לאור כך שאתם מאמינים באל כבר שנים רבות, האם חשתם בשינוי המתמיד המתרחש באנשים ובדברים אשר סביבכם, ובמצב שבעולם החיצון? האם הייתם עדים לשינויים גדולים שמתרחשים, בייחוד בשנים האחרונות? (כן.) הייתם עדים להם. והאם הגעתם למסקנה כלשהי באשר לכך? (עבודת האל מתקרבת לסיומה.) נכון, עבודת האל אכן מתקרבת לסיומה, והאנשים, המאורעות, הדברים והסביבות אשר סביבכם משתנים ללא הרף. לדוגמה, בעבר הקבוצה הזאת מנתה עשרה אנשים, כעת היא מונה שמונה. מה קרה לשניים הנותרים? אחד נשלח לדרכו, והשני הוחלף בחובתו. כל סוגי האנשים השונים בכנסייה עוברים שינויים ללא הרף ונחשפים בהתמדה. בתחילה, חלק מהאנשים נראים נלהבים מאוד, אך לאחר זמן מה הם לפתע הופכים חלשים וכה שליליים עד שאינם יכולים להמשיך. ההתלהבות, האנרגיה הסוערת, והנאמנות לכאורה אשר הפגינו בתחילה מתפוגגות לחלוטין, נחישותם לשאת בסבל מתפוגגת, אין להם שום עניין באמונה באל, ולפתע הם נראים כאנשים אחרים לחלוטין, ואיש אינו יודע מדוע. גם סביבות משתנות ללא הרף. אילו שינויים מתרחשים בסביבותיהם של אנשים? במקומות מסוימים, הסביבה עוינת והרדיפה חמורה, לכן אנשים כבר לא יכולים להתכנס יחדיו או ליצור קשר עם אחיהם ואחיותיהם; במקומות אחדים, הסביבה טובה ובטוחה יותר במידת מה; במקומות אחרים, הסביבה לביצוע חובתו של אדם ותנאי המחיה מיטיבים, רגועים ויציבים מעט יותר משהיו בעבר, והאנשים טובים בהרבה מאלה שהיו שם בעבר; כולם משקיעים מעצמם למען האל בכנות, ישנם יותר אנשים המסוגלים לשאת בסבל ולשלם את המחיר, כל מיזמי העבודה מתקדמים בצורה חלקה יותר, העבודה מתקדמת ביעילות רבה יותר, והתוצאות וההשפעות הניכרות לעין הן אופטימיות ומספקות יותר. בנוסף לכך, חל שיפור מתמיד בתוכניות, בטפסים, וכן בדרכים ובשיטות בהן נוקטים בעת ביצוע מיזמי העבודה. בקצרה, אנשים אמנם עדים לסוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים שגויים ושליליים אשר מופיעים ללא הרף, אך מובן שישנם גם סוגים שונים של אנשים, מאורעות ודברים טובים, נכונים וחיוביים אשר צצים ללא הרף. למעשה, כאשר אנשים חיים בסביבה חברתית שכזאת, בה שלל דברים חיוביים ושליליים מתחלפים ומשתנים סביבם ללא הרף, מי שמרוויחים בסופו של דבר הם אלה אשר מפגינים רצון עז לאל, חותרים אל האמת ומשתוקקים אליה. הם אלה אשר כמהים לאור ולצדק, בעוד אלה אשר אינם חותרים אל האמת, אשר נכנעים לחטא וסולדים מן האמת, נחשפים, מסולקים וננטשים בכל הנוגע לאנשים, למאורעות, לדברים ולסביבות שונים. מהי כוונת האל בחשיפת הסביבות, האנשים והמאורעות השונים הללו, וכן בהופעתם המתמדת של סביבות, אנשים ומאורעות חדשים? האם יש לכם הבנה בנושא לאור אמונתכם ארוכת השנים באל? לכל הפחות, האם אתם חשים שהאל מתזמר את כל זה, ושמאז ומתמיד הוא מנחה את הדברים האלה? (כן.) מטרתו וכוונתו של האל בעשותו כן הן לאפשר לאלה הנוהים אחריו ללמוד את הלקחים, לצבור תובנות וניסיון, וכך להיכנס בהדרגה אל מציאות-האמת. האם השגתם זאת בעצמכם? אין זה משנה עד כמה אנשים עסוקים בעבודה, או עד כמה סביבתם היא מיטיבה או עוינת, מטרתם באמונתם באל היא לחתור אל האמת ללא שינוי. אל לאנשים לשכוח לחתור אל האמת משום שהם עסוקים בעבודה, עסוקים בדברים, או משום שהם רוצים להימנע מסביבתם העוינת, או לשכוח שהאל סידר את כל המצבים האלה, או שכוונת האל היא שהם ילמדו את הלקחים במצבים השונים האלה, ילמדו להבחין בין שלל האנשים, המאורעות והדברים, יבינו את האמת, יצברו תובנות, ויכירו את האל. על כולכם לסכם בכנות גמורה האם השגתם את הדברים האלה.

עבודת הכנסייה הייתה עמוסה מאוד בשנים האחרונות, ועל כן לעתים תכופות למדי התבצעו העברות, הצבות מחדש, וכן חשיפה, סילוק והדחה של חברים בכל קבוצה. במהלך ביצוע העבודה הזאת, העברתם של חברי צוות הייתה תכופה במיוחד ונרחבת בהיקפה. אולם ללא קשר לכמות ההעברות או לגודל השינויים, בקרב אלה שבאמת מאמינים באל ורוצים בו לא חל שינוי בנחישותם לחתור אל האמת, וברצון לזכות בישועה, אמונתם באל אינה מתפוגגת והם תמיד מתפתחים בכיוון טוב וממשיכים להתמיד בביצוע חובותיהם עד עצם היום הזה. ישנם אלה שאף טובים יותר מכך, שדרך הצבות מחדש חוזרות ונשנות, מוצאים את מקומם המתאים, ולומדים כיצד לחפש את העקרונות בחובתם. אך ביצועיהם של אלה שאינם חותרים אל האמת, שאינם אוהבים דברים חיוביים ושסולדים מן האמת, אינם טובים. כרגע יש כאלה שמאלצים את עצמם להמשיך לבצע את חובותיהם, כאשר למעשה מצבם הפנימי הוא כבר אנדרלמוסיה מוחלטת, והם מדוכאים ושליליים לחלוטין. אמנם הם טרם עזבו את הכנסייה, נדמה כי הם מאמינים באל, והם עדיין מבצעים את חובותיהם, אך בפועל חל שינוי בלבם, והם עזבו את האל ונטשו אותו. יש כאלה שנישאים, שבים הביתה על מנת לחיות את חייהם, ואומרים, "איני יכול להרשות לעצמי לבזבז את נעוריי. אנחנו צעירים רק פעם אחת, ובהחלט איני יכול לבזבז את נעוריי! בלבי אני מאמין שיש אלוהים, אך איני יכול להיות צר אופקים כמוכם, המקריבים את נעוריכם על מנת לחתור אל האמת. אני אמור להינשא ולחיות את חיי. החיים קצרים, ונעורינו נמשכים שנים ספורות בלבד. החיים מסתיימים כהרף עין. אני פשוט לא יכול לבזבז כאן את נעוריי. עוד בטרם ייעלמו נעוריי, אצליח להיות נטול דאגות ולחיות את חיי עד תום במשך מספר שנים". יש כאלה שעדיין חולמים להתעשר; אחרים שואפים לקריירה רשמית ומגשימים את חלומם להיות פקיד רשמי או פקיד ציבור; אחרים שואפים לשגשג על ידי הבאת ילדים לעולם, ועל כן נישאים לאישה שתעניק להם בנים; יש כאלה שנרדפים בשל אמונתם באל, רודפים אותם במשך שנים עד שהם נעשים חלשים וחולים, ואז הם נוטשים את חובותיהם ושבים הביתה כדי לחיות שם את השנים שנותרו להם. כל אחד מצוי במצב שונה. יש אנשים שעוזבים מיוזמתם ומסירים את שמם מהרשימה, חלקם הם חסרי אמונה שמורחקים, ואחרים עושים שלל מעשים רעים ומסולקים. מה שוכן בעצמותיהם של כל האנשים האלה? מהי מהותם? האם ראיתם זאת בבירור? האם אתה נרגש עד עמקי נשמתך בכל פעם שאתה שומע את סיפורי האנשים האלה? אולי אתה חושב, "איך הם מצאו את עצמם כך בסוף? איך הם יכלו ליפול לקץ שכזה? הם לא היו כאלה פעם, הם היו נפלאים, אז איך ייתכן שהם השתנו מהר כל כך?" אין זה משנה עד כמה תהרהר בדברים האלה, אי אפשר לרדת לעומקם או להבין אותם. במשך זמן מה אתה הופך בדבר וחושב, "האדם הזה לא אוהב דברים חיוביים; הוא חסר אמונה". לאחר זמן מה, המעשים שעושים האנשים האלה, ביצועיהם, התנהגותם, חלק מהדברים ומההערות שלהם, וחתירותיהם מתפוגגים במוחך או בתודעתם של אנשים, ולאחר מכן אתה שוכח את הדברים האלה, ורגשותיך כלפיהם נעלמים אט אט. כאשר אנשים, מאורעות ודברים כאלה מופיעים שוב, אתה שוב חושב, "זה בלתי מתקבל על הדעת! איך הם יכלו? הם לא היו כאלה פעם. אני פשוט לא מבין את זה". אתה שוב חש באותם הדברים ומגיע לאותה הבנה. אמרו לי, האם חבל כאשר האנשים האלה נחשפים ומסולקים? (לא.) האם אינכם מתגעגעים לאנשים האלה? (לא.) האם אינכם נלחמים למענם? (לא.) אם כן, אתם ודאי אכזריים מאוד. איך ייתכן שכולכם כה נטולי אהדה? הם עזבו את הכנסייה; איך ייתכן שאינך נלחם למענם, ואינך חש אהדה או חמלה כלפיהם? איך ייתכן שאינך מרחם עליהם? האם אינך מסוגל לחוש אהדה? האם אתה אכזר? (לא.) אמרו לי, האם הולם שבית האל יתמודד עם אנשים אלה באופן זה? (כן.) מדוע זה הולם? אמרו לי. (האנשים האלה האמינו באל במשך שנים כה רבות ושמעו אמת כה רבה, והעובדה שהם מתנהגים כך כעת, בוגדים באל ומתרחקים ממנו, מעידה על כך שהם חסרי אמונה שאינם ראויים לרחמים שלנו ושאין סיבה להתגעגע אליהם.) אם כן, כשהם החלו להאמין באל, הם היו מלאי התלהבות, הם ויתרו על בתיהם, על עבודותיהם, והרבו להקריב קורבנות ולבצע עבודות מסוכנות למען בית האל. מכל היבט שהוא, הם כולם השקיעו מעצמם בכנות למען האל. אם כן, איך ייתכן שהם השתנו כעת? האם זה משום שהאל לא חיבב אותם וניצל אותם למן ההתחלה? (לא.) האל מתייחס לכולם באופן הוגן ושוויוני ומעניק הזדמנויות לכולם. הם כולם חיו את חיי הכנסייה, אכלו ושתו את דברי האל, וחיו כאשר האל תומך בהם, משקה אותם ורועה אותם, אז איך ייתכן שהם השתנו כל כך? כאשר הם החלו להאמין באל וכאשר עזבו את הכנסייה, הם התנהגו כשני אנשים שונים. האם האל גרם להם לאבד תקווה? האם בית האל או מעשי האל עוררו בהם תחושת אכזבה מרה? האם האל, הדברים שהוא מבטא, או העבודה שהוא מבצע, פגעו בכבודם? (לא.) אם כן, מהי הסיבה? מי יכול להסביר זאת? (אני סבור שכאשר אנשים אלה החלו להאמין באל, הם נשלטו על ידי רצונם בברכות. הם האמינו באל רק על מנת לקבל ברכות. ברגע שהבינו כי אין להם תקווה לקבל ברכות, הם עזבו את האל.) האם אין ברכה ממש אל מולם? טרם הגיע הזמן לחדול מביצוע חובותיהם, ואם כן מדוע הם ממהרים כל כך? איך ייתכן שאינם מבינים אפילו את זה? (אלוהים, אני סבור שכאשר האנשים האלה החלו להאמין באל, הם נסמכו על התלהבותם ועל כוונותיהם הטובות, ועלה בידם לעשות מספר דברים, אבל כעת בית האל מתייחס לכל עבודתו ברצינות הולכת וגוברת. הוא דורש מאנשים לעשות דברים בהתאמה עם עקרונות-האמת. אולם אנשים אלה אינם מקבלים את האמת, כשהם מבצעים את חובותיהם הם מתרוצצים משולחי רסן ועושים ככל העולה על רוחם, ולעתים קרובות גוזמים אותם. על כן, הם חשים יותר ויותר שאינם יכולים עוד להתנהל כלאחר יד כפי שהם עושים, עד שלבסוף הם עוזבים את בית האל. לדעתי זוהי סיבה אחת.) אין הם יכולים עוד להתנהל כלאחר יד כפי שהם עושים – האם נכון לומר זאת? (כן.) אין הם יכולים עוד להתנהל כלאחר יד כפי שהם עושים – זה נאמר ביחס לאנשים שעושים דברים בשטחיות. אנשים מסוימים שהחלו להאמין באל אינם מתנהלים כלאחר יד, הם כנים מאוד, ומתייחסים לעניין ברצינות רבה, אם כן, מדוע הם לא המשיכו? (משום שמעצם טבעם, אנשים אלה אינם אוהבים את האמת. הם החלו להאמין באל על מנת לקבל ברכות. הם רואים שבית האל תמיד מדבר על האמת, הם חשים סלידה והתנגדות כלפי האמת, ופוחתת נכונותם להשתתף בכינוסים ולהאזין לדרשות, וכך הם נחשפים.) זה סוג מסוים של מצבים, ויש אנשים רבים כאלה. ישנם גם כאלה שתמיד מבצעים את חובותיהם ברשלנות, שאף פעם לא מבצעים את חובתם היטב או נוטלים עליה אחריות, תהא החובה אשר תהא. לא מדובר בכך שאין הם כשירים או שאין להם האיכות הדרושה למשימה, אלא שאינם צייתנים ואינם פועלים על פי דרישות בית האל. הם תמיד עושים דברים כפי שמתחשק להם, עד שלבסוף הם גורמים לשיבושים ולהפרעות משום שהם מתרוצצים משולחי רסן ועושים ככל העולה על רוחם. אין זה משנה כיצד גוזמים אותם, הם לא מכים על חטא, ובסופו של דבר שולחים אותם לדרכם. לאנשים האלה שנשלחים לדרכם יש צביון נתעב במיוחד ואנושיות גאוותנית. היכן שלא יהיו, הם תמיד רוצים לומר את המילה האחרונה, מזלזלים בכולם, ומתנהגים כרודנים, עד שלבסוף הם מסולקים. לאחר שאנשים מסוימים מוחלפים ומסולקים, הם חשים שבאשר יפנו, שום דבר לא הולך להם חלק, ואיש כבר לא מעריך אותם או שם לב אליהם. איש כבר לא רוחש להם כבוד, הם כבר לא יכולים לומר את המילה האחרונה, הם לא יכולים לקבל את מבוקשם, ואין להם תקווה לזכות במעמד כלשהו, קל וחומר לקבל ברכות. הם חשים שכבר אין תקווה בהתנהלות כלאחר יד בכנסייה, כבר אין להם שום עניין בכך, ועל כן הם בוחרים לעזוב – יש רבים כאלה.

