך יכול לחזור לעבוד על משימות באירופה, אני צריך שתעבוד כאן על דברים", הוא היה אומר, "אם כך אני לא יכול לחזור". למי הוא נתן שירות? (לאדונו.) הוא שירת את אדונו – צורר משיח. אם כך, האם לא צריך לטהר אותו יחד עם אדונו? האם לא צריך לסלק אותו? (כן.) מדוע אני כועס כל כך על אנשים כאלה? משום שהם עושים יותר מדי רע; כל אחד היה זועם כשהיה שומע על כך. האנשים האלה מנסים להערים על האל בעיניים פקוחות לרווחה – זה יותר מדי זדוני! אימרו לי, מדוע אני כועס כל כך על אנשים כאלה? (הם אומרים שהם מאמינים באל, אך במציאות, הם מקשיבים לאדוניהם. הם לא באמת חסידיו של האל והם לא מתמסרים לו.) הם מקדישים את עצמם לחלוטין לנהייה אחר שדים ושטנים. האמירה שהם נוהים אחר האל היא רק מסווה. הם נוהים אחר שטנים ומשרתים אותם במסווה של נהייה אחר האל והשקעה מעצמם למען האל, ובסופו של דבר, הם עדיין רוצים לזכות בגמול ובברכות מהאל. האין זה חוסר בושה מוחלט? האין זה לא הגיוני וחסר תקנה לגמרי? (כן.) אימרו לי, האם ביתו של האל יחזיק באנשים כאלה? (לא.) אם כך, מהי הדרך המתאימה לטפל בהם? (לטהר אותם יחד עם אדוניהם.) הם אוהבים ללכת בעקבות אדוניהם, והם נחושים לעבוד למען אדוניהם עד המוות; הם לא שומרים על האינטרסים של בית האל בעת ביצוע חובותיהם, הם לא מבצעים את חובותיהם כשהם חיים בפני האל, הם משרתים את אדוניהם כחלק מכנופיה של צוררי משיח – זו מהות עבודתם. לכן, לא משנה מה הם עושים, זה לא יזכה לאזכור. יש לטהר אנשים כאלה, הם לא ראויים אפילו לתת שירות! אם כן, האם אתם חושבים שאנשים כמוהם נעשים כאלה רק משום שהם נתקלים באנשים רעים או משום שהם עושים סוג כזה של עבודה? האם הם מושפעים מסביבתם, או שאנשים רעים מוליכים אותם שולל? (לא זה ולא זה.) אם כך, מדוע הם כאלה? (הם אנשים כאלה במהות טבעם.) לאנשים אלה יש אותה מהות טבע כמו לאדוניהם צוררי המשיח. הם אנשים מאותו סוג. יש להם תחביבים, מחשבות והשקפות משותפים, כמו גם אמצעים ושיטות משותפים לעשות דברים; יש להם שפה משותפת ונתיב חתירה אחד, והם חולקים את אותם רצונות, מניעים ושיטות ליישום בפועל כדי לבגוד באל ולהפריע לעבודת בית האל. חישבו על כך, הם חולקים את אותה גישה בנוגע לסידורי העבודה של בית האל, הם משקרים לממונים עליהם ומסתירים דברים מאנשים שמתחתם. יש להם מדיניות כלפי אלה שמעליהם ואסטרטגיות כלפי אלה שמתחתם. כלפי חוץ הם מתנהגים בצייתנות מוחלטת כלפי אלה שמעליהם, וכלפי אלה שמתחתם הם פורקים כל עול בעשיית רע. הם חולקים את אותן דרכים ושיטות. כאשר העליון גוזם אותם, הם אומרים: "טעיתי, עשיתי טעות, אני רע, אני מרדן, אני שד!" ואז הם מסתובבים ואומרים: "בואו לא ניישם את סידורי העבודה של העליון!" ולאחר מכן הם עושים דברים רק בדרך שלהם. כשהם מטיפים את הבשורה, הם עושים זאת לחלוטין כלאחר יד, הם מנפחים מספרים ומרמים את בית האל. אלה הן השיטות של כנופיות צוררי המשיח האלה. הם תמיד מתייחסים לסידורי העבודה עם אסטרטגיות ושיטות משלהם – האם פניהם השטניות לא נחשפו? האם הם אנשים? לא, הם לא אנשים, הם שדים! אנחנו לא מקיימים אינטראקציה עם שדים, אז בואו נמהר להוציא אותם מכאן. אני לא רוצה לראות את פניהם השטניות; הם צריכים לצאת מכאן! את אלה שמוכנים לעבוד אפשר לשלוח לקבוצה ב', ואת אלה שלא מוכנים לעבוד אפשר לגרש. האם דרך פעולה זו נכונה? (כן.) זוהי דרך הפעולה המתאימה ביותר! יש להם מהות משותפת, כך שכאשר הם מדברים ופועלים יחד, הם עושים זאת בצורה חלקה מאוד, וכאשר הם עושים דברים יחד יש ביניהם מידה מדהימה של לכידות והבנה שבשתיקה. ברגע שהאדונים האלה פותחים את פיותיהם, לא משנה אילו דברים שטניים הם יאמרו, חסידיהם מיד יחזרו עליהם, ובלבם, חסידים אלה אפילו ירגישו גאווה ויחשבו: "אתה צודק, בוא נעשה את זה כך! סידורי העבודה של העליון קטנוניים מדי, אנחנו לא יכולים לפעול בצורה כזו". לא משנה כמה טוב העליון מבטא את סידורי העבודה או עד כמה הוא מבטא אותם באופן ספציפי, האנשים האלה לא יישמו אותם, ואין זה משנה עד כמה מעוותים או מגוחכים הדברים שהשדים והשטנים אומרים, הם יקשיבו להם. אם כן, למי הם נותנים שירות? האם אנשים כאלה יכולים לעבוד בבית האל עד הסוף? (לא.) הם לא יכולים לעבוד עד הסוף. גם כשהאל מגלה סבלנות כלפי אדם או כלפי מעשיו של שד, תמיד יש לכך גבול. האל מגלה סובלנות כלפי אנשים במידה האפשרית הרבה ביותר, אך כשמגיעים לנקודה מסוימת, הוא יחשוף את האנשים שאותם יש לחשוף ויסלק את האנשים שאותם יש לסלק. כשמגיעים לנקודה הזאת, האנשים האלה יגיעו לסוף הדרך. לא רק שהם לא חותרים אל האמת ולא אוהבים אותה, אלא שמהות טבעם עוינת את האמת. חשוב על כך, בכל פעם שאתה מדבר על דברים חיוביים, על הבנה טהורה, או על עקרונות שעולים בקנה אחד עם האמת, הם לא מקשיבים. ככל שהמילים שלך טהורות יותר, כך הם מרגישים גרוע יותר. ברגע שאתה מתחיל לדבר על עקרונות-האמת, הם לא יכולים לשבת בשקט והם מוצאים דרכים לתרץ תירוצים כדי לחבל בשיחה, לשנות את המיקוד, או שהם פשוט הולכים למזוג לעצמם כוס מים. כאשר אתה משתף על האמת או מדבר על הכרת עצמך, הם מרגישים דחייה ולא רוצים להקשיב. אם הם לא צריכים ללכת לשירותים, הם צמאים או רעבים, או שהם עייפים, או שהם צריכים לענות לטלפון או לטפל במשהו. תמיד יש להם תירוץ והם לא יכולים לשבת בשקט. אם תשתמש בשיטות שלהם ותדבר על ההצהרות והגישות שלהם שגורמות אך ורק להפרעות ולשיבושים, הם יתמלאו באנרגיה ויוכלו להמשיך עוד ועוד. אם לא תחלוק איתם שפה משותפת, הם יחושו סלידה כלפיך ויימנעו ממך. אלה שדים טיפוסיים! יש אנשים שעד כה עדיין לא יכולים לראות את סוג השד הזה לאשורו, והם חושבים שהאנשים האלה פשוט לא חותרים אל האמת. איך הם יכולים להיות כל כך תמימים? איך הם יכולים לומר דברים כל כך נבערים? האם האנשים האלה פשוט לא חותרים אל האמת? לא, הם שדים רעים והם סולדים מאוד מהאמת. האנשים האלה מתנהגים לא רע בכינוסים, אך כל זה מזויף. במציאות, האם הם באמת מקשיבים לתוכן שעליו משתפים או לדברי האל שאותם מקריאים בכינוסים? לכמה מילים הם באמת מקשיבים? כמה מהן הם מקבלים? לכמה מהן הם יכולים להתמסר? הם לא יכולים לדבר אפילו על הדוקטרינות הפשוטות והנפוצות ביותר. כשמדובר באנשים כאלה, לא משנה כמה זמן הם עובדים, או באיזה דרג של הנהגה או פיקוח הם משרתים, הם לא יכולים להטיף דרשות או לדבר על החוויות שלהם. אם מישהו אומר: "דבר מעט על הידע שלך לגבי נושא כלשהו. אינך צריך להיות בעל ניסיון בזה, פשוט דבר על הידע וההבנה שיש לך על כך", הם לא יהיו מסוגלים לפתוח את פיותיהם, כאילו פיותיהם נאטמו, והם לא יוכלו לדבר אפילו על כמה דוקטרינות. אם הם יצליחו לומר על כך כמה מילים מאולצות, דבריהם יישמעו מביכים ומוזרים. יש אחים ואחיות שאומרים: "מדוע זה שכאשר מנהיגים מסוימים מטיפים דרשות, הם נשמעים כמו מורים המקריאים טקסט לכמה ילדים? למה זה נשמע כל כך מביך ומוזר?" כי הם לא מסוגלים להטיף דרשות. ומדוע הם לא יכולים להטיף דרשות? משום שאין להם את מציאות-האמת. מדוע אין להם את מציאות-האמת? משום שהם לא מקבלים את האמת, הם סולדים ממנה בלבם, והם מתנגדים לכל עיקרון או הצהרה של האמת. אם נאמר שהם מתנגדים, ייתכן שלא תוכל לראות זאת מבחוץ, אז איך תוכל לדעת שהם מתנגדים? לא משנה כיצד בית האל ישתף על האמת, הם יכחישו אותה וידחו אותה בלבם, והם יהדפו אותה במידה שלא תיאמן. לא משנה כיצד אנשים אחרים ישתפו על הידע שלהם על האמת, הם יחשבו: "אתה יכול להאמין בזה, אבל אני לא מאמין". איך הם מודדים אם משהו הוא האמת? כל עוד זה משהו שהם מאמינים שהוא טוב ונכון, הם יחשבו שזו האמת. אם הם לא אוהבים אמירה, לא משנה כמה היא נכונה, הם לא יראו בה את האמת. לכן, כאשר אנו בוחנים את שורש העניין הזה, הם מתנגדים לאמת בעמקי לבם, הם סולדים מהאמת והם שונאים את האמת. לאמת כלל אין מקום בלבם – הם מתעבים אותה. יש אנשים מסוימים שלא יראו את הדבר לאשורו והם יאמרו: "בדרך כלל אני לא שומע אותם אומרים משהו שמעליב את האל, שמנאץ את האמת או שמפר את עקרונות-האמת". אך יש עובדה אחת שהם יכולים לראות: כל פרט ספציפי שנקבע על ידי סידורי העבודה של בית האל הוא הכרחי ומוצג כדי להגן על האינטרסים של עבודת האל, על התקדמות חייהם של אנשיו הנבחרים של האל, על הסדר הרגיל של חיי הכנסייה ועל ההתפשטות הרגילה של עבודת הבשורה. המטרה של סידורי העבודה בכל פרק זמן, והפריסה, הארגון וההתאמות הספציפיים של כל היבט של העבודה, היא להגן על ההתפתחות הרגילה של עבודת בית האל, ואפילו יותר מכך, לעזור לאחים ולאחיות להבין את עקרונות-האמת ולהיכנס אליהם. ליתר דיוק, ניתן לומר שהדברים האלה מביאים את האחים והאחיות בפני האל ועוזרים להם להיכנס למציאויות-האמת, שהדברים האלה מובילים ומושכים כל אדם קדימה, ואוחזים בידיו בזמן שהם מלמדים ומקיימים אותו ותומכים בו. כשמדובר ביישום סידורי העבודה, לא משנה אם היישום מתבצע על ידי שיתוף ספציפי על הנושא במהלך כינוסים, או על ידי הפצת הנושא מפה לאוזן, המטרה היא לאפשר לאנשיו הנבחרים של האל לחוות את עבודת האל ולזכות בהיווכחות אמיתית בחיים, והדבר תמיד מועיל להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל. אין ולו סידור אחד שמזיק לעבודת בית האל או להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל, ואף אחד מהסידורים לא יוצר הפרעות או השמדה. אך צוררי המשיח לעולם לא מכבדים את סידורי העבודה האלה ולא מיישמים אותם. במקום זאת, הם מתעבים אותם וחושבים שהם פשוטים מדי וחסרי ייחוד, שהם אינם מרשימים כמו האופן שבו הם עצמם עובדים, ושהם לא יקבלו הטבות גדולות יותר ליוקרתם, למעמדם ולמוניטין שלהם כשהם עושים את העבודה הזו. כתוצאה מכך, אף פעם הם לא מקשיבים לסידורי העבודה והם לא מקבלים אותם, קל וחומר שהם מיישמים אותם. במקום זאת, הם עושים דברים בדרכם שלהם. בהתבסס על כך, אמרו לי, האם צוררי משיח לא חותרים אל האמת ותו לא? מנקודה זו, אתם יכולים לראות בבירור שהם שונאים את האמת. אם נאמר שהם שונאים את האמת, לא תוכלו לראות את הדבר לאשורו, אך על ידי התבוננות באופן שבו צוררי המשיח האלה מתייחסים ליישום סידורי העבודה, תוכלו להשיג תובנה לגבי הדבר. ברור מאוד שכאשר מדובר באופן שבו מנהיגי שקר ועובדי שקר מתייחסים לסידורי העבודה, לכל היותר הם עושים זאת כלאחר יד בלבד, מדברים על סידורי העבודה פעם אחת, וזהו. הם לא מבצעים את המשך המעקב וההשגחה, והם לא עושים כראוי את העבודה הספציפית. הם מנהיגי שקר. מנהיגי שקר יכולים לפחות ליישם את סידורי העבודה, לבצע אותם כלאחר יד ולקיים אותם. צוררי משיח לא יכולים אפילו לקיים את סידורי העבודה, הם פשוט מסרבים לקבל אותם או ליישם אותם, ובמקום זאת הם עושים דברים בדרכם שלהם. מה מעניין אותם? מעמדם, תהילתם ויוקרתם שלהם. חשוב להם לדעת אם העליון מעריך אותם, כמה אחים ואחיות תומכים בהם, אצל כמה אנשים יש מקום בלב עבורם, על כמה לבבות של אנשים הם שולטים ומפקחים, וכמה אנשים מצויים בהישג ידם. אלה הדברים שאכפת להם מהם. הם לא חושבים אף פעם איך להשקות את האחים והאחיות או איך לסייע להם בהנחת יסודות בדרך האמת, והם בהחלט לא חושבים על האופן שבו מתנהלת ההיווכחות בחיים של האחים והאחיות, כיצד האחים והאחיות מבצעים את חובתם, בין אם חובתם היא להפיץ את הבשורה או שהם מבצעים סוגים אחרים של חובות, או אם הם יכולים לפעול על פי העקרונות, ואף פעם לא אכפת להם כיצד להביא את האחים והאחיות בפני האל. לא אכפת להם מהדברים האלה. האם כל העובדות הללו אינן פרושות לנגד עיניכם? האין אלה הביטויים שאתם יכולים לראות לעתים קרובות אצל צוררי משיח? האם עובדות אלה אינן הוכחה מספקת לכך שהאנשים האלה שונאים את האמת? (כן.) הדברים היחידים שחשובים תמיד לצורר משיח הם מעמד, תהילה ויוקרה. נניח שאתם ממנים צורר משיח כאחראי על חיי הכנסייה, כדי לאפשר לאחים ולאחיות לחיות חיי כנסייה נאותים, לעזור להם להבין את האמת ולהניח את יסודותיהם כאשר הם חיים את חיי הכנסייה, כדי שיהיו ניחנים באמונה אמיתית באל, כדי שיבואו בפני האל וישיגו יכולת לחיות באופן עצמאי, ואת האמונה לבצע את חובותיהם. בדרך זו, לעבודה של הרחבת הבשורה של בית האל יהיו כמה כוחות גיבוי, וניתן יהיה לספק בקביעות עובדי בשורה מוכשרים יותר כדי שיבצעו את חובותיהם בהרחבת הבשורה. האם כך היה חושב צורר המשיח? בשום פנים ואופן הוא לא היה חושב כך. הוא היה אומר: "למי אכפת מחיי הכנסייה? אם כולם יחיו את חיי הכנסייה בלב שלם ויקראו את דברי האל, ואם כולם יבינו את האמת, מי יקשיב לפקודותיי? למי יהיה אכפת ממני? מי ישים לב אלי? אני לא יכול לתת לכולם להתמקד כל הזמן בחיי הכנסייה או להיות אובססיביים לגביהם. אם כולם יקראו תמיד את דברי האל, ואם כולם יתייצבו בפני האל, מי יישאר סביבי?" האין זו גישתו של צורר משיח? (כן.) הוא חושב שאם הוא יתמקד בעזרה לאחים ולאחיות בהשגת האמת והחיים, הדבר יפגע בחתירתו אחר יוקרה, רווח ומעמד. הוא חושב לעצמו: "אם אקדיש את כל זמני לעשיית דברים למען האחים והאחיות, האם עדיין יהיה לי זמן לחתור אחר יוקרה, רווח ומעמד? אם כל האחים והאחיות ישבחו את שמו של האל וינהו אחר האל, לא יישאר מי שיציית לי. זה יהיה כל כך מביך עבורי!" אלה הם פניו של צורר משיח. לא רק שצוררי משיח לא חותרים אל האמת; הם סולדים מאוד מהאמת. בתודעתם הסובייקטיבית, הם לא אומרים: "אני שונא את האמת, אני שונא את האל ואני שונא את כל סידורי העבודה, ההצהרות והיישומים בפועל שמיטיבים עם האחים והאחיות". הם לא יגידו זאת. הם פשוט משתמשים בכמה גישות והתנהגויות כדי להתנגד לסידורי העבודה של בית האל. לכן, מהות הגישות וההתנהגויות האלה היא לעשות דברים בדרכם שלהם, ולגרום לכל האנשים האחרים להקשיב להם ולציית להם. כתוצאה מכך, לא משנה מה יעשה בית האל, הם לא יכבדו אותו. האין זה המצב? (אכן, כן.) בעבר שיתפנו די הרבה על הביטויים האלה של צוררי משיח. שיעור קומתכם נמוך והבנתכם את האמת רדודה; צוררי משיח עשו כל כך הרבה רוע ממש לנגד עיניכם, ובכל זאת לא הבחנתם בכך. אתם טיפשים ומעוררי רחמים, קהי חושים ורפי שכל, אתם דלים ועיוורים. אלה הם הביטויים האמיתיים שלכם ושיעור קומתכם האמיתי. צוררי משיח גורמים צרות כה רבות והפסדים כה גדולים לעבודת בית האל, ועדיין יש אנשים שאומרים שצריך להשתמש בהם כדי שיתנו שירות. השימוש בהם גורם יותר נזק מתועלת, אך עדיין אינכם יודעים כיצד להדיח אותם או כיצד להתמודד איתם – כמה שנים יעברו עד ששיעור קומתכם והרעיונות שלכם ישתנו? יש אנשים שתמיד מתפארים, "אני אדם שחותר אל האמת", אך הם לא יכולים להבחין בצוררי משיח כשהם נתקלים בהם, והם עלולים אפילו ללכת בעקבות צוררי המשיח האלה – היכן הביטויים של חתירתם אל האמת? הם הקשיבו לדרשות כה רבות, אך עדיין אין להם יכולת הבחנה. כאן אסיים את השיתוף שלנו על הנושא הזה, בהמשך נדבר על הנושא העיקרי שלנו.

