לאחרונה שיתפנו על כמה ביטויים הקשורים למצפון ולהיגיון המעידים על היעדר אנושיות, נכון? (כן). באמצעות פירוט של כמה דוגמאות שליליות, חשפנו כמה ביטויים של אנשים שאנושיותם אינה ניחנת במצפון ובהיגיון. האם באמצעות השיתוף על הדוגמאות השליליות האלה למדתם אפוא אילו ביטויים צריכים להיות בחייהם לאנשים בעלי מצפון והיגיון? (באמצעות השיתוף של האל על כמה ביטויים של אנשים שאין להם מצפון והיגיון, הבנתי שלאנשים בעלי אנושיות רגילה צריכה להיות תחושת בושה, ושכאשר קורים להם דברים, הם צריכים להיות מסוגלים לחשוב עליהם ולהתייחס אליהם באופן רציונלי). עוד מישהו רוצה להוסיף? (באמצעות השיתוף של האל הבנתי שלאנשים חסרי אנושיות יש ביטויים של עיקשות ועקשנות, ואילו אנשים שניחנים באנושיות רגילה מסוגלים להבחין בין טוב לרע ולדעת מה נכון ומה לא נכון; הם מסוגלים לקבל דברים חיוביים, והם רואים אנשים, מאורעות ודברים באופן אובייקטיבי ורציונלי יחסית. מעבר לזה, יש להם תחושת בושה; כשהם עושים דבר שהוא לא בסדר, הם מסוגלים להודות בטעויותיהם, לתקן אותן מיד ולהתחרט). במילים פשוטות, זה מסתכם בדברים הבסיסיים האלה. ראשית, מי שהם בעלי מצפון והיגיון מסוגלים להתייחס כראוי לאנשים, מאורעות ודברים, ומסוגלים גם להעריך ולראות אנשים, מאורעות ודברים באופן אובייקטיבי. שנית, יש להם גם רגש בושה, והם עושים דברים על פי המצפון וההיגיון שלהם. מכיוון שאנו מדברים על מצפון והיגיון, הבה נדבר על האופי הספציפי שאמור להיות לאנשים במצפונם, ושאנשים צריכים לבטא. אמרנו בעבר שלאנשים בעלי מצפון יש שתי תכונות: האחת היא יושרה, והשנייה היא טוב לב. כלומר, מלבד היכולת להבחין בין טוב לרע, ולדעת מה נכון ומה לא נכון, מי שניחן בתכונה ובמאפיין של מצפון והיגיון הוא, לכל הפחות, אדם הגון וטוב לב. ישנם פרטים הנוגעים ליושרה ולטוב הלב האלה. אין הכוונה להיראות כלפי חוץ ישיר, או לא להיראות כאדם רע, או לא להיות מעורב בשום התנהגות מובהקת של עשיית רע או של ביצוע מעשים רעים – אין הכוונה לביטויים החיצוניים האלה שאנשים חושבים עליהם בתפיסותיהם. אלא פירוש הדבר הוא קיומם, במצבים ספציפיים, של כמה ביטויים העולים בקנה אחד עם המהות של יושרה וטוב לב.

ראשית, הבה נדבר על יושרה וטוב לב. הביטויים העיקריים הכרוכים במצפון הם יושרה וטוב לב. הבה נבחן זאת תחילה במונחים של התנהלות עצמית. כיצד ניתן לדעת אם אדם הוא הגון וטוב לב על פי האופן שבו הוא מתנהל? בדרך כלל אנשים בעלי מצפון מציבים סייג להתנהלותם העצמית; פירוש הדבר הוא שבליבם יש להם אמת מידה לאופן שבו הם מתנהלים. לדוגמה, כשהם באים במגע עם אחרים, הם אינם מנצלים אותם. האם זו אמת מידה להתנהלות עצמית? (כן). אי-ניצול של אחרים כשהם באים במגע עימם הוא אמת מידה בסיסית להתנהלות עצמית. אנשים הניחנים במצפון ובהיגיון מציבים סייג לאופן שבו הם מתנהלים, מטפלים בעניינים ובאים במגע עם אחרים, והוא אי-ניצול של אנשים. בין שהם באים במגע עם אדם עני או עשיר, הם אינם מנצלים אותו. הם חושבים: "הכסף של אנשים אחרים שייך להם. לא משנה כמה אני עני, אני לא יכול לנצל אותם." אם חסר להם כסף או שהם זקוקים לעזרה, גם כשהם נוכחים שאדם אחר עשיר, הם בשום אופן לא ינצלו אותו. אם מישהו עוזר להם, הם ימצאו דרך לגמול לו, ובשום אופן לא יתעלמו מכך. לדוגמה, אם מישהו מזמין אותם לארוחה, הם יחפשו הזדמנות להזמין אותו בפעם אחרת, או יעשו כמיטב יכולתם לעזור כשהאדם האחר יזדקק לכך. הם מאמינים שרק אם יתנהלו בדרך זו, ליבם יידע מנוח. אתה מבין, האין זו הצבת סייג להתנהלות העצמית? (כן). זו גם אמת מידה להתנהלות עצמית. אנשים בעלי מצפון מסוגלים לכך. אם הם חייבים למישהו כסף או טובה, הדבר טורד את מנוחתם והם יחפשו כל הזמן הזדמנויות לגמול לאותו אדם. ייתכן שהם יגמלו לו בכסף או בדברים חומריים, או לחלופין יעזרו כמיטב יכולתם כשאותו אדם יתמודד עם קושי כלשהו. רק בדרך זו הם יחושו שלווה בליבם ושהם אינם בעלי חוב. אם לא תהיה להם הזדמנות לפצות את אותו אדם או לא תהיה להם היכולת להחזיר לו, הם יחושו לנצח בעלי חוב כלפיו. כשהם יראו את אותו אדם, הם תמיד ירגישו שאינם יכולים להישיר אליו מבט, והם לא יוכלו לאכול או לישון כי נפשם לא תדע מנוח. המשא יוסר מכתפיהם וליבם ירגיש נינוח רק כאשר הם יסיימו לפצות את אותו אדם. רק אנשים כאלה ניחנים במצפון, בהיגיון ובתחושת בושה. אם אתה בא במגע עם אדם מסוג זה, הוא לעולם, בשום אופן, לא יהיה חייב לך דבר, ואתה לעולם לא תהיה הנושה שלו. האין זה ביטוי לקיומו של מצפון? (כן). אי-ניצול של אחרים הוא הסייג שאנשים כאלה מציבים להתנהלותם העצמית, ואפשר גם לומר שזהו עיקרון להתנהלותם העצמית. הם פשוט חייבים לפעול בדרך זו; אחרת הם ליבם לא יידע מנוח והם כל הזמן יתייסרו בנקיפות מצפון. האם זהו ביטוי של היושרה או של טוב הלב שבמצפון? (זוהי יושרה). היושרה בולטת כאן קצת יותר. האם יש בכך גם טוב לב? (יש בכך גם טוב לב – אי רצון לנצל אחרים, ואי רצון לגרום לאחרים לסבול נזק או לספוג הפסד). יש יסוד של טוב לב בחוסר הרצון שאחרים יספגו הפסד. אם כן, האם לעיקרון הזה של התנהלותם העצמית יש קשר כלשהו לאישיותם? (לא). האם יש לזה קשר כלשהו למה שהנחילו להם משפחתם או החברה? (לא). האם יש לזה קשר כלשהו להיותם עניים או עשירים? (לא). האם יש לזה קשר כלשהו לתובנה שלהם? (לא). יש רק דבר אחד חשוב, והוא שיש לזה קשר למצפון ולהיגיון שלהם, ויש לכך קשר לסיווג שלהם. רק משום שהם ניחנו באנושיותם בתכונות של יושרה וטוב לב, ובמצפון ובהיגיון של האנושיות, הם מתנהלים בדרך זו. אין זו תוצאה של חינוך אנושי. גם אם הורים אכן מחנכים את ילדיהם, בכוחם רק ללמד אותם כמה דוקטרינות להתנהלות עצמית – הורים אינם מסוגלים לשנות את מהות טבעם של ילדיהם, והם בשום אופן אינם מסוגלים לגרום לילדיהם לעשות דברים על סמך מצפון והיגיון. לכן עיקרון זה של התנהלות עצמית נובע באופן בסיסי מאנושיותם. העובדה שיש להם עיקרון וסייג מעין אלה להתנהלותם העצמית אינה פועל יוצא של השפעה מצד אדם אחר; הדבר נובע לחלוטין ממהות טבעם, ממצפונם ומן ההיגיון שלהם. לכן כשאדם ניחן בתכונות של יושרה וטוב לב, בחיי היומיום שלו ובהתנהלותו העצמית ובטיפול שלו בעניינים, לא חשוב כלל אם הוא עשיר או עני, אם יש לו תובנה או לא, אם אישיותו מהירה ויעילה או איטית ונינוחה, או אם היא רגזנית או עדינה. מה כן חשוב? חשוב שיהיה סייג להתנהלותו העצמית; יש לו סייג או עיקרון בסיסי להתנהלותו העצמית, והוא אי-ניצול של אחרים. "אי-ניצול של אחרים" זה פירושו חוסר רצון לנצל ואי ניצול של אחרים, לעולם. הסייג והעיקרון האלה להתנהלות עצמית נובעים מאנושיותם; הם מתעוררים בשל תכונות אנושיותם. לכן העובדה שיש להם עיקרון כזה להתנהלות עצמית קשורה בקשר בלתי ניתן להתרה למצפונם וליושרה ולטוב הלב שבאנושיותם. כלומר, רק אם אדם ניחן בתכונות של יושרה וטוב לב באנושיותו, יהיה לו בהתנהלותו העצמית עיקרון של אי-ניצול אחרים; עיקרון זה נובע מתכונות היושרה וטוב הלב שבאנושיותו. אימרו לי, מלבד היותם הגונים וטובי לב, האם לאנשים בעלי תכונות של אנושיות יש רגש בושה ותחושת בושה? (כן). הם יעדיפו לספוג הפסד בעצמם מאשר לנצל אחרים. אם הם ינצלו מישהו, הם תמיד ירגישו שהם חייבים לו משהו. בכל פעם שהם יראו את אותו אדם, הם ירגישו שכבני אדם הם נחותים יותר; הם ירגישו אי נוחות וחוסר יציבות בליבם, ויחפשו תמיד הזדמנויות לכפר על כך. אם הם ילוו כסף ממישהו ולא יחזירו אותו במלואו, הם ירגישו אי נוחות בליבם. גם אם מישהו יעלה את הנושא שלא במתכוון, הם ירגישו שפניהם בוערות, מבוכה ואפילו חוסר מנוחה. אם מישהו ידבר מעט יותר בחריפות על הנושא, הם ייחלו שהאדמה תבלע אותם, וירגישו באמת נכלמים מכדי לגלות את פניהם ברבים. האם אלה ביטויים של רגש בושה? (כן). כל אלה הם ביטויים שמוּנָעים על ידי מצפון של אנשים בעלי תכונות אנושיות. אם אדם מסוג זה חייב חוב או טובה, הוא מרגיש אי נוחות בליבו, כאילו עשה דבר מביש. לעתים קרובות הוא מרגיש שמצפונו מייסר אותו, והוא מנסה בכל דרך אפשרית להחזיר לאותו אדם את החוב: יש מי שעובד בכמה עבודות; יש מי שמוכר את הרכוש היקר לו מכול; יש מי שמוכר את נכסי משפחתו; ויש אפילו מי שחולה אך אינו מוכן להוציא כסף על רופאים הוא ויעדיף לסבול עוני ותשישות כדי לחסוך כסף ולהחזיר במהירות את חובותיו. יש אנשים שאינם מבינים זאת, ואומרים: "אם כל אחד אחר היה מרוויח כסף כמו שאתה מרוויח, הוא כבר מזמן היה קונה מכונית ובית. אתה משתמש בכל הכסף שלך כדי להחזיר את החובות שלך, וחייך קשים – האין זה טיפשי ביותר? אם אין לך יכולת להחזיר את הכסף, פשוט אל תחזיר אותו." אבל הוא חושב: "איך אני יכול להתנהל כך? התנהלות כזו תהיה כל כך חסרת מצפון – האם עדיין אהיה בן אדם? בזבוז כספם של אחרים כדי לחיות חיים טובים – האם זה שונה מבזבוז של כסף שהושג בדרכים לא כשרות? האם מצפוני יוכל להיות שקט? לקיחה של מה ששייך לאחרים היא דבר כל כך נתעב ומטונף! הם עמלו להרוויח את כספם. הם כבר עשו לי טובה ענקית כשהלוו לי כסף אז, ואני אסיר תודה על כך לעד; אני חייב להחזיר להם במהירות. אדם חייב בהתנהלותו העצמית לפעול במצפוניות ולהיות מהימן; אדם יכול להרגיש בנוח רק כשהוא מוציא כסף שהרוויח בעצמו. אי-ניצול של אחרים והחזרת חובות לאנשים – זהו הסייג הבסיסי ביותר להתנהלותו העצמית של אדם." אתה מבין, אנשים בעלי מצפון ניחנים בעיקרון הבסיסי והנכון ביותר לעשיית דברים. אף על פי שעדיין קיים מרחק רב בין המטרות שהם מציבים להתנהלותם העצמית לבין עקרונות-האמת, בכל הנוגע להתנהלות עצמית, עקרון ההתנהלות העצמית של אדם מסוג זה, של אי-ניצול אחרים, די בו כדי להראות שהוא ניחן בתכונות של יושרה וטוב לב באנושיותו. כשמדובר בעניין של ניצול אחרים או של חובות, ניתן לראות על סמך עקרון ההתנהלות העצמית שאנשים אלה מדברים עליו שהם הגונים וטובי לב יחסית. הם אינם משתמשים בהיגיון מעוות או פועלים באופן בלתי סביר. הם אומרים: "אותו אדם הושיט לי יד והלווה לי כסף בתקופה הקשה ביותר שלי; זו כבר הייתה טובה ענקית. אם אני יכול להחזיר את הכסף הזה, עליי לעשות זאת מיד." האין זה ביטוי של התנהלות עצמית ישרה? (כן). לכל הפחות יש בהם רוח של צדק, ואנושיותם אינה רעה. איך לעומת זאת אנשים רעים חושבים? "מי אמר לך להלוות לי אז את הכסף? לא יכולת פשוט לא להלוות לי? היית מוכן להלוות. אם לא מתחשק לי להחזיר, אני לא אחזיר. אני אשתמש בכסף שלך כדי לעשות עסקים ולהרוויח הרבה כסף; בכל מקרה יש לך כסף מיותר. חוץ מזה, ברגע שהכסף בידיי הוא שלי, ואני יכול לבזבז אותו איך שמתחשק לי. לגבי השאלה אם אחזיר אותו, זה תלוי במצב הרוח שלי. כשיהיה לי כסף, אם אהיה במצב רוח טוב אחזיר לך – תוכל לראות בזה רווח לא צפוי. אם לא אחזיר לך, אין שום דבר שתוכל לעשות בנידון; לא התחייבתי לך בכתב, כך שגם אם תתבע אותי לא תנצח." זוהי צורת החשיבה של אנשים רעים. האין זה בלתי סביר? (כן). האופן שבו אנשים רעים חושבים הפוך בדיוק מהאופן שבו אנשים הגונים חושבים. חשיבתם של אנשים הגונים היא ישרה מאוד. במילותיהם של כופרים, הם מבינים והגיוניים, הם מתחשבים באחרים מכל הבחינות, והם מעריכים חיבה וצדק, סבירות ואנושיות. הם אינם פועלים בחוסר סבירות, ואינם משתמשים בהיגיון מעוות. זוהי יושרה. וכיצד חושבים אנשים הגונים? "לא היה להם קל להרוויח את כספם. גם אם יש להם הרבה כסף, הוא שלהם, הוא לא נועד לשימושך. העובדה שהם הלוו לך הייתה טובה שהם עשו לך; ברגע שאתה חייב למישהו משהו, לקחת על עצמך חוב, ואז באחריותך ומחובתך להחזיר אותו." אתה מבין, האין האופן שבו הם חושבים הגון? האין הם הגיוניים? האין הם מבינים והגיוניים? (כן). זהו ביטוי של יושרה. אם לאדם יש באנושיותו תכונה של יושרה כך הוא יחשוב. הוא יהיה מבין והגיוני, וסביר – זהו ביטוי לקיומה של אנושיות. ביטוי להיעדר אנושיות הוא התנהגות של אדם רע: מעשים בלתי סבירים, סירוב לראות את ההיגיון, השתוללות, שתלטנות ורודנות, שימוש תמידי בהיגיון מעוות, חוסר הבנה אפילו של ההיגיון האנושי, והיעדר כל יכולת להיות מבין והגיוני, ועל אחת כמה וכמה כל יכולת להתעלות לרמה של יישום האמת בפועל. אנשים שניחנו באנושיותם בתכונות של יושרה וטוב לב הם מבינים והגיוניים; הדברים שהם אומרים הם הוגנים וסבירים מאוד, ניחנים במגע אנושי ועומדים במבחן המציאות. אנשים כאלה בלבד ניחנים בתנאים לקבלת האמת. עם שמיעת דברי האל, רק אנשים בעלי תכונות אנושיות כאלה מרגישים כי "דברי האל כל כך נכונים, זוהי אכן האמת! כך אנשים צריכים להתנהל. אנשים צריכים להציב לעצמם סייג. אנשים בעלי מצפון והיגיון צריכים להתייחס כך לאחרים, ועליהם להתנהל ולטפל בעניינים בדרך זו. דברי האל כל כך נכונים!" אתה מבין, תכונות היושרה וטוב הלב שבאנושיותם מעניקות להם את התנאים הבסיסיים לקבלת האמת, ומאפשרות להם לאחר שמיעת האמת לומר אמן ולקבל אותה, בלי להרגיש כלפיה התנגדות או דחייה. הם מרגישים שדברי האל נכונים, שהם עולים לחלוטין בקנה אחד עם הצרכים של אנושיות רגילה ומסוגלים לספק את הצרכים שבלבבות האנשים. הם חשים שהם מה שאנשים בעלי אנושיות רגילה צריכים שיהיה להם, ושרק האמת יכולה לספק אותם ולאפשר לאנושיותם להשתפר. לפיכך רק אנשים שניחנו באנושיותם בתכונות של יושרה וטוב לב יכולים להיות צמאים לאמת, יכולים לדעת שדברי האל הם האמת כשהם שומעים אותם, יכולים לאחר מכן לקבל את האמת בליבם, ומסוגלים ליישם את האמת בפועל ברגע שהם מבינים אותה.

