הפכתי להיות משיחי ב-1991, ואז, מספר שנים לאחר מכן, נעשיתי מטיף בכנסייה. ב-1995, המשטרה מאגף הביטחון הפוליטי של לשכת ביטחון הציבור המחוזית, עצרה אותי. נדרשתי לומר היכן אני מטיף ומי המנהיג שלי. כשלא עניתי, השוטרים היכו אותי ובעטו בי, עינו אותי במשך ארבע או חמש שעות, והותירו אותי חבול ומוכה. לאחר מכן, הם כלאו אותי בבית המעצר המחוזי. המשטרה ושאר האסירים עינו אותי במשך 42 יום, והייתי על סף המוות. מאוחר יותר, אשתי ניצלה קשרים שלה ושילמה קנס של כ-10,000 יואן כדי שאשתחרר. לא הבנתי. בתור מאמינים שחולקים את הבשורה, אנו מנחים אחרים לעשות כפי שהאדון מלמד, להיות אנשים טובים, להיות סובלניים, ולאהוב אחרים כאת עצמנו. למה המפלגה הקומוניסטית רודפת אותנו בצורה כה אכזרית? ואז, לאחר שזכיתי באמונה באל הכול יכול, באמצעות הגילויים שבדברי האל ובאמצעות ניסיוני האישי, זכיתי להבחין בתמצית השטנית של המפלגה, שכולה שנאת האמת והתנגדות לאל.

יום אחד, בדצמבר 1999, בזמן שאשתי ואני אכלנו ארוחת בוקר, שלושה שוטרים התפרצו לביתנו. אחד מהם היה השוטר שעצר אותי בעבר בגלל אמונתי באדון. הוא בחן אותי כמה פעמים מכף רגל ועד ראש ואז אמר בתקיפות, "קיבלנו דיווח שאתה מאמין באל הכול יכול ומטיף את הבשורה. אני רואה שלא למדת את הלקח." לאחר מכן, הם ערכו חיפוש יסודי בבית ולא הותירו אבן על אבן. זה נמשך כשעה, והם הותירו את הבית במצב של תוהו ובוהו מוחלט, אבל לא מצאו ספרי דת או חומרים שעוסקים בדת. ואז הם הכניסו אותי לניידת ולקחו אותי לתחנת המשטרה. בדרך לשם, תמונות מהמעצר הראשון שלי, שבו חוויתי עינויים, חלפו לעיני רוחי. פחדתי מאוד וחשבתי, "השדים האלה שונאים במיוחד מאמינים, אז איך הם יענו אותי? התפללתי חרישית לאל ונזכרתי במשהו שהוא אמר: "מי שאעניק לו מכבודי יישא עדות עליי וייתן את חייו בעבורי. קבעתי זאת מזמן" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, מה אתה יודע על אמונה?). זה נכון. האל הרשה את מעצרי באותו היום, ומידת הסבל שלי, ואם אחיה או אמות, הכול נמצא בידי האל. הייתי חייב לשאת עדות. דברי האל העניקו לי אמונה וכוח, וחשתי רגוע יותר.