בכינוס האחרון שלנו שיתפנו על תוכן הקשור לציפיות ההורים במסגרת "ויתור על העול שמגיע מהמשפחה". סיימנו לשתף על העקרונות הרלוונטיים ועל הנושאים העיקריים הכרוכים בכך. בהמשך נשתף על היבט נוסף של ויתור על העול שמגיע מהמשפחה – ויתור על ציפיות מצאצאים. הפעם נחליף תפקידים. לגבי התוכן שכרוך בהתייחסות לציפיות ההורים, מדובר במספר דברים שעל אנשים לעשות מנקודת מבטו של ילד. כשמדובר על האופן שבו ילדים צריכים להתייחס לציפיות השונות של הוריהם ולגישות השונות שבהן הוריהם משתמשים, וכיצד על הילדים להתמודד איתן, ואילו עקרונות עליהם ליישם בפועל, יש להתייחס נכון לבעיות השונות שנובעות מההורים, מנקודת מבטו של ילד. היום נשתף על הנושא "ויתור על ציפיות מצאצאים", שעניינו, התמודדות עם הבעיות השונות שיש לאנשים ביחס לילדיהם מנקודת מבטו של הורה. יש לקחים שצריך ללמוד ועקרונות שעליהם יש להקפיד. כילד, הדבר החשוב ביותר הוא כיצד עליך להתמודד עם הציפיות של הוריך, איזה סוג של גישה עליך לאמץ כלפי הציפיות הללו, וכן באיזו דרך עליך ללכת ובאילו עקרונות של יישום בפועל עליך להיות ניחן במצב זה. באופן טבעי, לכל אדם יש הזדמנות להיות הורה, או שהוא כבר הורה; הדבר נוגע לציפיות ולגישות שיש לאנשים כלפי צאצאיהם. בין אם אתה ההורה או הילד, עליך להיות ניחן בעקרונות שונים להתמודדות עם הציפיות של הצד האחר. לילדים יש עקרונות שעליהם הם צריכים להקפיד כשמדובר בגישתם כלפי הציפיות של הוריהם, ומטבע הדברים, גם להורים יש עקרונות-אמת שעליהם לקיים בגישתם לציפיות מילדיהם. אם כן, קודם כל, על אילו עקרונות אתם יכולים לחשוב כעת, שעל הורים לקיים בהתייחסותם לילדיהם? אם אנו מדברים על עקרונות, יתכן שהנושא מעט מרוחק, רחב ועמוק מדי עבורכם, לכן, במקום זאת, הבה נדבר על הציפיות שהיו יכולות להיות לך מצאצאיך, אם היית הורה. (אלוהים, אם יום אחד אהיה הורה, קודם כל הייתי מקווה שילדיי יהיו בריאים, ושהם יהיו בריאים כשיגדלו. זאת ועוד, הייתי מקווה שיהיו להם חלומות משלהם, ושהם ישאפו להגשים את החלומות שלהם בחייהם, ושיהיו להם סיכויים טובים. אלה שני הדברים העיקריים שהייתי מקווה להם.) האם היית מקווה שילדיך יהיו פקידים בכירים או שהם יהיו עשירים מאוד? (הייתי מקווה גם לדברים האלה. הייתי מקווה שהם יוכלו לפחות להצליח בעולם, להיות טובים יותר מאנשים אחרים, ושאחרים יכבדו אותם.) הדרישות הבסיסיות ביותר שיש להורים מילדיהם הן שהם יהיו בריאים מבחינה פיזית, שהם יצליחו בקריירה שלהם, שיתקדמו בעולם, ושהכול יצליח בחייהם. האם יש להורים ציפיות נוספות מצאצאיהם? מי מכם שיש לו ילדים, שיאמר. (אני מקווה שילדיי יהיו בריאים, שהם יצליחו בחיים, ושחייהם יהיו שלווים ובטוחים. אני מקווה שהם יחיו בהרמוניה עם משפחתם, ושהם יוכלו לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים.) עוד משהו? (אם יום אחד אהיה הורה, מלבד הציפיות שנאמרו זה עתה, הייתי גם מקווה שילדיי יהיו צייתנים והגיוניים, שהם יפגינו כיבוד אב ואם ושאוכל לסמוך עליהם שהם יטפלו בי לעת זקנתי.) ציפייה זו היא חיונית למדי. הציפייה שיש להורים שילדיהם יפגינו כלפיהם כיבוד אב ואם היא ציפייה מסורתית יחסית, שיש לאנשים בתפיסותיהם ובתת-המודע שלהם. זהו עניין מייצג למדי.

ויתור על ציפיות מצאצאים הוא חלק חשוב מאוד בוויתור על העול שמגיע מהמשפחה. כל הורה מציב בפני ילדיו ציפיות מסוימות. בין אם הן גדולות או קטנות, בין אם הן ציפיות לזמן הקרוב או לזמן רחוק, ציפיות אלה הן גישה שיש להורים כלפי התנהלותם, מעשיהם וחייהם של ילדיהם, או כלפי האופן שבו ילדיהם מתייחסים אליהם. הן גם סוג של דרישה ספציפית. מנקודת המבט של ילדיהם, הדרישות הספציפיות האלה הם דברים שעליהם לעשות, משום שבהתבסס על תפיסות מסורתיות, ילדים אינם יכולים לפעול בניגוד להוראות הוריהם – אם הם עושים זאת, הם לא מכבדים את הוריהם. כתוצאה מכך, אנשים רבים נושאים עול גדול וכבד בעניין זה. אם כך, האם אנשים לא צריכים להבין אם הציפיות הספציפיות שיש להורים מצאצאיהם הן סבירות או לא, והאם להוריהם צריכות להיות ציפיות כאלה או לא, כמו גם אילו מהציפיות האלה סבירות, אילו מהן בלתי סבירות, אילו לגיטימיות, ואילו מהן נִכְפּוֹת ולא לגיטימיות? יתר על כן, יש עקרונות-אמת שעל אנשים להבין ולקיים כשמדובר באופן שבו עליהם להתייחס לציפיות ההורים, כיצד עליהם לקבל או לדחות אותן, והגישה ונקודת המבט שבאמצעותן עליהם להתייחס לציפיות אלה. כאשר הדברים האלה לא נפתרים, הורים נושאים לעתים קרובות עול מסוג זה, מתוך מחשבה שזו אחריותם ומחויבותם להיות בעלי ציפיות מילדיהם ומצאצאיהם, ובאופן טבעי, הם חושבים ביתר שאת שאלה דברים שעליהם להיות ניחנים בהם. הם חושבים שאם לא היו להם ציפיות מצאצאיהם, הדבר היה זהה לאי-מילוי אחריותם או מחויבותם כלפי צאצאיהם, ושווה ערך לאי-עשיית דברים שעל הורים לעשות. הם חושבים שזה יהפוך אותם להורים רעים, להורים שלא ממלאים את אחריותם. לכן, כשמדובר בעניין הציפיות שיש להורים מצאצאיהם, אנשים יוצרים באופן לא רצוני דרישות שונות מילדיהם. יש להם דרישות שונות כלפי ילדים שונים, בזמנים שונים ובנסיבות שונות. מכיוון שיש להורים סוג כזה של השקפה ועול כשמדובר בילדיהם, הם עושים את הדברים שעליהם לעשות על פי הכללים הבלתי כתובים האלה, ולא משנה אם הם נכונים או שגויים. הורים מציבים דרישות לילדיהם תוך התייחסות לגישות אלה כסוג של מחויבות וכסוג של אחריות, ובה בעת, הם כופים אותן על ילדיהם וגורמים להם לממש אותן. בשיתוף שלנו נפריד עניין זה למספר שלבים; כך זה יהיה ברור יותר.

עוד לפני שילדים מגיעים לבגרות, הוריהם כבר מציבים בפניהם דרישות שונות. כמובן, במסגרת הדרישות השונות הללו, הם גם תולים בהם ציפיות מסוגים שונים. לכן, כאשר הורים תולים ציפיות שונות בילדיהם, הם בעצמם משלמים מחירים שונים ומייצרים סוגים שונים של גישות על מנת לממש את הציפיות הללו. לכן, לפני שהילדים מגיעים לבגרות, ההורים מחנכים אותם בדרכים שונות ויש להם דרישות שונות כלפיהם. לדוגמה, מגיל צעיר מאוד הם אומרים לילדיהם: "אתה צריך ללמוד היטב וללמוד יותר. אתה תהיה טוב יותר מכולם ואחרים לא יתנשאו עליך רק אם תצליח בלימודיך". יש גם הורים שמלמדים את ילדיהם שכאשר הם יגדלו, הם יצטרכו להפגין כלפיהם כיבוד אב ואם, עד כדי כך שכאשר ילדיהם רק בני שנתיים או שלוש, הם תמיד שואלים אותם: "האם תטפל באבא שלך כשתגדל?" וילדיהם עונים: "כן". הם שואלים: "האם תטפל באמא שלך?" "כן." "את מי אתה אוהב יותר, את אבא שלך או את אמא שלך?" "אני אוהב את אבא שלי." "לא, קודם אתה צריך להגיד שאתה אוהב את אמא שלך, ואז להגיד שאתה אוהב את אבא שלך." הילדים לומדים את הדברים האלה מהוריהם. לחינוך של ההורים, בין אם דרך מילים ובין אם דרך דוגמה אישית, יש השפעה עמוקה על הנפש הצעירה של הילדים. כמובן, חינוך זה מקנה להם גם מידה מסוימת של ידע בסיסי, ומלמד אותם שהוריהם הם האנשים שאוהבים ומעריצים אותם יותר מכול בעולם, ושעליהם לציית להוריהם ולכבד אותם יותר מכול. באופן טבעי, הרעיון ש"מכיוון שהוריי הם האנשים הקרובים אלי ביותר בעולם, עליי לציית להם תמיד" נזרע בנפשם הצעירה. בה בעת, צץ רעיון במוחם הצעיר והוא, שמכיוון שהוריהם הם האנשים הקרובים אליהם ביותר, הרי שכל מה שהוריהם עושים חייב להבטיח שילדיהם יוכלו לחיות חיים טובים יותר. כתוצאה מכך, הם חושבים שעליהם לקבל את מעשי הוריהם ללא תנאי; לא משנה באיזה סוג של שיטות ההורים משתמשים, לא משנה אם שיטות אלה אנושיות או לא אנושיות, הם מאמינים שעליהם לקבל את מעשי הוריהם. בגיל שבו אין להם עדיין כל יכולת להבחין בין טוב לרע, החינוך של הוריהם באמצעות מילים או באמצעות דוגמה אישית, נוטע בהם רעיון מסוג זה. תחת הכוונתו של רעיון מסוג זה, הורים יכולים לדרוש מילדיהם לעשות דברים שונים תחת הכְּסוּת שהם רוצים עבורם את הטוב ביותר. אף על פי שחלק מהדברים האלה לא עולים בקנה אחד עם אנושיות, או עם הכישרונות, האיכות או ההעדפות של ילדיהם, בנסיבות אלה, שבהן לילדים אין כל זכות או אוטונומיה לפעול מיוזמתם, אין להם ברירה ואין להם יכולת להתנגד לציפיות ולדרישות, לכאורה, של הוריהם. כל מה שהם יכולים לעשות הוא לציית לכל מילה של הוריהם, לתת להוריהם לעשות את שלהם, להעמיד את עצמם לחסדי הוריהם, ולהניח להוריהם לכוון אותם לנתיב מסוג כלשהו. לכן, לפני שילדיהם מגיעים לבגרות, כל דבר שהורים עושים, בין אם מבלי משים או מתוך כוונות טובות, ישפיע מעט לטובה או לרעה על התנהלותם ומעשיהם של ילדיהם. כלומר, כל מה שההורים יעשו יזרע רעיונות והשקפות שונות בילדיהם, ורעיונות והשקפות אלה יכולים אפילו להיקבר עמוק בתת-המודע של ילדיהם, כך שכאשר הם יהפכו לבוגרים, רעיונות והשקפות אלה עדיין ישפיעו עמוקות על האופן שבו הם יתייחסו לאנשים ולדברים, יתנהלו ויפעלו, ואפילו ישפיעו על הנתיבים שבהם הם יילכו.

לפני שילדים מגיעים לבגרות, אין להם אמצעים כדי להתנגד לסביבות המחייה, למורשת או לחינוך שהוריהם מעבירים אליהם, משום שהם עדיין לא מבוגרים והם עדיין לא מבינים היטב דברים. כשאני מדבר על התקופה שלפני הגעת ילד לבגרות, אני מתכוון לתקופה שבה ילד לא יכול לחשוב או לשפוט באופן עצמאי בין טוב לרע. בנסיבות אלה, ילדים יכולים רק להעמיד את עצמם לחסדי הוריהם. דווקא משום שהורים הם שמקבלים החלטות לגבי כל דבר לפני שילדיהם מגיעים לבגרות, הרי שבעידן הרע הזה, הורים יאמצו שיטות חינוך, השקפות ורעיונות תואמים המבוססים על מגמות חברתיות, כדי להביא לידי כך שילדיהם יעשו דברים מסוימים. לדוגמה, כיום, התחרות בחברה קשה מאוד. הורים מושפעים מאקלים של מגמות וקונצנזוסים חברתיים שונים, ולכן הם מקבלים את המסר שהתחרות קשה, והם ממהרים להעביר אותו לילדיהם. הם מקבלים את התופעה והמגמה שבהן התחרות בחברה קשה מאוד, אך מה שהם מרגישים הוא סוג של לחץ. כשהם מרגישים את הלחץ הזה, הם ממהרים לחשוב על ילדיהם והם אומרים: "כיום התחרות בחברה כל כך קשה, זה לא היה כך כשהיינו צעירים. אם ילדינו ילמדו, יעבדו ויתייחסו לחברה, לאנשים ולדברים שונים באותו אופן שבו אנחנו עשינו זאת, החברה תסלק אותם מיד. לכן, אנחנו צריכים לנצל את העובדה שהם עדיין צעירים, ועלינו להתחיל לעבוד איתם על כך עכשיו – אנחנו לא יכולים להניח לילדים שלנו להפסיד בקו הזינוק". כיום, התחרות בחברה קשה, וכל האנשים תולים תקוות גדולות בילדיהם, וכך הם מעבירים במהירות אל ילדיהם את סוג הלחץ הזה שהם קיבלו מהחברה. האם ילדיהם מודעים לכך? מכיוון שהם עדיין לא מבוגרים, הם לא מודעים לכך כלל. הם לא יודעים אם הלחץ הזה שמגיע מהוריהם נכון או שגוי, או אם עליהם לדחות אותו או לקבל אותו. כשהורים רואים את ילדיהם מתנהגים כך, הם נוזפים בהם: "איך יכולת להיות כל כך טיפש? התחרות בחברה כל כך קשה כיום, ואתה עדיין לא מבין כלום. לך מהר לגן!" באיזה גיל ילדים הולכים לגן? חלקם מתחילים בגיל שלוש או ארבע. מדוע זה? בחברה מסתובב כיום משפט: אתה לא יכול לאפשר לילדים שלך להפסיד בקו הזינוק, החינוך צריך להתחיל מגיל צעיר מאוד. ראו, ילדים קטנים מאוד סובלים, ומתחילים ללכת לגן בגיל שלוש או ארבע. ובאיזה סוג של גן ילדים אנשים בוחרים? בגנים רגילים הגננות משחקות לעתים קרובות עם הילדים משחקים כמו "הנשר והתרנגולות", כך שההורים חושבים שהם לא יכולים לבחור בגנים כאלה. הם מאמינים שעליהם לבחור בגן יוקרתי, דו לשוני. מבחינתם, לימוד שפה אחת בלבד אינו מספיק. כאשר ילדים עדיין לא מדברים היטב את שפת אמם, הם צריכים ללמוד שפה שנייה. האם זה לא מקשה על ילדים? אך מה אומרים ההורים? "אנחנו לא יכולים לאפשר לילד שלנו להפסיד בקו הזינוק. כיום יש ילדים בני שנה אחת שמטפלות מלמדות אותם בביתם. הורי הילדים דוברים את שפת אמם, והמטפלות דוברות שפה שנייה ומלמדות את הילדים אנגלית, ספרדית או פורטוגזית. הילד שלנו כבר בן ארבע, הוא כבר קצת מבוגר מדי. אם לא נתחיל ללמד אותו עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי. אנחנו צריכים להתחיל ללמד אותם כמה שיותר מוקדם, ולמצוא גן שמלמד בשתי שפות, ושבו למורות יש תואר ראשון ושני". אנשים אומרים: "בית ספר כזה יקר מדי". הם משיבים: "זה בסדר. יש לנו בית גדול; אנחנו יכולים לעבור לבית קטן יותר. נמכור את הבית שלנו שבו יש שלושה חדרי שינה ונחליף אותו בבית עם שני חדרי שינה. נחסוך את הכסף הזה ונשתמש בו כדי לשלוח את הילד שלנו לגן יוקרתי". לא מספיק להם לבחור בגן טוב, הם חושבים שהם צריכים להשיג מורים שיעזרו לילדיהם ללמוד בזמנם הפנוי לאולימפיאדת המתמטיקה. גם אם ילדיהם לא אוהבים ללמוד זאת מטבעם, עדיין עליהם לעשות זאת, ואם הם ייכשלו בלימודיהם, הם יצטרכו ללמוד מחול. אם הם לא יהיו טובים במחול, הם ילמדו לשיר. אם הם לא יהיו טובים בשירה, והוריהם יראו שיש להם מבנה טוב וידיים ורגליים ארוכות, הם יחשבו שאולי הם יכולים להיות דוגמנים. ואז הם ישלחו אותם לבית ספר לאמנויות ללמוד דוגמנות. כך הורים שולחים את ילדיהם בני הארבע או החמש לפנימיות, ומשפחותיהם עוברות מבתים עם שלושה חדרי שינה לבתים עם שני חדרי שינה, מבתים עם שני חדרי שינה לבתים עם חדר שינה אחד ומבתים עם חדר שינה אחד לבתים שכורים. מספר שיעורי העזר שילדיהם משתתפים בהם מחוץ לבית הספר גדל יותר ויותר, ובתיהם הולכים ונעשים קטנים. יש הורים שאפילו מעבירים את כל המשפחה שלהם לדרום, לצפון, עוברים הלוך ושוב כדי שהילדים שלהם יוכלו ללכת לבתי ספר טובים, ובסופו של דבר הם כבר לא יודעים לאן ללכת, ילדיהם לא יודעים איפה עיר הולדתם, והכל הופך לתסבוכת גדולה. הורים משלמים מחירים שונים למען עתיד ילדיהם לפני שהם מגיעים לבגרות, כדי שהם לא יפסידו בקו הזינוק, כדי שהם יוכלו להסתגל לחברה הזו שהופכת תחרותית יותר ויותר, וכדי שתהיה להם עבודה טובה והכנסה יציבה בעתיד. יש הורים מוכשרים מאוד, הם מנהלים עסקים גדולים או משמשים כפקידים בכירים, והם משקיעים בילדיהם השקעות עצומות וגדולות. יש הורים לא כל כך מוכשרים, אך בדיוק כמו אנשים אחרים, הם רוצים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יוקרתיים, לחוגים שונים לאחר שעות הלימודים בבית הספר, לשיעורי מחול, לשיעורי אמנות, ללמוד שפות שונות ומוסיקה, ובכך הם מפעילים לחץ רב על ילדיהם וגורמים להם לכאב. ילדיהם חושבים: "מתי ירשו לי לשחק קצת? מתי אגדל ואוכל לקבל החלטות כמו מבוגרים? מתי לא אצטרך יותר ללכת לבית הספר, כמו המבוגרים? מתי אוכל לצפות קצת בטלוויזיה, לשכוח מכל זה ולצאת לטייל איפשהו לבד, בלי שההורים שלי יובילו אותי?" אך הוריהם אומרים לעתים קרובות: "אם לא תלמד, תצטרך להתחנן לאוכל בעתיד. תראה כמה מעט אפשר לצפות ממך! עדיין לא הגיע הזמן שתשחק, תוכל לשחק כשתהיה גדול יותר! אם תשחק עכשיו, לא תצליח בעתיד; אם תשחק מאוחר יותר, תוכל ליהנות הרבה יותר, תוכל לטייל בעולם. האם לא ראית את כל האנשים העשירים האלה בעולם – האם הם שיחקו כשהיו צעירים? הם רק למדו". הוריהם פשוט משקרים להם. האם הוריהם ראו במו עיניהם שאותם אנשים עשירים רק למדו ולא שיחקו אף פעם? האם הם מבינים את העניין הזה? כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם לא למדו באוניברסיטה – זו עובדה. לפעמים, כשהורים מדברים, הם רק מטעים את ילדיהם. לפני שילדים מגיעים לבגרות, הוריהם מספרים להם כל מיני שקרים כדי לשלוט טוב יותר בעתידם ולגרום להם לציית. כמובן, גם הם עומדים בכל מיני סוגים של סבל ומשלמים על כך כל מיני מחירים. זוהי כביכול "אהבת הורה ראויה לשבח".

