כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של רוח האל, הנימה שלו מכוונת לאנושות כולה. כשאלוהים אומר את דברו מנקודת מבט אנושית, הנימה שלו מכוונת לכל חסידי מנהיגותה של רוח האל. כשאלוהים אומר את דברו בגוף שלישי (מה שבני האדם מכנים נקודת מבט של משקיף), הוא מראה את דברו לבני האדם באופן ישיר, כדי שהם יראו אותו כפרשן, ונדמה שבוקע מדבריו שפע של דברים שהאדם אינו יודע אותם ואינו יכול לרדת לעומקם. האין זה כך? כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של רוח האל, הדבר מדהים את כל האנושות. "אהבתו של האדם כלפיי דלה מדי ואמונתו בי מועטה ומעוררת רחמים. אלמלא כיוונתי את עיקר דבריי לחולשותיו של האדם, הוא היה מתרברב ומגזים, מדבר גבוהה-גבוהה וממציא תיאוריות מנופחות, כאילו הוא יודע-כול וידען מופלג בעניינים ארציים". לא זו בלבד שהמילים האלו חושפות את האנושות כפי שהיא באמת ואת המקום שאלוהים תופס בלבם של בני האדם, אלא שהן גם מגלות במערומיהם את כל חיי האנושות. כל אדם סבור שהוא יוצא מן הכלל, אך אינו יודע אפילו שיש מילה שנקראת "אלוהים", ולכן הוא ממציא תיאוריות מנופחות. עם זאת, "המצאת תאוריות מנופחות" איננה "דיבור", כפי שבני האדם מבינים אותו. תחת זאת, פירוש הדבר שהשטן השחית את האנושות. כל דבר שבני האדם עושים, כל פעולה שהם נוקטים, ממרים את פיו של אלוהים ומתנגדים לו באופן ישיר, ועצם המהות של מעשי האדם נובעת מהשטן, מנוגדת לאלוהים, מיועדת להשגת עצמאות וסותרת את רצונו של אלוהים. זו הסיבה לכך שאלוהים אומר שכל בני האדם ממציאים תאוריות מנופחות. מדוע אלוהים אומר שעיקר דבריו מכוונים אל חולשותיו של האדם? משום שבהתאם לכוונתו של אלוהים, אלמלא הוא גילה את הדברים הנסתרים בנבכי לבו של האדם, אזי איש לא היה נשמע לו. לכן, בני האדם לא היו מבינים את עצמם ולא היו יראים את אלוהים. כלומר, אם כוונותיו של האדם לא ייחשפו במערומיהן, האדם יעז לעשות הכול, אולי אפילו יקלל ישירות את השמיים או את אלוהים. אלה חולשותיו של האדם. לכן אלוהים אומר את הדברים הבאים: "אני תר את כל קצות התבל בחיפוש תמידי אחר בני אדם התואמים את כוונתי והמתאימים לשימוש שלי" אמירה זו, יחד עם מה שנאמר בהמשך אודות צליל ההצדעה למלכות המצלצל באופן רשמי, מוכיחה שרוח האל מבצעת עבודה חדשה על פני האדמה. העניין הוא שעיניהם הפיסיות של בני האנוש אינן מסוגלות לראות זאת. מכיוון שנאמר שרוח האל נמצאת על פני האדמה ועושה עבודה חדשה, גם כל התבל עוברת שינוי עצום: בניו של האל ובני עמו מתחילים לקבל את עדותו של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם, אבל יותר מכך, במידה כזו או אחרת, כל דת, כל זרם, כל אורח חיים וכל מקום מקבלים זאת גם כן. זו תנועה אדירה של היקום במישור הרוחני. היא מטלטלת את העולם הדתי כולו עד יסודותיו, וזה חלק מההתייחסות ל"רעידת