זה היה בינואר 2012. שכנה שיתפה איתי את בשורת אחרית הימים של האל הכול יכול, התשתי את עצמי בניהול עסק, וזה גרם לי למתיחה רצינית בשריר המותני ולכתף מאובנת. זה כאב כל כך, שבקושי יכולתי להסתרק או להתלבש לבד, והתרופות לא עזרו. אחרי שהתחלתי להאמין באלוהים, מצבי השתפר בדרך נס, אז בעלי ובני היו נרגשים, ותמכו מאוד באמונה שלי. אך כעבור מספר חודשים, בעלי ראה כמה שקרים שהמפלגה הקומוניסטית הפיצה ברשת על כנסיית האל הכול יכול והתחיל להתנגד לאמונה שלי. הוא אמר, "הממשלה מתנגדת לאל הזה שלך. אם יעצרו אותך בגלל זה, הדבר עלול להשפיע על הקריירה של בננו. את צריכה לוותר על זה." פעם אחת, כשחזרתי משיתוף הבשורה, הוא אמר בארשת פנים קודרת, "זימנו אותי מחטיבת הביטחון הלאומי ושאלו אם את מאמינה, ואם כן, עלייך למסור את הספרים שלך בנושא אלוהים. הם גם ביקשו שאזהה אנשים בכל מיני תצלומים. אם תמשיכי ככה, בטוח שיעצרו אותך." השבתי, "אני הולכת בנתיב הנכון בחיים, ולא עשיתי דבר בניגוד לחוק. אין להם שום זכות!" הוא אמר, "את כל כך תמימה! המפלגה הקומוניסטית הסינית מחפשת לפגוע בכם המאמינים. אם תמשיכי להאמין, הם עלולים לעצור אותך ולהכות אותך, ואז תראי כמה הם אכזריים." חשבתי לעצמי שההתנגדות של בעלי בהחלט תקשה על ההליכה בנתיב זה. התפללתי בליבי לאלוהים וביקשתי ממנו להנחות אותי בדרך שלפניי. החלטתי גם שלא משנה עד כמה בעלי יעמוד בדרכי, לעולם לא אוותר על אמונתי.

זה היה בדצמבר 2012, כמעט שנה אחרי שהפכתי למאמינה. החזיקו אותי במעצר למשך חמישה ימים כי מישהו דיווח עליי שהטפתי את הבשורה. ביום ששחררו אותי, שוטר הזהיר אותי, "כשתצאי, כדאי לך לוותר על זה או שתגיעי בוודאות לכלא!" אחרי חצי שעה בערך, בעלי בא לאסוף אותי כשהוא נסער, עם הבעה נוראית על פניו. הוא יצא מהמכונית ונכנס למשרדי המשטרה. לא היה לי מושג על מה הם דיברו שם, ואז הוא לקח אותי הביתה. כשהגענו, ראיתי את אחי, אחותי וגיסי מחכים לי בחוץ. הבנתי שהסיבה היחידה שכולם היו שם היא לעצור בעדי מלקיים את האמונה שלי. בנוסף, אחי היה מנהיג מחוזי, והוא אמר לי בעבר שעליי לוותר על זה כי הוא ראה כל מיני שקרים של המפלגה הקומוניסטית ברשת שמגנים ומנאצים את הכנסייה. הוא גם אמר שאמונתי עלולה לפגוע בקריירה של הבן שלי, ושהיא יכולה להשפיע גם עליו, שהוא עלול לאבד את משרתו הציבורית. ידעתי שהוא כנראה בא כדי לדחוק בי שוב לוותר על האמונה שלי. נשאתי תפילה מהירה, וביקשתי מאלוהים שינחה אותי ויגן עליי מההפרעות האלה. ברגע שיצאתי מהמכונית, אחי ניגש אליי ואמר, כולו חיוכים, "את צריכה לוותר על הקטע הזה של אלוהים. פשוט הישארי בבית וטפלי בעניינים כאן. אל תהיי כזו עקשנית. יש לבן שלך עבודה טובה, והיא תהיה בסכנה אם תמשיכי עם זה. הוא ישנא אותך לנצח." ואז גיסי צעק עליי, מהדק את לסתותיו ומחווה בידיו, "אמונה