יש גם כאלה שעוזבים מסיבה זהה לזו של מרבית האנשים שמסולקים. אין זה משנה כמה זמן אנשים אלה כבר מאמינים באל, מה שהם חווים ורואים באופן אישי בבית האל הוא שכינוסים בבית האל עוסקים בקריאה מתמדת של דברי האל ובשיתוף על האמת, בדיון על הכרת האדם את עצמו, ביישום האמת בפועל, בקבלת שיפוט וייסור, בקבלת גיזום, בביצוע חובתו של אדם על פי עקרונות-האמת, ובדיון על שינוי בצביון ועל השלכת צביונותיו המושחתים של אדם מעליו. תוכן העוסק בעבודה אותה מבצע האל – בין אם השיתוף עליו נערך בחיי הכנסייה, או בין אם הנושא מכוסה בדרשות ובשיתופים מפי העליון – הוא כל האמת, כל דברי האל, וכל כולו חיובי. אולם האנשים האלה לא מקבלים את האמת כלל. במקור, הם החלו להאמין באל על מנת לקבל ברכות ועל מנת לנצל. כאשר בוחנים את מהות טבעם, לא זו בלבד שהם אינם אוהבים דברים חיוביים או את האמת, חמור מכך, הם חשים סלידה ועוינות עזות כלפי דברים חיוביים והאמת. לכן, ככל שבית האל מרבה לשתף על האמת, ככל שהוא מרבה לדבר על יישום האמת בפועל, על חתירה אל האמת ועל עשיית דברים בהתאמה עם עקרונות-האמת, כך גוברות תחושות אי הנוחות והסלידה בקרב האנשים האלה, והם נעשים פחות נכונים להקשיב. אמרו לי, מה האנשים האלה אוהבים לשמוע? האם אתם יודעים? (הם אוהבים לשמוע נושאים העוסקים בייעודים ובקבלת ברכות, ועל כך שעבודת הפצת הבשורה הגיעה לרמות חסרות תקדים.) אלה מספר דברים שהם רוצים לשמוע. הם גם אוהבים לצעוק סיסמאות, להטיף דוקטרינה, ולדבר על תאולוגיה, תאוריה ותעלומות. מפעם לפעם הם מדברים על מתי עבודת האל תגיע אל סיומה, מתי יומטו האסונות הגדולים, מה יהיה הייעוד העתידי של המין האנושי, כיצד כוחות הרע יושמדו בהדרגה עם בוא האסונות, כיצד האל יחולל מספר אותות ומופתים, וכיצד הכוחות וקנה המידה של בית האל יתרחבו ויגדלו ללא הרף, וכן כיצד הם יסתובבו מלאי גאווה ויתרברבו. נוסף לכך, הדבר החשוב מכל עבורם הוא שכל הזמן יקדמו אותם וישתמשו בהם בבית האל. כך מתאפשר להם להתנהל כלאחר יד בבית האל במשך זמן מה, אך בעודם עושים זאת, העבודה אותה מבצעים האל או בית האל אינה לרוחם, וכל מה שהם שומעים ורואים עוסק באמת. על כן, בליבם, הם סולדים עמוקות מחיי הכנסייה; הם לא מתעניינים בהם, הם חשים חסרי מנוחה, אינם מסוגלים להישאר, והחיים האלה הם בגדר עינוי עבורם. אנשים מסוימים מוצאים תירוץ, סיבה ותואנה, ומוצאים דרך לעזוב את הכנסייה, ואומרים, "אבצע מעשה רע, אפרוק מעט שליליות, ואעשה משהו זדוני. או-אז הכנסייה תרחיק אותי ותגרש אותי, ולכן עזיבתי את הכנסייה תהיה מוצדקת לחלוטין". ישנם גם אלה שמוסרים את הספרים של דברי האל שברשותם, אורזים את חפציהם ועוזבים כשהם יוצאים להסדיר את אשרת הכניסה למדינה, מבלי להיפרד אפילו. האנשים האלה משולים לעבריינים ולזונות, והם לא עושים דברים כאנשים רגילים. כאשר נשים שמידותיהן טובות ואנשים רגילים נמצאים בחברת אחרים, הם חושבים ומדברים על סוגיות רציניות הקשורות לאופן שבו יש לחיות את החיים. כיצד לחיות חיים טובים, כיצד לאפשר לכלל משפחתו של אדם לאכול היטב, להתלבש כראוי, ולהתגורר במקום טוב, כיצד לגדל את ילדיהם עד לבגרות, וכיצד לגרום לילדיהם ללכת בנתיב הנכון – אלה הדברים שהם חושבים עליהם. לעומת זאת, העבריינים והזונות האלה אף פעם לא חושבים על הדברים האלה. אם תדבר איתם על הנושאים הראויים האלה, תרגיז אותם, הם ישנאו אותך, ויתרחקו ממך. אם כן, על מה הם חושבים? האם הם תמיד חושבים על אכילה, על שתייה ועל בילויים? (כן.) הם תמיד חושבים על אכילה, על שתייה ועל בילויים, וכן על דברי תאווה. כשהם מדברים על הדברים האלה עם אנשים רגילים, אנשים אלה אינם מגיבים; אנשים רגילים הם לא כמותם, אין להם שפה משותפת, והם לא משדרים על אותו גל. הדברים שאנשים רגילים מדברים עליהם אינם מצויים בלבם, אין הם יכולים לסבול אנשים רגילים ואינם רוצים להקשיב להם. הם חושבים שאם יחיו בצורה כזו יגרמו עוול חמור לעצמם, יכבלו את עצמם ולא יהיה להם שמץ של חירות. הם חושבים שלבישת בגדים יפים על מנת לפתות את בני המין השני באופן קבוע היא דרך חיים מסעירה ונטולת דאגות – אלה החיים המושלמים מבחינתם! אנשים אלה שעוזבים את הכנסייה מקנאים בחיי הכופרים, מקנאים בתענוגות החטא, והם חושבים שחייהם יהיו מסעירים ומאושרים, וכן שיחיו מבלי לאכזב את עצמם, רק אם יעבירו את ימיהם ויחיו כמו הכופרים. לחסרי האמונה האלה, בדיוק כמו עבריינים וזונות, אין אנושיות רגילה והם לא אנשים רגילים. כשאתה מבקש מהם לעשות דבר מה חיובי, הם מסרבים בתוקף לעשותו משום שבתוך תוכם ובמהות טבעם, אין הם אוהבים דברים חיוביים וסולדים מן האמת. אילו דברים הם עושים? מה הם עושים בכנסייה, בקרב אחים ואחיות, ובמסגרת ביצוע חובותיהם? הם מבצעים את חובותיהם ברשלנות, מדברים על תאוריות שנשמעות נעלות, תמיד צועקים סיסמאות אך לא באמת עושים דבר – זוהי ההתנהגות הרגילה שלהם. הם אף פעם לא מקדישים את כל כולם בעת ביצוע חובתם, הם תמיד רשלנים ופועלים כלאחר יד ותו לא, עושים דברים רק למראית עין, ובה בעת משיגים לעצמם בעורמה יוקרה ורווח בסביבת אחרים. האנשים הרעים האלה גם גורמים לאחרים לסבול ומדכאים אותם, ובכל מקום בו נמצאים אנשים רעים, אין שלווה ואין מנוחה – רק תוהו ובוהו. כאשר האחריות היא בידי אנשים רעים, לא זו בלבד שהעבודה אינה מתקדמת ביעילות, היא אף עוצרת כליל; כאשר אנשים רעים שולטים בכנסייה, אנשים טובים סופגים התעמרות, הכנסייה הופכת פרועה להחריד, אמונתם של אנשיו הנבחרים של האל תהפוך פושרת, והם יהפכו שליליים וחלשים. אנשים רעים ממלאים תפקיד מפריע והרסני בכל מקום שבו הם נמצאים. הביטוי הברור ביותר של אנשים רעים הוא אי נכונותם לבצע את חובותיהם. גם אם הם מבצעים את חובותיהם, הם עושים זאת ברשלנות ואף פעם לא מתייחסים אליהן ברצינות, והם גם מפריעים לאחרים לבצע את חובותיהם. נקודה נוספת ראויה לציון היא שאנשים רעים אף פעם לא קוראים את דברי האל, אף פעם לא מתפללים, אף פעם לא משתפים על האמת עם אחרים, והם מעולם אפילו לא פתחו את הספרים של דברי האל שברשותם. יש כאלה שמשמיעים טיעונים מוטעים בשבחם של אנשים רעים ואומרים, "הם אמנם לא קראו את דברי האל, אבל הם עדיין מאזינים לדרשות". אך האם הם מבינים אותן? הם פשוט לא מאזינים בכנות, הם אף פעם לא צופים בסרטונים ובסרטים אותם מפיק בית האל, הם לא מאזינים למזמורים, לעדויות חווייתיות, ולהקלטות של דרשות. בכינוסים, הם נעשים מנומנמים, וישנם אף כאלה שמתעסקים בטלפונים שלהם וצופים בתוכניות בידור, וגם כאלה שצופים בסרטים למבוגרים. מכל מעשיהם לאורך היום, דבר לא קשור לאמונה באל או לחתירה אל האמת. ככל שבית האל משתף על האמת בפרטנות הולכת וגדלה, שאט הנפש שהם חשים כלפי האמת וכלפי דברים חיוביים נעשה ניכר יותר ויותר. הם חשים חוסר מנוחה, ובמסגרת פרק הזמן שהם מסוגלים לסבול, הם לא מסוגלים לראות את הייעוד הטוב, את הקץ הטוב, ואת האסונות הגדולים שהם כה כמהים להם, והם ממתינים לכל אלה לשווא. הם ממתינים לכל אלה לשווא, ואם כן, האם לא מתחוללת סערה בלבם? (אכן.) איזו מין סערה? הם תמיד עורכים חישובים בלבם, הלא כן? הם אף פעם לא מוכנים לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל, לקבל את הריבונות ואת הסידורים של האל, להתמסר לסידורים של בית האל, ולתת את כל כולם בביצוע חובותיהם בכל זמן ובכל מקום. מהו הלך רוחם? בכל זמן ובכל מקום, הם מוכנים לארוז את חפציהם ולעזוב. הם מוכנים כבר זמן רב לעזוב בכל עת, להיפרד לשלום מהכנסייה ומהאחים והאחיות, לא להותיר דבר אחריהם ולנתק את כל הקשרים. הם עוזבים כאשר מסתיים פרק הזמן שהם מסוגלים לסבול. האין זה כך? (אכן.)

אנשים מסוימים עדיין מסוגלים להתמיד בביצוע חובתם כמיטב יכולתם לאחר שהם מוחלפים או מסולקים, תהא הסיבה אשר תהא. אחרים אינם מחפשים את האמת כלל, ולכן הם מחליטים לחדול מביצוע חובתם. כאשר ביצעו את חובתם, הם ממילא הפגינו כלפיה שאט נפש וחוסר סבלנות, ותמיד רצו לחמוק מחיי הכנסייה ולא לבצע את חובתם. משום שאנשים אלה אינם מעוניינים באמת, הם לא נהנים לחיות את חיי הכנסייה, ואינם נכונים לבצע את חובתם. הם מצפים אך ורק להגעת יום האל, כדי שיוכלו לקבל ברכות; אין הם מסוגלים להמשיך להתנהל כלאחר יד כפי שהם עושים, הם רואים את האסונות גדלים עוד ועוד, והם סבורים שאם לא יחפשו תענוגות בשר כעת, הם יחמיצו את ההזדמנות לעשות זאת. לכן הם עוזבים את הכנסייה מבלי להביט לאחור, ללא שום היסוס. מרגע זה ואילך, הם נעלמים בקרב ההמון ואף אחד בכנסייה לא שומע עליהם יותר – כך חסרי האמונה האלה נחשפים ומסולקים. ככל שבית האל מרבה לשתף על האמת ולדרוש מאנשים ליישמה בפועל ולהיכנס למציאות, שאט הנפש שלהם מתעצם, והם כלל לא רוצים לשמוע על כך. לא זו בלבד שאינם מקבלים את הדברים האלה, הם אף מתנגדים להם. הם מבינים היטב את המצב: הם יודעים שלאנשים כמותם אין מקום בבית האל, שבאמונתם הם לא משקיעים מעצמם באמת למען האל, שהם לא נותנים את כל כולם בביצוע חובתם, שחובתם תמיד רשלנית, ושהם חשים שאט נפש ותיעוב עצומים כלפי האמת; הם יודעים גם שבמוקדם או במאוחר, הם יסולקו, שזה לבטח יהיה הסוף. הם תכננו תוכניות כבר מזמן, וחשבו, "כך או כך, אדם כמוני לבטח לא יקבל ברכות, לכן מוטב אם אעזוב כעת, איהנה מהחיים בעולם במשך מספר שנים, אחיה את החיים הטובים במשך מספר שנים ולא אאכזב את עצמי". הם מתכננים תוכניות כאלה, הלא כן? (אכן.) האם אנשים יכולים לבצע את חובתם היטב עם כוונות ותוכניות שכאלה? לא. לפיכך, אין זה משנה כמה שנים אנשים אלה כבר מאמינים באל, הם לא ממאנים להיפרד ממנו, מבית האל, מהכנסייה, מהאחים והאחיות או מחיי הכנסייה. יום אחד הם אומרים שהם עוזבים, וביום המחרת הם לבושים ככופרים, לובשים את מיטב מחלצותיהם ועוטים איפור כבד, ומיד מתחילים להתלבש, לדבר ולהתנהג בדיוק כמו כופרים; הם לובשים בגדים תמוהים, ומשהו בהם נראה לך לא כשורה, אך אין הם מודעים לאופן שבו הם נראים בעיניך. איך ייתכן שהם משתנים מהר כל כך? (זה משום שהם תכננו תוכניות לפני זמן רב, וזהו טבעם.) נכון. הם תכננו תוכניות כבר מזמן; הם לא הגו את התוכניות האלה ימים ספורים לפני עזיבתם, אלא החליטו לעשות זאת זמן רב קודם לכן. במשך זמן רב הם זממו ותכננו כיצד יאכלו, ישתו ויבלו, כיצד יתנהלו, וכיצד יחיו. הם לא אוהבים לחיות את חיי הכנסייה, לבצע את חובתם, או לשתף על האמת, קל וחומר להאזין לדרשות ולהשתתף בכינוסים מדי יום ביומו. הם קצו בחיי כנסייה מעין אלה, ואלמלא קבלת הברכות, הזכייה בייעוד טוב וההתחמקות מהאסונות הגדולים, הם לא היו מסוגלים להמשיך אפילו יום אחד – זהו פרצופם האמיתי. אם כן, כאשר תיתקלו שוב באנשים כאלה, כיצד עליכם להתמודד עמם? האם תפצירו בהם בנועם, או תציעו להם יותר תמיכה ועזרה? או שמא תתעצבו לראותם עוזבים ותנסו לשנות אותם בעזרת האהבה שלכם? כיצד עליכם להתייחס אליהם? (עלינו לבקש מהם לעזוב מיד וללכת אל עולם הכופרים.) נכון, בקשו מהם לשוב לעולם והפסיקו לדאוג באשר להם. אתה אומר להם, "חשוב על כך היטב על מנת שלא תתחרט על החלטתך בהמשך", והם אומרים, "חשבתי על כך לעומק, ואין זה משנה אילו קשיים ייקרו בדרכי בעתיד, לא אביט לאחור ולא אחוש חרטה". אתה אומר, "אם כך, לך. איש אינו עוצר בעדך. כולנו מאחלים לך כל טוב ומקווים שתשיג את האידיאלים שלך ותגשים את החלומות שאתה רוצה בהם. אנחנו מקווים גם שכשתראה אנשים נושעים בבוא היום, לא תחוש קנאה או חרטה. לך לשלום". האין זה דבר הולם ביותר לומר להם? (אכן.) אם כן, באשר לאנשים שכאלה, היבט אחד הוא שעליכם לראות את מהות טבעם לאשורה, והיבט נוסף הוא שעליכם להתייחס אליהם באופן הולם. אם הם חסרי אמונה, כופרים, ועם זאת נכונים לעבוד ומסוגלים לציית ולהתמסר, אז גם אם אינם חותרים אל האמת, אל תטרידו אותם ואל תרחיקו אותם. במקום זאת, הרשו להם להמשיך לעבוד, ואם באפשרותכם לעזור להם, עזרו להם. אם אין בהם רצון לעבוד אפילו, והם מתחילים להתרשל ולבצע מעשים רעים, אז עשינו כל מה שביכולתנו. אם הם רוצים לעזוב, הניחו להם לעזוב, ולאחר מכן אל תתגעגעו אליהם. הם מצויים בנקודה בה עליהם לעזוב, ואנשים כאלה לא ראויים לרחמים, שכן הם חסרי אמונה. הדבר הבזוי ביותר הוא אנשים מסוימים, טיפשים להפליא, שתמיד מטפחים רגשות אישיים כלפי אלה שנשלחים לדרכם, הם תמיד מתגעגעים אליהם, מדברים בשבחם, נלחמים למענם, ואף מתייפחים, מתפללים ומתחננים בשמם. מה דעתכם על מעשיהם של אנשים אלה? (הם אוויליים מאוד.) באיזה מובן הם אוויליים? (האנשים שעוזבים הם חסרי אמונה, הם לא מקבלים את האמת, והם לא ראויים שיתפללו למענם ושיתגעגעו אליהם. רק אנשים שהאל מעניק להם הזדמנויות, ושיש להם תקווה להיוושע, ראויים לדמעותיהם ולתפילותיהם של אחרים. אדם שמתפלל למען חסר אמונה או למען שד הוא שוטה ונבער עד מאוד.) היבט אחד הוא שהם לא באמת מאמינים שיש אלוהים – הם חסרי אמונה; היבט נוסף הוא שלאנשים אלה יש מהות טבע של כופרים. מהי המשמעות המרומזת כאן? שאין הם אנשים כלל וכלל, שיש להם מהות טבע של שד, של שטן, ושהם מתנגדים לאל. אלה הם פני הדברים באשר למהות טבעם. עם זאת, ישנו היבט נוסף, והוא שהאל בוחר אנשים, לא שדים. אם כן, אמרו לי, האם השדים האלה אנשיו הנבחרים של האל, והאם האל בוחר אותם? (לא.) אין הם אנשיו הנבחרים של האל, ולכן אם אתה תמיד נקלע לתסבוכות רגשיות עם האנשים האלה ועצוב כשהם עוזבים, האין זה הופך אותך לשוטה? האין זה הופך אותך למתנגד לאל? אם אין לך רגשות עמוקים כלפי אחים ואחיות אמיתיים אך אתה מטפח רגשות עמוקים כלפי השדים האלה, אז מה אתה? לכל הפחות, אתה מבולבל, אינך מתייחס אל אנשים על פי דברי האל, אינך מתנהל על פי ההשקפה הנכונה, ואינך מטפל בעניינים על פי העקרונות. אתה אדם מבולבל. אם יש לך רגשות כלפי אחד השדים האלה, אתה תחשוב, "אבל הוא אדם כה טוב ומערכת היחסים שלנו כה טובה! אנחנו מסתדרים מעולה יחד, והוא עוזר לי המון! כשאני חלש, הוא מנחם אותי מאוד, וכשאני עושה דברים לא כשורה, הוא נוהג בי בסובלנות ובסבלנות. הוא כה אוהב!" הוא התנהג כך רק איתך, אז מה אתה? האין אתה סתם עוד בן אנוש מושחת מן השורה? ומהו יחסו של האדם הזה כלפי האמת, כלפי האל, וכלפי החובה שבית האל מפקיד בידיו? מדוע אינך רואה את הדברים מנקודות המבט האלה? האם מדויק לראות את הדברים האלה מנקודת המבט של האינטרסים האישיים שלך, באמצעות עיני הבשר ותחושות הבשר שלך? (לא.) מן הסתם, לא! ומשום שלא מדויק לראות כך את הדברים, עליך לוותר על כך ולשנות את ההשקפה ואת נקודת המבט שעל פיהן אתה מתייחס לאדם זה. עליך לחפש להתייחס לאדם זה ולהתמודד עמו כאשר דברי האל משמשים לך בסיס – אלה הן נקודת המבט שאנשיו הנבחרים של האל צריכים לסגל והגישה שעליהם לנקוט בה. אל תהיה שוטה! אתה חושב שאתה נדיב משום שאתה מרחם על אחרים? אתה טיפש להפליא, ונטול עקרונות לחלוטין. אינך מתייחס אל אנשים על פי דברי האל; אתה ניצב לצדו של השטן, וחש אהדה כלפי השטן וכלפי שדים. האהדה שלך אינה מכוונת כלפי אנשיו הנבחרים של האל, או כלפי אלה שהאל רוצה להושיעם, ואין היא מכוונת כלפי אחים ואחיות אמיתיים.

אנשים אלה שהם חסרי אמונה אף פעם לא נכונים לבצע את חובתם, והם תמיד מבצעים אותה כראות עיניהם. אין זה משנה כיצד אתה משתף על האמת עמם, הם לא מקבלים אותה, וגם אם הם מבינים מעט מן האמת, הם לא מיישמים אותה בפועל. הם מפגינים גם ביטוי עיקרי נוסף – מהו? העובדה שהם תמיד מבצעים את חובתם ברשלנות, שהם תמיד רשלנים, ושהם מסרבים בעקשנות להכות על חטא. בענייניהם שלהם הם קשובים, כנים ומחמירים מאוד, ולא מעזים כלל להזניחם. הם חשבו בקפידה על המזון ועל הבגדים שלהם, על המעמד, המוניטין, הכבוד העצמי ותענוגות הבשר שלהם, על תחלואיהם, על העתיד, האפשרויות העתידיות, הפרישה שלהם, ואפילו על עניינים הנוגעים למותם – הם דאגו לכל היבט שהוא. אולם בעניינים הנוגעים לביצוע חובתם, הם לחלוטין לא קשובים, קל וחומר שאינם חותרים אל האמת. יש אנשים שנעשים מנומנמים ונרדמים בכל כינוס שהם משתתפים בו, ומשמע קולי אף מעורר בהם שאט נפש. הם חשים אי נוחות עמוקה, הם חשים חסרי מנוחה, הם מתמתחים ומפהקים, מגרדים את אוזניהם ומשפשפים את לחייהם. הם מתנהגים כבעלי חיים. יש כאלה שאומרים, "דרשות אורכות זמן רב בכינוסים, ויש כאלה שלא מסוגלים לשבת בשקט במשך זמן כה רב". למעשה, לעתים הם כבר מתחילים לנוע בעצבנות ברגע שהכינוס מתחיל, והם חשים שאט נפש בעודם מאזינים. לכן הם אף פעם לא מאזינים לדרשות או קוראים את דברי האל. הם חשים שאט נפש ברגע שהם שומעים מישהו משתף על האמת, ונמאס להם לראות אנשים המאזינים בקשב רב. מהי מהות טבעם של אנשים אלה? הם עוטים עור אנושי; כלפי חוץ הם בני אנוש, אך כאשר מקלפים את העור, הם שדים, לא בני אנוש. האל רוצה שרבים ייוושעו, שאלה האוחזים באנושיות ייוושעו; הוא לא רוצה ששדים ייוושעו. האל אינו מושיע שדים! עליכם לזכור זאת תמיד ולא לשכוח זאת! אל לך להתרועע עם כל מי שעוטה עור אנושי, אך טבעו ומהותו הם של שד. אם לא תנתק כל קשר עם אדם שכזה, ותנסה לרצות אותו ולהחמיא לו, אתה תהפוך לבדיחה של השטן, והאל יתעב אותך ויאמר, "שוטה עיוור שכמותך, אינך יכול להבין אף אחד!" האל אינו מושיע שדים, זה מובן? (כן.) האל אינו מושיע שדים, והוא אף לא בוחר שדים. שדים אף פעם לא יכולים לאהוב את האמת, או לחתור אל האמת, קל וחומר להתמסר לאל – הם אף פעם לא יכולים להתמסר לאל. הם מאמינים באל לא משום שהם אוהבים את צדקתו ואת הגינותו, או על מנת שיוכלו לחתור אל השגת ישועה. העובדה שאיוב ירא את האל וסר מרע מעוררת בהם שאט נפש ובוז, והחתירה אל האמת מעוררת בלבם תחושות עזות של שאט נפש והתנגדות. אם אינכם מאמינים לי, פשוט הביטו באלה סביבכם אשר נשלחו לדרכם ונחשפו וראו מה שוכן בעצמותיהם, על מה הם מדברים כשאיש אינו מקשיב, מה מעניין אותם, מהי גישתם כלפי חייהם, כלפי הישרדותם, וכלפי האנשים, המאורעות והדברים אשר סביבם, וכן מה הם אומרים ואילו דעות הם מביעים. כל הביטויים וההתפרצויות הללו יאפשרו לך לראות בבירור מהם, מדוע הם מסוגלים לעזוב, ומדוע בית האל רוצה להרחיק אותם. האין זה לקח שכדאי ללמוד? (אכן.) ואיזה לקח למדתם? (למדנו כיצד להבחין, והבנו שבתוך תוכם של האנשים האלה, הם לא אוהבים את האמת וסולדים ממנה. הם פשוט פועלים כלאחר יד בבית האל, והם יורחקו במוקדם או במאוחר.) אם אתם מבינים דברים באופן זה, הדבר מעיד על כך שלמדתם את הלקח.