בעקרון ההתנהלות העצמית של אי-ניצול אחרים, תכונות האנושיות שאדם מבטא בבירור הן יושרה, טוב לב ורגש של בושה. מובן שמלבד אי-צבירה של טובות או של חובות, אנשים בעלי מצפון והיגיון מפגינים ביטוי נוסף של אי-ניצול אחרים, והוא שכאשר אנשים אחרים מנצלים אותם והם סופגים הפסד, הם אינם נוטרים להם טינה, ולפעמים הם אף מסוגלים לתת דברים לאחרים בלי שיתבקשו. אם אדם ממשיך להעלות את עניין החזרת החוב שלו, אותם אנשים מרגישים נבוכים: "אתה ממשיך להעלות את זה, כאילו אני לוחץ עליך להחזיר את החוב שלך. למעשה, מעולם לא התכוונתי לעשות זאת. אתה יכול להחזיר אותו כשיהיה לך כסף; אם לא יהיה לך כסף ותהיה חייב לי לנצח, גם זה בסדר. אם אתה מתעקש לא לשלם לי, לא אדרוש ממך החזר. אם אתה יכול להחזיר את הכסף, עשה זאת; אם אינך יכול, אתייחס לזה כאל תרומה." אתה מבין, הם מתאפיינים גם בביטוי מסוג זה ובסייג הזה להתנהלותם העצמית. נניח שמישהו מבקש לשאול משהו שחשוב ויקר להם מאוד. גם אם הם אינם עשירים ביותר, כשאותו אדם אומר שהוא רוצה לשאול זאת, הם חושבים: "הוא בטח נמצא במצב קשה אם הוא מבקש לשאול ממני משהו, אז כדאי שאשאיל לו את זה." לדוגמה, נניח שבשיא העונה החקלאית מישהו מבקש לשאול את הרכב שלהם. הם זקוקים לרכב בעצמם, ואם הם ישאילו אותו לאותו אדם, עבודתם שלהם תתעכב. עם זאת, מכיוון שבאנושיותם הם טובי לב, הם בכל זאת משאילים אותו, ורק אומרים לאותו אדם להחזיר אותו בהקדם ברגע שיסיים להשתמש בו. כעבור כמה ימים, האדם מחזיר את הרכב לאחר שניזוק ולא תוקן, ולכן עליהם לתקן אותו בעצמם. הם מתרגזים קצת, אבל לא כועסים מדי, וחושבים לעצמם: "אעזוב את זה, אנחנו שכנים ואנחנו מתראים כל הזמן; לא אנטור לו טינה." עד כדי כך הם רחבי לב בהתייחסותם לאנשים; גם כשהם סופגים הפסד, הם לא עושים מזה עניין. אף על פי שכולם בני אדם באותה מידה, העקרונות והסייגים של אנשים בהתנהלותם העצמית הם שונים. יש אנשים שיכולים לתרום לזולת, בעוד אחרים לא רק שאינם יכולים לעשות זאת, הם אף רוצים לנצל את זולתם. אף על פי שאדם הגון וטוב לב יחסית מסוג זה מרגיש קצת נרגז לאחר שספג הפסד, הוא לא נכנס לוויכוח עם הצד השני, וגם אינו רב איתו או דורש פיצוי; הוא פשוט נוהג כך, באיפוק. אם הוא צריך לצאת לטפל במשהו ושואל רכב של אדם אחר, לאחר השימוש בו הוא שוטף אותו וממלא את מכל הדלק. כשהוא מחזיר אותו לבעליו, הרכב חף מכל נזק, והוא גם מפצה את הבעלים בתעריף השכירות היומי הגבוה ביותר עבור סוג כזה של רכב. הוא לא יגרום לאדם להרגיש מנוצל. הוא סבור שכך עליו לנהוג. יש האומרים: "האם לאדם מסוג זה אכפת רק מהכבוד שלו?" מקרב בני האנושות המושחתת, כמה יכולים להגיע לרמה כזו רק למעןכבודם? כופרים אומרים לעתים קרובות: "כמה שווה הכבוד של אדם?" ו"כמה שווה המצפון?" איש לא היה שולף את ארנקו רק כדי לשמור על מראית עין או כדי לגרום לאחרים לחשוב שיש לו מצפון ואנושיות. עבור כולם, דברים חומריים וכסף חשובים יותר מהחיים עצמם. לומר משהו נחמד, מכובד, או מחמיא ובלתי כן למען שמירה על מראית עין זה משהו שאנשים מסוגלים לעשות, אבל לא קל באמת להיפרד מכסף כדי לעזור לאחרים – מעט מאוד אנשים מסוגלים לעשות זאת. רק מי שאנושיותו ניחנת בתכונות של יושרה וטוב לב מסוגל לכך. אנשים כאלה עושים דברים על סמך העיקרון שלפיו "אעדיף לספוג קצת הפסד מאשר לנצל אותך". אם הם אינם פועלים כך, הם מרגישים רע עם זה בליבם. לעתים קרובות כשאדם מסוג זה שואל דבר-מה, לא רק שהוא אינו מנצל את מי שהשאיל לו אותו, אלא לפעמים הוא אף משלם בסוף תוספת מכיסו. לדוגמה, כשהוא שואל רכב של מישהו, הוא מתדלק אותו ושוטף אותו, ולבסוף מפצה את הבעלים בתעריף השכירות היומי הגבוה ביותר עבור סוג כזה של רכב. אם מחשבים את זה כך, האין זה יוצא יקר יותר מאשר אילו פשוט שכר רכב בעצמו? (כן). כשהוא מחזיר את הרכב, אם הבעלים בוחן אותו היטב ובודק אותו כמה פעמים, השואל מרגיש אי נוחות, ודואג שמא הבעלים ימצא מקומות שבהם הרכב ניזוק וידרוש פיצוי. לבסוף, לאחר בדיקתו, הבעלים אומר שאין שום בעיות, הוא מרוצה, וגם מציין שבעתיד הוא יוכל לשאול את הרכב מתי שירצה. רק אז האנשים האלה מרגישים שלווה בליבם, וחושבים: "אה, הוא סומך עליי; זה כל מה שאני צריך לשמוע!" אתה מבין, מה הם מבקשים להשיג באופן שבו הם מתנהלים? הם אינם מבקשים לנצל אחרים; הם רק מבקשים להתנהל באופן מהימן, ושאחרים לא יזלזלו בהם. אימרו לי, האם אדם מסוגל לפעול בדרך זו עקב כך שאכפת לו מכבודו, שהוא פחדן, שהוא עני וחסר שאיפות, או שהוא חושש שיזלזלו בו? זה לא הודות לאף אחד מהדברים האלה. העיקרון הבסיסי ביותר לאינטראקציות עם אחרים שיש לאדם בעל מצפון הוא לא לנצל אנשים אחרים. מה שהוא מבקש לעצמו הוא שלוות נפש. גם אם הוא סופג הפסד בעצמו או שחייו קשים עקב כך, הוא אינו מאשים אחרים או מבקש לסגור איתם חשבונות. הוא רק מבקש לנהוג ביושר על פי צו מצפונו ולא להיות חייב לאיש דבר. לא משנה מה הוא עושה, הוא מרגיש שעליו לפעול באופן שהוא לא ירגיש אשם, שמצפונו לא ינקוף אותו, ושהוא לא ינצל איש; הוא אינו עושה דבר שמותיר אותו בעל חוב לאנשים ושגורם לאנשים למתוח עליו ביקורת מאחורי גבו. הוא פועל בדרך זו לא מכיוון שהוא עני, או מכיוון שאישיותו חלשה, לא כל שכן מכיוון שהוא יהיר; אלא תכונות אנושיותו – יושרה וטוב לב – הן שמניעות אותו לעשות את הדברים האלה. במיוחד כשמדובר באי-ניצול אחרים בעת שיג ושיח עימם, הוא מתנהג באופן טוב לב והגוןבמיוחד.

נניח שאדם נמצא במצוקה כלכלית, וכשהוא בא במגע עם אדם מבוסס, אותו אדם נותן לו כמה דברים שהוא כבר לא משתמש בהם בבית כמעשה של צדקה. המקבל חושב לעצמו: "העובדה שהוא נתן לי את הדברים האלה מראה שהוא לא מזלזל בי; הוא עשה לי טובה. אז איך עליי לגמול לו? אני לא יכול להרשות לעצמי מתנות יוקרתיות – כל מה שיש לי זה ירקות טריים מהשדה, וביצים שהטילו התרנגולות שלנו שמסתובבות חופשי בבית. אולי לא יהיה לו אכפת כל כך מהדברים האלה, אבל אלה הדברים הכי טובים שיש לנו, העניים, אלה הדברים הכי ראויים שאנחנו יכולים להציע. אתן לו קצת כדי שהוא יטעם משהו טרי; זה גם אות להערכתי." הצד המבוסס למעשה נתן לו דברים שאין לו שימוש בהם, אך המקבלהבין את העניין נכונה. הוא לא אמר: "נתת לי דברים שאינך משתמש בהם ושאתה לא צריך, ונפנפת אותי כמו קבצן, לא? האם היית נותן לי את הדברים האלה גם אם היית משתמש בהם? למה לא נתת לי את הדברים היפים שלך?" אדם שבאמת יש לו מצפון והיגיון לא יחשוב כך. הוא יחשוב רק ש"העובדה שהוא נתן לי את הדברים האלה מראה שהוא לא מזלזל בי." גם אם אנשים אחרים מעירים כמה הערות לא נעימות והוא מרגיש קצת נרגז בפנים, הוא מסוגל למרות זאת להתייחס לעניין כראוי ואינו מנסה לשטוח את טענותיו; יתר על כן, הוא מסוגל לפצות את מיטיבו בדברים שהוא מחשיב לטובים ביותר שיש לו, בהתאם למצב משפחתו ולמצבו הכלכלי. אתה מבין, העיקרון שלו לאינטראקציה ולהתנהלות עם אנשים הוא אי ניצול הזולת. אף על פי שעיקרון זה לכאורה אינו יוצא דופן, והוא אמת נדושה שרוב האנשים התרגלו אליה, לא כולם מסוגלים לדבוק בו, וגם לא כולם רואים בו את העיקרון הבסיסי ביותר להתנהלות עצמית – קל וחומר הוא אינו עיקרון שכולם מעריכים. לאנשים שהם באמת הגונים וטובי לב חשוב ביותר לא להיות חייבים לאחרים או לנצל אותם כשהם מתרועעים ובאים במגע עימם. בין שהם נהנים מחיים נוחים ובין שהם חיים בעוני, מה שהם מבקשים לעצמם בהתנהלותם ובטיפולם בעניינים הוא שלוות נפש, והיעדר נקיפות מצפון. רק אנשים כאלה מבקשים להתנהל בדרך זו. לא משנה באיזה עידן, באיזו סביבה חברתית או באיזו קבוצת אנשים הם נמצאים, מי שיכולים להתנהל בדרך זו עושים זאת מכיוון שאנושיותם ניחנת בתכונות של יושרה, טוב לב וידיעת בושה. לעומת זאת, אם אנושיותו של אדם אינה ניחנת בתכונות האלה, לא יהיה סייג להתנהלותו העצמית, וגם אם כן, הוא לא יוכל לעמוד בו. מהי הסיבה לכך שהוא אינו מסוגל לעמוד בסייג להתנהלותו העצמית? הסיבה העיקרית היא שאנושיותו אינה ניחנת בתכונות של יושרה, טוב לב ורגשות בושה. יש האומרים: "האם אנשים כאלה לא מסוגלים לעמוד חלק מהזמן בסייג להתנהלותם העצמית?" הם מסוגלים בנסיבות מיוחדות. לפעמים נראה שהם אכן מסוגלים לעמוד בסייג; אלה נסיבות מיוחדות. לפעמים הם מצליחים לא לנצל אחרים או להחזיר את חובם מכוח הנסיבות או מכיוון שהם אינם מוצאים הזדמנות מתאימה. לדוגמה, אם הם שואלים דברים או לווים כסף ואינם מחזירים, יהיו לכך השלכות: אנשים יגנו אותם או שהם יישאו באחריות משפטית, ימתחו עליהם ביקורת מאחורי גבם וייתכן אפילו שהם לא יוכלו להישאר בכפרם, במקום היישוב שלהם או בקהילתם. הם נמנעים מכך רק מתוך כורח שאין להם דרך לעקוף; מתוך חוסר אונים הם באי רצון מחזירים למיטיבם או נמנעים זמנית מניצולו. אולם אדם מעין זה שאינו מסוגל לעמוד בסייג להתנהלותו העצמית לעולם אינו פועל כך מיוזמתו, מכיוון שאנושיותו פשוט אינה ניחנת בתכונות כאלה כמו יושרה, טוב לב ותחושת בושה. לעומת זאת, אדם מסוג זה שבאמת יכול להימנע מניצול אחרים, עושה זאת מיוזמתו וזהו דבר-מה שהוא חושף באופן טבעי, או שהוא עצמו קבע את העיקרון והסייג הזה להתנהלותו העצמית. מובן שהעובדה שיש לו עיקרון כזה להתנהלותו העצמית היא גילוי טבעי שנובע ממצפונו ומן ההיגיון שלו, וגילוי טבעי זה מבוסס כל כולו על כך שהוא ניחן בתכונות של יושרה וטוב לב; הוא אינו מושפע מאחרים, וגם סביבתו אינה מאלצת אותו לנהוג כך. זה פשוט דבר שהוא חושף באופן טבעי, שאנושיותו זקוקה לו, ושעולמו הפנימי זקוק לו. זהו בסיס שדי בו כדי לומר שאנושיותו של אדם מסוג זה ניחנת באופן מולד בתכונות של יושרה וטוב לב. אם הוא לא יפעל בדרך זו, הוא לא יוכל ליישב זאת עם מצפונו, והוא ירגיש בתוכו אי נוחות; הוא יתבייש מדי לחיות ויחוש מושפל מכדי להיראות בציבור. כפועל יוצא הוא מתנהל בדרך זו באופן טבעי ביותר. אימרו לי, האם לדעתכם עיקרון זה להתנהלות עצמית, של אי-ניצול אנשים, הוא חשוב? (כן). אי-ניצול אנשים הוא לכאורה עיקרון בסיסי להתנהלות עצמית שכלל אינו יוצא דופן, אך הוא סמן חשוב המשקף אילו תכונות יש לאדם באנושיותו, הלא כן? (כן).

לאנשים שאינם מנצלים אחרים יש ביטוי שונה. לדוגמה, נניח שאדם מבוסס יחסית מציע להם משהו שיש לו מיותר או שמונח אצלו ללא שימוש. מתוך תחושה שהם אינם יכולים לנצל אחרים בלי לתת משהו בתמורה, ומתוך רצון שלא להיות חייבים טובה למישהו, הם אומרים: "אני לא ממש צריך את זה כרגע, אבל תודה על טוב ליבך." האם לדעתך אנשים הם חמדנים? כשאנשים רואים דברים יפים, האם אותם דברים נושאים חן בעיניהם והם רוצים ליהנות מהם? הם נושאים חן בעיני כולם וכולם רוצים ליהנות מהם, אבל אנשים הם שונים. לדוגמה, רוב האנשים אוהבים להשתמש במחשבים ממותגים איכותיים, מהירים ובעלי תצוגה חדה. לאנשים מסוימים אין כסף והם אינם יכולים להרשות לעצמם מחשב כזה, ולכן הם כל הזמן רוצים לנצל אחרים. כשהם רואים אדם המשתמש במחשב ממותג, הם מרבים לבקש לשאול אותו, ואף משתמשים בו ללא רשות הבעלים או כשבעליו אינו נמצא. כשהבעלים זקוק לו, הם אפילו ממציאים תירוצים ומאלצים אותו במקום זאת להשתמש במחשב שלהם. כשהבעלים נוכח שהם פשוט ימשיכו להשתמש בו ולא יחזירו אותו, הוא נאלץ לקנות מחשב אחר. כך בדיוק הם משתלטים על המחשב של הבעלים המקורי, בלי להרגיש ולו שמץ של נקיפות מצפון. האם אדם כזה ניחן באנושיות? האם יש לו מצפון? (לא). האם הוא אדם הגון וטוב לב? (לא). אדם הגון וטוב לב בשום אופן לא היה עושה דבר כזה. נניח שאדם קונה מחשב חדש, וכשהוא נוכח שהאדם ההגון וטוב הלב הזה משתמש במחשב איטי, הוא מציע לו את המחשב הישן שלו. האדם ההגון וטוב הלב מרגיש שקבלת המחשב תהיה בגדר ניצול, ודוחה את ההצעה. אותו אדם אומר שהוא יכול פשוט לשלם לו כמה עשרות יואן עבורו, אבל האדם ההגון יודע שזה בבירור מעשה של צדקה, ומרגיש שאינו יכול לנצל זאת. לכן הוא הוגה דרכים לחסוך כסף, מתוך מחשבה שגם אם יחסוך ויקנה אותו בכמה מאות יואן, ייחשב הדבר לקנייתו במחיר מופחת. אם האדם האחר יסרב לקבל את הכסף, הוא ידחה את הצעתו; הוא בשום אופן לא יקבל נדבות. אימרו לי, האם הוא עקשן? כופרים אומרים שאדם מסוג זה הוא עקשן ובלתי מתפשר, אך בתוך חוסר הנכונות הזו להתפשר משתקפת מעלה מבחינת תכונות האנושיות. איזו מעלה? הוא מאמין שלא משנה מהן הנסיבות, עליו לשמור על עקרונותיו ולעמוד בסייגים להתנהלותו העצמית; רק אז הוא יידע שלוות נפש וירגיש יציב. הוא חושב שניצול אחרים יהיה לא הוגן ושהוא לא יהיה מסוגל להסתכל להם בעיניים, ושאם הוא ישתמש בדברים של אנשים אחרים, הוא יחוש אי נוחות, פניו יבערו, והוא ירגיש בתוכו שלא בנוח. יש האומרים: "אבל אותו אדם מוכן לתת לו להשתמש בזה." האם נכונותו של אותו אדם משמעה שזה לא יהיה ניצול? גם אם אותו אדם מגלה נכונות, עדיין זה יהיה בגדר ניצול. ניצול הוא תמיד ניצול; טבעו אינו משתנה בגלל נכונותו של האדם האחר – המהות נותרת בעינה. הוא חושב: "קניית מחשב כל כך טוב בכמה עשרות יואן תהיה בבירור ניצול שלו. אני בשום אופן לא יכול לקבל את זה. אם אחסוך מספיק כסף, אקנה אותו. אם לא אצליח, פשוט אשתמש במחשב הישן שלי, רק בשביל שלוות הנפש." אתה מבין, האין זה סייג להתנהלותו העצמית? (כן). הוא מסוגל לעמוד בסייג זה בכל הנסיבות. מישהו רוצה לתת לו משהו כל כך נהדר ויש לו הזדמנות להשיג משהו כל כך טוב – אך האופן שבו כופרים רואים זאת הוא: "אתה טיפש אם לא תיקח את זה. זה יהיה בזבוז לא לנצל זאת!" אבל הוא אינו חושב כך. הוא מאמין שזו אינה טיפשות, ושהוא אינו יכול לרמות את עצמו – שניצול הוא ניצול. הוא חושב שאם הוא אכן ינצל זאת, הוא יחוש חוסר נוחות בליבו, הוא לא יוכל לחיות בנוחות, ולא ירגיש בנוח להשתמש במחשב, ושהוא אינו יכול להתנהל בדרך זו. אתה מבין, הוא לא יפר את הסייג הזה להתנהלותו העצמית – האין זה המצפון שמדריך אותו? (כן). הוא ניחן באנושיותו בתכונות של יושרה וטוב לב, ומצפונו ממלא את תפקידו, ולכן הוא מסוגל לעמוד בסייג זה. כלומר, הסיבה לכך שהוא מסוגל לעמוד בסייג זה היא שמצפונו ממלא תמידית את תפקידו, נוסך בו מודעות, וגורם לו להרגיש ש"לא נכון לעשות זאת, לא ראוי לעשות זאת. אני לא יכול לעשות זאת." מצפונו מדרבן, מרסן ומווסת אותו ללא הרף, ומאפשר לו לעמוד בסייג להתנהלותו העצמית. בסופו של דבר, אולי הוא יכול להרשות לעצמו לקנות את מה שהוצע ואז הוא משתמש בזה, ואולי הוא לעולם לא יוכל להרשות זאת לעצמו ומישהו אחר ישתמש בזה, ובמקרה זה הוא לא חש מפח נפש. לכל הפחות בעניין זה, הוא עמד בסייג ובעיקרון הזה להתנהלותו העצמית. אדם שניחן בתכונות האנושיות קובע עקרונות וסייגים להתנהלותו העצמית, ותמיד עומד בהם. גם אם הוא נתקל במצב הכרוך באינטרסים שלו והוא חש פיתוי באותו רגע, מצפונו כל הזמן יתריע וירסן אותו. בסופו של דבר, גם אם אחרים חושבים שהאינטרסים של אדם זה נפגעו או שאדם אחר ניצל את ההזדמנות, ואדם זה עשוי לחוש לרגע מפח נפש או מרמור כלשהו מחמת מצפונו הנוקף אותו, ליבו ישכך במהירות. הוא יהרהר: "תמיד מוטב לא לנצל אחרים. לפחות יש לי שלוות נפש, ומצפוני אינו מוכיח אותי." זה מה שהוא מבקש. זהו התפקיד שהמצפון ממלא באנשים: הוא כל הזמן מווסת ומרסן אותם, ומאפשר להם לבחור נכונה. אל מול האינטרסים האישיים, המוסר, ואפילו פיתויים מסוימים – מצפונו של האדם ירסן, יווסת ויתקן את התנהגותו ללא הרף. בסופו של דבר, ברוב המכריע של המקרים, אנשים בעלי תכונות של אנושיות יבחרו לזנוח את האינטרסים שלהם כדי לזכות את מצפונם בשלווה ובשקט. בנסיבות מיוחדות קורה לעתים שחלק מהאנשים האלה פועלים בניגוד לצו מצפונם, אך מה שבא בעקבות זאת הוא ההאשמה וחוסר הנוחות המייסרים את מצפונם; יש שאף נושאים עימם את חוסר הנוחות והאשמה הזו למשך שארית חייהם. זהו תפקידו של המצפון. כלומר, אנשים שניחנו באנושיותם בתכונות של יושרה וטוב לב יעשו מדי פעם טעויות, וגם, בנסיבות מיוחדות, יפרו את הסייג של אנושיותם ואת עקרונות ההתנהלות שהם קבעו לעצמם. אך ההשלכה של הדבר היא שהם יסבלו מייסורי מצפון. אם הם לא ימצאו הזדמנות לכפר על כך, או שנסיבותיהם לא יאפשרו זאת, הם יחיו עם תוכחה פנימית, אי שקט, הלקאה עצמית ואשמה. אלה הם ביטויים רגילים המתקיימים בכל הנסיבות אצל אדם שניחן במצפון ובהיגיון, ושאנושיותו ניחנת בתכונות של יושרה וטוב לב.