באלוהים? איפה אלוהים? אני לא מאמין בו ויש לי חיים טובים לגמרי!" ואז בעלי אמר בכעס, "לבן שלנו היה קשה להשיג עבודה טובה ולהתבלט, מה יקרה אם הוא יאבד את עבודתו בגלל האמונה שלך?" אחותי ניגשה ואמרה לי, "היי, את צריכה לעזוב את זה. בעלך כל כך טוב אלייך ולבנך יש עבודה טובה, זה צריך להספיק. פשוט תטפלי היטב במשפחה שלך." כששמעתי את כל זה, חשבתי איך בעלי ואני עבדנו כל כך קשה כדי להרוויח מספיק כסף עבור הלימודים של בננו, ועכשיו כשהוא מצא פרנסה טובה, מה שלא היה פשוט, אם באמת הוא יאבד את עבודתו בגלל האמונה שלי, הוא עלול לשנוא אותי למשך שארית חייו! אבל אז חשבתי שוויתור על האמונה שלי פירושו בגידה באלוהים, וחשבתי על האמיתות שלמדתי כמאמינה. ידעתי שסגידה לאלוהים היא המעשה הנכון עבור יציר נברא, הנתיב הנכון ללכת בו, ושאלוהים גם ריפא את פצעיי. לא יכולתי להיות כל כך חסרת מצפון. התפללתי בשקט לאלוהים בליבי, "אלוהים, משפחתי מנסה להכריח אותי לוותר על אמונתי, ואני מרגישה נורא. אנא תן לי אמונה וכוח." אז נזכרתי בדברי האל האלה: "בכל שלב בעבודתו של אלוהים בקרב בני האדם נדמה שמבחינה חיצונית מדובר בקשרי גומלין בין בני אדם, כאילו שהדבר הוא סידורים מעשה ידי אדם או בגלל הפרעה של האדם. אך מאחורי הקלעים, כל שלב בעבודה וכל דבר שמתרחש הוא התערבות שעושה השטן עם אלוהים, ובני האדם נדרשים לעמוד איתן בעדותם על אלוהים. קחו את ניסיון איוב כדוגמה: מאחורי הקלעים, השטן ערך התערבות עם אלוהים. ומה שקרה לאיוב היה מעשים של בני אדם והפרעות של בני אדם. מאחורי כל מהלך עבודה שאלוהים עושה בקרבכם, השטן מהמר עם אלוהים – מאחורי הכול ניטש קרב" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק אהבת האל היא אמונת אמת באלוהים). ראיתי, שמאחורי ההתנפלות של משפחתי עומד למעשה השטן, שבוחן ותוקף אותי. משפחתי האמינה לשקרים של המפלגה והשתמשה בעבודה של בני כדי להפחיד אותי כדי שאבגוד באלוהים. אסור היה לי ליפול בפח של תכסיסי השטן, והייתי חייבת לשאת עדות לאלוהים. אז גם עלה בדעתי שהעבודה של בני, תהיה אשר תהיה, תלויה לגמרי בשלטונו ובהסדריו של האל. איש לא יכול היה לשנות זאת. אז אמרתי, "הנתיב הנכון בחיים הוא להאמין, ולא עברתי על שום חוק. המעצר שלי וההכנסה שלכם לתמונה על ידי המפלגה הקומוניסטית הם הרוע של המפלגה עצמה. אסור לכם לשתף פעולה איתה בדיכוי שלי, או לעמוד בדרכה של האמונה שלי. כולכם יודעים שלפני שהאמנתי באלוהים, הפציעות שלי היו כל כך חמורות שלא יכולתי אפילו לטפל בעצמי. אחרי שהתחלתי להאמין החלמתי לגמרי, וזה היה לגמרי הודות לחסד ולברכות של אלוהים. האל הכול יכול הוא האל האמיתי, ביאתו של המושיע. אסונות נעשים גדולים יותר ויותר, והאל הכול יכול הביע כל כך הרבה אמיתות. הוא עשה זאת כדי להושיע את האנושות מחטאים, מהאסונות, כדי שנוכל לקבל את הגנתו