האם אתה מסוגל לראות כיצד השדים והשטן בממלכת הרוח סולדים מן האמת ושונאים אותה? האם אתה מסוגל לראות כיצד השדים והשטן מתגרים באל ומנאצים את שמו? האם אתה מסוגל להבין באילו מילים, אמרות ושיטות משתמשים השדים והשטן על מנת לתקוף את האל? האם אתה מסוגל לראות מה האל מאפשר לשדים ולשטן לעשות, כיצד הם עושים זאת, ומהי גישתם? (לא.) אינך יכול לראות את הדברים האלה. לפיכך, מה שאומר האל הוא בחזקת דמיון או תמונה בלבך; אין זו עובדה. משום שלא ראית את הדברים האלה במו עיניך, אתה יכול רק להסתמך על הדמיון שלך ולדמיין מצג שכזה או מעשה כלשהו. אך כאשר אתה נתקל בשדים ובשטנים החיים הללו, העוטים עור אנושי, אתה למעשה בא במגע עם הדיבור ועם המעשים של שדים ושל שטנים, וכן עם העובדות ועם הראיות המצביעות על השיפוט, התקיפה, ההתגרות והניאוץ שהם מבצעים כלפי האל – אתה תראה בבירור מוחלט את צביונם אשר סולד מן האמת ושונא אותה. השדים והשטנים האלה אשר עוטים עור אנושי תוקפים את האל בדיוק באותו האופן שהשדים והשטן בממלכת הרוח תוקפים את האל; הם זהים לחלוטין, אלא שהשדים והשטנים העוטים עור אנושי סיגלו צורה שונה לתקיפת האל – אך מהותם נותרת זהה. הם עוטים עור אנושי והופכים לבני אנוש, אך הם עדיין באים לשפוט את האל, לתקוף אותו, להתגרות בו ולנאץ אותו. האופן שבו שדים ושטנים בשר ודם אלה וכן חסרי האמונה שופטים את האל, תוקפים אותו ומתגרים בו, והאופן שבו הם מדרדרים את עבודתו ומפריעים לעבודת הכנסייה, זהים בדיוק לאופן שבו השדים והשטן בממלכת הרוח עושים זאת. על כן, כשאתה רואה כיצד שדים ושטנים בעולם מתגרים באל, אתה רואה כיצד השדים והשטן בממלכת הרוח מתגרים באל – אין שום הבדל. הם באים מאותו המקור וניחנים באותה מהות טבע, ולכן הם עושים את אותם הדברים. תהא אשר תהא הצורה שהם לובשים, הם כולם עושים את אותם הדברים. לפיכך, השדים והשטנים האלה אשר עוטים עור אנושי מתגרים באל ותוקפים אותו, ומפגינים כלפי האמת שאט נפש והתנגדות קיצוניים, עקב טבעם, ומשום שאינם יכולים להימנע מכך. מדוע אני אומר שאינם יכולים להימנע מכך? נדמה כי הם אנושיים, חיים לצד בני אנוש אחרים, אוכלים שלוש ארוחות מזינות ביום, רוכשים חינוך וידע אנושיים, ואוחזים באותם כישורי חיים ואורחות חיים כשל בני אנוש אחרים; אולם רוחם הפנימית שונה מזו של בני אנוש אחרים, וכך גם מהותם. ולכן המהות, השורש, והמקור מאחורי ההשקפות שבהן הם אוחזים והדברים שהם מסוגלים להם הם אלה אשר מכתיבים מהם האנשים האלה. אם הם תוקפים את האל ומנאצים אותו, אז הם שדים, ולא בני אנוש. אין זה משנה עד כמה מה שהם אומרים נשמע טוב או נכון, כאשר הם עוטים עור אנושי, מהות טבעם היא זו של שדים. שדים יכולים לומר דברים שנשמעים טוב במטרה להוליך שולל אנשים, ועם זאת הם לא מקבלים את האמת כלל, קל וחומר שאינם מיישמים אותה בפועל – אלה הם בהחלט פני הדברים. הבט באנשים הרעים ובצוררי המשיח האלה, ובאלה אשר מתגרים באל ובוגדים בו – האם הם לא אנשים מסוג כזה? הם כולם מסוגלים לומר דברים שנשמעים טוב, אבל הם לא מסוגלים לעשות שום דבר מעשי. הם מסוגלים להפגין כבוד כלפי אנשים בעלי מעמד וכוח, בייחוד אלה שהם כפופים להם ישירות, ולומר להם דברים שנשמעים טוב, אך כשהם באים לפני האל, הם לא מפגינים אפילו שמץ של כבוד כלפי האל בהתגלמותו כבשר ודם. אם תבקש מהם לטפל בעניין כלשהו למען האל, הם ממש לא רוצים לעשות זאת, וגם אם הם עושים זאת, הם פועלים ברשלנות. מדוע הם מסוגלים להתייחס כך לאל? האם האמת היא זו שאכזבה אותם? האם האל אכזב אותם? האם האל תקשר עמם בעבר? התשובה לשאלות האלה היא לא, והאל מעולם אפילו לא פגש אותם. אם כן, איך ייתכן שהאנשים האלה מפגינים גישה כזאת כלפי האל וכלפי האמת? יש סיבה אחת, והיא שמהות טבעם מנוגדת לאל באופן מהותי. לכן הם לא יכולים להימנע מללעוג לאל ולנאץ אותו, מלבוז לו, לשפוט אותו ולתקוף אותו בלבם, ואף לעשות זאת ללא שמץ של נקיפות מצפון – מהות טבעם היא שקובעת זאת. עשיית הדברים האלה כמעט לא דורשת מהם מאמץ, והמילים פשוט נשפכות מפיהם, ללא התחשבות, מבלי לתת על כך את הדעת, הדברים פשוט זורמים החוצה בטבעיות. הם יכולים להפגין כבוד כלפי אנשים אחרים, כלפי אנשים בעלי מעמד ואנשים מן השורה, אך הם בזים לאל ולאמת באופן מוחלט. מהם? (שדים.) נכון, הם שדים, לא בני אנוש, ואין זה משנה בני כמה הם. יש כאלה שאומרים, "אולי הם פשוט צעירים ואינם מבינים דברים". נדמה לך שהם צעירים ושאינם מבינים דברים, אך כשהם יוצאים אל העולם ואל החברה ורואים אנשים מבוגרים מהם, הם תמיד פונים אליהם כראוי. רק כאשר הם רואים את האל הם לא פונים אליו, אלא אומרים "היי" או "אתה שם", או פשוט "אתה". הם לא פונים לאל. הם יודעים לכבד את המבוגרים ולדאוג לצעירים בחברה, והם מתורבתים ומנומסים. אולם כשהם באים לפני האל, הם לא מסוגלים לעשות את הדברים האלה ואינם מבינים כיצד לכבדו. אם כן, מהם? (שדים.) הם שדים, שדים טיפוסיים! הם מסוגלים להפגין כבוד ונימוס כלפי מכובדי החברה, כלפי בעלי מעמד, כלפי אלה הנערצים עליהם, ואף כלפי אלה שעשויים להועיל להם במידת מה; אך כשהם באים לפני האל, הם לא מפגינים כבוד או נימוס כלל, אלא מתנגדים מיד, בזים לו בגלוי, וגישתם כלפיו מזלזלת. מהם? הם שדים, שדים טיפוסיים! חסרי האמונה האלה, אנשים אלה אשר מסתננים אל בית האל ואז מורחקים ושמם נמחק, הם כולם כאלה, במאת האחוזים. הם מתנגדים לאל ובזים לו באופן זה, ואל החובה שהוא דורש מאנשים לבצע הם מתייחסים אפילו פחות. טבע מהותם הוא זהה, ואין זה משנה מהו מעמדם החברתי, כמה הם משכילים, בני כמה הם או לאיזה מגדר הם משתייכים. כאשר הם בעולם ופוגשים בכיר שמבקש מהם לעשות דבר מה, הם משתוקקים להתרפס ולעשות שמיניות באוויר. הם מוכנים ומזומנים להיות עבדיו של הבכיר ומנסים להחמיא לו בדרך הטובה ביותר שעולה בדעתם. אם ידוען או נשיא לוחץ את ידם או מחבק אותם, הם חשים שזכו לכבוד, וייתכן שלא ירחצו את ידיהם או יכבסו את בגדיהם שוב עד סוף ימיהם. הם חשים שהידוענים והאנשים הדגולים האלה מרוממים ונעלים אפילו יותר מן האל, ולכן בלבם הם מסוגלים לבוז לאל. אין זה משנה מה אומר האל או איזו עבודה הוא מבצע, בעיני אנשים אלה אין הדבר ראוי לאזכור. לא זו בלבד שאין הדבר ראוי לאזכור בעיניהם, הם גם תמיד רוצים לעבוד על דברי האל ולשנותם, להוסיף להם את פרשנותם האישית, להתאים אותם לגמרי למה שהם חושבים – כל אלה הם אנשים עם בעיות בטבע מהותם. אמרו לי, האם הולם להרשות לאנשים אלה שמקורם בשדים, או אלה בעלי מהות טבע של שדים, להישאר בבית האל? (לא.) לא. הם לא כמו אנשיו הנבחרים של האל: אנשיו הנבחרים של האל שייכים לאל, בעוד אנשים אלה שייכים לשדים ולשטן.

איזה סוג של אנשים חייבים להתכנס יחדיו על מנת שניתן יהיה לכנותם כנסייה? איזה סוג של אנשים רצויים בבית האל, ולאיזה סוג של אנשים שייך בית האל? אמרו לי. (אנשים שמאמינים באל אמת ובתמים וחותרים אל האמת.) זה מעט חמור מדי. מנקודת מבטי, הגבול הנמוך ביותר והרף המינימלי מוכרחים להיות אנשים שמוכנים לעמול. אולי הם לא אוהבים את האמת, אבל אין זה אומר שהם סולדים ממנה, הם עושים מה שבית האל מבקש מהם מבלי לשאול שאלות, והם צייתנים ומסוגלים להתמסר. באשר לתנאים לחתירה אל האמת, אנשים מסוימים עשויים לחשוב שאיכותם לוקה בחסר, הם לא נהנים לעשות זאת ולא מעוניינים במיוחד. הם עשויים לחשוב שמקובל להאזין לדרשות מפעם לפעם, ולעתים כשהם מאזינים לדרשה, הם נרדמים, וכשהם מתעוררים הם תוהים, "למה האזנתי זה עתה? שכחתי. מוטב שאגש לעבודה. די בכך שאבצע את עבודתי וזהו". הם לא סוררים או גורמים שיבושים, והם עובדים קשה בכל עבודה שמסדרים להם. הם תמיד אפופים ארשת ממשית של כנות והם כמו סוסי עבודה זקנים – הבעלים שלהם פשוט אומרים להם לעבוד, ובין אם מדובר בסיבוב אבן ריחיים, בגרירת מחרשה, בעבודה בשדות או במשיכת עגלה, הם תמיד אפופים ארשת ממשית של כנות ויכולים להשלים משימות מבלי לגרום בעיות. על מה בדיוק הם חושבים? "נאמר לי שאני עובד, ולכן אעבוד. אינני שווה כלום, אני סתם אפס נחות. האל מרומם אותי בכך שאני עמל למענו, ואיני מרגיש שנעשה לי עוול כלל וכלל". אתה מבין, זוהי גישתם. אם כן, יש לשמור אנשים כאלה בבית האל. אמנם ייתכן ויש להם פגמים, מגבלות ומנהגים מגונים, שאיכותם לוקה בחסר או שהם טיפשים, אך אני מסוגל לגלות סבלנות כלפי כל האנשים האלה ולכלול אותם; אין זו בעיה, ואני מעניק הזדמנויות לאנשים כאלה. אילו הזדמנויות? האם אני מעניק להם הזדמנות לעמול או לזכות בישועה? שתיהן, כמובן. כיצירי בריאה, הם נכונים לעמול למען האל, לעמול בבית האל, וזוהי זכותם לעשות זאת. בנוסף, לאור רצונם זה, יש להעניק להם את ההזדמנות לזכות בישועה. עם זאת, ישנם כאלה שאומרים, "אבל הם לא מחפשים לזכות בישועה!" אם הם לא מחפשים לזכות בישועה, זהו עניינם, אבל לכל הפחות, אפשר לעשות עם האנשים האלה חסד מיוחד ולהעניק להם את ההזדמנות לזכות בישועה, ויש להם סיכוי להיוושע. למה כוונתי ב"יש להם סיכוי"? כוונתי היא שאיכותם לוקה בחסר, הם טיפשים במקצת, במסגרת ביצוע חובותיהם אי אפשר להקצות להם עבודה גדולה או חשובה, אלא חובה רגילה בלבד, תפקידם בבית האל אינו חשוב במיוחד, הם לא מבצעים עבודות חשובות כאשר האל מרחיב את עבודתו, ותרומתם אינה גדולה; אולם עקב רצונם להיות נכונים לעמול למען האל, נעשה עמם חסד מיוחד, וניתן להם סיכוי להיוושע – זהו החסד המיוחד שנעשה עמם. האל מעניק הזדמנויות רבות לכל אדם ואדם. האם האל מתייחס לבני האדם בצורה הוגנת? (כן.) משום שאין זה משנה עד כמה הם חלשים, עד כמה איכותם לוקה בחסר, עד כמה הם טיפשים, הם עדיין חלק מהמין האנושי הרגיל והמושחת; הם עצמם אמנם לא חותרים אל האמת באופן פעיל במיוחד, אבל כאנשים, הם עדיין בסדר. בסופו של יום, בין אם עולה בידם לזכות באמת או להשיג ישועה, האל מצדו מרעיף עליהם נדיבות ועושה עמם חסד מיוחד, שכן אנשים אלה כלל לא קורצו מאותו החומר כמו חסרי האמונה והשדים אשר מתנגדים לאל, ומהותם שונה. האנשים ההם הם שדים ואויבי האל, ולעומתם, בלבם של האנשים האלה אין שום התנגדות כלפי האל, אף שהם מחפשים רק לעמול ומסתפקים בעבודה. הם אף פעם לא יתקפו את האל, ישפטו אותו או ינאצו אותו באופן פעיל, וגישתם כלפיו היא חיובית ונכונה, דהיינו, הם נכונים לעמול למען האל, בין אם יעלה בידיהם לזכות בישועה ובין אם לאו. ישנם גם אחרים מעט טובים יותר מאלה, אשר במהלך תקופתם כעובדים מסוגלים ליישם בפועל מספר אמיתות כמיטב יכולתם, מחפשים כמה מעקרונות-האמת באופן פעיל וחיובי, ושואפים לא לפעול בניגוד לעקרונות. אלה הם הרצון והגישה בהם הם אוחזים, ולכן האל מרעיף עליהם נדיבות. האל לא מתייחס אליהם בצורה לא הוגנת, הוא פשוט לא מוותר עליהם ותמיד מעניק להם הזדמנויות. אם הם משיגים התמסרות לאל ויכולים להימלט מהשפעת השטן כאשר עבודת האל מגיעה לסיומה, האל יוביל אותם אל המלכות – זהו הייעוד שראוי להיות להם. האל רוצה להושיע את האנשים האלה והוא לא יוותר עליהם; באשר לאופן שבו האל יעשה זאת ויגשים את הדברים האלה, תדעו זאת ביום מן הימים. מהי גישתו של האל כלפי שדים ושטנים? (הוא סולד מהם.) גישתו היא שהוא סולד מהם. מיותר לציין שהוא סולד מהם. האל משתמש בשדים ובשטנים על מנת לתת שירות בזמן ובמקום המתאימים, במצב המתאים, ועם הדברים המתאימים, ולאחר שהם נותנים שירות, הם מסולקים ללא התחשבות. מהות טבעם שאינה חותרת אל האמת ואשר סולדת ממנה נחשפת ללא הרף במצבים שונים. האל אינו מרעיף עליהם נדיבות, שכן הוא מתעב אותם באופן מוחלט, והוא נגעל מהם במיוחד. אולם אנשים טיפשים אלה שאיכותם ירודה, וחלקם עשויים אפילו להיות מבולבלים, נכונים לעמול למען האל, והם אוחזים בגישה ובנחישות של "לייחל לעמול למען האל ולא להתחרט על כך לעולם". לכן, בחיי היום-יום, האל תמיד ימחל על טיפשותם, ויגלה סבלנות כלפי חולשתם, וכן יגן עליהם וישגיח עליהם. למה כוונתי כשאני אומר שהאל יגן עליהם וישגיח עליהם? כוונתי היא שהאל יעניק להם נאורות ביחס למשמעויות המילוליות של האמיתות הספורות שביכולתם להבין, ויאפשר להם להבין את האמיתות שביכולתם להבין; האל איתם, מרעיף עליהם שלווה ואושר, וכאשר פיתוי ייקרה על דרכם, האל יסדר להם סביבות מתאימות על מנת להגן עליהם מפניו. מהם הפיתויים העיקריים? ישנם פיתויים רבים: נישואים, יחסים לא הולמים בין גברים לנשים, כסף, מעמד, תהילה ורווח, מוניטין, וכן עבודה טובה, תנאי שכר טובים וכן הלאה – כל אלה הם פיתויים. ובאילו דרכים נוספות האל מגן על אנשים? הוא מרפא אותך מתחלואיך על מנת למנוע ממך סבל, הוא דואג לכך שאנשים רעים לא ילכדו ויתקיפו אותך, וכן הלאה. נוסף לכך, כאשר תיתקל בקשיים כלשהם או בדברים שנראים הרי אסון, האל יסדר אנשים, מאורעות ודברים מסוימים אשר יגנו עליך מפני האסונות והקשיים הללו, ויאפשר לך לעמול למען האל בביתו בצורה חלקה וכרצונך עד הסוף – האין זה דבר טוב? (אכן כן.) אם כן, מנין נובעות יכולותיך לעשות דברים בצורה חלקה ולהתנהל כרצונך? (מהגנת האל.) נכון, הן נובעות מהגנת האל, מכך שהאל משגיח עליך ומנדיבותו של האל. אולם האנשים שמקורם בשדים אינם יכולים להימנע מעשיית מעשי שדים. הם טועים בכל מעשיהם, ולכולם כוונות רעות. הכניעה התכופה לפיתוי היא דבר שבשגרה עבורם; זה בדיוק מה שהם זקוקים לו, כסלע עצום שנוחת לפתע מהשמים, מכה בראשם, מרסק אותם, ואז הם מתים. גם האנשים שנכונים לעמול למען האל נתקלים בדברים כאלה, אך עקב הגנתו הפלאית של האל, האסון לא נופל עליהם, הוא חולף על פניהם, והם אומרים בלבם, "האל מגן עליי, טרם הגיע זמני למות!" האל משאיר אותך בחיים משום שאתה עדיין עשוי להביא לו תועלת. האל העניק לך חיים, ומדוע שלא יגן עליך, אם אתה נכון לעמול למענו ולהקריב את עצמך למענו? האל לבטח יגן עליך. האם האל רוצה הרבה מאנשים? (לא.) למעשה, האנשים האלה, אשר מוכנים לעמול למען האל, אינם מוכשרים במיוחד, ואיכותם אינה טובה במיוחד; הבנתם את האמת מוגבלת, עד כדי כך שהם מסוגלים רק להבין מילים ודוקטרינות ספורות, וללמוד לדבר כפי שעושים אחרים. אולם הם פשוט לא מסוגלים לתפוש את עקרונות-האמת, והם אף לא יכולים להגיע לכדי חתירה אל האמת או זכיה בישועה. התמסרותם לאל משמעה בסך הכול עשייה כדברי בית האל, והם לא יכולים בשום אופן להתמסר לאמת, זה הכול. ולכן, משום שהם בני אנוש רגילים ומושחתים ותו לא, ומשום שהם נכונים לעמול למען האל, האל אינו נפטר מהם. לפיכך, בהחלט אין שום דבר טוב באנשים אשר מטוהרים מכאן. אם אתה באמת אדם טוב, אם אתה באמת אדם שהאל בחר בו, אם אתה באמת אוחז בגישה של התמסרות לאל, וברצון ובגישה של נכונות לעמול למען האל ולעולם לא להתחרט על כך, אזי ללא ספק האל לעולם לא ייפטר ממך, אלא יפגין כלפיך נדיבות. תהיה זו ברכה עבורך, והאל רוצה באנשים כאלה. האל רוצה באנשים כאלה – הם לא חותרים אל האמת ואינם מסוגלים להבין אותה משום שאיכותם לוקה בחסר, ועם זאת הם נכונים לעמול למען האל. סוג נוסף של אנשים שהאל רוצה בהם הם אלה אשר מייחלים לחתור אל האמת, שאוהבים את האמת, שאוהבים הגינות, צדק ודברים חיוביים, אשר מייחלים להתמסר לאמת, ואשר ברגע שהם קולטים את האמת ומבינים אותה, ברגע שהם לומדים להכיר את האמת ולתפוש אותה, הם מסוגלים לציית, להתמסר וליישם בפועל בהתאמה עם האמת. בנוסף לכך, אנשים אלה ניחנו בנחישות לחתור אל האמת ולזכות בישועה, והם מעולם לא פקפקו באל. מובן שאלה הם האנשים שהאל אוהב ורוצה להושיע. אולם האם אתה מסוגל לעמוד ברף הזה? ומה תעשה אם אינך מסוגל לעמוד בו? לכל הפחות, גישתך כלפי האל וכלפי האמת מוכרחה להיות שונה מזו של השדים ושל השטן, עליך לפחות להתקרב לרף האישור של האל ולהיות נכון לעמול למענו. אם כל הזמן תציב את עצמך בעמדה המנוגדת לאל, תפעל בניגוד לאל, ואם בלבך תמיד תתקוף את האל ותנאץ אותו, תמצא את עצמך במצב מדאיג ומסוכן. גישתך כלפי האל מוכרחה להיות ברורה לך בלבך, ועליך לסווג את עצמך על פי סוגי האנשים השונים שדיברתי עליהם כאן.