בתחילה הם לקחו אותי לתחנת המשטרה כדי לערוך עליי חיפוש ולתשאל אותי, אבל כשהם ראו שאני לא מוכן לדבר, הם לקחו אותי ללשכה לביטחון הציבור. שם, מספר שוטרים הקיפו אותי, היכו אותי באגרופים ובעטו בי, וחלקם היכו אותי עם אלות. נפלתי לרצפה בגלל המכות. דיממתי מהאף ומהפה, בגדיי נקרעו, וראשי הסתחרר. לא היה לי אפילו כוח לקום. ואז, הקצין הראשי תפס אותי בצווארי ואמר, "אם לא אלמד אותך לקח, לא תדע עם מי אתה מתעסק! דבר! מי המנהיג שלך? למי הטפת?" הרגשתי לחוץ מאוד. אם לא אדבר, הם ימשיכו להכות אותי, אין בכך ספק. ואם זה יימשך, אני עלול לסיים נכה או מת. התפללתי לאל בליבי וביקשתי את הגנתו ואת הנחייתו. ואז חשבתי על דברי האל הללו: "אם האדם חושב בביישנות ובפחד, משמע שהשטן משטה בו. השטן חושש שנחצה את גשר האמונה וניווכח באלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 6). הבנתי שהשטן הוא מקור חששותיי ופחדיי, ולא משנה עד כמה השוטרים אכזריים, הם יכולים לפגוע בבשרי ולענות אותו, אבל הם לא יכולים לגעת בנשמתי. אפילו אם הם יכו אותי למוות באותו היום, נשמתי תהיה בידי האל. המחשבה הזו נתנה לי אמונה וכוח, ואני לא אבגוד באל או אסגיר את אחיי ואחיותיי, גם אם זה יגרום למותי. חשקתי את שיניי ולא אמרתי מילה. לא הגבתי אחרי שהם חזרו ושאלו אותי, אז הם בעטו בי והפילו אותי לקרקע, ואז לקחו אלה משטרתית, הניחו אותה על הרצפה, ואז הביאו שני אנשים שיגררו אותי ויכריחו אותי לכרוע עליה ברך. הלחץ על עצמות השוק שלי גרם לי לכאב מייסר ודמעות זלגו מעיניי. אחד השוטרים רמס באכזריות את השוקיים שלי מספר פעמים, וזה כאב כל כך שבכיתי, נפלתי על הרצפה והתכנסתי לתנוחה עוברית. השוטר צעק, "קום!" אבל לא הצלחתי לגרום לרגליי לזוז. לא היה לי כוח לעמוד. חשתי אומלל ביותר ונשאתי תפילה לאל, "הו אלי, אני כבר כמעט לא מסוגל לשאת זאת יותר ואני לא יודע איך עוד הם יענו אותי. אלי, אני לא רוצה לבגוד בך. אנא, הענק לי את האמונה ואת הכוח." ובדיוק אז חשבתי על חלק מדברי האל: "האם אי-פעם קיבלתם את הברכות שהוכנו עבורכם? האם אי-פעם חתרתם אל ההבטחות שהובטחו לכם? תחת ההכוונה של אורי, לבטח תיחלצו מאחיזת החנק של כוחות האופל. לבטח לא תאבדו את הכוונת האור שלי באופל. אתם לבטח תהיו אדוני כל הדברים, לבטח תהיו מתגברים לפני השטן. לבטח, עם תבוסת ארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, אתם תעמדו בקרב המוני האנשים כהוכחה לניצחון שלי. לבטח תעמדו נחושים ואיתנים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תקרינו את אור תהילתי לכל קצווי תבל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 19). דברי האל חיזקו את אמונתי ואת כוחי. היה עליי להישען עליו באמת ובתמים, ובעזרת ההנחיה שבדבריו, אין ספק שאוכל לנצח את השטן ולשאת עדות. לאחר שש או שבע שעות של עינוי נורא, הייתי מוכה וחבול והשוק השמאלי שלי היה הרוס. בגלל שעדיין לא הייתי מוכן לדבר, השוטרים לקחו אותי לבית המעצר. הסגל שם ראה עד כמה נפצעתי ולא היה מוכן לקבל אותי, ורק לאחר שהמשטרה נשאה ונתנה איתם במשך זמן מה הם הסכימו לבסוף לקבל אותי.