ולשרוד באסונות, ולהיכנס למלכותו. אם אניח לרדיפה של המפלגה הקומוניסטית להבריח אותי מאמונתי, אאבד את הסיכוי שלי לישועה. לא משנה עד כמה אתם מתנגדים, אני מחויבת לנתיב האמונה שלי." בעלי, כולו תרעומת, התייצב מולי והצביע עליי, באומרו "את מקרה אבוד!" אז הוא ואחי החליפו מבט, פנו יחד לעבר הבית והתחילו לדבר, איני יודעת על מה. הייתי מבולבלת. על מה הם דיברו בחשאיות כזו? הם חזרו תוך זמן קצר, אחי העיף מבט לעבר אחותי, ואז אמר כשעל פניו חיוך צופן-סוד, "בואו נלך לאכול משהו!" אחותי וגיסי ניגשו ישר אליי ומשכו אותי בידיים לעבר המכונית, אחד מכל צד. הרגשתי שמשהו לא כשורה. ניסיתי לסלק את ידיהם ממני ואמרתי שאני לא רוצה ללכת, אבל הם פשוט דחפו אותי למכונית. אחרי חצי שעה של נסיעה המכונית עצרה, ולהפתעתי, ראיתי שאנחנו בבית חולים פסיכיאטרי. בעלי, אחי וגיסי יצאו כולם מהמכונית. הייתי בשוק. הם באמת שמים אותי בבית משוגעים? חשבתי שעליי לצאת מהמכונית ולברוח בריצה, אך היא הייתה נעולה במנעול בטיחות. ראיתי את כולם הולכים אל משרדי בית החולים, ופתאום הכול התבהר. זו הייתה התוכנית שלהם כל הזמן. הם הביאו אותי לשם בעורמה, בתואנה שאנחנו יוצאים לאכול. כעסתי ונגעלתי. לא יכולתי להאמין שהם לקחו אותי לשם, עד כמה הם היו חסרי לב. גם כן "יקיריי"! נזכרתי איך, כשבעלי פגש אותי בתחנת המשטרה, הוא דיבר לרגע עם השוטרים בפנים, ואיך המשפחה שלי החליפה מבטים רבי-משמעות כשאמרו שאנחנו יוצאים לאכול. הבנתי שזו הייתה ככל הנראה תוכנית שנהגתה על ידי המפלגה הקומוניסטית. הם ניסו הכול כדי לגרום לי לבגוד באלוהים. הייתי נסערת במידה שאי אפשר לתאר, ודמעות עלו בעיניי. אמרתי להם במרירות, "אתם לוקחים אותי לכאן כדי שיענו אותי, רק כי אני מאמינה באלוהים. אתם המשוגעים! אתם עושים עוול מוחלט, בניגוד לכל היגיון. אתם תקבלו את המגיע לכם." בדיוק אז הגיעו שני סניטרים מבית החולים, נושאים רצועות כדי לכפות אותי. בעלי, אחי וגיסי פשוט עמדו שם והסתכלו עליי, בלי לומר מילה. הייתי שבורת-לב ומלאה ייאוש. אפילו בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שבני המשפחה שלי, רק כדי להגן על האינטרסים של עצמם וכדי להימנע מהסתבכות, יקשיבו לשקרים של המפלגה הקומוניסטית ויאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי שבו יענו אותי, בלי לחשוב בכלל אם אחיה או אמות, בזמן שלמעשה הייתי בסדר גמור. הם לא היו יקירים בשום מובן – הם היו שדים. כשחשבתי את זה, לא יכולתי לעצור עוד את הדמעות. לא יכולתי אפילו להסתכל עליהם. אמרתי לסניטרים בהתרסה, "הכול בסדר אצלי! הם הביאו אותי לכאן במרמה. הם כופים עליי את הטיפול כאן רק כי אני מאמינה באלוהים. אפילו לא בדקתם את העניין, למה אתם כופתים אותי?" אבל הם התעלמו ממני לגמרי. הם אשפזו אותי כחולה עם הפרעה חמורה, ונעלו אותי במחלקה 1.

