הדבר מופיע בבשר

תוכן

פירושים לאמירה השלושים

ייתכן שיש לבני אדם מסוימים תובנות לגבי דברי האל, אך איש מהם לא בוטח ברגשותיו. הם מפחדים עד מאוד ללקות בשליליות. לכן, הם תמיד עברו הלוך ושוב בין שמחה וצער. אפשר לומר שחייהם של כל בני האדם מלאים ביגון. מעבר לכך, יש זיכוך בחיי היום-יום של בני האדם, אך אני יכול לומר שאף אחד לא זוכה בשחרור רוחו מדי יום, ונדמה ששלושה הרים עצומים לוחצים על ראשי בני האדם. חייו של אף אדם לא שמחים ומאושרים כל הזמן – אפילו כשהם שמחים במקצת, הם בסך הכל עושים זאת כדי להחזיק פסון. בלבם, בני האדם תמיד מרגישים שמשהו לא נשלם. לפיכך, הם לא איתנים בלבם. בחיים, דברים מרגישים ריקים ולא הוגנים, ובכל הנוגע לאמונה באלוהים, בני האדם עסוקים וקצרים בזמן, או שאין להם זמן לאכול ולשתות את דברי האל, או שהם לא מסוגלים לאכול ולשתות את דברי האל. אך אחד מהם לא שליו, צלול ואיתן בלבו. נדמה שהם תמיד חיו תחת שמיים מעוננים, ושהם חיים במרחב ללא חמצן, וזה הוביל לבלבול בחייהם. אלוהים תמיד מדבר ישירות אל חולשותיהם של בני האדם, ותמיד מכה בנקודת התורפה שלהם – האם לא ראיתם בבירור את הנימה שבה הוא דיבר לכל אורך דבריו? אלוהים מעולם לא נתן לבני האדם הזדמנות להכות על חטא, והוא גורם לכל בני האדם לחיות על "הירח" ללא חמצן. מהראשית ועד היום, פני השטח של דברי האל נחשף לאופיו של האדם, אך איש לא ראה בבירור את מהות הדברים האלה. נדמה שבזכות חשיפת מהותו של האדם, בני האדם הכירו את עצמם ולכך הכירו את אלוהים, אך זה לא הנתיב המהותי. הנימה והעומק הרב של דברי האל מוכיחים הבדל ניכר בין אלוהים והאדם. בתחושותיהם, זה גורם לבני האדם לסברה הלא מודעת שלא ניתן להגיע אל אלוהים או לגשת אליו. אלוהים חושף את הכל בגלוי, ונדמה שאיש לא מסוגל להשיב את הקשר בין אלוהים והאדם אל קדמותו. לא קשה לראות שהכוונה מאחורי כל אמירותיו של אלוהים היא להשתמש בדברים כדי להפיל את כל בני האדם ארצה, ובכך להשלים את עבודתו. זה שלב בעבודתו של אלוהים. ואולם זה לא מה שבני האדם חושבים בדעתם. הם סבורים שעבודתו של אלוהים מתקרבת לשיאה, שהיא מתקרבת להשפעה המורגשת ביותר כדי לכבוש את התנין הגדול האדום כאש, כלומר לגרום לכנסיות לשגשג ולגרום לכך שאיש לא ישגה בתפיסות לגבי אלוהים בהתגלמותו, או שכל בני האדם יכירו את אלוהים. אולם בואו נקרא את מה שאלוהים אומר: "בדעתם של בני האדם, אלוהים הוא אלוהים, ולא קל לבוא איתו במגע, ואילו האדם הוא האדם, והוא לא אמור להפוך למופקר בקלות רבה... וכתוצאה מכך, הם תמיד צנועים וסבלנים בפניי. הם לא מסוגלים להיות תואמים לי, משום שיש להם תפיסות רבות מדי." מכאן אפשר לראות שבלי קשר למה שאלוהים אומר או למה שהאדם עושה, בני האדם כלל לא מסוגלים להכיר את אלוהים. משום התפקיד שמגלמת מהותם, יהיה אשר יהיה, בסופו של דבר, הם לא מסוגלים להכיר את אלוהים. לפיכך, עבודתו של אלוהים תסתיים כשבני האדם יראו בעצמם בני הגיהינום. אין לאלוהים צורך לשחרר את חמתו על בני האדם, לגנות אותם ישירות או לגזור עליהם מוות בסופו של דבר כדי לחתום את כלל ניהולו. הוא בסך הכל מפטפט בקצב שלו עצמו, כאילו השלמת עבודתו היא דבר של דרך אגב, דבר שהוא משיג בזמנו הפנוי וללא כל מאמץ. מהחוץ, נדמה שעבודתו של אלוהים בהולה במידת מה, אך אלוהים לא עשה דבר ולא עשה דבר מלבד לדבר. העבודה בכנסיות אינה שייכת לקנה המידה האדיר של העבודה של זה מכבר: אלוהים לא מוסיף בני אדם, מסלק אותם, או חושף אותם – עבודה כזו היא פשוטה מדי. נדמה שעבודה כזו היא לא לרוחו של אלוהים. הוא בסך הכל אומר מעט ממה שעליו לומר, ולאחר מכן, הוא מסתובב ונעלם ללא זכר. באופן טבעי, זה סימן להשלמת אמירותיו. וכשמגיע הרגע, כל בני האדם יתעוררו מתרדמתם. האנושות שרויה בתרדמה כבר אלפי שנים – היא נמה לכל אורך הזמן הזה. ובמשך שנים, בני האדם התרוצצו אנה ואנה בחלומותיהם, ואפילו זעקו בחלומותיהם, ללא יכולת לדבר על העוולות שבלבם. לכן, הם "מרגישים מעט מרה שחורה בלבם", אך כשהם יתעוררו, הם יגלו את העובדות האמיתיות ויקראו: "אז זה מה שמתרחש!" לכן נאמר: "כיום, רוב בני האדם עדיין ישנים עמוק. רק כשנשמע המנון המלכות, הם פותחים את עיניהם המנומנמות ומרגישים מעט מרה שחורה בלבם."