הורים תולים תקוות רבות בכך שילדיהם יממשו את ציפיותיהם. כתוצאה מכך, הם לא רק מחנכים ומדריכים את ילדיהם ומשפיעים עליהם בדבריהם, אלא שבה בעת הם גם משתמשים בפעולות קונקרטיות כדי לווסת את ילדיהם, וכדי לגרום לילדיהם לציית להם, ולפעול ולחיות על פי המסלול שהם ייעדו ועל פי הכיוון שהם קבעו עבורם. לא משנה אם ילדיהם מוכנים לעשות זאת או לא, בסופו של דבר ההורים אומרים רק דבר אחד: "אם לא תקשיב לי, אתה תצטער על כך! אם לא תציית לי ולא תתייחס עכשיו ללימודים שלך ברצינות, ויום אחד תתחרט על כך, אל תבוא אלי, אל תגיד שלא אמרתי לך את זה!" פעם הלכנו לבניין כלשהו כדי לטפל בכמה עניינים, וראינו כמה מובילים משקיעים מאמץ רב בהעברת רהיטים במעלה המדרגות. מולם הייתה אם שירדה עם בנה במורד המדרגות. אם אדם רגיל היה רואה את המחזה הזה, הוא היה אומר: "יש כאן אנשים שמעבירים רהיטים, בוא נפנה להם את הדרך". האנשים היורדים במדרגות היו צריכים למהר ולפנות את הדרך, בלי להיתקל במשהו ומבלי להפריע למובילים. אך כשהאם ראתה את המחזה הזה, היא ניצלה את ההזדמנות כדי להתחיל לתרגל קצת הדרכה מַצָּבִית. אני עדיין זוכר מה היא אמרה בצורה מאוד ברורה. מה היא אמרה? היא אמרה: "תראה כמה כבדים הדברים שהם מעבירים וכמה זה מעייף. כשהם היו ילדים, הם לא התייחסו ברצינות ללימודים ועכשיו הם לא יכולים למצוא עבודות טובות, אז הם צריכים להוביל רהיטים ולעבוד קשה מאוד. אתה מבין את זה?" נראה היה שהבן מבין חלקית ומאמין שמה שאמו אמרה נכון. הבעה כנה של פחד, אימה ואמונה הופיעה בעיניו, והוא הנהן בראשו והביט שוב במובילים. האם ניצלה הזדמנות זו ומיהרה להטיף לבנה, ואמרה לו: "אתה רואה? אם לא תתייחס ברצינות ללימודים עכשיו כשאתה צעיר, כשתגדל תצטרך להוביל רהיטים ולעבוד קשה מאוד כדי להתפרנס". האם האמירות הללו היו נכונות? (לא.) באיזה אופן הן לא היו נכונות? האם הזו ניצלה כל הזדמנות כדי להטיף לבנה – מה לדעתכם היה הלך הרוח של בנה כשהוא שמע זאת? האם הוא היה מסוגל להבחין אם האמירות האלה נכונות או שגויות? (לא.) אם כך, מה הוא חשב? ("אם לא אתייחס ברצינות ללימודים שלי, אצטרך לעבוד קשה מאוד בעתיד".) הוא חשב: "אוי לא, כל האנשים שצריכים לעבוד קשה מאוד לא התייחסו ללימודים שלהם ברצינות. אני חייב להקשיב לאמא שלי ולהצליח בלימודים. אמא שלי צודקת, כל מי שלא לומד צריך לעבוד קשה מאוד". הרעיונות שהוא מקבל מאמו הופכים בלבו לאמיתות לכל החיים. אמרו לי, האין האם הזאת טיפשה? (כן, היא טיפשה.) באיזה אופן היא טיפשה? אם היא משתמשת בעניין הזה כדי לאלץ את בנה ללמוד, האם בנה יגיע למשהו בוודאות? האם הדבר יבטיח שבעתיד הוא לא יצטרך לעבוד קשה מאוד או להזיע? האם נכון מצידה להשתמש בעניין הזה, בסצנה הזאת, כדי להפחיד את בנה? (זה דבר רע לעשות זאת.) הדבר יטיל צל על כל חייו של בנה. זה לא דבר טוב. גם אם הילד הזה ישיג מעט הבחנה לגבי המילים האלה כשהוא יגדל, עדיין יהיה לו קשה להסיר מליבו ומתת-המודע שלו את התיאוריה הזו שאמו ביטאה. במידה מסוימת, התיאוריה הזו תטעה אותו, תכבול את מחשבותיו, ותכוון את השקפותיו על דברים. רוב הציפיות שיש להורים מילדיהם לפני שהם נעשים מבוגרים הן שהם יוכלו ללמוד הרבה, להתאמץ מאוד, להיות חרוצים ולעמוד בציפיות שלהם. לכן, לפני שילדיהם נעשים בוגרים, הורים עושים הכול למען ילדיהם, יהיה המחיר אשר יהיה, הם מקריבים את נעוריהם, שנותיהם וזמנם, כמו גם את בריאותם ואת חייהם הרגילים, ויש הורים שאפילו מוותרים על עבודתם שלהם, על שאיפותיהם הישנות, או אפילו על אמונתם שלהם, כדי להכשיר את ילדיהם ולעזור להם ללמוד כשהם הולכים לבית הספר. בכנסייה יש לא מעט אנשים שמבלים את כל זמנם עם ילדיהם ומכשירים אותם לכך שהם יהיו לצדם כשהם יגדלו ויהיו מבוגרים, שהם יצליחו בקריירה שלהם ושיהיו להם עבודות יציבות בעתיד, וכדי שהם יצליחו בעבודתם. הורים אלה לא הולכים לכינוסים ולא מבצעים חובות. בלבם יש להם דרישות מסוימות לגבי אמונתם-שלהם, ויש להם מעט נחישות ושאיפות, אך מכיוון שהם לא יכולים לוותר על הציפיות שלהם מילדיהם, הם בוחרים להתלוות אליהם בתקופה הזו, לפני שילדיהם מגיעים לבגרות, והם זונחים את חובותיהם שלהם כיצירי בריאה ואת עיסוקיהם ביחס לאמונתם. זה הדבר הטרגי ביותר. יש הורים שמשלמים מחירים רבים כדי להכשיר את ילדיהם להיות שחקנים, אמנים, סופרים או מדענים, וכדי לאפשר לילדיהם לעמוד בציפיותיהם. הם עוזבים את עבודתם, נוטשים את הקריירה שלהם, ועוד יותר מכך, הם נוטשים את חלומותיהם ואת הדברים שמסבים להם הנאה כדי ללוות את ילדיהם. יש הורים שאפילו מוותרים על חיי הנישואים שלהם למען ילדיהם. לאחר שהם מתגרשים, הם לוקחים על עצמם את העול הכבד של גידול ילדיהם והכשרתם לבדם, הם מהמרים על חייהם לטובת ילדיהם ומקדישים אותם לעתיד ילדיהם, רק כדי שילדיהם יוכלו לממש את ציפיותיהם. יש גם הורים שעושים דברים רבים שאסור להם לעשות. לפני שילדיהם מגיעים לבגרות, הם משלמים מחירים מיותרים רבים, מקריבים את זמנם, את בריאותם הגופנית ואת עיסוקיהם, כדי שבעתיד ילדיהם יוכלו להתקדם בעולם ולהתבסס בחברה. מבחינה אחת, עבור ההורים אלה קורבנות מיותרים. מבחינה אחרת, גישות אלה מטילות על ילדיהם לחץ ועול עצומים לפני שהם מגיעים לבגרות. הסיבה לכך היא שהוריהם שילמו מחירים רבים מדי, הם השקיעו מעצמם יותר מדי, בין אם במונחים של כסף, זמן או אנרגיה. עם זאת, לפני שילדים אלה מגיעים לבגרות, וכאשר אין להם עדיין יכולת להבחין בין טוב לרע, אין להם ברירה; הם יכולים רק להניח להוריהם להתנהג כך. גם אם בעמקי נפשם יש להם מחשבות מסוימות, הם עדיין מצייתים למעשי הוריהם. בנסיבות אלה, ילדים מתחילים לחשוב מבלי משים שהוריהם משלמים מחירים כה גדולים כדי להכשיר אותם, ושהם לא יוכלו לגמול להוריהם או לפצות אותם לחלוטין בחיים האלה. כתוצאה מכך, בזמן שהוריהם מכשירים אותם ומלווים אותם, הם חושבים שהדברים היחידים שהם יכולים לעשות, הדברים היחידים שהם יכולים לבצע כדי לגמול להוריהם, הם לשמח אותם, להשיג דברים גדולים כדי לרצות אותם ולא לאכזב אותם. באשר להורים, בתקופה זו, לפני שילדיהם מגיעים לבגרות, לאחר ששילמו את המחירים הללו, וככל שציפיותיהם מילדיהם גדלות יותר ויותר, הלך הרוח שלהם הופך בהדרגה לדרישה מילדיהם. כלומר, לאחר שההורים שילמו את המחירים האלה, לכאורה, ועשו את המאמצים האלה, לכאורה, הם דורשים מילדיהם להצליח בכל מחיר ולהשיג דברים גדולים כדי לגמול להם. לכן, בין אם אנו מסתכלים על כך מנקודת מבט של הורה או של ילד, בתוך מערכת היחסים הזו של "להשקיע מעצמך למען" ו"להיות מי שמשקיעים בו", הציפיות שיש להורים מילדיהם גדלות יותר ויותר. "הציפיות שלהם גדלות יותר ויותר" זו דרך נחמדה לומר זאת. למעשה, בעמקי ליבם של ההורים, ככל שהם משקיעים יותר מעצמם ומקריבים יותר, כך הם חושבים יותר שילדיהם צריכים לגמול להם בהצלחתם, ובו בזמן, הם חושבים עוד יותר שילדיהם חייבים להם. ככל שההורים משקיעים מעצמם יותר, וככל שיש להם יותר תקוות, כך הציפיות שלהם נעשות גדולות יותר, וכך גדלות הציפיות שלהם שילדיהם יגמלו להם. הציפיות שיש להורים מצאצאיהם לפני שהם מגיעים לבגרות, החל מהציפיה "הם צריכים ללמוד הרבה דברים, הם לא יכולים להפסיד בקו הזינוק" ועד "כשהם יגדלו הם יצטרכו להתקדם בעולם ולהתבסס בחברה", הופכות בהדרגה לסוג של דרישה שהם מציבים לילדיהם. דרישה זו היא: כשתגדל ותבסס את עצמך בחברה, אל תשכח את השורשים שלך, אל תשכח את הוריך, קודם כול עליך לגמול להורים שלך, עליך להפגין כלפיהם כיבוד אב ואם ולעזור להם לחיות חיים טובים, כי הם המיטיבים שלך בעולם הזה, הם האנשים שהכשירו אותך; העובדה שאתה מבוסס כעת בחברה, כמו גם כל הדברים שמהם אתה נהנה, וכל מה שיש לך, נרכשו בזכות המאמצים הקפדניים של הוריך, כך שעליך לגמול להם במהלך שארית חייך, לפצות אותם ולהיות טוב אליהם. הציפיות שיש להורים מילדיהם לפני שהם מגיעים לבגרות – שילדיהם יתבססו בחברה ויתקדמו בעולם – מתפתחות לכך והופכות בהדרגה מציפייה רגילה מאוד של הורה לסוג של דרישה ושידול של הורים כלפי ילדיהם. נניח שבתקופה שטרם הגעתם לבגרות, ילדיהם לא מקבלים ציונים טובים; נניח שהם מתמרדים, שהם לא רוצים ללמוד והם לא מצייתים להוריהם. ההורים שלהם יאמרו: "אתה חושב שקל לי? למען מי לדעתך אני עושה את כל זה? אני עושה את זה לטובתך שלך, לא? כל מה שאני עושה הוא בשבילך, ואתה לא מעריך את זה. אתה טיפש?" הם ישתמשו במילים אלה כדי לאיים על ילדיהם וכדי להחזיק בהם כבני ערובה. האם גישה כזו נכונה? (לא.) היא לא נכונה. החלק ה"אצילי" הזה בהורים הוא גם החלק הנתעב בהם. מה בדיוק שגוי במילים האלה? (ציפיות ההורים מילדיהם והכשרתם הם מאמצים חד צדדיים. הם מטילים לחץ מסוים על ילדיהם, גורמים להם ללמוד תחום כזה או אחר כדי שיהיו להם סיכויים טובים, כדי שהם יוכלו להתגאות בהם, וכדי שבעתיד ילדיהם יפגינו כלפיהם כיבוד אב ואם. במציאות, כל מה שהורים עושים הוא למען עצמם.) אם נניח בצד את העובדה שהורים הם אנוכיים ואינטרסנטים, ונדבר רק על הרעיונות שהם מחדירים בילדיהם לפני שהם מגיעים לבגרות, ועל הלחץ שהם מפעילים עליהם בדרישה שהם ילמדו תחום זה או אחר, שלאחר שיגדלו יעסקו בקריירה כזו או אחרת, ושישיגו הצלחה כזו או אחרת – מה טבען של גישות אלה? לעת עתה, לא נעריך מדוע הורים עושים את הדברים האלה, או אם הגישות הללו ראויות או לא. תחילה נשתף על טבען של גישות אלה וננתח אותן, ונמצא נתיב מדויק יותר ליישום בפועל שתתבסס על הניתוח שלנו לגבי מהות הגישות הללו. אם נשתף על היבט זה של האמת ונבין אותו מנקודת מבט זו, הנתיב יהיה מדויק.

קודם כול, האם הדרישות והגישות הללו שיש להורים ביחס לילדיהם נכונות או שגויות? (הן שגויות.) אם כך, מאין נובעת האשמה העיקרית בסופו של דבר, כשמדובר בגישות האלה שבהן הורים משתמשים ביחס לילדיהם? האין אלה הציפיות של ההורים מילדיהם? (כן.) בתודעתם הסובייקטיבית, ההורים מדמיינים, מתכננים וקובעים דברים שונים לגבי עתיד ילדיהם, וכתוצאה מכך הם מייצרים את הציפיות האלה. הציפיות האלה ממריצות את ההורים לדרוש מילדיהם ללמוד מיומנויות שונות, ללמוד תיאטרון, מחול או אמנות וכן הלאה. הם דורשים שילדיהם יהפכו לאנשים מוכשרים, ושבעתיד הם יהיו ממונים ולא כפופים. הם דורשים שילדיהם יהיו פקידים בכירים ולא חיילים פשוטים; הם דורשים שילדיהם יהיו מנהלים, מנכ"לים ומנהלים בכירים שיעבדו עבור אחת מ-500 החברות המובילות בעולם, וכן הלאה. כל אלה הם הרעיונות הסובייקטיביים של ההורים. לפני שילדים מגיעים לבגרות, האם יש להם מושג כלשהו לגבי תוכן הציפיות של הוריהם? (לא.) אין להם כל מושג לגבי הדברים האלה, הם לא מבינים אותם. מה ילדים קטנים מבינים? הם מבינים רק שעליהם ללכת לבית הספר כדי ללמוד לקרוא, שהם צריכים ללמוד היטב, להיות ילדים טובים ולהתנהג כראוי. זה כשלעצמו די טוב. הדברים שילדים מבינים הם שעליהם ללכת לבית הספר כדי להשתתף בשיעורים בהתאם ללוחות הזמנים שנקבעו להם, ולחזור הביתה כדי לסיים את שיעורי הבית שלהם – שאר הדברים שעליהם לעשות הם רק לשחק, לאכול, לדמיין, לחלום וכן הלאה. לפני שילדים מגיעים לבגרות, אין להם כל מושג לגבי הדברים הלא ידועים בנתיבי חייהם, והם גם לא מדמיינים כלום לגביהם. כשהילדים האלה מגיעים לבגרות, כל הדברים שהם מדמיינים או מחליטים לגביהם, מגיעים מהוריהם. לכן, הציפיות השגויות שיש להורים מילדיהם אינן קשורות כלל לילדיהם. ילדים צריכים רק להבחין במהות הציפיות של הוריהם. על מה מתבססות הציפיות הללו של ההורים? מאין הן באות? הן באות מהחברה ומהעולם. המטרה של כל הציפיות הללו של ההורים היא לאפשר לילדים להסתגל לעולם הזה ולחברה הזו, להתבסס בחברה, להשיג עבודה בטוחה, משפחה יציבה ועתיד יציב, ולהימנע מכך שהעולם או החברה יסלקו אותם, כך שלהורים יש ציפיות סובייקטיביות שונות מצאצאיהם. לדוגמה, המקצוע מהנדס מחשבים אופנתי למדי כיום. יש אנשים שאומרים: "הילד שלי יהיה בעתיד מהנדס מחשבים. הוא יוכל להרוויח הרבה כסף בתחום הזה, לעבוד בסביבת מחשב כל היום, ולעסוק בהנדסת מחשב. זה יגרום לכך שגם אני אֵרָאֶה טוב!" בנסיבות אלה, כאשר לילדים אין כל מושג על שום דבר, הוריהם מכתיבים את עתידם. האין זה פסול? (אכן, כן.) ההורים תולים תקוות בילדיהם אך ורק על בסיס דרכו של מבוגר להסתכל על דברים, כמו גם על פי השקפותיו, נקודות מבטו והעדפותיו של מבוגר לגבי עניינים בעולם. האין זה סובייקטיבי? (כן.) אם לנסח זאת בצורה יפה, ניתן לומר שזה סובייקטיבי, אך מה זה באמת? איזו פרשנות אחרת יש לסובייקטיביות זו? האין זו אנוכיות? האין זו כפייה? (אכן, כן.) אתה אוהב עבודה זו או אחרת, וקריירה זו או אחרת, אתה נהנה להתבסס, לחיות חיי זוהר, לשמש כפקיד בכיר או להיות עשיר בחברה, ולכן אתה גורם גם לילדיך לעשות את הדברים האלה, להיות אנשים כאלה וללכת בנתיב כזה – אך האם הם ייהנו לחיות בסביבה הזו ולעסוק בעתיד בעבודה הזו? האם זה מתאים להם? מה היעוד שלהם? מהם ההסדרים וההחלטות של האל לגביהם? האם אתה יודע את הדברים האלה? יש אנשים שאומרים: "לא אכפת לי מהדברים האלה, מה שחשוב לי הם הדברים שאני, כהורה, אוהב. אני אתלה בהם תקוות על סמך ההעדפות שלי". האין זה אנוכי מאוד? (אכן, כן.) זה כה אנוכי! אם לנסח זאת יפה, זה מאוד סובייקטיבי, הם קובעים את כל הכללים בעצמם, אך מה זה במציאות? זוהי אנוכיות! ההורים האלה לא מתחשבים באיכותם או בכישרונותיהם של ילדיהם, ולא אכפת להם מהסידורים שהאל קבע לגבי גורלו וחייו של כל אדם. הם לא מתחשבים בדברים האלה, הם פשוט כופים את העדפותיהם, את כוונותיהם ואת תוכניותיהם על ילדיהם באמצעות משאלות לבם. יש אנשים שאומרים: "אני צריך לכפות את הדברים האלה על הילד שלי. הוא צעיר מדי מכדי להבין אותם, ועד שהוא יבין אותם, כבר יהיה מאוחר מדי". האם זה המצב? (לא.) אם באמת יהיה זה מאוחר מדי, הרי שזה גורלו, הדבר לא באחריות הוריו. אם אתה כופה על ילדיך את הדברים שאתה מבין, האם הם יבינו אותם מהר יותר רק משום שאתה מבין אותם? (לא.) אין קשר בין האופן שבו הורים מחנכים את ילדיהם לבין ההחלטות שילדים מקבלים כאשר הם מבינים את העניינים האלה, כמו באיזה נתיב חיים לבחור, באיזה סוג של קריירה לבחור, ואיך ייראו חייהם. יש להם נתיבים משלהם, קצב משלהם וחוקים משלהם. חישבו על כך, כשהילדים קטנים, לא משנה איך הוריהם מחנכים אותם, הידע שלהם על החברה ריק לחלוטין. כאשר הם יתבגרו באנושיות שלהם, הם ירגישו את התחרותיות, את המורכבות ואת האופל של החברה, ואת הדברים השונים שאינם הוגנים בחברה. הורים לא יכולים ללמד את ילדיהם הצעירים את הדברים האלה. גם אם הורים ילמדו את ילדיהם מגיל צעיר: "אתה חייב להסתיר משהו כשאתה מקיים אינטראקציה עם אנשים", הם יתייחסו לכך רק כסוג של דוקטרינה. הם יוכלו לפעול באמת על פי עצת הוריהם רק לאחר שיבינו אותה באמת. כאשר הם לא מבינים את עצת הוריהם, לא משנה כיצד הוריהם ינסו ללמד אותם, עדיין יהיה זה רק סוג של דוקטרינה עבורם. לכן, הרעיון שיש להורים כי: "העולם כל כך תחרותי ואנשים חיים תחת לחץ גדול; אם לא אתחיל ללמד את ילדיי מגיל צעיר מאוד, בעתיד הם ישאו סבל וכאב", האם הוא רעיון בר-קיימא? (לא.) אתה גורם לילדיך לשאת את הלחץ הזה בשלב מוקדם כדי שאולי הם יסבלו פחות בעתיד, והם צריכים לשאת את הלחץ הזה החל מגיל שבו הם עדיין לא מבינים כלום – בעשותך זאת, האם אינך פוגע בילדיך? האם אתה עושה זאת באמת לטובתם? עדיף שהם לא יבינו את הדברים האלה, ואז הם יוכלו לחיות כמה שנים בנינוחות, באושר, ובדרך טהורה ופשוטה. אם הם היו מבינים את הדברים האלה בשלב מוקדם בחייהם, האם זו הייתה ברכה או צרה? (זו הייתה צרה.) כן, זו הייתה צרה.