חשוב מאוד לחתור אל האמת, אך אין זה אומר שאנשים שאינם חותרים אל האמת לא יוכלו להגיע אל סוף הדרך; אין זה ודאי. כל האנשים הם יצירי בריאה, וכל עוד הם לא שדים או שטנים, הם לא יתקפו את האל באופן פעיל ולא יתקפו את האל וינאצו את שמו באופן פעיל מתוך מודעות ברורה. על כן, האל הוגן והגיוני כלפי המין האנושי הרגיל והמושחת, והוא מעניק לו כל סיכוי לזכות בישועה. כאשר האדם חווה זכייה בישועה, האל נדיב כלפיו, הוא מגן עליו, ומשגיח עליו. אם כן, מהי גישתו של האל כלפי אלה שהם שדים ושטנים? בעיניהם, האל הוא האויב שלהם, אין הם חדלים לשפוט ולתקוף אותו, לנאץ אותו, להשמיד את עבודתו, והם אף פעם לא יודעים להכות על חטא. אם הם מתקשרים עם אחרים, יהיו כאלה שהם יסתדרו עמם היטב, אך רק כשהם באים לפני האל, הם לא מסתדרים עמו כלל, אף לא לדקה או לשנייה אחת; הם לא מסוגלים לעבוד עם האל, להתקיים לצדו או להגיע עמו להסכמה כללית על שום דבר, וזוהי עדות לכך שהם שדים ושטנים סטנדרטיים. האל לא מגלה סבלנות כלפי אנשים כאלה בשום אופן, ובית האל לא מחזיק באנשים כאלה בשום אופן. כאשר מתגלה אחד כזה, הוא מורחק; כאשר מתגלה צמד כזה, הוא מורחק; אין זה משנה כמה מהם נחשפים, הם כולם מסולקים – יום חשיפתם הוא היום שבו בא סופם. אתה מבין, כאשר מקדמים אנשים טובים ומשתמשים בהם למטרה חשובה כלשהי, זהו הרגע שבו הם מובאים לידי שלמות, מבורכים, והם קוצרים את הפירות המשובחים ביותר; כשמקדמים אנשים רעים ושדים ומשתמשים בהם, באופן טבעי הם נחשפים ומסולקים, ויומם האחרון מגיע. חשבו על הסובבים אתכם אשר נחשפו, סולקו או טוהרו לאחרונה או מוקדם יותר, ועל אלה ששמם הוסר בסופו של דבר מהרשימה. הם סולקו, יומם האחרון הגיע, וירד המסך על חיי האמונה שלהם באל בדיוק כאשר הם הגיעו לרגע השיא ב"קריירה" שלהם בבית האל. בכנסייה, חסרי האמונה באים והולכים ואינם יכולים למצוא לעצמם מקום מתאים, ואף אינם יכולים לבצע כל חובה שהיא. ברגע שהם מבצעים מעשה רע כלשהו, הם נחשפים, ויומם האחרון מגיע. שדים אוהבים לעשות דברים גדולים ולהתפרסם, ויומם האחרון הוא זה שבו הם מתענגים ביותר על תהילתם במלוא תפארתה. מדוע אני אומר זאת? האם אתם יודעים? כאלה הם פני הדברים. הם שאננים ביותר כאשר הם מתענגים ביותר על תהילתם במלוא תפארתה, וכאשר הם שאננים ביותר, הם הרי מועדים ביותר לשכוח את עצמם, הלא כן? (כן.) כאשר אין להם הצלחה ותהילה, השדים האלה שומרים על פרופיל נמוך. אך רק משום שאני אומר שהם שומרים על פרופיל נמוך, אין זה אומר שהם מסוגלים ליישם בפועל את האמת, הם פשוט עושים דברים מאוד בקפידה ובזהירות, לבם תמיד זהיר אך לא ירא-אל. ברגע שהם מזהים הזדמנות, או מוצאים את עצמם בעלי כוח ומעמד מסוימים, כשהם מסוגלים להורות לרוח ולגשם לעשות כרצונם, הם הופכים שאננים ושוכחים את עצמם, וחושבים, "זמני הגיע. הגיעה העת שאציג לראווה את היכולות ואת החוזקות שלי ואשתמש בכישוריי!" והם מתחילים לפעול. מהו המניע למעשיהם ומהו מקור מעשיהם? מנין נובעים המניע והמקור למעשיהם? הם נובעים משדים, מהשטן, ומן הרצונות והשאיפות הפרועים שלהם. תחת נסיבות שכאלה, האם יכולים מעשיהם לעלות בקנה אחד עם עקרונות-האמת? האם ייתכן שיש בהם לב ירא-אל כאשר הם עושים דברים? האם הם יכולים להתמודד עם עניינים בהתאמה עם הדרישות של בית האל? התשובה לכל השאלות הללו היא לא. ומהן ההשלכות? (הם גורמים לשיבושים ולהפרעות.) נכון, ההשלכות הן שהם גורמים לשיבושים ולהפרעות חמורים, ואף להפרעות ולהפסדים חמורים בבית האל ובעבודת הכנסייה. אם כן, בהתאמה עם העקרונות להתמודדות עם אנשים בבית האל, כיצד יש להתמודד עם אנשים הגורמים השלכות כאלה לחיי הכנסייה? אם מדובר בעניין זניח, יש להחליפם, ואם מדובר בעניין חמור, יש להרחיקם. כשמקדמים מישהו ומשתמשים בו למטרה חשובה כלשהי, או כאשר מסדרים לו עבודה כלשהי, בית האל תמיד ישתף עמו בבירור על העקרונות לביצוע עבודה. לאדם זה נאמרים עקרונות ופרטים רבים, והמסירה נשלמת רק לאחר שהוא מבין וקולט, ומעלה את הכול על הכתב. אולם כשעליו לבצע עבודה מסוימת ולבצע את חובתו, הוא מתכונן לביצוע כשטופרי השדים שלו חשופות ודמות השד האמיתית שלו מתחילה להופיע. הוא כלל לא מבצע דברים בהתאמה עם העקרונות אותם דורש בית האל, ובמקום זאת מבצע אותם לחלוטין על פי רצונו האישי, ככל העולה על רוחו, וכפי שמתחשק לו. איש אינו יכול לשלוט בו, והוא לא מקשיב לאיש, וחושב, "בית האל, האל והאמת יכולים לזוז הצדה! כאן, מקבל ההחלטות הוא אני!" כך שדים עושים דברים, וזוהי גישתם של שדים כלפי חובה וכלפי האמת. אם גישתך כלפי האמת דומה, אתה תיחשף. אם תתייחס אל עבודת בית האל ואל חובתך כעניינים של מה בכך, ולא תעשה דברים על פי העקרונות שהתווה לך בית האל, אזי לא ינהגו בך באדיבות. בית האל מתמודד עם אנשים על פי עקרונות מסוימים; את מי שצריך להדיח מתפקידו מדיחים, ואת מי שצריך להרחיק מרחיקים, ואין עוד מה לומר בנדון. האין זה כך? זה מה שעושה בית האל, הלא כן? וזה האופן שבו נחשפים השדים האלה, הלא כן? והאין אלה המניע למעשיהם, מקור מעשיהם והאופן שבו הם עושים דברים? (כן.) כשבית האל מתמודד עמם כך, האם הוא מתייחס אליהם שלא בצדק? (לא.) האם זו דרך הולמת להתמודד עמם? (כן.) היא באמת הולמת מאוד! אדם רגיל מקבל את חובתו, זוכה לקידום, ומשתמשים בו למטרה חשובה כלשהי. הוא מבצע את עבודתו בהתאם ליכולותיו ולאיכותו, ובמידה רבה או פחותה, בהתאמה עם עקרונות העבודה שהוא מבין, או שהתווה לו בית האל. על אף העובדה שהוא חושף לעתים תכופות צביונות מושחתים, אין לכך השפעה על הביצוע הרגיל של חובתו. אין זה משנה אילו קשיים נקרים על דרכו, באיזה מצב שגוי הוא מצוי, או איזה שיבוש הוא סובל, בסופו של יום ביצוע חובתו יניב לו תוצאות חיוביות מסוימות, ותוצאות אלה מקובלות על כולם. אולם חסרי האמונה האלה אף פעם לא משיגים תוצאות חיוביות, ואין זה משנה כמה זמן הם כבר מבצעים את חובתם. הם תמיד עושים דברים רעים ומנסים להרוס דברים, ולא זו בלבד שהדבר משפיע על עבודת הכנסייה, הוא גם מזיק לאינטרסים של הכנסייה, יוצר אווירה עכורה סביב עבודתם ומחבל בה. אם שד אחד משבש איזו עבודה והורס אותה, יש מן הסתם רבים מאחורי הקלעים אשר חוזרים על העבודה מאפס, מבזבזים את המשאבים האנושיים והכלכליים של בית האל, ומכעיסים רבים מאנשיו הנבחרים של האל. ברגע שמסלקים את השד, עבודת הכנסייה מיד מקבלת חזות חדשה ונעימה יותר, ותוצאות העבודה שונות. השד שגרם לשיבושים ולהפרעות מגורש, הלך רוחם של אנשים הופך חופשי ומשוחרר, יעילות העבודה גוברת, וכולם מבצעים את חובותיהם בצורה רגילה. לפיכך, אנשים אלה שמקורם בשדים ובשטן נראים כאנשים רגילים כלפי חוץ, ואין זה משנה מה גילם או רמת השכלתם, כל עוד הם אנשים רעים, הם עלולים לעשות מעשים רעים, והם מגלמים את תפקיד השדים והשטן בכך שהם משחיתים אנשים ומפריעים להם. לדוגמה, אתה מכין סיר של מרק עוף שכולם משתוקקים לאכול, כשלפתע זבוב נוחת במרק. אמור לי, האם עדיין אפשר לאכול את מרק העוף הזה? אין ברירה אחרת, עליך פשוט לשפוך אותו, ושעתיים-שלוש של עבודה ירדו לטמיון. לאחר מכן עליך לשטוף את הסיר מספר פעמים, וגם לאחר ששטפת אותו, הוא עדיין לא נראה לך נקי, ואתה עדיין חש שמץ של גועל. מה הפריע לך? (הזבוב.) הזבוב אמנם קטן מאוד, אך מהותו הטמאה דוחה. אנשים אלה המזכירים שדים הם כמו זבובים. הם מפלסים את דרכם לכנסייה, משבשים באופן חמור את הסדר הרגיל של חיי הכנסייה, ומפריעים להתקדמות הרגילה של עבודת הכנסייה. אם כן, האם כעת יש לכם הבנה ברורה לגבי האנשים האלה שמקורם בשדים? קשה יותר לנסות לגרום להם לתת שירות ולבצע את חובתם היטב מאשר לנסות לגרום לפרה לטפס על עץ; זה כמו לנסות לגרום לברווז לשבת על ענף. הדבר הקשה ביותר הוא לנסות לגרום לשדים ולשטנים האלה ליישם בפועל את האמת, וכך גם לנסות לשכנע חסרי אמונה לבצע את חובתם בנאמנות. אלה הם פשוט פני הדברים. אם אתם נתקלים באנשים שמקורם בשטן ובחסרי אמונה, ועליכם לבקש מהם לעזור לכם לעשות משהו באופן זמני, זה בסדר. אך אם אתה מסדר להם לבצע חובה או עבודה כלשהן, אזי אתה נוהג כעיוור, ומשטים בך. בפרט אם אתה מבקש מהם לבצע עבודה חשובה כלשהי, זה אפילו יותר מטופש מצדך. אם אתה באמת לא מצליח למצוא מישהו מתאים שיעזור לך במשהו ועל כן אתה מבקש מהם עזרה, אז זה בסדר לבקש מהם לעשות משהו, אך עליך להשגיח עליהם ולא להתייחס לעניין בביטול. אנשים כאלה אינם מהימנים כלל וכלל; משום שאינם בני אנוש אלא שדים, אין הם מהימנים כלל וכלל. אם כן, כעת הביטו סביבכם על האנשים האחראים על הצוותים או מנהיגי הצוותים, ועל אלה המבצעים חובות מרכזיות ועבודה חשובה, ובדקו האם הם כמו השדים הללו. אם באפשרותכם להחליף אותם, החליפו אותם בהקדם האפשרי; אם אינכם יכולים להחליף אותם כי אין להם מחליף הולם, השגיחו עליהם מקרוב, פקחו עליהם ועקבו אחריהם מקרוב. אל לכם להעניק לשדים ולשטנים הזדמנות לגרום הפרעות. שד תמיד יהיה שד, הם נטולי אנושיות, נטולי מצפון והיגיון – עליך לזכור זאת תמיד! כל חסרי האמונה מקורם בשדים ובשטנים, ואל לך להאמין להם! הבה נעצור כאן את השיתוף על נושא זה.