רוחו של אף אחד מעולם לא השתחררה, ורוחו של אף אחד מעולם לא הייתה חסרת דאגות ומאושרת. כשעבודתו של אלוהים תושלם לחלוטין, רוחם של בני האדם תשתחרר, מכיוון שכל אחד ימוין על פי סוגו, ולכן כולם יהיו איתנים בלבם. נדמה שבני האדם נמצאים במסע ליעדים מרוחקים, ושלבם הופך לאיתן כשהם חוזרים הביתה. עם שובם הביתה, בני האדם כבר לא ירגישו שהעולם ריק ולא הוגן, אלא שהם יחיו בשלווה בביתם. אלה יהיו הנסיבות באנושות כולה. אלוהים אומר שבני האדם "מעולם לא היו מסוגלים להשתחרר מכבלי השטן." איש לא מסוגל להיחלץ מהמצב הזה בעודו חי כבשר ודם. בינתיים, בואו נניח בצד את מה שאלוהים אומר על המצבים השונים של האדם בפועל ולדבר רק על התעלומות שאלוהים עדיין לא חשף בפני האדם. "...אינספור פעמים בני אדם הביטו בי בעיניים לועגות, כאילו גופי מכוסה בקוצים ומתועב בעיניהם. לכן, בני האדם מתעבים אותי וסבורים שאין לי ערך." להיפך, באופן מהותי, אופיו האמיתי של האדם מתגלה בדברי האל: הוא מכוסה בדורבנות, אין בו שום דבר מספק, ולכן, שנאתו של אלוהים לאדם הולכת ומתגברת, מכיוון שהאדם אינו אלא קיפוץ קוצני שאינו מהנה בשום אופן. באופן שטחי, נדמה שהדברים האלה מתארים את תפיסותיו של האדם לגבי אלוהים[א], אך למעשה, אלוהים מצייר תמונה של האדם לפי "צלמו". המילים האלה הן התווייתו של אלוהים את האדם, ונדמה שאלוהים ריסס חומר מייצב על צלמו של האדם. לכן, צלמו של האדם עומד איתן בכל רחבי תבל, ואפילו מהמם את בני האדם. מאז שאלוהים התחיל לדבר, הוא מארגן את כוחותיו לקראת קרב אדיר באדם. הוא כמו מרצה לאלגברה באוניברסיטה שפורס את העובדות בפני האדם, ומה שהעובדות שהוא מציין מוכיחות – הראיות וראיות הנגד – גורם לכל בני האדם להשתכנע לגמרי. זו הכוונה של כל דברי האל, ומשום כך, אלוהים משליך את הדברים המפליאים האלה בפני האדם: "לסיכומו של עניין, אין לי כל ערך בלבו של האדם, ואני פריט ביתי שניתן לוותר עליו." לאחר קריאת הדברים האלה, בני האדם לא יכולים שלא לשאת תפילה בלבם, והם מתוודעים לחבותם לאלוהים, מה שגורם להם לגנות את עצמם, ולחשוב שהאדם צריך למות ושאין לו שום ערך. אלוהים אומר, "זו הסיבה לכך שאני מוצא את עצמי במצבי הנוכחי," וביחד עם הנסיבות הנוכחיות בפועל, הדברים האלה גורמים לבני האדם לגנות את עצמם. האין זו עובדה? אם הייתי גורם לכם להכיר את עצמכם, האם מילים כגון "אני באמת צריך למות!" היו בוקעות מפיכם? אלה הנסיבות האמיתיות של האדם, ואין טעם לדבר על כך יותר מדי – זו רק דוגמה נאותה.