בה היו סורגי מתכת מרותכים בכל המסדרונות, הדלתות והחלונות. החדר שלי היה בגודל ארבעה מטרים רבועים בערך, והוא היה ריק לגמרי. רק מיטה אחת ועליה שמיכה מלוכלכת שעדיין היו עליה סימנים ישנים של שתן. היה ריח חריף של שתן. לא הייתה אסלה בחדר, רק חדר שירותים במסדרון, לשני המינים, שהיה נעול. הייתי חייבת למצוא סניטר בכל פעם שרציתי ללכת לשירותים, ואם הם היו עסוקים, הם לא היו פותחים את הדלת. ואז הייתי חייבת להתאפק. בבית החולים נשמעו כל הזמן קינות המטופלים חולי הנפש. לפעמים הם שרו או בכו, או התחילו לצעוק, "תנו לי לצאת! תנו לי לצאת!" הם גם היו מכים את הסורגים בלי הרף. זה נשמע כאילו המקום היה מלא רוחות רפאים מייללות וזאבים. הדם קפא בעורקיי. הרגשתי שזה אינו מקום לבני אדם. המפלגה הקומוניסטית עצרה וכלאה אותי רק בגלל אמונתי, וברגע שהשתחררתי, משפחתי-שלי לקחה אותי לעינויים בבית משוגעים. מהפח אל הפחת, לתוך גוב האריות. איך הייתי אמורה לחיות ככה? ככל שחשבתי על זה יותר הרגשתי רע יותר, והתחלתי לבכות. בזמן שבכיתי, חשבתי עלינו האחים והאחיות במפגשים, שרים המנונים ומשבחים את אלוהים. כל כך רציתי לקרוא את דברי האל ולמלא את חובתי לצידם, אבל לא יכולתי לצאת, ולא היה לי מושג כמה זמן יחזיקו אותי שם. מתי יגיעו ייסוריי לקיצם? התפללתי, "אלוהים, אני כלואה עם חולי נפש. אני כל כך אומללה. אלוהים, אינני יודעת איך לעבור את זה. אנא הנחה אותי." אחרי התפילה, נזכרתי בקטע מדברי האל: "אולי אתם זוכרים את המילים האלה: 'הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֺד'. כולכם שמעתם את המילים הללו בעבר, אך איש מבינכם לא הבין את משמעותן האמיתית. כיום, אתם מודעים היטב למשמעות האמיתית שלהן. המילים האלה יתגשמו על ידי אלוהים באחרית הימים והן יתגשמו בבני האדם שנרדפו בפראות על ידי התנין הגדול האדום כאש בארץ שבה הוא מתפתל. התנין הגדול האדום כאש רודף את אלוהים והוא אויבו של אלוהים, ולכן בארץ הזו, בני האדם שמאמינים באלוהים חשופים להשפלה ולדיכוי והמילים האלה יתגשמו בקרב קבוצה זו כתוצאה מכך. היות שעבודת האל מתבצעת בארץ שמתנגדת לאלוהים, כל עבודתו נתקלת בקשיים עצומים והגשמתם של רבים מדבריו אורכת זמן. לפיכך, בני אדם מזוככים בזכות דברי האל, שזהו גם כן חלק מהסבל. ביצוע עבודתו של אלוהים בארצו של התנין הגדול והאדום כאש קשה ביותר, אך באמצעות הקשיים האלה, אלוהים מבצע שלב אחד בעבודתו שממחיש את חוכמתו ואת מעשיו המופלאים ומנצל את ההזדמנות הזאת כדי להפוך את קבוצת בני האדם הזאת למושלמים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). הבנתי, שהמפלגה היא אויבתו המושבעת של אלוהים, והיא לא תרשה לאנשים להאמין בו וללכת אחריו. האל הכול יכול מביע אמיתות כדי להושיע את האנושות, אז המפלגה עוצרת מאמינים ורודפת אותם כאחוזת טירוף, ומפיצה כל מיני שמועות ושקרים שמגנים את כנסיית האל הכול יכול כדי להטעות את אלה שאינם יודעים את האמת. היא מסבכת משפחות של מאמינים על פני דורות, מחריבה את הקריירות שלהם וגורמת להם לצאת נגד המאמין שבחייהם. היא משתמשת בהם כדי להכריח מאמינים לבגוד באלוהים. המפלגה רשעה במידה שלא תיאמן. משפחתי הוטעתה על ידי המפלגה ושיתפה פעולה, רדפה אותי בשל אמונתי ואפילו שמה אותי בבית חולים פסיכיאטרי. זה היה מקום נורא להיות בו, אך יכולתי לראות את המהות הרשעה של המפלגה הקומוניסטית ובדרך זו אלוהים ביצע הבאה לידי שלמות של האמונה שלי, אז הייתי חייבת להישען עליו ולשאת עדות. כשחשבתי את זה, נשאתי תפילה וביקשתי מאלוהים שיישאר איתי ויגן עליי מפני השטן השד. ככל שהשטן יענה אותי יותר, כך אאמין יותר באלוהים.