מה שאנשים צריכים לעשות בכל קבוצת גיל מתבסס על גילם ועל בגרות האנושיות שלהם, ולא על החינוך שהם מקבלים מהוריהם. לפני שילדים מגיעים לבגרות, הם צריכים רק לשחק, ללמוד מעט ידע פשוט ולקבל מעט חינוך בסיסי, הם צריכים ללמוד דברים שונים, כיצד לקיים אינטראקציה עם ילדים אחרים ואיך להסתדר עם מבוגרים, והם צריכים ללמוד איך להתמודד עם כמה דברים סביבם, שאותם הם לא מבינים. לפני שאנשים מגיעים לבגרות, הם צריכים לעשות דברים שילדים עושים. הם לא צריכים לשאת אף אחד מהלחצים, מחוקי המשחק או מהדברים המסובכים שמבוגרים צריכים לשאת. דברים כאלה גורמים נזק פסיכולוגי לאנשים שטרם הגיעו לבגרות, והם לא ברכה. ככל שאנשים לומדים מוקדם יותר על העניינים האלה של המבוגרים, כך המכה לנפשם הצעירה גדולה יותר. לא רק שהדברים האלה כלל לא יעזרו לאנשים בחייהם או בקיומם כשיגיעו לבגרות; להיפך, אם הם ילמדו על הדברים האלה או ייתקלו בהם מוקדם מדי, הם יהפכו לסוג של עול או יטילו צל בלתי נראה על נפשם הצעירה, עד כדי כך שהם עלולים לרדוף אותם כל חייהם. חישבו על כך, כשאנשים צעירים מאוד שומעים על משהו נורא, משהו שהם לא יכולים לקבל, דבר של מבוגרים שהם לעולם לא יוכלו לדמיין או להבין, המחזה הזה או העניין הזה, או אפילו האנשים, הדברים והמילים המעורבים בו, ילוו אותם כל חייהם. הדבר יטיל עליהם סוג של צל, וישפיע על אישיותם ועל שיטות ההתנהלות שלהם בחיים. לדוגמה, כל הילדים שובבים מעט בגיל שש או שבע. נניח שילד ננזף על ידי המורה שלו במהלך השיעור על כך שהוא לחש לחברו לכיתה, והמורה לא רק נוזף בו בצורה עניינית, אלא תוקף אותו באופן אישי, גוער בו ואומר שיש לו פני חמוס ועיני עכברוש, ואפילו נוזף בו באומרו: "ראה עד כמה אי אפשר לצפות ממך לכלום. אתה תהיה לא יוצלח במשך כל חייך! אם לא תלמד קשה, אתה תהיה רק עובד. בעתיד תצטרך להתחנן לאוכל! אתה נראה ממש כמו גנב; קורצת מחומר של של גנב!" למרות שהילד לא מבין את המילים האלה, ולא יודע למה המורה שלו אומר את הדברים האלה, או אם הדברים האלה נכונים או לא, המילים הללו שהן התקפה אישית יהפכו לסוג של כוח רע בלתי נראה בתוך לבו, והן ימוטטו את ההערכה העצמית שלו ויפגעו בו. "יש לך פני חמוס ועיני עכברוש, וראש קטנטן!" – דברי ההתקפה האישיים האלה שאומר המורה שלו ילוו אותו כל חייו. כאשר הוא יבחר קריירה, כאשר הוא יעמוד מול הממונים עליו ומול עמיתיו לעבודה, וכאשר הוא יעמוד מול האחים והאחיות, מילות ההתקפה האישיות הללו שנאמרו על ידי המורה שלו יתפרצו מעת לעת וישפיעו על רגשותיו ועל חייו. כמובן, חלק מהציפיות הלא ראויות שיש להורים שלך ממך, וחלק מהרגשות, מהמסרים, מהמילים, מהמחשבות, מההשקפות וכן הלאה שהם העבירו אליך, גם הם הטילו צל על נפשך הצעירה. מנקודת המבט של התודעה הסובייקטיבית של הוריך, אין להם כוונות רעות, אך בגלל בורותם, ומכיוון שהם בני אדם מושחתים ואין להם שיטות ראויות העולות בקנה אחד עם העקרונות של אופן ההתייחסות אליך, הם יכולים רק לנהות אחר מגמות העולם באופן שבו הם מתייחסים אליך, והתוצאה הסופית היא שהם מעבירים אליך מסרים ורגשות שליליים שונים. בנסיבות שבהן אתה חסר כל הבחנה, כל מה שהוריך אומרים, וכל הרעיונות המוטעים שהוריך מקדמים ומחדירים בך, הופכים להיות דומיננטיים בך משום שאלה הרעיונות שאליהם אתה נחשף תחילה. הם הופכים למטרת החתירה והמאבק שלך לכל חייך. למרות שהציפיות השונות שהוריך מציבים בפניך לפני שאתה מגיע לבגרות הן סוג של מהלומה והרס לנפשך הצעירה, אתה עדיין חי לפי הציפיות של הוריך, אתה מושפע מהמחירים השונים שהם משלמים עבורך, אתה רוצה להבין אותם, לקבל את מעשי החסד השונים שלהם ולהודות להם על כך. כאשר אתה מקבל שהוריך משלמים מחירים שונים ומקריבים קורבנות שונים למענך, אתה מרגיש שאתה חייב להם ובעמקי לבך אתה מתבייש לעמוד מולם, וחושב שיהיה עליך לגמול להם כשתגדל. לגמול על מה? לגמול על הציפיות הבלתי סבירות שלהם ממך? לגמול על ההרס שהם גורמים לך לפני שאתה מגיע לבגרות? האם אין פה בלבול בין שחור ללבן? למעשה, אם מדברים על שורש העניין ומהותו, הציפיות של הוריך ממך הן סובייקטיביות בלבד, הן רק משאלות לב. הן בהחלט לא דברים שבהם ילד צריך לאחוז, או שאותם הוא צריך ליישם בפועל או להביא לידי ביטוי, והם לא משהו שילד זקוק לו. כדי לנהות אחר מגמות העולם, כדי להסתגל לעולם, וכדי לעמוד בקצב ההתקדמות של העולם, הוריך גורמים לך לנהות אחריהם, הם גורמים לך לשאת את הלחץ הזה כפי שהם נושאים אותו, והם גורמים לך לקבל את המגמות הרעות האלה וללכת אחריהן. לכן, ילדים רבים עושים מאמצים ללמוד מיומנויות שונות, קורסים שונים, וסוגים שונים של ידע, לפי הציפיות הנלהבות של הוריהם. הם עוברים מניסיון לרצות את ציפיות הוריהם, לחתירה יזומה אחר המטרות המיועדות להשגה לפי ציפיות הוריהם. במילים אחרות, לפני שאנשים מגיעים לבגרות, הם מקבלים באופן פסיבי את ציפיות הוריהם, וכשהם נעשים בהדרגה מבוגרים, הם מקבלים באופן יזום את הציפיות של התודעה הסובייקטיבית של הוריהם, ומקבלים ברצון סוג זה של לחץ, ואת ההטעיה, את השליטה ואת הכבלים האלה שבאים מהחברה. לסיכום, בכך הם הופכים בהדרגה ממשתתפים פסיביים למשתתפים פעילים. בדרך זו, הוריהם מרוצים. גם לילדים יש תחושה של שלווה פנימית, והם מרגישים שהם לא אכזבו את הוריהם, שסוף סוף הם נתנו להוריהם את מה שהם רצו, ושהם אכן התבגרו – לא רק שהם גדלו להיות מבוגרים, אלא שהם הפכו לאנשים מוכשרים בעיני הוריהם ועמדו בציפיותיהם. למרות שאנשים אלה מצליחים להפוך לאנשים מוכשרים בעיני הוריהם כאשר הם הופכים לבוגרים, ועל פני השטח נראה כאילו המחירים שהוריהם שילמו תוגמלו, ושהציפיות של הוריהם מהם לא הסתיימו בלא-כלום, מהי המציאות? ילדים אלה הצליחו להפוך לבובות של הוריהם, הם הצליחו להיות בעלי חוב גדול להוריהם, הם הצליחו לנצל את שארית חייהם כדי להגשים את ציפיות הוריהם, לדבוק בתוכנית של הוריהם, להביא הערכה ויוקרה להוריהם, והם הצליחו לרצות את הוריהם, להיות גאוותם ושמחתם. לאן שהוריהם ילכו, הם יזכירו את ילדיהם: "הבת שלי היא מנהלת חברה כזו וכזו". "הבת שלי היא מעצבת של מותג מפורסם". "הבת שלי ברמה כזו וכזו בשפה הזרה הזאת, היא יכולה לדבר אותה ברהיטות, היא מתרגמת לשפה כזו וכזו". "הבת שלי מהנדסת מחשבים". ילדים אלה הצליחו להפוך לגאוות הוריהם ולשמחתם, והם הצליחו להפוך לצללים של הוריהם. הסיבה לכך היא שהם ישתמשו באותן שיטות כדי לחנך ולהכשיר את ילדיהם שלהם. הם חושבים שהוריהם הצליחו להכשיר אותם, ולכן הם יעתיקו את שיטות החינוך של הוריהם כדי להכשיר את ילדיהם שלהם. בדרך זו, ילדיהם יצטרכו לשאת את אותם אומללות, סבל טרגי והרס כפי שהם חוו מהוריהם.

לפני שילדים מגיעים לבגרות, כל מה שהוריהם עושים כדי שהציפיות שלהם מילדיהם יתממשו מנוגד למצפון, להיגיון ולחוקי הטבע. יתר על כן, הדבר מנוגד לקביעתו של האל ולריבונותו. אף על פי שלילדים אין את היכולת להבחין בין טוב לרע או לחשוב באופן עצמאי, גורלם עדיין נתון לריבונותו של האל, הוריהם אינם שולטים בו. לכן, מלבד הציפיות מילדיהם הקיימות בתודעתם, הורים טיפשים מבצעים יותר פעולות, מקריבים יותר קורבנות ומשלמים יותר מחירים מבחינת התנהגותם, כשהם עושים כל מה שהם רוצים ומוכנים לעשות למען ילדיהם, בין אם מדובר בהוצאת כספים, זמן, אנרגיה או דברים אחרים. אף על פי שהורים עושים את הדברים האלה מרצון, אלה דברים לא אנושיים, וזו לא האחריות שהורים צריכים למלא; הם כבר חורגים מהיקף יכולותיהם ומאחריותם הראויה. מדוע אני אומר זאת? משום שהורים מתחילים לנסות לתכנן את עתיד ילדיהם ולשלוט בו לפני שהם מגיעים לבגרות, והם גם מנסים לקבוע את עתיד ילדיהם. האין זה טיפשי? (כן.) לדוגמה, נניח שהאל קבע שאדם יהיה עובד רגיל, ושבחיים האלה הוא יוכל להרוויח רק שכר בסיסי שיספק לו מזון ולבוש, אך הוריו מתעקשים שהוא יהפוך לידוען, לאדם עשיר, לפקיד בכיר, ולפני שהוא מגיע לבגרות הם מתכננים ומסדרים דברים לעתידו, הם משלמים סוגים שונים של מחירים, לכאורה, ומנסים לשלוט בחייו ובעתידו. האין זה טיפשי? (אכן, כן.) למרות שהילד שלהם מקבל ציונים די טובים, הולך ללמוד באוניברסיטה, לומד ורוכש מיומנויות שונות כשהוא מגיע לבגרות, כשבסופו של דבר הוא מחפש עבודה, לא משנה איך הוא מחפש, הוא עדיין מוצא את עצמו עובד רגיל. לכל היותר, יש לו מזל והוא נעשה מנהל עבודה, וזה כבר טוב. בסופו של דבר, הוא מרוויח משכורת בסיסית בלבד, ולעולם הוא לא מסוגל להרוויח משכורת של פקיד בכיר או של אדם עשיר כפי שהוריו דרשו. הוריו תמיד רצו שהוא יצליח בעולם, שירוויח כסף רב, שיהיה פקיד בכיר, כדי שגם הם יוכלו ליהנות מהצלחתו. הם מעולם לא ציפו שבחיים האלה גורלו יהיה להיות עובד רגיל, אף על פי שהוא תפקד כל כך טוב בבית הספר והיה צייתן כל כך, ולמרות שהם שילמו עבורו מחירים כה רבים, ואף על פי שהוא למד באוניברסיטה כשגדל. אם הם היו יכולים לצפות זאת, הם לא היו מייסרים את עצמם כל כך באותו זמן. אך האם הורים יכולים להימנע מלייסר את עצמם? (לא.) הורים מוכרים את בתיהם, את אדמתם, את רכוש משפחתם, ויש כאלה שאפילו מוכרים כליה כדי שילדיהם יוכלו ללמוד באוניברסיטאות מפורסמות. כשהילד לא מסכים לזה, האם אומרת: "יש לי שתי כליות. אם אאבד אחת, עדיין תהיה לי כליה אחת. אני כבר זקנה, אני צריכה רק כליה אחת". מה מרגיש הילד שלה כשהוא שומע זאת? "אני לא יכול לתת לך למכור את הכליה שלך גם אם זה אומר שאני לא אלמד באוניברסיטה". והאם אומרת: "לא תלך לאוניברסיטה? אתה ילד לא ממושמע, אתה ילד שלא מכבד את הוריו! למה אני מוכרת את הכליה שלי? האם זה לא כדי שתוכל להצליח בעתיד?" הילד נרגש כשהוא שומע זאת וחושב: "אם כך, אמא מסוגלת למכור את הכליה שלה. אני לא אאכזב אותה". בסופו של דבר, האם באמת עושה זאת – היא מוכרת כליה למען העתיד של הילד שלה – ובסופו של דבר, הילד שלה נעשה רק עובד, ולא מצליח בחייו. אז האם מכרה כליה, וכל מה שהיא קיבלה בתמורה היה עובד – האם הדבר ראוי? (לא.) בסופו של דבר, האם רואה זאת ואומרת: "הגורל שלך הוא שתהיה רק עובד. אם הייתי יודעת זאת קודם, לא הייתי מוכרת כליה כדי לשלוח אותך לאוניברסיטה. היית יכול פשוט להמשיך ולהיות עובד, נכון? מה היה הטעם שתלמד באוניברסיטה?" מאוחר מדי! מי גרם לה להתנהג אז בצורה כל כך מטופשת? מי גרם לה להשתעשע ברעיון שהילד שלה יהיה פקיד בכיר וירוויח כסף רב? היא הייתה מסונוורת מתאוות בצע, זה הגיע לה! היא שילמה כל כך הרבה מחירים למען הילד שלה, אבל האם הילד שלה חייב לה משהו? לא. היא שילמה את המחירים האלה מרצונה, והיא קיבלה את מה שמגיע לה! גם אם היא הייתה מוכרת שתי כליות, זה היה מרצון. יש אנשים שמוכרים את קרניות עיניהם כדי לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטאות יוקרתיות, יש אנשים שמוכרים את הדם שלהם, יש אנשים שמקריבים את כל מה שיש להם ומוכרים את רכוש משפחתם, והאם זה שווה את זה? הם חושבים שאם הם ימכרו מעט דם או איבר מגופם הם יוכלו לקבוע את עתידו של אדם ולשנות את גורלו. האם זה אפשרי? (לא.) אנשים הם כל כך טיפשים! הם מחפשים החזר מהיר, הם מסונוורים מיוקרה ורווח. הם חושבים תמיד, "טוב, ככה זה בחיים שלי", ולכן הם תולים את תקוותיהם בילדיהם. האם זה אומר שגורל ילדיהם יהיה בוודאות טוב יותר משלהם? שהילדים שלהם יוכלו להצליח בעולם? שהם יהיו שונים? איך ייתכן שאנשים יהיו טיפשים כל כך? האם הם חושבים שרק בגלל שיש להם ציפיות גבוהות מילדיהם, הם יהיו בוודאות נעלים על אחרים ויעמדו בציפיות שלהם? גורלם של אנשים לא נקבע על ידי הוריהם, הוא נקבע על ידי האל. כמובן, אף הורה לא רוצה לראות את ילדיו הופכים לקבצנים. אבל למרות זאת, אל להם להתעקש שילדיהם יצליחו בעולם וייעשו פקידים בכירים או אנשים בולטים במעמד הגבוה של החברה. מה טוב בלהיות במעמד הגבוה של החברה? מה טוב בלהצליח בעולם? זו בִיצה טובענית, אלה לא דברים טובים. האם זה דבר טוב להיות ידוען, דמות נעלה, סופרמן, או אדם בעל עמדה ומעמד? החיים הנוחים ביותר הם חייו של אדם רגיל. מה רע בחייו של אדם שהוא קצת יותר עני, שחייו מעט יותר קשים ומעייפים, ושהאוכל שלו ובגדיו פחות טובים? דבר אחד מובטח, מכיוון שאינך חי בקרב המגמות החברתיות של המעמד הגבוה בחברה, לפחות תחטא פחות ותעשה פחות דברים כדי להתנגד לאל. כאדם רגיל, לא תתמודד עם פיתויים גדולים או תכופים. למרות שחייך יהיו מעט יותר קשים, לפחות לא תהיה עייף ברוחך. חשוב על כך, כעובד, כל מה שאתה צריך לדאוג לו הוא לוודא שתוכל לאכול שלוש ארוחות ביום. זה שונה כשאתה פקיד בכיר. עליך להילחם על מעמדך ולא תדע מתי יבוא היום שמעמדך כבר לא יהיה בטוח. וזה לא יסתיים בכך, האנשים שפגעת בהם יחפשו אותך כדי לסגור איתך חשבון והם יענישו אותך. חייהם של ידוענים, של אנשים חשובים ושל אנשים עשירים הם חיים מעייפים מאוד. אנשים עשירים תמיד מפחדים שבעתיד הם לא יהיו כל כך עשירים, ושאם זה יקרה, הם לא יוכלו להמשיך כך. ידוענים דואגים תמיד שההילות שלהם ייעלמו והם תמיד רוצים להגן עליהן מחשש שהם יסולקו על ידי העידן הזה והמגמות הללו. החיים שלהם כל כך מעייפים! הורים לא רואים אף פעם את הדברים האלה, הם תמיד רוצים לדחוף את ילדיהם ללב המאבק הזה, ושולחים אותם למאורות האריות ולבִּיצות האלה. האם להורים יש באמת כוונות טובות? אם אומר שאין להם כוונות טובות, לא תהיו מוכנים לשמוע זאת. אם אומר שהציפיות של הוריכם משפיעות עליכם לרעה בדרכים רבות, האם תהיו מוכנים להכיר בכך? (כן.) הם פוגעים בכם עמוקות, הלא כן? חלק מכם לא מוכנים להכיר בכך. אתה אומר: "ההורים שלי רוצים עבורי את מה שטוב לי". אתה אומר שהוריך רוצים את מה שטוב לך – ובכן, איפה הדברים הטובים האלה? הוריך רוצים את מה שטוב לך, אבל כמה דברים חיוביים הם אפשרו לך להבין? הוריך רוצים את מה שטוב לך, אבל כמה מהמחשבות ומההשקפות השגויות והלא רצויות שלך הם תיקנו? (אף אחת.) אם כן, האם כעת אתם יכולים לראות את הדברים האלה לאשורם? אתם יכולים להרגיש שציפיות ההורים אינן מציאותיות, נכון?