הביטויים האלה של אנשים שניחנו בתכונות של יושרה וטוב לב הם, מנקודת המבט של האנושיות, רגילים ושכיחים יחסית, לא נשגבים או על-טבעיים, וגם לא ממש נאצלים, ולעין האנושית משמעותם רק שאדם ניחן בקצת יושרה וכבוד. אולם בעיני האל תכונות היושרה וטוב הלב שמממשים באנושיותם אנשים כאלה הן יקרות ערך. מכיוון שהאנושות הזו מעריצה רשעות, ומכיוון שלאיש לא אכפת ממצפון או מהיגיון, אנשים הגונים וטובי לב מנודים מהחברה. העקרונות הבסיסיים של התנהלות עצמית שבהם הם דבקים ושאותם הם מממשים זוכים ללעג, לבוז ולגינוי מצד ההמונים בחברה. כיצד אנשים לועגים להם? (אנשים אומרים שהם טיפשים, לא גמישים וקשי תפיסה). בדיוק כך. בחברה זו, אנשים בעלי אנושיות רגילה זוכים ללעג, לבוז ולגינוי מצד אחרים; הם אינם יכולים לזכות בהכרה מצד הזולת, וגם לא באישור הזולת. אם בקרב קבוצה של אנשים אתה דבק תמיד בעקרונות ההתנהלות העצמית שלך, חייך מתישים ביותר. לא משנה במה אתה נתקל, מדי יום אתה מרגיש חנוק וזועם, ואתה מהרהר: "מה רע באופן ההתנהלות שלי? למה אחרים לועגים לי? אנשים תמיד אומרים: 'כמה שווה המצפון?' מצפון הוא הדבר היקר ביותר. האם אדם חסר מצפון הוא בכלל בן אדם?" אנשים כמוך הם מושא ללעג ולנידוי בקרב כל קבוצה של כופרים; איש אינו מקבל אותך ואיש אינו מצדד בך. בהתנהלותך העצמית אתה ישר ודבק בעקרונות, ואנשים אומרים: "האם העקרונות שלך יכולים להחליף כסף? האם דבקות בעקרונות תזכה אותך בהערכת הממונים עליך? האם כולם יקבלו אותך אם תדבק בעקרונות? בחברה הזו אם אתה דבק בעקרונות, אתה הטיפש הכי גדול בסביבה; ירמסו אותך, ובסופו של דבר לא תצליח להתפרנס!" אז אתה מהרהר: "מה רע בכך שאני דבק בעקרונות? למה אני זוכה ללעג, לנידוי ולרמיסה בגלל שאני אדם הגון וטוב לב?" בסופו של דבר אתה מסיק שבני האדם רקובים עד היסוד, שאין ביניהם ולו אדם טוב אחד, שכולם שדים ושטנים! אתה אומר שמצפונך נקי, שאתה רוצה להתנהל בצורה מכובדת והגונה, שאתה רוצה לטפל בכל דבר באופן הראוי ולהסתמך על כישוריך כדי להתפרנס בלי להזדקק לשום נוכלות, אך בדרך זו אתה מוּעד להתעמרות מצד החברה; אנשים מסוגלים על נקלה לחסל אותך בעזרת תמרון קל. לא משנה מהם כישוריך, אתה מנודה ומדוכא. אתה מרגיש שאין מקום לשטוח את טענותיך בעולם האנושי הזה, ושחיים כאלה חונקים מדי. החיים בקרב האנשים האלה אינם כמו שהייה בתוך מכל צביעה עצום, אלא בתוך מטחנת בשר – אתה תיטחן למוות בעודך בחיים. גם אם לא תיטחן למוות, תמות מתשישות, תפעל בניגוד לרצונך בכל יום בחייך ותהיה במצב של תשישות פיזית ונפשית, כשכל מילה שאתה אומר וכל דבר שאתה עושה הם בגידה ברצונך האישי. כשאתה כל הזמן הולך על חבל דק כזה, עדיין לועגים לך ומכנים אותך טיפש ובלתי מתגמש, כמי שאינו יודע לתת מתנות לממונים עליו או לבנות קשרים עם עמיתיו. אתה מתנהל על בסיס העיקרון של אי-ניצול אחרים, אך אנשים אחרים מנסים בכל דרך אפשרית לנצל אותך, ואתה אפילו לא יכול להימנע מכך. בסופו של דבר אתה עובד הרבה אבל הממונים עליך אינם מבחינים בך, ואת כל נקודות הזכות אחרים לוקחים לעצמם. לאחר שאתה מתחיל להאמין באל, אתה נוכח שבבית האל יש הגינות, שהאל הוא צודק, ושגם אם אנשים מסוימים פועלים בחוסר צדק, יש אמת בדברי האל, יש צדק בדברי האל, צביון האל צודק, והאמת והצדק הם שמושלים בבית האל. אתה אומר: "אנשים טובים יכולים אם כן לשגשג בבית האל. אני יכול לפתוח את ליבי ולומר את כל המילים ששמרתי בבטן. אני יכול להשתמש בכל היכולות והכישרונות שלי. החיים בבית האל אכן שלווים ומשמחים; לעולם לא אהיה שוב מדוכא ומנודה בידי אנשים אחרים. כל כך נפלא להאמין באל ולבוא לבית האל! אילולא האמנתי באל, הייתי חי כמו מת מהלך וככל שהייתי מאריך ימים, הייתי מרגיש עוד ועוד מותש ומיוסר; לא הייתי מוצא כיוון בחיים, ליבי היה מתעמעם, ולא הייתי מסוגל לראות את האור או את העתיד. זה באמת היה כואב!" לפני שאנשים כאלה מתחילים להאמין באל וזוכים באמת, הם מרגישים שאין להם נתיב בחיים ושעתידם קודר ונטול אור. לאחר שהם נוחלים כמה כישלונות ומפלות, וחווים קשיים רבים, לא רק שהם מטילים ספק בחייהם, הם אף מרגישים שאין טעם לחיות. הם חשים שאפילו המוות עדיף על פני חיים בין אנשים כאלה וחיים בעולם כזה! אנשים אפילו אינם חיים באושר כמו הציפורים בשמים, וגם לא בחופשיות כמו הדגים בים – הציפורים לפחות יכולות לצייץ כשהן רוצות, לעוף בשמים ללא כל הפרעה, ויש להן חלקת אדמה בתולית משלהן. לאנשים החיים בעולם הזה אין אפילו הזכות או החופש לדבר בכנות; הם חיים כל יום כשהם עוטים מסכה, ומסוגלים לומר רק דברים שהם אינם רוצים לומר, בניגוד למה שהם באמת מרגישים בליבם – אין להם ברירה אלא לומר דברים כאלה, אבל הם חשים גועל ברגע שהם עושים זאת. למה החיים צריכים להיות כל כך קשים? אנשים מעין אלה חשים גועל כשהם מסתכלים על פני הסובבים אותם, הם חשים דחייה ותיעוב בליבם אך אינם יכולים להימנע מהם או להתרחק מהם, וצריכים עדיין גם להתרועע איתם. לפעמים הם משתעשעים ברעיון פשוט להעביר כך את הזמן כדי לקיים את עצמם ולפרנס את משפחותיהם, אך עדיין אינם יכולים להשלים עם זה. הם מרגישים שאנשים חייבים לחתור לדבר-מה משמעותי בחיים, שהם חייבים להביא לידי ביטוי צלם אנוש, לומר את האמת, ולעמוד בסייג להתנהלותם העצמית – שזה המעט שאנשים צריכים להשיג. לתחושתם אם אדם אינו מסוגל להשיג אפילו את זה, הוא אינו אנושי. אבל בהיעדר נתיב ללכת בו הם חסרי אונים, ויכולים רק להעביר את החיים בצורה מבולבלת ומעורפלת חושים, כשהם בקושי שורדים. במיוחד כשהם נתקלים בקשיים מסוימים ומגיעים לקצה גבול היכולת, הם מרגישים בתוכם מאוד מיוסרים: "למה אנחנו חיים? האם זה רק כדי לספר כל יום שקרים, ולהתרועע עם האנשים האלה שאפילו אינם דומים לבני אדם ורק מעבירים את הזמן בהמתנה למותם? מכיוון שבכל מקרה אמות במוקדם או במאוחר, במקום להעביר את הזמן בהמתנה למוות, אולי פשוט מוטב לי למות עכשיו ולהשתחרר מכל זה מוקדם יותר." אף על פי שאנשים רוצים להשתחרר מכל זה, נדיר מאוד שמישהו מעז לפעול כך; הם חוששים שאם ימותו כך, לא תהיה להם דרך לתת דין וחשבון להוריהם וליקיריהם, והם גם חוששים בליבם: "האם למות כך באמת ישחרר אותי? אם זה באמת ישחרר אותי, זה יהיה טוב, אבל אם לא, זה יהיה אפילו גרוע יותר." באופן זה אנשים נאבקים בכאב כזה. בדיוק כך הם מעוררי רחמים, אותם אנשים שלא זכו באמת. אנשים מרגישים שתמיד יש תקווה ומשהו לצפות לו בחיים, אך עמוק בליבם הם מרגישים שהדברים האלה מתערפלים ומתרחקים עוד ועוד. ככל שאנשים מרגישים שהדברים האלה מעורפלים ורחוקים יותר, כך הם נאבקים וסובלים יותר בליבם. כל האנשים האלה מקווים לשמור על הסייג למצפונם ועל העקרונות להתנהלות העצמית שלהם, ולא לחיות בדרך שמנוגדת לרצונם. הם אינם מציבים לעצמם דרישות מחמירות, וגם אינם מציבים מטרות גבוהות מאוד לחייהם – הם אינם מבקשים לעצמם הון רב ומעמד גבוה, אלא רק לחיות בשלוות נפש. אך הם אינם מסוגלים אפילו לדבוק בעקרונות פשוטים כל כך ובסייג פשוט כל כך להתנהלותם העצמית, ולכן הם חיים מדי יום כמו מתים מהלכים ומרגישים מותשים מאוד. תשישות זו אינה עייפות פיזית, וגם אינה הכאב שמביאה מחלה, אלא תשישות של הגוף והנפש גם יחד. תשישות זו היא תחושת כובד שמביאה שקיעת ליבם; היא מכבידה על ליבם כמו סלע, וגורמת להם להרגיש כלואים ומיוסרים מבפנים. ועם זאת הם עדיין צריכים להתמודד עם החיים ועם כל מיני אנשים, מאורעות ודברים, ולכן הם פשוט מחשלים את רוחם וממשיכים יום אחר יום, מעבירים את ימיהם בקשיים, וחיים חיים כואבים ביותר. יש אנשים שרוצים ללכת לראות אופרה סינית מסורתית. הם רואים שהעלילות באופרה הסינית המסורתית עוסקות כולן בקשיים, במהמורות ובכישלונות שבחיי הגיבור, ושבסיום הזמר זועק לבסוף: "איזה סבל..." אלה שיש כאב בליבם מזדהים עם זה. למה הם מזדהים עם זה? מכיוון שהמבצע מבטא את מה שעל ליבם. אם אתה חי על פי צו מצפונך, החיים בעולם הזה אינם קלים ולא מובילים אותך לשום מקום; אתה תיתקל בקירות, תסבול כישלונות ותתייסר בכל צעד ושעל. אם תנסה להיות אדם רע או מרושע, תסתדר היטב בכל מקום, ולא תיתקל בשום מכשולים. אם אתה אדם הגון וטוב לב, ואישיותך ניחנת בתכונות של יושרה וטוב לב, גם אם היושרה וטוב הלב שלך יזדהמו או אפילו יוכתמו ויימהלו לאחר שתחווה דברים שונים בחברה, תכונות היושרה וטוב הלב באנושיותך לעולם לא ישתנו, ואיש לא יוכל לשנותן. גם אם לא תעז עוד לומר את האמת או להקפיד על העקרונות ועל הסייגים להתנהלותך העצמית, עמוק בליבך תכמה לומר את האמת, לשמור על עקרונותיך להתנהלות עצמית, לשמור על הסייג למצפונך, ולזכות בתחושה של שלווה ושקט פנימיים.

לאחר שאדם הגון וטוב לב מסוג זה מתחיל להאמין באל, בית האל – הכנסייה – הוא מקום של טוהר ושלווה עבורו, כמו גם מקום שבו ליבו יכול למצוא שלווה ושחרור. מובן שאפשר גם לומר כי זהו מקום שבו הוא יכול לחתור להגשמת שאיפות חייו, ומקום המאפשר לו לראות אור בחייו ולא להרגיש עוד אבוד בכל הנוגע לאופן שבו עליו לכוון את התנהלותו העצמית. לכן, עבור אדם בעל מצפון והיגיון, בית האל הוא ביתו האמיתי. בית זה אינו בית במובן הגשמי או החומרי, אלא זהו מקום בטוח שבו הוא יכול להאמין באל ולהתמסר אליו בלב פשוט, חשוף ופתוח. אפשר גם לקרוא לו חוף מבטחים. כדבר האימרה, בית האל הוא נמל שבו יכולים לעגון אנשים הגונים וטובי לב אשר ניחנו בתכונות של אנושיות. כלומר, זה המקום שבו הם יכולים להטיל עוגן; הם אינם צריכים להתרוצץ עוד, והם מסוגלים לקבל את האמת ולמצוא את הכיוון והנתיב שלהם בחיים, כך שליבם יידע סיפוק. לכן בן אנוש אמיתי מרגיש מסופק באמת בליבו רק כשהוא מגיע לבית האל; אדם בעל מצפון והיגיון מרגיש שהוא מצא את ביתו האמיתי, מקום המאפשר לליבו לזכות בשלווה ובשקט, רק כשהוא חוזר לבית האל ושב לפני הבורא. אף על פי ששאיפותיו להתנהלותו העצמית והעקרונות שעל פיהם הוא מתנהל רחוקים מאוד מיישום האמת בפועל, לכל הפחות הוא מרגיש שבבית האל ובכנסייה ליבו זוכה לשלווה ולנחמה. זה ההבדל שאדם מסוג זה מרגיש בין החיים בבית האל לבין החיים בעולם; ההבדל הוא בליבו. לכן כשאדם מסוג זה בא לבית האל, ליבו זוכה בנחמה ובשלווה; הוא מרגיש שרק בית האל הוא המקום שבו הוא יכול לחתור לכיוון שלו בחיים, ושהוא גם הסביבה שהוא זקוק לה ביותר, וכמובן המקום שהוא משתוקק אליו. הוא אוהב להיות כאן, ומוכן לחיות ולהתנהל בסביבה מסוג זה; ומובן שזו משאלתו האישית לעשות זאת. מבחינת המשאלה האישית הזו, סביבת בית האל, האופן שבו האל פועל, דרישות האל מאנשים וכל שאר ההיבטים כבר מספקים את צורכי אנושיותו, ולכן הוא חותר אל האמת בשלוות נפש ומיישם בפועל בהתאם לדרישות האל. לכן השאלה אם אדם יכול לחתור אל האמת תלויה לחלוטין באנושיותו. אם אנושיותו ניחנת בתכונות של טוב לב ויושרה, אם הוא אוהב הגינות וצדק, אם הוא אוהב לבוא לבית האל ולזכות בשלווה ובשקט פנימיים, או אם ליבו זכה בנחמה מלאה לאחר שבא לבית האל ולפני האל, רק אז הוא יכול להשתקע כדי להקשיב, לקבל ולהתמסר לדברי האל; רק אז הוא יכול להשתקע כדי לחתור אל האמת ולהיות יציר בריאה ראוי. כלומר, רק כאשר אדם מגיע לסביבת בית האל וליבו זוכה בנחמה, והבנת האמת גורמת לליבו להרגיש מסופק, ושאיפות החיים והמטרות שהוא חותר אליהן מתגשמות – רק בתנאים בסיסיים אלה יש לו הזדמנות לחתור אל האמת. זהו ביטוי ספציפי של מי שניחנו בתכונות של אנושיות. מובן כי כשמדובר בחתירה אל האמת, נודעת חשיבות רבה לשאלה אם אדם ניחן בתכונות של אנושיות. אם אדם אינו ניחן בתכונות של אנושיות, עקרונית הוא אינו עומד בתנאים לחתירה אל האמת.