מבחינה אחת, כשאלוהים מתחנן שהאדם יגלה סלחנות וסובלנות, בני האדם רואים שאלוהים לועג להם, ומבחינה אחרת, הם גם חוזים במרדניותם שלהם – הם רק מחכים שאלוהים יתאמץ באופן מלא למען האדם. מעבר לכך, כשאלוהים מדבר על תפיסותיהם של בני האדם, הוא אומר שהוא לא בקיא בתורת החיים של האדם. לכן, במובן אחד, זה גורם לבני האדם להשוות את הדברים האלה לאל המעשי, ובמובן אחר, הם רואים את כוונתו של אלוהים בדבריו – אלוהים לועג להם, משום שהם מבינים שאלוהים מגלה את פרצופו האמיתי של האדם, ושהוא לא באמת מספר לבני האדם על נסיבותיו האמיתיות של אלוהים. המשמעות האינהרנטית של דברי האל מלאה בלעג, גיחוך, צחוק ושנאה כלפי האדם. נדמה שבכל מה שהאדם עושה, הוא מפר את החוק ולוקח שוחד. בני האדם מופקרים, וכשאלוהים פוצה את פיו, הם רועדים באימה, בפחד עז שהאמת לגביהם תיחשף לגמרי, ושמשום כך, הם יתביישו עד כדי כך שהם לא יעזו להיפגש עם אף אחד. אך עובדות הן עובדות. אלוהים לא חדל מאמירותיו משום ה"חרטה" של האדם. ככל שבני האדם מתביישים ונבוכים באופן שלא ניתן לתאר עד כדי כך שהם לא מסוגלים לדבר, כך אלוהים לוטש בפניהם עוד יותר את מבטו הבוער. הדברים מפי מניחים על השולחן את כל מעשיו המכוערים של האדם – זו הדרך הישרה והניטרלית היחידה, רק זה נקרא צ'ינגטיאן,[ב] ורק זה משפט מבית הדין הגבוה ביותר של בני האדם. לפיכך, כשבני האדם קוראים את דברי האל, הם לוקים לפתע בהתקף לב, לחץ הדם שלהם עולה, נדמה שהם סובלים ממחלת לב כלילית, ונדמה ששטף דם במוח עומד לשלוח אותם בחזרה אל גן העדן המערבי כדי לפגוש את אבותיהם – זו התגובה כשהם קוראים את דברי האל. שנים ארוכות של עמל קשה מחלישות את האדם, הוא חש ברע לפניי ולפנים, כל כולו חולה, החל בלבו וכלה בכלי דמו, במעי הגס, במעי הדק, בקיבה, בריאות בכליות וכן האלה. שום דבר בגופו לא בריא. לפיכך, עבודתו של אלוהים לא מגיעה לרמה שהאדם לא מסוגל להשיג, אלא שהיא גורמת לבני האדם להכיר את עצמם. משום שנגיפים מתקיפים את גופו של האדם, ומשום שהוא הזדקן, יום מותו ממשמש ובא, ואין דרך חזרה. אך זה רק חלק מהסיפור. המשמעות הפנימית טרם התגלתה, משום שנערך חיפוש אחר מקור מחלתו של האדם. במציאות, העת שבה כלל עבודתו של אלוהים נחתמת היא לא העת שבה עבודתו על פני האדמה מסתיימת, מכיוון שברגע ששלב העבודה הזה מגיע אל קצו, לא תהיה דרך לבצע את עבודת העתיד כבשר ודם, ורוח האל תידרש להשלים אותה. לכן אלוהים אומר, "הרגע שבו אני פותח את המגילה באופן רשמי הוא הרגע שבו אני מטיל ייסורים על בני