הם לקחו אותי לתא עם ריח מצחין. זה היה חלל קטנטן בגודל כעשרה מטרים רבועים, עם שמיכות מטונפות ומסריחות, ושירותים. חמישה עשר או שישה עשר אנשים אכלו, שתו, ישנו ועשו את צרכיהם בתא הזה. הוא היה לח ושרר בו אי סדר. שאר האסירים לטשו בי עיניים. נלחצתי מאוד והתפללתי שוב ושוב לאל. נזכרתי במשהו שהוא אמר: "אל פחד, כיוון שידיי תומכות בכם, ואני אגן עליכם מכל האנשים הרעים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 28). דברי האל ניחמו אותי והעניקו לי אמונה, והרגשתי פחות לחוץ. למחרת, האסיר הראשי התחיל מריבה בכוונה וגרם לאחרים להכות אותי, ונותרתי מתגלגל על הקרקע. התכנסתי לתנוחה עוברית מרוב הכאב ולא הייתי מסוגל לזוז. לאחר מכן, המשטרה חקרה אותי מפעם לפעם, ודרשה שאלשין על הכנסייה, ואז עברה לטקטיקות פחות ישירות כשלא הצליחה להוציא ממני כלום. פעם אחת, לי, דודה של אשתי, הגיע כדי לתשאל אותי. הוא היה אחראי על החומרים באגף הביטחון הפוליטי של הלשכה לביטחון הציבור. הוא שאל אותי, מעמיד פנים שהוא מודאג, "האם יש אסירים שמכים אותך? אתה מקבל מספיק אוכל?" ואז הוא הורה לשוטר אחר לקנות לי לחמניות מאודות וכמה חפיסות של סיגריות. הוא נאנח בקול ואמר במבט מודאג, "אם לא תתוודה, כנראה שתישלח לכלא, ואז לא אוכל לעזור לך. אם תתוודה, אולי תוכל לחזור הביתה עוד לפני השנה החדשה. תחשוב על זה!" כשהוא אמר זאת, חשבתי על כך שהוריי כבר בשנות ה-70 לחייהם ושאשתי מגדלת שלושה ילדים קטנים לבדה. איך הם יסתדרו אם אלך לכלא לשלוש עד חמש שנים? בתי הכלא של המפלגה הקומוניסטית הם הגיהינום בהתגלמותו ובכל רגע יכולים לענות אותך שם למוות. מה הם יעשו אם אמות? חשתי יותר עגמומי ככל שחשבתי על זה יותר, אז התפללתי וביקשתי מהאל שישגיח עליי. חשבתי על הציטוט הזה מדברי האל: "בכל עת, אנשיי חייבים לעמוד על המשמר נגד המזימות הערמומיות של השטן ולהגן על שער ביתי למעני. עליהם להיות מסוגלים לתמוך זה בזה ולקיים זה את זה, ובכך לא ליפול למלכודת של השטן, משום שאז יהיה מאוחר מדי להתחרט" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 3). דברי האל העירו אותי. המשטרה רצתה לנצל את רגשות החיבה שלי למשפחתי ואת חולשת הבשר שלי כדי לגרום לי לבגוד באל. זה היה כה ערמומי! כמעט ונפלתי בפח. האל הוא שהעניק לי את חיי, והוא שיחליט אם אחיה או אמות. גורל הוריי ואשתי היה אף הוא בידי האל. המילה האחרונה הייתה שלו. אם אכן אישלח לכלא, יהיה הדבר באישור האל. היה עליי לשאת עדות גם אם אשלם בכך בחיי! אז אמרתי לו, "אמרתי כל מה שהיה לי לומר ואני לא יודע שום דבר אחר." כשהטריק הקטן שלו לא הצליח, הוא נעץ בי עיניים למשך זמן מה ואז יצא בזעף.

הסוהרים תמיד אמרו לאסירים האחרים לענות אותי בכל מיני דרכים, כמו למשל, "אכילת כופתאות", "מבט במראה", "אכילת מרפק" ודקלום של כללי הכלא. ב"אכילת כופתאות", הם כרכו אותי במצעים שלי וקראו לאחרים להכות אותי ולבעוט בי, מה שהותיר אותי מסוחרר ומבולבל. ב"מבט במראה", הם הכניסו את הראש שלי לאסלה שהייתה מלאה בשתן וצואה, ואם לא נזהרתי, זה גרם לי להיחנק. ב"אכילת מרפק" נעצו מרפק בגב שלי. הם גם הכריחו אותי לדקלם את כללי הכלא, ואם טעיתי במילה כלשהי הם הורידו לי את המכנסיים והשתמשו בנעל עם סוליית פלסטיק כדי להכות אותי עדי שאחוריי התכסו בחבורות מדממות. בנוסף על כך, הסוהרים גרמו לי לעבוד יום ולילה לעיתים תכופות. סבלתי מפציעות אז עבדתי לאט, והאסירים האחרים המשיכו לתת לי מטלות נוספות. אם לא הייתי משלים אותן, היו מכים אותי. העינויים האלו שעברתי היו כואבים ביותר ודיכאו אותי מאוד. לפעמים נעשתי כל כך חלש שרציתי למות ולשים קץ לסבל הזה. תמיד התפללתי לאל וביקשתי ממנו שישגיח על ליבי. יום אחד, נזכרתי לפתע בצליבתו של ישוע אדוננו. האל הוא נעלה, קדוש וללא חטאת, והוא התגלם באופן אישי ובא לעבוד כדי להושיע את האנושות, אבל הוא נצלב. כעת האל שוב התגלם בבשר ודם ובא לעבוד בסין, ובדיוק כמו קודם, האנושות דוחה אותו, מכפישה אותו, מגנה אותו ומחללת את שמו, ובכל אלו גורמת לו סבל. הוא גם נרדף בידי המפלגה הקומוניסטית. ועדיין, הוא ממשיך לבטא אמיתות כדי להושיע את האנושות. אהבת האל לאדם היא כה גדולה! אני מאמין שחותר אל הישועה, אז מה המשמעות של הסבל הקל הזה? מלבד זאת, סבל משמעו לקחת חלק במלכות המשיח ובמצוקותיו שלו. מדובר בדבר מהולל. יש בכך ערך ומשמעות. כשהבנתי זאת, אמונתי וכוחי גברו, וכבר לא הייתי כה אומלל, לא משנה עד כמה האסירים עינו אותי.