הבה נדבר כעת על ביטויים אחרים של יושרה וטוב לב באנושיותם של אנשים. זה עתה דיברתי על כך שאצל אנשים שניחנו בתכונות של יושרה וטוב לב באנושיותם מתקיים עיקרון בסיסי לקשריהם ולאינטראקציות שלהם עם אחרים, וכן לאופן שבו הם מתנהלים ומטפלים בעניינים: אי ניצול הזולת. מובן כי זהו גם הסייג להתנהלותם העצמית. נוסף על כך שאדם מסוג זה אינו מנצל את זולתו, יש לו ביטוי נוסף: הוא מוכן לחוש אהדה כלפי הזולת ולעזור לזולת, והוא גם מוכן לתת לזולת. בעיני אחרים, אנשים כאלה הם קצת טיפשים – הם טובי לב מדי, הם בוטחים באחרים ומרחמים עליהם בקלות, ואף על פי שהם עצמם אינם מבוססים כלכלית, הם אוהבים לתת לזולת. הם אוהבים להתקומם נגד חוסר צדק; כשהם רואים אדם המתמודד עם קשיים, הם אינם עומדים מנגד או מעמידים פנים שאינם רואים, אלא מנסים מיוזמתם לעזור. גם אם אין להם יכולת לעזור, כוונותיהם טובות. כשהם רואים אדם המתמודד עם קשיים, הם מרגישים שאם לא יושיטו יד לעזרה, הם לא יוכלו לפייס את מצפונם. גם אם אותו אדם אינו מבקש עזרה, הם מרגישים שעליהם לעזור לו. לאחר שאותו אדם מקבל את עזרתם ורק אומר תודה ותו לא, לאדם ההגון וטוב הלב לא אכפת; גם בהמשך, כשאדם אחר יתמודד עם קשיים ממשיים, הוא יעזור לו באותה מידה. לאנשים זה נראה מעט נבער מדעת או טיפשי; אחרים מייעצים לו להפסיק לעשות מעשים טובים, ואומרים לו שכאשר הוא עוזר לאנשים, הוא צריך לפחות לדאוג שאותם אנשים יהיו חייבים לו טובה. כשהוא שומע זאת, הוא מהרהר: "אני צריך שאנשים יהיו חייבים לי טובה בגלל שעזרתי להם? כמה מאמץ נדרש כדי להושיט עזרה? למה לסבך כל כך את הדברים?" עד כדי כך הם פשוטים; הם פשוט מוכנים לעזור לאחרים. אמור לי, האם לדעתך לנכונות לעזור לאחרים יש קשר כלשהו לאנושיותו של אדם? (כן). הם באמת אינם מחפשים שום סוג של תמורה. בעולם הזה, האם יש אדם חף מתשוקות ומרצונות? (לא). אם כך, כיצד אדם מסוג זה יכול לעזור לזולתו בלי לבקש לעצמו דבר בתמורה? אצל רוב האנשים, אילו תנאים מיוחדים צריכים להתקיים, או איך צריכים להיראות יחסיהם עם אדם כלשהו, כדי שהם יעזרו לו? תנאי אחד הוא סוג היחסים הקרוב ביותר – קרבת דם. תנאי אחר הוא שהאדם שהם עוזרים לו יהיה בעל יכולת, או שתהיה תועלת כלשהי שניתן להפיק מהעזרה שמושיטים לו, ושהדבר יהיה כרוך מבחינתם ביתרונות בלבד, ללא שום חסרונות. אלה הם התרחישים היחידים. מלבד התרחישים הללו, מי יעזור לזולתו ללא סיבה? ליתר דיוק, הם אינם עוזרים לאחרים ללא תמורה; חייבת להיות תועלת כלשהי שהם יכולים להפיק מכך. גם אם התועלת אינה מיידית, עדיין חייבת להיות תועלת כלשהי בטווח הארוך. מכל מקום הם עוזרים רק כשהם יכולים להרוויח מכך משהו. אשר לאנשים שמוכנים לעזור לאחרים, אם נשים בצד את השאלה כמה עזרה הם מעניקים או אם לדבר שבו הם עוזרים יש ערך כלשהו – בין אם גדול ובין אם קטן – מהיכן נובעת נכונותם לעזור לאחרים? האם יש לכך קשר לאנושיות שלהם? (כן). לאיזה היבט של האנושיות זה קשור? (טוב לב). יש לכך קשר לטוב לב; כאשר אנושיותם של אנשים ניחנה בתכונה של טוב לב, הם מוכנים לעזור לאחרים. לדוגמה, נניח שאדם כזה רואה אח או אחות שנעשים שליליים וחלשים. למעשה, הוא עצמו אינו מנהיג כנסייה ויש לו רק קשר רגיל עם אותו אח או אותה אחות, אך כשהוא רואה אותם במצב שלילי וחלש, הוא דואג ועול מכביד על ליבו. הוא לא ימצא מנוח אם לא יעזור, והוא חושב: "אומנם שיעור הקומה שלי אינו גדול ואיני מבין אמיתות רבות, אך מוטב שאנסה למלא את חובותיי. אולי אחרי שישמע את מה שאומר, הוא יוכל להרהר בעצמו ויפסיק להיות שלילי – וזה יהיה טוב, לא?" לכן, ברגע שאדם נעשה שלילי וחלש – אלא אם כן הדבר נעלם מעיניו – והוא אכן מבחין בכך, הוא מחפש הזדמנות לשתף עם אותו אדם. אם הוא אינו מסוגל לשתף בבירור בעצמו, הוא מוצא קטע מדברי האל כדי לשתף איתו. בקצרה, באמצעות שילוב של שכנוע והכוונה וקריאת דברי האל לאותו אדם, הוא מבין בסופו של דבר את כוונות האל, אינו שלילי עוד, ויכול לבצע את חובתו כרגיל, דבר שמעניק לאדם טוב הלב תחושת סיפוק. הוא פשוט אינו יכול לשאת לראות אנשים כשהם במצב שלילי ומתרשלים, או כשהם סובלים כאב ומתייסרים; הוא רק רוצה לנחם אותם ולתמוך בהם. אם אותו אדם נשאר שלילי, הוא מרגיש שעליו למלא את אחריותו. לאחר שאותו אדם אינו שלילי עוד, הודות לעצתו ולהכוונתו, הוא חש בליבו אושר רב ומרגיש שהתנהלות כזו היא דבר טוב. הוא אינו מבקש לעצמו שום תועלת; כאשר הוא מסוגל לעזור למישהו, אי הושטת עזרה פשוט תגרום לו להרגיש לא בנוח ותייסר את מצפונו. אימרו לי, האם לדעתכם ייסורי המצפון האלה ותחושת אי-הנוחות הזו הם ביטויים וגילויים של תכונות של אנושיות? (כן).

יש מי שנוטים לחוש אהדה כלפי זולתם. מובן שאם נבחן זאת מנקודת מבט מסוימת של אנושיות, ייתכן שגם זו חולשה אנושית, שכן לעתים הם עשויים לרחם על אנשים רעים ולעזור להם, אך אין בכוחם לשנות את החולשה הזו. לאחר שהם עוזרים לאדם רע, האדם הרע מתאושש ומשגשג, אך עדיין מזלזל בהם ומתעלם מהם. הם דואגים ואומרים: "למה הוא מתנהג כך? כשהוא היה בשפל המדרגה וביקש את עזרתי, ריחמתי עליו ועזרתי לו – אבל עכשיו כשהוא משגשג וחי חיים טובים, הוא מתעלם ממני." בליבם הם אינם מסוגלים להבין זאת; הם אינם מסוגלים לעמוד על מהותם של אנשים רעים. כעבור זמן מה, כשאדם רע אחר יבקש את עזרתם, ייתכן שהם עדיין ירחמו עליו, אך תחילה הם יבדקו אם אותו אדם הוא רע. אם האדם מעורר רחמים ואינו נתעב ביותר, הם עדיין יצרו עליו. כשהם רואים אחים ואחיות שמבצעים את חובתם במשרה מלאה אך משפחותיהם עניות ומתמודדות עם קשיים בחיים, הם חושבים: "הם מבצעים את חובתם אף על פי שהם כל כך עניים – אלה באמת אנשים טובים! אני עצמי חי ברווחה; אם לא אעזור להם, ארגיש שלא נהגתי בהם כראוי. עליי להעניק להם ולעזור להם, כדי שהם יוכלו לקנות בגדים או צורכי יומיום." אתה מבין, הם טובי לב; כשהם רואים אנשים מתקשים, הם אינם יכולים שלא לחוס עליהם ולעזור להם. בכל קבוצה של אנשים, יש טובים, רעים, וגם בורים. אנשים טובים מסוגלים להעניק ולעזור לאחרים, אנשים רעים מסוגלים לעשות כל מיני מעשים רעים, והאנשים הבורים השונים תמיד מנוצלים ומקבלים פקודות מאחרים, ועשויים לעשות כל מיני דברים טיפשיים; הם נבערים בדרגות שונות. בקצרה, יש כל מיני אנשים. אנשים שניחנים בתכונות של אנושיות נוטים לחוש אהדה כלפי אחרים. אחרים תמיד מעוררים את רחמיהם, הם תמיד רואים מה מעורר רחמים באנשים, והם תמיד רואים במה אנשים ראויים לאהדה; במצפונם יש יסוד של עדינות. כלומר, כשהם רואים אדם שמתקשה, שנתקל במצבים כואבים או שסובל מהתעמרות מצד אנשים רעים או מקבל יחס לא הוגן, הם מתרעמים בליבם וחשים אהדה כלפי אנשים כאלה; ליבם תמיד אוהד. למעשה, ייתכן שמצבם שלהם אינו טוב בהרבה משל אחרים, וייתכן שהם עצמם סובלים לא פחות מהתעמרות מאחרים, אך מכיוון שיש להם טוב לב באנושיותם, הם אף פעם לא מסוגלים שלא לחוש אהדה כלפי אחרים. כשאנשים מתמודדים עם קשיים או סובלים מכאב, הם אינם עומדים מנגד או מתעלמים מהם. לעתים, בהשפעת הסביבה החברתית – כשהם רואים שאנשים דואגים רק לעצמם ומתעלמים מזולתם – הם ירצו להימנע מעזרה לאנשים, אך לעד ייכשלו בכך; כשהם רואים אדם עני שידו אינה משגת לקנות לעצמו אוכל, לאחר התחבטות הם בסופו של דבר יעזרו לו. נניח לדוגמה שאדם לוקה בהצטננות קשה – הוא משתעל, מתעטש וסובל מחום גבוה. יש מי שמפחדים להידבק, ולכן שומרים מרחק. לעומת זאת, אנשים טובי לב אינם יכולים שלא להפגין דאגה כלפיו: "הצטננת; האם לקחת תרופה כלשהי?" אם לאותו אדם אין כסף לתרופה, הם ישלמו מכיסם ויקנו לו אותה. אתה מבין, כשאדם טוב לב רואה שמישהו חולה וסובל, הוא אינו עומד מנגד. כלומר, כשאנשים מתמודדים עם קשיים, כשהם ניצבים בפני סבל או בפני מצבים קשים, אנשים שניחנו בתכונות של אנושיות תמיד חשים בכך, ותמיד מבינים שהם זקוקים לעזרה. הם חיים באותה סביבה כמו כולם, אך הם רגישים במיוחד לדברים שאחרים אינם מרגישים. מדוע זה כך? פשוט משום שליבם של אנשים אינו זהה. אנשים שאין להם רגש אנושי אינם מגלים עניין ולא משנה כמה כאב אחרים חווים, כאילו אינם מסוגלים להבחין בכך. אנשים שכן ניחנים ברגש אנושי, הודות ליסוד של טוב לב בתכונות אנושיותם, תמיד חשים אהדה כלפי הסובבים אותם שחווים כאב וקשיים, ואז בהנחיית מצפונם הם מושיטים יד לעזרה – ולא תעצור בעדם גם אם תנסה. הם אינם עושים זאת מתוך ציפייה שאחרים יזכרו להם את טוב ליבם, וגם לא בתקווה שישבחו מאוד את אנושיותם ואת אופיים; פשוט יש להם נכונות לעשות זאת, ועשיית הדבר מעניקה להם יציבות פנימית. אלה הן מחשבות והתנהגויות שנובעות מתכונות האנושיות; אין בכוחו של איש לשנותן או להגבילן. הדברים שהם עושים, או האופנים שבהם הם מתנהלים והעקרונות שעל פיהם הם עושים זאת, הם גילויים טבעיים לחלוטין של אנושיות רגילה. הגילויים הטבעיים הללו של אנושיות נובעים לחלוטין מליבם. הם פועלים כך מרצונם החופשי; איש אינו מורה להם לעשות זאת, והם אינם רודפים אחר תועלת כלשהי. הם פשוט מוכנים לעשות זאת, ורק עשיית דברים כאלה מעניקה להם שלוות נפש; אם הם אינם עושים אותם, הם חשים חוסר מנוחה. גם כשהם נתקלים באדם רע המתמודד עם קשיים, אף שהם יודעים שאסור להם לעזור לאנשים רעים, הם גם חושבים: "האם אני נעשה אכזרי?" גם אם הם לא יעזרו לאותו אדם רע, האהדה שלהם נותרת בעינה, והיא תתגלה שוב באופן טבעי בסביבה מתאימה ועם האנשים הנכונים. זוהי תכונה של אנושיות. תכונות של אנושיות הן מולדות, ומובן שהן עשויות להתגלות בכל זמן ובכל מקום; הן טבעיות מאוד, טהורות מאוד ופשוטות מאוד. לכן כאשר אדם ניחן באנושיותו בתכונות של יושרה וטוב לב, אין זה נובע ממה שהוריו או החברה הנחילו לו, וגם אין זה בהשפעת סביבה כלשהי; אלה הן התכונות הטבועות באנושיותו.

יש אנשים שאוהבים לתת. האם לדעתך אנשים שאוהבים לתת חייבים להיות גם עשירים? האם הם חייבים להיות אנשים שצלחו את סערות החיים הרבות והתפכחו מהעולם הזה? האם הם חייבים להיות אנשים שנהנו מכל העושר והפאר של העולם – ועמדו על טיבו האמיתי – ולאחר מכן הגיעו למצב שבו הם מתייחסים באדישות להנאה מדברים חומריים? האם הם חייבים להיות אנשים שאישיותם חסרת דאגות ונדיבה יחסית? לא, הם אינם חייבים להיות כאלה. בקרב מי שניחנו באנושיותם בתכונות של יושרה וטוב לב, ישנו סוג של אדם שחי בצמצום רב. כשהוא מפיל גרגיר אורז בזמן האכילה, עליו להרים ולאכול אותו, מכיוון שהוא אינו יכול לשאת את המחשבה לבזבז אותו. הוא משתמש במעט מאוד מים כשהוא מצחצח את שיניו ושוטף את פניו. כאשר בגדיו מתבלים, הוא אינו מסוגל לזרוק אותם; הוא מכבס אותם וממשיך ללבוש אותם. כשהוא קונה דברים, הוא מתכנן וקובע את התקציב בקפידה, וקונה דברים זולים כל עוד איכותם סבירה. מכיוון שסוג זה של אדם הוא כה חסכני, האם פירוש הדבר שהוא קמצן? (לא). סוג זה של אדם חסכני במיוחד בכל הנוגע לעצמו, אך הוא אינו קמצן כשמדובר באחרים. לדוגמה, כשהוא רואה אדם שחייו קשים, הוא נותן לו כמה דברים משלו, כגון בגדים או מכשירי חשמל. יש האומרים: "האם הוא איזה סוג של נדבן עני?" זה לא העניין – אחרים פשוט מעוררים את רחמיו, ולכן הוא תמיד רוצה לעזור להם. למעשה, הוא עצמו אינו מבוסס או עשיר, והוא אינו מבקש לעצמו דבר כשהוא מעניק סיוע לאחרים. הוא פשוט ניחן באנושיות כזו; הוא אוהב לעזור לאחרים, וזהו גם העיקרון שלו לאופן שבו הוא מתנהל. האם גם זו תכונה של אנושיות? (כן). העיקרון הבסיסי של אדם מסוג זה ליחס לאחרים הוא לעזור כשצריך לעזור, ולחוש חמלה כשצריך לחוש חמלה. כשאנשים אחרים מתמודדים עם קשיים, הוא יעניק את אהבתו ויפעל מעשית כדי לעזור להם; כשלאחרים חסרים דברים, הוא נותן להם משלו. כחלק מתכונות אנושיותו תמיד ישנה נכונות כזו; מחשבות אלה תמיד מתעוררות בו, או שהוא תמיד מרגיש את כאבם של הסובבים אותו הזקוקים לעזרה ולחמלה. האם מצפונו הוא שמנחה אותו? (כן). תכונה כזו של אנושיות אינה נקבעת על ידי אישיות, אלא נובעת מתפקודו של המצפון. לכן הוא ניחן בהלך רוח זה – או בתכונה זו של אנושיות: בנכונות לעזור לאחרים. כשאנשים זקוקים לעזרה ומבקשים אותה ממנו, לא רק שהוא חש אהדה, אלא הוא גם עוזר מכל הלב; גם אם הדבר גוזל מעט מזמנו ועליו לתת להם כמה דברים, הוא מוכן לכך. נכונות זו מבוססת, לכל הפחות, על טוב הלב שבאנושיותו של אדם. אם לאדם אין באנושיותו טוב לב, ראשית לא תהיה לו הנכונות הסובייקטיבית לעזור לאחרים, ושנית הוא לא יחוש אהדה כשיתבקש לעזור, וגם לא יעזור לאנשים מכל הלב. אם אדם אינו ניחן בכנות הזו, הוא פשוט ייצא ידי חובה ויעשה איתך דברים כלאחר יד. הוא יעשה מעט בחוסר רצון, מתוך התחשבות בתדמית או מתוך נימוס, או מתוך אינטרס אישי כלשהו; לחלופין הוא חושש שיום אחד הוא יהיה תחת פיקודך, או מקווה שיום אחד תוכל להועיל לו – הוא יכול להשלים עם העזרה שהוא נותן לך מסיבות רבות ושונות. אולם אדם שאנושיותו באמת ניחנה בתכונה של טוב לב, אינו פסיבי באופן שבו הוא עוזר לאנשים, קל וחומר הוא כמובן אינו חסר רצון או מסויג; אלא נכונות זו קיימת באופן אינהרנטי כחלק מהתכונות של אנושיותו. הוא עוזר לאחרים ברצון, בכנות ומיוזמתו. נניח לדוגמה שאתה זקוק לעזרתו במשהו. כשתבקש ממנו עזרה הוא יחוש אהדה רבה כלפיך ויעזור לך בהתלהבות רבה, בכנות וברצון. ייתכן שתפקיד בידיו טיפול במשהו עבורך, או העברת הודעה, וייתכן שיש פריט כלשהו שאתה זקוק לו – בקצרה, לא משנה מה סוג העזרה שאתה זקוק לה ממנו, הוא יתייחס לעניין זה בכנות, ברצינות, בכובד ראש ובאחריות.