באמצעות ניתוח מהות הציפיות של הורים מילדיהם, אנו יכולים לראות שהציפיות האלה אנוכיות, שהן מנוגדות לאנושיות, ויתר על כן, שאין להן כל קשר לאחריות של ההורים. כאשר הורים כופים ציפיות ודרישות שונות על ילדיהם, הם לא ממלאים את אחריותם. אם כך, מהי ה"אחריות" שלהם? האחריות הבסיסית ביותר שהורים צריכים למלא היא ללמד את ילדיהם לדבר, להדריך אותם להיות טובי לב ולא להיות אנשים רעים, ולהנחות אותם לכיוון חיובי. אלה תחומי האחריות הבסיסיים ביותר שלהם. בנוסף, עליהם לסייע לילדיהם ללמוד סוגים שונים של ידע, לפתח כישרונות המתאימים להם, וכך הלאה, בהתאם לגילם, למידת יכולתם להתמודד, לאיכותם ולתחומי העניין שלהם. הורים מעט טובים יותר יעזרו לילדיהם להבין שהאל ברא את האנשים ושהאל קיים ביקום הזה, ויובילו את ילדיהם להתפלל ולקרוא את דברי האל, יספרו להם כמה סיפורים מכתבי הקודש בתקווה שכשהם יגדלו, הם ינהו אחר האל ויבצעו את חובתו של יציר בריאה, במקום לרדוף אחר מגמות בעולם, להילכד בתוך מערכות יחסים בין-אישיות מורכבות שונות, ולהיהרס על ידי המגמות השונות של העולם הזה ושל החברה הזו. האחריות שעל הורים למלא אינה קשורה כלל לציפיות שלהם. האחריות שעליהם למלא בתפקידם כהורים היא לספק לילדיהם הדרכה חיובית וסיוע מתאים לפני שהם מגיעים לבגרות, כמו גם לדאוג ללא דיחוי לחיי הבשר שלהם בכל הנוגע למזון, ביגוד, מגורים, או כאשר הם חולים. אם ילדיהם חולים, ההורים צריכים לטפל בכל מחלה שיש לטפל בה; אל להם להזניח את ילדיהם או לומר להם, "המשך ללכת לבית הספר, המשך ללמוד – אינך יכול לפגר בשיעורים. אם תפגר בשיעורים יותר מדי, לא תצליח להדביק את הפער". כאשר ילדיהם צריכים לנוח, על ההורים לאפשר להם לנוח; כאשר ילדיהם חולים, ההורים חייבים לעזור להם להחלים. זו האחריות של ההורים. מבחינה אחת, עליהם לדאוג לבריאותם הגופנית של ילדיהם; מבחינה אחרת, עליהם לסייע, לחנך ולעזור לילדיהם במונחים של בריאותם הנפשית. זו האחריות שהורים צריכים למלא, במקום לכפות על ילדיהם ציפיות או דרישות כלשהן שהן לא מציאותיות. הורים חייבים למלא את אחריותם כשמדובר הן בצרכים הנפשיים של ילדיהם, והן בדברים שילדיהם זקוקים להם בחייהם הפיזיים. אל להורים להניח לילדיהם לקפוא מקור בחורף, עליהם ללמד אותם ידע כללי בחיים, למשל, באילו נסיבות הם עלולים להצטנן, ללמד אותם שהם צריכים לאכול מזונות חמים, שתכאב להם הבטן אם הם יאכלו מזון קר, ושאין לחשוף את הגוף לרוח בחוסר תשומת לב, או להתפשט במקומות חשופים לרוח פרצים כשמזג האוויר קר. עליהם לעזור להם ללמוד כיצד לטפל בבריאות שלהם. בנוסף, הורים חייבים לספק לילדיהם הדרכה נכונה מיד כשהם מגלים שבנפשם הצעירה של ילדיהם עולים כמה רעיונות ילדותיים ולא בוגרים או מחשבות קיצוניות לגבי עתידם, במקום לדכא אותם בכפיה; עליהם להביא לידי כך שילדיהם יביעו ויבטאו את רעיונותיהם, כך שהבעיה תוכל להיפתר באמת. כך הם ימלאו את אחריותם. מילוי אחריותו של הורה פירושו, במובן אחד, טיפול בילדיו, ובמובן אחר, הכוונת ילדיו ותיקון דרכם, ומתן הדרכה לגבי המחשבות וההשקפות הנכונות. למעשה, האחריות שעל הורים למלא אינה קשורה לציפיות שלהם מצאצאיהם. אתה יכול לקוות שילדיך יהיו בריאים מבחינה פיזית, וכשהם יגדלו, שיהיו ניחנים באנושיות, במצפון ובהיגיון, או שאתה יכול לקוות שילדיך יפגינו כיבוד אב ואם, אך אל לך לקוות שכאשר ילדיך יגדלו הם יהיו סוג של ידוענים או אנשים חשובים כאלה או אחרים, ועוד פחות מכך עליך לומר לילדיך לעתים קרובות: "תראה כמה צייתן שיאו-מינג השכן!" ילדיך הם ילדיך – האחריות שעליך למלא היא לא לספר לילדיך כמה נפלא שיאו-מינג, השכן שלהם, או להביא לידי כך שהם ילמדו ממנו. אל להורה לעשות דבר כזה. כל אדם הוא שונה. אנשים נבדלים זה מזה מבחינת מחשבותיהם, השקפותיהם, תחומי העניין שלהם, תחביביהם, איכותם ואישיותם, ובמהות האנושיות שלהם – אם היא טובה או מרושעת. יש אנשים שהם פטפטנים מלידה, בעוד שאחרים מופנמים מטבעם, והם לא יהיו מוטרדים אם יעבור יום שלם מבלי שהם אמרו אפילו מילה אחת. לכן, אם הורים רוצים למלא את אחריותם, עליהם לנסות להבין את האישיות של ילדיהם ואת צביונותיהם, תחומי העניין שלהם, איכותם וצרכי האנושיות שלהם, במקום להפוך יוקרה ורווח, ואת שאיפותיהם שלהם כמבוגרים בעולם, לציפיות מילדיהם, ולכפות על ילדיהם את הדברים האלה שנוגעים ליוקרה, לרווח ולעולם, שמגיעים מהחברה. הורים מכנים את הדברים האלה בשם שנשמע נעים לאוזן, "ציפיות מהילדים", אך במציאות, זה לא הדבר. ברור שהם מנסים לדחוף את ילדיהם לתוך בור האש ולשלוח אותם לזרועות השדים. אם אתה הורה טוב באמת, לפני שהם מגיעים לבגרות עליך למלא את האחריות שלך בנוגע לבריאות הפיזית והנפשית של ילדיך, במקום לכפות עליהם את רצונך ולאלץ את נפשם הצעירה לשאת דברים שהם לא אמורים לשאת. אם אתה באמת אוהב אותם ומוקיר אותם, ואתה רוצה באמת למלא את אחריותך כלפיהם, עליך לדאוג לגופם הפיזי ולוודא שהם בריאים מבחינה פיזית. כמובן, יש ילדים שנולדים שבריריים ובריאותם לקויה. אם להורים שלהם יש באמת את התנאים לעשות זאת, הם יכולים להוסיף להם כמה תוספי תזונה, או לחפש רופא או תזונאי מהרפואה הסינית המסורתית, ולהקדיש מעט יותר תשומת לב לילדים האלה. בנוסף, לפני שהילדים מגיעים לבגרות, בכל גיל, מינקות וילדות ועד גיל ההתבגרות, הורים צריכים להקדיש מעט יותר תשומת לב לשינויים החלים באישיותם ובתחומי העניין של ילדיהם, ולצרכים שלהם ביחס לגילוי האנושיות שלהם, ולהתעניין בהם מעט יותר. עליהם גם לתת לילדיהם הדרכה, סיוע ותמיכה חיוביים ואנושיים לגבי שינויים פסיכולוגיים שחלים בהם, לגבי התפיסות המוטעות שלהם, ולגבי כמה דברים לא ידועים הנוגעים לצרכי האנושיות שלהם, תוך שימוש בתובנה, בניסיון ובלקחים המעשיים שהם עצמם צברו על ידי התנסות באותם דברים. בכל גיל של הילדים, על ההורים לעזור להם לגדול בצורה טובה, ולהימנע מהליכה בנתיבים המובילים סחור-סחור או מפניות לא נכונות, או מסטייה לקיצוניות. כאשר נפשם הצעירה והמבולבלת של הילדים נפגעת או סופגת מכה, עליהם לקבל מהוריהם טיפול מהיר, כמו גם התעניינות בהם, חיבה, תשומת לב והדרכה. זאת האחריות שעל ההורים למלא. באשר לתוכניות כלשהן שיש לילדיהם לגבי עתידם, בין אם הם רוצים להיות מורים, אמנים או פקידים בכירים וכן הלאה, אם תוכניותיהם סבירות, ההורים יכולים לעודד אותם ולתת להם מידה מסוימת של עזרה וסיוע בהתבסס על הנסיבות שלהם, על השכלתם, איכותם, אנושיותם, על הנסיבות המשפחתיות שלהם וכן הלאה. עם זאת, אל להורים לחרוג מעבר לטווח היכולות שלהם, אל להם למכור את המכוניות שלהם, את בתיהם, את הכליות שלהם או את הדם שלהם. אין צורך לעשות זאת, נכון? (נכון.) עליהם פשוט לתת לילדיהם כמות מסוימת של עזרה, כמיטב יכולתם כהורים. אם ילדיהם אומרים, "אני רוצה ללמוד במכללה", ההורים יכולים לומר, "אם אתה רוצה ללמוד במכללה, אני אתמוך בך ולא אתנגד לכך, אבל המשפחה שלנו לא כל כך אמידה. מעכשיו, אצטרך לחסוך כסף בכל יום כדי לשלם עבורך שכר לימוד לשנת לימודים במכללה. אם בבוא העת אחסוך מספיק כסף, תוכל ללמוד במכללה. אם לא אחסוך מספיק, תצטרך למצוא פתרון משלך". הורים צריכים להגיע להסכם כזה עם ילדיהם, להגיע להסכמה ולתמימות דעים, ואז לפתור את בעיית הצרכים שיש לילדיהם לגבי עתידם. כמובן, אם ההורים לא יכולים לממש את התוכניות ואת הכוונות שיש לילדיהם לגבי עתידם, הם לא צריכים להרגיש אשמה ולחשוב: "איכזבתי את ילדיי, אין לי יכולת וילדיי נאלצים לסבול בגלל זה. ילדים של אנשים אחרים אוכלים טוב, לובשים בגדי מותגים מפורסמים ונוסעים במכוניותיהם למכללה, וכשהם חוזרים הביתה, הם חוזרים בטיסה. הילדים שלי נאלצים לנסוע ברכבת על המושבים הקשים – אני לא יכול להרשות לעצמי לשלם עבורם אפילו על נסיעה בקרונות שינה. איכזבתי את הילדים שלי!" אל להם להרגיש אשמים, אלה הנסיבות שלהם, וגם אם הם היו מוכרים כליה, הם לא היו יכולים לספק את הדברים האלה, ולכן עליהם לקבל את גורלם. האל תזמר עבורם סביבה כזו, ולכן ההורים האלה לא צריכים להרגיש אשמה כלפי ילדיהם בשום צורה, ולומר: "אכזבתי אותך. אם לא תפגין בעתיד כיבוד אב ואם, אני לא אתלונן. אנחנו חסרי יכולת ולא סיפקנו לך סביבת מחיה טובה". אין צורך שיאמרו זאת. הורים צריכים פשוט למלא את אחריותם עם מצפון נקי, לעשות כל מה שהם יכולים, ולאפשר לילדיהם להיות בריאים בגוף ובנפש. זה מספיק. הכוונה ב"בריאות" כאן היא שההורים יעשו כמיטב יכולתם כדי לוודא שלילדיהם יהיו מחשבות חיוביות, כמו גם מחשבות וגישות אקטיביות, אופטימיות, ומכוונות גבוה, כלפי חיי היומיום שלהם וקיומם. אל לילדים להתפרץ בהתקף זעם או לבצע ניסיון התאבדות כאשר משהו מכעיס אותם, ואל להם לגרום צרות להוריהם, לנזוף בהם על שהם חסרי יכולת, לא יוצלחים שאינם מסוגלים להרוויח כסף, ולומר: "הסתכלו על הורים של אנשים אחרים. הם נוהגים במכוניות יפות, גרים בווילות, יוצאים להפלגות על ספינות תענוגות יוקרתיות ויוצאים לטיולים באירופה. עכשיו הסתכלו עלינו, מעולם לא עזבנו אפילו את עיר הולדתנו ולא נסענו ברכבת המהירה!" אם הם מתפרצים בהתקפי זעם כאלה, כיצד עליך להגיב? עליך לומר: "אתה צודק, אנחנו באמת חסרי יכולת. נולדת למשפחה הזו, ואתה צריך לקבל שזהו גורלך. אם לך תהיה יכולת, בעתיד תוכל להרוויח כסף בעצמך. אל תהיה גס רוח כלפינו ואל תדרוש מאיתנו לעשות עבורך דברים. אנחנו כבר מילאנו את האחריות שלנו כלפיך, ואנחנו לא חייבים לך כלום. יבוא יום בעתיד שתהפוך להורה, וגם אתה תצטרך לעשות זאת". כשיהיו להם ילדים משלהם, הם ילמדו שלהורים לא כל כך קל להרוויח כסף כדי לפרנס את עצמם ואת כל בני משפחתם, צעירים ומבוגרים כאחד. לסיכום, עליך ללמד אותם כמה עקרונות על האופן שבו עליהם להתנהל. אם ילדיך יוכלו לקבל זאת, עליך לשתף איתם על האמונה באל ועל ההליכה בנתיב החתירה אל האמת כדי לזכות בישועה, וכן עליך לשתף איתם על כמה מהמחשבות וההשקפות הנכונות שהבנת מהאל. אם ילדיך יהיו מוכנים לקבל את עבודתו של האל ולהאמין באל יחד איתך, זה אפילו טוב יותר. אם לילדים שלך לא יהיה צורך מסוג זה, הרי שיספיק שרק תמלא את האחריות שלך כלפיהם; אל לך להמשיך למלמל כמה מילים או להעלות כמה דוקטרינות בנוגע לאמונה באל כדי להטיף להם. אין צורך לעשות זאת. גם אם הילדים שלך לא מאמינים, כל עוד הם תומכים בך, אתם עדיין יכולים להיות חברים טובים, ולדבר ולדון יחד על כל דבר. אל לך להפוך לאויב שלהם או לחוש טינה כלפיהם. בסופו של דבר, הרי יש ביניכם קשר דם. אם ילדיך מוכנים למלא את אחריותם כלפיך, להפגין כיבוד אב ואם ולציית לך, תוכל לשמור על הקשר המשפחתי ביניכם ולקיים איתם אינטראקציה באופן רגיל. אל לך לקלל את ילדיך או לנזוף בהם כל הזמן משום שיש להם דעות והשקפות שונות משלך לגבי אמונה. אין צורך לעשות זאת. אל לך להיות רגזן או לחשוב שאם ילדיך לא מאמינים באל, זה עניין עצום, כאילו איבדת את חייך ואת נשמתך. זה לא עניין כל כך רציני. אם הם לא מאמינים, יש להם באופן טבעי נתיבים משלהם, שבהם הם בחרו ללכת. גם לך יש נתיב שבו עליך ללכת וחובה שעליך לבצע, ולדברים האלה אין שום קשר לילדיך. אם הילדים שלך לא מאמינים, אינך צריך להתעקש על כך. ייתכן שהזמן הנכון עדיין לא הגיע, או שהאל פשוט לא בחר בהם. אם האל פשוט לא בחר בהם ואתה תתעקש לכפות עליהם להאמין, אתה בור ומרדן. כמובן, אם האל בחר בהם אך הזמן הנכון לא הגיע, ואתה תדרוש מהם להאמין עכשיו, זה יהיה מעט מוקדם מדי. אם האל רוצה לפעול, אף אדם לא יכול להימלט מריבונותו. אם האל סידר שילדיך יאמינו, הוא יכול להשיג זאת במילה או במחשבה. אם האל לא סידר שהם יאמינו, זה לא יגע ללבם, ואם זה לא יגע בלבם, לא משנה כמה תדבר, זה לא יועיל. אם ילדיך לא מאמינים, אין לך חוב כלפיהם; אם ילדיך אכן מאמינים, הדבר לא נזקף לזכותך. האין זה המצב? (אכן, כן.) לא משנה אם לך ולילדיך יש מטרות משותפות בנוגע לאמונה או אם אתם בעלי דעות דומות בעניין זה, בכל מקרה, עליך פשוט למלא את אחריותך כלפיהם. אם מילאת את האחריות הזו, זה לא אומר שהפגנת כלפיהם טוב לב, ואם ילדיך לא מאמינים, זה לא אומר שאתה חייב להם, מכיוון שמילאת את אחריותך, ובזה זה נגמר. מערכת היחסים שלכם נשארת ללא שינוי ואתה יכול להמשיך לקיים אינטראקציה עם ילדיך כפי שעשית בעבר. כאשר ילדיך נתקלים בקשיים, עליך לעזור להם ככל יכולתך. אם יש לך את התנאים החומריים לעזור לילדיך, עליך לעזור להם; אם אתה מסוגל לתקן את המחשבות וההשקפות של ילדיך ברמה הפסיכולוגית או הנפשית, ולתת להם מידה מסוימת של הדרכה ועזרה שיאפשרו להם לפתור את הדילמות שלהם, זה די טוב. לסיכום, לפני שילדים מגיעים לבגרות, הוריהם צריכים למלא את אחריותם כהורים, ללמוד מה ילדיהם רוצים לעשות ומהם תחומי העניין והשאיפות של ילדיהם. אם ילדיהם רוצים להרוג אנשים, להצית דברים ולבצע פשעים, הוריהם צריכים להטיל עליהם משמעת רצינית או אפילו להעניש אותם. אך אם הם ילדים צייתנים, והם לא שונים מכל ילד רגיל אחר, ובבית הספר הם מתנהגים כראוי, והם עושים כל מה שהוריהם אומרים להם, הרי שעל הוריהם פשוט למלא את האחריות שלהם כלפיהם. מלבד מילוי אחריותם, הציפיות, הדרישות והחשיבה על עתידם, לכאורה, הן כולן מיותרות. מדוע אני אומר שהן מיותרות? האל קובע את גורלו של כל אדם, והוריו אינם יכולים לקבוע אותו. יהיו אשר יהיו הציפיות של הורים מילדיהם, לא ייתכן שכולן יתממשו בעתיד. ציפיות אלה אינן יכולות לקבוע את עתידם או את חייהם של ילדיהם. לא משנה כמה גדולות ציפיות ההורים מילדיהם, או כמה גדולים הקורבנות שהם מקריבים או המחירים שהם משלמים עבור הציפיות האלה, כל זה לשווא; הדברים האלה לא יכולים להשפיע על עתידם או על חייהם של ילדיהם. לכן, אל להורים לעשות דברים טיפשיים. הם לא צריכים להקריב קורבנות מיותרים עבור ילדיהם לפני שהם מגיעים לבגרות, וכמובן שהם לא צריכים להרגיש כה כך לחוצים מכך. בגידול ילדים הורה צריך ללמוד תוך כדי שהוא צובר סוגים שונים של חוויות באמצעות התנסות בסביבות שונות, ואז הוא יכול לאפשר לילדיו לקצור מהן פירות בהדרגה. זה כל מה שהורים צריכים לעשות. באשר לעתיד הילדים ולנתיבי חייהם העתידיים, לדברים אלה אין כל קשר לציפיות הוריהם. כלומר, הציפיות של הוריך לא יכולות להכתיב את עתידך. אם להוריך יש ציפיות גבוהות ממך, או שהם מצפים ממך לדברים גדולים, זה לא אומר שתוכל לשגשג ולחיות טוב, ואם להוריך אין ציפיות ממך, זה גם לא אומר שתהפוך לקבצן. אין בהכרח קשר בין הדברים האלה. אמרו לי, האם הנושאים האלה ששיתפתי עליהם קלים להבנה? האם קל לאנשים להשיג את הדברים האלה? האם הם קשים? הורים צריכים פשוט למלא את אחריותם כלפי ילדיהם, לחנך אותם ולגדל אותם לבגרות. הם לא צריכים לגדל את ילדיהם כדי שיהיו אנשים מוכשרים. האם קל להשיג זאת? (כן.) קל לעשות זאת – אינך צריך לשאת באחריות כלשהי לעתידם או לחייהם של ילדיך, או לפתח תוכניות כלשהן עבורם, או להניח מראש איזה סוג של אנשים הם יהיו, איזה סוג של חיים יהיו להם בעתיד, לאילו מעגלים חברתיים הם ישתייכו בהמשך, מה תהיה איכות החיים שלהם בעולם הזה בעתיד, או איזה מעמד יהיה להם בקרב אנשים. אינך צריך להניח מראש את דברים האלה או לשלוט בהם; עליך פשוט למלא את אחריותך כהורה. זה קל עד כדי כך. כאשר ילדיך מגיעים לגיל בית הספר, עליך למצוא בית ספר ולרשום אותם ללימודים, לשלם שכר לימוד עבורם לפי הצורך, ולשלם עבור כל מה שהם יצטרכו בבית הספר. די רק למלא את האחריות הזאת. באשר למה שהם יאכלו ומה שהם ילבשו במהלך השנה, עליך לדאוג רק לגופם הפיזי בהתאם לנסיבות. לפני הגיעם לבגרות, הם לא מבינים כיצד לטפל בגופם, ולכן, אם הם חולים עליך לדאוג שיחלימו לגמרי ממחלתם. תקן מיד את הפגמים ואת ההרגלים הרעים שלהם, עזור להם לפתח הרגלי חיים טובים, ואז ייעץ להם והנחה את נפשם, וודא שהם לא סוטים לקיצוניות. אם הם אוהבים כמה דברים רעים בעולם, אבל אתה יכול לראות שהם ילדים טובים ושהם פשוט הושפעו מהמגמות הרעות של העולם, עליך לתקן אותם מיד ולעזור להם לתקן את הפגמים ואת ההרגלים הרעים שלהם. זו האחריות ואלה התפקידים שעל הורים למלא. אל להורים לדחוף את ילדיהם לעבר מגמות החברה, ואל להם לגרום לילדיהם לשאת סוגים שונים של לחצים, שרק מבוגרים צריכים לשאת, בשלב מוקדם מדי כאשר הם עדיין לא הגיעו לבגרות. אל להורים לעשות את הדברים האלה. דברים אלה כה פשוטים להשגה, אך יש אנשים שלא יכולים להגשים אותם. מכיוון שאנשים אלה לא יכולים לוותר על החתירה שלהם אחר יוקרה ורווח בעולם, או על המגמות הרעות של העולם, ומכיוון שהם מפחדים להיות מסולקים מהעולם, הם גורמים לילדיהם להיטמע בחברה מוקדם מאוד, עוד לפני שילדיהם מגיעים לבגרות, וגורמים להם להסתגל מהר מאוד לחברה מבחינה נפשית. אם לילדים יש הורים כאלה, אין להם מזל. יהיו אשר יהיו השיטות או האמתלות שבהם הוריהם משתמשים כדי לאהוב ולהוקיר את ילדיהם ולשלם עבורם מחירים, אלה אינם בהכרח דברים טובים עבור ילדים למשפחות כאלה – אפשר אפילו לומר שהם סוג של אסונות. הסיבה לכך היא שציפיות ההורים מביאות הרס על נפשם הצעירה של ילדיהם. או, במילים אחרות, הציפיות של אותם הורים אינן, למעשה, שלילדיהם יהיו נפש וגוף בריאים, אלא הן רק ציפיות שילדיהם יוכלו לבסס את עצמם בחברה, ולהימנע מכך שהחברה לא תקבל אותם. מטרת הציפיות שלהם היא שילדיהם יחיו חיים טובים, שיהיו נעלים על אנשים אחרים, שלא יהיו קבצנים, שלא יופלו לרעה על ידי אנשים אחרים ושלא יתעמרו בהם, ושהם לא ישתלבו במגמות רעות ובקבוצות רעות של אנשים. האם אלה דברים טובים? (לא.) לכן, אל לכם לקחת ללב סוג זה של ציפיות מההורים. אם להוריך היו בעבר ציפיות כאלה ממך, או אם הם שילמו מחירים רבים כדי שציפיותיהם ממך יתממשו, ואתה מרגיש שאתה חייב להם ומתכוון לגמול להם על המחירים שהם שילמו במשך כל חייך – אם יש לך רעיון כזה ורצון מסוג זה, עליך לוותר על כך היום. אינך חייב להם כלום, הוריך הם אלה שהרסו אותך ופגעו בך. לא רק שהם נכשלו במילוי אחריותם כהורים, להיפך, הם פגעו בך, גרמו לפגיעות שונות בנפשך הצעירה, והותירו אחריהם מגוון רחב של זיכרונות וחותמות שליליים. בקיצור, הורים כאלה הם לא הורים טובים. אם לפני שהגעת לבגרות הוריך קיוו תמיד שבדרך שבה הם חינכו אותך, השפיעו עליך ודיברו אליך, שתלמד בשקדנות, שתצליח ושלא תהיה בסופו של דבר עובד, שבוודאות יהיו לך סיכויים טובים בעתיד, שתהפוך לגאוותם ולאושרם ושתביא להם כבוד ותהילה, הרי שנכון להיום, עליך להיפרד מאותו טוב לב שלהם לכאורה, ואל לך לקחת אותו ללב. האין זה נכון? (כן.) אלה הציפיות שיש להורים מצאצאיהם לפני שהם מגיעים לבגרות.