יום אחד, לאחר ארוחת הבוקר, שוטרים הסיעו אותי לשוק במרחק תשעה ק"מ מביתי, ואז העלו אותי ועוד כתריסר אסירים אחרים על במה. הבנתי שהם עורכים אסיפת הוקעה. על הבמה ישבה שורה של בכירים מהלשכה לביטחון הציבור, ומתחתיה הצטופף קהל גדול. רבים מהאנשים לחשו זה לזה והצביעו עליי. התחלתי להסמיק, ליבי פעם מהר יותר, ולא העזתי להרים את ראשי. חשבתי שמספר לא מבוטל מקרובי משפחתי, מחבריי וממכריי ודאי גרים באזור, כמו גם מעמיתיי מקהילת המתפללים שאליה השתייכתי בעבר. מה הם חושבים כשהם רואים אותי עומד למשפט עם שלט סביב צווארי יחד עם האסירים האחרים? איך אוכל להראות את פניי אחרי זה? ככל שחשבתי על כך יותר, כך הרגשתי גרוע יותר, אז התפללתי וביקשתי מהאל שייתן לי כוח. חשבתי על כמה דברים שהאל אמר: "אני מקווה שכל בני האדם יוכלו לשאת עליי עדות חזקה ומהדהדת בפני התנין הגדול האדום כאש, שהם יוכלו להעלות את עצמם כקורבן מנחה למעני בפעם אחרונה ולעמוד בדרישותיי בפעם אחת אחרונה. האם אתם באמת יכולים לעשות זאת?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 34). דברי האל העניקו לי אמונה וכוח. כמאמינים, אנו נמצאים בנתיב הנכון. אנחנו לא מפרים חוקים או עושים דברים רעים, אז אין לנו סיבה להתבייש. ההשפלה שמולה התמודדתי הייתה הרדיפה שחוויתי בשל הצדק שלי. היה עליי לחוש גאווה. המחשבה הזו הרגיעה אותי. הם האשימו אותי לבסוף ב"אמונה לא חוקית" ו"הפרת הסדר הציבורי", ודנו אותי לשלוש שנים לעבודות כפייה לשם חינוך מחדש. כשראיתי את כל הפרצופים המתחסדים ומדושני העונג האלה על הבמה, שנאתי את השדים האלה בכל מאודי, ונשבעתי שגם אם הם ידונו אותי ל-30 שנה בכלא, במקום לשלוש שנים, לעולם לא אבגוד באל ולעולם לא איכנע לשטן!

נשלחתי למחנה עבודה יומיים לאחר אסיפת ההוקעה. שם, הוצבתי באתר בנייה כדי לחפור תעלות והיה עליי להעביר מלט וחול במריצה. נאלצתי לעשות את העבודה הקשה הזו במשך 12 שעות ויותר מדי יום. לפעמים עבדתי לאט כי הייתה לי פציעה בשוק, ואם השומר הבחין בכך, הוא היכה אותי. חשתי חולשה מסוימת בעקבות המחשבה שאצטרך לשהות שם שלוש שנים. לא ידעתי איך אצליח לעבור את זה או אם אצליח לשרוד. במהלך הזמן הזה, התפללתי לאל הרבה וחשבתי על אהבתו. כשחשבתי על הכאב וההשפלה שהוא חווה כדי להושיע אותנו, את האנושות המושחתת, זה ריגש אותי מאוד. זה גרם לי להיות מוכן להתמסר, ורציתי לנהות אחר האל עד הסוף, לא משנה כמה סבל אחווה.