אנשים שניחנו באנושיותם בתכונות של יושרה וטוב לב הם רציניים ואחראיים מאוד כשאחרים מפקידים בידיהם טיפול בעניינים. לדוגמה, כשאדם כזה נוסע לעיר כדי לטפל בעניין כלשהו, ומישהו מבקש ממנו לעזור לו ברכישת תרופה, בזמן שהוא קונה אותה הוא מהרהר: "האם כדאי לקנות תרופה מערבית או תרופה סינית? תרופה מערבית פועלת מהר, אך מגרה את הקיבה. אולי יהיו לו תופעות לוואי אם הוא ייקח אותה? במקרה כזה, אשאל אם יש תרופה סינית יעילה יחסית ושאינה מגרה את הקיבה." אתה מבין, הוא שוקל דברים בקפידה רבה. כאשראדם אחראי שניחן בתכונה של טוב לב מסכים לעזור לאדם אחר לטפל במשהו, הוא יעזור לו לבחור את הדברים שהוא זקוק להם באופן כן, רציני ואחראי. ייתכן שבטיפול בענייניו האישיים הוא אינו כה רציני, ושכשהוא קונה דברים לעצמו הוא פשוט קונה כל מה שנראה בסדר, אך כשהוא מטפל בעניינים של אחרים הוא קשוב ואחראי במיוחד. הוא חושב לעצמו: "מכיוון שהוא הפקיד את העניין הזה בידיי, סימן שהוא מעריך אותי; עליי לטפל עבורו בדברים כראוי. חוץ מזה, זה לא קשה. זה קלי קלות. עליי לוודא שהוא מרוצה ממה שאני עושה. אבל איני יודע איזו תרופה מתאימה לו, והוא זקוק מהר לתרופה כדי לטפל במחלתו, אז פשוט אקנה לו קצת גם תרופה סינית וגם תרופה מערבית." לאחר שהוא קונה את התרופות ומביא לו אותן, אותו אדם בוחר בתרופה שבמקרה היא בדיוק מהסוג שהוא צריך. אתה מבין, הוא נותן את דעתו למה שהוא עושה ועושה זאת ברצינות, ולכן העניין מטופל באופן מקיף. אך כשמדובר באדם חסר אחריות שאינו ניחן בתכונה של טוב לב, כשתבקש את עזרתו ברכישת תרופה, אומנם הוא גם יסכים, אךבבית המרקחת הוא פשוט יקנה באקראי תרופה כלשהי למחלה ויחזור. כשתשאל אותו איך יש ליטול את התרופה בכל יום ואם יש התוויות-נגד כלשהן, הוא ישיב: "אני לא יודע. תקרא את ההוראות בעצמך. בכל אופן, הלכתי והבאתי לך את התרופה." בסופו של דבר התרופה המערבית שהוא קנה אסורה לשימוש לאנשים הנוטים לאלרגיות כמוך, במקרה. כך שהתרופה נקנתה לחינם, ושוב אתה נאלץ לעשות את הדרך בעצמך כדי לקנות תרופה אחרת. הוא לא טיפל בעניין, וכעת אתה אפילו חייב לו טובה. האם אתה שמח בליבך? (לא). איך היה הטיפול בעניין הזה? הוא לא טופל היטב. הפקדת את העניין בידי האדם הלא נכון; לא מצאת את האדם הנכון. עליך למצוא אדם שניחן בתכונות של אנושיות. אם קשה למצוא אדם כזה, כאשר אתה מבקש את עזרתו של מישהו ברכישת תרופה, עליך לתת לו עוד כמה הנחיות ולהסביר את הדברים בבירור. אם לא תיתן לו הנחיות, ולאדם שהפקדת בידיו את העניין אין אנושיות, העניין הזה בהחלט לא יטופל כיאות; מעבר לבזבוז הכסף, גם תהיה חייב לו טובה. אם תמצא מישהו שניחן באנושיות, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לטפל עבורך בעניין. מכיוון שיש לו לב כן והוא מסוגל לקחת אחריות, ומכיוון שהוא ניחן באנושיותו בתכונה של טוב לב, כשהוא מטפל למענך בעניינים הוא דואג לך ושוקל דברים עבורך, וקונה את הדברים שאתה צריך במחיר סביר. לעומת זאת, אדם ללא תכונות של אנושיות פשוט יצא ידי חובה ויעשה דברים כלאחר יד כשהוא יטפל למענך בדבר כלשהו. הוא ידבר יפה, אך כשיטפל בעניין הוא לא ישאל כלל על המחיר ולא ישווה מחירים; הוא פשוט יקנה לך משהו באקראי. כשאינך משווה בין שני סוגי האנשים הללו, נדמה לכאורה ששניהם מסוגלים לטפל בדברים. אולם אנשים עם תכונות של אנושיות יותירו אותך מרוצה כשיטפלו עבורך במשהו. יש להם ביטויים של אנושיות; הם יכולים לספק את צרכיך ולשקול דברים עבורך. יש להם כנות מעין זו. הדבר מוכיח שהם טובי לב, שהם בני אדם אמיתיים, ושהם ראויים לאמונך. מצד שני, כשאתה מפקיד טיפול בעניין כלשהו בידי מישהו שאין לו תכונות של אנושיות, הוא לא יטפל בזה היטב. גם אם הוא מדי פעם מטפל בדברים באופן סביר, הוא אינו עושה זאת מכל הלב – זה רק במקרה. אתה אומר: "התרופה הזו הייתה טובה. החלמתי זמן קצר לאחר שלקחתי אותה." מוטב היה אילולא אמרת זאת, שכן כעת החוב שצברת אצלו גדל. ברור שהוא הלך לטפל במשהו עבור עצמו, ובכל זאת הוא חייב לומר לך: "רואה? עשיתי נסיעה מיוחדת רק בשבילך." הוא יבקש ממך טובה, ואתה לא תוכל להחזיר את החוב הזעום הזה לשארית חייך; למעשה נפלת ברשתו של שד רע. אולם, אדם שניחן באנושיות לא יבקש ממך טובות, ולא משנה כמה טוב הוא טיפל בעניין כלשהו עבורך. כשאתה מביע בפניו את תודתך, הוא אומר: "זה שום דבר, בכל מקרה הייתי בדרך." אתה מבין, הוא אומר רק את האמת. למעשה, הוא כבר עשה עבודה נהדרת ועזר לך מאוד. אפילו האנשים הקרובים אליך ביותר לא בהכרח היו מתייחסים אליך כך, אך אדם עם תכונות של אנושיות עושה את מה שאפילו יקיריך אינם עושים. הוא מטפל בעניין כיאות ואינו מבקש לעצמו דבר בתמורה. אתה תמיד מרגיש שאתה חייב לו טובה, ולכן אתה נותן לו קצת פירות או משהו אחר מעת לעת, ואתה תמיד חושב עליו כשמשהו טוב צץ. אך הוא אינו רואה בכך משהו גדול, ומרגיש שהעזרה להשיג עבורך משהו כמעט לא דרשה ממנו שום מאמץ, ושעשייתו הייתה דבר רגיל ביותר. הוא גם אומר לך שאם תזדקק לעזרה במשהו בעתיד, הוא עדיין יעזור. אתה מבין, אנשים שונים זה מזה, נכון? (נכון). הרשה לי לומר לך, אנשים בעלי אנושיות ניחנים בתכונות של יושרה וטוב לב, ולא משנה מתי, אנשים מסוג זה הם האמינים ביותר. רק אנשים כאלה ראויים לאמון, מכיוון שהם מציבים סייג לפעולותיהם. הסיבה שיש סייג לפעולותיהם היא שהם ניחנים בתכונות של אנושיות כגון יושרה וטוב לב.

כשמדובר באנשים שאין להם תכונות של אנושיות, גם אדם שמעולם לא פגעת בו יחפש הזדמנות לנקום בך אם תעשה דבר שנוגע לאינטרסים שלו. לעומת זאת, כשמדובר באדם שכן ניחן בתכונות של אנושיות, גם אם פגעת בו בעבר, או אפילו פגעת באינטרסים שלו, הוא בשום אופן לא ישנא אותך או ינקום בך. גם אם גישתו שלילית מעט כשהוא מדבר איתך, או שדבריו נשמעים קצת קשים, או שהוא מטיף לך קצת, אלה הם ביטויים רגילים הנובעים מאנושיות – הוא בשום אופן לא ינסה כל הזמן לנקום בך ולא ישנא אותך לנצח כפי שאדם רע היה עושה. על מה הדבר מבוסס? הוא מבוסס על הסייג שיש להתנהלותו העצמית. בדיוק משום שיש לו מצפון והיגיון, ומשום שהוא ניחן באנושיותו בתכונות של יושרה וטוב לב, הוא לעולם לא יעבור על הסייג להתנהלותו העצמית. כשמישהו פוגע בו, גם אם הוא רוצה לנקום, מצפונו בהחלט לא יאפשר לו זאת. אם הוא יכעס, הוא פשוט יאמר כמה מילים כעוסות כדי לפרוק קצת את הכעס וחסל – הוא בשום אופן לא יעשה דבר כדי לנקום. זוהי תכונתו של אדם עם אנושיות. אתה מבין, אנשים מסוימים, גם אם לא נפגעו, עדיין רוצים לייסר אחרים; הם רוצים להתחרות ולהילחם בהם, ומאחורי גבם תמיד רוקמים נגדם מזימות. גם זו תכונה של אנושיות – זו התכונה שיש באנושיותם לשדים רעים ולשטנים רעים. לעומת זאת אדם שניחן באנושיותו בתכונות של יושרה וטוב לב אינו מסוגל להביא את עצמו לייסר אחרים. אם הוא היה עושה דברים כאלה, מצפונו היה מוכיח אותו ומטיל עליו משמעת. גם אם האל אינו מטיל עליו משמעת, גם אם רוח הקודש אינה מוכיחה אותו, וגם אם האחים והאחיות אינם מוכיחים אותו, מצפונו מרסן אותו. כאשר מצפונו של אדם מרסן אותו, הוא אינו מגזים בפעולותיו, ויש סייג למעשיו. גם אם תפגע בו, תכאיב לו, או אפילו תעשה דבר-מה מרחיק לכת, הוא לא ירצה להתעמת איתך. לכל היותר הוא יתחמק ממך ויתעלם ממך, ולא יתרועע איתך, יתקשר איתך או יעבוד איתך. אך הוא בהחלט לא יפגע בך ולא ינסה לחסל אותך; הוא לא ירקום מזימות נגדך מאחורי גבך ולא יזמום להפיל אותך בפח – הוא בשום אופן לא יעשה דברים כאלה. הסתכלו וראו מי מהאנשים שסביבכם הם אנשים מהסוג הזה – אלה הם אנשים טובים מהאיכות הגבוהה ביותר. אתה יכול להרגיש רגוע לחלוטין באינטראקציה איתם. גם אם תפגע בהם עד כדי כך שהם יהיו שבורים לחלוטין, לכל היותר הם ישנאו אותך בליבם, לא ירצו להתייחס אליך יותר, ולעולם לא יהיו חברים שלך, אך הם לא ירקמו מזימות נגדך וגם לא יחפשו שעת כושר לנקום בך, קל וחומר שהם לא יאמרו: "לעולם לא מאוחר מדי כדי שג'נטלמן ינקום את נקמתו." אלה יושרה וטוב לב אמיתיים. היכולת להשיג זאת היא בהחלט לא דבר שניתן לזייף; זוהי תכונה אמיתית של אנושיות. רק לאדם שניחן בתכונות של אנושיות יהיו העקרונות והגבולות הנכונים להתנהלותו העצמית. כשתקיים איתו אינטראקציה ותתרועע איתו, תוכל להיווכח בהתנהגויות ובביטויים הללו, כמו גם בגילויים הטבעיים הללו של אנושיותו.

מכיוון שסיווגיהם של אנשים הם שונים, קיים שוני גם בתגובותיהם לדברים שונים. אתה מבין, כשאותם אנשים רעים שהתגלגלו משדים מנצלים אחרים, מהי תגובתם כשמישהו חושף אותם? הם יאמרו: "מי לא מנצל אחרים? האם הזדמנויות לא נועדו שינצלו אותן? מה רע בקצת ניצול? אם יש הזדמנות לנצל ואדם אינו נוטל אותה, האין הוא טיפש וחמור?" זהו היגיון של שודדים. אין בליבם שום מודעות מצפונית, שום חוש בושה ושום רגשות של בושה. מכיוון שאין להם מצפון, אין להם שום אמת מידה לסוגיה של ניצול הזולת. העיקרון שלהם הוא שהזדמנויות לניצול הזולת נועדו שייטלו אותן, וברגע שאדם נוטל אותן, הן שלו. אי נטילתן תהיה בגדר בזבוז, והופכת את האדם לטיפש. האאין זה היגיון של שודדים? וכיצד אנשים שהתגלגלו מחיות תופסים את הסוגיה של ניצול הזולת? אם תאמר להם: "מה שאתה עושה זה ניצול – לא טוב לנצל אנשים אחרים, ולא טוב להיות חייב להם משהו", מה הם יחשבו? "היתרון הזה שייך לי. אני לא חייב להם שום דבר אם אני מנצל אותם. מה רע בניצול? היכולת לנצל היא מיומנות; אם אין לך מיומנות כזו, תצא נפסד." זהו היגיון של נבל. אין להם שום סייג, שום חוש בושה, שום רגשות של בושה, קל וחומר שום נקיפות מצפון. אין להם שום אמת מידה לשפוט שום דבר. גם אם תאמר להם מהי אמת המידה הנכונה, הם לא יחשיבו אותה כאמת מידה, ולא ידעו שאמת המידה הזו נכונה. אין להם רציונליות של אדם רגיל והם אינם מסוגלים להבחין בין מה שנכון למה שאינו נכון. הם מבלים את כל יומם בערפול; שום דבר שייאמר לאיבהיר להם או יגרום להם להבין. הם פשוט אנשים מבולבלים. אולם אנשים בעלי מצפון והיגיון ניחנים בתכונות של אנושיות. אם הם מנצלים מישהו שלא במתכוון ואתה מצביע על כך בפניהם, הם יחושו מבוכה בליבם ויסמיקו: "האם ניצלתי אותו? איך לא שמתי לב? ועוד מישהו אחר הצביע על כך – זה כל כך מביך!" הם יאמרו: "אני חייב להחזיר לו את כל מה שלקחתי – אני אפילו יכול להוסיף קצת ריבית." הם חייבים למצוא דרך להציל את המצב. הם אינם מוכנים שייצא להם שם של מי שאוהבים לנצל את זולתם. לו היה להם מוניטין כזה, הם היו חשים מושפלים לחלוטין. לכן ברגע שמישהו מצביע על הבעיה שלהם, הם לא ינסו להצטדק – הם לא יאמרו: "לא ניצלתי אותו, וגם לא רציתי בכך." הם לא ישתמשו בסוג כזה של היגיון של נבל כדי להתווכח ולהצטדק. מכיוון שיש בהם יסוד של יושרה, ברגע שמישהו יעלה זאת הם יתמודדו עם כך כיאות, יעשו כל שביכולתם כדי לכפר על כך ולפצות את הצד השני, ולעולם לא יעשו עוד דבר כזה; אם כן, הם יסטרו לעצמם. הם מרגישים מושפלים אם מישהו חושף את מה שהם עשו, ושכעת אנשים מותחים עליהם ביקורת מאחורי גבם ומוכיחים אותם בפניהם. אין להם לאן להוליך את בושתם, והם מייחלים לכך שהיו יכולים למצוא בור באדמה לזחול לתוכו; הם היו מעדיפים שדבר כזה לא יקרה להם לעולם. מכיוון שיש להם מצפון, הם מתביישים בליבם לאחר שניצלו אחרים. הם נבוכים מכדי להצטדק, ומרגישים שמה שעשו מביש מדי, ולכן הם נותרים חסרי מילים ואין להם מה לומר להגנתם; הם רק רוצים לפצות את הצד השני. אנשים כאלה שונים מאנשים רעים ומשדים. גם כששדים עושים דברים מבישים ביותר, הם אינם חשים שום בושה. כאשר אנשים שניחנים בתכונות של אנושיות שומעים על דברים כאלה, הם מיד מסמיקים: "כל כך הרבה אנשים יודעים על זה; זה כל כך משפיל!" הם נבוכים ונכלמים לחלוטין, ומוטרדים וחסרי מנוחה במיוחד בליבם. אתה מבין, עמוק בליבם, לאנשים מסיווגים שונים יש השקפות וגישות שונות ביחס לאותה סוגיה. בגלל הבדלים בתכונות של אנושיותם, לסוגים שונים של אנשים יש גישות שונות כלפי אותה סוגיה. אם לאדם יש רגשות של בושה, הדבר מוכיח שיש לו גם חוש בושה, מה שבתורו מוכיח שהוא ניחן בתכונות של אנושיות. לעומת זאת כשלאדם אין חוש בושה, ולאחר שביצע מעשים רעים ועשה דברים מבישים הוא מנסה לטעון להגנתו, או אפילו מסרב להודות במה שעשה ומיתמם, הוא אדם ללא תכונות של אנושיות. אנשים שאין להם תכונות של אנושיות הם לכל הפחות אינם הגונים וטובי לב; אין להם אנושיות או היגיון, והם אינם ראויים להיקרא בני אדם. כאשר אנשים רעים ושדים עושים דברים רעים ומבצעים מעשים רעים, ואויביהם מנופפים לעברם באצבע ומטיחים בהם עלבונות, הם מטיחים בהם עלבונות בחזרה, ומרגישים שזכותם המלאה לעשות כך. הם אפילו עושים כל שביכולתם כדי להצטדק ולהגן על עצמם, ומעלים טיעונים מעוותים כאילו יש בהם היגיון בריא, מלהגים בחוצפה ומדברים ללא הרף – הם פשוט אטומים להיגיון וחסרי בושה לחלוטין! אשר לאנשים שהתגלגלו מחיות, כשהם מנצלים אנשים אחרים וסופגים על כך ביקורת, הם מרגישים בליבם שנעשה להם עוול, וגם הם עושים כל שביכולתם כדי להמציא תירוצים וסיבות. כשהם מצטדקים, גם הם מדברים בלשון חלקלקה ומלהגים, ובדומה לאנשים רעים גם להם אין שום רגשות של בושה. מכיוון שהם חיות ללא מודעות מצפונית, והם עושים את כל יומם בערפול חושים ואינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע בשום עניין, אין להם שום מודעות כשמדובר בדברים מסוג זה; הם מעלים כמה תירוצים כביכול נכונים כדי לנסות לטייח את מה שעשו, ואז מרגישים שהעניין יוּשב. הם לא חושבים שזו בעיה בהתנהלותם העצמית; הם חושבים שכל עוד הם מעלים מספיק תירוצים וסיבות, הם יכולים להתחמק מאחריות ואיש לא ידע מה הם עשו. הם ירמו את עצמם ויחשבו: "זה כבר היה. מעולם לא עשיתי דבר כזה, מעולם לא עשיתי את הטעות הזו. אל תחשבו שאני אדם רע. אני קודם כול לא מישהו שמנצל אחרים. תראו איזה לב טוב יש לי וכמה אני טוב ומתחשב באחרים!" אתה מבין, זה אדם מבולבל. רק אנשים שניחנים בתכונות של אנושיות רגישים במיוחד לסוגיות כאלה הכרוכות בכבוד. גם אם איש אינו יודע מה הם עשו, אם הם מבינים זאת בעצמם, הם ירגישו בליבם אשם וחוסר מנוח, ואפילו ירגישו שאנשים כביכול צופים בהם. אם כמה אנשים שמכירים אותם אכן יגלו מה הם עשו, הם ירגישו ביתר שאת חוסר מנוחה ויתביישו מדי לנסות להצטדק. הם יעשו כל שביכולתם כדי לכפר על כך במהירות, ולעולם לא יעשו שוב דבר כזה, שכן הוא מביך מדי עבורם! אלה הם הביטויים השונים באותו עניין של שלושת סיווגי האנשים.