ביום השני שלי במוסד, סניטר הביא לי גלולה לבלוע. אמרתי לו בזעם: "אמרתי לכם שהכול בסדר אצלי. אני נורמלית לגמרי ולא אקח את זה." הוא אמר, "אף אחד לא מגיע לכאן, אלא אם יש לו איזו בעיה. אם תשתפי פעולה עם הטיפול, מצבך ישתפר ותשתחררי מוקדם יותר." אך לא משנה מה אמר, פחדתי לבלוע את הגלולה. ביום השלישי הכניסו אדם עם הפרעה קשה ואותי העבירו למחלקה 3, כי במחלקה שלי לא היו מיטות פנויות. המחלקה הזו לא הייתה בפיקוח כל כך הדוק – יכולתי לצאת מהחדר לפעילויות. שם, ראיתי שהמכנסיים של חלק מהחולים היו כל כך בלויים, שראו להם את הישבן. פניהם וצוואריהם היו מטונפים, ושערם נראה כמו קן ציפורים. לחלקם היו בגדים כל כך מלוכלכים שהם נראו שמנוניים – זה היה ממש מעורר בחילה. היו לי שתי שותפות לתא במחלקה ההיא. אחת הייתה חסרת הבעה, עם עיניים כבויות, ולפעמים מלמלה לעצמה באקראי. אני לא יודעת כמה זמן השנייה הייתה כלואה שם. בכל בוקר היא הייתה קמה, וצועדת ללא הרף במסדרון תוך כדי עישון. הן ממש הפחידו אותי. חששתי שבזמן אחד ההתקפים שלהן, כשלא אשים לב, הן יכו אותי או יתלשו את שערי, או שהן יחנקו אותי למוות בשנתי, אז אף פעם לא זכיתי לשינה עמוקה בלילה. בכל פעם לפני שנרדמתי התפללתי בשקט לאלוהים שוב ושוב, וביקשתי ממנו שיגן עליי. זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי להירגע מספיק בשביל קצת שנת מנוחה. בכל היום היה מגיע סניטר ונותן לנו את התרופות שלנו, זו אחר זו. נטלתי את שלי רק כשהוא הסתכל ישר עליי, אחרת לא בלעתי את הגלולה ונפטרתי ממנה כשהשתמשתי בשירותים. פעם אחת, מאושפזת אחרת ראתה אותי זורקת את התרופה ואמרה לי "אסור לך לעשות את זה. פעם סניטר תפס אותי משליכה תרופות. הוא הרביץ לי כמה פעמים, ואז הכניס לי לאף צינורית פלסטיק ודחף את התרופה בכוח דרכה. זה ממש כאב." אף פעם לא גיליתי אם האישה ההיא סיפרה לסניטרים על כך שזרקתי את הגלולה שלי, אבל לאחר מכן, צוות בית החולים השגיח הרבה יותר מקרוב על החולים כשנטלו את תרופותיהם. בכל יום הסניטרים עמדו ליד שולחן מרובע כדי להשגיח עלינו, והשתמשו בפנס כדי לוודא שפתחנו את הפה ובלענו את התרופות. לא הייתה לי ברירה אלא לקחת את הגלולות.

כעבור מספר ימים, מנהל בית החולים בא לסקור את החדרים ושאל אותי, באופן לגמרי לא צפוי, "האסון הגדול יקרה בעשרים ואחד?" חשבתי שזה מאוד משונה, ואמרתי "רק אלוהים יכול לומר מתי יקרה האסון." תגובתו הייתה, "אני רואה שמצבך ממש לא טוב. נצטרך להגדיל את המינון שלך." אחרי זה הייתי צריכה לבלוע שתי גלולות במקום אחת. רתחתי מזעם. למנהל לא היה מושג אם משהו באמת לא בסדר איתי, הוא פשוט הכפיל לי את המינון כלאחר יד. לא היה אכפת לו כלל מחיי אדם. בית חולים אמור להיות מקום שבו מצילים חיים ועוזרים לפצועים, אבל הוא הפך מקום שבו המפלגה הקומוניסטית יכולה לרדוף משיחיים. הם גרמו לי נזק בזדון, רק בגלל אמונתי. שנאתי את המפלגה בכל ליבי.

אחרי עשרה ימים של נטילת תרופות, התחלתי להרגיש מאוד חלשה, והיה לי קשה אפילו ללכת. תהיתי אם זה נגרם מהתרופה שנתנו לי. הרגשתי נורא, אחרי זמן קצר כל כך. אם אמשיך לקחת אותה מצבי באמת יידרדר, אף על פי שהוא היה טוב בהתחלה. ועם ההתמודדות עם כל חולי הנפש האלה כל יום, כשאני אומללה ומדוכאת, הרגשתי שאני עומדת לפתח בעיות נפשיות בגלל העינוי. התפללתי הרבה לאלוהים, וצלחתי את זה רק בזכות ההנחיה של דברי האל. אני זוכרת פעם אחת אחרי תפילה, חשבתי על ישוע אדוננו שהקים את אלעזר מקברו. אלעזר היה מת ארבעה ימים וגופתו כבר הצחינה, אך אלוהים החזיר אותו מן המתים במילים ספורות. אלוהים הוא כול יכול. הוא שולט בגורל האנושות. אז ידעתי שחיי היו גם הם בידי אלוהים. חשבתי על משהו שאלוהים אמר: "מכל מה שקורה ביקום, אין שום דבר שלגביו המילה האחרונה אינה שלי. האם יש דבר שאינו נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). האם התרופות ישבשו את דעתי, מתי אשתחרר, הכול היה בידי אלוהים. היה עליי לעבור את זה באמצעות האמונה שלי והישענות על אלוהים. המחשבה הזו חיזקה את האמונה שלי וכבר לא פחדתי כמו קודם.