כאשר שיתפנו בעבר על האופן שבו יש לחתור אל האמת, דיברנו על שני דברים. מה היה הדבר הראשון? (ויתור.) אחד מהם היה ויתור. והשני? (מסירות.) מסירות. דיברנו על הדבר הראשון, "ויתור", שלוש פעמים. על מה שיתפנו בפעם הקודמת? (בפעם הקודמת, האל ניתח את הסיבות לכך שהרגשות השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה מתעוררים באנשים מנקודת המבט של הקשיים הנקרים על דרכם, ואת גישתם כלפי עבודת האל וכלפי האמת.) הרגשות השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה עלולים להתעורר עקב סיבות רבות, אך באופן כללי הסיבה האובייקטיבית להופעתם היא שאנשים אינם מבינים את האמת. זוהי סיבה אחת. ישנה סיבה נוספת, הסיבה העיקרית, והיא שאנשים אינם חותרים אל האמת. כשאנשים לא מבינים את האמת או חותרים אליה, ואין להם אמונה אמיתית באל, הם לא מתמסרים באמת ובתמים, ולכן מתעוררים בהם באופן טבעי כל מיני רגשות שליליים. בחיי היום-יום, עקב הקשיים המעשיים שבני אדם חווים בחייהם ושלל הבעיות שהם נתקלים בהן במסגרת חשיבתם, סופם שיחושו רגשות שליליים שונים בסביבותיהם האובייקטיביות. הרגשות השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה בפרט, עליהם דיברנו בפעם הקודמת, מתעוררים כולם משום שאנשים מתמודדים עם שלל קשיים ובעיות הקשורים לחיי הבשר שלהם. כאשר אנשים נתקלים בבעיות האלה, הם לא מחפשים את האמת או מאמינים למה שאומר האל, וקל וחומר שאין הם מחפשים את האמת שעליהם להבין וליישם בפועל בדברי האל, מה שהיה מאפשר להם להרפות מדעותיהם השגויות, ממחשבותיהם ומדעותיהם השגויות ביחס לעניינים אלה, וכן מדרכיהם השגויות להתמודדות ולהתייחסות לעניינים אלה, ומשום כך הימים חולפים, הזמן עובר, והקשיים השונים שאנשים מתמודדים עמם בחיי היום-יום יוצרים כל מיני מחשבות שמפריעות להם ומגבילות אותם בעומק לבם. ללא ידיעתם, המחשבות האלה מעוררות תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה ביחס לחיי הבשר שלהם ולכל הבעיות השונות הנקרות על דרכם. למעשה, אם אנשים טרם באו לפני האל או שאין להם הבנה של האמת, הבעיות האלה יעוררו, במידה זו או אחרת, תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה בכל אדם ואדם – זה בלתי נמנע. באשר לאלה החיים בבשר, כל דבר שיקרה להם יגרום הפרעה מסוימת וישפיע על חייהם ועל מחשבותיהם. כאשר ההפרעה וההשפעה האלה יהפכו קשות מנשוא עבורם, או כאשר האינסטינקטים, היכולות והמעמד החברתי שלהם כבר לא יוכלו לייצב אותם או לפתור או להעלים את הקשיים האלה, מצוקה, חרדה ודאגה יתעוררו באופן טבעי בעומק לבם ויצטברו שם, והתחושות האלה יהפכו למצבם הרגיל. דאגה לגבי נושאים שונים כגון סיכוייו העתידיים של אדם, אוכל, שתייה ונישואים, הישרדותו או בריאותו העתידיות של אדם, גילו המבוגר, ומעמדו והמוניטין שלו בחברה, היא מצב המשותף למין האנושי כולו, המבוסס על כך שאדם אינו מבין את האמת ואינו מאמין באל. אולם כאשר אנשים מתחילים להאמין באל, כשהם מבינים מעט אמת, נחישותם לחתור אל האמת תתחזק עוד ועוד. כך יפחתו בהדרגה הקשיים והבעיות המעשיים שהם נתקלים בהם, והרגשות השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה ייחלשו וישככו בהדרגה – זה טבעי מאוד. זאת משום שלאחר שאנשים קוראים רבים מדברי האל ולומדים להבין מעט אמת במסגרת אמונתם בו, הם תמיד מהרהרים במהות, במקור ובשורש הבעיות הנקרות על דרכם במהלך חייהם, ומתייחסים אליהן, בהתאמה עם דברי האל. בניתוח הסופי, הם יבינו בסופו של דבר שגורלם וכל הדברים שהם חווים בחייהם מצויים בידי האל, ועל כן יבינו מנקודת מבט כללית שכל זה מצוי תחת ריבונות האל, ודבר מזה אינו תלוי בהם. על כן, התמסרות היא הדבר הפשוט ביותר שיכולים אנשים לעשות – התמסרות לסידורי השמים ולריבונותם. אל להם להיאבק בגורלם, אלא כאשר הם נתקלים בבעיה, עליהם תמיד לחפש את כוונות האל באופן חיובי ופעיל, ומשם למצוא את הדרך ההולמת ביותר לפתור את הבעיה – זהו דבר בסיסי ביותר שאנשים צריכים להבין. דהיינו, לאחר שאנשים מתחילים להאמין באל, המצוקה, החרדה והדאגה שלהם שוככות בהדרגה עקב האמיתות שהם מבינים ומשום שבעיקרון הם מתמסרים לאל. פירוש הדבר הוא שהרגשות האלה כבר לא יטרידו אותם כל כך, או יגרמו להם תחושות בלבול או מבוכה, או תחושה שעתידם קודר ולא ודאי, מה שמעורר אצלם לעתים תכופות תחושות מצוקה, חרדה ודאגה כלפי הדברים האלה. נהפוך הוא, משום שהם החלו להאמין באל ולהבין מעט אמת, לזכות במעט הבחנה והבנה ביחס לנושאים שונים בחיים, ולנקוט בדרך הולמת יותר להתמודד עם הדברים האלה, רגשותיהם השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה ישככו בהדרגה. אולם למרות שהאמנת באל במשך שנים רבות והאזנת לדרשות רבות, רגשותיך השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה טרם הוסרו או נחלשו – כלומר, לא חל שינוי בגישתך הנוגעת לאופן שבו התייחסת אל אנשים ואל דברים, התנהלת ופעלת, וכן במחשבותיך ובדעותיך, ובאופן שבו התמודדת עם דברים בטרם התחלת להאמין באל – דהיינו, לאחר שהתחלת להאמין באל, לא קיבלת את האמת, זכית בה, או השתמשת בה על מנת לפתור את הבעיות האלה לאחר קריאה בדברי האל והאזנה לדרשות, ודרך כך לפתור את הרגשות השליליים הללו של מצוקה, חרדה ודאגה. אם אינך מחפש את האמת אף פעם על מנת לפתור את הרגשות השליליים הללו, האין זה מעיד על כך שיש לך בעיה? (אכן.) על איזו בעיה מעיד הדבר? אתה מאמין באל כבר שנים רבות, ואתה עדיין חש שעתידך נראה קודר ועגמומי לחלוטין. בלבך אתה עדיין חש לעתים תכופות ריקנות וחוסר אונים, ולעתים קרובות אתה עדיין מרגיש אבוד וללא שום דרך התקדמות. אינך יודע לאן מועדים חייך, ואתה עדיין חש כאילו אתה מגשש בערפל, ללא נתיב, ללא כיוון לנוע קדימה. מה פירוש הדבר? לכל הפחות, פירוש הדבר הוא שלא זכית באמת, הלא כן? ואם לא זכית באמת, מה בדיוק עשית כל אותן שנים? האם חתרת אל האמת? (לא.) אם בעת שוויתרת על דברים, השקעת מעצמך, וביצעת את חובותיך, לא חתרת אל האמת או השתמשת בה על מנת לפתור בעיות מעשיות, מה בדיוק עשית כל הזמן הזה? (התבטלנו והתנהלנו כלאחר יד.) אנשים רבים מבצעים את חובתם בצורה רשלנית, והאנשים האלה למעשה עמלים. עובדים מסתפקים ביכולתם לבצע את חובותיהם, משלמים מחיר מסוים וסובלים מעט, אך אינם חותרים אל האמת. לכן לא חל בהם שום שינוי לאחר שהאמינו באל במשך שנים רבות. אנשים אלה הם למעשה עובדים, ואם נשתמש במינוחי העבר, נוכל לומר שהם עוסקים בפעילויות דתיות. בחנו את הפעילויות הדתיות הללו בעולם הדתי – בימי ראשון אנשים עובדים את אלוהים ומקיימים כינוסים, ודרך קבע הם מתפללים בבקרים, מברכים על המזון, מודים על הכול, מברכים אנשים בתפילותיהם, וכשהם רואים אחרים הם אומרים, "האל מברך אותך, האל מגן עליך". כשהם רואים מועמד אפשרי, הם מטיפים לו את הבשורה וקוראים לו קטע מכתבי הקודש. הטובים מביניהם הולכים לנקות את הכנסייה, וכשמגיע מטיף, הם מארחים אותו בבתיהם בהתלהבות; כשהם פוגשים קשישים שחייהם רצופי קשיים, הם עוזרים להם, ונהנים לעשות זאת. כל אלה הן פעילויות דתיות, הלא כן? אכילת ביצי פסחא בחג הפסחא, חגיגת חג המולד ושירת מזמורי חג המולד – אלה הפעילויות שהם עוסקים בהן. הפעילויות הנוכחיות שלכם מתבצעות בתכיפות רבה מעט יותר מאלה של אנשים דתיים. רבים מכם עוזבים את בתיכם ומבצעים את חובותיכם במשרה מלאה. אתם מבצעים את הקדשותיכם הרוחניות בבקרים, ומעט עבודת כנסייה בשעות היום, אתם משתתפים בכינוסים קבועים וקוראים את דברי האל, ולפני שאתם שוכבים לישון בערבים, אתם מתפללים לאל ומבקשים ממנו שיגן עליכם, שיעניק לכם שינה ערבה ושירחיק את החלומות הרעים, ואז אתם חוזרים על כל זה ביום המחרת. חיי היום-יום שלכם קבועים להפליא, אך הם גם תפלים ומשמימים להפליא. במשך זמן רב אינכם זוכים בדבר ואינכם מבינים דבר, ואתם אף פעם לא מהרהרים ברגשות השליליים הבסיסיים ביותר האלה, או מזהים אותם, ואף מעולם לא חשפתם או פתרתם אותם. בזמנכם הפנוי, כאשר אתם נתקלים במסגרת חובתכם במשהו שאינו לרוחכם, כאשר אתם מקבלים הודעה מהבית שהוריכם אינם חשים בטוב, או כאשר קורה משהו רע בבית, כבר לא מתחשק לכם לבצע את חובתכם, ואתם נעשים חלשים למשך מספר ימים. בעודכם חשים חלשים, שוב מתפרצים הרגשות השליליים הללו אשר הצטברו בתוככם במשך זמן רב. אתה חושב עליהם יומם וליל, והם עוקבים אחריך כצללים. יש אפילו כאלה שכאשר הם חשים חלשים ושליליים, לפתע שוב מתפרצות בקרבם המחשבות והדעות בהן אחזו בטרם האמינו באל, והם חושבים, "אולי מוטב היה לו הייתי הולך ללמוד במכללה, לו הייתי לומד מקצוע כלשהו ומוצא עבודה טובה – כבר יכולתי להיות נשוי אפילו. חברי הזה והזה לספסל הלימודים לא נראה כאדם מיוחד כשהיינו בבית הספר, אבל אחרי שסיימנו את בית הספר הוא הלך ללמוד במכללה. לאחר שמצא עבודה הוא קודם, ועכשיו יש לו חיי משפחה מושלמים ומאושרים להפליא. יש לו רכב ובית, והוא חי חיים נפלאים". כשהם חושבים את הדברים האלה ונסחפים אל המצבים השליליים האלה, שלל רגשות שליליים מתפרצים בעת ובעונה אחת. הם חושבים על הבית, על אימם, הם כמהים לדברים כפי שהיו בעבר, ומוחם מוצף בדברים טובים, בדברים רעים, בדברים מכאיבים, בדברים מאושרים, ובדברים בלתי נשכחים, ובעודם חושבים על כל הדברים האלה, הם מתמלאים צער ודמעות זולגות מעיניהם. על מה מעיד כל זה? זה מעיד על כך שהאופן שבו חיית בעבר והתנהלת בחייך עלול לצוף מפעם לפעם ולהפריע לחייך הנוכחיים ולמצב חייך כעת. הדברים האלה עלולים אפילו לשלוט באופן שבו אתה חי את חייך כעת, בגישת חייך, וכן ביחסך אל דברים. הם מפריעים לחייך ושולטים בהם ללא הרף. אינך עושה זאת בכוונה, אלא אתה שוקע באופן טבעי ברגשות השליליים האלה. אולי כעת אתה סבור שאין לך רגשות כאלה, אבל זה רק משום שהזמן והסביבה הנכונים טרם הגיעו. ברגע שיגיעו הזמן והסביבה הנכונים, אתה עלול לשקוע ברגשות כאלה בדיוק בכל זמן ובכל מקום. כאשר אתה שוקע ברגשות האלה, נשקפת לך סכנה, סכנה לחזור ולשקוע באורח החיים הקודם שלך בכל זמן ובכל מקום ולהניח למחשבות ולדעות המקוריות שלך לשלוט בך – זה מסוכן מאוד. הסכנה הזאת עלולה לשלול ממך את הסיכוי ואת התקווה לזכות בישועה בכל זמן ובכל מקום, ולהסיט אותך מנתיב האמונה באל בכל זמן ובכל מקום. לפיכך, אין זה משנה עד כמה איתנים נחישותך ורצונך לבצע את חובתך כעת, כמה עמוקות ונעלות הן האמיתות שנדמה לך שאתה מבין, או כמה גדול שיעור קומתך, כל עוד לא יחול שינוי במחשבותיך, בהשקפתך על החיים, באופן שבו אתה חי את חייך, ובמה שאתה רוצה בחיים – שאת כולם מכוונים הרגשות הללו – תישקף לך סכנה בכל זמן ובכל מקום; כאשר המחשבות והדעות הללו עלולות לטרוף אותך, לטלטל אותך ולסחוף אותך בכל זמן ובכל מקום, נשקפת לך סכנה. לכן, אל תמעיט בערכם של הרגשות השליליים האלה. בכל רגע ובכל מקום, הם עלולים לשלול ממך את הסיכוי שלך לזכות בישועה, ולהרוס את הסיכוי שלך להיוושע, ואין זה דבר של מה בכך.

כל הרגשות השליליים של בני האדם נגרמים כתוצאה ממחשבותיהם ומדעותיהם השגויות, מאורחות חייהם השגויים, ומפילוסופיות החיים השטניות השגויות שלהם. ישנם גם דברים מסוימים המתרחשים בחייך האמיתיים, ובייחוד כאשר אינך מסוגל להבין בבירור את מהותם, הופעתם עלולה להבהיל או להכניס אותך למלכוד בקלות רבה, ואתה עלול להתבלבל בקלות רבה, ועל ידי כך לשוב אל אורחות חייך הקודמים; מבלי משים אתה תגן על עצמך, תנטוש את האל ואת האמת, ותשתמש בשיטותיך ובדרכים שבעיניך הן מסורתיות ומהימנות יותר כדי למצוא מוצא, לחפש כיצד לחיות, ולחפש את התקווה להמשיך לחיות. אמנם על פני השטח, נדמה כי הרגשות השליליים האלה הם רגשות ותו לא, ואם נתאר אותם במילים, אזי כאשר מתייחסים אליהם בצורה מילולית נדמה כי הם מאופקים ולא חמורים עד כדי כך, אך אנשים מסוימים נאחזים בחוזקה באותם רגשות שליליים ולא מרפים מהם, כאילו הם נאחזים בקש שיציל את חייהם, והם קשורים וכבולים היטב לדברים האלה. למעשה, עצם היותם כבולים לאותם רגשות שליליים נגרם על ידי הדרכים השונות עליהן מסתמך האדם להישרדותו, וכן על ידי המחשבות והדעות השונות אשר שולטות בו, וגישותיו השונות כלפי אורח חייו וקיומו. לפיכך, התחושות של דיכאון, מצוקה, חרדה, דאגה, נחיתות, שנאה, כעס וכן הלאה אמנם שליליות כולן, אך אנשים עדיין סבורים שאפשר להסתמך על הדברים הללו, ורק כאשר הם שוקעים באותם רגשות הם חשים ביטחון, שהם מצאו את עצמם ושהם קיימים. למעשה, שקיעתם של אנשים באותם רגשות נמצאת בכיוון מנוגד לאמת ומתרחקת ממנה, וכן מדרכי המחשבה הנכונות, מהמחשבות והדעות הנכונות, ומהגישה הנכונה כלפי דברים שהאל אומר שיהיו להם, והדעות על דברים אלה. יהיו אשר יהיו הרגשות השליליים שאתה חווה, ככל שתשקע בהם עמוק יותר, כך תהיה כבול אליהם יותר; ככל שתהיה כבול אליהם יותר, כך יגבר הצורך שלך להגן על עצמך; ככל שתחוש צורך להגן על עצמך, תגדל תקוותך להתחזק, ולהיות יותר כשיר ומסוגל לזכות בהזדמנויות לחיות ולמצוא אורחות חיים מסוימים כדי להתגבר על העולם, להכריז ניצחון על פני כל הקשיים שאתה מתמודד עמם בעולם, ולהתגבר על כל הקשיים והתלאות של החיים. ככל שאתה שוקע עמוק יותר ברגשות האלה, כך למעשה גובר רצונך לשלוט בכל הקשיים הנקרים על דרכך בחיים, ולפתור אותם. האין זה כך? (אכן.) אם כן, כיצד מתעוררות באדם המחשבות האלה? הבה ניקח כדוגמה את נושא הנישואים. נישואים מעוררים בך תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה, אך מה בדיוק העניין מאחורי כל אלה? מה מדאיג אותך? מנין נובעת הדאגה הזו? היא נובעת מכך שאינך יודע שהגורל מסדר וקובע את הנישואים האלה, ושהשמים מסדרים וקובעים אותם. משום שאינך יודע זאת, אתה תמיד רוצה להחליט דברים בשם עצמך, לתכנן, להציע, לזמום, בעודך חושב שוב ושוב על דברים כגון, "איזה מין בת זוג כדאי לי לחפש? כמה גבוהה עליה להיות? כיצד עליה להיראות? איזה מין אישיות צריכה להיות לה? כמה משכילה כדאי שהיא תהיה? איזה רקע המשפחתי כדאי שיהיה לה?" חרדתך גוברת ככל שתוכניותיך מפורטות יותר, הלא כן? חרדתך גוברת ככל שדרישותיך נעשות מוגזמות יותר וככל שדרישותיך מתרבות, נכון? וכך נעשה קשה יותר למצוא בת זוג, כן? (כן.) הקשיים שלך מתעצמים כשאינך יודע אם מישהי מתאימה לך או לא, וככל שהקשיים שלך מתעצמים, מחמירות תחושות המצוקה, החרדה והדאגה שלך, נכון? תחושות המצוקה, החרדה והדאגה שלך מסבכות אותך יותר ככל שהן מחמירות. אם כן, כיצד תפתור את הבעיה הזאת? נניח שאתה מבין את מהות הנישואים, וכן את דרך ההתקדמות הנכונה ואת הכיוון ללכת בו – אם כך, מהי הגישה הנכונה לאחוז בה ביחס לנישואים? אתה אומר, "נישואים הם מאורע גדול בחיים, ואין זה משנה מה בוחרים אנשים, הכול כבר נועד מראש לפני זמן רב. האל כבר קבע וסידר מזמן למי תינשא ואיך הוא או היא יהיו. אל לאנשים לנהוג בפזיזות או להסתמך על דמיונותיהם, קל וחומר שלא על העדפותיהם. הסתמכות על דמיונותיו ועל העדפותיו של אדם וכן פזיזות יתר הן ביטויים של בורות ואינן עולות בקנה אחד עם המציאות. אל לאנשים לחיות באשליות פרועות, וכל דמיון שהוא סותר את המציאות. הדבר המעשי ביותר לעשות הוא לאפשר לדברים להתנהל באופן טבעי ולהמתין לאדם שהאל סידר לך". אם כן, כאשר התאוריה וההבנה המעשית האלה משמשות לך כבסיס, כיצד עליך ליישם בפועל ביחס לעניין זה? עליך להאמין, ולהמתין לזמנו ולסידורו של האל. אם האל מסדר לך בן או בת זוג מתאימים בחיים האלה, הם יופיעו בזמן הנכון, במקום הנכון ובסביבה הנכונה. זה יקרה כאשר יבשלו התנאים לכך, וכל שעליך לעשות הוא להיות זה שמשתף פעולה עם העניין באותו זמן, באותו מקום ובאותה סביבה. הדבר היחיד שביכולתך לעשות הוא להמתין – להמתין לזמן הזה, למקום הזה, לסביבה הזו, להמתין לאדם הזה שיופיע, להמתין שכל זה יתרחש, להיות לא פעיל ולא סביל, אלא פשוט להמתין שכל הדברים האלה יקרו ויגיעו. למה כוונתי ב"להמתין"? כוונתי לאחוז בגישה מסורה, להיות לא פעיל ולא סביל; גישה זו היא גישה מחפשת ומסורה, נטולת תחנונים. כאשר תאמץ גישה שכזו, האם נישואים עדיין יעוררו בך תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה? (לא.) התוכניות, הדמיונות, המשאלות וההעדפות האישיים שלך, וכל חשיבתך הנבערת אשר אינה עולה בקנה אחד עם העובדות, נעלמים. או-אז לבך נמלא שלווה, ונושא הנישואים כבר לא מעורר בך רגשות שליליים. אתה חש רגוע, משוחרר וחופשי ביחס לנושא זה, ואתה מניח לדברים להתנהל באופן טבעי. כאשר אתה לומד לאחוז בגישה הנכונה, כל דבר שאתה עושה ומביע הופך רציונלי והולם. הרגשות אשר באים לידי ביטוי מתוך אנושיותך הרגילה אינם יכולים להיות מצוקה, חרדה ודאגה באופן טבעי, אלא הם שלווים ויציבים. הרגשות אינם מדכאים או קיצוניים – אתה פשוט ממתין. ההמתנה וההתמסרות הן דרך היישום בפועל והגישה היחידות ביחס לנושא זה אשר בלבך: "ברצוני להתמסר לכל מה שמסדר עבורי האל. אין לי שום דרישות או תוכניות אישיות". או-אז אתה מוותר על אותם רגשות שליליים, הלא כן? והאין זה נכון שאותם רגשות לא יתעוררו? גם אם כן תחוש בהם, הרי תרפה מהם בהדרגה, הלא כן? אם כן, איזה מין תהליך הוא תהליך הוויתור על הרגשות השליליים? האם הוא ביטוי של חתירה אל האמת? הוא מעיד על כך שאתה גם חותר אל האמת וגם מיישם אותה בפועל. התוצאה הסופית המושגת דרך החתירה אל האמת היא יישום האמת בפועל – החלתה נעשית דרך יישום האמת בפועל. כשתגיע אל רמת יישום האמת בפועל, המצוקה, החרדה והדאגה שלך כבר לא ילוו אותך כצללים; הן יוסרו כליל מעומק לבך. האם תהליך הסרת הרגשות הללו הוא תהליך הוויתור? (כן.) יישום האמת בפועל פשוט עד כדי כך. האם הוא קל? יישום האמת בפועל הוא מהפך במחשבות ובדעות, ואף יותר מכך, הוא מהפך בגישתו של אדם כלפי דברים. על מנת להרפות מרגש שלילי פשוט, אדם מוכרח ליישם בפועל את התהליכים הללו ולהשיגם. תחילה מתחולל מהפך במחשבותיו ובדעותיו של אדם, לאחר מכן בגישתו כלפי יישום בפועל, ואז באופן היישום בפועל שלו, בעקרונות היישום בפועל שלו, ובנתיב היישום בפועל שלו. או-אז תרפה מאותו רגש שלילי, הלא כן? זה פשוט עד כדי כך. התוצאה הסופית שאתה משיג באמצעות "ויתור" היא שאותו רגש שלילי כבר לא מפריע לך, מבלבל אותך ושולט בך, ובה בעת חדלות לרדוף אותך שלל מחשבות ודעות שליליות הנובעות מאותו רגש שלילי. באופן זה תחיה כאשר אתה חש רגוע, חופשי ומשוחרר. מובן שרוגע, חופש ושחרור הן תחושות אנושיות ותו לא – היתרון האמיתי שאנשים באמת זוכים בו הוא שהם לומדים להבין את האמת. בסיס קיומו של האדם הוא האמת ודברי האל. אנשים אשר מסתמכים על דמיונותיהם האישיים על מנת לחיות בתוך רגשות שליליים שונים לשם הגנה עצמית, אשר מסתמכים על עצמם ועל היכולות, על האמצעים ועל השיטות שלהם-עצמם במטרה להבטיח את שלומם, והולכים בנתיב משלהם, יתרחקו מן האמת ומן האל וימצאו את עצמם באופן טבעי חיים תחת השפעתו של השטן. לפיכך, כאשר קשיים ומצבים מעין אלה נקרים על דרכך, מוכרחה להיות הבנה בלבך, ותחשוב באופן טבעי, "אינני צריך לדאוג ביחס לדברים האלה. אין טעם בדאגה. אנשים חכמים ונבונים יסתמכו על האל ויפקידו בידיו את כל הדברים האלה, יתמסרו לריבונותו, ימתינו לכל הדברים אשר האל מסדר, וימתינו לזמן, למקום, לאדם או לדבר אשר האל מסדר. שיתוף פעולה והתמסרות הם הדבר היחיד שהאדם צריך ויכול לעשות – זוהי הבחירה הנבונה ביותר". מובן שאם לא תעשה זאת ותיישם בפועל באופן זה, כל מה שהאל מסדר עדיין יקרה בסוף – אין בכוחו של הרצון האנושי לשנות שום אדם, שום מאורע ושום מצב. המצוקה, החרדה והדאגה של האדם הן פשוט הקרבה חסרת משמעות, והן בסך הכול המחשבות המטופשות והביטויים הנבערים של האדם. אין זה משנה עד כמה עמוקות או חמורות תחושות המצוקה, החרדה והדאגה שלך, או כמה יסודית חשיבתך על נושא מסוים, בסופו של דבר כולן חסרות תועלת ויש להיפטר מהן. אין בכוחו של רצון האדם לשנות את העובדות ואת התוצאות הסופיות. בסופו של דבר, האדם מוכרח לחיות תחת ריבונות האל וסידוריו; איש לא יכול לשנות את הדברים האלה, ואיש לא יכול להשתחרר מהם. האין זה כך? (כן.)