טבען של ציפיות הורים מילדיהם נשאר כמות שהוא גם כשילדיהם נעשים מבוגרים. למרות שילדיהם הבוגרים יכולים לחשוב באופן עצמאי, לתקשר, לדבר עם הוריהם על דברים ולדון עליהם מנקודת מבט של מבוגר, ציפיות ההורים מילדיהם נותרות בעינן, מנקודת מבטו של הורה. הציפיות שלהם הופכות מציפיות מילד שטרם הגיע לבגרות, לציפיות מאדם בוגר. למרות שציפיות ההורים מילדיהם הבוגרים שונות מהציפיות מילדים שלא הגיעו לבגרות, כאנשים רגילים ומושחתים, וכחברים בחברה ובעולם, להורים יש עדיין אותו סוג של ציפיות מילדיהם. הם מקווים שילדיהם יצליחו בעבודה, שיהיו להם חיי נישואים מאושרים ושמשפחותיהם יהיו מושלמות, שהם יקבלו תוספות שכר וקידומים, שיזכו להכרה על ידי הבוסים שלהם, ושהכל יצליח עבורם במיוחד בעבודתם, מבלי שהם ייתקלו בקשיים כלשהם. מה הטעם בציפיות האלה? (הן חסרות תועלת.) הן חסרות תועלת, הן מיותרות. למרות שכעת אתה אדם בוגר, הוריך חושבים שהם יכולים לקרוא את מחשבותיך משום שהם חינכו אותך ותמכו בך, וכתוצאה מכך הם מאמינים שהם יודעים הכול על מה שאתה חושב, על מה שאתה רוצה ושהם מכירים את האישיות שלך. למרות שאתה אדם בוגר ועצמאי, ואתה יכול להרוויח כסף ולפרנס את עצמך, הם מרגישים שהם עדיין יכולים לפקח עליך, ושעדיין יש להם זכות לדבר, להתערב, להחליט, או אפילו לשלוט בך כשמדובר בכל דבר שקשור אליך. כלומר, הם חושבים שהמילה האחרונה היא שלהם. לדוגמה, כשמדובר בנישואים, אם אתה יוצא עם מישהי, הוריך יאמרו מיד: "זה לא טוב, אין לה את אותה רמת השכלה כמו שלך, היא לא נראית טוב במיוחד, והמשפחה שלה גרה בכפר. אחרי שתתחתן איתה, קרובי משפחתה מהכפר יבואו בהמוניהם, הם לא יידעו איך להשתמש בשירותים, והם יטנפו הכול. חיים כאלה בהחלט לא יהיו חיים טובים עבורך. זה לא טוב, אני לא מסכים שתתחתן איתה!" האם אין זו התערבות? (כן.) האין זה מיותר ודוחה? (זה מיותר.) בנים ובנות עדיין צריכים לקבל את הסכמת הוריהם כשהם מחפשים בני זוג. כתוצאה מכך, יש כיום ילדים שאפילו לא מספרים להוריהם שהם מצאו בני זוג, רק כדי להימנע מהתערבותם. כשהוריהם שואלים: "יש לך בת זוג?" הם פשוט אומרים: "לא, עדיין מוקדם עבורי, אני עדיין צעיר, אין מה למהר", אבל למעשה יש להם בני זוג כבר שנתיים-שלוש, הם פשוט לא סיפרו על כך להוריהם. ומדוע הם לא מספרים על כך להוריהם? מכיוון שהוריהם רוצים להתערב בכל דבר; הם מאוד טרחנים, לכן ילדיהם לא מספרים להם על בני הזוג שלהם. כאשר הם מוכנים להתחתן, הם פשוט מביאים את בני זוגם ישירות לבית הוריהם ושואלים: "האם אתה נותן את הסכמתך? אני מתחתן מחר. כך אני מטפל בעניין הזה, בין אם תסכימו או לא. אם לא תסכימו, אנחנו בכל זאת נתקדם ונביא ילדים לעולם". הורים אלה מתערבים יותר מדי בחיי ילדיהם, ואפילו מפריעים לנישואיהם. כל עוד בני הזוג שילדיהם מוצאים הם לא מה שההורים קיוו לו, אם הם לא מסתדרים איתם, או אם הם לא אוהבים אותם, הם ינסו להפריד ביניהם. אם ילדיהם לא יסכימו לכך, הם יבכו, יעשו מהומה ויאיימו להרוג את עצמם, עד כדי כך שילדיהם לא יֵדְעוּ אם לבכות או לצחוק – הם לא יֵדְעוּ מה לעשות. יש גם בנים ובנות שאומרים שהם מבוגרים ושהם לא רוצים להתחתן, וההורים שלהם אומרים להם: "זה לא טוב. קיוויתי שתגדל, תתחתן ותוליד ילדים. ראיתי אותך גדל, ועכשיו אני רוצה לראות אותך מתחתן ומביא ילדים. אז אוכל למות בשקט. אם לא תתחתן, לעולם לא אוכל להגשים את המשאלה הזו. לא אוכל למות, ואם אמות, לא אמות בשלווה. אתה חייב להתחתן, הזדרז ומצא בת זוג. זה יהיה בסדר אפילו אם תמצא בת זוג זמנית, ותאפשר לי לראות אותה". האם אין זו התערבות? (אכן, כן.) כשמדובר בילדיהם הבוגרים הבוחרים בני זוג לנישואין, הורים יכולים לתת להם עצות מתאימות, הם יכולים להנחות את ילדיהם, או לעזור להם לבדוק את בני זוגם, אבל אל להם להתערב, אל להם לעזור לילדיהם לקבל החלטה. לילדיהם יש רגשות משלהם לגבי השאלה אם הם אוהבים את בני הזוג שלהם, אם הם מסתדרים היטב, אם יש להם תחומי עניין משותפים, ואם בעתיד הם יהיו מאושרים יחד. הורים לא בהכרח יודעים את הדברים האלה, וגם אם יודעים, הם יכולים רק להציע הצעות, אל להם לשים מכשול בפני ילדיהם באופן בוטה או להפריע להם באופן חמור. יש אפילו הורים שאומרים: "כשבני או בתי ימצאו בני זוג, הם חייבים להיות בעלי מעמד חברתי שווה לזה של משפחתי. אם לא, ויהיו להם מניעים כלשהם לגבי בני או בתי, אני לא אתן להם להתחתן, אני אצטרך לשבש את התוכניות שלהם. אם הם ירצו להיכנס לביתי, אני לא אתן להם!". האם ציפייה זו ראויה? האם היא רציונלית? (היא לא רציונלית.) עניין זה משמעותי בחיי הילדים שלהם, ואין זה הגיוני שההורים יתערבו בו. אך מנקודת מבטם של הורים אלה, יש אפילו סיבות נוספות להתערב בעניינים המשמעותיים של חיי ילדיהם. אם ילדיהם ימצאו באופן אקראי חברים בני המין השני כדי לשוחח איתם, הם לא יתערבו, אך אם הדבר יהיה קשור לעניין הגדול של נישואים, לדעתם הם יהיו חייבים להתערב. יש אפילו הורים שמשקיעים מאמצים רבים בריגול אחר ילדיהם, הם בודקים את פרטי הקשר והמידע של בני המין השני שיש לילדיהם בטלפונים ובמחשבים שלהם, והם מפריעים לילדיהם ועוקבים אחריהם, עד כדי כך שלילדיהם אין מפלט, הם לא יכולים להילחם בהוריהם, להתווכח איתם או לחמוק מהמשוכה הזו. האם זו דרך פעולה ראויה להורה? (לא.) אם הורים גורמים לילדיהם להרגיש שנמאס להם מהוריהם, הדבר בעייתי, הלא כן? כאשר ילדיהם בוגרים, הורים עדיין צריכים לבצע את אחריותם ומחויבותם כהורים, לעזור להם בנתיבי חייהם העתידיים, לתת להם כמה עצות הגיוניות ובעלות ערך, לעודד ולהוכיח אותם, כך שלא יוליכו אותם שולל בעבודה או כאשר יש להם קשר עם סוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים, וכדי שהם ימנעו מהליכה בנתיבים עוקפים שבהם הם יתקלו בצרות מיותרות, או שאפילו יתבעו אותם. הורים צריכים להיות בעלי נקודת מבט של אדם עם ניסיון, ולתת לילדיהם עצות שימושיות ונקודות התייחסות בעלות ערך. באשר לשאלה אם ילדיהם מקשיבים להם או לא, זה עניינם שלהם. הורים צריכים רק למלא את אחריותם. הורים לא יכולים להשפיע על כמות הסבל שילדיהם יחוו, כמה כאב הם יישאו או כמה ברכות הם יקבלו. אם ילדים צריכים לסבול תלאות בחיים האלה, והוריהם כבר לִמְדוּ אותם את הדברים שהיה עליהם ללמדם, אך כשמשהו קורה להם הם עדיין מאוד זדוניים, הרי שהם אמורים לסבול, זהו גורלם, והם לא צריכים להאשים את עצמם, האין זה נכון? (כן.) יש מקרים שבהם נישואיהם של אנשים לא עולים יפה, אין בינם לבין בני זוגם יחסים טובים, והם מחליטים להתגרש. לאחר שהם מתגרשים יש ביניהם מחלוקת מי מהם יגדל את ילדיהם. הוריהם של אותם אנשים קיוו שהכל יסתדר בעבודתם, שיהיו להם חיי נישואים מאושרים, ושלא יתגלעו כל סדקים או בעיות, אך בסופו של דבר, שום דבר לא קרה כפי שהם רצו. כתוצאה מכך, ההורים האלה חוששים לילדיהם, בוכים ומתלוננים על כך בפני שכניהם, ומסייעים לבניהם או בנותיהם למצוא עורכי דין שיילחמו על המשמורת על ילדיהם. יש אפילו הורים שכאשר נעשה עוול לבנותיהם, הם קמים להילחם למענן, הולכים לבתי בעליהן וצועקים: "למה עשית עוול כזה לבתי? לא אוותר לך על העלבון הזה!" הם אפילו מביאים איתם את משפחתם המורחבת כדי לפרוק את כעסם בשם בנותיהם, וזה מגיע למהלומות. כתוצאה מכך, הם מחוללים סצנה ענקית. אם כל המשפחה לא הייתה באה ועושה מהומה, והמתחים בין הבעל והאישה היו מתפוגגים לאט לאט, אחרי שהם היו נרגעים, כנראה שהם לא היו מתגרשים. אך מכיוון שההורים האלה חוללו מהומה, הדבר הפך לבעיה ענקית; לא ניתן היה לתקן את השבר בנישואיהם, ונוצר קרע. בסופו של דבר, ההורים עשו מהומה כה גדולה, שנישואי ילדיהם לא הצליחו, וההורים האלה היו צריכים לדאוג גם לגבי דבר זה. אמרו לי, האם זה היה שווה את הטרחה? מה היה הטעם בכך שהם התערבו בדברים האלה? בין אם הדבר קשור לנישואי ילדיהם או לעבודתם, ההורים כולם חושבים שיש להם אחריות גדולה: "אני צריך להיות מעורב, אני צריך לעקוב ולבדוק את העניין הזה מקרוב". הם בודקים אם נישואי ילדיהם מאושרים או לא, אם יש בעיות כלשהן הנוגעות לרגשות החיבה שלהם, ואם בניהם או חתניהם מנהלים רומנים. יש הורים שמתערבים, מעבירים ביקורת או אפילו ממציאים תוכניות בנוגע להיבטים שונים בחיי ילדיהם כדי לספק ציפייה שיש להם לגבי נישואי ילדיהם או לגבי שלל דברים נוספים, וכך הם משפיעים קשות על הסדר הרגיל של חיי ילדיהם ועל עבודתם. האם הורים כאלה אינם מתועבים? (כן.) יש אפילו הורים שמתערבים באורח החיים ובהרגלי החיים של ילדיהם, וכשאין להם מה לעשות, הם הולכים לבתי ילדיהם כדי לראות מה שלום הכלות שלהם, כדי לבדוק אם הן שולחות בסתר מתנות או כסף למשפחות שלהן, או אם הן מתחברות לגברים אחרים. בעיני ילדיהם מעשים אלה ממש דוחים ומתועבים. אם ההורים ימשיכו כך, ילדיהם ירגישו שהתנהגותם מתועבת ודוחה, ולכן ברור מאוד שפעולות אלה אינן רציונליות. כמובן, אם נסתכל על כך מנקודת מבט אחרת, מעשים אלה גם לא מוסריים והם חסרי אנושיות. לא משנה איזה סוג של ציפיות יש להורים מילדיהם, לאחר שהם מגיעים לבגרות אל להורים להתערב במעגלי החיים או העבודה של ילדיהם או של משפחותיהם, ועוד פחות מכך עליהם לנסות להתערב בהיבטים השונים של חייהם או לשלוט בהם. יש הורים שמאוד אוהבים כסף, והם אומרים לילדיהם: "תצטרך להגדיל את העסק שלך כדי להרוויח במהירות יותר כסף. ראה את הילד של פלוני, הוא הרחיב את העסק שלו – הוא הפך את החנות הקטנה שלו לחנות גדולה, והוא קיבל זיכיון על החנות הגדולה. עכשיו ההורים שלו זוכים לאכול ולשתות טוב יחד איתו. אתה צריך להרוויח יותר כסף. תרוויח יותר כסף ותפתח עוד חנויות, ואז נוכל להתענג יחד על התהילה שלך". לא משנה מהם הקשיים או הרצונות של ילדיהם, הם רק רוצים לספק את העדפותיהם ואת רצונותיהם האנוכיים; הם רק רוצים להשתמש בילדיהם כדי להרוויח כסף רב, כדי להשיג את מטרתם וליהנות מהנאות הבשר. כל אלה דברים שאל להורים לעשות. הדברים האלה לא מוסריים והם חסרי אנושיות, והורים כאלה לא ממלאים את אחריותם. זו לא הגישה שצריכה להיות להורים כלפי ילדיהם הבוגרים. במקום זאת, ההורים האלה מנצלים את גילם המבוגר יותר, מתערבים בחיי ילדיהם הבוגרים, בעבודתם, בנישואיהם וכך הלאה, במסווה של הפגנת אחריות כלפי ילדיהם. לא משנה מהי מידת יכולתם של ילדיו הבוגרים של אדם, מהי איכותם, מה מעמדם בחברה או מהי הכנסתם, זהו הגורל שהאל קבע עבורם – גורלם נתון לריבונותו של האל. אל להורים להתערב בסוג החיים של ילדיהם, אלא אם כן הם לא הולכים בנתיב הנכון, או שהם עוברים על החוק, ובמקרה זה על ההורים להטיל עליהם משמעת קפדנית. אך בנסיבות רגילות, כאשר מבוגרים אלה שפויים בדעתם, ויש להם את היכולת לחיות ולשרוד באופן עצמאי, הוריהם צריכים לסגת משום שילדיהם כבר מבוגרים. אם ילדיהם הגיעו לבגרות זה עתה, והם בני 20 או 21, והם עדיין לא מכירים את המצבים המורכבים השונים בחברה, או לא יודעים איך להתנהל בחיים, והם לא מבינים איך להתרועע, ויש להם כישורי הישרדות ירודים, אזי ההורים האלה צריכים לתת להם עזרה מתאימה ולאפשר להם לעבור בהדרגה לנקודה שבה הם יוכלו לחיות באופן עצמאי. כך ההורים ימלאו את אחריותם. אך כאשר הם יעלו את ילדיהם על המסלול הנכון, ולילדיהם תהיה את היכולת לשרוד באופן עצמאי, על ההורים האלה לסגת. אל להם להמשיך להתייחס לילדיהם כאילו הם עדיין לא מבוגרים, או כאילו הם לקויים מבחינה נפשית. אל להם לפתח ציפיות בלתי מציאותיות כלפי ילדיהם, או להתערב בחייהם הפרטיים של ילדיהם או בגישותיהם, בהשקפותיהם ובמעשיהם בנוגע לעבודה, למשפחה, לנישואים, לאנשים ולמאורעות, במסווה של ציפיות כלשהן מהם. אם הם יעשה דבר כלשהו מהדברים האלה, הם לא ממלאים את אחריותם.