ערב אחד, כעבור מספר שבועות, עלה בדעתי שאני יכולה להתקשר למשפחתי ולבדוק אם אוכל להקדים את שחרורי. בבוקר למחרת בעלי נסע לבית החולים ואמרתי לו להוציא אותי משם. אמרתי לו שזה לא מקום מתאים לבני אדם, וששהייה ארוכה מדי תגרום לאדם שפוי להשתגע. הוא התקשר לאחי כדי לדון בזה, ויכולתי לשמוע מהטלפון את אחי אומר, "קודם תחתים אותה על התחייבות לנטוש את אמונתה, ואז היא תוכל לצאת. אם היא תמשיך להאמין, היא יכולה למות שם." אף פעם לא דמיינתי שאחי, עצמי ובשרי, יאמר דבר כזה. זה היה ממש מצמרר. הוא לא היה בן משפחה, הוא היה שד עם פני אדם! כשראיתי שאין לו שום כוונה להוציא אותי, חשבתי לעצמי שאם הוא ינטוש אותי שם, לעולם לא אמצא דרך החוצה, ואז איך אוכל לקיים את אמונתי? אז אמרתי לו בעורמה, "אני כבר לא מאמינה." אז הוא הסכים לקחת אותי הביתה. בעלי עקב אחריי כל הזמן. הוא לא הניח לי ללכת למפגשים או לקרוא את דברי האל. לפעמים, בזמן שישנתי אחרי הצהריים, הוא נכנס כדי לראות אם אני קוראת את דברי האל, אבל עדיין יכולתי לקרוא את דברי האל בסתר, בנגן ה-MP5 שלי. ואז, בוקר אחד הוא תפס אותי כשטענתי את המכשיר. הוא לקח אותו וצעק עליי בזעם, "איך את יכולה להמשיך להאמין? אם יתפסו אותך ותלכי לכלא, והבן שלנו יאבד את עבודתו בגללך, איך תוכלי להראות לו את פנייך? אסור לך להמשיך ללכת אחרי אלוהים!" כשהוא אמר את זה, הוא דחף אותי חזק וראשי נחבט בקול בדופן המיטה. לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך מרושע. רק האמנתי באלוהים. לא עשיתי שום דבר רע, אבל הוא התייחס אלי כל כך לא יפה. לא רק שהוא אשפז אותי, עכשיו הוא גם הרים עליי יד, ולא הרשה לי לקרוא את דברי האל. הרגשתי יותר ויותר גרוע, והתפללתי לאלוהים, "אלוהים! בעלי מתייחס אליי נורא, ואני מרגישה חלשה. איני יודעת איך להישאר בנתיב הזה. אנא הנחה אותי!" אז חשבתי על משהו מדברי האל: "כיום, אין למרבית בני האדם את הידע הזה. הם סבורים שאין לסבל כל ערך, העולם נוטש אותם, חיי המשפחה שלהם בצרות, אלוהים לא אוהב אותם, והסיכויים העתידיים שלהם עגומים. הסבל של בני אדם מסוימים מגיע לקיצוניות והם מתחילים לחשוב על המוות. זו איננה אהבה אמיתית לאלוהים. בני אדם כאלה הם מוגי לב, אין להם יכולת התמדה, הם חלשים וחסרי אונים! אלוהים להוט לכך שהאדם יאהב אותו, אך ככל שהאדם אוהב אותו יותר, כך האדם סובל יותר, וככל שהאדם אוהב אותו, כך מתרבים ניסיונותיו של האדם. ...לפיכך, במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. אין זה משנה עד כמה תסבלו, עליכם להמשיך לצעוד עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ולציית לתזמוריו של אלוהים. רק זו אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זו עדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). בזכות ההרהור בדברי האל, התבהר לי שאף על פי שסבלתי מהקושי הזה, אלוהים השתמש במצב כדי להביא את אמונתי לשלמות, כדי לתת לי הזדמנות לשאת עדות לאלוהים בפני השטן. זו הייתה אהבתו של אלוהים. אבל ללא הבנה של רצון האל, הייסורים גרמו לי להרגיש חלשה ושלילית. ראיתי איזו פחדנית הייתי. אז חשבתי על הניסיונות של בעלי לגרום לי לוותר על אלוהים. בלי לדאוג אם אחיה או אמות, הוא לקח אותי בעצמו לבית חולים פסיכיאטרי ועכשיו הוא אפילו היכה אותי. בנקודה זו ראיתי באמת שהוא היה שד שונא אלוהים, אנטי-אלוהים. זכרתי מה אלוהים אמר: "מאמינים וכופרים אינם תואמים אלו לאלו. אלא הם מנוגדים זה לזה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים והאדם יבואו יחד