הבה נדבר כעת על מחלות. כאשר מדובר בבשרו שבע הימים של האדם, אין זה משנה איזו מחלה פוקדת אנשים, האם הם יכולים להחלים, או מהי מידת סבלם, אף אחד מהדברים האלה אינו תלוי בהם – הכול מצוי בידי האל. אם כאשר פוקדת אותך מחלה, אתה מתמסר לתזמוריו של האל, ונכון לסבול את העובדה הזו ולקבלה, עדיין תהיה חולה בה; אם לא תקבל את העובדה הזו, עדיין לא תהיה מסוגל להיפטר מן המחלה – זוהי עובדה. אתה יכול להתמודד עם המחלה שלך בצורה חיובית למשך יום אחד, או בצורה שלילית למשך יום אחד. דהיינו, תהא גישתך אשר תהא, אינך יכול לשנות את עובדת מחלתך. מהי בחירתם של אנשים נבונים? ומהי בחירתם של אנשים טיפשים? אנשים טיפשים בוחרים לחיות בתוך תחושות המצוקה, החרדה והדאגה. הם אפילו שוקעים באותן תחושות ולא רוצים לצאת מזה. הם לא מקשיבים לשום עצה שהם מקבלים, ותוהים, "כיצד פקדה אותי המחלה הזאת? האם היא נגרמה מעייפות? האם היא נגרמה מדאגה? אולי היא נגרמה מעכבות?" מדי יום ביומו הם תוהים כיצד חלו ומתי זה התחיל, וחושבים, "מדוע לא הבחנתי בכך? איך יכולתי להיות טיפש כל כך ולבצע את חובתי בכנות כזו? אנשים אחרים עוברים בדיקה גופנית בכל שנה, ולכל הפחות בודקים את לחץ הדם שלהם ועושים צילום רנטגן. איך לא הבנתי שעליי לעבור בדיקה גופנית? אנשים אחרים חיים בזהירות כה רבה. איך ייתכן שאני חי באטימות כזו? המחלה הזאת פקדה אותי ואפילו לא ידעתי זאת. אני מוכרח לקבל טיפול במחלה! איזה טיפול אוכל לקבל?" ואז הם בודקים ברשת ומחפשים כיצד פקדה אותם אותה מחלה, מה גרם לה, כיצד לטפל בה בעזרת רפואה סינית או רפואה מערבית, ואילו תרופות סבתא ישנן – הם מחפשים את כל הדברים האלה. לאחר מכן הם משתמשים ברפואה סינית, ולאחריה ברפואה מערבית, בבית, ועצם כך שחלו תמיד מעורר בהם תחושות רצינות, חרדה וחוסר סבלנות, ועם הזמן הם חדלים לבצע את חובתם, משליכים הצדה את אמונתם באל, חדלים להאמין, ורק חושבים כיצד לרפא את מחלתם; כעת ריפוי מחלתם הוא חובתם. מחלתם מכלה אותם, עצם כך שחלו מעורר בהם מצוקה מדי יום ביומו, וכשהם פוגשים במישהו, הם אומרים, "כך פקדה אותי המחלה הזאת. לימדו לקח ממה שקרה לי, וכשתחלו אתם, עליכם להיבדק ולקבל טיפול. חשוב מאוד לטפל בבריאותכם. עליכם להיות פיקחים ולא לחיות באטימות רבה מדי". הם אומרים את הדברים הללו לכל מי שהם נתקלים בו. זוהי החוויה שיש להם וזה הלקח שהם לומדים מעצם כך שחלו. כשהם חולים, הם זהירים כאשר הם אוכלים ובאופן שבו הם מתהלכים, והם לומדים כיצד לטפל בבריאותם. בסופו של דבר, הם מגיעים למסקנה: "אנשים מוכרחים להסתמך על עצמם על מנת לטפל בבריאותם. בשנים האחרונות לא הקפדתי להשגיח על בריאותי, וברגע שהסטתי את מבטי, פקדה אותי המחלה הזאת. למרבה המזל, גיליתי אותה בשלב מוקדם. לו הייתי מגלה אותה מאוחר יותר, הייתי אבוד. לחלות ולמות בגיל צעיר זהו ביש מזל גדול מאוד. עדיין לא הספקתי ליהנות מהחיים, יש המון מאכלים טעימים שטרם הספקתי לטעום, והמון מקומות מהנים שטרם הייתי בהם!" מחלה פוקדת אותם, וזוהי המסקנה שהם מגיעים אליה. מחלה פוקדת אותם והם לא מתים, והם סבורים שהם חכמים וגילו אותה בזמן. הם אף פעם לא אומרים שהכול קרה כתוצאה מריבונות האל ונקבע מראש על ידו, שאם מישהו אינו אמור למות, הוא לא יכול למות ואין זה משנה כמה חמורה מחלתו, ושאם מישהו כן אמור למות, הוא ימות אפילו מבלי שתפקוד אותו מחלה – הם לא מבינים זאת. הם מאמינים שמחלתם נסכה בהם חוכמה, כאשר בפועל, הם מרחיקים לכת יותר מדי ב"חוכמתם" והם טיפשים מדי. כאשר מחלה פוקדת אנשים אשר חותרים אל האמת, האם הם ישקעו בתחושות של מצוקה, חרדה ודאגה? (לא.) איזו גישה הם מאמצים ביחס למחלה? (ראשית, הם מסוגלים להתמסר, ואז, כאשר הם חולים, הם מחפשים על מנת להבין את כוונות האל ומהרהרים בצביונות המושחתים שהם אוחזים בהם.) האם ביכולתן של המילים הספורות הללו לפתור את הבעיה? אם הם רק מהרהרים ותו לא, עדיין יהיה עליהם לטפל במחלתם, הלא כן? (הם גם יחפשו טיפול.) כן, אם מדובר במחלה שיש לטפל בה, מחלה רצינית, או כזו שעלולה להחמיר ללא טיפול, אז מוכרחים לטפל בה – כך פועלים אנשים נבונים. כשאנשים טיפשים אינם חולים, הם תמיד דואגים, "האם ייתכן שאני חולה? ואם אני אכן חולה, האם מחלתי עלולה להחמיר? האם תפקוד אותי המחלה הזאת? ואם היא אכן תפקוד אותי, האם אמות בטרם עת? האם יכאב לי מאוד כאשר אמות? האם אחיה חיים מאושרים? אם תפקוד אותי המחלה הזאת, האם עליי לערוך סידורים לקראת מותי וליהנות מהחיים בהקדם האפשרי?" לעתים תכופות, דברים כאלה מעוררים באנשים טיפשים תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה. הם אף פעם לא מחפשים את האמת או את האמיתות שעליהם להבין בעניין זה. לעומת זאת, לאנשים נבונים יש הבנה מסוימת של העניין או תובנה מסוימת ביחס אליו כאשר מחלה פוקדת מישהו אחר או כאשר הם עצמם לא חולים עדיין. אם כן, אילו הבנה ותובנה צריכות להיות להם? ראשית, האם מחלה תפסח על מישהו משום שהוא חש מצוקה, חרדה ודאגה? (לא.) אמרו לי, האם לא נקבע מראש מתי מחלה כלשהי תפקוד מישהו, מה יהיה מצבו הבריאותי בגיל מסוים, והאם הוא יידבק במחלה חמורה או רצינית כלשהי? הרשו לי לומר לכם שהדבר אכן נקבע מראש, ושזה ודאי. לא נדון כעת באופן שבו האל קובע דברים מראש ביחס אליך; הופעתם החיצונית של אנשים, תווי פניהם, מבנה גופם ותאריך לידתם, ידועים היטב לכל. אותם מגידי עתידות ואסטרולוגים כופרים, ואלה היודעים לקרוא בכוכבים ובכפות ידיהם של אנשים, יכולים לומר על פי כפות ידיהם, פניהם ותאריך לידתם מתי יומט עליהם אסון ומתי תיקרה על דרכם צרה זו או אחרת – הדברים האלה כבר נקבעו. לפיכך, כאשר מחלה פוקדת מישהו, אולי נדמה כי היא נגרמה כתוצאה מתשישות, מתחושות כעס, או משום שאורח חייו לקוי וחסרה לו תזונה – על פניו זה עשוי להיראות כך. המצב הזה חל על כולם, ואם כן מדוע המחלה הזו פוקדת אנשים מסוימים באותה קבוצת גיל, אך לא אחרים? האם זה נועד מראש להיות כך? (כן.) במונחים פשוטים, הדבר נועד מראש. כיצד אנו אומרים זאת במילים שעולות בקנה אחד עם האמת? כל זה נתון לריבונות האל וסידוריו. על כן, יהיו אשר יהיו המזון, השתייה, תנאי הדיור וסביבת המחיה שלך, אין להם שום קשר למועד שבו תחלה או לסוג המחלה שתפקוד אותך. אנשים שאינם מאמינים באל מרבים לחפש סיבות מנקודת מבט אובייקטיבית ותמיד מדגישים את סיבות המחלה, ואומרים, "עליך להתעמל יותר, לצרוך יותר ירקות ופחות בשר". האם זה אכן כך? גם אנשים שאף פעם לא צורכים בשר יכולים לסבול מיתר לחץ דם ומסוכרת, וצמחונים עדיין יכולים לסבול מעודף כולסטרול. מדעי הרפואה לא סיפקו הסבר מדויק או הגיוני לדברים האלה. הרשה לי לומר לך, כל המזונות השונים שברא האל למען האדם הם מזונות שהאדם אמור לצרוך; פשוט אסור להפריז באכילתם, אלא לנהוג במתינות. הכרחי שתלמד כיצד לטפל בבריאותך, אך הרצון המתמיד לחקור כיצד להימנע ממחלות הוא פסול. כפי שאמרנו זה עתה, האל מסדר מה יהיה מצבו הבריאותי של אדם בגיל מסוים והאם הוא יידבק במחלה חמורה. כופרים אינם מאמינים באל והם יוצאים לחפש מישהו שיראה את הדברים האלה בכפות ידיים, בתאריכי לידה ובפנים, והם מאמינים בדברים האלה. אתה מאמין באל ומרבה להאזין לדרשות ולשיתופים על האמת, ועל כן אם אינך מאמין לכך, אתה חסר אמונה ותו לא. אם אתה מאמין באמת ובתמים שהכול מצוי בידי האל, עליך להאמין שהדברים האלה – מחלות רציניות, מחלות חמורות, מחלות קלות וכן בריאות – נתונים כולם תחת ריבונות האל וסידוריו. הופעתה של מחלה רצינית ומצבו הבריאותי של אדם בגיל מסוים הם לא דברים שקורים במקרה, ומי שמבין זאת אוחז בהבנה חיובית ומדויקת. האם זה עולה בקנה אחד עם האמת? (כן.) זה עולה בקנה אחד עם האמת, זוהי האמת, עליך לקבל זאת, ומוכרח להתחולל מהפך בגישתך ובדעותיך ביחס לעניין זה. ומה בא על פתרונו כאשר מתחולל מהפך באותם דברים? תחושות המצוקה, החרדה והדאגה שלך הרי באות על פתרונן, הלא כן? לכל הפחות, תחושות המצוקה, החרדה והדאגה שלך ביחס למחלה באות על פתרונן באופן תאורטי. מעצם כך שהבנתך חוללה שינוי במחשבותיך ובדעותיך, היא פותרת את הרגשות השליליים שלך. זהו היבט אחד: אין בכוחו של רצון האדם לשנות האם אדם מסוים יחלה, איזו מחלה רצינית תפקוד אותו, ומה יהיה מצבו הבריאותי בכל שלב בחייו, אלא האל קובע מראש את כל אלה. יש כאלה שאומרים, "אם כן, האם זה בסדר אם אינני רוצה לחלות? האם זה בסדר אם אני רוצה לבקש מהאל לפטור אותי מהמחלה? האם זה בסדר אם אני רוצה לבקש מהאל להרחיק אותי מהאסון ומהצרה האלה?" מה דעתכם? האם הדברים האלה בסדר? (לא.) אתם אומרים זאת בוודאות רבה, אך איש אינו מסוגל להבין בבירור את הדברים האלה. אולי מישהו מבצע את חובתו נאמנה ונחוש לחתור אל האמת, והוא חשוב מאוד לעבודה כלשהי בבית האל, וייתכן שהאל פוטר אותו ממחלה רצינית אשר משפיעה על חובתו, על עבודתו, ועל האנרגיה והכוח הגופניים שלו, שכן האל יישא באחריות על עבודתו. אבל האם ישנו אדם כזה? מי נוהג כך? אינכם יודעים, נכון? אולי ישנם אנשים כאלה. לו אכן היו אנשים כאלה, האל הרי היה מסוגל לקחת מהם את מחלתם או את צרתם בעזרת מילה אחת בלבד, הלא כן? האל הרי היה מסוגל לעשות זאת בעזרת מחשבה אחת, הלא כן? מחשבתו של האל הייתה, "מחלה כלשהי תפקוד אדם זה בחודש מסוים בגיל מסוים. כעת הוא עסוק מאוד בעבודתו, ולכן המחלה לא תפקוד אותו. אין לו צורך לחוות אותה. המחלה תפסח עליו". אין סיבה שלא יקרה דבר כזה, וזה ידרוש מן האל מילה אחת בלבד, הלא כן? אך מי יכול לקבל ברכה כזאת? רק אדם אשר ניחן באמת בנחישות ובנאמנות כאלה, ובאמת יכול למלא תפקיד כזה בעבודת האל, יכול לקבל ברכה שכזו. אין זה הנושא שעלינו לדבר עליו, ולכן לא נדבר על כך כעת. אנחנו מדברים על מחלה; זה משהו שרוב האנשים יחוו במהלך חייהם. אם כן, סוג המחלה שתפקוד את גופם של אנשים בזמן מסוים או בגיל מסוים ומה יהיה מצבם הבריאותי הם כולם דברים שמסדר האל, ובני האדם אינם יכולים לקבל בעצמם החלטות בנוגע אליהם; בדיוק כמו שאין האדם יכול להחליט בעצמו על זמן הולדתו. אם כן, האין זה מטופש לחוש מצוקה, חרדה ודאגה ביחס לדברים שאינך יכול לקבל עליהם החלטה בעצמך? (כן.) שומה על אנשים להתחיל בפתרון דברים שביכולתם לפתור בכוחות עצמם, ובאשר לדברים שאינם יכולים לעשות בעצמם, עליהם להמתין לאל; אנשים מוכרחים להתמסר בדממה ולבקש מן האל שיגן עליהם – זהו הלך הרוח שאנשים מוכרחים לאחוז בו. כאשר מחלה אכן פוקדת אנשים ומותם אכן קרב, עליהם להתמסר, ולא להתלונן, למרוד באל או לומר דברים שמנאצים את האל או תוקפים אותו. במקום זאת, על אנשים לעמוד כיצירי בריאה, ולחוות ולהעריך כל מה שבא מן האל – אל להם לנסות לבחור דברים למען עצמם. זאת אמורה להיות חוויה מיוחדת שמעשירה את חייך, ואין זה בהכרח דבר רע, נכון? לפיכך, באשר למחלה, תחילה צריכים אנשים לפתור את מחשבותיהם ואת דעותיהם השגויות ביחס למקורה, ואז הדבר כבר לא יעורר בהם דאגה; נוסף לכך, לאנשים אין זכות לשלוט בדברים ידועים או שאינם ידועים, והם אף לא יכולים לשלוט בהם, שכן כל הדברים האלה מצויים תחת ריבונות האל. הגישה ועיקרון היישום בפועל שמוכרחים להיות לאנשים הם המתנה והתמסרות. למן ההבנה ועד ליישום בפועל, הכול מוכרח להיעשות בהתאמה עם עקרונות-האמת – זוהי חתירה אל האמת.