הרגע הזכרנו שלאנשים הניחנים בתכונות של אנושיות יש בדרך כלל עקרונות באופן שבו הם מתייחסים לזולת. כאשר הם מדווחים או מספקים מידע על מצבו של מישהו, או כאשר הם בוחנים מישהו, הם יכולים לראות אותו ולהתייחס אליו על סמך אנושיותם ההגונה וטובת הלב. גם אם הם אינם מבינים את האמת, עדיין יש להם כמה סייגים בסיסיים. לדוגמה, כך הם יעריכו אדם ממוצע: "הוא לא עשה שום דבר רע. הוא חי חיים הגונים. הוא אדם רגיל בעולם, ואפשר להחשיב אותו לאדם תמים." אתה מבין, הם יעריכו נכונה את האדם הממוצע על סמך מצפונם האישי. הם יכולים אפילו להתייחס נכונה למי שפגעו בהם, העליבו אותם או הזיקו לאינטרסים שלהם בעבר ולהעריך אותם כיאות. הדבר חושף עוד יותר את תכונות היושרה וטוב הלב שבאנושיותם. כלומר, הם מסוגלים להעריך נכונה את האדם הממוצע – אם הוא טוב הוא טוב, ואם הוא אינו טוב, גם את זה הם יאמרו. אם הם יתבקשו לשקר, הם לא יהיו מסוגלים לעשות זאת; לתחושתם עשיית דבר שכזה תהיה בניגוד לרצונם. הם פשוט אומרים את הדברים כהווייתם וקוראים לילד בשמו. הם מסוגלים לפעול על פי העיקרון הזה גם כלפי אנשים שהעליבו אותם. גם אם מישהואינו חביב עליהם או מאוס עליהם, כשהם נדרשים לדווח עליו או להעריך אותו הם מעדיפים שלא לנקוט עמדה, ואומרים: "אני חושש שההערכה שלי לגבי האדם הזה לא תהיה אובייקטיבית מכיוון שיש לי טרוניות וטינות אישיות כלפיו, ולכן אני נמנע. אתם יכולים להעריך אותו על בסיס דעתם של כל היתר." זה מה שאנשים שניחנים בתכונות של אנושיות מסוגלים לו עקרונית. בפרט כאשר אדם בעל מעמד מסוגל עדיין להתייחס לאחרים בהגינות, הדבר חושף ביתר שאת את תכונות האנושיות שלו. האופן שבו הוא מתייחס לאנשים כשיש לו מעמד הוא מה שבאמת יכול לאפשר לאחרים לראות בבירור אם הוא ניחן באנושיותו בתכונות של יושרה וטוב לב. כאשר לאדם אין מעמד, נראה שהוא מסוגל להתייחס לאנשים בהגינות, והערכותיו לגביהם אובייקטיביות יחסית. דבר זה כשלעצמו עשוי שלא להעיד על מאום – כשיש לו מעמד, ראו כיצד הוא מתייחס למי שהעליבו אותו או פגעו בו, וכיצד הוא מתייחס למי שבעבר הדירו אותו ואף דיכאו אותו במכוון. מכיוון שאנשים שבאמת ניחנים בתכונות של אנושיות הם בעלי יושרה וטוב לב באנושיותם, כשיש להם מעמד, הם יכולים להתייחס נכונה למי שהעליבו אותם, פגעו בהם או אפילו דיכאו אותם במכוון בעבר. ייתכן שכאשר הם אינם מבינים את האמת, הם אינם יכולים להתייחס לאנשים על פי עקרונות-האמת בדיוק מוחלט, אך יש להם גם סייגים ועקרונות משלהם באופן שבו הם מתייחסים לאנשים. לדוגמה, בכנסייה, אם שאר האחים והאחיות בוחרים באדם מסוים כמועמד או כמנהיג, ואותו אדם במקרה הוא מישהו שהעליב אותם בעבר, הם בשום אופן לא יתערבו במכוון או יפריעו לבחירות כשהם נוכחים שכל האחים והאחיות אומרים שאותו אדם אינו רע וכי הוא השתנה. ייתכן שהם לא יחבבו ביותר את האדם הזה באופן אישי, אך אם בית האל משתמש באדם זה והאחים והאחיות בוחרים בו, הם יטפלו בעניינים לפי הכללים ויפעלו על פי עקרונות, בנסיבות שבהן הם טרם עמדו לחלוטין על טיבו של אדם זה. הם בשום אופן לא יתייחסו לאותו אדם בחוסר הגינות בגלל שיש להם טרוניות אישיות כלפיו, והם גם לא ייטפלו אליו במכוון או יאמללו אותו. מדי פעם, בשל צביונותיהם המושחתים או חולשת אנושיותם, הם עשויים – בנסיבות מיוחדות – להיטפל אליו מילולית בדברים שלא היו צריכים להיאמר, מכיוון שלכולם יש צביונות מושחתים ואיש אינו חף מפגמים. אולם הם מסוגלים לדבוק בעקרונות בסיסיים; כלומר, הם לא ירדפו, ידכאו, או ינקמו באנשים שהם חשים כלפיהם איבה רק בגלל שלהם עצמם יש מעמד. אם הדבר אכן קורה באופן ספורדי, מצפונם ייסר אותם לאחר מכן ויוכיח אותם: "זה לא היה בסדר מצידך לעשות זאת. עכשיו כשיש לך מעמד, השתמשת בכוח שבידך כדי לנקום באנשים האלה – זה לא ראוי!" הם יפשפשו במעשיהם, מצפונם ייסר אותם, ובנוסף לכך ההיגיון שלהם ירסן אותם וימנע מהם לדכא אנשים אחרים ולנקום; הוא יסדיר את התנהגותם, כשהוא מזכיר להם כל העת: "זה לא ראוי." לפיכך, דיבורם יהיה מדוד, והם לא יעשו דברים באורח מוגזם. אלה הם כמה ביטויים בסיסיים של אנשים הניחנים במצפון ובהיגיון של אנושיות תקינה מבחינת האופן שבו הם מתייחסים לאחרים. גם אם הם אכן רוצים באופן זמני לפעול על פי מצב רוחם כדי לפגוע באנשים שהם נוטרים להם או כאלה שהזיקו להם בעבר, וגם אם בעיני אנשים אחרים הגיוני לחלוטין שהם ינקמו כעת, מעשיהם עדיין שקולים, ויש להם סייג שהם בשום אופן לא יחצו. לו יכלו לעבור על הסייג שלהם ולנקום בטירוף, הם לא היו אנשים הניחנים באנושיותם בתכונות של יושרה וטוב לב. בדיוק מכיוון שיש להם חולשות אנוש והם חיים במסגרת של אנושיות תקינה, הם גם חשים שנאה וזעם כלפי מי שפגעו בהם, וגם רוצים לנקום. עם זאת, מכיוון שאנושיותם ניחנת בתכונות של יושרה וטוב לב, ומכיוון ש מצפונם וההיגיון שלהם מרסנים ומווסתים אותם, כאשר הם רוצים לנקום במישהו, מצפונם מוכיח אותם וההיגיון מושל בהם, והם חושבים לעצמם: "עזוב את זה. זה יהיה בלתי ראוי. מה שהוא עשה אז לא באמת פגע בי, וגם אם אנקום בו עכשיו, זה לא יפתור שום בעיה." הם ישתמשו באמצעים רציונליים כדי למשול בעצמם ולרסן את עצמם, ובמקביל גם ישפיעו וישכנעו את עצמם. אם נוסף על כך הם גם מבינים כמה אמיתות, התנהגותם בהקשר זה תהפוך לטובה עוד יותר ותהיה תואמת יותר לעקרונות-האמת. בקיצור, כשמדובר באופן שבו הם מתייחסים לאחרים, הם יחשפו מעת לעת את תכונות היושרה וטוב הלב שבאנושיותם, ולעתים קרובות יחשפו מחשבות והתנהגויות המונחות על ידי תכונות של אנושיות. מה שלעתים קרובות אפשר לשמוע אותם אומרים הוא: "עזוב את זה. אם ארד לרמה שלהם, האם לא אהיה בדיוק כמותם? חוץ מזה, מה שהיה – היה. כולנו מבוגרים – האם יש טעם להחזיר מידה כנגד מידה?" ירסנו אותם מחשבות והשקפות מסוימות הנובעות מתכונות של אנושיות. מובן שגם מחשבותיהם והשקפותיהם, המתעוררות בהדרכת מצפונם וההיגיון שלהם, מווסתות, מרסנות, מבקרות ובולמות כל העת את דבריהם ואת מעשיהם. לאחר מכן אותן מחשבות על נקמה באחרים החורגות מגבולות ההיגיון ילכו וידעכו בליבם. בכפוף לתיקון המתמיד של המצפון וההיגיון, בשילוב עם חתירה אל האמת והתבגרות עם השנים, מחשבותיהם ומעשיהם של מי שניחנים באנושיותם בתכונות כגון יושרה וטוב לב ייטו יותר ויותר אל החיובי, יתאמו יותר לעקרונות-האמת ויהפכו ליותר מווסתים בעוד אנשים אלה חותרים אל האמת. כלומר, באמצעות תהליך זה אנשים יוותרו בהדרגה על שנאה, יוותרו על טרוניות, ויוותרו על בעיות אישיות שונותהמתהוות עקב חשיבתם צרת האופקים. אם אדם נשלט ומרוסן אך ורק על ידי מצפון והיגיון, הוא יכול בפשטות לוותר על שנאה וטרוניות, ולומר רק: "עזוב את זה, מה שהיה – היה." אך אם הוא מסוגל לחתור אל האמת ולהבין את האמת, הוא לא יוגבל רק לוויתור פשוט ולכך שיניח לדברים לחלוף ולהסתיים; אלא הוא יהיה מסוגל ליישם את עקרונות-האמת בעודו מונע על ידי מצפון והיגיון, והוא יוכל לחיות נכון יותר, לטפל בסוגיות אלה ולהתייחס למי שהיו לו טרוניות שונות כלפיהם בדרך שהאל מורה. לכן, רק אם יש לאדם עקרונות בסיסיים להתייחסות לזולת, ועל יסוד זה הוא גם מבין את האמת, הוא יכול להיכנס בהדרגה אל מציאות-האמת ולהגיע ליישום בפועל על פי עקרונות-האמת.

העקרונות שעל פיהם אנשים בעלי מצפון והיגיון מתייחסים לזולת מרוסנים על ידי תכונות היושרה וטוב הלב שבאנושיותם. לכן, למי שאינם ניחנים באנושיותם בתכונות אלה של יושרה וטוב לב אין שום עקרונות באופן שבו הם מתייחסים לאחרים. אתה מבין, כשלאנשים מסוימים אין מעמד, ומישהו פוגע בהם או מזלזל בהם והם לא מסוגלים לנקום, הם לכאורה צייתנים מאוד ונדמה כאילו האופן שבו הם מתנהלים הוא רחב לב; אתה עשוי להרגיש שהם טובים, ולעולם לא תראה אותם נוקמים במישהו שהעליב אותם, אך דבר זה אינו יכול לקבוע באילו תכונות ניחנה אנושיותם בפועל. עליך להסתכל כיצד הם מתייחסים לזולת – האם הם מסוגלים להתייחס לאנשים בהגינות, האם הם יכולים להתייחס למי שהעליבו אותם בעבר על פי צו המצפון וההיגיון, והאם יכולים להיות להם עקרונות בהתייחסות לזולתם כשיש להם מעמד, שליטה בשיח וסמכות לקבל החלטות. זה אומר לך מהו למעשה סיווגו של אדם. אנשים ללא תכונות של אנושיות מעמידים פנים שהם מנומסים מאוד כשאין להם מעמד. כאשר נקמה באחרים אינה בהישג ידם, הם אינם מעזים להוציא אותה לפועל, אך בליבם הם זוכרים כל עלבון. נפשם עתירת שנאה, רוויה בנקמה, וגדושה בדרכים לאמלל אנשים ולרקום מזימות נגדם. הם ימתינו לשעת כושר ויחפשו הזדמנויות לנקום, ויחכו לצפות בנפילתם של מי שהעליבו אותם בעבר. ברגע שיש להם מעמד, ולאחר שהם מבססים את המעמד הזה, גישתם כלפי מי שהעליבו אותם בעבר או שמסוכסכים איתם שונה לחלוטין מזו של אנשים בעלי מצפון והיגיון. הם פשוט חייבים לנקום, ויאמצו את מוחם בחיפוש אחר דרכים לעשות זאת. הם בשום אופן לא יוותרו על שנאתם, וגם לא יוותרו על שום טרוניות. הם בשום אופן לא יהיו כמו האנשים הניחנים בתכונות של אנושיות שהיו אומרים: "עזוב את זה. כל כך הרבה שנים עברו. אני מסתדר מצוין, ומה שהוא עשה לא באמת פגע בי. חוץ מזה, מה תועיל נקמה?" הם בשום אופן לא יאמרו "עזוב את זה"; בליבם הם ינהלו פנקס חשבונות. כשיש להם מעמד, הם אומרים: "האם חשבת שהשנאה שלי התפוגגה? העלבת אותי, פגעת בי ודיכאת אותי בעבר – האם חשבת שעכשיו הכול פשוט עבר ונשכח? זה בלתי אפשרי! יש לי מעמד עכשיו; כיום פני הדברים שונים – איך אוכל שלא לנקום בך? אני אשתמש בכוח שבידי כדי להראות לך למה אני מסוגל, כדי שתדע שאני לא אדם רגיל!" עולמם הפנימי רווי בשנאה, ונפשם גדושה בדרכי נקם ובדרכים להפוך תבוסה לניצחון, בניסיון לגרום לכך שאיש לא ישכח כמה הם מטילי אימה, וכדי שאנשים לא יתעמרו בהם עוד כבעבר אלא יפחדו מהם. אתה מבין, האין סוג זה של אדם שונה מאדם שניחן בתכונות של אנושיות? (כן.) במה הם מהרהרים כל העת? "אני אראה לך כמה אני מפחיד. אני אוכיח לך שאני לא מישהו שאפשר להתעסק איתו. אני אגרום לכך שתפחד בכל פעם שתראה אותי, ואגרום לכך שלעולם לא תעז לזלזל בי שוב!" אימרו לי, האם לדעתכם הם מסוגלים להוציא לפועל את המחשבות האלה? (כן.) הם בהחלט מסוגלים. ליבם מלא בשנאה, ויתרה מכך, סיווגם הוא של שד, ואין להם שום אמת מידה שעל פיה יהיה בידם לאמוד אם חשיבה כזו היא נכונה או שגויה. כשהם חושבים כך, אין להם מצפון והיגיון שירסנו אותם – דבר אינו יכול לרסן או לווסת אותם. בעוד דברים מרושעים ואכזריים אלה תופחים בתוכם כל העת ועולים על גדותיהם, הם גם רוקמים כל הזמן מזימות ומחפשים הזדמנויות לבצע את הדברים שהם רוצים לעשות. כעת יש להם מעמד – ההזדמנות שלהם הגיעה סוף סוף. אימרו לי, האם לדעתכם הם ירפו? בשום אופן לא. הם ינצלו את ההזדמנות הזו וישתמשו בכוח שבידם כעת כדי להוציא לפועל את כל תוכניותיהם, ויגרמו למי שפגעו בהם בעבר ולאויביהם לפחד מהם, כשיראו לכולם עד כמה הם מוכשרים ומהן יכולותיהם, ויגרמו לכל האנשים האלה להעריץ אותם בליבם ולקבוע לעצמם מעמד בליבם. הדבר הבא שהם יעשו הוא להביך את האנשים האלה, ולהשתמש במילים ובמעשים כדי לדכא אותם ולרדוף אחריהם. הם יסתכלו על מי שהעליב אותם בעבר ויהרהרו: "אני חייב לשלוח אותו להטיף את הבשורה במקום הקשה והמסוכן ביותר שיש. אם הוא לא ירצה ללכת, אגזום אותו. אם גם אחר כך הוא לא ילך, אכפיש אותו ואגרש אותו! וכל מי שידבר בעדו יסיים באותו אופן!" אנשים מסוימים שהעליבו אותם בעבר נבחרו כעת למנהיגים, אך עדיין כפופים להם. הם מהרהרים: "איזו דרשה אוכל לשאת כדי לרמוס לחלוטין את יוקרתם? אם הם יתנהגו יפה ויקשיבו לי בכל דבר ועניין, אפתח איתם דף חדש. אך אם הם לא יהיו צייתנים, יחשבו אותי לדוחה, ולא יהיו מרוצים ממני, ואפילו ירצו לדווח על הבעיות שלי, אצטרך ללמד אותם לקח! אעשה כל שביכולתי כדי לגרום לאחים ולאחיות להרחיק ולהדיח אותם, ואגרום לכך שהם לעולם לא יוכלו לשקם את מעמדם! אשלח אותם לחווה לעבוד בחקלאות או לגדל חזירים. אם הם עדיין לא יקשיבו, אמצא עבורם את המקום המסוכן ביותר ללכת אליו ולבצע את חובתם, מקום שבו המשטרה עלולה לעצור אותם בכל רגע!" עצם ההשתעשעות במחשבות כאלה הוא כבר חמור מאוד; זו כבר חציית גבול. העובדה שהם מסוגלים לחשוב כך כבר מוכיחה שאין להם באמת שום מצפון או היגיון. ואם אדם כזה אכן מסוגל לעשות את הדברים האלה, הרי שנוסף על כך שאין לו מצפון והיגיון, יש בו גם יסוד של טבע שדי. לא רק שליבו משולל אנושיות, הוא גם מכיל טבע שדי. האין הוא שד? כאשר לאדם מסוג זה אין מעמד, הוא מצליח יפה למדי להסוות את עצמו ולהשלים עם דברים. הוא התמחה ב"שינה על מיטת זרדים וליקוק מרה". הוא למד מהביטויים "לעולם לא מאוחר מדי כדי שג'נטלמן ינקום את נקמתו", ו"כל עוד אתה חי, יש לך סיכוי ", כמו גם "ליבו של ראש ממשלה גדול דיו כדי להשיט בתוכו סירה". הוא הסווה את עצמו עד כה, ולבסוף פרצופו האמיתי נחשף. איזה מין חלאה הוא? הוא אינו בן אדם, הוא שד. לך וראה אילו אנשים מתנהגים יפה כשאין להם מעמד, אך ברגע שהם משיגים אותו משנים את מנהגם. הם מזדרזים ומבררים על מקום הימצאם ומצבם של כל מי שהעליב אותם, ואילו חובות הם מבצעים כעת. לאחר מכן הם מחפשים הזדמנויות לעורר צרות עם האנשים האלה ולהוציא את בעיותיהם מפרופורציה, ורודפים אחרי האנשים האלה עד שהם הופכים לצייתנים ונכנעים להם, ואז הם מאמינים שעבודת הכנסייה נעשתה כהלכה. אנשים כאלה הם שדים רעים ויש להדיחם במהירות. אם הם לא יודחו, אתה תסבול יחד עם כל היתר – במוקדם או במאוחר הם ירדפו גם אחריך.