לאחר זמן מה גיליתי שיש אסיר נוסף בשם שאנג ג'ין שגם הוא מאמין באדון, ובגלל ששנינו היינו משיחיים, דיברנו על האמונה שלנו כשהייתה לנו הזדמנות לכך. ראיתי שהאח שאנג ג'ין ניחן באנושיות טובה ושהוא כמה לשיבת האדון, אז רציתי לחלוק עימו את עבודת האל באחרית הימים. אבל עונשו הסתיים והוא השתחרר לפני שהספקתי. הרגשתי שזה היה חבל מאוד אז נשאתי תפילה לאל וביקשתי ממנו שיפתח בפניי נתיב כך שתהיה לי הזדמנות לחלוק את הבשורה עם שאנג ג'ין. זמן קצר לאחר שחרורו, עבדתי באתר הבנייה, כרגיל, ויום אחד, חשתי כאב בבטן ונאלצתי לפקוד את השירותים יותר מכרגיל. שמתי לב שחומת חדר השירותים לא הייתה גבוהה כל כך ושבצדה השני היה מפעל גדול. כשהייתי בשירותים, אחד השומרים היה בחוץ וקרא עיתון. לא הייתי בטוח אם זה האל שפותח נתיב עבורי, אז נשאתי תפילה. לאחר שהתפללתי, חשבתי בטוח בליבי שזה הנתיב שהאל סיפוק עבורי אז קפצתי מעל לחומה ונכנסתי למפעל בשעה שדעתו של השומר הוסחה. הורדתי במהירות את מדי הכלא, תליתי אותם על כתפי ויצאתי מהכניסה הראשית. מעולם לא חלמתי שהייתי מצליח לברוח עם השמירה ההדוקה שהייתה שם. הייתי אסיר תודה לאל.

אבל עד מהרה, שמעתי סירנות מאחוריי. מיהרתי להתחבא בחורשת עצים והתפללתי שוב ושוב. חיכיתי עד שהחשיך, ואז יצאתי מהחורשה בזהירות. הלכתי בדרך כפרית קטנה וביקשתי הנחיות לדרך, בדרכי לביתו של שאנג ג'ין. מאוחר בלילה, מעט לאחר שעליתי על הכביש שמוביל לביתו, ראיתי שוטרים בהמשך הדרך שמאיישים עמדת ביקורת ונבהלתי מאוד. מה אם הם יגלו אותי? אם הם יניחו עליי את ידיהם הם לא יתנו לי ללכת. התפללתי לאל בליבי. ראיתי ערימת שחת ומיהרתי להתחבא בתוכה, ונשארתי בה למשך יותר משעה. יצאתי ממנה בזהירות רבה רק אחרי שראיתי את ניידת המשטרה עוזבת, ואז המשכתי בקושי לביתו של שאנג ג'ין. לא התרחקתי הרבה כשהשוק שלי החל לכאוב כל כך שלא יכולתי ללכת יותר, אז התיישבתי כדי לנוח, ואז התחלתי ללכת שוב. בשעה שהלכתי, המהמתי לעצמי את המזמור "הלוואי שאזכה לחזות ביום תפארת האל":

1  היום אני מקבלת את שיפוט האל, ומחר אקבל את ברכותיו. אני נכונה לוותר על נעוריי ולמסור את חיי כדי לחזות ביום תפארת האל. האל עובד ומביע את האמת, ומעניק לאדם את דרך החיים. דברי האל ואהבת האל הקסימו את לבי. אני מוכנה לשתות מהספל המר עד תום ולסבול כדי לזכות באמת. אסבול השפלה ללא תלונות. ברצוני לחיות את חיי תוך שאני גומלת על חסד האל.

2  כשהפקדת האל בליבי, לעולם לא אתכופף בפני השטן. ראשי אולי ייער, ודמי אולי יישפך, אבל לא ניתן לכופף את גבם של אנשיו של האל. אשא עדות מהדהדת לאל, ואשפיל את השדים ואת השטן. אלוהים קבע מראש את הכאב ואת התלאות, ואני אהיה נאמנה ואתמסר לו עד המוות. לעולם לא אגרום לאל לבכות שוב, ולעולם לא אגרום לו עוד לדאוג. אעניק לאל את אהבתי ואת נאמנותי ואשלים את שליחותי כדי לפאר את האל.