יש כאלה שתמיד מודאגים ביחס למחלתם, ואומרים, "אם מחלתי תחמיר, האם אהיה מסוגל לשאת זאת? אם מצבי ידרדר, האם אמות כתוצאה מכך? האם אזדקק לניתוח? ואם אעבור ניתוח, האם אמות על שולחן הניתוחים? הרי התמסרתי. האם האל ייקח את חיי עקב המחלה הזאת?" מה הטעם לחשוב על הדברים האלה? אם אינך יכול להימנע ממחשבה עליהם, עליך להתפלל לאל. אין טעם להסתמך על עצמך, אין ספק כי לא תצליח לשאת זאת. איש לא רוצה לסבול ממחלה, ואף אחד אינו קורן מחיוכים, חש אושר עילאי וחוגג כאשר מחלה פוקדת אותו. איש אינו נוהג כך משום שאין זו אנושיות רגילה. כשמחלה פוקדת אנשים רגילים, הם תמיד סובלים וחשים דכדוך, ויש גבול לסבל שביכולתם לשאת. אולם יש לציין דבר אחד: אם אנשים תמיד היו חושבים להסתמך על כוחם-שלהם בעודם חולים על מנת להיפטר ממחלתם ולהימלט ממנה, מה הייתה התוצאה הסופית? האם הם לא היו סובלים וחשים דכדוך ביתר שאת, נוסף על מחלתם? לכן ככל שאנשים חשים שמחלתם סוגרת עליהם, כך עליהם להרבות בחיפוש האמת, ובחיפוש הדרך ליישם בפועל על מנת להיות בהתאמה עם כוונות האל. ככל שמחלתם של אנשים סוגרת עליהם, עליהם להרבות ולבוא לפני האל ולהכיר את שחיתותם ואת הדרישות הלא הגיוניות שלהם מן האל. התמסרותך האמיתית עומדת למבחן ככל שמחלתך סוגרת עליך. לפיכך, כאשר אתה חולה, יכולתך להמשיך להתמסר לתזמורי האל ולמרוד בתלונותיך ובדרישותיך הלא הגיוניות מעידה על כך שאתה אדם שחותר אל האמת ומתמסר לאל באמת ובתמים, שאתה נושא עדות, שנאמנותך והתמסרותך לאל הן אמיתיות ויכולות לעמוד בניסיון, וכן שנאמנותך והתמסרותך לאל אינן סתם סיסמאות ודוקטרינה. זה מה שאנשים מוכרחים ליישם בפועל כאשר הם חולים. מחלה פוקדת אותך על מנת לחשוף את כל דרישותיך הלא הגיוניות ואת הדמיונות והתפיסות הלא מציאותיים שלך ביחס לאל, וכן על מנת להעמיד בניסיון את אמונתך באל ואת התמסרותך לו. אם אתה עומד בניסיון ביחס לאותם דברים, אזי יש לך עדות אמיתית וכן ראיה אמיתית לאמונתך באל, לנאמנותך לאל, ולהתמסרותך לו. זהו רצון האל, ויציר בריאה מוכרח לאחוז בכך, ולהביא זאת לידי ביטוי. הדברים האלה חיוביים כולם, הלא כן? (אכן.) כל אלה הם דברים שאנשים מוכרחים לחתור אליהם. נוסף על כך, אם האל מאפשר לך לחלות, הוא יכול גם לקחת ממך את מחלתך בכל זמן ובכל מקום, הלא כן? (אכן.) האל יכול לקחת ממך את מחלתך בכל זמן ובכל מקום, ועל כן, הוא גם יכול לגרום למחלתך להישאר בקרבך ולא לעזוב אותך לעולם, הלא כן? (אכן.) ואם האל גורם לכך שאותה מחלה תישאר איתך לעולם, האם עדיין תוכל לבצע את חובתך? האם תוכל להמשיך להאמין באל? האין זה מבחן? (אכן.) אם אתה חולה ומתאושש כעבור מספר חודשים, אזי אמונתך באל, וכן נאמנותך והתמסרותך לו אינן עומדות בניסיון, ואין לך עדות. קל לסבול ממחלה במשך מספר חודשים, אך אם מחלתך נשארת איתך במשך שנתיים או שלוש, ולא חל שינוי באמונתך וברצונך להיות מסור ונאמן לאל, אלא הם הופכים אמיתיים יותר, האין זה מעיד על כך שצמחת בחיים? האם אינך קוצר את הפירות האלה? (כן.) אם כן, כאשר מחלה פוקדת מישהו אשר חותר אל האמת באמת ובתמים, הוא עובר וחווה על בשרו את שלל היתרונות הנגרמים ממחלתו. הוא לא מנסה נואשות להימלט ממחלתו או דואג מה יהיה הקץ אם מחלתו תימשך, אילו בעיות היא תגרום, האם היא תחמיר, או האם הוא ימות – דברים כאלה אינם מדאיגים אותו. לצד חוסר הדאגה מדברים כאלה, עולה בידו להיכנס בצורה חיובית, לאחוז באמונה אמיתית באל, ולהיות מסור ונאמן לו באמת ובתמים. כאשר הוא מיישם בפועל באופן זה, אט אט יש לו עדות, וגם זה מועיל מאוד להיווכחותו בחיים ולשינוי בצביונו, וכן בונה יסוד איתן לזכייתו בישועה. כמה זה נפלא! נוסף לכך, מחלה עשויה להיות חמורה או קלה, אך היא תמיד מזככת אנשים, בין אם היא חמורה או קלה. אנשים אינם מאבדים את אמונתם באל לאחר שמחלה כלשהי פוקדת אותם, הם מסורים ואינם מתלוננים, התנהגותם מקובלת בעיקרון, ועם תום המחלה, הם יכולים לקצור פירות וחשים מרוצים מאוד – זה מה שקורה כאשר מחלה רגילה פוקדת אנשים. מחלתם אינה נמשכת זמן רב והם מסוגלים לשאת זאת, ובעיקרון המחלה נמצאת בטווח הסבל שלהם. אולם מחלות מסוימות, על אף שמתאוששים מהן לזמן מה לאחר קבלת טיפול, שבות ומחמירות. זה קורה פעם אחר פעם, עד שלבסוף המחלה מחמירה עד כדי כך שכבר אי אפשר לטפל בה, וכל האמצעים הזמינים במסגרת הרפואה המודרנית הם חסרי תועלת. עד כמה חמורה המחלה? עד כדי כך שהאדם הסובל ממנה עלול למות בכל מקום ובכל זמן. על מה מצביע הדבר? הדבר מצביע על כך שחייו של אדם זה מוגבלים. אין זו עת שבה אדם זה אינו חולה והמוות רחוק ולא חשים בו כלל, אלא האדם חש שיום מותו קרב, ושהוא על ערש דווי. הימצאות על ערש דווי מבשרת על העת הקשה והמכריעה ביותר בחייו של אדם. אם כך, מה אתה עושה? אלה שחשים מצוקה, חרדה ודאגה חשים ללא הרף חרדה, מצוקה ודאגה ביחס למותם, עד שלבסוף מגיע הרגע הקשה ביותר בחייהם, והדבר אשר מעורר בהם תחושות חרדה, מצוקה ודאגה הופך סוף סוף לעובדה. ככל שגובר חששם מפני המוות, הוא מתקרב אליהם עוד ועוד, ואי רצונם להתמודד עמו מוקדם כל כך גובר, ועם זאת המוות מתקיף אותם בהפתעה ובאופן לא צפוי. מה הם עושים? האם הם מנסים להימלט מן המוות, לדחות אותו, להתנגד לו, להתלונן עליו, או שהם מנסים לעשות עסקה עם האל? איזו שיטה מבין אלה תצליח? אף לא אחת מהן, ואין טעם במצוקה ובחרדה שלהם. כאשר הם מגיעים אל רגע מותם, מהו הדבר העצוב מכל? פעם הם אהבו לאכול בשר חזיר צלוי, אך בשנים האחרונות הם לא הרבו באכילתו, סבלו רבות, וחייהם מתקרבים אל קצם. הם חושבים על בשר חזיר צלוי ורוצים לאכול אותו שוב, אך בריאותם אינה מאפשרת זאת, ואין הם יכולים לאכול אותו משום שהוא שומני מדי. הם אהבו להתייפייף ולהתלבש יפה. כעת הם מצויים על ערש דווי, ויכולים רק לבהות בארונם המלא בגדים יפים, ואינם יכולים ללבוש אף לא אחד מהם. כמה עצוב הוא המוות! המוות הוא הדבר המכאיב מכול, והמחשבה עליו גורמת להם לחוש שסכין מסתובבת בלבם ושחולשה תוקפת את כל העצמות בגופם. כאשר הם חושבים על המוות, הם חשים צער ורוצים לבכות ולהתייפח, והם אכן בוכים ומתייפחים, וכואב להם על שהם עומדים לפגוש במוות. הם חושבים, "מדוע אינני רוצה למות? מדוע המוות מפחיד אותי כל כך? קודם לכן, לפני שמחלתי הייתה חמורה כל כך, לא חשבתי שהמוות הוא מפחיד. הרי מי לא יפגוש במוות? מי לא מת? אם כך, אמות ודי! כשאני חושב על כך כעת, לא כל כך קל לומר זאת, וכשהמוות אכן מגיע, לא כל כך קל לפתור זאת. מדוע עצוב לי כל כך?" האם עצוב לכם כשאתם חושבים על המוות? כאשר אתם חושבים על המוות, עצוב לכם ואתם חשים כאב, ולבסוף מגיע הדבר אשר גורם לכם לחרדה ולדאגה הגדולות ביותר. על כן, ככל שאתם מרבים לחשוב כך, גוברות תחושות הפחד וחוסר האונים שלכם, ואתם סובלים יותר. לבכם אינו יודע נחמה, ואינכם רוצים למות. מי יכול לפתור את עניין המוות הזה? איש לא יכול, ואתה בהחלט לא יכול לפתור אותו בכוחות עצמך. אינך רוצה למות, אם כן מה תוכל לעשות? עליך למות בכל זאת, ואיש לא יכול לחמוק מן המוות. המוות מכניס אנשים למלכוד; בלבם, הם לא רוצים למות, אך המוות הוא הדבר היחיד שהם חושבים עליו, והאין זה מקרה של מוות בטרם הם מתים בפועל? האם הם באמת יכולים למות? מי מעז לקבוע בוודאות מתי הם ימותו או באיזו שנה? מי יכול לדעת את הדברים האלה? יש כאלה שאומרים, "גילו לי את העתיד ואני יודע את השנה, את החודש, ואת היום שבהם אמות, וכן כיצד אמות". האם אתה מעז לקבוע זאת בוודאות? (לא.) אינך יכול לדעת זאת בוודאות. אינך יודע מתי תמות – זה עניין משני. העניין המכריע הוא הגישה שתאמץ כשתימצא על ערש דווי כתוצאה ממחלתך. עליך להרהר בשאלה זו ולחשוב עליה. האם תתייצב אל מול המוות בגישה של התמסרות, או שמא תפגין כלפיו גישה של התנגדות, של דחייה ושל חוסר רצון? איזו גישה עליך לאמץ? (גישה של התמסרות.) לא משיגים התמסרות שכזו ומיישמים אותה בפועל מעצם אמירת הדבר. כיצד תוכל להשיג התמסרות כזו? איזו הבנה מוכרחה להיות לך בטרם תוכל להשיג התמסרות מרצון? זה לא פשוט, נכון? (לא.) אם כן, אמרו את אשר על לבכם. (לו הייתה פוקדת אותי מחלה חמורה, הייתי חושב שגם אם אכן אמות, הכול יקרה תחת ריבונות האל וסידורו. האדם מושחת בצורה כה עמוקה שאם יהיה עליי למות, יהיה זה על פי צדקתו של האל. העניין הוא לא שעליי לחיות בכל מחיר; בני האדם אינם כשירים לדרוש דבר כזה מן האל. מלבד זאת, כעת משאני מאמין באל, יקרה אשר יקרה, ראיתי את הנתיב הנכון בחיים והבנתי אמיתות כה רבות, כך שגם אם יהיה עליי למות בקרוב, הכול יהיה כדאי, לדעתי.) האם נכון לחשוב כך? האם הדבר מהווה תאוריה תומכת כלשהי? (כן.) מי עוד רוצה לדבר? (האל, אם ביום מן הימים אכן תפקוד אותי מחלה ואולי אמות, ממילא אין דרך להימנע מן המוות. הדבר נקבע מראש על ידי האל ומצוי תחת ריבונותו, ואין טעם בחששותיי או בדאגותיי, רבים ככל שיהיו. במעט הזמן שנותר לי עליי להתמקד בשאלה כיצד לבצע היטב את חובתי. גם אם אכן אמות, לא יהיו לי חרטות. טוב הרבה יותר להתמסר לאל ולסידוריו על ערש דווי, מאשר לחיות בפחד ובבעתה.) מה דעתך על הבנה זו? האין היא טובה מעט יותר? (כן.) נכון, כך עליך להתייחס אל עניין המוות. כולם בחיים האלה מוכרחים להתייצב אל מול המוות, דהיינו, כולם מוכרחים להתייצב אל מול המוות בסוף מסעם. אולם למוות תכונות רבות ושונות. אחת מהן היא, שבזמן אותו האל קבע מראש, משתשלים את משימתך, האל יעצור את חיי הבשר שלך, והם יבואו על סיומם, אך אין זה אומר שחייך הסתיימו. כאשר אדם נטול בשר, חייו מסתיימים – האם זה כך? (לא.) הצורה שבה יתקיימו חייך לאחר המוות תלויה ביחסך כלפי עבודת האל וכלפי דבריו כאשר היית בחיים – זה חשוב מאוד. הצורה אשר תתקיים בה לאחר המוות, או השאלה האם תתקיים או לא, תלויות בגישתך כלפי האל וכלפי האמת כאשר אתה בחיים. אם בעודך בחיים, אתה מפגין גישה של מרדנות והתנגדות כלפי האמת וכן סלידה ממנה כאשר אתה ניצב אל מול המוות או אל מול תחלואים שונים, אזי כשיגיע הרגע שבו חיי הבשר שלך יגיעו לסיומם, באיזה אופן תתקיים לאחר המוות? לבטח תתקיים באופן אחר כלשהו, וחייך לבטח לא ימשיכו. לעומת זאת, אם בעודך בחיים, כאשר יש מודעות בבשרך, אתה מפגין כלפי האמת וכלפי האל גישה של התמסרות ושל נאמנות ואתה אוחז באמונה אמיתית, אזי אף שחיי הבשר שלך יגיעו אל סיומם, חייך ימשיכו להתקיים בצורה שונה ובעולם אחר. זהו הסבר אחד למוות. יש לציין דבר נוסף, והוא שטבעו של המוות זהה לזה של עניינים אחרים. אנשים אינם יכולים לבחור בו בעצמם, קל וחומר שאין ביכולתו של רצון האדם לשנותו. המוות הוא בדיוק כמו כל מאורע חשוב אחר בחיים: כל כולו נקבע מראש על ידי הבורא ומצוי תחת ריבונותו. מי שמתחנן למות, לא בהכרח ימות; מי שמתחנן לחיות, לא בהכרח יחיה. הכול מצוי תחת ריבונות האל ונקבע מראש על ידו, ונתון לשינוי בידי סמכות האל, בידי צביונו הצודק, וכן בידי ריבונותו וסידוריו, ולהחלטתם. לפיכך, נניח שאתה נדבק במחלה רצינית, שעלולה להיות קטלנית, לא בהכרח תמות – מי מחליט האם תמות או לא? (האל.) האל מחליט. ומשום שהאל מחליט ובני אדם אינם יכולים להחליט דבר כזה, מדוע אנשים חשים חרדה ומצוקה? כך באשר לזהות הוריך, וכן לזמן ולמקום הולדתך – גם הדברים האלה אינם נתונים לבחירתך. הבחירה הנבונה ביותר בעניינים אלה היא להניח לדברים להתפתח באופן טבעי, להתמסר, ולא לבחור, לא להשקיע מחשבה או אנרגיה בעניין ולא לחוש חרדה, מצוקה ודאגה ביחס אליו. משום שאנשים אינם מסוגלים לבחור בעצמם, מטופש ולא נבון להשקיע בעניין אנרגיה ומחשבה רבות כל כך. כאשר אנשים ניצבים אל מול עניין המוות החשוב עד מאוד, אל להם לחוש מצוקה, לחשוש או להתיירא מפניו, אלא מה כן עליהם לעשות? עליהם להמתין, כן? (כן.) נכון? האם המתנה משמעה המתנה למוות? המתנה למוות כאשר מצויים על ערש דווי? האם זה נכון? (לא. אנשים צריכים להתייצב מולו באופן חיובי ולהתמסר.) נכון, אין פירוש הדבר המתנה למוות. אל תהיה מבועת מפני המוות, ואל תשקיע את כל האנרגיה שלך במחשבה על מוות. אל לך תחשוב לאורך כל היום, "האם אמות? מתי אמות? מה אעשה לאחר שאמות?" פשוט אל תחשוב על כך. יש כאלה שאומרים, "למה שלא אחשוב על כך? למה שלא אחשוב על כך כשאני עומד למות?" משום שלא ידוע האם תמות או לא, וכן האם האל ירשה לך למות או לא – הדברים האלה אינם ידועים. בפרט, לא ידוע מתי תמות, היכן תמות, באיזו שעה תמות, או מה תהיה התחושה בגופך כאשר תמות. עצם כך שאתה מאמץ את מוחך במחשבה ובהרהורים על אותם דברים שאינך יודע, ושהם מעוררים בך חרדה ודאגה, הופך אותך לטיפש, הלא כן? משום שזה הופך אותך לטיפש, אל לך לאמץ את מוחך ביחס לדברים האלה.