האדמה" שהוזכרה בעבר. לאחר מכן, המלאכים מתחילים את עבודתם הרשמית ובני ישראל חוזרים למולדתם, ואינם נודדים עוד לעולם, וכל בני האדם הנכללים בכך מקבלים עליהם רעייה. בניגוד לכך, המצרים מתחילים להתנתק מטווח הישועה שלי, כלומר הם מקבלים את הייסורים שלי (אך זה לא התחיל עדיין באופן רשמי). לכן, במהלך השינויים האדירים המקבילים האלה בעולם, גם צליל ההצדעה של המלכות מצלצל באופן רשמי. בני האדם קוראים לזמן הזה, "הזמן שבו רוח האל המחוזקת פי שבעה מתחילה לעבוד". בכל פעם שאלוהים עושה את עבודת השחזור, בשלבים האלה (או בתקופות המעבר האלו), איש אינו מסוגל לחוש בעבודתה של רוח הקודש. לפיכך, דבריו של אלוהים ש"כשהאדם מאבד תקווה" נשמעים נכונים. יתר על כן, בכל אחד משלבי המעבר האלה, כשהאנושות מאבדת תקווה או כשהיא חשה שהזרם הזה שגוי, אלוהים מתחיל מחדש ונוקט בצעד הבא של עבודתו. מהבריאה ועד ימינו, אלוהים שחזר את עבודתו ושינה את שיטותיה באופן כזה. על אף שמרבית האנשים יכולים, במידה זו או אחרת, לתפוס היבטים מסוימים של עבודה זו, בסופו של דבר, הם בכל זאת נשטפים בזרם מים, משום ששיעור קומתם דל מדי. הם אינם מסוגלים לתפוס את שלבי עבודתו של אלוהים, ולכן הם מסולקים. עם זאת, זו גם הדרך שבה אלוהים מטהר את בני האדם, וזה השיפוט של אלוהים את התפיסות המיושנות של האנושות. ככל שיש לבני האדם יסודות רבים יותר, כך יש להם תפיסות דתיות רבות יותר בנוגע לאלוהים, שקשה להם להניחן בצד. הם דבקים תמיד בדברים ישנים ומתקשים לקבל אור חדש. מצד שני, על מנת לעמוד, האדם זקוק ליסוד כלשהו, אך רוב בני האדם מתקשים עדיין להניח בצד את התפיסות שלהם. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בתפיסותיהם לגבי התגלמותו של אלוהים כבשר ודם כיום, נקודה שניתן לראותה בבירור.

בדברים היום, אלוהים דיבר הרבה על חזיונות, ואין צורך להרחיב על כך. אלוהים מדבר בעיקר על האופן שבו בניית הכנסייה מניחה את היסוד לבניית המלכות. באופן יותר ספציפי, בתקופה של בניית הכנסייה, המטרה העיקרית הייתה לשכנע את בני האדם הן בלב והן במילים, למרות שלא הכירו את אלוהים בהתגלמותו במו עיניהם. על אף שהייתה אמונה בלבם, הם לא הכירו את אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם, משום שבשלב ההוא, אי אפשר היה להבדיל בינו לבין אדם אחר. בעידן המלכות, כולם חייבים להראות שהם משוכנעים בלבם, בדבריהם ובעיניהם. די בכך כדי להראות שכדי שכולם יראו שהם משוכנעים בלבם, בדבריהם ובעיניהם, יש להתיר להם להכיר במו עיניהם הפיסיות את האל שחי כבשר ודם – לא בכפייה, לא באמונה ארעית, אלא בידיעה שמגיעה משכנוע פנימי בפה ובלב. לפיכך, בשלב הבנייה הזה, אין לחימה ואין הריגה. תחת זאת, בני האדם יובלו אל הנאורות באמצעות דברי האל, וכך הם יוכלו לעסוק בחיפוש ובחקר כדי שבסופו של דבר יכירו את אלוהים