הורים פשוט צריכים להפגין כלפי בניהם ובנותיהם, כאשר הם מסוגלים לשרוד באופן עצמאי, את האכפתיות והדאגה הנדרשות לגבי עבודתם, ולגבי חייהם ומשפחותיהם, או לתת להם סיוע הולם כלשהו במצבים שבהם הם לא יכולים להשיג דבר מה או לטפל בו באמצעות יכולותיהם שלהם. לדוגמה, נניח שלבנך או לבתך יש תינוק, וגם הם וגם בן זוגם עסוקים מאוד בעבודה. התינוק עדיין קטן מאוד, ולפעמים אין מי שיטפל בו. בנסיבות אלה, אתה יכול לעזור לילד שלך לטפל בתינוק שלו. זוהי אחריותו של הורה, משום שאחרי הכול, הוא בשר מבשרך, ויהיה בטוח יותר שאתה תטפל בתינוק שלו מאשר שמישהו אחר יעשה זאת. אם ילדך סומך עליך שתטפל בתינוק שלו כראוי, עליך לטפל בו. אם הוא לא מרגיש בנוח להפקיד את התינוק בידיך והוא לא רוצה שתטפל בו, או אם הוא לא ירצה שתטפל בו משום שהוא מוקיר אותך, משום שהוא מתחשב בך, והוא חושש שאינך בריא מספיק מבחינה פיזית כדי לעשות זאת, אזי אינך צריך למצוא בכך דופי. יש אפילו בנים ובנות שפשוט לא סומכים על ההורים שלהם, הם חושבים שלהוריהם אין יכולת לטפל בתינוק, שהם יודעים רק איך לפנק ילדים קטנים, ולא יודעים לחנך אותם, ושהם לא זהירים לגבי האוכל שהם אוכלים. אם הבן או הבת שלך לא סומכים עליך ולא רוצים שתטפל בתינוק שלהם, זה אפילו טוב יותר, כך יהיה לך מעט יותר זמן פנוי. דבר זה מכונה הסכמה הדדית: ההורה והילד לא מפריעים זה לזה, ובה בעת מגלים התחשבות זה בזה. כאשר ילדיהם זקוקים לעזרה, לדאגה ולתשומת לב, ההורים צריכים לספק להם רק את הדאגה, הטיפול והתמיכה הכלכלית ההולמים והנחוצים ברמה הרגשית, או במובנים אחרים. לדוגמה, נניח שלהורה יש חסכונות מסוימים, או שיש לו עבודה טובה ומקור פרנסה. כאשר ילדיו זקוקים לכסף, אם הוא מסוגל לכך הוא יכול לעזור להם מעט. אם אין באפשרותו לעזור להם, אין זה הכרחי שהוא יוותר על כל רכושו או שילווה כסף ממלווה בריבית כדי לעזור לילדיו. עליו לעשות רק את מה שקיים בטווח היכולות שלו כדי למלא את אחריותו במסגרת קרבת המשפחה. אין צורך שהוא ימכור את כל מה שיש לו, ואין צורך שהוא ימכור את כליותיו או את הדם שלו, או שיעבוד בפרך כדי לעזור לילדיו. חייך שייכים לך, הם ניתנו לך על ידי האל, ויש לך שליחויות משלך. אתה ניחן בחיים האלה כדי שתוכל למלא את השליחויות הללו. גם לילדיך יש חיים משלהם כדי שיוכלו לסיים את נתיבי חייהם ולהשלים את שליחויותיהם בחיים, ולא כדי שהם יוכלו להפגין כיבוד אב ואם. לכן, לא משנה אם ילדיהם בוגרים או לא, חייהם של ההורים שייכים רק להורים עצמם, הם לא שייכים לילדיהם. מטבע הדברים, הורים הם לא המטפלות ללא תשלום או העבדים של ילדיהם. יהיו אשר יהיו הציפיות שיש להורים מילדיהם, אין זה הכרחי שהם יניחו לילדיהם לחלק להם פקודות באופן שרירותי ללא כל תמורה, או שהם יהפכו למשרתים, למטפלות או לעבדים של ילדיהם. לא משנה אילו רגשות יש לך כלפי ילדיך, אתה עדיין אדם עצמאי. אל לך לקחת אחריות על חייהם הבוגרים כאילו לגמרי נכון לעשות זאת, רק משום שהם הילדים שלך. אין צורך לעשות זאת. הם בוגרים; אתה כבר מילאת את אחריותך בגידול שלהם. באשר לשאלה אם הם חייהם העתידיים יהיו טובים או רעים, אם הם יהיו עשירים או עניים, ואם הם יחיו חיים מאושרים או אומללים, זהו עניינם שלהם. לדברים האלה אין שום קשר אליך. כהורה, אינך מחויב לשנות את הדברים האלה. אם חייהם אומללים, אינך מחויב לומר: "אתה אומלל – אני אחשוב על דרכים לתקן זאת, אני אמכור את כל מה שיש לי, אני אשתמש בכל האנרגיה של חיי כדי שתהיה מאושר". אין צורך לעשות זאת. עליך רק למלא את אחריותך, זה הכול. אם אתה רוצה לעזור לילדיך, אתה יכול לשאול אותם מדוע הם אומללים, ולסייע להם להבין את הבעיה ברמה התיאורטית והפסיכולוגית. אם הם יקבלו את עזרתך, זה אפילו טוב יותר. אם לא, עליך רק למלא את אחריותך כהורה, ותו לא. אם ילדיך רוצים לסבול, זהו עניינם שלהם. אין צורך שתדאג או שתהיה מוטרד מכך, או שלא תהיה מסוגל לאכול או לישון כראוי. יהיה זה מוגזם לעשות זאת. מדוע זה יהיה מוגזם? מפני שהם מבוגרים. עליהם ללמוד לנהל בעצמם את כל הדברים שבהם הם נתקלים בחייהם. אם אתה חש דאגה כלפיהם, זו רק חיבה; אם אינך חש דאגה כלפיהם, זה לא אומר שאתה חסר לב או שלא מילאת את אחריותך. הם מבוגרים, ואנשים בוגרים חייבים להתמודד עם בעיות של מבוגרים ולטפל בכל מה שמבוגרים צריכים לטפל בו. אל להם להסתמך על הוריהם בכל הדברים. כמובן, אל להורים לקחת על עצמם את האחריות להצלחת ילדיהם בעבודתם, בקריירה שלהם ובחיי המשפחה או הנישואים שלהם, עם הגעתם לבגרות. אתה יכול לחוש דאגה לגבי הדברים האלה, ואתה יכול להתעניין לגביהם, אבל אינך צריך לקחת עליהם אחריות מלאה, לכבול את ילדיך לצידך, לקחת אותם איתך לכל מקום שאליו אתה הולך, לשמור עליהם בכל מקום שאליו אתה הולך, ולחשוב: "האם הם אכלו טוב היום? האם הם מאושרים? האם עבודתם מתנהלת כשורה? האם הבוס שלהם מעריך אותם? האם בני הזוג שלהם אוהבים אותם? האם ילדיהם צייתנים? האם ילדיהם מקבלים ציונים טובים?" מה הקשר של הדברים האלה אליך? ילדיך יכולים לפתור את הבעיות שלהם, אינך צריך להתערב. מדוע אני שואל מה הקשר של הדברים האלה אליך? אני מתכוון בכך שלדברים האלה אין שום קשר אליך. מילאת את אחריותך כלפי ילדיך, גידלת אותם עד לבגרות, ולכן עליך לסגת. כאשר תעשה זאת, זה לא אומר שלא יהיה לך מה לעשות. עדיין יש דברים כה רבים שעליך לעשות. כשמדובר בשליחויות שעליך להשלים בחיים האלה, מלבד גידול ילדיך לבגרות, יש שליחויות נוספות שעליך להשלים. מלבד היותך הורה לילדיך, אתה יציר בריאה. עליך לבוא בפני האל ולקבל ממנו את חובתך. מהי חובתך? האם השלמת אותה? האם הקדשת את עצמך לחובתך? האם עלית על נתיב הישועה? אלה הדברים שעליהם אתה צריך לחשוב. באשר לדרך שבה ילדיך יילכו כאשר הם יגיעו לבגרות, כיצד ייראו חייהם, מה יהיו הנסיבות שלהם, אם הם יהיו שמחים ועליזים, לדברים האלה אין שום קשר אליך. ילדיך כבר עצמאיים, הן במובן החיצוני והן במובן הנפשי. עליך לאפשר להם להיות עצמאיים, עליך לוותר, ואל לך לנסות לשלוט בהם. בין אם במונחים של הצד החיצוני של הדברים, או במונחים של חיבה או קרבת הבשר, אתה כבר מילאת את אחריותך ואין יותר שום קשר בינך לבין ילדיך. אין קשר בין השליחויות שלהם לבין השליחויות שלך, ואין קשר בין נתיבי החיים שבהם הם הולכים לבין הציפיות שלך. ציפיותיך מהם והאחריות שלך כלפיהם הגיעו לסיומן. מטבע הדברים, לא אמורות להיות לך ציפיות מהם. הם – זה הם, ואתה – זה אתה. אם ילדיך לא מתחתנים, הרי שמבחינת הגורלות והשליחויות שלכם, אתם לחלוטין אנשים עצמאיים שאין ביניהם כל חיבור. אם הם מתחתנים ומקימים משפחות, המשפחות שלכם הן משפחות מנותקות לחלוטין. לילדיך יש את הרגלי החיים ואת אורח החיים שלהם, יש להם את הצרכים שלהם בנוגע לאיכות חייהם, ולך יש את הרגלי החיים שלך ואת הצרכים שלך בנוגע לאיכות חייך. לך יש את נתיב חייך ולהם יש את הנתיבים שלהם בחיים. לך יש את השליחויות שלך, ולהם יש את השליחויות שלהם. כמובן, לך יש את האמונה שלך ולהם יש את אמונתם שלהם. אם האמונה שלהם ממוקדת בכסף, יוקרה ורווח, הרי שאתם אנשים שונים לחלוטין. אם הם בעלי אותה אמונה כמו זו שלך, אם הם חותרים אל האמת והולכים בנתיב הישועה, מטבע הדברים אתם עדיין אנשים שונים לחלוטין. אתה – זה אתה, והם – זה הם. אל לך להתערב כשמדובר בנתיבים שבהם הם הולכים. אתה יכול לתמוך בהם, לעזור להם ולכלכל אותם, אתה יכול להזכיר להם ולהטיף להם, אך אינך צריך להתעסק בחייהם או להיות מעורב בהם. איש אינו יכול לקבוע באיזה סוג של נתיב ילך אדם אחר, איזה מין אדם הוא יהיה, או איזה סוג של עיסוקים יהיו לו. חישבו על כך, על איזה בסיס אני יושב כאן, משוחח איתכם ומדבר איתכם על כל הדברים האלה? על בסיס הנכונות שלכם להקשיב. אני מדבר משום שאתם מוכנים להקשיב לתוכחות הכנות שלי. אם לא הייתם מוכנים להקשיב, או אם הייתם עוזבים, לא הייתי מדבר יותר. מספר המילים שאני אומר תלוי בשאלה אם אתם מוכנים להקשיב להן או לא, ואם אתם מוכנים להשקיע את זמנכם ומרצכם לשם כך. אם היית אומר: "אני לא מבין מה אתה אומר, האם תוכל לפרט יותר?" הייתי עושה כמיטב יכולתי ומפרט יותר, כדי לאפשר לך להבין את דבריי ולהיכנס אליהם. כאשר אעלה אותך על המסלול הנכון, אביא אותך בפני האל והאמת ואאפשר לך להבין את האמת ולנהות בדרכו של האל, משימתי תושלם. עם זאת, בנוגע לשאלה אם תהיה מוכן ליישם בפועל את דבריי לאחר שתשמע אותם, או באיזה נתיב תלך, באיזה סוג של חיים תבחר או אל מה תחתור, הדברים האלה הם לא ענייני. אם היית אומר: "יש לי שאלה לגבי היבט זה של האמת, אני רוצה לחפש אותו", הייתי עונה בסבלנות על שאלתך. אם מעולם לא היית רוצה לחפש את האמת, האם הייתי גוזם אותך בשל כך? לא הייתי גוזם אותך. לא הייתי כופה עליך לחפש את האמת, ולא הייתי לועג לך או מזלזל בך, ובוודאי שלא הייתי מתייחס אליך בניכור. הייתי מתנהג כפי שנהגתי קודם. אם אתה עושה טעות בחובתך או גורם במכוון להפרעה או לשיבוש, יש לי את העקרונות והשיטות שלי לטפל בך. עם זאת, ייתכן שתאמר: "אני לא רוצה לשמוע אותך מדבר על הדברים האלה ואני לא מוכן לקבל את ההשקפות האלה שלך. אני אמשיך לבצע את חובתי כמו תמיד". אם כך, אל לך להפר את העקרונות או את הצווים המנהליים. אם תפר את הצווים המנהליים, אני אטפל בך. אך אם לא תפר את הצווים המנהליים, ותוכל להתנהג כראוי כאשר אתה חי את חיי הכנסייה, אני לא אתערב, אפילו אם אינך חותר אל האמת. לא אתערב בחיים האישיים שלך, במה שאתה רוצה לאכול וללבוש, או עם אילו אנשים אתה רוצה לקיים אינטראקציה. אני מעניק לך חופש בהיבטים אלה. מדוע? דיברתי איתך בצורה ברורה על כל העקרונות והתכנים הנוגעים לעניינים אלה. השאר תלוי בבחירות החופשיות שלך. הנתיב שבו אתה בוחר ללכת תלוי בסוג האדם שאתה, הדבר ברור. אם אתה אדם שלא אוהב את האמת, מי יוכל להכריח אותך לאהוב אותה? בסופו של דבר, כל אדם ייקח אחריות על הנתיב שבו הוא ילך, ועל התוצאות שיהיה עליו לשאת. אני לא צריך לקחת אחריות על כך. אם אתה חותר אל האמת, אתה עושה זאת מרצונך. אם אינך חותר אל האמת, גם אז אתה עושה זאת מרצונך – אף אחד לא עוצר בעדך. אם אתה אכן חותר אל האמת, איש לא יעודד אותך, ולא תזכה לחסד מיוחד או לברכות חומריות. אני רק מבצע וממלא את האחריות שלי, ואומר לכם את כל האמיתות שעליכם להבין ושאתם צריכים להיכנס אליהן. באשר לאופן שבו אתם חיים את החיים הפרטיים שלכם, מעולם לא חקרתי זאת ולא בלשתי אחריכם. זוהי גישתי. כך גם הורים צריכים להתנהג כלפי ילדיהם. לאנשים בוגרים יש את היכולת להבחין בין טוב לרע. אם הבחירות שלהם נכונות או לא נכונות, אם הם בוחרים שחור או לבן, אם הם בוחרים דברים חיוביים או שליליים – זהו עניינם שלהם, והוא תלוי בצרכים הפנימיים שלהם. אם מהותו של אדם היא רעה, הוא לא יבחר בדברים חיוביים. אם אדם שואף להיות טוב והוא ניחן באנושיות, במודעות של המצפון ובתחושת בושה, הוא יבחר בדברים חיוביים; גם אם הוא יהיה איטי במקצת בעשותו זאת, בסופו של דבר הוא יעלה על הנתיב הנכון. דבר זה הוא בלתי נמנע. לכן, להורים צריכה להיות גישה כזו כלפי ילדיהם, ואל להם להתערב בבחירות שלהם. הדרישות שיש להורים מסוימים מילדיהם הן: "הילדים שלנו צריכים לעלות על הנתיב הנכון, עליהם להאמין באל, לנטוש את העולם החילוני ולוותר על עבודתם. אחרת, כשניכנס למלכות, הם לא יוכלו להיכנס, ואנחנו ניפרד מהם. יהיה זה כל כך נפלא אם כל המשפחה שלנו תוכל להיכנס יחד למלכות! נוכל להיות יחד בשמיים, כפי שאנחנו כאן על פני האדמה. כאשר נהיה במלכות, אסור לנו לעזוב זה את זה, אנחנו חייבים להישאר יחד לאורך כל הדורות!" ואז מתברר להורים האלה שילדיהם לא מאמינים באל, ובמקום זאת הם חותרים אל דברים של העולם ושואפים להרוויח כסף רב ולהתעשר מאוד; הם לובשים את כל מה שנחשב אופנתי, הם עושים דברים שבאופנה ומדברים עליהם, והם לא ממלאים את רצון הוריהם. כתוצאה מכך, ההורים האלה מוטרדים, הם מתפללים וצמים בגלל ילדיהם, צמים במשך שבוע, עשרה ימים, או שבועיים, ומשקיעים מאמץ רב בעניין זה למען ילדיהם. לעתים קרובות הם כל כך רעבים שהם מרגישים סחרחורת, ולעתים קרובות הם מתפללים בפני האל ובוכים בתפילתם. אך לא משנה כיצד הם מתפללים או כמה מאמץ הם משקיעים, הילדים שלהם לא מתרגשים ולא יודעים שעליהם להתעורר. ככל שילדיהם מסרבים להאמין, כך ההורים האלה מרבים לחשוב: "אוי לא, אכזבתי את הילדים שלי. לא הצלחתי להפיץ להם את הבשורה ולא הבאתי אותם איתי אל נתיב הישועה. טיפשים שכמותם – זהו הנתיב אל הישועה!" הם לא טיפשים; פשוט אין להם את הצורך הזה. ההורים האלה הם-הם הטיפשים, משום שהם מנסים לכפות על ילדיהם לעלות על הנתיב הזה, הלא כן? אם לילדים שלהם היה את הצורך הזה, האם היה זה הכרחי שהוריהם ידברו על הדברים הללו? ילדיהם היו מתחילים בעצמם להאמין. הורים אלה תמיד חושבים: "איכזבתי את ילדיי. מאז שהם היו ילדים צעירים עודדתי אותם ללכת למכללה, ומאז שהם הלכו למכללה הם לא פנו לאחור. הם לא מפסיקים לחתור אל דברים של העולם, ובכל פעם שהם חוזרים, הם מדברים רק על עבודה, על להרוויח כסף, על מי קיבל קידום או קנה מכונית, מי התחתן עם משפחה עשירה, מי נסע לאירופה ללמוד לימודים מתקדמים או כסטודנט במסגרת חילופי סטודנטים, והם אומרים כמה נפלאים חייהם של אנשים אחרים. בכל פעם שהם חוזרים הביתה הם מדברים על הדברים האלה, ואני לא רוצה לשמוע אותם, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. לא משנה מה אני אומר כדי לנסות לגרום להם להאמין באל, הם עדיין לא מקשיבים". כתוצאה מכך, הם רבים עם ילדיהם. בכל פעם שהם רואים את ילדיהם, פניהם מתקדרות; בכל פעם שהם מדברים עם ילדיהם, הבעות פניהם נחמצות. יש ילדים שלא יודעים מה לעשות, והם חושבים: "אני לא יודע מה לא בסדר עם ההורים שלי. אם אני לא מאמין באל, אני פשוט לא מאמין בו. למה הם תמיד מתייחסים אליי בגישה הזאת? חשבתי שככל שמישהו מאמין יותר באל, כך הוא יהפוך לאדם טוב יותר. איך ייתכן שלמאמינים באל יש כל כך מעט חיבה כלפי בני משפחתם?" ההורים האלה כל כך דואגים לילדים שלהם, שכלי הדם שלהם עומדים להתפוצץ, והם אומרים: "הם לא הילדים שלי! אני מנתק את הקשר שלי איתם, אני מתנער מהם!". הם אומרים זאת, אך הם לא באמת מרגישים כך. האם הורים כאלה אינם טיפשים? (כן.) הם תמיד רוצים לשלוט בכל דבר ולאחוז בו, הם תמיד רוצים לאחוז בעתיד ילדיהם, באמונתם ובנתיבים שבהם הם הולכים. זה כה טיפשי! זה לא ראוי. בפרט, יש ילדים שחותרים אל דברים של העולם. הם מקודמים למשרות ניהוליות ומרוויחים כסף רב. הם מביאים כמתנות להוריהם ערימות ענקיות של ג'ינסנג, עגילי זהב ושרשראות זהב, והוריהם אומרים: "אני לא רוצה את הדברים האלה, אני רק מקווה שתהיו בריאים ושתנהו אחריי באמונה באל. להאמין באל זה דבר כל כך נפלא!" וילדיהם אומרים: "אל תתחילי עם זה. קודמתי בעבודה ואת לא עשית שום דבר אפילו כדי לברך אותי. כשהורים של אנשים אחרים שומעים שהילדים שלהם קודמו, הם פותחים בקבוק שמפניה, הם יוצאים לארוחות חגיגיות, אבל כשאני קונה לך שרשראות ועגילים, את לא מרוצה. באיזה אופן איכזבתי אותך? אתם זועפים רק משום שאני לא מאמין באל". האם זה נכון שההורים האלה יזעפו כך? לאנשים יש עיסוקים שונים, הם הולכים בנתיבים שונים, והם בוחרים את הנתיבים האלה בעצמם. הורים צריכים להתייחס לעניין זה בצורה נכונה. אם ילדיך לא מכירים בקיומו של האל, אל לך לדרוש מהם להאמין באל – כאשר מכריחים, זה לעולם לא עובד. אם הם לא רוצים להאמין באל, והם לא אנשים מסוג זה, ככל שתזכיר זאת יותר, כך הם ירגיזו אותך יותר, וגם אתה תרגיז אותם – כולכם תתרגזו. אבל מה שחשוב הוא לא שאתם תתרגזו – הדבר החשוב ביותר הוא שהאל יתעב אותך, והוא יאמר שרגשות החיבה שלך חזקים מדי. מכיוון שאתה מסוגל לשלם מחירים כה גדולים רק משום שילדיך לא מאמינים באל, ואתה כועס כל כך על שהם עוסקים בדברים של העולם, אם האל היה לוקח אותם ממך יום אחד, מה היית עושה אז? האם היית מתלונן על האל? אם בלבך ילדיך הם הכול עבורך, אם הם העתיד שלך, תקוותך וחייך, האם אתה עדיין אדם המאמין באל? האם האל לא יתעב אותך על התנהגות כזו? דרך הפעולה שלך היא חסרת תבונה, היא לא עולה בקנה אחד עם העקרונות, והאל לא יהיה מרוצה מכך. לכן, אם אתה חכם, לא תעשה דברים כאלה. אם ילדיך לא מאמינים, עליך לוותר על כך. העלית את כל הטיעונים שהיית צריך להעלות, ואמרת את מה שהיית אמור לומר, כעת, תן להם לעשות את הבחירות שלהם. המשך לקיים את מערכת היחסים שהייתה לך בעבר עם ילדיך. אם הם רוצים להפגין כיבוד אב ואם, אם הם רוצים להוקיר אותך ולדאוג לך, אינך צריך לדחות זאת. אם הם רוצים לקחת אותך לטיול באירופה, אך הטיול יעכב אותך מלבצע את חובתך, ואינך רוצה לצאת איתם לטיול, אל תצא. אך אם אתה רוצה לצאת לטיול ויש לך זמן לכך, אז צא. אין שום דבר רע בהרחבת אופקים. זה לא יהיה בלתי ראוי והאל לא יגנה זאת. אם ילדיך קונים לך דברים נחמדים, אוכל טעים או בגדים יפים, ואתה חושב שראוי שקדוש ילבש אותם או ישתמש בהם, תוכל ליהנות מהם ולראות בהם חסד מהאל. אם אתה מתעב את הדברים האלה, אם אינך נהנה מהם, אם אתה חושב שהם בעייתיים ודוחים, ואם אינך מוכן לֵהָנוֹת מהם, אתה יכול לסרב לקבל אותם ולומר: "אני פשוט שמח לראות אתכם, אינכם צריכים להביא לי מתנות או להוציא עלי כסף, אני לא צריך את הדברים האלה. אני רק רוצה שתהיו בטוחים ומאושרים". האין זה נפלא? אם תאמר את הדברים האלה ותאמין בהם בלבך, אם באמת לא תדרוש מילדיך לספק לך נוחות חומרית כלשהי, או לעזור לך להנות מהם, ילדיך יעריצו אותך, האין זה כך? באשר לקשיים שאיתם הם מתמודדים בעבודתם או בחייהם, עשה כמיטב יכולתך לעזור להם בכל הזדמנות. אם העזרה שלך תשפיע על ביצוע חובתך, אתה יכול לסרב – זו זכותך. מכיוון שאתה כבר לא חייב להם דבר, מכיוון שכבר אין לך אחריות כלפיהם, והם כבר בוגרים ועצמאיים, הם יכולים לנהל את חייהם. אינך צריך לשרת אותם ללא תנאי ובכל עת. אם הם מבקשים את עזרתך ואינך מוכן לעזור להם, או אם הדבר יעכב אותך בביצוע חובתך, אתה יכול לומר לא. זו זכותך. למרות שיש ביניכם קשר דם, ואתה ההורה שלהם, אלה יחסים רשמיים, של קשר דם ושל חיבה בלבד – מבחינת האחריות שלך, כבר השתחררת מהקשר איתם. לכן, אם ההורים חכמים, לא יהיו להם כל ציפיות, דרישות או סטנדרטים עבור ילדיהם כשהם מגיעים לבגרות, והם לא ידרשו שילדיהם יפעלו בדרך מסוימת או שהם יעשו דברים מסוימים מנקודת מבט או מעמדה של הורה, מכיוון שילדיהם כבר עצמאיים. כאשר ילדיך עצמאיים, המשמעות היא שמילאת את כל אחריותך כלפיהם. לכן, לא משנה מה אתה עושה למען ילדיך כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, בין אם אתה מפגין כלפיהם דאגה או אכפתיות, זוהי רק חיבה, והיא מיותרת. לחלופין, אם ילדיך מבקשים ממך לעשות דבר מה, גם זה מיותר, ואין זה משהו שאתה מחויב לעשות. עליך להבין זאת. האם הדברים האלה ברורים? (כן.)