(...)

– עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים

בשעה שהמהמתי אותו, חשתי שאמונתי מתגברת. לבסוף הגעתי לביתו של שאנג ג'ין בסביבות הצהריים למחרת. בכינו מרוב אושר ברגע שראינו זה את זה. בגלל שידענו שהמשטרה עלולה להגיע אליו, סידרנו שמישהו אחר ילין אותי אצלו. כצפוי, בצהרי ביום השלישי, המשטרה הגיעה לביתו של שאנג ג'ין. השוטרים לא מצאו אותי שם ועזבו מתסוכלים. לאחר מכן, חלקתי את בשורת האל של אחרית הימים עם שאנג ג'ין. בהנחייתו של האל, מעל מאה אחים ואחיות מקהילתו באו לפני האל הכול יכול.

בעקבות הבריחה ממחנה העבודה, נעשיתי פושע מבוקש. נסעתי למקומות שונים וחלקתי בבשורה ולא העזתי לחזור הביתה. עשר שנים חלפו ביעף, ואז בספטמבר 2010 התגנבתי חזרה לעיירת מגוריי והלכתי לביתה של אחותי. ראיתי שם את אשתי, והיא אמרה שלי שלאחר שברחתי ממחנה העבודה, המשטרה הגיעה לבית שלנו וערכה בו חיפוש, כמו גם בבתיהם של קרובי המשפחה. השוטרים אפילו ניסו להשפיע על אשתי, על הוריי ועל קרובי משפחה אחרים בעזרת איומים כדי שיגלו איפה אני נמצא. המשטרה גם צפתה על האזור שסביב ביתי במשך מספר ימים. כל אותן שנים, המשטרה המשיכה לרדוף אחריי. בראש השנה החדשה ובימי ההולדת של הוריי, הם תמיד שאלו עליי ובדקו אם חזרתי הביתה. ב-2002, אשתי נעצרה בשל אמונתה, והמשפחה שלנו נאלצה להוציא יותר מ-2,000 יואן ולנצל קשרים כדי לשחרר אותה. מצבה של משפחתי נעשה קשה כי גם אני וגם אשתי נעצרנו ונקנסנו. הילדים שלנו נאלצו לעזוב את הלימודים לפני שסיימו את בי"ס יסודי וחטיבת הביניים, ונאלצו לעזוב את האזור כדי לעבוד למחייתם. כעסתי מאוד כששמעתי זאת. הוריי באו לביתה של אחותי כדי לראות אותי כשהם שמעו שחזרתי הביתה. הם התחילו לבכות ברגע שהם ראו אותי ולא אמרו מילה, אבל הם לא העזו לבכות בקול רם מדי מחשש שמישהו ישמע אותם. הם אמרו שהם חלמו עליי כל הזמן, ובכו ללא הפסה. לא הצלחתי לעצור את דמעותיי כשראיתי כמה הם חלושים ושבריריים. כמה ימים לאחר מכן, בשעה שאבי רכב על אופניו חזרה לאחותי כדי לראות אותי, הוא נפל ושבר את עצם הירך שלו. דאגתי לו מאוד כששמעתי על כך, והסתכנתי ללכת לראותו בביתו, בחצות. אבי החל לבכות כשהוא ראה אותי, ואמר, "הרופא אמר שהוא לא יכול לקבע את עצם הירך שלי. אני פשוט צריך לחכות שאמות. זו כנראה הפעם האחרונה שנראה זה את זה." ניחמתי אותו והכרחתי את עצמי לא לבכות. לא העזתי להישאר זמן רב מחשש שאיעצר, אז עזבתי אחרי כשעה. בגלל מעצרי בידי המפלגה הקומוניסטית, הייתי במנוסה כבר למעלה מעשור, ולא יכולתי לחזור הביתה. לא יכולתי לראות את משפחתי, לחלוק כבוד להוריי, או למלא את אחריותי כבעל לאשתי וכאב לשלושת ילדיי, וכעת אבי היה פצוע ולא