למנוחה). בעלי ואני היינו אנשים מסוגים שונים בנתיבים שונים. אני אמשיך ללכת אחרי אלוהים, לא משנה כמה בעלי ידכא אותי. לא יעצרו אותי. אז אמרתי לו, "בוא נתגרש. אתה על נתיב חומרני, רודף אחרי כסף, ואני בנתיב של אמונה. אנחנו בנתיבים שונים ואין לנו שום דבר במשותף. אתה חושש לבננו, אז אנחנו צריכים להתגרש. אחרי זה האמונה שלי לא תשפיע עליכם. אני לא צריכה דבר מהנכסים שלנו. אני צריכה רק חדר, מקום לחיות בו כדי שאוכל ללכת בעקבות אלוהים." הוא אמר, "אני יודע שאת אישה טובה. אני לא רוצה להתגרש." אמרתי לו, "אם אתה לא רוצה להתגרש, אז תן לי חופש. אני מאמינה, ואתה לא יכול לעמוד בדרכי." הוא אמר, "את יכולה לקבל את החופש שלך, אבל לפני זה תצטרכי לחתום איתי על הסכם שתוותרי על האל הכול יכול!" כששמעתי את זה, אמרתי "אני חייבת להחזיק באמונתי – אני לא יכולה לחתום על ההסכם הזה." הוא נותר ללא מילים. אחרי זה, כשראה הוא לא יוכל למנוע ממני להאמין, הוא פחות הפריע לי לקיים את אמונתי. יכולתי לחיות את חיי הכנסייה ולמלא חובה כרגיל.

ערב אחד הלכתי לפגוש את האחות שגרה בסביבה, לדון איתה על השקיה של מצטרפים חדשים. בני הופיע מיד אחרי שהתיישבנו ואמר לאחות בזעם, "את זאת שהמירה את אמא שלי!" ואז הוא ניסה להכות אותה. מיהרתי לכרוך את זרועותיי סביבו, לעצור אותו. הוא גרר אותי הביתה בהתקף זעם ואמר בכעס, "את חייבת לוותר על זה. תראי מה אומרים ברשת על הכנסייה שלך!" אז הוא חזר על כמה מהשקרים של המפלגה הקומוניסטית שהשמיצו את כנסיית האל הכול יכול. אחרי זה הוא צעק, "אבא, תתקשר לבית החולים הפסיכיאטרי ושלח אותה בחזרה לשם!" כששמעתי אותו אומר את זה, הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ. אף פעם לא דמיינתי שהבן שלי יאחד כוחות עם אביו כדי להרחיק אותי מאמונתי, למען העבודה שלו. זה היה אכזרי. יכולתי לשמוע שבעלי התקשר למוסד, ומהעבר השני שמעתי אותם אומרים שאין להם מקום. בעלי אמר, "בוא נתקשר למשטרה ופשוט נגיד להם שתיקח אותה." בני השיב, "אי אפשר להחזיק אותה שם. אולי פשוט נכלא אותה בחדר החשוך שפעם השתמשנו בו להרבעת ארנבות?" אז שניהם סחבו אותי בכוח לחדר ההוא, נעלו את שער הברזל והלכו. כשראיתי איך בעלי ובני הולכו שולל על ידי המפלגה והפכו לכל כך אכזריים כלפיי זה היה ממש מצמרר, ושנאתי עוד יותר את המפלגה הקומוניסטית מעומק ליבי. חשבתי על דברי האל: "במשך אלפי שנים, זו הייתה ארץ של זוהמה. היא מטונפת באופן בלתי נסבל ומוכה באומללות. רוחות רפאים משתוללות בה בכל פינה, משטות בבני האדם, מוליכות אותם שולל ומעלות האשמות חסרות שחר. הן אכזריות וחסרות רחמים, דורסות את עיר הרפאים הזו ומותירות אותה גדושה בגוויות. צחנת הריקבון ממלאת את הארץ ומתפשטת באוויר, והעיר מוקפת שומרים. מי יכול לראות את העולם מעל הרקיע? השטן כורך את גופו של האדם באופן הדוק, שם כיסוי על שתי עיניו וחותם היטב את פיו. שר השדים השתולל במשך כמה אלפי שנים, ממש עד היום. הוא עדיין משגיח מקרוב על עיר הרפאים, כאילו הייתה ארמון שדים בלתי חדיר. ...אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). המפלגה עוצרת ורודפת משיחיים, מפיצה כל מיני שמועות והכפשות על כנסיית האל הכול יכול ומסבכת את בני משפחות המאמינים. אז המשפחה שלי הולכה שולל על ידי המפלגה, שיתפה פעולה וניסתה למנוע ממני להאמין באלוהים, ואפילו לקחה אותי באופן אישי לבית חולים פסיכיאטרי שבו עינו אותי, ועכשיו הם כלאו אותי שוב. משפחה מאושרת לגמרי הידרדרה עד כדי כך. המפלגה הייתה בראש הכנופייה ושנאתי אותה, את השד הזה, מעומק ליבי.