נניח שאחד מכם היה אומר: "לעולם לא אוכל לוותר על ילדיי. הם נולדו עם מבנה גוף חלש, והם פחדנים וביישנים מטבעם. בנוסף, אין להם איכות טובה והם תמיד סובלים מהתעמרות מצד אנשים אחרים בחברה. אני לא יכול לוותר עליהם". חוסר היכולת שלך לוותר על ילדיך אין פירושו שלא סיימת למלא את אחריותך כלפיהם, אלא זו השפעה של רגשותיך ותו לא. אתה עשוי לומר: "אני תמיד מודאג וחושב אם הילדים שלי אכלו טוב, או אם יש להם בעיות קיבה כלשהן. האם הם יפתחו בעיות בקיבה אם הם לא יאכלו ארוחות בשעות המתאימות, וימשיכו לאורך זמן להזמין ארוחות 'טייק אוויי'? האם הם יחלו במחלה כלשהי? ואם הם יחלו, האם יהיה מישהו שיטפל בהם, שיאהב אותם? האם בני הזוג שלהם ידאגו להם ויטפלו בהם?" דאגותיך נובעות רק מהרגשות שלך ומקשר הדם שיש ביניכם, אך זו לא אחריותך. האחריות שהאל הטיל על הורים היא רק לגדל את ילדיהם ולטפל בהם לפני שהם מגיעים לבגרות. כאשר ילדיהם הופכים למבוגרים, להורים כבר אין אחריות כלפיהם. כך מתייחסים לאחריות שעל ההורים למלא מנקודת המבט של קביעת האל. האם אתה מבין את הדבר? (כן.) לא משנה כמה חזקים רגשותיך או מתי האינסטינקטים שלך כהורה מתחילים לפעול, זהו לא מילוי האחריות שלך, אלא השפעת רגשותיך בלבד. ההשפעות של רגשותיך לא נובעות מההיגיון האנושי או מהעקרונות שהאל לימד את האדם, או מהתמסרותו של אדם לאמת, והן בהחלט לא נובעות מאחריותו של אדם, אלא מרגשותיו – אלה הם רגשות. מעורבים בכך רק שמץ של אהבת הורים וקרבת משפחה. מכיוון שהם הילדים שלך, אתה תמיד דואג להם ותוהה אם הם סובלים שם בחוץ ואם מתעמרים בהם. אתה תוהה אם עבודתם מתנהלת כשורה, ואם הם אוכלים את ארוחותיהם בזמנים הנכונים. אתה תוהה אם הם חלו, ואם הם יוכלו לשלם את ההוצאות הרפואיות שלהם. אתה חושב על הדברים האלה לעתים קרובות, ואין להם שום קשר לאחריותך כהורה. אם אינך יכול לוותר על הדאגות האלה, ניתן לומר שאתה חי רק בתוך רגשותיך ושאינך מסוגל להיחלץ מהם. אתה פשוט חי בתוך רגשותיך ומתייחס לילדיך בהתאם לרגשותיך, במקום לחיות על פי ההגדרה שהאל קבע לגבי אחריותו של הורה. אינך חי בהתאם לדברי האל, אתה רק מרגיש את כל הדברים האלה, מתייחס אליהם ומטפל בהם בהתאם לרגשותיך. פירוש הדבר שאינך הולך בדרכו של האל. זה ברור. אחריותך כהורה – כפי שהאל הנחה אותך לגביה – הסתיימה ברגע שילדיך הגיעו לבגרות. האם השיטה ליישום בפועל שהאל לימד אותך אינה קלה ופשוטה? (אכן, כן.) אם תיישם בפועל על פי דברי האל, לא תעסוק בפעולות חסרות טעם, ותִּתֵּן לילדיך מידה מסוימת של חופש והזדמנות לפתח את עצמם מבלי לגרום להם לצרות או לטרדות נוספות, ולא תטיל עליהם עול נוסף. מכיוון שהם בוגרים, הדבר יאפשר להם להתמודד עם העולם, עם חייהם ועם הבעיות השונות שבהן הם נתקלים בחיי היומיום שלהם ובקיומם, מנקודת מבט של מבוגר, עם שיטות עצמאיות של מבוגר לטיפול בדברים ולהתייחסות אליהם, ועם השקפת עולם עצמאית של מבוגר. אלה החירויות והזכויות של ילדיך, ויותר מכך, אלה הדברים שעליהם לעשות כמבוגרים, ולדברים האלה אין שום קשר אליך. אם אתה רוצה להיות מעורב תמיד בדברים האלה, זה די מעורר בחילה. אם אתה רוצה תמיד להכניס את עצמך במזיד לתוך הדברים האלה ולהתערב בחייהם, אתה תגרום להפרעה ולהשמדה, ובסופו של דבר, לא רק שהדברים יקרו בניגוד לרצונך, אפילו יותר מכך, אתה תגרום לילדיך להרגיש סלידה כלפיך, ובנוסף, חייך יהיו מעייפים למדי. בסופו של דבר, אתה תהיה מלא בטרוניות ותתלונן על כך שילדיך לא מכבדים אותך, שהם לא צייתנים ולא מתחשבים בך; אתה תתלונן שהם כפויי טובה, שהם לא מעריכים אותך ושהם חסרי אכפתיות. יש כמה הורים גסים ולא הגיוניים שגם יבכו, יעשו מהומה ויאיימו להרוג את עצמם, תוך שימוש בכל תחבולה אפשרית. הדבר מעורר עוד יותר שאט נפש, הלא כן? (כן.) אם אתה חכם, תניח לדברים להתנהל במסלולם הטבעי, תחיה את חייך בצורה רגועה, ופשוט תמלא את אחריותך כהורה. אם תאמר שאתה רוצה לדאוג לילדיך ולהפגין כלפיהם מעט אכפתיות לשם חיבה, אזי מותר להפגין כלפיהם את הדאגה הדרושה. אינני אומר שהורים צריכים פשוט לנתק קשר עם ילדיהם ברגע שהם הופכים למבוגרים וההורים מִלְּאוּ את אחריותם. אל להורים להזניח לחלוטין את ילדיהם הבוגרים, אל להם לומר לילדיהם פשוט לצאת לדרך לבדם, או להתעלם מהם, לא משנה עם אילו קשיים גדולים הם מתמודדים – אפילו כאשר קשיים אלה מובילים את ילדיהם אל סף המוות – או לסרב להציע לילדיהם עזרה כאשר הם זקוקים להוריהם. גם כך לא נכון להתנהג – זו התנהגות קיצונית. כאשר ילדיך צריכים לשתף אותך, עליך להטות אוזן קשבת, ולאחר שתקשיב, עליך לשאול אותם מה דעתם ומה הם מתכוונים לעשות. אתה יכול גם לתת הצעות משלך. אם יש להם מחשבות ותוכניות משלהם והם לא מקבלים את הצעותיך, אמור פשוט: "בסדר. מכיוון שכבר החלטת, בעתיד יהיה עליך לשאת לבדך בכל ההשלכות של החלטתך. אלה החיים שלך. עליך להמשיך ללכת ולסיים את נתיב חייך. אף אדם אחר לא יכול לקחת אחריות על חייך. אם החלטת, אני אתמוך בך. אם אתה צריך כסף, אני יכול לתת לך מעט. אם אתה זקוק לעזרתי, אני יכול לעזור לך במסגרת היכולות שלי. אחרי הכול, אני ההורה שלך, לכן אין צורך לומר יותר מזה. אך אם תאמר שאינך זקוק לעזרתי או לכספי, ואתה צריך רק שאקשיב לך, זה אפילו קל יותר". כך, אתה תאמר את מה שיהיה לך לומר, הם יאמרו את מה שיהיה להם לומר; כל הטרוניות שלהם יזרמו החוצה, כל הכעס שלהם יקבל פורקן. הם ימחו את דמעותיהם וילכו ויעשו את מה שהם צריכים לעשות, ואתה תמלא את אחריותך כהורה. דבר זה נעשה לשם חיבה; זה נקרא חיבה. ומדוע? משום שכהורה, אין לך שום כוונות זדוניות כלפי ילדיך. אתה לא תפגע בהם, לא תקשור נגדם מזימות ולא תלעג להם, ועל אחת כמה וכמה שלא תלגלג עליהם על היותם חלשים וחסרי יכולת. ילדיך יכולים לבכות, לתת לעצמם פורקן ולהתלונן מולך ללא מעצורים כאילו היו ילדים קטנים; הם יכולים להתפנק, לזעוף או להיות עקשנים. עם זאת, לאחר שהם יסיימו לפרוק את רגשותיהם, לזעוף ולהיות עקשנים, עליהם לעשות את מה שהם צריכים לעשות, ולהתמודד עם כל הדברים העומדים בפניהם. אם הם יוכלו להשיג זאת בלי שתעשה דבר עבורם ובלי שתיתן להם עזרה כלשהי, זה טוב למדי, ואז יהיה לך עוד קצת זמן פנוי, נכון? ומכיוון שילדיך אמרו את הדברים האלה, עליך להיות בעל מודעות עצמית מסוימת. ילדיך גדלו, הם עצמאיים. הם רצו רק לדבר איתך על העניין הזה, הם לא ביקשו את עזרתך. אם אין לך היגיון, יתכן שתחשוב: "זהו עניין משמעותי. העובדה שאתה מספר לי על כך מראה שאתה מכבד אותי, ואם כן, האם לא כדאי שאייעץ לך לגבי העניין? האם לא כדאי שאעזור לך לקבל החלטה?" דבר זה נקרא הערכת יתר של היכולות שלך. ילדיך פשוט דיברו איתך על העניין הזה, אך בפועל אתה מתייחס לעצמך כאל דמות חשובה. זה לא הולם. הילדים שלך סיפרו לך על העניין הזה כי אתה ההורה שלהם והם מכבדים אותך וסומכים עליך. במציאות, מזה זמן מה יש להם רעיונות משלהם לגבי העניין, אך עכשיו אתה עדיין רוצה להתערב בזה. זה לא הולם. ילדיך סומכים עליך ואתה חייב להיות ראוי לאמון הזה. עליך לכבד את החלטתם ולא להתערב בעניין. אם הם היו רוצים שתהיה מעורב, היית יכול להתערב. ונניח שכאשר אתה אכן מתערב, אתה מבין: "אוי, זה כל כך בעייתי! הדבר ישפיע על ביצוע חובתי. אני באמת לא יכול להתערב בזה; כאדם המאמין באל, אני לא יכול לעשות את הדברים האלה". ואז עליך למהר ולהתנתק מהעניין הזה. נניח שהם עדיין רוצים שתתערב, ואתה חושב: "אני לא מתכוון להתערב. עליך לטפל בכך בעצמך. היה מספיק נחמד מצדי שהקשבתי כיצד אתה פורק את המרמור הזה ואת כל הזבל הזה. אני כבר מילאתי את האחריות שלי כהורה. אני לא יכול להתערב בעניין הזה בשום פנים ואופן. זהו בור האש ואני לא מתכוון לקפוץ לתוכו. אם אתה רוצה, קדימה, קפוץ לתוכו בעצמך". האין זה הולם? זה נקרא לנקוט עמדה. לעולם אל לך לוותר על העקרונות או על עמדתך. אלה הדברים שעל הורים לעשות. האם הבנת את זה? האם הדברים האלה קלים להשגה? (כן.) למעשה, הם קלים להשגה, אך אם תפעל תמיד בהתאם לרגשותיך, ואם תמיד תהיה לכוד בתוך רגשותיך, יהיה לך קשה מאוד להשיג את הדברים האלה. אתה תרגיש שאם תעשה זאת, לבך יישבר, תרגיש שאינך יכול לנטוש את העניין הזה, ושגם אינך יכול לשאת אותו, או לנוע קדימה או אחורה. באיזו מילה ניתן להשתמש כדי לתאר זאת? "תקיעות." אתה תהיה תקוע שם. אתה רוצה להקשיב לדברי האל וליישם את האמת בפועל, אך אינך יכול לוותר על רגשותיך; אתה אוהב מאוד את ילדיך, אך אתה מרגיש שלא הולם לעשות זאת, שהדבר נוגד את תורתו של האל ואת דברי האל – אתה בצרות. אתה חייב לבחור. אתה יכול לוותר על הציפיות שלך מצאצאיך ולא לנסות יותר לנהל את ילדיך, ובמקום זאת לתת להם להמריא ולהיות חופשיים כי הם מבוגרים עצמאיים, או שאתה יכול לנהות אחריהם. אתה חייב לבחור באחת משתי האפשרויות האלה. אם תבחר ללכת בדרכו של האל ולהקשיב לדברי האל, ותוותר על דאגותיך ורגשותיך כלפי ילדיך, עליך לעשות מה שהורה צריך לעשות, לדבוק בעמדתך ובעקרונותיך, ולהימנע מלעשות דברים שהם מתועבים ודוחים בעיני האל. האם אתה יכול לעשות זאת? (כן.) במציאות, קל לעשות את הדברים האלה. ברגע שתוותר על מעט החיבה שאתה רוחש לילדיך, תוכל להשיג את הדברים האלה. השיטה הפשוטה ביותר היא לא להתערב בחיי ילדיך ופשוט להניח להם לעשות את מה שהם רוצים לעשות. אם הם ירצו לדבר איתך על הקשיים שלהם, הקשב להם. מספיק שתדע שאלה הם פני הדברים. לאחר שהם יסיימו לדבר, אמור להם: "אני שומע אותך. האם יש עוד משהו שאתה רוצה לומר לי? אם אתה רוצה לאכול משהו, אני יכול לבשל עבורך. אם אתה לא רוצה, אתה יכול ללכת הביתה. אם אתה צריך כסף, אני יכול לתת לך קצת. אם אתה זקוק למעט עזרה, אני אעשה מה שאני יכול. אם לא אוכל לעזור, תצטרך למצוא פתרון בעצמך". אם הם יתעקשו שתעזור להם, תוכל לומר: "כבר מילאנו את האחריות שלנו כלפיך. אלה הן היכולות שלנו, אתה יכול להבין שאנחנו לא מיומנים כמוך. אם אתה רוצה לחפש הצלחה בעולם, זה העסק שלך, אל תנסה לערב אותנו בזה. אנחנו כבר די זקנים, והזמן הזה כבר עבר מבחינתנו. האחריות שלנו כהורים הייתה רק לגדל אותך עד לבגרות. באשר לסוג הנתיב שבו אתה הולך, ולדרך שבה אתה מייסר את עצמך, השאר אותנו מחוץ לעניינים האלה. אנחנו לא מתכוונים לייסר את עצמנו יחד איתך. השלמנו כבר את שליחותנו ביחס אליך. יש לנו עניינים משלנו, דרך חיים משלנו ושליחויות משלנו. במסגרת השליחויות שלנו, אנחנו לא אמורים לעשות דברים עבורך, ואיננו זקוקים לעזרתך כדי להשלים אותן. אנחנו נשלים את השליחויות שלנו בעצמנו. אל תבקש מאיתנו להיות מעורבים בחיי היומיום שלך או בקיום שלך. זה לא קשור אלינו". הבע את עצמך באופן ברור, ובזה יסתיים העניין; לאחר מכן תוכל ליצור איתם קשר, לתקשר איתם ולהתעדכן לגביהם לפי הצורך. הדבר פשוט עד כדי כך! מהם היתרונות של פעולה בדרך זו? (החיים נעשים קלים מאוד.) לכל הפחות, תוכל לטפל בעניין אהבת הבשר המשפחתית כהלכה וכראוי. עולמך הנפשי והרוחני יהיה רגוע, לא תקריב קורבנות מיותרים ולא תשלם מחירים נוספים; אתה תתמסר לתזמוריו ולסידוריו של האל ותניח לו לטפל בכל הדברים האלה. אתה תמלא כל אחד מתחומי האחריות שאנשים צריכים למלא, ולא תעשה אף אחד מהדברים שאסור לאנשים לעשות. לא תושיט יד כדי להתערב בדברים שאסור לאנשים להתערב בהם, ותחיה כפי שהאל אומר לך לחיות. הדרך שבה האל אומר לאנשים לחיות היא הנתיב הטוב ביותר, והיא יכולה לאפשר להם לחיות חיים רגועים, מאושרים, שמחים ושלווים מאוד. אך חשוב מכול, לא רק שחיים בדרך זו יותירו לך זמן פנוי ואנרגיה רבה יותר כדי לבצע היטב את חובתך ולהפגין מסירות לחובתך, אלא גם יהיו לך יותר אנרגיה וזמן כדי להשקיע מאמץ בנוגע לאמת. לעומת זאת, אם תסבך ותעסיק את האנרגיה ואת הזמן שלך ברגשותיך, בבשרך, בילדיך ובאהבתך למשפחתך, לא תהיה לך אנרגיה נוספת כדי לחתור אל האמת. האין זה נכון? (אכן, כן.)

כשאנשים עוסקים בקריירות בעולם, הם חושבים רק על חתירה אל דברים כמו מגמות של העולם, יוקרה ורווח, והנאת הבשר. מהי משמעות הדבר? המשמעות היא שהדברים האלה מעסיקים וצורכים את כל האנרגיה, הזמן והנעורים שלך. האם הדברים האלה בעלי משמעות? מה תרוויח מהם בסופו של דבר? גם אם תשיג יוקרה ורווח, עדיין תהיה חלול. מה יקרה אם תשנה את אורח חייך? אם תעסיק את זמנך, את האנרגיה שלך ואת מחשבותיך רק באמת ובעקרונות, ואם תחשוב על דברים חיוביים בלבד, כמו כיצד לבצע היטב את חובתך ואיך לבוא בפני האל, ואם תשקיע את האנרגיה ואת הזמן שלך בדברים החיוביים האלה, מה שתרוויח יהיה שונה. אתה תרוויח את היתרונות המהותיים ביותר. תדע כיצד לחיות, איך להתנהל ואיך להתמודד עם כל סוג של אדם, מאורע ודבר. כאשר תדע כיצד להתמודד עם כל סוג של אדם, מאורע ודבר, במידה רבה הדבר יאפשר לך להתמסר באופן טבעי לתזמוריו ולסידוריו של האל. כשתוכל להתמסר באופן טבעי לתזמוריו ולסידוריו של האל, אזי אפילו מבלי שתשים לכך לב, תהפוך לאדם שהאל מקבל ואוהב. חשוב על כך, האין זה דבר טוב? ייתכן שאינך יודע זאת עדיין, אך בתהליך שבו תחיה את חייך ותקבל את דברי האל ואת עקרונות-האמת, מבלי משים תחיה ותתייחס לאנשים ולדברים, ותתנהל ותפעל על פי דברי האל. משמעות הדבר היא שבאופן לא מודע תתמסר לדברי האל, תתמסר לדרישותיו ותְּרַצֶּה אותן. כך תהפוך לסוג האדם שהאל מקבל, בוטח בו ואוהב אותו, מבלי שאפילו תדע זאת. האין זה נהדר? (אכן, כן.) לפיכך, אם תשקיע את האנרגיה ואת הזמן שלך בחתירה אל האמת ובביצוע ראוי של חובתך, תשיג בסופו של דבר את הדברים החשובים ביותר. לעומת זאת, אם תחיה תמיד למען רגשותיך, בשרך, ילדיך, עבודתך, יוקרתך ורווחיך, אם תסתבך תמיד בדברים האלה, מה תרוויח בסופו של דבר? רק רִיק. לא תרוויח כלום, תתרחק עוד ועוד מהאל, ובסופו של דבר האל ידחה אותך לחלוטין בתיעוב. אז יסתיימו חייך ותאבד את הסיכוי שלך לישועה. לכן, הורים צריכים לוותר על כל הדאגות הרגשיות, ועל ההיקשרויות וההסתבכויות שלהם בנוגע לילדיהם הבוגרים, ולא משנה מהן הציפיות שיש להם מהם. אל להם להעמיד ציפיות כלשהן בפני ילדיהם ברמה הרגשית, ממעמדו או מעמדתו של הורה. אם אתה מסוגל להשיג את הדברים האלה, זה נפלא! לכל הפחות, תמלא את אחריותך כהורה ובעיני האל תהיה אדם ראוי שבמקרה הוא הורה. אין זה משנה מאיזו נקודת מבט אנושית אתה מתייחס לכך, יש עקרונות לגבי הדברים שעל אנשים לעשות ולגבי נקודת המבט והעמדה שעליהם לאמץ, ולאל יש אמות מידה ביחס לדברים האלה, האין זה נכון? (כן.) הבה נסיים כאן את השיתוף שלנו על הציפיות שיש להורים מצאצאיהם ועל העקרונות שעליהם ליישם בפועל כאשר ילדיהם מגיעים לבגרות. להתראות!

21 במאי 2023