יכולתי לטפל בו אפילו ליום אחד. הרגשתי שממש אכזבתי את הוריי וראשי החל לכאוב. באתי עד מהרה לפני האל בתפילה, וביקשתי ממנו שינחה אותי ושייתן לי אמונה וכוח. לאחר התפילה, קראתי את דברי האל שאומרים: "אני מרגיש תמיד שהדרך שבה אלוהים מוביל אותנו לא מטפסת היישר מעלה, אלא מתפתלת ומלאת מהמורות; יתרה על כך, אלוהים אומר שככל שהדרך סלעית יותר, כך היא יכולה לחשוף יותר את לבנו האוהב. אך איש מאתנו אינו יכול לפרוץ דרך כזאת. התנסיתי בהליכה בדרכים סלעיות ובוגדניות וסבלתי ייסורים גדולים; לפעמים צערי היה גדול עד כדי כך שרציתי לזעוק, אבל אני צועד בדרך הזאת עד לעצם היום הזה. אני מאמין שזו הדרך שבה מוביל אותי אלוהים, לכן אני סובל את העינויים המייסרים וממשיך הלאה. כי זה מה שגזר אלוהים, אז מי יוכל להימלט? אינני מבקש לזכות בחסדים; כל מבוקשי הוא שאוכל ללכת בדרך שבה אני אמור ללכת ברצון האלוהים. אינני מבקש לחקות אחרים וללכת בדרך שבה הם הולכים; אבקש רק שיתאפשר לי להגשים את ייעודי וללכת בדבקות בדרך שיועדה לי עד סופה. ...אלוהים הוא הקובע מה מידת הייסורים שאדם חייב לשאת ואיזה מרחק עליו לעבור בדרך שלו. למעשה, אף אחד לא יכול לעזור לאף אחד" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הדרך... (6)). "מה שירשתם היום עולה על ירושתם של כל השליחים והנביאים במהלך העידנים והוא רב אפילו מירושתם של משה ופטרוס. אי-אפשר לקבל ברכות בתוך יום או יומיים – יש לזכות בהן באמצעות קורבנות גדולים. כלומר, חייבת להיות לכם אהבה שעברה זיכוך, חייבת להיות לכם אמונה גדולה וחייבות להיות לכם אמיתות רבות שאלוהים דורש מכם להשיגן. בנוסף, עליכם להישיר מבט אל הצדק ולעולם לא לפחד או להתחמק. עליכם להיות ניחנים בלב אוהב-אל אשר לא ישתנה עד יום מותכם. עליכם להיות נחושים, צריך לחול שינוי בטבע חייכם. יש לרפא את שחיתותכם ועליכם לקבל את כל התזמורים של אלוהים ללא תלונות ועליכם להיות מתמסרים אפילו עד המוות. זה מה שעליכם להשיג. זו מטרתה הסופית של עבודתו של אלוהים ואלה הדרישות שאלוהים מציב לקבוצת בני האדם הזו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). הקריאה בדברי האל העניקה לי נאורות. האל קובע מראש עד כמה אדם מסוים יסבול במהלך חייו. היה עליי להותיר את הוריי בידי האל ולהתמסר לריבונותו ולסידוריו. גם חשבתי על הקדושים שבמהלך העידנים נשאו עדות מהדהדת לאל למרות רדיפות ומצוקות. קיבלתי את עבודת האל של אחרית הימים ונהניתי מהאמיתות שהוא ביטא. זכיתי בהרבה יותר מכל אותם תלמידים ונביאים, אבל כשעמדתי בפני רדיפה, הייתי אומלל וחלש. שיעור קומתי היה נמוך מאוד. ואז קיבלתי החלטה לעשות כמו הקדושים, לעמוד איתן באמונתי ולנהות אחר האל!