איזה סוג של אדם צריך להיבחר כמנהיג כנסייה? ראשית, עליו להיות בעל עול לביצוע חובתו ואיכותו צריכה להיות מספקת. שנית, אנושיותו צריכה להיות הגונה וטובת לב, ועליו להיות מסוגל להתייחס לאנשים בהגינות. כשלא היה לו מעמד, אומנם היו כמה אחים ואחיות שהעליבו אותו או שהיו מסוכסכים איתו, אך לאחר שהפך למנהיג, הוא מסוגל להתייחס לאנשים אלה נכונה, לקדם אותם כשצריך, ולהשתמש בהם כשהדבר נדרש. יש מי שאומרים לו: "האדם ההוא דיבר עליך לא יפה בעבר", אך הוא מסוגל להניח לזה. הוא נותן עדיפות לעבודת בית האל, ואומר: "בית האל זקוק עכשיו לאנשים. אם הוא מתאים לביצוע חובה זו, עלינו להשתמש בו." לא משנה מי מנסה לסכסך, הוא אינו מושפע מכך. המנהיג ישתמש לפי הצורך גם באותו אדם שהתייחס אליו גרוע מכול, היה והוא עומד בעקרונות של בית האל לשימוש באנשים. אם נניח בצד את השאלה אם אדם כזה מתחשב בכוונות האל או מהי איכותו, או אם הוא מסוגל לבצע את העבודה היטב, מבחינת סיווג הוא בהחלט אדם אמיתי. הוא מסוגל להתייחס לאנשים בהגינות, במיוחד למי שהיו מסוכסכים איתו, או למי שדיכאו אותו, פגעו בו, או אפילו העליבו אותו או רדו בו בעבר – הוא מסוגל להתייחס לכולם כיאות ובצורה הוגנת. די בכך כדי שנאמר שאדם זה הגון וטוב לב במידה מספקת; הוא עומד בעקרונות ועומד בתנאים להפוך למושלם על ידי האל. יש האומרים: "אם כך, האם אדם זה חותר אל האמת? אם הוא אינו חותר אל האמת, האם הוא יהיה מסוגל להתייחס לאנשים בדרך זו?" האם זה נכון? אימרו לי, גם אם מישהו אינו חותר אל האמת, כל עוד הוא ניחן באנושיותו באופן טבעי בתכונות של יושרה וטוב לב, האם יהיה לו עיקרון בסיסי באופן שבו הוא נוהג באנשים? (כן.) כשיהיה לו מעמד, האם הוא יהיה מסוגל לוותר על טרוניות אישיות, לא לנטור לאנשים על עוולות העבר, ולא להתייחס לאנשים על סמך טרוניותיו האישיות? הוא יהיה מסוגל לכך. אם אינך יכול להשיג אפילו את זה, כיצד תוכל בכלל לקוות ליישם את האמת בפועל ולהתמסר לדברי האל? אם אפילו זה מעבר ליכולתך, אינך אדם הגון וטוב לב; אפשר גם לומר שאינך אדם שניחן בתכונות של אנושיות – אינך בן אדם. אם אינך בן אדם ואין לך מצפון או היגיון, באיזו זכות אתה מנסה לחתור אל האמת? אם אינך עומד בתנאים הבסיסיים להתמסרות לדברי האל ולחתירה אל האמת, אינך יכול לזכות באמת ואינך ראוי להיקרא בן אדם. אם אינך מסוגל לנהוג באנשים בהגינות, האם אתה מסוגל לאהוב את האמת? האם אתה מסוגל ליישם את דברי האל בפועל? אם אינך מסוגל אפילו לזנוח טרוניות אישיות קטנות, ואם אתהמסוגל לנקום בכל מי שמזיק לך או שהעליב אותך בעבר, ואם אין לך אפילו שום אמות מידה מצפוניות והגיוניות – האם תהיה מסוגל ליישם את דברי האל בפועל? בשום אופן לא! לכן, בעת בחירת מנהיג עליך לבחון תחילה כיצד אדם מתייחס לאחרים; זו אחת מאמות המידה לאדם הניחן בתכונות של אנושיות. כלומר, לא משנה מי העליב אותו בעבר, הוא אינו נוטר טינה, והוא מעולם לא נקם באיש, והוא נותר כך גם לאחר שהוא זוכה במעמד. ייתכן שהוא יתנהג בהתנשאות, שתהיה לו קצת תשוקה למעמד, או שהוא ייהנה מהטבות המעמד, אך הוא ישתמש במי שהעליבו אותו בעבר לפי הצורך, ויתקשר איתם כפי שעליו לעשות; ייתכן שבליבו הוא זוכר את הטינות הללו, אך הוא אינו עושה שום דבר נקמני. זה דבר שכל מי שאין לו תכונות של אנושיות אינו יכול להשיג; חיות אינן יכולות להשיג זאת, לא כל שכן שדים. רק אנשים שניחנים במצפון מסוגלים לכך. כאשר אנשים בעלי מצפון עושים דבר-מה, מצפונם מעורר אותם ומווסת את התנהגותם מבפנים, וההיגיון שלהם מרסן את דחפיהם ואת פזיזותם; יתרה מכך, הוא מרסן ומווסת את מחשבותיהם ואת התנהגויותיהם הבלתי רציונליות. גם אם יש להם מעמד, הם לא יעשו דברים כדי לנקום באחרים. זהו סימן ברור לכך שאדם ניחן בתכונות של אנושיות. הסתכלו על האנשים סביבכם – כל מי שהוא כזה, הוא בן אדם אמיתי. ייתכן שאיכותו ממוצעת, שהוא אינו משכיל במיוחד, ושהוא עדיין צעיר; ייתכן גם שלמראית עין הוא אינו נלהב כל כך, וגם אינו נראה כמי שחותר כל כך הרבה, וייתכן שהוא לא יחתור אל האמת בעתיד – אך על אדם כזה אתה יכול לפחות לסמוך, נכון? (נכון.)

כעת משסיימנו לשתף על הביטויים של אנשים הגונים וטובי לב מבחינת האופן שבו הם מתייחסים לאחרים, הבה נדבר על הביטויים והמאפיינים הספציפיים שיש לאדם מסוג זה כאשר הוא עושה משהו רע ומבצע עבירות. כאדם מושחת, אם יש באנושיותו תכונות של יושרה וטוב לב, הוא יהרהר בדברים שאמר ובפעולותיו ויבדוק אותם כאשר הוא עושה משהו רע, בין שהוא מודע לכך ובין שלאו. אם הוא פגע במישהו, או אם מישהו נותן משוב שלילי או הערכה שלילית לגביו, הוא יבדוק את עצמו: "מה מדבריי היה שגוי? מה עשיתי לא בסדר? האם היו לי כוונות כלשהן כשדיברתי אז? האם כיוונתי לאותו אדם? האם זו באמת אשמתישההשלכות היו רעות מבחינתו? האם הוא רגיש מדי, או שלא הייתי זהיר מספיק בשיקול דעתי ולא התבטאתי כראוי באותו זמן?" הוא יבדוק את עצמו לעתים קרובות, ותהיה לו גישה של ענווה בהתנהלותו העצמית. גישה זו נובעת מהיושרה ומטוב הלב שלו, ומובן שהיא נובעת גם מהרציונליות שלו. זה היבט אחד. מעבר לזה, כשהוא יגלה דרך הרהור עצמי שיש לו בעיות מסוימות, או כשאחרים יצביעו על בעיותיו, הוא יחוש מצוקה וליבו יחסיר פעימה: "האם טעיתי באופן שבו פעלתי בעניין זה? האם לא הייתי צריך לפעול כך? לא עשיתי זאת בכוונה באותו זמן ולא היו לי שום כוונות." כאדם מושחת, בנסיבות מיוחדות מסוימות או בעניינים מיוחדים מסוימים הוא עשוי לומר: "לא עשיתי זאת בכוונה או מתוך כוונות כלשהן" כדי להציל את כבודו, אך בליבו הוא ירגיש אשם. תוך כדי התהליך של בדיקה והרהור עצמי מתמידים, אם הוא יגלה שמה שעשה אכן היה שגוי, הוא יחוש שוב חוסר נוחות וירגיש שלא היה צריך לפעול כך; הוא יחוש חרטה ומצוקה, וינסה למצוא דרכים לכפר על מעשיו או הזדמנויות לתקן אותם, ואף יתנצל מיוזמתו ויודה בטעותו. עם הגילוי שעשו משהו רע, אנשים בעלי תכונות של אנושיות יחושו תחילה דקירה של מצוקה בליבם, יסמיקו וראשם יהלום; אלו הן תגובות רגילות שמקורן במצפון. על מה מבוססות התגובות הרגילות הללו? הן מבוססות על כך שאדם ניחן בתכונות של יושרה, טוב לב ורציונליות כחלקמהאנושיות שלו. ביטויים כאלה אינם מכיוון שהוא רוצה להציל את כבודו האישי, וגם לא משום שהוא הביך את עצמו או שאחרים זלזלו בו, אלא משום שהוא מרגיש אשם ומייסר את עצמו על כך שעשה דבר-מה רע, ומרגיש שהוא לא היה צריך לפעול כך. זוהי גישה של הודאה בטעויותיו, וזוהי גם תגובה הנובעת מתוכחת המצפון שלו ומתפקוד הרציונליות שלו. הוא יגיב; הוא בשום אופן לא יהיה אטום כל כולו, ולא ינסה להתווכח ולהצטדק בחוסר בושה או למצוא דרכים לחמוק מאחריות, אלא תהיה לו גישה של הודאה וקבלה יזומות ושל נכונות לשאת באחריות. מכיוון שאדם מסוג זה ניחן באנושיותו בתכונות של יושרה וטוב לב, תחושות הבושה שלו ברורות מאוד. כשהוא עושה משהו מעט שגוי ומישהו מצביע על כך, הוא לא מסוגל להסתיר את בושתו. אם הוא היה מתווכח קצת, הוא היה מרגיש ש"זו בבירור אשמתי, ואותו אדם כבר הסביר זאת בבירור, אז על מה אני עדיין מתווכח?" הוא יודה ישירות בטעותו, ירגיש מושפל לחלוטין וירצה שהאדמה תבלע אותו. האם אלו הן ההשפעות של מצפון והיגיון? (כן.) אם אנשים רבים יודעים מה הוא עשה, על אחת כמה וכמה שהוא ירגיש נכלם מכדי להראות את פניו, וינסה למצוא דרכים לכפר על כך ולתקן את מה שעשה. כלומר, לאחר שאדם בעל מצפון והיגיון עושה משהו רע, יש לו גישה בסיסית של הודאה בטעותו; הוא מסוגל לקבל עובדה זו והוא חש בושה. יתרה מכך, הוא לא יסתפק רק בהכרה בטעותו; הוא גם ינסה למצוא דרכים לכפר עליה. מכיוון שיש לו מצפון, הוא נותן את כל כולו למה שהוא עושה; כשהוא מתמודד עם מצב כלשהו, הוא לוקח זאת ללב ומתייחס למצב ברצינות ובאחריות, משקיע מחשבה בבעיה שעל הפרק ומתייחס אליה בכובד ראש – במקום לפעול כלאחר יד ולצאת ידי חובה; קל וחומר שהוא לא מתנער מאחריות. הוא נושא באחריות, מקבל את טעותו ברצינות ובלב שלם, ואז מדבר ופועל באחריות, בשאיפה למזער את הנזק. הוא בשום אופן לא כמו אנשים שהתגלגלו משדים, שמתפרצים בזעם ברגע שמישהו מעביר עליהם ביקורת על כך שעשו משהו רע, שמחפשים כל דרך אפשרית להתחמק ולהתנער מאחריות, שמנסים בכל אמצעי לגלגל את האשמה, ושעוטים ארשת של קדוש שאף פעם לא עושה שום רע. אשר לאלה שהתגלגלו מחיות, הללו על אחת כמה וכמה לא יודעים מה נכון ומה לא נכון בשום דבר ממה שהם עושים. אם אתה מצביע על כך שהם עשו דבר-מה שגוי, הם אכן מודים בכך, אך אם אתה שואל אותם היכן הם טעו, הם משיבים: "אני לא יודע, אבל מכיוון שאתה אומר שאני טועה, אני טועה." ולמרות זאת, כשהם ייתקלו שוב בדבר מעין זה, הם יחזרו ויעשו זאת באותה דרך. לא משנה כמה דברים שגויים או רעים הם עושים, או כמה צביונות מושחתים הם חושפים, בסופו של דבר הם תמיד חוזרים לאותם משפטים ספורים: "מה עשיתי לא בסדר? האם היה שגוי מצידי לסבול ולשלם מחיר לאורך שנים רבות כל כך? אם לא הייתי מאמין באל ולא היו לי מצפון והיגיון, האם הייתי מסוגל לסבול כל כך הרבה?" מי שהתגלגלו מחיות הם פשוטים במחשבתם ותמיד מסיימים באותם משפטים ספורים. אבל אנשים שהתגלגלו משדים הם הרבה יותר ערמומיים ממי שהתגלגלו מחיות; הם ישתמשו באמצעים ובשיטות שונים כדי לעשות רע ולהטעות אנשים, ואנשים מסוימים שהם בעלי שיעור קומה נמוך ושאין להם הבחנה עלולים באמת ללכת שולל. על קצה המזלג, שדים בשום אופן לא יודו שעשו משהו רע. לא רק שהם לא מודים בכך שהם אנשים בעלי צביונות מושחתים, הם אפילו רוצים שאנשים יחשבו שהם קדושים וחסינים משגיאות, ואנשים חפים מפגמים שלעולם אינם טועים. לא משנה איזה טעות הם עושים, הם תמיד מצהירים על הסיבות שבגללן עשו זאת, ותמיד מנסים להצטדק. בסופו של דבר, הם מצהירים שהם לא מסוגלים לעשות עוול, שגם כשהם עושים משהו רע יש להם סיבה לכך, שהם לא אנשים בעלי צביונות מושחתים, שהם לעולם לא יעשו שום דבר רע, ושהם פשוט קדושים ואנשים חפים מפגמים. אולם אנשים שניחנו באנושיותם בתכונות של מצפון והיגיון הם שונים. מכיוון שהם אנשים הגונים שאינם נכלוליים או ערמומיים, אם תגיד שהם עשו משהו רע – גם אם הם לא עשו זאת או שאין לזה שום קשר אליהם – הם קודם כול מוכנים לקבל זאת. כשאחרים אומרים לאדם כזה: "אתה טיפש? אם תקבל את זה, תצטרך לשאת באחריות," הם אומרים: "גם לי היה חלק במה שקרה; גם אני הייתי מעורב." הם מסוגלים לקבל זאת; גישתם כנה והגונה. לפעמים הם גם ירצו להתחמק מאחריות, אבל אז הם מהרהרים: "למה להתחמק מאחריות על משהו שכל מי שעיניו בראשו יכול לראות שקרה? חוץ מזה, האל בוחן את צפונות ליבם של אנשים. אם אתה מעורב במה שקרה, האל לא יוותר לך. בפני האל, כל האנשים חשופים וכל פעולותיהם ומעשיהם גלויים. האם אתה מסוגל להימלט מפני האל? לכן יש לטפל בעניין זה על פי הכללים; האחריות חייבת לחול על מי שצריך לשאת בה. אם אני אשם בעניין זה, אשא באחריות. אני מוכן לקבל עונש, ואני גם מוכן לקבל גיזום. אקבל כל אופן שבו בית האל יטפל בי; אני הרי זה שבחר לעשות דבר שגוי." אתה מבין, כשהם שוגים ועומדים בפני גיזום, ראשית, יש להם גישה של קבלה; ושנית, הם מסוגלים להבין זאת נכון. ושלישית, מכיוון שסוג זה של אדם חושב ומהרהר במצב ובנוגע לעצמו לאחר שעשה משהו רע, כשהוא ייתקל שוב בדבר מעין זה, הוא יחשוב כיצד להימנע מטעויות. מכיוון שיש לו תחושות של בושה ואכפת לו מכבודו, הוא מסוגל להתחרט כשהוא עושה משהו רע.