אדם ברחבי תבל ומציב בני אדם בכל רחבי העולם בניסיונות , וזה השיא של עבודתי." הרגע שבו העבודה כבשר ודם מסתיימת הוא לא שיא העבודה – השיא של הרגע הזה מתייחס רק לעבודה במהלך השלב הזה, וזה לא שיאה של כלל תוכנית הניהול. לפיכך, דרישותיו של אלוהים מהאדם לא גבוהות. הוא בסך הכל דורש שבני האדם יכירו את עצמם, מה שמשרת את שלב העבודה הבא, שבו יוגשם רצונו של אלוהים. כשהעבודה של אלוהים[ג] משתנה, חל שינוי ב"יחידות העבודה" של בני האדם.[ד] ימים אלה שייכים לשלב עבודתו של אלוהים על פני האדמה, ולכן על בני האדם לעבוד בשטח. בעתיד, יהיה צורך לנהל את האומה, ולפיכך, בני האדם יועברו אל הוועידה הכללית. אם הם יבקרו בחו"ל, יהיה עליהם להתמודד עם ההליכים של נסיעה לחו"ל. בעתות האלה הם יהיו בחו"ל, הרחק ממולדתם, אך הסיבה לכך עדיין תהיה הדרישות הנובעות מעבודתו של אלוהים. כשבני האדם אמרו "נקריב את חיינו למען אלוהים כשזה יהיה נחוץ" – האין זה הנתיב שיינקט בעתיד? מי אי-פעם נהנה מחיים כאלה? האדם יכול לנסוע לכל קצוות תבל, לבקר בחו"ל, לספק הנחיות בכפרים ולהיטמע בעם, והוא יכול גם לדבר על עניינים חשובים של האומה עם חברי ארגונים רמים. ובמידת הצורך, הוא יכול לטעום באופן אישי את טעמם של חיים בגיהינום, ולאחר מכן הוא יכול לחזור ועדיין להיות מסוגל ליהנות מהברכות השמימיות – האין אלה הברכות של האדם? מי אי-פעם השתווה לאלוהים? מי אי-פעם נסע בין כל אומות העולם? למעשה, בני האדם לא מסוגלים להבין הרבה מדברי האל ללא עצות והסברים – העניין הוא שהם לא מאמינים כלל בעצמם, וזו הסיבה לכך שאלוהים פורס את עבודתו באופן כה רחב עד היום. משום שחסרים לבני האדם יותר מדי דברים – כפי שאלוהים אמר, "אין להם כלום" – העבודה של היום מציבה להם קשיים עצומים. יתרה מזאת, חולשתם הגבילה באופן טבעי את פיו של אלוהים – והדברים האלה בדיוק הם מה שמעכב את עבודתו של אלוהים, הלא כן? האם אתם עדיין לא מבינים זאת? יש משמעות נסתרת לכל מה שאלוהים אומר. כשאלוהים מדבר, הוא נאחז בנושא שעל הפרק, וכמו במעשייה, דבריו מכילים מסר עמוק. הדברים הפשוטים האלה מכילים משמעות עמוקה, ולכן הם מסבירים את התשובות לשאלות חשובות – זה מה שדברי האל עושים הכי טוב, הלא כן? האם אתם יודעים זאת?

הערות שוליים:

א. בטקסט המקורי נכתב "נדמה שאלה תפיסותיו של האדם לגבי אלוהים."

ב. צ'ינגטיאן: מונח זה משמש בהתייחסות לשופט צודק בתקופה האימפריאלית.

ג. הטקסט המקורי משמיט את המילים "של אלוהים."

ד. הטקסט המקורי משמיט את המילים "של בני האדם."