תוך זמן קצר הבן שלי הביא שרפרף, התיישב מחוץ לשער הברזל ואמר, "אמא, את צריכה להפסיק להאמין באלוהים. עבדת קשה מאוד בעסק, ולא היה קל לממן את ההשכלה שלי. עכשיו אני עובד ויש לי קצת כסף. אולי אני אממן לך איזה טיול?" כשהוא אמר את זה, הבנתי שמדובר בתכסיס מהשטן, אז אמרתי לו "לפני שהייתי מאמינה, רציתי רק להרוויח כסף. זו הייתה דרך חיים קשה ומתישה. עכשיו, אחרי שמצאתי את אלוהים והבנתי כמה אמיתות, החיים שלי חופשיים ומאושרים הרבה יותר. אתם לא יכולים פשוט להניח לי? אני אחזיק באמונתי אפילו אם תתכחש לי כאימך ואם אביך יתגרש ממני. אני מחויבת לנתיב הזה." הוא לא אמר מילה בתגובה, ופשוט הלך. הייתי אסירת תודה לאלוהים שחיזק את אמונתי, והרגשתי שלווה. התחלתי לשיר את ההמנון הזה: "האל הכול יכול, אל האמת – ליבי שייך לך. הכליאה יכולה רק להשתלט על גופי. היא אינה יכולה לעצור את צעדיי, ההולכים בעקבותיך. סבל כאוב, דרך זרועת מכשולים. כשדבריך מנחים אותי אין פחד בליבי; ליבי שבע כשאהבתך מלווה אותי" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). יכולתי להרגיש את אלוהים לצדי. אפילו שישבתי בחדר הקטן החשוך ההוא, שבו לא יכולתי לראות דבר, לא הרגשתי אומללה. למחרת בבוקר, הבן שלי פתח במפתיע את השער ונתן לי לצאת, באומרו, "אמא, נניח לך לנפשך בינתיים. את יכולה לעשות מה שאת רוצה." כשהוא אמר את זה, ידעתי שהשטן בויש והובס והודיתי לאלוהים.

המעצר על ידי המפלגה הקומוניסטית והדיכוי מצד משפחתי עזרו לי לראות את מלוא מהותה השטנית המתנגדת לאלוהים של המפלגה. היא עוצרת ורודפת מאמינים ומפיצה כל מיני שקרים כדי להטעות אנשים, גורמת למשפחות של מאמינים לעמוד בדרך האמונה שלהם. היא המוח מאחורי ההריסה של משפחות של משיחיים. בני המשפחה שלי שיתפו פעולה עם המפלגה, הפריעו לאמונה שלי למען האינטרסים של עצמם, ואפילו אשפזו אותי בלי לדאוג אם אחיה או אמות. ראיתי את מלוא מהותם המתנגדת לאלוהים, ולעולם לא אתן להם לעצור אותי שוב. ההתנסות הזו הראתה לי שרק אלוהים אוהב אותנו, ורק אלוהים יכול להושיע אותנו. כשהייתי במקום הכי אומלל וחסר ישע, אלוהים השתמש בדבריו כדי להעניק לי נאורות, לנחם ולעודד אותי, והנחה אותי בימים הקשים ההם. כעת החוויה האישית שלי הראתה שאהבתו של אלוהים ממשית מאוד, ואני רוצה ללכת בעקבותיו ולמלא את חובתי. לעולם לא אתחרט על כך.