בהתגלמותו. לכן, שלב העבודה הזה קל הרבה יותר לאלוהים, משום שהוא מניח לטבע לעשות את שלו ואינו פועל במנוגד לאנושות. בסופו של דבר, הוא יוביל את האדם באופן טבעי להכיר את אלוהים, אז אל תדאגו או תחרדו. כשאלוהים אמר, "מצב הקרב של המישור הרוחני מתברר ישירות בקרב כל בני עמי", כוונתו הייתה שכאשר בני האדם עולים על דרך הישר ומתחילים להכיר את אלוהים, לא זו בלבד שהשטן מפתה כל אחד ואחד מבפנים, אלא שהשטן עשוי לפתות אותם גם בכנסייה עצמה. עם זאת, זה הנתיב שעל כולם ללכת בו, ואיש אינו צריך לדאוג. הפיתוי של השטן עשוי ללבוש כמה פנים. ייתכן שמישהו יזניח את דברי האל או ייטוש אותם, וייתכן שיאמר דברים שליליים כדי לערער את החיוביות של בני אדם אחרים. עם זאת, בדרך כלל, האדם הזה לא יגרור אליו אחרים. קשה להבחין בכך. הסיבה העיקרית לכך היא זו: אדם כזה עשוי עדיין להיות פרואקטיבי בהשתתפותו בפגישות, אך החזיונות אינם ברורים לו. אם הכנסייה לא תתגונן מפניו, השליליות שלו עלולה לסחוף את הכנסייה כולה להגיב בקרירות לאלוהים, ובכך לא לשים לב לדברי האל – ופירוש הדבר הוא נפילה היישר לפיתוי של השטן. ייתכן שאדם כזה לא ימרוד באלוהים ישירות, אך משום שהוא אינו מסוגל לרדת לעומקם של דברי האל ואינו מכיר את אלוהים, הוא עשוי להרחיק לכת ולהתלונן או לנטור טינה בלבו. הוא עשוי לומר שאלוהים נטש אותו, ולכן הוא אינו מסוגל לקבל נאורות והארה. הוא עשוי לרצות לעזוב, אך הוא יחשוש במקצת, והוא עשוי לומר שעבודתו של אלוהים אינה מגיעה מאלוהים אלא שזו עבודתן של רוחות רעות.

מדוע אלוהים מזכיר את פטרוס לעתים קרובות כל כך? ומדוע הוא אומר שאפילו איוב לא השתווה לו? אמירה כזו לא רק מפנה את תשומת הלב של בני האדם למעשיו של פטרוס, אלא שהיא גם גורמת להם לדחוק הצדה את כל הדוגמאות שיש בלבם, מאחר שאפילו הדוגמה של איוב – שהייתה לו האמונה האדירה ביותר – אינה תקפה. רק כך ניתן להשיג תוצאה טובה יותר, שבה בני האדם מסוגלים להשליך הצדה את הכול במאמץ לחקות את פטרוס, ובכך להתקדם צעד אחד בהיכרותם את אלוהים. אלוהים מראה לבני האדם את נתיב הנוהג שפטרוס הלך בו כדי להכיר את אלוהים, והמטרה בכך היא לתת לבני האדם נקודת התייחסות. לאחר מכן, אלוהים חוזה את אחת הדרכים שהשטן יפתה את בני האדם, כשהוא אומר, "אבל אם אתה קר ומנוכר לדבריי, אין ספק שאתה מתנגד לי. זו עובדה". במילים אלו, אלוהים חוזה את המזימות הערמומיות שהשטן ינסה להשתמש בהן. הן משמשות כאזהרה. אין זה אפשרי שהכול יהיו אדישים לדברי האל, ובכל זאת, בני אדם אחדים יילכדו בפיתוי זה. לכן, לסיום, אלוהים חוזר ומדגיש, "אם לא תכירו את דבריי, אם לא תקבלו אותם ואם לא תנהיגו אותם, אזי באופן בלתי נמנע תהיו מושא הייסור שלי! אין ספק שתהפכו לקורבנות של השטן!" זו עצתו של אלוהים לאנושות, אך בסופו של דבר, כפי שאלוהים חזה, חלק מבני האדם ייפלו קורבן לשטן.