כופרים אומרים לעתים קרובות, "ניתן לחיות בפח אשפה בלי לחשוב שהוא מסריח." אנשים חסרי מצפון והיגיון, גם כשהם עושים מאה פעמים את אותו דבר רע, אינם חשים בושה ואין להם רגשות אשם. הם אינם אנושיים! אדם אנושי ירגיש, לאחר שעשה את אותו דבר רע פעם או פעמיים, ש"באמת הגזמתי הפעם. מתי אי פעם אשתנה?" הוא ידאג וירגיש חרד, ויבוא לפני האל כדי להתפלל ולהתוודות על חטאיו. הוא אפילו יתהה אם אפסה תקוותו – תהיה לו ההבנה השגויה הזו. מכיוון שאכפת לו מכבודו ויש לו תחושות של בושה, הוא מרגיש ש"עשיתי כבר כמה פעמים טעות מהסוג הזה; האם בית האל יטפל בי? האם האל ויתר עליי? אני יותר מדי מתבייש מכדי שהאל יושיע אותי!" בלי קשר לאי-ההבנות שיש לו לגבי האל, בקצרה, סוג זה של אדם בהחלט יפיק ניסיון כלשהו וילמד לקח לאחר שעשה משהו רע, וינסה למצוא כל דרך אפשרית לכפר על טעויותיו ולתקן אותן, תוך שאיפה שלא לחזור עליהן. הוא יחשוב לעצמו: "איני שואף לרצות אחרים, אבל לכל הפחות עליי להיות שליו עם עצמי. רק כשאהיה שליו עם עצמי אוכל לתת לאל דין וחשבון, בנוכחותו. אם אינני אפילו שליו עם עצמי, איך תהיה לי עזות המצח לעמוד בפני האל?" כשאלה הן מחשבותיו של אדם, הוא מונע כל כולו על ידי התכונות באנושיותו של מצפון והיגיון. אם אין לך מחשבות כאלה, אתה תחזור על אותן טעויות שוב ושוב, ויתרה מכך, לא תרצה להקשיב או לקבל את מה שכל אדם אחר אומר; ייתכן אפילו שלעולם לא תהיה לך גישה של חרטה, ושלא תרצה לעולם להודות בעובדות או בטעויותיך, קל וחומר שלא לשאת באחריות. ישנם גם מי ששונאים את מי שמצביע על טעויותיהם; הם מתווכחים עימם, מקשים עליהם, ואפילו תוקפים אותם ומתנכלים להם. אנשים כאלה הם חסרי תקנה; אלה אנשים חסרי תכונות של אנושיות. אולם אנשים שכן יש להם תכונות של אנושיות בשום אופן לא יפעלו בדרך זו. לאחר שיעשו את אותה טעות פעם או פעמיים, הם יהרהרו: "איך זה שאני עדיין חוזר על הטעות הזו?" הם מסוגלים לחפש את האמת כדי לפתור זאת. האם היית אומר שזו גישההכרוכה בתפנית? (כן.) היכולת של אדם להרהר בעצמו כשהוא עושה משהו רע והנכונות לתקן את טעויותיו – היא גישה של תפנית. אם כן לאיזה סוג של אנשים יש גישה של תפנית? האין זו גישה שיכולה להתעורר רק אצל אנשים הניחנים באנושיותם בתכונות של מצפון והיגיון? (כן.) אם לאנשים אין מצפון והיגיון של אנושיות, האם הם יבצעו תפנית? (לא.) האם הם יחושו חרטה וישנאו את עצמם? (לא.) האם הם ייקחו ללב את הדברים הרעים שעשו ואת העבירות שביצעו? הם בהחלט לא יעשו זאת, נכון? ליתר דיוק, לאנשים חסרי מצפון אין לב, ולכן הם לא ייתנו את כל כולם למה שהם עושים, וגם לא ייקחו זאת ללב כשהם עושים משהו רע. מכיוון שאין להם לב, הם לא יהרהרו בעצמם וגם לא יקבלו את האמת; אין להם יכולת כזו. רק אנשים בעלי מצפון מסוגלים, כשהם שומעים אחרים אומרים שהם עשו משהו רע, להתייחס לעניין ברצינות ובלב שלם, לקחת את העניין ללב, ואז לחוש אשמה וחרטה. רק על בסיס תחושת אשמה וחרטה הם יכולים לעשות תפנית, ורק כשהם עושים תפנית יש להם הזדמנות להתמסר לדברי האל, ליישם בפועל ולהתנהל על פי דברי האל ועקרונות-האמת. אולם אנשים חסרי מצפון לעולם אינם חשים אשמה או חרטה; הם לעולם אינם לוקחים זאת ללב ולא משנה איזה רע הם עושים. כל כמה שאחרים חושפים את בעיותיהם, הם אינם לוקחים זאת ברצינות ואוטמים את אוזניהם. מכיוון שאין להם מצפון, הם לא יתייחסו לעניין ברצינות ובלב שלם, וגם לא יהרהרו ויחשבו על כך בכל ליבם. בלי להשקיע את ליבם בהרהור בעצמם, הם לא יחושו חרטה או אשמה, וללא חרטה ואשמה הם לא יעשו תפנית. במקרה כזה, בלתי אפשרי לחלוטין עבור אדם מסוג זה לקבל את האמת ולהתמסר לדברי האל; אלה פשוט אנשים שאין להם שום תקווה להיוושע. לכן, מנקודת מבט אנושית, זה לא שהאל אינו מושיע את האנשים הללו שאין להם תכונות של אנושיות; אלא מכיוון שאדם אינו ניחן בתכונות של אנושיות – התנאי הבסיסי להשגת ישועה – הוא אינו מסוגל לקבל את האמת או להתמסר לה, וכך כמעט ואופסת תקוותו להיוושע. אי לכך ישנו קשר ישיר בין קיום תכונות של אנושיות לבין השגת ישועה; כאלה בדיוק הם פני הדברים. אם אינך ניחן בתכונות של אנושיות, אפילו לא תודה בכך כשתעשה משהו רע, וגם לא תיקח זאת ללב, לא תתייחס לכך בכובד ראש, לא תהרהר בכך ברצינות, לא תחוש אשמה וחרטה, ולאחר מכן לא תתקן ותשנה זאת. אם אינך יכול לעשות תפנית כשמדובר בדבר פשוט כמו משגה, קל וחומר לא תהיה מסוגל לעשות תפנית כשמדובר בחשיפת צביונות מושחתים. מכיוון שצביונות מושחתים מנוגדים ישירות לאל, מבחינת טבעם ומהותם הם חמורים הרבה יותר מעשיית דבר רע. אם אינך מצליח להכיר את צביונותיך המושחתים ואינך מחפש את האמת כדי לפתור אותם, יהיה קשה מאוד לפתור את צביונותיך המושחתים. מכיוון שצביונות מושחתים מושרשים עמוק מטבעם, אם אינך אדם שחותר אל האמת, לא תהיה לך שום דרך לפתור את צביונותיך המושחתים, וכפועל יוצא לא תהיה לך שום דרך לממש שינוי בצביון חייך. במקרה כזה השגת ישועה לא תהיה בגדר קושי עבורך – היא תהיה בלתי אפשרית. לכן גישתו ותגובתו של אדם לאחר שהוא עושה משהו רע או מבצע עבירה תלויות ישירות בשאלה אם הוא ניחן בתכונות של אנושיות. חשוב מאוד להבין זאת בבירור.

הביטו באנשים סביבכם והבחינו אם לאחר שהם עשו משהו רע, הם מיוזמתם מודים בכך ומקבלים זאת, אם הם חשים חרטה ומועקה, ואם לאחר פרק זמן הם מבצעים תפנית – כלומר, אם הם מבצעים תפנית מבחינת מחשבותיהם, גישותיהם והתנהגויותיהם. אם הם אינם מבצעים תפנית, אזי הם במאה אחוז אינם בני אדם. כשבליבו של אדם יש גישה כנה של קבלת האמת, הוא מפחית את הצטדקויותיו אפילו עד כדי הפסקה מוחלטת, ועל פי מילותיו ופעולותיו ניכר שהוא חש חרטה ומועקה על הטעות שעשה קודם לכן ושהוא רוצה למצוא הזדמנות לכפר עליה. או-אז לאדם זה יש תקווה להיוושע, ולא משנה האמצעי שהוא נוקט לביצוע התפנית: אכילה ושתייה של דברי האל, נאורות של רוח הקודש, השפעת סביבתו או עזרתם של אחים ואחיות; זהו אדם שניחן בתכונות של אנושיות. אולם אנשים מסוימים אינם לוקחים זאת ללב לאחר שעשו טעות. הם לעולם אינם מדברים על הטעות שעשו, וגם אינם מודים בטעותם, מנתחים את עצמם או חשים מועקה. נראה שאין להם שום כוונה לעשות תפנית כלשהי; הם קהי חושים וקשי תפיסה, מעבירים את כל יומם בקלות דעת עליזה, ואינם מרגישים כלל שעשו טעות. גם כשהם מודים בכך, הם בסך הכול מדלגים על העניין בקלילות ומותירים את הדברים בעינם. ממש כמו נבלים חסרי בושה, הם רגע אחד מודים בטעויותיהם וברגע הבא עושים טעויות, וממשיכים להודות בהן ברגע שהם עושים אותן, כאילו הם מתבדחים או משתעשעים; הם אינם לוקחים את העניין ברצינות. הם מתייחסים לכך כאל משחק ילדים, כאל הליך פורמלי, במקום לקבל את מה שקרה ולהשתנות מעומק ליבם. איזה מין אנשים הם? הם לא בני אנוש. הם אינם יודעים כיצד להתנהל, וגם אינם יודעים באיזה סוג של נתיב עליהם לבחור לשם התנהלותם העצמית. הם אינם מבינים את הדברים הללו; הם רואים אותם כפשוטים ושטחיים ביותר. לאחר שעשו משהו רע, גם אם הם אינם אומרים דבר באותו זמן, הם תמיד חושבים על דרכים להצטדק ולטהר את שמם לאחר מכן. תוך ניצול ההזדמנות שבכינוסים או בזמנים שבהם הכול מעלים את העניין, הם תמיד רוצים שכולם ידעו ויבינו את הדברים שהם מעוניינים לומר להגנתם: מה הם חשבו וכיצד פעלו באותו זמן, ואת זה שכוונותיהם היו טובות, מטרותיהם היו נכונות, ושהם לא עשו שום רע. לא רק שהם אינם חשים חרטה על טעויותיהם ועבירותיהם, הם גם אינם רוצים להודות בהן, ואפילו רוצים לחמוק מאחריות, בתקווה להציל את תדמיתם בעיני הזולת. אף על פי שאנשים כאלה נשמעים נחמדים כשהם מדברים, ביטוייהם בכל התחומים מעידים שהם אינם מודים או מקבלים את העובדה שהם עשו טעות. האם היית אומר אם כך שהם יעשו תפנית? הם לא. הם מעלים את העניין הזה מעת לעת, ואפילו חייבים לספר עליו לכל מי שאינו מכיר אותו. לאחר שסיפרו עליו, הם הוגים כל דרך אפשרית להציג ביצועים טובים כשהם עושים דברים אחרים, כדי לכפר על תדמיתם שנפגעה באותו עניין קודם, וכדי לרכוש את אהדת הזולת. לאחר שהם התנהגו יפה זמן מה וכולם שכחו מה הם עשו קודם, הם שוב מתחילים לחשוב איך לרומם את עצמם ולשאת עדות לעצמם. הם כל הזמן מחשבים כמה תרומות הם תרמו לבית האל, כמה דברים טובים הם עשו עבור בית האל, וכמה הפסדים הם חסכו לבית האל. אין להם פשוט שום כוונה לבצע תפנית; אין להם תחושת בושה. כשאנשים חסרי תחושת בושה עושים טעויות ומבצעים עבירות, לא רק שהם אינם עושים תפנית, הם אף נעשים גרועים עוד יותר. הם חושבים לעצמם: "מי לא עשה טעויות? הטעות ההיא שעשיתי קודם בעצם לא הייתה שום דבר. וחוץ מזה, לא הייתי היחיד שהיה מעורב. אבל את זה אני לא יכול להגיד. אני חייב לתת לכולם לראות שהביצועים שלי קבילים ושיש לי גישה של חרטה, ואז אעשה כמה דברים טובים כדי לכפר על כך כדי להסיט את תשומת הלב של כולם ולרכוש מעט את אהדתם – האם זה לא יעבוד?" בליבם הם אינם מאמינים שהאל בוחן הכול. הם רוצים לעשות את הדברים הללו לעיני הזולת; הם סבורים שהאל אינו יכול לראות מה הם חושבים בליבם – עבורם, העובדה שהאל בוחן את צפונות ליבם של אנשים היא רק דוקטרינה. הם אינם יודעים שהאל בוחן, והם אינם מכירים בכך או מאמינים שהאל יכול לבחון את כמוסות ליבם של אנשים, ולכן כל מה שהם עושים נועד לכך שאחרים יראו. עמוק בפנים, הם עיקשים ומלאי התנגדות. הם מתנגדים לאמת, מתנגדים לקבלת העובדות, מתנגדים להודאה בטעויותיהם, ומתנגדים עוד יותר לעשיית תפנית. הם אינם עושים תפנית – האין זה מעיד על בעיה? לא משנה מה גודל הטעויות שהם עושים או גודלן של העבירות שהם מבצעים, הם אינם עושים תפנית. הם בדיוק כמו פאולוס, שהתנגד לאל והאל הפיל אותו ארצה, ולמרות זאת עדיין חשב שהוא טוב. אדם מעין זה חושב: "אם אתרוצץ ואשקיע מעצמי, ואצרף אנשים רבים ואשא פירות רבים מהטפת הבשורה, תוך מתן תרומות כדי לכפר על חטאיי, האל יצטרך לתת לי כתר. כתרים שייכים לאנשים כמוני. אם אני לא אקבל כתר, מי כן? מה העניין הגדול מזה שעושים טעות? כל עוד אני מוכן לתקן זאת לאחר שהתנגדתי לאל, זה בסדר. אם רק אטיף יותר את הבשורה בעתיד, האל לא יזכור את עבירותיי." אתה מבין, מהי גישתו כלפי האל? מהי גישתו כלפי האמת? זוהי גישה חסרת אנושיות; זוהי גישה של שד. הוא לעולם אינו רואה את דברי האל, את האמת, או את הנתיב הנכון בחיים כדברים שעליו לבחור ולחתור אליהם. מעולם לא הייתה לו שום כוונה לעשות תפנית, והוא בשום אופן לעולם לא ירכין את ראשו ויתוודה על חטאיו, וגם לעולם לא יודה בטעויותיו ויודה בתבוסה. המילים "כישלון" ו"טעות" אינן קיימות במילון שלו, קל וחומר המילה "עבירה", ולכן אדם מסוג זה לא יתחרט. אם כן, האם היית אומר שלאדם מסוג זה יש מצפון והיגיון? האם הוא ניחן באנושיותו בתכונות של יושרה וטוב לב ובתחושות של בושה? (לא.) לחלוטין לא. לא משנה גודל העבירה שביצע, ואפילו כשהעובדות ממש לנגד עיניו, הוא אינו חש שום אשמה בליבו. זה מחריד! אם אתה אדם בעל מצפון, בהחלט תרגיש אשם כשתעשה משהו רע וכשתבצע עבירה. אם באמת תעשה טעות גדולה ותסב הפסדים לבית האל, תחוש צער רב כל כך עד שתרצה למות, תקלל את עצמך, ותרגיש שאינך ראוי לחיות לפני האל; אך לאנשים כמו פאולוס אין חרטה מעין זו. בבית האל אנו רואים לעתים קרובות אנשים מסוימים שחשים ייסורי מצפון תמידיים בליבם לאחר שסיפרו שקר אחד ויחיד או עשו דבר אחד ויחיד שמפר את העקרונות, ורק לאחר שהם מודים בטעותם בפני אחרים הם מרגישים כאילו משא כבד הוסר מעליהם. ישנם לא מעט אנשים כאלה. לא משנה אילו טעויות הם עושים, הם מסוגלים להרהר בעצמם, ובה בעת הם רואים בכך אזהרה ומתרים בעצמם לא לחזור שוב על אותה טעות. אם לאדם אכפת מכבודו ויש לו תחושת בושה, ונוסף על כך יש לו היגיון, כשהוא עושה משהו רע הוא מתבייש מכדי לנסות להצטדק או לחמוק מאחריות ולגלגל את האשמה על אחרים. במקום זאת הוא מוכן לשאת באחריות, הוא חש אשמה ומועקה מעת לעת, ואז הוא עושה תפנית. אנשים מסוימים חשים מושפלים כשהם עושים משהו רע ומבצעים עבירות, ומתביישים מכדי לעמוד בפני האל והאחים והאחיות, בעוד מי שאין להם תכונות של אנושיות אינם חשים את התחושות הללו. אתה מבין, אומנם שני סוגי האנשים הם בני אדם, אך עבור אחדים, כששמועה שהם התרועעו עם מישהו מופצת מאחורי גבם והם שומעים כמה אנשים מדברים על כך – גם אם זה משהו שהם רק השתעשעו בו קצרות בראשם – הם חשים מושפלים לחלוטין ומתביישים מכדי להראות את פניהם ברבים. לאנשים בעלי תחושת בושה יהיו ביטויים כאלה. ואולם לאנשים מסוימים לא אכפת אפילו כשהם נתפסים במיטה עם אדם אחר: "מה עשיתי לא בסדר? בסך הכול השתעשעתי קצת, מה העניין? בימינו זה קורה כל הזמן!" אתה מבין, זה שונה בתכלית, הלא כן? כשאנשים בעלי תכונות של אנושיות רק שומעים אחרים מדברים עליהם, הם כל כך מתביישים ועצובים שהם אינם מסוגלים לאכול, והם מתביישים להראות את פניהם ומרגישים שאינם יכולים להמשיך לחיות, ואילו לאנשים מסוימים לא אכפת אפילו כשהם נתפסים במיטה עם אדם אחר. אנשים פשוט שונים זה מזה; אם לאדם אין תחושת בושה, הוא אינו אנושי. האם אנשים ללא תחושת בושה יכולים להשיג את האמת? אנשים ללא מצפון והיגיון אינם אוהבים את האמת. זאת משום שהם אינם שונאים חטאים, דברים מרושעים ודברים שליליים. נוסף על כך אין להם תחושת בושה כשהם עושים משהו רע, והם מנסים בעזות מצח להתחמק מאחריות. כתוצאה מכך אדם מסוג זה לעולם לא יבוא ביוזמתו בפני האל כדי לקבל את השיפוט והייסור של דברי האל, לא יודה באופן יזום בשחיתותו, ולא יתמסר מרצון לאמת; אין לו צורך כזה, והוא חושב שזה מיותר ושהוא אינו זקוק לכך. אולם אנשים שבאמת יש להם מצפון והיגיון מוכנים ליישם בפועל על פי דברי האל, מכיוון שהעקרונות והגבולות להתנהלותם העצמית בכל ההיבטים גורמים להם להרגיש שדברי האל ודרישותיו של האל מאנשים הם מה שהם צריכים; אם הם אינם עושים זאת, הם חשים בתוכם חוסר נוחות. כשהם שומעים ומבינים את דרישותיו של האל אך אינם פועלים על פיהן, הם מרגישים שעיני האחים והאחיות מכוונות אליהם, וחשוב יותר, הם מרגישים שהאל צופה בהם בסתר ושהם אינם יכולים להימלט מבחינתו, לא משנה לאן ילכו. הם חושבים: "האל יודע כל מה שאתה אומר. אם אתה עושה משהו רע אבל אינך מודה בכך, אינך חש חרטה, אינך לוקח זאת ללב, אינך מתקן זאת ואינך עושה שום תפנית – כיצד האל יראה זאת?" שאלה זו – "כיצד האל יראה זאת?" – נובעת מאמונתם באל ומהכרתם בו, ובעיקר מתפקוד המצפון וההיגיון שלהם. לכן, בסופו של דבר, המצפון וההיגיון קובעים את צורכי האנושיות של האדם, את הנתיב שבו הוא הולך, וביתר שאת את עקרונותיו וגישותיו כלפי כל מיני דברים. מובן שהם גם קובעים אם אדם יכול לעלות על נתיב של חתירה אל האמת, ובמידה רבה עוד יותר הם קובעים אם אדם יכול בסופו של דבר להשיג ישועה.

תוכן השיתוף היום עסק כולו בעניינים שוליים שונים בחיים הכרוכים באנושיותו של אדם, ונגע בשאלה אם אדם אוהב לנצל את הזולת באופן שבו הוא מתנהל ומטפל בדברים, אם אדם הוא לבבי ומוכן לעזור וחש חמלה כלפי הזולת, אם הוא מוכן לתת, מהם עקרונותיו ביחסו לזולת, ומהן גישותיו והשקפותיו כשהוא עושה משהו רע. אף על פי שדברים אלה הם עניינים שוליים בחיים, ומהווים ביטויים מאוד לא בולטים של אנושיות בחיי היומיוםשל אנשים, מה שהם משקפים מאחורי הקלעים הוא תכונות האנושיות של בני אדם. כשהם מונעים על ידי מצפון והיגיון, אנשים בעלי תכונות של אנושיות ייצמדו לגבולות מוסריים בסיסיים, בעוד אנשים ללא תכונות של אנושיות פשוט אינם מבינים מהם סייג האנושיות והעקרונות להתנהלות עצמית. לכן השאלה אם לאדם יש מצפון והיגיון קובעת את הנתיב שבו הוא הולך. אפשר גם לומר שדבר זה קובע את עתידו ויעדו של אדם – כך בדיוק הם פני הדברים. יפה, בזאת נסיים את השיתוף שלנו להיום. להתראות!

18 במאי 2024