ב-2011, אח הביא מכתב שבו היה כתוב שהמשטרה חזרה לביתי כדי לשאול את אשתי על מקום הימצאי. אשתתי ואני לא דיברנו מאז.

יום אחד, בדצמבר 2012, יצאתי עם כמה אחים ואחיות בגשם כדי לחלוק בבשורה עם משפחה. ארבעה שוטרים הופיעו, יצאו מניידת ותפסו אותי. שתי אחיות על אופניים חשמליים מיהרו להימלט משם, ושלושה שוטרים רדפו אחריהן בניידת. אחד השוטרים אחז בי חזק והתקשיתי להשתחרר. אחות מבוגרת יותר תפסה בשוטר כדי להגן עליי, וכך הצלחתי לברוח. אבל הספקתי רק לברוח כעשרה מטרים כשהשוטר השיג אותי ותפס אותי, ואז שתי אחיות הגיעו ובלמו אותו, וכך הצלחתי לברוח. ליבי הלם בחזי לאחר שהגעתי הביתה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה שקרה כרגע. הצלחתי לברוח רק כי האחיות הללו בלמו את השוטר כדי להגן עליי. לא ידעתי אם הן נעצרו, אם הן יעברו עינויים, ואם שאר האחים והאחיות נעצרו או לא. חשבתי על שתי הפעמים הקודמות שבהן נעצרתי ועוניתי. הרגשתי שהפצת הבשורה בסין היא דבר מסוכן מאוד, שעלולים לעצור אותך ולכלוא אותך בכל רגע ובכל מקום. הרגשתי די מדוכדך, אז באתי לפני האל ונשאתי תפילה. לאחר שהתפללתי, פתחתי את הספר שלי שמכיל את דברי האל וראיתי את זה: "בעיני בני האדם, הזיכוך הוא תהליך של עינוי; קשה להם מאוד לקבל זאת. עם זאת, דווקא בזיכוך אלוהים מגלה את טבעו הצודק לאדם, חושף בפרהסיה את דרישותיו מהאדם, ומספק נאורות רבה יותר וכן וטיפול ממשיים יותר. באמצעות הנגדת העובדות והאמת, אלוהים מאפשר לאדם להכיר טוב יותר את עצמו ואת האמת, ולהבין יותר את רצונו של אלוהים. בכך מתאפשר לאדם לרחוש אהבה אמיתית וטהורה יותר לאלוהים. אלה כוונותיו של אלוהים כשהוא מבצע זיכוך" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק הודות לחוויית הזיכוך יוכל אדם לאהוב באמת). "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. אין זה משנה עד כמה תסבלו, עליכם להמשיך לצעוד עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ולציית לתזמוריו של אלוהים. רק זו אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זו עדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). התחלתי להרהר בעצמי לאחר שקראתי את דברי האל. ראיתי שאהבתי לאל אינה טהורה, ושלא התמסרתי לו באמת. בשתי הפעמיים הקודמות שבהן נעצרתי, לא נכנעתי לשטן כשעינו אותי, ונשאתי עדות, אז חשבתי שאני ניחן באיכות, שאני ניחן באמונה ושאני מתמסר לאל. אבל לאחר שהשטן פיתה אותי ותקף אותי שוב ושוב, איכותי האמיתית התגלתה. איכותי האמיתית לא כללה עמידה איתנה. הצלחתי לעשות זאת רק כי דברי האל העניקו לי אמונה ואומץ. הפעם ראיתי שחוכמתו של האל מתממשת על פי תחבולות השטן. השטן משתמש בכל מיני תחבולות כדי להביס אותי לחלוטין ולגרום לי לבגוד באל, אבל האל משתמש במצבים הללו כדי לעזור לי לראות את הפגמים שבי ולהבין את חסרונותיי, ואמונתי והתמסרותי האמיתית הובאו לידי שלמות במהלך הייסורים שחוויתי. לא הרגשתי שלילי ואומלל כל כך אחרי שהבנתי את כוונותיו הכנות של האל, והחלטתי לעשות כפי שפטרוס עשה, לנהות אחר תזמוריו של האל בכול, ולא משנה אילו רדיפות או מצוקות אחווה, למלא את חובתי, לחלוק בבשורה ולשאת עדות למען האל.

במשך למעלה משני עשורים, נעצרתי באכזריות, סבלתי רדיפות ועינויים מידי המפלגה הקומוניסטית, נאלצתי לברוח מביתי ולראות את משפחתי שבורה, ולעיתים גיליתי חולשה. דברי האל העניקו לי כוח פעם אחר פעם, ואפשרו לי להגיע ליום הזה. חוויתי סבל פיזי בעקבות הרדיפות והמצוקות הללו, אבל התקרבתי לאל. זכיתי גם בהבנה אמיתית של חוכמת האל, ושל כל יכולתו, אהבתו וישועתו. ראיתי בבירור שהמפלגה הקומוניסטית היא שד שטני שמתנגד לאל. מרדתי נגדה בכל מאודי, נטשתי אותה, והייתי נחוש לנהות אחר האל. אני מודה מקרב ליבי לאל שסידר את כל זאת עבורי, ואפשר לי לזכות באוצר היקר ביותר בחיים.