אין זה משנה עם איזה עניין אנשים מתמודדים, עליהם תמיד לנקוט כלפיו גישה פעילה וחיובית, וזה נכון אף יותר כשמדובר במוות. אחיזה בגישה פעילה וחיובית אין משמעה לזרום עם המוות, להמתין למוות, או לחתור אל המוות באופן חיובי ופעיל. אם הכוונה איננה לחתור אל המוות, לזרום עם המוות, או להמתין למוות, אז למה הכוונה? (להתמסר.) התמסרות היא סוג של גישה כלפי המוות, ודרך ההתמודדות הטובה ביותר עמו היא להרפות ממנו ולא לחשוב עליו. יש כאלה שאומרים, "למה לא לחשוב עליו? אם לא אחשוב עליו היטב, האם אצליח להתגבר עליו? אם לא אחשוב עליו היטב, האם אצליח להרפות ממנו?" כן, אתה תצליח. ומדוע? אמור לי, כשהוריך הביאו אותך לעולם, האם היה זה הרעיון שלך להיוולד? המראה שלך, הגיל שלך, התעשייה שאתה עובד בה, עצם כך שאתה יושב כאן כעת, ואיך שאתה מרגיש ברגע זה – גרמת לכל זה לקרות בכוח המחשבה? לא גרמת לכל זה לקרות בכוח המחשבה, הכול קרה עם חלוף הימים והחודשים ודרך כך שחיית חיים רגילים מיום ליום, כשיום רודף יום, עד שהגעת אל המקום שאתה נמצא בו כעת, וזה טבעי מאוד. המוות הוא בדיוק אותו הדבר. מבלי שאתה מודע לכך, אתה צומח והופך לאדם בוגר, למבוגר, לקשיש, ומגיע אל שנותיך האחרונות, ואז מגיע המוות – אל תחשוב על זה. אינך יכול להימנע מהדברים שאינך חושב עליהם בכך שלא תחשוב עליהם, והם אף לא יקדימו מעצם כך שתחשוב עליהם; לרצונו של אדם אין הכוח לשנותם, הלא כן? אל תחשוב עליהם. כשאני אומר "אל תחשוב עליהם", למה כוונתי? אם הדבר הזה באמת עומד לקרות בעתיד הקרוב, אם תחשוב עליו ללא הרף, תחוש שמופעל עליך לחץ בלתי נראה. הלחץ הזה יגרום לך לחשוש מהחיים ומלחיות, תהיה נטול גישה פעילה וחיובית, ובמקומה תחוש מדוכא אף יותר. משום שאדם הניצב אל מול המוות אינו מתעניין בדבר ואין לו גישה חיובית כלפי דבר, הוא חש מדוכא ותו לא. הוא עומד למות, הכול נגמר, כבר אין שום משמעות בחתירה אל כל דבר או בעשיית כל דבר, כבר אין לו תוכניות לעתיד או מוטיבציה, וכל מעשה שלו הוא הכנה לקראת המוות והתקדמות אל עבר המוות, ואם כן איזו משמעות יש לכל מעשה שלו? על כן, כל מעשה שלו מכיל היבטים וטבע של שליליות ושל מוות. אם כן, האם אתה יכול לא לחשוב על המוות? האם קל להשיג זאת? אם העניין הוא פשוט תוצר של ההנמקה והדמיון המנטליים שלך, אזי אתה מבהיל את עצמך לשווא, אתה מפחיד את עצמך, וזה פשוט לא עומד לקרות בעתיד הקרוב, אז לשם מה אתה חושב על כך? זה הופך את המחשבה על המוות למיותרת אף יותר. מה שאמור לקרות יקרה תמיד; מה שלא אמור לקרות לא יקרה ולא משנה כיצד תחשוב על כך. אין טעם לחשוש מכך, ואף לא לדאוג מכך. אי אפשר להימנע מן המוות על ידי כך שדואגים מפניו, והוא לא יחלוף על פניך רק משום שאתה חושש מפניו. לפיכך, היבט אחד הוא שעליך להרפות מעניין המוות בעומק לבך ולא לייחס לו חשיבות; עליך להפקיד אותו בידי האל, כאילו למוות אין שום קשר אליך. זהו משהו שהאל מסדר, ולכן אפשר לאל לסדר אותו – או-אז הוא נעשה פשוט, הלא כן? היבט נוסף הוא שעליך לאחוז בגישה פעילה וחיובית כלפי המוות. אמרו לי, מי מבין מיליארדי האנשים ברחבי העולם מבורך עד כדי כך שהוא מאזין לדברים רבים כל כך מן האל, ומבין אמיתות חיים רבות כל כך, וכן תעלומות כה רבות? מי מביניהם יכול לקבל באופן אישי את הדרכת האל, את אספקתו, את דאגתו ואת הגנתו? מי מבורך עד כדי כך? מתי מעט. על כן, עצם כך שאתם המעטים מסוגלים לחיות היום בבית האל, לקבל את ישועתו ואת אספקתו, הופך את הכול לכדאי, גם אם נגזר עליכם למות ברגע זה. אתם מבורכים עד מאוד, הלא כן? (אכן.) כאשר בוחנים זאת מנקודת מבט כזאת, המוות לא צריך לעורר באנשים פחד משתק, ואין הוא צריך להגביל אותם. אמנם לא נהנית מן התהילה ומהעושר של העולם, אך קיבלת את רחמי הבורא והאזנת לרבים מדבריו של האל – האין זה אושר? (אכן.) אין זה משנה כמה שנים אתה חי בחיים האלה, הכול כדאי ואין בך חרטות, משום שביצעת באופן מתמיד את חובתך בבית האל, והבנת את האמת, את תעלומות החיים, ואת הנתיב והמטרות שעליך לחתור אליהם בחיים – זכית בכל כך הרבה! חיית חיים כדאיים! גם אם אינך מסוגל להסביר זאת בבירור, אתה מסוגל ליישם בפועל מספר אמיתות ולאחוז במציאות מסוימת, והדבר מעיד על כך שזכית באספקת חיים מסוימת והבנת מספר אמיתות מעבודת האל. זכית בכל כך הרבה – שפע של ממש – וזוהי ברכה גדולה עד מאוד! משחר ההיסטוריה האנושית, לאורך העידנים כולם, איש מעולם לא נהנה מברכה זו, אך אתם נהנים ממנה. האם כעת אתם נכונים למות? עם נכונות שכזו, גישתכם כלפי המוות תהיה מסורה באמת ובתמים, הלא כן? (אכן.) היבט אחד הוא שאנשים מוכרחים לאחוז בהבנה אמיתית, עליהם לשתף פעולה באופן חיובי ופעיל, ולהתמסר באמת ובתמים, ועליהם לנקוט את הגישה הנכונה כלפי המוות. כך פוחתות משמעותית תחושות המצוקה, החרדה והדאגה של בני האדם מפני המוות, הלא כן? (אכן.) הן פוחתות משמעותית. יש כאלה שאומרים, "זה עתה סיימתי להאזין לשיתוף הזה, אך אינני מרגיש שאותן התחושות פחתו במידה רבה. אולי זה לוקח זמן. אנשים מבוגרים וחולים בפרט הם אלה שמרבים לחשוב על המוות". אנשים מכירים את הקשיים האישיים שלהם. ישנם אנשים, שכאשר הם חולים במשך זמן רב, הם מסכמים זאת וסבורים, "אני מאמין באל כבר שנים רבות, ואנשים שסבלו מאותה המחלה שלי כבר מתו מזמן. לו היו מתגלמים מחדש, ייתכן והם כבר היו בשנות העשרים או השלושים לחייהם. חייתי שנים כה רבות הודות לחסד האל, שניתן לי באופן חופשי. אלמלא האמנתי באל, כבר הייתי מת מזמן. כשהלכתי לבדיקה בבית החולים, הרופאים נבהלו. אילו יתרון וברכה עצומים יש לי! לו מתתי לפני עשרים שנים, לא הייתי מאזין לאמיתות ולדרשות הללו, ולא הייתי מבין אותן; לו הייתי מת כך, לא הייתי זוכה בדבר. גם לו הייתי חי חיים ארוכים, היו אלה חיים ריקים ומבוזבזים. כעת, חייתי שנים נוספות רבות כל כך, וזכיתי בחסד כה גדול. במשך כל השנים האלה לא חשבתי על המוות, ואינני ירא מפניו". אם אנשים יחששו תמיד מפני המוות, הם יחשבו תמיד על כל השאלות הקשורות בו. אם אנשים אינם פוחדים למות ואינם מבועתים מפני המוות, הדבר מעיד על כך שהם סבלו די והותר, וכבר אינם מבועתים מפני המוות. יש כאלה שאומרים, "אם מישהו אינו מבועת מפני המוות, האם פירוש הדבר שהוא מחפש את המוות?" לא, זה לא נכון. חיפוש המוות הוא סוג של גישה שלילית וחמקנית, ולעומת זאת מה שאמרתי קודם לכן לגבי היעדר המחשבה על המוות הוא גישה אובייקטיבית וחיובית; דהיינו, להתייחס אל המוות באדישות, לא לייחס לו חשיבות רבה כל כך, לא לחשוב עליו כעל מאורע כה מצער ומעורר חרדה; להפסיק לדאוג לגביו, להפסיק להיות טרודים ממנו, לא להיות כבולים על ידי המוות ולהשאיר אותו הרחק מאחור – אנשים שיכולים לעשות זאת ניחנים במידה מסוימת בידע ובחוויה אישיים של המוות. אדם שמחלה ומוות תמיד כובלים ומגבילים אותו, והוא תמיד שוקע ברגשות השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה, ואינו מסוגל לבצע את חובתו בצורה רגילה או לחיות בצורה רגילה, מוכרח להאזין ליותר עדויות חווייתיות בנושא המוות, להבין כיצד חווים אותו אלה אשר מסוגלים להתייחס אליו באדישות, ולהבין את המוות בחווייתם, ואז יעלה בידו לזכות בדבר מה יקר ערך.

המוות הוא לא בעיה שקל לפתור אותה, והוא הקושי הגדול ביותר של האדם. אם מישהו יאמר לך, "צביונותיך המושחתים כה עמוקים, וגם אנושיותך אינה טובה. אם לא תחתור אל האמת בכנות ותרבה במעשים רעים בעתיד, אתה תגיע לגיהינום ותיענש!" אולי תהיה נסער זמן מה לאחר מכן. אולי תהרהר בכך, והרגשתך תשתפר מאוד לאחר שנת לילה, ואז תחוש נסער פחות. אולם אם פוקדת אותך מחלה קטלנית, ולא נשאר לך זמן רב לחיות, אזי אין זה משהו ששנת לילה יכולה לפתור, ואי אפשר להרפות ממנו כל כך בקלות. אתה נדרש להתמודד עם העניין הזה במשך זמן מה. אלה שחותרים אל האמת בכנות יכולים להשאיר את העניין מאחוריהם, לחפש את האמת בכל דבר, ולהשתמש בה על מנת לפתור אותו – ביכולתם לפתור כל בעיה. אך אם אנשים ישתמשו בדרכי האדם, בסופו של דבר המוות יעורר בהם רק תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה ללא הרף. כאשר אי אפשר לפתור דברים, הם נוקטים באמצעי קיצון על מנת לפתור אותם. יש כאלה שנוקטים בגישה מדוכאת ושלילית, ואומרים, "אם כך, פשוט אמות. מי פוחד מהמוות? לאחר המוות אתגלם מחדש ואחיה שוב!" האם ביכולתך לאמת זאת? אתה סתם מחפש מילות נחמה, וזה לא פותר את הבעיה. ידי הבורא שולטות וחולשות על כל הדברים ועל הכול, בין אם נראים או בלתי נראים, חומריים או לא חומריים. איש לא יכול לשלוט בגורלו-שלו והגישה היחידה שאדם מוכרח לאחוז בה ביחס למחלה או למוות היא זו של הבנה, קבלה והתמסרות; אל לאנשים להסתמך על הדמיונות ועל התפיסות שלהם, אל להם לחפש דרך מילוט מאותם דברים, ועוד יותר מכך אל להם לדחות אותם או להתנגד להם. אם אתה מנסה בעיוורון לפתור את ענייני המחלה והמוות באמצעות שיטות משלך, אזי ככל שתחיה זמן רב יותר סבלך יגבר, תהפוך מדוכא יותר, ותחוש לכוד יותר. בסופו של דבר, עדיין יהיה עליך ללכת בנתיב המוות, וקצך באמת יהיה שווה ערך למותך – אתה אכן תמות. אם אתה יכול לחפש את האמת באופן פעיל, ואם, בהקשר להבנת המחלה שהאל סידר עבורך או בעת התמודדות עם המוות, אתה מסוגל לחפש את האמת, את תזמורי הבורא, את ריבונותו ואת סידוריו ביחס למאורע חשוב שכזה, ולהשיג התמסרות אמיתית באופן חיובי ופעיל, אזי הדבר עולה בקנה אחד עם כוונות האל. אם אתה מסתמך על הכוח ועל השיטות של האדם בהתמודדותך עם אותם דברים, ואתה מתאמץ עד מאוד לפתור אותם או לחמוק מהם, אזי גם אם לא תמות ותצליח לחמוק מקושי המוות באופן זמני, משום שאין בך הבנה, קבלה והתמסרות אמיתיות כלפי האל וכלפי האמת, מה שגורם לכך שאין לך עדות בעניין זה, התוצאה הסופית תהיה שכאשר עניין זה שוב יקרה על דרכך, הוא עדיין יהיה בגדר מבחן משמעותי בעבורך. עדיין תהיה לך האפשרות לבגוד באל ולמעוד, ואין ספק כי יהיה זה מסוכן בעבורך. לכן, אם אתה באמת ניצב כעת אל מול מחלה או מוות, הרשה לי לומר לך, כי מוטב שתנצל את המצב המעשי הזה כעת על מנת לחפש את האמת ולפתור את העניין מהשורש, מאשר שתמתין שהמוות באמת יגיע, וכתוצאה מכך תיתפס לא מוכן ותחוש אבוד, מבולבל וחסר אונים, מה שיגרום לך לעשות דברים שתתחרט עליהם עד אחרון ימיך. אם תעשה דברים שתתחרט עליהם והם יגרמו לך להכות על חטא, הדבר עלול להוביל לאובדנך. על כן, לא משנה מה העניין, כניסתך מוכרחה להתחיל תמיד בהבנה שעליך לאחוז בה ביחס אליו ובאמיתות שעליך להבין. אם דברים כמו מחלה מעוררים בך ללא הרף תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה ואתה חי כאשר רגשות שליליים מעין אלה עוטפים אותך, עליך להתחיל לחפש את האמת כעת ולפתור את הבעיות האלה בהקדם האפשרי.

טבעם של רגשות שליליים כגון מצוקה, חרדה ודאגה זהה לזה של סוגים אחרים של רגשות שליליים. באנשים מתעוררים סוגים שונים של רגשות שליליים משום שאינם מבינים את האמת וחיים כשהם כבולים על ידי שלל צביונותיהם השטניים המושחתים, או תחת הטרדתן והשפעתן של מחשבות שטניות שונות. הרגשות השליליים האלה גורמים לכך שאנשים חיים בהתמדה עם שלל מחשבות ודעות שגויות, וכן לכך ששלל מחשבות ודעות שגויות שולטות בהם ללא הרף, מה שמשפיע על חתירתם אל האמת וחוסם אותה. מובן שאותם רגשות שליליים של מצוקה, חרדה ודאגה משבשים את חייהם של אנשים, מנהלים את חייהם, משפיעים על חתירתם אל האמת, ומונעים מהם לחתור אל האמת. לפיכך, אותם רגשות שליליים הם אמנם רגשות במובן פשוט, אך אסור להמעיט בערך תפקידם; השפעתם על אנשים והשלכותיהם על חתירתם של אנשים ועל הנתיב שהם הולכים בו הן מסוכנות. מכל מקום, כאשר רגשות שליליים שונים מרבים לצוף אצל אדם ומפריעים לו, עליו לגלות ולנתח מיד מדוע אותם רגשות שליליים מרבים להופיע, ומדוע הוא מרבה להתרגז בגללם. כמו כן, בסביבה מיוחדת מסוימת, אותם רגשות שליליים עלולים להרגיז את האדם הזה ללא הרף ולהפריע מאוד לחתירתו אל האמת – אנשים מוכרחים להבין את הדברים האלה. ברגע שהם מבינים זאת, הדבר הבא שעליהם לעשות הוא לחשוב כיצד לחפש ולהבין את האמת בעניין זה, לשאוף לכך שאותן מחשבות ודעות שגויות יפסיקו להרגיז אותם ולהשפיע עליהם, ולהחליפן בעקרונות-האמת אותם למדו מן האל. ברגע שהם מבינים את עקרונות-האמת, הצעד הבא הוא ליישמם בפועל בהתאמה עם עקרונות-האמת אותם למדו מן האל. בעודם עושים זאת, כל הרגשות השליליים שלהם יופיעו בהדרגה על מנת להפריע להם, אך הם יפתרו אותם וימרדו בהם בהדרגה בזה אחר זה, עד שמבלי משים, הם ישאירו מאחוריהם את כל אותם רגשות שליליים. אם כן, על מה מסתמך פתרון הרגשות השליליים השונים? הוא מסתמך על כך שאנשים יבינו וינתחו אותם, על כך שאנשים יקבלו את האמת, ויותר מכך, הוא מסתמך על כך שאנשים יחתרו אל האמת ויישמו אותה בפועל. האין זה כך? (אכן.) כאשר אנשים חותרים אל האמת ומיישמים אותה בפועל בהדרגה, הם פותרים בהדרגה את כל הרגשות השליליים השונים שלהם, ומרפים מהם. אם כן, כשאתם בוחנים זאת כעת, ממה לדעתכם קל יותר להרפות ומה קל יותר לפתור, את אותם רגשות שליליים שונים, או צביונות מושחתים? (קל יותר לפתור רגשות שליליים.) אתם סבורים שקל יותר לפתור רגשות שליליים? זה משתנה מאדם לאדם. זה לא שהאחד קל או קשה יותר מהאחר, זה פשוט תלוי באדם. מכל מקום, כאשר התחלנו לשתף על ויתור על רגשות שליליים, הוספנו תוכן לחתירתם של אנשים אל שינוי בצביון, והוא ויתור על הרגשות השליליים השונים. ויתור על רגשות שליליים מתבצע בעיקר על מנת לפתור מחשבות ודעות שגויות, בעוד שפתרון צביונותיו המושחתים של אדם דורש הבנה של מהותם של צביונות מושחתים. אמרו לי, מה קל יותר, פתרון רגשות שליליים או פתרון צביונות מושחתים? למעשה, לא קל לפתור אף אחת מן הבעיות. אם אתה נחוש באמת ובתמים ומסוגל לחפש את האמת, אזי כל בעיה שתנסה לפתור לא תהיה בגדר בעיה כלל וכלל. אולם אם אינך חותר אל האמת ואינך מסוגל לחוש בחומרת שתי הבעיות הללו, אזי לא משנה אילו מהשתיים תנסה לפתור, זה יהיה לא קל. באשר לדברים השליליים והמזיקים הללו, עליך לקבל את האמת, ליישמה בפועל ולהתמסר לה על מנת לפתור אותם, ולהחליף אותם בדברים חיוביים. זה תמיד התהליך, ובמסגרתו אנשים תמיד נדרשים למרוד בדברים שליליים, ולקבל דברים חיוביים ופעילים, וכן דברים שעולים בקנה אחד עם האמת. היבט אחד הוא לעבוד על מחשבותיך ועל דעותיך, והיבט אחר הוא לעבוד על צביונותיך; היבט אחד הוא לפתור את מחשבותיך ואת דעותיך, והיבט אחר הוא לפתור את צביונותיך המושחתים. מובן שלעתים שני הדברים האלה מופיעים יחדיו וקשורים זה בזה. מכל מקום, כאשר אנשים חותרים אל האמת, מוטב שיישמו בפועל ויתור על רגשות שליליים. טוב, הבה נסיים כאן את השיתוף של היום.

29 באוקטובר, 2022